בבא מציעא קג ע"ב

בבא מציעא קג ע"ב - Steinsaltz

the branches pruned from the vines and the poles. And the two of them, i.e., the landowner and the one cultivating the field, both supply the poles.

GEMARA: It was taught in a baraita: In a location where those cultivating the land were accustomed to cut the produce, the one cultivating this field is not permitted to uproot it, and in a location where they were accustomed to uproot the produce, he is not permitted to cut it. And the two of them, i.e., the owner and the one cultivating the field, can each prevent the other from deviating from the custom.

The Gemara explains the baraita: In a location where those cultivating the land were accustomed to cut the produce, the one cultivating this field is not permitted to uproot the produce even if he wants to, because this one, i.e., the owner, who wants the produce cut, can say: I want my land to be fertilized with stubble, i.e., the remains of the plants. And if the owner wants him to uproot the produce, that one, i.e., the one cultivating the field, can say: I cannot uproot the produce, since that is too labor intensive. Similarly, if the custom is to uproot the produce, the one cultivating this field is not permitted to cut it even if he wants to, because this one, i.e., the owner, who wants the produce uprooted, can say: I want my land to be cleared of stubble. And if the owner wants him to cut the produce, that one, i.e., the one cultivating the field, can say: I want to uproot what remains so that I can use the stubble.

The baraita teaches: And the two of them, i.e., the owner and the one cultivating the field, can each prevent the other from deviating from the custom. The Gemara asks: Why do I need this statement and what is its purpose? The Gemara answers that the baraita is saying what the reason is for its ruling: What is the reason that in a location where those cultivating the land were accustomed to cut the produce, the one cultivating this field is not permitted to uproot the produce, and in a location where they were accustomed to uproot the produce, he is not permitted to cut it? It is because the two of them can each prevent the other from deviating from the custom, as each has a justified reason for opposing the deviation desired by the other.

The mishna teaches: If they were accustomed to plow the land after harvesting the produce, this cultivator must plow as well. The Gemara asks: Isn’t it obvious that he cannot deviate from the custom? The Gemara answers: No, it is necessary for the situation of a place where the custom is not to weed the fields, and the one cultivating this field went and weeded anyway. Lest you say that he could say to the landowner: When I weeded the field, I did so with the intention of not plowing it subsequently. Therefore, he should not be obligated to plow it. To counter this, the mishna teaches us that the renter should have specified this intention explicitly to the landowner beforehand in order to exempt him from the requirement to plow.

The mishna teaches: All farming of the land shall be conducted in accordance with regional custom. The Gemara asks: What is added by the use of the term all? The Gemara answers: It serves to add that which the Sages taught: In a location where landowners were accustomed to rent out the trees in a field together with the land so that the one cultivating the field receives a share of the fruits despite not needing to care for the trees, the trees are presumed to be rented out. In a location where landowners were not accustomed to rent out the trees in a field together with the land, and the one cultivating the field does not receive a share of the fruits, the trees are not presumed to be rented out.

The baraita teaches: In a location where landowners were accustomed to rent out the trees in a field together with the land so that the one cultivating the field receives a share of the fruit despite not needing to care for the trees, the trees are presumed to be rented out. The Gemara asks: Isn’t this obvious? The Gemara answers: No, it is necessary to state this ruling in order to include the case where everyone in that region gives land to sharecroppers to cultivate in return for one-third of the yield, and he, the landowner, went and gave it for one-quarter. Lest you say that the landowner can say to him: This concession on my part, that I reduced my portion of the yield for you, was done with the intention that I would not give you a share of the fruits of the trees in the field, the baraita teaches us that the landowner should have specified this to him in advance.

The baraita teaches: In a location where landowners were not accustomed to rent out the trees in a field together with the land, and the one cultivating the field does not receive a share of the fruits, the trees are not presumed to be rented out. The Gemara asks: Isn’t this obvious? The Gemara answers: No, it is necessary to state this ruling in order to include the case where all the cultivators in that region receive land in return for giving one-quarter of the yield to the owner, and this cultivator went and received the land in return for giving one-third of the yield to the owner. Lest you say that the cultivator can say to him: This concession on my part, that I added to your portion, was done with the intention that you would also give me a share of the fruit from the trees, the baraita teaches us that the cultivator should have specified this to him in advance.

§ The mishna teaches: Just as the halakha is that the owner of the field and the one cultivating it divide the produce, so too the halakha is that they divide the stubble and the straw. Rav Yosef said with regard to this statement: In Babylonia those who enter into such arrangements are accustomed not to give stubble to the sharecropper. The Gemara asks: What is the practical difference resulting from the assertion that this is the practice in Babylonia? The Gemara answers: The difference is that if there is a person in Babylonia who gives the sharecropper the stubble in addition to the produce, it is considered merely as though he has a generous disposition, but we do not learn from his actions that this is the general practice.

Rav Yosef says: The first, second, and third elements of the earthen barrier surrounding the field and the poles used to support a thorn fence are the responsibility of the owner of the land, but the fashioning of the thorn fence itself is the responsibility of the sharecropper. The Gemara explains: The principle of the matter is that the main part of the boundary of the field is the responsibility of the owner of the land, while any additional protection required is the responsibility of the sharecropper. Rav Yosef says: The hoe and the shovel and the bucket and the irrigation device must be provided by the owner of the land, while the sharecropper must make the irrigation channels.

The mishna teaches: Just as the halakha is that the owner of the field and the one cultivating it divide the wine, so too the halakha is that they divide the branches pruned from the vines and the poles. The Gemara asks: What is the purpose of the poles used for the vines? They said in the school of Rabbi Yannai: This is referring to long poles that were divided in half, with which they support the vines.

The mishna teaches: And the two of them, i.e., the landowner and the one cultivating the field, both supply the poles. The Gemara asks: Why do I need the mishna to state this? The Gemara answers that the mishna is saying what the reason is for its ruling: What is the reason that the two of them divide the poles? It is because the two of them supply the poles.

MISHNA: In the case of one who receives a field from another to cultivate and it is an irrigated field or a field with trees, if the spring that irrigated the field dried up or the trees were cut down, he does not subtract from the produce he owes the owner as part of his tenancy, despite the fact that he presumably considered these factors when agreeing to cultivate the field. But if the cultivator said to the landowner explicitly: Lease me this irrigated field, or he said: Lease me this field with trees, and the spring dried up or the trees were cut down, he may subtract from the produce he owes as part of his tenancy.

GEMARA: The Gemara asks: What are the circumstances of the ruling of the mishna? If we say that the large river from which all the channels originate dried up, why does he not subtract from the produce he owes as part of his tenancy? Let the cultivator say that it is the result of a regional disaster. Consequently, he should be able to subtract from the produce he owes. Rav Pappa said: The case in the mishna is where a small river that irrigates this field alone dried up, as the landowner can say to him:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קג - ב

בענבים, כך הם חולקין בזמורות הענפים שנקצצו מהגפן,

ואף בקנים, שעליהם סומכים את הגפנים, חולקים, אף על פי שאינם חלק מהשבח של הקרקע, ובגמרא מפרש שהטעם לכך הוא מפני ששניהם מספקין את הקנים.

גמרא:

תנא, שנינו בברייתא: פועל שקיבל על עצמו לטפל בשדה, עליו לקוצרה כמנהג המדינה, הרי,

א. מקום שנהגו לקצור את התבואה במגל, אינו רשאי לעקור את התבואה ביד עם שורשיה.

ב. מקום שנהגו לעקור ביד ולא במגל, אינו רשאי לקצור במגל.

ושניהם, בעל הבית והמקבל, מעכבין זה על זה שלא לשנות מהמנהג.

ועתה מבארת הגמרא את האמור בברייתא:

מה שאמרה הברייתא תחילה, מקום שנהגו לקצור במגל, אינו רשאי לעקור ביד -

מדובר כאשר האי, בעל הבית, אמר, בעינא דתתבן לי ארעאי, ^[5] רצוני שישאר הקש באדמה, כדי שיזבלנה לשנה הבאה, ולשם כך תקצרנה במגל, ואילו המקבל רוצה לשנות מהמנהג, ולעקור את התבואה על שורשיה, במקרה כזה יכול בעל הבית לעכב עליו שיקצור כפי המנהג, ושלא יעקור.

וכן לצד השני, אם בעל הבית רוצה לשנות מהמנהג שנהגו לקצור במגל, ואומר למקבל עקור ביד, והאי, המקבל אמר, לא מצינא! קשה לי לעקור, כיון שהעקירה קשה היא מהקצירה, במקרה זה יכול המקבל לקצור במגל כפי המנהג, ואינו חייב לעקור כבקשת בעל הבית.

ומה שאמרה הברייתא, מקום שנהגו לעקור ביד, המקבל אינו רשאי לקצור -

מדובר בכגון שהאי, בעל הבית, רוצה לעקור ביד כפי המנהג, ואמר, בעינא דתינקר ארעאי, תהיה נקיה משורשים שאינה צריכה שישארו בה, ויזבלוה. והמקבל רוצה לשנות מהמנהג ולקצור, אינו רשאי לשנות, ועליו לעקור ^[6].

וכן לצד השני, אם בעל השדה רוצה לשנות מהמנהג ואומר למקבל לקצור, והאי המקבל אמר בעינא תיבנא, אני צריך תבן לתת לבהמותי ולשם כך עלי לעקור ^[7] את התבואה עם השרשים, יכול המקבל לעכב על בעל הבית ולעקור כפי המנהג.

ומקשינן: כיון ששנינו בתחילת הברייתא, מקום שיש בו מנהג, אינו רשאי אחד מהם לשנות, אם כן, זה שהוסיפה ואמרה הברייתא "ושניהם מעכבין זה על זה למה לי"? הא מרישא שמעינן לה!?

ומתרצינן: סיפא, "מה טעם", קאמר.

מה טעם אמרינן מקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור, ובמקום שנהגו לעקור אינו רשאי לקצור? משום שלשניהם יש טענות, שמחמתן מעכבין זה על זה. ^[8] שנינו במשנה: מקום שנהגו לחרוש אחריו יחרוש.

ותמהינן: כיון ששנינו "הכל כמנהג המדינה", אם כן פשיטא הוא, שבמקום אשר נהגו לחרוש אחרי הקצירה, אינו רשאי לשנות מהמנהג!?

ומתרצינן: לא צריכא, כאן מדובר, באתרא דלא מנכשי, במקום שלא נוהגים לנכש את העשבים הרעים מתוך שדה התבואה, ואזל איהו, ונכיש.

מהו דתימא, מצי אמר ליה, המקבל לבעל השדה, האי דנכישנא את התבואה, אדעתא דלא כריבנא לה, שלא אצטרך לחרוש, כי הניכוש הוא במקום החרישה, שאף הוא מנקה את הקרקע מעשבים רעים. ^[9]

קא משמע לן, דאם המקבל רוצה לנכש במקום לחרוש, איבעי ליה למקבל לפרושי ליה שבדעתו לנכש במקום לחרוש. ^[10]

שנינו במשנה: הכל כמנהג המדינה.

ומבארת הגמרא: הא דקתני הכל כמנהג המדינה, לאתויי מאי? לאתויי הא -

דתנו רבנן: אריס שקיבל עליו לעבוד בשדה תבואה, וגדלו באותה שדה גם אילנות, שאין צורך לטפל בהם, הרי מקום שנהגו להשכיר לאריס גם את האילנות שבשדה, שתהיה לו זכות אכילה בחלק מפירותיהם, על גבי, אגב אריסות תבואת הקרקע, וחולק האריס בפירותיהם כפי שחולק בתבואה של השדה, הדין הוא שסתם בעלי שדות משכירין גם את האילנות לאריס, כמנהג המקום, אפילו אם לא אמרו כן להדיא. ואילו מקום שאין נהגו להשכיר את האילנות, הרי אם נתנו לו את הקרקע בסתמא, אין משכירין.

ומקשינן: זה שאמרת מקום שנהגו להשכיר אילנות, משכירין, ונוטל המקבל חלק בשבחם, הרי דבר זה פשיטא הוא, שהרי כך הוא מנהג המקום.

ומשנינן: לא צריכא, צריך להשמיענו דבר זה, במקום דכולי עלמא יהבי, נותנים לאריס קרקע על מנת שיטול בעל הבית בשבח התבואה מהשדה תילתא, שליש, והאריס נוטל לעצמו שני שליש. ואילו כאן, אזל איהו, בעל הבית, ויהביה, ונתנו לאריס בריבעא, על מנת שיטול בעל הבית לעצמו רק רבע מהתבואה של השדה, והאריס יטול שלושה רבעים, ונמצא שהוסיף בעל הבית לאריס יותר מהנהוג.

הילכך, מהו דתימא, דאמר ליה, בעל הבית לאריס: האי דבצרי לך, מה שהורדתי מחלקי והוספתי לך, זה היה אדעתא דלא יהיבנא לך באילנות כלל.

קא משמע לן שאם רוצה בעל הבית שלא לתת לאריס חלק באילנות, ולהוסיף לו תמורת זה בקרקע, דאיבעי ליה לבעל השדה לפרושי ליה:

שנינו בברייתא: מקום שנהגו שלא להשכיר אין משכירין:

והוינן בה: פשיטא שהולכים אחר המנהג!?

ומבארת הגמרא: לא צריכא, דכולי אריסים דעלמא מקבלים את השדה לעבודה על מנת שיטול בעל הבית בריבעא, ואזל איהו, האריס, וקיבלה על דעת שיטול בעל השדה בתילתא, נמצא שהוסיף האריס לבעל הבית יותר מהמנהג.

מהו דתימא, מצי אמר ליה האריס לבעל השדה: האי דטפאי, זה שהוספתי לך על המגיע לך, היה אדעתא דיהבת לי חלק באי לנות,

קא משמע לן, דאם רוצה האריס ליטול באילנות ובעבור זה להוסיף על שכר הבעלים, איבעי ליה לאריס לפרושי ליה:

שנינו במשנה: כשם שחולקין האריס ובעל השדה בתבואה, כך חולקין בתבן ובקש:

אמר רב יוסף: אף על פי ששנינו צריך בעל הבית לחלוק עם האריס גם בתבן, הכל תלוי במנהג, ובבבל נהיגו דלא יהיבי תיבנא לאריסא!

למאי נפקא מינה?, דאי איכא איניש דיהיב תבן לאריס במקום שלא נהגו ליתן, אין זה אלא שבעל עין יפה הוא, ולא גמרינן מיניה, אין ללמוד ממנו שיש לנהוג כן.

ועתה מבארת הגמרא אלו עבודות בשדה מוטלות על הבעלים ואלו על האריס.

אמר רב יוסף: בוכרא, את עשיית הגבול, כעין חומה, סביב לשדה, הנקרא בוכרא [וכך היה מנהגם בבנין החומה, היו עושים חריץ מסביב לשדה, ומן העפר שהוציאו מהחריץ היו מקימים תלולית עפר מסביב, על גבול השדה].

וטפתא, וכן את עשיית הטפתא על הבוכרא, לאחר שנידוש עפר הבוכרא, היו מוסיפים עליו עוד עפר [הנקרא טפתא, כמו "טפי", שהוא לשון ריבוי],

וארכבתא, וכן את נתינת העפר בפעם שלישית, הנקראת ארכבתא, שרוכב העפר השלישי מעל כולם.

וכן את עשיית קני דחיזרא, שהם קנים שנועצים אותם בקרקע, ועליהם תולים קוצים או נסרים בתור מחיצה לשדה.

כל אלו הם על חשבון הוצאותיו דבעל הבית הם.

ואילו את החיזרא גופיה [הקוצים והנסרים], חובתו דאריסא הוא להתקינה.

כללא דמילתא, כל דבר שעיקרו בלמא, שהוא עיקר הסייג והשמירה על השדה, הרי זה מחובתו דבעל הבית להתקינו.

אבל דבר העשוי רק לשם נטירותא יתירתא, לתוספת שמירה כדי שלא יצטרך לשמור את השדה כלל, ^[11] מחובתו דאריסא הוא להתקינו.

ואמר רב יוסף: מרא, קרדום שחופרים בו, וזבילא, כלים שנושאין בהם עפר, ודוולא, דלי להשקות השדה, וזרנוקא, נוד שדולים בו מים, במקום שדרכם לדלות מים בנודות, מחובתו דבעל הבית לקנותם לצורך עבודת השדה.

ואילו אריסא, עביד בי יאורי, עליו להתקין תעלות מהנהר, כדי להשקות ^[12] את השדה.

שנינו במשנה: כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים:

והוינן בה: קנים, מאי עבידתייהו!? איזה צורך יש בהם?

אמרי דבי רבי ינאי, משנתנו מדברת בקנים המוחלקין, שניטלה קליפתן, שבהן מעמידין וסומכין את הגפנים.

שנינו במשנה: ושניהם מספקין את הקנים:

ומקשינן: כיוון ששנינו שניהם חולקים בקנים הסומכים את הגפנים, אף על פי שאינם חלק מהשבח הגדל בשדה, הרי בהכרח שהטעם לכך הוא משום ששניהם הביאו את הקנים, וכל אחד נוטל את הקנים שלו בסיום העבודה.

ואם כן, זה שחזר ואמר התנא "ושניהם מספקין את הקנים", למה לי?

ומתרצינן: התנא במשנתנו אינו אומר כאן הלכה נוספת, אלא בלשון "מה טעם", קאמר זאת: מה טעם שניהם חולקין בקנים?, משום דמלכתחילה שניהם מספקין את הקנים. ^[13]

מתניתין:

המקבל שדה מחבירו בחכירות, והיא בית השלחין, שנובע בשדה מעין של מים, ויש מעלה מיוחדת בשדה שכזאת, כיון שהיא שדה יבשה, שאינה מסתפקת במי גשמים אלא צריך גם להשקותה, ולכן, הימצאותו של המעין בתוכה מאפשרת את ההשקאה ללא טירחה מרובה. ^[14]

או שקיבל על עצמו לעבוד ב"שדה לבן" שהיא בית האילן, שדה תבואה שיש בה אילנות, והיא עדיפה בעיניו מכל שדה אחרת, משום שיוכל לאכול גם חלק מפירות האילן, הגדלים בה, ללא טירחה, בנוסף על תשלום עבודתו בשדה.

ולאחר שהתחיל לעבוד בה, יבש המעין של שדה בית השלחין, ונקצץ האילן של שדה בית האילן.

כיוון שלא פירש המקבל במפורש שקיבל את חכירת השדה בגלל המעין או בגלל האילן שבתוכה, אינו מנכה לו, המקבל אינו מפחית מן חכורו, ממה שנתחייב להעלות בסיום העבודה לבעל השדה, אלא ישלם כפי שהסכימו בתחילה.

אבל אם אמר לו המקבל ^[15] בפירוש: חכור [החכר] לי שדה בית השלחין זו, או שדה בית האילן זה, שגילה דעתו שבעבור המעין או האילן שבשדה הוא לוקח את השדה הזאת דוקא כדי לעבוד בה,

ולאחר זמן יבש המעין, ונקצץ האילן, מנכה לו המקבל מן חכורו ^[16] שנתחייב להעלות לבעל השדה,

משום שהתנה המקבל את קבלת השדה בכך שיהיה בה מעין או אילן. וכיון שלא קיבל את מה שהתנה, אינו חייב להעלות לבעל הבית את כל הסכום שנתחייב לו, אלא מנכה לו כשיעור תוספת העבודה שנוספה לו מהתייבשות המעין, או את הפסד הפירות מקציצת האילן.

גמרא:

שנינו במשנה: יבש המעין אינו מנכה לו מן חכורו.

והוינן בה: היכי דמי? במה המדובר?

אילימא דיבש נהרא רבה, שיבש הנהר המרכזי, שכל בעלי השדות משקים ממנו, אמאי אמרינן שהחוכר אינו מנכה לו לבעל הבית מן חכורו? נימא ליה החוכר לבעל השדה: מה שיבש הנהר, מכת מדינה היא! שהרי לכל בעלי השדות יבש, ולקמן שנינו: שדה שנתקלקלה, אם מחמת מכת מדינה, מנכה החוכר מן חכורו! ^[17]

אמר תירץ רב פפא: מדובר כאן, דיבש נהרא זוטא המוליך את המים מהנהר הגדול לשדה, דאמר ליה בעל השדה לחוכר, מזלך גרם לכך שיבש הנהר. והראיה לכך, שרק בחלק שלך התייבש הנהר. הילכך אינך יכול לנכות מדמי החכירות, ולכשתרצה להשקות את השדה, איבעי לך לאתויי, להביא את המים, בדוולא, בדלי.

הערות

^[5] הנימוקי יוסף תמה, מדוע הוצרכה הגמרא לפרש את הטעם שלא לשנות מהמנהג, הרי בכל מקום קיימא לן שאין משנים מהמנהג, גם בלי טעם, ותירץ התוספות יום טוב שאלמלי היה לאחד מהם טעם למה לא לשנות, לא היינו הולכים אחר המנהג, דהוי כמנהג סדום.

^[6] הריטב"א פירש על פי המבואר [לקמן קה א] שיש לבעל הבית זכות לתבוע מהמקבל חיטים מעולים.

^[7] האחרונים תמהו מדוע כשהאריס מעדיף את העקירה אמרינן שהטעם לכך הוא דבעי תיבנא, ואילו כשבעל הבית מעדיף את העקירה אמרינן שרצונו שתהיה השדה נקיה משורשיה, ולא אמרינן בשניהם שהטעם להעדפת העקירה הוא משום דבעי תיבנא. ותירץ המהרש"א שטעמו של בעל הבית מעולה יותר, לכך נקטו שאומר בעינא דתינקר ארעאי וזה לא שייך אצל המקבל. ועיין רש"ש

^[8] קשה, לשם מה הובאה הרישא דקתני מקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור, לעקור אינו רשאי לקצור, ומדוע לא די בסיפא דקתני הכל כמנהג המדינה ושניהם מעכבים זה על זה. וביאר הראב"ד בשיטה, דרישא קא משמע לן שבמקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור אפילו אם לא נודע לו שהבעלים רוצים לעכב בעדו, דכל שיש לבעלים רשות לעכב, אסור למקבל לשנות מהמנהג.

^[9] הריטב"א פירש שאין הכוונה שלא יחרוש כלל, דאיך אפשר שיניח החרישה מפני הניכוש, אלא כוונת המקבל היא שניכש אדעתא שיסייע לו בעל השדה בחרישה, וקא משמע לן, כיוון שהחרישה מוטלת על האריס איבעי ליה לפירושי.

^[10] בתוספות שאנץ מבואר שגם אם יפרש האריס שבדעתו לנכש במקום לחרוש, עדיין הוא צריך את הסכמת בעל השדה ולא די בשתיקת הבעלים, אבל הטור [סימן שכ] הביא בשם הרמ"ה שאם אמר האריס רצוני לנכש במקום לחרוש ושתק הבעלים שתיקה כהודאה. ובפרישה הוסיף, שאפילו אם בשעת קבלתו את השדה לא אמר כלום ונטל על דעת לחרוש, וכשהגיעה שעת החרישה אמר לבעל הבית שבדעתו לנכש במקום לחרוש ושתק, שתיקה כהודאה ויכול לנכש בלי לחרוש.

^[11] הטור [סימן שכ] הביא דעת הרמ"ה והרמב"ם שאף על חוכר לתקן נטירותא יתירא. וביאר הבית יוסף שמאחר ועל החוכר לתת לבעל הבית ממה שגדל בשדה הרי הוא כאריס לענין שיכול בעל הבית לכופו לתקן שמירה יתירא. אבל הטור עצמו סובר שחוכר פטור, וביאר הבית יוסף כיוון שהמחכיר משלם סכום קצוב בין יגדל הרבה בין יגדל מעט אין לבעלים עסק עמו. ובהגהות הגר"א [יד] דייק בדברי רש"י [ד"ה ושניהם] שדעתו כהטור, עיין שם.

^[12] לדעת רש"י חפירת היאורי מיועדת להקל על ההשקאה, וכל שאינו מעיקר העבודה אלא להקל. מוטל על האריס לעשותו. וכן פירש הטור, אבל הרמב"ם פירש שהיאורי היינו לחפור מקומות שיתקבצו בהם המים, וכתב הקצות החושן שלדבריו אין חילוק בין דבר שהוא צורך העבודה לדבר שאינו נצרך אלא להקל, אלא שחכמים הטילו את חפירת היאורי על האריס. ונפקא מינה, לדעת הטור אם ירצה האריס שלא להקל על עצמו ולא להתקין יאורי, רשאי, אבל לדעת הרמב"ם אינו יכול להימנע מחפירת היאורי משום שחכמים תקנו שחפירת יאורי היא חלק מחיובי האריס.

^[13] הראב"ד בשיטה פירש, דהיא גופא אשמועינן שעל שניהם לספק את הקנים, וכופין זה את זה לכך.

^[14] בכל מקום "בית השלחין" פירושו, שדה שצריכה תוספת השקאה למי הגשמים. אבל כאן הכונה היא לשדה שיש מעין בתוכה, ועיין תוספות יום טוב.

^[15] הרמב"ן ועוד ראשונים נקטו פירשו דמיירי שאמר המחכיר חכור ממני שדה בית השלחין זו, ולא שאמר החוכר אני רוצה לחכור שדה זו. ועיין ברש"ש.

^[16] בגמרא מבואר שגם אריס המתנה שרצונו בשדה זו, ויבש המעין או נקצץ האילן, מנכה לו ממה שהתחייב לשלם לו, ופירשו התוספות שאף על פי שמעיקר הדין אריס נוטל כפי מה שפסק עם בעל הבית כגון מחצה, בין גדל הרבה ובין גדל מעט ולא שייך ניכוי לבעלים, כאן שהדגיש שרצונו במעין, אם יבש יכול לנכות.

^[17] דעת רש"י שקושית הגמרא היא רק על חוכר. אבל באריס שהתייבש לו הנהר הגדול בזמן עבודתו אמרינן לקמן שאף במכת מדינה אינו מנכה לו, וכן דעת הרמב"ן והרשב"א, אבל הרמב"ם כתב שגם באריס אם יבש הנהר הגדול מנכה לו ממה שנתחייב לבעלים, ובאר הפרישה שיבש המעין לא דמי לכל מכת מדינה, משום שיש לאריס זכות לטעון, איני מחויב להתאמץ ולהביא מים מרחוק, ואם ארצה לעשות כן אנכה לבעל הבית משכרו, אבל בכל מכת מדינה, יחלוק האריס עם בעל הבית במה שנשאר, ולא יוכל לנכות משכרו. ועיין שיעורי רבינו חיים הלוי.

בזמורות ובקנים, ושניהם, גם בעל הבית וגם האריס יחד, מספקין את הקנים הללו לסמוך את הגפנים.

א גמרא תנא [שנה] החכם בתוספתא: מקום שנהגו לקצור — אינו רשאי לעקור, לעקור — אינו רשאי לקצור, ושניהם מעכבין זה על זה.

ומפרשים: לקצור אינו רשאי לעקור, כי האי אמר [זה הרוצה לקצור אומר]: בעינא דתתבן לי ארעאי [רצוני שישאר התבן בתוך אדמתי] כזבל, ומאידך האי אמר [זה האריס אומר]: לא מצינא [איני יכול] שיש טירחה בעקירה. וכן לעקור אינו רשאי לקצור, כי האי אמר [זה, בעל הבית, אומר]: בעינא דתינקר ארעאי [רצוני שתתנקה אדמתי] מקש ושאר חומרים, ומאידך האי אמר [זה האריס אומר]: בעינא תיבנא [רוצה אני את התבן] להשתמש בו.

ושואלים: שניהם מעכבים זה על זה למה לי לומר, הלא כבר אמרו דברים אלה! ומסבירים: בלשון "מה טעם" קאמר [אמר]: מה טעם במקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור, או במקום שנהגו לעקור אינו רשאי לקצור — משום ששניהם מעכבין זה על זה ויש דברים שונים בדבר.

ב שנינו במשנה שאם המנהג לחרוש אחריו — יחרש. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאינו רשאי לשנות! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא באתרא דלא מנכשי [במקום שאין נוהגים לנכש] את העשבים הרעים, ואזל איהו ונכיש [והלך הוא, האריס, וניכש]. מהו דתימא [שתאמר]: אמר ליה [יכול האריס לומר לו]: האי דנכישנא [זה שניכשתי] את העשבים היה זה אדעתא [על דעת] שלא כריבנא לה [אחרוש אותה, את האדמה] לאחר מכן, ועל כן קא משמע לן דאיבעי ליה לפרושי ליה [השמיע לנו שהיה צריך לפרש לו], ואם לא התנה במפורש — אינו רשאי לשנות.

ג כלל שני שנינו במשנה: הכל כמנהג המדינה. ושואלים: "הכל" לאתויי מאי [להביא, להוסיף את מה]? ומשיבים: לאתויי הא דתנו רבנן [להביא את זו ששנו חכמים]: מקום שנהגו להשכיר אילנות הגדלים בתוך השדה, שאף שאין האריס מעבדם מקבל הוא חלק מפירותיהם על גבי (יחד עם) הקרקע — משכירין, מקום שאין נהגו להשכיר — אין משכירין.

ושואלים: מקום שנהגו להשכיר משכירין — פשיטא [פשוט, ומובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא, [נצרכה] אלא למקרה דכולי עלמא יהבי בתילתא [שכל העולם, הכל, נוהגים לתת לאריס שדה בשליש מיבול התבואה], ואזל איהו ויהביה בריבעא [והלך הוא, בעל שדה זה, ונתן אותו ברבע]. מהו דתימא [שתאמר], דאמר ליה [שיכול בעל השדה לומר לו]: האי דבצרי [זה שהפחתתי] לך מחלקי, היה זה אדעתא [על דעת] שלא יהיבנא [אתן] לך מפירות האילנות, ועל כן קא משמע לן דאיבעי ליה לפרושי ליה [השמיע לנו שהיה צריך לפרש לו].

שנינו בברייתא שבמקום שנהגו שלא להשכיר — אין משכירין. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דכולי עלמא מקבלי בריבעא, ואזל איהו [שהכל מקבלים ברבע מן היבול והלך הוא, אותו אריס] וקיבלה בתילתא [בשליש]. מהו דתימא [שתאמר] כי אמר ליה [שיכול האריס לומר לו]: האי דטפאי [זה שהוספתי] לך היה זה אדעתא דיהבת [על דעת שתתן] לי גם באילנות, על כן קא משמע לן דאיבעי ליה לפרושי ליה [השמיע לנו שהיה צריך לפרש לו]

ד שנינו במשנה שכשם שחולקים בתבואה — כך חולקין בתבן ובקש. אמר רב יוסף: בבבל נהיגו דלא יהיבי תיבנא לאריסא [נוהגים שאין נותנים תבן לאריס]. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה]? שהרי אם זה המנהג, מה חידש לנו רב יוסף? ומשיבים: החידוש בדבריו הוא דאי איכא איניש דיהיב [שאם יש אדם שנותן] לאריס — בעין יפה הוא שנוהג באריסו ולא גמרינן מיניה [ואין לומדים ממנו].

אמר רב יוסף: בוכרא וטפתא וארכבתא וקני דחיזרא [הגידור הראשון של תעלת המים והשני והשלישי וכן הקנים שעושים בכדי לשים עליהם קוצים בגדר] הם משל בעל הבית, וחזרא גופיה דאריסא [והקוצים עצמם שעושים לגדר הם של האריס]. כללא דמילתא [כללו של דבר]: כל עיקר בלמא [המחיצה] הוא משל בעל הבית, נטירותא יתירתא [שמירה יתירה] — דאריסא [משל האריס]. ואמר רב יוסף: מרא [המעדר], וזבילא [והאת], ודוולא [הדלי] וזרנוקא [והנאד] למלא בו מים — של בעל הבית, ואילו אריסא עביד בי יאורי [האריס עושה את התעלות] להשקות על ידן.

ה שנינו במשנה שכשם שחולקין ביין — כך חולקין בזמורות ובקנים. ושואלים: קנים מאי עבידתייהו [מה מעשיהם, מה עניינם] לגפנים? אמרי דבי [אמרו בבית מדרשו] של ר' ינאי שהכוונה היא לקנים המוחלקין (המחולקים לשניים), שבהן מעמידים את הגפנים.

ו עוד שנינו במשנה שניהם מספקין את הקנים. ושואלים: למה לי לומר דבר זה, מה עניינו כאן? ומסבירים כי בסגנון "מה טעם" קאמר [אמר]; וכך יש להבין: מה טעם שניהם חולקין בקנים — משום ששניהם מספקין את הקנים.

ז משנה המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין (שדה שאינו מסתפק בגשם אלא זקוק להשקאה נוספת), או בית האילן (פרדס של אילנות), אם יבש המעין או נקצץ האילן, אף על פי שמסתבר שבדברים אלה התחשב המקבל כשלקח את השדה — בכל זאת אינו מנכה לו מן חכורו (משכר החכירה) למרות מה שקרה בינתיים. ואולם אם אמר לו במפורש: "חכור לי שדה בית השלחין זו", או שאמר לו "חכור לי שדה בית האילן זה", אם יבש המעין או נקצץ האילן — מנכה לו מחכורו.

ח גמרא על גופה של המשנה שואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שיבש נהרא רבה [הנהר הגדול] שממנו יוצאות כל אמות המים — אמאי [מדוע] אינו מנכה לו מן חכורו? נימא ליה [שיאמר לו]: הרי כאן היתה מכת מדינה, כלומר, אסון לכל הסביבה כולה, ולכן יכול לנכות! אמר רב פפא: מדובר כאן באופן שיבש רק נהרא זוטא [הנהר הקטן] שמושך לשדה זה בלבד, דאמר ליה [שיכול לומר לו] בעל הבית:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the branches pruned from the vines and the poles. And the two of them, i.e., the landowner and the one cultivating the field, both supply the poles.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פרק ט'

הא דאקשי' היכי דמי אילימא דיבש נהרא רבה אמאי אינו מנכה לו. אחכירות אקשי' דמתני' אף בחכירות הוא אבל בקבלנות ואע"ג דמכת מדינה היא לא מנכי ליה ומה שימצאו יחלוקו לפי מה שהתנו אם מחצה אם שליש דאמר רב פפא מכאן ואילך דאיתא בחכרנותא ליתא בקבלנותא ותנן אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכירו ובחכרנות היא אלמא בקבלנות אינו מנכה לו. הילכך הא דאקשי' הכא אמאי אינו מנכה אחכירות אקשי' ולא אקבלנות.
ואוקי' כגון דיבש נהרא זוטא ואע"ג דמשקו מיניה אחריני לא הוי כרובא דבאגא (או שדות) [אישתדוף] משום דאפשר לאיתויי בדוולא וטרחא עליה דאריס רמיא ומזליה גרס ליה, והא דאמר רב פפא דאית' בחכרנותא לית' בקבלנותא כולה מתני' פשיטא הוא.
והא דתנן לשנים מועטות לא יזרענה פשתן, פרש"י ז"ל בחכירות הוא דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקים בו, ולא מחוור אטו מפני שהבעלים חולקים בו בעי דתתבייר ארעיה ותכחוש אלא משום סיפא דקתני וקבלה ממני לשבע שנים יזרענה שנה ראשונה פשתן, ואי בקבלנות אמאי יזרענה פשתן כיון שקבלה לתבואה הרי זה אומר לו לתבואה אני צריך ובקב תבואה אני רוצה (ובין) [וכן] ברישא חטים לא יזרענה שעורים וכ"ש דגבי פשתן שהקרקע מכחשת ולשנה הבאה אינה עושה פירות ואני מפסיד מחלקי ובודאי אינו רשאי לשנותה לדבר אחר לפיכך אוקמה רב פפא בחכירות:

ואם אמר חכור לי בית השלחין זו וכו'. מדאוקימנא רישא דקתני אינו מנכה לו מן חכורו כגון דיבש נהרא זוטא, אלמא סיפא אפילו יבש נהרא זוטא מנכה לו, דזה כזה אמר לו, או בדאמר לו חוכר למחכיר בקפידא קאמר ליה כל שלא יבש אפילו נהרא זוטא, ומיהו משמע דדוקא כשיבש לגמרי וצריך להביא ממרחק מן הנהר הגדול וטרחו מרובה ביותר, אבל אם יבש קצת עד שיהו אגפי השדה גבוהין על המים וצריך לדלות, אינו אלא טורח מועט ולא על כך היתה הקפדה (אלא) [על] יבשותו שעדיין בית השלחין היא, והכי איתא בירושלמי (פירקין ה"ב) וכו'. (שיטמ"ק).

זה שביארנו שמקום שנהגו לחרוש אחריו יחרוש אפילו נכש בעשבים רעים שבה בעוד שהיתה התבואה מחוברת חייב לחרוש ואינו יכול לנצל עצמו מן החרישה מפני הנכוש אלא אם כן פירש לו כן בשעת הנכוש ונתרצה לו:

המקבל או השוכר את הקרקע אין האילנות בכלל ואע"פ שלענין מקח קנה כמו שיתבאר בקבלנות ושכירות אינו כן מפני שאין צריכין עבודה ואינו טורח בהם ואפילו שכרו ביותר מן הראוי אין יכול לומר שמצד הפירות רבה במחיר ומ"מ מקום שנהגו לכלול שכירות אילנות על גב קרקע הושכרו ואפילו נכה לו בשכירות אינו יכול לומר לו שלא נכה לו אלא בשביל שלא יטול חלק בפירות:

זה שאמרנו במשנה שהאריס חולק בתבן לא נאמר אלא בסתם ובמקום שאין שם מנהג ידוע אבל מקום שנהגו בו שלא ליתן תבן לאריס אינו נותן וכל שלא נהגו בו רוב העיר אע"פ שיש יחידים נוהגים בכך מתוך עין יפה שלהם אין לו ללמוד מהם וכן הדין בשאר הדברים:

המקבל או השוכר את הקרקע בעל הקרקע חייב לעשות הדברים שהם עיקר שמירת הקרקע כגון החריץ שעושין סביבות השדה והוא הנקרא בוכרא ונתינת עפר החריץ על שפת השדה להגביהו והוא הנקרא טופייתא והבאת עפר ממקום אחר להרכיבה על זאת עד שיספיק בהגבהתה והוא הנקרא ארכבתא וכן הקנים שדרכן לנעוץ לשם כדי שיהו כל הסביבות נעולים ומ"מ מה שהוא עשוי לשמירה יתרה כגון הקוצים שאדם אורג בין הקנים אין חיובן על בעל הקרקע שלא עשאן המקבל אלא להקל עליו שלא יצטרך לטרוח בשמירתה:

המעדר שחופרין בו את הקרקע והרחת שמרים בה את העפר ממקום למקום והדלי והנאד הצריכין להשקאת השדה כל אלו בעל הקרקע חייב בהן אבל המקבל חייב בתפירת הגומא שמכנסין המים בתוכה:

דברים אלו שכתבנו אע"פ שלא כתבנום אלא במקבל יש דברים שאף השוכר והחוכר שוים בהם עם המקבל ויש דברים שלא נאמרו אלא במקבל כמו שתאמר במשנתנו שמנהג העקירה והקצירה והחרישה אף בחוכר ושוכר נאמר וענין חלוקת הזמורות והתבן לא נאמרו בחוכר שהרי הכל שלו ונותן דבר ידוע וכן יש חלוק ביניהם בהרבה דברים ואע"פ שאי אפשר להזכיר את כלן הדברים פשוטים למי שמאזניו מעוינות ואעפ"כ נבאר בכל אחת ואחת מה שיאמר בכלן ומה שלא יאמר אלא באחת מהן:

המשנה השניה וענינה במקבל או חוכר שאירע אונס הגורם פסידא בעניני הקרקע כיצד הוא הדין ואמר על זה המקבל שדה מחברו והוא בית השלחין או בית האילן יבש המעין או נקצץ האילן אינו מנכה לו מן החכירות אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זה או שדה בית האילן זה יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן החכירות אמר הר"ם צריך אתה לידע אלו השלשה שמות על איזה ענין הם נופלים והם שוכר וחוכר ומקבל וזה כי השוכר הוא שוכר הקרקע שיחרוש אותו בדמים קצובים בכך וכך דינר ומקבל הוא ששוכר אותו קרקע בחלק ידוע מן הפירות שיעשה כגון שיפסוק עמו בחצי הפירות שיוציא השדה או בשליש וחוכר הוא ששוכר את הקרקע בשיעור ידוע מחטים או משאר זרעים הנזרעים והוא שיפסוק עם בעל השדה שיתן לו כך וכך מדה ממין פלוני מן הזרעים בין שתעשה הארץ הרבה או מעט ועוד כי מקבל נופל דרך כלל על השוכר ועל החוכר שכן הוא אומר במשנה מקבל ור"ל חוכר או שוכר וכאלו אומר המקבל שדה בחכירות או בשכירות ומה שאמר בזו המשנה וההלכה שלפניה מקבל זה הדין בעצמו בשוכר גם כן לטעם שפירש ואמרו השכיר לו בית השלחין או הודיענו שכונתו שיהיה כמו שהוא עכשו כל זמן שהוא ברשותו ולפיכך יפחות לו משכירותו ופי' מנכה יפחות:

אמר המאירי המקבל שדה מחברו והוא בית השלחין ואין מי הגשמים מספיקין לה ויש בה מעין שמשקין אותה ממנו ויבש המעין ופרשו בגמ' שמ"מ לא פסק הנהר שבעיר והיה אפשר לו לטרוח ולהביא על ידי כליו אינו מנכה לו מן השכירות וכן אם היו בקרקע זה אילנות ובמקום שמשכירין אילנות על גב קרקע ונקצצו אע"פ שאין ספק שהקרקע חביב בעיני האריס מצד האילנות אינו מנכה לו ומ"מ פירשו בגמרא במעין שאם יבש הנהר שבעיר הואיל ומכת מדינה הוא מנכה לו כפי מה שישומו הבית דין ואם אמר לו בית השלחין זה או בית האילן זה סתם הדברים שלא הקפיד על זה אלא מפני המעין והאילן ומנכה לו על כל פנים ואין הפרש בין עומד בתוכה לאין עומד בתוכה ומה שאמרו בגמרא דקאי בגוה לאו דוקא אלא כל שהוא מראה באצבע ואין חלוק בכל אלו בין שאמר בעל הקרקע כן למקבל בין שאמר המקבל לבעל הקרקע ואם אמר בית השלחין שיש לי במקום פלני יראה מסוגית הגמרא שאין מנכה לו שהרי פירשוה דוקא שעומד בתוכה או שמראה באצבע ומאחר שלא היה צריך להזכיר זה והזכירו ודאי לא נתכון אלא להעמידה כמות שהיא:

זהו ביאור המשנה ועניני אף בשכירות וחכירות ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

לחרוש אחריו יחרוש פשיטא. פי' בודאי לקצו' ולעקו' איצטריך לאשמעי' דלא ישנה המנהג. משום דמצי אמר לי' כיון שאזמין לך תבואתך מה איכפת לך בין קציר לעקירה והכי איצטריך למתני דלא ישנה המנהג אבל לחרוש אחרי' מה טענה יכול לומר לו. שלא יחרוש. וכן במקום שנהגו להשכיר אילנות ע"ג קרקע מש"ה אמר בהו פשיטא:

גמרא. אדעתא דלא כריבנא לה. פירוש לאו אדעתא דלא כריב כלל דהא היכי אפשר שיניח החרישה מפני הניכוש. אלא הכי פירושו אדעתא דלא כריבנא לה אנא לחודאי אלא דתיתי ותסייע בהדאי קמשמע לן כיון שהמלאכה מוטלת על האריס לעשות איבעי ליה לפרושי דעליה ודאי רמיא מילתא לפרושי ולא על בעל הקרקע. הריטב"א.

אי הכי איבעי לך לפרושי. כלומר היה לך לפרש לי ואז הייתי מתרצה היה מועיל אבל כל זמן שלא פירשת לי ולא נתרצה לי בפירוש אין לומר דממילא אני מתרצה וזו אחר שהיה לי להודיעך שאיני מתרצה בכך כי למה היה לי להודיעך מסתמא יש לדעת שאין אני מתרצה כיון שלא אמרתי לך. אי נמי מיירי הכא כגון שאמר לו תרצה שאנכש ואמר לו הן מהו דלהכי קאמר הן שמתרצה בניכוש לבדה בלא חרישה קא משמע לן דאמר לו אי הני שבאת לפטור עצמך מן החרישה על ידי ניכוש שהיית אומר לי אם כן היה לך לפרש בהדיא. מפי רבי. תוספות שאנץ.

דכולי עלמא מוגרי בתלתא וכו'. והא דנקטיה בכולה סוגיין דבעל הבית לא מקבל אלא תילתא או ריבעא ובכל דוכתא אמרינן איפכא שהאריך נוטל רביע ושליש. הכא לא דק שאין כל המקומות והכרמים והשדות שוין והכל לפי מה שהוא. הריטב"א ז"ל.

בוכרא וטפתא וארכבתא וקני דחיזרא וכו'. פירש רבינו חננאל הכל בטיט הגדר והטור התחתון שהוא נתון תחלה נקרא בוכרא והשני שעליו טפתא והשלישי ארכבתא ועל כל זה נועצין קנים ואורגים בהם מיני עצים אחרים כמו ענפי אילן רבים כדי לסגור בפני השדה יפה. ואין לשון בוכרא נופל על הטור התחתון ולא לחלק שמות לטורים כי הכל גדר אחד אבל נראה לי כי בוכרא כמו בי כריא והוא מעט חריץ שעושין סביב לשדה וטפתא הוא מעט גדר שעושין לפנים מן החריץ ועל אותו גדר מרכיבין מיני קוצים כמו היזמי והיגי ולפנים מכל זה נועצין קנים ואורגין בהם ענפי אילן רבים. וחרזא מלשון מחרוזות של דגים בחרוזין הרי זה סימן. וחרזא גופא דאריסא. כלומר כל הענינים האחרים מוטלין על בעל השדה אבל זאת האריגה מוטלת על האריס לעשותה מפני שהיא תוספת שמירה. בלומי כמו אוצר בלום לשון סגירה מגזרת עדיו לבלום. מרא וזיבולא וכו' הן בענין גנות כעידור וזיבול והשקאה. ואריסה עביד בי יאורי כמו נברכת לקבץ בו המים ומשם יספקו לערוגות. הראב"ד.

קנים המוחלקים וכו'. ולאו למימר דבקנים בעלמא לא שקיל דהא ודאי הנהו פירי נינהו כזמורות אלא משום דסיפא דקתני ליה בהדי זמורות הוא דאקשינן מעיקרא קניא מאי עבידתייהו גבי הזמורות ואצטריך לאוקמה בקנים המוחלקים ולאשמעינן דשניהם מספקי אותן דלא שייך בקנים דעלמא. הריטב"א.

מאי שניהם מספקים את הקנים. כלומר מה צורך עוד לומר זה פשיטא שאלמלא כן מה טעם חולקין בהן. מה טעם קאמר וכו'. כלומר והיא גופא אשמועינן דעל שניהם לספק אותן ומכריחין זה את זה. הראב"ד.

מתניתין: נקצץ האילן וכו'. מסתברא דנקצץ לאו דוקא אלא הוא הדין דקש בגו זימניה ולרבותא נקט דאפילו בהא שנקצץ כל שלא היה מכת מדינה מנכה לו מחכורו. הריטב"א.

ואם אמר חכור לי בית השלחין זו וכו'. מדאוקומנא רישא דקתני אינו מנכה לו מן חכורו כגון דיבש נהרא זוטא אלמא סיפא אפילו יבש נהרא זוטא מנכה לו דזה כזה אמר ליה או בדאמר ליה חוכר למחכיר בקפידא קאמר ליה כל שלא יבש אפילו נהרא זוטא. ומיהו משמע דדוקא כשיבש לגמרי וצריך להביא ממרחק מן הנהר הגדול וטרחו מרובה ביותר אבל אם יבש קצת על שיהו אגפי השדה גבוהין על המים וצריך לדלות אינו אלא טורח מועט ולא על כך היתה הקפדה אלא יבשותו שעדיין בית השלחין היא והכי איתא בירושלמי וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הרשב"א ז"ל.

גמרא: היכי דמי אי דיבש מעיינא רבא אמאי אינו מנכה וכו'. כתב הרמב"ן דאחכירות בלחוד מקשה דמתניתין בין בחכרנותא בין בקבלנותא וכדאמר רב פפא בסמוך דאלו בקבלנות אינו מנכה לו מן חכורו דהא מתניתין דמכת מדינה דמקשינן מינה בחכרנותא היא וכדקתני בהדיא מנכה לו מן חכורו הילכך ליתא בקבלנותא דהא אמר רב פפא מכאן ואילך דאיתא בחכרנותא ליתא בקבלנותא וכן כתב שם רש"י. וכן בדין דבחכירות שהוא נותן לו דבר ידוע אינו בדין שיפסיד חוכר לגמרי ובעל קרקע לא יפסיד כלום כיון דמכת מדינה היא אבל בקבלנות שניהם מפסידים ומה שימצאו יחלוקו ואין כן דעת הרמב"ם שכתב בפרק ח' מהלכות שכירות השוכר או המקבל שדה מחברו ואכלה חגב או נשדפה מנכה לו מן חכורו ולא נתחוורו דבריו. הר"ן.

גמ' האי אמר בעינא דתינקר ארעאי כו' וה"ה דהוה מצי למימר הכי בבעל הקרקע דאמר בעינא תיבנא כדקאמר גבי האריס אלא דמשכח טענה דעדיפא מינה גבי בעל הקרקע וק"ל:

תוס' בד"ה מנכה לו כו' דבקבלנות אינו מנכה לו אלא נוטל שליש או רביע כו' עכ"ל הא ודאי דבחכירות נמי אם אינה מכת מדינה אינו מנכה לו מן חכורו ומתני' דהכא הא מוקמינן לה ביבש נהרא זוטא ולא הוי מכת מדינה וא"כ ע"כ הא דקתני בסיפא מנכה לו מן חכורו היינו טעמא מדקאמר בית השלחין דלא איבעי למימר כיון דקאי בגווה כו' כדמסיק לקמן אלא דבקבלנות כיון דאפילו במכת מדינה אינו מנכה לו נראה להם דוחק לכאורה לנכות אפילו בבית השלחין זו ואהא כתבו דמכל מקום הכא בסיפא כו' דכיון דקאי בגווה ואמר בית השלחין ה"ל כאלו התנה בפירוש לנכות לו ביבש המעיין ועדיף ממכת מדינה ודו"ק:

מתני' בית השלחין זו או שדה בית האילן זו יבש כו' כצ"ל:

גמרא מש"נ לקצור אינו רשאי כו'. נ"ל דנקיט לישנא דרשאי מפני שמובנו שתים א' לישנא דרשות כפירושו ברוב הש"ס ב' לישנא דחיובא כמו אין בעלי אומנות רשאין לעמוד כו' (קדושין לג) ע"ש בתוס' ולכן מפרש טעמא דתרוייהו וא"ש פרכת הש"ס ושניהם מעכבין זע"ז ל"ל אך זה בלא"ה י"ל משום דמשמע דדוקא לשנות אינו רשאי אבל כהמנהג אף דבעה"ב מבקש לשנות המקבל אינו מחוייב ואי לא דביה איכא ג"כ טעמא לעכב הא קי"ל דכופין על מ"ס:

גמ' שם האי אמר בעינא דתינקר ארעאי. וכתב הרש"א וה"ה דהמ"ל בעינא תיבנא ול"ד דהא לקמן אר"פ דהך מיירי ג"כ בחכירות ובה לא שייכא טעמא דתיבנא ע"ש בתד"ה הני:

גמ' שם קנים מאי עבידתייהו כו'. ב"ב (סט):

רש"י ד"ה ואזיל איהו. אלא כו' חזרו וגדלו כו'. זה פשיטא דחזינן דלא הועיל ניכושו אלא ה"נ טעמא משום בזרא דנפל ועי' בפ"ב דכלאים (מ"ב):

במשנה והיא בית השלחין. אילו לא נקרא בשם זה אלא משום לישנא דמשלהי א"כ העיקר חסר היינו שהיה בה מעיין ואולי לזה כוון הסמ"ע בר"ס שכ"א להשיא שם זה ע"ש הכתוב ושולח מים וגו' ושפיר נכלל בשם זה גם המעיין שמשקה אותו ושם בה"ש פירושו מתחלף בכ"מ עי' ב"ב (סח) ובתוס' שם ולחנם השיג עליו התוי"ט:

רש"י ד"ה נהרא זוטא. אצל הבקעה כו'. זה ג"כ נקרא מכת מדינה כדלקמן (קה ב) "רובא דבאגא ופרש"י רוב הבקעה" ולהכי איצטריך טעמא דאיבעי לך כו' כתירוץ הא' שבתוס':

בזמורות. הקצוצין מן הגפנים: בקנים. מפרש בגמ' קנים המעמידים את הגפנים שקורין פושי''ל: ושניהם מספקין את הקנים. החדשים בכל שנה שאין על האריס אלא לעבוד ולשמור אבל שאר דברים על שניהן וסיפא דמתניתין ליתא אלא בקבלנות דאי בחכרנות לא שייכא חלוקה: גמ' ושניהן מעכבין. לשנות מן המנהג: האי אמר. בעל הקרקע אי אפשי שתעקור דבעינא דתיתבן ארעאי שישארו בה מן הקשין ויהא לה לזבל לזריעתה לשנה הבאה: והאי אמר. אם בעל הבית אמר עקור מצי האי למימר ליה לא מצינא מיטרח שהקצירה נוחה מן העקירה: דתינקר. שתהא נקיה שאינה צריכה לזבל: בעינא תיבנא. אני צריך תבן לבהמותי ואי אפשי שתשאר בקרקע: שניהן מעכבין זה . על זה למה לי. כיון דתנן בתרוייהו אינו רשאי מכלל דזימנין דניחא ליה למר בהכי ולמר בהכי וזימנין איפכא: משום דשניהם מעכבין. כלומר מפני ששניהן יש להם טענה לכאן ולכאן: ואזיל איהו ונכיש. בעוד שהתבואה מחוברת ותלש ממנה עשבים רעים אלא שלאחר מכאן חזרו וגדלו בהן קצת מהן: דלא כריבנא ליה. שלא אחרוש עוד אחריה שהניכוש במקום חרישה שלאחר הקצירה היא למנוע עשבים הרעים: שנהגו להשכיר אילנות. עם שדה לבן שיטול האריס חלקו בפירות האילן אע''פ שאינו טורח בהן שאינן צריכין לעבודה: משכירין. כלומר מסתמא הן מושכרין: יהבי בתילתא. נותנין קרקעות לאריסין ע''מ שיטלו הן חלק שלישי ואריס שני חלקים: ואזל איהו ויהיב בריבעא. שלא יטול הוא אלא רביע והאריס שלשה חלקים: דבצרי לך. שאני נוטל פחות משאר בעלי בתים: מקבלי בריבעתא. ע''מ ליתן לבעל הקרקע רביע בתבואה: בוכרא וטפתא וארכבתא וקני דחיזרא . דבעל הבית. סביבות השדה עושין חריץ ונותנין העפר על המיצר להגביה סביבותיו ולאחר זמן כשנידש חוזר הוא ומוסיף עליו עפר שנית וכן שלישית ראשון קרי בוכרא והשני טפתא לשון ריבוי דמטפי לה והשלישי קרי ארכבתא: קני דחיזרא. קנים שנועצים בארץ לארוג בו קוצים או נסרים סביבות השדה: דבעל הבית. עליו יציאה זאת לעשות: חיזרא גופיה. הקוצים שאורגין בו סביב הקנים דאריסא: עיקר בלמא. עיקר שמירה שאי אפשר בלא היא: נטירותא יתירתא דאריסא. עליו להוציא שאינו עושה אלא להקל מעליו שלא יצטרך לטרוח כלל בשמירתה: מרא. פושיי''ר בלע''ז: וזבילא. פאל''א: ודוולא. דלי להשקות שדה: וזרנוקא. נוד למלאות במקום שנוהגין לדלות בנודות: אריסא עביד בי יאורי: עליו לעשות חריצין משפת הנהר עד סוף השדה חריצין הרבה שכשדולין המים מן הנהר שופכין בחריצין והחריצין מוליכין עד סוף השדה והיא שותה מאיליה: מוחלקין. שניטלה קליפתן מחשוף הלבן שעליהן: שניהם מספקין למה לי. פשיטא כיון דתנא דלשניהן הן וחולקין בהן ממילא שמעינן דשניהן מספקין את החדשים דאי לא יהיב מעיקרא אמאי פליג בישנים: מתני' בית השלחין. קרקע יבישה דלא דייה במי הגשמים וממעיין שבה משקה אותה: או בית האילן. ובשביל האילן ההוא חביבה על האריס שנוטל . חלק בפירות בלא טורח: מן חכורו. אם קיבלה ממנו בחכירות בכך וכך כורין לשנה דמעיקרא לא גלי דעתיה דמשום מעיין או אילן טפי לה בחכירותה: חכור לי בית השלחין זו. גלי דעתיה דבשביל שהוא בית השלחין טפי לה וחכרה ממנו: גמ' נהרא רבה. שהכל משקין ממנו: נימא ליה מכת מדינה היא. ותנן לקמן בפירקין (דף קה:) המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או שנשדפה אם מכת מדינה היא מנכה מן החכירות: נהרא זוטא. אמת המים שהמשיכו מן הנהר הגדול אצל הבקעה להשקות ממנה:

ואזל הוא ויהיב בריבעא. תימה דהכא משמע דבעל הבית שקיל פחות מן האריס ובכל דוכתי משמע שהאריס נוטל פחות כדאמרינן במי שאחזו (גיטין דף עד:) כ''ע דלו תלת ושקלי ריבעא ואת דלי ארבעה ושקיל תילתא ולקמן בפירקין (דף קי.) נמי אמרינן אריס אומר למחצה ירדתי ובעל הבית אומר לשליש הורדתיו משמע שאריס רגיל ליטול פחות ולא יותר וי''ל דהכא איירי שהאריס נותן זרע אבל בכל דוכתי איירי שבעל הבית נותן זרע או בכרמים ופרדסים שאין צריך זרע דאיכא אתרא דעבדי הכי דאריסא יהיב ביזרא ואיכא אתרא דעבדי הכי דמרי ארעא יהיב ביזרא כדאמר לעיל בסוף איזהו נשך (דף עד:): בוכרא וטפתא. פר''ח חריץ ובן חריץ שכך רגילים לעשות סביבות השדה מחוץ לגדר כדאמרינן בסוף פרק בית כור (ב''ב דף קח.) ובערוך [ערך ארכבתא] פי' כפירוש הקונטרס: בלמא. פירוש שמירה כמו פיו בלום (בכורות דף מ:) פירוש סגור וכן בולם עצמו בשעת מריבה שילהי כסוי הדם (חולין דף . פט.) אבל אוצר בלוס דסוף פרק התקבל (גיטין דף סז. ושם ד''ה בלום) הוא בסמ''ך כמו עיסה בלוסה מעורב בפרק כלל גדול (שבת דף עו:) ואוצרות בלוסין בב''ר (פרשה ט): מנכה לו מחכורו. בין בחכירות . בין בקבלנות איירי כדאמר בגמרא ואע''ג דתנן לקמן (דף קה:) המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב אם מכת מדינה היא מנכה לו מחכירותו ולא איירי אלא בחכירות דבקבלנות אינו מנכה לו אלא נוטל שליש או רביע כמו שהתנה כדפירש לקמן בקונטרס מ''מ הכא בסיפא מנכין לו כיון דא''ל בית השלחין דלא איבעי ליה למימר כיון דקאי בגווה מדאמר זו כדאמר בגמרא ש''מ שרוצה לומר כל זמן שתהא בית השלחין כמו שהיא עכשיו שיש בה מעין.

בבא מציעא קג ע"ב