בבא מציעא קג ע"א

דף קג - א

דתנן לקמן בפרק המקבל: שכיר בזמנו - נשבע ונוטל. [ב"מ קיא א]

פועל שעבד אצל בעל הבית ותובע שכרו, ובעל הבית טוען: פרעתי, מדין תורה בעל הבית פטור מלשלם, מפני שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ופטור אף מלהשבע, מפני שהוא כופר בכל.

חכמים תקנו, שאם השכיר תובע עם גמר העבודה [לפני הזמן שבעל הבית עובר באיסור "בל תלין"] ^[291] שלא נתן לו המעביד את שכרו - שהשכיר נאמן, מפני שבעל הבית טרוד בפועליו, ואפשר שהוא טועה וחושב שנתן לו, ובאמת נתן לפועל אחר.

וכדי להפיס את דעתו של בעל הבית, תקנו חכמים שהשכיר ישבע ויטול, וזו אחת מהשבועות שנזכרו במשנה שהם מתקנת חכמים ^[292] [שבועות מד ב].

ומוכיח רבי יוחנן מהדין הזה, שאדם נאמן לטעון שפרע ביום האחרון של השכירות, וכך היא ההוכחה:

בשכיר דוקא ^[293] הוא דרמו [שהטילו] רבנן שבועה עליה, וחייבו את בעל הבית לשלם משום דבעל הבית טרוד בפועליו.

אבל הכא, שאין השוכר טרוד, יש לנו להעמיד את דין התורה, לפיכך שוכר מהימן שפרע ביום האחרון ^[294] בשבועה, ושבועה זו היא מתקנת האמוראים שתקנו שכל כופר בכל חייב שבועה, ונקראת שבועת היסת.

ומביאה הגמרא את הדין, כשיש מחלוקת בין המשכיר והשוכר, כמה זמן יש לשוכר רשות לדור בבית.

אמר רבא אמר רב נחמן: האי מאן דאוגר ליה ביתא לחבריה לעשר שנין, [אדם שהשכיר בית לחבירו לעשר שנים,] וכתב ליה שטרא, והיה כתוב בשטר שההשכרה היא לעשר שנים, ולא היה כתוב תאריך תחילת השכירות, ונתן לשוכר את השטר.

וכעבור שנים אמר ליה המשכיר לשוכר: נקיטת חמש שנין, [כבר גרת חמש שנים].

והשוכר אומר: לא גרתי בבית אלא שלש שנים.

הדין הוא, שהמשכיר מהימן מפני שקרקע בחזקת בעליה עומדת ומספק יש להעמיד את הבית בחזקת המשכיר, והשטר שביד השוכר אינו מעיד כמה זמן דר השוכר בבית.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא קושיא על רב נחמן: אלא מעתה, [מאחר שכך הדין, אם כן] אוזפיה מאה זוזי בשטרא, [אדם שהלוה לחבירו מאה זוז בשטר], ואמר ליה הלוה: פרעתיך פלגא [חצי], הכי נמי דמהימן! [הגם כאן הלוה נאמן!]

אמר ליה רבינא: הכי השתא [אין מקום להשוות].

התם במלוה ולוה, שטר לגוביינא קאי, [השטר נעשה כדי שיהיה ביד המלוה הוכחה שיוכל לגבות את חובו], ולכן הסברא נותנת שאם איתא דפרעיה [אם היה הלוה פורע] חצי מהחוב, היה עושה אחד משני דברים אלו:

או איבעי ליה למכתבא אגביה [היה צריך לכתוב על שטר החוב] שחציו פרוע, ולא יוכל המלוה להוציא שטר חוב של מאה זוז.

אי נמי, מיכתב עליה תברא [או שיכתוב לו המלוה שובר] על חמשים זוז.

אבל הכא אין למשכיר לעשות דבר, שהרי אמר ליה: האי דכתיבי לך שטרא, [זה שכתבתי לך שטר], וכי היה זה בשביל שתוכל לטעון לעולם, יש לי זכות לדור עשר שנים! אלא עיקר השטר נעשה בשבילי, כי היכי דלא תחזק עליה [כדי שלא תוכל להחזיק בבית] שלש שנים ולטעון שקנית אותו.

שמא תאמר, אם זוהי מטרת השטר, מה השטר עושה אצל השוכר? והרי אם ירצה השוכר לטעון, לקוח הוא בידי, לא תהיה ביד המשכיר הוכחה שהשכיר לו!

תשובתך, על ידי השטר יוצא קול שהשוכר שכר את הבית ולא קנאו, ולא יוכל להחזיק בבית ^[295]. והשטר ניתן לשוכר כדי שלא יוכל המשכיר לטעון שהשכיר לו לחמש שנים בלבד ^[296].

ומכאן עד המשנה הבאה, מביאה הגמרא כמה דיני שאלה.

אמר רב נחמן: שואל אדם בטובו לעולם ^[297].

אדם שאמר לחבירו: השאילני כלי זה בטובו ^[298], והלה הסכים לבקשתו. הרי השאיל לו את הכלי ללא הגבלת זמן, והוא שאול לעולם, שלשון "טובו" משמע, כל זמן שהכלי טוב.

ולא זו בלבד, אלא אף אם החזיר למשאיל את הכלי, יכול לחזור ולטלו ממנו כל אימת שירצה ^[299].

אמר רב מרי ברה דבת שמואל: והוא [ודוקא] דקני מיניה בקנין סודר.

דין זה, שיכול השואל ליטול את הכלי מהמשאיל בחזרה ^[300], הוא דוקא כשעשה קנין חליפין ^[301].

אבל אם עשה משיכה בלבד, יהיה הכלי שאול לו לעולם כל זמן שלא יחזיר אותו, אבל כשיחזירו לא יוכל לחזור ולטלו. מפני שקנין המשיכה שענינו הוא להביא את החפץ לרשות הקונה, כבר כלה ונתבטל כשהחזירו ^[302].

אמר רב מרי בריה דרב אשי: ומהדר ליה קתיה [והמחזיר לו שבריו].

אם נשבר הכלי, אין יכול לתקנו ^[303] ולהמשיך להשתמש בו, כי בשעה שנשבר הכלי נגמרה השאלה, שהרי אמר "בטובו", משמע כל זמן שהכלי טוב.

מביאה הגמרא עוד דינים מדיני שאלה.

אמר רבא: האי מאן דאמר ליה לחבריה [אדם שאמר לחבירו]: אושלן מרא למירפק ביה האי פרדיסא [השאילני מעדר לעדור בו פרדס זה], והסכים לבקשתו והשאילו.

הדין הוא: רפיק ביה ההוא פרדיסא [יכול לעדור בו אותו פרדס], ולא פרדס אחר, שהרי אמר פרדס זה.

ואם אמר: השאילני מעדר לעדור בו פרדיסא, ולא אמר "זה".

הדין הוא: רפיק ביה כל פרדיסא דבעי [יכול לעדור בו כל פרדס שרוצה], אפילו פרדס גדול ביותר ^[304], אבל אין יכול לעדור בו שני פרדסים.

ואם אמר השאילני מעדר לעדור בו פרדיסי, שהוא לשון רבים.

הדין הוא: אין אומרים, מיעוט רבים - שנים, ויוכל לעדור רק שני פרדסים ^[305], אלא רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה [יכול ללכת ולעדור את כל הפרדסים שלו], אבל לא פרדסים של אחרים ^[306].

ומהדר ליה קתיה [ויחזיר לו את הבית יד של המעדר], אם הברזל נשחק על ידי העידור הרב ^[307], ופטור מלשלם, שהרי זה "מתה מחמת מלאכה".

אמר רב פפא: האי מאן דאמר ליה לחבריה: אושלן האי גרגותא [באר מים] כדי להשקות את שדותי, ונפלה הבאר, ורוצה לבנותה מחדש.

לא בני לה, לפי שלא שאל אלא באר זו שנפלה, וכשנפלה נגמרה זכותו.

ואם שאל גרגותא, ולא אמר באר זו. ונפלה הבאר ורוצה לבנותה.

בני לה ומשתמש בה עד שישקה כל שדותיו.

ואם שאל ממנו בי גרגותא [מקום באר], וחפר ולא מצא מים.

כרי ואזיל כמה גרגותי בארעיא, עד דמתרמי ליה [יכול לחפור כמה בארות בקרקע שלו, עד שימצא מים].

וכל מה שאמרנו, ^[308] הוא משמעות הלשון, אבל אם לא היה אלא דיבור בלבד, יוכל המשאיל לחזור בו ממנו, וצריך למיקני מיניה על מה שאמר, ואז לא יוכל לחזור בו.

מתניתין:

המשכיר בית לחבירו, ונפל הבית בתוך זמן השכירות - חייב המשכיר להעמיד לו לשוכר בית במקום הבית שנפל. וצריך שיהיה הבית החדש דומה לבית הראשון.

היה הבית שנפל קטן, לא יעשנו המשכיר גדול, אם השוכר לא רוצה בית גדול.

וכן אם היה הבית גדול, לא יעשנו קטן.

בית אחד גדול שנפל, לא יעשנו שנים קטנים כמידת הגדול, ויתנם לשוכר.

וכן אם היו שנים, לא יעשנו אחד במקומם.

לא יפחות מן מספר החלונות שהיו בבית שנפל, ולא יוסיף עליהם חלונות, אלא מדעת שניהם.

גמרא:

שנינו במשנתנו: המשכיר בית לחבירו ונפל - חייב להעמיד לו בית.

ודנה הגמרא: היכי דמי? [כיצד היתה ההשכרה] ובאיזו לשון נאמרה?

אי דאמר ליה המשכיר: בית זה אני משכיר לך?

אזי, אם נפל ^[309] הבית - אזל ליה ^[310] [הלך ואבד הבית לשוכר] שהרי לא השכיר לו אלא את הבית הזה ^[311], ומדוע צריך המשכיר לתת לו בית אחר ^[312]! אי דאמר ליה, בית סתם, ולא חלה ההשכרה על בית מסוים, ועל כן חייב לתת לו בית אחר, הרי שכל מה שהתחייב המשכיר לשוכר הוא, לתת לו מקום שקרוי בית, ואם כן אם היה הבית אחד, אמאי [מדוע] לא יעשנו שנים! ואם היה קטן, אמאי לא יעשנו גדול ^[313] ! אמר ריש לקיש: מדובר במשנה כשלא השכיר בית מסוים, ודאמר ליה: בית שאני משכיר לך, מדת ארכו כך וכך, וכן פירט לו את שאר הדברים. ומקשינן: אי הכי, מאי למימרא! [אם כך, מה החידוש במשנה], כיון שהתנו ביניהם על מידת הבית, בודאי שצריך המשכיר לקיים את תנאו בכל בית שיתן. ומביאה הגמרא גירסא יותר מדויקת בדברי ריש לקיש:

אלא, כי אתא רבין אמר ריש לקיש: מדובר במקרה דאמר ליה: בית כזה אני משכיר לך, ולא דברו במפורש על מידת ארכו.

אך עדיין יש להקשות: מאי למימרא! כיון שאמר שיתן לו בית כמו הבית שהראה לו, עליו לקיים דבריו.

ומתרצינן: לא צריכא אלא דקאי [שעומד] הבית שהראה לו אגודא דנהרא [על שפת הנהר], והדבר הזה חשוב לבני אדם.

מהו דתימא [היה מקום לומר]: מאי "כזה" שאמר המשכיר? דקאי אגודא דנהרא, ולא בכל הפרטים. קא משמע לן התנא של המשנה, שלא אומרים כן, וחייב לתת לו בית הדומה לזה שהראה לו בכל הענינים ^[314].

הדרן עלך פרק השואל

פרק תשיעי - המקבל שדה מחבירו

מתניתין:

המקבל שדה מחבירו לעבוד בה, לזורעה ולקצור את פירותיה, בין אם קיבלה באריסות, על מנת לקבל שכר לפי כמות היבול, ובין אם קיבלה בשכירות, על מנת לקבל סכום קצוב בדמים, או בחכירות, על מנת לקבל סכום קבוע בפירות,

מקום שנהגו הפועלים לקצור את השיבולים בעזרת מגל, ועל ידי כך נשארים שורשי התבואה בקרקע, יקצור במגל!

מקום שנהגו לעקור את השיבולים ביד עם השרשים, יעקור!

מקום שנהגו לחרוש אחריו, לאחר הקצירה או העקירה כדי שימותו שרשי העשבים הרעים, יחרוש אחריו!

הכל כמנהג המדינה. כשם שחולקין בעל הבית והאריס ^[3] למחצה לשליש ולרביע בתבואה, כך חולקין בתבן ^[4] הגדל עם התבואה ונקצר עם השיבולים, ובקש הנשאר בארץ לאחר הקצירה.

כשם שחולקין בעל הבית והאריס ביין,

אי דא"ל בית זה נפל אזל. פי' ונותן לו שכירות ימים שדר בו ואין להם זה על זה כלום ואיכא דקשיא ליה הא אמרן לעיל בפ' האומנין אי דא"ל חמור זה אם יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכור הכי נמי ימכור וישכור או יקח או יבנה לאו קשיא הוא דלא דמי שכירות חמור לשכירות בית חדא שלא עלה על דעת למכור ביתו דלא עבידי אונשי דזביני דירתיהו מפני שכרו של זה אבל התם לזבוני קאי ואיהו נמי זבוני מזבין ליה, ועוד דהתם חמור זה קאמר ובין חי בין מת חמור הוא ומשתעבד ליה אבל הכא בית זה א"ל ואין כאן אותו בית שהרי נפל ולאו בית הוא, כך נ"ל:

פועל שנשכר לבעל הבית בעדים ותבע שוכר זה את שכרו בזמנו ואמר בעל הבית נתתי נשבע שכיר שבועת המשנה בנקיטת חפץ ונוטל מפני שבעל הבית טרוד בפועליו ואומר בדעתו שפרע את זה ושמא טעה ופרע אחר במקומו ואם נשכר שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתי נשבע היסת שנתן ונפטר ואם הודה במקצת נשבע שבועת התורה תבעו אחר זמנו אפילו נשכר בעדים נשבע בעל הבית היסת ונפטר ויתבאר במקומו שאם הביא ראיה שתבעו והודה לו נשבע ונוטל כל אותו יום של תביעה:

מי שהשכיר בית לחברו לעשר שנים וכתב לו משכיר שטר על שכירות זה ר"ל שהוא משכירו לעשר שנים ולא יהא רשאי להוציאו משם כל אותם עשר שנים ושיפרע הלה שכירותו שנה בשנה ואין בשטר זה זמן ולא נתברר על פי עדים אימתי נכתבה עד שנדע מתי התחילו עשר שנים אלו ולקץ ימים אמר לו המשכיר כבר עמדת שם חמש שנים או כל עשר שנים על השוכר להביא ראיה ששטר זה אינו שטר של גובינא עד שנאמר שכל שעמד שם שנה היה לו לתבוע שטר הודאה שכך וכך עמד שם כך פירשו שמועה זו גדולי הפוסקים וכן הלכה ומ"מ יש מפרשים בה שאינן חלוקים בזמן השכירות אלא בפירעון והוא שהשוכר כתב למשכיר שטר ששכרו לעשר שנים ושלא יהא רשאי להניחו כל עשר שנים ולפרוע שכירותו בכל שנה ושנה ואמר לו כבר פרעתיך בחמש שנים נאמן ואין אומרים שכל עשר שנים תוך זמן הם ואף מפני השטר אין לחוש בה ששטר זה אינו כשטר אחר שלא יהא נאמן בו בפרעתי שאינו עשוי לגוביינא אלא לתורת הודעה שבשכירות באה לידו של זה ולא בתורת מקח ולענין נאמנות ודאי כך הלכה אבל לענין פירוש מה שאמרו בגמרא האי דכתבי לך שטרא כי היכי דלא תחזיק עלאי אינו נופל יפה ואף הלשון בעצמו מבולבל שזה שאמר האי דכתבי לך יראה שהמשכיר עשאה לשוכר וזה שאמר דלא תחזיק עלואי מורה שהשטר ביד המשכיר שאם ביד שוכר היאך הוא נשמר מזה אלא שהם מציירים הענין לפירוש ראשון שהמשכיר עושה השטר לשוכר כמו שביארנו והוא ביד השוכר וזה שאמר דלא תחזיק עלאי כלומר כתבתי לך שטר שכירות מצד שמעשה שטר יש לו קול ואע"פ שהוא בידך הקול יוצא מ"מ שבתורת שכירות באה לידך ואפילו תהא כובש השטר מתוך פרסום הקול יזכרו העדים את הדבר ולא תהא נאמן עוד בלקוח הוא בידי ולפירוש שני איני יכול לישב כי היכי דלא תחזיק עלאי והיה לו לומר כי היכי דלא אחזיק עלך ומ"מ יש גורסין אבל הכא האי דכתב ליה שטרא כי היכי דלא ליחזיק עליה:

וגדולי המפרשים פרשוה שהשוכר כתב למשכיר שטר חוב בשכירות הבית מעשר שנים אלא שזמן הפרעון משנה לשנה ואף בזו נאמן בפרעון כל מה שהגיע זמנו ולא יראה לי כן שכל שהוא עושה על עצמו שטר חוב ודאי אינו נאמן בפרעתי ואפילו הגיע הזמן ואיני יודע אם זה טוען פרעתיך בחמש וזה אומר לא פרעת אלא בארבע מפני מה אין כאן מודה מקצת ונראה מסוגית לשון המפרשים שכל שאינו תובע ממון אלא שתובע פטור לעצמו וזה חולק לו שלא ליפטר אלא במקצת אין זה בדין מודה מקצת שאין זה תובע ממון אלא שתובע לפטור עצמו מממון ומ"מ אם הלה תובע שכירות עשר וזה מודה לו שכירות חמש יש כאן הודאת מקצת:

ממה שכתבנו למדת שהיורד לקרקע בתורת שכירות ושנתברר שכן אינו נאמן עוד לומר לקוח הוא בידי ודבר זה יש מפרשים דוקא בתוך זמן השכירות והדברים מתקבלים ומ"מ יש מפרשים שאף בתוך זמן השכירות נאמן ומה שאמר כאן כי היכי דלא תחזיק עלאי פירושו שמאחר שאתה יודע שמעשה שטר קול יש לו והכל מרגישים מצד השטר שבתורת שכירות בא לידך אתה בוש לומר לקוח הוא בידי אע"פ שאלו היית אומר כן היית נאמן בכך וכבר הארכנו בדבר זה בכדי היכולת בשלישי של בתרא:

שטר חוב אין אדם נאמן בה בפרעתי בין בכלה בין במקצתה שכל שפרע צריך לכתוב אגבה מה שפרע או לכתוב שובר ומ"מ יתבאר במסכת שבועות שיכול הוא לומר אשתבע לי דלא פריעת והודאת מקצת אין לגלגל בה כמו שכתבנו ועוד שהרי השטר שעבוד קרקעות הוא:

השואל את הכלי או את הפרה בסתם ולא פירט בה זמן וכן לא פורש לאיזה דבר הוא שואל עד שנאמר שיהא זמן השאלה עד שתשלם המלאכה אלא ששאל בסתם אין לשאלה זו זמן אלא כל שעה שהמשאיל רוצה בה חייב השואל להחזירה ואין אומרים סתם שאלה שלשים יום אע"פ שבהלואה אמרו סתם הלואה שלשים יום כמו שהתבאר בראשון של מכות בשאלת כלים שחוזר בעינו אינו ואם שאלה לזמן קצוב כיון שמשך השואל וזכה בו אין השואל חייב להחזיר עד סוף ימי השאלה וכן אם שאל למלאכה ידועה אינו מחזירה עד שישלים בו אותה מלאכה כמו שיתבאר למטה ואין באלו חלוק בין שקנו מידו בין שלא קנו מידו ומ"מ אם אמר השאילני כלי זה בטובו הרי זה כמי שאמר השאילני כלי זה כל עוד שהוא ראוי למלאכה והרי זה אינו חייב להחזירו בעוד שהוא ראוי ואפילו לא קנו מידו ומ"מ אם החזירו מוחזר ואינו יכול לחזור וליטלו מכח שאלה ראשונה ואם קנו מידו תחלה אפילו החזיר לו שואל למשאיל חוזר ונוטלו להשתמש בו מכח משיכה ראשונה כך פירשו שמועה זו גדולי הרבנים וגאוני ספרד פירשוה שאמר לו השאילני דבר פלוני בטובתך כלומר במדת נדיבות ולא כדרך שאר המשאילים שמקפידים על אריכות הזמן ואמר שהשואל משתמש בו לעולם והוא שקנו מידו ויש מפרשים כשטה ראשונה אלא שחולקין שאף בלא החזרת השואל למשאיל צריך קנין ואם הוחזר אפילו קנו מידו אין כאן עוד שאלה והדברים נראין כן:

שאלה זו כל אחד לפי שטתו אינה פוסקת עד שיבטל הכלי מהיותו ראוי למלאכה זו ומ"מ כשנתבטל מחזירו ואינו יכול לתקנו עוד על ידי אמן כדי להשתמש בו עוד ויש מפרשים שאפילו נשבר חוזר ומתקנו עד שיכלה כל הברזל ומחזיר לו הבית יד וכן יראה מלשון זה האמור כאן ומהדר ליה קתיה ומלת קתא נאמרת על הבית יד ולשטה ראשונה אתה צריך לפרשו מלשון שברים:

כבר התחלנו לבאר שכל השואל כלי לעשות בו מלאכה פלונית אין המשאיל כופהו להחזיר עד שישלים בו אותה מלאכה וכן בבהמה לחרוש בה שדה פלני או לילך בה למקום פלני מעתה מי שאמר לחברו השאילני קרדום לעדור בו פרדס זה עודר בו אותו פרדס ואין המשאיל כופהו להחזירו עד שיעדור את כלו ואין השואל רשאי לעדור בו פרדס אחר ואם עדר בו פרדס אחר ונשבר הקרדום חייב לשלמו ואין זה נקרא מחמת מלאכה שמא אותו פרדס קשה מן האחר ועוד שהרי לא לאותו פרדס שאלו אמר לו לעדור פרדס סתם עודר בו איזה פרדס שירצה ובלבד שלא יעדור בו אלא אחד אמר לו לעדור בו פרדסים עודר בו כל הפרדסים שלו עד שלא יהא ראוי למלאכה ויחזיר או אף עד שיכלה כל הברזל לשטה האחרת על הדרך שביארנו למעלה ואין זה צריך קנין ויש גורסין כאן שהוא צריך קנין ולא יראה כן ויש מכריעין לומר שאין צריך קנין אלא לזו האחרונה ר"ל כשאמר לו פרדסים שאלו לא קנו מידו אינו עודר בו אלא שנים כמיעוט מלת פרדסים ואם קנו מידו עודר כל אותם שלו:

מי שאמר לחברו השאילני שוקת זה והוא הנקרא בלשון תלמוד גרגותא וענין שאלתה להשקאת השדות אם נהרסה בתוך ימי שאלתה אין השואל יכול לבנותה כדי להעמידה בידו עד שיכלו ימי השאלה אלא כלה הבנין כלתה השאלה אמר לו השאילני שוקת בסתם ונהרסה יכול הוא לבנותה אמר לו השאילני מקום שוקת הרי השאילו מקום לתפור מקום שוקת וצריך קנין ומשקנו מידו הרי השואל חופר ובונה עד שתבא לידו שוקת הראויה להשקות שדותיו או בהמותיו כמו שהתנה:

המשנה התשיעית והיא גם כן מענין משניות שלפניה המשכיר בית לחברו ונפל חייב להעמיד לו בית אם היה קטן לא יעשנו גדול גדול לא יעשנו קטן אחד לא יעשנו שנים שנים לא יעשנו אחד ולא יפחות מן החלונות ולא יוסף עליהם אלא מדעת שניהם אמר הר"ם זה הדין הוא כשהראה לו בית ידוע ואמר לו בית כזה אני משכיר לך ולפיכך חייב להעמיד לו בית שהיה מדת ארכו ומדת רחבו כמו הבית שהראה לו אבל אם אמר לו בית זה אני משכיר לך ונפל אינו חייב לבנותו ואם אמר לו בית סתם יעמיד לו מקום שיקרא בית בין שיהיה גדול ממנו בין שיהיה קטן ממנו:

אמר המאירי השכיר בית לחברו ונפל חייב להעמיד לו בית וכו' משנה זו פירשו בגמרא שאינה שנויה כהלכה ונתישבה בגמרא על דרך זה לענין פסק שאם השכיר לו בית ואמר לו בית זה אני משכיר לך אם נפל אינו חייב לו לבנותו ולהעמיד לו בית אלא מחשב עמו על מה שנשתמש בו ומחזיר לו שאר השכירות ומ"מ אם הוא גרם כגון שסתרו הוא או מכרו לאנס שהוציאו משם ביד חזקה ושלא בדין אף הוא חייב להעמיד לו כמותו אמר בית סתם אני משכיר לך ומסר לו ונפל חייב לבנותו או להעמיד לו אחר ואינו חייב להעמיד לו בית שכמותו אלא אף קטן ממנו או גדול ממנו או חלוק בדיורים קטנים כל שהוא ראוי לו לדירה מ"מ אמר לו בית כזה אני משכיר לך ונפל על זה באה משנה זו לומר שאם נפל חייב להעמיד לו בית כמותו:

היה גדול לא יעשנו קטן קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים שנים לא יעשנו אחד ולא יפחות מן החלונות ולא יוסיף עליהם אלא מדעת שניהם וכן לא ישנה בארך וברחב ואפי' היה בית זה סמוך לשפת הנהר או לבית המרחץ או למקום שלב הדר בו שמח בכך אין אומרין לא נתכון זה במה שאמר בית כזה אלא לבית הסמוך למקום פלוני הא למדת ארכו ורחבו לא כיון אלא אומרים שאף על אלו כיון ומ"מ אף הוא חייב להעמידו במקום כמהו גם כן ויש חולקין שאין כוללין בבית כזה אלא מדת ארך ורחב על הדרך שבארנו:

ונשלם הפרק ת"ל:

המקבל שדה מחברו וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על החלק הרביעי שבזאת המסכתא היותו אמנם בא לבאר ענין קבלנות ואריסות ודיני המצרנות ודין פרעון שכר שכיר ואיסור הבא אל בית חברו לעבוט עבוטו ושזה החלק אמנם יתבאר בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק שלשה חלקים הראשון בדין מקבל שדה מחברו מה יש עליו לעשות ובמה הוא זוכה בו ואם אירעו בה אונס או פשע בה היאך הדין ויתגלגל בזה החלק ענין דיני המצרנות השני בענין שכר שכיר על איזה צד עובר באחורו השלישי בדין הבא בתוך ביתו של חברו למשכנו על איזה צד הוא עובר זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגיאת התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר קצת דברים המוטלות על המקבל לעשותם וקצת דברים שהוא חולק בהם עם בעל הקרקע יתר על התבואה והוא שאמר המקבל שדה מחברו מקום שנהגו לקצור יקצור לעקור יעקור לחרוש אחריו יחרוש הכל כמנהג המדינה כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים ושניהם מספקין את הקנים אמר הר"ם הקנים ששניהם חייבים לספק בהם הם שסומכין בהם הגפנים וחולקין אותם בסוף הזמן וכאלו אמר מדוע חולקין בקנים מפני ששניהם מספקין את הקנים:

אמר המאירי המקבל שדה מחברו פירוש מקבל הוא בתורת אריסות אלא שהאריסות סתמו למחצה והמקבל למחצה לשליש ולרביע ומ"מ כל שאינו נותן דבר קצוב אלא לפי שהקרקע מוציא הן מחצה הן שליש הן רביע נקרא מקבל והנותן דבר ידוע בדמים נקרא שוכר והנותן דבר ידוע בפירות נקרא חוכר ואמר על המקבל שדה מחברו לעבדה בסתם ר"ל שלא התנה עמו בדברים אלו כלום הכל הולך אחר המנהג מקום שנהגו לקצור יקצור פי' שדברים אלו חלוקים לפי הדעות של בני אדם פעמים שבעל הבית רוצה שיעקר משרש מפני שתהיה ארצו מנוקה ושאינו רוצה בזבולה ופעמים שהוא רוצה בקצירה כדי שישארו השרשים ויזדבל הקרקע וכן פעמים שהאריס רוצה בקצירה כדי שלא ירבה בטרח ופעמים שהוא רוצה בעקורה כדי להרבות בתבן ובקש שהוא חולק בה עמו ומאחר שכן אם שניהם חולקין זה עם זה הולכין בה אחר המנהג לחרוש אחריו יחרוש פירוש אחר הקצירה או העקירה כדי להפך שרשי עשבים רעים שבה וימותו ולא ישחיתו בצמיחתם זריעות העתידות לבא וכשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן וקש אלא אם כן מעכב על זה תנאי או מנהג וכן כשם שחולקין ביין כך חולקים בזמורות ובאותם קנים המעמידים הגפנים שלא להתלכלך בעפר הארץ ושניהם מספקין את הקנים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אמר רבא האי מאן דאגיר ביתא לחבריה לעשר שנים ואמר ליה נקיטת חמש שנין. פירש רש"י ז"ל שעשה המשכיר לשוכר שטר שהשכיר לו ביתו לעשר שנין אלא שלא כתבו זמן בשטר לדעת התחלת השנים האלו אימת היו ואחר כך אמר ליה המשכיר לשוכר דרת בו חמש שנין נאמן. ואמרינן אלא מעתה אוזפיה מאה זוזי ואמר ליה לוה פרענא פלגא הכי נמי דמהימן. ומהדרינן דלא דמי דהתם שטרא לגוביינא קאי הוה ליה למכתב תברא אבל הכא אמר ליה משכיר להכי כתבתי לך שטרא כי היכי דלא תיחזיק עלאי בארעאי לומר דזבנתיה מינאי ואכלתה שני חזקה. והקשו בתוספות דאי משום חשש חזקה עביד שטרא היכי יהביה לשוכר דהא מצי כביש ליה ומימר מינך זבנתה. ועוד למה לו האי טעמא למשכיר תיפוק ליה דקרקע בחזקת בעליה עומדת ועל השוכר להביא ראיה שיש לו לדור בו עדיין. ועוד דלישנא דנקיטת חמש שנין לא אתי שפיר. לכך פירשו כי השוכר כתב למשכיר שנתחייב לו בשכירות ביתו של עשר שנים וכשעברו החמש שנים אמר ליה למשכיר כבר קבלת שכרך לשעבר ואף על גב דלהדיא אמרינן לעיל דלאחר זמנו נאמן אשמועינן דהכא נמי נאמן אף על גב דאיכא שטר בידו דמשכיר שהוא כעין שטר חוב. ומשום הכי פרכינן אמאי מהימן במקום שטרא ואי משום דכיון דלא טעין דפרע ליה לא מצינו לומר ליה שטרך בידא דמשכיר מאי בעי אלא מעתה אוזפיה מאה זוזי בשטרא ואמר פרענא פלגא הכי נמי דמהימן והא ודאי קיימא לן דלא מהימן. ומהדרינן דלא דמי שטרא דא לשטר חוב דעלמא דהתם לגוביינא בלחוד קאי וכי היכי דכי פרע כוליה איבעי ליה למקרעיה הכי נמי כי פרע מקצתיה איבעי ליה למכתב תברא עליה או על גביה אבל הלא אפילו כי פרעיה כוליה לא יכול למקרעיה דהא בעי ליה משכיר ההוא שטרא למהוי ראיה דנחת שוכר לההיא ארעא בתורת שכירות ולא ליחזק עליה. וזה פירוש נכון. ולפי הפירוש הזה הני גרסינן אבל הכא להני כתבית האי שטרא כי היכי דלא אחזיק עלך אי נמי להכי כתבית שטרא דאמר ליה דלא תחזיק עלי. ומאן דלא גרס דאמר ליה הכי נמי פירושה. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: הא דאמר רב נחמן האי מאן דאוגר ליה ביתא לחבריה לעשר שנין וכו'. לא שהמשכיר כתב לשוכר אלא שוכר כתב למשכיר כאדם שכותב לחברו שטר על עצמו שנתחייב לו בשכר ביתו מעשר שנים אלא שזמן הפרעון משנה לשנה ואם הגיע לסוף חמש שנים ואמר השוכר פרעתי שכר חמש שנים נאמן ולא נאמר היה לו לכתוב שובר או לכתוב בתוכו שהוא פרוע כמו שכותבין בכל שטרי חובות לפי שאין עיקר שטר זה לגוביינא אלא כי היכי דלא ליחזיק עילויה הוא. ונראה לי כי המשכיר בית לחברו לעשר שנים כל אחד כותב לחברו שטר על אותו השכירות המשכיר כותב לשוכר כדי שלא יוכל להוציאו עד עשר שנין והשוכר כותב למשכיר כמו כן כדי שלא יוכל לצאת עד עשר שנים. ועוד שתקנה גדולה למשכיר בשטר זה שלא יוכל להחזיק בו כי שמא יכבוש השטר שכתב לו המשכיר ויאמר לקוח הוא בידי. זהו הפירוש הנכון.

אמר רב נחמן שואל אדם כלי בטובו לעולם פירש רש"י אם ראה אדם כלי לחברו וכו'. עד והאי לאו טוב הוא ולפי פירוש זה רבותא דאשמועינן רב נחמן היינו דכיון דאמר השאילני כלי זה בטובו שנדרוש לשון הדיוט דהאי לישנא משמע שישתמש בו לעולם שכן משמעות הלשון בין בני אדם. ומאי דקאמר מרן דלהכי בעינן דקנה מיניה דמשאיל דאי לאו מכי אהדריה שואל כלתה קניות משיכה זה אינו מחוור דודאי כיון דמשך על דעת שיהיה שאול לו לעולם באותה משיכה היא קונה לאותה שעה ולכל השעות שהוא צריך לו שהרי זכה בו במשיכה זו מעכשיו להיות מושאל לו תמיד ואין זה דומה לאומר לחברו משוך בהמה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום. ויש שפירש דהכא הכי קאמר כי השואל כלי מחברו לעולם כגון שאמר לו לחברו השאילני קרדום זה לעולם ומשמעותו שישתמש בו לעולם כל זמן שהוא צריך לו והוה סלקא דעתך דאף על גב דנאבד או נאנס ברשות שואל שיהיה השואל פטור חדא דהא כעין מתנה הוא ועוד דהא כי איתבר ואיתניס לשואל הוא דאיתניס נמי דהא הוה ליה לאשתמושי ביה ולא הוה ליה לשלם אלא דמי טובת הנאה שיש בו לבעלים קמשמע לן רב נחמן דכיון דבלשון שאלה קבלו הרי עליו שואל גמור להתחייב באונסין כשואל בולמא והוא דקנו מיניה דשואל דודאי על האחריות קנו מיניה אבל אי לא קנו מיניה מתנה היא ואין עליו אחריות. אמר רב אשי ומהדר ליה קתיה כלומר דכיון דנשבר מחזיר לו שבריו ואפילו מחמת מלאכה יש לו להחזיר הקתא לבעלים כמו שמחזיר להם גופו של כלי דקתא בתר כלי גריר ואין השואל יכול לעכבו לשום לו ברזל אחר להשתמש בו. וכן פירש מורנו.
ואפשר לפרש שאם שאל אדם מחברו כלי מפני שמחזיק לו טובה קודם לכן ואמר השאילני כלי שעשיתי עמך טובה הרי הוא עליו שואל להתחייב באונסין ולא חשבינן ליה כשוכר. ונקט לעולם דאפילו החזיק לו קודם לכן טובת הנאה כדי השכירות הראוי לאותה מלאכה ואפילו סמוך לשאלה הבאה אחריה אפילו הכי שואל הוי ולא שוכר. והוא דקנו מיניה דשואל הא לאו הכי אף על פי שבלשון שאלה נטלו אין זה כשואל דעלמא שכל הנאה שלו שיהא חייב באונסין אלא דינו כשוכר. אמר רב אשי ומהדר ליה קתיה כלומר אם נשבר בידו קודם שיעשה מלאכה הראויה לאותה טובה שעשה לו מחזיר לו שבריו מיד מה שאין כן בשוכר דעלמא שאם יש בדמיו ליקח או לשכור יקח וישכור כדאמרינן במי ששכר חמור ומתה וטעמא משום דהכא אף לענין זה דין שואל יש לו כיון דקנו מיניה. כן נראה לי להלכה אבל לא למעשה. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: הא דאמר רב נחמן שואל אדם בטובו ועולם והוא דקנו מיניה. יש מפרשים אפילו בסתם שיאמר לו בטובתך שהיתה גדולה עלי השאילני קרדומך ולא אמר לו ליום אחד ולא לשנים אלא בסתם ותופס אותה כל הימים שהיא צריכה לו אפילו שנה ואפילו שנתים כי מאחר שקנה ממנו על זה ודאי על זמן ארוך קנה מידו. ואני צריך לידע אם יוכל המשאיל לקחת אותה שלא בשעת מלאכתו של שואל אם יאמר לו המשאיל לא השאלתיה לך אלא למלאכתך אבל להצניע בבית לא ועכשיו שאינה צריכה לך וצריכה לי אקחנה וכשתצטרך לה תקח אותה או שמא יאמר לו השואל שמא תשבר במלאכתך. ויש מפרשים במפרש ואומר השאילני קרדומך לכל מלאכתי תופס אותה לעולם שלא יאמר למלאכה אחת אלא לכל מלאכותיו עד שתשבר. וגם לזה אני שואל השאלה אם יוכל לקחת אותה שלא בשעת מלאכה. אמר רב אשי ומהדר ליה קתיה. יש מפרשים השברים כשתשבר מחזירם לו. ויש מפרשים שאפילו נשברה מתקנה ועושה בה או עושה בשברה המלאכה שהם ראוין לה עד שלא ישאר אלא יד הקרדום בלבד וכשתשתלם כולה מחזירה לו כי איננו עוד בשם קרדום ולא בשברי קרדום וקתא דמגלא האמור במקום אחר מסייע לזה הפירוש כי הוא בית יד ולא שברים. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א: פירש רש"י בשאמר לו בלשון זה השאילני קרדומך בטובו דמשמע כל שהוא טוב ולפיכך נראה שפירש הוא ומהדר ליה קתיה שבריו כלומר יחזירנו לו כשישבר. אבל הראב"ד פירש שאומר לו השאילני בטובתך שהיא גדולה עלי ולפיכך משתמש בו והולך לעולם ואפילו נשבר מתקנו ומשתמש בו ואינו מחזיר לו לעולם אלא הקתא שהוא הבית יד כדאמרינן קתא דמגלא. עד כאן.
וזה לשון רבינו חננאל: אמר רב נחמן שואל בטובו לעולם אמר רב מרי והוא דקנו מיניה אמר רב מרי ומהדר ליה קתיה. פירוש יש לשואל להשתמש בכלי ששאלו לעולם בטובה שהחזיק למשאיל כשהשאילו והני מילי בתשמיש שאינו מכלה אותו הכלי. ואסיקנא והוא דקנו מן המשאיל שהשאילו כי ישתמש בו בכל מלאכה שיחפוץ יש לו להשתמש בו בכל מלאכה ואף על פי שהוא חסר וכלה ואם לא נשאר ממנו אלא ידו של אותו הכלי ובלה וחסר הכלי מחמת מלאכה שהיה משתמש בו מחזיר לו אותו היד ופטור וזהו שאמר רב אשי ומהדר ליה קתיה. עד כאן.

כתב הרמ"ך וזה לשונו: שואל אדם בטובו לעולם וכו'. וצריך עיון בקרקע היכא דאושליה ביתיה בהאי לישנא ואחזיק ביה כי היכי דליקום ביה אי אמרינן דקנייה לגמרי ולא מצי אפוקי מיניה לעולם כל ימי חייה כיון דקנו מיניה דמשאיל ליה בטובו וכן נראה או דילמא סתם שכירות בית או קרקע שנים עשר חדש וחנות של נחתומין או של צבעים שלש שנים וכי שלים האי זימנא מצי לאפוקיה או דילמא לא שנא קרקע ממטלטלי. ואם תמצא לומר לא שנא אכתי מיבעיא לן אי מצי לזבוניה האי משאיל לההוא ביתא או לא כדין משכיר וכן נראה לומר דלא מצי לזבוניה האי משאיל. מיהו פשיטא דשואל לא מצי לזבוניה דלגופיה הוא דאושליה אבל לזבוניה לא אושליה מידי ואשתכח דזבין דלאו דיליה ואתי איהו ומפיק ליה מיניה דלוקח בין בקרקע בין במטלטלין וצריך עיון. וכל הני דקנו ליה לההוא מידי בשאלה צריכי למקנא מיניה דמשאיל. עד כאן.
הכי גרסינן: פרדסאי רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה אבל היכא דאמר ליה פרדיסי לא רפיק ביה אלא תרי פרדיסי וכדמשמע בפרק המוכר את הבית. ויש ספרים דגרסי הכא הכי בהדיא: פרדיסי רפיק ביה תרי פרדיסי. פרדיסאי רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה. הרשב"א ז"ל.

האי מאן דאמר ליה לחבריה אושלן גרגותא וכו'. עד והוא דקנו מיניה. פירש רש"י ז"ל דאי לא קנו מיניה דיבורא הוא בעלמא ומצי למהדר ביה. ואין פירוש זה מחוור דהא פשוט דשאלת קרקע אינו אלא בחזקה ובשטר. ויש לומר דאסיפא בלחוד קאי דכי אמר ליה בי גרגותא דבעי למזכי בכולה ארעא למעבד בה כמה גרגותי עד דמתרמי ליה בעינן דקנו מיניה דהשתא על כל גופא של קרקע קנו מידו שיהא מושאל לכך דאי לא אף על גב דכי חפר חד גרגותא חזקה היא והקרקע נקנה בחזקה לא מהניא ההיא חזקה מן הסתם אלא לההיא גרגותא בלחוד ולאו למזכי בכולה ארעא למעבד בה גרגותא. ומיהו קנין לאו דוקא דהוא הדין אם החזיק בפירוש בגרגותא חדא למזכי בכל השדה עד דמתרמי ליה גרגותא כן פירש רבינו ואפשר שלזה נתכוון רש"י. הריטב"א.
כתב הרמ"ך וזה לשונו: והכא נמי מיחזי לומר דלא מצי מחויי בידיה לעלם דלא לידלי מההוא גרגותא אי אמר ליה אושלן בטובך כפי נדבתך וצריך עיון. עד כאן.

אי דאמר בית זה נפל אזדא ליה. פירוש ונותן לו שכירות ימים שדר בו ואין להם זה על זה כלום. איכא דקשיא ליה הא דאמרן לעיל בפרק האומנין אי דאמר ליה חמור זה אם יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכור הכא נמי ימכור וישכור או יקח ויבנה. לאו קושיא היא דלא דמי שכירות חמור לשכירות בית חדא שלא עלה על דעת למכור ביתו דלא עבידי אינשי דזבני דירתייהו מפני שכרו של זה אבל התם לזבוני קאי ואיהו נמי זבוני מזבין ליה. ועוד דהתם חמור זה קאמר בין חי ובין מת חמור הוא ומשתעבד ליה אבל היא בית זה אמר לו ואין כאן אותו בית שהרי נפל ולאו בית הוא כן נראה לי. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: היכי דמי אי דאמר ליה בית זה וכו'. דעת רבינו הא דאמרינן נפל אזדא לגביה אמרינן וחייב השוכר לפרוע השכירות ואף על פי שעדיין לא נתן הרי זה כלוקח קרקע בית ונפל קודם שיפרע דמיו. אבל הרמב"ן כתב דנפל אזדא שאין חייב להעמיד לו בית אבל ודאי איו לו לפרוע שכר אלא על מה שדר בו ואפילו נתן כבר מהדרינן ליה ודוקא נפל אזדא שנפל לאחר שירד לתוכו אבל אם נפל קודם לכן וקודם שנתקיים השכירות לא מצי יהיב ליה בית נפול דאדעתא דבני ליה הוא דאגר וכשם שנתחייב להעמיד בו דלתות וכו' ככתוב בנמוקי יוסף וכן דעת רבינו. עד כאן. ועיין לקמן בפרק המקבל דבור המתחיל ואמאי לימא ליה שמא בעלמא. הריטב"א.

וכתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: אמר ליה בית זח אני משכיר לך ונפל אינו חייב להעמיד לו בית. מיהו נראה לומר שאם רצה השוכר להוציא עליה הוצאות משלו כדי שיוכל לדור בה עד זמנו אין בעל הבית יכול לעכב עליו ואי לא עביו שוכר הכי מנכי ליה היאך אגריה מהאי יומא עד סוף זימניה ונפיק מהשתא וצריך עיון. ואי אמר ליה בית כזה אני משכיר לך ונפל חייב להעמיד לו בית אחר כמותה כמדת ארכו ומדת רחבו ומנין פתחיו וחלונותיו. ואי ההוא בית קאי אגודא דנהרא מיחייב נמי להעמיד לו בית אחר כמוהו אגודא דנהרא וצריך עיון. ואם אין לו ישכור לו מאחרים. ואם לא מצא ולא רצה לבנות נראה לומר דלא מחייב ליה באגריה כלל ואף על גב דפרעיה מעיקרא מצי אפוקיה מיניה כי ההיא דאמרינן לעיל בפרק האומנין גבי ספינה זו ויין סתם הכא נמי לא שנא. ולא עוד אלא אפילו היכא דאמר ליה בית זה ונפל דאמרינן דאינו חייב להעמיד לו בית אחר יש לומר דאף על גב דאמר ליה משכיר מוקימנא לך ביתא אחרינא כי האי לא מקבל לה שוכר מיניה אי לא בעי ולא מחייב באגריה אלא עד ההוא יומא. ויותר היה קרוב לומר דאפילו אגריה מעיקרא לא יהיב ליה כדין ספינה זו ויין סתם דהוא אינו מעלה לו ספינה והוא אינו נותן לו שכר כלל. וצריך עיון. עד כאן.
סליק פרק שמיני השואל
פרק תשיעי

בתבן ובקש אותו שנקצץ עם השבולת קרוי תבן וכו'. וכן במצרים תבן אין ניתן לעבדיך כי מתחלה היו נותנין להם תבן מתוך הבית וכשלא נתנו להם הוצרכו לקושש קש מן המחובר ובגמרא דקאמר בעינא דתיתבן ארעא וכו' ככתוב בתוספות אלא דבלשון תלמוד אינו מחלק בין תבן לקש. ועוד שרגילות לעשות אשפה וכו'. הרא"ש ז"ל.

מקום שנהגו לקצור וכו'. האי דלא קפריך עלה בגמרא פשיטא כדפריך בחרישה משום דתני עלה ושניהם מעכבים זה על זה מה שאין לומר כן בחרישה. מאי ושניהם מעכבין זה על זה כלומר כיון דתני מקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור וכו' אלמא איכא טעמא דעיכובא בכל חדא וחדא וכיון דהכי הוא פשיטא דמעכבי אהדדי. ושני ליה מה טעם קאמר מה טעם איני רשאי בכל חדא וחדא משום דשניהם מעכבין זה על זה כלומר מפני שיש טעם לעכב זה על זה ולא ימתין עד שיעכב עליו כי אין רשות לאדם שיעשה שלא כדין ויאמר שלא יקפידו עליו. הראב"ד ז"ל.

כשם שחולקין בתבואה וכו'. תמיה לי מאי קאמר דהא תנא הכל כמנהג המדינה ואם נהגו לחלוק בתבן חולקין ואם לאו אין חולקין וכדאמרינן בגמרא אמר רב יוסף בבבל נהוג דלא יהבי תיבנא לאריסא. ומסתברא דבמקום חדש שאין שם מנהג קאמר כלומר ובמקום שאין שם מנהג מן הדין חולקין בתבן ובקש כשם שחולקין בתבואה. הרשב"א.

ובהנך קמאי בעיר חדשה לא דיינינן בהו מידי. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: כשם שחולקין וכו'. לא נצרכא אלא משום עיר חדשה וכו' וכן פירש הרשב"א. ואשמועינן תנא דזמורות פירי נינתו והוא הדיו לזרדים וקרסומי אילנות. והוא הדין במשכונת כרם שאוכל פירות הזמורות בכלל כיון דפירי נינהו וכן המנהג פשוט. עד כאן.

מה טעם קאמר. פירוש דאי לא הוה ליה טעמא דמסתבר לא הוי קפדא קפידא דזה נהנה וזה אינו חסר הוא וכופין אותו על מדת סדום. שיטה.

תוספות בד"ה נקיטת ה' כו' ואין השטר בידך אלא כדי שלא אכחש לך חשבון השנים כו' עכ"ל יש לדקדק דאכתי כיון שאין כתוב בשטר לא תחילת השנים ולא סופן הרי יוכל לכחש כל חשבון השנים לומר שכבר דרת בכולן ויש לומר שהיית סבור שידעו העולם באיזה זמן שירדת לקרקע זו ועוד שעכ"פ ידעו במקצת השנים אם היה דר אם לא ולא יוכל עתה לכחש בכולן ודו"ק:

בא"ד עשר שנים בק' דינרים עשרה דינרים בכל שנה ואחר כו' עכ"ל יש לדקדק כיון דלרב נחמן קיימינן וקרקע בחזקת בעליה עומדת ואפי' אפיך מיפך א"כ הכא נמי אית לן למתפס לשון ראשון עשרה שנים במאה דינרים דקרקע בחזקת בעליה קיימת וכיון דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף הוה ליה תוך זמנו ואין השוכר נאמן כדאמרינן לעיל ויש לומר דהכא ודאי אית לן למימר דפרושי קמפרש דה"ק מאה דינרים לי' שנה אך שתשלם לי עשרה דינרים בכל שנה ולא דמיא לההוא דמרחץ דאיכא למימר דמיהדר קהדר להוסיף על שכירתו דינר אחד בחודש הי"ג או לפחות על שכירתו דינר י"ג וכיון דקרקע בחזקת בעליה קיימת ע"כ יוסיף לו דינר כלשון ראשון או כלשון אחרון לפי היותר שבלשונות מה שאין כן הכא דסך השכירות שוה ואין כאן הוספה ולית לן למימר אלא דפרושא קמפרש ודו"ק:

בא"ד כדי שלא יחזיק השוכר דלפי זה השטר ישנו ביד המשכיר עכ"ל ולגירסא זו כו' האי דכתבית לך שטרא כי היכי דלא נחזיק עליה הוא עכ"ל בעל המאור וק"ל:

סליק פרק השואל

רש"י בד"ה שכיר כו' לחבירו אבל כו' הד"א:

רש"י ד"ה אבל. ובשבועת היסת שהטילו חכמים כו'. בשבועות (מח ב) בד"ה הא שאר פי' דבימי ר"נ תיקנוה וכ"כ התוס' שם (מה) ד"ה עקרוה ור' ינאי וריו"ח הא קדמי ליה ונ"ל דהכא דאי דרך כ"כ לפרוע ביומא דמשלם זמני' כבר נתקנה קודם ר"נ וכה"ג כתב התוס' לעיל (נח) בד"ה משכחת ומיושב בזה ג"כ קושיית התוס' לקמן (קיב ב) בד"ה שקליה ואפשר לכוון זאת ג"כ בתירוצם שם ובשבועות שם (ובדף מו) ד"ה בדרבנן אע"ג דשם לכאורה י"ל דזהיר טפי כדי שלא יעבור על בל תלין (והכא בשכירות קרקע א"ע על ב"ת לדעת הרמ"ה בטור ר"ס של"ט) מ"מ הרי ריו"ח מדמי להו אהדדי ולכאורה יהיה ראיה מזה דלא כדעת הרמ"ה ויהי' מיושב קושיית התוס' בב"ב (ה ב) בד"ה ובא בזמנו ועי' בשו"ע סי' ע"ח בסעי' ג' ד' וה' ובאחרונים שם ואכמ"ל:

רש"י ד"ה שואל אדם. משמע לן כ"ז שהוא טוב כו'. כצ"ל וכ"ה בנ"י:

רש"י ד"ה ומהדר. אלא שאלה הואי ובטובו והאי כו'. כצ"ל ומלת הוא למחוק וכן ליתא ברש"י שברי"ף:

רש"י ד"ה לחרוש. ולא יחזרו ויצמחו לכשתזרע. לכאורה אז כשתזרע בלא"ה יצטרך לחרוש קודם וזה י"ל ע"פ הא דאיתא לקמן (קה) (בירא) [בזרא] דנפל נפל אבל מדוע לא פי' דיכחישו כח הקרקע ואפי' קודם שתזרע נמי:

שכיר בזמנו נשבע ונוטל. אם ביום שיצא ממלאכתו תבעו נשבע שלא קיבל ונוטל שזה אחד מן הנשבעים ונוטלין האמורים במסכת שבועות (דף מד:) שתקנו לו חכמים דשקלוה לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום דבעל הבית טרוד בפועליו וכסבור שנתן לזה כשנתן לחבירו: אבל. בעלמא אפי' ביום זמנו נאמן לומר פרעתיך כבר ובשבועת היסת שהטילו חכמים על מי שאינו מודה במקצת: וכתב ליה. משכיר לשוכר שטרא שהשכירה לו לעשר שנים ולא נכתב בשטר זמן ולאחר זמן בא לפני ב''ד ואמר כבר דרת בה חמש שנים וזה אמר לא דרתי אלא שלש: מהימן. בעל הבית דקרקע בחזקת בעליה עומדת על כל דבר דבר ספק הבא לפנינו: תברא. שובר: דלא תחזק בה. דלא תימא לקוחה היא בידי. ולא שתוכל לתבוע עשר שנים לעולם: שואל אדם בטובו לעולם. אם ראה אדם כלי לחבירו ואמר השאילני בטובו וא''ל הן שאול לו לעולם כל זמן שהוא ראוי למלאכה דהאי בטובו משמע לן כל זמן שהוא טובו אפילו מחזירו חוזר ונוטלו כשיצטרך: והוא דקני מיניה. דבעלים אבל לא קני מכי אהדריה כלתה קנייה דמשיכה ראשונה: ומהדר ליה קתיה. וכשיפחות שלא יהא ראוי יחזיר לו שבריו דהא לאו במתנה יהביה אלא שאלה הואי ובטובו הוא והאי לאו טוב הוא: פרדיסא. סתמא: רפיק ביה. חד פרדיסא: כל דבעי. אפילו גדול כאנטוכיא: ואי א''ל פרדיסי. רפיק ביה כל פרדיסי דאית ליה ולא אמרינן תרי פרדיסי הוא דקאמר ליה דאפי' טובא נמי משמע: אושלן. השאילני: גרגותא. באר מים חיים להשקות שדות: לא בני לה. אם בא לבנותו ולומר עוד שאול לי לעולם זה מעכב עליו ואומר לא השאלתיך אלא אותו ולא כשנעשה אחר: בני לה. והרי היא שאולה לו עד שישקה כל שדותיו: בי גרגותא. אמר לו בלשון הזה השאילני בי גרגותא השאילני מקום לחפור בו באר קאמר ליה: וכרי ואזיל כמה גרגותי בארעיה. אם לא ימצא כאן יחפור במקום אחר עד דמתרמי ליה מקום הראוי: וצריך למיקני מיניה. מעיקרא ואי לא קנה מיניה דיבורא בעלמא א''ל ומצי למהדר ביה: מתני' חייב להעמיד לו בית. בימי שכירותו: לא יעשנו קטן. השוכר מעכב עליו אי אפשי בבית גדול ואי אפשי בבית קטן: גמ' ואי דאמר ליה בית זה. אני משכיר לך: אזדא ליה. הלך לו מזלו גרם ואמאי חייב להעמיד לו בית: וליטעמיך ל''ג: מהו דתימא מאי כזה דקאי אגודא דנהרא. שהוא חשוב ואגודא דנהרא הוא דמתני בהדיה שדרך בני אדם מקפידין בכך אבל ארכו ורחבו לא אתני בהדיה: קמ''ל. דאכולה מילתא אתני: מתני' המקבל. או באריסות למחצה ולשליש ולרביע או בחכירות בכך וכך. כורים לשנה: לחרוש אחריו. אחר הקצירה או העקירה כדי להפוך שרשים של עשבים רעים שבו וימותו ולא יחזרו ויצמחו לכשתזרע:

נקיטת חמש שנין. פר''ח לשון אחד וכן בקונטרס שאין כתוב בשטר לא תחילת השנים ולא סופן והשטר ביד השוכר ואומר משכיר לשוכר כבר דרת ה' שנים ופריך בשטר מלוה מי נאמן לומר פרעתי פלגא ומשני הכא א''ל האי דכתבי לך שטרא כי היכי דלא תחזק פירוש עיקר השטר נכתב בשבילי שלא תאמר לקוח הוא בידי ואין השטר בידך אלא כדי שלא אכחש לך חשבון השנים כמה היו מכל מקום עיקר השטר בשבילי נכתב שע''י כן יש קול שבמשכנתא הוא אצלך אע''פ שהשטר בידך ולשון שני פר''ח וזה לשונו יש אומרים שכתוב בשטר בזמן כך וכך שכרתי חצרו של פלוני עשר שנים בק' דינרים י' דינרים בכל שנה ואחר ה' שנים טוען השוכר ואמר למשכיר נקיטת שכירות חמש שנין כו' ואסיקנא דהשוכר נאמן ובשבועה ומסתברא כי האי פירושא בתראה עכ''ל ולשון זה נראה עיקר חדא דבנאמנות השוכר האומר שפרע השכירות איירי נמי לעיל מיניה בסמוך ומשמע דבהכי נמי איירי ועוד דהשתא ניחא טפי מה שאמר במסקנא שלא נעשה השטר לגוביינא אלא כדי שלא יחזיק השוכר דלפי זה השטר ישנו ביד המשכיר: שואל אדם בטובו. בערוך בערך. שואל מפרש בטובו בטובה שמחזיק השואל להמשאיל יכול השואל להשתמש לעולם בכליו של משאיל ואין נראה: פרדיסי רפיק ביה כל פרדיסי דאית ליה. וא''ת דאמר בריש המוכר את הבית (ב''ב דף סא ושם ד''ה ארעתא) ארעתא תרתי משמע ואין לומר דהתם נמי אי אמר ארעאי הוה משמע כולהו כמו פרדיסי דהא אמר התם בסוף פרק (דף סט:) דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ותו לא וי''ל דהיינו דוקא גבי מכר דאין לנו לומר שמכר כל קרקעותיו אלא הפחות אבל בשאלה אינו מקפיד דמשאיל לכל צרכו ועוד י''ל דהתם יד לוקח על התחתונה שהמוכר מוחזק והכא יד המשאיל על התחתונה שהשואל מוחזק וכ''ת לא מקרי שואל מוחזק כיון שסופו להחזיר ואין נשאר בידו כדאמר לעיל קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפי' בסוף החדש לא דמי דדוקא קרקע שאין יכול להצניע לשמטו מיד בעלה אזלינן בתר חזקה קמא אבל במטלטלין אזלינן בתר מאן דתופס השתא היכא דליכא חזקת קרקע כנגדה: מתני' המקבל. בתבן ובקש. אותו שנקצץ עם השבולת קרוי תבן והנשאר בארץ קרוי קש שקורין אישטובל''א כדכתיב (בראשית כד) גם תבן גם מספוא רב עמנו ואותו שנשאר בקרקע אין נותנין לבהמות לאכול וכתיב נמי (שמות ה) לקושש קש לתבן שהיו מלקטים בשדות הקש הנשאר שם תחת התבן כי התבן כבר הוליכוהו הבעלים איש לביתו וכן אמרינן בפרק שואל (שבת דף קנ:) בשלמא קש משכחת לה במחובר אלא תבן במחובר היכי משכחת לה ובגמרא דקאמר בעינא דתיתבן ארעאי הוה ליה למימר דתתקש אלא משום שרגילות הוא לעשות אשפה מן התבן ולזבל השדה ולהכי קאמר דתיתבן כלומר שיהא הקש במקום הזבל העושין מן התבן והא דקאמר נמי בעינא תיבנא התם לפי שעוקר הכל ודש את הכל במוריגים ומתרכך נקרא הכל תבן [וע''ע תוספות שבת לו: ד''ה כירה]: