בבא מציעא קה ע"א

בבא מציעא קה ע"א - Steinsaltz

Conversely, if two people engaged in two joint ventures and recorded both in one document, this will be to the detriment of the borrower. They calculate the profits and losses of the two transactions together, and therefore as long as the profits of one joint venture are greater than the losses of the other, the investor will not have to suffer a loss.

And Rava says: This one, who receives merchandise for a joint venture from another, and lost money in the process, and then made the effort to replace the loss but did not inform the investor that he had done so, he may not later say to the investor: Bear this original loss together with me. This is because the investor can say to him: It is for this reason that you made the effort to replace the loss, so that you should not be called a loser of ventures. You wanted to preserve your reputation in order to improve your future business prospects but did not intend to be reimbursed.

And Rava said: With regard to these two managers who engaged in a joint venture together, i.e., they both received merchandise together from an investor, and profited from it, and one of them said to the other: Come, let us divide the profits and terminate the venture, the halakha is as follows: If the other said to him: Let us wait and profit more, the halakha is that the second manager indeed prevents the first from executing his request. And if, instead of requesting the final division of the profits and the termination of the venture, one said to the other: At least give me half the profits, the latter can say to him: The profit is liened to the principal, meaning that the profits and the principal are considered a single unit, and we can earn much more if we do not set aside the profits.

Rava continues: And if one says to the other: Give me half the profits and half the principal, the latter can say to him: The merchandise for the joint venture is liened to both of us. As we are equal partners in this venture, you cannot force me to divide it. And if one says to the other: Let us divide the profits and divide the principal, and if you suffer a loss as a result, I will bear the loss with you, his partner can say to him: No, I do not desire to do that, since the luck of two people is better. Consequently, I want to continue working together. In all these cases, the claims of the second manager are accepted.

MISHNA: With regard to one who received a field from another to cultivate and did not want to weed it, and he then said to the owner: What do you care if I neglect the land? You will not suffer a loss since I will give you the amount of produce I owe you for your granting me tenancy, regardless of the state of the field. Nevertheless, they do not listen to him. The reason is because the owner of the land can say to him: Tomorrow you will depart from the field, and it will grow weeds for me, which will remain there and disrupt the yield of the field for years to come.

GEMARA: If the cultivator said to the owner: Afterward, when I have reaped the field, I will plow it and remove the weeds, the owner can say to him: I want superior wheat, not wheat that sprouted among weeds. And if he says to the owner: I will buy good wheat for you from the market, the owner can say to him: I want wheat from my land. And if he says to the owner: I will weed for you according to the measure of your portion, but no more, the owner can say to him: You are giving a bad name to my land, as everyone will see that it is full of weeds.

The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that the reason they do not listen to him is: Because it will grow weeds for me, indicating that these other claims are not accepted? Rather, the explanation must be because the owner can say to him: The seed that fell has fallen. In other words, even if the cultivator later plows the land and uproots all of the weeds, their seeds remain in the ground and will sprout in the following years.

MISHNA: With regard to one who receives a field from another to cultivate and it did not produce a sufficient crop to cover the expenses of its upkeep, if it has enough produce to form a pile he is obligated to take care of it and give the owner his share. Rabbi Yehuda says: What fixed measure is a pile? There is no inherent measure of produce that is considered significant, as it all depends on the size of the plot of land in question. Rather, the relevant issue is whether it has a crop equivalent to the measure of seeds for dropping in a field in order to sow it.

GEMARA: The Sages taught: With regard to one who receives a field from another to cultivate and it did not produce a sufficient crop, if it has enough produce to form a pile he is obligated to take care of it and provide the owner with his share. This is because this is what he writes to him in the cultivator’s contract: I will stand and plow and plant and reap and bind and thresh and winnow and establish a pile before you, and you will come and take half, and I, for my work and expenses, will take the other half. Based on this contract, if there is sufficient produce to form a pile, the cultivator must fulfill the terms of the agreement.

The Gemara asks: And how much is the amount of: Enough to form a pile? How large must the pile be? Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: Enough for the winnowing shovel to stand in it. If the pile is big enough that the shovel can be placed there and stand independently without falling, it is considered a sufficiently large pile. A dilemma was raised before the Sages: With regard to a winnowing shovel that protrudes from this side to that side, i.e., whose edges extend beyond the pile, what is the halakha? Is this considered a pile in which a winnowing shovel can stand or not?

The Gemara suggests: Come and hear a proof from that which Rabbi Abbahu said: This was explained to me by Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina: Any pile in which the blade of the winnowing shovel cannot see the face of the sun because it is covered by the pile is considered a significant one. It was stated that the amora’im engaged in a dispute concerning this issue: Levi says: This pile must be three se’a in size, while the Sages of the school of Rabbi Yannai say: Two se’a. Reish Lakish says: The two se’a of which they spoke is without deducting the expenses. Consequently, if he has paid the expenses and a profit of two se’a remains, in that case alone it is considered worthwhile to work the field. But if it cannot produce this amount, the cultivator may neglect the land if he so chooses.

The Gemara cites a dispute from a different area of halakha that discusses a similar measurement: We learned in a mishna there (Okatzin 3:6) concerning the halakhot of food impurities: With regard to unruly olives and grapes, Beit Shammai hold that they become susceptible to ritual impurity, as they are considered food, and Beit Hillel hold that they do not become susceptible to ritual impurity because they are of inferior quality and are unfit for consumption.

The Gemara asks: What is the meaning of unruly [peritzei] olives? Rav Huna said: Wicked olives, i.e., olives that barely produce any oil. Rav Yosef said: And what is the verse from which it is derived? “Also the children of the wicked [peritzei] among your people shall raise themselves up to establish the vision but they shall stumble” (Daniel 11:14). This verse indicates that the word peritzei means wicked. Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the meaning of this word can be derived from here: “If he beget a son that is a robber [paritz], a shedder of blood” (Ezekiel 18:10).

The Gemara asks: And how much is the amount of unruly olives? When are olives classified as unruly? Rabbi Elazar says: They are classified as such if it is possible to extract only four kav of oil from one press of the beam when the fruits are brought in together to the olive press. The Sages of the school of Rabbi Yannai say: They are classified as such if it is possible to extract only two se’a of oil from one press of the beam.

The Gemara comments: And these Sages do not disagree with regard to the halakha itself, as the difference between their rulings stems from divergent local practices. This statement of Rabbi Elazar is referring to a place where one kor is brought into the press, from which he must be able to extract four kav, whereas that halakha of the school of Rabbi Yannai is referring to a place where three kor are brought into the baskets of the oil press. Since they bring in three times the amount of fruit, it must produce exactly three times as much oil.

The Sages taught:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קה - א

וכן, אם קיבל הלווה תרי עיסקי, וכתב חד שטרא על שניהם, לא יחשבו את השכר וההפסד בנפרד, אלא, אם יהיה הפסד בעסק אחד חמשה דינרים, ובעסק השני ירויח חמשה עשר דינרים, נמצא שיש בידו בסך הכל רווח של עשרה דינרים, ויטול הנותן שליש, דהיינו שלושה דינרים ושליש, והמקבל יטול ששה דינרים ושני שליש.

וזהו פסידא דלוה, כי אילו היה מחלק את קבלה של שתי העיסקאות בשני שטרות, היו דנים את הריוח וההפסד בנפרד, ואז היה נוטל הנותן בחלק של ההפסד, חצי מההפסד, דהיינו שנים וחצי דינרים, ובחלק הריוח שליש, דהיינו חמשה דינרים.

ונמצא, שישארו בידו רק שנים וחצי דינרים, וכל שנים עשר הדינרים הנותרים יהיו בידו של הלווה, ובזה שעשה שטר אחד לשתי העסקאות, הפסיד הלוה.

ואמר רבא: האי מאן דקביל עיסקא מן חבריה על מנת להתעסק בה ולחלוק ברוחים, ופסיד,

וחזר המקבל, וטרח, ונתעסק בסחורה עד שמלייה, נתמלא סכום הקרן כפי שהיה בשעת קבלתו את העיסקא, ולא אודעיה לבעל הבית בזמן ההפסד שיש לו הפסד, והוא המשיך להתעסק בסחורה כדי להרויח.

לא מצי אמר ליה המקבל לנותן: דרי, נחלוק תחילה מחצה על מחצה מהיאך פסידא שהיה בתחילה, בהדאי, יחד עמי, ואחר כך תיטול בשכר שליש, ואני אטול שני שליש, ונמצא שיקבל הנותן פחות מהקרן, משום דאמר ליה הנותן למקבל: להכי טרחת למליותיה, להשלים את הקרן, כי היכי דלא ליקרו לך "מפסיד עיסקי". ^[43]

והיינו, כיון שלא הודעת לי על ההפסד בשעה שאירע, אות הוא כי היית נכלם בכך, ומה שטרחת כדי למלאות את ההפסד, הוא עבור כבודך, כדי שלא תקרא "מפסידן" בעסקות שאתה מקבל מאנשים, ולכן לא מתחלק ההפסד בינינו. ולפיכך יטול בעל הבית את כל הקרן. ^[44]

ואמר רבא: הני בי תרי אריסים, דעבדי עיסקא בהדי הדדי, שסיכמו עם בעל הבית לעבוד ולהתעסק בסחורתו עד זמן ^[45] פלוני ולחלוק ברוחים, ולאחר זמן רווח, החלו להרויח, ואמר ליה חד לחבריה: תא ליפלוג, הבה נחלוק ברווחים, כי אין ברצוני להמשיך להתעסק עמך בסחורתו של בעל הבית.

הדין הוא, שאי אמר ליה אידך, רצוני להמשיך בשותפות, כי על ידי כך נרווח טפי, דינא הוא דמעכב עליו שלא לחלוק באמצע הזמן שהסכימו עליו להיות שותפים בעיסקא.

והשתא מפרש לה ואזיל:

א. אי אמר ליה "הב לי פלגא דרווחא", אבל בקרן נמשיך להתעסק ביחד, מצי אמר ליה השותף: רווחא, לקרנא משתעבד! כל זמן שיש חשש שנפסיד את הקרן, הרי הריוח משועבד להשלים ^[46] את ההפסד, ואי אפשר לחלוק בו.

ב. ואי אמר ליה "הב לי פלגא רווחא ופלגא קרנא", שרצוני להפסיק את השותפות. ^[47] אמר ליה השותף: עיסקא להדדי משועבד! אם נחלוק, אולי חלקי יפסיד וחלקך ירויח, ואילו כמו שזה עתה בשותפות, הרי החלק של כל אחד מאתנו משועבד זה לזה. ונמצא שאפסיד מהחלוקה.

ג. ואי אמר ליה "נפלוג רווחא ונפלוג קרנא", נחלוק את הקרן ואת הריוח, ונפרק את השותפות, ואי מטי לך פסידא, אם יגרם לך הפסד, דרינא, אשלם ^[48] בהדך, אחלוק עמך בהפסד, מצי אמר ליה השותף: לא! אינני מסכים לחלוק, כי מזלא דבי תרי, עדיף. מזל של שניים, השותפים ביניהם, עדיף על מזלו של אחד. ולפיכך, אינו יכול להפסיק את השותפות.

מתניתין:

המקבל שדה מחבירו בחכירות, על מנת לתת לבעלים סכום קצוב מהתבואה לשנה, הרי אם היה זה במקום שנהגו ^[49] לנכש אחר הקצירה את העשבים הרעים מתוך התבואה ולא רצה החוכר לנכש.

ואמר לו החוכר לבעלים: מה איכפת לך בכך שאיני מנכש ויכחישו העשבים את יבול החיטים? והרי אתה אינך מפסיד בזה, הואיל ואני נותן לך את חכירך ^[50] כפי שסיכמנו!

אין שומעין לו, וחייב לנכש, מפני שיכול המחכיר לומר לו: למחר, בשעה שתסיים את חכירותך, אתה יוצא ממנה, והרי היא מעלת לפני עשבים.

גמרא:

במשנה מבואר, שבעל השדה יכול לכוף את מקבל השדה לנכשה. ועתה מביאה הגמרא כמה טענות של החוכר כדי להיפטר מניכוש, ובכל זאת יש כח לבעל הבית לכופו לנכש.

א. אי אמר ליה החוכר אני אקצור בלי לנכש, ולבתר הכי כריבנא לה, אחרשנה ואסלק בזה את העשבים הרעים,

מצי אמר ליה המחכיר: חטי מעלייתא, בעינא. רצוני בחיטים מעולות, ואם לא תנכש, יתקלקלו החיטין, ויכחישו.

ב. ואי אמר ליה החוכר: זביננא לך חטי משוקא, אקנה לך חטים מהשוק במקום אלו הגדלות בשדך, בשיעור הקצוב שהתחייבתי לך.

מצי אמר ליה המחכיר: חטי דארעאי, בעינא! רצוני לקבל חיטים שצמחו בשדה שלי ולא בחיטים מן השוק ^[51]!

ג. ואי אמר ליה החוכר: מנכישנא לך רק את שיעור מנתיך, אנכש רק חלק מהקרקע, את אותו חלק שבו צומחת כמות החיטים שאתה לוקח לעצמך מיבול השדה, ואת כל השאר, הנשארים אצלי, לא אנכש.

מצי אמר ליה המחכיר: קא מנסבת שם רע לארעאי. הינך מוציא שם רע על שדי, שגדלים בה חיטין כחושות.

ומקשינן: והתנן במשנתנו, שטענת המחכיר, הרוצה בניכוש, היא מפני ש"מעלת לפני עשבים", ולא משום הטענות שהוזכרו בגמרא.

ומשנינן: הטעם המוזכר במשנתנו הוא טעם כללי לכל טענותיו של החוכר, שכן הוא אינו עוסק בחסרון של החיטין של השנה הזו שעבד בה החוכר, אלא בחסרון של התבואה של השנה הבאה:

משום דאמר ליה בעל השדה: בזרא, זרע העשבים, דנפל על האדמה ולא נוכש מיד בתום העבודה, נפל, יקלט באדמה, ושוב אינו יוצא ממנה אפילו על ידי חרישה, והרי העשבים הרעים יחזרו ויצמחו לשנה הבאה.

מתניתין:

המקבל שדה מחבירו באריסות, על מנת שיטרח ויטפל בשדה ויתן לבעל הבית מחצה או שליש או רביע מהיבול שתוציא השדה והשאר יטול לעצמו, ולא עשתה השדה כי אם מעט תבואה, ומתוך כך האריס אינו רוצה לטפל בה, מאחר שאין בה כדי צרכו, אחר שיחלוק עם בעל הבית,

אם יש בה תבואה בשיעור כדי שאפשר לאסוף ולהעמיד כרי, חייב האריס לטפל בה. ובגמרא יתבאר מהו שיעור זה.

אמר רבי יהודה: הרי אינו דומה קושי טיפולה של שדה קטנה לטיפולה של שדה גדולה ומאי שייך לתת לכל השדות קצבה בכ רי!?

אלא, אמר רבי יהודה: אם יש בה כדי נפילה, אם גדלה תבואה כשיעור הזרע ש"הפיל" וזרע בה, והיינו, שיכול לחזור ולזרוע את השדה מהחיטים שגדלו בשנה הזאת, כדי שתצמח מהם תבואה בשנה הבאה, חייב האריס לטפל בה.

גמרא:

תנו רבנן: המקבל שדה מחבירו באריסות, ולא עשתה אלא מעט תבואה, אם יש בה כמות תבואה כדי שאפשר לאסוף ולהעמיד כרי, חייב לטפל בה.

היות שכך כותב לו האריס לבעל השדה בשעה שקיבל עליו לעבוד בשדה: אנא אוקים ואניר, אעמוד ואחרוש, ואזרע, ואחצוד, אקצור, ^[52] ואעמר, אאסוף את התבואה עומרים עומרים, ואדוש את השיבלים, ואידרי, אזרה את המוץ, ואוקים כריא קדמך, אעמיד הכרי לפניך, ^[53] ותיתי אנת, ותיטול פלגא, ואנא אטול בפירות עמלי, ובנפקות, ובמה שיצא מתחת ידי, פלגא.

וכמה תבואה, יש בה "כדי להעמיד בה כ רי"?

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כדי שיהיה בכרי שיעור שתעמוד בו הרחת [קלשון, שהוא הכלי שזורים באמצעותו את התבואה לרוח], שאם יתחוב את הרחת בתוך הכרי, יהיה בכוחו של הכרי להחזיקה מבלי שתיפול ארצה.

ה"רחת", הוא קלשון, שהוא כעין מזלג גדול, בעל שיניים, המתרחבות בצורת קשת. התרחבות השיניים נועדה כדי להגדיל את בית הקיבול לתבואה.

איבעיא להו, אם העמיד כרי בשיעור מצומצם, שאמנם יכול להעמיד את הקלשון הנתחב בו, אך אין כל הקלשון נתחב בו, עקב השיעור המצומצם של התבואה בערימת הכרי, אלא היה זה "רחת היוצא מהאי גיסא להאי גיסא", שניראים חודי המזלג של הרחת משני צידי התבואה, מאי? ^[54]

תא שמע, מהא אמר רבי אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוסי ברבי חנינא, ששיעור תחיבת רחת הוא: כל שאין "כונס" שלו [בית הקיבול של התבואה אשר ברחת, דהיינו כל ראש הקלשון, כולל צידו המתרחב] רואה פני החמה, אלא כולו תחוב בכרי.

ולכן אם העמיד כרי בכמות כזו, שבתחיבת הרחת בה, עדיין יראו חודיו של המזלג מבחוץ, אין האריס חייב לטפל באותה שדה.

איתמר, לוי אמר, שיעור כרי הוא שלש סאין.

ואילו דבי, חכמים מבית מדרשו של רבי ינאי אמרי, סאתים.

אמר ריש לקיש: סאתים שאמרו דבי רב ינאי, שזהו השיעור המחייב את האריס לטפל באותה שדה, מדובר כשיש סאתיים חוץ מן ההוצאה שהשקיע האריס בשדה.

אבל אם הוציאה השדה תבואה בשיעור שאם נחשב את הוצאות האריס בתבואה ישאר פחות מסאתים, אין האריס חייב לטפל בשדה.

עתה מביאה הגמרא עוד כמה מימרות שנאמרו בבית מדרשו של רבי ינאי.

תנן התם: "פריצי" זיתים וענבים, ["פריצים", מלשון רשעים ורעים], שהם לעולם בוסר ולא נגמר בישולם, אם בא עליהם מים, בית שמאי מטמאין, לפי שיש להם דין אוכל, ^[55] והוכשרו לקבל טומאת אוכלין, ובית הלל מטהרין, כיון שאי אפשר לאוכלן, אינם נקראים אוכל.

ומבארת הגמרא: מאי פריצי זיתים?

אמר רב הונא, רשעי זיתים, זיתים רעים.

אמר רב יוסף: ומאי קראה? מהו המקור מהכתוב לשם "פריץ"?

שנאמר [דניאל יא] " [ובני] פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון, ונכשלו".

רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא: [יחזקאל יח] "והוליד בן פריץ, שופך דם". ודנה הגמרא: וכמה יהיו הזיתים מבושלים, ובכל זאת יהיו רעים, עד כדי שניתן לקרותם "פריצי זיתים"?

רבי אלעזר אמר: אם מוציאין הזיתים רק ארבעת קבין שמן, מתוך כמות הזיתים שנוהגים להכניסם תחת לקורה של בית הבד, כדי לסוחטן, הרי הם נקראים פריצי זיתים.

דבי רבי ינאי אמרי: אם מוציאים רק סאתים שמן, שהם שנים עשר קבים מתוך הכמות הרגילה של זיתים, כשסוחטין אותן מתחת לקורה.

ומבארת הגמרא: ולא פליגי.

הא דאמר רבי אלעזר ארבעה קבין, הוא באתרא דמעיילי כורא, כור זיתים באוללא, בבית הקיבול שמתחת לקורה.

הא דאמרי דבי רבי ינאי סאתיים, הוא באתרא דמעיילי תלתא כורין באוללא, שתחת לקורה.

הערות

^[43] מבואר, שאי לאו האי טעמא, היו דנים את הריוח ואת ההפסד בפני עצמם כפי שרוצה המקבל. ותמהו הראשונים, הרי בכל עיסקא עושים את חשבון הריוח וההפסד בתום תקופת העיסקא, וכמו בחד שטרא ותרי עיסקי, דאמרינן לעיל שדנים את הריוח וההפסד יחדיו, ומהיכא תיתי להתיחס לדרישת המקבל לחשב את הריוח וההפסד בנפרד? ובשיטה מקובצת הביא בשם רבינו אפרים, שמדובר שכלה זמן העיסקא הראשונה אחר ההפסד, ולכן היה טעם לדון את ההפסד בפני עצמו ואחר כך לחשב את הריוח, אלא שיכול הבעלים לטעון להכי טרחת כי היכי דלא ליקרו לך מפסיד עיסקי. אולם הראשונים הקשו עוד, מהמבואר בהמשך הגמרא, שרוחא לקרנא משתעבד, ואם כן כל זמן שלא השלים את הקרן כל ריוח שיהיה הוא משועבד לקרן, ותירצו הר"ן והנימוקי יוסף, שהיות והמתעסק יכול לחזור בו אפילו באמצע היום [כמו פועל שחוזר באמצע היום] לכן יכול הוא להתנות עם הנותן אחר שאירע ההפסד שאינו מוכן להמשיך ולהתעסק בסחורה כדי להרויח אלא אם כן ידונו את הריוח וההפסד בנפרד, מה שאין כן באופן שכבר היה ריוח, אז נאמר הדין שרוחא לקרנא משתעבד ואי אפשר לדון את הריוח וההפסד כל אחד בפני עצמו. וכתב הקצות החושן [קעו ח] שמדבריהם למדנו, שאמנם המקבל יכול לחזור בו עד חצי היום אבל אין לו חלק בריוח עד שישלים את פעולתו. אבל הנתיבות המשפט [שם מא] כתב, שהר"ן איירי בשני מקבלים שאחד מהם רוצה לחזור שאין לו חלק בריוח, אבל מקבל יחיד יכול לחזור בו ויקבל מהריוח, כיון שבשעה שחוזר בו מסתיימת העיסקא.

^[44] הנימוקי יוסף דייק מלשון הגמרא שאם בשעת ההפסד היה המקבל מודיע על כך לבעל הבית, היה בעל הבית מתחלק עמו בהפסד, אבל המאירי נקט שאפילו אם הודיעו אין לבעל הבית חלק בהפסד. ועיין הגהות אשרי.

^[45] רש"י פירש שמדובר בקבעו זמן לסיום השותפות ובאמצע הזמן אחד מהם רוצה לחלוק, אבל הרי"ף פירש שלא קבעו זמן במפורש אלא שיש זמן ידוע שבו אפשר למכור את הסחורה ובתוך אותו זמן אחד מהם רוצה לחלוק. וכתב הב"ח שלדעת רש"י אם לא יקבעו זמן יוכל אחד מהם לחזור בו, אבל הבית יוסף נקט שאין פלוגתא ביניהם.

^[46] הר"ן פירש שהריוח משועבד למלאות את ההפסדים העלולים לקרות בקרן, שאם יהיו הפסדים לא ידונו אותם בנפרד אלא עושים חישוב כולל, ורק מה שנשאר עודף על הקרן מוגדר כריוח וחולקים בו, וכן כתב הרמב"ן. אבל רש"י פירש, צריך שהריוח יהיה קיים בתוך העיסקא להשתכר בו. וביאר המהרש"א שרש"י סובר, שלא ימולאו חסרונות הקרן מן הריוח אלא רק שליש מהריוח שייך לנותן כפי שהוסכם ביניהם, ומשליש זה ומהרוחים שיהיו ממנו ממלאים את הקרן, ובחזון איש [בבא קמא, כא, כה] הקשה על רש"י מדוע לא ביאר בפשיטות שהריוח משועבד לקרן להוסיף בו רוחים, בלי קשר להפסדים העלולים לצוץ. ולכן ביאר החזון איש שהנידון בגמרא הוא האם אפשר להוציא את הריוח בכל פעם שמרויח שמצוי הוא שצריך את המעות לפרנסתו, או שכיון שקבעו זמן לעיסקא אין מוציאין רוחים עד סופה.

^[47] החזון איש [בבא קמא כא כה] ביאר שרצונו להמשייך לעסוק בסחורה בשביל בעל הבית אבל לא בשותפות וקא משמע לן שהם משועבדים זה לזה.

^[48] החזון איש [שם] הסתפק, האם התחייב לשלם לו רק אם יהיה הפסד, או שגם במקרה שהשותף הפורש ירויח הרבה והלה מעט, ישלים לו שיהיו רווחיהם שוים. ולמסקנת הגמרא שאינו יכול לפרק את השותפות משום שמזלא דבי תרי עדיף, הסתפק החזון איש אם יאמר האחד לחבירו בא נחלוק השותפות ויתעסק כל אחד בשלו ובריוח ובהפסד נתחלק, האם מתקיים בזה מזלא דבי תרי או דילמא כיוון שכל מזלא דבי תרי עדיף זה כשבא בסיבה אחת אבל כאן שזה שתי עיסקאות נפרדות אין להם צירוף של מזלא דבי תרי.

^[49] המגיד משנה [שכירות ח ח] כתב שמשנתנו במקום שאין מנהג, אבל אם נהגו שלא לנכש פטור, והשולחן ערוך העמיד את המשנה במקום שנהגו לנכש עיין שם. [שכ ד]

^[50] משנתנו מירי דוקא בחכירות שיש לחוכר לשלם סכום קצוב, אבל באריס, כל נזק שיש בתבואה ניזוק ממנו גם בעל השדה ובודאי שחייב לנכש. רש"י.

^[51] מכאן משמע שיכול המחכיר לתבוע את התבואה שגדלה בשדהו, ואין החוכר יכול לתת לו תבואה ממקום אחר, וכתבו הר"ן והנימוקי יוסף דזה דוקא אם כבר גדלה תבואה בשדהו יכול לתבוע לקבל ממנה אבל אינו יכול לתבוע מהחוכר לזרוע חיטין כדי שיתן לו מהשדה שלו, ובט"ז ובחכמת שלמה [שכח] כתבו שלמסקנת הגמרא שהטעם הוא משום בזרא דנפל נפל, אידחי האי טעמא שיכול לתבוע חיטי דארעאי ואין על החוכר חיוב לתת מהתבואה שגדלה בשדה של בעל הבית.

^[52] ערוך.

^[53] החכמת שלמה [שכח] הביא בשם החוות יאיר, שמה שכותב לו אנא איקום וכו' לא בא לפרש מדוע חייב לטפל בה, דאדרבא מצד הדין חייב לטפל בה אפילו אם עשתה כל שהוא, רק כיון שכתב אנא איקום ואוקים כריא, הרי התנה שרק אם יהיה לו כרי להעמיד כרי יטפל בה.

^[54] כך פירש רש"י, אבל הרשב"א והערוך פירשו שהספק הוא מאיזה צד יש לתחוב את הרחת האם מצד הכף או מצד ראש המקל [הנקרא כת], שצריך לזה הרבה תבואה כדי להעמיד את הרחת מצד הכת.

^[55] הראב"ד בשיטה פירש טעמא דבית שמאי לפי שאין אדם טורח בהם לבור אותם, ומכניסים אותם לבית הבד יחד עם שאר הזיתים, ובמשנה אחרונה [עוקצין משנה ג] כתב, שפריצי זיתים ראוין למאכל על ידי סחיטה, ולבית שמאי דבר זה מכשירן לקבל טומאה, אף על פי שעכשיו עדיין אינם אוכל.

תרי עיסקי וחד שטרא [שתי עסקות ושטר אחד] — אם יהיה הפסד בעיסקה אחת יהיה זה פסידא [הפסד] גם של הלוה, המקבל, שהרי שתי העיסקות נחשבות לעיסקה אחת.

ואמר רבא: האי מאן דקביל עיסקא מן חבריה ופסיד [מי שקיבל עסק מחבירו והפסיד] בעסק, והמקבל טרח ומלייה [ומילא אותו, את ההפסד] ולא אודעיה [הודיעו] לבעל הסחורה, לא מצי אמר ליה [אינו יכול לומר לו] אחר כך: דרי מהיאך פסידא בהדאי [שא בהפסד זה יחד איתי]. והטעם — משום דאמר ליה [שיכול לומר לו] בעל העיסקה: להכי [משום כך] טרחת למליותיה [למלאותו, את ההפסד] — כי היכי [כדי] שלא ליקרו [יקראו] לך "מפסיד עיסקי [עסקות]

"שייצא עליך שם רע ויימנעו בשל כך מלתת לך בעתיד עסקות. ואמר רבא: הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי ורווח [שנים שעשו, שקיבלו עיסקה יחד והרוויחו], ואמר ליה חד לחבריה [לו אחד לחבירו]: תא ליפלוג [בוא ונחלק בינינו], אי [אם] אמר ליה אידך [לו האחר]: נמתין ונרווח טפי [נרויח יותר] — דינא [הדין] הוא דמעכב [שיכול לעכב]. ואי [ואם] אמר ליה [לו]: הב [תן] לי לפחות פלגא דרווחא [חצי מהרווח] — אמר ליה [יכול האחר לומר לו]: רווחא [הרווח] — לקרנא [לקרן] משתעבד שהרווח והקרן נחשבים כיחידה אחת, ואם אין מוציאים את הרווח יכולים על ידי כך להרוויח יותר בדבר.

ואי [ואם] אמר ליה [לו]: הב [תן] לי פלגא רווחא ופלגא קרנא [חצי רווח וחצי מהקרן] אמר ליה [יכול האחר לומר לו]: עיסקא [העסק] — להדדי [לשנינו] משועבד, ששנינו שותפים בו, ואין אתה יכול לחלק. ואי [ואם] אמר ליה [לו]: נפלוג רווחא ונפלוג קרנא [נחלק את הרווח ונחלק את הקרן], ואי מטי [ואם יגיע] לך פסידא [הפסד] על ידי כך — דרינא בהדך [אני אשא עימך בהפסד] — אמר ליה [יכול לומר לו]: מזלא דבי תרי [מזל של שנים] עדיף, ורצוני שנמשיך שנינו יחד לעבוד, ובכל אלה הדין עמו.

א משנה המקבל שדה מחבירו ולא רצה המקבל לנכש את העשבים הרעים מהשדה, ואמר לו לבעל השדה: מה איכפת לך? הלא אתה לא תפסיד בדבר, הואיל ואני נותן לך את חכירך, כלומר, אותה כמות תבואה שהתחייבתי לתת לך — אתן לך, ומה איכפת לך אם אני מפסיד — אין שומעין לו לחוכר. מפני שיכול בעל השדה לומר לו: למחר אתה יוצא ממנה ומעלת לפני עשבים, שכל אותם עשבים רעים שהשארת ישארו בשדה, וישבשו את גידול תבואתו במשך שנים אחדות.

ב גמרא אי אמר ליה [ואם יאמר לו] החוכר: לבתר הכי כריבנא לה [אחר כך, אחרי שאקצור, אחרוש את השדה] ואז יחוסלו העשבים הרעים, ומה איכפת לך שאינני מנכש — יכול בעל השדה אמר ליה [לומר לו]: חטי מעלייתא בעינא [חיטים מעולות אני רוצה] ולא חטים פחותות בטיבן, שצמחו בין העשבים הרעים. ואי אמר ליה [ואם יאמר לו] המקבל: זביננא [אקנה] לך חטי משוקא [חיטים מעולות מהשוק], יכול בעל השדה אמר ליה [לומר לו]: חטי דארעאי בעינא [חטים מאדמתי אני רוצה]. ואי אמר ליה [ואם יאמר לו] המקבל: מנכישנא [אנכש] לך שיעור מנתיך [חלקך], ואת השאר לא אנכש — יכול בעל השדה אמר ליה [לומר לו]: מנסבת [מוציא אתה] שם רע לארעאי [על האדמה שלי], שהרי הכל יראו שהיא משובשת בעשבים רעים.

ושואלים: והתנן [והרי שנינו במשנה] טעם אחר: מפני שמעלת לפני עשבים! אלא כך צריך לומר, משום שיכול בעל השדה אמר ליה [לומר לו], למקבל: בזרא [זרע] שנפל — נפל, כלומר, אף שאחר כך אתה חורש ועוקר את העשבים עצמם, ואולם זרעיהם נשארים בקרקע והם צומחים בה בשנים הבאות.

ג משנה המקבל שדה מחבירו ולא עשתה תבואה במדה שיהא כדאי לטפל בה, אם יש בה מספיק כדי להעמיד כרי — חייב לטפל בה ויקבל בעל השדה את חלקו. אמר ר' יהודה: מאי [מה] משמעות יש בקצבה זו שאמרנו בכרי? כלומר, קצבה זו של כרי שבשדה אין בה משמעות שהרי השדה יכול להיות גדול או קטן. אלא השיעור הוא: אם יש בה כדי נפילה, שאם יש בתבואה הצומחת לפחות כדי כמות הזרעים שצריכים כדי לזרוע שדה זה.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: המקבל שדה מחבירו ולא עשתה דייה, אם יש בה כדי להעמיד כרי — חייב לטפל בה ולתת לבעל הבית את חלקו. שכך כותב לו בחוזה האריסות: אנא אוקים [אעמוד] ואניר [ואחרוש] ואזרע ואחצוד [ואקצור] ואעמר ואדוש ואידרי [ואזרה] ואוקים כריא קדמך [ואעמיד כרי לפניך], ותיתי אנת [ותבוא אתה] ותיטול פלגא [מחצית היבול], ואנא [ואני] בעמלי ובנפקות [ובהוצאת] ידי אקבל אף אני רק פלגא [חצי], ואם כן, כיון שניתן הדבר למילוי — חייב לעשות כלשון ההסכם.

ושואלים: וכמה הוא השיעור ששנינו "כדי להעמיד בה כרי", מה גדלו של כרי זה? אמר ר' יוסי בר' חנינא: כדי שתעמוד בו הרחת, שאם הכרי גדול מספיק שיעמוד בו הכלי שמשתמשים בו לזרות את התבואה הרי זה נחשב כבר כרי. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: רחת היוצא מהאי גיסא להאי גיסא [היוצא מצד זה לצד זה], שבולטים קצות הרחת מתוך הכרי, מאי [מה הדין]? האם נחשב הוא מעמיד רחת, או לא?

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר ר' אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מר' יוסי בר' חנינא עצמו: כל שאין כונס שלו רואה פני החמה, כל כרי שבית הקיבול ("כונס") של הרחת מתכסה בו ("אינו רואה פני חמה") נחשב לכרי. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בנושא זה. לוי אמר שיעור כרי זה הוא שלש סאין, דבי [בבית מדרשו] של ר' ינאי אמרי [אמרו] ששיעור כרי זה הוא סאתים. אמר ריש לקיש: סאתים שאמרו בענין זה כוונתו חוץ מן ההוצאה. כלומר, שלאחר שישלם את ההוצאות הממשיות שהוציא ישאר עוד רווח כדי סאתים, ובמקרה זה נחשב השדה כראוי לעבדו, ואם לאו יכול הקבלן להפקירו אם ירצה.

בדומה למחלוקת זו בשיעורים הביאו מחלוקת בנושא אחר שאף בה דנו בשיעורים דומים, תנן התם [שנינו במשנה שם] בדיני טומאת אוכלים: פריצי זיתים וענבים, בית שמאי מטמאין, שלדעתם הם נחשבים כמאכל ובית הלל מטהרין, שמפני טיבם הפחות אינם ראויים למאכל.

ושאלו: מאי [מה פרוש] "פריצי זיתים"? אמר רב הונא: רשעי זיתים, כלומר, זיתים רעים שאין בהם כמעט שמן. אמר רב יוסף: ומאי קראה [ומה המקרא] המלמדנו שכך היא משמעות הלשון — שנאמר: "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו" (דניאל יא, יד), משמע ש"פריצים" הם רשעים. רב נחמן בר יצחק אמר: מהכא [מכאן] מפסוק זה אפשר ללמוד מה פירושו של "פריץ" — שנאמר: "והוליד בן פריץ שפך דם" (יחזקאל יח, י).

ושואלים: וכמה הוא השיעור של פריצי זיתים, מתי נקראים הזיתים "פריצי זיתים"? ר' אלעזר אמר: כשאפשר להוציא ארבעת קבין שמן לקורה אחת שמכניסים בבת אחת בבית הבד, דבי [בבית מדרשו] של ר' ינאי אמרי [אומרים]: כשאפשר להוציא סאתים לקורה של שמן.

ומעירים: ולא פליגי [נחלקו] חכמים אלה בהלכה עצמה, וההבדל ביניהם הוא תוצאה של הבדלי נוהג. כי הא [זה] שאמר ר' אלעזר, הרי זה באתרא דמעיילי כורא באוללא [במקום שמכניסים כור אחד בבת אחת] לעצור, ומזה יש להוציא ארבעה קבין, הא [וזה, בבית ר' ינאי] באתרא דמעיילי תלתא כורין באוללא [במקום שמכניסים שלושה כורים בבית הבד], שהוא פי שלוש, ולכן גם השמן שיוצא הוא בדיוק פי שלוש.

תנו רבנן [שנו חכמים]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Sages taught:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פריצי זתים וענבים. פרש"י שהם לעולם בוסר שאין בשולן נגמר לעולם וב"ה מטהרי' דלא חזו לאכילה וכמה פריצי כלומר כמה הם מבושלין ועדיין הם פריצים ד' קבים לקורה שמכניסין בבית הבד מהם כדי שיעור טעינת קורה בפעם א' ואין מוציאין [אלא] ד' קבי' שמן.
ורבי' האיי גאון כתב בלשון אחרת לפי מה ששנינו בתוס' שם במס' עוקצין אלו הם פריצי זתים וענבים אלו היוצאים מתח' הקור' ומתחת הגפת ומתחת הזגן וחשב עליהם לאוכלים אין מקבלים טומאת אוכלי' כנסן לאוכלין בטלה דעתו.
וכך פי' שם הזתים והענבים הנשארים תחת הקור' ויוצ' מהם השמן כלו ונשארו קליפתן וגרעיניה' ופקטיהן ב"ש סברי עדיין פירות הם וראויים לאכילה ומקבלי' טומא' וב"ה סברי יצאו מכלל פירות ואין מקבלין טומאה וכמה הם הפריצים הללו מכלל כל הזתים שנכנסו תחת הקורה ר' אלעזר אמר כגון שנשאר מזיתי הקורה ד' קבין אבל אם נשארו יותר תחת הגפת והזגים אפי' ב"ה מטמאין שעדיין יש בהן לחלוקות שמכשירתן לאכיל' ואם נשאר פחות מכאן אפי' ב"ש מטהרין.
ולא ידעתי למה קראו אותם פריצי ורשיעי, ואפשר שהזיתים הטובים נסתמים הם לגמרי והרשיעים שהם קשים אינם נסחטין אלא הקרובים לקורה. אבל לא התחתוני' גם נכון היה מילתיה דר' אלעזר ודבי ר' ינאי כדברי רש"י.
ומדברי ר"ח נר' שהוא מפרש שהם זיתים קשים שאינם נפרכים בבית הבד ויורדי' למטה מחמת טעינת הקור' והואיל וכ"כ הם קשים אינן ראויין לאכילה ומ"ה מטהרין דדוקא כשמצ' תחת הקור' ד' קבים שאלו היה אפש' להם להסחט היו נפרכו' עם האחרות אבל מצא שם יותר מכאן טמאים שלא הכבידה הקורה על התחתוני' כ"כ וכשיעשם בפני עצמם יסחטם.
וכלשון הזה מצאתי בהגדת דילמדנו והוא נשאר מיתר הרפאי' מן הגבורים שהרג אמרפל וחביריו שנא' ויכו את רפאים וכו' וזה פסול' שלה' כפריצי זיתים הפלטים מתוך הגפת שנ' ויבא הפליט זה עוג וכן הוא עושה אותו שירים שנ' נשאר מיתר הרפאים אלמא פריצי זתים הן הזתים שנשארי' שלמים בבי' הבד:

א"ר יוסי בר חנינא כדי להעמיד בו הרחת, ואיבעי להו להאי גיסא או להאי גיסא. נראה לי דהכי פירושו, להאי גיסא שהוא מקום הכונס ובית יד שלו מלמעלה או כדי להעמיד הרחת על בית יד שלו ומקום הכונס למעלה, ופשיט כל שאין כונס שלו רואה פני החמה, כלומר דכדי להעמיד הרחת מבית הכונס שלו קאמר והוא השיעור המועט יותר, וכן משמע לי ממה שאמרו בירושלמי, (דפרקין ה"ד) דגרסינן התם ר' אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא שבגמרין אמרו משמו שאין כונס שלו רואה פני חמה ושם אמרו בהפך שיהא כונס שלו מעלה, ורש"י לא פירש כן. ונראה שהוא אינו גורס להאי גיסא או להאי גיסא, אלא הכי גרס איבעיא להו להאי גיסא ולהאי גיסא, כלומר שיתכסו שם שני צידי כונס של רחת. (שיטמ"ק).

המתעסק שהפסיד כגון שמסר לו מאה והעמידן על חמשים ולא הודיע הפסדו לבעל המעות עד שיעשה אצלו חמשים אלו עסק אחר וטרח אח"כ באותם חמשים עד שהרויח בהם בכדי השלמת הקרן או ביתר מיכן ובא אצלו לחלוק אין יכול לומר לו נחשוב הפסד הראשון ולא אקבל ממנו אלא שלישו ונחשוב אח"כ הריוח ואטול החצי בכל מה שמחמשים ולמעלה אלא הכל הולך אחר החתום ואין ריוח או פסידא אלא בסוף ונוטל מחצה בכל מה שממאה ולמעלה והולך לו ואפילו הודיעו הדין כן אלא אם כן עשה מחמשים אלו אצלו עסק מתחלה ולא נאמר ולא אודעיה אלא לומר שלא עשה חמשים אלו אצלו עסק מחדש ויש אומרים שהדין כן אף בעירב עמו ממון אחר אצלו עד שהרויח הרבה ולא יראה כן ויש אומרים שאם היה עסק זה נמסר לזמן והיה שם פסידא בהגיע הזמן והודיעו ונשארו אצלו במקרה וחזר וטרח בהן מאליו והרויח אע"פ שלא עשאן עסק מחדש מחשב לו פסידא שביום הזמן בצד אחד וריוח שאחריו בצד אחר ואם לא הודיעו כלל מחשב הכל בחשבון אחד אבל תוך זמן אפילו הודיעו נעשה הכל חשבון אחד כמו שביארנו וכן יראה דעת גדולי המפרשים:

שנים שקבלו עסק מבעל הבית להתעסק בו בין שניהם ולחלוק בריח עם בעל הבית כדין העסק ומסר להם עסק זה לזמן וקודם שהגיע זמן עשו והצליחו ואמר אחד לחברו אע"פ שיש לנו זמן אצל בעל הבית מ"מ אני ואתה לא התנינו בזמן ומעתה בא ונחלוק יכול השני לעכב עד שיגיע זמן שקבע להם בעל הבית בין שבא לחלוק בריוח לבד בין שבא לחלוק בקרן ובריוח ולהתעסק כל אחד לעצמו שאם בא לחלוק בריוח לבד אף הוא אומר לו רווחא לקרנא משתעבד ושמא בסחורה העתידה נפסיד והריוח הנחלק ניתן להוצאה ולא יהא בידינו במה למלאת חסרוננו ואם בא לחלוק בכל אף הוא אומר עסקא להדדי משתעבד והפסידא מצויה בסחורה מועטת יותר מן המרובה ואפילו היה מקבל עליו לחלוק עמו בפסידתו שאחר חלוקה שאעפ"כ מזלא דתרי עדיף:

המתעסק עם בעל עסק שקבעו להם זמן וכן שני שתפים שקבעו ביניהם זמן אין צריך לומר שבתוך הזמן אין כופין זה את זה לחלוק שלא הוצרכנו ללמדה בשני קבלנים אלא מצד שלא היה קביעות זמן בין שניהם מ"מ אם נתברר שאין כאן עוד ריוח או שיש הפסד בשהיית חלוקה אף תוך זמן כופה כל אחד את חברו לחלוק ואם אין שם זמן קבוע חולקין כל זמן שירצה אחד מהם:

יתבאר במסכת גיטין בשתפין שנשתתפו סתם ולא קבעו זמן שאם היה זמן ידוע למכירת אותה הסחורה יכול כל אחד לעכב עד אותו זמן וזמנים אלו פרשו בתבואה לפני הזרע ובשעת הזרע ובפרס הפסת וביין בפרס הפסח ובפרס העצרת ובפרס החג ושמן מעצרת ואילך:

גדולי המפרשים כתבו בתשובותיהם במי שמסר מעות לחברו בתורת עסק ובהיתר ונתן ריוח שנה או שנתים ולסוף אמר לו כל מה שנתתי לך מן הקרן נתתי ולא היה שם שום ריוח בעולם שאם בשעה שנתן הריוח נתנו בפני עדים לשם ריוח ואמר להם אתם עדי אין יכול עכשו לחזור ולהגיד וגובה הלה ממנו כל הקרן אבל אם לא נתן לו בפירוש לשם ריוח או שלא אמר לו אתם עדי בין שאמר לו לשם ריוח בין שנתן לו סתם ישבע עכשו שלא היה שם ריוח מעולם ומה שנתן יעלה לקרן ואומר לו שמשטה היה בו ויש אומרים שכל שנתן לו לשם ריוח אם יש עדים בכך או שהוא מודה לו אינו יכול לומר עוד שלשם קרן נתנו:

היה שם ריוח בעת שנתן ונטל גם הוא חלקו כנגדו ואח"כ אירע בו הפסד אם פקח הוא אינו מכניס הריוח שנתן במקום הקרן שאם יכניס גם הוא יחזיר לשם מה שנטל חלקו ונמצא שהוא מפסיד לעצמו שאלו היה העסק חמש מאות דינרין והרויחו מאתים דינרין וחלקום ולבסוף הפסיד העסק מאתים דינרין אם יחזירו מה שנטלו באמצע נמצא הקרן שלם ובעל הממון נוטלו והלה הולך לו בפחי נפש ואלו עמדה החלוקה הראשונה במקומה נמצא המקבל הרויח מתחלה מאה ועכשו אינו מפסיד אלא שליש המאתים וכל זה בשנטל גם הוא חלקו אבל אם לא נטל ועדין חלקו משותף בכלל העסק ולסוף הפסיד בעסק מ"מ נוטל חלקו כנגד מה שנתן לבעל הממון אלא שהוא מפסיד בהנחתו אותו השתוף עם השתוף מפני שהוא נושא בהפסד לפי הקרן שהיה לו בשתוף והשאר יטול ואח"כ יחלוקו כמו כן שאר ההפסד לפי התנאי שהיה ביניהם:

אף הם כתבו שיכול אדם לעשות עסקו מלוה כמו שאמר לו מכאן ועד סוף שנה יהא ביני ובינך בתקנת חכמים מאותו היום ואילך יהא הכל מלוה וריוח והפסד שלך או תן לי ממוני ומעתה נעשה כל ממון שהוא קיים באותה שעה מלוה עליו ויכול לכופו לפרוע לו וכן יראה מתלמוד המערב הא אם רצה לעשות עסקו פקדון לאחר השנה חוככים בה להחמיר מפני שנראה כרבית מאוחרת שמפני חצי זה שהלוהו בשנה זו טורח אחר שנה בפקדונו:

המוסר עסק לחברו ואמר לו הזהר שלא תלוה אותם בעל פה או אף בשטר אלא דוקא במשכונות ועבר על דעתו והלוה כתבו גדולי המפרשים שאם הרויחו הרויחו לאמצע ואם הפסידו הפסיד לעצמו שאין דין שתוף ריוח העסק בטל מחמת פשיעתו עד שנאמר שאם הרויח הרויח לעצמו אלא הכל קיים והוא חייב בפשיעתו וכמו שאמרו הנותן מעות לחברו ליקח בהם חטים למחצה שכר ולקח בהם שעורים שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע כמו שהתבאר בפרק הגוזל:

מי שקבל מעות לחצי שכר והוציא אותן המעות לאיזה צורך לו ואח"כ נתעסק בשלו וכשבא בעל העסק לחלוק עמו בריוח הוא מביא לו עדים שלא נתעסק בהם אלא שהוציאם הואיל ואלו לא היו לו מעות העסק בידו אף הוא היה צריך להוציאם משלו אין יכול לומר שאותם של עסק הוציא אלא לוה מהם וכשנתעסק בשלו הוא הפרעון ולשם העסק נתעסק וכן כתבו גדולי המפרשים:

כבר ביארנו שהמתעסק צריך שיתן לו בעל העסק שכרו כפועל בטל או שיוותר לו בריוח מעתה מי שאמר לחברו הילך מעות למחצה שכר ולא פירש לו בהפסד כלום ולא בשכר עמלו או שמסר לו בסתם אם יש מנהג בעיר הולכין אחר המנהג ובלבד שלא יהא בו איסור ואם אין שם מנהג יראה לגדולי המפרשים שיד בעל המעות על העליונה שאם יש שם ריוח אינו נותן לו שכר עמלו שהוא אומר אילו היה שם הפסד הייתי מקבל עלי שני חלקים ואם יש שם הפסד ורואה ששני חלקי הפסד גדולים מחצי שכרו אומר לו שכרך אתה נוטל ותקבל חצי בהפסד הואיל ובידו להתנות מתחלה לאיזה צד שירצה אף עכשו הדין כן:

המשנה הרביעית והכונה לבאר בה חוכר שפושע בעבודת הקרקע בכדי שהקרקע נפחת בכך מה הוא דינו ואמר על זה המקבל שדה מחברו ולא רצה לנכש ואמר לו מה איכפת לך הואיל ואני נותן לך את החכירה אין שומעין לו שיכול לומר לו למחר אתה יוצא ממנה והיא מעלה לפני עשבים אמר הר"ם לנכש לנקות השדה כשיגדל הזרע וצמחו עמו מיני העשבים וכשמנכש אותם מוסיף הזרע על תבואתה הרבה לפי שתתן השדה כל כחה אל הזרע וזה דבר ידוע אצל עובדי האדמה ולפי שזה החוכר שנותן שיעור מסויים היה יכול לומר לו אני לא אנכש ואינך רשאי להכריחני לנקות לפי שאין לך הפסד אם אאסוף מעט תבואה לולא מה שזכר מפסידת הקרקע להבא:

אמר המאירי המקבל שדה מחברו ולא רצה לנכש ואמר לו מה איכפת לך והלא מ"מ חכירותך אני נותן אין שומעין לו שהרי אף הוא אומר לו למחר אתה יוצא ממנה והיא מעלת עשבים ומכחישין את הזרעים ופירשו בגמרא שאפילו אמר לו באחרונה אני חורשה אין שומעין לו שמ"מ בזמן חרישתו יפלו זרעים זרעים מהם ויחזרו ויצמחו ולא עוד אלא שהתבואה עצמה נפחתת בגדול עשבים רעים שבתוכה שהרי החכירות משתלם מתוכו כמו שיתבאר ואפילו אמר לו שהוא יקנה לו חטה ברורה כשיעור חכירתו מן השוק אף הוא אומר לו שהוא רוצה בשלו ואפילו היה רוצה לנכש לו כשיעור חלקו מ"מ הרי הוא משיא שם רע על הקרקע שלו ומשנה זו הדבר פשוט שאינה נשנית אלא בחכירות שאם בקבלנות לא היה צריך ללמדנו כן ולא היה יכול לומר לו מה איכפת לך:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמישית והכונה לבאר בה במקבל שדה ולא עשת תבואה אלא בשיעור מועט ומתוך מיעוטו לא רצה המקבל ליטפל בה מה דינו ואמר על זה המקבל שדה מחברו ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב ליטפל בה אמר ר' יהודה וכי מה קצבה כרי אלא אם יש בה כדי נפילה אמר הר"ם כרי הוא ערמת התבואה שיוכל לכסות בה את הרחת בגבהו והוא שיעור סאתים יצא ידי חובתו ור' יהודה אומר שזה שיעור שאינו ידוע לפי שזה הכלי הנקרא רחת יהיה ארוך או קצר וכדי נפילה שעור מה שזרע בה וזה הדין הוא במקבל שבארנו שהוא ששוכר בחלק מן התבואה שתצא בה ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המקבל שדה מחברו ולא עשת ר"ל שלא עשת אלא שיעור מועט עד שמתוך מיעוטו נמנע האריס מלהטפל בה מצד שאין בה בכדי טרחו אם יש בה כדי להעמיד ממנה כרי חייב ליטפל בה ומשנה זו אינה אלא בקבלנות שאם בחכירות מה לנו ולטפולו מ"מ חכירותו הוא נותן ר' יהודה אומר מה קצבה כרי והיאך ישוער כרי בין לשדה גדול בין קטן אלא כל שיש בה כדי נפילה והוא שיהא יכול לחזור ולזרעה לשנה הבאה בתבואת שנה זו והלכה כחכמים אלא שכרי זה פירשו בו בגמרא בכדי שיכניס בו הרחת עד שלא יהא כונס שלו רואה פני חמה ושיערו בו עד סאתים וכל שהיא מוציאה סאתים חוץ מן ההוצאה חייב ליטפל בה שכל שהוא סאתים הוא נקרא כרי ואף לשון השטר על לשון כרי הוא נעשה שכך היו כותבים בשטר הקבלנות אנא איקום ואטרח ואזרע ואחצד ואעמר ואידוש ואזרה ואוקים כרי קמך ותיתי את ותשקול פלגא ואנא בעמלי ובנפקות ידאי פלגא או תלתא או כמו שיתנו ביניהם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פריצי זיתים וענבים אין מקבלין טומאת אוכלין ועד כמה עד ארבעה קבין לכור ודבר זה אין דעות המפרשים שוים בביאורו והוא שגדולי הרבנים פרשו פריצי זיתים שהם זיתים דקים שלא נגמר בשולם לעולם ואין ראויות לאכילה לעולם וכן פרשו מה שנאמר עד ארבעה קבין שאפילו נתבשלו בשול מועט הואיל וכשמכניסין כור מהם בבית הבד אינו מוציא אלא ארבע קבין וכן בפחות או ביתר לפי שיעור זה אין מקבלין טומאת אוכלין אבל גדולי המפרשים פרשו פריצי זיתים על הדרך שביארנו ומתוך רשעותן אין אדם מערבן עם זיתים מבושלים אלא שבמה שאמרו עד ארבע קבין לכור פירשו בו שכל שאם נתערבו רשעי זיתים וענבים אלו עם שאר זיתים וענבים המבושלים אדם מתירא עליהם שיפחיתו ויקלקלו את השאר ואדם משתדל לבררן אין מטמאין טומאת אוכלין שהרי אין בטלין אגב האחרים הואיל ומקפיד עליהם לבררם ולסלקם משם ובפני עצמן אין ראויים לאכילה הא כל שאלו נתערבו אין אדם מקפיד עליהם בטלים הם על גב האחרים ומטמאין טומאת אוכלין ועד כמה אדם מקפיד עליהם כל שאדם בורר מהם ארבעה קבין לכור או יותר הא פחות מכן מטמאין מקצת גאוני ספרד פירשו פריצי זיתים מה שנשאר מן הזיתים מקליפיהן וגרעיניהן אחר שיצא השמן מהם וכבר יצאו מכלל פירות ואין מקבלין טומאה ומ"מ כל שאדם מוציא מהם שמן ארבעת קבין לכור מטמאין לא יצאו מכלל פירות וגדולי המחברים כתבוה בזיתים וענבים הקשים הנפרצים ויוצאים מתחת הקורה בשעת הדריכה וכן היא שנויה בבריתא ועד כמה עד ארבעת קבין לכור הא אם היה הנפרץ יתר מזה מקבלין טומאה ומ"מ אם כנסן לאוכלין אע"פ שהם פחות מארבעת קבין מקבלין טומאה:

דטרח ומלייה ולא אודעיה לא מצי אמר ליה. ואם תאמר ואפילו אודעיה כל כמיניה דלימא ליה נפלוג רווחא ופסידא כל חד באנפי נפשיה והא דאמרינן בסמוך רווחא לקרנא משתעבד כלומר דכי איכא פסידא בתר הכי ממלינן ליה מיניה. יש לומר דשאני הכא דאכתי ליתיה לרווחא ומשום הכי אי בעי מצי אמר ליה לא בעינא לאיעסוקי ביה אלא אם כן פלגינן כל חד וחד כדיניה דאפילו אתנו מעיקרא וקבעו זמן לא גרע מפועל דקיימא לן יכול לחזור ואפילו בחצי היום אבל ההיא דבסמוך דאיתיה לרווחא אשתעבד ליה לקרנא דנהי דמצי מהדר ביה דלא לאיעסוקי ביה אפילו הכי לאו כל כמיניה למפלגיה לרווחא מקמי זימניה דלקרנא משתעבד. הר"ן.

לא מצי אמר ליה דרי וכו'. צריך עיון גדול מאיזה ממון מלייה אי מאותו ממון השתוף עצמו פשיטא דהא דינא הכי שהרי הריוח ממלא ההפסד שהפסיד בפעם אחרת כדאמרינן רווחא לקרנא משתעבד ואי מממון שלו אסור ודאי דהא תקון רבנן דלשקול בעל הממון תרי תילתי בהפסדן כי היכי דלא ליתחזי דטרח בהדיה בפלגא דפקדון בשכר בטילת פלגא דמלוה. ויש מפרשים שהיו לו עסקים רבים של שאר בני אדם וערב הכל עם זה השתוף ונתמלא מחמת שרווח בשאר העסקים ונתן לו חלקו ולא הודיעו שהפסיד בו לא מצי בתר כן למימר הפסדתי באותו עסק שלך שלשים דינרין מן הקרן דמצי למימר ליה להכי לא אודעתן שמחלת לי כל אותו טורח שטרחת וערבת ממון שלי בשאר עסקים וקנית מכולם סחורה גדולה שהשכרת בה ריוח גדול כי היכי דלא וכו'. אי נמי יש לומר דמההיא עסקא עצמה מלייה ואם תאמר פשיטא דדינא הכי הוי דאתי רווחא וממלי לפסידא קמא הני מילי תוך שנה של אותו עסק שאם היה רוצה לחזור באותו עסק ולפלוג רווחא וקרנא לא היה יכול דרווחא לקרנא משתעבד אבל אם נשלם זמן העסק שאם היה רוצה לחזור בו היה יכול אם הפסיד בשנה ראשונה שלשים דינרין מן הקרן ולא אודעיה לבעל הממון כלום שלא אמר תא ונפלוג שאם היה רוצה היה יכול לומר לו כן ולחלוק והוה שקיל באותו הפסד תרי תילתי אבל לא אודעיה ולא חלקו ונשאר העסק בידו שנה אחרת והרויח בו יותר ממה שהפסיד בראשונה או כמה שהפסיד קמשמע לן רבא דכיון דלא פליג בהדיה בשתא קמייתא דהוה ביה פסידא דינא הוא דאמר ליה להכי נתכוונת ומחלת על זה כשלא רצית לחלוק עמי כי היכי וכו' ועכשיו אתה רוצה לחזור בך ממחילתך לפיכך אין שומעין לו. ה"ר יהונתן.

וזה לשון הראב"ד: וטרח ומלייה. פירוש אחר זמן חלוקת העסק ואוקמיה קמיה ולא אודעיה ביום זמן החלוקה לומר כך וכך הפסדתי בעסק ושתק ונתעסק בו עד דמלייה ועתה הוא אומר תטול שני חלקים בהפסד שהיה בו קודם זמן והחצי בריוח שהרוחתי בו אחר זמן לא אמר כלום מאחר שלא הודיעו בזמן שנתנו לעסק. עד כאן.
וזה לשון הרמ"ך: כתב רבי אפרים דמלייה מעיסקא אחרינא דאוזיף ולא אודעיה למלוה דאיכא ביה פסידא אף על גב דמטא זימניה דההוא עסקא למפלגיה בעידן דאשתכח ביה פסידא כיון דלא אודעיה וטרח ומלייה לא דרי מלוה בההוא פסידא מידי. עד כאן.
ונראה לומר דוקא היכא דמלייה מעיסקא דאוזפיה מיניה גופיה דהוו להו תרי עסקי ותרי שטרי דלית ליה למלוייה פסידא דחד בהדי רווחא דאידך אי לא בעי וכי עבד הכי מנפשיה עבד הילכך לא דרי מלוה בפסידא דחד מהנהו עסקי מידי כיון דמלייה ברווחא דאידך. אבל היכא דהוי ההוא עיסקא אחרינא מאיניש אחרינא אי נמי מיניה דלוה לא מצי ממלי ליה אלא באיסור דאי דאחריני הוא הוה ליה גזל ואי דנפשיה הוא הוה ליה רבית כן נראה. ואפשר שזה הוא דעת רבינו חננאל.

כתוב בספר המאור האי דאמר רבא האי מאן דקביל עסקא מחבריה וכו'. נראה לי פירושה לא נצרכא אלא כגון דטרח בעלמא וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם תמה הוא לי זה הפירוש ומאי אוקמיה קמיה ולא אודעיה בשעת ההפסד עד שטרח ומלייה ואם עתה בשעת חלוקה יאמר לו כך וכך יש לי משלי בעסק למה לא יטול אותו ומה טעם יפסיד בעירובו אפילו היו הדברים שקולים היינו אומרים המוציא מחברו עליו הראיה כל שכן שאין לזה הדבר טעם. וראיה שמביא לדבריו מחד עסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה איבעית אימא בדמודע ליה בשעת ההפסד ואיבעית אימא אפילו בדלא מודע ליה כיון דפלגיה לתרי שטרי אף על גב דמסר ליה בחדא זימנא כתרי עסקי דמו ולא מחשבין משטרא לשטרא. ושמע מינה דמעסקא אחרינא אפילו תרווייהו דידיה לא ממלינן וכל שכן משל מקבל ודאי הכי הוא דאי מדמודע ליה וחדא עיסקא וחדא שטרא שקיל כדיניה בהפסד ובעיני מה שהביא לראיה הוא דקשיא ליה לדבריו. עד כאן.
ואמר רבא הני תרי דעבדי עסקא ורווח ואמר ליה חד לחבריה תא ניפלוג ואמר ליה אידך לרווח טפי דינא הוא דמעכב עילויה. פירשה הרב גאון שיש זמן ידוע שהוא יפה למכירת העסק כדתנן בגיטין בשלשה פרקים מוכרים את התבואה וכו'. ואני מוסיף על דבריו ואפילו בזוזי כגון שקבעו זמן לשותפותם אם רצה האחד לחלוק בתוך הזמן השני מעכב עליו. הראב"ד.
וצריך עיון דמאי מוסיף על דבריו דאדרבה הריא"ף רבותא קמשמע לן דאף על גב דאין להם זמן קבוע אין שומעין לו וכל שכן כשקבעו זמן ומשום הכי לא מוקי לה בשקבעו זמן דאי הכי מאי למימרא. הר"ש די וידש.

רווחא לקרנא משתעבד. כלומר למלאות חסרונו אם יחסר וישאר הקרן שלם. ואי אמר ליה נפלוג רווחא ונפלוג קרנא. כלומר טול אתה המחצה ותתעסק בה ואני אטול את המחצה האחר ויהיה הכל בשיתוף כמו שהיה. אמר ליה עסקא להדדי משתעבד. כלומר העסק כולו משועבד לשנינו כלומר אני רוצה שתשלוט ידי בכולו. ואי אמר ליה נפלוג רווחא ואי מטי לך פסידא דרינא בהדך אמר ליה מזלא דתרי עדיף. ואין כאן נפלוג קרנא דהא אמרינן דמצי למימר ליה נרווח טפי דלאו משום פסידא בלחוד הוא דמעכב אלא משום רווחא נמי מעכב. ויש לפרש נפלוג רווחא וקרנא כלומר נחלוק העסק כמות שהוא ויעמוד עד הזמן עסקא להדדי משתעבד אם יפסיד זה ימלא זה. ואי אמר ליה הב לי פלגא דידי ואנא דרינא וכו' הראב"ד.

כתב הרמ"ך וזה לשונו: היכא דליתיה לחד משותפי במדינתא בהדי עידני דפרקיה דמוכרין בהם וכו'. ואזל אידך וזבין הני פירי דעיסקא בהני עידני אף על גב דאיקור בתר הכי לא מחייב לשלומי לחבריה מידי מההוא יוקרא דלקמיה כיון דבזימניה זבין ליכא פשיעותא כלל. בפסוקות שותפא דעבר על דעתא דחבריה דאמר ליה לא תשדר לי ממונא דילי בימא או בארבא פלניא ואזל ושדר ואפסיד מחייב לשלומי ליה לחבריה מנתיה. ואי מטא ביה רווחא שקיל ביה חבריה מנתיה דחזיא ליה דמצי אמר ליה מזלא דתרואנא גרים ומטא ביה האי רווחא ורחימו עלנא מן שמיא. ולית בה משום קרוב לשכר ורחוק להפסד דאיהו נמי אהנייה ואחזקיה בנטירותא דממוניה. עד כאן.

בתשובת רביבו זק"ל. שותף שמכר באשראי ויש בעיר מי שאינו מוכר באשראי פושע הוא דאי אפסיד לעצמו הפסיד. ואם כולן רגילין למכור באשראי הפסיד לאמצע. וכן שני שותפין שמוכרין וסוחרין האחד במקום זה וחברו במקום אחר שכר שניהם לאמצע וכן הפסידן לאמצע ואף על פי שפשע ופשיעה בבעלים היא ופטור. עד כאן.

בהלכות: אשכחן למקצת רבוותא דכתבי דהא דרבא ליתא דאם כן אין לדבר סוף. כלומר שבכל עת ועת יאמר לו נמתין טפי וכל האומר דבר שאין לו סוף אין שומעים לו וכו' מפורש בהלכות הריא"ף. ואם תאמר בהאי מילתא דרבא אמאי בעל הממון לא מעכב עליהם אפילו נתרצו שניהם למכור שהרי יש לו ריוח אם ירויחו והפסד אם יפסידו. יש לומר שעל מנת כן נתן לאלו השותפין זה העסק אמר להם מותר שליש בשכר טרחכם ואין לי חלק בו כלל ועכשיו העסק כבר נתיקר יותר משליש ואם ימכרו מיד לא יפסיד בעל העסק כלל ולא ירויח בהמתנתן. ה"ר יהונתן.

בזרא דנפל נפל. זרע על עשבים שגדלו והזריעו ונפל הזרע לארץ לעולם אינו צומח וזהו פירוש בזרא דנפל נפל אלא כופהו לנכש מתחלה. רבינו חננאל.

ואדרי. אעשה גרן מהן כדמתרגמינן כתבואת גרן כעללא מן אדרא. ואקים כריא אחר שיהיה דגן ממורח. ה"ר יהונתן.

וכמה כדי להעמיד כרי אמר רבי אסי אמר רבי חנינא כדי שתעמוד בו הרחת. פירוש רחת כמו שאמר אשר זורה ברחת ובמזרה העתר שמהפך בה התבואה בגרן ממקום למקום. ומיבעיא לן הא דאמר כדי שתעמוד הרחת בכרי והיא נעיצת ודחיפת בארץ כך זה כשנועץ הרחת בכרי של תבואה אם הוא כרי גדוש ועולה עומדת בו הרחת ואם לאו נופלת עתה בא לשאול אי זה צד של רחת נועץ בכרי הצד שהוא לרחת והוא דק או הצד הרחת שזורה בו התבואה. ופשיטנא מדרבי אבהו דאמר משמיה דרבי יוסי בר חנינא מרה דשמעתא כל שאין כונס שלה רואה את החמה הרחת הזו יש לה צד לצד הרחת כמין מסגרת קטנה משני צדדיה שלא תתפזר התבואה כשזורה אותה ויש לה תוך ותוכה הוא נקרא כונס כלומר מכנס התבואה ברחת ואינו מניח להתפזר. נתברר כי הצד הרחב שזורה בה היא הנעוצה וצריכה להיות משוקעת כולה בכרי שלא תהיה כונס שלה רואה את החמה ולא תהיה נראית ממנה לחמה אלא ידה בלבד. רבינו חננאל.

וזה לשון הרשב"א: אמר רבי יוסי בר חנינא כדי להעמיד בו הרחת. ואיבעי להו להאי גיסא או להאי גיסא. נראה לי דהכי פירושו להאי גיסא שהוא מקום הכונס ובית יד שלו מלמעלה או כדי להעמיד הרחת על בית יד שלו ומקום הכונס למעלה. ופשיט כל שאין כונס שלו רואה פני החמה כלומר דכדי להעמיד הרחת מבית הכונס שלו קאמר והוא השיעור המועט יותר. וכן משמע לי ממה שאמרו בירושלמי דגרסינן התם רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא והוא שיהא כונס שלה מלמעלה. אלא ששם הפכו דברי רבי יוסי בר חנינא שבגמרין אמרו משמו שאין כונס שלו רואה פני חמה ושם אמרו בהפך שיהא כונס שלו מעלה. ורש"י לא פירש כן. ונראה שהוא אינו גורס להאי גיסא או להאי גיסא אלא הכי גרס איבעיא להו להאי גיסא ולהאי גיסא. כלומר שיתכסו שם שני צידי כונס של רחת. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: כל שאין כונס שלו וכו'. פירוש עד הרחב של רחת נקרא כונס מפני שמכנס את התבואה כלומר כל רחבו של רחת נסתר בתוך התבואה הוא שיעור הכרי. עד כאן.

פריצי זתים וענבים פירש רש"י שהם לעולם בוסר שאין בשולן נגמר לעולם. ובית הלל מטהרים דלא חזו לאכילה. וכמה פריצי כלומר כמה הם מבושלין ועדיין הם פריצים. ארבע קבים לקורה שמכניסין בבית הבד מהם כדי שיעור טעינת קורה בפעם אחד ואין מוציאין ארבע קבים שמן. ורבינו האיי גאון כתב בלשון אחרת לפי מה ששנינו בתוספתא שם במסכת עוקצין אלו הם פריצי זיתים וענבים אלו היוצאים מתחת הקורה ומתחת הגפת ומתחת הזגין וחשב עליהם לאוכלים אין מקבלים טומאת אוכלים כנסן לאוכלין בטלה דעתו. וכך פירשו שם הזתים והענבים הנשארים תחת הקורה ויוצא מהן השמן כולו ונשארו קליפתן וגרעיניהם ופקטיהן בית שמאי סברי עדיין פירות הם וראויים לאכילה ומקבלים טומאה ובית הלל סברי יצאו מכלל פירות ואין מקבלין טומאה. וכמה הם הפריצים הללו שיצאו מכלל כל הזתים שנכנסו תחת הקורה רבי אלעזר אמר כגון שנשאר מזיתי הקורה ארבע קבין אבל אם נשארו יותר תחת הגפת והזגים אפילו בית הלל מטמאין שעדיין יש בהן לחלוחית שמכשירתן לאכילה ואם נשאר פחות מכאן אפילו בית הלל מטהרין. ולא ידעתי למה קראו אותם פריצי ורשיעי. ואפשר שהזתים הטובים נסחטים הם לגמרי והרשיעים שהם קשים אינם נסחטין אלא הקרובים לקורה אבל לא התחתונים גם נכון היה מילתיה דרבי אליעזר ודבי רבי ינאי כדברי רש"י. ומדברי רבינו חננאל נראה שהוא מפרש שהם זתים קשים שאינם נפרכים בבית הבד ויורדים למטה מחמת טעינת הקורה והואיל וכל כך הם קשים אינן ראויין לאכילה ומשום הכי מטהרין דדוקא כשמצא תחת הקורה ארבעה קבין שאלו היה אפשר להם להסחט היו נפרכות עם האחרות אבל מצא שם יותר מכאן טמאים שלא הכבידה הקורה על התחתונים כל כך וכשיעשם בפני עצמם יסחטם. וכלשון הזה מצאתי באגדה דילמדנה והוא נשאר מיתר הרפאים מן הגבורים שהרג אמרפל וחבריו שנאמר ויכו את רפאים וכו' וזה פסולת שלהם כפריצי זתים הפלטים מתוך הגפת שנאמר ויבא הפליט זה עוג וכן הוא עושה אותו שירים שנאמר נשאר מיתר הרפאים אלמא פריצי זתים מן הזתים שנשארים שלמים בבית הבד. הרמב"ן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל פריצי זתים וענבים שהם מעורבים עם שאר זתים וענבים. בית שמאי מטמאין משום אוכל לפי שאין אדם טורח בהם לבור אותם והם נאכלים עם האחרים או מכניסים אותם לבית הבד עם שאר זתים ובית הלל מטהרין. וכמה פריצים רבי אליעזר אומר ארבע קבין לקורה לשיעור מה שמכניסים תחת קורת בית הבד ורבי ינאי אמר סאתים לקורה ולא פליגי הא באתרא דמעיילי תלתא כורי באוללא. אוללא כמו עוללא כלומר שמכניסין תחת הקורה בפעם אחת תלתא כורי. הנה סאתים י"ב קבין והוא אחד לשלש על כן אין אדם טורח לבור אותן יותר מכאן טורח בהן. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל: פירוש באוללתא עללתא כדמתרגמינן והיה בתבואות ויהא באעולי עללתא. עד כאן.

גמרא להכי טרחת כו' ולא קאמר הכא טעמא רווחא לקרנא משתעבד כדלקמן דלא קאמרינן הכי אלא שיהא הריוח קיים בשותפות למלאות הקרן כפרש"י ומיהו לכ"ע כפי חלקו בריוח למלאות הפסדו בקרן שלו להכי בעי למימר להכי טרחת כו' ועוד י"ל דלקמן מיירי בשני קבלנים אבל הכא איירי בחד דקביל עסקא מבעה"ב דיכול לחזור קודם הזמן ויאמר המקבל הרי כאלו חזרתי בי כשהפסדתי והוה ליה שני עסקות וקבל עליך חצי הפסד ובשכר טול שליש ולהכי בעי למימר להכי טרחת כו' ונ"י דחק בזה לאין צורך וק"ל:

תוס' בד"ה מזלא דבי תרי כו' עכ"ל ובא"ל נמי הב לי פלגא רווחא הרי כיון דחבירו יטול כנגדו פלגא דרווחא א"כ בלאו האי טעמא דקאמר רווחא לקרנא משתעבד מצי א"ל דהריוח משתעבד להשתכר בשותפות עד זמן שקבעו ומזלא דבי תרי עדיף להשתכר בו ולא גרע הריוח מן הקרן דמשתעבד להשתכר בו עד הזמן וק"ל:

תוס' ד"ה ר"ח גריס מהאי גיסא או מהאי גיסא פי' כרי להעמיד וכו'. נ"ל דלפי' הקונט' קשה מאי קא מבעיא ליה דמה בכך אם רואה חודי הרחת משני צדדים כיון שהכרי הוא בכדי שתעמיד בו הרחת שהוא שיעור כרי אבל לפי' ר"ח יתיישב שפיר:

רש"י בד"ה מנסבת כו' אריס אחר אינו יורד לה והא כו' תליא כו' כצ"ל והס"ד:

בד"ה אלא אם יש בה כדי נפילה שיכול כו' שנה זו כצ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה נפילת זרע כו':

רש"י ד"ה תרי עיסקי. ואם כתב ב"ש כמשפט היה מחשב כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא משום דא"ל. העשבים שתניח כו' עד שיזריעו. כ"נ דצ"ל:

גמרא אר"ל סאתים שאמרו כו'. כה"ג לעיל (סוף ד"ק) ועמש"כ שם:

גמ' שם ת"ר עלו באילן כו'. נראה דצ"ל תנן התם כי היא משנה ברפ"ג דזבים:

ד"ה המקבל. שאין בה כדי טרחו עוד. כצ"ל. ור"ל מה שיצטרך להטריח בה עוד:

רש"י ד"ה באוללא. ושיער ר"א בקטנים. כצ"ל:

גמ' רנב״י אמר מהכא. נ"ב דאי מהתם דלמא שבחא הוא שמתנשאים להעמיד חזון אלא שנכשלו:

מַאי 'פְּרִיצֵי זֵיתִים'? אָמַר רַב הוּנָא: רִשְׁעֵי זֵיתִים (משנה עוקצין ג, ו). יש להקשות למה לאלו שאין ראויין לאכילה קרי להו בשם רִשְׁעֵי? ונראה לי בס"ד רמז לפי דרכו שיש רשעים מתגלגלים בפרות והם נתקנין על ידי אכילה בברכות של אכילה אך אלו שאין נאכלין נשארים ברשעתם אותם נפשות המגולגלים בהם כיון דאין נאכלים איך נתקנין ועולין ולכן קרי להו 'פְּרִיצֵי זֵיתִים'.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא: "וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שֹׁפֵךְ דָּם" (יחזקאל יח, י). קשא אמאי רב יוסף לא הביא פסוק זה דקדים? ונראה לי דרצה להביא פסוק הדומה לו ממש דכאן קרי להו פְּרִיצֵי וכאן נמי קרי להו פְּרִיצֵי.

תרי עיסקי וחד שטרא פסידא דלוה. קבל היום ממנו במנה ולמחר במנה וכתב שטר על מאתים הפסיד הלוה כמה דפרישית שאם יהא הפסד בזה ושכר בזה לא יחשבו כל אחד לבדו אלא השכר ימלא הקרן תחילה ואח''כ יחלוקו המותר ואם כתב ב' שטרות כמשפט הזה מחשב הפסד של זה לבד והשכר של זה לבד ויקבל הבעלים עליו בהפסד החצי ובשכר השליש ועצה טובה קמ''ל רבא דבחד עיסקא לכתוב חד שטרא ובתרי עסקי נכתוב ב' שטרי ויהא הדבר שקול: ולא מצי למימר ליה. לבתר דמלייה: דרי מהיאך פסידא קמא בהדאי. וקבל עלך חצי הפסד ובשכר טול שליש ונמצאת פוחת מן הקרן: דא''ל להכי טרחת ומליי' וכו'. דמדלא אודעתן מעיקרא נכלם היית בדבר ואדעתא דמלוי קרנא טרחת: בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ורווח. שני קבלנים שקבלו עיסקא מבעל הבית בשותפות שימכרוהו ויסחרו במעות עד זמן פלוני ויחלקו ביניהם ובין בעה''ב כמשפט ונשתמשו חצי הזמן ונשתכרו: דמעכב. עליה עד שיגיע הזמן שקבעו לבעה''ב שיחזרו לו את שלו והמותר יחלוקו: אי אמר ליה ניפלוג רווחא. השתא מפרש ואזיל מ''ט אית ליה דניעכב אי א''ל האי פלוג רווחא והקרן ניתפוס עדיין להרויח בו עד הזמן מצי א''ל אידך רווחא לקרנא משתעבד שמא בסחורה שנעשה עוד נפסיד וצריך שיהא הריוח קיים להשתכר בו עוד כדי למלאות הקרן: ואי אמר ניפלוג. תרוויהו מצי א''ל עיסקא להדדי משתעבד ואם ניפלוג שמא אני אפסיד בסחורה שאקנה שהרי קבלתי אני להתעסק בה עד אותו הזמן ואם אפסיד שמא חלק השני ישתכר וימלא חסרון ואנו יחד קבלנו ונשתעבדו החלקים זה לזה: מתני' ולא רצה לנכש. התבואה: אתן לך חכירך. כך וכך כורין שפסקתי עמך ומה איכפת לך אם יחסר חלקי שהעשבים מכחישים השבלים אין זה אלא עלי: אין שומעין לו. והא ליתא אלא בחכרנותא דאי בקבלנותא פשיטא מי מצי א''ל מאי איכפת לך: גמ' ואי א''ל כריבנא וכו'. השתא מפרש אמאי אין שומעין לו אי אמר לו אני אחרוש אחר הקצירה ואהפוך שרשי העשבים שנותרו בה וימותו ולא תעלה לפניך עשבים מאי מהדר ליה: א''ל אנא חטי מעליא בעינא. אותו חכירות שפסקת לי אני רוצה שיהו בריאים ולא כחושים: מנסבת שם רע לארעאי. הרואים סבורים שניכשת ואעפ''כ היא מלאה עשבים ואתה מוציא שם רע לארעאי ומחר אם באתי למכור או להוריד לזה אריס אחר לא יהיה יורד: והא תנן וכו'. הרי לא שנה במתני' אלא טענה אחת ובשבילה קאמר אין שומעין לו ע''כ בהא תליא כולה: אלא משום דא''ל בזרא דנפל. כל טענתו אינה אלא שמעלת עשבים לשנה הבאה וטענתו לעולם עומדת דכי א''ל כריבנא לאחר הקצירה א''ל האי נהי דעקרת לשרשים סוף סוף העשבים שתניח בה עכשיו עד שיזרעו יפלו הזרעים לארץ ויצמחו לשנה הבאה ולזו לא תועיל החרישה: מתני' המקבל שדה מחבירו ולא עשתה. תבואה אלא מעט ובא לו האריס למנוע מלהתעסק בה עוד שאין בה עוד כדי טרחו: אם יש בה כדי לעשות. מתבואתה כרי ובגמרא מפרש מאי שיעוריה: חייב ליטפל בה. בעל כרחו והא ליתא אלא בקבלנותא דאי בחכרנותא מה לו לבעל השדה אם יחדל לו סוף סוף חכירו הוא נותן לו: מה קצבה בכרי. מה קצבה יש אם קצבתם לו כרי לשיעור חיוב טיפול שדה גדולה לשיעור כרי ושדה קטנה לשיעור כרי: אלא אם יש בה כדי נפילה. שיכול לחזור ולזורעה לשנה הבאה מתבואת שנה זו: נפילה. זרע שמפזרים לה במפולת יד: גמ' אקום ואניר. אעמוד ואחרוש: ואדרי. אזרה המוץ ברחת או בנפה: בעמלאי ובנפקות ידי. בהוצאתי: הרחת. פל''א שזורין המוץ ברוח מתוך התבואה: שתעמוד בה. כשתוחבין אותה בתוכו: מהאי גיסא ומהאי גיסא. אם נראין חודיה משני צדדין: כונס שלו. פלדי''ן בלע''ז הרחת שמכניסין אותה לגבות התבואה עליה לזרות שאין רואה פני החמה וצדדין נמי בכלל כונס הם: תנן התם. במס' עוקצין וכו' משום אמרי דבי ר' ינאי דמפרשי שיעורא בכולהו הנך מתני' נקט להו גבי מתני' דמפרשי בה דבי ר' ינאי שיעורא: פריצי זיתים. כדמפרש רשעי זיתים וענבים שהן לעולם בוסר שאין בישולן נגמר לעולם: מטהרים. מן טומאת אוכלין דלא חזי לאכילה: וכמה פריצי. כמה הן מבושלין ועדיין פריצין הן: ארבעת קבין לקורה. שמכניסין בבית הבד מהן כדי שיעור טעינת הקורה בפעם אחת ואין מוציאין אלא ארבעה קבין שמן: באוללא. בתפוחה אחת שקורין שק ויש מקום שבתי בד שלהן גדולין ומכניסין שלשת כורים יחד ויש מקום שאין מכניסין אלא כור זיתים בטעינת קורה וישער רבי אלעזר בקטנים ורבי ינאי בגדולים וסאתים הוי תלתא זימני ארבעה קבין:

הני בי תרי דקבלו עיסקא בהדי הדדי. מאדם אחד וא''ת ואמאי נקט בכי האי גוונא ולא נקט האי מאן דקביל עיסקא מחבריה וי''ל לפי שהמקבל יכול לחזור קודם הזמן ולומר לא אטרח עוד ואטול מה שיגיע לידי עד הנה דפועל יכול לחזור אפילו בחצי היום אבל בעל העיסקא יכול להיות שאין יכול לחזור שהרי פלגא הוה מלוה ביד המקבל וגם פלגא דפקדון נתן לו זכות והשליטו להשתכר בו עד הזמן וזה לא היה שום חידוש להשמיענו דמעכב המקבל דטעם פשוט כדפרישית ולהכי לא נקט בכי האי גוונא: מזלא דבי תרי עדיף. בכולהו הוה מצי למימר בהו הכי אלא דעדיפא מיניה קאמר בהו: ר''ח גריס מהאי גיסא או מהאי גיסא פירוש כדי להעמיד צד הרחב שלמטה שאז אין צריך תבואה כל כך שבדבר מועט עומד ואינו נופל או מהאי גיסא של מעלה שאינו רחב שאז צריך תבואה הרבה ופשיט ליה מדקאמר כל שאין כונס שלו רואה פני חמה דהיינו צד הרחב שיש בו בית קיבול קצת לקבל תבואה:

בבא מציעא קה ע"א