בבא בתרא נח ע"א

לִמְדוּרָה וּקְדֵרוֹת מַקִּיפוֹת אוֹתָהּ
מִטָּה שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כֵּיצַד כֹּל שֶׁאֵין תַּחְתֶּיהָ אֶלָּא סַנְדָּלִין בִּימוֹת הַחַמָּה וּמִנְעָלִין בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְשֶׁל עַם הָאָרֶץ דּוֹמָה לְאוֹצָר בָּלוּס
רַבִּי בְּנָאָה הֲוָה קָא מְצַיֵּין מְעָרָתָא כִּי מְטָא לִמְעָרְתָּא דְאַבְרָהָם אַשְׁכְּחֵיהּ לֶאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם דְּקָאֵי קַמֵּי בָּבָא אֲמַר לֵיהּ מַאי קָא עָבֵיד אַבְרָהָם אֲמַר לֵיהּ גָּאנֵי בְּכַנְפַהּ דְּשָׂרָה וְקָא מְעַיְּינָא לֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ
אֲמַר לֵיהּ זִיל אֵימָא לֵיהּ בְּנָאָה קָאֵי אַבָּבָא אֲמַר לֵיהּ לֵיעוּל מִידָּע יְדִיעַ דְּיֵצֶר בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא עָיֵיל עַיֵּין וּנְפַק
כִּי מְטָא לִמְעָרְתָּא דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה נִסְתַּכַּלְתָּ בִּדְמוּת דְּיוֹקְנִי בִּדְיוֹקְנִי עַצְמָהּ אַל תִּסְתַּכֵּל הָא בָּעֵינָא לְצַיּוֹנֵי מְעָרְתָּא כְּמִדַּת הַחִיצוֹנָה כָּךְ מִדַּת הַפְּנִימִית וּלְמַאן דְּאָמַר שְׁנֵי בָתִּים זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ כְּמִדַּת עֶלְיוֹנָה כָּךְ מִדַּת הַתַּחְתּוֹנָה
אָמַר רַבִּי בְּנָאָה נִסְתַּכַּלְתִּי בִּשְׁנֵי עֲקֵיבָיו וְדוֹמִים לִשְׁנֵי גַּלְגַּלֵּי חַמָּה הַכֹּל בִּפְנֵי שָׂרָה כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם שָׂרָה בִּפְנֵי חַוָּה כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם חַוָּה בִּפְנֵי אָדָם כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם אָדָם בִּפְנֵי שְׁכִינָה כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם
שׁוּפְרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּרַב שׁוּפְרֵיהּ דְּרַב מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ שׁוּפְרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב אָבִינוּ שׁוּפְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב אָבִינוּ מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן
הָהוּא אַמְגּוּשָׁא דַּהֲוָה חָטֵיט שָׁכְבֵי כִּי מְטָא אַמְּעָרְתָּא דְּרַב טוֹבִי בַּר מַתְנָה תַּפְשֵׂיהּ בְּדִיקְנֵיהּ אֲתָא אַבָּיֵי אֲמַר לֵיהּ בְּמָטוּתָא מִינָּךְ שִׁבְקֵיהּ לְשָׁנָה אַחֲרִיתִי הֲדַר אֲתָא תַּפְשֵׂיהּ בְּדִיקְנֵיהּ אֲתָא אַבָּיֵי לָא שִׁבְקֵיהּ עַד דְּאַיְיתִי מַסְפְּרָא וְגַזְּיֵהּ לְדִיקְנֵיהּ
הָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ חָבִיתָא דְעַפְרָא לְחַד בְּרַאי חָבִיתָא דְגַרְמֵי לְחַד בְּרַאי חָבִיתָא דְאוּדְרָא לְחַד בְּרַאי לָא הֲווֹ יָדְעִי מַאי קָאָמַר לְהוּ אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי בְּנָאָה אֲמַר לְהוּ אִית לְכוּ אַרְעָא אֲמַרוּ לֵיהּ אִין אִית לְכוּ חֵיוָתָא אִין אִית לְכוּ בִּסְתַּרְקֵי אִין אִי הָכִי הָכִי קָאָמַר לְכוּ
הָהוּא גַּבְרָא דְּשַׁמְעַהּ לִדְבֵיתְהוּ דְּקָא אָמְרָה לְבַרְתַּהּ אַמַּאי לָא צְנִיעַתְּ בְּאִיסּוּרָא הָךְ אִיתְּתָא עֲשָׂרָה בְּנֵי אִית לַהּ וְלֵית לִי מֵאֲבוּךְ אֶלָּא חַד כִּי שָׁכֵיב אֲמַר לְהוּ כֹּל נִכְסַי לְחַד בְּרָא
לָא יָדְעִי לְהֵי מִינַּיְיהוּ אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי בְּנָאָה אֲמַר לְהוּ זִילוּ חֲבוּטוּ קִבְרָא דַּאֲבוּכוֹן עַד דְּקָאֵי וּמְגַלֵּי לְכוּ לְהֵי מִינַּיְיכוּ שְׁבַק(א) אֲזַלוּ כּוּלְּהוּ הָהוּא דִּבְרֵיהּ הֲוָה לָא אֲזַל אֲמַר לְהוּ כּוּלְּהוּ נִכְסֵי דְּהַאי אֲזַלוּ אֲכַלוּ קוּרָצָא בֵּי מַלְכָּא אָמְרִי אִיכָּא גַּבְרָא חַד בִּיהוּדָאֵי דְּקָא מַפֵּיק מָמוֹנָא מֵאִנָשֵׁי בְּלָא סָהֲדֵי וּבְלָא מִידֵּי אַתְיוּהוּ חַבְשׁוּהוּ
אֲזַלָא דְּבֵיתְהוּ אֲמַרָה לְהוּ עַבְדָּא חַד הֲוָה לִי פְּסַקוּ לְרֵישֵׁיהּ וּפְשַׁטוּ לְמַשְׁכֵּיהּ וַאֲכַלוּ בִּישְׂרֵיהּ וְקָא מָלוּ בֵּיהּ מַיָּא וּמַשְׁקוּ בֵּיהּ לְחַבְרַיָּיא וְלָא קָא יָהֲבִי לִי דְּמֵי וְלָא אַגְרֵיהּ
לָא יָדְעִי מַאי קָא אָמְרָה לְהוּ אָמְרִי נַיְתוֹ לְחַכִּימָא דִיהוּדָאֵי וְלֵימָא קַרְיוּהוּ לְרַבִּי בְּנָאָה אֲמַר לְהוּ זַרְנוּקָא אָמְרָה לְכוּ אָמְרִי הוֹאִיל וְחַכִּים כּוּלֵּי הַאי לִיתֵּיב אַבָּבָא וְנֵידוּן דִּינָא
חֲזָא דַּהֲוָה כְּתִיב בַּאֲבוּלָּא כֹּל דַּיָּין דְּמִתְקְרֵי לְדִין לָא שְׁמֵיהּ דַּיָּין אֲמַר לְהוּ אֶלָּא מֵעַתָּה אֲתָא אִינִישׁ מֵעָלְמָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - א

הוסיף רבי בנאה ואמר:

ושולחן של עם הארץ, דומה למדורה וקדרות מקיפות אותה, כלומר, הקערות מונחים סביב לשולחן, והמפה והלחם באמצע, וכמו מדורה שקדרות מקיפות אותה.

עוד שאל רבי יוחנן את רבי בנאה: מטה של תלמידי חכמים, כיצד?

אמר לו: כל שאין תחתיה, אלא סנדלין בימות החמה שמצניעם שם עד שיצטרך להם בימות הגשמים מפני הטיט, ומנעלין יש תחתיה בימות הגשמים, שמצניעם שם עד שיצטרך להם בימות החמה. ^[1]

ואילו מיטה של עם הארץ: דומה לאוצר בלוס [מעורב], שהכל - אוכלים וכלים - מונחים שם מעורב תחת מטותיהם.

עוד מביאה הגמרא: רבי בנאה הוה קא מציין מערתא, [היה מציין מבחוץ את אורכן ורחבן של מערות הקבורה, כדי שלא יאהילו העוברים ושבים על הטומאה] ולשם כך היה נכנס לתוך המערה. ^[2]

כי מטא רבי בנאה למערתא דאברהם אבינו, ^[3] אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא, [מצאו רבי בנאה לאליעזר עבד אברהם שהוא עומד בפתח המערה]. ^[4]

אמר ליה רבי בנאה לאליעזר: מאי קא עביד אברהם [מה עושה אברהם אבינו בשעה זו] בתוך המערה? ^[5]

אמר ליה אליעזר לרבי בנאה:

גאני בכנפה דשרה, וקא מעיינא ליה ברישיה, [שוכב אברהם בין זרועותיה של שרה אמנו, ומעיינת היא לו בראשו]. ^[6]

אמר ליה רבי בנאה לאליעזר: זיל אימא ליה [לך ואמור לו לאברהם אבינו]: בנאה קאי אבבא [בנאה עומד בפתח], כלומר, בקש ממנו רשות ליכנס!

הלך אליעזר אצל אברהם, ואמר ליה אברהם אבינו לאליעזר: ליעול [יכנס] רבי בנאה, ואיני חושש להצטנע ממנו מלהיות שוכב בכנפא דשרה, כי מידע ידיע דיצר בהאי עלמא ליכא [ידוע הדבר שאין יצר הרע בעולם הבא]!

עייל רבי בנאה, עיין ונפק, [נכנס רבי בנאה ועיין באורכה ורוחבה של מערה, ויצא]!

כי מטא [כאשר הגיע] רבי בנאה למערתא דאדם הראשון, יצתה בת קול ואמרה לרבי בנאה:

אכן נסתכלת בדמות דיוקני [בצורת יעקב שהיא בדמות דיוקני], כי צורתו של יעקב אבינו היא מעין צורתו של אדם הראשון [כמבואר לקמן], אבל בדיוקני עצמה [דמותו של אדם שהיא בצלם אלהים] אל תסתכל! ^[7]

אמר רבי בנאה: והאיך לא איכנס, הא בעינא לציוני מערתא [והרי צריך אני לציין את אורכה ורחבה של המערה]!?

ענתה לו בת הקול: אינך צריך לעיין במערה הפנימית שם קבורים אדם וחוה, ודי לך במה שמדדת את המערה החיצונה שם קבורים האבות והאמהות, כי כמדת החיצונה כך מדת הפנימית.

ולמאן דאמר ש"מערת המכפלה" [המערה הכפולה] היתה עשויה באופן של שני בתים זו למעלה מזו, ולא זו לפנים מזו, כך ענתה בת הקול: כמדת עליונה שם קבורים האבות והאמהות, כך מדת התחתונה שם קבורים אדם וחוה. ^[8]

אמר רבי בנאה:

נסתכלתי בשני עקיביו של אדם הראשון [שבהם הורשיתי להסתכל], ודומים לשני גלגלי חמה! ^[9]

אומרת הגמרא: ^[10] פניהם של הכל [כל האבות והאמהות] בפני שרה [ביחס ליופי פניה של שרה]: כקוף בפני אדם.

שרה אמנו בפני חוה: כקוף בפני אדם.

חוה בפני אדם: כקוף בפני אדם.

אדם בפני שכינה: כקוף בפני אדם.

שופריה [תואר פניו ומראהו] דרב כהנא היה מעין שופריה דרבי אבהו, ושופריה דרבי אבהו היה מעין שופריה דיעקב אבינו, ושופריה דיעקב אבינו היה מעין שופריה דאדם הראשון. ^[11]

אגב המעשה ברבי בנאה במערות הקבורה, מביאה הגמרא מעשה נוסף שהיה במערת קבורה.

מעשה בההוא אמגושא [מכשף] דהוה חטיט שכבי [חופר המתים להפשיטם בגדיהם], ^[12] כי מטא אמערתא דרב טובי בר מתנה, תפשיה [כאשר הגיע אותו מכשף למערת קבורתו של רב טובי בר מתנה, תפשו רב טובי בר מתנה לאותו מכשף]!

אתא בא אביי - שהיה אוהבו של אותו גוי

- ואמר ליה לרב טובי בר מתנה:

"במטותא מינך, שבקיה [בבקשה ממך, הניחהו] "!

לשנה אחריתי הדר אתא [לשנה הבאה חזר אותו מכשף לשם], תפשיה רב טובי בר מתנה לאותו מכשף בדיקניה [בזקנו]! ^[13]

אתא אביי, ומכל מקום לא שבקיה רב טובי לאותו מכשף, עד דאייתי מספרא וגזיא לדיקניה [עד שהביא מספרים וגזז את זקנו].

עוד מביאה הגמרא ממעשיו ודבריו של רבי בנאה.

מעשה בההוא גברא דאמר להו לבניו - כשהיה מחלק נכסיו קודם מיתתו - בלשון חכמה, כדי שלא יבינו בני אדם שבעל נכסים הוא: ^[14]

"חביתא דעפרא לחד בראי, חביתא דגרמי לחד בראי, חביתא דאודרא לחד בראי [חבית עפר נותן אני לאחד מבני, וחבית עצמות לבן שני, וחבית מוכין לבן שלישי] ".

לא הוו ידעי הבנים מאי קאמר להו אביהם [לא ירדו הבנים לסוף דעת אביהם]!

אתו הבנים לקמיה דרבי בנאה שיסביר להם את פשר הדברים, אמר להו רבי בנאה לבנים "האם אית לכו ארעא [האם יש לכם קרקע] ", כלומר: האם הניח אביכם קרקעות?

אמרו ליה "אין, אכן הניח לנו אבינו קרקעות".

הוסיף רבי בנאה ושאלם: "אית לכו חיותא, [האם הניח אביכם בהמות] "? אמרו ליה "אין"!

הוסיף רבי בנאה ושאלם: "אית לכו בסתרקי [האם הניח אביכם מיני בגדים עשויים ממוכין] "? אמרו ליה "אין"!

אמר להם רבי בנאה: אי הכי, הכי קאמר לכו אבוכון [זה הוא שאמר לכם אביכם]!

כלומר: חבית העפר הן הקרקעות, חבית העצמות הן הבהמות, וחבית המוכין הם הבגדים.

מעשה בההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה "אמאי לא צניעת באיסורא!? חזי הך איתתא [על עצמה אמרה כן], דעשרה בני אית לה, ולית לי מאבוך אלא חד" -

[מעשה באדם אשר שמע את אשתו אומרת לבתם: מדוע אינך נשמרת כשאת מזנה, לבל ידעו מכך; הלוא תראי שאני יש לי עשרה בנים ורק אחד מהם הוא מאביך, והשאר בזנות, ואין איש יודע על כך].

כי שכיב [כאשר מת] בעלה, אמר להו האב "לבניו":

"כל נכסי לחד ברא [כל נכסי לאחד מבני] ", כלומר, למי שיבררו בית הדין!

ולא ידעי הבנים להי מינייהו, למי מהם נתכוין אביהם.

אתו "הבנים" לקמיה דרבי בנאה, הבין רבי בנאה שכולם ממזרים חוץ מן האחד, ולפיכך אמר להו רבי בנאה "לבנים", כדי לברר מי הוא הבן ומי הם הממזרים:

"זילו חבוטו קברא דאבוכון, עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו שבקא, [צאו וחיבטו את קבר אביכם עד שיעמוד ויגלה לכם למי מכם הניח הוא את נכסיו] "!

ואכן אזלו כולהו, אבל ההוא דבריה הוה - לא אזל, אמר להו "כולהו נכסי דהאי"! [והלכו כולם לחבוט על הקבר מלבד האחד שלא הלך, ואמר רבי בנאה זה הוא הבן לו נתכוין האב], ומשום שהממזרים עזי נפש הם, ולכן הלכו הם לחבוט על קבר אביהם, ואילו הבן שאינו ממזר לא הלך. ^[15]

אזלו תשעת "הבנים" אכלו קורצא בי מלכא, אמרי "איכא גברא חד ביהודאי, דקא מפיק ממונא מאנשי בלא סהדי ובלא מידי". אתיוהו חבשוהו; [הלכו שאר הבנים והלשינו על רבי בנאה בפני המלך, ואמרו "יש יהודי אחד שמוציא את ממונם של האנשים בלי עדים ובלי ראיה"! ושלח המלך שוטרים ואסרוהו לרבי בנאה].

אזלא דביתהו ואמרה להו לבית המלך "עבדא חד הוה לי, פסקו לרישיה, ופשטו למשכיה ואכלו בישריה, וקא מלו ביה מיא ומשקו ביה לחברייא, ולא קא יהבי לי דמי ולא אגריה", [הלכה אשתו של רבי בנאה, ואמרה לבית המלך בלשון חכמה "עבד היה לי, ובאו וערפו את ראשו, הפשיטו את עורו ואכלו את בשרו, ומילאו בעורו מים והשקו לחבריהם, ואילו לי לא נתנו כל שכר"], ואמרה כן כדי שיהיו נאלצים לקרוא לרבי בנאה, כדי להבין את פשר דבריה.

לא ידעי מאי קא אמרה להו, [לא הבינו את עומק כוונתה].

אמרי [אמרו הם] "ניתו לחכימא דיהודאי ולימא, [נקרא לחכם של היהודים - הוא רבי בנאה - ונשאלהו פישרם של דברים] ".

קריוהו לרבי בנאה, אמר להו "זרנוקא אמרה לכו, [קראו לרבי בנאה והסביר להם: שכוונתה היא לנוד של עור] ", כלומר, כך אמרה להם "תייש היה לי וגזלוהו ממני, ושחטוהו ואכלו את הבשר, ומן העור עשו חמת, ושואבים בו מים ושותים בו". ^[16]

אמרי בבית המלך: הואיל וחכים - רבי בנאה - כולי האי, ליתיב אבבא ונידון דינא, [היות וחכם הוא כל כך, ישב הוא בשער העיר וידון את דין תושבי העיר].

חזא רבי בנאה דהוה כתיב באבולא [ראה רבי בנאה פתגם שהיה כתוב על שער העיר] כדי שילמדו ממנו בני אדם:

"כל דיין דמתקרי לדין, לא שמיה דיין [כל דיין שהוזמן לדין על תביעת ממון שתובעים ממנו, אינו דיין] ", כי אוהב בצע הוא, ויקבל שוחד!

הערות

^[1] ביאר הרשב"ם שהוא משום דאמרינן בפסחים קיב א: אוכלין שתחת המטה שורה עליהם רוח רעה אפילו כשהם מכוסים.

^[2] א. כתב הרשב"ם: רבי בנאה אדם גדול וחשוב היה, לפיכך ניתן לו רשות ליכנס בקברי צדיקים, אבל אחר - לא, כדאמרינן "גדולים צדיקין במיתתן יותר מבחייהן"; [וצריך ביאור: מה בכך שגדולים הם, וכי משום כך אסור ליכנס אצלם אף שבחייהם מותר ליכנס אצלם! ?]. ב. כתב ב"עיון יעקב" בדרך אפשר, שעל שם ציון המערות היה נקרא "בנאה", וכמאמר הכתוב "וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון".

^[3] משמע שאברהם אבינו מטמא באוהל, ותוספות והראשונים כאן שקלו וטרו בזה, מאחר שקיימא לן: קברי גויים אינם מטמאים באוהל, ואברהם אבינו דין "בן נח" לו. וב"עיון יעקב" כתב להוכיח ממה שהיה מטמא אברהם באוהל - אף שלא שלט בו מלאך המות כמבואר בסוף הפרק - שאף המת שלא על ידי מלאך המות רק על ידי הקב"ה יש לו דין טומאה, דלא כמקצת מפרשים וציין לתשובת בית יעקב סוף סימן פה.

^[4] כתב הרשב"ם, שבמסכת "דרך ארץ" נמנו שבעה צדיקים שלא מתו, וביניהם אליעזר; ולפנינו ב"דרך ארץ זוטא" סוף פרק ראשון איתא: תשעה נכנסו לגן עדן בחייהם, ואלו הן: חנוך בן ירד, ואליהו, ומשיח, ואליעזר עבד אברהם, וחירם מלך צור, ועבד מלך הכושי, ויעבץ בנו של רבי יהודה הנשיא, ובתיה בת פרעה, וסרח בת אשר, ויש אומרים: אף רבי יהושע בן לוי.

^[5] פירש המהרש"א, כי מתוך שראה את אליעזר שומר על הפתח, היה סבור שאברהם עושה מילי דצניעותא, ולכך שאלו; ולמבואר בהמשך הענין שהדבר ידוע ש"יצר הרע בהאי עלמא ליכא", הטעם שהעמידו לאליעזר הוא כדי שלא יכנס אדם שאינו חשוב, וכמבואר ברשב"ם לעיל שאין רשות ליכנס לקברי הצדיקים.

^[6] כתב המהרש"א: וענין ד"גאני בכנפה", כי הצדיקים במיתתם קרויים "חיים", והמיתה אינה אלא כשינה לגביהם, כמו שכתוב "ומקיים אמונתו לישיני עפר", ודרך ארץ לעיין ברישא דהישנים, וכענין שאמרו בפרק הפועלים ברבי אלעזר ברבי שמעון, שאשתו היתה מעיינת בראשו אחר מותו כאילו הוא חי.

^[7] כתב המהרש"א: אף שכמה בני אדם ראו את אדם הראשון בחייו, אפשר דלא הותר להסתכל בדיוקני עצמה אלא לדורו בחייו, אבל במותו - אסור, כענין "כי קללת אלהים תלוי" גם בשאר בן אדם, והבן זה. וב"עיון יעקב" כתב לבאר על פי המבואר בספרים, שנשתנה זיוו של אדם הראשון אחר החטא ו"נמשל כבהמות נדמו", ואולם במיתתו נתכפר לו חטאו וחזר זיוו בצלם אלהים, ולכך בדיוקני עצמה אל תסתכל "כי לא יראני האדם, וחי".

^[8] קשה קצת: הניחא אם היו זו לפנים מזו, שפיר מסתבר לומר, שנכנס רבי בנאה תחילה לחיצונה, ובא ליכנס לפנימית ומנעוהו מכך ; אבל אם היו המערות זו למעלה מזו, אם כן בסתם נכנס תחילה למערה התחתונה, שהיא מערתו של אדם הראשון! ?

^[9] כתב הרשב"ם, שאם כי נאמר לאדם הראשון [בראשית ג יט]: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", היינו שעה אחת קודם תחיית המתים, וכמבואר בשבת קנב ב.

^[10] דברי הגמרא הם, ולא דברי רבי בנאה כמבואר בפירוש הרי"ף ב"עין יעקב".

^[11] כתב המהרש"א, ד"שופריה" הוא "צורה ותואר", ורק לענין זה היה דומה צורת יעקב לצורת אדם הראשון, אבל לענין "זיו קלסתר פנים" בזה לא היה כמותו, שהרי אמרו לעיל "הכל בפני שרה כקוף בפני אדם", ומשמע שיעקב בכלל, ואילו אדם הראשון היה יפה מחוה, שהיתה יפה משרה, כדאמר לעיל.

^[12] כן פירש הרשב"ם, והמהרש"א הקשה על זה, כי אם כן אינו ענין למכשפות; ולכן פירש שהיה עושה מעשה אוב וידעוני ודורש אל המתים, ולשם כך היה מחטט שם.

^[13] ראה ב"עיון יעקב" טעם למה תפשו בזקנו דוקא; וראה עוד בחידושי אגדות למהר"ל.

^[14] כן פירש הרשב"ם את טעמו; והמהרש"א נתקשה: אדרבה עכשיו יתפרסם יותר, מאחר שיהיו צריכים לבוא לבית הדין, ראה עוד שם; וכתב לפרש, שעשה כן משום שאם יעמוד הרי חוזר הוא מצוואתו כדין שכיב מרע, ולא ידעו גם הבנים מה צוה לזה ומה לזה, וכדי שלא יהיה קנאה ביניהם, שאפשר שחלק אחד יהיה טוב מחלק הבא לחבירו; [ויש לעיין, למה לא חש לקנאתם רק אם יחיה ויחזור בו, ולא חש לקנאתם אם ימות! ? והנה מבואר מדברי המהרש"א בהבנת דברי הרשב"ם, שלא רצה המוריש שידעו לאחר מותו שהוא עשיר; אך באמת יש לומר בכוונת הרשב"ם, שאף הוא לא חשש לכך אלא דוקא אם יחיה ויחזור בו, וזהו שכתב הרשב"ם בד"ה "ההוא דאמר להו, מצוה מחמת מיתה היה, ומחלק נכסיו לבניו על פיו", ונתיישבה קושיית המהרש"א].

^[15] כתב הרשב"ם: פסק זה של רב בנאה, הוא בגדר "שודא דדייני", ראה לעיל לה א, ותלוי במחלוקת הרשב"ם ורבינו תם שם בתוספות, מה הוא "שודא דדייני".

^[16] כתב המהרש"א: לכאורה אין כאן לשון חכמה כי כל דבריה מפורשים על הנאד חוץ ממה שדימתה התיש לעבד, ולא ידעתי על מה! ? וראה שם שפירש את הדברים שנתכוונה בדבריה לתפיסתו של בעלה רבי בנאה, ראה שם.

למדורה, שהאש נמצאת באמצע וקדרות מקיפות אותה ואף כאן, האוכל נמצא באמצע והקערות מסביב.

ועוד שאלו ר' יוחנן: מטה של תלמידי חכמים כיצד? ענה לו ר' בנאה: כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה ומנעלין בימות הגשמים ולא יותר. ושל עם הארץ — דומה לאוצר בלוס, שמניח תחתיה תערובת דברים רבים.

א כיון שהוזכר ר' בנאה מספרים כמה מעשים שאירעו בו, ר' בנאה הוה קא מציין מערתא [היה מציין, מסמן מערות קבורה] כדי לסמנן שלא ייטמאו על ידן. כי מטא למערתא [כאשר הגיע למערה] של אברהם אבינו (מערת המכפלה), אשכחיה [מצא] את אליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא [שעומד לפני הפתח]. אמר ליה [לו]: מאי קא עביד [מה עושה] אברהם כעת? אמר ליה [לו] אליעזר: גאני [שוכב] בכנפה (בחיקה) של שרה וקא מעיינא ליה ברישיה [והיא מעיינת, בודקת בראשו].

אמר ליה [לו] ר' בנאה: זיל אימא ליה [לך אמור לו] בנאה קאי אבבא [עומד על הפתח]. אמר ליה [לו]: ליעול [שייכנס], הרי מידע ידיע [ידוע] שיצר בהאי עלמא ליכא [בעולם הזה, בעולם העליון, אין] ולכן יכול הוא להיכנס, למרות שבעולם הזה אין נוהגים כך. עייל, עיין [נכנס, עיין], בחן את המערה כדי למדוד אותה, ונפק [ויצא].

כי מטא למערתא [כאשר הגיע למערתו] של אדם הראשון, שאף הוא קבור באותו מקום, יצתה בת קול ואמרה: נסתכלת בדמות דיוקני, כלומר, הסתכלת באברהם שהוא כעין דמותו של אדם הראשון, בדיוקני (בתמונתי) עצמה אל תסתכל, שהרי נאמר שבצלם אלוקים עשה את האדם. אמר ר' בנאה: הא בעינא לציוני מערתא [הרי צריך אני לציין את המערה]! אמרו לו: כמדת המערה החיצונה שם קבור אברהם כך מדת הפנימית. ומעירים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שמערת המכפלה בנויה היתה שני בתים זו למעלה מזו, אמרו לו שכמדת העליונה כך מדת התחתונה ואין אתה צריך לבדוק יותר.

אמר ר' בנאה: נסתכלתי בשני עקיביו של אדם הראשון, והיו דומים לשני גלגלי חמה, שכל כך היו זוהרים ומאירים. ובענין זה מביאים: הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שהיתה יפה כל כך. ואולם שרה בפני חוה — כקוף בפני אדם, חוה בפני אדם — כקוף בפני אדם, אדם בפני שכינה — כקוף בפני אדם.

ועוד אמרו: שופריה [יופיו] של רב כהנא היה מעין שופריה [יופיו] של רב, שופריה [יופיו] של רב מעין שופריה [יופיו] של ר' אבהו, שופריה [יופיו] של ר' אבהו מעין שופריה [יופיו] של יעקב אבינו, ושופריה [יופיו] של יעקב אבינו מעין שופריה [יופיו] של אדם הראשון.

עוד מסופר: ההוא אמגושא דהוה חטיט שכבי [היה אמגוש אחד שהיה מחטט את המתים] להוציא אותם מקברותיהם. כי מטא אמערתא [כאשר הגיע למערת הקבר] של רב טובי בר מתנה תפשיה בדיקניה [תפס אותו רב טובי בזקנו] ולא הניח לו. אתא [בא] אביי, אמר ליה [לו]: במטותא מינך, שבקיה [בבקשה ממך, הנח לו]. לשנה אחריתי הדר אתא, תפשיה בדיקניה [לשנה האחרת חזר ובא, תפס אותו שוב בזקנו]. אתא [בא] אביי וביקש לשחררו, לא שבקיה [הניחו] עד דאייתי מספרא וגזיא לדיקניה [שהביא מספריים וגזר את זקנו].

ב ועוד מסופר על ר' בנאה, ההוא [אדם אחד] שאמר להו [להם] בצוואה: חביתא דעפרא לחד בראי [חבית של עפר לבני האחד], חביתא דגרמי לחד בראי [חבית של עצמות לבני האחד], חביתא דאודרא לחד בראי [חבית של מוך לבני האחד]. לא הוו ידעי מאי קאמר להו [היו יודעים מה הוא אומר להם]. אתו לקמיה [באו לפני] ר' בנאה לשאול. אמר להו [להם]: אית לכו ארעא [יש לכם קרקע]? אמרו ליה [לו]: אין [כן]. והמשיך לשאול: אית לכו חיותא [יש לכם בהמות]? אמרו לו: אין [כן]. אית לכו בסתרקי [יש לכם מצעות]? אמרו לו: אין [כן]. אמר להם: אי הכי [אם כך], הכי קאמר לכו [כך אמר לכם]: שהוא נותן קרקע לבן אחד, בהמות לבן אחר, ומצעות לבן שלישי.

ועוד מסופר, ההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה [איש אחד שמע את אשתו שהיא אומרת לבתה]: אמאי לא צניעת באיסורא [מדוע אין את נחבאת כשאת עושה דברים אסורים]? הך איתתא [אשה זו], אני עשרה בני אית [בנים יש] לה, ולית [ואין] לי מאבוך [מאביך] אלא חד [אחד] ואיש אינו יודע על כך. ואף את צריכה להיזהר שלא ידעו בך אנשים. כיון שידע האיש שרק אחד מהילדים הוא שלו, כי שכיב [כאשר מת], אמר להו [להם]: כל נכסי לחד ברא [לבן אחד].

לא ידעי להי מינייהו [ידעו לאיזה מהם]. אתו לקמיה [באו לפני] ר' בנאה. אמר להו [להם]: זילו חבוטו קברא דאבוכון [לכו הכו את הקבר של אביכם] עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו שבקא [שיעמוד ויגלה לכם למי מכם הניח] את נכסיו. אזלו כולהו [הלכו כולם], ההוא דבריה הוה [אותו שבנו היה] לא אזל [הלך]. אמר להו [להם] ר' בנאה: כולהו נכסי דהאי [כל הנכסים של זה] שלא הלך. כעסו האחים האחרים, אזלו אכלו קורצא בי מלכא [הלכו והלשינו בבית המלך], אמרי [אמרו]: איכא גברא חד ביהודאי, דקא מפיק ממונא מאנשי [יש איש אחד בין היהודים שמוציא ממון מאנשים] בלא סהדי [עדים] ובלא מידי [דבר]. אתיוהו חבשוהו [הביאו אותו ואסרו אותו].

אזלא דביתהו [הלכה אשתו] אמרה להו [להם] לשומרים: עבדא חד הוה [עבד אחד היה] לי, פסקו לרישיה, ופשטו למשכיה ואכלו בישריה [חתכו את ראשו, ופשטו את עורו ואכלו את בשרו], וקא מלו ביה מיא ומשקו ביה לחברייא [והם ממלאים בו מים ומשקים בו לחברים], ולא קא יהבי [ואין נותנים] לי לא דמי [דמיו, מחירו] ולא אגריה [שכרו].

לא ידעי מאי קא אמרה להו [ידעו מה היא אומרת להם]. אמרי [אמרו]: ניתו לחכימא דיהודאי ולימא [נקרא לחכם היהודים ויאמר לנו] מה פירוש הדבר. קריוהו [קראוהו] לר' בנאה, אמר להו [להם]: זרנוקא [נאד] אמרה לכו [לכם], התכוונה לתיש שהיה לה, ששחטוהו ואכלו את בשרו ועשו מעורו נאד למלא בו מים לשתיה. אמרי [אמרו]: הואיל וחכים כולי האי, ליתיב אבבא ונידון דינא [והוא חכם כל כך, שישב על השער במושב הדיינים, וידון דין].

חזא דהוה כתיב באבולא [ראה שהיה כתוב על השער] נוסח כזה: כל דיין דמתקרי [שנקרא, שנתבע] לדין — לא שמיה [אין שמו] דיין, שהדיין צריך להיות למעלה מכל ביקורת. אמר להו [להם]: אלא מעתה, אתא איניש מעלמא [יבוא אדם סתם]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to a bonfire, where the fire is in the center and pots surround it. Similarly, the table of an ignoramus is arranged with the food in the center and is surrounded by plates.

Rabbi Yoḥanan asked: How should the bed of Torah scholars be kept? He replied: It is acceptable as long as there is nothing except sandals beneath it during the summer, and shoes beneath it during the rainy season, i.e., winter. And the bed of an ignoramus is similar to a cluttered [balus] storehouse, as he keeps a wide array of items beneath it.

§ Having mentioned Rabbi Bena’a, the Gemara relates an incident in which he was involved. Rabbi Bena’a was marking burial caves for the purpose of helping to prevent the contracting of ritual impurity. When he arrived at the cave of Abraham, i.e., the Cave of Machpelah, he encountered Eliezer, the servant of Abraham, who was standing before the entrance. Rabbi Bena’a said to him: What is Abraham doing at this moment? Eliezer said to him: He is lying in the arms of Sarah, and she is examining his head.

Rabbi Bena’a said to him: Go tell him that Bena’a is standing at the entrance, so that he should assume an appropriate position to receive a visitor. Eliezer said to him: Let him, i.e., Rabbi Bena’a, enter, since it is known that there is no evil inclination in this higher world, so it is not inappropriate for Rabbi Bena’a to see Abraham and Sarah in this position. He entered, examined the cave in order to measure it, and exited.

When he arrived at the cave of Adam the first man, who is buried in the same area, a Divine Voice emerged and said: You gazed upon the likeness of My image, i.e., Abraham, who is similar to the image of Adam the first man. Do not gaze upon My image itself, i.e., Adam the first man, about whom the verse states that he was formed in the image of God (see Genesis 1:27). Rabbi Bena’a said: But I need to mark the cave. The voice said to him: As the measurements of the dimensions of the outer cave where Abraham is buried, so are the measurements of the dimensions of the inner cave, where Adam is buried. The Gemara notes: And according to the one who says that the Cave of Machpelah consists of two chambers, this one above that one, not two adjacent chambers, the voice said: As the measurements of the dimensions of the upper cave where Abraham is buried, so are the measurements of the dimensions of the lower cave. Therefore, there is no need to measure it.

Rabbi Bena’a says: I gazed at his, Adam’s, two heels, and they shone so brightly that they are similar to two suns. Along these lines, the Gemara states that all people compared to Sarah are like a monkey compared to a human, as Sarah was exceedingly beautiful; Sarah compared to Eve is like a monkey compared to a human; Eve compared to Adam is like a monkey compared to a human; and Adam compared to the Divine Presence is like a monkey compared to a human.

It was also stated that the beauty of Rav Kahana is a semblance of the beauty of Rav. The beauty of Rav is a semblance of the beauty of Rabbi Abbahu. The beauty of Rabbi Abbahu is a semblance of the beauty of Jacob our forefather. The beauty of Jacob our forefather is a semblance of the beauty of Adam the first man.

On the topic of burial caves, the Gemara relates that there was a certain magus [amgusha] who was rummaging through the graves of the dead. When he arrived at the burial cave of Rav Tovi bar Mattana, Rav Tovi grabbed him by his beard and would not release him. Abaye came and said to Rav Tovi: I beg of you to release him. The magus came again in another year, and Rav Tovi grabbed him by his beard. Abaye came and requested that he release him, but Rav Tovi did not release him, until Abaye brought a scissors and cut his beard.

§ The Gemara relates additional incidents involving Rabbi Bena’a: There was a certain individual who said to his family before he died: A barrel of earth to one of my sons, a barrel of bones to one of my sons, and a barrel of wads of wool to one of my sons. They did not know what he was saying to them. They came before Rabbi Bena’a for guidance. Rabbi Bena’a said to them: Do you have land that your father left as an inheritance? They said to him: Yes. He asked: Do you have livestock that your father left as an inheritance? They said: Yes. He asked: Do you have quilts [bistarkei] that your father left as an inheritance? They said: Yes. He said to them: If so, this is what he said to you, i.e., he meant that he is bequeathing land to one son, livestock to the second, and quilts to the third.

There was a certain man who heard his wife saying to her daughter: Why do you not act clandestinely when you engage in forbidden sexual intercourse? That woman has, i.e., I have, ten sons, and I have only one from your father, and no one knows. So too, you must be careful so that no one will discover your illicit behavior. Having overheard that only one son was his, when that man was dying he said to his family: All of my property is left to one son.

They did not know to which of them he intended to leave his property. They came before Rabbi Bena’a for guidance, and he said to the sons: Go strike your father’s grave, until he rises and reveals to you to which of you he left his property. They all went, but that one who was his son did not go. Rabbi Bena’a said to them: All of the property belongs to this son who did not go. The other brothers were angry. They went and slandered [akhlu kuretza] Rabbi Bena’a in the king’s house. They said: There is one man among the Jews who removes money from people without witnesses and without any evidence. The king’s guards brought Rabbi Bena’a and imprisoned him.

The wife of Rabbi Bena’a went and said to the guards: I had one servant. They cut off his head, and skinned him and ate his flesh, and they fill him with water and give their friends to drink from him, and they have not paid me his value nor have they rented him.

They did not know what she was saying to them. They said: Let us bring the wise man of the Jews, and let him say what she meant. They called Rabbi Bena’a, and he said to them: She spoke to you of a water skin [zarnuka]. In other words, she was referring to a goat she owned that was slaughtered, its meat eaten, and its skin made into a water skin that could be filled with drinking water. They said: Since he is so wise, let him sit at the gate where the judges congregate and render judgment.

Rabbi Bena’a saw that it was written upon the gate [be’abbula]: Any judge who is summoned to judgment is not considered a judge, as judges must be above reproach. He said to them: If that is so, then if a person comes from elsewhere

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה. לפי שבימות החמה שאין טיט נועלין מנעלין ומשמרין הסנדלין עד לימות הגשמים ואותן סנדלין יהיו מונחין תחתיהן בימות החמה ולא יותר. וכן בימות הגשמים [משמרין] המנעלים לפי שאסור להניח אוכלין ומשקין וכלים אחרים תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהן:

ושל ע"ה. שאינו מקפיד מניח הכל תחת מטתו ודומה לאוצר בלום כאוצר המאכל שמניחין בו רוב מינין: הוה מציין מערתא (אתא) היה נכנס במערה ומדד ארכה ורחבה וכמה מקום תפיסת הכוכין שבתוכה והיה יוצא חוץ על גבה מן הפתח ומכוין באיזה מקום מונחין הקברים בתוכה ומציין אותו מקום שלא יכנסו שם כהנים ויאכלו טהרות מפני שטומאה בוקעת ועולה ושאר מקום המערה שלא היו הקברים כנגדה מותר לעבור על גבה:

דיצר בהאי עלמא ליכא. דאינו צריך להניח מפני שרה שלא יכנס:

בדמות דיוקני. שדמותו של אברהם כדמות אדם הראשון:

בדיוקני עצמה. של אדם הראשון. אל תסתכל שנברא בצלם של מעלה: א"ר בנאה והא בעינא ליכנס למערה שלו בשביל לציין:

אמרה לו בת קול אין את צריך כמדת החיצונה שאברהם מונח בה כך מדת הפנימית של אדם לפי שאברהם האדם הגדול כאדם הראשון. ולמ"ד דמערת המכפלה שהיתה כפולה בית ועליה היו הכי קאמרי לר' בנאה כמדת העליונה ששם אברהם כך מדת התחתונה ששם אדם הראשון:

דאודרי. דבר העשוי ממוכין צמר שגוררין מן הבגדים:

בסתרקי. כרים וכסתות ומצעות עשוין מאודרין:

באיסורא. דזנות: אזלא דביתהו לבי מלכא אמרה להו עבדא הוי לי וכו':

אמר להו זרנוקא. עבדא היינו בהמה ששחטו אותה ופסקו ראשה והפשיטו העור שלה ועשו ממנו נוד לשאוב בו מים מן הבור:

הואיל וחכים כולי האי ליתיב אבבא. דחצר המלך:

באבולא. על גב השער. בראש כל מותא אנא דם. מי שאחזו הדם שאינו מקיז מסתכן ומת. כלומר דכל מיתות מחמת דם הן:

הא דציין רבי בנאה מערתיה דאדם הראשון ודאברהם אבינו. איכא מאן דקשיא ליה דהא אין קברי עו"ג מטמאין באהל ואמאי מסיים מערת' דבני נח, ויש מתרצית דכי אמרינן אין קברי עו"ג מטמאין באהל הני מילי אחר הדבר אבל קודם הדבר כלומר לאותן נכרים שכבר מתו קודם מתן תורה מטמאין הן באהל שאף הן היו קרוין אדם, דתניא בספרי או בקבר וזה קבר שלפני הדבר.
ואינו מכוון אצלי, דלגבי נגיעה תניא ומאהל אימעיט, וכן פרש"י ז"ל במסכת נזיר ובגמרא נמי מוכח ולא ידעתי למה ציין אלא מפני כבודם שהרי קיימו וקבלו עליהם תורה או שמא לר היה סובר כרבי שמעון בן יוחאי אע"פ שהלכה כמותו ורבינו תם ז"ל היה אומר דהלכתא כרבנן דאמרינן קברי עו"ג מטמאין באהל, וכתבתי' במסכת יבמות בסייעתא דשמיא.

מי שצוה מחמת מיתה ודבר בלשון חידות כדי שלא יבינו ההמון את דבריו אע"פ שאין הדברים מחוורין מוסרין את הדברים לבית דין והם יורדים לעמק הדברים ודנין בה כפי מה שיראו מעשה באחד שצוה מחמת מיתה ואמר חביתא דעפרא לחד בראי חביתא דגרמא לחד בראי חביתא דאודורי ר"ל מוכין לחד בראי ודנו בה שהקרקעות הם הם שקראן חביתא דעפרא והמקנה הן גסה הן דקה הוא שקראו חביתא דגרמא וכל מיני הבגדים הן של פשתן הן של צמר הן הם שקראן חביתא דאדורי וכן כל כיוצא בזה:

וכן יש לדיין מופלג לדון לפעמים על פי אומדנתו על הדרך שהיה שלמה דן לפעמים כמו שנתפרסם בשתי נשים שבאו לפניו מעשה באחד שהיו מוחזקים בו שהיו לו הרבה בנים והודיע בשעת מיתה שאין לו בכל אותם הבנים אלא אחד ושהוא מניח לו כל נכסיו ולא נודע מי הוא ואמרו להם הדיינים לחבוט על קבר האב עד שיגלהו להם והלכו כלם ואחד מהם בקש עצמו לילך ולא התאפק על כך בשום פנים ודנו בו שהוא הבן והעמידו כל הנכסים בחזקתו שהרי בדין גמור היה הדבר מסור לשודא דדייני וכן כל כיוצא בזה אלא שדברים אלו וכיוצא בהם אין מסורין אלא למלך משכיל או לחכם מופלג בחכמה יתרה ובפלפול ובחריפות יתרון גדול על כל שאר חכמי דורו בכל מיני חכמות:

אע"פ שראוי לכל אדם להזהר שלא לחמוד ממון אחרים ולהרחיק כל סרך עול וכל אבק גזל מי שנתמנה דיין מ"מ ראוי לו להזהר מדברים אלו ביותר גנאי הוא למי שהבריות נזקקות לילך לפניו לדין ושהן בטוחות על ישרו שלא לעות אדם בריבו שיהא הוא נזקק לדין על ידי תביעת אחרים עליו כל שכן אם מזקיקין אותו בדין עד שיצא מתחייב מתוך הטענות שזה פגם גדול אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלמה באמת אמרו כל דיין דמיתקרי לדין ומפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא לא סוף דבר בממון אחרים אלא אף ממון עצמו ראוי לו להזהר שלא יפתהו חשש פסידתו להטות את הדין הוא שאמרה תורה שונאי בצע ודרשו בו ששונאין ממונן בדין וחזרו ופירשו בזו שאפילו אמר לו זה לקוץ את כרמו ולשרוף את גדישו אינו מטה את הדין וזהו שונאים ממונם ויש מפרשים שמועה זו על דרך שכל דיין שהטה את הדין עד שהמוטה מזמינו לדין והטיתו מתבררת עד שלפעמים הוא צריך לשלם על דרך מה שאמרו בקצת דינין מה שעשה עשוי ומשלם מביתו אינו דיין:

ושל עם הארץ דומה למדורה וקערות מקיפות אותה:

רסד. מטה של תלמידי חכמים כיצד כל שאין תחתיה אלא מנעלים בימות הגשמים וסנדלים בימות החמה ושל ע"ה דומה לאוצר בלוס:

רסה. ההוא דאמר להו חביתא דארעא לחד ברי וחביתא דאודרי דאינון מוכין לחד ברי וחביתא דגרמי לחד ברי שכיב ולא הוו ידעי מאי קאמר להו אתו לקמיה דרבי בנאה אמר להו אית לכו ארעא אמרי ליה אין אית לכו בסרתקי אמרי ליה אין אית לכו חיותא אמרי ליה אין אם כן הכי קאמר לכו. ארעא לחד ובסרתקי לחד וחיותא לחד. והא דינא שודא דדייני וכל כי האי גוונא דליכא לברורי טפי ממאי דכתיב בשטרא וליכא למיקם עלה דמילתא כה"ג דיינינן ביה:

רסו. ההוא דשמעה לדביתהו דקאמרה לברתה אמאי לא צניעת באיסורא עשרה בני אית לה לההוא איתתא ולית לה מגברה אלא חד כי קא שכיב גברה אמר כל נכסאי להוו לחד ברי לא הוו ידעי להי מינייהו קאמר אתו לקמיה דרבי בנאה אמר להו זילו שקילו חבוטי וחבטוה לקברא דאבוכון עד דקאי ומגלי לכו להי מינייהו קאמר כולהו אזול ההוא דבריה [הוה] לא אזל אמר להו רבי בנאה כולהו נכסאי דהאי נינהו. דמדחייס איקרא דאבוה ש"מ האי ניהו בריה, ואבוה נמי להאי הוא דקפיד. והאי דינא נמי שודא דדייני הוה וכל כי האי גוונא הכי דיינינן ביה. ואי קיימי תרי דאיכא דמיערם חד מינייהו איערומי, בדקינן לה למילתא בכמה בדיקות כי האי גוונא עד שיצא הדין לאמיתו:

בד"ה מציין כו' ואפילו רבנן כו' לא מרבה לה בנזיר אלא כו' שלפני הדבור כו' עכ"ל ומדברי התוס' דנזיר פ' כ"ג נראה דאדרבה דלפני הדיבור עדיף טפי ומטמא אפילו לר"ש וכ"ה בחידושי הרמב"ן וק"ל:

אשכחיה לאליעזר כו' א"ל מאי קעביד אברהם כו' משום דהוה קאי אליעזר אבבא הוה קסבר רבי בנאה דעביד אברהם מידי דצניעות ולכך העמיד לאליעזר שם דלא ליתי איניש התם ואפשר דהוה סבר רבי בנאה דאברהם היה מתפלל אז כדאמרינן פרק הפועלים דאבותינו מתפללים על גלות ישראל ולכך קאי אליעזר שם דלא ליתי איניש התם לאפסוקיה מתפלתו מיהו קושטא הוא דלא היה מתפלל כדקאמר גאני כו' ומשום צניעותא נמי לא היה חש למיקם לאליעזר שם כדקאמר דיצר בהא עלמא ליכא אלא די"ל דהעמידו לאליעזר שם דלא ליתי איניש דלא מעלי התם דלא ניתן רשות ליכנס בקברי צדיקים אלא לאדם גדול וחשוב כפרשב"ם לעיל וענין דגנאי בכנפה כו' דהצדיקים במיתתן קרויין חיים והמיתה אינה אלא כשינה לגבייהו כמ"ש ומקיים אמונתו לישני עפר ודרך ארץ לעיין ברישא דהישנים וכענין זה אמרו בפרק הפועלים בר"א בר"ש שאשתו היתה מעיינת בראשו אחר מותו כאלו הוא חי ורמז בזה בכנפא דשרה שהיתה קבורה שם וע"ש שהיא עקרת הבית אף שהיו לו עוד נשים אחרות הגר וקטורה לא היו אלא פלגשים וק"ל:

כי מטא למערתא דאדם כו' היא מערה הפנימית למר ותחתונה למר ומה שלא היה שוכב אדם ג"כ במערת ג' אבות היינו משום כדמסיק בדיוקני עצמה אל תסתכל וע"כ החיצונה בעי למדודי משום ציוני אבל הפנימית לא בעי דכמדת החיצונה כך מדת הפנימית וענין בדיוקני עצמה אל תסתכל אף שכמה בני אדם ראו את אדם הראשון בחייו אפשר דלא הותר להסתכל בדיוקני עצמה אלא לדורו בחייו אבל במותו אסור כענין כי קללת אלהים תלוי גם בשאר בן אדם והבן זה:

הכל בפני שרה כקוף כו' משמע אפילו יעקב ודקאמר דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון והוא דמות דיוקנו י"ל דהתם היינו לענין הצורה והתואר אבל הכא לענין זיו קלסתר פנים קאמר הכל בפני שרה כו' כדכתיב בשרה כי אשה יפת מראה את דהיינו זיו וקלסתר פנים כפרש"י בחומש גבי רחל וכה"ג אמרינן בפרק הפועלים דלהכי לא חשיב לר' יוחנן בהני מעין שופרי' משום דהדרת פנים לא הוה ליה דהיינו תואר וצורה וק"ל:

אמגושא דהוה חייט שכבי כו' פרש"י חופר מתים להפשיט בגדיהם עכ"ל ומדנקט אמגושא שהוא שם מכסף נראה לפרש שהיו מחטטין שכבי שכן דרכן של אותן מכשפין כדרך מעשה אוב או ודורש אל המתים וכן יש לפרש בפרק הבע"י גבי חברי אתו לבבל כו':

חביתא דעפרא כו' פרשב"ם שאמר כן שלא יבינו הכל שהוא עשיר כו' עכ"ל וק"ק למ"ד בסנהדרין דאין אדם עשוי שלא להשביע בשעת מיתה וע"ק אם אמר כן שלא יבינו העדים השומעים צואתו א"כ גם בניו לא יבינו ולא ידעו לחלוק ואם חשב דע"י החכמים יבינו הדבר א"כ מהם יותר יתפרסם הדבר בב"ד שהוא עשיר ויש לפרש שעשה כן שאם יעמוד יחזור בכל צואתו כדין ש"מ ולא ידעו גם הבנים מה ציוה לזה ומה לזה וכדי שלא יהיה קנאה ביניהם שאפשר שחלק א' יהיה טובה מחלק הבא לחבירו או אפשר לפרש כדי שלא יצטערו במיתתו רמז להם כי העוה"ז כולו הוא עולם ההפסד אך יש בזה שארית ואמר לאחד חביתא דעפרא כי הכל הולך אל העפר וחביתא דגרמי כי כל בשר ודם יכלה ולא ישאר רק העצם לזמן התחייה שהוא עצם אחד שנקרא נסכא וחביתא דאודרי כי גם בגדי ומלבושי האדם יכלו והבסתרקי יהיו עשויין ממוכין אשר לזמן התחייה אמרו שיעמדו הצדיקים בלבושם כאלו יש אותם מוכין לארוג בגדים אחר הריקוב ודו"ק:

זרנוקא אמרה כו'. לכאורה אין כאן לשון חכמה כי כל דבריה מפורשים על הנוד חוץ ממה שדימה התייש לעבד ולא ידעתי על מה ויש לפרש כי באתה כן דרך קובלנא לפני בי מלכא על אישה ר' בנאה שהיה חבוש ואמרה כן להוציאו מבית האסורין ואמרה עבדא חד הוה לי הוא אישה ר' בנאה שהיתה מתפרנסת ממנו כי כל איש חייב לעשות מלאכה ולהשכיר עצמו משום מזונות אשתו לדעת ר"א ופסקו לרישיה ר"ל שפסקו אותו ע"י תפיסתו מהיות להם לראש ולדיין ופשטו למשכיה ואכלו לבשריה הוא כי בעת שתפסו אותו גרבו ושללו ממנו בגדיו וכל אשר לו כדאמרינן נמי בפ"ק דחגיגה גבי רבא דשדור בי שבור מלכא וגרבוהו בגזירות והיה לאכול וקא מלו ביה מיא כו' הוא רמז כי גם בתפיסתו הבריות צריכין לו כי לומדים החברים תורתו ע"ד שאמרו דולה ומשקה מתורתו לאחרים ולא יהבי ליה אגריה אבל אין לו שכר מזה ואין לה במה להתפרנס ואמר דלא ידעי כו' שהמשל ודאי הבינו כפשוטו אבל הנמשל ממנו לא הבינו ופירש להם ר' בנאה זרנוקא אמרה לכו כי אותי שהוא עבד שלה עשו לזרנוקא. ושא"ל ליתיב אבבא לידון יש לפרש כפי מה שהיה כתוב בשער כל דיין דמתקרי לדין לא שמיה דיין חשבו אף כי חכם הוא אינו ראוי להיות דיין כי כבר נתבע הוא לדין והיה חבוש שם בבי מלכא וע"כ הושיבו אותו שם בפתח השער לדין כי שם יראה כתוב הדבר הזה כל דיין כו' וימנע עצמו מלהיות דיין להם וא"ל אלא מעתה כו' לפי דעת זו כל איניש מעלמא שיהיה לו שנאה עם הדיין יפסול אותו בהזמנתו אלא כו':

כל דיין דמפקין מיניה ממונא כו'. עיין פי' רש"י בחומש בזה בפרשה יתרו ובשאר מפרשים ובתוספות כאן ודו"ק:

ר"ש בד"ה זיל אימא ליה לאברהם הס"ד:

בד"ה בדיוקני כו' דכתיב ביה בצלם אלהים ברא אותו כצ"ל:

גמרא סנדלין בימות החמה כו'. עיין פר"ש. ולע"ד הנל"פ בהפך דדרך סנדלין לנעול בימה"ח ולכן כשחולצן קודם שינה (עיין יומא (ע"ח ב') האי מאן כו' ליסיים מסאני וליגני) מניחם תחת המטה. וכן תפרש במנעלים בימות הגשמים. אח"ז ראיתי שכוונתי בזה לפרש"י בסוכה (כ"א ב') וע"ש שהיה לפניו הגירסא בהפך:

ר"ש ד"ה א"ל כולהו נכסי דהאי. ומסתברא דלזה אהב יותר כו'. בפשוט יל"פ דמסתברא דזהו הבן ומסתמא לבנו נתן וכדמשמע דיען דשמע לדביתהו כו' הוא דצוה כן. ואולי דבא ליישב בזה קושיית הא"ר בסי' תקס"ח אות ט"ו דלפי מש"כ בס"ח דטבע דם הבן להתבלע בעצם האב המת ה"ל יותר לבדוק בזה. ולפרושו א"ש דאכתי לא יוודע בזה צניעותו אשר כוון האב גם לזאת. או משום דע"י נסיון דס"ח יתגלה שהן ממזרים ור"ב לא רצה שיוודע פסולם ע"י (וכמש"כ הרע"ב בשלהי עדיות והוא לקוח מפי' הרמב"ם ע"ש) אבל נסיון שלו אינו רק הודעת צניעותו יותר משאר אחיו וזה יותר נכון בעיני:

תד"ה מציין. וא"ת כו'. עי' פרש"י בפסחים (ט') ד"ה מי לא תנן ובמש"כ שם בס"ד:

בא"ד דכתיב האדם הגדול. הוא ביהושע י"ד וע"ש בפרש"י בשם מ"א. אולם עדיין אינו מיושב לפי מה שחלקו במס' ע"ז (ג') ובש"מ בשם ר"ת בין אדם להאדם:

אַשְׁכְּחֵיהּ לֶאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם דְּקָאִי קַמֵּי בָּבָא. הנה נראה בודאי שהוא לא נכנס בהקיץ לתוך מערת המכפלה ולא ראה בהקיץ המראה הזה ולא שמע בהקיץ דברים אלו של בת קול ושל אליעזר אלא הוא היה מציין בהקיץ ביום מערות הצדיקים אך למערת המכפלה לא אפשר שיכנס וגם לא היה צריך לציין אותה מלמעלה כי היא מצויינת ועומדת מימות הראשונים וגג המערה מוקף באבנים גדולות מזמן הראשנים ופיה של מערה פתוח עד היום ומדליקין בו הגוים נר אך במראה החלום ראה כל המראה הגדול הזה כאלו הוא ירד לתוך המערה וראה את אליעזר ודבר עמו וגם שמע דברי בת קול והשיב דבר והכל היה במראה החלום, וגדולה מזו אמרו חכמים דמה שאמר השם יתברך להושע לך קַח לְךָ אִשָּׁה זוֹנָה וְלָקַח וְיָלְדָה לוֹ (הושע א, ב) כל זה לא היה בהקיץ אלא במראה הנבואה כענין מראה החלום ועיין רד"ק ז"ל שם.
על כן דברים אלו שדבר לו אליעזר במראה החלום יש לפרש אותם בדרך רמז דאות ה' שנוספה לאברהם אבינו ע"ה בשמו לקחו מן אות יו"ד דשרי שהיתה בסוף שמה שנחלקה לשני ההי"ן אחת לקחה שרי ואחת לקח אברהם אבינו ע"ה ועל זה אמר לו גַּנִי בְּכַנְפָהּ דְּשָׂרָה דאות יו"ד שלקח אברהם אבינו ממנה אות ה' היא היתה בכנפה דשרה רצונו לומר בסוף שמה.
ומה שאמר וּמְעַיְנָא לֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ רמז דאות ה' זו ניתנה לו במלוי אל"ף שהיא קבוע בראש שמו של אברהם אבינו ע"ה דאות ה' תתמלא בשלש מילואים שהם אל"ף ויו"ד וה"ה וזו היתה מלאה באות א' שהוא ברישיה דאברהם אבינו ע"ה.

חַוָּה בִּפְנֵי אָדָם, כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם. הנה אף על גב דכתב רבינו ז"ל (בשער הכונות בדרוש ראש השנה מאמר רבותינו ז"ל) שאמרו אדם הראשון לא היה יכול להסתכל בפני חוה אשתו ונתן טעם לדבר על פי הסוד וכנזכר שם (בדרוש וא"ו דף צו.) אין זה סותר למאמר דהכא כי קודם היתה היא גדולה ממנו באור הפנים אך אחר החטא כיון שהיא גרמה לו נסתלק ממנה אותו אור יופי העליון ואז הוא נעשה גדול ממנה בכך.
ודע דאף על גב דאדם הראשון גם אחר החטא היתה קומתו מאה אמה וכפי הקף המחיצות אשר למעלה לא נראה מקום התחתון גדול כל כך אין זה תימא דאין הכי נמי שם במערה לרוב קדושתה היה מעט מחזיק המרובה וכהאי גונא אמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא צט.) מקום ארון וכרובים אינו מן המדה אלא בנס עומדין.

אָדָם בִּפְנֵי שְׁכִינָה, כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם. נראה לי ודאי דלא אמרו השערה זו על הכמות או האיכות דהא ודאי אי אפשר להגביל שיעור ומדה לאור השכינה אלא נקיט לשון מליצה על אור השכינה המתגלה ומצטייר בעיני האדם הרואה במראה הנבואה כפי כח שיוכל לסבול וכמו שנאמר וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה (הושע יב, יא) יַד רצונו לומר כח כלומר כפי כח הנביאים אדמה להם בציור מראה הנבואה ועל זה הדמיון של אור השכינה הנדמה לאדם בנבואה קאמר אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם.

תַּפְסֵיהּ בְּדִיקְנֵיהּ. יש להבין למה תפשו בזקנו ולא בידו או בחוטמו? ונראה לי בס"ד כשפתח הקבר הכניס ראשו לראות אם יש עליו בגדים או שמא כלו הבגדים ונעשו עפר וכיון שהכניס ראשו לחלל הקבר להסתכל ולראות בזה מוכרח שנכנס זקנו תחלה לאויר החלל של הקבר ולכן תפשו בזקנו שנכנס תחלה.
אי נמי נראה לי בס"ד שעשה לו מדה כנגד מדה מפני שזה האמגושי שבא להפשיט המתים מבגדיהן חושב הבגדים מותרות לגמרי שיאמר למה להם בגדים בקבר כיון דמכוסים בעפר ולכן הוא בא ליטול אותם מהם ולכך תפשו בשער זקנו דגם השערות הם מותרות וראוי לו שיקצצם ובפרט דהאמגושי דרכו לגדל זקן ארוך ועב דאומר לך כל מותרות אלו שבזקן תקצצם וכן היה שלא עזבו אלא עד שחתך הזקן שלו.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שתפסו בזקנו כי הזקן גדל אצל האדם בהיותו גדול שנשלם בחכמה ודעת דאז צומח שער זקנו ואינו בא לו בזמן שטותו כשנולד דעודנו בער ולכן מייחסים החכמה לזקן כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין לב:) זקן שקנה חכמה ולכן אמגושי דעושה מעשה שטות לחטט ולהפשיט בגדי מתים תפסו בזקנו כדי שיחתוך אותו כיון דגדל זקנו והוא עודנו בער וכסיל ולמה לו הזקן המורה על שלימות חכמה ודעת.

זַרְנוּקָא אָמְרָה לְכוּ. קשא והלא זרנוקא הוא נאד ומה חדש להם בזה דהיא כבר פרשה בדבריה שפשטו עורו ומשקים בו מים אם כן אמרה שהיא מדברת על נאד ורק הם נתעצמו בדבריה בשביל שאמרה עבדא חד הוה לי ופשטוה למשכי וכו' דאיך יצוייר דבר זה על עור אדם שיעשו ממנו נאד ואם כן היה לו לומר להם תיש קאמרה לכו? ועוד היא לא היתה תביעתה על הנאד אלא על הבשר שדמיו עשרים ידות על דמי העור?
ונראה לי בס"ד דהוא אמר להם דברים אלו שדברה לכם הם כמו זרנוקא שהוא נאד ובתוכו מים או יין כן דברים אלו יש בתוכם ענין אחר ואינם כפשוטן ואין הכי נמי ודאי פירש להם שתביעתה היא על תיש ותלמודא לא זכר אלא התחלת דבריו שאמר להם זרנוקא אמרה לכו כלומר דברים אלו דוגמת הזרנוקא שיש בתוכה דבר אחר.

הוֹאִיל וְחַכִּים כֻּלֵי הַאי, לֵיתִיב אַבָּבָא וְנִידוֹן דִּינָא. קשא אם הם חבשוהו בשביל דאפיק ממונא בלא סהדי ובלא שטר מה תרופה מצאו לו בזה שראוהו חכים טובא וכי מי שהוא חכם גדול יכול להוציא ממון בלא עדים?
ונראה לי בס"ד דהם יודעים שיש לחכמי ישראל חכמה גדולה לפרש דברים הסתומים דהא פסוק אחד בתורה מבארים אותו בשבעים פנים דכל ביאור עושה משמעות בפסוק באופן אחר, אך המה יודעים בעצמם שאין להם חכמה זו וכל דברים הכתובים בספרים אין להם אלא רק משמעות אחת וכל דבר אין מבינים אותו אלא לפי פשוטו ולכך כיון דהגידו להם שאביהם לא אמר בצוואתו אלא רק תיבות אלו 'כָּל נִכְסֵי לְחַד בְּרָא' אשר כפי הנראה מפשט דברים אלו לא הודיע מי הוא זה הבן הנה הם אמרו אולי רבי בנאה יש לו חכמה זו של חכמי ישראל להוליד דברים מלשון הסתום והוא עשה בחכמתו ביאור לדברים אלו של הצוואה דעל פי הביאור הזה נודע מי הוא זה הבן שנותן לו נכסיו?
ועל כן הנה הוא דן דין אמת למסור הנכסים ליד אותו הבן דוקא אמנם עדיין לא נתברר אצלם אם רבי בנאה הוא חכם רשום מגדולי חכמי ישראל אשר ידיו רב לו בחכמה לפרש הסתומות או שמא לא הגיע עדיין לחכמה גדולה כזו ורק דן את הדין מכח אהבה שיש לו עם זה הבן היורש או מחמת שנאה שיש לו עם אחיו ובלי השכלה וחכמה דן את הדין, לכן חבשו אותו עד שתברר להם חכמתו העצומה על ידי חקירה וכאשר נזדמן לפניהם דבר זה שתבעה האשה דין אחד בדבר סתום דאין לו הבנה לפי פשוטו והוא תכף ומיד בלתי איחור ועכוב הגיד להם ביאור דברים אלו אז הבינו מחמת כן שהוא בעל חכמה כגדולים אשר בארץ להבין דבר מתוך דבר לפרש הסתום ואם כן ודאי גם אותו הדין דן אותו ביושר וחכמה וברוב חכמתו ראה בארבעה מילין ההם רמז רק להחליט הנכסים ביד אותו הבן דוקא ולכך פטרו אותו ואדרבה כבדו אותו מכאן ולהבא דאליו יבא כל ריב לבני ישראל ועל פיו יקום דבר.

גמרא חבוטו קיברא. עיין אליה רבה א"ח סימן תקס"ח ס"ק ט"ו:

ואמר מטתו של ת"ח אין תחתי' אלא סנדלין ומנעלים פי' שאיננו שוכב על מטתו אלא לנוח מיגיעו' ומיד שניעור אינו מתעצל וקם בזריזו' לתורה ועבודה ואין לו אלא הכנת סנדלין ומנעלי' לקום ממטתו אך העם הארץ עצל שוכב על מטתו וכל רעיוניו על משכבו סליקו כל תאותיו וחשבנותיו וערמומיותיו ותחבולותיו על משכבו סליקו וכדכתי' גם השובע לעשיר אינו מניח לו לישן א"כ מטתו כאוצר בלום:

ר' בנאה מציין מערתא וכו' עת"ו ובנזיר נ"ד ובאורח מישור שם ובנדה ע' ע"ב ד"ה ואין נציב מלח וכו' ועיקר בזה ביום שהוקם המשכן נאמרה פ' אדם כי ימות באוהל. וה"א כי ימות מכאן ואילך מיום דיבור זה ואילך אבל אותן שכבר מתו מיום מתן תורה עד הקמת המשכן היינו לפני הדיבור ההוא אעפ"י שכבר נקרא אדם מיום מתן תורה מ"מ כיון שמתו לפני אותו הדיבור ה"א לא יטמאו ע"כ איצטריך או בקבר לרבות אע"ג דאיכא למ"ד דממ"ת עד מתאונני' לא מת אדם וזה דעת רש"י ר"פ כי תשא דלא כרמב"ן שם. מ"מ הרי הי' הרוגי עגל אבל אותן שקודם מ"ת שלא נקראו אדם לא נתרבו מאו בקבר. וע"ש ובמקום אחר הארכתי בזה:

מאי קעביד אברהם וכו' פירשו הראשוני' ובתשובו' רשב"א רמז אברהם גימטרי' רמ"ח איברי גוף אדם ושרה היא נשמתו שוכבת חיקו אשר הוא שר ומושל גבי צדיקי' שיצר טוב שופטן והגוף אברהם מונח בכנפי' דשרה שמוסר כל מעשיו ועבודתו לצורך הנשמה. ושרה שהיא הנשמה מעייני' לי' ברישי' ושכלו ומחשבתו ועל פי' יצא ויבוא. ועד"ז אוסיף אני שרצה לכנס גם למערה של אדה"ר פי' אחר שהבין עומק דעת אאע"ה ושרש קדושת ישראל ע"ד הנ"ל רצה לעיין בכוונת תחלת יצירת האדם מה חפץ להקב"ה בכל זה ועיי' מתק לשון רמב"ן סוף פ' בא. ולא ניתן רשות לעיין ולהשכיל זה והיינו דיוקנא עצמה ראשית כוונת הקב"ה. אמנם הסתכל בשתי עקביו ב' תכליותיו של כל אדם עקב לשון תכלית וסוף וסבה כפי' רמב"ן ר"פ עקב והמה ב' מיני עה"ב א' סוף אדם כי ימות וב' עה"ב שאחר התחי' כמ"ש רמב"ן בשער הגמול וכל א' כגלגל חמה דעה"ז עלמא דחשוכא לעומת עה"ב וכל זה כחשך לעומת עולם התחי' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו:

(נח סע"א רשב"ם) ד"ה חצב הוא אילן או עשב וכו'.—עי' מ"ש בביצה כה ב.

למדורה. שמוקפת קדירות והאש באמצע אף כאן המפה והלחם באמצע והקערות סביב: כל שאין תחתיה כו'. דאמרינן בפסחים (דף קיב.) אוכלין תחת המטה אפי' מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן: דרך לנעול מנעלין בימות החמה וסנדלים בימות הגשמים בשביל הטיט: אלא סנדלים בימות החמה. שמניחים שם עד ימות הגשמים שיצטרך להם: לאוצר בלוס. בסמ''ך כמו עיסה בלוסה במסכת שבת בפרק כלל גדול (דף עו:) עיסה מעורבת ממינין הרבה וכן אוצר בלוס (גיטין דף סז.) מינין הרבה מעורבין בתוכה ביחד וכן מיטת עם הארץ כל דבר מניחין תחת מטתן אוכלין וכלים: רבי בנאה. אדם גדול וחשוב היה לפיכך ניתן לו רשות ליכנס בקברי צדיקים אבל אחר לא כדאמרי' (חולין דף ז:) גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן והיה נכנס במערות ומודד מדת ארכן מבפנים ואח''כ מודד מבחוץ כנגדן ועשה שם ציון סיד כדי להכיר מקום הטומאה ולא יביאו טהרות דרך כאן שלא יאהיל על הקבר: אשכחיה לאליעזר. דתניא במסכת דרך ארץ דשבעה צדיקים קיימין שלא מתו וקא חשיב בהדייהו אליעזר עבד אברהם: בכנפה. בין זרועותיה: א''ל. רבי בנאה לאליעזר: זיל אימא ליה. לאברהם: בנאה קאי אבבא. ותן לו רשות ליכנס: אמר ליה ליעול. דאין כאן חוצפא דאיגנינא באנפיה בכנפה דשרה: דמידע ידיע דיצר הרע בהאי עלמא ליכא. ולא צריכנא לאיצטנועי מיניה: ה''ג על עיין ונפיק. נכנס ר' בנאה ונסתכל מדת אורך המערה ויצא ואח''כ ציין מבחוץ: למערתא דאדם הראשון. כדדרשינן בעירובין (דף נג.) ממרא קרית ארבע א''ר יצחק קרית ארבע זוגות אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה: בדמות דיוקני. יעקב דאמרינן בסמוך שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון: בדיוקני עצמה. דהיינו אדם הראשון דכתיב ביה (בראשית א) בצלם אלהים ברא אותו: הא בעינא לציוני. מבחוץ ולפיכך צריך אני למדוד תחלה מבפנים: כמדת החיצונה. שבה ג' אבות ואמהות כך מדת הפנימית וכמאן דדריש מכפלה שני בתים זה לפנים מזה ופלוגתא דרב ושמואל היא בכיצד מעברין (עירובין דף נג.): כך מדת התחתונה. ודי לך בציון עליונה: בשני עקיביו של אדם הראשון כו'. והאי דכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב הא פרכינן ליה במסכת שבת בפרק שואל (דף קנב:) ומוקמינן לה ההוא שעה אחת קודם תחיית המתים: שופריה דר' אבהו מעין שופריה דיעקב. ובהשוכר את הפועלים פריך וליחשוב נמי ר' יוחנן ומשני הדרת פנים לא הויא ליה: אמגושא. מכשף: חטיט שכבי. חופר המתים להפשיטם בגדיהם: אתא אביי כו'. בשביל שהיה העובד כוכבים אוהבו: ההוא דאמר להו. מצוה מחמת מיתה היה ומחלק נכסיו לבניו על פיו: חביתא דעפרא. אני מניח לאחד מבני ודרך חכמה אמר שלא יבינו הכל שהוא עשיר ובעל נכסים: חביתא דגרמי. חבית מלא עצמות: אודרא. מוכין: אית לכו ארעא. נשתייר לכם קרקע מאביכם דאם כן היינו חביתא דעפרא והבהמות שיש בהן עצמות זהו חביתא דגרמי: בוסתרקי. כל מיני בגדים עשויין ממוכין: לחד ברא. לאחד מבני אותו שיבררו בית דין: חבוטו. הכו הכאות על קברו ולנסותן נתכוין שאותן שהן ממזרים הן עזי פנים וילכו לחבוט: אמר להו כולהו נכסי דהאי. שלא רצה לחבוט על קברו של אביו שזה הוא הצנוע שבכם ומסתברא דלזה אהב יותר ויפה דן רבי בנאה דלא שייך הכא אלא שודא דדייני והיינו שודא שלא רצה לחבוט והכי נמי אמרינן גבי ההוא דאמר נכסי לטוביה כו' (כתובות דף פה:): אזלו. תשעה האחין: אכלו ביה קורצא. הלשינו עליו: אזלא דביתהו. דרבי בנאה לצעוק אל בית המלך בלשון חכמה כדי שלא יבינו הם אלא על ידי בעלה: ואכלו בישריה. של עבד: וקמלו ביה מיא. שואבים בו מים בעורו ומשקו ביה בעורו לחברייא לבני הישיבה: לחכימא דיהודאי. לרבי בנאה: זרנוקא. נוד של עור וכך אמרה תייש הוה לי וגזלוהו ממני ושחטוהו ואכלו את הבשר ומן העור עשו חמת ושואבין בו מים ושותין בו: באבולא. על דלתות השער היה כתוב כדי שילמדו משם בני אדם: כל דיין. המיוחד לדון דיני העיר וזימנין דמיתקרי לדינא שתובעין אותו לדין על ממון שתובעין ממנו: לא שמיה דיין. ופסול לדון דכיון דאוהב בצע הוא יקבל שוחד:

מציין מערתא. משום דקבר סתום טומאה בוקעת ועולה כדאמר בכמה דוכתי וא''ת והא אין קברי עובדי כוכבים מטמאים באהל משום דאין קרויין אדם ואפילו רבנן דפליגי אר' שמעון (יבמות סא.) ואמרי דמטמאים באהל מ''מ בקבר שלפני הדיבור לא מרבה לה בנזיר (דף נד.) אלא לענין נגיעה או בקבר לרבות קבר שלפני הדיבור ומקרא דכתב גבי נגיעה מרבי לה התם ויש לומר דאברהם נקרא אדם דכתיב האדם הגדול וכן אדם הראשון ולהכי אין למעטם מקרא דאדם [וע''ע תוס' יבמות סא. ד''ה קברי]:

בבא בתרא נח ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף נח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד