דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 219ימים לסיום הש״ס

בבא בתרא נה ע"ב - Steinsaltz

and a public road that is at least sixteen cubits wide; and a private road that is four cubits wide; and a public trail; and a permanent private trail that is used whether in the summer or in the rainy season, i.e., winter. Rav Asi and Ravin disagree with regard to whether Rabbi Yoḥanan held that a boundary or sea squill also serves to subdivide a field for the purpose of pe’a.

The Gemara further clarifies: What is the halakha of ritual impurity that is affected by determining whether an area is one or two fields? As we learned in a mishna (Teharot 6:5): With regard to one who enters into a valley during the rainy season, i.e., winter, when people generally do not enter this area, and therefore for the purpose of this halakha it is considered a private domain, and there is a principle that in a case of uncertainty concerning whether one contracted ritual impurity in a private domain he is ritually impure; and there was ritual impurity in such and such a field, and he said: I know I walked to that place, i.e., I walked in the valley, but I do not know whether I entered that place where the ritual impurity was or whether I did not enter, Rabbi Eliezer deems him pure and the Rabbis deem him impure.

Rabbi Eliezer deems him pure, as Rabbi Eliezer would say: Concerning uncertainty with regard to entry, i.e., it is uncertain whether he entered the area where the ritual impurity is located, he is ritually pure. But if he certainly entered the area where the ritual impurity is located and the uncertainty is with regard to contact with ritual impurity, he is ritually impure. It is with regard to this halakha that Ravin said in the name of Rabbi Yoḥanan that a boundary or sea squill defines these fields as distinct areas.

The Gemara infers, though, that even Ravin holds that a boundary or sea squill serves as a barrier only with regard to pe’a and ritual impurity, but with regard to the halakhot of Shabbat, they do not serve as a barrier between fields.

Rava says: They serve as a barrier between fields even with regard to the matter of Shabbat, as it is taught in a baraita: With regard to one who carried out half of a dried fig from a private domain into the public domain and placed it there, and then returned and carried out another half of a dried fig, if it was done within one lapse of awareness, i.e., he did not remember in the interim that this act is prohibited or that it was Shabbat, the two acts are considered as one, and since the two items together equal the size of a dried fig, he is liable to bring a sin-offering. But if it was done within two lapses of awareness, i.e., after he carried out the first half of a dried fig he remembered that this act is prohibited or that it was Shabbat, but subsequently forgot again and carried out the second half of a dried fig, he is exempt.

The baraita continues. Rabbi Yosei says: If it was done within one lapse of awareness,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נה - ב

ודרך הרבים [דרך רחבה שש עשרה אמה] והוא מקום הילוך סוסים ועגלות של רבים -

ודרך היחיד [דרך רחבה ארבע אמות] - [1]

ושביל הרבים [הוא דרך להילוך הרבים ברגליהם] ושביל היחיד - [2]

הקבוע [ים] בין בימות החמה ובין בימות הגשמים, כי אינו מקום חרישה וזריעה, ולפיכך מהלכים בה אף בימות הגשמים. [3]

ולענין חיוב פאה לכל שדה, הוא שאמר רבי יוחנן: אף המצר והחצב מפסיקין בשדה, וצריך להניח פאה מכל אחת.

עוד מבארת הגמרא:

טומאה מאי היא [לענין איזה דין בטומאה מועיל הפסק בין שתי שדות]?

דתנן במסכת טהרות:

הנכנס לבקעה - שיש בה שדות הרבה - בימות הגשמים שאין מהלכין שם בני אדם [כדי שלא יקלקלו את הזריעה], ודין רשות היחיד לה לענין מה דקיימא לן "ספק טומאה ברשות היחיד - טמא", ויש טומאה בתוך שדה פלונית [ולא בכולה], ואמר הנכנס לבקעה:

"הלכתי למקום הלז [לבקעה], ואיני יודע: אם נכנסתי לאותו מקום [4] [לשדה שיש בה טומאה], ואף אם נכנסתי, איני יודע אם הלכתי עד הקבר ונטמאתי באהלו, ואם לאו":

רבי אליעזר מטהר ואף שרשות היחיד היא שספיקה טמא, וכדמפרש טעמא ואזיל.

וחכמים מטמאין כדין רשות היחיד שספיקה טמא.

שהיה רבי אליעזר אומר:

אם היה הספק "ספק ביאה", היינו, כאשר הספק הוא אם נכנס כלל לשדה שיש בה טומאה, כי אז הרי הוא טהור, ואף שרשות היחיד היא, ומשום כך טיהר בנכנס לבקעה.

ורק אם היה הספק "ספק מגע טומאה", היינו, שנכנס בודאי לשדה, אלא שאינו יודע אם בא עד מקום הטומאה, הרי הוא טמא ברשות היחיד. [5]

ולענין דינו של רבי אליעזר מפסיק המצר והחצב, שאם היתה טומאה באיזה מקום בשדה שמצד אחד של המצר, וספק אם נכנס בצד זה או לא, אינו טמא, שהרי "ספק ביאה" הוא; ואם היתה שדה גדולה שאין מצר מפסיק באמצע, ויודע שנכנס לשדה הגדולה אך אינו יודע אם הלך באותו צד שהטומאה בה, הרי זה "ספק מגע טומאה" שהוא טמא, כי הכל שדה אחת תיחשב, והרי בא.

ומדייקת הגמרא, מדלא נחלק רבין בשם רבי יוחנן אלא על פאה וטומאה שהמצר והחצב מפסיקין, ולא נחלק אף לענין שבת, משמע: אבל לשבת, לא מפסיקים המצר והחצב; ומפרש לה ואזיל, מה הפסק שייך בין שתי שדות לענין שבת.

רבא אמר: אפילו לענין שבת מפסיקים הם.

ומפרשת הגמרא לענין מה מועיל ההפסק בדיני שבת: דתניא:

אם הוציא אדם אוכל בשבת כשיעור חצי גרוגרת [שהוא חצי משיעור ההוצאה באוכלים, לחייב חטאת בשבת] מרשות היחיד לרשות הרבים, והניחה ברשות הרבים ; וחזר והוציא כשיעור חצי גרוגרת אחרת והניחה שם:

אם בהעלם אחד הוציאם, שלא נזכר בינתיים ששבת היום - הרי זה חייב חטאת.

ואם בשני העלמות הוציאם, שנזכר בין הוצאה להוצאה ששבת היום, הרי זה פטור, כי "ידיעות מחלקות לחטאות", כלומר, ידיעה שידע בין שתי ההוצאות מחלקת את ההוצאות לשתים, שכל אחת אין בה שיעור, ופטור.

רבי יוסי אומר:

אף בהעלם אחד חילוק יש בדבר:

הערות

[1] א. כתב הרשב"ם "ולא זו אף זו קתני", והיינו שהוקשה לו כיון ששנינו "דרך היחיד", אם כן למה הוצרך לשנות תחילה "דרך הרבים" שהרי כל שכן הוא, ולזה פירש ד"לא זו [דרך הרבים] אף זו [דרך היחיד] קתני"; ואולם בתוספות נראה - כמבואר בהגהות הב"ח ובמהרש"א - שגירסתם היתה "דרך היחיד ודרך הרבים" [וכן "שביל היחיד, ושביל הרבים"] ; ועל קושיית הרשב"ם הביאו ישוב בשם הירושלמי, שנקט כן ברישא משום הסיפא ששנינו "הכל מפסיק לזרעים ואין מפסיק לאילנות", ולהשמיענו שאפילו דרך הרבים אינה מפסקת לאילנות. ב. ראה בהגהות הב"ח שתמה על הרשב"ם שפירש "דרך היחיד ארבע אמות", [וכן פירשו רש"י במנחות עא ב, הר"ש והרמב"ם בפירוש המשניות והרע"ב שם], כי מדברי הגמרא לקמן דף ק נראה, שהשיעור הוא: שתי אמות קטנות ומחצה.

[2] כתב הרמב"ם בפירוש המשניות: ושביל הרבים ושביל היחיד, הוא שיהיה דרך בין שתי השדות, אם לאיש אחד שעובר משם לשדהו, או שיהיה השביל לרבים אפילו שיהיה אותו השביל צר מאד. וראה פירוש רבינו גרשום בדרך הרבים והיחיד, ובשביל הרבים והיחיד.

[3] כתב רש"י במנחות עא ב "ושביל רבים או יחיד הקבוע: אי לא קביע לא מפסיק, דמקום צר הוא ולא חשיב".

[4] במשנה בטהרות ו ה הגירסא היא: "לאותו השדה".

[5] דעת הרשב"ם בביאור מחלוקתם: רבי אליעזר מטהר משום שלדעתו הרי זה חשוב "ספק ספיקא", שהרי ספק הוא אם נכנס כלל לאותה שדה, ואפילו אם נכנס ספק הוא אם בא עד מקום הטומאה; [ובאמת היה מקום לומר, שאין זה נקרא "ספק ספיקא" אלא אם באותה שדה שהטומאה בה, אין מקום הטומאה ידוע, כי אז ספק אחד הוא אם נכנס לשדה, וספק שני הוא, אם באותו מקום שנכנס אכן יש קבר, אבל אם מקום הטומאה ידוע וספיקו הוא עד היכן בא, זה לא נקרא "ספק ספיקא", אלא ספק אחד ממש, ואפילו לרבי אליעזר; אך אין נראה כן מלשון הרשב"ם בד"ה וחכמים מטמאים, שכתב אליבא דחכמים "חדא ספיקא היא, שמא הלך עד הקבר והאהיל", וכתב בד"ה ספק ביאה: "ואם תמצי לומר נכנס, ספק בא עד מקום הטומאה אם לאו"; ואם כי אינו מוכרח, מכל מקום בפנים נתבאר לפי משמעות זו]. חכמים מטמאים, משום שאין זה ספק ספיקא, כי הכל ספק אחד הוא, אם בא עד מקום הטומאה ונטמא, או לא, [ולפי מה שנתבאר לעיל מדברי הרשב"ם שמקום הטומאה ידוע, יש מקום לומר, שעד כאן לא נחלקו חכמים אלא דוקא בספק זה, אבל אם מקום הטומאה אינו ידוע, כי אז מודים חכמים שספק ספיקא הוא]. וב"קובץ שיעורים" אות רמה, העיר: מאי שנא מספק נכנס הארי לעדר ספק אם דרס, שהוא חשוב "ספק ספיקא" לענין טריפה, כמבואר בחולין נד! ? וכתב "דהתם הספק שמא לא על כלל, אבל הכא ודאי נכנס, אמרינן מה לי שדה אחת מה לי שתי שדות". דעת ר"י ורבינו תם בביאור מחלוקתם [ראה תוספות כאן ובפסחים י א ד"ה ספק ביאה]: רבי אליעזר מטהר משום שהוא ספק ספיקא, כי לדעתו לא גמרינן מסוטה לטמא ברשות היחיד אלא ספיקא אחת כסוטה [שהיא מקור הדין לטמא בספק ברשות היחיד, שהרי אף הסוטה שנסתרה אינה אלא ספק אם זינתה ונטמאה], אבל תרי ספיקי, לא. חכמים מטמאים ואף שספק ספיקא הוא, ומשום דמן הדין הרי היה לנו לטהר אפילו בספק אחד, ומשום "חזקת טהרה", ומאחר שטימא הכתוב ברשות היחיד בספק אחד, הוא הדין ב"ספק ספיקא". וב"קובץ שיעורים" אות רמו ביאר: והיינו דכיון דלא מהניא חזקה הוא הדין סדספק ספיקא לא מהני; והא דמהני רובא לטהר ברשות היחיד, כמבואר בכתובות טו, ולא ילפינן מחזקה, צריך לומר דכיון דרובא עדיף מחזקה, אין ראיה מחזקה להחמיר במקום רובא, אבל ספק ספיקא לא עדיף מחזקה; וראה שם שדן בזה להסוברים ד"ספק ספיקא" הוא כמו רוב, כידוע בשם שו"ת הרשב"א. ועוד כתב שם לבאר, דאין כוונת ר"י ללמוד ספק ספיקא מחזקה, אלא, דהטעם שאין מועיל חזקה בספק טומאה ברשות היחיד הוא משום שהתורה עשתה את הספק כודאי, וחזקה אינה מועילה אלא במקום שבלי החזקה אין כאן אלא ספק, אבל במקום ודאי אין מועילה החזקה, ומאותו הטעם בעצמו אין מועיל גם ספק ספיקא, משום דהספק הוא כודאי, אך כתב שם לדחות פירוש זה, ראה שם. ולדעת רש"י בעבודה זרה [ע א], נחלקו באופן שהשדה מלאה טומאה, וביאור מחלוקתם לדעתו הובא בתוספות כאן, ראה שם; וראה גם לשון הרמב"ם [שאר אבות הטומאות כ א]: וכן בקעה בימות הגשמים שיש בה שדות הרבה, ובה שדה אחת טמאה ואחת טהורה, ואמר "נכנסתי לבקעה זו, ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה או לא נכנסתי:. ".

ודרך הרבים שרוחבה לפחות שש עשרה אמה, ודרך היחיד שרוחבה ארבע אמות, ושביל הרבים, ושביל היחיד הקבוע בין בימות החמה ובין בימות הגשמים הרי הם עושים גבול לשדה. וכיוצא בזה נחלקו האמוראים בשיטת ר' יוחנן האם המצר והחצב אף הם חוצים את השדה, וצריך להניח פאה לכל חלק.

ועוד מבררים: טומאה, מאי [מה] היא? לאיזה ענין יכולים המצר והחצב להיות הפסק? ואומרים: דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנכנס לבקעה (מישור) בימות הגשמים שאז אין הרבים מהלכים שם, ודינה כרשות היחיד שספק טומאה שבה טמא, וטומאה היתה מצויה בשדה פלונית (מסויימת) באותה בקעה, ואמר: הלכתי למקום הלז, לאותה בקעה, ואיני יודע אם נכנסתי לאותו מקום שיש בו טומאה ואם לאו [לא] — ר' אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין.

שהיה ר' אליעזר אומר: ספק ביאה אם יש לו ספק אם נכנס לאותו מקום — הרי הוא טהור, ספק מגע טומאה — הרי זה טמא. ובענין זה אמר רבין בשם ר' יוחנן שמצר וחצב מגדירים מקום לעצמו.

ומדברי ר' אבין בשם ר' יוחנן מדייקים: לענין פאה וטומאה מפסיקים המצר והחצב, אבל לענין שבת — לא, אין מצר וחצב נחשבים כמחלקים את השדה לרשויות נפרדות.

רבא אמר: אפילו לענין שבת מפרידים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הוציא חצי גרוגרת (תאנה יבשה) מרשות היחיד לרשות הרבים והניחה שם, וחזר והוציא חצי גרוגרת אחרת, אם היה הדבר בהעלם אחד (שגגה אחת), שלא נזכר בינתיים שהדבר אסור או שיום השבת הוא — הרי שתי ההוצאות הללו מצטרפות. וכיון שהוציא שיעור גרוגרת, הרי זה חייב קרבן חטאת. ואם היה זה בשני העלמות, שלאחר שהוציא חצי גרוגרת נזכר שמעשה זה אסור או ששבת היום, וחזר ושכח, ושוב הוציא חצי גרוגרת — פטור.

ר' יוסי אומר: אף אם היה הדבר בהעלם אחד

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and a public road that is at least sixteen cubits wide; and a private road that is four cubits wide; and a public trail; and a permanent private trail that is used whether in the summer or in the rainy season, i.e., winter. Rav Asi and Ravin disagree with regard to whether Rabbi Yoḥanan held that a boundary or sea squill also serves to subdivide a field for the purpose of pe’a.

The Gemara further clarifies: What is the halakha of ritual impurity that is affected by determining whether an area is one or two fields? As we learned in a mishna (Teharot 6:5): With regard to one who enters into a valley during the rainy season, i.e., winter, when people generally do not enter this area, and therefore for the purpose of this halakha it is considered a private domain, and there is a principle that in a case of uncertainty concerning whether one contracted ritual impurity in a private domain he is ritually impure; and there was ritual impurity in such and such a field, and he said: I know I walked to that place, i.e., I walked in the valley, but I do not know whether I entered that place where the ritual impurity was or whether I did not enter, Rabbi Eliezer deems him pure and the Rabbis deem him impure.

Rabbi Eliezer deems him pure, as Rabbi Eliezer would say: Concerning uncertainty with regard to entry, i.e., it is uncertain whether he entered the area where the ritual impurity is located, he is ritually pure. But if he certainly entered the area where the ritual impurity is located and the uncertainty is with regard to contact with ritual impurity, he is ritually impure. It is with regard to this halakha that Ravin said in the name of Rabbi Yoḥanan that a boundary or sea squill defines these fields as distinct areas.

The Gemara infers, though, that even Ravin holds that a boundary or sea squill serves as a barrier only with regard to pe’a and ritual impurity, but with regard to the halakhot of Shabbat, they do not serve as a barrier between fields.

Rava says: They serve as a barrier between fields even with regard to the matter of Shabbat, as it is taught in a baraita: With regard to one who carried out half of a dried fig from a private domain into the public domain and placed it there, and then returned and carried out another half of a dried fig, if it was done within one lapse of awareness, i.e., he did not remember in the interim that this act is prohibited or that it was Shabbat, the two acts are considered as one, and since the two items together equal the size of a dried fig, he is liable to bring a sin-offering. But if it was done within two lapses of awareness, i.e., after he carried out the first half of a dried fig he remembered that this act is prohibited or that it was Shabbat, but subsequently forgot again and carried out the second half of a dried fig, he is exempt.

The baraita continues. Rabbi Yosei says: If it was done within one lapse of awareness,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דרך היחיד. היינו מצר שבין שדותיו כשהולך בו משדה לשדה:

דרך הרבים. היינו מצר שבין שדהו לשדות של רבים:

שביל. שביל ממש אלא של יחיד קצר ושל רבים רחב:

הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים. דבימות הגשמים מונעים דריסת הרגל מן השדות משום דזרועין א)לכאורה צ"ל ואותו שביל דמונעין ממנו בימות הגשמים לא חשיב להפסיק אא"כ הוי קבוע וכו'. ואותו שביל דמפסיק דמונעין לא חשיב אא"כ הוי קבוע בימות החמה ובימות הגשמים. קאמר מיהת דרך היחיד דהיינו מצר דמפסיק לפאה וה"ה לחצב:

טומאה. נמי מפסיק מצר וחצב דתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים מש"ה נסיב ימות הגשמים כדאמרן דבימות הגשמים מונעין דריסת הרגל והוי כרה"י וקי"ל ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא דגמרינן מסוטה ואפ"ה אם אמר הלכתי למקום הלז בבקעה זו והטומאה היתה מעבר למצר או לחצב ואמר איני יודע אם נכנסתי למקום הטומאה שמעבר לחצב ר"א מטהר דהוי הפסק:

אבל לשבת לא. דלאו הפסק לשבת דלא הוי כשתי רשויות:

רבא אמר. אפי' לשבת הוי הפסק כדאמר לקמן אפי' פיסלא:

ודרך היחיד ודרך הרבים. הוו עלה בני מערבא במסכת פיאה כיון דתנ' דרך היחיד דמפסיק דרך הרבים ל"ל וניח' להו משום דקתני סיפ' הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן תנא בריש' דרך הרבים וקשי' להו מכי תנא ליה שביל הרבים שביל היחיד ל"נ וניח' להו להוציא את הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים ותימה הוא דהא אי לא תנא שביל היחיד מנא ידעינן ונראה בי הגרס' בהפך מכיון דתנ' שביל היחיד שביל הרבים מה צורכ' דאי משום שאינו מפסיק לאילנות לא איצטריך למיתני השמ' דרך לא מפסיק שביל מפסיק וניח' להו לומר דאפילו בשביל הרבים בעינן קבוע בין בימות החמה בין בימות הגשמים.

ספק ביאה טהור. פרשיה רש"י ז"ל במסכת פסחים (י,א) משום דתרי ספיקי נינהו ספק לא עאל ואם תמצ' לומר עאל אימר לא נגע ולא פירש בדברי חכמים כלום אלא שנראה מיכן דרבנן נמי תרי ספיקי חשבי לה ואף ע"פ כן מטמאין, וכן פירשו אחרים.
ואיכא למידק לה מההיא דגרסינן בפרק בתר' דעבודה זרה (ע,ב) גבי ההוא פולמוס' דפתח חביאתא טוב' ואתא עובד' קמיה דרבי יוחנן ושרנהו כמאן כר' אלעזר דאמר ספק ביאה טהור ואקשינן האי ספק ביאה ספק מגע הוא לא כיון דפתח חביאת' טובא אדעת' דממונ' פתוח כספק ספיק' דמו משמע דה"ק כיון דפתות חביאת' טוב' כספק ספיק' דמי ולא כספק ביאה ואפילו רבנן מודו.
ונראה לומר שבעלי הפי' הזה גורסין כמו שכתוב במקצת הנוסחאות כיון דפתו' חביאת' טוב' כספק ביאה דמי ולר' אלעזר טהור ולא לרבנן ואף על גב דתרי ספיקי נינהו ולא מחוור דבכל איסורין שבתורה תרי ספיקי וי"ל שהחמירו ביין נסך כמו שהחמירו בטהרות לאסור אפילו תרי ספק ספיק' מה שאין כן בשאר איסורין.
ולהאי פירוש' הא דאמרינן בפסחים ספק עאל ספק לא עאל היינו בקעה דהוי ספק ספיק' ומשום הכי מטהר ר' אלעזר מר' אלעזר נשמע הכא לרבנן דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אלעזר אלא בטומאה דהילכת' גמירי לה אבל בשאר איסורי לא ותמיהא לי דהא איכא התם כמה ספיקי ספיקות לבדיקה כגון ספק חמץ ספק מצה דאם תמצ' לומר חמץ אימר אכלתיה ואתא עכבר ודאי שיורי משייר בפירורין אם כן לאו היינו בקעה דהתם תרי ספיקי ומשום הכי מטהר ר' אליעזר והכא חדא ספיק'.
והרב ר' שמואל ז"ל פירש דספק ביאה טהור משום דספק ספיק' חשי' ליה ר' אליעזר ורבנן סבר, חד ספיק' הוא ספק נגע ספק לא נגע ואינו נקר' ספק ספיק' אלא בכגון שאתה אומר אם תמצ' לומר נגע ספק שרץ ספק צפרדע ולפי פי' זה לא אמרו חכמים ספיקו טמא אלא בחדא ספיק' וכן פרש"י ז"ל במסכת ע"ז, אלא שהוא אומר דבשדה המלאה טומאה עסקינן שאם נכנס ודאי נטמ', ור' אלעזר שמטהר גמר מסוטה אבל אי לאו הכי תרי ספיקי נינהו ולדברי הכל לקול' ולפי דברים הללו ההיא שמעת' דבמסכת עבודה זרה הכי גרסינן לה והכי פירוש' לא כיון דפתוח חביאת' טוב' אדעת' דממונ' אתו וכספק ספיק' דמו כלומר ספק ישראל הוא ספק נכרי ואם תמצ' לומר נכרי אימר כי חזא דחמר' הוא פירש ולא נגע, כך כתב שם רש"י ז"ל.
ולפי דעת זו דאמרינן דכל תרי ספיקי דכולי עלמ' טהור איכא לאותובי עלה אלא הא דתנן במסכת טהרות כל מקום שאתה יכול לרבות ספיקות וספק ספיקות ברשות היחיד טמא מני לא רבנן ולא רבי אליעזר ולדברי האומר דהכ' תרי ספיקי נינהו לדברי הכל כמו שכחבנו למעלה דאמר לך מני רבנן הוא אבל לרב רבי שמואל ז"ל דפירקין ולרש"י ז"ל דמסכת ע"ז קשי'.
ויש מי שמתרץ לדבריהם ומפרש התם דבכל מקום שאתה יכול לרבות עניני ספיקות כלומר בין ספק מגע בין ספק ביאה בין טומאה מהלכת בין עומדת וטוב' איכ' וקתני סיפ' דההיא נכנס למבוי וטומאה בחצר ספק נכנס ספק לה נכנם טומאה בבית ספק נכנס ספק לא נכנס אפילו נכנס ספק היה שם ואפילו היה שם ספק יש בה כשיעור וכו' הכי פירוש' טומאה בבית ספק נכנס שם ספק לא נכנס טמואה דחדא ספיק' היא לרבנן נכנס בודאי בבית ויש בה ספק שמא היה שם אפילו הכי טמא. ולא עוד אלא אפילו היה בבית אחד והיה שה בודאי טומאה אבל אינו יודע אם יש בה כשיעור אם לאו דלא איתחזק טומאה אפילו הכי טמא ומילי מילי קתני ולא זו אף זו קתני ולפי דעתי שאין הפירוש הזה כלום דקתני סיפ' ואפילו טמאה ספק נגע ספק לא נגע ואי דהאי פירוש' ודאי אדרבה עיקר ספק טומאה ברשות היחיד היא ובודאי טמאה כסוטה וריש' נמי קתני כל מקום שאתה יכול להרבות ספיקות וספק ספיקות ברשות היחיד טמא לא משמע הכי דהוי לי' למיתני כל הספיקות ברשות היחיד טמא.
ויש אומרין לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מתני' דספק ביאה בין בספק ספיקא בין בחדא ספיק' איתא והאי דמטהר רבי אליעזר לא משום ספק ספיקא דגבי טומאה כל מקום שאתה יכול לרבות ספיקי ספיקות ברשות היחיד טמא אלא משום ספק ביאה לא דמי' לסוטה ומתניתין דטהרות דברי הכל.
ולפי כל הלשונות הללו שסוברין דרבי אלעזר אפי' בחד ספיק' מטהר קשי' הא דאמרי' בפסחים היינו בקעה משום דליכ' לדמויי טומאה לשאר איסורי דודאי בשאר איסורי חדא ספיק' אסור וקל הוא שהקלו בטומאה דהכי גמירי לה ומרבנן לא צריך לאיתויי ראיה דהא פשיט' דחדא ספיק' בשאר איסורי אסור, וכן נמי קשי' בההיא דמסכת עבודה זרה.
אלא יש לומר דטעמיה דרבי אליעזר במטהר בספק ביאה לאו משום דגמר מסוטה ודוק' בטהרות אלא משום הכי מטהר רבי אליעזר הואיל והדבר רחוק כיון שהוא במקום אחד והטומאה במקום אחד הילכך בשאר איסורים כן דכל דכן הוא אבל לענין ספק ספיק' דטומאה לא גמרינן שאר איסורין מינה דגבי טהרות החמיר יותר כדאמרינן גבי נדה במסכת נדה ביין נסך במסכת ע"ז (ע,ב).
ולפיכך נראה שבבל השדות נחלקו בין שהוא מלא טומאה בין שאינו כן ודכולהו מודו דחדא ספיק' הוא כמו שפירשנו למעלה לדברי חכמים וטעמו של ר' אליעזר מפני רחוק הדבר והא דאמרינן היינו בקעה לומר דר' אליעזר אפילו בטול לא צריך ומיהו נראה דדוקא לענין בטול איתמר בקעה אבל בדיקה כל היכ' דאיכ' למימר לא עאל לא צריך בדיקה כדמוכח' ההיא שמעת' בשני צבורין ושני בתים ובצבור אחד ושני בתים דוק ותשכח ואף על גב דתרי ספיקי נינה' גבי חמץ דאיכ' למימר אכלתיה סוגי' דשמעת' התם דאפילו בתרי ספיקי צריך בטול ואף על גב דאמרי' בעלמ' תרי ספיקי לקול' כיון דאפשר ליה לאפוקי נפשיה מספיקי בלא טרחא אצרכוה לבטוליה.
ולי נראה לענין הסוגי' ששם דהיינו בקעה לגבי חמץ לקול' הביאוה, לומר דתלינן למימר לא עאל כספק טומאה ברשות הרבים דמודו בה רבנן לר' אליעזר דחזינ' התם בספק עיולי ואמרי' שאני אומר בספק דרבנן ומדמו חמץ התם לשני שבילין דהוא ספק טומאה ברשות הרבים אלא דכל היכ' דודאי עייל התם חמץ לא תלינן אכלתם ואפילו הוי ספק ספיק' דכיון שהוחזק כאן נעשה הבית שאינו בדוק דבדיקת חמץ מתחלתה על ספק תקנו אותה וזה כלל שצריך לפרט באותה שמועה אבל נכון וברור הוא.
ולפי פירוש זה אפשר לפרש בההיא שמעת' דפלמוס' שכולן היו נכרים ואף על פי כן לר' אליעזר מותר שהדבר רחוק הואיל ואדעת' דממונ' אתו וזהו פשוטה והצעה של אותה שמועה.

הנכנס לבקעה והיא שדות הרבה זו אצל זו בימות הגשמים שהיא מוכנת לזרוע אע"פ שלא היתה מוקפת גדר דינה כרשות היחיד לטומאה מעתה הנכנס לבקעה ויש בה שדה טמאה ואמר נכנסתי לבקעה זו ואיני יודע אם נכנסתי לשדה שיש בה טומאה אם לאו ספקו טמא אע"פ שרוב שדות טהורים ושאין כאן אלא ספק ביאה ר"ל ספק נכנס לאותה שדה אם לאו וכל שכן בספק מגע כגון שאמר נכנסתי לשדה שיש בה טומאה ואיני יודע אם נגעתי בה אם לאו לפי שטתנו אם היה שם מצר וחצב בין קצת שדות הבקעה ולא נודע השדה שבו הטומאה אלא שהדבר ידוע שיש בבקעה זו שדה טומאה אין מה שמן המצר והחצב ולהלן בכלל חזקת הטומאה ואי אתה קורא שדות אלו על שם בקעה זו אלא עד המצר או החצב לשטת גדולי המחברים כל מה שהוא בחזקת טומאה נדון כרשות בפני עצמו ואף לענין נכסי הגר כן ומ"מ יש מפרשים שאי אתה יכול לפרש ענין זה לענין הפסק אלא לדעת ר' אליעזר שהיה מטהר בספק ביאה ולא היה מטמא אלא בספק מגע ואלו מצר וחצב מפסיקין בתוך שדה זה ואין ידוע הטומאה באיזה רוח הרי זה ספק ביאה ומ"מ הלכה שאף ספק ביאה טמא:

המוציא אוכלין ברשות הרבים בשבת שיעורן כגרוגרת ואם הוציא חצי שיעור פטור הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד אם לרשות אחד חייב והרי זה כמו שהוציאה כאחת הואיל והוציאם בהעלם אחד וברשות הרבים אחד הא אם הוציאם בשתי רשויות חצי גרוגרת ברשות זו וחצי גרוגרת ברשות זו פטור שהרשויות מחלקות ואף רשות הרבים אחד אם היה מפסיק ביניהם רשות שחייבין ממנו לרשות הרבים חטאת כגון רשות היחיד הרי זו הפסק וכל שהוציא גרוגרת מרשות היחיד לרשות הרבים שבצפון בית זה ואח"כ הוציא חצי גרוגרת לרשות הרבים שבדרום בית זה פטור רשות מחלקת אבל אם היה ביניהם כרמלית כגון בקעה אינה מפסקת ואין צריך לומר שאין פיסלא מפסקת ופיסלא זו לענין שבת הוא חתכת עץ או עמוד שאין בה גבה עשרה או רוחב ארבעה שמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לתוכו ודין הוא שלא תפסיק אע"פ שלענין גיטין אינה מתבארת כן כמו שיתבאר למטה ומ"מ יש כאן מקום עיון שהרי אמרו כאן שהפיסלא אינה מחלקת לענין שבת אבל מחלקת לענין גיטין ומי שאמר שמחלקת לשבת לא אמרה אלא מדמיון שבת לגיטין כמו שאמר רשות שבת כרשות גיטין ופיסלא שבגיטין כבר נתפרשה בהדיא שאינה מחלקת אלא או בעשרה גובה או בארבע אמות רוחב כמו שיתבאר בסמוך וכל שהוא פחות מזה אינה מחלקת בגיטין ומתוך כך יראה לפרשה כן אף לענין שבת לפי שישנו אף מצר וחצב מפסיקין לענין זה לשטת גדולי המחברים כל שיש רשות היחיד בנתים מפסיק לענין נכסי הגר והם פסקוה אף בכרמלית אע"פ שלענין שבת אין מפסיקין אף לדעתם והוא תמה:

רמו. לפיאה מאי היא דתנן ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית ודרך הרבים ודרך היחיד ושביל הרבים ושביל היחיד (ורשות היחיד ורשות הרבים) הקבוע בין בימות החמה בין בימות הגשמים. איזהו נחל ואיזה הוא שלולית, כל שאינו יכול לעברו ברגל זהו נחל כדכתיב (יחזקאל מז,ה) נחל אשר לא אוכל לעבור כי גאו המים מי שחו, וכל שהוא יכול לעברו ברגל זהו שלולית. ואי זה הוא דרך ואי זהו שביל, כל שהוא עומד לעבור עליו תדיר לביתו או לשדהו או לגנו זה הוא דרך, אבל שביל היינו שביל של כרמים ועייקי טפי מדרך כדמיברר בפרק המוכר פירות (לקמן בבא בתרא ק,א). קתני מיהת הרי אלו מפסיקין לפיאה, למאי הלכתא, לומר שאם היה אחד מכל אלו עובר בתוך השדה הרי זה מפסיק לעשותה שתי שדות וצריך להניח פאה לכל אחת ואחת, ר' אסי סבר הני אין מצר וחצב לא, ורבין סבר אפי' מצר וחצב. וקי"ל כרבין, דסוגיא דשמעתא לקמן כותיה:

רמז. לטומאה מאי היא דתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים שהיא רשות היחיד לטומאה והיתה טומאה בשדה פלונית ואמר נכנסתי למקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה ואם לא נכנסתי רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין שהיה ר' אליעזר אומר ספק ביאה אפילו ברשות היחיד טהור ספק מגע טמא. דגמר מסוטה, דכתיב בה ונסתרה, מה סוטה רשות היחיד כתיב ונסתרה, אף טומאה ברשות היחיד ספקה טומאה. ובהא פליגי, ר' אליעזר סבר ספק מגע טמא ספק ביאה טהור, ורבנן סברי אפילו ספק ביאה נמי טמא. וקימא לן כרבנן. דכולי עלמא מיהת אם נכנס לשדה שהטומאה בתוכה ספק נגע ספק לא נגע טמא. ואם ברור לו שלא נכנס לאותה שדה טהור. ואם נכנס לשדה הסמוכה (לו) לה, ואין ידוע אם הוא מכלל השדה שהוחזקה טומאה בתוכה ואם לאו, והיה מצר או חצב מפסיק בינו ובין השדה שהוחזקה הטומאה בתוכה, לטעמיה דר' אסי דברי הכל טמא, דכולה חדא שדה חשיב לה ואיכא למיחש דילמא נגע בטומאה, דהא חדא שדה היא, וכשהוחזקה בה טומאה לא הוחזקה במקום ידוע, ולטעמיה דרבין הרי המצר והחצב מפסיקין והוו להו שתי שדות, ואשתכח דלא עייל לשדה שהטומאה בתוכה, ודברי הכל טהור. וקימא לן כרבין, דהא רבא נמי כותיה ס"ל כדבעינן למימר קמן:

רמח. הרי אמרו המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר, וכי אתא רבין א"ר יוחנן אפי' לפאה ולטומאה, אבל לשבת לא רבא אמר אפי' לשבת. וכ"ש לפאה ולטומאה דעליהו קיימינן. והיכן מצינו שהשדה נעשית רשות היחיד לשבת, דתנן (טהרות פ"ו מ"ז) הבקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת ורה"ר לטומאה בימות הגשמים רשות היחיד לכאן ולכאן, ואוקמה רב אשי בפ' יציאות השבת (שבת ו,ב) כגון דאית לה מחיצות. ואם היה מצר או חצב מפסיק בנתים נעשו כשתי רשויות היחיד לענין שבת. למאי הלכתא, לכי הא דתניא הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד חייב בשתי העלמות פטור ר' יוסי אומר אף בהעלם אחד מרשות אחת חייב משתי רשויות פטור אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהן. הדין הוא גירסא דמתיבתא. ולפום הדין גירסא הכין מיפרשא. קימא לן דהמוציא אוכלים בשבת פחות מכגרוגרת פטור. ואם הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת, בהעלם אחד חייב, דכיון חדא העלמה היא העלמה מצרפה להי והוה ליה כמה דאפקינהו לתרויהו בבת אחת וחייב, בשתי העלמות פטור, דיש ידיעה לחצי שיעור לחלק, וכיון דאיתידע ליה בנתים מקמי דגמרה לה הוצאה נעשית ראשונה כמי שנקלטה או שנשרפה דפטור, דידיעה הוא דמתיא ליה לידיה חיוב חטאת, וראשונה כי אתידע ליה לאו בר חיובא הוא, דחצי שיעור הוא, ואמטול הכי נעשית כמי שנקלטה או שנשרפה ותו לא חזיא לאיצטרופי בהדי בתרייתא, ולפיכך פטור. ורבי יוסי סבר אף בהעלם אחד, אם הוציא שתיהן מרשות (היחיד) [אחת] חייב כדאמרן, משתי רשויות פטור, כגון דאפיק חצי גרוגרת מרשות היחיד זו וחזר והוציא חצי גרוגרת מרשות היחיד אחר לרשות הרבים פטור, דאע"ג דחדא העלמה היא רשויות מחלקות והויא לה כל חדא מינייהו הוצאה בפני עצמה, ונעשה כמוציא חצי גרוגרת וחצי רביעית משקין דלא מצטרפי, אי נמי כמאי דהואי ידיעה בין הוצאה להוצאה דלא מצטרפי.

אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהן. כלומר הא דאמר ר' יוסי משתי רשויות פטור, והוא שיש חיוב חטאת ביניהן, והיינו רשה"ר, דכיון דאי אפיק מחדא מינייהו לרשות הרבים שהיא בינתים חייב חטאת, על כרחין רשות בפני עצמה היא, וכיון שהיא מוחלקת מהן כל שכן שמחלקת בין שתיהן. אבל כרמלית לא. דכיון דמדאורייתא שרי לאפוקי מכל חדא מינייהו לכרמלית שהיא בנתיים נמצאו כולן כרשות אחת. אביי אמר אפי' כרמלית מפסקת ביניהן לעשותן שתי רשויות, דכיון דדינה חלוק מהן, שהמוציא מאחת מהן לרשות הרבים חייב ואלו המוציא מכרמלית לרשות הרבים פטור, רשות בפני עצמה היא, וכיון שהיא מחלקת מהן כל שכן שמחלקת בין שתיהן, אבל פיסלא לא רבא אמר אפילו פיסלא נמי מפסיק לענין שבת, והוא עץ ארוך מוטל לרחבה של רשות היחיד וממלא כל הרוחב, שנמצא מפסיק את רשות היחיד זו לשנים, אי נמי סלע גבוה וארוך כנגד כל הרוחב.

ומסתברא דהאי פיסלא דאיפליגו ביה אביי ורבא ליכא לאוקומיה אלא כגון דלא גביה עשרה טפחים, דאי גביה עשרה טפחים מחיצה מעליאתא היא ובהא לימא אביי דלא מפסיק, אלא לאו כגון דלא גביה עשרה טפחים. והוא דהוי ד' אמות על ד' אמות, דאי לאו הכי הא קימא לן גבי גיטין דלא פליג רשותא לנפשיה, וכי היכי דגבי גט לא פליג רשותא לנפשיה גבי שבת נמי לא פליג רשותא לנפשיה, דרשות שבת כרשות גיטין, דגרסי' בגיטין בפר' הזורק (גיטין עז,ב) ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו איגנדר ונפל בפיסלא אמר רב יוסף אי הוי ארבע אמות על ד"א פליג ליה רשותא ואי לא רשות אחת היא, ואוקימנא בחצרו דבעל וכגון דאושלה מקום בחצרו, דחד מקום מושלי אינשי שני מקומות לא מושלי אינשי, הילכך אי הוי ד"א על ד' וגביה שלשה טפחים פלג ליה רשותא לנפשיה ולא הוי גיטא, דשני מקומות לא אושיל לה, ואי לא רשות אחת היא וכמאן דנח גיטא בדוכתא דקימא ביה דמי והוי גיטא, דהא אושלה לדוכתא נהלה.

ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא רשות שבת כרשות גיטין. כי היכי דגבי גיטין אע"ג דקאי האי פיסלא ברשות היחיד פלג ליה רשותא לנפשיה, גבי שבת נמי פלג ליה רשותא לנפשיה למהוי כרשות היחיד בפני עצמה, ואף ע"ג דלא גביה עשרה מחיצות החיצונות נעשות מחיצות לכל מה שבתוכן.

וכי תימא א"כ האי כרמלית דאיפליגו בה רבה ואביי היכי משכחת לה, אי דרחבה ארבע אמות היינו פיסלא דקאמר אביי דלא מפסיק, ואלו אביי הא קאמר אפילו כרמלית מפסקת, ואי דאין רחבה ד"א אפילו רבא מודה דלא מפסיק וכל שכן אביי, ותסברא וכי יש כרמלית ברשות היחיד והלא רשות היחיד עולה עד לרקיע. אלא לא משכחת לה אלא כגון (קרקף) [קרפף] יתר מבית סאתים ושני בתים פתוחין לתוכו אחד מכאן ואחד כנגדו, ושניהן פתוחין לרשות הרבים (איסור) [אי נמי] כגון שהיה ביניהן רקק מים עמוק עשרה טפחים דהוה ליה כרמלית. אבל פיסלא דגביה שלשה ואין ברוחבו ארבע אמות אע"פ שהוא רחב יתר מארבע טפחים, אע"ג דבעלמא ברשות הרבים כרמלית היא, כיון דבתוך רשות היחיד קאי לא פליג רשותא לנפשיה. וכי תימא ולא יהא אלא מצר או חצב הא קי"ל דמפסיקין. שאני מצר וחצב דלאפסוקי בין שדה לחברתה עבידי ואמטול הכי מפסקי, אבל פיסלא דלאו לאפסוקי עביד, אי הוי ארבע אמות על ארבע אמות חשיב ופליג רשותא לנפשיה, ואי לא לא חשיב ולא פליג רשותא לנפשיה [ו]הוה ליה מכלל רשות היחיד (אלא) עצמה.

ואיכא נוסחי דאית בהו ר"י אומר אף בהעלם אחד לרשות אחת חייב לשתי רשויות פטור. ולפום הני נוסחי הכי מפרשא. רבי יוסי אומר אף בהעלם אחד, אם כשהוציא לרשות הרבים הוציא לרשות אחת של רבים חייב, דכיון דלחדא רשותא אפקינהו ואיכנוף בחדא רשותא, רשות מצרפתן למהוי כחדא הוצאה וחייב, ואם הוציא לב' רשויות ושתיהן רשות הרבים אלא שיש הפסק ביניהן פטור דלא מצטרפי. ולא דמי לאכל שני חצאי זיתי חלב בהעלם אחד, דאלו התם בית הבליעה מצרפת ואלו הכא שתי רשויות נינהו ולא מצרפי. אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהן, כלומר הא דאמר רבי יוסי לשתי רשויות של רבים פטור, והוא שיש חיוב חטאת ביניהן, דהיינו רשות היחיד, שכיון שהיא מוחלקת משתיהן, שהרי המוציא ממנה לאחת משתיהן [או מאחת משתיהן] לרשות היחיד שהיא בינתים חייב, כל שכן שמחלקת בין שתיהן. אבל כרמלית לא מפסקא לשויינהו ב' רשויות, כגון רקק מים שאין רה"ר מהלכת בו והוא מפסיק באמצע רשות הרבים לרחבו ומגיע עד ביתו של זה, ולבית זה שני פתחים אחד מכאן לרשות הרבים זו ואחד מכאן לרשות הרבים זו שהרקק באמצע, והוציא חצי גרוגרת מפתח זה לרשות הרבים זו וחצי גרוגרת מפתח זה לרשות הרבים זו. והוא הדין בתל גבוה שלשה טפחים ורחב ארבעה טפחים דהוה ליה כרמלית, דאי קאי באמצע ברשות הרבים בין שני פתחיו של זה הפתוחין לרשות הרבים והוציא חצי גרוגרת מפתח זה וחצי גרוגרת מפתח זה חייב, דלא מפסקא כרמלית לשוייה להאי רשות הרבים כשתי רשויות, כדברירנא טעמא לעיל. אביי אמר אפילו כרמלית מפסקת לשויינהו כשתי רשויות הרבים דלא מצטרפי הוצאות להדדי, דכיון דדינה חלוק מדינא דרשות הרבים, שהרי המוציא מרשות היחיד לכרמלית פטור, מה שאין כן ברשות הרבים, מפסקת, אבל פיסלא לא מפסיק. רבא אמר אפילו פיסלא נמי מפסיק.

והאי פיסלא דאפליגו ביה אביי ורבא לפום הדין גירסא דמיירי בהפסקה ברשות הרבים, לא מתוקם אלא בעמוד גבוה תשעה ורחב ארבע אמות עומד ברשות הרבים, דכיון דבני רשות הרבים מכתפין עליו כרשות הרבים דמי, ואמטול הכי קסבר אביי דלא מפסיק. ורבא מודי ליה לאביי דכרשות הרבים דמי, מיהו קסבר כיון דרחב ארבע אמות פלג ליה רשותא לנפשיה לאפסוקי, מידי דהוה ארשות היחיד לענין גיטין, דאי הוי ארבע אמות על ארבע אמות אע"ג דכלה רשות היחיד היא כיון דחשיב פלג ליה רשותא לנפשיה למהוי כרשות היחיד אחרת בפני עצמה, הכא נמי אע"ג דכלה רשות הרבים היא כיון דחשיב פלג ליה רשותא לנפשיה למהוי כרה"ר בפני עצמה, וכיון דהיא עצמה מוחלקת משתיהן מחלקת בין שתיהן. והני מילי בעמוד גבוה תשעה טפחים ורחב ארבע אמות דהוה ליה רשות הרבים, אבל גבוה עשרה טפחים, לא שנא רחב ארבע אמות ולא שנא דאצבע מפסיק, דמחיצה מעליתא היא, ובמחיצה ליכא מאן דפליג. וכל שכן היכא דרחבה ארבעה, דהויא לה רשות היחיד, ואפילו רבה מודי דמפסיק, דהיינו חיוב חטאת דקאמר רבה. וכן היכא דגבוה משלשה טפחים עד תשעה ולא עד בכלל, אם יש ברחבו ד' טפחים או יתר מכן הוה ליה כרמלית, ואפילו אביי מודי דמפסיק וכ"ש רבא. וכי בעי רבא רחב ד"א הנ"מ גבי גבוה תשעה דאידי ואידי רשות הרבים היא. הילכך אי הוי ד"א על ארבע אמות חשיב ואי לא לא חשיב ולא פליג רשותא לנפשיה. אבל היכא דלא גביה תשעה כיון דעל כרחיך כרמלית הוא אפי' אביי מודי דמפסקת וכל שכן רבא.

ואע"ג דאמר רבא רשות שבת כרשות גיטין, הני מילי במידי דאידי ואידי חדא רשותא היא, דאי חשיב פליג רשותא לנפשיה ואי לא [לא] פליג רשותא לנפשיה. כגון עמוד גבוה שלשה ברשות היחיד או גבוה תשעה ברשות הרבים, דכיון דעמוד גבוה שלשה ברשות היחיד כרשות היחיד דמי, אי הוי ארבע אמות על ארבע אמות חשיב ופליג רשותא לנפשיה והוה ליה כרשות היחיד בפני עצמה, ואי לא לא חשיב ולא פליג רשותא לנפשיה וכולה חדא רשות היחיד היא. והוא הדין גבי עמוד תשעה ברשות הרבים, דכיון דרשות הרבים היא, אי חשיב פליג רשותא לנפשיה למהוי כרשות הרבים בפני עצמה, ואי לא כולה רשות הרבים אחת היא. אבל היכא דהוי פחות מתשעה כיון דרחב ארבעה טפחים הוה ליה כרמלית ואע"ג דלא חשיב על כרחיך רשות בפני עצמה היא. ואע"ג דכי האי גוונא גבי גיטין לא פליג רשותא לנפשיה, התם משום דמיירי ברשות היחיד ואין כרמלית בתוך רשות היחיד שרשות היחיד עולה עד לרקיע, וכיון דעל כרחיך כלה רשות היחיד, ולא הוי ארבע אמות נמי כי היכי דלהוי חשוב למהוי כרשות היחיד בפני עצמה, הויא לה כולה רשות היחיד אחת. אבל ברשות הרבים דמשכחת בה כרמלית ומקום פטור באמצעה כרמלית נמי מפסקת.

ומסתברא דהוא הדין נמי למקום פטור, דטעמא דכרמלית דמודי בה אביי דמפסקת ברשות הרבים לאו משום דאסור להוציא מרשות הרבים לתוכה הוא, דהא הכא בחיוב חטאת עסיקינן וחיובא דאורייתא, וכיון דמדאורייתא מותר להוציא מרשה"ר לכרמלית לא אלים איסורא דרבנן למדחא חיובא דאורייתא. אלא טעמא דכרמלית דמפסקת משום דדינא חלוק מרשות הרבים, שהמוציא מרשות הרבים לרשות היחיד חייב, מה שאין כן במוציא מרשות היחיד לכרמלית. וכיון דטעמא משום הכי כל שכן מקום פטור, דהשתא כרמלית דאית בה איסורא דרבנן ודמיא לרשות הרבים לענין איסורא, דלא שנא מרשות היחיד לרשות הרבים ולא שנא לכרמלית אסורא מדאורייתא אי מדרבנן חשיבא כרמלית רשות בפני עצמה היא ומפסקת ברשות הרבים, גבי מקום פטור שדינה חלוק לגמרי מרשות הרבים, שהמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים חייב ואלו מרשות היחיד למקום פטור מותר לכתחלה, לא כל שכן דמפסיק. וכי תימא מה לכרמלית שאסור להוציא ממנה לרשות הרבים, תאמר במקום פטור שהוא מותר, הא ברירנא דטעמא דכרמלית לאו משום איסורא דרבנן הוא, דלא אלים איסורא דרבנן למדחא חיובא דאורייתא. הילכך כל היכא דרשות היחיד מפסקת לכולי עלמא פטור, וכל היכא דרה"ר מפסקת ואין ברחבה ארבע אמות, כגון עמוד תשעה ואין ברחבו ד"א דכולי עלמא לא הוי הפסק וחייב. כי פליגי בכרמלית והוא הדין למקום פטור, אי נמי [עמוד ט'] ברה"ר והוי ד"א, דרבה סבר כרמלית אינה מפסקת, וה"ה למקום פטור, וכ"ש רשה"ר, ואביי סבר כרמלית נמי מפסקת והוא הדין למקום פטור, אבל רשות הרבים נמי כגון עמוד גבוה תשעה כי הוי רחב ארבע אמות חשיב ומפסיק, וכל שכן כרמלית ומקום פטור. וקי"ל כרבא:

וש"מ דהילכתא כר"י דאמר לשתי רשויות פטור אי נמי משתי רשויות דרשויות מחלקות, דהא כולהו אמוראי מסקי שמעתתא אליביה:

רמט. הרי אמרו המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר, אין שם לא מצר ולא חצב מאי. עד היכן קנה. בשדה המסויימת במצרניה לא תיבעי לך, דהא אמרינן (לעיל בבא בתרא נד,א) כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה, כי תיבעי לך בשאינה מסויימת במצרניה. ובשדה הלבן לא תיבעי לך, דהא אמר רב פפא (לעיל בבא בתרא נד,ב) בדאזיל תיארא דתורי והדר. כי תיבעי לך בשדה האילן מאי. פירש ר' מרינוס משמו כל שנקראת על שמו. כלומר כל שנקראת כולה כאחת על שמו. היכי דמי אמר רב פפא דקרו לה בי גרגותא דפלניא. ומשמע מדאמר רב פפא דקרו לה בי גרגותא דפלניא ולא קאמר כגון דקרו לה ארעיה דפלניא, הא קמ"ל הוא דמשקו לה לכולה גרגותא חדא, דאי לאו הכי כל גרגותא מינייהו באנפי נפשה חשיבא ולא קני חדא בחזקה דאידך. ושמעינן מינה דבשדה בית השלחין עסיקינן, דאי בשדה הבעל מאי בעיא גרגותא התם. הלכך מסתברא דדינא דשדה הבעל, כיון דלית בה גרגותא למהוי כל שיעורא דמשקו ליה מחדא גרגותא חשיב כחדא שדה ולמקני כולה בחד מכוש, הדרינן לשיעוריה דרב פפא דאמר כבדאזיל תיארא דתורי והדר:

רנ. יתיב ר' אחא וקאמר משמיה דר"י בר' חנינא חצובא מפסיק בנכסי הגר למהוי כב' שדות ולא קני חדא בחזקה דאידך. מאי חצובא אמר רב יהודה אמר רב שבו תיחם יהושע את הארץ. והוא עשב שזורעין אותו בין תחום לתחום ושרשין בוקעין ויורדין עד התהום בכיוון ואינן נוטין לכאן ולכאן:

(עא) ודרך הרבים ודרך היחיד. פי' אגב סיפא דתני הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר נקט לי' דאפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן ולא תימא לא זו אף זו קתני כדפריש רבי' שמואל:

ר"א מטהר וחכמים מטמאין מה שפי' רבי' שמואל זצוק"ל דספק ביאה הוי ס"ס אינו נראה לי דהכי תנן בטהרות בפ' ששי כל שאת יכול לרבות ספיקות וס"ס ברשה"י טמא וברה"ר טהור. כיצד נכנס למבוי וטומא' בחצר ס' נכנס ס' לא נכנס טומאה בבית ס' נכנס ס' לא נכנס ואפילו נכנס ספק היתה שם וספק לא היתה שם ואפילו היתה שם ספק יש בה כשיעו' וספק אין בה כשיעור ואפי' יש בה ספק טמאה ספק טהורה ואפי' טמא' ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא ר' אלעזר אומר ספק ביאה טהור. ספק מגע טומאה טמא אלמא אפי' ספק ספיקא ברה"י ספיקו טמא וטעמ' דר"א בספק ביאה זה הוא שכ"ז שלא הוחזק שנכנס במקום הטומא' אע"ג דלית התם אלא חד ספיקא כגון דהות קיימא טומאה סמוך לפתח דקי"ל שא"א ליכנ' אא"כ יגע מטהר לי' ר' אלעזר אבל היכא דודאי נכנס ואיכא ספק מגע אע"ג דאיכא כל הני ספיקא דתנן ספיקו טמא כיון שנכנס ועמד בחזקת הטומאה ורבנן ל"ש ס' ביאה מס' מגע אלא בכולהו ספיקן טמא:

(עב) נעל גדר פרץ כל שהוא ה"ז חזקה. שהי' ר"ג אומר ספק ביאה טהור. פי' דהו"ל ספק ספיקא ורבנן דמטמו ס"ל הכל חד ספיקא הוי ספק נגע בטומאה ספק לא נגע שהמצר לא מעלה ולא מוריד כיון שאינו יודע אנה (המלך) [הלך] ור"א סבר כיון שיש מצר ביניהם וכן שתי שדות כס"ס דמי:

בד"ה דרך היחיד ודרך כו' כן הוא בסדר המשנה דרך היחיד ואח"כ דרך הרבים ומדבריהם הכא ובפ' הכונס נראה דגרסי' נמי שביל היחיד ואח"כ שביל הרבים ולא כפרשב"ם וק"ל:

בא"ד לא ליתני שביל הרבים ואנא כו' או איפכא כו' מדתנן שביל הרבים ולא תנא כו' עכ"ל ולפי מה שכתב הר"ש בפ"ב דפאה דה"א דשביל הרבים דקביע עדיף להפסיק אילן מדרך הרבים דלא קביע כו' עכ"ל ע"ש לא קשה מידי והתוספות הכא לא ניחא להו למימר הכי דע"כ שביל הרבים אע"ג דקביע לא עדיף מדרך הרבים דא"כ כדפריך בירושלמי אמאי תנא שביל הרבים כו' ה"ל לשנויי הכא דמשום אילן איצטריך למיתני כדמשני לעיל גבי דרך הרבים ודו"ק:

בד"ה ר"א מטהר כו' ואע"ג דתלינן אדעתא דממונא קאתי והוי ס"ס כו' עכ"ל צ"ע כיון דלא אסקי השתא אדעתייהו כפרש"י התם דרוב גנבי עכו"ם הוו בפולמסא ולכך הוה שפיר ס"ס כהך גנבי דנהרדעי א"כ אמאי לא תקשי להו מאי פריך מעיקרא ספק ביאה ספק מגע הוא הא שפיר הוי ספק ביאה ספק עכו"ם על ספק ישראל על ומה"ט הוכרח רש"י לפרש התם דבפולמסא רוב עכו"ם הוו כמ"ש שם התוספות ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בא"ד והדר גריס האי ספק ביאה כו' דאדרבה ספק ביאה היא כו' עכ"ל הוצרך לזה דלא ניחא ליה כדפרש"י למימר דגבי גנבי ספק ישראל וגבי פולמסא אמר ודאי עכו"ם דא"כ ה"ל לתלמודא לפרש כמו שהקשו שם התוס' וע"כ כתבו להוסיף בגירסת ר"ת מלת האי דבלאו מלת האי משמע כפרש"י התם דפריך ספק ביאה קאמרת הא לאו ספק ביאה הוא דודאי עכו"ם נינהו אבל אי גרסינן האי ספק ביאה כו' יש לפרש כפי' ר"ת דודאי ספק ביאה הוא אם באו עכו"ם אם לאו אלא דפריך האי ספק ביאה כיון דלא הוי ס"ס ספק מגע הוא ולא שרי ר"א בספיקא א' ודו"ק:

ר"ש בד"ה טומאה כו' לענין טומאה הס"ד:

תוס' בד"ה ר"א כו' ובודאי נגעי הוה שרי כו' כר"א דסבר ספק כו' כצ"ל:

ודרך הרבים וכו' ושביל הרבים רמב"ם מפרש הפרש בין דרך לשביל במדתו כי דרך רחב משביל וראב"ד השיג עליו דאפי' שביל רחב יותר מי"ו אמה מ"מ כיון שאינינו מעבר ממקום למקום אלא להלך מכרם לכרם נקרא שביל וצריך שיהי' קבוע בין בימו' החמה ובין בימו' הגשמים. והנה ממ"ש תוס' דלהכי תני תרווי' דה"א דרך היחיד רחב טפי ושביל הרבי' בקעי בי' רבים משמע כרמב"ם ברוחב המדה תלי' מילתא. דודאי אין סברא לומר דה"א דשביל דבקעי רבי' לכרמי' יהי' עדיף מדרך היחיד שתשמשו תדיר מעיר לעיר אלא משמע כהרמב"ם. ועוד יש קצת הכרח לרמב"ם למ"ד מצר מפסיק א"כ מ"ט לא תני מצר דדוחק לומר תני ושייר דשייר נמי חצב דחצב לאו מענין הזה אלא כמו גדר וקרוב לומר שמפסיק גם לאילנות והוה זרע אחר ועכ"פ אינו ענין לבבא זו דמיירי מהפסק קרקע בין שדה לשדה וה"ל לאשמועי' מצר אא"ב החלוק שבין דרך ושביל הוא ברוחב המדה א"כ י"ל מצר הוא ממוצע בין שניהם דרחבו כרוחב פרסת רגל עיי' בשבת פר"ע סוגי' דערוגה. אלא אי אמרת כהראב"ד א"כ ה"ל לאשמועי' מצר שאינינו מעבר לא ממקום למקום ולא לכרמי' אלא לעמוד עליו ולהשקות שדהו וה"ל לאשמועי' אע"כ משמע כהרמב"ם. ולפ"ז י"ל בהא פליגי הני מ"ד מאן דס"ל מצר מפסיק גרס במתני' דרך היחיד ואח"כ דרך הרבי' וכן שביל היחיד ואח"כ שביל הרבי' והוה זו ואצ"ל זו וע"כ צריך לאצרוכי כדמצריכי לי' בירושלמי. וצ"ל בדרך היחיד ושביל הרבי' כמ"ש תוס' דדרך היחיד רחב טפי וברוחב המדה תלי' מילתא א"כ שפיר י"ל מצר מפסיק והא דלא תנן במתני' משום דרוחב המצר ממוצע בין דרך ושביל. ואידך מ"ד ס"ל כהראב"ד ואי משום צריכותא דהתוס' איהו גרס דרך הרבי' תחלה והוה מתני' לא זו אף זו ולא בעי צריכותא ולעולם כסברת הראב"ד דלא תלי' ברוחב המדה. ומדלא תני מצר ש"מ מצר אינו מפסיק:

הנכנס לבקעה וכו' מלשון זה משמע דוקא ודאי נכנס לבקעה אבל עומד בדרך וספק נכנס לבקעה גם לרבנן טהור ואין לומר טעמיהו דרבנן משום דספק ביאה גדול כזה. גם רבנן מודו דא"כ בע"ז ע"א ע"א מנ"ל למימר דשמואל כר"א דילמא ספק ביאה דהתם כספק כניסה לבקעה דמי אע"כ הטעם משום דכשעומד על אם הדרך וספק אם נכנס לבקעה הרי נולד ספיקו ברה"ר אבל כשעומד בבקעה הרי עומד ברה"י והן הנה דברי רמב"ם סוף הלכו' שאר אבות הטומאה גבי חנויי' וכ' ראב"ד פי' זה חשך ולא אור ועמ"ש כ"מ עיי' ותראה דברי' נכוני' למבין וישרם למוצאי דעת:

שהי' ר"א אומר ס' ביאה טהור וכו' תוס' במס' בכורות כ"ז ע"ב נתעוררו שחז"ל האריכו וקצרו המשנה. כי כך הוא סדר המשנה כל שאתה יכול לרבו' ספיקו' וס"ס וכו' ר"א אומר ס' ביאה טהור ס' מגע טמא ושוב תנן הנכנס לבקעה בימות הגשמי' ר"א מטהר וחכמי' מטמאי' ותל"מ ובשמעתין האריכו והוסיפו סיפא דמתני' דלעיל ס' ביאה טהור וכו'. ובע"ז ע' ע"א קיצרו ולא הביאו אלא הך דס' ביאה ולא פלוגתת ר"א ורבנן דבקעה כלל. והיינו בשמעתין א"ש דהוה צריך לאתויי משום בקעה משום דקאי אהפסק מצר בין שדה לשדה ויהיה צריך להוסיף טעמו של ר"א משום ס' ביאה דאל"ה אינו ענין לכאן כלל וק"ל:

אך בפסחי' ט' וע"ז ע' קשה מ"ט מייתי מתני' דבקעה ולא מתני' קמיתא דרבנן מחמרי בס"ס ור"א מטהר ס' ביאה ותו קשי' אמתני' גופי' כיון דמוכח משמעתין דטעמא דפלוגתא דבקעה היינו מטעמא דס' ביאה דמשנה קמיתא א"כ תרתי למה לי. והי' נלע"ד וליישב בזה כל דברי רש"י בע"ז ובפסחי'. ואומר לפי המבואר במס' טהרות פ"ד משנה י"א דאב הטומאה דרבנן ס' א' טמא אבל ס"ס טהור לכ"ע. והיינו טומאת בית הפרס שדה שנאבד או נחרש בה קבר. והשתא י"ל מתני' קמיתא כל שאתה יכול לרבו' ספיקו' וס"ס היינו בטומאו' דאורי' מטמאי רבנן ור"א אינו מטמא אלא ס' מגע שהוא הספק האחרון ולא ס"ס ועוד מקיל אפי' בספק א' אם הוא ס' ביאה מטהר ומטעם שיבואר לקמן אי"ה. ושוב תנן טומאה דרבנן השייך בשדות שבבקעה שנאבד או נחרש בהם קבר. ומיירי סתם בין שדה מליא טומאה ובין דלא מליא טומאה דר"א מטהר אפי' מליא טומאה דהרי אפי' בדאורי' מטהר בספק א' בספק ביאה ורבנן מטמאי' אפי' לא מלי' טומאה. והטעם אע"ג דבדרבנן מטהרי ס"ס מ"מ הכא לא מיחשיב ס"ס דכל ההפסקו' שבין שדה לשדה אפי' נחל ושלולי' וכדומה לא מיתחשבי הפסק לרבות בהן ספיקו' אלא דוקא מחיצה וספק נכנס לפנים ממחיצה או לא זה הוי ס' ואם יצורף עוד ס' ה"ל ס"ס. אבל הפסק כי האי מיחשב הכל חד ספיקא ולר"א אפי' שינוי שם דקרי' לי' בי' גרגותא דפלניא או מצר וחצב הוה הפסק למיחשב בהן ס' ביאה. והשתא במס' ע"ז דלא צריך אלא לאתוי דשמואל כר"א מייתי רק הא דבקעה ומייתי מהא דמיירי אפי' מליא טומאה מטהר ר"א בס' ביאה. וה"נ ביי"נ ודחי ש"ס התם ביי"נ ס"ס הוא ואפי' רבנן מודו בס"ס בטומאה דרבנן ולא מטמאי בבקעה בס"ס אלא משום דלא מיחשבי הפרש שבין שדה לשדה לס"ס אבל בכניסה למרתף ביי"נ מודו רבנן דמיחשב ספק כניסה לס' א'. וספק פתחי לשום ממונא לס' שני ומותר. ובפסחי' נמי דמייתי מבקעה אס"ס דבדיקת חמץ ס' נכנס מחצר לבית וס' אכלה ומייתי מבקעה מההוא אופן דמיירי מבקעה דלא מליא טומאה והתם הוא דמטמאי רבנן משום דליכא ס"ס ממש כנ"ל אבל הכא בחמץ בכניסה מחצר לבית דמחיצה מפסקת אפי' רבנן מודו והיינו דדקדק רש"י בפסחי' וכ' והכא גבי בתים ולא כ' והכא גבי חמץ מה לשון בתים אע"כ רצונו לומר בבית דמפסיק מחיצה בינו לחצר גם לרבנן מיחשב ס"ס והשתא אפי' נחמיר בס' בדיקה כספק טומאה מ"מ בס"ס לא נחמיר דגם בטומאה דרבנן לא נחמיר בס"ס:

ובטעם פלוגתתם כ' תוס' דר"א ס"ל אין לך בו אלא חדושו ודאי נסתרה וס' א'. ובטעמא דרבנן כ' תוס' דמן הדין אפי' בחדא ספיקא טהור וילפי' מסוטה דטמא וא"כ מה לי חדא ספיקא מה לי ס"ס ובריש נדה כ' תוס' גבי סוטה אע"ג דאיתרע חזקתה שהרי קינא לה ונסתרה מ"מ מדאסרה לבעלה בודאי ולא מטעם ספק ש"מ ספיקא טמא לגמרי פי' כאלו נאמרה הל"מ כל שאינו טהור בודאי הוא טמא:

והשתא י"ל מאן דס"ל ספיקא דאורי' בכל התורה לקולא דלא מייתי אשם תלוי אלא היכי דאיקבע איסורא והכא בסוטה נהי דאיכא ריעותא גדולה שקינא לה ונסתרה א"כ מסתיין להחמיר בה שיהי' ספיקא אסור מספק כמו בעלמא באיקבע איסורא. אבל לאוסרה על בעלה בודאי וללקו' עלי' ע"כ גז"ה הוא וילפי' טומאה מינה ברה"י מדקרי' רחמנא ונטמאה. וא"כ מה לי ספק ביאה ומה לי חד ס' ומה לי ס"ס אך ר"א לטעמי' ס"ל לא בעי איקבע איסורא לאשם תלוי ובכל התורה ספיקא לחומרא מספק. וא"כ אין כל כך חידוש מה שאסרה תורה ס' סוטה כודאי כיון דאיכא ריעותא גדולה שקינא לה ונסתרה אבל היכי דליכא אפי' ס' ביאה או היכי דאיכא ס"ס מה"ת לאסור וילפי' טומאה מיני' כי האי גוני ממש דליכא אלא ס' מגע ולא ס"ס ולא ס' ביאה. ובספק ביאה דלא אתי' מסוטה טהור לגמרי ואפי' מספקא לא טמא דאע"ג ס' דאורי' מן התורה לחומרא היינו בס' איסורא אבל ס' טהרה היכי דלא אתי' מסוטה קיל משאר איסורא כידוע זה מה שנלע"ד בטעם פלוגתתיהו נכון:

ועיין פני יהושע בק"א ספ"ק דכתו' הקשה למ"ד ס"ס מטעם רוב ועדיף מחזקה א"כ מאי מייתי תוס' מחזקה דלא מהני דלמא חזקת טהרה דקיל לא מהני אבל ס"ס דעדיף מהני ולהנ"ל לק"מ דאי הוה ס' טומאה שיש לו חזקת טהרה טמא בספק משום דחזקה לא מהני הומ"ל ס"ס דעדיף מהני. אבל כיון שהוא כודאי טומאה ולוקין עלי' שמע מינה דהכי אמר רחמנא כל שאינו בודאי טהור יהי' במלקו' א"כ מה לי חד ספק מה לי כמה ספיקו' כל שאינו בודאי טהור לוקה עליו:

ובזה י"ל פסק הרמב"ם דבסוף אבות הטומאה פסק כרבנן דר"א וא"כ ע"כ לא גרס במס' ע"ז כגרסת ר"ת דא"כ הוה הלכה כר"א כעובדא דשמואל בנהרדעא אע"כ גרס כגי' שלפנינו דהוה ס"ס משום דפתחו לשם ממונא. והרמב"ם לא פסק כן בהלכו' יי"נ ולהנ"ל י"ל דלעולם לא מיחשב האי לס"ס וגרס כר"ת דלמסקנא אתי שמואל כר"א ואפ"ה לא פסק כן והיינו שמואל לשיטתו אזיל דס"ל בר"פ חרש כר"א דמביא אשם תלוי ולא בעי חתיכה א' משתי חתיכות משו"ה פסק כן בנהרדעי דלא חמיר יי"נ מטומאה משא"כ לדידן וק"ל:

א"נ י"ל בישוב פסק הרמב"ם הלז דס"ל דס"ס דפתחו לשם ממונא לאו ס"ס הוא דשם אונס חד הוא בשלמא ספק נכנס וספק נגע ה"ל ב' עניני' אעפ"י שאין הדין משתנה בין זה לזה ועיין ש"ך סי' ק"י אות י"ב אבל ספק ישראל ס' עכומ"ז ואת"ל עכומ"ז ס' לשם ממון ה"ל שם אונס חד שמא ניסך שמא לא ניסך אלא בימי שמואל עדיין הי' אוכלי' חולין בטהרה ואיכא נפקותא לענין טהרה ואם הגנב הוא עכומ"ז אפי' לא ניסך מ"מ טימא בהיסט משא"כ שהי' גנב ישראל כדאיתא שלהי חגיגה בגנבי' שנכנסו בבית ע"ש אבל בימי רבא שכבר אזדו להו אפר פרה כמבואר במס' בכורות ע"כ לא הוה שוב נפקותא בין ישראל לעכומ"ז מחמת ממון וליכא ס"ס ע"כ הוצרך רבא להתיר מטעם רוב גנבי מפומבדיתא ישראל נינהו וכן פסק רמב"ם:

ונ"ל דמה"ט גופי' פסק הטור בהיפוך דהיכי דפתחו לשם ממונא אפי' ברוב גנבי עכומ"ז מהני אע"ג דליכא ס"ס ותמה בש"ך סי' קכ"ט סקכ"ח ע"ש ולהנ"ל י"ל דס"ל להטור דאלו מטעם ס"ס אתאינן עלה לא ה"ל להתיר דשם אונס חד הוא אלא לישנא בעלמא קאמר ש"ס ס"ס אלא רוצה לומר רובא דעלמא אינם מנסכי' דהבא לשם ממון אינו מנסך וכל ישראלי' אינו מנסכי' נמצא רובא גנבי אינו בני ניסך בכניסתם ליגנוב וזה כמעט מוכרח דהרשב"א בתה"א הקשה מאי מועיל רוב גנבי ישראל בפומבדיתא הא רובא דעלמא עכומ"ז ורוב וקרוב הולכי' אחר הרוב ותי' דהוה שכינת ישראל שאין דרך העכומ"ז מפסקת וכן פסק בש"ע סי' קכ"ט סעי"א וע"כ צ"ל בנהרדעא הי' בשכינת ישראל דרך העכומ"ז מפסיק וא"כ ק' ניזול בתר רובא דעלמא ואפ"ה מהני ס"ס וע"כ כנ"ל. ועיין פנ"י בק"א ספ"ב דכתובו' בעניני ס"ס מ"ש אדברי תוס' דשמעתין ולפי הנ"ל יש לדחות ואין להאריך:

אבל לשבת לא עיין רמב"ם פ"א מה' זכי' ה"ל י"א והשגת הראב"ד וה"ה שם ומ"ש לח"מ ולפע"ד כשתדקדק בלשון הרמב"ם שכ' כל המפסיק ברשות שבת וכו' ואפי' הי' בניהם רשות שחולקי' לגיטין עכ"ל ויל"ד שמתחיל המפסיק ברשות שבת ומסיים רשות שחולקין לגיטין וה"ל למימר ברישא ג"כ רשות שחולקין לשבת אלא הכא לא מיירי ברשות החולק בין רשויות אחרי' כפלוגתא דר' יוסי שחייב חטאת אי כרמלית חולק בין ב' רשות הרבי' וזה הוה דומיא דפיסלא דגיטין שרשות הפיסלא חולק רשות החצר מזה לא מיירי רמב"ם לענין שבת. אלא הכי קאמר כל מחיצה המפסקת ועושה רשות לשבת כגון שיש בין שדה לשדה ד' קונדסי' וזמורה מתוח על גביהם אע"ג שבתחתיו' הקרקע הם שוים ושדה א' מ"מ כיון שלענין שבת נעשה השדה הלז רה"י כמבואר בעירובי' י"א ע"א וברמב"ם פי"ו משבת הלי"ו ועיין בשו"ת חו"י שהק' עוד איך שייך הפסק כרמלית בין שדה לשדה הלא כל הבקעה כרמלית היא ולהנ"ל משכחת לי' כשהשדות כולם מוקפי' כנ"ל בשיעור רה"י וא' כרמלית דהיינו מחיצה נמוכה פחותה מעשרה א"נ אפי' אם לדינא דבלא"ה כולם כרמלי' נינהו לענין שבת מ"מ כל שמחיצה כנ"ל מפסקת שתהי' ראוי לעשו' כרמלי' במקום אחר מפסיק בנכסי הגר:

תו כ' שם בהל' י"ב כל דבר המפסיק לטומאה וכו' המעיין במתק לשונו יבין כוונתו דמיירי בבקעה שיש בה טומאה ע"ד משל מחציו ולמעלה אבל מחציו ולמטה יודעי' בודאי שאין שם טומאה והנכנס לשם אין צריך לשאול אם נכנס בשדה פלוני' אך משם ולמעלה מתחיל הספק ע"כ לענין נכסי הגר המחזיק אינו קונה בה ממקום זה למקום זה דלא גרע מחלוק בשם בגרגותא דפלני' כנלפע"ד:

דרך הרבים. ט''ז אמה רוחב דרך היחיד ד' אמות ולא זו אף זו קתני: שביל הרבים. שהולכין שם רבים ברגליהן אבל דרך הרבים מקום הילוך העגלות והסוסים וכולה לא זו אף זו קתני: הקבוע בין בימות החמה. ואפילו בימות הגשמים שאין רגילים להלך בבקעה מהלכין שם שאין חרישה וזריעה לשם: טומאה מאי היא. מאי הפסק שייך בשדה לענין טומאה: דתנן כו'. ואליבא דר''א הוא דשייך הפסק כדמפרש ואזיל: בימות הגשמים. הויא רה''י לטומאה וספיקה טמא שהרי אין מהלכין בה בני אדם שלא לקלקל הזריעה: הלכתי למקום הלז. נכנסתי בבקעה זו: וחכמים מטמאים. דסוף סוף מה לי שדה אחת מה לי ב' שדות חדא ספיקא היא שמא הלך עד הקבר והאהיל שמא לא הלך וספיקו טמא: ספק ביאה טהור. היכא דמספקא ליה אם נכנס באותה שדה ואם תמצא לומר נכנס ספק אם בא עד מקום טומאה אם לאו וספק ספיקא הוא וטהור אבל היכא דליכא אלא ספק מגע דפשיטא ליה דנכנס באותה שדה אלא שספק לו אם נגע בקבר אם לאו חדא ספיקא הוא וטמא והלכך לרבי אליעזר אי מפסיק מצר וחצב בינתים וטומאה באחת מהן ואין יודע באיזה מהן נכנס ספק ביאה הוא וטהור ואי ליכא מצר בינתים ספק מגע איכא ולא ספק ביאה דכולהו שדה אחת הן וטמא: וקדייק גמרא דלרבין אמר רבי יוחנן דוקא פאה וטומאה אבל לשבת לא הוי הפסק אי מפסיק מצר וחצב בין שני רה''ר והוציא חצי גרוגרת בזה ואחר כך הוציא חצי גרוגרת בשני חייב דאפילו לרבי יוסי דפטר בשני רשויות דאין המצר מפסיקן לשני רשויות: במסכת שבת תנן המוציא אוכלין חייב בגרוגרת דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא חשיבא הוצאת דבר חשוב בפחות מכגרוגרת: בהעלם אחד חייב. שלא נודע לו בינתים שהוא שבת דידיעה מחלקת:
דרך היחיד ודרך הרבים. בירושלמי פריך אמאי איצטריך למיתני דרך הרבים דכיון דתנא דדרך היחיד מפסיק כ''ש דרך הרבים ומשני משום סיפא נקטינן דקתני הכל מפסיק לזרעים ואין מפסיק לאילנות אלא גדר כו' וקמ''ל דאפילו דרך הרבים לא מפסיק לאילן ומפרש נמי אמאי תנא שביל הרבים כיון דתנא שביל היחיד מפסיק דמשום אילן לא צריך למיתנייה כיון דאשמועינן דאפי' דרך הרבים לא מפסיק לאילן כל שכן שביל הרבים אלא אתא לאשמועינן דשביל הרבים נמי בעינן שיהא קבוע בימות החמה ובימות הגשמים והשתא איצטריך למיתני כולהו שביל היחיד לאשמועינן דמפסיק לזרעים אע''ג דגריע מכולהו ודרך הרבים אשמועינן דלא מפסיק לאילן ודרך היחיד אשמועינן דלא בעינן קבוע ושביל הרבים אשמועינן דבעינן קבוע ואין להקשות דלא ליתני שביל הרבים ואנא ידענא דבעינן קבוע מדתנן דרך היחיד דאי לא בעי לא ליתני דרך היחיד אלא ליתני שביל הרבים דהוי רבותא טפי או איפכא דלא ליתני דרך היחיד ואנא ידענא דלא בעינן קבוע מדתנן שביל הרבים ולא תנא דרך היחיד דהוי רבותא טפי דהא אי לאו דתנא תרוייהו לא הוה ידענא הי מינייהו מפסיק טפי דרך היחיד רחב טפי ושביל הרבים בקעי ביה רבים: רבי אליעזר מטהר. רשב''ם פירש דפליגי דרבי אליעזר חשיב ליה ספק ספיקא ורבנן לא חשיבי ליה אלא ספיקא אחת ורש''י פירש בפרק בתרא דע''ז (דף ע. ושם) דאיירי בשדה מלאה טומאה ופליגי דר''א סבר אע''ג דליכא אלא חדא ספיקא כיון דליכא ספק מגע אלא ספק ביאה טהור והיינו טעמא דטומאה מסוטה גמרינן וגבי סוטה הוי ספק מגע ולא ספק ביאה דודאי (נטהרה) וחכמים מטמאין כיון דאין כאן אלא ספיקא אחת וסוגיא דע''ז מוכחת כפרש''י דר''א מטהר אפילו בספיקא אחת דקאמר עובדא הוה בנהרדעא ואמר שמואל חמרא שרי כמאן כרבי אליעזר דאמר ספק ביאה טהור פי' דמטעם רוב גנבי ישראל נינהו לא מצינן למימר דשרא שמואל כדשרא רבא לעיל בעובדא דפומבדיתא דדוקא בפומבדיתא הוו רוב גנבי ישראל דרעים היו כדאמרינן לעיל (דף מו.) תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא ואמרינן (חולין דף קכז.) פומבדיתאי לווייך אשני אושפיזך ומשני לה שאני התם כיון דאיכא דפתחי לשם ממונא הוה ליה ספק ספיקא פי' ספק גנבי עכו''ם ספק גנבי ישראל ואם תמצי לומר עכו''ם אימור לא נגעי כיון דידעי ע''י ריח שהיה יין לא היו חוששין כו' משמע דלמאי דהוה בעי לאוקומי כרבי אליעזר דסלקא דעתך דלא פתחי לשם ממונא ובודאי נגע הוי שרי אף על גב דליכא אלא חדא ספיקא אם עכו''ם אם ישראלים משום דהוי ספק ביאה אם באו עכו''ם לשם או לאו ומיהו קשה מההוא פולמוס (ע''ז דף ע:) דסליק לנהרדעא ושרייה ר''א וקאמר רב דימי לא ידענא אי משום דסבר כר''א דסבר ספק ביאה טהור אי משום רוב דאתו בהדי דפולמוס ישראל נינהו ופריך ספק ביאה ספק מגע הוא ומשני כיון דפתוח חביות טובא אימור אדעתא דממונא פתח וכספק ביאה דמי ואע''ג דתלינן אדעתא דממונא והוי ס''ס אפ''ה לא שרי אלא לר''א ולעיל שרי שמואל בהאי טעמא אפילו לרבנן ופרש''י התם גנבי נהרדעא לא הוו ידעי אם רוב עכו''ם או רוב ישראלים ושרי אפילו לרבנן דספק ספיקא היא אבל הנהו דאזלי בתר פולמוס הוה ידע רבי אליעזר דשרא אם רוב ישראל הם אם רוב עכו''ם הלכך אף על גב דאיכא למימר דאתו אדעתא דממונא ליכא אלא חדא ספיקא אם היו רוב עכו''ם ושרי לרבי אליעזר כיון דפתוח חביות טובא דמוכחא מילתא דלשם ממון באו ולא מנסכי דהוי כבולשת שנכנסה לעיר בשעת מלחמה דקתני אלו ואלו מותרות הלכך אף על גב דספק מגע הוא כיון דמוכחא מילתא לקולא כספק ביאה דמי ומיהו קשה לר''ת לשני הפירושים דבמסכת טהרות (פ''ו מ''ד) מוכח דרבנן מטמאין אפי' בספק ספיקא דתנן כל שאתה יכול לרבות ספיקות וספיקי ספיקות ברה''י טמא ברה''ר טהור כיצד כו' ואח''כ קתני הנכנס לבקעה בימות הגשמים דמייתי הכא ומיהו ההוא דע''ז נוכל לפרש כשיטת רש''י דר''א שרי אפי' בספיקא אחת כדמוכח הסוגיא ורבנן נהי דבטומאה מחמירי לטמאות אפי' בספק ספיקא ביין נסך שריא ספק ספיקא ור''ת מפרש דפליגי דרבנן מטמאו אפילו בכמה ספיקות משום דמן הדין אפילו בחדא ספיקא טהור דאוקמה אחזקיה וילפינן מסוטה דטמא וא''כ מה לי חדא ספיקא מה לי תרי ספיקי דהא אפי' בחדא ספיקא הוה לן למימר דטהור ור''א סבר אין לך בו אלא חידושו ודוקא חדא ספיקא טמא ואתי שפיר ההוא דפולמוס דמשמע אפילו בספק ספקא לא שרי אלא לר''א דוקא ובההיא עובדא דנהרדעא לא גריס ר''ת לא שאני התם כו' דלהאי גירסא משמע דמודו רבנן דבספק ספיקא שרי ור''א שרי אפילו בספיקא אחת אלא מפרש ר''ת כמאן כר''א בניחותא גריס והדר גריס האי ספק ביאה ספק מגע הוא ולאו דוקא ספק מגע קאמר דאדרבה ספק ביאה הוא דספק אם באו עכו''ם שם אם לאו דאימור ישראל נינהו אלא לספיקא אחת קרי ספק מגע דספק ביאה דר''א היינו ספק ספיקא והכי פריך והא ספיקא אחת היא ואפי' לר''א לא שרי בספיקא אחת וא''ת ומנ''ל דלרבנן אפילו ביין נסך אסרי בספק ספיקא ויש לומר דבכמה דוכתי מדמה במס' ע''ז חומרא דיין נסך לחומרא דטהרות: רבי אליעזר מטהר. נראה דגרסינן רבי אלעזר דאי ר' אליעזר היכי בעי למימר בפ' בתרא דע''ז (דף ע. ושם) דשמואל ורבי אלעזר כר' אליעזר והא שמואל ור' אלעזר אית להו סוף פ''ק דנדה (דף ח.) דאין הלכה כר' אליעזר בסדר טהרות אלא בד' והך בסדר טהרות היא: בהעלם אחד חייב. אפילו בשתי רשויות ותימה דאמר רבא בפ' המוציא יין (שבת דף פ. ושם) הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה חייב מה צריך דרך עליה הא לא בעי הכא אלא לרשות אחת אפילו רחוקות זו מזו ויש לומר דודאי בלא דרך עליה חייב והא דנקט דרך עליה לאשמועינן דאם העביר תוך ג' לחצי גרוגרת המונחת דחייב אע''ג דלא הוי תוך ג' לקרקע והקשה ר''ח לרבי יוסי דב' רשויות אמאי פטר והאמר בפ' הבונה (שם דף קד:) כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בצפורי חייב מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי וגרס ר''ח מרשות אחת חייב משתי רשויות פטור אם הוציא חצי גרוגרת משתי רשויות לרשות הרבים פטור אבל אם ברשות אחת לקחה אפילו חלקה והוציאה לשתי רשויות חייב דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי ולר''י נראה דלאו פירכא היא דלא דמי דהתם שם המלאכה כתיבה וכתיבה נגמרה כשיכתוב שתי אותיות ואפי' רחוקות זו מזו אבל הכא שם המלאכה היא הוצאה וכשהוציא לשתי רשויות אכתי לא נגמרה הוצאה עד שיקרבם:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד