בבא בתרא סו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - א

ואינה מקבלת טומאה במקומה, כיון שהכוורת מחוברת לקרקע, בטל ממנה שם כלי, ונחשבת כקרקע, וגם הדבש שבתוכה אינו מקבל טומאה, כי הוא בטל לכוורת. [אבל אם נטלה ממקומה, הדבש מקבל טומאה].

והרודה ממנה מן הכוורת דבש בשבת כשהיא במקומה, דהיינו מקום גידולו של הדבש - חייב חטאת כתולש מן הקרקע ^[1].

וחכמים אומרים: הכוורת אינה כקרקע, ואין כותבין עליה פרוזבול, כי החיבור לקרקע אינו מבטל את שם הכלי ממנו, ומקבלת טומאה במקומה, וגם הדבש מקבל טומאה [שאינו צריך מחשבה כדי לקבל טומאה, כמבואר בפרק הבא דף פ א] והרודה ממנה בשבת - פטור.

מבואר במשנה זו כי לדעת רבי אליעזר, אם היה כלי קודם שחיברו לקרקע, כאשר קבעו בקרקע נחשב כקרקע, [ומשום כך הדבש נחשב כקרקע] ולכאורה הברייתא של צינור לעיל, אינו כדעת רבי אליעזר כאן.

ודחינן: אין ללמוד מהמשנה של כוורת, שדעת רבי אליעזר כי כלי שחיברו לקרקע בטל ממנו שם כלי ונחשב כקרקע, כי התם מה שהחשיב רבי אליעזר כוורת דבורים כקרקע, הוא משום שיש בכוורת לימוד מיוחד כדאמר רבי אלעזר טעמא! דאמר רבי אלעזר: מאי טעמא דרבי אליעזר? דכתיב גבי יונתן [שמואל א' יד כז]: "וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבול אותה ביערת הדבש". ומדובר שם בדבש שהיה במקום גידולו ^[2], וקשה, מה ענין יער אצל דבש? אלא הכתוב קרא לו יער, לדרוש מה יער - התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף דבש נחשב מחובר לקרקע, גם אם אין הכוורת מחוברת ממש לקרקע ^[3], והרודה ממנו בשבת חייב חטאת, כתולש ממחובר לקרקע!

מה שאין כן גבי צינור שעשאו כלי ואחר כך חיברו לקרקע, אפשר שמודה רבי אליעזר כי נחשב כלי ופוסל את המקוה משום שלשה לוגין מים שאובין הפוסלים את המקוה.

אם כן מנין לומדים שרבי אליעזר חולק על הברייתא שגבי צינור.

אלא צריך לומר שלומדים כן מדברי רבי אליעזר דדף.

דתנן: דף - מדף של נחתומין שעורכים ולשים עליו את כיכרות הבצק ^[4], שקבעו בכותל - שחיברו לכותל, רבי אליעזר מטהר, כיון שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ^[5], וחכמים מטמאין, כיון שסוברים שהמדף אינו בטל לקרקע, כי כשהחליקו והכינו את המדף נעשה כלי לקבל טומאה, ואינו בטל בחיבורו לקרקע.

ומכך שלא חילקו במשנה בין אם החליקו את המדף קודם שחיברו אותו לכותל או אחרי שחיברו אותו לכותל, משמע שאין הבדל, שלדעת רבי אליעזר בין כך ובין כך כיון שהמדף מחובר לכותל נחשב כקרקע וטהור, ולדעת חכמים בין כך ובין כך, כיון שהחליק את המדף נחשב כלי המקבל טומאה.

אם כן מני הברייתא של צינור שחקקו? לא כדעת רבי אליעזר ולא כדעת רבנן.

כי אי כדעת רבי אליעזר, הרי הוא סובר גבי מדף של נחתומין כי אפילו חקקו ולבסוף קבעו בטל לקרקע ואינו נחשב כלי, ואילו בברייתא של צינור שחקקו מבואר שאם חקקו קודם שחיברו לקרקע, לא בטל ממנו שם כלי.

אי כדעת רבנן, הרי הם סוברים גבי מדף של נחתומין כי אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי נחשב כלי המקבל טומאה, ואילו בברייתא מבואר שצינור שחקקו לאחר שהיה מחובר לקרקע, לא נחשב ככלי, אלא כחריץ בקרקע.

וממשנה זו גבי מדף של נחתומים אנו למדים שרבי אליעזר ורבנן אינם סוברים כדעת הברייתא גבי צינור שחקקו.

וקשה כדעת מי נאמר ברייתא זו של צינור שחקקו.

ומתרצינן: לעולם אפשר לפרש שדעת רבי אליעזר היא, וסובר כדברי הברייתא שצינור שחקקו קודם שהיה מחובר לקרקע ואחר כך חיברו לקרקע, עדיין שם כלי עליו, ולא בטל לקרקע, ופוסל את המקוה משום שלשה לוגין מים שאובין הפוסלים את המקוה.

ואין זה סתירה לדברי רבי אליעזר גבי מדף של נחתומים, כי גבי מדף של נחתומים, מדובר במדף העשוי מפשוטי כלי עץ ^[6] שאין לו בית קיבול, והטעם שרבי אליעזר מטהר את המדף, כי, ושאני פשוטי כלי עץ, דטומאה שלו אפילו קודם שחיברו לכותל אינו אלא רק דרבנן ^[7], ולכן הקל רבי אליעזר בקבעו לכותל.

מה שאין כן בברייתא גבי צינור, שהמים השאובים פוסלים את המקוה מן התורה, כמו ששנינו בתורת כהנים: יכול מילא מים על כתפו ועשה מקוה בתחילה יהא טהור, תלמוד לומר [ויקרא יא לו]: "מעין" - מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים. לכן במקוה מודה רבי אליעזר שהצינור החקוק פוסל את המקוה, כי בכך שחיברו לקרקע לא בטל ממנו שם כלי שהיה עליו קודם לכן.

ומקשינן: מכלל תירוץ הגמרא יש ללמוד דשאיבה דאורייתא - שדין זה שמים שאובים פוסלים במקוה הוא דין דאורייתא.

הערות

^[1] דין מחובר לקרקע לענין טומאה, ודין מחובר לקרקע לענין קוצר בשבת, הם שני דינים נפרדים, שיש סוגי חיבור לקרקע הנחשבים חיבור רק לענין תולש בשבת ולא לענין קבלת טומאה, כגון תאנים שיבשו על האילן, שמבואר בחולין [קכז ב] ש התולש מהם בשבת חייב חטאת אף על פי שהם נחשבים כעקורין לענין טומאה, [וכ"פ הרמב"ם בהל' שבת פ"ח ה"ד]. ויש גם סוגי חיבור לקרקע הנחשבים חיבור רק לענין קבלת טומאה ולא לענין תולש בשבת, כגון המבואר במעשרות [פ"ה מ"ב], בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא, ואילו לענין שבת - התולש מהם פטור. ועיין בחידושי רבינו חיים הלוי [בפ"ב מטומאת אוכלין], בביאור הדבר. ועיין בזכרון שמואל [עמוד לא].

^[2] הרש"י בשמואל א' [יד כז] פירש שאותו דבש הוא קנה הסוכר, וקשה מהסוגיא כאן, וכבר עמד בזה ביש סדר למשנה [שם ד"ה והרודה], עיי"ש.

^[3] התוס' הקשו, כיון שלומדים מהכתוב שהכוורת נחשבת כקרקע אף אם אינה מחוברת, מדוע נקטו במשנה שאינה מקבלת טומאה במקומה, שמשמעות הדבר הוא, כי שלא במקומה, היא כן מקבלת טומאה. ותירץ ר"ת, שכאשר היא אינה במקומה גזרו בה חכמים טומאה משום הדמיון שלה לשאר כלים המיטלטלים. אבל הרמ"ה סובר, כי שלא במקומה יצאה מכלל דבר המחובר לקרקע, ואין לה עוד דין יער, ולא רק לעין טומאה, אלא גם להלכות שבת וכו'. והריטב"א מביא בשם ר"ת תירוץ שונה, ש"במקומה" הכוונה על הדבש, שאם הדבש כבר לא נמצא במקומו בתוך הכוורת, יש לו דין אוכל לכל דבר, והוא מקבל טומאה אף בלא שיחשוב עליו שהוא לצורך אכילה.

^[4] הגאונים מפרשים שהוא מדף שמניחים עליו את כיכרות הבצק עד שיחמיצו, וברשב"ם פירש שהוא מדף שמניחים עליו את הכיכרות למכירה.

^[5] הקהילות יעקב בטהרות [סי' י] הביא את קושית הג"ר אלחנן וסרמן, שלכאורה אי אפשר להפקיע דין קבלת טומאה אלא על ידי שינוי מעשה, וחיבור המדף לקרקע אינו נחשב שינוי מעשה. ותירץ, שרק אם באים לטהר את הכלי מחמת שאין לו עוד שם כלי, אז צריך שינוי מעשה, אבל כשבאים לטהרו מדין מחובר לקרקע, שהקרקע אינה מקבלת טומאה, אף בלא שינוי מעשה נטהר מחמת היותו מחובר לקרקע. ובקהילות יעקב תירץ, כי כיון שמחובר לקרקע נחשב כקרקע, נחשב שינוי מעשה, שנשתנה ממטלטל לקרקע. ועיי"ש תירוץ נוסף.

^[6] כך סברה הגמרא בהוה אמינא, שמדובר במדף מעץ, אבל במסקנא סוברת הגמרא שמדובר במדף ממתכת. והטעם שסברה הגמרא בתחילה שמדובר במדף מעץ, משום שהמשנה נשנתה בין דיני כלי עץ, ולמסקנא שמדובר בשל מתכת, כתב התפארת ישראל שם, כי מה שהמשנה הביאה דין זה בין דיני כלי עץ, היינו רק אגב שדיברו קודם בכלי תשמישי נחתום.

^[7] הרשב"ם מפרש כי אותם פשוטי כלי עץ הראוים למדרס מקבלים טומאה מדאורייתא, ושאר פשוטי כלי עץ אפילו מדרבנן אינם מקבלים טומאה כמבואר במשנה במסכת נדה [מט]. ובאמת הגמרא במסקנא מעמידה את המשנה במדף של מתכת שמקבל טומאה מדאורייתא. ובתוס' הביא שיטת יש מפרשים הסוברת, כי בפשוטי כלי עץ הראויין למדרס, מקבלים טומאה מדאורייתא, וכשאינם ראויים למדרס, אם משתמשים בו משני צידיו כטבלה המתהפכת המובאת בסוגיא במנחות [צו ב], מקבל טומאה מדאורייתא, וכשאינו מתהפך, אם משמש לאדם ולמשמשיו מקבל טומאה מדרבנן, ואם משמש רק אדם או רק את משמשיו, אינו מקבל טומאה. ודעת הרמב"ן, שאם משמש את האדם ואת תשמישיו, מקבל טומאה מדאורייתא, ואם משמש רק את האדם או רק את תשמישיו, מקבל טומאה מדרבנן, וכשאינו משמש לא את האדם ולא את תשמישיו, אינו מקבל טומאה. ושיטת התוס' [במנחות צו ב, ובסוכה ה א] שאם משמש את האדם ואת תשמישיו, אפילו אם אינו רחב מקבל טומאה מדאורייתא, וכשהוא רחב אף אם אינו משמש לאדם, מקבל טומאה מדרבנן, וכשאינו רחב וגם אינו משמש לאדם, אינו מקבל טומאה כלל.

ואינה מקבלת טומאה כל זמן שהיא קבועה במקומה, והרודה (האוסף) ממנה דבש בשבת — חייב חטאת כמי שקוצר מן הקרקע.

וחכמים אומרים: כוורת אינה כקרקע, ומשום כך אין כותבין עליה פרוזבול, ומקבלת טומאה ואף במקומה, והרודה ממנה בשבת — פטור. ולכאורה עולה מכאן כי לדעת ר' אליעזר, דבר מיטלטל שקבעוהו בקרקע — הרי חלה עליו תורת קרקע לכל דבר, ושלא כדברי הברייתא לגבי צינור שחקקו ואחר כך קבעו, שמקבל טומאה. ומכאן שאינה כדעת ר' אליעזר.

יש לדחות זאת, התם כדאמר [שם יש להסביר כמו שאמר] ר' אלעזר טעמא [את הטעם], שאמר ר' אלעזר: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר בענין כוורת? לא משום שהיא מחוברת לקרקע, אלא משום דכתיב [שנאמר]: "ויטבל אותה ביערת הדבש" (שמואל א יד, כז), והלשון "יערה" באה ללמד שדין הכוורת והדבש כדין עצי היער,

מה יער — התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף דבש — הרודה ממנו בשבת חייב חטאת. ואם כן מתבסס ר' אליעזר בענין כוורת שדינה כקרקע על לימוד מיוחד, שאין כוחו יפה ללמד על שאר כלים המחוברים ושאינם מחוברים לקרקע, ואין ללמוד מכאן על דעתו בענין צינור!

אלא צריך לומר שהכוונה היא לדברי ר' אליעזר בענין דף (לוח), דתנן [שכן שנינו במשנה]: דף של נחתומין (אופים) שלשים עליו את הלחם, שקבעו בכותל — ר' אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין, משמע שר' אליעזר אומר שכל דבר שנקבע בקרקע או במצורף לה נעשה כקרקע, ולכן אינו מיטמא.

ומעתה, שהגענו למסקנה שמדובר בברייתא זו, שבים לשאלה ביחס לצינור: מני [כשיטת מי היא] הלכה זו של צינור? לא כר' אליעזר ולא כחכמים, שכן אי [אם] כשיטת ר' אליעזר, אפילו חקקו את הצינור ולבסוף קבעו אינו מקבל טומאה, שהרי הוא אומר שהדף שנעשה כלי ואחר כך קבעו דינו כקרקע, אי רבנן [אם כשיטת חכמים], אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי [גם כן] דינו צריך להיות ככלי, שהרי הם לא חילקו בדבר!

ומשיבים: לעולם שיטת ר' אליעזר היא, ושאני [ושונה] דין של פשוטי כלי עץ, כלומר, כלי עץ פשוטים שאין להם בית קיבול, שאינם מקבלים טומאה מן התורה, אלא דרבנן [מדברי סופרים]. ולכן סבור ר' אליעזר שכיון שנקבע הדף בכותל ניטלה ממנו אף טומאה זו. אבל צינור שחקקו הריהו מקבל טומאה מן התורה, ולכן פוסל את המקוה אף לאחר שקבעו.

ושואלים: מכלל הדברים אתה לומד לשאיבה שדין זה שמים שאובים פוסלים במקוה, הוא דאורייתא [מן התורה], ולכן ר' אליעזר מחלק בין צינור שנחקק ואחר כך נקבע בקרקע, לבין צינור שנחקק רק לאחר שנקבע בקרקע?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And such a beehive is not susceptible to ritual impurity as long as it is fixed in its place. And one who removes honey from it on Shabbat is liable to bring a sin-offering, as he is likened to one who harvests produce attached to the ground.

But the Rabbis say: Such a beehive is not like land, and therefore one may not write a prosbol based upon it, and it is susceptible to ritual impurity even when it is fixed in its place, and one who removes honey from it on Shabbat is exempt from bringing a sin-offering. This mishna suggests that Rabbi Eliezer holds that a vessel that was affixed to the ground is considered like land for all purposes. This contradicts the baraita that states that if one hollowed out a pipe and then affixed it to the ground, it is still considered a vessel, and water flowing through it is considered drawn water that invalidates a ritual bath. This indicates that the baraita was not taught in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer.

The Gemara rejects this opinion, stating that there, in the mishna, Rabbi Eliezer treats the beehive like land for the reason that Rabbi Elazar stated, and not because he holds that all vessels that are affixed to the ground are considered like land. As Rabbi Elazar stated: What is the reasoning for the statement of Rabbi Eliezer with regard to one who removes honey from a beehive? His rationale is as it is written: “And he put forth the end of the rod that was in his hand and dipped it in the honeycomb [ya’arat hadevash]” (I Samuel 14:27).

Rabbi Eliezer understands that since the Hebrew words used here for honeycomb can also mean honey forest, the verse comes to teach that just as with regard to a forest, one who picks anything from a tree on Shabbat is liable to bring a sin-offering, so too, with regard to a beehive containing honey, one who removes honey from it on Shabbat is liable to bring a sin-offering, as the beehive is treated like land. Consequently, Rabbi Eliezer relies here on a special derivation, which does not necessarily apply to other vessels. Therefore, nothing can be learned from this about Rabbi Eliezer’s opinion with regard to the pipe in the baraita.

Rather, the reference with regard to the hollowed-out duct must be to the opinion of Rabbi Eliezer concerning a baker’s board on which he kneads the dough, as we learned in a mishna (Kelim 15:2): With regard to a baker’s board [daf shel naḥtomin] that was affixed to the wall, Rabbi Eliezer renders it not susceptible to ritual impurity, while the Rabbis render it susceptible to ritual impurity. This seems to indicate that, according to Rabbi Eliezer, anything that is affixed to the ground or to something else that is affixed to the ground is treated like land, and therefore it cannot become ritually impure.

Having concluded that this is the dispute between Rabbi Eliezer and the Rabbis that was referred to previously, the Gemara repeats the question raised earlier about the ruling in the baraita with regard to a duct: Whose opinion is it? It appears to be neither that of Rabbi Eliezer nor that of the Rabbis. As if it is the opinion of Rabbi Eliezer, then even if one hollowed out a duct and afterward he fixed it to the ground, water flowing through it should not be considered drawn water that invalidates a ritual bath, as according to Rabbi Eliezer, a baker’s board that was first a vessel, but then became fixed in a wall, is treated like land. And if it is the opinion of the Rabbis, then even if he first fixed the duct to the ground and only afterward he hollowed it out, the duct should also be treated like a vessel, and the water flowing through it should be considered drawn water, as the Rabbis do not differentiate with regard to the stage at which the baker’s board was affixed to the wall.

The Gemara responds: Actually, one can explain that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, but the halakha governing flat wooden vessels without a receptacle, such as a baker’s board, is different, as they are vessels susceptible to ritual impurity only by rabbinic law, but by Torah law they are not vessels susceptible to ritual impurity. Therefore, Rabbi Eliezer agrees that when the baker’s board is affixed to the wall, it is no longer subject to the rabbinic decree. A hollowed-out duct, however, is a vessel susceptible to ritual impurity by Torah law, and it remains so even if afterward it was affixed to the ground. Therefore, the water flowing through it invalidates a ritual bath.

The Gemara asks: By inference, from the fact that Rabbi Eliezer is more stringent in the case of the duct and distinguishes between a duct that was first hollowed out and only afterward affixed to the ground, and one that was first affixed to the ground and only afterward hollowed out, does it not follow that the halakha governing drawn water, i.e., that drawn water added to a ritual bath that does not already contain the necessary quantity of water invalidates it, applies by Torah law?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואינה מקבלת טומאה במקומה. דלאו כלי הוא דכקרקע דמי:

חייב חטאת. משום דתולש דבר המחובר:

וחכמים אומרי' אינה כקרקע וכו'. והשתא משמע דלא ר' אליעזר היא דהא ברייתא קתני גבי צינור חקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה דלא כקרקע דמי. ולא רבנן היא דאמרי אינה כקרקע וברייתא קתני קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה אלמא (דלאו) דכקרקע דמי:

התם טעם דר' אליעזר. דחשיב ליה כקרקע משום דכתי' ויטבול אותה ביערת הדבש. מה ענין הטבלה אצל יער אלא מה יער כו'. אבל לענין צינור כברייתא ס"ל. ורבנן לית להו האי דרשה דר' אליעזר להכי קסברי דכל שעה אינה כקרקע אבל בצינור כברייתא סבירא להו:

דף של נחתומים. נסר שמתקנין על גביו הלחם:

ר' אליעזר מטהר. דלא קא מקבל טומאה הואיל דקבעה כקרקע דמי:

מני. ברייתא דצינור:

אי ר' אליעזר אפילו חקקו. לצינור ולבסוף קבעו לא ליפסל דכקרקע דמי כדקתני הכא דף של נחתומים אע"ג דתקנו קודם וקבעו בכותל ר' אליעזר מטהר דכותל כמחובר. ואי רבנן אפי' קבעו לצינור ולבסוף חקקו נמי לפסול דתורת כלי עליו דכי היכי דאמר הכא בין קבעו לדף בכותל ולבסוף תקנו בכותל עצמו ובין תקנו בתחלה ולבסוף קבעו כל שעה מטמא דלאו ככותל דמי הכי נמי אפי' קבעו ולבסוף חקקו ליפסל:

לעולם ר' אליעזר ושאני פשוטי כלי עץ. דלית להו בית קבול כגון דף:

דטומאה דרבנן. כלומר מדרבנן מקבלת טומאה ולא מדאורייתא ומשום הכי מטהר אפי' כי תקנו ולבסוף קבעו. אבל גבי מים שאובים דאורייתא ודאי פסול הוא. ומקשי' לר' אליעזר מכלל דשאובין דאוריית'. כלומר מים שאובין שפוסל את המקוה מדאורייתא היא:

הא דאמרינן פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן. איכא למרמא בה והא פשוטי כלי עץ אשכחן דטמאין מדאורייתא כדאמרינן בב"ק מעץ שמטמא במת אינו דין שטמא בשרץ ואע"פ שהוא פשוטי כלי עץ ולא קשיא דשאני התם שהן ראוין למדרס והכי אמרינן בהדיא בבכורות ואי אין לו תוך לכלי שטף מדאוריית' בר קבולי טומאה הוא והא דומיא דשק בעינן ופריק בהנך דחזו למדרסות.
וכן אם משמשין את החרס ואת משמשיו טמאין מן התורה דתניא בספרא (שמיני ו') יכול שאני מוציא את השולחן ואת הטבלא והדולפקי ת"ל כלי עץ ריבה וכו'. אף אני ארבה את השולחן והטבלא והדולפקי שהן משמשין את האדם ואת משמשי אדם. ודוקא משמשי האדם ומשמשיו אבל משמשין משמשי האדם ואינן משמשין את האדם טמאין מדרבנן, והיינו שמעתין.
וי"א דרישא דספרא אסמכתא בעלמא הוא ואין לשולחן וטבלא טומאה מן התורה אלא בשיש לה בית קבול והכי מוכח במנחות ואם אינן משמשי' לא את האדם ולא את משמשיו זה ברור הוא לדברי הכל שהן טהורין לגמרי והיינו דאמרינן במסכת סוכה גבי הוצין בזכרים כשרה ואמרינן נמי גבי מחצלת עשא' לסיכוך מסככין בה ועוד מביאין ראיה מהא דתנן בכלים ומייתינן לה בגמרא במסכת שבת כלי עץ כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהם ומקבליהן טמאים ומקבלי כלי זכוכיתאין להם טומאה מן התורה כדמפרש התם בשבת ושמע מינה דפשוטים לאו מקבלי טומאה הן כלל לא מדאוריי' ולא מדרבנן. וה"ר שמואל ז"ל שכתב לא אשכחן טומאה לפשוטי כלי עץ אפי' מדרב' אלא בשראויי' למידרס, לא דק.

שאני פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן. פירש ר"ש(י) ז"ל ולפיכך מיקל בו רבי אליעזר, דאפילו קודם שקבעו אין לו טומאה אלא מדרבנן, והילכך בקבעו מקל בו רבי אליעזר, אבל לעיל גבי צנור שמים פוסלין את המקוה מדאורייתא, כדתניא בתורת כהנים (פרק שמיני א, לו הל' קמ"ג) יכול מלא מים על כתפו ועשה מקוה בתחלה יהא טהור תלמוד לומר מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, התם מודה רבי אליעזר דפסיל מקוה.

ומתמה תלמוד מכלל דשאובה דאורייתא, כלומר, מדמשני הכי שמע מינה דברייתא דלעיל בפסול שאובה דאורייתא מיירי, והלא מדרבנן היא, כדתנן במסכת יבמות (פב, ב) מקוה שיש בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר אמר רבי יוחנן עד כמה עד רובו, דכל שהיה כשר מתחלתו אפילו נתן לתוכו מים שאובין בטלו ברובא, ואי נמי קמא קמא בטיל, ולעיל נמי גבי צנור המקוה עשוי כבר כהוגן ואחר כך קבעו צנור, כדקתני פוסל את המקוה, מכלל דהיה שם מקוה מעיקרא, הילכך פיסולה מדרבנן היא. זהו תורף פירושו של ר"ש ז"ל.
ומה שאמר הרב דמקוה שלם אם נפלו עליו לאחר מיכן מים שאובין פוסלין את המקוה מדרבנן, אינו מחוור, דמקוה שלם שיש בו ארבעים סאה שוב אינו נפסל, דתנן (מקואות פ"ז, מ"ג) היו בו ארבעים סאה ממלא בכתף ונותן עד שיחזרו מראיהן למראה מים, והא דתנן מקוה שיש בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר רבי יוחנן עד רובו, כדאיתא ביבמות פרק הערל (יבמות פב, ב), דאלמא אם נטל רובו כענין זה פסול ואף על פי שמתחלתו כשר היה, י"ל דשאני התם, דכיון שנוטל ממנו פוסלין אותו משום מראית העין, שנראה כנוטל מן הכשרין ונותן שאובין, ומיהו דוקא עד רובו, הא לא נטל רובו כשר ולא חיישינן, ורש"י ז"ל (ביבמות שם) פירש לההיא במי פירות ולא שינו מראו דמפסיל ברוב, ובודאי דלעיל מינה איירי התם במשנה במי פירות שנפלו למקוה.

כוורת דבורים אינה נידונית כקרקע לא ליקנות בכסף ושטר וחזקה ולא לקנות מטלטלין אגבה ולא לכתוב עליה פרוזבל כמו שידעת שאין כותבין אותו אא"כ יש ללוה קרקע שדנין את חובו כנגוש ועומד על הדרך שיתבאר במקומו ומקבלת טומאה במקומה שאין שם כלי נפקע מעליה והרודה ממנה בשבת פטור אלא שאסור לעשות כן לכתחלה מפני שהוא כתולש:

טהרת פשוטי כלי עץ או טומאתם הדברים מבולבלים בה ביד מפרשים גדולי המחברים כתבו שיש מהם שאינו מקבל טומאה כלל ויש מהם שמקבלין טומאה מדברי סופרים ויש מהם שמקבלין טומאה מן התורה ופרשו בו שכל שעשוי לתשמיש אדם לבד כגון סלם וכיוצא בו טהור מכלום וכל שהוא לתשמיש אדם ולתשמיש משמשיו כגון שלחן שהוא עשוי לתשמיש אדם ולתשמיש משמשיו כגון קערות וכוסות מקבלין טומאה מדברי סופרים וכל שהוא משמש את המשמשין לבד אם אינו משמש אלא בשעת מלאכה כגון מנורה שמשמשת את הנר בשעת הדלקה טהור מכלום ואם משמש אף שלא בשעת מלאכה כגון תיק הסיף והסכין מקבלין טומאה כמו שיתבאר במקומו ומ"מ במדרס הזב כל שעשוי למשכב או למרכב מקבל בו טומאה מן התורה וחכמי הצרפתים כתבו בה שאף היא מדברי סופרים ואין להם אצלם טומאה מן התורה ויש מפרשים שכל שמשמש את האדם ומשמשיו מיטמא מן התורה וכן היא שנויה בספרי פרשת שמיני וכל העשוי לאחד מהם מטמא מדברי סופרים וכל שאינו לתשמיש אחד מהם טהור מכלום והוצין זכרים האמור במסכת סכה שמסככין בהם אלמא שאף טומאת סופרים אין בה שאלו כן לא היינו מסככין בה אתה מפרשה בשאין עומדין לתשמיש כלל אלא שנעשו באקראי ויש מפרשים שמסככין בדבר המקבל טומאה מדברי סופרים ולא יראה כן ודף של נחתומין שהוא עשוי להניח בו פתו כדי למכור כדרך שהפלטרין עושין הואיל והוא עשוי לתשמיש הפת מיטמא מדברי סופרים והוא שאמרו עליה בכאן שאני פשוטי כלי עץ דרבנן ומה שאמרו השלחן והדולבקי אע"פ שאין להם בית קבול טמאין פירושו טומאה מן התורה ומפני שהיא משמשת אדם ומשמשיו:

דף של נחתומין שהזכרנו אע"פ שחברה בכותל לא בטלה לגבי קרקע והרי היא מקבלת טומאה עדין ולא סוף דבר שתקנה והחליקה קודם שקבעה בכותל אלא אפילו קבעה תחלה ואח"כ תקנה והחליקה ותקון זה שאנו מזכירין עכשו הוא הוא שהוזכר בגמ' עליה בלשון חקק ולא חקק גמור שהרי בפשוטי כלי עץ היא שנויה מעתה אינך צריך לומר בדף של מתכת שלא בטלה לגבי קרקע ומקבלת טומאה:

אף שאובה זו שהזכרנו שהיא מדברי סופרים לא בשאובה כלה אמרו שהרי אמרו בספרי יכול מלא בכתפו ונתן יהא כשר ת"ל מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה אלא בשלשת לוגין אמרו שמן התורה כל שמיעוטה שאובה לא נפסלה ומ"מ יש מפרשים שאפילו רובה שאובה לא נפסלה מן התורה אלא מדברי סופרים שכל שנעשה המקוה שלא בשאובה כלה אע"פ שחסר כמה והושלם בשאובה ראשון ראשון בטל ויראה כן בהדיא מסוגיא הנזכרת ביבמות פרק הערל אלא שחכמי הצרפתים פירשוה בשאר משקין שאין פוסלין ולא מעלין כמו שביארנו במקומו:

מג. ואלא רבי אליעזר דכוורת דבורים דתנן כוורת דבורים רבי אליעזר אומר הרי היא כקרקע וכותבין עליה פרוזבול ואינה מקבלת טומאה במקומה והרודה ממנה בשבת חייב חטאת וחכמים אומרים אינה כקרקע ואין כותבין עליה פרוזבול ומקבלת טומאה במקומה והרודה ממנה בשבת פטור. והא כוורת דלבתר דהוי עלה תורת כלי בתלוש הוא דקבעה וקא חשיב לה רבי אליעזר כקרקע. ודילמא טעמיה דרבי אליעזר התם כרבי אלעזר דא"ר אלעזר מ"ט דרבי אליעזר דכתיב ויטבל אותה ביערת הדבש וכי מה ענין יער אצל דבש אלא לומר לך מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת. ואפילו בתלושה נמי. ולית הלכתא בהא כרבי אליעזר, דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. אלא מיהו מסתברא לפום הדין טעמא דרבי אליעזר דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בכוורת תלושה, דרבי אליעזר סבר כיון דאיתקש ליער כקרקע דמי לכל מילי, ורבנן סברי כיון דתלושה היא כמטלטלי דמיא, ומאי במקומה דקתני בעוד שהיא מונחת במקומה אע"ג שאינה מחוברת, אבל אם נטלה ממקומה אפילו רבי אליעזר מודי דהא לא דמיא ליער. ודוקא בתלושה, אבל במחוברת אפילו רבנן מודו דכקרקע דמיא בין לענין מקנא בין לענין פרוזבול בין לענין שבת דלא גרע מגבשושית, אבל לענין טומאה ככלי דמיא ומקבלת טומאה כדבעינן למימר קמן (סי' מד).

נקיטינן השתא מהא שמעתא לענין דבש בכוורת, ולא שנא כורת התלושה ולא שנא במחוברת, דבש גופיה כתלוש דמי ולא מיקני אלא כשאר מטלטלי, ואין כותבין עליו פרוזבול, ומקבל טומאת אוכלין במקומו כדאמר רב כהנא בפרק המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא פ,א), והרודה ממנה בשבת פטור. ולענין כוורת גופה, אם היתה מחוברת לקרקע הרי היא כקרקע ונקנית בכסף ובשטר ובחזקה וקונין על גבה מטלטלין ואין נשבעין עליה ואין לה אונאה וכותבין עליה פרוזבול, והעוקרה בשבת בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש, ואפילו הכי מקבלת טומאה כדבעינן למימר קמן (סי' מד). ואם היתה תלושה, אפילו במקומה הרי היא כמטלטלין לכל דבר, ואינה נקנית אלא כשאר מטלטלין, ונשבעין עליה, ויש לה אונאה, ואין כותבין עליה פרוזבול, ואין צריך לומר שמקבלת טומאה במקומה, והעוקרה ממקומה בשבת פטור. ואגב ארחין ש"מ דכל מידי דהוי כקרקע אינו מקבל טומאה:

מד. אלא רבי אליעזר דדף דתנן דף של נחתומים בזמן שקבעו בכותל רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, ובריתא דצנור מני אי רבי אליעזר אפילו חקקו ולבסוף קבעו נמי לא לפסול, דהא גבי דף דאע"ג דהוה תורת כלי עליו בתלוש כיון דחבריה לקרקע משוי ליה רבי אליעזר כקרקע, ואי רבנן אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי לפסול, דהא גבי דף דפשוטי כלי עץ הוא ואפילו בתלוש לא מקבל טומאה אלא מדרבנן, אפילו קבעו בכותל גזרי ביה רבנן אטו כלי קיבול שחקקו ולבסוף קבעו, דאי משום דף גופיה בתלוש היא גופה גזירה היא ואנן נגזור גזירה לגזירה, וכיון דגבי דף דרבנן גזרי תיקנו ולבסוף קבעו אטו כלי קבול דאורייתא שחקקו ולבסוף קבעו, כל שכן דגזרי בכלי קבול גופיה בקבעו ולבסוף חקקו אטו חקקו ולבסוף קבעו, דדמי להדדי טפי ומאן דחזי ליה לא מפיס אי חקקו ולבסוף קבעו ואי קבעו ולבסוף חקקו. אבל משום דלא פליג בין תיקנו ולבסוף קבעו לקבעו ולבסוף תקנו לא פריך, דדף של נחתומים שקבעו לאחר שנעשה דף של נחתומין משמע.

וממאי דילמא טעמיה דרבי אליעזר התם דאמר רבי אליעזר מאי דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש מה יער התולש ממנו בשבת חייב אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב ומשום הכי קא חשיב ליה לכוורת כקרקע לכל מילי דהא גלי רחמנא לענין שבת שהתולש ממנה חייב אלמא כקרקע היא חשובה אבל שאר מידי דלאו כוורת כיון שחקקו לבסוף קבעו לאו כקרקע היא חשובה. הרא"ם ז"ל.
שאני פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן ולפיכך מיקל בו רבי אליעזר דאפילו קודם שקבעו אין לו טומאה אלא מדרבנן והלכך בקבעו מיקל בו רבי אליעזר אבל לעיל גבי צנור שמים פוסלין את המקוה דאורייתא כדתניא יכול מלא מים על כתפו ועשה מקוה בתחלה יהא טהור תלמוד לומר מעין מה מעין בידי שמים אף מקנה בידי שמים התם מודה רבי אליעזר דפסול מקוה. ומתמה תלמודא מכלל דשאיבה דאורייתא כלומר מדמשני הכי שמע מינה דברייתא דלעיל בפסול שאיבה דאורייתא מיירי והלא מדרבנן היא כדתנן במסכת יבמות מקוה שיש בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר אמר רבי יוחנן עד כמה עד רובו דכל שהיה כשר מתחלתו אפילו נתן לתוהו מים שאובים בטלי ברובא ואי נמי קמא קמא בטיל ולעיל נמי גבי צנור המקוה עשוי כבר כהוגן ואחר כך קבעו צנור כדקתני פוסל את המקוה מכלל שהיה שם מקוה מעיקרא הלכך פיסולה מדרבנן היא. זהו תורף פירושו של ר"ש ז"ל. ומה שאמר הרב במקוה שלם אם נפלו עליו לאחר מכאן מים שאובים פוסלין את המקוה מדרבנן אינו מחוור דמקוה שלם שיש בו ארבעים סאה שוב אינו נפסל דתנן היו בו ארבעים סאה ממלא בכתף ונותן עד שיחזרו מראיהן למראה מים. והא דתנן מקוה שיש בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר רבי יוחנן עד רובו כדאיתא ביבמות פרק הערל כלומר אם נטל רובו בענין זה פסלה ואף על פי שמתחלה כשר היה. יש לומר דשאני התם דכיון שנוטל ממנו פוסלין אותו משום מראית העין דנראה כנוטל מן הכשרים ונותן שאובים. ומיהו דוקא עד רובו הא לא נטל רובו כשר ולא חיישינן. ורש"י ז"ל פירשה במי פירות ולא שינו מראיהן דמפסיל ברוב ובודאי דלעיל מינה איירי התם במשנה במי פירות שנפלו למקוה. והא אמר רבי יוסי בר חנינא בדף של מתכת עסקינן. פירש ר"ש ז"ל דמשום דלא מצינו לפשוטי כלי עץ שום טומאה ואפילו מדרבנן אלא בראויין למדרסות דכלי עץ ושל עצם ושל עור איתקש לשק משום הכי אוקמיה רבי יוסי לדף בשל מתכות. וגם זה אינו מחוור דאם כן מאן דאמר שאני פשוטי כלי עץ דרבנן מיטעא טעי וסבר דאית ליה מדרבנן ואם איתא הכי הוה ליה למימר ופשוטי כלי עץ בר קבולי טומאה כלל נינהו והא דומיא דשק בעינן ואמר רבי יוסי בר חנינא בדף של מתכת עסקינן ומדלא פריך הכי ודאי משמע דמאן דמוקי לה בשל עץ לא טעי אלא דמדרבי יוסי מקשה אמאי דקא מוקי בשל עץ אבל בשל מתכת אפילו רבי אליעזר מטמא ואלו רבי יוסי קאמר דאפילו בשל מתכת פליגי ואפילו בהכי מטהר רבי אליעזר וכח דטהרה אתא לאשמועינן. ואי נמי דאפילו רבנן מודו בשל עץ דכיון דאין להם טומאה מדאורייתא כי קבעי בטלי מתורת כלי אבל בשל מתכת דטומאתן מדאורייתא הוא דמטמו. כן נראה לי. ועוד דהא תניא בתורת כהנים יכול שאני מוציא השלחן והטבלא והדולפקי תלמוד לומר מכל כלי עץ אלמא אלו שמשמשין בני אדם ומשמשין משמשי אדם מקבלין טומאה אפילו מדאורייתא. ויש אומרים ששלשה חלוקי פשוטי כלי עץ. יש שמקבלין טומאה מדאורייתא ויש מדרבנן ויש שטהורין לגמרי. כלים הראוין למדרסות מקבלין טומאה מדאורייתא וכדאמרינן בבכורות בפרק אלו מומין אין לו תוך לכלי שטף מדאורייתא בר קבולי טומאה הוא. והא דומיא דשק בעי. ופריק בהנך דחזו למדרסות. וכן אם משמשין את האדם ומשמשיו טמאין מן התורה כדתניא יכול שאני מוציא את השלחן ואת הטבלא ואת הדולפקי תלמוד לומר מכל כלי עץ ריבה אימא אף אני ארבה את השלחן והטבלא והדולפקי שהן משמשין את האדם ותשמישי אדם ודוקא משמשי אדם ותשמישיו אבל משמשי תשמישי האדם ואינם משמשין את האדם טמאין מדרבנן. והיינו דאוקימנא מעיקרא בשמעתין בדף של מתכת אבל פשוטין שאינם משמשין אפילו משמשי אדם לכולי עלמא טהורין מכלום וכדאמרינן במסכת סוכה גבי חצין בזכרים כשרה ואמרינן התם נמי גבי מחצלת עשאה לסיכוך מסככין בה. ויש אומרים דכל פשוטי כלי עץ ואפילו משמשין אדם ומשמשיו כשלחן והטבלא אין להם טומאה מדאורייתא ודרשה דתורת כהנים מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כדדרשינן נמי התם מעשר ירק ואילן מקראי ודבר ברור שאינן אלא מדרבנן אלא דקראי אסמכתא בעלמא נינהו ומביאין ראיה מהא דתנן בכלים ומייתו לה בפרק קמא דשבת כלי עץ כלי זכוכית אין להם טומאה מדאורייתא ושמע מינה דפשוטיהון לא מקבלין מן התורה כלל אלא מדרבנן. הרשב"א ז"ל.
כתב הראב"ד ז"ל אי קשיא לך כיון דחזינן דרבי אליעזר סבירא ליה תלוש ולבסוף חברו מחובר הוא ואפילו טומאה דאורייתא נמי מטהר טעמא דרבי אליעזר מיערת הדבש למה לי ההוא לדבש שבתוכו הוא דאתא אבל לכוורת גופה לא צריך. הרשב"א ז"ל.

תוס' בד"ה ושאני פשוטי כו' ואי דרשה גמורה היא דת"כ אמאי תיבעי ת"ל כו' עכ"ל יש לדקדק אמאי לא הוכיחו כן מדלעיל מיניה דקאמר למ"ד מסגרתו למטה היתה כו' דדרשינן השלחן הטהור מכלל שהוא טמא ואי הך דרשה דת"כ דרשה גמורה היא ל"ל האי קרא דהטהור וי"ל (כו'):

בד"ה מכלל דשאיבה כו' ועוד אור"ת כו' אבל במקוה שלם כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין כו' עכ"ל וההיא דיבמות דנתן סאה ונטל סאה דכשר ומוקי לה ר"י דוקא עד רובו מפר"ת דהיינו במי פירות ועיין באשר"י בפ' מרובה וההיא דצינור דפוסל מדרבנן לפר"ת צ"ל דלא היה שם מעיקרא מקוה שלם מיהו רשב"ם לא פי' כן בשמעתין שפירש דההיא דיבמות איירי שפיר במים וכן ההיא דצינור איירי שהיה כבר עשוי מקוה כהוגן וצ"ל דלא ס"ל בהא כר"ת אלא דמקוה שלם נמי אפשר שיפסל ברובו ודו"ק:

ר"ש בד"ה ר"א מטהר כו' תיקנו אלמא לר' אליעזר כו' היה לו להכשיר ואי רבנן כו' כצ"ל:

בד"ה לעולם ר' אליעזר ס"ל כברייתא דצינור כו' כצ"ל:

בד"ה ועוד כו' דצינור דר' אליעזר כו' כצ"ל:

ר"ש (ברה"ע) והלכך משמסר שטרותיו לב"ד כו'. עי' מכות (ג' ב') תד"ה המוסר שהשיגו ע"ז:

ר"ש ד"ה ומתמה גמרא. וה"ט דמדאורייתא כו' ואפי' נפלו בתר הכי שאובין בטלו בתוכה א"נ כו'. כ"נ דצ"ל והוא כדעת ר"ת שבתד"ה מכלל בסופו. אלא דס"ל דמדרבנן מיהא מיפסל ברובא ול"א קמא קמא בטיל וכההיא דיבמות ובהכי מיירי הא דצינור דשמעתין:

ר"ש ד"ה ועוד. דר"א לא קמפליג מידי בין קבעו מעיקרא כו'. כ"נ דצ"ל:

תוס' ד"ה ומקבלת. צ"ל ואינה מקבלת:

ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כ''ז שארצה והדיינין חותמין עליו מלמטה או העדים והלכך משמסר שטרותיו לב''ד לגבותן ואיהו לא קגבי לא קרינא ביה לא יגוש דדיינין קמגבו ליה והפקר ב''ד הפקר וה''מ כשיש לו קרקע ללוה דדמי כאילו יש למלוה משכון דבמשכון לא שייך לא יגוש שכל מה שיוכלו חכמים לתקן כדי שלא יהו נראין עוקרין דבר מן התורה התקינו כן נראה הטעם בעיני ומרבי זקני זצ''ל שמעתי דהיינו טעמא דסתם לוה אין רגילין להלוותו אא''כ יש לו קרקע להשתעבד למלוה ובמילתא דשכיחא תקינו רבנן אבל בשאין לו קרקע מילתא דלא שכיחא היא ולא תקינו רבנן פרוזבול ואתא רבי אליעזר למימר דאם יש ללוה כוורת דבורים כותבין פרוזבול דסד''א אע''ג דהרי היא כקרקע לשאר דברים לגבי הך תקנה לא חשיבא קרקע דלא סמכא דעתיה דמלוה עילויה הואיל ויכולין לטלטלה קמ''ל: ואינה מקבלת טומאה. זו הכוורת במקומה דכיון דמחוברת היא לקרקע יצאה מתורת כלי וגם הדבש שבתוכה אינו מקבל טומאה דבטל לגבי כוורת ודוקא במקומה אבל אם נטלה משם אז מקבל הדבש טומאה כמאן דאמר בפרק המוכר את הספינה דלא בעי מחשבה דאיכא מאן דמצריך מחשבה והלכך אצטריך הכא גבי טומאה למיתני במקומה וה''ה לכל הנך מילי: והרודה ממנה. כשהיא במקומה דהיינו מקום גידולו של דבש חייב חטאת כתולש מן הקרקע אלמא לר' אליעזר חקקו ולבסוף קבעו כקרקע משוי ליה וברייתא דלעיל דלא כרבי אליעזר היא ומיהו הנך רבנן היא: אינה כקרקע. משום דחיבור בקרקע לא בטיל תורת כלי מינה ומקבלת טומאה במקומה וגם הדבש דלא בעי מחשבה כדתניא לקמן בהמוכר את הספינה: ה''ג התם אמר רבי אלעזר מאי טעמא דר''א. דחשיב לכוורת דבורים כמחובר דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש ביהונתן כתיב ובדבש במקום גידולו מיירי וקרי ליה יער והלכך חשיב ליה מחובר ואפי' אין הכוורת מחוברת ממש בקרקע אבל גבי צינור שחקקו ולבסוף קבעו מודי ר''א דחשיב כלי ופסיל מקוה כדקתני ברייתא ואכתי לא ידעינן הי ניהו ר''א דלית ליה הך ברייתא: דף של נחתומין. נסר רחב לערוך עליו וללוש את הפת ולי נראה הוא דף שקבוע בכותל ליתן עליו את הפת למכור כעין שעושין פלטרין שלנו בכותל בתיהן מבחוץ ולקמן מוקי בדף של מתכת דפשוטיהן טמאין: רבי אליעזר מטהר. דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע: וחכמים מטמאין. דלא בטיל לגבי קרקע ותיקון הדף שמחליקין אותו לכך הוא במקום חקיקת הצינור דתיקון משוי לה גמר כלי לקבל טומאה ומדלא קמפליג בין תקנו ולבסוף קבעו ובין קבעו ולבסוף תקנו אלמא לרבי אליעזר הכל טהור לא שנא חקקו ולבסוף קבעו לא שנא קבעו ולבסוף חקקו ולרבנן הכל טמא אלמא ההיא ברייתא דצינור דלעיל דקמפליג בין קבעו ולבסוף חקקו ובין חקקו ולבסוף קבעו לא רבנן ולא רבי אליעזר דאי ר''א אפי' חקקו ולבסוף קבעו היה לו להכשיר ואי רבנן אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי יפסול את המקוה: לעולם רבי אליעזר. סבירא ליה כברייתא דצינור שחקקו ולבסוף קבעו אכתי כלי הוא ולא בטיל לגבי קרקע ופסיל את המקוה והכא גבי דף היינו טעמא דר' אליעזר דמטהר ליה אפילו בתקנו ולבסוף קבעו דשאני פשוטי כלי עץ כגון האי דף דאפי' קודם שקבעו אין לו טומאה אלא מדרבנן והלכך בקבעו מיקל ר' אליעזר אבל לעיל גבי צינור שמים שאובים פוסלין את המקוה מן התורה כדתניא בת''כ יכול מילא מים על כתפו ועשה מקוה בתחלה יהא טהור ת''ל מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים התם מודי ר''א דפסיל מקוה דמשום קביעותו בקרקע לא בטיל מניה תורת כלי דמעיקרא ומיהו לא אשכחן טומאה לפשוטי כלי עץ אפי' מדרבנן חוץ מאותן הראוין למדרס וכדתנן במס' נדה (דף מט.) כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת ובמסקנא נמי מוקמינן לה בדף של מתכת: ומתמה גמ' מכלל דשאיבה דאורייתא. דמדקא משני הכי שמעינן דברייתא דלעיל בפסול שאיבה דאורייתא מיירי והלא מדרבנן הוא כדאמרי' במסכת יבמות (דף פב:) שאם היה מקוה מ' סאה ונתן סאה שאובין ונטל סאה כשר עד כמה רבי יוחנן אמר עד רובו והיינו טעמא דמדאורייתא הוא דבעינן מקוה ממים מכונסין לכתחלה בלא שאיבה דאיתקש למעין כדפרישית לעיל ואפילו נפלו בתר הכי שאובין בטלו ברובא א''נ קמא קמא בטיל ולעיל נמי גבי צינור המקוה היה עשוי כבר כהוגן ואח''כ קבעו שם צינור כדקתני פוסל את המקוה מכלל דהיה שם מקוה מעיקרא הלכך פסולא מדרבנן הוא: ועוד. אפילו אם תמצא לומר דאחמירו ביה רבנן כשל תורה הכא גבי דף נמי בדאורייתא מיירי דבדף של מתכת מיירי דטומאתו מן התורה דבשלמא עץ אתקש לשק [דכתיב] כלי עץ או בגד או עור או שק (ויקרא יא) מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ כו' אבל כלי מתכת בפרשת מדין הוא [דכתיב] (במדבר לא) אך את הזהב וגו' ולא אתקש לשק ואכתי דלא כרבי אליעזר היא ההיא דצינור דרבי אליעזר לא קמפליג מידי בין חקקו מעיקרא לחקקו ולבסוף קבעו: האמר רבי יוסי ברבי חנינא כו'. משום דפשוטי כלי עץ לית להו טומאה כלל הלכך אוקמה בדף של מתכת:

[ומקבלת טומאה במקומה]. וא''ת מה טעם נקט גבי טומאה במקומה דאין חילוק בין במקומה בין שלא במקומה דהא לאו מחוברת היא ואומר ר''ת דשלא במקומה מקבלת טומאה כיון דמטלטלין אותה ממקום למקום ודמי לשאר כלים שבבית וגזרו בה רבנן טומאה דלמא אתי לאיחלופי: ושאני פשוטי כלי עץ דרבנן. וא''ת דבהנך דחזו למדרסות איכא טומאה דאורייתא דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת ק''ו מפכין קטנים כדאמרינן בפרק כיצד הרגל (ב''ק דף כה:) ובפרק על אלו מומין (בכורות דף לח.) נמי פריך ואין לו תוך בכלי שטף מדאורייתא בר קבולי טומאה הוא והא דומיא דשק בעינן ומשני בהנך דחזו למדרס ואי בשאר פשוטי כלי עץ דלא חזו למדרס הנהו אפי' מדרבנן לא מקבלי טומאה כדמוכח בריש חולין (דף ג. ושם ד''ה כגון) דאמר הכל שוחטין ואפי' טמא במוקדשין האי טמא דאיטמי במאי כו' ומשני כגון שבדק קרומית של קנהו ושחט בה ואי מקבלי טומאה מדרבנן מאי משני וכ''ת התם בדלא עבדה כעין כלי דעל כרחך איירי בדעבדה כעין כלי דקדשים טעונים שחיטה בכלי כדאמרי' בהתודה (מנחות דף פב:) מויקח את המאכלת ועוד תנן במסכת כלים (פ''ב מ''א) ומייתי לה בפ''ק דשבת (דף טז. ושם) כלי עץ וכלי עצם וכלי זכוכית פשוטיהם טהורים ומקבליהם טמאים ועל כרחך טהורים אפילו מדרבנן דכלי זכוכית אפילו מקבליהם ליכא טומאה אלא מדרבנן כדאמרינן במסכת שבת (שם) ופירש רבינו שמואל דודאי אין להם טומאה אפילו מדרבנן ומסקנא לא קיימא הכי אלא מוקי לה בדף של מתכת ויש מפרשים בדף של נחתומין אע''פ שהוא פשוטי כלי עץ מקבל טומאה מדרבנן כיון שהוא משמש אדם ואת משמשי אדם דדריש בת''כ בפרשת ויהי ביום השמיני כלי יכול אפילו הסולם והקולב כו' ת''ל כלי עץ ולא כל כלי עץ יכול שאני מוציא את השולחן ואת הטבלא ואת הדולבקי ת''ל כל כלי עץ ריבה ומה ראית לרבות את אלו כו' ת''ל שק מה שק שהוא משמש אדם ואת משמשי אדם אף אני ארבה את השולחן כו' ועל כרחך כשאין ראוין למדרס מדלא נקט מטה כסא וספסל והוה ליה לרבוינהו מקראי דמשכב ומושב ובאין להם בית קבול איירי מדלא קאמר מה שק מיטלטל מלא וריקם אלמא מקבלי טומאה ואע''ג דמפיק להו מקרא לא הוי אלא אסמכתא כמו כמה דרשות דת''כ ובספרי דלא הוי אלא אסמכתא וכן משמע בפרק שתי הלחם (מנחות דף צו:) א''ר יוחנן לדברי האומר מסגרתו למטה היתה פירוש למטה ברגלי השולחן ולא בשולחן טבלא המתהפכת טמאה פירוש דדרשינן השולחן הטהור מכלל שהוא טמא לדברי האומר מסגרתו למעלה היתה טבלא המתהפכת תיבעי דהא דשולחן של מקדש מקבל טומאה לפי שהיה לו בית קבול אבל טבלא המתהפכת שאין לה בית קבול תיבעי ואי דרשה גמורה היא דת''כ אמאי תיבעי תיפוק ליה מקרא דהתם אלא ודאי אסמכתא היא ובטבלא המתהפכת מספקא ליה אי מקבלא טומאה מדאורייתא כדפירש הקונט' התם משום דעדיפא משאר פשוטי כלי עץ לפי שראוי להשתמש בה משני צדדין ולמאן דאמר למטה היתה טמא מדכתיב הטהור: מכלל דשאיבה דאורייתא. רשב''ם ור''ת מפרשי דכולו שאוב הוי דאורייתא ומביאים ראיה מדתניא בת''כ בפרשת ויהי ביום השמיני מקוה מים יהיה טהור יכול מילא בכתפו ועשה מקוה בתחלה

דף סו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד