בבא מציעא קד ע"א

בבא מציעא קד ע"א - Steinsaltz

You should have brought water in a bucket.

Rav Pappa said: With regard to these first two mishnayot, you find that they are correct, concerning both tenancy, where the tenant farmer gives a certain amount of produce to the owner and keeps the rest, as well as the case of a contractor, who gives a set proportion, e.g., one-quarter or one-third, of the yield to the owner, and keeps the rest. From this point forward, i.e., from the third mishna of the chapter until its end, that which is relevant to the case of a contractor is not applicable to tenancy, and that which is relevant to tenancy is not applicable to the case of a contractor.

§ The mishna teaches: If the cultivator said to the landowner explicitly: Lease me this irrigated field, or he said: Lease me this field with trees, and the spring dried up or the trees were cut down, he may subtract from the produce he owes as part of his tenancy. The Gemara asks: But why is this so? Let the owner say to him: I told you only the name, i.e., the type, of the field, but this does not mean it would actually be irrigated during the time you are cultivating it. Isn’t it taught in a baraita: In the case of one who says to another: I am selling you a beit kor field of dirt, although the field contains only a half-kor, once the buyer purchases the dirt it has come to him, i.e., he may not retract from the transaction, as the seller sold him the dirt only by the name, and he did not mean that its size was precisely a beit kor. The baraita adds: And this is the halakha only where that field is called by people a beit kor.

The baraita continues: Similarly, if he said: I am selling you a vineyard, then although it does not have vines, once he purchases the land it has come to him, as the seller sold him the field only by the name; and this is the halakha only where it is called a vineyard. Likewise, if he said: I am selling you an orchard, then even though it does not have pomegranates, once he purchases the land it has come to him, as he sold him only by the name; and again this is the case only where it is called an orchard. Apparently, the seller can say to him: I told you only the name. So too here, let the seller say to him: I told you only the name.

Shmuel said: It is not difficult; this baraita is comparable to a case where the owner of the land said to the tenant farmer what he was leasing him, while in that mishna the tenant farmer said to the owner of the land what he was leasing from him. The reason for the difference is that if the owner of the land said the terms to the tenant farmer, then he can claim that he told him only the name, and the tenant farmer cannot object. But if the tenant farmer said the terms to the owner of the land, then he was clearly particular to receive a field that would be irrigated when he cultivated it.

Ravina said: Both this baraita and that mishna are referring to a case where the owner of the land told the tenant farmer what he was leasing him, as implied by the mishna, but since the owner said: This irrigated field, by inference we are dealing with one who is standing inside it. Why, then, does the owner need to state the fact that it is an irrigated field? It is obvious simply from looking at it that it is irrigated. Rather, the owner must have said to him by way of emphasis that he is providing an irrigated field as it currently stands.

MISHNA: With regard to one who receives a field from another as a contractor and then lets it lie fallow and does not work the land at all, the court appraises it by evaluating how much it was able to produce if cultivated, and he gives his share of this amount to the owner. The reason is that this is what a cultivator writes to the owner in a standard contract: If I let the field lie fallow and do not cultivate it, I will pay with best-quality produce.

GEMARA: Rabbi Meir would expound common language used in legal documents written by ordinary Jews to deduce halakhic conclusions. Although these formulations were not prescribed by the Sages, one can nevertheless infer halakhot from them if they are used in legal documents. As it is taught in a baraita that presents a similar case to the mishna: Rabbi Meir says he is liable to pay, as the document states: If I let the field lie fallow and do not cultivate it, I will pay with best-quality produce.

Likewise, Rabbi Yehuda would also expound common language, as it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: In a case where a woman who has given birth is commanded to bring the offering of a childbearing woman and her husband is sufficiently wealthy, a person brings the offering of the rich on behalf of his wife. This is so even if his wife does not possess money of her own and perhaps should have been considered poor. Similarly, he may bring every offering that she is obligated to bring, such as a sin offering or guilt offering. He pays for all these offerings because this is what he writes to her in her marriage contract: I accept upon myself to repay you for all obligations that you have, even those from beforehand. Consequently, he must fund all of her offerings.

Similarly, Hillel the Elder would expound common language as well, as it is taught in a baraita: The inhabitants of Alexandria would betroth their wives a significant amount of time before the wedding, as was customary in those days, and at the time of their entry to the wedding canopy, others would come and snatch the women from their husbands. The Sages consequently sought to establish the children of these women as mamzerim. This is because with regard to sexual intercourse with other men, a betrothed woman has the status of a married woman. Consequently, if she is taken by another man, her children fathered by that man are mamzerim, just like children of a married woman who were fathered by a man other than her husband.

Hillel the Elder said to the children who came before him for a ruling on their status: Bring me your mother’s marriage contract for examination. They brought him their mother’s marriage contract, and he found that the following formulation was written in it: When you will enter the wedding canopy, be for me a wife. This shows that the marriage would not take effect at the time of her betrothal, but only after she would enter the wedding canopy. Consequently, the marriage did not occur at all, as she never entered the wedding canopy, and therefore these women did not cause their children to be mamzerim by engaging in intercourse with the other man.

The Gemara adds: Rabbi Yehoshua ben Korḥa would also expound common language. As it is taught in a baraita: Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: One who lends money to another may not take more collateral from him than the value of his debt, as this is what the debtor writes to the creditor if the creditor temporarily returns a deposit for the debtor’s use: The payment to which you have a right, which it is upon me to pay, corresponds to the entire value of this item, indicating that the item cannot be greater in value than the debt itself.

The Gemara infers: The reason the creditor acquires the collateral is that he wrote this to him. But if the creditor did not write this to the debtor, would the creditor not acquire the collateral? But doesn’t Rabbi Yoḥanan say: If a creditor took collateral from the debtor and returned the collateral to him and then the debtor died, the creditor removes the collateral from the debtor’s children. The reason for this is that although movable property of orphans is not acquired by their father’s creditor, the collateral is considered to belong to the creditor, and he can collect the debt from it.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קד - א

אמר רב פפא: הני תרתי מתניתא קמייתא, שתי המשניות ששנינו בריש פירקין, האחת, מקום שנהגו לעקור יעקור, לקצור יקצור, והכל כמנהג המדינה ^[18],

והשנית, משנתנו, ששנינו בה, המקבל שדה בית השלחין, יבש המעין ונקצץ האילן, אינו מנכה לו מן חכורו,

משכחת לה, ניתן למצוא את האפשרות להעמידן, בין במקבל שדה בחכרנותא, שמקבל הפועל על עצמו להעלות סכום קצוב מן התבואה לבעל השדה בתום תקופת החכירות ^[19], ובין במקבל שדה בקבלנותא, באריסות, שנותן מחצה או שליש מן התבואה לבעל השדה.

אבל המקרים המבוארים במשניות הבאות, מכאן ואילך, אי אפשר להעמיד את המקרים בכל האופנים, בין בחכירה ובין בקבלנות, אלא רק באחד מהם. כי המקרים דאיתא, שנמצאים באותן משניות, שיתכנו בקבלנותא, לא יתכנו אלא באריס וליתא, הם לא יתכנו בחכרנותא. ומאידך, המשניות דאיתא בחכרנותא, מדברות אך ורק בחוכר, וליתא בקבלנותא:

שנינו במשנה: אם אמר לו המקבל, חכור לי שדה בית השלחין זה, יבש המעין או נקצץ האילן מנכה לו מן חכורו.

ומקשינן: ואמאי מנכה החוכר ממה שהתחייב להעלות לבעל הבית? לימא ליה המחכיר: לא התחייבתי לתת שדה שיש בה מעין או אילן, אלא שמא [מקום אשר שמו הוא בית השלחין] בעלמא, אמרי לך. שכך הוא נקרא, על שם מעין שהיה בו ^[20], אבל לא התחייבתי שיהיה בו מעין.

ואם כן, אם התייבש המעין או נקצץ האילן, אין לחוכר זכות לנכות מחיובו לבעלים, כי השדה עדיין קרויה שדה בית השלחין ושדה האילן.

מי האם לא תניא: מוכר שדה האומר לחבירו: קרקע בשיעור גודל של בית כור עפר אני מוכר לך! הרי הדין הוא, שאף על פי שאין בו אלא לתך, חצי כור, הגיעו! השדה קנויה ללוקח, ולא אמרינן שהיה זה מקח טעות, משום שלא מכר לו אלא שדה אשר שמא [הנקראת בשם] בית כור עפר, למרות שאין בה בית כור.

ומוסיפה הגמרא: והוא, דמתקרי, שאכן קוראים לה בית כור, כי אם אינה נקראת בית כור, בודאי הוי מקח טעות.

וכן אם אמר לחבירו: כרמא [כרם] אני מוכר לך, ונתן לו שדה אחרת במקומה, הדין הוא שאף על פי שאין בו עצי גפנים, הגיעו ללוקח ואינו מקח טעות.

וטעמו של דבר, לפי שלא מכר לו אלא שמא, מקום הנקרא כרם, למרות שאין בה גפנים.

ומוסיפה הגמרא: והוא דמתקרי כרמא, אבל אם שם המקום אינו כרם, אלא שדה סתם, הוי מקח טעות.

וכן מוכר שדה, האומר: פרדס שדה רימונים אני מוכר לך, ונתן לו שדה סתם, הדין הוא, שאף על פי שאין בו רמונים, הגיעו ללוקח,

ולא הוי מקח טעות, לפי שלא מכר לו אלא שמא, מקום המכונה פרדס.

והוא דמתקרי פרדסא, אבל בלאו הכי הרי זה מקח טעות.

אלמא, מוכח מברייתא זו, אמר ליה, שיכול המוכר לומר ללוקח, שמא בעלמא אמרי לך.

ואם כן, מקשה הגמרא: הכא נמי, במחכיר, נימא ליה בעל השדה לחוכר: אף על פי שהתחייבתי לתת לך שדה בית השלחין, איני חייב להעמיד לך שדה עם מעין, כי שמא בעלמא אמרי לך, ולכן אינך יכול לנכות מדמי החכירות כאשר אין המעין נובע בה.

אמר שמואל: לא קשיא.

הא דמשמע שיכול בעל השדה לומר ללוקח שמא בעלמא אמרי לך, מדובר בזמן דאמר ליה מחכיר לחוכר: הריני מוכר לך שדה בית השלחין זו. שאז יכול המחכיר לפרש דבריו ולומר, לא היה בכוונתי אלא לשדה אשר שמה הוא כך.

ואף על פי שהחוכר הבין מדברין שכוונתו לשדה שיש בתוכה מעין נובע או אילן, אין המחכיר חייב לתת שדה לפי הבנת החוכר אלא הולכים אחר כוונת המחכיר.

אבל הא דקתני במשנתנו, שיכול החוכר לנכות לבעל הבית מחכורו, ואין לבעל השדה זכות לומר לו שמא בעלמא אמרי לך, מדובר בכגון דאמר ליה חוכר למחכיר: שדה בית השלחין זו אני רוצה לחכור ממך.

לפי שבוודאי כוונת החוכר היא לשדה שיש בה מעין, ואין המחכיר יכול לפרש את דברי החוכר ולומר: כוונתך לשדה הקרויה שדה בית השלחין. ולכן על המחכיר לתת לו שדה שיש בה מעין, ואם יתייבש המעין, ינכה לו מחכורו.

ומסביר שמואל את דבריו:

אם אמר ליה מחכיר לחוכר, כך וכך אני מוכר לך, יכול הוא אחר כך לומר, שמא בעלמא אמרי לך.

אך אם אמר ליה חוכר למחכיר שדה פלונית אני רוצה, אין יכול לומר לו שמא בעלמא אמרי לך. לפי שיש ללוקח קפידא, בכך שיתקיים תנאו לקבל שדה כפי שאמר.

רבינא אמר: אידי ואידי, הן הברייתא שהביאה הגמרא, שיכול המוכר לומר שמא בעלמא אמרי לך, והן משנתנו, שמבואר בה שאין המחכיר יכול לומר כן, ומשום כך אם יבש המעין מנכה החוכר משכרו של המחכיר, בשתיהן מדובר בכגון דאמר ליה מחכיר לחוכר ^[21],

וכשם שמוכר בית כור יכול לומר שמא בעלמא אמרי לך, והמקח חל גם אם אין בו אלא חצי כור, כך גם מחכיר האומר לחוכר, שדה בית השלחין אני מוכר לך, יכול הוא לתת לו שדה ללא מעין, ולומר לו שמא בעלמא אמרי לך,

והא דקתני במשנתנו שהחוכר מנכה למחכיר משכרו, ואין המחכיר יכול לומר לו שמא בעלמא אמרי לך, משום שמתוך דברי המחכיר משמע שהיה בכוונתו לתת שדה בית השלחין ממש,

כי מדקאמר "שדה זה", מכלל, משמע, דהמחכיר והחוכר קאי בגוה [נמצאים בתוכה] בשעת הסכם החכירות, עסקינן.

ואם כן, מדוע הוסיף המחכיר לומר "בית השלחין", והרי ניכר לכל שהיא שדה עם מעין, ולמה ליה למימר בפירוש שדה בית השלחין. ^[22]

ובהכרח, נתכוין המחכיר לקיים את דברו, דהכי קאמר ליה לחוכר: שדה זו אני מחכיר לך כדקיימא השתא - כמות שהיא עכשיו היא תהיה לך, כשהיא עם מעין.

ולכך אם יבש המעין, אין המחכיר יכול לומר שמא בעלמא אמרי לך, אלא החוכר מנכה לו מחכירותו.

מתניתין:

המקבל שדה מחבירו לעובדה ולטפל בה, ולחלוק ביבול כאריס, ^[23] למחצה לשליש ולרביע, והובירה - לא חרש בה המקבל, ולא זרעה, ונעשית שדה בור.

שמין אותה, כמה היתה ראויה לעשות אילו היה מעבדה האריס כראוי, ונותן לו האריס מחצה או שליש או רביע מהשומא.

לפי שכך כותב לו האריס לבעל השדה בשטר האריסות, בשעה שמקבל עליו את האריסות: אם אוביר, אניחנה שדה בור, ולא אעביד, לא אעבדנה כראוי, אשלם במיטבא, כפי מה שהיתה ראויה לעשות במיטבה:

גמרא:

ומביאה הגמרא את דבריהם של כמה תנאים, בשאלה כיצד יש לנהוג כאשר אדם מחייב עצמו בשטר, בדבר שאינו מחוייב בו מתקנת חכמים: רבי מאיר היה דורש את לשון ההדיוט, דהיינו, שהיו האנשים רגילים להוסיף בשטרותיהם דברי התחייבויות שלא כתקנת חכמים, ושאינם חייבים בהם על פי דין. והיה רבי מאיר מתחשב בהם, ופוסק את הדין לפיהם כאילו היו תנאי בית דין.

דתניא בתוספתא [כתובות פרק ד, כמו שמבואר במשנתנו], רבי מאיר אומר: המקבל שדה מחבירו לעבוד בה, והובירה, שלא עבד בה ונעשית שדה בור, שמין אותה כמה היא ראויה לעשות, ונותן לו, לפי שכך כותב לו הפועל בשעה שקיבל עליו לעבוד בשדה: אם אוביר ולא אעביד אשלם במיט בא.

ומבואר בדברי רבי מאיר, כי למרות שמעיקר הדין אינו חייב לשלם, שהרי אין האריס מחוייב לתת לבעל השדה אלא רק חלק מהפירות ממה שעבד וגידל, בכל זאת, כאן, כיון שהתחייב לו בשטר שישלם אם יוביר, חייב לשלם. ^[24] וגם רבי יהודה היה דורש את לשון ההדיוט, כמו שהיו כותבים בשטר הכתובה, ודן אותו כאילו היה תנאי בית דין.

דתניא, רבי יהודה אומר:

א. אדם שהוא עשיר, ואשתו עניה, הרי אם ילדה אשתו, מביא הבעל קרבן עשיר על אשתו, ואינו יכול לומר מאחר שהיא עניה, אביא עבורה קרבן עני, כפי שהיא היתה מביאה אילו באה היא עצמה להקריבו, לפי שקרבנותיה מוטלים עליו להביאם, והוא עשיר.

ב. וכן כל קרבן וקרבן שהיא חייבת מן הדין, כגון קרבן זבה, חטאת ואשם [אבל לא נדרים ונדבות], חייב הבעל להביא למקדש עבורה, ואינו יכול להטיל את הבאת הקרבן על אשתו.

ואפילו אם חל עליה חיוב הקרבן קודם נישואיה אליו, עליו להביא את קרבנה, לפי שכך כותב לה, כך נהגו שכותב הבעל לאשה בכתובה: כל אחריות דאית ליך, עלי, מן קדמת דנא. כל החובות המוטלים עליך, מלפני הנישואין, יהיו מוטלין עלי, ^[25] ובכלל זה גם חובות קרבנותיה מלפני הנישואין.

ומוכח שדרש רבי יהודה את הלשון הכתוב בכתובה, וחייב את הבעל בקרבנות שהתחייבה בהם קודם נישואיה, למרות שמעיקר הדין, אין על הבעל חיוב להביא עבורה את הקרבנות שהתחייבה בהם קודם נישואיה.

הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט:

דתניא, אנשי אלכסנדריא היו מקדשין את נשותיהם, ובשעת כניסתן לחופה היו באין אנשים אחרים, וחוטפים אותם מהן, ונושאין אותן לנשים,

וכשילדו אותן נשים שנחטפו, ובקשו חכמים לעשות את בניהם ממזרים, משום שנולדו מאשת איש, שהרי אמם נתקדשה לאדם אחר לפני שנחטפה על ידי אביהם.

אמר להן הלל הזקן, לאותם הנולדים, שחששו שמא הם ממזרים: הביאו לי כתובת אמכם, שמא על ידה אוכל להתירכם מדין ממזרות.

הביאו לו כתובת אמן, ומצא שהיה כתוב בהן: לכשתכנסי לחופה, הוי לי לאינתו.

כלומר שרק בשעת החופה יחולו הקידושין, ^[26] ולא קודם לכן. וכיון שעל מנת כן נתקדשו, הרי כל עוד לא נכנסו לחופה הרי הן פנויות, ולא עשו את בניהם ממזרים.

ומוכח שדרש הלל את לשון הכתובה כדי להתיר ממזרים.

רבי יהושע בן קרחה היה דורש לשון הדיוט:

דתניא, רבי יהושע בן קרחה אומר: המלוה את חבירו מעות, ורוצה המלוה לקחת משכון על החוב, לא ימשכננו על ידי שליח בית דין, במשכון השוה יותר מחובו,

כיון שכך כותב לו הלוה למלוה בשטר [כאשר היה משיב המלוה את המשכון ללווה, לפרק לזמן מרובה, היו נוהגים לכתוב שטר על המשכון, וכך היה כותב הלווה למלוה] בשטר המשכון: תשלומתא דאית לך עלי, התשלום שיהיה עלי לשלם לך, יהיה כל קבל דיכי, ^[27] באותו שווי של המשכון שמשכנתי לך, והמונח עתה בידי.

ולכן, אם המשכון יהיה שוה יותר מהחוב, נמצא שיהיה על הלוה לשלם יותר מסכום ההלואה.

ומשמע שההתחייבות של הלווה בשטר המשכון, מחייבת אותו לשלם יותר מדמי ההלוואה, למרות שמעיקר הדין עליו לשלם רק את חובו, ומוכח שדרש רבי יהושע בן קרחה לשון הדיוט.

ותמהינן: טעמא דכתב ליה הלווה הכי בשטר, שמתחייב לשלם כשווי המשכון, לפיכך עליו לשלם את ערך המשכון המלא, אפילו אם שוויו עולה על ערך ההלוואה,

ומשמע, הא אי לא כתב ליה הלווה הכי, אינו חייב לשלם אלא כשיעור חובו, ואפילו אם נתן לו משכון השוה יותר מחובו והחזיר לו המלוה את המשכון, אינו חייב לשלם כשווי המשכון, משום שהמלווה לא קניא את המשכון, והרי הוא שייך ללווה, ולא מוטל עליו לשלם אלא את חובו.

והא אמר רבי יוחנן: המלווה מעות את חבירו, ומשכנו המלוה ללוה, ולאחר זמן השיב לו המלוה את המשכון, ומת הלוה,

הדין הוא, שאף על פי שנכסי היתומים המיטלטלים אינם משתעבדים לבעל חוב, בכל זאת, כאן, יכול המלווה לשומטו, לגבות את המשכון כנגד חובו, מעל גבי בניו.

כי בשעה שנתן לו הלווה את המשכון בפעם הראשונה, קנה המלווה את המשכון, ונעשה כממונו כיון שהוא עומד לגוביינא, ולפיכך גם כשהשיב המלווה את המשכון ללוה, אין היתומים של הלווה יכולים להימנע מלהחזיר את המשכון או את תמורתו.

ומשמע, שאפילו אם הלווה לא התחייב במפורש בשטר לשלם את ערך המשכון, נעשה המלווה כבעליו של המשכון, ויכול לגבות את ערך המשכון, למרות שהחוב היה פחות משווי המשכון.

ומתרצינן: אכן המלוה קונה את המשכון לענין שיוכל לגבות כנגד שוויו, אף ללא התחייבותו של הלווה בשטר,

ומכל מקום יש תועלת למלווה בכך שהלווה מתחייב בפירוש, בשטר, שישלם כשווי המשכון,

הערות

^[18] התוספות הוסיפו, דאף על גב שאת הסיפא ששניהם חולקים בקנים אי אפשר להעמידה אלא באריס ולא בחוכר, מכל מקום עיקר המשנה עוסקת בין בחוכר ובין במקבל. וכתב הגר"א שלדעת הרמב"ם דאף בחוכר שניהם מביאין את הקנים, קאי מילתא דרב יוסף על כל המשנה הראשונה.

^[19] כי כל מה שיש לו לטעון בקבלנות, יש לו לטעון בחכירות, רש"י

^[20] בשיטה מקובצת הביא בשם רבינו יהונתן שביאר שאנשים קוראים לשדה בית כור גם אם הוא שוה כשדה של בית כור אף על פי שאין לו גודל של בית כור וכן בשדה שהיה בית כור ונשתדף חלקו לפעמים עדין שמו בית כור, והריטב"א כתב שדווקא אם אמר לו בית כור זה שאפשר לראות שהוא נקרא בית כור שלא לפי גודלו, אבל אמר בית כור סתם חייב לתת לו בית כור.

^[21] שיטת התוספות היא שלדעת רבינא אין חילוק בין אמר מחכיר לחוכר או חוכר למחכיר בשניהם תלוי אם הוא עומד בתוכה או לא, והביאו ראיה מהמשנה העוסקת בחוכר שאמר למחכיר חכור לי שדה בית השלחין זו, ואף על פי כן משמע בגמרא שאין קפידא לחוכר אלא משום שעומד בתוכה, משמע שאילו לא היה בתוכה לא היה קפידא מצד החוכר ויוכל המחכיר לומר לו שמא בעלמא אמרי לך, וכן דעת הרא"ש. אבל הראשונים כתבו שמה שחילק רבינא בין עומד בתוכה לאינו בתוכה זה רק באמר מחכיר לחוכר אבל אמר חוכר למחכיר יש קפידא בכל גווני, וכך נקטו הרמב"ן והרשב"א.

^[22] ברמב"ם [שכירות ח ד] מבואר שההתחייבות היא כתוצאה מכך שאמר "זה" משמע שהתחייב על שדה כזו עם מעין, וכך משמע ברי"ף, אבל בקצות החושן [שכא א] כתב, שמלשון הגמרא נראה שממה שאמר "זה" משמע שהמחכיר נמצא בתוכה, וממה כשהוסיף "בית השלחין" נראה שרוצה להקפיד על כך.

^[23] רש"י פירש שהמשנה עוסקת באריס שהוביר את השדה, אבל חוכר שהוביר אין צורך לשום את ההפסד של הקרקע, משום שבכל מקרה עליו לתת סכום קצוב של פירות או תבואה לבעלים בתום תקופת החכירות, ואם לא יהיה לו פירות מהשדה החכורה יתן לו פירות מהשוק, והרמב"ן [קד ב] כתב טעם אחר, דחוכר המוביר את השדה יש לבעל הבית צד רווח בכך שנחסך ממנו הכחשת הקרקע, ועל בעל הבית לנכות משכרו את הריווח, ולכך לא שייך לומר בחוכר ששמים לו את נזקו. ודווקא באריס אמרינן שעליו לשלם את כל הנזק ואין מפחיתין לו את ריווח כחש הקרקע משום שדרך אריסין לקבל על עצמם לשלם את כל הנזק.

^[24] הראשונים הקשו מה החידוש בכך שדרש רבי מאיר לשון הדיוט, הרי ברור שכל המתחייב בשטר עליו לקיים את התחייבותו גם אם היתה ההתחייבות ללא סיבה, ופירשו התוספות והרא"ש שרבי מאיר חידש שכיון שהורגלו לכתוב, הרי גם מי שלא כתב, חייב לשלם כאילו תקנוהו חכמים. וכתב הש"ך [מב לו] שהטעם לכך הוא, דמסתמא היתה דעת האריס להתחייב כן, מאחר שכך היה המנהג, אבל אם האריס לא ידע מהמנהג, אינו חייב לשלם, וכן כתב הגר"א [לט]. והרמב"ן והרשב"א תירצו שרבי מאיר דרש את לשון ההדיוטות והוסיף בו משמעות כמו שדורשים חכמים את הכתוב, שהיה מקום לפרש את ההתחייבות לשלם במיטבא רק לענין תשלומי פחת הקרקע, ודרש רבי מאיר מכפילות הלשון אם אוביר וגם לא אעביד שהכונה לשלם את כל התבואה שהיתה יכולה לגדול בקרקע

^[25] זו הגרסא המובאת בגמרא וכך פירשוה התוספות ומקורה מברייתא, ולשיטתם הראיה שרבי יהודה דורש לשון הדיוט היא מכך שאף בעל שלא כתב כמאן דכתב דמי. אבל רש"י מיאן בגירסא זו, וביאר המרדכי [בבא בתרא קלט, סימן תקצו] שדעת רש"י שאין הבעל אחראי לפרוע את חובותיה שחלו עליה קודם הנישואין, ולכן אי אפשר לפרש שכותב לה אחריות על קודם הנישואים, ועל כן גרס רש"י כמו שמובא בתוספתא בכתובות [פרק ד] שאם גירשה הבעל אינו חייב להביא את קרבנותיה אפילו אם התחייבה בהם קודם הגירושין כיון שכך היא כותבת לו בשובר כתובתה שהיא פוטרת אותו מלשלם לה אחראין דאית לך עלי מקדמת דנא, ולגירסה זו ביאר הר"ן את דרשת לשון ההדיוט אליבא דרבי יהודה, שהיה אפשר לפרש בכונתה שפוטרת אותו מלתת לה שאר כסות ועונה, אלא שאם נפרש כן אין בכך שום חידוש דפשיטא שהוא פטור מדברים אלו לאחר הגירושין, ומשום כך דרש רבי יהודה שכונתה לפוטרו מקרבנות שנתחייבה בהם בעודה תחתיו.

^[26] הר"ן פירש את דרשת לשון ההדיוט לפי הלל, בכך שהיה מקום לבאר את הלשון שכתבו אנשי אלכסנדריא, שכשתכנסי לחופה תהיי נשואה ומעכשיו ארוסה, אלא שאם זו כוונתם, הרי אין בכך כל חידוש ולשם מה הוצרכו לכתוב כן, את זה דרש הלל שכוונתם לומר כשתכנסי לחופה תהיי ארוסה. אבל לדעת התוספות והרא"ש הדרש של הלל היה שאף על פי שלא בדק בכל הכתובות באלכסנדריא שכתוב כן כיון שנהגו לכתוב אף מי שלא כתב על דעת כן קידשה, ועיין רשב"א.

^[27] לדעת התוספות הראיה שריב"ק דורש לשון הדיוט היא ממה שאמר שכל אדם לא ימשכן יותר מחובו משמע שגם מי שלא כתב אסור לו וזה משום שההתחייבות הזו נעשית כתנאי בית דין, אבל הר"ן פירש שהיה מקום לבאר שההתחייבות של הלוה היא רק שישלים את החוב רק כיון שזה פשיטא דרש ריב"ק שהכונה לשלם כשווי המשכון.

איבעי [היה] לך לאתויי בדוולא [להביא מים בדלי].

אמר רב פפא: הני תרתי מתניתא קמייתא משכחת לה [שתי המשניות הראשונות הללו מוצא אתה] שהן שייכות ונכונות בין בחכרנותא [בחכירה] בין בקבלנותא [בקבלנות], מכאן ואי לך, דאיתא בקבלנותא [זו שישנה ושייכת למקרה של קבלנות] — ליתא בחכרנותא [אינה בחכירה], ודאיתא בחכרנותא [ושישנה בחכירה] — ליתא בקבלנותא [אינה בקבלנות].

א שנינו במשנה: אם אמר לו "חכור לי שדה בית השלחין זה" ונפסק המעיין — מנכה לו משכר החכירה. ושואלים: ואמאי [ומדוע] יהא כך הדין? לימא ליה [שיאמר לו] המשכיר: שמא בעלמא אמרי [את השם בלבד של השדה אמרתי] לך, שכך קוראים לשדה, אבל אין זה בהכרח בית השלחין, מי [האם] לא תניא [שנינו בברייתא], האומר לחבירו: "בית כור עפר אני מוכר לך", אף על פי שאין בו אלא בית לתך (שהוא חצי כור) — הגיעו (השיגו, תפסו), שאינו יכול לחזור בו, שלא מכר לו אלא שמא [שם], והוא דמתקרי [שנקרא] שדה זה בפי הבריות "בית כור".

וכן אם אמר לו: "כרמא [כרם] אני מוכר לך", אף על פי שאין בו גפנים — הגיעו, שלא מכר לו אלא שמא [שם], והוא דמתקרי [שנקרא] "כרמא". וכן אם אמר לו "פרדס אני מוכר לך", אף על פי שאין בו רמונים — הגיעו, שלא מכר לו אלא שמא [שם], והוא דמתקרי "פרדסא" [שנקרא "פרדס"]. אלמא אמר ליה [מכאן שיכול המוכר לומר לו] לקונה: שמא בעלמא אמרי [שם בלבד אמרתי] לך, שכך קוראים לו. ואם כן, הכא נמי נימא ליה [כאן גם כן יאמר לו]: שמא בעלמא אמרי [שם בלבד אמרתי] לך!

אמר שמואל: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] — שאמר ליה [לו] המחכיר לחוכר, הא [זה] — שאמר ליה [לו] החוכר למחכיר. ומה ההבדל; אם אמר ליה [לו] המחכיר לחוכר — יכול המוכר לומר כי שמא בעלמא [שם בלבד] אמר ליה [לו], ואין החוכר יכול להתנגד, ולעומת זאת אם אמר ליה [לו] כך החוכר למחכיר — הרי זה קפידא [הקפדה], שוודאי אינו מעונין אלא בדבר זה.

רבינא אמר: אידי ואידי [זה וזה] מדובר באופן שאמר ליה לו המחכיר לחוכר וכלשון משנתנו, ואולם הטעם הוא מדקאמר [מכיון שהוא אומר] "זה", מכלל הדבר אתה למד דקאי בגוה עסקינן [שהוא עומד בתוכה אנו עוסקים], ואם הוא מצוי שם בית השלחין למה ליה למימר [לו לומר]? הלא הכל רואים שבית השלחין הוא, אלא ודאי מתכוון להדגיש, דקאמר ליה [שאומר לו]: בית השלחין כדקיימא השתא [כמו שהוא עומד כעת].

ב משנה המקבל שדה מחבירו והובירה, שלא עבד בה כלל — שמין (מעריכים) אותה את השדה כמה ראויה היתה לעשות אם היתה מעובדת כראוי, ונותן לו המקבל לבעל השדה. והטעם: לפי שכך כותב לו בשטרות הקבלנות הרגילים במפורש: "אם אוביר את השדה ולא אעביד [אעבוד בו] אשלם במיטבא [במיטב] ".

ג גמרא ר' מאיר היה דורש לשון הדיוט, כלומר, שהיה מוציא מסקנות הלכתיות מלשונם של שטרות שנהגו בהם הדיוטות, אף על פי ששטרות אלה לא נכתבו על פי חכמים, אלא כיון שכך כתוב בשטר ראוי לדקדק בלשונו, ולהוציא משם את כל המסקנות. דתניא [שכן שנינו בברייתא] כעין משנתנו, ר' מאיר אומר: חייב לשלם, שכן כותב: "אם אוביר את השדה ולא אעביד [אעבוד בו] אשלם במיטבא [במיטב] ", וכך יש לו לעשות.

וכן ר' יהודה היה דורש לשון הדיוט; דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: אדם מביא קרבן עשיר על (לצורך) אשתו, שאם נתחייבה אשתו בקרבן יולדת שיש בו חילוק בין עשיר לעני, אם עשיר הוא — מביא עליה קרבן עשיר, ואין אומרים שכיון שאין לאשה ממון משלה היא נחשבת לעניה, וכן מביא עבורה כל קרבן וקרבן שהיא חייבת (כגון חטאת או אשם), שכך כותב לה בכתובה בין שאר התחייבותיו לה: כל אחריות דאית ליך [שיש לך] עלי מן קדמת דנא [מלפנים], ובהתאם להתחייבות זו משלם גם עבור הקרבנות.

וכן הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט; דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אנשי אלכסנדריא היו מקדשין את נשותיהם זמן ניכר לפני כניסתן לחופה, כפי שהיה נהוג באותם ימים, ובשעת כניסתן לחופה היה קורה שבאין אחרים וחוטפים אותם מהן, ובקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים, שהרי אחר הקידושין האשה היא ארוסה לבעלה ואם חטף אותה אחר הרי היא כאשת איש שנחטפה ובניה ממזרים.

אמר להן הלל הזקן: הביאו לי כתובת אמכם ונעיין בה. הביאו לו כתובת אמן, ומצא שכתוב בהן בכתובות אלה נוסח מיוחד: לכשתכנסי לחופה הוי [היי] לי לאינתו [לאישה], ונמצא שהקידושין לא חלו בשעת הקידושין, אלא רק עם הכניסה לחופה. וכיון שלא נכנסו לחופה — לא חלו כלל קידושין ראשונים, ועל כן לא עשו בניהם ממזרים.

וכן, ר' יהושע בן קרחה היה דורש לשון הדיוט; דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהושע בן קרחה אומר: המלוה את חבירו לא ימשכננו (לא יקח ממנו משכון) יותר משווי חובו, שכך כותב לו הלווה למלוה, אם המלוה מחזיר לו את המשכון כדי שישתמש בו הלווה: תשלומתא דאית [תשלום שיש] לך עלי כל קבל דיכי [כנגד זה], ומשמע — שלא יותר מכדי חובו.

ומעירים: טעמא [הטעם] דווקא — שכתב ליה הכי [לו כך], הא אי [הרי אם] לא כתב ליה הכי [היה כותב לו כך] — לא קניא [היה קונה] את המשכון? והא [והרי] אמר ר' יוחנן: משכנו המלוה ללווה והשיב לו את המשכון, ומת הלווה — שומטו את המשכון מעל גבי בניו, ואין אומרים שאין נכסים מטלטלים של יתומים נקנים לבעל חוב של אביהם, כי כיון שמשכנו — נחשב המשכון כרכוש המלוה לענין לגבות ממנו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

You should have brought water in a bucket.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבינא אמר אידי ואידי דא"ל מחכיר לחוכר וכו'. מדלא אמר רבינא לעולם ל"ש אמר מחכיר ולא שנא אמר חוכר שמעי' מינה דמודה רבינא היכא דאמר חוכר למחכיר דקפידא וכן במכר ואע"ג דקתני מתני' חכור לי בית השלחין זה חכור ממני קאמר, א"נ חכור לי בית השלחין זו שאמרת לי.
וי"מ דרבינא ה"ק אפי' במחכיר לחוכר דקאמרת שמא מצית לאשכוחי קפידא ולא שנא והא דתנן מנכה מן חכירו ולא אמרו שיהא זה חייב להעמיד לו מעין אחר או אילן אחר משום דא"ל שדה זו בית השלחין אני חוכר לך וכיון שאמר זו אינו חייב להעמיר צו אחר ומקבל חייב ליטפל בזה ובלבד שינכה לו אבל לא אמר זו אלא שאמר חוכר למחכיר חייב להעמיד לו מעין אחר או אילן אחר, ותניא נמי בתוס' שדה בתי השלחין אני שוכר הימך שדה [בית האילן אני שוכר ממך יבש במעין ונקצץ האילן חייב להעמיד לו מעיין אחר וחייב להעמיד] לו אילן אחר. שדה בית השלחין זו אני שוכר הימך שדה בית האילן זו אני שוכר ממך יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכורו:

ר"מ היה דורש לשון הדיוט דתנן אם אוביר ולא אעביד. תמהני אי כתיב לי' מאי למימר פשיט' וכי תנאי שבממון אינו קיים אא"כ תקנו חכמי' ומי איכ' מאן דלא דריש.
וראיתי בפירושי ר"ח שכ' דר"מ אע"ג דבעי תנאי כפו' וסב' נמי כל דאי לא קני ומבטל האסמכת' בזו המשנ' שהיה דורש דברי הדיוט כדברי תורה שאינם צריכי' חזוק ומקיים דאע"ג דאינון אם ולית בהו תנאי כפול.
ואין דברים הללו ברורים אצלי דמאי דאמ' משום אסמכת' הא קאמר' דלאו אסמכת' היא כיון דלא אמר מילת' יתיר' ובידו ודקא' משום תנאי כפול ליתא דבכה"ג לך בעי ר"מ תנאי כפול אלא בכגון האומר לחברו שדה זו נתונה לך במתנה אם תעשה לי דבר פלו' כענין שנא' אם יעברו ונתתם וטעמיה משום דסבר לא אמרי' מכלל הן אתה שומע לאו לפיכך מעש' קיים ותנאי בטל אבל הכא לא שייך ביה כלל תנאי כפול שלא אמר אלא שישלם לו מה שהוביר ואם לא הוביר מה ישלם ובמתנ' לא נתן לו כלום הא למה זה דומה לערב ולא הוזכר בו כפל בשום מקו' בתלמוד ואלו הוה שייך הכא תנאי כפול כ"ש שהיה חייב לשלם ואע"פ שלא הוביר' ואין דורש לשון הדיוט אמור בגמ' אלא על שהי' מחייבו לשלם כלום אע"פ שהובירה.
וה"ר יהודה אל ברגלוני כת' תשובה לרבי' האיי עיקר הדבר כי הלל הזקן ור' יוסי וכל אותם הזכורי' שם ר"מ ור' יהודה וזולתם היו מדקדקי' בל' ההדיוטות שכותבין בשטרותיהן ודורשי' אותם כמו שהם מדקדקי' בד"ת ודורשין אותם ולא פשוטן אלא מדרשו' אחרי' כאותה האמורה להלן זה מדרש דרש ר' אלעזר עזריה הבנים ירשו והבנו' יזונו וכו' עד ולא עשו בניהן ממזרין לפי שלא תפסו בהן קידושין לפי הלשון הזה אלא כשתכנס לחופה ודר' יוסי נמי דקאמר מקום שנהגו שכותבין לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה מן הדין שכתובה לא נתנה ליגבת מחיים ויש לה דתות אחרים אבל מקו' שנהגו שכותבים אותה בלשון מלוה דרש ר' יוסי לשון הדיוט ואמר כי נגבית כאשר תגבה מלוה. אלו דברי הגאון.
גם זה לא נתברר דהא דר"מ מאי מדרש איכא והלא הדבר מפורש בשטרי הדיוטות ואפשר לומר מפני שלא נתפרש בשטר מה ישלם והיה אפש' לומר שלא קבל עליו אלא שאם הוביר וזרע והכסיף הקרקע שישלם דמי פחת הקרקע ונימא יד בעל השטר על התחתונה וכיון שהוא ל' שנהגו בו כל מקבלי אריסו' דרש ר"מ שהכל קבל עליו. ועוד שלענין פחת הקרקע לא היה צריך תנאי כיון שקבל עליו לעבוד וכיון דאתני לטפויי מילת' קאתי.
וכן בדר' יהודה אלמלא המדרש עיקר לא היה במשמע אחריות קרבן שהוא כפרה אלא שכיון שנהגו יד בעל השטר על העליונה וכן נמי במדרש הלל אין פשטן של דברים כן שהיה לו לומר דהכי קאמרי לכשתכנס לחופה תהוי לי לאנתו נשואה גמורה וקודם לכן ארוסה אלא שדרש הלל ואמר א"כ לא היו צריכין לכתוב כן ועל כרחך לא באו לומר אלא שלא יחולו קדושין כלל עד שעת כניסה לחופה וכן בדר' יהושע בן קרחה שהיה כותב לוה למלוה בשטר הלואה תשלומתא דאית לך עלאי כל קבל דיכי והוה לן למימר של תשלומי פרעון היה אומר ולא למשכון ודרש ר' יהושע בן קרחה א"כ למה היו צריכין לכתוב וכי יפרע לו יתר מחובו לא באו אלא ללמד על המשכון שלא יהא אלא כדי חובו ואם פחת למלוה, זהו פי' לפירושו של רבי' הגאון ז"ל.
ומצאתי סיוע לדבריו בתוס' במס' כתובות פרק נערה שנשנו שם מדרשות הללו על מדרש הבנים יירשו והבנות יזונו וכן בירושלמי התם גרסי' ר' אלעזר בן עזריה עבד כתובה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה הבנים יירשו והבנות יזונו וכו' דב"ה עבדין כתובה מדרש דרש הלל הזקן לשון הדיוט שהיו כותבין באלכסנדריא וכו' ר' מאיר עבד כתובה מדרש דרש ר' מאיר המקבל שדה מחברו וכולה שמעתא כדאיתא הכא, וזה מוכח כדברי הגאון ז"ל.
ומה שפירש בדר' יוסי לא פירש רש"י ז"ל כן ודברי' מחוורים יותר ומיהו מדרש לשון הדיוט הוא שכמו שנהגו בין איש לאשה בין בלשון מלוה ובין בלשון כפל כך יהא הדין בין האב, וקשה עלינו זו שמצינו בירושלמי על משנתינו א"ר יצחק הדא אמרה המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת המבטל שדהו של חברו חייב לשפותו. המבטל ספינה של חבירו מהו חנותו של חבירו מהו, פי' מה שאמר המבטל כיסו וכו' הוא בפ' איזהו נשך גבי ההיא דתני התם בירושלמי הנותן מעות לחבירו ליקח לו חטים למחצית שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת ודייק מינה דההיא דהמבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת. אע"פ שקבל עליו ליקח כיון שלא התנה ואם לא אקח אשלם ודייק ממתני' דפירקין דהמבטל שדה של חבירו חייב לשפותו והיכי את ש"מ והא אדרבה משמע איפכא דטעמא שכתב לו, הא לא כתב לו פטור.
ונראה מכאן דהא דאמרי' דורש לשון הדיוט ה"ק שהיה עושה מנהג ההדיוטות עיקר ודן על פיהם כאלו נהגו על פי חכמים ואע"פ שמעצמן הורגלו לכתוב כן שלא על פי חכמים היה עושה אותו מנהג כתנאי שאע"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי הואיל והוא מנהג פשוט וכולם עושין כן וכל המקבל על דעת כן קבל והלל הזקן אפי' למי שלא ראה כתובת אמו מכשיר, לפיכך למדו ממנה בירושלמי שהמבטל כיסו של חבירו פטור אלא א"כ קבל עליו בפי' לשלם ואותה שאמרו האי מאן דיהב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבן ליה משלם וכו' בשקבל עליו בפי' לשלם ואף ר"ח ז"ל כתב בסוף דבריו ש"מ דכל הני דדרשי לשון הדיוט הל' נינהו וכתנאי ב"ד נינהו.
ורב יצחק אל ברגלוני ז"ל כתב תשובה לרבי' האיי ז"ל כתנאי ב"ד דמיא דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ולאו הכין תנן שכן כותב לה כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי דאע"פ שלא כתב דינא הכי וסתם דינא המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותנין לו ודקאמר שכך כותב לו כמ"ד שכך התנו ב"ד והנך מילי כולהי שדורשין בהן לשון בהו מידי דכתב כגון ר' יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שכך כתב לה וליכא מידי דכתב, ושאר הנך מילי כיוצא בהן אלו דברי הגאון ומ"מ דרשת לשון הדיוט דר' יוסי והלל ליתה אלא במקום שנהגו כן שהרי יש מקומות שנוהגין בהן הפך לכפול בכתובה וכותבין הוי לי נאנתו סתם, אבל מתני' ור' יהודה ודר' יהושע בן קרחה דינא תנו לומר דנהוג עלמא הכי והיינו דקתני בדר' יוסי מקום שנהגו ובהלל מעשה באלכסנדריא ובשארא קתני להו סתם דאלמא דינא הכי כדברי הגאון ז"ל.
ועוד כתב בתשובתו זאת דליכא למגמר ממתני' ולמימ' הכא בידו והכא לאו בידו דהא מתני' כתנאי ב"ד דמי' אבל תנאי דהוא אסמכתא דליתיה עיקר מן דינא ולא דמי לתנאי ב"ד גוזמא הוא ולא מחייבינן ביה דאמרי' התם לא קאמר מילתא יתירתא הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמ' הוא והא מילת' יתירת' דיתירא על תנאי ב"ד דאמרי' שמין כמה ראויה לעשות. ולענין מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה ופשע ולא זבן ליה ה"ק מ"ט לא תקינו רבנן דיהיב מדעם כדתקינו בהמקבל שדה והובירה ואהדרו התם בידו הכא לאו בידו ולא טעמ' דהדין שינויא דאי אמר איניש לענין מאן דפשע האי נמי אי הוה בידו למזבן הוה מחויב בהאי דינא הכי הילכך ליכא למגמר מהד' מילת' וכל דאי לא קני בין שיש בידו בין שאין בידו ורב בר שבא לא קנה חמריה דרב כהנ' באי דהו' אסמכת' ודרב כהנ' לכל מילי ע"כ ונר' שבזה כך הוא דעת ר"ח שאמר דמתני' אסמכת' היא ומשום דדורשים לש' הדיו' הוא שחייב כמו שכתבתי למעלה:

גמ': ר"מ היה דורש לשון הדיוט וכו'. פירוש דורש חוקר אחר לשון ההדיוטות, כלומר התנאים שהם רגילים להתנות ביניהן ולפסוק הדין עליהן כאלו הן תנאי בית דין לפי שהן מורגלין להתנות כולן כן, ודורש כמו חוקר ותובע כמו ודרשת היטב (דברים יז, ב). ור' מאיר היה חוקר תנאי ההדיוטות, והיה אומר כל שהן מורגלין להתנות בכך אף על פי שאינו כן מעיקר הדין בתנאי זה שהם מורגלים בו להתנות אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא שיש בו אסמכתא דכל דאי לא קני (לעיל בבא מציעא סו, ב), אפילו הכי כיון דבידו ולא גזים והורגלו להתנות כן בית דין מקיימין דבריהם ודנין עליהם, ולא עוד אלא אפילו לא כתבו כמי שכתבו דמי, וכמו ששנינו בתנאין של בית דין (כתובות נב, ב), לא כתב לה בנן נוקבן וכו' חייב מפני שהוא תנאי בית דין, הכי נמי אף על גב שלא כתבו כמי שכתבו דמי ועושין בהן מעשה כאלו כתבו, וכן בכל השנויין כאן שדורשין לשון הדיוט שכל אלו לא היו כותבין כן לעולם ממש ואפילו הכי כן היו דנין בהם כאלו כתבו. ותדע דהא תנן בכולהו שכך כותב לו, ולשון שכך כותב לו בכל מקום לומר שכן הורגלו או שכן תקנו, כמו שאמרו (לעיל בבא מציעא טו, א) שכך כותב לו אנא איקום ואשפי ואמרוק זביני אילין (לקמן בבא מציעא קה, א), שכך כותב לו אנא איקום ואשפי ואנור ואזרע, וכן בכל כיוצא בזה. ומיהו בדר"מ ור' יהודה ור' יהושע בן קרחה לפי שכך נהגו בכל המקומות ולפיכך הלכו חכמים אחר לשונם ודרשו לעשות כן בכל המקומות, אבל בכל תנאים שנהגו במקום אחד ולא ברוב המקומות אין דנין בהם אלא באותן המקומות בלבד שהורגלו שם בכך, כי הא דהלל ור' יוסי, והיינו דבדר"מ ור' יהודה ורבי יהושע בן קרחה אמרו סתם, ובהא דהלל אמרו כשהלך לאלכסנדריא, דאלמא באלכסנדריא בלחוד דהוציאו לו כתובות אמותיהם וראה בהם כך, הא בשאר מקומות לא, וכן בדרבי יוסי דבהדיא תני מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה ולכפול, אלמא כל אחד ואחד כפי מנהג מקומו. והא דהלל לא שהוציאו לו כתובת אמות של אותן שהיו עושים ממזרים, אלא שהוציאו לו כתובה של אנשים אחרים מאנשי המקום קאמר, ומשם למד שהיו רגילין לכתוב רובן כן, והכשיר על ידי אלו אף כל השאר שלא כתבו כן ממש אלא סתם, שכל הכותב שם על דעת מה שהורגלו לכתוב השאר הוא כותב. וכן כתבו משם רבנו האי גאון, שכתב בתשובה דכל הנך מילי שדורשין בהן לשון הדיוט לית בהו מידי דכתב, כגון ר' יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שכך כותב לה וליכא מידי דכתב, ושאר הנך מילי כיוצא בהן.
ועוד אמרו משם הגאון שכתב בתשובה, דליכא למגמר ממתניתין ולמימר הכא בידו והכא לאו בידו (לעיל בבא מציעא עג, ב), דהא מתניתין כתנאי בית דין דמיא, אבל תנאי דהוא אסמכתא (דליתיב) עיקר מן דינא [דליתי – רמב"ן] ולא דמי לתנאי ב"ד, גוזמא הוא ולא מחייבינן ביה, דאמרינן (לקמן ע"ב) התם לא קאמר מילתא יתירתא הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמא הוא, והא מילתא יתירתא דיתרה על תנאי בית דין דאמרינן שמין כמה ראויה לעשות. ולענין מאן דיהיב זוזי למזבן ליה ופשע ולא זבן ליה (לעיל בבא מציעא עג, ב), הכי קאמר מ"ט לא תקינו רבנן דיהיב מדעם כדתקינו בהמקבל שדה והובירה, ואהדרו התם בידו הכא לאו בידו, ולא טעמא דהדין שינויא דאי אמר איניש לענין מאן דפשע האי נמי אי הוה בידו למזבן הוה מחויב בהאי דינא הכי, הילכך ליכא למגמר מהדא מילתא, וכל דאי לא קני בין שיש בידו בין שאין בידו, ורב בר שבא לא קנה (ממאריה) דרב כהנא בהאי דהוה אסמכתא ודרב כהנא לכל מילי.

שכך כותב לו, תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי. יש לפרש שכך היה כותב לו בשעה שמחזיר לו את המשכון, ואלו היה ממשכנו יותר על חובו פשיטא שלא היה צריך להחזיר לו יותר ממה שהלוהו, ואקשי דלמה לי כותב, והא אמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו, אלמא לפרעון נקטיה, ופשיטא דלא גבי טפי מחוביה, ופרקינן אהני כתיבה לגירעון, כלומר אהני כתיבה למלוה שאם פיחת המשכון בתשמישו של לוה לאחר שהחזירו לו ישלם למלוה אותו פחת, ולולי שכתב לו כן לא הוה משלם הפחת, דהרי זה כגובהו וחוזר ומשאילו לו להשתמש בו שאין השואל חייב בכחשא וזולא. ואין פירוש זה מחוור כל הצורך ויש בו גמגומים, גם הראב"ד שדא ביה נרגא, שהרי ר' יהושע פתח בו בזכות הלוה מדקתני המלוה את חברו לא ימשכננו יותר מחובו שכך כותב לו, ועתה אנו מסיימין אותה בחובתו שאם יפחת המשכון ישלם הלוה הפחת, ולפיכך נראה יותר כמו שפירש הוא ז"ל וכו'. (עי' ש"מ).
[וז"ל הראב"ד. לא ימשכננו יותר על חובו וכו', דהא כל קבל דיכי קאמר, ולענין פרעון ממש לא הוה צריך ליה למימר כל קבל דיכי דאי יהיב ליה טפי רבית הוא, אלא ודאי לענין משכון קאמר שאם יבא למשכנו לא ימשכננו יותר על חובו, טעמא דכתב ליה וכו', והא אמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו, כלומר, שלא יעשה עוד מטלטלין אצל בניו אלמא קני ליה לפרעון וכמו שנפרע בחיי אביהם הוא, וכיון דלפירעון הוי למה ליה למכתב הכי פשיטא דלא ימשכננו יותר מחובו. וקשיא לי, מאי טעמא לא אקשי ליה מדר' יצחק (לעיל בבא מציעא פב, א) דמייתי לה מקרא (דברים כד, יג) דולך תהיה צדקה, אם אינו קונה משכון צדקה מנין, ומה לנו לדרוש בו לשון הדיוט, אלא ר' יוחנן עדיפא ליה דהוא רביה, ור' יוחנן גופיה מדרשיה דר' יצחק גמר לה, אי נמי דהא דר' יצחק איכא למימר דלהתחייב באונסין בלחוד קאמר, דכמה דאיתיה בידא דמלוה מחייב באונסין אבל כי אהדריה ללוה בשעת מלאכה ומת מתוך החזרה אימא יעשה מטלטלין אצל בניו דלאו כפרעון הוי, משום הכי אקשי ליה מדר' יוחנן דקאמר פרעון הוי, ושנינן, אהני ליה כתיבא לגרעון, פירוש, אהני ליה ללוה האי כתיבא נמי לגרעון, כי היכי דמהני ליה האי לישנא שלא ימשכננו יותר מחובו הכי מהניא ליה שאם נפחת המשכון בחזרותיו ובתשמישו ביד הלוה שאינו חייב לשלם, לפי שכבר נפרע כל חובו משעת משכונו וכשואל בגד מחברו דמי, שאם פיחת דרך תשמישו שאינו חייב, וגמרינן לה מלשון הכתב וחדא מינייהו נקט, אי נמי, דתרווייהו איתנהו בהאי לישנא, שלא ימשכננו יותר מחובו לא בשעת המשכון ולא לאחר המשכון אפילו פיחת בידו של לוה, לפי שכבר שלם לו תשלומתא כל קבל דיכי, ולענין זה ודאי אצטריך הכתב, שאם לא כתב לו כך אף על גב דקני למשכון וכפרעון דמי הייתי אומר אותו הפחת שנפחת בידו מחמת תשמישו ישלם לו, ואהני ליה דלא משלם. ע"כ.
וכן כתב הר"ן וזה לשונו, הכי קאמר, לא ימשכננו יותר מחובו בשום ענין, שאפילו משכנו כשיעור חובו ונפחת המשכון לא ימשכננו בשביל מה שנפחת, שאם כן נמצא שתי פעמים משכנו יותר מחובו, ואפשר דלא מהני האי תנאה אלא לפחת שהוא פחת בתשמישו של לוה אבל אם נגנב או נאנס משהחזירו חייב, ע"כ. ויש מפרשים, אהני כתיבה לגרעון, שאם נגרע בתשמישו משלם לו ואהני למלוה קאמר, וקשיא לי להאי פירושא, חדא, דאם כן לאו פרעון הוא ולא קני ליה, ועוד, דלא הוה ליה למיתלי המשכון יתר על חובו בלשון הדיוט, שהרי זה אינו תלוי בכתיבה, כדאמרינן לר' יוחנן, אבל הוה ליה למיתלי ביה פחיתה שהוא חייב לשלם, והוא פתח בזכות הלוה ואנו משלימין אותו בחובתו, אלא שמע מינה כדפרישית]. ונכון הוא פירושו של הראב"ד לפי משמעה של הצעת שמועתנו, אלא שמשמע מפירושו שמשכון שלאחר הלואה באחריות המלוה לאונסים ולכחשא וזולא כפרעון גמור, ולא כן דעת הגאונים, וכבר הארכתי בזה בפרק האומנין גבי המלוה את חברו על המשכון וכו' (פ"ב ע"א ד"ה והכא. (שיטמ"ק).

האומר לחברו בית כור זה אני מוכר לך או בית כור פלני אני מוכר לך אע"פ שאין במדידתו אלא לתך הגיעו ומכל מקום דוקא שיהא קרוי בלשון הבריות בית כור ועל המוכר להביא ראיה בכך וכן האומר כרם פלוני או כרם זה אני מוכר לך אעפ"י שאין שם גפנים הגיעו והוא שיהא קרוי בלשון הבריות כרם וכן פרדס זה או פרדס שיש לי במקום פלוני אני מוכר לך אעפ"י שהכתוב צווח ואומר פרדס רמונים ואין שם רמונים הגיעו והוא שיהא קרוי בלשון הבריות פרדס הא כל שאין הבריות קוראין אותו כן אינו כלום אעפ"י שאמר זה ויש מי שאומר שלא נאמרו דברים אלו אלא בדבר שהלוקח טועה בו אבל דבר שאין בו טעות כגון שהיה כאן אילן תאנה והוא יודע כן שתאנה היתה ואמר לו אילן של אפרסקין זה אני מוכר לך הגיעו ואין הדברים נראין:

המשנה השלישית והכונה בה בביאור המקבל שדה מחברו ופשע בעבודתו ואמר על זה המקבל שדה מחברו ומשזכה בה הבירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ר' יוסי היה דורש לשון הדיוט אמר הר"ם כבר ביארנו כי מקבל הוא ששוכר את הארץ בחלק ממה שהוציא ואם הובירה ולא זרעה ישער מה שראויה לעשות אלו זרעה וישלם החלק שפסקו ביניהם וזה מבואר:

אמר המאירי המקבל שדה מחברו ושמזכה בה ר"ל שקנאה לענין קבלנותו הובירה ולא עשתה כלום או שלא עשתה כראוי שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו חלקו המגיעו לפי מה שהיתה ראויה לעשות שכך כתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם בדמיטבא ר"ל כפי הראוי לה לעשות ושאלו עליה בגמרא והלא אסמכתא היא ופירשו בה שאין זה אסמכתא שאין כאן דבר חוץ מן הדין לא שום צד גוזמא בעולם אלא דבר הראוי להתנות כן וכל שהוא בדרך זה אין בו דין אסמכתא כמו שביארנו בפרק אי זהו נשך הא אמר אם מובירנא יהיבנא לך אלפא זוזי הרי זה אסמכתא ואינו נותן לו אלא כפי הראוי וכן התבאר בגמרא. וכן נתבאר שם שאם הוביר מקצתו נותן חלקו במה שהוביר כפי מה שהיתה ראויה לעשות:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומשנה זו דוקא בקבלנות שאם בחכירות ושכירות הרי אף בלא פשיעה נותן מה שהתנה. ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

יש מי שאומר שאף אם לא כתב אם אוביר ולא אעביד וכו' הואיל והדבר ידוע להם שכך היה המנהג אצלם מכח מה שרגילים לכתוב כן כל שלא נכתב ככתוב דמי. וזהו שאמרו עליו שהיה דורש לשון הדיוט כלומר שאע"פ שנהגו כן מעצמם אע"פ שלא היה מתקנת חכמים הואיל והדבר ידוע כן אצלם ונהגו בה כן אעפ"י שלא נכתב ככתוב דמי כדין תנאי בית דין:

כל קרבנות שאשה חייבת בהן בעלה מביא על ידה ואם נתחייבה בקרבן עולה ויורד מביא עליה קרבן עשיר הואיל והוא עשיר ואין אומרין הרי אשה מכל מקום עניה היא ותביא קרבן עני. ומכל מקום אם גרשה קודם שתביא קרבנה אין הבעל חייב בהם שהרי השובר צווח ואומר שהיא פוטרתו מכל אחריות שהיה לה עליו בלשון הזה נהגו לכתוב אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא. יש שאין גורסין בשמועה זו אם פטרה אינו חייב בהן אלא כך הם גורסין אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל הקרבנות שהיא חייבת שכך כתב לה אחריות דאית ליך עלאי מן קדמת דנא ומפרשין מזו שהוא חייב בכל הקרבנות שנתחייבה עליהם בעודה ארוסה שכך כתב לה בכתובתה וכו' ואין הדברים נראין שהרי בתורת כהנים שנאוה בדרך ראשון ואף לגירסא זו פרשו בתוספות ברביעי של נזיר אין בכלל אלא אותם שנדרה משנשאת מקדמת דנא פירושו שבשעת הכתבה הוא משעבד עצמו בכל שמשעת הנשואין ואילך. וכן פירשו שאף בזו דוקא אותה שאינה גורמתן כגון יולדת וזבה או קרבנות הבאים על שגגת עברה וזו מכל מקום אע"ג דטעמא דמסתבר הוא אי אפשר שהרי ברביעי של נזיר הביאוה בענין נזירות אלא שאפשר להעמידה באומרת יודעת הייתי שיש נזירות אבל לא הייתי יודעת שהנזירות טעונה קרבן. וכל שכן שאין ללמוד משמועה זו שיהא אדם חייב לפרוע מה שלותה אשתו קודם שנשאת שאם אמרוה בשעבוד קרבנות כי היכי דתהוי לה כפרה לא אמרוה בחוב ועד כאן לא שאלו בפרק יש נוחלין באשה שלותה ואכלה ועמדה ונשאת אלא בנכסים שלה שנשתעבדו לבעל חוב קודם שתנשא במלוה על פה ומספק אם הוא כלוקח אם הוא כיורש אבל שיפרע הוא משלו כלל (כלל) [וכלל] לא:

מי שקדש את האשה ואמר לה שתהא מקודשת לו לכשתכנס לחפה ולא אמר לה מעכשיו אין הקדושין כלום עד שעת כניסתה לחופה ואם בא אחר וקדשה קודם זמן זה נתקדשה לשני וכן כל כיוצא בזה כמו שיתבאר במקומו:

המלוה את חברו ובא למשכנו על פי בית דין לא ימשכנו יותר מחובו שהרי אף הוא ר"ל הלוה כותב לו בשעת המשכונה שהוא מניח אצלו אותו משכון לתשלום מה שהיה לו עליו מקודם בכדי שיעור זה. ויש מפרשים שבשעה שזה משיב לו את העבוט שמין אותו וכותב לו הלוה שהוא מקבלו ממנו לתשלום מה שהיה לו עליו מקודם בכדי שיעור זה וכבר ביארנו בזה ר"ל במשכן שלא בשעת הלואה שקנאו אף להתחייב באונסין אלא שיש חולקין בה כמו שכתבנו בפרק השוכר את האומנין. ומכל מקום אם החזירה ומת מלוה שומטו מעל בניו ואינה נעשית מטלטלין אצלו אחר שעל כרחו מחזירה הואיל ושלא בשעת הלואה משכנו אבל משכון שבשעת הלואה הואיל ואינו חייב להחזירו אם החזירה מאליו נעשית מטלטלין אצל בניו כמו שביארנו בפרק האמנין:

צריך שתשאל לשטה זו האמורה בכאן לדעתנו שהמלוה את חברו ומשכנו שלא בשעת הלואה קנאו להתחייב באונסין אם נפחתה ביד הלוה מצד שמשתמש בה בחזרתה אצלו שמא מאחר שקנאו הלה נעשה לוה זה עליו כשואל שנפחתה מחמת מלאכה ומכל מקום לא יראה כן לא קנאה אלא לענין אונס שלא מחמת הלוה ולא פחת בלבד אלא אפילו נאנסה ביד הלוה יראה לי שהלוה חייב להעמידה לו בשופי שאם לא כן לא מצא הממשכן ידיו ורגליו במשכון זה כלל ומכל מקום יש אומרים שאם כתב לו בפירוש שהוא מניחו אצלו לפרעון חובו כמו שכתבנו נפחתה למלוה וזהו אצלם פירוש אהני כתבא לגרעון והם מפרשים אותו בשעת קבלת המשכון ושהלוה כותב לו שהוא מניחו אצלו לפרעון גמור ור"ל אהני כתבא ללוה ליפטר מן הגרעון. ויש אומרים בהפך שאם לא כתב כן נפחתה למלוה שאם לא כן צדקה מנין ואהני כתבא למלוה ר"ל שהוא נפחת ללוה והם מפרשים אותו בשעת השבת העבוט ושהלוה כותב לו שהוא מקבלו ממנו בתורת השבה ולהחזירו כל קבל דיכי לומר שאם יאבד ממני או תפחת אפילו ברשותי אשלם בצד מה ששוה עכשו ואהני כתבא לחייב את הלוה ועיקר הדברים כמו שכתבנו תחלה:

והוא דמיתקרי בית כור. פי' אבל אי לא מתקרי בית כור דינו כהין חסר הין יתר שאם פחות רובע הקב לסאה או אם הותיר רובע הקב לסאה בהגיעו. יתר מיכן יעשה חשבון כדמפרש בבא בתרא בפ' האומר:

הי' דורש לשון הדיוט. פי' מן הדין הי' שלא יתן לו כלום. שזה שהוביר שדהו אינה אלא גרמא בעלמא. שלא הזיקו בידים. אלא מחמת זה הלשון שכתב לו נתחייב לשלם וכך מתפרשים כולם:

וכן כל קרבן שהיא חייבת. פי' לאו דוקא קיני זבה ויולדת דשייך בעל בהו אלא אפי' אכלה חלב או חיללה שבת דלא שייך בהו חייב להביא עלי' חטאתה:

הביאו לו כתובת אימן ומצא שכתב בה לכשתיכנסי עמי לחופה הוי לי לאנתו. פי' זו היא כתובת נשואין. וכך היו כותבין בה. איך פלוני החתן אמר לפלונית וכשתכנסי עמי לחופה הוי לי לאנתו. ובפנינו כנסה. וכיון שראה הלל זה התנאי בכתובותיהן ידע שגם קידושיהן על זה התנאי היו שלא יהיו נגמרים אא"כ נכנסה עמו לחופה ואם נחטפה ממנו מקודם לכן לא חלו עלי' הקידושין. והמורה שפירש שטר אירוסין אינו נראה לי:

שכך כותב תשלומתא אית לך עלי כל קבל דיני. פי' זה שהי' כותב לו הלוה כך כדי שלא יוכל למכור ואם מכור טורפו המלוה מן הלקוחות משא"כ בשאר מטלטלין שאם מכרם אינם טורפם וזה טרפו שהוא עשאו בכתיבתו כאלו היא של מלוה. ומש"ה מקשה טעמא דכתב לי' הא לא כתב לי' הכי לא קנאו. ואם מכרו כשהחזירו לו אינו טורפו. והאמר ר' יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו אלמא אין דינו כשאר מטלטלי דיתמי דלא משתעבדו וה"ה דטורפו מן הלקוחות שהיתומין והלקוחות דינן שוה. אלמא משעה שמשכנו קנאו. ואכתי האי כתבא למאי אהני לי'. ומהדר אהני כתבא לגירעון שאם פוחתו דמיו גובה משאר נכסיו ואפילו מיתמי או מלקוחות דהו"ל השתא מלוה בשטר. וה"ה נמי אם נאבד כולו:

הנך תרתי מתנייתא קמייתא איתנהו בין בחכירות בין בקבלנות. רישא דקמייתי דקתני מקום שנהגו לקצור יקצור וכו' איתיה בתרווייהו אבל סיפא דקתני חולקין בתבואה וכו' ודאי אינן אלא בקבלנות. והשנייה והיא בית השלחין או בית האילן וכו' כמו כן בתרווייהו איתא שאם קבלה בשליש או בחכירות בעשרה כורין לשנה לא יאמר לו כיון שיבש המעיין או נקצץ האילן אפחות לך מן החכירות או הוסיף לי על הקבלנות. אבל השלישית והיא משזכה בה הובירה אומדין אותה וכו' היא בקבלנות ואין בחכירות אומד. ולא רצה לנכש היא מפורשת בחכירות. ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד וכו' בקבלנות אבל בחכירות אם רצה ליטפל יטפל. ואכל חגב ונשדפה בחכירות ופשוטה היא. בעשרה כורין ולקתה וכו' בחכירות מפורשת. לזרעה שעורים לא יזרענה חטים וכו' בחכירות שאם בקבלנות אין לו לזרעה שעורים משום דקאמר פחית ליה בתבואת שדהו ואף על גב דקא מהני ליה בכחשא דארעא הא אמרי אינשי תכחוש ארעא ולא לכחוש מרה אלא ודאי בחכירות היא. לשנים מועטות לא יזרענה פשתן בחכירות שאם בקבלנות כי קבלה ממנו לשבע שנים אמאי זורעה פשתן כיון שקבלה לתבואה אינו רשאי לשנותה לזרע אחר יאמר תבואה אני צריך. שבוע אחת בשבע מאות זוז מפורשת בחכירות. הראב"ד.

בהלכות תניא במסכת דמאי וכו'. והחוכר נותן לו פירות קצובין בין עבדא בין לא עבדא ממקום שהוא רוצה כלומר ובלבד שלא יהיו שוין יותר. לאו כל כמיניה לקנות לו מן השוק כדתנן לקמן במתניתין היו חטיה יפות לא יאמר לו הריני לוקח לו מן השוק אלא נותן לו מתוכה. אי נמי יש לומר דמיירי ברייתא זו שלא זרעה כלל או שזרעה ולא צמחה ולא היתה מכת מדינה והאי דקאמרינן ואין לבעל הקרקע בתבואת חקרקע כלום רצה לומר שאינו מנכה לו מחכורו דהא לאו מזליה דמחכיר גרים אלא מזליה דחוכר. ה"ר יהונתן.

ואמאי לימא ליה שמא בעלמא מי לא תניא וכו'. ואם תאמר מי דמי התם שאני דבשעה שמכר לא היה בו גפן ורמון ואם כן על כרחך שמא בעלמא קאמר. ועוד דילמא הכא בדלא מתקרי בית השלחין. ויש לומר דהכא בכל דכן פרכינן דכיון דהתם דהוה סלקא דעתין שחייב לתת לן כרם לשעתו אמרינן דמסתיים דליתקרי הכי כל שכן הכא דבשעת התנאי שהורידו לתוכו היה בו בית השלחין דסגי ליה בהכי ואין לו להעמידו כן לעולם. ואם תאמר אדפרכינן מההיא ברייתא תיקשי לן מגופא דמתניתין דכיון דאמר לו זה ונקצץ אזדא כדגמרינן במשכיר בית זה. ויש לומר דהתם נמי הא פריש הרמב"ן שמנכה מן השכירות אבל לפירוש רבינו קשיא ורבינו תירץ דשאני הכא דאפילו השתא הוה סלקא דעתין דכיון דאמר בית השלחין זה הוא כאומר בית זה בכתליו דלישנא יתירא דלא () כפלא אחר. הריטב"א.

ולימא שמא בעלמא אמרי לך וכו'. היה נראה לפרש דאינה כל כך ראיה מהנך דמייתי ראיה דשאני התם דליתא השתא הכור ממש ולא כרם ממש והוה ליה כמוכר שמא דהא ידיע ליה אידך אי נמי בדלא ידיע ליה סוף סוף אידך לא מכר אלא זו ושמא בעלמא דיא דאית ליה והוא הדין הכא אם לא היו שם מעין או אילנות בשעת מכירה דאמרינן דאמאי דאדכר שלחין ואילן לשמא בעלמא אדכריה ולא לשבחא אבל השתא דאיתנהו שם ודאי לשבחא דידהו אדכריה ולא לשמא בעלמא דמנא תימרא. ומכל מקום מייתי ראיה כיון דיד לוקח על התחתונה ואמרינן ליה כגון שהיו שם דהתם ודאי פשיטא דלשבחא אדכר שלחין ואילן ולא לשמא דהא לא צריך לאדכורי שמא כיון דיתבי שם וכדפירש רש"י. שיטה.

וזה לשון הראב"ד: ולימא ליה שמא בעלמא אמרי לך דהא זה קאמר ליה וקא מתקרי הכי דאפילו לא היה בו מתחלה כיון דמתקרי הכי וזה קאמר ליה הגיעו כדתניא האומר לחברו בית כור זה אני מוכר לך וכו'. ובכלהו זה וזה גרסינן. ע"כ.

והוא דמתקרי בית כור פירוש והיו קורין אותו כן לפי שמתחלתו היה בו פירות בבית כור. הריטב"א. עד כאן נמצא מחדושי הריטב"א ממהדורא בתרא.

וזה לשון ה"ר יהונתן: והוא דמתקרי בית כור. כלומר שכן שם השדה בפי כל בני המדינה. גבי כרם גרסינן אף על פי שאין בו גפנים וגבי פרדס אף על פי שאין בו רמונים כדכתיב שלחיך פרדס רמונים ואפשר שמימי קדם הלה שם כרם או פרדס רמונים או שמא על שם שאותו קרקע ראוי לכרם ולפרדס רמונים יותר מזריעה והא דמתקרי נמי בית בור שהוא חשוב כבית כור אי נמי היה שם מתחלה בית כור עפר ושטפו נהר ונקרא על שם זה כל הימים. עד כאן.

רבינא אמר אידי ואידי דאמר ליה מחכיר וכו'. מדלא אמר רבינא לעולם לא שנא אמר מחכיר ולא שנא אמר חוכר שמא מינה דמודה רבינא היכא דאמר חוכר למחכיר דקפידא. וכן במכר לענין בית כור וכרם ופרדס. ואף על גב דקתני מתניתין חכור לי בית השלחין זה חכור ממנו קאמר. עד כאן לשון הרמב"ן.

ויש לנו כיוצא בו בנדרים פרק השותפים. האומר לאשתו קונם שאת נהנית לי ופירושו שאת נהנית ממני. הרשב"א.

אי נמי חכור לי בית השלחין זו שאמרת לי. הרמב"ן.
ועוד נראה לי דמדסבר לה רבינא כוותיה דשמואל נאדי מאוקמתיה דכיון דבדאמר ליה חוכר למחכיר קפידא אף על גב דאינו עומד בתוכה למה ליה לתנא למתני זו דמכלל דעומד בתוכו לנקוט דיניה בבית השלחין סתם וליתני חייב להעמיד לו מעין אחר כדאיתא בתוספתא וכמו שאכתוב בסמוך. וברישא שלא הזכיר בית השלחין ליתני אינו חייב להעמיד מעין אחר. משום הכי דחיק נפשיה דמתניתין בדאמר ליה מחכיר לחוכר ואף על גב דלא משמע הכי מפשטא דהא תנן חכור לי ודחיק רבינא למימר דחכור ממני קאמר. אבל אם איתא דפליג רבינא עליה דשמואל וסבירא ליה דבין חוכר למחכיר בין מחכיר לחוכר לא אמרינן קפידא אלא בעומד בתוכה לוקי מתניתין כפשטא בדאמר ליה חוכר למחכיר ולאו דשנא מהיכא דאמר ליה מחכיר לחוכר מידי אלא דטעמא דמתניתין דמדקאמר ליה זו מכלל דעומד בתוכה וקפידא אלא ודאי כדאמרן. והכי נמי מוכח בתוספתא דתניא התם שדה בית השלחין אני שוכר הימך שדה בית האילן אני שוכר הימך יבש המעין ונקצץ האילן חייב להעמיד לו מעין אחר וחייב להעמיד לו אילן אחר. שדה בית השלחין זו אני שוכר הימך שדה בית האילן זו אני שוכר הימך יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכורו. עד כאן. ובשלמא אי אמרינן דבדאמר ליה חוכר למחכיר קפידא אף על גב דלא אמר ליה זו אתיא הך תוספתא שפיר דכי אמר ליה חוכר חכור בית השלחין סתם כיון דקפידא הוא חייב להעמיד לו מעין אחר אבל בסיפא דאמר ליה זו אינו חייב להעמיד בו מעין אחר דכיון דאמר זו הרי הוא כאלו פירש מעין זה ואילן זה שהן עיקר בית השלחין ומיהו כיון דקפיד מנכה ליה ובהכי סגי ולא מיבטיל לגמרי כמקח טעות דעלמא שהרי בשעת מקחו אין כאן טעות וקפידא דיליה לאחריות דמיא וכשם שהלוקח שדה באחריות ובא בעל חוב וטרף מקצתה אין המקת מתבטל בכך אלא שחייב מוכר לשלם לו ביבש המעין נמי דכוותה. אלא אי אמרת דלמסקנא דשמעתין אפילו היכא דאמר ליה חוכר למחכיר ליכא קפידא אלא בדאמר ליה זו רישא דהך תוספתא היכי מתוקמה ולמה חייב להעמיד לו מעין אחר לימא ליה שמא בעלמא אמרי לך אלא ודאי כדאמרן. נמצא עכשיו פסקן של דברים דכל היכא דאמר ליה חוכר למחכיר קפידא הילכך אי אמר ליה חכור לי בית השלחין סתם חייב להעמיד לו מעין אחר ואי אמר ליה בית השלחין זו מנכה לו מן חכורו. והיכא דאמר ליה מחכיר לחוכר ליכא קפידא אלא היכא דעומד בתוכה ואמר ליה זו ומנכה לו מן חכורו אף בבית כור אני מוכר לך נראה דהוא הדין והוא הטעם דאי אמר ליה לוקח קפידא דהא מדמינן להו בגמרא. הר"ן.

לשון הדיוט. שאינו מתקנת חכמים אבל הן כותבין מעצמן ואם לא כתב אינו חייב בהן. ואם מנהג המקום הוא אף על פי שלא כתב. הראב"ד.

וזה לשון הרמב"ן: רבי מאיר היה דורש לשון הדיוט דתנן אם אוביר ולא אעביד וכו'. תמהני אי כתב ליה מאי למימרא פשיטא וכי תנאי שבממון אינו קיים אלא אם כן תקני חכמים ומי איכא מאן דלא דריש. וראיתי בפירושי רבינו חננאל שכתב דרבי מאיר אף על גב דבעי תנאי כפול וסבר נמי כל דאי לא קני ומבטל האסמכתא בזו המשנה שהיה דורש דברי הדיוט כדברי תורה שאינם צריכים חזוק ומקיים דאף על גב דאינון אם ולית בהו תנאי כפול. ואין דברים הללו ברורים אצלי דמאי דאמר משום אסמכתא הא קאמרינן דלאו אסמכתא היא כיון דלא אמר מילתא יתירה ובידו ודקאמר משום תנאי כפול ליתא דבכהאי גוונא לא בעי רבי מאיר תנאי כפול אלא בכגון האומר לחברו שדה זו נתונה לך במתנה אם תעשה לי דבר פלוני כענין שנאמר אם יעברו ונתתם וטעמיה משום דסבר לא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו לפיכך מעשה קיים ותנאי בטלן אבל הכא לא שייך ביה כלל תנאי בטל שלא אמר אלא שישלם לו מה שהוביר ואם לא הוביר מה ישלם ובמתנה לא נתן לו כלום הא למה זה דומה לערב ולא הוזכר בו כפל בשום מקום בתלמוד ואלו הוה שייך הכא תנאי כפול כל שכן שהיה חייב לשלם ואף על פי שלא הובירה ואין דורש לשון הדיוט אמור בגמרא אלא על שהיה מחייבו לשלם כלום אף על פי שהובירה. וה"ר יהודה אלברגלוני כתב תשובה לרבינו האיי עיקר הדבר כי הלל הזקן ורבי יוסי וכל אותם הזכורים שם רבי מאיר ורבי יהודה וזולתם היו מדקדקים בלשון ההדיוטות שכותבין בשטרותיהן ודורשים אותם כמו שהם מדקדקים בדברי תורה ודורשין אותם ולא פשוטן אלא מדרשות אחרים כאותה האמורה להלן זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה הבנים ירשו והבנות יזונו וכו' עד ולא עשו בניהן ממזרין לפי שלא תפסו בהן קידושין לפי הלשון הוה אלא כשתכנס לחופה ודרבי יוסי נמי דקאמר מקום שנהגו שכותבין לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה מן הדין שכתובה לא נתנה לגבות מחיים ויש לה דתות אחרים אבל מקום שנהגו שכותבים אותה בלשון מלוה דרש רבי יוסי לשון הדיוט ואמר כי נגבית כאשר תגבה מלוה אלו דברי הגאון. גם זה לא נתברר דהא דרבי מאיר מאי מדרש איכא והלא הדבר מפורש בשטרי הדיוטות. ואפשר לומר מפני שלא נתפרש בשטר מה ישלם והיה אפשר לומר שלא קבל עליו אלא שאם הוביר וזרע והכסיף הקרקע שישלם דמי פחת הקרקע ונימא יד בעל השטר על התחתונה וכיון שהוא לשון שנהגו בו כל מקבלי אריסות דרש רבי מאיר שהכל קבל עליו. ועוד שלענין פחת הקרקע לא היה צריך תנאי כיון שקבל עליו לעבוד וכיון דאתני לטפויי מילתא קאתי. עד כאן.

ובשיטה כתוב וזה לשונו: רבי מאיר היה דורש לשון הדיוט וכו'. פירוש שהולך אחר מה שרגילין לכתוב ההדיוט ושהוא חיוב גמור ולא אמרינן לישנא טופיאתא היא ובלא כוונה והיינו לישנא דדורשה וכאינך דלקמן דכלהו מודו דמדקדקי בלישנא דידהון כאלו היה לשון תקנת רבותינו ז"ל. שיטה.
ולא ידעתי לענין פחת הקרקע למה היה מתחייב בלא תנאי וראיתי לאחרים שכתבו דכיון דקביל עליה למפלחה שכך כותב לו אנא אוניר ואזרע חייב הוא בכל היזק שיבא בשדה מחמת ביטול ממלאכה כשומר שנגנבה או שנאבדה הבהמה מתחת ידו וכן שואל שנאנסה שחייבין. וכמדומה לי שדברי שגגה הם שאם מתורת שומר אתה רוצה לחייבו אין השומר חייב בקרקעות וזו היא ששנינו אלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם והוא הדין נמי דשומר חנם אינו משלם וכמו שכתבתיה בפרק הזהב ובפרק שבועת הדיינין בסייעתא דשמיא. ואפילו לדברי האומרים בשומר חנם חייב משום דפושע כמזיק הרי זה ודאי מפני שישב ובטל ולא חרש אינו כמזיק בידים ואם הם רוצים לומר דכיון שכתב אנא אוניר משמע שאם יוביר משלם ומתוך תנאו הוא מתחייב אם כן בא ונאמר שכיון שכתב ואזרע ולא זרע שמתוך תנאו הוא מתחייב במה שהיתה ראויה לעשות ואין כאן מקום למה שהתנה אם אוביר ולא אוביד אשלם במיטבא שאינו צריך כלל. אלא כך ראוי לומר במדרש זה שהיה אפשר לפרש אם אוביר ולא אעביד אשלם פחת הקרקע שאף בדבר זה צריך תנאי וכמו שכתבתי אבל אם לכך בלבד נתכוון באם אוביר סגי מאי ולא אעביד לפיכך היה רבי מאיר דורש אם אוביר לפחת הקרקע ולא אעביד למה שהיתה ראויה לעשות כן נראה לי. הר"ן.

וזה לשון הרשב"א: רבי מאיר היה דורש לשון הדיוט וכו'. פירוש דורש חוקר אחר לשון ההדיוטות כלומר התנאים שהם רגילים להתנות ביניהן ולפסוק הדין עליהן כאלו הן תנאי בית דין לפי שהן מורגלין להתנות כולן כן. ודורש כמו חוקר ותובע כמו ודרשת היטב. ורבי מאיר היה חוקר תנאי ההדיוטות והיה אומר כל שהן מורגלין להתנות בכך אף על פי שאינו כן מעיקר הדין בתנאי זה שהם מורגלים בו להתנות אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא שיש בו אסמכתא דכל דאי לא קני אפילו הכי כיון דבידו ולא גזים והורגלו להתנות כן בית דין מקיימין דבריהם ודנין עליהם ולא עוד אלא אפילו לא כתבו כמי שכתבו דמי וכמו ששנינו בתנאין של בית דין לא כתב לה בנן נוקבן וכו' חייב מפני שהוא תנאי בית דין הכא נמי אף על גב שלא כתבו כמי שכתבו דמי ועושין בהן מעשה כאלו כתבו. וכן בכל השנויין כאן שדורשין לשון הדיוט שכל אלו לא היו כותבין כן לעולם ממש ואפילו הכי כן היו דנין בהם כאלו כתבו. ותדע דהא תנן בכלהו שכך כותב לו ולשון שכך כותב לו בכל מקום לומר שכן הורגלו או שכן תקנו כמו שאמרו שכך כותב לו אנא איקום ואשפי ואמרוק זביני אילין שכך כותב לו אנא איקום ואשפי ואנור ואזרע וכן בכל כיוצא בזה. ומיהו בדרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יהושע בן קרחה לפי שכך נהגו בכל המקומות ולפיכך הלכו חכמים אחר לשונם ודרשו לעשות כן בכל המקומות. אבל בכל תנאים שנהגו במקום אחד ולא ברוב המקומות אין דנין בהם אלא באותן המקומות בלבד שהורגלו שם בכך כי הא דהלל ורבי יוסי והיינו דבדרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יהושע בן קרחה אמרו סתם ובהא דהלל אמרו כשהלך לאלכסנדריא דאלמא באלכסנדריא בלחוד דהוציאו לו כתובות אמותיהם וראה בהם כך הא בשאר מקומות לא וכן בדרבי יוסי דבהדיא תני מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה ולכפול אלמא כל אחד ואחד כפי מנהג מקומו. והא דהלל לא שהוציאו לו כתובת אמות של אותן שהיו עושים ממזרים אלא שהוציאו לו כתובה של אנשים אחרים מאנשי המקום קאמר ומשם למד שהיו רגילין לכתוב רובן כן והכשיר על ידי אלו אף כל השאר שלא כתבו כן ממש אלא סתם שכל הכותב שם על דעת מה שהורגלו לכתוב השאר הוא כותב. וכן כתבו משם רבינו האיי גאון שכתב בתשובה דכל הנך מילי שדורשין בהן לשון הדיוט לית בהו מידי דכתב כגון רבי יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שכך כותב לה וליכא מידי דכתב ושאר הנך מילי כיוצא בהן. ועוד אמרו משם הגאון שכתב בתשובה דליכא למגמר ממתניתין ולמימר הכא בידו והכא לאו בידו דהא מתניתין כתנאי בית דין דמיא אבל תנאי דהוא אסמכתא דליתיב עיקר מן דינא ולא דמי לתנאי בית דין גוזמא הוא ולא מחייבינן ביה דאמרינן התם לא קאמר מילתא יתירתא הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמא הוא והא מילתא יתירתא דיתרה על תנאי בית דין דאמרינן שמין כמה ראויה לעשות. ולענין מאן דיהיב זוזי למזבן ליה ופשע ולא זבן ליה הכי קאמר מאי טעמא לא תקינו רבנן דיהיב מדעם כדתקינו בהמקבל שדה והובירה ואהדרו התם בידו הכא לאו בידו. ולא טעמא דהדין שינויא דאי אמר איניש לענין מאן דפשע האי נמי אי הוה בידו למזבן הוה מחויב בהאי דינא הכי הילכך ליכא למגמר מהדא מילתא וכל דאי לא קני בין שיש בידו בין שאין בידו ורב בר שבא לא קנה ממאריה דרב כהנא באי דהוה אסמכתא ודרב כהנא לכל מילי. עד כאן.
ונראה שבזה כך הוא דעת רבינו חננאל שאמר דמתניתין אסמכתא היא ומשום דדורשים לשון הדיוט הוא שחייב כמו שכתבתי למעלה. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל.

וכתב הרמ"ך ז"ל לענין פסק וזה לשונו: המקבל שדה מחברו ומשזכה בה הובירה שמין וכו'. שכך כותב לו אם אוביר וכו' ואף על גב דלא כתב ליה מעכשיו כמאן דכתב ליה דמי ולאו כאסמכתא דיינין ליה. אבל היכא דלא כתב ליה הכי נראה לומר דלא מחייב ליה אף על פי דפשע ולא חרשו כראוי לו. ונראה דבר זה מדאמרינן בגמרא בסמוך המלוה את חברו לא ימשכנו יותר על חובו וכו' ומקשה טעמא דכתב ליה הא לאו הכי לא מצי משכוני ליה למקני משכוניה והאמר רבי יוחנן וכו' ומשני אהני כתיבא לגרעון דמאי דגרעי דמי משכונא עליה דמלוה רמי כיון דכתב ליה תשלומתא דאית לך וכו' משמע כל קבל דיכי ותו לא ואי לא כתב ליה הכי מצי למשכוניה וקני ליה דאינו נעשה מטלטלין אצל בניה ואי גרעי דמיה עליה דלוה רמי לשלומי אלמא כל הני דדרשי לשון הדיוט בדכתבי הכי קמיירי דאי לא כתב לא דיינינן הכי. ואפשר לומר דהתם הוא משום דזכותא הוא ללוה שאינו משלם הגרעון של המשכון ואינו ממשכנו ביתר מכדי חובה ומשום הכי בעי כתיבה אבל הכא גבי מקבל חיובא הוא ללוה דהיינו מקבל ועל דעת כן קבלו ואף על גב דלא כתב כמאן דכתב דמי. וכן כתב רבינו האיי גאון.

הא מתניתין דאם אוביר וכו'. לא גמרינן מינה לדינא אחרינא למימר התם בידו הכא לאו בידו דהדא מתניתין כתנאי בית דין דמיא דאף על גב דלא כתב כמאן דכתב דמי דהני קאמר שהרי כך כותב לו אם אוביר וכו' כמאן דאמר שכך התנו בית דין דמי. הילכך בעלמא כל דאי לא קני בין יש בידו בין אין בידו כחמריה דרב כהנא דאמר ליה רב בר שבא אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מהאי חמרא וכו' ואסיקנא דאפילו בחמרא דלזבוני קאי דאיכא למימר דכזוזי דמי לא קני דהכי אמר רב הונא וכו' כל דאי לא קני. ומה שאתה מוצא בתלמוד והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב תדע דלדעת רבי יוסי היא ואין לחוש לה שאין סומכין עליה. ותדע דבשאר דברים נמי שאינם במקח וממכר אותו דין אנו דנין בהם לענין אסמכתא כמו שאנו דנין לענין מקח וממכר שאם השלים תחלה עיקר המעשה במעכשיו או בעל מנת ואחר כך אמר על מנת שתעשה כך וכך הוי תנאו קיים והמעשה מעשה וכו' אבל אם אמר בלשון אי או אם אף על פי שיתקיים התנאי אותו המעשה בטל ואין בו ממש וכו'. עיקר דברים אלו כתב רבינו האיי גאון ז"ל בשער י"ז בספר מקח וממכר. אבל רבינו הגדול פסק בפרק גט פשוט דהיכא דקנו מיניה בבית דין חשוב לאו כאסמכתא היא וקנה. וכן כתב הרמב"ם אסמכתא שקנו מידו עליה וכו' בפרק י"א מהלכות מכירה. עד כאן.
רבי יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל הקרבנות שהיא חייבת הוא מביא שכך הוא כותב לה אחריות דאית לך מן קרמת דנא עלאי. כלומר אפילו קודם נישואין. וזו ברייתא היא ואינה אותה השנויה בתורת כהנים כי לשון אחר הוא וכך היא שנויה אמר רבי יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בה שכך כותבת לו אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא. ורצונו לומר אם פטרה בגט קודם שהביא אינו חייב להביא והיא תביא מכתובתה. וקשיא לי ברייתא דההיא דתורת כהנים מאי לפיכך. ותו קשיא לי דהכא דריש ליה מלשון הדיוט והתם דריש לה מזאת. ואולי אסמכתא היא. אי נמי לנדרים בלחוד הוא דנפק ליה מהתם אבל לשאר קרבנות דריש ליה מלשון הדיוט. ולא נהירא.

אי נמי מן התורה בקרבנות שנתחייבה משנשאה ומלשון הדיוט אפילו אותם שהיו עליה קודם נישואין. ולשון תורת כהנים דקתני לפיכך נראה דלא גרסינן פטרה במפיק ה"א אלא פטרה ה"א רפויה כלומר אם פטרתו בשעת גירושין פטור מהם ואם לאו חייב שהתורה חייבתו. הראב"ד.

וזה לשון תוספות שאנץ: ולגירסת הקונטרס קשה לפיכך נאריך לומר דקאי אבתריה והכי קאמר לפיכך אם פטרה אלנו חייב שכך כתב לו וכו'. מרבי.

כתוב בתוספות ודלא כרב אחד שהורה וכו'. עד סוף הדיבור. ואפילו לפי הטעות מנא ליה דהלכתא כרבי יהודה הא פליגי רבנן עליה בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו. ואף על גב דהלכה כרבי מאיר דדריש לשון הדיוט אין לדמות כל לשון הדיוט זה לזה. הרא"ש.

שכך כותב לו תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי. יש לפרש שכך היה כותב לו בשעה שמחזיר לו את המשכון ואלו היה ממשכנו יותר על חובו פשיטא שלא היה צריך להחזיר לו יותר ממה שהלוהו. ואקשי דלמה לי כותב והאמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו אלמא לפרעון נקטיה ופשיטא דלא גבי טפי מחוביה. ופרקינן אהני כתיבה לגירעון כלומר אהני כתיבה למלוה שאם פיחת המשכון בתשמישו של לוה לאחר שהחזירו לו ישלם למלוה אותו פחת ולולי שכתב לו כן לא הוה משלם הפחת דהרי זה כגובהו וחוזר ומשאילו לו להשתמש בו שאין השואל חייב בכחשא וזולא. ואין פירוש זה מחוור כל הצורך ויש בו גמגומים גם הראב"ד שדא ביה נרגא שהרי רבי יהושע פתח בו בזכות הלוה מדקתני המלוה את חברו לא ימשכננו יותר מחובו שכך כותב לו ועתה אנו מסיימין אותה בחובתו שאם יפחת המשכון ישלם הלוה הפחת ולפיכך נראה יותר כמו שפירש הוא ז"ל וכו'. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד: לא ימשכננו יותר על חובו וכו'. דהא כל קבל דיכי קאמר. ולענין פרעון ממש לא הוה צריך ליה למימר כל קבל דיכי דאי יהיב ליה טפי רבית הוא אלא ודאי לענין משכון קאמר שאם יבא למשכנו לא ימשכננו יותר על חובו. טעמא דכתב ליה וכו' והאמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו כלומר שלא יעשה עוד מטלטלין אצל בניו אלמא קני ליה לפרעון וכמו שנפרע בחיי אביהם הוא וכיון דלפירעון הוי למה ליה למכתב הכי פשיטא דלא ימשכננו יותר מתובו. וקשיא לי מאי טעמא לא אקשי ליה מדרבי יצחק דמייתי לה מקרא דולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין ומה לנו לדרוש בו לשון הדיוט. אלא רבי יוחנן עדיפא ליה דהוא רביה ורבי יוחנן גופיה מדרשיה דרבי יצחק גמר לה אי נמי דהא דרבי יצחק איכא למימר דלהתחייב באונסין בלחוד קאמר דכמה דאיתיה בידא דמלוה מחייב באונסין אבל כי אהדריה ללוה בשעת מלאכה ומת מתוך החזרה אימא יעשה מטלטלין אצל בניו דלאו כפרעון הוי משום הכי אקשי ליה מדרבי יוחנן דקאמר פרעון הוי. ושנינן אהני ליה כתיבא לגרעון פירוש אהני ליה ללוה האי כתיבא נמי לגרעון כי היכי דמהני ליה האי לישנא שלא ימשכננו יותר מחובו הכי מהניא ליה שאם נפחת המשכון בחזרותיו ובתשמישו ביד הלוה שאינו חייב לשלם לפי שכבר נפרע כל חובו משעת משכונו וכשואל בגד מחברו דמי שאם פיחת דרך תשמישו שאינו חייב וגמרינן לה מלשון הכתב וחדא מינייהו נקט אי נמי דתרווייהו איתנהו בהאי לישנא שלא ימשכננו יותר מחובו לא בשעת המשכון ולא לאחר המשכון אפילו פיחת בידו של לוה לפי שכבר שלם לו תשלומתא כל קבל דיכי ולענין זה ודאי אצטריך הכתב שאם לא כתב לו כך אף על גב דקני למשכון וכמרעין דמי הייתי אומר אותו הפחת שנפחת בידו מחמת תשמישו ישלם לו ואהני ליה דלא משלם. עד כאן.
וכן כתב הר"ן וזה לשונו: הכי קאמר לא ימשכננו יותר מחובו בשום ענין שאפילו משכנו כשיעור חובו ונפחת המשכון לא ימשכננו בשביל מה שנפחת שאם כן נמצא שתי פעמים משכנו יותר מחובו. ואפשר דלא מהני האי תנאה אלא לפחת שהוא פחת בתשמישו של לוה אבל אם נגנב או נאנס משהחזירו חייב. עד כאן.

ויש מפרשים אהני כתיבה לגרעון שאם נגרע בתשמישו משלם לו ואהני למלוה קאמר. וקשיא לי להאי פירושא חדא דאם כן לאו פרעון הוא ולא קני ליה. ועוד דלא הוה ליה למיתלי המשכון יתר על חובו בלשון הדיוט שהרי זה אינו תלוי בכתיבה כדאמריבן לרבי יוחנן אבל הוה ליה למיתלי ביה פחיתה שהוא חייב לשלם והוא פתח בזכות הלוה ואנו משלימין אותו בחובתו. אלא שמע מינה כדפרישית. הראב"ד.

ונכון הוא פירושו של הראב"ד לפי משמעה של הצעת שמועתנו אלא שמשמע מפירושו שמשכון שלאחר הלואה באחריות המלוה לאונסים ולכחשא וזולא כפרעון גמור ולא כן דעת הגאונים וכבר הארכתי בזה בפרק האומנין גבי המלוה את חברו על המשכון וכו'. הרשב"א.

וזה לשון רבינו חננאל: רבי יהושע בן קרחה היה דורש לשון הדיוט וכו'. פירוש כיון שכותב הלוה למלוה יש לך להשתלם מנכסי כנגד חובך שאתה נושה בי לפיכך למשכנו יותר מכדי חובו אין לו שכך כותב לו תשלומתא וכו' שלא שיעבד לו מנכסיו אלא כנגד חובו בלבד כאשר כתב לו שהוא התשלום שמע מינה כי זה ששעבד לו והקנה למלוה למשכן כנגד חובו מנכסיו העמידה לו כמו פרעון לפיכך אין לו יותר מכדי חובו. ומקשינן טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני ליה למשכון והאמר רבי יוחנן משכנו והחזירו לו לשכב עליו ומת הלוה המלוה בא ושומטו מעל גבי בניו ונפרע ממנו חובו שמע מינה כי משעה שמשכנו קנאו ולא נעשה מטלטלין אצל בניו נמצא גם בזה המשכון כפרעון. ויש מי שגורס והאמר רבי יוחנן בדרך קושיא וכך פירושו מפבי מה אמרת אם יכתוב לו כך וכך להיות המשכון כנגד החוב הוא המשכון הנקנה בפרעון והאמר רבי יוחנן משכנו וכו' שומטו מעל גבי בניו כלומר קנאו ולא נעשה מטלטלין אצל בניו כדבעינן למימר לקמן מאחר שמחזירין למה חוזרין וממשכנין שלא תהא שביעית משמטתו ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו ולמה שומטו כדתנן ואם מת אינו מחזיר ליורשיו. הנה אף על פי שלא משכנו בשומא בתורת פרעון קנאו. ופרקינן אהני כתיבה לגרעון. פירוש אם כתב לו כענין המפורש למעלה ומשכבו משכון ששוה כנגד חובו ועכשיו נגרע מדמיו ושוה פחות מחובו אין למלוה להשתלם הגרעון מן הלוה אלא מחשב לו מה שהיה שוה בשעה שמשכנו ואם לא כתב לו לא קנה והגרעון עד שימליטנו למלוה על הלוה. ומי שגורס אמר רבי יוחנן בניחותא נמצא רבי יוחנן מאמץ דברי רבי יהושע בן קרחה שגם רבי יהושע בן קרחה לא אמר שלא ימשכננו יותר מחובו אלא אם כותב לו ואם לא כתב לו כך ממשכנו יותר מחובו ואמר רבי יוחנן כן הוא אם לא כתב לו יש לו למשכנו יותר מחובו ואפילו הכי קנאו שלא להיות מטלטלין אצל בניו. אהני כתיבה לגרעון כלומר לגריעותא. עד כאן.

טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא והאמר רבי יוחנן וכו'. תימה מנא ליה הא אדרבה אית לן למימר אף על גב דלא כתב ליה כמאן דכתב ליה דמי כדפירשתי לעיל ומהאי טעמא קאמר רבי יוחנן דשומטו מעל גבי בניו דכמאן דכתב ליה דמי. יש לומר דאף על גב דההיא דלעיל הוי כמאן דכתב ליה אף על גב דלא כתב ליה התם ודאי הוי כמאן דכתב ליה דהכי משמע מדקאמר רבי מאיר דורש לשון הדיוט ומייתי ראיה שכך כתב לו להביא ראיה ממנו שיש לו לשלם במיטבא אבל הכא אינו מביא ראיה מן הכתב ששומטו מעל גבי בניה אלא מביא ראיה מדכתב לו לקבל עליו ולא כתב אלא כנגד החוב שמע מינה שאסור למשכנו יותר מכדי חובו ולהכי מסתמא אית לן למימר דלא אמרינן דאין שומטו מעל גבי בניו אלא היכא דכתב ליה דלהכי אהני כתיבה. ואמאי בעי כתיבה להכי והאמר רבי יוחנן. וחסר מעט בסוף התירוץ. תוספות שאנץ.

בד"ה אידי ואידי כו' אלא משום דשמואל לא משכח קפידא במחכיר לחוכר קאמר רבינא כו' עכ"ל ק"ק דאכתי נימא לאידך גיסא כיון דשמואל לא משכח ליכא קפידא בחוכר למחכיר לשמעי' רבינא דבחוכר למחכיר נמי ליכא קפידא בכה"ג דמיירי בברייתא ויש ליישב דרבינא לא בא לאשמועינן אלא מלתא דהכא ודו"ק:

בד"ה לא ימשכננו יותר מחובו דאע"ג דאין משלם לו הגרעון אלא בכתב מ"מ כו' עכ"ל פי' לדבריהם דמשמע להו דהך דורש לשון הדיוט אינו דומה ממש להנך דלעיל דהנך דלעיל לענין גוף הדין שכותבין אם אוביר כו' ואחריות דאית ליך עלי כו' אפילו לא נכתב כאלו נכתב הוא ומשלם במיטבא ומביא קרבן עשיר כו' אבל הכא לענין גוף הדין שכותבין כך תשלומין דאית ליך כו' דהיינו משום גרעון לא קאמר דריב"ק דורש לשון הדיוט ויהיה לא נכתב כאילו נכתב דדוקא בכתב מהני לגרעון אע"ג דאיכא מצוה שלא יקחנו הרי על ידי כתיבה מקנה לו ואינו בידו אלא בתורת שאלה א"נ דהוי כמו פרוזבול כמ"ש התוס' לקמן אבל אם לא נכתב אסור לקחנו ועובר על המצוה ולא קאמר הכא דריב"ק דורש לשון הדיוט ואפי' לא נכתב כאילו נכתב אלא למלתא אחריתא דהיינו שלא ימשכננו יותר מחובו ואהא כתבו דאע"ג דלענין גופא דדינא דהיינו לענין גרעון אינו אלא בכתב מ"מ לענין דלא ימשכננו יותר מחובו דורש לשון הדיוט ולא נכתב ה"ל כאילו נכתב ודברי מהרש"ל בזה שכתב דאף קודם שנהגו לכתוב ולא היה משלם הגרעון היה אסור להשכין יותר מחובו הוא דבר תמוה בלי טעם ואין להאריך בשאר דחוקים כי דברי התוס' ברורים באין גמגום כמו שכתבנו ודו"ק:

תוס' ד"ה לא ימשכננו יותר מחובו דאע"נ דאין משלם לו הגרעון וכו'. דברי התוס' הם תמוהים וסתומין וכבר הרבה בהם דברים הרב הגדול בספר חכמת שלמה ואף אני אענה חולקי והרואה הטוב משניהם יבחר וזה שהוקשה להם לתוס' דמשמע בדברי ר' יהושע דהטעם הוא דלא ימשכננו יותר מכדי חובו משום שכך כותב לו וכו' והטעם דנהגו לכתוב כן הוא משום דישלם לו הגרעון א"כ קשה מה הועילו בהנהגה זו היה להם להניח למשכון יותר מכדי חובו ולא יכתבו שום כתב ואם יהיה שום גרעון לא יפסיד בזה דהא המשכון יהיה יותר מכדי התוב והשיבו התוס' דאע"ג דאין משלם לו הגרעון וכו' מ"מ לא ימשכננו יותר מכדי חובו דניחא ליה ללוה טפי כשאינו ממשכנו יותר מחובו ויכתוב לו כתב וק"ל נ"ל:

רש"י בד"ה שכך הוא כותב לו תשלומין דאית לך עלי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה היה דורש לשון הדיוט כו' נ"ב ומ"מ אינו דומה ממש לתקנתא דרבנן דנוהג לעולם אפי' במקום שאין כותבין לגמרי אבל הני לשונות דוקא באתרא דנהגו למיכתב אמרינן דהוי כתקנתא דרבנן ואפי' לא כתבו דינא הכי אבל במקומות שלא נהגו או שבטל המנהג פסקינן ג"כ הדין וכ"כ נמי מהרר"י קארו בטח"מ ע"ש (עיין במהרש"א):

בד"ה ה"ג כו' ודלא כרב א' שהורה כו' נ"ב כן הוא בתוס' מדוייקין ויש שהגיה כרב אחא והוא רב אחא גאון:

בד"ה לא ימשכננו יותר מחובו כו' נ"ב פי' דהתוס' סוברים דהכי פי' הא דריב"ק המלוה את חבירו לא ימשכננו יותר מחובו וכך ה"ה מוחלט לעולם אלא שר"י בר קרחה בא להוכיח דין הזה מלשון הדיוט שנהגו לכתוב תשלומין דאית לך כו' ואם היה רשות להשכין יותר מחובו לא היו יכולין לכתוב כך כמו שפרש"י נמצא שיגבה שלא כדין ועיקר תקנת הכתיבה שנהגו לכתוב הוא בעבור גרעון לפי המסקנא וא"כ שפיר הקשו התוס' דהא קודם הכתיבה לא היה משלם הגרעון ואע"פ כן היה אסור להשכין יותר מחובו אף שיפסיד המלוה בגרעון מ"מ דינא הכי שלא ישכין יותר מחובו ויקבל ההפסד אבל אחר שהתחילו לכתוב אפי' לא כתבו כאלו נכתב דמי ודו"ק (עי' במהרש"א):

תד"ה אידי ואידי כו'. דהא מתני' בדא"ל חוכר כו' דקתני א"ל חכור לי כו'. לכאורה אדרבה מדקתני חכור ולא החכר בהפעיל (כדקרי ליה הש"ס מחכיר) משמע דאמר מחכיר ולי מתפרש משלי (עיין נ"י) כמו וקח לי משם (פ' תולדות) לפרש"י מהמדרש וכן רבות וי"ל דבריהם ע"ד שמצינו לעיל (לח) פורטין לאחרים כו' דפי' הפרוטות שת"י ושם (מה) הפורט סלע של מע"ש בירושלים דר"ל שמחליף הסלע שבידו על פרוטות ולעיל מינה הפורט סלע ממעות מע"ש וע"ש בפרש"י שוב ראיתי דגי' הרי"ף במשנה החכיר לי וקרוב לומר שכן היה ג"כ גי' התוס' וט"ס בדבריהם חכור לי וצ"ל החכר:

רש"י ד"ה אדם כו' וד"ה וכל הקרבנות כו'. לכאורה צ"ע מדוע חילק לפרש ברישא לידה וצרעת ובסיפא זיבה כו' אי ברישא חשיב מה שהם בעוי"ר מפני אמרו קרבן עשיר ליחשב נמי שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו ואי קחשיב מחכ"פ לאכול בקדשים ליחשב גם זיבה בהדייהו וצ"ל דל"ח אלא דאית בהו הני תרתי עוי"ר כדאמרן ומחכ"פ דאילו הבאים על חטא הא תני להו בסיפא וכל קרבנות כו' דר"ל אפי' הבאים על חטא ומה שאינו בעוי"ר ג"כ כלול בזה:

תד"ה ה"ג. ודוקא בקרבנות שהן חובה לכפרתם (ר"ל לכפר על חטא) או להכשירה לאכול בקדשים כגון לידה וזיבה וצרעת או לשתות כו'. כצ"ל דגי' שלפנינו תמוה א' דתרומה אין כפרה מעכבה ב' מדוע ל"ח אותן שבאים על חטא כמו שהביאו מהירושלמי ועיין במ"ר נשא פ"ט ובמש"כ שם אות מ"ו במ"ק:

בא"ד אבל קרבנות שנו"נ או לותה ואכלה קודם נישואין לא ישלם. כ"נ דצ"ל:

ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר וכו'. עמ"ש בחידושי הריטב"א דפוס אמשט' ובספר אסיפת זקנים ומ"ש אני בעניי בהגהותי הלכות שגגות פ"י. אפס קצהו נדפס בספרי הקטן מחזיק ברכה בסוף פאת הראש ע"ש בס"ד:

משכחת לה בין בחכירות ובין בקבלנות. בכולן יש לומר לקצור יקצור לעקור יעקור דכל מה שיש לו לטעון בקבלנות יש לו לטעון בחכירות וגבי יבש המעיין אם אמר חכור לי שדה [בית] שלחין זו כי היכי דבחכירות כי יבש המעיין מנכה לו הכי נמי בקבלנות אם קבלה בשליש ולמחצה הכל לפי מה שנפסד: מכאן ואילך כו'. כל אחת אפרשנה במקומה: שמא בעלמא. כך היא נקראת אבל לא בשביל המעיין העליתי בחכירותך: לתך. חצי כור לפי חשבון סאתים בחצר המשכן חמשים על חמשים הוי בית סאה: אע''פ שאין בו גפנים. גרסינן וגבי פרדס אע''פ שאין בו רימונים גרסינן: אמר לו מחכיר לחוכר. שדה בית השלחין אני מחכיר לך יכול לומר שמא בעלמא אמרי: מתני' הובירה. שלא חרשה ולא זרעה: שמין אותה. כגון בקבלנות שקבל למחצה ולשליש ולרביע אבל בחכרנות לא שייכא הא דמאי שמין איכא חכירותו יתן לו: אם אוביר. אעשנה בורה: ולא אעביד. ולא אעשה בה פעולה הראויה לה: גמ' דורש לשון הדיוט. שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו. שהוא חייב בקרבן לידתה וצרעתה ואם הוא עשיר אין יכול לומר היא אין לה כלום ותיפטר בקרבן עני: כל הקרבנות שהיא חייבת. שלא בנדר ונדבה כגון קרבן זיבתה ואשם וחטאת שעליה: ה''ג לה בת''כ א''ר יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בהן שכן היא כותבת לו אחראין דאיתא לי עלך מן קדמת דנא והכי פירושה לפיכך אם גירשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן שכך כותבת לו בתוך השובר שכותבת לו על קבלת כתובתה התקבלתי כתובתי ואחראין דאית לי עלך מן קדמת דנא. וכל אחריות שהיה לי עליך מלפני היום הזה ולשון הספרים איני יודע לפרשו כראוי: כתובת אמן. שכותבין להן ביום אירוסין: לכשתכנסי לחופה. וקדושיהן ע''מ כן ולא חלו קדושין בה עד שתיכנס לחופה והרי חטפה קודם לכך: לא ימשכננו. על ידי שליח בית דין במשכון שהוא יתר על חובו: שכך הוא כותב לו תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי. אם משיב לו את העבוט לזמן מרובה שמין את המשכון וכותב לו זה בשטר יהיו לך כל תשלומין עלי ליפרע ממני דמי משכון זה ואם משכנו יותר על חובו נמצא גובה שלא כדין: טעמא דכתב ליה הכי. כלומר למה ליה למיכתב ליה והאמר רבי יוחנן משכנו והשיב לו את העבוט ומת הלוה. שומטו המלוה מעל בניו ולא הוו כשאר מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב דכיון דמשכני' קנייה כי דידיה לגוביינא:

דאפשר לאתויי בדוולא. וא''ת אפילו לא אפשר נמי אמאי מנכין לו דכיון דלא יבש נהרא רבה תו לא הוי מכת מדינה וי''ל דנקט האי טעמא לאשמועינן דאפילו יבשו נמי שאר יאורי שדות אחרים דהשתא הוי מכת מדינה אפילו הכי אינו מנכה לו כיון דאפשר לאתויי בדוולא מנהרא רבה דדוקא באכלה חגב או נשדפה שאין יכול לתקן הקלקול ע''י שום טורח מנכה לו אי נמי יש לומר דודאי בחכירות לא היה צריך לטעם זה אפילו בלא אפשר לאתויי אתי שפיר אבל משום קבלנות איצטריך שלא יוכל לומר לא אתעסק בה ואפ''ה לא אשלם במיטבא לפי שאינו מחוייב להביא מנהרות אחרים הרחוקים ביותר ועל כן הוצרך לומר דלא יבש נהרא רבה ומצי לאתויי בדוולא ולכך מחוייב לעשות בקבלנותו: הני תרי מתני' קמייתא איתנהו בין בחכרנותא כו'. ואע''ג דכשם שחולקין בתבואה ליתא בחכירות מ''מ עיקר מילתא דהיינו רישא מיירי בין בחכירות בין בקבלנות: אידי ואידי דאמר ליה מחכיר לחוכר. לכאורה משמע דבא''ל חוכר למחכיר הוי קפידא בלאו האי טעמא מדלא קאמר אידי ואידי בין אמר ליה חוכר למחכיר בין אמר ליה מחכיר לחוכר אבל אי אפשר לומר כן דהא מתני' בדא''ל חוכר למחכיר איירי דקתני א''ל חכור לי שדה בית השלחין ואפ''ה משום האי טעמא דוקא הוי קפידא ולאו דוקא נקט מחכיר לחוכר דה''ה חוכר למחכיר אלא משום דשמואל לא משכח קפידא במחכיר לחוכר קאמר רבינא דבמחכיר לחוכר נמי הוה קפידא בכה''ג דאיירי מתני': היה דורש לשון הדיוט. לשונות שלא תיקנו חכמים לכתוב אלא הדיוטות הורגלו לכותבן היה דורש ואפילו לא כתב כאילו נכתב דאי דוקא כשכתב מה היה דורש פשיטא שיש לו לקיים כמו שהתנה דהא לאו אסמכתא היא: הכי גרסינן בתוספתא דכתובות אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבנות שהיא חייבת שכך כתב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא פי' כל קרבנות שהיתה חייבת קודם שנשאת לו יביא בעבורה שכתב לה אחריות דאית ליך שאתה חייבת יהא עלי מן קדמת דנא אפילו חובות שקדמו לנישואין ודוקא בקרבנות שהן חובה לכפרתה כגון לידה וזיבה וצרעת או להכשירה לאכול בתרומה או לשתות ביין אם היא נזירה והכי איתא בירושלמי בכתובות בפרק נערה דקתני התם אפילו אכלה חלב או חיללה שבת משמע דוקא בהני שצריכה להביא אבל קרבנות שנדרה ונדבה קודם נישואין או לוותה ואכלה לא ישלם ועד כאן לא מיבעיא לן בס''פ יש נוחלין (ב''ב דף קלט.) בלוותה ואכלה ועמדה ונשאת אי כלוקח הוי אי כיורש הוי אי כלוקח הוי ואין המלוה מוציא מיד הבעל אי כיורש הוי ומוציא אלא בנכסים שהכניסה לו אבל מנכסי הבעל פשיטא דלא גבי וה''ה לוותה כשהיא תחתיו לצורך מה שאינו משועבד לה דלא משלם ובלא שום ראיה דבר פשוט הוא דאל''כ אם יקניטוה תלוה ותשליך לאיבוד ותחייבנו ק' מנה בכל יום אבל בנזירות אין לחוש שתדור ותפסידו ובנדרים ובנדבות נמי אם היה חייב לשלם היתה מפסדת לו כמה וכמה דאפילו יוכל להפר דחשיב כדברים שבינו לבינה משום הפסד ממונו יש לחוש שמא תדור ותפרע קודם שישמע ואפילו ישמע זימנין דמיטרד כדאמר בנדרים בפ' נערה (דף עג.) ודלא. כרב אחא שהורה שהבעל חייב לפרוע חובת אשתו שלוותה קודם שנשאה מכח דר' יהודה דהכא: לא ימשכננו יותר מחובו. דאף על גב דאין משלם לו הגירעון אלא בכתב מכל מקום לא ימשכננו יותר מחובו: טעמא דכתב ליה הכי והא אמר רבי יוחנן כו'. ותימה והא כיון דדריש לשון הדיוט אפילו לא כתב נמי כדפרישית לעיל ומאי פריך לרבי יוחנן וי''ל דאם איתא דרבי יוחנן דאמר שומטו מעל גבי בניו דמכח לשון הדיוט קאמר היה לו לפרש:

בבא מציעא קד ע"א