בבא בתרא סה ע"א

הלכה כדברי חכמים ורב ירמיה בר אבא אמר שמואל הלכה כרבי עקיבא אמר ליה רב ירמיה בר אבא לרב הונא והא זמנין סגיאין אמריתה קמיה דרב הלכתא כרבי עקיבא ולא אמר לי ולא מידי א''ל היכי תניתה א''ל איפכא תנינא משום הכי לא אמר לך ולא מידי א''ל רבינא לרב אשי לימא אזדו לטעמייהו דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להן לא דרך זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא אמת המים זה על זה והזהרו בהן שהלכות קבועות הן ורב אמר יש להן צריכא דאי אשמועינן בההיא בההיא קאמר רב משום דא''ל בעינא למידר ביה כי היכי דדרו ביה אבהתי תדע דכתיב {תהילים מה-יז} תחת אבותיך יהיו בניך אבל בהא אימא מודי ליה לשמואל ואי איתמר בהא בהך קאמר שמואל אבל בהא אימא מודי ליה לרב צריכא אמר ליה רב נחמן לרב הונא הלכתא כוותין או הלכתא כוותייכו אמר ליה הלכתא כוותייכו דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני: איתמר שני בתים זה לפנים מזה שניהם במכר שניהם במתנה אין להן דרך זה על זה כל שכן חיצון במתנה ופנימי במכר חיצון במכר ופנימי במתנה סבור מינה אין להן דרך זה על זה ולא היא מי לא תנן במה דברים אמורים במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולן אלמא מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב הכא נמי מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב:
מתני' המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא את המפתח מכר את המכתשת קבועה אבל לא את המיטלטלת מכר את האיצטרוביל אבל לא את הקלת ולא את התנור ולא את הכירים בזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סה - א

איתמר: רב הונא אמר רב: הלכה כדברי חכמים, שהמוכר בעין רעה מוכר.

ורב ירמיה בר אבא אמר שמואל: הלכה כרבי עקיבא, שהמוכר בעין יפה מוכר.

אמר ליה רב ירמיה בר אבא לרב הונא: כיצד אתה אומר בשם רב שהלכה כדברי חכמים, והא זמנין סגיאין - והרי פעמים רבות אמריתה קמיה דרב הלכתא - אמרתי לפני רב שהלכה כרבי עקיבא, ולא אמר לי ולא מידי - ולא כלום!

אמר ליה רב הונא לרב ירמיה: היכי תניתה? כיצד שנית את מחלוקת רבי עקיבא וחכמים לפני רב.

אמר ליה רב ירמיה: איפכא תנינא, שניתי את המחלוקת, שרבי עקיבא סובר בעין רעה מוכר, וחכמים סוברים בעין יפה מוכר, כלומר הפוך מהאופן ששנה רב הונא.

אמר לו רב הונא: כיון ששנית את מחלוקתם כך, משום הכי לא אמר לך ולא מידי, כאשר אמרת לו שהלכה כרבי עקיבא, כיון שלפי האופן ששנית לו, ההלכה שמוכר בעין רעה מוכר.

אמר ליה רבינא לרב אשי: לימא רב ושמואל, שנחלקו האם הלכה כרבי עקיבא או הלכה כחכמים אזדו לטעמייהו כלומר יצא טעם דבריהם ונתבאר שזו היא סברתם ממקום אחר ^[1].

כי מצאנו במקום אחר שרב סובר בעין רעה מוכר ושמואל סובר בעין יפה מוכר.

דאמר רב נחמן אמר שמואל: האחין שחלקו בשני שדות שהשאיר להם אביהם, והיו השדות זו לפנים מזו, ואביהם היה רגיל להכנס לשדה הפנימית דרך השדה החיצונית, אין להן לא דרך זה על זה, האח שקיבל את השדה הפנימית אינו יכול לדרוש מאחיו שקיבל את השדה החיצונית להניח לו להכנס דרך שדהו כדרך שהיה עושה אביהם.

שלדעת שמואל האחים נחשבים שותפים גמורים בכל הירושה, וכאשר הם חולקים את הירושה, הרי הם מוכרים זה לזה את חלקם המשותף שהיה להם בחלק שקיבל כל אחד, וכאשר מכר האח שקיבל את השדה הפנימית את חלקו שבשדה החיצונית לאחיו, מכר בעין יפה, ולא השאיר לעצמו דרך ומעבר בשדה החיצונית שמכר ^[2].

ולא סולמות זה על זה, אם קיבל אחד האחים חצר ובית, ואחיו נטל את הקומה השניה, האח שנטל את העלייה אינו יכול להניח סולם בחצר אחיו כדי לעלות לעליה.

ולא חלונות זה על זה אם חלקו האחים שני בתים, יכול האחד לבנות חומה מול חלון אחיו, ואין יכול הלה להתנגד לסתימת אורו.

ולא אמת המים זה על זה, אם חלקו האחים את שדות אביהם, ואחת השדות היתה סמוכה לאמת המים, ואביהם היה רגיל להטות את המים דרך שדה אחת אל השדה השניה, האח שנטל את השדה הרחוקה מהמים אינו יכול להוליך מים מהנהר דרך שדה אחיו.

והזהרו בהן שהלכות קבועות הן! כלומר שכך ההלכה.

והיינו שמואל לטעמו שפסק הלכה כרבי עקיבא שמוכר בעין יפה מוכר. ומאותו טעם פסק גבי האחים שמכרו זה לזה חלקם בירושה, שלא השאירו לעצמם זכויות בחלק שמכרו, כיון שמכרו בעין יפה.

ורב אמר: יש להן! ויכול האח האחד לכפות את אחיו לתת לו דרך בשדהו או לכפותו שלא להחשיך את דירתו, ויכול לכפותו להניח לו לשים סולם בחצירו כדי לעלות לעלייה, וכן כופהו להניח לו להעביר מים דרך שדהו.

ורב לטעמו שמוכר בעין רעה מוכר, והאח שייר לעצמו בחלוקה שמכר לאחיו כל דבר שהוא נצרך לחלק שקיבל, כגון מעבר ואור.

אמר לו רב אשי לרבינא, המחלוקת של רב ושמואל כאן גבי מכירה, אינו ממש כמו מחלוקתם לעיל גבי ירושה, ואין ללמוד ממחלוקת אחת לשניה:

ומשום כך צריכא, הוצרכו רב ושמואל לפרש מחלוקתם בין גבי מכירה ובין גבי ירושה, משום דאי אשמועינן מחלוקתם רק בההיא, גבי ירושה, היינו אומרים כי רק בההיא קאמר רב, שהאח מוכר בעין רעה ומשייר לעצמו בחלק אחיו כל דבר שהוא נצרך לחלקו משום דאמר ליה האח לאחיו: בעינא למידר ביה כי היכי דדרו ביה אבהתי, רצוני לדור בחלקי שירשתי, באותו אופן שדרו בו אבותי, שהיה להם דרך והיה להם זכות שימוש בכל הדברים.

תדע, שטובה היא טענה זו שטוען האח, דכתיב: [תהלים מה יז]: "תחת אבותיך יהיו בניך".

לכן יש סברא שמשייר בחלק שמוכר, כל דבר שהוא נצרך לחלקו, כיון שמעונין שתהיה לו אפשרות להשתמש בחלקו בירושה בדיוק באותו אופן שהיה אביו משתמש בו.

אבל בהא במחלוקת רבי עקיבא ורבנן, גבי מכירה שאינה ירושה - אימא מודי ליה רב לשמואל שבעין יפה מוכר ואינו משייר לעצמו דברים הנצרכים לחלקו.

ואי איתמר בהא, ואם היה נאמר מחלוקת רב ושמואל רק כאן גבי מכירה. היינו אומרים כי רק בהך קאמר שמואל, שמוכר בעין יפה מוכר. אבל בהא גבי ירושה - אימא מודי ליה לרב שהאח בעין רעה מוכר, כיון שיש לו טענה שרוצה לדור בחלקו כמו שדרו בו אבותיו. לכן צריכא הגמרא להשמיענו את מחלוקת רב ושמואל גם כאן גבי מכירה, וגם לעיל גבי ירושה.

אמר ליה רב נחמן לרב הונא: האם הלכתא כוותין כמונו - כשמואל הסובר כי בעין יפה מוכר, [שרב נחמן היה תלמידו של שמואל], או הלכתא כוותייכו כמוכם - כרב הסובר כי בעין רעה מוכר, [שרב הונא היה תלמידו של רב]?

אמר ליה רב הונא: הלכתא כוותייכו - הלכה כמוכם, כשמואל, הסובר כרבי עקיבא שהמוכר בעין יפה מוכר ^[3]. משום דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני

- שאתם קרובים לשער ראש הגולה שמצויים שם דיינים, ומשום כך בקיאים אתם יותר בדיני ממונות, שרב נחמן [תלמידו של שמואל] היה חתנו של הנשיא, והיה מצוי במקום הדיינים וראה מעשים בכל יום כיצד דנים הדיינים.

איתמר: שני בתים שהיו זה לפנים מזה, והמעבר מהבית הפנימי לרשות הרבים הוא דרך הבית החיצוני, אם מסר את שניהם בבת אחת לשני אנשים שונים במכר, או שמסר את שניהם במתנה לשני בני אדם - אין להן דרך זה על זה, ולבעל הבית הפנימי אין מעבר דרך הבית החיצון, כי כמו שהמוכר מכר ונתן בעין יפה לפנימי, כך גם מכר ונתן בעין יפה לחיצוני.

ואפילו לדעת רבנן אינו נחשב שמוכר ונותן בעין רעה לפנימי, אלא באופן שמוכר את הבית הפנימי ומשאיר לעצמו את הבית החיצוני, אבל באופן שמוכר גם את הבית הפנימי וגם את הבית החיצוני, כולם מודים שלזה מכר את כל הבית הפנימי ולזה מכר את כל הבית החיצוני, ואין לבעל הפנימי שום זכות בבית החיצוני, כי אינו נותן לאחד בעין יפה על חשבון האחר ^[4].

כל שכן אם מסר בית חיצון במתנה ופנימי במכר, שודאי אינו מוכר ללוקח בעין יפה על חשבון מקבל המתנה.

ואם מסר בית חיצון במכר, ופנימי נתן במתנה - סבור מינה חשבו ללמוד מכאן: כי אין להן דרך זה על זה, כי כיון שמוסר את שני הבתים, אינו נותן לאחד בעין יפה על חשבון השני.

ולא היא! שהרי מי לא תנן לקמן [עא א]: במה דברים אמורים שרבנן חולקים וסוברים כי הלוקח צריך לקנות דרך מן המוכר, אבל המוכר לא צריך לקנות דרך מן הלוקח משום שהמוכר בעין רעה מוכר, היינו דווקא במוכר, אבל בנותן מתנה מודים רבנן שבעין יפה נותן את כולן, ונותן גם את הדרך.

אלמא, לדעת רבנן הסוברים כי מוכר בעין רעה מוכר, מכל מקום מודים כי מאן דיהיב מתנה - בעין יפה יהיב,

הכא נמי כאן גבי מוכר את הבית החיצון ונותן במתנה את הבית הפנימי, מאן דיהיב מתנה - בעין יפה יהיב, ולא רק לדעת רבנן הסוברים כי מוכר בעין רעה, שלדעתם ודאי מוכר בעין רעה לטובת מקבל המתנה, אלא אף לרבי עקיבא הסובר כי בעין יפה מוכר, בכל זאת לנותן מתנה נותן בעין יפה יותר, ולכן יש למקבל המתנה מעבר דרך הבית החיצוני, כי בזה שנתן לאחד במתנה מוכח כי הנותן רוצה בטובת מקבל המתנה יותר מן הלוקח.

מתניתין:

המוכר את הבית ולא פירש מה כלול במכירת הבית - כל תשמישי הבית הקבועים - מכורים בכלל הבית, ואילו המיטלטלים אינם מכורים.

ומשום כך מכר את הדלת, שקבועה היא בבית, אבל לא את המפתח שדבר המיטלטל הוא.

וכמו כן מכר את המכתשת קבועה שמחוברת לקרקע אבל לא את המכתשת המיטלטלת.

וכן מכר את האיצטרוביל - את מסגרת העץ שסביב הריחיים ^[5], [והוא משמש שלא יתפזר הקמח ^[6]], שהוא קבוע, ואין מזיזים אותו ממקומו, אבל לא את הקלת - האפרכסת ששופכים לתוכה את התבואה כדי לטוחנה ^[7], ואינה נמכרת עם הבית לפי שמיטלטלת היא, ולא את התנור ולא את הכירים, שמיטלטלים הם.

הערות

^[1] ר"י בן חכמון.

^[2] והאח שקיבל את השדה החיצונית, אינו נחשב מוכר בעין רעה, שהרי את חלקו בשדה הפנימית מכר בעין יפה, ובשדה החיצונית אינו נחשב מוכר אלא לוקח, ובלוקח לא שייך עין יפה, כך פירש הרשב"ם. אבל התוס' רי"ד הקשה על פירוש הרשב"ם, כי מכל מקום כיון שהחיצון מוכר את השדה לפנימי, היה לו לשייר דרך לפנימי. לכן פירש, כי כיון שהפנימי שצריך לקבל את הדרך, הוא זה שמוכר את השדה החיצוני שבו הדרך, הרי הוא מסתלק מן הדרך מפני שמוכר בעין יפה, ואף על פי שהחיצוני שנותן את השדה לפנימי, רוצה לתת את הדרך ולמכור בעין יפה, לא קנאו בעל השדה הפנימי, כיון שהולכים אחר המקבל שאינו רוצה את הדרך בשעת חלוקה. ובשיטה מקובצת בשם שיטה לא נודע למי פירש, כי כיון ששניהם מוכרים זה לזה בעין יפה זה היפך מזה, יש לנו להעמיד כל אחד בשלו ושלא יקח משל חברו כלום, וכעין מה שאמרו בגמרא במוכר לשנים בבת אחת, שאינו מוכר בעין יפה לאחד על חשבון השני.

^[3] הרשב"א [בשו"ת ח"ב סי' רצה] נשאל, שכאן נפסקה הלכה כשמואל, ונתבאר בגמרא ששמואל סובר כי האחים שחלקו נחשבים כלקוחות, הקונים זה מזה את החלק שלקחו לעצמם בירושה, ואילו בפרק בית כור נפסקה ההלכה כרב שאמר יורשים הם, וכשחלקו האחים מתברר שכל אחד ירש מאביו את החלק המסוים שקיבל. ולכן אם בא בעל חוב של אביהם ונטל את חלקו של אחד מהם, בטלה החלוקה, וכל האחים מפסידים בשוה. ותירץ הרשב"א, שלענין טריפת לקוח הם חולקים את הירושה כיורשים, כי אותו אח שניטל חלקו, אילו היה יודע שיבא בעל חוב ויטול חלקו, לא היה נוטלו בחלוקה, לכן בטלה חלוקתן. מה שאין כן כאן לגבי חלונות ואמת המים ודרך, על דעת כן חלקו, שכל אחד אינו משייר לעצמו כלום בחלק חבירו, ומוכר לאחיו כל זכות שיש לו בו, וכלקוחות הם מחלקים את הירושה.

^[4] כתב הדברי חיים [להג"ר יצחק אויערבך, דיני מכירה סי' לח]: כי אפשר שרק אם מכר לשניהם זה בפני זה, אנו אומרים שאינו נותן לאחד בעין יפה על חשבון השני, אבל אם מכר באופן שהפנימי לא ידע שמוכר באותה שעה את החיצון לאחר, והחיצון ידע שהפנימי קונה באותה שעה, יש לומר שקנה הפנימי את הדרך, כיון שהפנימי כוונתו לקנות את הדרך, והחיצון, כיון שיודע שהפנימי אינו יודע ממכירת החיצון ומשום כך סומך שיהיה לו דרך, ממילא קנה החיצון על דעת כן שיהיה לבעל הפנימי דרך.

^[5] כך פירשו רשב"ם כאן, ורש"י לעיל [כ ב]. והרמב"ם בפירוש המשניות פירש, שהוא עץ כעין ריחים שעליו מעמידים את הריחים לטחינה, ובזבין [פ"ד מ"ב] כתב: עגול של עץ מניחין תחת הריחים כדי שיורמו מעל הארץ בעת הטחינה וגם הוא בנוי בקרקע. וכן משמע בריטב"א לעיל. אבל המאירי [בדעה הראשונה] והראב"ד נוקטים, שהאיצטרוביל היא הריחים התחתונה שהיא מחוברת בטיט וקבועה.

^[6] מאירי

^[7] כן פירשו הרשב"ם ורש"י [לעיל כ ב], והיד רמה [כאן אות מ, ובפ"ב אות מז], והר"י מיגש לעיל, ופסקי הרי"ד, והנמוקי יוסף כאן. אבל הרמב"ם בפירוש המשניות כאן ובזבים [פ"ד מ"ג] וברא"ש שם פירשו, שהקלת הוא עיגול של עץ סביב הריחים שלא יצא הקמח, [והיינו איצטרוביל לדעת הרשב"ם]. והערוך [ערך קלת] פירש שהקלת הוא הבסיס לריחים התחתונה. והר"י בן חכמון פירש, כי הוא הכלי שמקבל את הקמח היוצא מהריחים. וכעי"ז ברע"ב כאן. והריטב"א ועוד ראשונים מפרשים שקלת הוא הריחים העליונה.

הלכה כדברי חכמים, ורב ירמיה בר אבא אמר בשם שמואל: הלכה כר' עקיבא. אמר ליה [לו] רב ירמיה בר אבא לרב הונא: והא זמנין סגיאין אמריתה קמיה [הרי פעמים רבות אמרתי אותה לפני] רב: הלכתא [הלכה] כר' עקיבא, ולא אמר לי ולא מידי [דבר], משמע שהוא סובר שלא כפי שאמרת בשמו! אמר ליה [לו]: היכי תניתה [איך שנית את המשנה]? אמר ליה [לו]: איפכא תנינא [ההיפך שניתי], כלומר, שבגירסת המשנה שלו היו הדעות הפוכות. אמר לו: משום הכי [כך] לא אמר לך ולא מידי [דבר], שהרי אם הופכים את הדעות, דברי חכמים במשנה הם דברי ר' עקיבא לשיטתך.

על דברי רב ושמואל בענין זה, אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: לימא אזדו לטעמייהו [האם לומר שהם הולכים בענין זה לשיטתם], ש

אמר רב נחמן אמר שמואל: האחין שחלקו את נחלת אביהם — אין להן לא דרך זה על זה כפי שהיה שם קודם לכן, ולא זכות לשים סולמות זה על זה, ולא זכות חלונות זה על זה למנוע מן האחר לבנות מולם, ולא להעביר אמת המים זה על זה.

והוסיף: והזהרו בהן, שהלכות קבועות הן. ורב אמר: בכל המקרים האלה יש להן. ונמצא שהם הולכים כל אחד לשיטתו, שלדעת שמואל האחים (שהם כמוכרים) מכרו זה לזה בעין יפה ולא שמרו לעצמם זכויות, ולדעת רב בעין רעה מוכרים.

ומעירים: אף שכן הוא, צריכא [צריכים] הדברים להיאמר פעם נוספת ואינם נלמדים זה מזה, דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] רק בההיא ביחס לאחים שחלקו, היינו אומרים בההיא קאמר [אמר] רב שלאחים יש דרך זה על זה, משום דאמר ליה [שאומר לו] אח אחד לחבירו: בעינא למידר ביה כי היכי דדרו ביה אבהתי [רוצה אני לגור בו כמו שגרו בו אבותי], שהיתה להם דרך והיה להם זכות שימוש בכל הדברים. תדע שיש ממש בטענה כזו, דכתיב [שנאמר]: "תחת אבתיך יהיו בניך" (תהלים מה יז), אבל בהא [בזו] במכירה סתם, אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לשמואל שבעין יפה מוכר.

ולהיפך, ואי איתמר בהא [ואם היה נאמר רק בזו במכר], היינו אומרים: בהך קאמר [בזו אמר] שמואל שלא שייר לעצמו הדרך, משום שבעין יפה מוכר, אבל בהא [בזו], באחים שחלקו, אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לרב, שהשיקול של "כדרך שדרו אבותי" גובר על כך, על כן צריכא [צריך] שייאמרו הדברים.

ולגופו של דבר אמר ליה [לו] רב נחמן שהיה ממשיך דרכו של שמואל, לרב הונא: הלכתא כוותין [הלכה כמותינו], או הלכתא כוותייכו [הלכה כמותכם]? אמר ליה [לו]: הלכתא כוותייכו [הלכה כמותכם], דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני [שאתם קרובים לשער ראש הגולה שמצויים שם דיינים] ומשום כך בקיאים אתם יותר בדיני ממונות.

א איתמר [נאמר]: שני בתים שהיו זה לפנים מזה, אם העביר את שניהם, לשני אנשים שונים במכר, או שניהם במתנה — אין להן זכות לדרך זה על זה, כלומר, זכות מעבר של הפנימי דרך ביתו של החיצון, וכל שכן אם נתן את החיצון במתנה ואת הפנימי במכר שאין לפנימי זכות למעבר על החיצון, שיש מקום להניח שנותן עדיפות למתנה.

וגם במקרה שמסר את החיצון במכר ופנימי במתנה, סבור מינה [חשבו מכאן] שאין להן דרך זה על זה;

ולא היא (ואינו כן), מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה]: במה דברים אמורים שמשייר לעצמו זכויות במה שמוכר — במוכר, אבל בנותן מתנה נותן את כולן? אלמא [מכאן], כי מאן דיהיב [מי שנותן] מתנה — בעין יפה יהיב [נותן], יותר מן המוכר. הכא נמי [כאן גם כן] אנו צריכים לומר שמאן דיהיב [מי שנותן] מתנה — בעין יפה יהיב [נותן], ונותן לו זכויות יתירות מלקונה, ולכן יש לפנימי שקיבל את ביתו במתנה זכות מעבר דרך בית החיצון שקנה את הבית.

ב משנה המוכר את הבית — מכר עמו את הדלת אבל לא מכר את המפתח, מכר את המכתשת הקבועה בקרקע אבל לא את המכתשת המיטלטלת, מכר את האיצטרוביל, החלק התחתון, הקבוע, של הריחיים, אבל לא את הקלת, החלק העליון, האפרכסת שבה שופכים חיטים לריחיים, ולא את התנור ולא את הכירים לפי שהם נחשבים כמיטלטלים. בזמן שאמר לו המוכר: "הוא, הבית, וכל מה שבתוכו אני מוכר לך "

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The halakha is in accordance with the statement of the Rabbis, while Rav Yirmeya bar Abba says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. Rav Yirmeya bar Abba said to Rav Huna: But many times I said before Rav that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, and never did he say anything to me, which indicates that he holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva and not that of the Rabbis. Rav Huna said to him: How did you teach the mishna before Rav? Rav Yirmeya bar Abba said to him: I taught it with the opposite attributions, that is to say, the opinion that is attributed in the mishna to Rabbi Akiva, I would teach in the name of the Rabbis. Rav Huna said to him: Due to that reason, he never said anything to you, as Rav agreed with the version that you attributed to Rabbi Akiva.

With regard to the opinions of Rav and Shmuel, Ravina said to Rav Ashi: Shall we say that Rav and Shmuel, in their opinions stated with regard to this matter, each follow their general lines of reasoning, as they appear to have disagreed about this same issue in another context as well?

As Rav Naḥman says that Shmuel says: With regard to brothers who divided their father’s estate between them, they do not have a right of way against each other, i.e., to walk through the other’s property to reach his own, even though this is how the place was used in their father’s lifetime; nor do they have the right of ladders against each other, i.e., the right to set up a ladder in the other’s property in order to get to his own; nor do they have the right of windows against each other, i.e., the right to prevent the other from building a wall facing his windows; nor do they have the right of a water channel against each other, i.e., the right to pass a water channel through the other’s property.

Rav Naḥman continues: And be careful with these rulings, since they are established halakhot. And Rav says: They do retain all of these privileges. Consequently, Rav and Shmuel appear to be following their general lines of reasoning here, as Shmuel holds that when the brothers, who are like sellers, divide their father’s estate, they transfer property to each other generously without retaining privileges in each other’s property, while Rav holds that they transfer the property sparingly.

The Gemara comments: Nevertheless, it was necessary to teach this disagreement in both cases, as the halakha in the one case cannot be derived from the halakha in the other. As had we been taught this dispute only in that case, of the brothers who divided their father’s estate, I would have said that only in that case does Rav say that they retain all of the earlier privileges, because one brother can say to the other: I wish to live in this house just as my ancestors, who had all of those privileges, lived in it. Know that there is substance to this claim, as it is written: “Instead of your fathers shall be your sons” (Psalms 45:17). But in this case of an ordinary house sale, say that he concedes to Shmuel that a seller sells generously.

And if the dispute was stated only in this case of an ordinary house sale, I would have said that only in this case does Shmuel say that a seller sells generously and does not withhold a path for himself, but in that case, of the brothers who divided their father’s estate, say that he concedes to Rav that the desire to live there just as his ancestors did supersedes the seller’s general tendency to sell generously. Therefore, it was necessary to teach this dispute in both cases.

As for the ruling itself, Rav Naḥman, who was a disciple of Shmuel, said to Rav Huna: Is the halakha in accordance with our opinion, or is the halakha in accordance with your opinion? Rav Huna said to him: The halakha is in accordance with your opinion, as you are near the gate of the Exilarch, where the judges are frequently found, and therefore you are more proficient in monetary law.

§ It was stated: If there are two residences, one situated behind the other, and the owner transferred ownership of the two of them, each one to a different person, by means of a sale, or if he transferred ownership of the two of them, each to a different person, as a gift, they do not have a right of way against each other. That is, the one who acquired the inner residence may not pass through the outer residence, since each of them received equal privileges from the previous owner. And all the more so is this the halakha if the outer residence was transferred by means of a gift, and the inner residence was transferred by means of a sale, as it may be assumed that a gift is made in a more generous manner than is a sale.

As for the case where the outer residence was transferred by means of a sale, and the inner residence was transferred by means of a gift, some Sages at first understood from here that they do not have a right of way against each other, that is, that the recipient of the inner residence may not pass through the outer residence.

But that is not so, as didn’t we learn in a mishna (71a): In what case is this statement, that these items are excluded, said? It is said with regard to one who sells a field, but with regard to one who gives it away as a gift, it is assumed that he gives all of it, including everything found in the field. Apparently, one who gives property as a gift gives it more generously than does one who sells it, as gifts are generally given to friends to whom one wishes to transfer as many privileges as possible. Here too, then, one who gives property as a gift gives it more generously than does one who sells it, and so the recipient of the inner residence acquires a right of way through the outer apartment.

MISHNA: One who sells a house has, as part of the sale, sold also the door, but not the key. He has sold the mortar that is fixed in the ground, but not the portable one. He has sold the immovable lower millstone [ha’itzterobil], but not the portable upper stone [hakelet], the funnel into which one pours the grain to be ground. And he has sold neither the oven nor the double stove, as they are deemed movable. When the seller says to the buyer: I am selling you it, and everything that is in it,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ושמואל אמר הלכה כר"ע. דאמר בעין יפה מוכר:

אנא איפכא תנינא. דרב הונא דאמר דהלכה כחכמים ס"ל בעין יפה מוכר ושמואל אמר הלכה כר"ע דאמר מוכר בעין רעה מוכר:

לא אמר לך מידי. דהיינו כרב סבירא ליה:

האחין שחלקו. בנכסי אביהן:

אין להן דרך זה על זה וכו'. דהואיל דחלקו בעין יפה חלקו וצריכין ליקח זה מזה דרך וגם לא חזקת חלונות וגם לא חזקת סולמות להניח זה בחצר זה להעלותו לגגו ולא אמת המים של זה לעבור בחלקו של זה:

ורב אמר יש להן. דס"ל כלישנא קמא כחכמים דאמרי מוכר בעין רעה מוכר:

דאי אשמועינן בהא. באחין שחלקו דבהא אמר רב דבעין רעה חלקו ויש להן. משום דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך:

אבל בהא. גבי מוכר:

קאמר שמואל. דהמוכר בעין יפה מוכר אבל בהך דאחין אימא מודי ליה לרב קמ"ל דאפי' הכי פליגי: רב נחמן הוה תלמיד דשמואל כדאמרינן לעיל אמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו ורב הונא הוה תלמיד דרב:

הלכתא כוותין. דאמרינן מוכר בעין יפה מוכר:

או הלכתא כוותייכו. דאמריתו מוכר בעין רעה מוכר:

שניהם מכרו במכר או שניהם נתנו במתנה לשניהם אין להם ללוקחין או למקבלין דרך זה על זה. משום דהמוכר או הנותן בעין יפה מוכר ונותן:

מכל שכן דאין להן. היכא דחיצון נותן במתנה דיפה כח מתנה מכח מכירה כדאמרינן בגמ' בסיפא דפרקין ובעין יפה נתן החיצון ופנימי דמכר אין לפנימי דרך על החיצון כלום אע"ג דמשועובד חיצון לפנימי:

חיצון מכר ופנימי נתן מהו. מי אמרי' דיפה כח מתנה מכח מכירה ובעין יפה נתן יש לו דרך או לא לטעמיה דר' עקיבא:

מי לא תנן בד"א. דאין צריך ליקח להן דרך לדברי חכמים:

במוכר. דבעין רעה מוכר:

אבל בנותן מתנה נתן את כולה. דבעין יפה נתן הכי נמי לההוא דיהיב מתנה בעין יפה נתן לו ויש לפנימי דרך על החיצון:

פיסקא המוכר את הבית מכר את הדלת. דהוי מחובר לבית שהוא מחובר לקרקע וכל מחובר לקרקע הרי הוא כקרקע:

אבל לא את המפתח. דלא הוי כלל מחובר דאי בעי מצי לנוטלה ויוצאת ונכנסת היא. המכתשת הקבועה. בקרקע:

איצטרוביל. היינו מקום שכיבת הרחיים הסדינין שקבוע בקרקע:

אבל לא את הקלת. היינו רחיים העליונה שחוזרת דלא הוי מחובר:

מכר את התנור ואת הכירים. אם קבועין בקרקע:

בזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו כולם מכורין. אפי' כלים המיטלטלין שיש בו:

הא דתנן מכר [וכו'] לא את התנור ולא את הכירי' ולא את הריחי' ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כלן מכורין. ברייתא (סז,ב) פליגא עלה דקתני ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין אבל לא את התנור ולקמן נמי תנן במתני' המוכר בית הבד וכו' אבל לא מכר לא העבירין ולא את הגלגל ולא את הקורה ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כלן מכורין ואלו בברייתא תניא בין כך ובין בך לא מכר לא את העבירין ולא את הגלגל ולא את הקורה וכו' וכתב עליה ר"ח ז"ל והילכתא בסתמא דמתני' ואע"ג דמתני' חולקת לא חיישינן לה, וכן כתב רב האיי גאון ז"ל בספר המקח לפיכך כתבן רבינו הגדול ז"ל סתם שהלכה כסתם משנתנו, והדבר ידוע.

מתני': המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא מכר את המפתח וכו' ולא מכר לא את התנור ולא את הרחים. כך כתוב בנוסח הספרים שלנו. ולגרסא זו לא פליגא מתניתין בהא אברייתא. וכן יש בנוסח משנתינו מכר המכתשת הקבועה אבל לא מכר את המטלטלת, ובברייתא מכר את החקוקה אבל לא את הקבועה, ולפי זה מתניתין רבי אליעזר היא, ואפילו הכי קיימא לן כסתם מתניתין ויש מי שגרס בברייתא מכר המכתשת הקבועה אבל לא את החקוקה, ופירש הראב"ד ז"ל החקוקה היושבת בחקק שלה אשר הכינו לה לישב בתוכו ולא קבעוה שם בטיט והקבועה היא הקבועה בטיט, ומתניתין כולי עלמא היא. וכן הוא בירושלמי. וכתב הרב ז"ל שזו הגרסא ישרה בעיניו. ואם הגרסא כן לא ידעתי על אי זה יחלוק רבי אליעזר. ואולי על המפתח, דמפתח הקבוע היא דומיא דדלת, כדאמרינן בגמרא, אלא שאני תמה שהדלת בעצמו אינו מחובר לקרקע.

האחים שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות ולא סלמות ולא אמת המים ר"ל דין דרך ודין חלונות שלא לבנות כנגדן וכן בכלם וכבר ביארנו הענין בפרק ראשון:

אע"פ שביארנו שהמוכר בעין יפה מוכר אין המדה שוה בו לנותן שהנותן נותן בעין יפה יותר מן המוכר מעתה שני בתים זה לפנים מזה שהפנימי צריך לדרך החיצון מכר שניהם לשני בני אדם כאחד או נתן שניהם לשני בני אדם כאחד אין להם דרך זה על זה שהרי מכח עין יפה נסתלק הדרך מהם וכל שכן אם חיצון במתנה ופנימי במכר אבל אם היה הפנימי במתנה והחיצון במכר יש לפנימי דרך על החיצון שעין יפה של מתנה מרובה משל מכר ומ"מ אם לא היו הקנאות אלו כאחד אם הקנה את הפנימי תחלה אפילו במכר והקנה את החיצון אח"כ אפילו במתנה כבר זכה הפנימי בדרך משעת מקחו ואין מתנה הבאה אחריה מפקיעתו וכן אם הקנה את החיצון תחלה זכה בהסרת הדרך הפנימי מעליו:

המשנה השניה והכונה בה לבאר החלק השני במוכר את הבית איזה מן הדברים שאינן גוף הקרקע נקנין עמה ואמר על זה המוכר את הבית מכר לו את הדלת אבל לא את המפתח מכר לו את המכתשת הקבועה אבל לא את המטלטלת מכר את האצטרובל אבל לא את הקלת מכר תנור מכר כירים בזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כלן מכורים אמר הר"ם פירוש מכתשת הוא כלי שכותשין ושוחקין בו הדברים הגסים כמו מכתשת אבן וזולתם ואצטרובל הוא עץ כעין ריחים מעמידין עליו הריחים לטחון וקלת עגול מעץ שעושין סביב לריחים כדי שלא יתפזר כלום מן הדבר הנטחן:

אמר המאירי מכר את הבית מכר את הדלת פירוש מפני שהוא קבוע לשם וכלל הדברים שכל תשמישי בית הקבועים מכורים עמה אבל לא המטלטלין וכן אמרו בגמ' שמכר את הנגר והוא בריח הקבוע בכותל ואת המנעול והוא קבוע בדלת אבל לא מכר את המפתח מפני שאינו קבוע ופירשו בגמ' אפילו קבעה בדלת הואיל ואינה צורך הבית אלא לשמירה מעולה אבל הדלת הרי היא כאחת מן הכותלים ונגר ומנעול קבועות ביותר במסמרים והרי הם כדלת מכר את המכתשת הקבועה ומחברת בקרקע אבל לא את המיטלטלת אע"פ שמיושבת במקום אחד שבבית ואינה זזה משם מכר את האיצטרובל והוא הרחים התחתונה שהיא מחוברת בטיט וקבועה אבל לא את הקלת והיא העליונה שאינה קבועה כל כך ואין צריך לומר שלא קנה את האפרכסת ויש מפרשים באיצטרובל העיגול שסביב הרחים שלא יתפזר הקמח הקלת פירשו שהיא האפרכסת ומ"מ בכל דבר אתה דן בו לפי קביעותו ולפי פירושנו אין גורסין במשנה ולא את הרחים וכן אין גורסין אותו בבריתא הנזכרת בגמ' וכן בספרים מדוייקים לא נמצא שם רחים לא במשנה ולא בבריתא מכר את התנור ואת הכירים פירוש בזמן שהם מחוברים בטיט ויש גורסין לא מכר את התנור ואת הכירים ואתה מפרשו בשאין מחוברין בטיט אע"פ שמיושבות במקום אחד ואם אמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כך אלו מכורים לפי שכל אלו מיוחדין לבית ואדם מושיבן במקום אחד ונותן להם חנייה בקרקע לזמן מרובה או לעולם ואינן בכלל שאר כלים שבבית ואע"פ שבמכירת חצר אם אמר לו מה שבתוכה מכר כל כלים שבבית כל שהוא מרבה במכר הקרקע מרבה במכר תשמישיו בחצר יותר מבבית ובעיר יותר מבחצר כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כדברי חכמים ושמואל אמר הלכה כרבי עקיבא. וקימא לן כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני, ותו דהא איפסיקא הלכתא כותיה לקמן:

לו. ואזדו רב ושמואל לטעמיהו דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זה על זה והזהרו בהן שהלכות קבועות הן ורב אמר יש להן. וכבר פרישנא בפירקא קמא (לעיל בבא בתרא ז,ב סי' עב) במאי קא מפלגי, שמואל סבר האחין שחלקו לקוחות הן ומוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו זכות בדבר המכור כלל, ורב אמר אין האחין שחלקו לקוחות הוו כדאמרת מיהו מוכר בעין רעה מוכר כרבנן.

א"ל רב נחמן לרב הונא הלכתא כותין או הלכתא כותיכו א"ל הלכתא כותיכו דמקריביתו אבבא דריש גלותא דשכיחי דיאני. וש"מ דהלכתא כשמואל דפסק הלכתא כר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר. וש"מ דהלכתא כותיה נמי גבי האחין שחלקו דלקוחות הוא ומוכר בעין יפה מוכר דתרוייהו בחד טעמא אוקימנוהי בגמרא. וההיא דפסיקא הלכתא בפרק בית כור עפר (לקמן בבא בתרא קז,א) גבי שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים וגבי שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן דאיפסיקא הילכתא דבטלה מחלוקת, דמשמע דסבירא לן דהאחין שחלקו יורשין הוו, כי טעמיה דרב התם, לא קשיא, דכי אמרינן האחין שחלקו לקוחות הן במילתא דאתיא מחמת נפשיהו, כגון דרך וחלונות וסולמות ואמת המים דמחמת נפשיהו קאתיין, הילכך סבירא לן דלקוחות הוו דהא אינהו הוא דאקנו להדדי חולקא דהדדי. אבל לגבי מילתא דאתיא מחמת איניש אחרינא, כגון שבא להן אח ממדינת הים או שבא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן, (ו)לא מהניא חולקא דידהו לגבי ההוא אחא אחרינא ולא לגבי בעל חוב ולא מידי, אלא הוו להו כמאן דלא פלגי כלל ואמטול הכי בטלה מחלוקת. ואמטול הכי קא מסקינן הכא טעמא דרב גבי האחין שחלקו דסבירא ליה דיש להן דרך זה על זה משום דמוכר בעין רעה מוכר, אלמא לקוחות הוי, ואלו התם גבי שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן קא מסקינא טעמיה דרב דאמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו יורשין הוו. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי קשיא הילכתא אהילכתא וקשיא נמי דרב אדרב, אלא לאו ש"מ כדקאמרינן:

לז. איתמר שני בתים זה לפנים מזה שניהן במכר ושניהן במתנה אין להן דרך זה על זה וכל שכן חיצון במתנה ופנימי במכר. האי שניהם במכר ושניהם במתנה בדקאתו תרוייהו מכח חד עסיקינן, כגון שמכר לזה אחד ולזה אחד או שנתן לזה אחד ולזה אחד. אין להן דרך זה על זה, דאמר ליה חיצון לפנימי כי היכי דלדידך זבין ויהיב בעין יפה לדילי נמי זבין ויהיב בעין יפה. וכל שכן חיצון במתנה ופנימי במכר, דכל היכא דגבי מוכר בעין יפה מוכר כ"ש גבי נותן דבעין יפה נותן כדמיברר לקמן. ודוקא בדאקני להו לתרוייהו בבת אחת, וכל שכן דזבניה לחיצון והדר זביניה לפנימי. אבל זב(י)ניה לפנימי לחד והדר זב(י)ניה לחיצון לאחרינא, אי נמי יהביה נהליה במתנה, יש להן דרך זה על זה, דמכי זבניה לפנימי לחד ושייריה לחיצון לנפשיה קני פנימי דרך בחיצון דומיא דמכרן לאחר, דס"ל כר' עקיבא דאמר אין הלוקח צריך ליקח לו דרך, וכי הדר זביניה לחיצון לאחר אע"ג דזבין ליה נמי בעין יפה לא מהני ליה ולא מידי, דלא יכיל לזבוניה ליה אלא מאי דשייר לנפשיה, ואלו הכא כיון דמקמי זביני דחיצון [זבניה לפנימי] כי זבין בעל חיצון מאי דשייר בעל פנימי הוא דזבין.

חיצון במכר ופנימי במתנה מאי. וכד זבין להו לתרוייהו בבת אחת קא מיבעיא לן, מי אמרינן כי היכי דנותן בעין יפה נותן מוכר נמי בעין יפה מוכר ואין להן דרך זה על זה, או דילמא הנ"מ גבי מכירה ומכירה וגבי מתנה ומתנה דתרוייהו כי הדדי נינהו, דכי היכי דלמר בעין יפה למר נמי בעין יפה, אי נמי גבי חיצון במתנה ופנימי [במכר] דודאי בעל מתנה עדיף ולית ליה לבעל המכר דירכא עילויה דבעל מתנה, אבל חיצון במכר ופנימי במתנה דבעל מתנה צריך דרך, עין יפה דבעל מתנה עדיפא טפי ויש להן דרך זה על זה.

סבור מינה דאין להן דרך זה על זה. דתרוייהו כי הדדי נינהו ולא היא מי לא תנן בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולם. אלמא אפילו במילי דסבירא לן גבי מכר לדברי הכל דבעין רעה מוכר מאן דיהיב במתנה בעין יפה יהיב, הכא נמי אף ע"ג דהיכא דפנימי במכר אין להן דרך זה על זה, היכא דפנימי במתנה וחיצון במכר בעל מתנה עדיף מבעל מכר ויש להן דרך זה על זה. וכן הלכה:

(יא) פיסקא דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להן דרך זע"ז. פי' דקסבר מוכר בעין יפה מוכר. וכשמכר הפנימי לחיצון חלקו. בעין יפה מכר לו וסילק דרכו מעליו. ואי קשיא והרי שניהם הן לוקחין ושניהן הן מוכרים שהפנימי מכר לחיצון את חלקו והחיצון קנה ממנו. וכן החיצון מכר לפנימי את חלקו והפנימי קנה ממנו. וכמו שהפנימי מכר לחיצון בעין יפה וסילק דרכו מעליו נאמר שגם החיצון מכר לפנימי בעין יפה ונותן לו דרך עליו ויהי' לו דרך דמאי ראית דאזלית בתר עין יפה דפנימי זיל בתר עין יפה דחיצון ויהי' לו דרך. תשובה אמת ודאי דשניהם מוכרים בעין יפה זה לזה אבל מיהו הפנימי הוא המקבל והחיצון הוא הנותן שהפנימי הוא צריך לדרך ולא החיצון וכיון שהפנימי שהוא המקבל מסתלק מן הדרך מפני שמכר בעין יפה אע"פ שגם החיצון שהוא נותן רוצה ליתן לו את הדרך לא קנאו כיון שהוא אינו רוצה לקבלו. ואם רוצה עכשיו לתובעו אינו יכול. כיון שבעת החלוקה נסתלק מפני שמכר בעין יפה וכל זמן שזה רוצה ליתן וזה אינו רוצה לקבל בתר זה שאינו רוצה לקבל אזלי'. וזה דומה למאי דאמרי' טענו חטין והודה לו בשעורים שהוא פטור אף מן השעורין מפני שמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו מן החטים שכפר לו פטר משבועה דאורייתא שלא יקרא מודה במקצת הטענה מפני שמה שטענו בחטים לא הודה לו קצת בהם וגם מן השעורים שהודה לו פטור מלשלם מפני שמה שהודה לו לא טענו ואע"פ שפיו של זה כמאה עדים והוא מודה שחייב לו גם פיו של זה כמאה עדים והוא מודה שלא נתן לו. ונמצא שזה רוצה ליתן וזה אינו [רוצה] לקבל ובתר מקבל אזלי'. ורבי' שמואל כ' אבל גבי חיצון לא שייך עין רעה במה שאינו נותן לו את הדרך שהרי אינו מוכר בשדה זו החיצון אלא לוקח הוא. ובלוקח לא שייך עין יפה. אבל בשדה הפנימי הוי מוכר שמכר לאחיו חלקו ובההוא שמכר לא שייר לעצמו כלום וליכא עין רעה גבי' כלל. ואין נ"ל כלל. כיון דחיצון הוי מוכר בשדה הפנימי ואמרי' מוכר בעין יפה מוכר שייר לו לפנימי דרך עליו והוא אין לו שום חזקה על הפנימי שתאמר כי נסתלק מעליו בעין יפה שמכר לו ואין לומר עין יפה אצלו אלא להשתעבד לפנימי בדרך כדאמרי' גבי מכרן לאחר ואם לא שייר לו נמצא כי בעין רעה מכר לו כדאמרי רבנן גבי מכרן לאחר. א"ו אין לתרץ אלא כמו שתירצתי. וראיתי שגם רבינו תם זצוק"ל כתב וקשיא לן אמאי אין להן דרך זע"ז. כי היכי דהאי פנימי בעין יפה מכר ולא שייר לעצמו דרך ה"נ האי חיצון הוי מוכר בעין יפה ונותן לו דרך. איכא למימר דכיון דזה מכר בעין יפה וזה מכר בעין יפה זה יטול חלקו משלם ולא יהא לזה עליו כלום וזה כמו כן וס"ל דזהו עין יפה כשמניח לו חלקו בידו משלם אע"ג דלא הניח לו דרך עליו דכ"ז שלא נטל זה מחלקו של חבירו כלום עין יפה קרי לי' ואין הדברים הללו נראים לי כלל. שאין לומר גבי חיצון עין יפה אא"כ משתעבד לפנימי בדרך כאשר הי' בתחילה א"ו אין לתרץ אלא כאשר תירצתי אע"פ שהחיצון רוצה ליתן לו זה הפנימי אינו רוצה לקבל:

(יב) ולא חלונות זע"ז פי' האי דקאמר שאין חלונות זע"ז לא נאמר שאינו יכול להחזיק בתוך של חבירו למונעו לבנות כותל בתוך שלו כנגד חלונותיו שלא יאפילו אלא ה"ז בונה בתוך שלו ואינו נמנע מפני חלונותיו של זה אבל אם הוא אומר לו סתום חלונותיך מעלי מפני היזק ראיי' אינו יכול שלא מכר לו בעין יפה דבר הבנוי בשלו לסותמו אלא השיעבוד שהוא משועבד לו חברו דהיינו שלא יבנה בתוך שלו כנגד חלונותיו:

(יג) ורב אמר יש להן פי' דקסבר מוכר בעין רעה מוכר וכשמכר הפנימי לחיצון בעין רעה מכר לו ולא סילק את דרכו מעליו שהוא משועבד לו ואע"פ שגם החיצון מכר לפנימי בעין רעה ויש לומר שלא שייר לו דרך לא כל הימנו לסלק שיעבודו של פנימי כיון שהוא אינו רוצה להסתלק אלא הרי הוא משועבד לו כבתחלה דודאי מכרן לאחר דמתני' דאמרן אין להם דרך מפני שאין מי שיעכב על ידו אבל הכא שהפנימי מעכב על ידו והיא משועבד לו לא כל הימנו לסלק שיעבודו בלא רצונו:

(יד) שני בתים זה לפנים זה כו' פי' לא מבעי' לשמואל דאמר גבי שני אחים שאין להן דרך זע"ז דה"נ אין להן דרך דהשתא כד איהו גופי' מזבין לחברי' אמרי' דלא שייר לעצמו דרך כד מזבין להו לאחריני לא כ"ש אלא אפילו לרב. דאמר התם יש להן הכא מודה דאין להן דהתם משום דאיהו גופי' לא מסתלק אבל הכא דדעת אחרת מקנה לשניהם אמרי' כי היכי דאין לו לחיצון חלק על הפנימי כך אין לפנימי נמי חלק על החיצון דכך זיכה לזה כמו לזה כדאמר רב זביד בפירקין דלעיל גבי אילנות לזה וקרקע לזה:

(טו) מכר את הדלת אבל לא את המפתח לימא מתני' דלא כר' מאיר דאי ר"מ האמר מכר את הכרם מכר תשמישי הכרם פי' הקנים שבכרם שהן מיוחדין אע"פ שלא קבעו בכרם הויא פלוגת' דר"מ ורבנן דלר"מ הן מכורין כיון שהן מיוחדין ולרבנן אינן מכורין עד שיהו קבועין והאי מפתח נמי אע"פ שאינו קבוע מיוחד הוא לבית אפילו תימא ר"מ התם קבוע הכא לא קביע פי' הקנים שבכרם קבוע תשמישייהו לאותו כרם ואינן מטלטלין לכרם אחר אבל המפתח דמתני' כגון שאינו קביע תשמישו לאותו בית לבדו אלא הוא פותח בו בתים אחרים ומש"ה אינו מכור:

והא דומיא דדלת קתני. מה דלת קביע אף מפתח נמי קבוע. פירש מה דלת קבוע הוא תשמישו שאין מטלטלין אותו מבית לבית אף מפתח נמי בכה"ג מיירי שקבוע תשמישו לאותו בית מיוחד לו ואפ"ה קתני דאינו מכור אלא מחוורתא מתני' דלא כר"מ:

רב ושמואל אזדו לטעמייהו דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו כו'. פירוש משום דסבירא ליה לשמואל דמוכר בעין יפה מוכר ולפיכך כשמכר פנימי לחיצון בעין יפה מכר לו ולא שייר דרך לעצמו. ואם תאמר אדרבה נימא איפכא דבעין יפה מכר לו חיצון לפנימי ומכר לו דרך עליו. נראה לי דלאו קושיא הוא משום דכי אמרינן דאין להם דרך הוי עין יפה גבי מכירת פנימי לחיצון ואינה כל כך עין רעה גבי מכירת חיצון לפנימי דמכל מקום במה שמכר לו לא שייר כלום אבל אי נימא איפכא דיש לו דרך לפנימי על החיצון לפי שהחיצון בעין יפה מכר לו ונתן לו את הדרך הוי עין רעה לגמרי אצל הפנימי שאף מה שמכר לחיצון דהיינו בית החיצון לא מכרו לגמרי וזו עין רעה גמורה שאף במה שאדם מוכר שייר לעצמו ומשום הכי אמר שמואל שאין להם דרך זה על זה שזו עין יפה שלהם שלא נשאר לאחד מהם בחלק על חבירו כלום ומהאי טעמא נמי אמרינן לקמן בשני בתים זה לפנים מזה דאין להם דרך זה על זה דכיון דלשניהם מכר אפילו לרבנן לשניהם בעין יפה מוכר וכמו שפירש ר"ש ז"ל עלה דההיא וכיון דבעין יפה מוכר זו היה עין יפה שלהם שלא יהא לאחד מהם בשל חברו כלום וכל כהאי גוונא לא הוי עין רעה לגמרי לחד מנייהו אבל אי על מנת דיש לו לפנימי דרך לפי שבעין יפה מכר לו אם כן הוי עין רעה לגמרי לגבי חיצון שאף במה שמוכר לו שייר והיינו טעמא דשמואל דאמר הכא אין להם דרך זה על זה ורב דאמר יש להם היינו טעמיה משום דסבירא ליה דמוכר בעין רעה מוכר וכיון שכן ודאי כשמכר לו פנימי לחיצון לא היה דעתו להסתלק ממה שהיה רגיל בו כבר דבעין רעה מוכר אבל כשמכר לו חיצון לפנימי לא הוצרך למכור לו את הדרך כי היכי דנימא דלא מכר לו כיון דסבירא ליה דבעין רעה מוכר דדרך לא היה צריך למכור לו שכבר היה מוחזק ורגיל בכך. הר"ן ז"ל.

ובשיטה שלא נודע שם מחברה תירץ דכיון דתרי עין יפה זה היפך מזה איכא אית לן להעמיד כל אחד בשלו ושלא יקח בשל חברו כלום ודומה למאי דאמרן שניהם במכר כו'. כן נראה לי ועיקר. עד כאן לשונו.

שני בתים זה לפנים מזה כו'. וכל שכן חיצון כו'. וכל שכן חיצון במתנה ופנימי במכר בדאקני להו תרווייהו בבת אחת קיימא וכל שכן אי אקני לחיצון והדר אקני ליה לפנימי ואי אקני לפנימי ושייר חיצון והדר אקני ליה לחיצון מכי אקני ליה לפנימי ושייר חיצון לא שנא אקני לפנימי במתנה לא שנא אקני במכר מההיא שעתא זכה ליה פנימי בדרך על החיצון דהא קיימא לן כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר וכל שכן נותן. ודאמרינן בתר הכי חיצון במכר ופנימי במתנה סבור מינה כו' לא משכחת לה אלא בדאקני להו תרווייהו בבת אחת וכל שכן אי אקני לפנימי והדר אקני לחיצון אבל אי אקני לחיצון והדר אקני לפנימי מכי אקני לחיצון ושייר פנימי לפניו מההיא שעתא זכה ליה חיצון בהסרת הדרך מעליו דהא קיימא לן כרבי עקיבא דאמר צריך ליקח לו הדרך כו'. הרא"ם ז"ל.

מתניתין: המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא מכר את המפתח כו'. ולא מכר את התנור ולא את הכירים כך כתוב בנוסח הספרים שלנו. ולגירסא זו פליגא מתניתין בהא אברייתא וכן יש בנוסח משנתנו מכר המכתשת הקבועה אבל לא מכר את המטלטלת ובברייתא מכר את החקוקה אבל לא את הקבועה ולפי זה מתניתין רבי אלעזר היא ואפילו הכי קיימא לן כסתם מתניתין ויש מי שגורס בברייתא מכר המכתשת הקבועה אבל לא את החקוקה. ופירש הראב"ד ז"ל החקוקה היושבת בחקק שלה אשר הכינו לה לישב בתוכו ולא קבעוה שם בטיט והקבועה היא הקבועה בטיט ומתניתין כן נראה לי וכן הוא בירושלמי. וכתב הרב ז"ל שזו הגירסא ישרה בעיניו ואם הגירסא כן לא ידעתי על איזה חולק רבי אליעזר. ואולי על המפתח דבמפתח הקבוע היא דומיא דדלת כדאמרינן בגמרא. אלא שאני תמה שהדלת בעצמו אינו מחובר לקרקע. הרשב"א ז"ל.

אבל לא את המפתח. פרישנא בגמרא מפתח דומיא דדלת אף על גב דקבוע בדלת אינו מכור. ופירש הראב"ד ז"ל טעמא מפני שהמפתח אינו צריך אלא לנטירותא יתירתא הוא אבל הדלת ודאי כאחד מן הכתלים הוא. ובגר ומנעול מכורים מפני שקבועים בדלת במסמרים קבועה גדולה. עד כאן לשונו ז"ל משיטה לא נודע שם מחברה.

תוס' בד"ה לא מכר כו' ואין להקשות אמאי נקט בגמ' ולא את הרחיים כיון דאפי' ר"א מודה כו' עכ"ל לפי הגירסא קמא במתני' דגרסינן לא את התנור ולא את הכירים כו' לא קשיא להו אמאי נקט להו ת"ק דר"א כיון דר"א מודה בכולהו דכן דרך התנאים דת"ק נקט אף דברים דלא פליגי אלא להך גירסא הכי קא קשיא להו כיון דנקט בברייתא ת"ק במלתיה תנור וכירים דלא מכר ור"א פליג בהו לא ה"ל למיתני שוב ולא את הרחיים דכ"ש הוא דלא מכר דבהא אפי' ר"א מודה דלא מכר ודו"ק:

ר"ש בד"ה כר' עקיבא כו' כר"ע דאמר ליה כו' כצ"ל:

בד"ה דאי אתמר כו' חלקת הס"ד וכצ"ל:

בד"ה שניהם כו' לעצמו את החיצון כו' נ"ב פירוש כגון מכר לו את הבור והדות כו':

ר"ש בד"ה בהמה כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אמר ת"ק כו' נ"ב שייך לעמוד שני:

גמרא א"ל איפכא תנינא כו'. לפ"ז נראה דגם מה שאמר בשם שמואל הל' כר"ע היה סבור דהיינו הל' דבע"ר מוכר. והא דר"נ דאמר בשמו האחין שחלקו אין להם כו' דמוכח דס"ל דבע"י מוכר ע"כ לא שמיעא ליה:

שם ואי איתמר בהא כו' אבל בההיא אימא מודי ליה לרב כו'. כצ"ל:

ר"ש ד"ה שניהם במכר. ולא מקרי ע"ר אפי' לרבנן כו'. נראה דצ"ל אפי' לר"ע:

במשנה המוכר את הבית מכר כו'. לכאורה הא אתי ועסיק במשניות הקודמות במכירת בית ולא ה"ל למיתני אלא מכר את הדלת כו' ועוד קשה מדוע לא כלל האינם מכורין דלעיל במשנה זו כמו דתנא הכא ולא את התנור כו'. ונראה משום דלא תטעה דהאי בזמן שא"ל הוא וכל מה שבתוכו כו' קאי נמי על הנך דלעיל לכן פתח בכאן המוכר אה"ב בכדי להפליגה מהקודם לענין הא דסיים בזמן כו' וכדאיתא בברייתא לקמן:

גמ' דשכיחי דייני. נ"ב בקמ"ץ ולגר״ח בחירק:

רשב"ם ד"ה דמקרביתו. א"נ דיני. נ"ב דיני הוא דהוו שכיחי ליה משום דהוה דיינא כדא"ל לר״ש אנא דיינא ומר לאו דיינא [כתובות צד:] ואמר ר"ה עליה. ר"נ ושבור מלכא אחי בדינא [ב"ק צו:] ואמר כגון אנא דן ביחידי [סנהדרין ה' א']. משו״ה יהיב דעתיה עלייהו ובקי בדינין טובא:

גמרא כי היכי דדרו בה אבהתי. עי' לקמן עא ע"א ברשב"ם ד"ה זכו בכולה ובתוס' שם ד"ה האחין:

א"ל היכי תניתה א"ל איפכא תנינא וכו'. עיין בראש השנה דף כ"ב סוגיא מעין זו ועמ"ש רשב"ם בשמעתין ובמה שכתבנו בעניותנו בקונטריסנו זה שם בסוגית ראש השנה בס"ד:

הלכתא כוותייכו דמקריבתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני. מעין דוגמא אמרו בנדה דף י"ד ע"ב דר' חמא בר ביסא שביק דברי ר' יוסי רבו דרבי ונקט דברי ר' דשכיחי רבנן קמיה ומחדדן שמעתתיה ע"ש:

הלכה כדברי חכמים. דמוכר בעין רעה מוכר: כר' עקיבא. דבעין יפה מוכר (לקמן עא.) והכי הויא מסקנא כר' עקיבא דאמר ליה רב הונא לרב נחמן הלכתא כוותייהו דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני: אמר ליה איפכא. לר' עקיבא בעין רעה ולרבנן בעין יפה וגמרא הוא דקמפרש דאיפכא הוה תני רב ירמיה ומיהו איהו לא אמר לרב הונא לשון זה איפכא תנינא שאם היה יודע שאין רב הונא שונה כמותו לא היה לו לתמוה דהיינו הך דבין לרב הונא בין לרב ירמיה הלכתא דבעין רעה מוכר: משום הכי לא אמר לך ולא מידי. דהא את נמי הוה פסקת הלכתא דבעין רעה מוכר: אזדו לטעמייהו. דלרב בעין רעה ולשמואל בעין יפה: האחין שחלקו. שניהם מוכרין זה לזה: אין להן דרך זה על זה. אם חלקו שני שדות אחד נטל חיצון ואחד נטל פנימי ואין הפנימי יכול ליכנס לשדהו אלא דרך חיצון בדרך שהיה אביו נכנס אין לו לפנימי דרך על חיצון משום דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר דרך לעצמו וכיון שמכר לו לאחיו חלקו שבחיצון בעין יפה מכר לו כל השדה והדרך ולא שייר לעצמו במכירה זו כלום והיינו שמואל לטעמיה דפסק כר' עקיבא דמוכר בעין יפה מוכר דלגבי פנימי שייך למימר עין יפה דאע''פ שצריך לפרוח באויר לא שייר לעצמו את הדרך אבל גבי חיצון לא שייך עין רעה במה שאינו נותן לו את הדרך שהרי אינו מוכר בשדה זו החיצון אלא לוקח ובלוקח לא שייך עין יפה אבל בשדה הפנימי הוי הוא מוכר שמכר לאחיו חלקו ובההוא שמכר לא שייר לעצמו כלום וליכא עין רעה גביה כלל: ולא חלונות כו'. כבר מפורשת בפ' ראשון: ולא חלונות כו'. ואם רצה לבנות בחצירו כנגד חלון אחיו בונה: קבועות. כלומר שהלכה כן: ורב אמר יש להן. דמוכר בעין רעה מוכר ומשייר לעצמו במה שמכר לאחיו דבר הצריך לו כגון דרך ואורה: הכי גרסינן צריכא. ורב אשי הוא דקמהדר הכי לרבינא דלא אזדו לטעמייהו לגמרי ואין ללמוד מחלוקת מחבירתה ומיהו דרך גמרא הוא לומר ואזדו לטעמייהו וצריכא אבל הכא אמוראי הוא דאיירו בה בהדיא ואמרן לימא אזדו לטעמייהו הלכך הוצרך לומר בלשון תירוץ צריכא: דאי איתמר בהך. דאחין שחלקו: בהך קאמר רב. דיש להן דרך משום דאמרי אחין נידור בה כו' וכמו שהיה לאבא דרך בהן גם לי שעל מנת כן חלקתי: תדע. דטענא מעלייתא היא גבי חלוקת יורשין דכתיב תחת אבותיך וגו': אבל בהך. דר' עקיבא ורבנן אימא מודי ליה רב לשמואל דמוכר בעין יפה מוכר: הלכתא כוותין. שמואל ורב נחמן תלמידו היה: דמקרביתו בי ריש גלותא. רב נחמן חתנא דבי נשיאה הוה ורגיל במקום הדיינים דשכיחי דייני וראה מעשים בכל יום היאך דייני אי נמי דיני כך פירש רבינו חננאל: זה לפנים מזה. ודריסת הפנימי על החיצון לרשות הרבים: שניהם במכר. שמכרן ביחד לשני בני אדם או שניהם ביחד במתנה לשני בני אדם אין לו דרך לפנימי על החיצון דכי היכי דלפנימי זבין ויהב בעין יפה לחיצון נמי בעין יפה יהב וזבין ולא מקרי עין רעה אפילו לרבנן אלא היכא דמכר את הפנימי ועיכב לעצמו את החיצוץ כי מתניתין אבל היכא דלא עיכב לעצמו כלום דכולי עלמא מודו דלזה מכר כל החיצון ולזה כל הפנימי ואין לפנימי על החיצון כלום דלא תהיה עינו יפה לזה ורעה לזה: וכל שכן חיצון במתנה כו'. דודאי לא תהיה עינו יפה אצל לוקח ורעה אצל מקבל מתנה דלההוא דיהיב ליה לדידיה רחים ליה: סבור מינה אין לו דרך. דכיון דלשנים מוכר ונותן אין רע לזה וטוב לזה: מי לא תנן. בסוף פירקין: במה דברים אמורים. דפליגי רבנן ואמרי דצריך לוקח ליקח דרך אבל מוכר לא צריך משום דבעין רעה מוכר הני מילי מוכר אבל בנותן מתנה מודו דבעין יפה יהיב ויהיב גם את הדרך אלמא רבנן דסבירא להו מוכר בעין רעה מוכר גבי נותן מודו דבעין יפה נותן והלכך הכא לא מיבעיא לרבנן דיש דרך לפנימי על החיצון דגבי חיצון שמכר לו הוי עין רעה וגבי פנימי שנתן לו במתנה הוי עין יפה אלא אפי' לרבי עקיבא דאית ליה עין יפה גבי מוכר גבי נותן מיהא איכא עין יפה טפי והלכך יש דרך לו לפנימי על החיצון דמוכח מילתא דעינו יפה אצלו טפי מחיצון דקא יהיב ליה מתנה: מתני' המוכר את הבית. סתם: מכר כו'. כללא דמילתא כל תשמישי בית הקבועים מכורין בכלל בית והמטלטלין אינם מכורין: את הדלת. דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע: אבל לא את המפתח. דמיטלטלא: המכתשת הקבועה. בקרקע: איצטרוביל. עגול שסביב הריחים צרקיי''א בלע''ז ודבר קבוע הוא ואין מזיזין אותו ממקומו: הקלת. האפרכסת טרמויי''א בלע''ז ומיטלטלת היא: הכי גרסינן לא את התנור ולא את הכיריים. דכל הנך מיטלטלין הן והכי נמי תניא בתוספתא ובסדר המשנה גרס מכר תנור מכר כיריים ולא נהירא ואם איתא צריך לאוקמה במחוברת לקרקע:

הכי גריס רבינו חננאל ואזדו לטעמייהו וצריכא. והוצרך לפרש וצריכא דלא תקשי והא איפליגו בה חדא זמנא וכן היא סוגיית הגמרא בכל מקום: לא מכר לו את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים. להאי גירסא איירי בתלושין דהא קתני מכר את המכתשת קבועה אם כן כרבי אליעזר דגמרא אתיא ואי בתנור וכירים מחוברים הא רבי אליעזר הוא דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אי נמי אומר רשב''א דאיירי במחובר דסתמייהו מחוברים כדאמרינן (כלים פ''ה מ''ז) וגורר את הטפילה [עד שיהא] בארץ אבל אין חבורו חשוב חבור תדע מדמקבלי טומאה הלכך לא מכר אפילו לר' אליעזר תנור וכירים וריחים אע''ג דלדידיה מכר את המכתשת ולספרים דגרסי מכר את התנור וכירים אבל לא את הריחים צריך לומר דחשיב חיבורן חיבור ולא דמו לקבלת טומאה וחיבור הריחים לא חשיב כולי האי כמו של תנור וכירים ואין להקשות אמאי נקט בגמרא ולא את הריחים כיון דאפילו ר' אליעזר מודה דלא מכר את הריחים ואומר רשב''א דנקט להו משום דבעי למיתני ובזמן שאמר ליה הוא וכל מה שבתוכו כולן מכורים ואפילו ריחים: