בבא מציעא קו ע"א

בבא מציעא קו ע"א - Steinsaltz

what is the halakha? If the surrounding fields were planted with a different type of seed, what is the halakha? Likewise, is wheat, in relation to barley, considered like a different type of seed or not? Furthermore, if the entire world, i.e., all the surrounding fields, were blighted by windblasts and his was affected by mildew; or alternatively, if the fields of the entire world were struck by mildew, and his were blighted with windblasts, what is the halakha? The Gemara responds: No resolution is found to any of these dilemmas, and the dilemmas shall stand unresolved.

The Gemara poses another question: If the owner said to the tenant farmer: Plant the field with wheat, and he went and planted it with barley, and most of the valley was wind blasted, and these fields with barley of his were also wind blasted, what is the halakha? Do we say that the tenant farmer can say to him: Even if I had planted it with wheat it would likewise have been wind blasted, as all the surrounding fields suffered the same fate, or perhaps the owner can say to him: Had you planted it with wheat, the following verse would have been fulfilled for me: “And you shall decree a matter and it will be established for you, and the light shall shine upon your ways” (Job 22:28), since you might have merited greater success by following my wishes.

The Gemara responds: It stands to reason that the owner can say to him: Had you planted it with wheat it would have fulfilled for me: “And you shall decree a matter and it will be established for you, and the light shall shine upon your ways.”

The Gemara presents another question: If all the fields of the owner of the land were wind blasted and this one was also wind blasted with them, but the majority of the valley was not wind blasted, what is the halakha? Do we say that since the majority of the valley was not wind blasted the tenant farmer does not subtract for the owner the amount owed for his tenancy, as this is not a regional disaster, or perhaps could one claim that since all the lands of the owner were wind blasted the tenant can say to the owner: This happened due to your bad fortune, as all your fields were wind blasted?

The Gemara responds: It stands to reason that the owner can say to the tenant: If it was due to my bad fortune, a little would have been left for me, as it is written: “For we are left but a few from many” (Jeremiah 42:2), which indicates that even one suffering from misfortune does not lose all he has.

The Gemara discusses a similar case: If all the fields of the tenant farmer were wind blasted and most of the valley was wind blasted and this field was also wind blasted with them, what is the halakha? Do we say that since most of the valley was wind blasted the tenant farmer subtracts for the owner the amount owed for his tenancy and does not pay, or perhaps, since all the tenant’s lands were wind blasted, the owner can say to the tenant: The damage is due to your bad fortune, as all your fields were wind blasted. The Gemara responds: It stands to reason that the owner can say to him: It occurred due to your bad fortune.

The Gemara asks: Why should this be so? Here too, let us say to the owner: If it was due to my bad fortune, a little would have been left for me, as the following verse would have been fulfilled for me: “For we are left but a few from many.” The Gemara answers: This is not a valid claim because the owner can say to the tenant: Had you been worthy of something being left for you, it would have been left from your own private land, not the field you paid to cultivate.

The Gemara raises an objection from a mishna to the ruling that if there is a regional disaster the cultivator subtracts from the produce he owes as part of his tenancy. The halakha is that if one sells his field in Eretz Yisrael in a time when the halakhot of the Jubilee Year are in effect, he does not have the right to purchase it from the buyer until two years have passed. The mishna teaches (Arakhin 29b): If it was a year of wind-blasted crops or mildew or it was the Sabbatical Year, or if those years were like the years of Elijah in which no rain fell (see I Kings 17:1, 18:1–2), they do not count as part of his tally of years before he may repurchase his land.

The Gemara analyzes the mishna: This tanna teaches that the cases of windblasts and mildew are similar to the case where the years were like the years of Elijah. Just as the years of Elijah is referring to a time when there was no produce at all, so too, here, windblasts and mildew are referring to cases when there was no produce at all. But by inference, one can learn that if there was some produce, it counts toward his tally of years before he may repurchase his land, and we do not say that it is a regional disaster.

The Gemara answers: Rav Naḥman bar Yitzḥak said: There, the case with regard to the sold field is different, as the verse states with regard to the sale and leasing of fields: “According to the numbers of years of the crops he shall sell to you” (Leviticus 25:15), which is referring to years in which there is produce harvested in the world.

Rav Ashi said to Rav Kahana: If that is so, the Sabbatical Year should count for him as part of his tally of years, as at least there is produce outside of Eretz Yisrael. Rav Kahana said to him: The Sabbatical Year is an abrogation of the King, i.e., God. Therefore, it should not be included in the number of the years before land is repurchased.

Mar Zutra, son of Rav Mari, said to Ravina: If that is so, that the Sabbatical Year is entirely disregarded, then in the case of one who consecrates his field and wants to redeem it, the Sabbatical Year should not count for him for the deduction of the price of the field when it is redeemed. Why did we learn in a mishna (Arakhin 25a) that the one who consecrated his field gives a sela and a pundeyon coin, which is worth 16 perutot, to the Temple treasury for each year remaining until the Jubilee Year, including the Sabbatical Year, in accordance with the payment prescribed by the Torah (see Leviticus 27:16–19)? The amount to be paid per year, which is fifty shekels divided by the years remaining until the Jubilee Year, should not take the upcoming Sabbatical Years into account. Ravina said to him: There it is different, as it is suitable for laying out produce on it. Although one may not plant the field during the Sabbatical Year, one may use it for other purposes.

Shmuel said: They taught the halakha that if there is a regional disaster the cultivator subtracts from the produce he owes as part of his tenancy only if the tenant planted the field and it sprouted and then grasshoppers consumed it, or if he planted it with a different seed, but if he did not plant it at all, the tenant is not entitled to subtract from the amount he owes even if there was a regional disaster. This is because the owner can say to him: Had you planted it, perhaps my merit would have prevented the field from being affected by the epidemic, and the following verse would have been fulfilled for me: “They will not be shamed in the time of evil, and in the days of famine they shall be satisfied” (Psalms 37:19).

Rav Sheshet raises an objection from a baraita: In the case of a shepherd who was herding the animals of others, and he left his flock and came to the town, and in the meantime a wolf came and tore an animal to pieces, or a lion came and trampled one of the flock, we do not say definitively that had he been there he would have rescued them and therefore he is liable due to his absence. Rather, the court estimates with regard to him: If he could have rescued his animal by chasing a beast of this kind away, he is liable, as his departure from the scene was certainly a contributing factor to the damage. If not, he is exempt from liability. According to Shmuel’s opinion, why is the shepherd exempt from liability? Let the owner say to him: Had you been there, the following verse would have been fulfilled for me: “Your servant smote both the lion and the bear” (I Samuel 17:36).

The Gemara answers: This is because the shepherd could say to the owner: If you were worthy of a miracle occurring to you, a miracle would have indeed occurred to you as it did to Rabbi Ḥanina ben Dosa, when his goats brought bears impaled on their horns without any assistance on the part of a shepherd (see Ta’anit 25a). The Gemara asks: And let the owner say to him: Granted that I was not worthy of a great miracle, but of a small miracle

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קו - א

ד. ואם תמצא לומר שאם הפסיקה שדה בור, הוה אמרינן: אילו היתה זרועה תבואה אף היא היתה נשדפת והוי מכת מדינה, יש להסתפק, אם זרע בין שדהו שנשדפה לשאר השדות שנשדפו אספסתא, והיא לא נשדפה, מאי?

מי אמרינן, אילו היו זורעים שם תבואה היתה נשדפת והוי מכת מדינה, או דילמא כיוון שהאספסתא לא נשדפה לא מיקרי מכת מדינה.

ה. ואם תמצא לומר שאספסתא שלא נשדפה אינה מפסקת בין השדות, ואמרינן אילו זרעוה תבואה היתה נשדפת והוי מכת מדינה, דילמא דווקא באספסתא, שאינה בכלל תבואה אלא מאכל בהמה, שייך לומר שרק עליה לא נגזרה גזירת הפורענות, אבל אילו זרעו שם תבואה היתה נשדפת.

אבל אם הפסיק בין השדות זרע אחר, הראוי למאכל אדם, שלא נשדף, מאי?

מי אמרינן אילו זרעה תבואה היתה נשדפת, ויש כאן מכת מדינה. או דילמא כיון שיש זרע בין השדות שלא נשדף, אין השידפון שסביבה נחשב למכת מדינה ^[67].

ו. ואם תמצא לומר שזרע אחר אינו מפסיק, דאמרינן אילו זרעו במקומו תבואה היתה נשדפת והוי מכת מדינה, שידפון של חיטים לגבי שעורים, כגון ששדה החוכר והשדות שסביבה, שנשדפו, היו של חיטין, וביניהם צמחו שעורים, שלא נשדפו,

האם השעורים דינם כזרע אחר דמי, ^[68] ואינם מפסיקים בין השדות ונקרא השידפון מכת מדינה.

או דילמא, שעורים לא כזרע אחר, אלא כמין אחד הם, וכיון שמאותו מין לא נשדף, אין כאן מכת מדינה.

ז. וכן אם לקו שדות כל העולם כולו בשדפון, ושלו לקה בירקון, שנתייבשה התבואה.

אי נמי, כל העולם כולו בירקון, ושלו בשדפון, מאי? ^[69]

ומסקינן: תיקו.

אמר ליה בעל השדה לחוכר, זרעה חיטי! ואזל הוא וזרעה שערי, ורשאי הוא לכך, ובלבד שיתן לבסוף את מה שנתחייב לבעל הבית, ואשתדוף רובא דבאגא, ואשתדוף נמי הנך שערי דיליה, שזרע נגד רצונו של הבעלים, מאי?

מי אמרינן, דאמר ליה החוכר: אילו זרעתיה חיטי, הוה נמי משתדפא, ואם כן, גם עתה שזרעתיה שעורים אירע השידפון מחמת מכת מדינה, ואנכה לך מחכורך.

או דלמא, מצי אמר ליה המחכיר: אילו זרעתה חיטי כפי שביקשתי, לא היתה נשדפת השדה, כי אני התפללתי להצלחת החיטין שבשדי, והוה מקיים בי דברי הכתוב [איוב כב] "ותגזר אומר, ויקם לך". אבל עכשיו שזרעתה שעורין, לא נתקבלה תפילתי, שהרי ביקשתי על חיטין ולא על שעורים.

ומסקינן: מסתברא, דאמר ליה: אי זרעתה חיטי, הוה מקיים בי "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור", ואין יכול החוכר לנכות לו מחכורו ^[70].

נשתדפו כל שדותיו של מחכיר הנמצאות במקום אחר, ואשתדוף נמי הא, אותה שדה שביד החוכר בהדייהו, ומאידך לא אשתדוף רובא דבאגא, ורק שדה זו נשדפה מכל שדות הבקעה, מאי?

מי אמרינן, כיון דלא אשתדוף רובא דבאגא, לא יוכל החוכר לומר זו מכת מדינה. וממילא לא מנכי ליה ממה שנתחייב להעלות למחכיר.

או דלמא, כיון דאשתדוף כולהו ארעתיה של המחכיר שבמקום אחר, מצי אמר ליה החוכר, האי שידפון שאירע בשדה זו, משום לתך דידך [בסיבתך] הוא! והראיה, דהא משתדפו כל שדותיך, ומזלך גרם. ולפיכך אנכה לך ממה שפסקתי לתת בסוף תקופת החכירות.

ומסקינן: מסתברא, שאין החוכר יכול לומר למחכיר: מזלך גרם שהרי נשתדפו כל שדותיך. משום דאמר ליה המחכיר לחוכר: אדרבה, אי משום לתאי דידי, שמזלי הוא הגורם לשידפון, מסתבר שהוה משתייר לי פורתא, ולא היו גוזרים עלי מן השמים שאפסיד את כל ממוני, כדכתיב [ירמיהו כב] "כי נשארנו מעט מהרבה".

ובהכרח, אותה שדה שהיתה חכורה בידך, היא זו שהשאירו לי מן השמים, ורק מחמתך נשדפה. שהרי שאר השדות, בודאי שנשדפו מחמתי, ואם כן, שדה זו היא היחידה שאפשר לתלות שהיא זו שנשתיירה לי לפליטה. ומכאן ראיה שמזלך גרם, ומחמתך היא נשדפה, ולכן עליך לשלם לי את כל מה שהתחייבת עבור החכירות.

נשתדפו כל שדותיו של חוכר בכל מקום שהם, ואשתדוף גם רובא של שדות דאותה באגא, באותו אזור שחכר בה את השדה, ואשתדוף נמי הא שדה החכירות בהדייהו, מאי?

מי אמרינן, כיון דאשתדוף רובא דבאגא, הרי זו מכת מדינה, ומנכי ליה החוכר מדמי החכירות.

או דלמא, כיון דאשתדוף כולהו ארעתיה של החוכר עצמו, מצי אמר ליה המחכיר: אף על פי שהבקעה כולה נשדפה, השדה שהחכרתי לך נשדפה, משום לתך דידך הוא, מזלך הוא הגורם לכך.

ומסקינן: מסתברא, דאמר ליה המחכיר לחוכר, משום לתאך הוא, מזלך גרם לכך! כי יותר מסתבר לומר שמזל החוכר גרם שנשתדפו שדותיו בכל מקום שהם, מאשר לומר שמזל הבאגא הזה גרם.

ומקשינן: ואמאי? הכא נמי נימא ליה החוכר: אי משום לתאי דידי הוא שנשתדפו כל שדותי בכל מקום שהם, הרי מסתברא דהוה משייר לי פורתא, שהיה נשאר מהם מעט שלא השתדף, דהוה מקיים בי [ירמיהו מ"ב] "כי נשארנו מעט מהרבה". ובהכרח, שזו היא השדה שהשאירו לי בידי, שהרי שאר השדות, ודאי שמזלי גרם, ורק בזו אפשר לתלות שמזלך גרם, ואילו מצד מזלי, היא לא היתה נשדפת השדה, וכיון שמזלך גרם, אנכה לך מחכורך.

ומתרצינן: משום דאמר ליה המחכיר לחוכר: אי הוה חזית, אילו היית ראוי לאישתיורי לך מידי, הוה משתייר לך מדנפשך, משלך, ולא היו משאירים בידך שדה שהיא רק חכורה בידך. ^[71]

וכיון שכן, אפשר לתלות שכל השדות נשדפו מחמתך, ושדה זו בכללן, ואינך ראוי שישאירו לך מעט מהרבה, ולפיכך אינך יכול לנכות מדמי החכירות.

המוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג, אינו מוכר לו את גוף הקרקע אלא את תבואותיה בלבד, ומחיר השדה מחושב לפי מספר התבואות שיהנה מהם הלוקח עד שנת היובל.

ואם רצה המוכר לגאול את השדה מהלוקח עוד קודם שנת היובל רשאי, ובלבד שיעברו שנתים מיום המכירה, שנאמר "כי במספר שני תבואות ימכר לך".

מיתיבי מהא דשנינו במסכת ערכין [כט ב]: אם היתה אחת משתי השנים הראשונות ביד הלוקח שנת שדפון וירקון, ולא אכל מהפירות אלא שנה אחת בלבד,

או שהיתה אחת משתי השנים שנה שביעית [שמיטה], והיה עליו להפקיר את השדה,

או שהיו שנים כשני אליהו, שלא ירד בהן מטר ולא צמחה תבואה,

אינו עולה לו ללוקח מן המנין של שתי שנים, ואין אפשרות לבעל השדה הקודם לגאול אותה עד שיעברו שתי שנים שבהן יאכל הלוקח את פירות השדה. שנאמר "במספר שני תבואות", ומשמע שיהיו ללוקח שתי שנות תבואה.

ומוכיחה הגמרא: קתני בברייתא שדפון וירקון, דומיא דשנים כשני אליהו.

מה שני אליהו, דלא הוי תבואה כלל, אף הכא נמי, בשידפון וירקון, מדובר באופן דלא הוי תבואה כלל. ^[72]

אבל אילו נשדפה התבואה רק בשדה הלוקח, דאיכא תבואה במקום אחר, סלקא ליה, עולה לו ללוקח שנה של תבואה למנין שתי השנים, ואינו יכול לומר לא אכלתיה שתי שנות תבואה, דאמרינן ליה מזלך גרם, ולא קאמרינן מכת מדינה היא, ולפיכך יוכל המוכר לפדותה לאחר שתי שנים,

ומוכח כנגד מה שאמרנו שאם ניזוקו השדות של אותה העיר או ארבע שדות שסביב השדה החכורה, יכול החוכר לומר מכת מדינה היא, ומנכה לבעלים מחכורו, והרי יש עוד מקומות בעולם שיש בהם תבואה, ומשמע בברייתא שאם יש במקום אחר תבואה, יכול המוכר לומר מזלך גרם.

ומתרצינן: אמר רב נחמן בר יצחק: שאני התם, לענין לוקח שדה בזמן שהיובל נוהג, דאמר קרא [ויקרא כה] "במספר שני תבואות ימכר לך", ודרשינן: צריך שתהיה השדה ביד הלוקח שנים שיש בהן תבואה, בשום מקום בעולם.

ופרכינן: אמר ליה רב אשי לרב כהנא: לדבריך, שיש חילוק בין שנים שיש בהן תבואה בעולם לשנים שאין בהן תבואה בכל העולם,

אלא מעתה, אם היתה אחת משתי השנים הראשונות ביד הלוקח שנת שביעית, תעלה לו מן המנין, כאילו נשתמש בה שתי שנים, דהא איכא תבואה בחוצה לארץ. והרי במשנה איתא להדיא ששנה שביעית אינה עולה לו מן המנין של השנתיים הראשונות.

ומתרצינן: אמר ליה רב כהנא: שאני שביעית, דאפקעתא דמלכא היא! שהמלך ביטלו מלזורעה והרי היא כאילו אינה בידו, ולפיכך אינה עולה לו למנין שתי שנים.

המקדיש את שדה אחוזתו, שירש אותה מאבותיו [שעוברת בירושה מאז חלוקת הארץ לשבטים] מיד לאחר שהסתיימה שנת היובל, ערכה הוא לפי "זרע חומר שעורים" [בית כור] בחמישים שקל כסף. ואם בא לפדותה לאחר השנה הראשונה, נקבע בתורה כסף פדיונה לפי השנים שנותרו עד היובל, שמפחיתין לכל שנה שעוברת שיעור סלע ופונדיון.

אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: לדבריך, שאמרת שנת שביעית אינה נחשבת כשנת תבואה ללוקח משום שהיא אפקעתה דמלכא,

אלא מעתה, ^[73] המקדיש את שדה אחוזתו, ועברו כמה שנים, ובתוכן שנת השמיטה, ורוצה לפדותה, האם נאמר שהשנה השביעית לא תעלה לו מן הגירוע, שלא יפחות בעבורה מדמי פדיונו היות והיא לא היתה ראויה לשימוש באותה שנה?

אלמה תנן: נותן סלע ופונדיון לשנה! ומשמע שגם השנה השביעית מגרעת מערך השדה.

אמר ליה רבינא: שאני התם במקדיש שדה אחוזה, דחזיא, שראויה היא השדה, גם בשנה השביעית, למישטחא בה פירי, לשטוח בה פירות לייבוש. וכיון שיכול ההקדש להשתמש בשדה שימוש כל שהוא, מגרע הפודה את גירעון השדה של אותה שנה, כי לגבי הפדיון של שדה אחוזה מהקדש לא נאמר בכתוב "שני תבואות". מה שאין כן לוקח שקנה שדה, ובא המוכר לגאול, שנאמר בגאולת שדה "שני תבואות", צריך שתהיה השדה ביד הלוקח לפחות שתי שנות תבואה, והשנה השביעית אינה שנת תבואה, לכן היא אינה עולה לו מן המנין.

אמר שמואל: זה ששנינו במשנה, שדה שנשדפה בזמן שהיא מכת מדינה מנכה החוכר למחכיר מן חכורו, לא שנו, אלא שזרעה החוכר וצמחה, ואחר כך אכלה חגב.

אבל אם לא זרעה כלל, והוכתה המדינה, לא יוכל החוכר לומר אילו זרעתיה היתה נשדפת ולכן אנכה לך ממה שהתחייבתי, משום דאמר ליה המחכיר: אילו זרעתה, היא לא היתה נשדפת, כי הוה מתקיים בי [תהלים לז] "לא יבשו בעת רעה, ובימי רעבון ישבעו".

ואף שכל השדות שסביבה נשדפו, יכולה היתה שדי להינצל מהשידפון שלא על פי דרך הטבע. ולכן, על החוכר להעלות לו כפי שסיכמו ביניהם, ממקום אחר.

מתיב רב ששת מהמשנה, דתנן: רועה שהיה רועה בהמות של אחרים, בשכר, והניח עדרו בשדה ללא שמירה, ובא לעיר, ובא זאב וטרף, ובא ארי ודרס -

כיון ששומר שכר חייב בגניבה ואבידה ופטור מאונסים, לפיכך, אין אומרים "אילו היה שם, בודאי היה מציל", כי שמא לא היה יכול להציל והוי אונס.

אלא, אומדין אותו, אם היה יכול להציל, חייב, ואם לאו, שלא היה יכול להציל, פטור, משום דהוי אונס,

וטוען רב ששת: ואמאי אם לא היה יכול להציל פטור?

נימא ליה בעל הבהמה לשומר: אי הוית, אם היית נשאר התם ולא היית נוטש את הצאן, הוה מתקיים בי [שמואל א יז] "גם את הארי גם (את) הדוב הכה עבדך", והיה לך כח להציל את בהמותי שלא כדרך הטבע,

ומתרצת הגמרא: משום דאמר ליה הרועה, אי הוית חזית, אילו באמת היית ראוי לאיתרחושי לך ניסא, אם כן. גם אחר שלא שמרתי כראוי, הוה ראוי לאיתרחיש לך ניסא כרבי חנינא בן דוסא, דמתיין עיזי דובי בקרנייהו, שהביאו עיזיו דובים כשהם תקועים בקרני העיזים.

וכיון שלא איתרחיש נס, ונאכלו הבהמות, אם אמדו שאין הרועה יכול להציל, פטור, ולא אמרינן אילו היה שם הוה מיתרחיש נס.

הערות

^[67] כתב הנימוקי יוסף שלהלכה שקיימא לן כרב יהודה שמכת מדינה הוי באישתדוף רובא דבאגא, אמרינן מכת מדינה מזרע לזרע, ובסמ"ע [שכב ב] הסתפק באופן שכל שדות השעורים של העיר לקו והחיטין לא לקו ורק שדה החיטה של החוכר לקתה האם יכול החוכר לומר שכיון שלקו רוב שדות העיר הוי מכת מדינה או דלמא יכול המחכיר לומר כיון ששום שדה חיטה לא לקתה בודאי מזלך גרם.

^[68] המהרש"ל פירש שהספק בחיטין לגבי שעורים הוא בדרך אם תמצא לומר, דהיינו אם שני זרעים משני מינים הוי הפסק האם גם בחיטין לגבי שעורים נאמר כן או שבמקום שיש הפסק בזרע דומה אינו מכת מדינה. והוסיף שברש"י משמע שיש רק ספק על זרע אחר ולא על חיטין ושעורים בפני עצמם עיין שם.

^[69] המאירי כתב בשם חכמי התוספות שדוקא בשידפון וירקון מספקא לן אם הם מכה אחת או לא אבל שידפון וחגב פשיטא ששתי מכות הן ואינו מנכה לו.

^[70] הקשו האחרונים הא הוי ספק אם היתה תפילתו מתקבלת, ואם כן איך מוציא מהחוכר מספק, ובשיטה מבואר בשם הרמ"ך שכיון שהחוכר שינה ממה שאמר לו בעל הבית ידו על התחתונה ועליו מוטלת חובת ההוכחה שתפילת הבעלים לא היתה נענית.

^[71] התוספות הוסיפו לבאר שכאן אפילו אם נאמר שהשאירו לו מן השמים, הרי אין לו בזה שום ריוח כי השדה נשדפה ולא מסתבר לומר שהריוח הוא בכך שהוא פטור מלשלם, כי לא מתקיים בזה כי נשארנו מעט מהרבה.

^[72] הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל כתב אם היתה שנת שידפון אינה עולה לו מן המנין, והקשה הלחם משנה מדוע לא הזכיר שצריך שיהא שידפון בכל העולם, ועיין מרכבת המשנה.

^[73] המהרש"א הקשה, מדוע מקשינן רק על מאי דמסקינן ששביעית אפקעתא דמלכא, ולא מקשינן מה החילוק בין פודה את שדה אחוזתו ששביעית עולה מן המנין לקונה שדה בזמן שהיובל נוהג שאינה עולה, ותירץ, דהוה אמינא שבמוכר שדה בזמן שהיובל נוהג צריך שיהיה בידו שני תבואות ושביעית אינה שנת תבואה. אבל השתא דקאמרת ששביעית אפקעתא דמלכא מקשינן אם כן גם לענין גירוע נימא הכי. ועיין בשיטה בשם הראב"ד.

מאי [מה הדין]? הפסיק שדה של זרע אחר מאי [מה הדין]? ועוד: חיטי [חיטים] לגבי שעורים האם כזרע אחר דמי [נחשבים], או לא? ועוד: אם של כל העולם כולו מסביב לקה בשדפון, ושלו לקה בירקון, אי נמי [או גם כן] כל העולם כולו לקה בירקון ושלו לקה בשדפון, מאי [מה דינו]? לכל אחד מן הספיקות הללו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [יעמוד] במקומו.

ועוד שאלה: אמר ליה [לו] בעל הבית לחוכר: זרעה חיטי [זרע את השדה חיטים], ואזל [והלך] הוא החוכר וזרעה שערי [שעורים], ואשתדוף רובא דבאגא [והשתדפו רוב שדות אותה בקעה], ואשתדוף נמי הנך שערי דיליה [והשתדפו גם כן שעורים אלה שלו], מאי [מה הדין]? מי אמרינן דאמר ליה [האם אומרים אנו שיכול החוכר לומר לו] לבעל השדה: אילו זרעתה חיטי הוה נמי משתדפא [אילו הייתי זורעה חיטים היתה גם כן משתדפת] שהרי סביב השתדף הכל, או דלמא מצי אמר ליה [שמא יכול לומר לו המחכיר] אילו זרעתה חיטי [אילו היית זורע אותה חיטים] הוה מקיים [היה מתקיים] בי מה שנאמר "ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכך נגה אור

"(איוב כב, כח), ושמא היתה זכותי גורמת שיעשו משמים שיתמלא רצוני, וכיון ששינית ממה שבקשתי — לא נתקיים בי הדבר. ומשיבים: מסתברא דאמר [מסתבר שיכול הוא לומר] אי זרעתה חיטי הוה מקיים [אילו היה זורעה חיטים היה מתקיים] בי מה שנאמר "ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור".

ועוד שאלה: נשתדפו כל שדותיו של המחכיר, ואשתדוף נמי הא בהדייהו [והשתדף גם שדה זה אתם], ולא אשתדוף רובא דבאגא מאי [השתדפו רוב שדות אותה בקעה, מה הדין]? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי כיון שלא אשתדוף רובא דבאגא [השתדפו רוב שדות אותה בקעה] לא מנכי ליה [מנכה לו] החוכר מן החכירה, שהרי אין זו מכת מדינה, או דלמא [שמא] כיון דאשתדוף כולהו ארעתיה [שהשתדפו כל אדמותיו] של המחכיר, מצי אמר ליה [יכול החוכר לומר לו] למחכיר: האי [זה] משום לתך דידך [מזלך שלך] הוא, דהא משתדפו [שהרי השתדפו] כל שדותיך.

ומשיבים: מסתברא דאמר ליה [מסתבר שיכול לומר לו] לחוכר: אי [אם] משום לתאי דידי [מזלי שלי] — הוה משתייר [היה נשאר] לי פורתא [מעט], כדכתיב [כפי שנאמר] "כי נשארנו מעט מהרבה" (ירמיה מב, ב) שאף בגללה אין היא מכלה הכל.

ועוד שאלה: נשתדפו כל שדותיו של החוכר ואשתדוף רובא דבאגא [והשתדפו רוב שדות אותה הבקעה], ואשתדוף נמי הא בהדייהו [והשתדף גם שדה זה עמם] מאי [מה הדין]? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי כיון דאשתדוף רובא דבאגא מנכי ליה [שהשתדפו רוב שדות אותה בקעה הריהו מנכה לו], או דלמא [שמא] כיון דאשתדוף כולהו ארעתיה [שנשתדפו כל אדמותיו] של החוכר, מצי אמר ליה [יכול המחכיר לומר לו] לחוכר: משום לתך דידך [מזלך שלך] הוא, דהא משתדפו [שהרי השתדפו] כל שדותיך. ומשיבים: מסתברא דאמר ליה [מסתבר שיכול המחכיר לומר לו] לחוכר: משום לתאך [משום מזלך] הוא.

ושואלים אמאי [מדוע]? הכא נמי נימא ליה [כאן גם כן יאמר לו] החוכר למחכיר: אי [אם] משום לתאי דידי [מזלי שלי] הוא — הוה משייר [היה נשאר] לי פורתא [מעט], דהוה מקיים [שהיה מתקיים] בי מה שנאמר "כי נשארנו מעט מהרבה" ומשיבים: משום דאמר ליה [שיכול לומר לו] המחכיר לחוכר: אי הוה חזית לאישתיורי [אם היה ראוי שישתייר] לך מידי [דבר] — הוה משתייר [היה נשאר] לך מדנפשך [משלך] מאדמתך הפרטית ולא מזו שחכרת.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: היתה שנת שדפון וירקון או שביעית (שמיטה), או שהיו שנים כשני אליהו שאין גשם כלל — אינו עולה לו מן המנין של שנות החכירה.

קתני [שנה שם] שדפון וירקון דומיא [בדומה] לשנים כשני אליהו, מה שני אליהו — פירושו שלא הוי [היתה אז] תבואה כלל, אף הכא נמי [כאן גם כן] מדובר באופן שלא הוי [היתה] תבואה כלל, אבל באופן דאיכא [שיש] תבואה כלשהי — סלקא ליה [עולה לו מן החשבון], ולא קאמרינן [ואין אנו אומרים] מכת מדינה היא!

אמר רב נחמן בר יצחק: שאני התם [שונה שם], שאמר קרא [הכתוב] לענין מכירת וחכירת שדות: "במספר שני תבואת ימכר לך" (ויקרא כה, טו), שמשמעו: שנים שיש בהן תבואה בעולם.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: אלא מעתה שביעית תעלה לו מן המנין, דהא איכא [שהרי יש] תבואה בחוצה לארץ על כל פנים! אמר ליה: שביעית אפקעתא דמלכא [הפקעה של מלך] היא, כלומר, הקדוש ברוך הוא הפקיע אותה, וממילא גזר עליה שלא תיכנס בחשבון.

אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: אלא מעתה, שהשביעית מופקעת ונחשבת כבטלה לגמרי, שביעית לא תעלה לו מן הגירוע, שלא יחשב אותה בתוך חשבון השנים שהוא מגרע ממחיר השדה כשפודים אותו, אלמה תנן [מדוע שנינו במשנה שם]: נותן סלע ופונדיון לשנה לפי החשבון האמור בתורה, ואם מדקדקים בחישוב מוצאים שנותן גם עבור שנת השביעית! אמר ליה [לו]: שאני התם דחזיא למישטחא [שונה שם שראוייה היא לשטוח] בה פירי [פירות], ואם כי איננו יכול להשתמש בשדה לזריעה, הרי יכול להשתמש בשדה לכל צורך אחר.

אמר שמואל: לא שנו כן אלא באופן שזרעה החוכר וצמחה ואכלה חגב או זרע בה דבר אחר, אבל אם לא זרעה כלל — לא, שאין אנו מקילים על החוכר, אפילו היתה זו מכת מדינה. ומדוע — דאמר ליה [שיכול המחכיר לומר לו] לחוכר: אילו זרעתה הוה מקיים [היית זורע אותה היה מתקיים] בי מה שנאמר: "לא יבשו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו" (תהילים לז, יט), כלומר, שמא זכותי היתה גורמת שמכת המדינה לא היתה פוגעת בשדותי.

מתיב [מקשה על כך] רב ששת ממה ששנינו: רועה שהיה רועה בהמות של אחרים והניח עדרו ובא לעיר, ובינתים בא זאב וטרף, ובא ארי ודרס — אין אומרים: אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו; אם יכול היה להציל מחיה רעה זו — חייב, ואם לאו [לא] היה בכוחו להציל — פטור. ולפי שיטתך זו, ואמאי [ומדוע]? נימא ליה [שיאמר לו] בעל הבהמות: אי הוית התם הוה מקיים [אילו היית שם היה מתקיים] בי מה שנאמר: "גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך" (שמואל א' יז, לו)!

ומשיבים: משום דאמר ליה [שיכול לומר לו] הרועה לבעל הבהמות: אי הוית חזית לאיתרחושי [אם היית ראוי שיתרחש] לך ניסא [נס] הוה איתרחיש [היה מתרחש] לך ניסא [נס] כמו שאירע לר' חנינא בן דוסא דמתיין עיזי דובי בקרנייהו [שהביאו העיזים דובים בקרניהן] בלא כל צורך של סיוע מצד הרועה. ושואלים: ונימא ליה [ושיאמר לו] בעל הבהמות לרועה: נהי דלניסא רבה [אם אמנם שלנס גדול] לא הוה חזינא [הייתי ראוי], מכל מקום לניסא זוטא [לנס קטן]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שואל אדם בטובו לעולם. פירש רש"י בשאמר לו בלשון זה השאילני קרדומך בטובו דמשמע כל שהוא טוב, ולפיכך נראה שפירש הוא ומהדר ליה קתיה שבריו כלומר יחזירנו לו כשישבר. אבל הראב"ד פירש, שאומר לו השאילני בטובתך שהיא גדולה עלי, ולפיכך משתמש בו והולך לעולם ואפילו נשבר מתקנו ומשתמש בו ואינו מחזיר לו לעולם אלא הקתא שהוא הבית יד כדאמרינן (שבועות מג, ב) קתא דמגלא. (שיטמ"ק).

הכי גרסינן: פרדסאי רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה. אבל היכא דאמר ליה פרדיסי לא רפיק ביה אלא תרי פרדיסי, וכדמשמע בפרק המוכר את הבית (ב"ב סא, ב). ויש ספרים דגרסי הכא הכי בהדיא, פרדיסי רפיק ביה תרי פרדיסי, פרדיסאי רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה. (שיטמ"ק).

מתני': כשם שחולקין בתבואה וכו'. תמיה לי מאי קאמר, דהא תנא הכל כמנהג המדינה, ואם נהגו לחלוק בתבן חולקין ואם לאו אין חולקין, וכדאמרינן בגמרא (לקמן ע"ב) אמר רב יוסף בבבל נהוג דלא יהבי תיבנא לאריסא. ומסתברא דבמקום חדש שאין שם מנהג קאמר, כלומר ובמקום שאין שם מנהג מן הדין חולקין בתבן ובקש כשם שחולקין בתבואה. (שיטמ"ק).

כל העולם כלו בשדפון ושלו בירקון הן בארבעת השדות לשטה זו הן ברוב בקעה לשטה ראשונה הדבר בספק אם השדפון והירקון דומות למכה אחת אם לאו ומ"מ אם של כל העולם בשדפון ושלו אכלה חגב או בהפך אין ספק שאין מנכה לו שאין שני מינין אלו דומין זה לזה וכן כתבוה חכמי התוספות:

התנה עמו שיזרענה חטים והלך וזרעה שעורים ונשדפה רוב הבקעה הן חטים הן שעורים אין מנכה לו אף הוא אומר לו אלו נתקיימה עצתי לא אירעך כך נשדפו שדותיו של מחכיר בכל מקום שהם ונשדפה זו עמהם ולא נשדפה רוב בקעה אין מנכה לו ואע"פ שידים מוכיחות שבשבילו אירע כן אין כאן הוכח אדרבה אם לא שנשענה מדת רחמים על חכירות זה היתה משארת לו מצד אחר נשדפה רוב בקעה וזו עמהם ונשדפו בשאר מקומות שדותיו של חוכר שלא בשדפון שכניו הואיל וכל שדותיו נשדפו שלא ממכת מדינה אף זו בשבילו נשדפה ולא ממכת מדינה ואין יכול לומר בזה ומדת רחמים השאירתו שאין למדת רחמים להשאיר לו במה שאינו שלו ולא עוד אלא שאין כאן כלום שאם היה חייב ארבעה ומשלם שתים מה נשאר לו בכך ולא כלום:

המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג אינו מותר לגאול בפחות משתי שנים שהרי נאמר בה במספר שני תבואות ימכר לך ואפילו רצה הלוקח אסור לו להתרצות ולישמע לו שנאמר במספר שנים אחר היובל תקנה ומאחר שכתוב שני תבואות אין נקראין שתי שנים אלא אם כן היו שתיהן באכילת תבואה לפיכך אם היה אחד מהן שנת שדפון או ירקון או שביעית או עצירה גדולה כשני אליהו אין עולה לו מן המנין הא אם לא היתה שנת שדפון באותו מחוז דרך כלל אע"פ שנשדפה שדהו ואפילו רוב בקעה ששדה זו בתוכה עולה לו מן המנין לא הקפידה תורה אלא שתהא שנת תבואות לכלל המחוז ואע"פ ששביעית יש תבואה באותו מחוז כגון בחוצה לארץ שבסביבות ארץ ישראל שביעית שאני שהוא נפקע מצד גזרת מלך:

כבר ביארנו בהרבה מקומות שהמקדיש שדה אחזה ורצה לפדותה מיד הקדש אין פודין אותה מיד גזבר בשווייה אלא בין יפה בין רעה פודה אותה לחשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואין שנת היובל מן המנין נמצא חמשים שקל למ"ט שנים ועולה לכל שנה סלע ופונדיון בקירוב שהסלע מ"ח פונדיונין ומחשב לפי חשבון זה בכל שנים העתידים לבא עד היובל שאם יש לו עד היובל עשר שנים נותן עשרה סלעים ועשרה פונדיונין וכן לפי חשבון זה ואם היו הבעלים פודין פודין לפי חשבון זה ומוסיפין חומש ואין מנכין לו מן הפדיון בשביל שנות השמטה שבה כגון שיאמר הרי היית חייב מ"ט סלעים למ"ב שנים שהרי שבע השמיטות אינן מן המנין וחשוב לכל שנה ושנה בחשבון מ"ט סלעים למ"ב שנים שהרי אף הוא אומר לו אף בשנת השמטה יש לך בה תשמיש שהרי ראויה היא לשטוח בה פירות וכיוצא באלו:

זה שביארנו במשנה שהוא מנכה לו מן חכירו דוקא שזרעה ואכלה חגב או נשתדפה על הדרכים שביארנו אבל אם לא זרעה כלל אפילו נשתדפה כל הבקעה או אכלה חגב ויש לנו לומר שאף אם זרעה הוא היתה נשדפת כחברותיה או אכלה חגב אינו מנכה לו שמא אם זרעה היה מתקיים בו לא יבושו בימי רעה ובימי רעבון ישבעו ויתבאר בסמוך שכך הדין אם זרעה ולא צמחה אע"פ שהוכת רוב מדינה בשדפון או חגב אלא יש לו לחזור ולזרוע כמה פעמים עד שיגיע לזמן שעבר בו זמן זריעה והוא בזרע הבכיר כגון חטים ושעורים עד טבת ובזרע האפיל כגון קטניות ושאר מיני תבואות עד אדר:

רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרים אלו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור וכבר ביארנוה במקומה במסכתא זו:

מסתברא דאמר ליה אי זרעתה חיטי הוה מקיים בי ותגזור אומר וכו'. ונראה לומר דהאי דינא דיינינן בין בחכרנותא בין בקבלנותא למחצה לשליש דכיון דשני משליחותיה פושע הוא ומצי נמי אמר ליה אי לא שנית הוה מקיים בי ותגזר אומר וכו' וכן נראה מלשון הר"מ שכתב השוכר או המקבל וכו'. הרמ"ך.

הוה משתייר לי שרתא וכו'. פירוש והשדה שבידך היה ראוי להשתייר ומזלך גרם דלא אשתייר. והכא ליכא למימר מדידך הוה משתייר דהאי גופיה דידיה הוא. שיטה.

לימא ליה אי משום לתאי דידי הוה משתייר לי פורתא. ואף על פי שזו השדה אינה שלו וגם לא נשתייר לו משדותיו כלום אפילו הכי סלקא דעתך למימר הכי דהא לעיל אף להוציא ממון אמרינן הכי וצריך ליתן לו חכירותו משלם אלמא טענה ברורה היא כל שכן דלהחזיק ממון יש לו לומר כן. ומשני אי הוה חזיא לאשתיורי וכו' דודאי גבי מחכיר שייך למימר הכי שהרי גוף הקרקע שלו וממנה יש לו לקבל חכירותו כדלעיל דאמרינן חטי מארעאי קא בעינא ושייך לומר נשארנו מעט מהרבה והרי נשאר לי חכירותי בשדה שלי אבל חוכר לא מצי למימר נשארנו מעט וגו' שאין גוף הקרקע שלו והרי לא נשאר לך כלום ואפילו אפטור אותך מן החכירות. הרא"ש.

מתיבי היתה שנת שדפון וירקון וכו'. אינו עולה ללוקח מן המנין ואין המוכר יכול לפדותה עד שתי שנים שלמות של תבואות. קתני שדפון דומיא דשני אליהו דלא הואי תבואה בכל המלכות הא איכא תבואה במקצת סלקא ליה ולא אמרינן מכת מדינה היא אלא אמרינן משום לתא דלוקח הוא ומשמים קנסוהו והכא נמי כיון דאיכא תבואה במקצת מדינה אמאי מנכה לו מחכורו נימא משום לתא דמקבל הוא וקשיא לתרווייהו דילמא מכת מדינה היא דקתני במתניתין מכת כל המלכות קאמר דומיא דשני אליהו שהיה בכל מלכות אחאב. ושני ליה שאני הכא דרחמנא אמר שני תבואות וכיון דאיכא תבואה בעולם שני תבואות הוו. ואקשיה אי הכי שביעית נמי תעלה לו וכו'. ופריק ליה אף על גב דאיכא תבואה בחוץ לארץ רחמנא אפקעה מישראל וכמי שאין תבואה בעולם הוא ואינו מחשבון שנים. אלא מעתה שביעית תעלה לו בגירוע דכתיב ואם אמר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן וגו' ואם הקדיש שתי שנים לפני היובל האחת שביעית והוא נותן שני סלעים ושני פונדיונים ולמה הוא נותן כל זה והלא אינה אלא שנה אחת לפני היובל כי השביעית אינה ממנין שנים ואינו עולה לחשבון השנה כי אם סלע ושלשה ריבעי דינר בקירוב כי כשתוציא מן היובל שבעה שני שמטה נשאר חמשים סלעים למ"ב שנים ותחלק אותם ויעלה לשנה סלע ושליש ריבעי דינר בקירובן וכשהקדישה שתי שנים לפני היובל לא תחשוב אותם כי אם שנה אחת וכבר נגרעו מהיובל מעא ולא נשארו עד היובל כי אם שנה. הא דתנן נותן סלע ופונדיון לשנה חוץ מן החומש קאמר שהמקדיש מוסיף חומש ואם שדה מקנה הוא אינו פודה אלא בשוה. ושני ליה שאני הקדש דלאו בתבואות תליא מילתא אלא כל דחזי לשום תשמיש צריך פדיון ושביעית נמי הא חזיא למשטח בה פירי. והאי קושיא אמתניתין נמי קשיא. הראב"ד ז"ל.

תוס' בד"ה אלא מעתה כו' וי"ל דשפיר קאמר אלא מעתה כו' עכ"ל וגם אנו נאמר בהאי אלא מעתה שביעית לא תעלה לו מן הגירוע כו' דלקמן ולא תקשה ליה בפשיטות אהך ברייתא דהכא דאין שביעית עולה לו מן המנין די"ל דאי הוה טעמי דמעטיה קרא משני תבואות דשביעית אינה ראויה לתבואה אבל מכת מדינה הוה ראויה לתבואה הכא בשדה אחוזה ליכא מיעוטא דקרא ומשום הכי עולה מן המנין אבל השתא דאמרת דמכת מדינה נמי מקרי אינה ראויה ואפ"ה לא אימעיט מקרא דשני תבואות ושביעית נמי לא אימעיט מיניה אלא מסברא בלאו קרא קאמרת דאפקעתא דמלכא היא א"כ מהך סברא נמי לא תעלה לו מן הגירוע ומשני מ"מ כיון דהתם לא תלי לה בשני תבואות כלל ליכא ביה אפקעתא דמלכא כיון דחזיא למשטחא פירי ודו"ק:

בא"ד אי אשתדוף רובא כו' כיון שיש בחוצה לארץ בשום מקום בעולם כו' עכ"ל דהא אפילו אשתדיף כל ארץ ישראל אי לאו אשתדיף גם בחוצה לארץ מקרי שני תבואה דלא הוו דומיא דשני אליהו דבשום מקום ליכא וק"ל:

בד"ה מתיב רב ששת כו' אבל הכא שלא היה שם דילמא אי הוה התם היה בו רוח גבורה כו' עכ"ל למאי דמוקמי לה בס"פ הפועלים דשמע קול אריה ועל איכא למימר נמי בהך דהא לא בא לו רוח גבורה אלא דהאי שנויא לא קאי לפי האמת ורבה הוצרך לאוקמי הכי בדוחק כמו שכתב הרא"ש בפ' המפקיד ודו"ק:

גמ' זרע אחר מאי כו' נ"ב לפי לישנא דגמ' היה נראה לפ' דבעיא אחריתי היא ומתחלה בעי על קיטנית שהם זרע אחר לגמרי שאינה מין תבואה כמו שפרש"י לקמן אכן מפי' רש"י דהכא משמע דחד בעי' היא ואפשר ראייתו מדלא אמר חטה לגבי שעורים מאי משמע דחד בעיא היא וקמפרש לקמייתא והא דקאמר כזרע אחר דמי ה"פ כאילו זרע אחר ממש חשבינן כו' ודו"ק:

שם הוה משייר לי פורתא כו' נ"ב פירוש אלא מכת מדינה היא ועל זה משיב אם כן בדידה הוה ליה לאשתיורי דהא התם לא הוי מכת מדינה דלא אשתדפו שם רובא דבאגא:

שם היה מקיים ביך גם את הארי כו' כצ"ל וכן הוא בס"א:

גמרא אפקעתא דמלכא. עי' מסה"ש וכן לעיל לט:

רש"י ד"ה הא איכא. וסלקינן ליה ומגרע כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה לא תעלה (בסופו). ותחלק נ' שקלים למ"ב שנה כו'. כצ"ל:

תד"ה אי הוית. וממנו יש לו לקבל שכירותו כו'. לפ"ז לא קאי אלא לתירוץ הא"נ ומדוע לא פי' דיכול לומר כי נשארנו כו' שהרי נשאר לי מה שקצבתי עמך אם מאותה שדה או מן השוק ואפי' אם בה לא נשאר מאומה:

אִי הֲוִית הָתָם, הֲוָה מִקַּיֵּים בִּי "גַּם אֶת הָאֲרִי גַם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ" (שמואל א' יז, לו). מקשים ולימא ליה האי אם אתה ראוי לנס היה הקדוש ברוך הוא עושה לך נס שלא יבוא הארי והדוב לעדר שלך?
ונראה לי בס"ד זה ישיב לו דהקדוש ברוך הוא אינו רוצה לעשות לי נס שינכה בעבורו מזכיותי ואם יעשה לי נס זה לקיים 'גַּם אֶת הָאֲרִי גַם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ' יש בזה קדוש השם וכל נס שיש בו קדוש השם אין מנכין לבעל הנס מזכיותיו בעבורו אלא אדרבה נוסף לו שכר על זה הנס שנעשה לו כי נתקדש שם שמים על ידו כמו שאמרו על רבי חנינא בן דוסא אבל נס שלא יבא ארי לעדר אין בזה קדוש השם דאין הדבר ניכר ועל זה מנכין לו מזכיותיו.
אי נמי יאמר אני כך התפללתי שאם יבא אויב או חיה רעה לעדר לא יעמדו נגדך ולא התפללתי שלא יבא ארי ודוב לעדר.

מאי. מי אמרינן ארבע שדות שסביבותיה לא נשדפו או דלמא אמר ליה אילו היו זרועות תבואה אף הן נשדפו: זרע אחר מאי. אם תמצא לומר אספסתא לאו הפסקה היא משום דלאו בכלל גזירת פורענות התבואה הוא דאמר ליה אילו תבואה הואי איהו נמי אישתדוף זרע אחר מי הוי הפסקה: ותגזר אומר. מה שתבקש מן היוצר יעשה ואני לא בקשתי מן השמים בתחילת השנה שיצליחני בשעורים אלא בחטין: כל שדותיו. בכל מקום שהן: לתך. מזלך: כולהו ארעתיה. ואפי' ישנן בבקעה אחרת: היתה שנת שדפון. גבי מוכר בזמן שהיובל נוהג שאינו מותר לו לגאול פחות משתי שנים תנן לה בערכין (דף כט:): או שנים כשני אליהו. שלא ירדו גשמים: אינו עולה לו מן המנין. שתי שנים: הא איכא תבואה בדוכתא אחריתי. אע''ג דההוא באגא אישתדוף אמרינן לתא דידיה (מזל דידיה) גרם וסלקינן ליה מגרע מדמים מה שמגיע לשנה אחת כאילו היו בה פירות: שיש בהן תבואה. בשום מקום בארץ: אפקעתא דמלכא. המלך ביטלו מלזורעה והרי היא כמו שאינה ולא קראה הכתוב לישראל שנת תבואה: אלא מעתה. אי כמאן דליתה: לא תעלה לו בגירוע. מקדיש שדהו ובא לפדותו שנתן לו הכתוב פדיון בתחילת היובל חמשים שקל כסף (ויקרא כז) ואם אחר היובל וחשב לו הכהן וגו' ונגרע מערכך (שם). שנים שעברו הוא מגרע מן החשבון כמה שמגיע להם ונותן כמה שמגיע לשנים הבאות וכיון דבשביעית כמאן דליתנהו למה הן נמנות לפחות את הפדיון דתנן נותן סלע ופונדיון לשנים הבאות שזהו החשבון המגיע לכל שנה כשאתה מחלק חמשים סלעים למ''ט שנים נמצאו שביעיות מועילות לגרע הפדיון דאי מדלית שבע שמיטות ותחלק חמשים שקלים למ''ב שנה מגיע לכל שנה קרוב לסלע ודינר: למשטח ביה פירי. הלכך סלקא ליה דגבי פדיון שדה אחוזה לא כתיב שני תבואות: לא שנו. אם מכת מדינה היא מנכה לו: אבל לא זרעה. ואשתדוף רובא דבאגא לא מנכה ליה: רבי חנינא בן דוסא. במסכת תענית:

אי הוית חזית לאשתיורי לך הוי משתייר לך מדנפשך. גבי חוכר איכא למימר הכי דאפילו יפטור אותו המחכיר מליתן חכירותו הרי לא נשתייר כלום דבנשדף כל השדה איירי והא דקתני מנכה לו לישנא קלילא נקט אי נמי נשאר קצת בשדה לא חשיב שיור המעט הנמצא לענין שיהא קורא כי נשארנו מעט מהרבה כיון ששום שדה לא פלט מהפסד מרובה אבל מחכיר שגוף הקרקע שלו וממנו יש לו לקבל חכירותו כדאמר לעיל מארעאי קבעינא יכול המחכיר לומר לחוכר כי נשארנו מעט מהרבה והרי נשאר לי חכירותי מה שקצבתי עמך בכך וכך כורין: אלא מעתה שביעית תעלה כו'. תימה מאי אלא מעתה בלאו הכי תקשה אברייתא אמאי אין שביעית עולה מן המנין כיון דלא דמי לשני אליהו וי''ל דשפיר קאמר אלא מעתה דאי אמרת דמכת מדינה לא חשיב אלא דומיא דשני אליהו אתי שפיר דהוה תלינן טעמא במה שזו השדה אינה ראויה לתבואה לא מיקרי שני תבואות והיינו כי ליכא תבואה בעולם כגון שני אליהו אבל יש תבואה בעולם חשיב שדה זו ראויה לתבואה אף על גב דאישתדוף רובא דבאגא אבל שביעית ודאי אף על גב דאיכא תבואה בחו''ל שדה זו אינה ראויה לתבואה כיון שהיא בארץ אבל השתא דאמר כי אישדוף רובא דבאגא הוה מכת מדינה ולא חשיבא שדה זו ראויה לתבואה ואפי' הכי גזירת הכתוב הוא כיון דאיכא תבואה בעולם עולה לו מן המנין א''כ אפי' שביעית נמי ומשני שביעית אפקעתא דמלכא הוא ואי אפשר להיות תבואה בארץ בהיתר כלל ולהכי לא מקרי שנת תבואה אבל שנת שדפון דאע''ג דהוי מכת מדינה אי אשתדוף רובא דבאגא חשיבא אפשר להיות בה תבואה כיון שיש בחו''ל בשום מקום בעולם כי באפשר להיות בה תבואה מיקרי שנת תבואה ובשנים כבשני אליהו חשב כלא אפשר להיות בה תבואה כיון דבשום מקום ליכא: מתיב רב ששת רועה שהיה רועה עדרו כו'. תימה אמאי לא פריך ממתניתין דהפועלים (לעיל דף צג:) דתנן הארי והדוב הרי זה אונס ואמאי נימא אילו נלחם בהם הוה מקיים ביה גם את הארי וי''ל דהתם כיון שהיה שם ולא בא לו רוח גבורה אין יכול לומר דהוה מקיים ביה אבל הכא שלא היה שם דלמא אי הוה התם היה בו רוח וגבורה ודעת להלחם והוה מקיים ביה גם את הארי כו': לניסא זוטא מיהא חזיא קשיא. תימה מאי קשיא הא אמרן לעיל דכי אמר ליה זרעה חטין וזרעה שערי ואשתדוף דמצי אמר ליה אי זרעתה חטין הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך וכ''ש כשלא זרעה כלל דליכא הוכחה שהיה ראוי להשתדף וי''ל דשמואל מיירי כגון שאמר ליה זרע כל מה שתרצה דהשתא לא מצי למימר הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך דבסתמא לא היה מקבל הקדוש ברוך הוא תפלתו של זה שיצליח כל מה שיזרע אם לא שיעשה לו נס ולא קאמר לעיל הוה מקויים בי ותגזר אומר אלא לפי שמתפלל על מין אחד של חטין:

בבא מציעא קו ע"א