בבא בתרא סד ע"ב

שר' עקיבא סבר [סבור]: מוכר בעין יפה מוכר, ואם לא פירש שמשייר דבר בידו — מכר הכל, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מוכר בעין רעה מוכר, ומה שלא מכר בפירוש לא מכר, ודקאמר נמי בעלמא [ומה שנאמר גם כן בכלל] שר' עקיבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר מוכר בעין יפה מוכר, נאמר כי מהכא [מכאן הוא נלמד]?

ודוחים: ממאי [ממה, מנין] אתה מוכיח זאת? דלמא [שמא] כאן יש טעמים אחרים לדעתם: ר' עקיבא סבר [סבור]: אין אדם רוצה שיתן מעותיו עבור הבית וידרסוהו אחרים והרי בעל הבור דורס דרך ביתו בבואו לבורו, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין אדם רוצה שיטול מעות עבור הבית ואחרי כן יפרח באויר, שלא יוכל להגיע לבורו. אבל אין הם חלוקים בעקרון הכללי של מכירה בעין יפה או לא!

ואלא ההוכחה היא מסיפא [ממה ששנינו בסופה] של המשנה שם טעמיהם הפוכים: אם מכרן לאחר את הבור והדות שבתוך ביתו, ר' עקיבא אומר: אינו צריך הקונה ליקח לו דרך אותו בור, וחכמים אומרים: צריך, ומכאן יש להסיק שהדבר תלוי בטעם של מכירה בעין יפה.

ודוחים: דלמא בהאי פליגי [שמא בזה הם חלוקים], שר' עקיבא סבר [סבור]: בתר דעתא [אחר הדעת] של הלוקח (הקונה) אזלינן [אנו הולכים], ואף זכות המעבר שלו היא, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: בתר דעתא [אחר הדעת] של המוכר אזלינן [אנו הולכים]!

ואלא יש להוכיח מהא [מזו] ששנינו: המוכר שדה לחבירו, לא מכר בכלל זה לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך שבתוכו, בין שהם חרבין (לא פעילים כעת) בין שהם ישובין; וצריך המוכר ליקח לו דרך על מנת להשתמש בה, אלו דברי ר' עקיבא, וחכמים אומרים: אינו צריך;

הא תו [מחלוקת זו עוד] למה לי לומר? הרי לכאורה הוא כדין המוכר בית! אלא לאו הא קא משמע לן [האם לא דבר זה השמיע לנו], שר' עקיבא סבר [סבור]: מוכר בעין יפה מוכר ומכר הכל, וצריך לקנות דרך לבורו, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מוכר בעין רעה מוכר ולא מכר את הדרך אליו?

ודוחים: ודלמא [ושמא] למרות שאותם טעמים קיימים בבית ובשדה, אשמועינן [השמיע לנו] דין זה בבית, וקא משמע לן [והשמיע לנו] גם בשדה. וצריכא [וצריך] שייאמרו שני הדברים, דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] בבית בלבד, היינו אומרים שהקונה מקפיד שלא יעברו דרך ביתו משום דבעי צניעותא [שהוא צריך צניעות], ואינו רוצה באנשים הנכנסים לביתו, ומשום כך סבור ר' עקיבא שאם לא נאמר הדבר במפורש, אין למוכר זכות מעבר לבורו, אבל שדה שהוא פתוח וגלוי — אימא [אמור] שלא; ולהיפך,

ואי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו] רק בשדה, הייתי אומר שטעם הדבר שבסתם אין למוכר דרך הוא משום דקשי ליה דוושא [שקשה לו לשדה דריסת הרגל], אבל בית — אימא [אמור] שלא, ולכן אנו זקוקים שיפרשו לנו בשני המקרים!

אלא יש להוכיח דבר זה מסיפא [ממה ששנינו בסופה של אותה משנה]: מכרן לאחר — ר' עקיבא אומר: אינו צריך ליקח לו דרך, וחכמים אומרים: צריך;

הא תו [זו עוד] למה לי? היינו הך [זהו זה], מאותם טעמים עצמם נחלקו ר' עקיבא וחכמים לגבי בית! אלא לאו הא קא משמע לן [האם לא דבר זה השמיע לנו], שר' עקיבא סבר [סבור]: מוכר בעין יפה מוכר, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מוכר בעין רעה מוכר? ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בפסק ההלכה, רב הונא אמר בשם רב:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סד - ב

דרבי עקיבא סבר: כל מוכר בעין יפה מוכר, ורבנן סברי: כל מוכר בעין רעה מוכר.

ודקאמר נמי בעלמא, ומה שאמרו בגמרא בשאר מקומות שמצאנו הלכה של מכירה בעין יפה, כי דברי רבי עקיבא שנאמרו, לטעמיה, לטעמו נאמרו, דאמר מוכר בעין יפה מוכר - מהכא ממשנתנו דייקו שסובר, כי כל מוכר, בעין יפה מוכר. ולכן תלו בו את כל ההלכות שנאמרו במכירה שסברתם משום מכירה בעין יפה.

ומקשינן: ממאי? כיצד מוכח ממשנתנו שרבי עקיבא וחכמים נחלקו בסברא האם מוכר בעין יפה מוכר או בעין רעה מוכר.

דלמא אולי במשנתנו נחלקו בסברא אחרת, רבי עקיבא סבר: אין אדם רוצה שיתן מעותיו למוכר וידרסוהו אחרים - הלוקח אינו מוכן לשלם עבור בית שיהיה למוכר דרך ומעבר בו להגיע לבור ולדות. והמוכר יודע שעל דעת כן קונה הלוקח, שלא יהיה לו מעבר בבית להגיע לבורו, ואם המוכר היה רוצה להשאיר לעצמו את הדרך, היה עליו לכתוב זאת במפורש בשטר, וכיון שלא כתב כן בשטר, מוכח שהסכים למכור ללוקח בלא להשאיר לעצמו דרך אל הבור והדות.

אבל בשאר מקומות אפשר שמודה רבי עקיבא, כי מוכר בעין רעה מוכר.

ורבנן סברי במשנתנו: כי הלוקח אינו חושש לכך שיהיה למוכר מעבר בביתו, כי אינו מפסיד בכך ממון, אבל המוכר, יש לו טענה, כי אין אדם רוצה שיטול מעות ויפרח באויר! שהמוכר אינו מוכן לקבל תשלום עבור ביתו, ולמוכרו באופן שיצטרך אחר כך לפרוח באויר כדי להגיע אל הבור שהשאיר לעצמו. ומחמת סברא זו ודאי ששייר במכירת הבית מעבר אל הבור. ולא היה צריך לפרש בשטר שמשאיר לעצמו את המעבר לבור, כיון שאין לו שום שימוש בבור אם אין לו דרך להגיע אליו, ופשוט הוא, שאם שייר לעצמו את הבור, שייר לעצמו גם מעבר אל הבור.

אבל בשאר מקומות שהמוכר אינו מפסיד בחלק שהוא משייר לעצמו, אפשר שמודים חכמים כי בעין יפה מוכר.

ומתרצינן: ואלא מסיפא של משנתנו יש להוכיח שרבי עקיבא וחכמים נחלקו בסברא האם כל מוכר בעין יפה מוכר או בעין רעה מוכר.

ששנינו בסיפא: מכרן לאחר - אם מכר את הבור והדות לאחר ושייר לעצמו את הבית. רבי עקיבא אומר: הלוקח אינו צריך ליקח - לקנות לו דרך אל הבור והדות, וחכמים אומרים: צריך.

וכאן, שמכר את הבור והדות ללוקח, אי אפשר לפרש שנחלקו בסברות שאמרנו לעיל, כי אם רבי עקיבא סובר כמו שאמרנו לעיל שאין אדם מוכן שיעברו אחרים ברשותו, אם כן לסברא זו היה צריך להיות הדין, שבמכירת הבור והדות לא כלול מכירת מעבר דרך רשותו, ואילו במשנה אמר רבי עקיבא שהלוקח אינו צריך לקנות את הדרך כיון שהוא כלול בקנית הבור. וכן אם חכמים סוברים שאדם אינו מוכן שיהיו לו נכסים בלא דרך להגיע אליהם, אם כן לסברא זו היה צריך להיות הדין שבקנית הבור כלול גם הדרך אל הבור, ואילו במשנה אמרו חכמים, שהלוקח צריך לקנות בנפרד את הדרך אל הבור.

אלא מוכח שנחלקו בסברא האם מוכר בעין יפה מוכר או בעין רעה מוכר, שרבי עקיבא סובר, כל המוכר בעין יפה מוכר, ולכן סובר שכאשר מכר לו את הבור והדות בודאי מכר לו גם דרך, וחכמים סוברים, שהמוכר בעין רעה מוכר, ולכן הלוקח צריך לקנות לו דרך.

ודחינן: דלמא שמא אפשר לפרש, שלא נחלקו בסברא האם מוכר בעין יפה מוכר או בעין רעה מוכר.

אלא בין רבנן ובין רבי עקיבא מחשיבים את שתי הטענות שהובאו לעיל: א. שאדם אינו מעונין למכור מעבר ברשותו, ב. שאדם לא מוכן שיהיה לו נכס בלא דרך להגיע אליו.

אלא בהאי פליגי בזה נחלקו: דרבי עקיבא סבר: בתר דעתא דלוקח אזלינן, שבכל מקום שיש ללוקח טענה כנגד המוכר מייפים את כח הלוקח, כי אדם אינו משלם כסף בלא תמורה הולמת, והמוכר ידע שכוונת הלוקח לקנות נכס שלם באופן שלא יצטרך לקנות שום דבר נוסף מן המוכר להשלמת המקח, לכן יד הלוקח על העליונה בטענותיו, ולא מקבלים את טענת המוכר כנגד טענת הלוקח.

ורבנן סברי: בתר דעתא דמוכר אזלינן! כי יד בעל השטר על התחתונה, וכיון שבשטר לא כתוב שמכר לו דרך, צריך הלוקח לקנות דרך מן המוכר.

אבל בשאר מקומות שאין למוכר וללוקח טענות אלו של מעבר דרך רשותו ושל נכס בלא מעבר. אפשר שלא נחלקו רבי עקיבא וחכמים האם מוכר בעין יפה מוכר או בעין רעה מוכר.

אלא מהא מהמשנה לקמן יש להוכיח שרבי עקיבא וחכמים נחלקו האם כל מוכר בעין יפה מוכר או בעין רעה מוכר.

ששנינו לקמן [עא א]: המוכר את השדה, אף על פי שמכר את השדה וכל מה שבתוכה, מכל מקום לא מכר לא את הבור שבה ולא את הגת ולא את השובך שבה, בין שהיו הבור והגת והשובך חרבין - שאין משתמשים בהם, בין ישובין - שהבור מלא מים, והגת מלאה ענבים, והשובך מלא יונים.

וצריך המוכר ליקח - לקנות לו דרך מהלוקח כדי שילך בה לבורו או לגתו או לשובכו ששייר לו בתוך השדה שמכר, דברי רבי עקיבא.

וחכמים אומרים: אינו צריך לקנות לו דרך מן הלוקח.

ואם משנה זו באה להשמיענו כי רבי עקיבא סובר שהולכים אחר טענתו של הלוקח שאינו מעונין לקנות מהמוכר באופן שיהיה למוכר מעבר ברשותו, וחכמים סוברים שהולכים אחר טענת המוכר שאינו מעונין שיהיה לו נכס בלא דרך אליו.

הרי כבר שנינו מחלוקת זו במשנתנו גבי בית, וקשה הא תו למה לי? מדוע המשנה חזרה פעמים לפרש את אותה מחלוקת.

אלא לאו משנה יתירא זו הא קא משמע לן - היא באה לחדש לנו, שאפילו במכירות שאין למוכר וללוקח טענות אלו של מעבר דרך הרשות, ושל נכס בלא דרך להגיע אליו. מייפה רבי עקיבא את כח הלוקח דרבי עקיבא סבר: מוכר בעין יפה מוכר, ורבנן מייפים את כח המוכר, כי סברי: מוכר בעין רעה מוכר. ודחינן: ודלמא טעמם של רבי עקיבא וחכמים גם במשנה זו כמו שפירשנו לעיל, שנחלקו האם הולכים אחר טענת הלוקח או אחר טענת המוכר, ואשמועינן מחלוקתם גם גבי מכירת בית, וקא משמע לן את אותה מחלוקת גם גבי מכירת שדה!

ואין להוכיח שנחלקו גם באופן שאין למוכר וללוקח טענות, האם כל מוכר בעין יפה מוכר או בעין רעה מוכר. מכך שחזרה המשנה פעם נוספת גבי שדה על אותה מחלוקת של רבי עקיבא וחכמים שנחלקו כבר גבי בית,

כי וצריכא, המשנה היתה צריכה לפרש את מחלוקת רבי עקיבא וחכמים גם בבית וגם בשדה.

דאי אשמועינן שנחלקו רק גבי מכירת בית, היינו חושבים לומר, כי רק בבית סובר רבי עקיבא, שיש ללוקח הבית טענה שאינו מעונין שיהיה לאחרים מעבר בביתו, משום דבעי צניעותא, שאדם רגיל לעשות בתוך ביתו דברים צנועים, ולכן הולכים אחר טענת הלוקח ואומרים שהמוכר מכר את הבית בלא להשאיר לעצמו דרך אל הבור והדות ששייר לעצמו בבית.

אבל גבי שדה - אימא לא, אפשר שמודה לחכמים, שהמוכר שייר לעצמו דרך בשדה, כי ללוקח אין טענה זו שהמוכר מפסידו במה שעובר דרך שדהו, שהרי לא עושים מעשים צנועים בשדה, שאינו עשוי אלא לחרישה וזריעה.

לכן הוצרכה המשנה להשמיענו גם גבי שדה שרבי עקיבא חולק על חכמים.

ואי אשמועינן ואם המשנה היתה מביאה את מחלוקת רבי עקיבא וחכמים רק גבי שדה, היינו חושבים לומר כי רק בשדה סובר רבי עקיבא, שיש לבעל השדה טענה שאינו מעונין שיהיה לאחרים מעבר בשדהו, משום דקשי ליה דוושא, משום שהדריסה מקלקלת את הקרקע החרושה והזרועה.

אבל גבי בית - אימא לא! אפשר שמודה לחכמים, שהמוכר משייר לעצמו דרך אל הבור והדות שבבית, כי ללוקח אין טענה זו שהמעבר בבית שקנה מקלקל את קרקע הבית.

לכן הוצרכה המשנה להשמיענו גם גבי בית שרבי עקיבא חולק על חכמים ^[6].

אלא מסיפא של המשנה גבי המוכר את השדה, יש להוכיח שרבי עקיבא וחכמים נחלקו האם מוכר בעין יפה מוכר או בעין רעה מוכר:

ששנינו בסיפא של המשנה שם: אם בעל השדה מכרן לאחר את הבור או את הגת או את השובך, ואת השדה השאיר לעצמו - רבי עקיבא אומר: הלוקח אינו צריך ליקח - לקנות לו דרך מן המוכר, וחכמים אומרים: צריך הלוקח לקנות דרך מן המוכר, שמן הסתם לא מכר לו דרך.

וקשה הא תו למה לי? הרי מחלוקת זו היינו הך, כמו המחלוקת גבי בית, אם כן מדוע המשנה חוזרת ושונה מחלוקת זו גבי שדה.

ואם בשביל להשמיענו שנחלקו גם בבית וגם בשדה, אפילו שהסברות למניעת מעבר דרכם שונות זו מזו, את זה אנו יודעים כבר ממה שהמשנה הביאה את מחלוקת רבי עקיבא וחכמים ברישא של המשנה גבי שדה, ומדוע הוצרכה המשנה להביא גם מחלוקת זו שבסיפא, שכבר שנינו אותה גבי בית.

אלא לאו משנה יתירא זו הא קא משמע לן, דרבי עקיבא סבר: מוכר בעין יפה מוכר, ורבנן סברי: מוכר בעין רעה מוכר.

ומסקינן: אכן שמע מינה, שרבי עקיבא וחכמים נחלקו גם בשאר מכירות שאין בהם טענת דריסה דרך הרשות וטענת קנין נכס ללא דרך אליו, אם המוכר בעין יפה מוכר או בעין רעה מוכר ^[7].

הערות

^[6] הרשב"ם מפרש, שגם לדעת רבנן אפשר לעשות צריכותא מדוע הוצרכה המשנה להשמיענו את דעת רבנן גם גבי בית וגם גבי שדה, שאם היו משמיעים לנו את דעתם רק גבי בית היינו אומרים שטעמם משום שבבית אין לבעל הבית טענה שהקרקע מתקלקלת בדריסה, מה שאין כן בשדה. ואם היו משמיעים לנו את דעתם רק גבי שדה, היינו אומרים שטעמם משום שבשדה אין לבעל השדה טענה שהמעבר בשדהו מונע ממנו שימוש בשדה, מה שאין כן בבית, שהמעבר בבית מונע מבעל הבית לעשות שימושים צנועים.

^[7] בעין יצחק [ח"ב סי' סח] נשאל במוכר בור ודות שאינו צריך ליקח לו דרך, כי בעין יפה מוכר, האם יכול המוכר לתת לו דרך עקלתון או שמחויב לתת לו דרך הקרובה ביותר, וכמו שהיה קודם בשעה שהיה שייך למוכר. ורצה להוכיח ממה שרצו בגמרא לומר, כי לכן יש ללוקח דרך, לפי שאין אדם רוצה שיפרח באויר. ולפי זה ודאי אם נותן לו דרך עקלתון, כבר אינו פורח באויר. ואם כן אף למסקנא שעיקר הטעם משום מוכר בעין יפה, יש לומר כי בעיקר הדין הגמרא לא חזרה בה, וגם למסקנא יכול לתת לו דרך עקלתון, כי אין זה מפחית כל כך מהעין היפה אם נותן לו דרך עקלתון, כיון שיש לו על כל פנים דרך. אבל חזר העין יצחק והוכיח מדברי הרשב"ם לעיל, כי למסקנא שטעמו של רבי עקיבא משום שבעין יפה מוכר אינו יכול לתת דרך עקלתון.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בפסק ההלכה, רב הונא אמר בשם רב:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

As Rabbi Akiva holds that one who sells, sells generously, so that whatever is not explicitly excluded from the sale is assumed to be sold, while the Rabbis hold that one who sells, sells sparingly, so that whatever is not explicitly included in the sale is assumed to be unsold. And perhaps that which is also stated generally: Rabbi Akiva conforms to his standard line of reasoning, as he says that one who sells, sells generously, is derived from here.

The Gemara rejects this opinion and asks: From where do you arrive at such a conclusion? Perhaps Rabbi Akiva and the Rabbis do not disagree whether, in principle, a person who sells, sells generously or sparingly, but rather their disagreement is limited to this specific case. As Rabbi Akiva holds that a person does not want to spend his money on the purchase of a house and then have others tread upon his property, and therefore he says that the seller must purchase for himself a path through the buyer’s domain to reach his pit. And the Rabbis hold that a person does not want to receive money for the sale of his house and then have to fly through the air in order to reach his pit, and therefore they say that the seller presumably withheld for himself a path to his pit.

Rather, the proof is from the last clause of the mishna, which states: If the seller kept the house but sold the pit and the cistern to another, Rabbi Akiva says: The buyer need not purchase for himself a path through the seller’s domain. But the Rabbis say: He must purchase for himself a path through the seller’s domain. The tanna’im seem to disagree as to whether a person who sells, sells generously or sparingly.

The Gemara rejects this proof as well: Perhaps they disagree about the following: Rabbi Akiva holds that we follow the intention of the buyer, as we assume that he would not have bought the pit if he would have to fly through the air to get there. And the Rabbis hold that we follow the intention of the seller, as presumably he would not have sold the pit if the buyer had the right to tread upon the seller’s property to reach it.

Rather, the proof that these tanna’im disagree whether one who sells, sells generously or sparingly is from this mishna (71a), which teaches: One who sells a field, even if he states that he is selling everything in it to the buyer, has sold neither the cistern, nor the winepress, nor the dovecote, whether it is abandoned or utilized, as these items are not part of the field itself. And the seller must purchase for himself a path through the buyer’s domain to reach whatever remains his. This is the statement of Rabbi Akiva. And the Rabbis say: The seller need not purchase a path through the buyer’s domain.

The Gemara explains the proof: Why do I need this ruling as well, seeing that this case involving the sale of a field appears to be identical to that involving the sale of a house? Rather, is it not teaching us that Rabbi Akiva holds that one who sells, sells generously, and therefore the seller must purchase for himself a path to his property, while the Rabbis hold that one who sells, sells sparingly, and therefore the purchase of such a path is not necessary?

The Gemara rejects this opinion: Perhaps the first mishna taught us this dispute with regard to a house, and the later mishna teaches us this dispute with regard to a field. And while this may seem redundant, both rulings are necessary, as had the mishna taught us this halakha only with regard to a house, I would have said that the buyer is particular about people passing through his house, because he desires privacy there. And it is for this reason that Rabbi Akiva says that in the absence of an explicit stipulation, the seller must purchase for himself a path to the pit. But in the case of a field, which is exposed to all, say that the buyer is not concerned about privacy.

And, conversely, had the mishna taught us this halakha only with regard to a field, I would have said that the buyer is particular about people passing through his field, because treading upon the field is detrimental to it. And it is for this reason that Rabbi Akiva says that the seller must purchase for himself a path to the pit. But in the case of a house, which is not adversely affected by treading through it, say that the buyer is not opposed to the seller passing through.

Rather, the proof that Rabbi Akiva and the Rabbis disagree whether one who sells, sells generously or sparingly is from the latter clause of that mishna (71a), which teaches: But if the seller kept the field but sold the cistern and winepress to another person, Rabbi Akiva says: The buyer need not purchase for himself a path through the seller’s domain to reach what he has bought, since a seller sells generously. But the Rabbis say: He must purchase for himself a path through the seller’s domain.

The Gemara explains the proof: Why do I also need this, seeing as this case involving the sale of a pit or a winepress in a field is identical to that involving the sale of a pit or a cistern in a house? Rather, is it not teaching us that Rabbi Akiva holds that one who sells, sells generously, while the Rabbis hold that one who sells, sells sparingly? The Gemara affirms: Conclude from the latter clauses of these mishnayot that this is so.

It was stated that the amora’im disagree about how the halakha should be decided with regard to this issue. Rav Huna says that Rav says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מכרן בעל הבית לאחר. הבור והדות בלבד:

ר"ע אומר אינו צריך. הלוקח ליקח דרך מן המוכר דודאי מכר לו את הדרך עם הבור ודות דמוכר בעין יפה מוכר:

וחכמים אומרים צריך לקנות לו דרך. דמוכר בעין רעה מוכר ולא מכר הדרך. ודקאמרי' נמי בכל דוכתי בתלמוד מהכא אמרינן. דהכא עיקר מחלוקותן בהכי:

ממאי. מציתו למימר דמהכא מייתי ראיה. דלמא לא פליגי לא בעין יפה ולא בעין רעה. אלא בהא פליגי דר' עקיבא סבר משום הכי צריך למוכר לקנות לו דרך מן הלוקח דאין אדם רוצה ליתן מעותיו וידרסהו אחרים ומשום הכי אין לו דרך למוכר אם אינו חוזר וקונה מן הלוקח. ורבנן סברי דאמרי אינו צריך ליקח לו דרך דלא גמר ומקני ליה דרך הבור והדות לפי שאין אדם רוצה שיטול מעות ויפרח באויר לבורו ולדותו. אלמא דבאין אדם רוצה פליגי ולא פליגי בעין יפה דבעלמא אימא לך דאפי' ר' עקיבא מודה דמוכר בעין רעה מוכר כגון אדם שמכר אילנות ושייר קרקע לפניו דכל זמן שהאילנות קיימין יכול להחזיק בהן אבל אי מייבשין אינו רשאי לנטוע אחרים תחתיהן משום דמוכר בעין רעה מוכר ומהא לא תפשוט. אלא מסיפא דמתני' מצינן למימר דפליגי ר' עקיבא ורבנן דר' עקיבא סבר דמוכר בעין יפה מוכר ורבנן סברי בעין רעה מוכר:

מכרן לאחר. אותן בור ודות:

ר' עקיבא אומר אינו צריך ליקח (ללוקח) דרך וכו'. דהא תו למה לי ר' עקיבא לייפות כחו של לוקח בסיפא הא אשמועינן ברישא דכי אמר צריך ליקח לו דרך למוכר ברישא היינו יפוי כח דלוקח ורבנן מייפים כח דמוכר ברישא ובסיפא הא תו למה לי אלא לאו ש"מ דמסיפא שמעינן דפליגי במוכר בעין יפה וכו'. ממאי דילמא לעולם סיפא אצטריך ופליגי בסיפא כדמיפלגי ברישא באין אדם רוצה. ודקא קשיא לך הא תו למה לי האי אצטריך דר' עקיבא סבר זיל בתר דעת דלוקח ודעתי' דלוקח אין אדם רוצה שיתן מעותיו ויפרח באויר לבורו ולדותו ומשום הכי אין צריך ליקח לו דרך ללוקח. ורבנן סברי זיל בתר דעתיה דמוכר דאינו רוצה שיקבל מעות בסתם וידרסו אחרים בבית לילך לבורו ולדותו ומשום הכי צריך ליקח לו דרך דהא מרישא איפכא שמעינן האי אין אדם ומשום הכי אצטריך נמי למתני בסיפא דלר' עקיבא לעולם בתר דעתיה דלוקח אזלי' בין היכא דמשמע שאין לוקח רוצה שידרסוהו ובין בסיפא דמשמע שאין לוקח רוצה שיפרח. ורבנן סברי בתר דעתא דמוכר וליכא למשמע מהכא דפליגי כלל בעין יפה. אלא מהא דקתני בסיפא דהאי מתני' איכא למשמע דפליגי בעין יפה דתנן מכר את השדה כו' לא מכר את הגת ולא את השובך בין חרבין דליכא בהו יונים בין ישובין דאיכא בהו יונים וצריך ליקח לו דרך וכו' כדפריש' ליה לעיל. כלומר אי משום הכי צריך למיתני דר' עקיבא סבר צריך ליקח לו דרך למוכר כדי שילך לשובכו ולבורו משום דכולה זבין ליה. לפי שאין אדם רוצה שיטול מעות ויפרח באויר לשובכו הא תו למה לי הא כבר שמעינן מרישא דמתני' דהשתא לא מצית לתרוצי כדמתרצת ליה לעיל ולא מייתרא לשום דרשא אלא למשמע מיניה דר' עקיבא סבר מוכר בעין יפה מוכר וכו'. ודלמא מהא נמי לא תפשוט אלא אשמועינן הכא כי היכא דפלוגתתן לענין בית דר' עקיבא סבר אין אדם רוצה שיתן מעותיו וידרסוהו אחרים ורבנן סברי דאין אדם רוצה שיטול מעות ויפרח באויר. ה"נ פליגי גבי מוכר את השדה סתם לא מכר לא את הבור ולא את הדות כו'. וצריכא בתרוייהו למתני פלוגתייהו דמחדא לא מפקי' אידך דאי אשמועינן בית הוה אמינא בהא קאמר ר' עקיבא אין אדם רוצה שיתן מעות וידרסו אחרים משום דבית לצניעותא עביד שמצניע אדם חפצים בביתו. ומשום הכי כולה זבין ליה אבל שדה דלאו לצניעות עביד אימא דלא לימא ר' עקיבא דצריך ליקח לו דרך קמ"ל דאפי' הכי פליג ר' עקיבא. ואי אשמועינן דס"ל לר' עקיבא גבי שדה דאין אדם רוצה שיתן מעותיו וידרסו אחרים הוה אמינא שדה שאני משום דדוושא דריסה שדורסין בה בני אדם קשה לזרעים ומש"ה גמר למקני אפי' דרך שדהו ולית ליה בה כלום ומשום הכי צריך לקנות לו דרך אבל בית דמהני ומעליא ליה דישה אימא דלא מקני ליה משום דניחא ליה שידרסוהו אחרים קמ"ל דאפי' הכי אין אדם רוצה שיתן מעות וידרסוהו אחרים הואיל דבית לצניעותא עביד ותרוייהו צריכי. אלא מסיפא דהאי בבא מכר את השדה וכו' מכרן לאחר איכא למשמע מינה דפליגי ר"ע ורבנן בעין יפה ובעין רעה. הא תו ל"ל היינו דקתני בסיפא דרישא דמתני' ותרי זימני ל"ל לאשמועינן דר' עקיבא סבר זיל בתר דעתא דלוקח ורבנן סברי זיל בתר דעתא דמוכר אלא לאו ש"מ וכו':

אתמר רב הונא אמר הלכה כדברי חכמים. דאמרי מוכר בעין רעה מוכר:

הא דאמרינן: דלמא רבי עקיבא ורבנן בהא פליגי דרבי עקיבא סובר שאין אדם רוצה שיתן מעותיו וידרסוהו אחרים וכו'. פירש ר"ש ז"ל דרבי עקיבא [סובר] היזק דריסה עדיף ליה מהיזק פריחה, ולפיכך על המוכר רמי לגלויי, ורבנן סברי בהפך דהיזק פריחה עדיף טפי ולוקח הוה ליה לגלויי, וקשיא לי דאם כן מאי קאמר אין אדם רוצה שיטול מעותיו ויפרח באויר, לא הוה ליה למימר אלא אין אדם רוצה שיפרח באויר. ועוד דכי אמרינן אלא מסופא מכרן לאחר וכו', הוה ליה למימר אי הכי אימא סופא מכרן לאחר וכו', ואי בטענת דריסה ופריחה פליגא, איפכא שמעינן להו, וקשיא רישא אסופא. ונראה לי דהכי פירושא, דלמא רבי עקיבא סבר אין אדם רוצה שיתן מעותיו וידרסוהו אחרים, ואף על גב דלגבי מוכר איכא הפסד טפי, דצריך לפרוח באויר, מכל מקום כיון דצריך הוא למעות, מעות דחקוהו שלא לחוש לפריחותו, וגמר ומכר ולא שייר אפילו דרך. ורבנן סברי אין אדם דחוק כל כך למעות, שיטול מעות על מה שמוכר, ויפסיד כל מה דמשויר, שיצטרך לפרוח ואי אפשר לו. ולעולם הפסד פריחה אפילו לרבי עקיבא טפי עדיף מהפסד דריסה. ולפיכך חזר והביא מסופא דתנן מכרן לאחר וכו', כלומר ובשלמא לרבי עקיבא דאמר דמוכר מוחל מחמת דוחקו על פריחה, כל שכן על דריסה, אבל רבנן הוה להו לאודויי כיון דהפסד פריחה מרובה ושל דריסה מועט מידע ידע דלוקח על דעת כן נותן מעות ולא שיצטרך לפרוח באויר. אלא דלאו בהכי פליגי אלא בעין יפה ובעין רעה.
וקיימא לן כרבי עקיבא, חדא דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני, ושמואל אמר הלכה כרבי עקיבא, ועוד דהא אמר ליה רב הונא לרב נחמן הלכתא כותייכו דמקריביתו לבבא דריש גלותא.

כבר ביארנו במשנה על מה שאמרנו שצריך ליקח לו דרך שטעם הדבר הוא מפני שהמוכר בעין יפה מוכר ומה שנתגלגל בסוגיא זו על יד דבר זה במכר את השדה שלא מכר לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך בין חרבין בין ישובין וצריך ליקח בו דרך ובמכרן לאחר שאין הלוקח צריך ליקח בו דרך יתבאר למטה במשנה השביעית:

שמועה מפרק הזהב מציעא: תנן התם ב"ש אומר לא יעשה אדם סלעיו דינרי זהב וב"ה מתירין. ומפלגי בההיא מילתא ר' יוחנן וריש לקיש. חזינא בהלכות דרבנא יצחק דקאמר בהא מילתא מאי דצריך עיונא לענין דהבא דהוי טיבעא לגבי פירי ושאר מטלטלי וקא מייתי ראיה לסבריה משום דהא ר' יוחנן וריש לקיש פלוגתיהו אליבא דבית שמאי דרבי יוחנן מוקים להו לבית שמאי וב"ה דתרויהו אית להו דמחללין פירות על דינרין וריש לקיש פליג עליה והלכתא כר' יוחנן הדין נוסח מילי. וקשיא לי מהיכא חזינן מסוגיא דשמעתא דאסתיים לן דרבי יוחנן דאמר מחללין אמר ואנן דחויי קא מדחינן בסוגיין ובכוליה תלמודא כי אתינן לסיומי על חד מאמוראי דפליג במידי דחד מינייהו הכין אמר דחינן ליה דאיכא למימר הכי ולא מסתבר לן מידי כי היכי לסיועי פסקא או לדחות וכי לא הוה דיחויא אמרינן בסוף מימרא תסתיים דפלוני אמר הכי תסתיים. הדרינן לשמעתין דהכא דחזינן דדחי ואמר לא רבי יוחנן מחללין אמר והא ליכא למימר משום דקאמר הכי נמי מסתברא אסתייה לן דרבי יוחנן מחללין אמר דלא אסתבר מראיה דמייתי דרבי יוחנן אמר מחללין אלא על שינוי דקאמר ושאני הלואה דעליה קא הדר והאי הוא דקא מסתבר מראיה דמייתי ודקאמר לא רבי יוחנן מחללין אמר דחוי בעלמא הוא כי היכי דלא לסתיים לן מידי דלא אלים האי מהאי וכל מאי דאמרינן לא מתברר שפיר אלא עד דמפרשינן שמעתא שפיר ושקלינן וטרינן בה כי היכי לקיומי פירושי דרבנא יצחק וכל היכא דאשכחי' ליה מייתינן ליה עד דתיסק שמעתא אליבא דהלכתא. פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש אליבא דבית שמאי היא חד אמר דבית שמאי מודין בפירות על דינרין דמחללין וחד אמר אף בפירות על דינרין נמי מחלוקת ואמר תסתיים דר' יוחנן אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת דאמר ר' יוחנן אסור ללות דינר בדינר וודאי דינר של זהב אמר ולא דינר של כסף משום דכספא לגבי פירי טיבעא הוה וכל שכן לגבי נפשיה ומשום הכי אמרינן לגבי נפשיה מי איכא מאן דאמר לאו טיבעא הוא אלא פשיטא דינר של זהב בדינר של זהב ואי לבית הלל האמר טיבעא הוה ואמאי אסור ולא סגי דהני מילי דר' יוחנן כבית שמאי דסברי דדהבא פירא הוה ואפילו לגבי פירי ואליבייהו קאמר אסור ללות דינר בדינר וכיון דהוה פירא לגבי פירא הוה נמי פירא אפילו לגבי נפשיה וש"מ דרבי יוחנן אין מחללין אמר דאיכא לאקשויי הכא וכי רבי יוחנן כבית שמאי אמרה לשמעתיה אלא דלא סלקא שמעתא על הדין סברא דהא דחינן לה ואמרי' לא לעולם אימא לך רבי יוחנן מחללין אמר ולא תפשוט מינה דאין מחללין קאמר דאיכא לדחויי דמחללין אמר וכי תימא וכמאן אמרה לשמעתא והא בין בית שמאי ובית הלל סבירא להו דדהבא לגבי פירי טיבעא הוה וכל שכן לגביה נפשיה איכא למימר דשאני הלואה דכיון דחזא דלענין מקח וממכר הוי פירא קא חייש לחומרא דריבית וקאמר דפירא הוה כי היכי דלא ליתו אינשי למיפק סאה בסאה דכיון דחזו דלענין מקח וממכר הוה פירא ולענין הלואה דקא שייכא בהדי מקח וממכר דשרי ללות דינר בדינר קא אתו לידי מכשול ולמיזף סאה בסאה אבל דבהא לגבי נפשיה ולגבי פירי לכולי עלמא טיבעא הוה והאי דאמר דאסור ללות דינר בדינר משום חומרא דריבי' אמרה ולעולם דהבא טיבעא הוה קסבר דקאמר אף על פי שאסור ללות דינר בדינר מחללין מעשר שני עליו ומדקאמר מחללין מעשר שני עליו ש"מ דדהבא טיבעא הוה קסבר ומשום חומרא דריבית הוא דקאמר ולא הוה מימריה אליבא דבית שמאי כדסליק אדעתין מעיקרא והאי דאיסתבר לן מהאי סיועא דאייתינן דרבי יוחנ' משום חומרא דריבית קאמר אבל דרבי יוחנן מחללין קאמר לא קא נפיק מהני מילי דאיכא למימר דאליבא דבית הלל קאמר דסבירא להו מחללין והכי קא בעינן לפרושי ולהנפוקי מהני מילי דלא סגי דרבי יוחנן מחללין אמר על הדין אורחא דאמרינן דלמאן קאמר מחללין אי לבית הלל פשיטא אלא לאו לבית שמאי פשיטא דאילו הכין הוה' לן לקיומי דרבי יוחנן מחללין אמר אלא הני מילי מילי דלא דייקי נינהו דאי הכין הוה לא הוה שתיק גמרא מיניה ועוד דהא דאמרי' אליבא דמאן קאמר רבי יוחנן מחללין לאו קושיא היא דאיכא למימר דלברורי טעמא קא אתי דהאי דקאמר אסור ללות דינר בדינר משום חומרא דריבית הוא וכיון דדייקינן ושקלינן כי היכי לאוקמא תסתיים דרבי יוחנן מחללין אומר כדכתב בהלכות ולא מתוקמא בודאי אמרינן דלא אסתיים לן מידי ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אית למימר דהא דקאמר אליבא דכולי עלמא ואית למימר אליבא דבית הלל בלחוד ולעולם אין מחללין ואלו הדברים בדרך דיחוי נאמרו ולעולם אימא לך מחללין והאי דקאמר הכי נמי מסתברא לברר כי טעם רבי יוחנן משום חומרא הוא והכי קאמר רבינו חננאל ז"ל בפירוש הכי נמי מסתברא דלא קאי רבי יוחנן כבית שמאי כלומר כדסליק אדעתין מעיקרא דאי הוה סבירא לן דאיסתיים לן מידי מההוא סיועא הוה קאמר הכי נמי מיסתברא דרבי יוחנן מחללין קאמר תסתיים כסוגיין בכוליה תלמודא. ומכל הראיות הללו נתברר כי הדברים האמורים בהלכות אין נבונים ושלא בדקדוק נכתבו:

לה. הרי אמרו המוכר את הבית לא מכר את היציע ולא את הבור ולא את הדות וצריך המוכר ליקח לו דרך דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים אינו צריך ליקח לו דרך, וכן הא דתנן מכרן לאחר רבי עקיבא אומר אינו צריך ליקח לו דרך וחכמים אומרים צריך ליקח לו דרך, ותנן נמי גבי שדה (לקמן בבא בתרא עא,א) כי האי גוונא, במאי קא מפלגי. ואסיקנא בהא קא מיפלגי רבי עקיבא סבר מוכר בעין יפה מוכר ולא שייר מידי לנפשיה בדבר המכור ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר ושיורי שייר מידי דחזי ליה.

הא דאמרינן דלמא רבי עקיבא ורבנן בהא פליגי דרבי עקיבא סובר אין אדם רוצה שיתן מעותיו וידרסוהו אחרים כו'. פירש ר"ש ז"ל דרבי עקיבא היזק דריסה עדיף ליה מהיזק פריחה ולפיכך על המוכר רמי לגלויי ורבנן סברי בהיפך דהיזק פריחה עדיף טפי ולוקח הוה ליה לגלויי. וקשיא לי דאם כן מאי קאמר אין אדם רוצה שיטול מעות ויפרח באויר לא הוה ליה למימר אלא אין אדם רוצה שיפרח באויר. ועוד דכי אמרינן אלא מסיפא מכרן לאחר כו' הוה ליה למימר אי הכי אימא סיפא מכרן לאחר כו' ואי בטענת דריסה ופריחה פליגי איפכא שמעינן להו וקשיא רישא אסיפא. ונראה לי דהכי פירושו דלמא רבי עקיבא סבר אין אדם רוצה שיתן מעותיו וידרסוה אחרים ואף על גב דלגבי מוכר איכא הפסד טפי דצריך לפרוח באויר מכל מקום כיון דצריך הוא למעות מעות דחקוהו שלא לחוש למריחתו וגמר ומכר ולא שייר אפילו דרך ורבנן סברי אין אדם דחוק כל כך למעות שיטול מעות על מה שמוכר ויפסיד כל המשוייר שיצטרך לפרוח ואי אפשר לו ולעולם הפסד פריחה אפילו לרבי עקיבא טפי עדיף מהפסד דריסה ולפיכך חזר והביא מסיפא דתנן מכרן לאחר כו' כלומר ובשלמא לרבי עקיבא דאמר דמוכר מוחל מחמת דוחקו על פריחה כל שכן על דריסה אבל רבנן הוה להו לאודויי כיון דהפסד פריחה מרובה ושל דריסה מועט מידע ידיעה דלוקח על דעת כן נותן מעות ולא שיצטרך לפרוח באויר אלא דלאו בהכי פליגי אלא בעין יפה ובעין רעה וקיימא לן כרבי עקיבא חדא דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני ושמואל אמר הלכה כרבי עקיבא. ועוד דהא אמר ליה רב הונא לרב נחמן הלכה כוותייהו דמקרביתו לבבא דריש גלותא. הרשב"א ז"ל.

בפרשב"ם בד"ה אלא לאו ש"מ כו' והא ליכא למימר דלרבנן איצטריך כו' עכ"ל וק"ק דאימא לר' עקיבא איצטריך למיתני הך סיפא דאי לא תני ליה ה"א דדוקא בטענת דריסת בית שאינה כ"כ טענה מעולה אית ליה לר"ע דבתר דעתא דלוקח אזלינן ולא בתר דעתא דמוכר אבל טענת דוושא שהיא טענה מעולה מהני אפי' במוכר וצריך הלוקח ליקח לו דרך ולכך אשמועינן הך סיפא בשדה דסבר ר"ע א"צ ויש ליישב ודו"ק:

ר"ש בד"ה בין חריבין כו' בשובך הס"ד:

בד"ה אלא לאו כו' לרבנן דגבי שדה כו' כצ"ל:

ר"ש ד"ה בין ישובין. ואית דגרסי יושבים. נראה דר"ל ובנקוד שורוק קמ"ץ שהוא בינוני מבנין פעל:

דרבי עקיבא סבר מוכר בעין יפה מוכר. בכל דיני מכירות שבעולם: ודאמר נמי בעלמא רבי עקיבא לטעמיה כו'. כלומר מדמוקמינן בעלמא שאר דיני מכירה דתלו טעמייהו בעין יפה ובעין רעה אליבא דר' עקיבא ורבנן כגון בפ' חזקת הבתים (לעיל דף לז:) דאמרן מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דר' עקיבא ורבנן דלר' עקיבא יש לו קרקע לבעל האילן שאם ימות האילן יטע אחר במקומו ולרבנן אין לו: מהכא. ממתני' הוא דדייקינן לה: ממאי. דלמא דכ''ע התם בעין יפה מוכר ויש לו קרקע אי נמי בעין רעה ואין לו והכא בהא פליגי דר' עקיבא סבר אין לוקח רוצה שיתן דמים למוכר וידרוס על גבי ביתו לילך לבורו ולדותו ומוכר נמי יודע הוא שלדעת כן קונה הלוקח שלא ידרוס מוכר על גבי ביתו והיה לו למוכר לשייר דרך לעצמו בפירוש והלכך צריך ליקח לו דרך אבל גבי מכר אילנות ושייר קרקע אימא מודי רבי עקיבא דמוכר בעין רעה מוכר ואין לו קרקע לבעל האילן דהיינו לוקח דליכא הכא גבי לוקח טענת ידרסוהו אחרים דלא דריס מוכר על גבי אילנות של לוקח: ורבנן סברי. לדריסה לא חייש לוקח דאין כאן חסרון ממון אבל מוכר יש לו טענה דאינו רוצה שיקבל דמי ביתו מן הלוקח ע''מ שיצטרך לפרוח באויר אל בורו ודותו שמעכב לעצמו והלכך ודאי לא מכר דרך בורו ולא הוצרך לפרש שהוא מעכב גם את הדרך של בורו דמה הנאה יש לו בבור בלא דרך ויד בעל השטר על התחתונה אבל גבי מכר אילנות ושייר קרקע מודו רבנן דבעין יפה מכר דלית ליה למוכר השתא טענת פריחת אויר ואינו נפסד מקרקע שהוא משייר לעצמו כלום על ידי אילן: אלא מסיפא. דהך בבא דקתני מכרן לבור ודות לאחר והבית עכב לעצמו רבי עקיבא אומר א''צ הלוקח ליקח לו דרך דבעין יפה מכר לו כדמפרש לקמיה דהשתא ליכא לפרושי טעמא דרבי עקיבא כדלעיל אין אדם רוצה שיתן מעותיו וידרסוהו אחרים וליכא הכא שום טענה ללוקח אלא זאת דאין רוצה שיתן מעותיו ויפרח באויר ולהאי טעמא לא חייש רבי עקיבא לעיל הלכך טעמיה הכא משום עין יפה הוא וחכ''א צריך ללוקח ליקח לו דרך מן המוכר דבעין רעה מוכר דליכא הכא לפרושי טעמייהו דרבנן כדלעיל דאין אדם רוצה שיטול מעותיו ויפרח באויר ואין למוכר אלא טענת דריסת ביתו לחוד ולההיא טענה לא חיישי רבנן לעיל הלכך משום עין רעה הוא ולא גרסי' הכא הא תו למה לי דהא לפום ריהטא משמע שהחליפו בכאן טעמייהו דר' עקיבא אית ליה פריחת אויר ורבנן אית להו טענת דריסה וקשיא רישא לסיפא אלא ה''ג מאי לאו בהא קמיפלגי דר''ע סבר מוכר בעין יפה מוכר כו' דאי בתר טעמייהו דלעיל אזלי איפכא הוה להו למימר הכא לרבי עקיבא צריך ליקח משום טענת דריסה דמצי למיטען מוכר ולרבנן א''צ משום טענת פריחת אויר דמצי טעין לוקח: ודלמא בהא פליגי דר''ע סבר בתר דעתא דלוקח אזלינן כו'. כלומר בין רבנן בין רבי עקיבא חשיבי להו שתי טענות דריסה ופריחת אויר דבתרוייהו אדם מקפיד אלא דרבי עקיבא מייפה כח לוקח בכ''מ שיש לו טענה כנגד המוכר ואזיל בתר דעתא דלוקת משום דלא שדי איניש זוזי בכדי והיה יודע המוכר שכוונת הלוקח לקנות דבר שלם שלא יהא נפסד במקחו כלום דאין אדם משליך מעותיו לאבוד הלכך יד לוקח על העליונה ולא חיישינן לטענת מוכר נגדו כלל ורבנן אזיל בתר דעת דמוכר דיד בעל השטר על התחתונה אבל גבי מכר אילנות ושייר קרקע דליכא לא למוכר ולא ללוקח טענת דריסה ופריחת אויר אימא תרוייהו מודו או עין יפה או עין רעה: לא את הבור ולא את הגת. מתני' היא (לקמן דף עא.) וקתני רישא המוכר השדה מכר האבנים כו' אבל לא מכר האבנים שאינם לצרכה ולא את הבור ולא את הגת כו' בבור שבתוך השדה מיירי שהיו עושין בתוך השדה בור להשקותו ולא את הגת שבשדה: בין חריבין. שאין מים בבור ואין כרמים סמוך לגת ולא יונים בשובך: בין ישובים. מיושבים ואית דגרסי יושבים כל הנך אינן בכלל שדה וצריך למוכר ליקח לו דרך דברי ר''ע: הא תו למה לי. אי לאשמועינן טעם דרבי עקיבא דאין לוקח רוצה שיתן מעותיו וידרסוהו אחרים וטעמייהן דרבנן דאין מוכר רוצה שיטול מעותיו ויפרח באויר הא מרישא דקתני לא את הבור ולא את הדות וצריך ליקח כו' שמעינן לה אלא ודאי משנה יתירא היא לאשמועינן דאפילו בשאר דינין דליכא הנך טעמי מייפה רבי עקיבא כח לוקח משום דמוכר בעין יפה מוכר ורבנן מייפין כח מוכר משום דמוכר בעין רעה מוכר: ודלמא. טעמייהו דר''ע ורבנן הכא כדלעיל ודקאמרת הא תו למה לי איכא למימר דאשמועינן לעיל בית כלומר פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן וטעמייהו גבי מכירת בית והשתא אשמועינן שדה וצריכא לאפלוגי בתרתי: דאי אשמעינן בית. ולא אשמעינן שדה הוה אמינא התם הוא דאמר ר' עקיבא צריך ליקח לו דרך מן הלוקח משום טענת דריסה משום צניעות כלומר דהתם ודאי יש לו טענת דריסה משום דאדם עושה בתוך ביתו מילי דצניעותא ואינו רוצה שידרסוהו אחרים אבל גבי שדה מודי להו לרבנן דאין צריך למוכר ליקח לו דרך דלא מפסיד לוקח מידי בדריסתו של זה בשדהו דהא ליכא צניעותא בשדה שאינו עשוי אלא לחרישה וזריעה הלכך איצטריך למיתני שדה לאשמועינן דבשדה נמי פליג רבי עקיבא: משום דקשי ליה דוושא. הלכך יש לו גם בכאן ללוקח טענת דריסה: אבל בית אימא לא. פליג ר' עקיבא קמ''ל דבבית נמי מזקא ליה דריסתו משום צניעותא ולרבנן נמי איכא למימר כי האי גוונא אי אשמעינן בית משום דליכא דוושא ואין לו טענה ללוקח הלכך אזלי בתר טענת מוכר אבל בשדה דאיכא דוושא אימא מודו ליה לר''ע ואי אשמעינן שדה משום דליכא צניעות אבל בית דאיכא צניעות אימא מודו ליה לר''ע צריכא: אלא מסיפא. דהמוכר את השדה: מכרן לאחר. בור וגת ושובך והשדה עכב לעצמו: הא תו ל''ל. לאשמועינן דאזיל רבי עקיבא בתר דעתא דלוקח ורבנן אזלי בתר דעתא דמוכר אפי' היכא דמשתנין הטעמים למפרע היינו הך דקתני בסיפא דרישא דמתניתין מכרן לבור ודות לאחר דמהתם שמעינן דאזיל ר' עקיבא בתר דעתא דלוקח ורבנן אזלי בתר דעתא דמוכר ומדאשמעינן גבי בית הוא הדין גבי שדה דהא מרישא דהך סיפא דהיינו לא מכר לא את הבור ולא את הגת מינה שמעינן דכי היכי דפליגי גבי בית פליגי נמי גבי שדה דכל טעמי בית דריסה ופריחה איכא למימר נמי גבי שדה וכיון דאשמעינן דהכא נמי גבי שדה אית להו הנך טעמי דלעיל הוא הדין נמי גבי הך סיפא דמכרן לאחר שמשתנין הטעמים איפכא כדלעיל גבי מכרן לבור ודות אזיל נמי ר''ע בתר דעתא דלוקח ורבנן בתר דעתא דמוכר: אלא לאו. שמע מינה הך משנה יתירא דקתני לאשמועינן דאפילו בשאר מקומות דליכא הנך טעמים מייפה ר''ע כח לוקח משום עין יפה ורבנן מייפין כח מוכר משום עין רעה והא ליכא למימר דלרבנן אצטריך למתני הך סיפא לאשמעינן דאית להו לרבנן דגבי שדה נמי חשיב להו טענת מוכר משום טענת דוושא דמרישא דקתני המוכר את השדה לא מכר את הבור לא שמעינן להו לרבנן גבי שדה טענת דריסה אלא טענת פריחת אויר אבל לר''ע הוא דשמעינן ליה דקשי דוושא לשדה והשתא קא משמע לן דלרבנן נמי אית להו הך סברא ואי לא תנייה הך סיפא הוה אמרינן דמודו ליה רבנן לר''ע דאין צריך ליקח לו דרך דלא חיישינן לטענת דריסה דקטעין מוכר ליכא למימר הכי דכיון דמרישא דהך סיפא שמעינן לרבי עקיבא דקשי דוושא לשדה בהך סברא נמי מודו רבנן דהא לא פליגי בכל הנך בבי אדרבי עקיבא אלא דאיהו אזיל בתר דעתא דלוקח ואינהו אזלי בתר דעת המוכר ותו לא מידי:

ממאי דלמא רבי עקיבא סבר בתר דעתא דלוקח אזלינן. פירוש היכא דאיכא טעמא דדריסה ופריחה אבל היכא דליכא כמו גבי אילנות לא:

בבא בתרא סד ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף סד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד