בבא בתרא ס ע"א

ולסתום, אם חבירו סתם את החלון בפניו — לאלתר הוי [מיד הריהי] חזקה שישאר סתום, משום שאין אדם עשוי שסותמים אורו בפניו ושותק, ואם לא מחה מיד — משמע שהסותם נהג כדין, או שהלה מסכים.

א שנינו במשנה: לקח בית בחצר אחרת — לא יפתחנו לחצר השותפין. מסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מפני שמרבה עליהם את הדרך, שעכשיו יש אנשים נוספים הבאים מן הבית לחצר השותפים, ואין בעלי החצר רוצים שירבו בחצרם אנשים העוברים בה ומפריעים להם.

ומקשים: אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: אלא אם רצה — בונה את החדר לפנים מביתו, ובונה עלייה על גבי ביתו; והרי גם בזה יש לומר אותו חשש: והלא מרבה עליו את הדרך! אמר רב הונא: מאי [מה פירוש] חדר שבנה? לא חדר חדש שהוסיף לביתו אלא שחדר שקיים בביתו — חלקו בשנים לשני חדרים, וכן מאי [מה היא] עלייה שאמרו? אפתאי (קומה פנימית) שחילקו את החדר הקיים לגובה, ועשו בתוכו עליה.

ב משנה לא יפתח אדם לחצר השותפין, כלומר, חצר שיש לו בה שותפות, פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, כדי שלכל אדם תהא מידה של פרטיות וצינעה. היה החלון קטן — לא יעשנו גדול, היה חלון אחד — לא יעשנו שנים. אבל פותח הוא לרשות הרבים אפילו פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, וכן אם היה חלון קטן — עושה אותו גדול, ואם היה אחד — עושה אותו שנים.

ג גמרא שואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שאין פותחים פתח כנגד פתח או חלון כנגד חלון? אמר ר' יוחנן, שאמר קרא [הכתוב]: "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים" (במדבר כד, ב). ומסבירים: מה ראה? — ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, והתפעל מכך ואמר: כיון שכך ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה.

ד שנינו במשנה: היה החלון קטן — לא יעשנו גדול. סבר [חשב] רמי בר חמא למימר [לומר] שפירוש הדבר הוא שפתח בר ארבעי [בן ארבע] אמות לא לישוייה בר תמניא [יעשה אותו בן שמונה], משום דקא שקיל תמניא [שהוא לוקח שמונה] אמות כנגדם בחצר בזכות הפתח הזה, שיש לו לאדם זכות שימוש בחצר ארבע אמות כנגד כל רוחב הפתח שלו. אבל אם היה בר תרתי לישוייה בר ארבעי [בן שתי אמות לעשות אותו בן ארבע] אמות — שפיר דמי [יפה, מותר הדבר], לפי שיש לכל פתח (גם אם הוא קטן) זכות לארבע אמות. אמר ליה [לו] רבא: מצי אמר ליה [יכול הוא לומר לו]: בפיתחא זוטרא מצינא לאצטנועי מינך [בפתח קטן שלך יכול הייתי להצטנע, לשמור על צניעות, ממך], בפיתחא רבה לא מצינא אצטנועי מינך [בפתח גדול אינני יכול להצטנע לשמור על צניעות ממך].

ה עוד שנינו במשנה: היה לו פתח אחד — לא יעשנו שנים. ואף כאן סבר רמי בר חמא למימר [לומר]: פתח בר ארבעי [בן ארבע] אמות לא לישוייה תרי [יעשה אותו שניים] בני תרתי תרתי [שתיים שתיים] אמות, משום דקא שקיל תמני [שהוא לוקח שמונה] אמות בחצר, ארבע אמות לכל פתח ופתח, אבל פתח בר תמני לישוייה [בן שמונה אמות לעשות אותו שניים] בני ארבעי ארבעי [ארבע ארבע] — שפיר דמי [יפה, מותר הדבר], שהרי אינו נוטל יותר מן החצר. אמר ליה [לו] רבא: מצי אמר ליה [יכול לומר לו] השכן: בחד פיתחא מצינא אצטנועי מינך [בפתח אחד שלך יכול אני להצטנע ממך], בתרי לא מצינא אצטנועי מינך [בשניים אינני יכול להצטנע ממך], שאינני יודע באיזה מהם אתה משתמש בכל פעם.

ו שנינו במשנה: אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח. וטעמו של דבר — דאמר ליה [שאומר לו] לשכן שממול, שרוצה למנוע ממנו דבר זה: סוף סוף בסופו של דבר הא בעית אצטנועי [הרי צריך אתה להצטנע] מבני רשות הרבים. וכיון שאינך יכול לעכב אותם, ובהכרח אינך יכול לנהוג במקום זה מנהג צינעה, אם כן אף אינך יכול לעכב בפני מלפתוח פתח כנגדך.

ז משנה אין עושין חלל תחת רשות הרבים של בורות ושיחין (חפירה מאורכת) ומערות (חפירה מקורה). ר' אליעזר מתיר שיעשה חלל כזה אם היה בנוי על גביו כיסוי חזק כדי שתהא עגלה מהלכת עליו וטעונה אבנים ולא ישבר, שהרי אין נזק יכול להיגרם על ידו. אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים, אלא אם רצה לעשות זיז או גזוזטרה — כונס את הכותל לתוך התחום שלו ומוציא זיזים וגזוזטראות עד גבול רשות הרבים. אם לקח (קנה) חצר ובה זיזין וגזוזטראות הבולטים לרשות הרבים — הרי זו בחזקתה ואינו צריך להסיר אותם משם.

ח גמרא שואלים: הלא לכאורה יפה אמר ר' אליעזר, שאם הכיסוי על החלל הוא חזק דיו להחזיק עגלה טעונה אבנים יעשנו, ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים? ומשיבים: זימנין דמפחית ולאו אדעתיה [פעמים שייפחת הכיסוי הזה עם הזמן ולא יהיה בדעתו, לא יבחין בדבר], וייגרם מכשול לרבים.

ט שנינו במשנה: אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים. מסופר: ר' אמי הוה ליה זיזא דהוה נפיק למבואה [היה לו זיז שהיה יוצא למבוי] וההוא גברא נמי הוה ליה זיזא דהוה מפיק [ואדם אחד גם כן היה לו זיז שהיה יוצא] לרשות הרבים. הוו קא מעכבי עליה [היו מעכבים עליו] על אותו אדם בני רשות הרבים, שהיו מוחים בו על שהוציא זיז המפריע לתנועה. אתא לקמיה [בא לפני] ר' אמי, אמר ליה [לו]: זיל קוץ [לך קצוץ את הזיז שלך].

אמר ליה [לו]: והא מר נמי אית ליה [והרי אדוני גם כן יש לו זיז כזה]! אמר לו ר' אמי: יש הבדל בין הדברים, דידי למבואה מפיק [שלי למבוי הוא יוצא], ומכיון שדרים במבוי אנשים מסויימים יכול אני לומר לך כי בני מבואה מחלין גבאי [המבוי מוחלים לי]. דידך [שלך] לרשות הרבים מפיק [הוא יוצא], מאן מחיל גבך [ומי מוחל לך]? שהרי אין הדבר שייך לאנשים מסויימים אלא לציבור.

ועוד מסופר: ר' ינאי הוה ליה [היה לו] אילן הנוטה לרשות הרבים, הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי [היה אדם אחד שהיה לו גם כן] אילן הנוטה לרשות הרבים, אתו [באו] בני רשות הרבים הוו קא מעכבי עילויה [שהיו מעכבים עליו, על אותו אדם] ודורשים שיקצוץ את האילן כמפורש במשנה (לעיל בבא בתרא כז,ב). אתא לקמיה [בא לפני] ר' ינאי להתדיין. אמר ליה [לו] ר' ינאי:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - א

אמר רב נחמן: ולחלון סתום, דהיינו אם החזיק בחלון לחצר השותפין במשך שלש שנים, ובא שותפו לחצר, וסתם לו את החלון על ידי שבנה כותל כנגדו, לאלתר הוי חזקה לסתימת החלון, אם שתק בעל החלון ולא מיחה על הסתימה. זאת, אף שהחזיק לפני כן שלש שנים להיות לו חלון פתוח לחצר חבירו. משום שאין אדם עשוי שסותמים אורו בפניו - ושותק. ואם שתק גילה בדעתו שהחזקה שהחזיק מקודם, שלא כדין החזיק! ומצא, שאיבוד החזקה הוא באופן מידי!

שנינו במשנה: לקח בית בחצר אחרת, לא יפתחנו לחצר השותפין:

ודנה הגמרא: מאי טעמא לא יפתח!?

מפני שמרבה עליהם את הדרך, כלומר, מרבה הוא עוברים ושבים דרך החצר, ואין בה צניעות [פרטיות] כמו שהיתה בה מקודם.

אלא שאם זהו הטעם, אימא סיפא דמשנתנו, ששנינו בה:

אלא, אם רצה, בונה את החדר לפנים מביתו. ובונה עלייה על גבי ביתו, ופותחה לתוך ביתו.

ואם הטעם הוא מפני הוספת אנשים העוברים בחצר, והלא סוף סוף, אם בונה דירה נוספת, בכל ענין הרי הוא מרבה עליו את הדרך, כי מה לי אם יוצאים ונכנסים הדיירים שיגורו בעלייה דרך החצר, או שצריכים הם לעבור דרך הבית כדי להיכנס לעלייה!?

אמר תירץ רב הונא: אין המשנה מדברת בתוספת בניה של חדר, אלא מאי, מהו ה"חדר" שאמרה המשנה? כגון שחלקו לחדר הקיים ועושהו לשנים חדרים. שאינו מוסיף על הבניה כלום, ואי אפשר לאסור על האדם מלהכניס דיירים לתוך ביתו, אפילו היו מרובים.

וכמו כן לגבי עליה, לא מדובר שבונה עליה על ביתו, אלא ומאי "עלייה" שאמר התנא במשנה - אפתאי, שבונה יציע בתוך גובה הבית עצמו.

כלומר, אכן אין הוא יכול להוסיף בשטח הבנין, אבל יכול הוא לחלק את השטח הקיים לחדרונים קטנים, וכוונת המשנה לומר, שהוא מחלק את החדר הקיים לשנים. או שהוא עושה עליה על ידי שהוא בונה גג באמצע גבהו של החדר, ועולה אליה מתוך החדר, וזו היא העלייה ששנינו.

מתניתין:

לא יפתח אדם לחצר השותפין [לחצר שהוא שותף בה], וביתו פתוח לחצר, פתח כנגד פתח של בית שותפו הפתוח לאותו חצר, אלא ירחיק משהו לצד זה או אחר -

ולא חלון כנגד חלון, והטעם משום צניעות, וכפי שיתבאר בגמרא.

היה החלון הקיים הפתוח לחצר השותפין קטן - לא יעשנו גדול.

היה החלון אחד - לא יעשנו שנים, ויתבאר בגמרא.

אבל פותח הוא לרשות הרבים המפסקת בין ביתו לבית חבירו, פתח בביתו כנגד פתח ביתו של חבירו שמעבר לרשות הרבים, וחלון בביתו כנגד חלון בבית חבירו שמעבר לרשות הרבים.

וכן אם היה החלון הפתוח לרשות הרבים קטן - עושה אותו גדול.

וכן אם היה אותו חלון אחד - עושה אותו שנים.

גמרא:

שנינו במשנה: לא יפתח אדם לחצר השותפין, פתח כנגד פתח, וחלון כנגד חלון:

ומפרשינן: מנהני מילי [מנין נלמד דין זה]?

אמר, פירש רבי יוחנן, משום דאמר קרא [במדבר כד]:

"וישא בלעם את עיניו, וירא את ישראל שוכן לשבטיו". מה ראה בלעם? ראה שאין פתחי אהליהם של ישראל מכוונין זה כנגד לזה.

אמר בלעם: ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה, ופתח ואמר "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". ^[1]

שנינו במשנה: היה קטן, לא יעשנו גדול:

סבר רמי בר חמא למימר [לפרש את משנתנו] כך: אם היה לו פתח מביתו לחצר, והיה הפתח בר ארבע אמות רוחב, שנותן לו זכות שימוש בלעדית בחצר כנגד כל רוחב הפתח באורך ארבע אמות, לא לישוייה בר תמניא, לא יעשנו רחב שמונה אמות, ומשום דקא שקיל תמניא בחצר, שעל ידי זה יש לו זכות שימוש בלעדית ברוחב שמונה אמות על ארבע אמות, ונמצא מפסיד את בני החצר.

שהיה סבור רמי בר חמא שאין לפרש את הטעם משום צניעות, כי מה לי קטן מה לי גדול, הואיל ובלאו הכי צריך הוא להצטנע ממנו. ^[2]

אבל אם היה לו פתח בר תרתי, שתי אמות - הרי אם ברצונו להרחיבו ולישוייה לפתח בר ארבעה ^[3] אמות שפיר דמי. אין מניעה להרחיב פתח של שתי אמות לארבע אמות, שהרי לעולם אינו נוטל פחות מארבע אמות ברוחב החצר על כל פתח, ונמצא שלא הפסידו בני החצר כלום.

אמר ליה רבא לרמי בר חמא: לא כאשר אתה סבור, שטעם המשנה הוא משום השטח שהוא נוטל בחצר כנגד הפתח. אלא הטעם הוא כמו ברישא, משום צניעות. ואף שבלאו הכי צריך הוא להצטנע ממנו, מכל מקום, מצי אמר ליה השותף למרחיב החלון או הפתח:

בפיתחא זוטרא מצינא לאצטנועי מינך, אבל בפיתחא רבה לא מצינא אצטנועי מינך, [בפתח קטן יכול אני להצטנע ממך, ואילו בפתח גדול איני יכול להצטנע ממך].

שנינו במשנה: אחד, לא יעשנו שנים:

סבר רמי בר חמא למימר [לפרש את כוונת המשנה] על פי דרכו דלעיל:

אם היה הפתח בר ארבעי אמות, אז הוא דלא לישוייה תרי, שלא יחלק את הפתח הזה לשני פתחים בני תרתי תרתי, לא יעשה מהם שני פתחים של שתי אמות כל אחד, משום דקא שקיל תמני אמות בחצר. כי על ידי זה הוא נוטל שמונה אמות ברוחב החצר, ארבע אמות כנגד כל פתח, ונמצא מפסיד את בני החצר.

אבל אם היה הפתח בר תמני, ובעי לישוייה בני ארבעי ארבעי - שפיר דמי. אם היה הפתח בן שמונה אמות, ורוצה הוא לחלקו לשני פתחים של ארבע ארבע אמות, אין בכך מניעה, שהרי לא יטול אף עכשיו בחצר אלא שמונה אמות, ארבע אמות לכל פתח, ואינו מפסיד את בני החצר.

אמר ליה רבא: לא כן הוא. אלא, טעם המשנה הוא משום צניעות, ומשום דמצי אמר ליה: בחד פיתחא מצינא אצטנועי מינך. אבל בתרי פיתחי לא מצינא אצטנועי מינך. [מפתח אחד הפתוח לחצר, יכול אני להצטנע ממך, ולא משני פתחים]!

שנינו במשנה: אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח: ומבארת הגמרא את טעמו של דבר: משום דאמר ליה הפותח לבעל החצר שכנגדו: סוף סוף, הא בעית אצטנועי מבני רשות הרבים. הרי בלאו הכי צריך אתה להצטנע מבני רשות הרבים.

מתניתין:

אין עושין חלל תחת רשות הרבים. ומה הוא אותו חלל: בורות, שיחין ומערות. ואפילו אם מקבל הוא עליו כל נזק שיגרם, כי אין רצונם של בני אדם להינזק ולירד לדין על עסקי ממונם.

רבי אליעזר מתיר, ובלבד שיכסה אותם בכיסוי חזק, כדי שתהא עגלה מהלכת עליהם וטעונה אבנים.

אין מוציאין זיזין [קורות קטנות], וגזוזטראות [קורות גדולות בולטות מן הכותל, ועליהן מונחות קורות לרוחב הכותל], לרשות הרבים, שמא ייכשלו בהם בני רשות הרבים.

אלא אם רצה, הרי זה כונס את כותלו הגובל ברשות הרבים לתוך שלו - ומוציא זיזין וגזוזטאות לאותו שטח שכנס.

לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הבולטות לרשות הרבים, הרי זו בחזקתה ואינו צריך להסירם, ומשום שטוענים ללוקח: ^[4] שמא הכניס המוכר לתוך שלו, והוציא. ^[5]

גמרא:

שנינו במשנה: אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות; רבי אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים: ומפרשינן טעמא דרבנן, שאינו יכול לחפור ברשות הרבים אף אם יכסנו בכיסוי חזק, שהוא משום דזימנין דמפחית ולאו אדעתיה [פעמים שהכיסוי מתליע מתוכו ונפחת, ואין העובר שם על לב]. ^[6]

שנינו במשנה: אין מוציאין זיזין וגזוזטראות:

מעשה ברבי אמי, דהוה ליה זיזא דהוה נפיק למבואה [זיז היה לו שהיה בולט למבוי], וההוא גברא נמי הוה ליה זיזא דהוה מפיק לרשות הרבים [ולאדם אחר היה זיז היוצא לרשות הרבים].

אתא [בא] אותו אדם לקמיה דרבי אמי לשאול בדינו: אמר ליה רבי אמי: זיל קוץ [לך ותקוץ את זיזך]!

אמר ליה אותו אדם לרבי אמי: והא מר נמי אית ליה [הרי אף לך עצמך יש זיז בולט]!?

אמר ליה רבי אמי "דידי למבואה הוא דמפיק, ובני מבואה מחלין גבאי, אבל דידך הרי לרשות הרבים מפיק, מאן מחיל גבך, [שלי למבוי הוא בולט, ובני המבוי מוחלים לי; אבל שלך הרי בולט הוא לרשות הרבים, ומי מוחל לך!?] ".

מעשה ברבי ינאי, דהוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים, הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים [ואף לאדם אחר היה אילן הנוטה לרשות הרבים], אתו בני רשות הרבים הוו קא מעכבי עילויה [ובאו בני רשות הרבים למחות באותו אדם], מפני שנופי האילן מזיקים לגמל ולרוכבו.

אתא ההוא גברא לקמיה דרבי ינאי לשאול בדינו; אמר ליה רבי ינאי:

הערות

^[1] כתב הרשב"ם: ומחנה ישראל כחצר השותפין דמי, שלא היה רשות הרבים אלא במחנה לוייה, כדאמרינן במסכת שבת [צו ב].

^[2] לפי מה שהיה סבור רמי בר חמא, אין בבא זו של המשנה עוסקת בפתח כנגד פתח, אלא אפילו בפתח סתם, וגם אין המשנה עוסקת בחלון אלא בפתח בלבד.

^[3] נראה שצריך לומר "ארבע", שהרי מדובר כאן באמות ולא בטפחים.

^[4] כתב הרשב"ם: הרי זו בחזקתה: דטענינן ללוקח ואומרים "אימר כונס לתוך שלו היה", אבל המוכרה לו שהוציא הזיזין, הוא היה צריך להביא עדים שכנס לתוך שלו, או שיטעון "שני חזקה החזקתי, וכנסתי לתוך שלי", דהויא לה חזקה שיש עמה טענה; אבל לוקח לא צריך למיטען מידי, אלא "כך לקחתיה", ואין צריך לטעון היאך הוציא המוכר את הזיזין לחוץ לרשות הרבים, דטוענין ליורש, וטוענין ללוקח; אבל ב"יד רמה" אות טז כתב "וקא מיירי כגון דאתברר, דמעיקרא לא הוו הכא זיזין ולא גזוזטראות דמפקי לרשות הרבים, אלא האי מוכר או האי מוריש הוא דאפקינהו, מיהו לא ידעינן אי בדאפיק לרשות הרבים אפיק, ואי כונס לתוך שלו הוה. דאי הוה קאי האי ביתא ברשותיה דמוכר ודמוריש גופיה דאפקעינהו להני זיזין, לא הוה שבקינן להו, אלא היכא דטען טענת בריא דכונס לתרך שלו הוה. אלא השתא, דקיימי בידא דיורש או דלוקח, כיון דאתברר דכי זבניה או ירתיה להאי ביתא הוה אייתינהו להני זיזין וגזוזטראות, התם אף על גב דלא איתברר אי כונס לתך שלו הוה, ולוקח או יורש נמי לא קא טען "ברי לי דכונס לתוך שלו הוה", אנן טענינן ליה, והיינו דדיקינן מיהא מתניתין בפרק לא יחפור [כג א] דטוענין ללוקח"; ומשמע שהמוכר היה נאמן בטענה לבד, ולא היה צריך ראיה על זה; וראה במאירי שכתב כהרשב"ם.

^[5] נתבאר על פי הרשב"ם; וראה לעיל כג א בגמרא על משנה זו "אימור כונס לתוך שלו הוא, אי נמי אחולי אחיל בני רשות הרבים גביה", [וראה עוד ב"קובץ שיעורים"].

^[6] ביאר הרשב"ם: רבי אליעזר אזיל בתר השתא, ולא חייש לשמא היום ולמחר יכלה הכיסוי ויפול, ואילו לדעת חכמים לא אזלינן בתר השתא, וחיישינן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And to seal, i.e., if one sealed another’s window in his presence, there is an acquired privilege established immediately to keep the window sealed, as it is not common behavior for a person to have his source of light sealed in his presence and remain silent. The fact that he did not immediately protest indicates that the one who sealed the window had the legal right to do so unilaterally, or that the owner of the window agreed.

§ The mishna teaches that if one purchased a house in another, adjacent courtyard, he may not open the house into a courtyard belonging to partners. The Gemara explains: What is the reason for this? Because by adding residents to the courtyard it increases their traffic, and the residents of the courtyard do not wish to be disturbed by additional people passing through.

The Gemara questions this. But say the last clause of the mishna: Rather, if he desired to build a loft, he may build a room within his house, or he may build a loft above his house, and have it open into his house, not directly into the courtyard. But if he does so, isn’t there still a concern that it increases the traffic? Rav Huna said as an explanation: What does the mishna mean when it says that he may build a room? It means that he may divide an existing room in two. And what is the loft to which the mishna is referring? It is an internal story created by dividing an existing space into two stories.

MISHNA: A person may not open an entrance opposite another entrance or a window opposite another window toward a courtyard belonging to partners, so as to ensure that the residents will enjoy a measure of privacy. If there was a small entrance he may not enlarge it. If there was one entrance he may not fashion it into two. But one may open an entrance opposite another entrance or a window opposite another window toward the public domain. Similarly, if there was a small entrance he may enlarge it, and if there was one entrance he may fashion it into two.

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters, i.e., that one may not open an entrance opposite another entrance, or a window opposite another window, derived? Rabbi Yoḥanan says that the verse states: “And Balaam lifted up his eyes, and he saw Israel dwelling tribe by tribe; and the spirit of God came upon him” (Numbers 24:2). The Gemara explains: What was it that Balaam saw that so inspired him? He saw that the entrances of their tents were not aligned with each other, ensuring that each family enjoyed a measure of privacy. And he said: If this is the case, these people are worthy of having the Divine Presence rest on them.

The mishna teaches that if there was a small entrance he may not enlarge it. Rami bar Ḥama thought to say this means that if the entrance was the width of four cubits, one may not fashion it to the width of eight cubits, as he would then be allowed to take eight corresponding cubits in the courtyard. The halakha is that one is entitled to utilize the area of the courtyard up to a depth of four cubits along the width of the opening. But if the entrance was the width of two cubits and one wishes to fashion it to the width of four cubits, one may well do so, as in any event he already had the right to use an area of four cubits by four cubits in front of the entrance. Rava said to him: This is not so, as his neighbor can say to him: I can conceal myself from you with there being a small entrance, but I cannot conceal myself from you with there being a large entrance.

The mishna teaches that if there was one entrance he may not fashion it into two. In this case as well, Rami bar Ḥama thought to say that this means if the entrance was the width of four cubits he may not make it into two openings, each the width of two cubits, as he would then be allowed to take eight corresponding cubits in the courtyard, four for each entrance. But if it was the width of eight cubits and he wishes to make it into two openings, each the width of four cubits, he may well do so, as in any event he already had the right to use an area of eight cubits by four cubits in front of his entrance. Rava said to him: This is not so, as his neighbor can say to him: I can conceal myself from you with there being one entrance, but I cannot conceal myself from you with there being two entrances.

The mishna teaches: But one may open an entrance opposite another entrance or a window opposite another window toward the public domain. Why is this so? Because he can say to the one who wishes to protest: Ultimately, you must conceal yourself from the people of the public domain. Since you cannot stop them from passing by and therefore cannot engage in behavior that requires privacy with your entrance open, it is of no consequence to you if I open an entrance as well.

MISHNA: One may not form an empty space beneath the public domain by digging pits, ditches, or caves. Rabbi Eliezer deems it permitted for one to do so, provided that he places a covering strong enough that a wagon laden with stones would be able to tread on it without breaking it, therefore ensuring that the empty space will not cause any damage to those in the public domain. One may not extend projections or balconies [ugzuztraot] into the public domain. Rather, if he desired to build one he may draw back into his property by moving his wall, and extend the projection to the end of his property line. If one purchased a courtyard in which there are projections and balconies extending into the public domain, this courtyard retains its presumptive status, i.e., the owner has the acquired privilege of their use, and the court does not demand their removal.

GEMARA: The Gemara asks: Rabbi Eliezer’s opinion that if the covering of the space is strong enough to support a wagon laden with stones then it is permitted to dig out the empty space, is eminently reasonable; but what do the Rabbis hold? The Gemara answers: There are times when the cover erodes over time, and he is not aware, thereby potentially causing damage to those in the public domain.

The mishna teaches that one may not extend projections or balconies into the public domain. The Gemara relates: Rabbi Ami had a projection that protruded into an alleyway, and a certain man also had a projection that protruded into the public domain, and the general public was preventing the man from leaving it there, as it interfered with traffic. He came before Rabbi Ami, who said to him: Go sever your projection.

The man said to him: But the Master also has a similar projection. Rabbi Ami said to him: It is different, as mine protrudes into an alleyway, where a limited number of people live, and the residents of the alleyway waive their right to protest to me. Yours protrudes into the public domain, which does not belong to any specific individuals. Who can waive their right to protest to you?

The Gemara relates: Rabbi Yannai had a tree that was leaning into the public domain. There was a certain man who also had a tree that was leaning into the public domain, and the general public was preventing him from leaving it there, insisting he cut it down, as required by the mishna (27b). He came before Rabbi Yannai, who said to him:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לקח. אחד מן השותפין:

בית בחצר אחרת לא יפתח לחצר השותפין. מפני שמרבה על השותפין דריסת רגל של אותן שיהיו דרין באותו בית מה שלא היה שם קודם לכן: בנה עלייה על גבי ביתו ורוצה לשוכרה לבית דירה לא יפתח לה פתח בחצר השותפין מפני שמרבה עליהם הדרך:

אלא אם רוצה כו'. מפרש בגמ'. והלא מרבה על הדרך. דהשתא בונה עלייה מה שלא היתה שם קודם לכן ומשים בה דיורין אע"פ שפותחה בתוך ביתו מרבה עליהם הדרכים. אלא מאי בונה את החדר ואת העלייה דקאמר לא עלייה ממש אלא שחלק חדרו לשנים וחלק החיצון קרוי חדר ומאי עלייה דקאמר אפתא שקורין אפלדי"ץ והיינו חלק הפנימי ושוכר האחר לדירה. ואי אמרת והלא מרבה עליהם הדרכים לא מצי אמרת דכשם שאם היו לו בני בית לזה יותר מן השותפין אחרים לא היו יכולין לעכבן שלא יכנסו ושלא יצאו בחצר כך עכשיו כיון שלא בנה בנין יותר אלא שהיה כמו שהיה וחלקו לשנים והכניס דיורין בחלק האחד אין יכולין לעכבו:

פיסקא. שלא היו מכוונין זה כנגד זה. מפני היזק ראיה:

אם היה קטן. הפתח:

^א)נראה דהוא ציון על הגמ' דסבר רמי בר חמא למימר דבר ד' לא לישווייה בר תמניא דקא שקיל וכו'. דקא שקיל ח' אמות בחצר דאיכא ביה שיעור ב' פתחים:

אבל בר תרי (טפח בכ"י ) אמות. לישויה בר ארבע אמות (טפח בכ"י) רוחב שפיר דמי דסוף סוף לא שקיל אלא ד' אמות ככל פתח שהוא פחות מח' אמות (טפח בכ"י ). ואם הפתח פחות מח' וחלקן לשני פתחים לכל פתח יש לו ד' אמות ושהוא בו ח' אע"פ שלא נחלק לשנים יש ח' אמות:

אבל בר תמני. שיש לו ח' אמות לישויה תרי פתחים שפיר דמי דסוף סוף לא שקלי אלא ח' אמות בחצר כדמעיקרא:

מצי אמר ליה. בחד פיתחא מצינא דאיצטנועי מינך שאני משתמש כשהוא נעול:

בתרי פתחי לא מצינא איצטנועי. שכשהאחד נעול השני פתוח: אבל פותח הוא לרה"ר פתח כנגד פתח דא"ל סוף סוף כו':

פיסקא ור"א מתיר. ובלבד שיכסנו כסוי חזק כדי שתהא עגלה כו':

ורבנן. דאסרי מאי טעמא והלא הכסוי חזק סברי דזימנין דמיפחת. שיתליע מתוכו ולאו אדעתיה דהאי שיהא רעוע:

זיזין. יברונ"ש:

גזוזטראות. קורות:

לרה"ר. דליתנייהו כל בני רה"ר גבי הדדי דלימחלי ליה: לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות שיוצאין לרה"ר הרי זו בחזקתה ואין צריך לקוץ:

מחלין לי בני מבואה. דיחידים נינהו ומצי מחלי:

הוו מעכבי עילויה. בני רה"ר שנופיו מזיקין לגמל ורוכבו:

הא דאמרינן אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, משום דא"ל סוף סוף הא בעית לאצטנועי מבני רשות הרבים בשהן נמוכין וסמוכין לקרקע קאמר ולא כדברי הרב רבי שמואל ז"ל שאמר רוכבי סוסים וגמלים רואין בתוך חלונותיך שהרי אמרו בהדיא בפרק קמא בשני בתים בשני צידי רשות הרבים דלא מצי למימר ליה סוף סוף הוא בעינן לאצטנועי מבני רשות הרבים משום דא"ל בני רשות הרבים ביממא חזו ליה בליליא לא חזו לי וכולה מילתא בדאיתא התם כ"ש דיכול למימר ליה בני ר"ה כי לא רכבי גמלי לא חזו לי.
אלא הכא בדחזו ליה בין רוכבין בין מהלכין כי מעייני וכי לא מעייני ביממא ובליליא כגון שהיה פתחו נמוך וחלונו נמוכה וכל שהוא קטן ואין אדם נכנס ויוצ' בו נקרא חלון בכל מקום ומשכחת לה כגון שהיה רשות הרבים גבוה ואין זה צריך לפנים.

מאי חדר שחלק חדרו לשנים ומאי עליה אפתא. אבל בית שלקחו מחצר אחרת או שבא להגביה כותלי ביתו לבנות עליה על גביהן, כלל כלל לא, ואף על פי שהוא פותחן לתוך ביתו. כן פירשו רוב המפרשים וכן פירש ר"ח ז"ל. אבל הרמב"ן כתב שאפילו לקח בית בחצר אחרת יכול לפותחה, ובלבד בתוך ביתו ממש, שכל שהיא פתוחה בתוך ביתו, אינו עשוי להכניס שם דיורין, כיון שאין להם דרך אלא עליו. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בריש פרק המוכר את הבית וכן כתב בתשובותיו.
ופירושא דשמעתין הכי לפי הסברא זו: מאי טעמא מפני שמרבה עליהן את הדרך, דקא סלקא דעתיה דמקשה דהא דתניא במתניתין לא יפתחנה לחצר השותפין, סתמא קתני, ואפילו יש לו פתח רחב שמונה בחצר ורצה לחלקו לשנים ולפתוח בית זה כנגד הפתח האחר, אי נמי שיש לו שני פתחים בחצר, דעכשיו אינו נוטל בחצר יותר מחמת בית זה, אפילו כן לא יפתחנו לחצר, מאי טעמא מפני שמרבה עליהם את הדרך, אי הכי אימא סיפא בנה עליה על גבי ביתו לא יפתחנה לחצר השותפין אלא אם רצה וכו' ופותחה לתוך ביתו, ומשמע אפילו בחצר שבביתו הפתוחה לחצר השותפין, ואמאי והלא מרבה עליהן את הדרך, שהרי יכולין ליכנס מחצר השותפין לחצר שבביתו ומשם אל העליה. ופריק מאי חצר שחלקו לשנים, כלומר, לא יפתחנה לחצרו, אלא לתוך ביתו ממש, דכל שאין לה דרך אלא דרך ביתו ממש, אינו עשוי להכניס שם דיורין. והוא הדין לבית אחר שלקחו מחצר אחרת, אם פתחו לתוך ביתו ממש ופרץ פצימין שבפתח החצר האחרת, דהיינו כחלק חדרו לשנים. ומאי עלייה פתא, שהיא כעין יציע, שעולין בה דרך ארובה, הפתוח לתוך ביתו. כללא דמלתא כל שאין לו דרך אלא דרך ביתו ממש, בונה וצרף, לפי שאינו עשוי להכניס שם דיורין אחרים, ותניא בתוספתא: יש לו גג ברשות הרבים ומבקש לבנות עלייה על גביו לפתחה לחצר השותפין וכו' יכולין לעכב על ידיו, מפני שמרבה עליהן את הדרך, כיצד הוא עושה לו, עושה לול ופותחה לתוך ביתו. ועוד שנו שם: קנה בית לפנים מביתו וקנה גנה לפנים מגנתו אין לו בחצר אלא ארבע אמות בלבד ולא יפתחם לחצר השותפין אבל פותחן לתוך שלו. וזה מפורש כדברי הרב ז"ל.

מתני': לא יפתח אדם בחצר שותפין פתח כנגד פתח. פירש ר"ש ז"ל, אלא מרחיק מה שהוא זה שלא כנגד זה, וטעמא משום צניעותא, ובהרחקה מה שהו סגי ליה, כל שאינו רואה אותו להדיא אינו יכול לעכב עליו, דסוף סוף אי בעי קאי בחצר וחזי ליה. ומכל מקום בעלמא דליכא האי טעמא מרחיק ממנו עד כדי שלא יוכל לראות בתוך שלו כלל. ומה שאמרו בפרק קמא (ו, ב) בשני גגין בשני צדי רשות הרבים זה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף, וזה עושה לחצי גגו ומעדיף, שאני התם דגגין אינן עושין לתשמיש קבוע, ולעתים שהם מתשמשין בהם יכולין הם להשתמש בצד המעקה שלו שלא יראה חבירו. אלא שאני תמיה, שהרי שנינו ולא חלון כנגד חלון, וכיון ששנו אותן בהדדי, הרחקתו של פתח כהרחקתו של חלון, ובחלון ודאי ליכא למימר הכין, דכשהוא בחצר שיכול לראות מה שעושה בביתו, אבל כשהוא בעלייתו אינו יכול לראות כלום, ובחלון מרבה עליו היזק ראייתו. ולולי שאמרה הרב ז"ל היה נראה שצריך להרחיק עד שלא יוכל לראות מפתחו דרך פתחו של חבירו כלל, וכטעמא דאמרינן לעיל עד האידנא בחצר בעינא איצטנועי ממך בבית לא, כלומר בעוד שאתה בחצר, והשתא אפילו כשאתה בבית בעינא איצטנועי מינך.

אבל פותח הוא פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון ברשות הרבים. ודוקא פתח של חצר או של בית, אבל פתח חנות לא, שבעל החנות יושב שם תדיר ואינו יכול להשתמר ולהצטנע ממנו ומן הבאים בחנותו. וכן שנינו בתוספתא (פ"ב ה"ה): אבא שאול אומר לא יפתח אדם חנות כנגד חצירו של חבירו כדי שלא יהא יושב בחנותו ורואה בחצרו של חבירו. ואיכא למידק אמתניתין, פתח כנגד פתח במבוי מאי, דמדיוקא דרישא משמע שהוא פותח, מדקתני לחצר השותפין, משמע הא למבוי מותר, ומדיוקא דסופא משמע שהוא אסור, מדקתני אבל פותח הוא לרשות הרבים, שמע מינה דבמבוי אסור. ובירושלמי משמע דמקשו לה, דגרסינן התם (ה"י): הכא איתמר פתח כנגד פתח מותר והכא אתמר פתח כנגד פתח אסור, הך דתימר מותר במבוי הך דתימר אסור בחצר השותפין. והא תנא כשם שבני חצר יכולין למחות זה על זה בני מבוי יכולין למחות זה על זה במבוי, אמר ר' לא כאן שנתן רשות כאן שלא נתן רשות. ונראה פירושו, כשנתן רשות מותר ואינו יכול לחזור בו, אבל לא נתן רשות אסור כבחצר, אבל בחצר אפילו נתן רשות יכול למחות בידו ולומר לו סבור הייתי לקבל ואיני יכול לקבל. עוד מסתברא לי, דבמבוי דכל שיש לפנים ממנו שלשה בתים הרי הוא כרשות הרבים דאמר ליה סוף סוף הא בעית איצטנועי מן הרבים איצטנע מינאי. ורשות הרבים דקתני לאו דוקא, אלא ברשות שהרבים בוקעין בו. כנ"ל.

גמרא: אבל פותח הוא פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון ברשות הרבים דאמר ליה סוף סוף הא בעית לאיצטנועי מבני רשות הרבים. פירש ר"ש, דסוף סוף הרי רוכבי סוסים וגמלים רואים בחלונותיך, וסבור הרב ז"ל דחלון היינו שהוא עליון על הרשות ואין אנשים מהלכין על רגליהן יכולין לראות דרך חלונות. ואינו מחוור, שהרי אמרו בפרק קמא (ו, ב) בשני גגין בשני צדי רשות הרבים, רשות הרבים איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא מצי אמר ליה הא בעית לאיצטנועי מבני רשות הרבים איצטנע מינאי, קא משמע לן דאמר ליה מרשות הרבים כי קאימנא חזו לי כי יתבינא לא חזו לי את כי יתיבנא נמי חזית לי, וכל שכן דהכא מצי אמר ליה כי רכבי חזו לי כי לא רכבי לא חזו לי את כל יומא חזית לי, אלא הכא בחלונות נמוכין היא, וכל פתח שאין אדם יכול ליכנס ולצאת בו נקרא חלון. וכן עיקר.

בני מבוא מחלין גבאי את ברשות הרבים מאן מחיל גבך. נראה לי דהכי קאמר ליה, אנא בני מבוי מחלין גבאי בפירוש, את ברשות הרבים מאן איפשר דמחיל לך. וכגון שזה לא היה טוען שכינס לתוך שלו היה, או שנודע בבירור שלא כנס לתוך שלו, אלא שהיה טוען שבני רשות הרבים מחלו, ואמר לו דלא אפשר לבני רשות הרבים למחול, דמאן פייס ומאן מחיל והרשות של כל העולם הוא, והא דאמרינן בפרק לא יחפור (בבא בתרא כג, א) גבי שובך שנינו אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, מאי קא משמע לן טוענין ללוקח, תנינא לקח עלייה ובה זיזין וגזוזטראות הרי הוא בחזקתה, צריכא, דאי אשמעינן התם משום דאימר כונס לתוך שלו הוה, אבל הכא דליכא למימר הכי אימא לא, צריכא. ואי אשמעינן הכא גבי יחיד, אימא פיוסי בממוניה, אי נמי אחולי אחיל גביה, אבל גבי רשות הרבים דמאן פייס ומאן אחיל אימא לא, צריכא. ולכאורה היה משמע דהכי קאמר, הוה אמינא מאן פייס ומאן אחיל קא משמע לן דאפילו הכי אמרינן דדילמא שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר פייס ומחלו. ולא היא, דהתם הכי קאמר, אבל ברשות הרבים דודאי ליכא למימר דפייס וניפייסו דמחלו, דמאן פייס ומאן מחיל, ולא תהא בחזקתה, קא משמע לן דטוענין ללוקח דדילמא מי שמכרה לו כנס לתוך שלו והוציא זיזין שלו. כנ"ל. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל, שכן כתב כאן, זה לשונו: אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים, וכן הלכתא. והני מילי לרשות הרבים דליכא מאן דמחיל, דלאו כולי עלמא מחלי, אבל במבוי אי מחלי בני מבוי כרבי אמי דמחלין ליה בני מבוי. עד כאן.

המשנה השתים עשרה והיא גם כן מענין החלק השביעי ואמר על זה לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטון לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים אבל פותח לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן עושה אותו גדול אחד עושה אותו שנים אמר הר"ם הטעם בכל זה שלא יציץ עליו וכשיהיו שני בתים וביניהם רשות הרבים יש לו לפתוח חלון כנגד חלון ויוסיף בפתחים לפי שיכול לומר אין אני מזיק לך בראותי יותר מראית כל באי עולם העוברים ברשות הרבים:

אמר המאירי לא יפתח אדם בחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון מפני שיש כאן היזק ראיה בבית מזה לזה ופירשו מקצת מפרשים שאפילו לא היה שם לחברו חלון שהרי הבא לסמוך אינו סומך וכבר כתבנו בפרק שני הפך סברא זו והיא הנכונה וכן אם היה קטן לא יעשנו גדול ר"ל שאינו יכול להרחיבו שהרי היה שתפו יכול להסתר ממנו בתוך ביתו תחלה יתר ממה שאינו יכול להסתר ממנו עכשו וכן אם היה אחד לא יעשנו שנים אע"פ שאין בשיעור השנים אלא כשיעור האחד שכשזה משתמש בתוך ביתו הוא נזהר משתפו וכשאין שם אלא פתח אחד הדבר נקל להזהר ממנו אבל כשיש שם שני פתחים אין הדבר מצוי כל כך להזהר ממנו ולמדת שלא מצד ארבע אמות שלפני הפתחים אנו באים בה שאלו כן בן שתי אמות היה יכול להרחיבו לארבע שהרי היו לו ארבע אמות בפתח של שתי אמות כמו שיש לו עכשו בפתח של ארבע אלא מצד הזק ראיה אנו באין בה ודין ארבע אמות של פתחים שנזכרו בסוגיא זו בגמ' כבר ביארנו ענינם בפרק ראשון אבל פותח הוא פתח כנגד פתח ברשות הרבים וכן חלון כנגד חלון ואם היה קטן משנהו לגדול ואחד לשנים שהרי מ"מ בני רשות הרבים מסתכלין בו ואין היזק ראיה של זה חל על היזק ראיה של בני רשות הרבים ומ"מ אם היה בדרך שאין ראיה שם לבני רשות הרבים יכול לעכב והוא לדברי רוב מפרשים למעלה מארבע אמות ויש מפרשים עד למעלה מגמל ורוכבו וכבר בארנו ענין זה בפרק ראשון ובתוספתא שנינו שאע"פ שברשות הרבים פותחין פתח כנגד פתח מ"מ אינו פותח שם חנות שבני רשות הרבים עוברים לשעתם וכן הפתח אין אדם תדיר בעמידתו לשם אבל החנות אינו פותחו שהרי הוא עומד לשם בתמידות כל היום ולשון התוספתא לא יפתח אדם חנות כנגד חברו ואפילו רשות הרבים מפסיק בנתים ובתלמוד המערב פרשו שהמבוי דינו כחצר במקצת ולא מכל וכל והוא שאמרו שם הכא אתמר פתח כנגד פתח אסור והכא אתמר מותר הך דתימא מותר במבוי והך דתימא אסור בחצר השותפין והא תני כשם שבני חצר יכולין למחות כך בני מבוי אמר ר' אילא כאן בשנתן רשות כאן בשלא נתן רשות ופירשו בו שמבוי אם נתן רשות החזיק ואין יכול לחזור הא בחצר השותפין אפילו נתן רשות חוזר ויש חולקין לומר שהמבוי כחצר לגמרי ונתן רשות שהזכרנו אף על חצר הוא אומר כן וכן נראה:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השלש עשרה והכונה בה במה שנתגלגל בחלק שביעי בקצת דברים שבעל הבית רוצה להשתמש ברשות הרבים על איזה צד הוא רשאי ועל איזה צד אינו רשאי ואמר על זה אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות ר' אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא ובונה לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה אמר הר"ם חכמים אומרים לפי שרוב המים מרקיבין הקורות והבנין שהוא מתחת הארץ ויפחית המקום מחמת ההולכים עליו וגזוזטראות הם קורות גדולות שיוצאין מן הכותל שיכולין לקבל תקרה ומעזבה ומעקרנו טוענין ליורש וטוענין ללוקח ולפיכך כשיקחם הרי היא בחזקה לפי שאנו נטעון בשבילו ונאמר אפשר שאותו הראשון שבנאו בתוך שלו הוציא כמו שהיה ראוי ונעמיד אותה כמו שהיה:

אמר המאירי אין עושין חלל תחת רשות הרבים ר"ל שאין היחיד יכול לעשות חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות ופירשו בה אפילו קבל עליו כל נזק הבא בשבילן שאין רצון בני אדם שיזוקו וירדו לדין על עסקי ממונם ור' אלעזר מתיר ומלבד שיכסהו כסוי הראוי וחזק עד שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת עליו ומ"מ לדעת ת"ק שמא היום ומחר יתליע מתוכו ולא ירגיש עד שיזיקו שם בני אדם והלכה כחכמים אין מוציאין זיזין ר"ל קורות קטנות לתלות עליהם איזה דבר ולא גזוזטראות והם קורות גדולות עשויות לבנות עליהם ולהוסיף דירת עלייתו ואפילו מחלו לו שכניו שרשות הרבים רשות כל בני העיר היא אלא אם רצה על כל פנים בזיזין לתלות עליהן בהמותיו אם הוא טבח וכל כיוצא באומנות הצריכים לכך בונה כותלו בתוך שלו ומניח כעין סימטא לפניו ומוציא זיזיו או קורותיו באויר מקום שהניח לקח חצר בה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה וטוענין ללוקח לומר שהמוכר כנס לתוך שלו וכן ליורש ומ"מ אם היתה עדין ביד הבעלים היה הוא צריך להביא ראיה על כך וכתבו חכמי הצרפתים שחזקה טענה מועדת בה אף לבעלים ואיני מבין שהרי טענת מקח אין כאן וכמו שאמרו מאן מחיל ומאן זבין ולטענת כניסה בתוך שלו מה ענין זו לשלש שנים:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומ"מ כתבו גדולי הפוסקים שאין עכוב להוצאת זיזין וגזוזטראות אלא למטה מגמל ורוכבו אבל כל שהוא מוציאן בכדי שיוכל גמל ורוכבו לעבור תחתיו אין מוחין בידו והדברים נראין ומה שנתחדש בגמרא תחת משנה זו כך הוא:

זה שביארנו שאפילו מחלו בני שכונתו אין זה כלום דוקא ברשות הרבים אבל במבוי הואיל ואין רבים דורסין בו אם מחלו בני המבוי מחלו ואין שום אדם מעכב:

כבר ביארנו בפרק לא יחפור על אילן היוצא לרשות הרבים שרשאין לקוץ בענפיו עד כדי שיעבור גמל ורוכבו:

רעח. אמר רב נחמן ולסתום לאלתר הוי חזקה לפי שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק. ומסתברא דלא שנא סתמיה לחלון גופיה ולא שנא בנה כנגדו דמעטיה לנהוריה הוי חזקה. ודוקא בפניו כדקאמרינן בהדיא, אבל שלא בפניו לא הויא חזקה עד דמתברר דחזייה ושתיק, אי נמי לאחר שלש שנים והוא [ד]טעין בריא לי דחזית ושתקת כדברירנא לעיל.

ומדקאמרינן טעמא שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו [ו]שותק, ש"מ דבסתימת אורה גרידתא הויא חזקה ואע"ג דלא פרץ את פצימיו. ומאי שנא מסתימת פתח דבעיא פריצת פצימין בין בפתח שבמבוי בין בפתח שבחצר. שאני חלון, דכיון דקיימא ליה חזקה בלא פצימין, ואפילו היכא דליכא עליה צורת חלון כדבעינן לברורי בשמעתין, כי היכי דקיימא ליה חזקה בלא פצימין הכי בטלה חזקתיה בלא פריצת פצימין. אבל גבי פתח, דכי לית ליה פצימין לאו פתח מיקרי אלא פירצה מיקרי, כי היכי דלא קימא ליה חזקה בלא פצימין הכי נמי לא בטלה חזקתיה בלא פריצת פצימין. דיקא נמי מדקאמרינן גבי חלון לך יגע וסתום, ולשון סתימה בלא פריצת פצימין משמע, מדקאמרינן (לעיל בבא בתרא יב,א) בית סתום יש לו ארבע אמות פרץ את פצימיו אין לו ארבע אמות, אלמא סתום בלא פריצת פצימין משמע, ואי ס"ד חלון סתום אכתי לא בטלה חזקתיה היכי סגיא ליה בסתימה גרידתא. תדע מדכתיב גבי תוכחה (ירמיה כב,יד) וקרע לו חלוני ומתרגמינן ופצים (הרכין) [חרכין] על שהיו (מדמקרקעין) [מדקדקין] בפתיחת חלונות לעשות להן פצימין כפצימי פתחים, אלמא מידי דלא צריך הוא, דומיא דספון בארז ומשוח בששר דכתיב גביה, דאי ס"ד צורך חלון הוא מאי קא מוכח להו, אטו מאן דעביד חלון בביתיה לעיולי נהורא מיניה מילתא יתירתא היא, אלא על כרחיך כי מוכח להו משום דפשעי במילי דשמיא ומדקדקי במילי דעלמא יתר מדאי.

תדע נמי דלא שנא חלון העשוי לאורה ולא שנא העשוי לראות ממנו אע"ג דלית ליה פצימין ואפילו הוי כפירצה בעלמא דאית להו פצימין חזי למילתיה, דהנך פצימין לא מנעי לה לאורה, דנהורא מכל היכא דמשכח למיעל עייל, ולא נמי למראית העין, דאפילו היכא דאין ראשו של אדם יכול להכנס לתוכו כי קאי למטה מארבע אמות חזי למראית העין, דקאי מגואי וחזי מיניה. ואלו פתח שאין לו פצימין, כיון דלמיעל ולמיפק מיניה הוא דעביד, לא חזי למילתיה, משום דמיתזק בהו בהנך פצימין בכניסה וביציאה בין בגופיה בין במניה, וכיון דלא חזי למילתיה לאו פתח הוא ולית ליה חזקה לא במבוי ולא בחצר. וכי היכי דלית ליה חזקה בלא פצימין לאו בטלה חזקתיה בלא פריצת פצימין, דאכתי לא סלקא לההיא מילתא דקיימא ליה חזקה בגוה. אבל חלון כי היכי דקיימא ליה חזקה בלא פצימין דהא חזי למילתיה, הכי בטלה חזקתיה בלא פריצת פצימין דהא סלקא ליה לההיא מילתא דקיימא לן חזקה בגויה, לא שנא סתמיה מריה מדעתא דנפשיה ולא שנא סתמיה בעל החצר באפי בעל החלון ושתיק, ולא שנא חזייה בתר סתימות ושתיק. ומאי שנא מפתח שבחצר, דאפילו פרץ אחד מבני חצר את פצימיו באפי מריה ושתיק לא מסתלק כדברירנא בפירקא קמא (לעיל בבא בתרא יא,ב סי' קמו), שאני התם דכיון דקנו ליה ד"א לבעל הפתח בחצר בשתיקה גרידתא לא מסתלק מחצר דנפשיה, אבל הכא דלא קניא ליה לבעל חלון בחצר אלא זכותא בעלמא לעיולי נהורא מיניה, וכי קא מסתלק מחצר חבירו הוא דמסתלק, אפילו בשתיקה גרידתא נמי מסתלק:

רעט. והא דתנן לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין, דיקינן עלה מאי טעמא מפני שמרבה עליהן את הדרך. כלומר שמתוך שמוסיף דיורין בחצר נמצא מרבה להן דרך בחצר. אי הכי אימא סיפא אבל אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו ו[ה]לא מרבה עליהן את הדרך לדיורין שהוסיף, שהרי יכול להכניס דיורין אחרים בעלייה זו יתר על הדיורין שבביתו, ואע"פ שכולן נכנסין ויוצאין דרך פתח ביתו, הרי נתרבו נכנסין ויוצאין בחצר. ואסיקנא מאי חדר שחלק חדרו לשנים. כלומר שהחדר שהיה לו קודם לכן עשה בו מחיצה באמצעיתו וחלקו לשנים חדרים. ומאי עלייה אפתא. שלא בנה עלייה חדשה על גבי ביתו אלא שחילק גובה אויר ביתו לשנים ועשה תקרה באמצעיתו, ונמצאת עלייה בנויה מאליה ועולין לה מן הבית דרך ארובה, דכיון דבחלל ביתו דהוה ליה מקמי הכין קא עבד ולא קא פתח לה פיתחא לחצר הדין עמו, דאי משום תוספת דיורין, כיון דלית לה פיתחא בחצר לא חזיא לאתוספי בה דיורין מעלמא אלא לעשותה אוצר, וכבר נשתעבד חצרו לבית אפילו לעשותו אוצר עד התקרה. אבל להוסיף בנין לבנות עלייה על גביו, או לפתוח לו חדר אחר מאחורי הבית, אפילו לפתחן לתוך ביתו דומיא דאפתא, הרי מרבה לעצמו דרך בחצר ליכנס מתוכה לרשות אחרת, (הכי) [דכי] אשתעבדא ליה למיעל מינה להאי בית דפתיח לה מעיקרא אבל לבית אחר או לעלייה דלא פתיחי לה מעיקרא (א)לא, מידי דהוה אשדה דתנן (לקמן בבא בתרא צט,ב) ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת, והוא הדין גבי חצר דחד טעמא נינהו.

תדע דהא מתני' דקתני אבל אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו, ואוקימנא מאי חדר שחלק חדרו (של) [ל]שנים ומאי עלייה אפתא, ואפילו הכי לתוך ביתו אין לחצר לא, מכלל דאי עביד עלייה על גבי אוירו של בית אי נמי דפתח ליה לבית חדר אחרינא מעלמא, אע"ג דלא פתח להו פיתחא בחצר אלא לתוך ביתו, בני חצר מעכבין עליו. דאי לא תימא הכי, אמאי אצטריך גמרא למדחק ולאוקומיה להאי חדר דקתני בשחלק חדרו לשנים ולעליה דקתני [בדאפתא], אי לאוקומינהו בדלא פתיח להו פיתחא לחצר, תנא נמי הכי קתני, גבי חדר דקתני לפנים מביתו וגבי עליה דקתני ופותחה לתוך ביתו. ועוד גבי חדר מאי אהני לן לאוקומה בשחילק חדרו לשנים, אטו כי חלק חדרו לשנים נמי מי לא אפשר דפתח ליה פיתחא לחצר. אלא על כרחיך כי אצטריך לאוקימנהו בהכי לאשמועינן דלאו חוץ לחלל הבית נינהו אלא בחלל הבית עצמו נינהו, אלא שהחדר נחלק מאורך הבית והעליה מגובהו, דאי עביד להו חוץ לחלל הבית אע"ג דלא פתח להו פיתחא אלא לתוך ביתו בני חצר מעכבין עליו. והיינו דאמרי מאי חדר שחלק חדרו לשנים ומאי עליה אפתא. וגבי עליה כיון דאוקמא באפתא לא איצטריך לפרושי בה שחילק גובה ביתו לשנים, דלא מיקריא אפתא אלא היכא דעבידא בחלל הבית, דאי לאו הכי אע"ג דלא פתיחא אלא לגו ביתא לא מיקריא אפתא אלא עלייה, אבל אפתא זימנין דמיקריא נמי עלייה כדאשכחן בהאי מתני' דאוקימנא באפתא וקרי לה תנא עלייה.

והכי נמי מסתברא, דאי ס"ד דוקא היכא דפתח ליה לפיתחא דההוא ביתא יתירא בחצר, אלא לאו ש"מ דאפי' היכא דלא פתח ליה פיתחא בחצר אלא לתוך ביתו חברו מעכב עליו. ומתני' דקתני לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו בחצר השותפין קאמר. אשתכח השתא דתנא אתרתי מילי קא קפיד, דאי לקח בית בחצר או שבנה עלייה על גבי ביתו לא יפתחנה אפילו לתוך ביתו הפתוח לחצר השותפין, ואין צריך לומר לחצר השותפין ממש. ואם חלק חדרו לשנים או שחלק גובה ביתו לשנים הרי זה פותח(י)ן לתוך ביתו. אבל אם רצה לפתוח להן פתח בחצר אינו רשאי. ואם רצה לסתום את הראשון ולפתוח אחר תחתיו, בזמן שלא הוסיף בניין בבית ואין הפתח השני גדול מן הראשון רשאי. ודוקא בתוספת דיורין, אבל בתוספת דיורין לא מצי מעכב דכיון דלא הוסיף בית דירה בחצר הרי החצר משועבדת להכנס עליה לבית זה, וכשנשתעבדה חצר זו לאו למנין אנשים ידועים נשתעבדה אלא לבתים שבתוכה נשתעבדה, לא שנא נתרבו הדיורין ולא שנא נתמעטו, וכדברירנא בפ' לא יחפור (לעיל בבא בתרא כא,א סי' נו) בירור יפה:

יד. לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים אבל פותח לרה"ר פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן עושה אותו גדול אחד עושה אותו שנים. מדקתני רישא לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, מכלל דאי בעי למפתח שלא כנגד פתחו של חבירו ושלא כנגד חלונותיו של חבירו לא מצי מעכיב, והא אנן תנן לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין. אלא מסתברא דכי אצטריך מתני' דהכא לאשמועינן כגון דהוה ליה פיתחא וחלונות בחצר השותפין, ובעא לשנויינהו מדוכתייהו לדוכתא אחרינא בחצר ולמסתמינהו לקמאי לגמרי. דאי מפיש בהיזיקא, כגון דפתח פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון מצו לעכוביה עליה, ואי לא לא מצו לעכובי עליה. וה"ה היכא דהוו ליה פתחא וחלונות בחצר השותפין דסתמינהו ולא פרץ את פצימיהן, ופתח חבריה פתחא וחלונות כנגד ההוא פתח סתום וכנגד ההוא חלון סתום וחזייה האי ושתיק ליה, והשתא קא אתי מאריה האי פתח סתום והאי חלון סתום למפתחינהו, לית ליה רשותא למפתח פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, אלא דינא הוא דפתח להו שלא כנגד פתחו של חבירו. דכי תנן לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין הני מילי היכא דקא אתי לטפויי חלון או פתחא דלא הוה ביה מקמי הכין, אבל אם היה סתום ובקש לפתחו אין בני חצר מעכבין עליו. ובדין הוא דלפתחיה בדוכתא דהוה מעיקרא, אלא משום היזק ראיה דינא הוא דלישני ליה מדוכתיה, דהא בלא הכי נמי אי הוי פתוח ובעי לשנויי מדוכתיה כי לא מתוסף מחמתיה היזק ראיה ולא פסידא מאנפא אחרינא הדין עמו. תדע מדקתני סופא היה קטן לא יעשנו גדול, גדול הוא דלא עביד ליה הא לשנויי מדוכתיה הדין עמו, דהא לגבי ההוא תוספת דגדול שנויי דוכתא הוא, וטעמא משום דהוי גדול ונפיש היזיקיה הא לאו הכי מצי עביד.

וטעמא דסיפא דקתני אבל פותח הוא לרה"ר פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, משום דאמר ליה סוף סוף לאו קא בעית אצטנועי מבני רשות הרבים. וכ"ש בהיה קטן דעושה אותו גדול אפילו בזה כנגד זה מהאי טעמא. ומדאיירי סיפא גבי היתירא ברה"ר, דגבי מבוי סתום כי האי גוונא (אתי) [אסיר], ואפילו קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים. ודוקא בזה כנגד זה משום (הנך) [היזק] ראיה דפתח וחלון דומיא דרשות הרבים. ותנא סיפא לגלויי רישא, דאשמעינן לחצר השותפין, והוא הדין למבוי. והאי השותפין אצטריכא ליה גבי פתח כנגד פתח, וכ"ש מבוי, משום דאיכא היזק ראיה בחצר וליכא היזק ראיה במבוי, דלא עדיף מגגין שאינן עשויין [לדירה], וכיון דלא מצי אמר סוף סוף לאו קא בעית אצטנועי מנאי במבוי פשיטא לן דכיון דלחצר השותפין דאיכא היזק ראיה בחצר לא יפתח פתח כנגד פתח ולא מצי אמר ליה סוף סוף לאו קא בעית אצטנועי מנאי בחצר, כ"ש במבוי דלית ביה היזק ראיה במבוי דלא יפתח פתח כנגד פתחו וחלון כנגד חלון, דהא לא מצי אמר ליה סוף סוף לאו קא בעית אצטנועי מנאי במבוי. ולא דמי לרה"ר דאמר ליה סוף סוף לאו קא בעית אצטנועי מבני רשות הרבים, דשאני רשות הרבים דנפישי בה עוברים ושבים, אלא בהא מילתא כחצר השותפין [דמי]. וכבר ארוחנא בה במכילתין דפירקא קמא בשמעתא דרבוי דרך (יא,ב סי' קמה) טפי:

רפ. הרי אמרו לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון מנא הני מילי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אמר קרא וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים מה ראה ראה שאין פתחיהן מכוונין זה לזה אמר ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה. מיהא שמעינן דבהא איסורא נמי איכא משום צניעותא דנשי, ואע"ג דאחזיק נמי לא מהניא ביה חזקה. דאי ס"ד לענין דינא בלחוד קאמרינן, מאי ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה, דמשמע טעמא דאין פתחיהן מכוונין זה לזה הא לאו הכי לא, ואי טעמא דדינא [קאמר] ותו לא, כי מכוונין נמי אמאי אין ראויין, דילמא ממחל הוא דמחלי גבי הדדי, אטו מאן דמחיל היזיקיה גבי חבריה (בריעותא) [גריעותא] היא, אלא משום דלאו מידי דמשתריא במחילה הוא. ודוקא גבי פתח כנגד פתח, דלא סגיא דלא מסתכל ההוא גבי חצר שיש בה דין חלוקה וגבי גגין העשויין לדירה דכולהו חד טעמא נינהו כדברירנא בפרק השותפין (לעיל בבא בתרא ג,א סי' כה). אבל גבי חלון דאיפשר ליה לאשתמושי ולא ליסתכל ברשותא דחבריה, אע"ג דלכתחילה יכול למחות, אי אחזיק ביה קימא ליה חזקה כדברירנא בפירקין (לעיל סי' רעא ד"ה ושמעינן הב') ובפרק השותפין (שם). ואע"ג דכי מייתינן לקרא דוירא את ישראל אמתני' דלא יפתח קא מייתינן ליה, דמיירי בין לפתח כנגד פתח בין בחלון כנגד חלון, אלמא תרווייהו חד טעמא נינהו וחד דינא נינהו, הני מילי לכתחילה דומיא דמתני' דמייתינן לה עילויה דמיירי לכתחילה, אבל לענין חזקה הא כדאיתא והא כדאיתא (בפירקין לעיל). וכי תימא אי מידי דאית ביה איסורא הוא ולא משתרי במחילה, כי מירצו תרוייהו בהכי נמי אנן היכי שבקינן להו. שאני הכא דהרחקה יתירא הוא, משום דלא איפשר להו לאשתמושי תרוייהו בההוא דוכתא דמטי ליה היזק ראיה דרך צניעות, מיהו כיון דאיפשר דמסליק כל חד מינייהו תשמישיה מההוא דוכתא בעידנא דמשתמש ביה חבריה ואניס נפשיה דלא לאהדורי אפיה להדי ההוא דוכתא דמטי ליה היזק ראיה, אי נמי דלא לשתמוש חד מינייהו (אלא בההוא דוכתא דאתי מיניה היזק ראיה דלא) בההוא דוכתא דמטי ליה היזק ראיה, ליכא מדינא לעכובי עליהו, דיכלי למימר אנן מזדהרינן בנפשין דלא לאשתמושי אלא דרך צניעות, ועוד דלאו כל הרחקה יתירא כיפי עלה בי דינא אלא מידי דברירא מילתא דאתי בה לידי הרגל עבירה:

רפא. הרי אמרו היה לו פתח קטן בחצר השותפין לא יעשנו גדול סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לשווייה בר תימני דקא שקיל תימני בחצר אבל בר תרתי לשוויי בר ארבעי שפיר דמי אמר ליה רבא מצי אמר ליה בפיתחא זוטא מצינא לאצטנועי מינך בפיתחא רבא לא מצינא לאצטנועי מינך. וקי"ל כרבא:

רפב. ושמעינן מיהא דרמי בר חמא דמאן דאית ליה פיתחא בחצר, לא שנא בר ארבעי ולא שנא בציר מהכין, שקיל ארבע אמות לפני פתחו. ממאי, מדאמרינן אבל בר תרתי לשוייה בר ארבעי שפיר דמי, דמשמע דבין הכין ובין הכין ארבע אמות הוא דקא שקיל. ושמעינן מינה דאי אית ליה פיתחא יתר מארבע אמות שקיל כנגד פיתחו באורך וארבע אמות ברוחב. ממאי, מדקאמרינן בר ארבעי לא לשויי בר תימני דקא שקיל תימני בחצר, דשמעת מינה דמאן דאית ליה פיתחא בר תימני שקיל שמונה אמות כנגד פתחו ברוחב ארבע אמות לבר מארבע אמות דשקיל בחצר, דאי לא תימא הכי מאי נפקא ליה מינה, בין הכי ובין הכי שמונה על ארבעה הוא דשקיל. והוא הדין נמי היכא דלית ביה שמונה ואית ביה טפי מארבעה דשקיל כנגד פתחו. ממאי, מדאמרינן לטעמא דרמי בר חמא אבל בר תרתי לשווייה בר ארבעי שפיר דמי, בר ארבעי הוא דלשויה, הא טפי מהכין אפי' רמי בר חמא מודי דלא, משום דקא שקיל טפי מארבע אמות כנגד פתחו. דהני ארבע אמות של פתחים טעמא מאי משום פירוק משאו, הילכך דינא הוא דכי נפיש פתחא טפי מד' אמות דיהבינן ליה כנגד כל הפתח, דזימנין דניחא ליה לפרוקי מהאי גיסא וזימנין דניחא ליה לפרוקי מהאי גיסא:

רפג. הרי אמרו אחד לא יעשנו שנים סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לשויה תרי בני תרתי דקא שקיל תימני בחצר אבל בר תימני לשויה תרי בני ארבעי ארבעי שפיר דמי א"ל רבא מצי א"ל בחד פיתחא מצינא לאצטנועי מינך בתרי פתחי לא מצינא לאצטנועי מינך. וקימא לן כרבא:

רפד. ושמעינן מיהא דרמי בר חמא דמאן דאית ליה תרי פתחא בר ארבעי בחצר שקיל ארבע אמות על ארבע אמות, ומאן דאית ליה תרי פתחי בני תרתי תרתי שקיל ארבע אמות על ארבע אמות לכל פתח ופתח, דהוו להו ארבע אמות על שמונה לתרוייהו, כדאמרינן בפרק השותפין (לעיל בבא בתרא יא,א) נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקין בשוה. ודוקא היכא דהני תרי פתחי בני תרתי תרתי מרחקי מהדדי ארבע אמות.

[ו]הני מילי היכא דהוו ליה הני פתחי מעיקרא מכי קנייא להאי ביתא בהאי חצר. אבל היכא דאירצו ליה בני חצר לחד מינייהו למעבד פתח יתירא לביתיה, לא מהניא ליה ההיא מחילה למיקנא בחצר טופיאנא מחמת ההוא פתח יתירא. והאי דסבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לשוייה תרי בני תרתי תרתי דקא שקיל תימני בחצר, לאו דאי שבקינן ליה למעבד הכי שקיל תימני בחצר, אלא פסידא דאפשר דאתי להו לבני חצר מהאי פיתחא יתירא קמ"ל, דחיישינן דילמא טעין מריה דמעיקרא הכי הוה, ואי לא מייתו בני חצר ראיה לאכחושי מוקמינן ליה בחזקתיה, (כ)דהשתא היכא דאתברר דבתר הכי פתחיה לא מהניא ליה מחילה דבני חצר למקנא מחמתיה דהאי פתחא טופיאנא בחצר, כדברירנא בפירקא קמא (לעיל בבא בתרא יב,א סי' קמו) גבי גרידתא דבית סתום.

ושמעינן נמי דמאן דאית ליה פתחא בר תימני שקיל ארבע אמות על שמונה לבר מחלקו בחצר, דאי ס"ד דבהדי חלקו בחצר נינהו, היכי קאמרינן דבר תימני לשוייה תרי בני ארבעי ארבעי, והא מעיקרא לא שקיל בכולה חצר טפי מארבע אמות על שמונה, והשתא קא שקיל ארבע אמות לכל פתח ופתח, דהוו להו ארבע אמות על שמונה לבר מחלקו בחצר. אלא לאו ש"מ דמאן דאית ליה פתחא בר תימני שקיל שמונה על ארבע לבר מחלקו בחצר. הילכך כי משוי ליה תרי בני ארבעי ארבעי נמי אשתכח דלא קא שקיל טפי ממאי דהוה שקיל מעיקרא. ובהני כולהו אפי' רבא מודי, דכי דחנהי רבא לאו מטעמא דדין חלוקה דחנהי אלא מטעמא דהיזק ראיה דחנהו:

רפה. הרי אמרו אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון מ"ט אמר ליה סוף סוף לאו קא בעית אצטנועי מבני רשות הרבים. וכן כל כיוצא בזה:

טו. אין עושין חלל תחת רה"ר בורות שיחין ומערות רבי אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. ורבנן זימנין דמפחית מתתאי ולאו אדעתיה, וכמה דאכביד עליה בתר הכי מעילאי מיפחית תותיה ונפיל. וקי"ל כרבנן:

טז. אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרה"ר אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה. ודוקא למטה מגמל ורוכבו, אבל למעלה מגמל ורוכבו מוציאין, מידי דהוה אאילן הנוטה לרה"ר. וה"ה נמי למבוי סתום, דדינא דמבוי ודינא דרה"ר לענין זיזין חד דינא הוא, דאידי ואידי לא קאי אלא להילוך, ולית להו זכותא לבני מבוי במבוי טפי ממאי דאית להו לכולהו בני רשות הרבים ברה"ר. וכי היכי דגבי רה"ר אי בעי חד מינייהו לאפוקיה ביה זיזין למעלה מגמל ורוכבו הדין עמו, גבי מבוי נמי אי בעי חד מבני מבוי לאפוקי ביה זיזין למעלה מגמל ורוכבו הדין עמו. תדע דהא אפילו אילן הנוטה לשדה חבירו אינו קוצץ אלא מלא המרדע על גבי המחרישה (כדלעיל בבא בתרא כז,ב), אלמא אפילו בשדה חבירו נמי כיון דלא קיימא האי שדה השתא לבניין אלא לחרישה לית ליה למיקץ אלא כשיעור מאי דמעכיב עליה למזקפיה למרדע, וכ"ש גבי מבוי דאית ליה לדיליה נמי זכותא בגויה כשאר בני מבוי. מיהו מסתברא דאי טעין האי שכנגדו דאנא נמי ניחא לי לאפוקי זיזין מכתלא דידי כנגד זיזין דידך, דינא הוא דשביק ליה מאוירא דמבוי רוחא כשיעור אורכא דזיזין דאפיק איהו, כי היכי דליפוק האי פלגא והאיך פלגא. והוא דלא מאפליה למבוי שיעור דאורחא דבני מבוי למקפד עילויה. וה"ה לרה"ר, דתרויהו חד טעמא נינהו. ודוקא במבוי שאין לו דלתות, אבל מבוי שיש לו דלתות כחצר השותפין דמי להא מילתא.

וסופא דקתני לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה, ה"ה ליורש, דתרווייהו חד דינא אית להו, כדאסיקנא בפרק לא יחפור (לעיל בבא בתרא כג,א). וקא מיירי כגון דאתברר דמעיקרא לא הוו הכא זיזין ולא גזוזטראות דמפקי לרה"ר, אלא האי מוכר או האי מוריש הוא דאפקינהו, מיהו לא ידעינן אי בדאפיק לרה"ר אפיק ואי כונס לתוך שלו הוה, דאי הוה קאי האי ביתא ברשותיה דמוכר ודמוריש גופיה דאפקינהו להני זיזין לא הוה שבקינן להו אלא היכא דטעין טענת בריא דכונס לתוך שלו הוה, אלא השתא דקיימי בידא דיורש או דלוקח, כיון דאתברר דכי זבניה או ירתיה להאי ביתא הוה אייתינהו להני זיזין וגזוזטראות התם, אע"ג דלא איתברר אי כונס לתוך שלו הוה, ולוקח או יורש נמי לא קא טעין ברי לי דכונס לתוך שלו הוה, אנן טענינן ליה. והיינו דדייקינן מיהא מתני' בפרק לא יחפור (שם) דטוענין ללוקח. והכי נמי מסתברא דמתני' בדאיכא סהדי דמעיקרא לא הוו התם זיזין וגזוזטראות עסקינן, דומיא דטוענין ללוקח דעלמא דמיירי אע"ג דאית ליה לתובע ראיה, וכ"ש היכא דלא ידיע אי מעיקרא הוו התם ואי האי גברא דקאי השתא ביתא ברשותיה אפקינהו. דאי טעין אנא אפקתינהו וכונס לתוך שלי הייתי מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואי טעין אנא אפקתינהו ולא ידענא אי כונס לתוך שלי הייתי ואי לרשות הרבים אפיקי, מיחייב לסלוקינהו, שהרי אסר ולא התיר, דכיון דמודה דמעיקרא לא הוו תמן זיזין הוה ליה ודאי, ודקאמר שמא כונס לתוך שלי הייתי ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ועוד דכיון דמודי דלא הוו התם זיזין כמאן דאיכא סהדי בהכי דמי, ולא מוקמינן להו בידיה עד דטעין בריא לי דכונס לתוך שלי הייתי. ואי טעין דהכי זבנינהו או ירתינהו, אע"ג דלית ליה סהדי, כיון דליכא סהדי דלא הוו התם מעיקרא מהימן משום מגו, והוה ליה כיורש או כלוקח דלא בעי טענת בריא.

ודוקא היכא דאיכא למימר דקמא דזבין ליה להאי אי נמי דאורתיה ניהליה כונס לתוך שלו הוה, אבל היכא דאיתברר דקמא כי אפיק לרשות הרבים אפיק מיחייב האי לוקח והדין יורש למיקץ, דהא ליכא למיטען ליה ולא מידי. דאי משום כונס לתוך שלו הא אתברר דלאו כונס לתוך שלו הוה, ואי משום מחילה, כיון דרה"ר היא מאן מחיל גביה. ובהדיא אמרינן בפ' לא יחפור (שם) דטעמא דהא דתנן לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה משום דאיכא למימר אקמא כונס לתוך שלו הוה דאי לאו הכי לא טענינן ליה.

והני מילי ברשות הרבים, והוא הדין במבואות המפולשים לרשות הרבים דכולהו לענין זיזין חד טעמא נינהו, דהא אית להו לבני רשות הרבים דירכא עילוייהו וקא מתזקי בהנהו זיזין. אבל במבואות שאינן מפולשין, אע"ג דאיתברר דקמא לאו כונס לתוך שלו הוה אכתי טוענין ליורש וטוענין ללוקח, דכיון דבני מבוי יחידים אינון אימור פיוסיה פייסינהו אי נמי ממחל מחלי גביה, כדאמרינן התם בהדיא לעניין שובך. והוא דלא אתברר דקמא כי אפיק שלא כדין אפיק, אבל היכא דאיתברר דקמא שלא כדין אפיק, כגון דאפיק באונס וכיוצא בו, לא טענינן ליה ליורש דידיה ולא ללוקח דזבין מיניה, ומיחייב למיקץ כדינא דבן גזלן היכא דאתי בטענתא דאבוה. וש"מ דמאן דאית ליה זיזין היוצאין לרשות הרבים וקא אתו בני רשות הרבים לעכובי עילויה, ואיכא סהדי דמעיקרא לא הוו התם זיזין, וקא טעין כונס לתוך שלי הייתי וליכא סהדי דמכחשי ליה, משתבע ומפטר. דאי לא תימא הכי היכי טענינן ליה ללוקח, והא לוקח כיורש דמי, וקיימא לן דלא טענינן להו ליתמי מילתא דלא יכיל אבוהון למטען. אלא לאו ש"מ דיכול המוכר למטען כונס לתוך שלי הייתי ומהימן, הילכך אע"ג דלוקח לא טעין הכי טענינן ליה אנן:

רפו. הרי אמרו אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות ורבי אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים, ורבנן זימנין דמפחית ולאו אדעתיה. וקיימא לן כרבנן. הילכך אפילו היה חזק כדי שתהא עגלה מהלכת עליו וטעונה אבנים ואינו נפחת אסור ומעכבינן עליה, דאע"ג דלא מיפחית לאלתר זימנין דמיפחית לאחר זמן ולאו אדעתיה:

רפז. ומאן דאית ליה זיזא דמפקיה לרשות הרבים וקא מעכבי בני רשות הרבים עילויה, אי נמי למבואה וקא מעכבי בני מבואה עילויה, מיחייב למיקץ, דאמרינן רבי אמי הוה ליה ההוא זיזא דהוה נפיק למבואה הוה ההוא גברא דהוה ליה זיזא דהוה נפיק לרשות הרבים הוה מעכבי עילויה בני רשות הרבים אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה זיל קוץ א"ל מר נמי אית ליה אמר ליה דידי למבואה נפיק ומחלי בני מבואה גבאי דידך לרשות הרבים מפיק מאן מחיל גבך. ודוק מינה גבי מבוי, טעמא דמחלי בני מבואה גביה, הא לאו הכי מיחייב למיקץ. ודוקא למטה מגמל ורוכבו כדברירנא במתני' (לעיל סי' טז). ומסתברא דרבי אמי כי אפיק מעיקרא ברשות בני מבוי הוא דאפיק, ואמטול הכי קאמר בני מבואה מחלי גבאי, דאי מסתמא, נהי נמי דמסתמא קימא ליה חזקה, אלא לכתחילה היכי אפקיה לזיזא שלא ברשות, וליחוש דילמא הוה איכא חד מינייהו דלא ניחא ליה. ואגב ארחין שמעינן מינה דדינא דמבוי ורשות הרבים בהא מילתא כחדא מילתא, דטעמא דהני מחלי והני לא מחלי, הא לאו הכי כהדדי נינהו:

(עט) דאמר ליה סוף סוף הא בעית איצטנועי מבני רה"ר פי' ודוקא בחלון שלא הי' גבוה כ"כ שרוכבי סוסים וגמלים יכולים להביט בו אבל חלון העליות שהיא גבוה ולא מצי בני רה"ר למחזיי' ה"נ דמעכב על ידו. והכי אמרן בפ"ק אמר אביי שני גגין בשני צדי רה"ר זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף וטעמא דמילתא משום דהתם לא חזי לי' בני רשה"ר ובעי צניעותא מה לי גג מה לי חלון גבוה:

(פ) לקח חצר ובה זוזין וגזוזטראות ה"ז בחזקתה. הכא נמי טענינן ליי' מאי דלא הוה מצי מוכר למיטען עד דהוה מייתי ראי' וטעמא דמילתא כדכתבי' לעיל גבי גדול האחין שהיו אונות ושטרות יוצאין על שמו כיון דבשלו הן בנויין ובני הרבים רוצים למונעם מפני שמזיקם טענינן להו דאימור כונס לתוך שלו הוה:

בפרשב"ם בד"ה ומאי עלייה כו' דההוא חדר שלפנים מביתו דהיינו נמי כו' ועולה דרך ארובה כו' עכ"ל הכי משמע ודאי לישנא מאי עלייה אפתאי דהיינו יציע שאחורי בית שחלקה חדר שאחורי הבית בגובהו ועולה בו דרך ארובה אבל קשה מי הכריח תלמודא למימר מאי עלייה אפתאי דהיינו שחלק החדר בגובהו לימא בפשיטות שחלק כל הבית בגובהו דאין כאן תוס' בנין כלל בעלייה ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה ראויין הללו כו' דכתיב ותהי עליו כו' עכ"ל וכינוי דעליו קאי על ישראל שראה בלעם את ישראל שוכן לשבטיו אמר שראוי שתהא על ישראל רוח אלהים וק"ל:

גמרא ומאי עליה אפתא. פי' רשב"ם בזה דחוק דמאי איריא ע"ג החדר דלפנים אפי' על כל הבית נמי וכ"מ לישנא דמתניתין ע"ג ביתו ועיין מהרש"א. ועוד קשה דמ"ט רשאי הלא בלא זה לא היה יכול להרבות דיורין באויר. ולכן הנל"פ דאפתא אינה עשויה לדירה אלא לתשמיש ולאוצר להניח שם חפציו וכ"ה בנ"י וכ"כ הרי"ף בר"פ דלקמן:

במשנה שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. נראה משום דבדבר קל המשקל אין טוענין כ"כ שיהיה שוה במשקל כמו דבר כובד המשקל מפני הנפח דקשה למשאוי או כמשאוי (ב"מ פ') להכי שיער באבנים שהם רבי המשקל. או כפשוטו דאבנים כובדם במקום אחד ומעיק תחתיו משא"כ דבר קל מתפשט כובדו. ומאי דכתיב כאשר תעיק העגלה המלאה לה עמיר (עמוס ב׳:י״ג) רצונו שתהיה מועקה כוללת כמו שאמר אחריו ואבד מנוס מקל וגו' כאשר העגלה מועקת בכל צדדיה ע"י העמיר. או כפירוש הביאור שם:

ר"ש ד"ה ר"א מתיר. והכי אמרי' לעיל ספ"ב. כצ"ל:

ר"ש ד"ה ה"ז בחזקתה כו'. או שיטעון שני חזקה החזקתי וכנסתי לתוך שלי. לפי מש"כ התוס' לעיל (כ"ג) בד"ה אחולי משמע דאי טעין דמחלי ליה זט"ה במעמד אנשי העיר ג"כ טענתו טענה:

מָה רָאָה? רָאָה שֶׁאֵין פִּתְחֵי אֳהָלֵיהֶם מְכֻוָּנִין זֶה לָזֶה, אָמַר: רְאוּיִין הַלָּלוּ שֶׁתִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶן שְׁכִינָה. נראה לי בס"ד דייק לה מדכתיב שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו (במדבר כד, ב) דלא אמר 'שׁוֹכְנִים' לשון רבים אלא 'שֹׁכֵן' לשון יחיד שמע מינה כל אחד שוכן לבדו דאין בעל הבית זה רואה בעל הבית בעולם הבא חבירו וכמו שכתב הרי"ף ז"ל.
ולי אנא עבדא נראה לרמוז דאמר לִשְׁבָטָיו אותיות 'יַבֵּט שֶׁלּוֹ' דכל אחד יבט בשלו ולא יבט בשל חבירו והיינו מפני דאין פתחיהם מכוונים זה לזה.

אָמַר לֵיהּ: זִיל הָאִידְנָא וְתָא לְמָחָר. קשא למה הוצרך לומר לו זִיל הָאִידְנָא? סגי לומר תָּא לְמָחָר!
ונראה לי בס"ד דרבי ינאי היה דעתו בתחלה לצוות את בן בית שלו שיקוץ בו ביום תכף ומיד אך לא רצה לצוות לפני אותו בעל דין ולכן חש אם יאמר לו רק 'תָּא לְמָחָר' ישאר זה הבעל דין בבית דינו של רבי ינאי שעה או שתים לצוותא בעלמא כי לא היה לו עסק לילך למקום אחר והוא רוצה שילך מלפניו תכף כדי שהוא יצוה תכף ומיד את בני ביתו שלו שיקוץ לכך הוצרך לומר לו 'זִיל הָאִידְנָא' ולא תעמוד כאן 'וְתָא לְמָחָר' אצלי לקבל תשובה על דבריך.
אך אחר שיצא זה מלפניו חזר רבי ינאי מדעתו שלא יצוה לקוץ את שלו בו ביום אלא יקצוץ בלילה שאין זה יודע מן הקציצה כדי שמחר יבא אצלו לבקש תשובה ויאמר לו משורת הדין אתה חייב לקוץ מה שאין כן אם קוצץ רבי ינאי בו ביום היה יודע שקצץ רבי ינאי ולא היה חוזר ובא אצלו לקבל תשובה אלא היה גם הוא קוצץ ואפשר דהוא חושב זה שקצץ רבי ינאי הוא מתורת חסידות ולאו מדינא אך על ידי שקצץ רבי ינאי בלילה זה לא ידע מן הקציצה וממילא בא למחר אצל רבי ינאי לקבל תשובה על דבריו ואז אמר לו רבי ינאי בפירוש שחייב מן הדין לקוץ ולא משום חסידות בלבד ועוד נראה לי בתחלה אמר לו רבי ינאי זִיל הָאִידְנָא וזה השיב אימתי אבא ואמר לו תָּא לְמָחָר ותלמודא קיצר הדברים והבליע דבריו של זה שאמר לו אימתי אבא וחיבר דבריו של רבי ינאי ראשונים ואחרונים ביחד.

מתני' ר"א מתיר. עיין בר"ש ריש בכורים:

מ"ט מפני שמרבה עליהם הדרך יל"ד דהל"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא וראיתי בחי' רמב"ן נשמר מזה וכ' בפשטא דמתני' משום כל שפותח לו פתח בחצר נוטל ד"א כנגדו ע"כ לא יפתח לו בית או עלי' לתוך החצר אלא יפתחם לתוך ביתו ומביתו לחצר שלא יוסיף לו פתח חדש ולא יקח ד"א כנגדו ומ"מ לא הוה ניחא להש"ס בהא לכן קאמר מ"ט ע"ש ונ"ל דהיינו במתני' דלקמן דסבר רמי בר חמא למימר וכו' דקא שקיל תמני' בחצר היינו דהוה ס"ל במשנה הראשונה נמי הטעם משום דשקיל תמני' בחצר ורבא ס"ל כמסקנא דמשום ריבוי הדרך הוא ולא משום דשקיל טפי בחצר ומתני' דלקמן נמי לאו משום דשקיל טפי בחצר הוא וק"ל:

סבר רמי בר חמא למימר וכו' עיי' היטב לעיל פ"ק ברא"ש סי' ל"ח ובחידושנו שם בעזה"י:

מנא הני מילי אמר ר' יוחנן דאמר קרא וישא בלעם וכו' שוכן לשבטיו וכו' שאין פתחיהם מכוונים וכו'. פירשו המפרשים דאין פתחיהם מכוונים כדי שלא יסתכלו בנשים וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה והשראת שכינה. ושמעתי מהרב מר קשישא כמהר"י פורמיגיני זלה"ה שהיה מדקדק א"כ מאי יליף דהזק ראיה הוי הזק הא זהו מטעם קדושה אבל בלא"ה אימא לא שמיה הזק ופירש הרב ז"ל במ"ש ז"ל דהזק ראיה היינו כשהאחד קדם אבל שנים פותחים בבת אחת אין א' יכול למחות דכל אחד יאמר כשם שאתה פותח עתה גם אני אפתח ופותחים שניהם. והנה בכתוב יש לדקדק דהול"ל וירא את ישראל כי שכן לשבטיו מאי שוכן אלא הכונה דבמדבר היו בבת אחת עושים האהלים והיו יכולים לפתוח שניהם דליכא הזק ראיה ועכ"ז אף שהוא שוכן בבת אחת לשבטיו עם כל זה אין פתחיהם מכוונים והוא משום גדר ערוה ויש קדושה ושכינה ומדקפיד לומר שוכן מכלל דאם אינם בבת אחת יש הזק ראיה ע"כ דברי הרב הנזכר ודוק כי קצרתי:
והתוס' כתבו ראויין הללו שתשרה שכינה עליהם מסיפיה דקרא קא דריש דכתיב ותהי עליו רוח אלהים עכ"ל ואפשר דכונתם ע"ד מה שדרשו בזהר הקדוש שפירשו ותהי עליו רוח אלהים על ישראל דחפא עלייהו שכינתא דלא ישלוט עינא בישא דבלעם בזכות יוסף הצדיק שנשתרבב וכיסה את אמו שלא יראנה עשו עיין שם באורך אמרי קדוש ומעין דוגמא נאמר שהוא דעת התוס' דהא דכתיב ותהי עליו רוח אלהים הוא על ישראל והש"ס משמע ליה דיען מלאך רע בלעם על כרחו ענה אמן שראוים שתשרה עליהם שכינה תכף זכו ישראל ששרתה שכינה ותהי עליו רוח אלהים. ומדכתיב ותהי עליו רוח אלהים דודאי קאי על ישראל אנו למדים שראה שאין פתחים מכוונים ואמר ראויים הללו. ותכף ותהי על ישראל רוח אלהים דאפילו ההוא אמגושא סט"א אמר ראויין הללו ונסתם פה המקטרגים ותהי עליו וכו' ועמ"ש הרב מהר"ש אלגאזי ברצוף אהבה ודוק הטב:

ולסתום. אם החזיק בחלון ג' שנים בחצר השותפין ובא חבירו וסתמו שבנה כותל כנגדו והוא שתק לאלתר הויא חזקה לזה הסותם שלא יפתח עוד חבירו אלא ברשותו וחזקת ג' שנים שהיה חלונו פתוח אינה כלום מאחר ששתק כשסתמו זה: שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק. ומדשתק אודויי אודי ליה דשלא כדין החזיק מעיקרא: שמרבה עליהן את הדרך. שרוב בני אדם יוצאין ונכנסין עכשיו בחצר יותר מבתחלה וליכא צניעות כדמעיקרא: והלא מרבה עליהן את הדרך. בבנין עלייה זו שלא היתה שם קודם לכן והוא מכניס לתוכה דיורין לבד דיורין שבביתו אע''פ שכולן נכנסין ויוצאין דרך פתח ביתו הרי נתרבו נכנסין ויוצאין בחצר: מאי. בונה החדר דקתני מתני' לא בונה ממש כדקאמרת אלא שחלקו לחדר שלו לשנים שעשה מחיצה באמצעיתו להושיב שם דיורין מרובין דבדבר זה יש לו רשות שיכול למלאות כל ביתו דיורין: ומאי עלייה אפתא. יציע מפרשי לקמן (פרק המוכר את הבית) אפתא ואמרינן ג' שמות יש לה יציע צלע ותא ומוכח התם מקראי דהיינו בנין נמוך בצדי הבית או מאחוריו ואינו שוה לגג הבית ומתני' הכי קתני ובונה עלייה על גביו דההוא חדר שלפנים מביתו דהיינו נמי שחלקו בגבהו ועולה דרך ארובה מן החדר לההיא עלייה דהיינו יציע שהרי אחורי הבית הוא והלכך קרוי יציע וגם גבי יציע אשכחן כי האי גוונא תחתיים שניים ושלישים כדכתיב הצלע התיכונה וכתיב ובלולים יעלו על התיכונה ומן התיכונה וגו' (מלכים א ו) והלכך אין כאן תוספת בנין כלל לא בחדר ולא בעלייה דחדר היינו שחלק רחבו של חדר ועשאו שני חדרים קצרים וכן עלייה שבנה מעזיבה באמצעית גבהו של חדר ונמצאת עלייה בנויה מאיליה: מתני' לא יפתח אדם לחצר השותפין. אפילו היכא דיש לו חזקה: חלון כנגד חלון. אלא משהו ירחיק זה שלא כנגד זה וטעם משום צניעות כולה מתני' מפרש בגמ': גמ' וירא את ישראל שוכן. ראה היאך שוכנים ולפיכך אמר מה טובו אהליך וגו' שאין פתחי אהליהם מכוונים ומחנה ישראל כחצר השותפין דמי דלא היה רה''ר אלא במחנה לויה כדאמרינן במס' שבת (דף צו:): אמר ראוין הללו כו'. מדכתיב התם מה טובו אהליך קדייק: סבר רמי בר חמא למימר. דמאי דקתני היה קטן לא יעשנו גדול היינו דאי הוה פתח בר ד' אמות רחב לא ירחיבנו לח' אמות דקמפסיד לבעלי החצר דקשקיל השתא תמני אמות בחצר כנגד כל הפתח באורך ארבע אמות רחוק מן הפתח כדאמרינן בפרק ראשון (לעיל יא.) היה רחב שמנה נוטל שמנה אמות באורך החצר כנגד רוחב כל הפתח ואילו מעיקרא לא הוה שקיל אלא ארבע אמות אבל לצניעותא לא הוה חייש רמי בר חמא דכי היכי דמצטנעי מפתח קטן מצטנעי מפתח גדול: בר תרתי. דשקיל נמי ד' אמות בחצר כבר ארבעי כדאמרי' נותן לכל פתח ארבע אמות: לישוייה בר ארבעי. דלא מפסיד לחבריה מידי דמעיקרא נמי הוה שקיל ד' אמות בחצר: לישוייה תרין בני ארבעי. דהשתא נמי לא שקיל אלא תמני בחצר כמעיקרא ולאיצטנועי נמי לא חיישינן דמה לי ח' אמות בפתח אחד מה לי ח' אמות חלוקות לב' פתחים בשני מקומות מ''מ ח' אמות יש לו פתוחות לחצר: בחד פיתחא מצינא איצטנועי. כשהוא נעול יכולני להשתמש בחצר א''נ להשתמש שלא כנגדו אבל בשני פתחים לא מצינא לאיצטנועי כל כך דאפי' אם האחד נעול השני יהיה פתוח: סוף סוף הא בעית איצטנועי מבני רה''ר. שרואין בביתך דרך פתח הבית ורוכבי סוסים וגמלים רואין בתוך חלונותיו: מתני' אין עושין חלל תחת רה''ר. ואע''ג דמקבל עליה כל היזקא דאתי מחמתיה שאין רצונם של בני אדם ליזוק ולירד לדין על עסקי ממונו ומפרש ואזיל מה הוא אותו חלל בורות שיחין ומערות: ר''א מתיר. אלא שיכסהו כיסוי חזק כדי שתהא עגלה מהלכת דר''א אזל בתר השתא ולא חייש לשמא היום ולמחר יכלה הכיסוי ויפול והכי אמרינן בבבא קמא (דף נב:): זיזין. קורות קטנות: גזוזטראות. קורות גדולות הבולטות מן הבית לחוץ ואיכא למיחש פן יכשלו בהם בני רה''ר והלכך אין מוציאין דהא כל בני רה''ר ליתנהו גביה דלימחלו: כונס לתוך קרקע שלו. את כותלו ומניח מקרקעו לחוץ כשיעור הוצאת זיזין ומוציא: ובה זיזין וגזוזטראות. הבולטות לרשות הרבים: הרי זו בחזקתה. דטענינן ללוקח ואומרים אימר כונס לתוך שלו היה אבל המוכרה לו שהוציא הזיזין הוא היה צריך להביא עדים שכנס לתוך שלו או שיטעון שני חזקה החזקתי וכנסתי לתוך שלי דהויא לה חזקה שיש עמה טענה אבל לוקח לא צריך למיטען מידי אלא כך לקחתיה וא''צ לטעון היאך הוציא המוכר את הזיזין לחוץ לרה''ר דטוענין ליורש וטוענין ללוקח: גמ' ורבנן. דאסרי סברי לא אזלינן בתר השתא וחיישינן משום דזימנין דמתליע מתוכו ויפחות ולאו אדעתיה דעובר ברה''ר ויעבור ויפול: מפיק למבואה. מוציא למבואה והמבוי מקום הלוך כל בני החצירות הוא: הוו מעכבי עילויה בני רה''ר. שנופיו מזיקין לגמל ורוכבו:

לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנה לחצר השותפין. פירוש אפילו לביתו כדי שלא יכנס ממנו לחצר השותפין: ראוין הללו שתשרה שכינה עליהם. מסיפיה דקרא דריש דכתיב ותהי עליו רוח אלהים: