בבא בתרא עא ע"א

אִיפְּכָא מַתְנִינַן לַהּ
מַתְנִי' לֹא אֶת הַבּוֹר וְלֹא אֶת הַגַּת וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ בֵּין חֲרֵבִין בֵּין יְשׁוּבִין וְצָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ צָרִיךְ
וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ חוּץ מֵאֵלּוּ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ מְכָרָן לְאַחֵר רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ וַחֲכָמִים אוֹמְרִים צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוֹכֵר אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה נוֹתֵן אֶת כּוּלָּהּ הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ זָכוּ בַּשָּׂדֶה זָכוּ בְּכוּלָּהּ הַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר הֶחְזִיק בַּשָּׂדֶה הֶחְזִיק בְּכוּלָּהּ
הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה הִקְדִּישׁ אֶת כּוּלָּהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה לֹא הִקְדִּישׁ אֶלָּא אֶת הֶחָרוּב הַמּוּרְכָּב וְאֶת סַדַּן הַשִּׁקְמָה
גְּמָ' מַאי שְׁנָא מֶכֶר וּמַאי שְׁנָא מַתָּנָה פֵּירֵשׁ יְהוּדָה בֶּן נְקוֹסָא לִפְנֵי רַבִּי זֶה פֵּירֵשׁ וְזֶה לֹא פֵּירֵשׁ
הַאי זֶה פֵּירֵשׁ וְזֶה לֹא פֵּירֵשׁ זֶה לֹא פֵּירֵשׁ וְזֶה לֹא פֵּירֵשׁ הוּא אֶלָּא זֶה הָיָה לוֹ לְפָרֵשׁ וְזֶה לֹא הָיָה לוֹ לְפָרֵשׁ
הַהוּא דַּאֲמַר לְהוּ הַבוּ לֵיהּ לִפְלָנְיָא בֵּיתָא דְּמַחְזִיק מְאָה גּוּלְפֵי אִשְׁתְּכַח דַּהֲוָה מַחְזִיק מְאָה וְעֶשְׂרִין אָמַר מָר זוּטְרָא מְאָה אֲמַר לֵיהּ מְאָה וְעֶשְׂרִין לָא אֲמַר לֵיהּ
רַב אָשֵׁי אָמַר מִי לָא תְּנַן בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוֹכֵר אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה נוֹתֵן אֶת כּוּלָּן אַלְמָא מַאן דְּיָהֵיב מַתָּנָה בְּעַיִן יָפָה יָהֵיב הָכָא נָמֵי מַאן דְּיָהֵיב מַתָּנָה בְּעַיִן יָפָה יָהֵיב
הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה הִקְדִּישׁ וְכוּ' אָמַר רַב הוּנָא אַף עַל גַּב דַּאֲמוּר רַבָּנַן הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה קַרְקַע מָכַר קַרְקַע וְשִׁיֵּיר שְׁנֵי אִילָנוֹת לְפָנָיו יֵשׁ לוֹ קַרְקַע וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר מוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר הָנֵי מִילֵּי גַּבֵּי בּוֹר וָדוּת דְּלָא קָא מַכְחֲשִׁי בְּאַרְעָא אֲבָל אִילָנוֹת דְּקָא מַכְחֲשִׁי בְּאַרְעָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - א

איפכא מתנינן לה, אנו שונים את דבריהם באופן הפוך, שדייני גולה הם הסבורים כרבא, שגובה רק מחצה.

מתניתין:

משנה זו היא המשך למשנה הקודמת, ומבארת בתחילה את הדין במי שמכר שדה לחברו, מה נכלל במכירת השדה, ומה לא.

ובהמשך מבארת המשנה את החילוק שבין מוכר שדה, ובין הנותן את השדה במתנה, או המקדיש אותה [וכן היורש אותה, או הזוכה בה מן ההפקר], שהם זוכים בכל.

א. המוכר לחברו שדה ואמר לו שמוכר לו את כל מה שבתוכה, לא מכר לו בכלל זה, לא את הבור שבה, ולא את הגת שעושים בה יין, ולא את השובך של היונים, בין אם היו הבור, הגת, והשובך חרבין, בין ישובין.

וצריך המוכר ליקח לו, לקנות לו מהקונה, דרך בתוך שדהו המכורה לקונה, כדי שיוכל להגיע אל הבור, הגת והשובך, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: אינו צריך לקנות לו דרך כדי להגיע אליהם, כיון שאדם משייר לעצמו דרך, ואינו מוכר את כל שדהו לגמרי.

ומודה רבי עקיבא, בזמן שאמר לו הריני מוכר לך את השדה וכל מה שבתוכה חוץ מאלו [הבור, הגת והשובך], שאינו צריך ליקח לו דרך.

ב. ואם לא מכר בעל השדה את שדהו, אלא רק מכרן לבור, לגת ולשובך כשלעצמם לאדם אחר -

רבי עקיבא אומר: אינו צריך הקונה ליקח לו דרך מבעל השדה, כי בכלל המכירה של הבור הגת והשובך הוא גם מכר לו את הדרך אליהם.

וחכמים אומרים: צריך הקונה אותם ליקח לו דרך אליהם מבעל השדה, לפי שלא מכר לו אלא רק אותם ולא מכר לו דרך.

ועתה ממשיכה ואומרת המשנה כלל, לגבי כל הדברים ששנינו בכל המשניות של הפרק הזה שאינם נמכרים, שאין זה אלא במכר, אך לא במתנה או בהקדש, ולא בירושה או בזכיה בשדה הפקר:

ג. במה דברים אמורים, מה ששנינו בכל הפרק הזה, שיש דברים אשר אינם נמכרים בכלל השדה - במוכר.

אבל בנותן מתנה - נותן את כולה, ואפילו את הדברים שאינם נכללים בה, כמו חרוב המורכב וסדן השקמה, ובור, גת ושובך, כי כל הנותן מתנה, בעין יפה הוא נותן, יותר מדאי. ^[4] האחין שחלקו ביניהם את השדה שירשו מאביהם - זכו בשדה, זכו בכולה, כיון שכך התחלקו ביניהם, שכל אחד מסתלק לגמרי מחלקו של אחיו. ^[5]

המחזיק בנכסי הגר, שמת ואין לו יורשים, והיא הפקר - הרי אם החזיק בשדה, החזיק בכולה. ^[6]

המקדיש את השדה - הקדיש את כולה, כל מה שבתוכה, כיון שבעין יפה הוא מקדיש.

רבי שמעון חולק ואומר: המקדיש את השדה - לא הקדיש עמה את שאר הדברים שאינם נמכרים עמה. כי המקדיש שדה אינו מקדיש יותר ממה שהמוכר מוכר, ^[7] אלא רק הקדיש עמה את החרוב המורכב ואת סדן השקמה [אף על פי שאינם נמכרים עמה], מהטעם שיתבאר בגמרא,

גמרא:

ודנה הגמרא בחילוק ששנינו במשנה בין מכר ומתנה: מאי שנא מכר, שלא מכר כולה, ומאי שנא מתנה, שנתן כולה?

פירש יהודה בן נקוסא לפני רבי: זה, הנותן, פירש בדבריו שנותן את הכל, וזה, המוכר, לא פירש שמוכר הכל.

ותמהה הגמרא על דבריו: האי, וכי שנינו במשנה זה פירש וזה לא פירש!?

והרי במשנה, זה לא פירש, וזה לא פירש, הוא! שהרי סתם התנא את דבריו, ושנה את שניהם באותו לשון.

אלא, מבארת הגמרא, שכך הוא החילוק: זה, הנותן, שדרכו ליתן בעין יפה, אם היה רוצה לשייר לעצמו, היה לו לפרש את שיורו, וכיון שלא שייר בפירוש, הפסיד. וזה, המוכר, שאינו מוכר בעין יפה, אלא מוכר מתוך דחקו, לא היה לו לפרש שמשייר לעצמו את הדברים שאינם בכלל השדה, ולכן לא הפסיד כשלא פירש בדבריו שאינו מוכרם. ^[8]

ומביאה הגמרא מעשה בההוא גברא דאמר להו, ציוה לבני ביתו לתת לחברו מתנה, וכך אמר: הבו ליה לפלניא, ביתא דמחזיק מאה גולפי, בית מתוך הבתים שלי, שיש בו שטח שיכול להחזיק מאה חביות.

אשתכח דהוה מחזיק מאה ועשרין. בין בתיו לא היה בית שמחזיק בשטחו רק מאה חביות, אלא נמצא בית גדול ממנו, שמחזיק מאה ועשרים חביות. ומעתה יש לדון, האם יזכה חברו בכל הבית, או שמא יתנו לו רק חלק מהבית, בשטח שיכול להחזיק מאה חביות.

אמר מר זוטרא: רק שטח עבור מאה חביות אמר ליתן ליה. אבל בית שיש בו שטח עבור מאה ועשרין, לא אמר ליה, ויקבל חברו רק חלק משטח הבית, ולא את כולו.

רב אשי אמר, מי לא תנן: במה דברים אמורים - במוכר, אבל בנותן מתנה - נותן את כולן.

אלמא, מאן דיהיב, מי שנותן מתנה - בעין יפה יהיב.

ואם כן, הכא נמי, מאן דיהיב מתנה - בעין יפה יהיב. והתכוון לתת לו בית שלם ולא חלק מבית, ולכן יתנו לו את כל הבית. ^[9]

שנינו במשנה: המקדיש את השדה - הקדיש את כולה.

אמר רב הונא, אף על גב דאמור רבנן [לקמן פא א], שהקונה שני אילנות בתוך של חבירו - הרי זה לא קנה קרקע הסמוכה לאילנות וביניהם, וכמו כן לא קנה זכות בקרקע של האילנות עצמן, ולכן, אם ימותו האילנות, אין לו זכות ליטע שם אילנות אחרים במקומם.

אבל אם מכר אדם קרקע, ושייר בה לעצמו שני אילנות לפניו - יש לו קרקע סביב האילנות וביניהם, שקרקע זאת הוא לא מכר, אלא שיירה לעצמו בכלל שני האילנות ששייר לו.

ומבארת הגמרא שחידושו של רב הונא אינו לדברי חכמים, כי לדבריהם פשוט הוא שמשייר המוכר לעצמו את הקרקע, שהרי הם סבורים שאדם המוכר שדה, בעין רעה הוא מוכר. אלא החידוש של רב הונא הוא אפילו לרבי עקיבא:

ואפילו לרבי עקיבא, דאמר מוכר, בעין יפה מוכר, כאן הוא אינו מוכר גם את הקרקע שסביבות האילנות, כי הני מילי שמוכר בעין יפה את כל הקרקע שמסביב, גבי בור ודות, דלא קא מכחשי בארעא, שאין הבור ודות שמשייר המוכר לעצמו עתידים להזיק את קרקעו של הלוקח, ואין המוכר חושש מהלוקח שיתבע אותו בעתיד לסלק את הבור ודות כדי שלא יזיקו את הקרקע שקנה, ולכן הוא לא משייר לעצמו שום חלק בקרקע שמסביב.

הערות

^[4] ולכן נותן את כל הדברים הקבועים בשדה. אך אינו נותן דברים שאינם קבועים בה, כמו מעות או תבואה תלושה. וטעם החלוק בין מכירה להקדש, הוא, שבמכירה הוא מוכר רק את הדברים שנכללים בשם שדה, אבל בהקדש הוא מקדיש בעין יפה יותר מדאי, גם את כל מה שבתוך השדה, אף על פי שאינו נכלל בכלל שדה. רשב"ם

^[5] ולענין הדרך, אם אחד האחים קיבל חלק פנימי מהשדה ואין לו מעבר דרך החלק החיצוני, יש לו זכות לטעון שהוא זכאי להשתמש בה כדרך שהשתמש אביו מורישו, וצריך האח השני להעמיד לו דרך. רשב"ם

^[6] על אף שהחרוב והסדן נחשבים כשדה אחרת, אין כאן חסרון, כיון שאין הם חלוקים במיצר ביניהם, ולכן באופן שכזה, אם עשה קנין בשדה אחד זה מועיל לו לקנות גם את השדה השניה. רשב"ם

^[7] לפי הרשב"ם, אך רש"י בערכין יד א מבאר אחרת.

^[8] הר"ח מבאר אחרת, שהקונה, המשלם דמים, אינו מתבייש לדרוש מן המוכר שיפרש בדבריו שמוכר לו גם את הבור והגת, ואם לא דרש ממנו שיפרש דבריו שבכלל מכירת השדה הוא מוכר לו גם את אלו, הפסיד הקונה. אבל מקבל המתנה מתבייש לומר לנותן שיפרש בדבריו שנותן לו גם את אלו, ולכן לא הפסיד בזה שלא דרש מהנותן שיפרש דבריו שנותן לו גם את אלו, כי על הנותן מוטל לפרש שאינו נותן לו אותם, במקרה ואינו רוצה לתת אותם.

^[9] ומה שאמר "מאה גולפי", זה אינו משום שהתכוון לשטח שכזה. אלא הוא משום שהיה סבור שיש בבית הזה שטח למאה גולפי בלבד, והזכיר את הגולפי רק לצורך הדגשת החשיבות של הבית שהוא נותן, שהוא כה גדול, שאפשר להחזיק בו מאה גולפי. רשב"ם

איפכא מתנינן לה [ההיפך אנו שונים אותה], כלומר, אנו גורסים שדייני גולה הם שפסקו שגובה מחצה, והוא כשיטת רבא.

א משנה כהמשך למשנה הקודמת (לעיל בבא בתרא סח,ב) אומרת המשנה כי המוכר את השדה, אף שאמר לקונה שמוכר לו כל מה שבתוכה, לא מכר לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך, בין שהיו חרבין (לא פעילים), בין שהיו ישובין, שכל אלו אינם חלק מן השדה עצמו. וצריך המוכר ליקח (לקנות) לו דרך מן הקונה, כדי שיוכל להגיע לאותם דברים ששייר לעצמו. אלו דברי ר' עקיבא, שסבור שכל מוכר הריהו מוכר בעין יפה, ומשום כך מה שלא פירש שמשייר לעצמו — לא שייר, ולכן לא שייר לעצמו גם דרך לאלה, וצריך לקנות זכות זו מן הקונה. וחכמים אומרים: אינו צריך, שכיון ששייר את כל אלה, ודאי שייר לעצמו גם דרך אליהם.

ומודה ר' עקיבא, בזמן שאמר לו שהוא מוכר לו את השדה ופירש "חוץ מאלו", שאינו צריך ליקח לו דרך, שכיון שהוסיף בדבריו במפורש שהוא משייר את אלה, אף שממילא נשארו שלו — בוודאי התכוון גם לדרך אליהם. במקרה אחר, שמכרן את הבור ואת הגת, לאחר והשדה שייר לעצמו — ר' עקיבא אומר: הקונה אינו צריך ליקח לו דרך, שהרי לשיטתו מוכר בעין יפה מוכר, ומכר לו גם דרך לאותם דברים. וחכמים אומרים: צריך ליקח לו דרך.

ומעירים: במה דברים אמורים — במוכר, אבל בנותן מתנה — ודאי נותן את כולה וכל המצוי בה. וכן האחין היורשים שחלקו בנכסי אביהם, זכו בשדה, כלומר, כל אחד כשזכה בשדה — זכו בכולה בכל מה שמצוי בה. וכן המחזיק העושה חזקה בנכסי הגר, אם החזיק בשדה — החזיק בכולה.

המקדיש את השדה — הקדיש את כולה; ר' שמעון אומר: המקדיש את השדה — לא הקדיש את כל הדברים המצויים בשדה, אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה, אבל לא בור או גת וכיוצא בהם.

ב גמרא על ההבחנה האמורה במשנה בין מתנה למכר לענין שיור, שואלים: מאי שנא [במה שונה] מכר ומאי שנא [ובמה שונה] מתנה? פירש יהודה בן נקוסא לפני רבי: ההבדל הוא שזה פירש וזה לא פירש.

ותוהים על כך: האי [זה] זה פירש וזה לא פירש, הלוא זה לא פירש וזה לא פירש הוא, שהרי בשני המקרים לא פירש המוכר מה הוא משייר! אלא הכוונה היא כך: במכר, זה הקונה היה לו לפרש ולדרוש כל מה שאינו חלק בלתי נפרד מן השדה, ומשלא עשה כן — הפסיד. ואילו במתנה זה מקבל המתנה לא היה לו לפרש, שאין זו דרך מקבלי מתנה.

מסופר, ההוא [אחד] שאמר להו [להם]: הבו ליה לפלניא ביתא [תנו לו במתנה לפלוני בית שלי] שמחזיק (מכיל) מאה גולפי [חביות], אשתכח דהוה [נמצא שהיה] ברשותו בית שמחזיק מאה ועשרין [ועשרים] חביות, אמר מר זוטרא: אין לו בבית אלא שטח שפירש, ולא את כל הבית, כי מאה אמר ליה [לו], מאה ועשרין לא אמר ליה [לו].

רב אשי אמר: מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה]: במה דברים אמורים — במוכר, אבל בנותן מתנה — נותן את כולן? אלמא [מכאן אנו אומרים] כי מאן דיהיב [מי שנותן] מתנה — בעין יפה יהיב [נותן], הכא נמי [כאן גם כן] מאן דיהיב [מי שנותן] מתנה — בעין יפה יהיב [נותן], ולא דקדק בשיעורים, והתכוון לבית זה שמחזיק יותר ממאה חביות.

ג שנינו במשנה: המקדיש את השדה — הקדיש את כולה. אמר רב הונא, אף על גב דאמור רבנן [אף על פי שאמרו חכמים]: הקונה שני אילנות בתוך שדהו של חבירו — הרי זה לא קנה קרקע אלא את האילנות בלבד, אם מכר קרקע לחבירו ושייר שני אילנות לפניו (לעצמו) — יש לו קרקע לאילנות הללו. ומסבירים הלכה זו: ואפילו לשיטת ר' עקיבא שאמר שמוכר בעין יפה מוכר ולא משייר לעצמו, הני מילי [דברים אלה אמורים] גבי [אצל] בור ודות, דלא קא מכחשי בארעא [שאינם מכחישים את הקרקע], ולכן אינו רואה צורך להבטיח עצמו מפני טענות של קונה הקרקע. אבל אילנות דקא מכחשי בארעא [שמכחישים את הקרקע] ביניקתם ממנה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

learned the reverse, that is to say, according to our version of the baraita, it is the judges of the exile who maintain that the claimant collects only half the sum, which corresponds to the halakha taught by Rava.

MISHNA: In continuation of the previous mishna (68b) discussing one who sells a field, the mishna teaches that even if he says that he is selling it and everything that is in it, has sold neither the cistern, nor the winepress, nor the dovecote, whether it is abandoned or utilized, as these items are not part of the field itself. And the seller must purchase for himself a path through the buyer’s domain to reach whatever remains his. This is the statement of Rabbi Akiva, who holds that one who sells, sells generously; therefore, whatever is not explicitly excluded from the sale is assumed to be sold, and it is presumed that the seller did not retain for himself the right to the path that he requires to access his property. And the Rabbis say: The seller need not purchase a path through the buyer’s domain, as it is assumed that since the seller withholds these items for himself, he also reserves a path to reach them.

And Rabbi Akiva concedes that when the seller says to the buyer in the bill of sale that he is selling the field apart from these things, i.e., the cistern and the winepress, he need not purchase for himself a path through the buyer’s domain. Since these items would have been excluded from the sale even if he had said nothing, it is assumed that he also meant to reserve for himself the right to access them. But if the seller kept the field but sold the cistern and winepress to another person, Rabbi Akiva says: The buyer need not purchase for himself a path through the seller’s domain to reach what he has bought, since a seller sells generously. But the Rabbis say: He must purchase for himself a path through the seller’s domain.

In what case is this statement, that these items are excluded, said? It is said with regard to one who sells a field, but with regard to one who gives it away as a gift, it is assumed that he gives all of it, including everything found in the field. Similarly, with regard to brothers who divide their father’s estate among themselves, when they each acquire a field as part of their inheritance, they acquire all of it, including the items that would be excluded from a sale. So too, with regard to one who takes possession of the property of a convert, when he takes possession of a field, he takes possession of all of it.

One who consecrates a field has consecrated all of it. Rabbi Shimon says: One who consecrates a field has not consecrated any of the items that are ordinarily excluded from a sale except for the grafted carob tree and the sycamore trunk.

GEMARA: The Gemara asks: In what way is a sale different from a gift, and in what way is a gift different from a sale? Why does the mishna distinguish between the two with regard to what is retained by the prior owner? Yehuda ben Nekosa explained before Rabbi Yehuda HaNasi: The difference between the cases is that this one, the seller, specified that certain items were not included in the sale, and that one, the donor, did not specify.

The Gemara asks: How can it be suggested that this one specified and that one did not specify, when in fact this one did not specify, and that one did not specify, as in neither case did the prior owner specify what items he was reserving for himself? Rather, the difference is that this one, the buyer, should have specified that those items that are not integral parts of the field are nevertheless included in the sale, and since he neglected to do so, he suffers the loss. But in the case of a gift, that one, the recipient, should not have specified what was included in the gift, as it would have been inappropriate for him to act in this manner.

It is related that there was a certain person who said to others: Give to so-and-so my house containing 100 barrels [gulfei] as a gift. It was found that there was a house in his possession that contained 120 barrels. Mar Zutra said: The owner said to him that he was giving him a house containing 100 barrels, and he did not say to him that he was giving him a house containing 120 barrels. Therefore, the recipient receives only the portion of the house that holds 100 barrels, and not the rest of the house.

Rav Ashi said: Didn’t we learn in the mishna here: In what case is this statement said? It is said with regard to one who sells a field, but with regard to one who gives it away as a gift, it is assumed that he gives all of it. Apparently, one who gives a gift gives generously. Here too, then, say that one who gives a gift gives generously, even if he is not always precise in his wording. Therefore, it should be assumed that the donor intended to give the recipient the entire house, which contains more than 100 barrels.

§ The mishna teaches: One who consecrates a field, has consecrated all of it. Rav Huna said: Even though the Rabbis said: If one buys two trees in the field of another, he does not acquire any of the land but acquires only the trees, and if he sells land to another, and he retains two trees for himself, he also retains the land around those trees, that does not always apply. Rav Huna elaborates: And even according to Rabbi Akiva, who says that one who sells, sells generously and does not retain anything for himself, this does not always apply, as this statement applies only with regard to a pit and a cistern, which do not weaken the land, and therefore the seller feels no need to protect himself from the potential claims of the buyer. But with regard to trees, which do weaken the land, as they draw water and nutrients from the soil,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

זה פירש. שהוא קונה השדה מן המוכר. וכיון דלא פירש כל הדבר שבה הלכך לא קנה הני דמפיק מתני' וזה המקבל מתנה אין דרכו לפרש מהמקבל הלכך יש לו הכל. ומקשה רבי האי זה לא פירש וזה לא פירש הוא. דאין דרכו של קונה לכתוב כך אני קונה אלא המוכר דרכו לכתוב כך וכך אני מוכר:

אלא זה היה לו לפרש. ללוקח שנותן דמים היה לו לדקדק שיכתוב לו המוכר בשטר כל מה שיש בשדה וכיון דלא דקדק שיפרוש לו הוא הוא דאפסיד אנפשיה ואין לו כל הני דמפיק מתני'. אבל המקבל מתנה לא היה לו לפרש לדקדק שיתן לו הכל אלא כיון שנתן לו סתם ולא אמר חוץ מזה קנה הכל:

מאה גולפי. מאה חביות:

פיסקא האחין שחלקו. זכו בשדה:

בכולה. שחלקו עם הבור ועם הדות דכל אחד מקנה לחבירו חלקו בעין יפה:

המקדיש את השדה הקדיש את כולה. דכל המקדיש בעין יפה מקדיש אפי' הבור והדות:

ר"ש אומר המקדיש את השדה לא הקדיש. מכל הני דקתני מתני' טפי ממוכר אלא חרוב ושקמה דהמוכר לא מכר והמקדיש הקדיש כדמפרש בגמ':

הרי זה לא קנה קרקע. דג' אילנות יש להן קרקע ולא לשנים:

דלא מכחשי בארעא. לא לניר ולא לזריעה הלכך לא קפיד בעל השדה הלוקח בהן והן של מוכר השדה וצריך ליקח לו דרך אבל הכא היכא דמשייר אילנות דהנהו אילנות שרשייהו מכחשי בהקרקע ולא אמר ליה הלוקח כלום ש"מ דודאי שיורי משייר המוכר קרקע מקום האילנות לפניו להכי לא קאמר ליה מידי:

המשנה השמינית והכונה לבאר בה ענין החלק השמיני והוא שאמר במה דברים אמורים במוכר אבל בנותן נתן את כלן האחים שחלקו זכו בשדה זכו בכלן המחזיק בנכסי הגר זכה בשדה זכה בכולן המקדיש את השדה [הקדיש את כולה ר"ש אומר המקדיש את השדה] לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה אמר הר"ם ואמרו בנותן מתנה שנותן את כלם לפי שהוא עיקר אצלנו נותן בעין יפה נותן ואפילו לחכמים שאומרים מוכר בעין רעה הוא מוכר ויש לו דרך לפי שהלוקח היה לו לבאר מה שהוא לוקח אבל מי שמקבל המתנה בשת הוא לו לומר לו באר מה שאתה נותן לי ונתבאר גם כן כי נכסי הגר שמת ואין לו יורשין הפקר וכל הקודם בהם זכה כלומר שקדם והחזיק בהם ופירש דברי ר' שמעון המקדיש את השדה לא הקדיש את הקרקע אלא חירוב המורכב והוא שכבר הוא עושה פירות וסדן השקמה אבל אבנים של שדה שאינם לצרכה וכיוצא בהם אין מוקדשין:

אמר המאירי במה דברים אמורים במוכר כלומר כל אלו שאמרנו שלא נמכרו בכלל המכר הן בבית הן בחצר הן בבית הבד הן בבית המרחץ הן בעיר הן בשדה דוקא במוכר מפני שהיה לו ללוקח לפרש וכל שלא פירש הפסיד אבל הנותן מתנה קנה המקבל את הכל בכלל וכן האחים שחלקו זכה בשדה זכה בכלן וכן בבית וחצר וכן בכלן וכן המחזיק בנכסי הגר זכה בשדה זכה בכל וכן המקדיש את השדה הקדיש את הכל ור' שמעון חולק במקדיש שלא הקדיש אלא חירוב המורכב וסדן השקמה והלכה כתנא קמא וגאוני ספרד כתבו שאף במוכר לא נאמרו דברים אלו אלא במקום שאין בו לדברים אלו מנהג ידוע אבל במקום שיש שם מנהג קבוע על ענינים אלו הכל הולך אחר המנהג בין ביציע בין בחדר שלפנים הימנו וכיוצא באלו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מי שהקנה לחברו בית במתנה וסיים לו את מצריה והזכיר בלשונו בית שיש בו אורך ורחב בכדי החזקת מאה חביות ונמצא אותו הממוצר שהוא מחזיק מאה ועשרים מכיון שזהו הממוצר אין אומרים ששייר בבית החזקת עשרים חביות אלא הכל נתון שהנותן בעין יפה נותן ולא פיחת השיעור אלא כאדם שאומר לפחות הוא מחזיק כך וכך וכן אם הקנה לו בית בבתיו מחזיק מאה חביות ולא נמצא בבתיו מחזיק פחות ממאה ועשרים קנה זה שהוא מחזיק מאה ועשרים ואין אומרים שאין בדבריו כלום הואיל ואין לו בית מחזיק מאה ומ"מ דוקא במתנה אבל במכר הרי הוא משייר שיעור התוספת ואף במתנה יראה שהדין כן בכדי שהדעת טועה כגון מאה במאה ועשרים אבל במה שאין הדעת טועה יראה שאינו מקנה אלא כשיעור החזקת מאה ומ"מ יראה לי דוקא בדרך זה שיש בכלל מאתים מנה והרי זה מחזיק מאה מ"מ ויש לומר בו לא דק ולחומרא דנפשיה לא דק אבל אם אמר בית שאינו מחזיק אלא מאה חביות אין נותנין לו אלא כשיעור מאה:

יתבאר בפרק הספינה שהקונה אילן אחד בתוך שדה חברו לא קנה קרקע כלל וכן בשנים מ"מ אם מכר קרקע ושייר אילנות לפניו קנה קרקע אף באחד ואע"פ שהמוכר בעין יפה מוכר בזו מצד שהאילנות מכחישין את הקרקע מתירא הוא שמא ישתדל הלה בעקירתם ומשייר מקום קרקעם לעולם וכן שכל שמשייר לעצמו בפירוש בעין יפה משייר:

ולענין דרך יראה לי שכל שמוכר בפירוש איזה דבר או משיירו לעצמו יש לו דרך ולא נאמר שאין לו דרך אלא במה שנשתייר מאליו ולא נכלל בכלל המכר ואע"פ שבמכרן לאחר אמרו חכמים צריך ליקח לו דרך מ"מ לדעת ר' עקיבא שהלכה כמותו יש לדון כדברינו ומ"מ יש לדון שהדרך כקרקע וכל שיש לו קרקע יש לו דרך וכל שאין לו קרקע אין לו דרך אא"כ התנה בפירוש:

במה דברים אמורים במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולה. והאחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולה. מסתברא לן דדוקא הני אנפי דשדה כגון חרוב המורכב וסדן השקמה ובור וגת ושובך ושאר הנך מילי אחריני דאמרינן דליתנהו בכלל המכירה הוא ניהו דאמרינן דאיתנהו בכלל המתנה משום דכולהו בתוך השדה הנתונה נינהו ודיקא נמי דקתני זכו בשדה זכו בכולה אלמא אהנך מילי דשדה קאי דקיימי בתוך השדה עצמה והוא הדין נמי בבית וחצר בהנך מילי דקיימי בגוייהו וליתנהו בכלל המכירה איתנהו בכלל המתנה אבל ודאי מאי דלא קאי בתוך הבית ובחצר כגון יציע ובחדר שלפנים ממנו כי היכי דליתנהו בכלל המכר ליתנהו נמי בכלל המתנה דהא לאו בתוך הבית קיימי אלא סמוכין לו נינהו ובית הוא דיהיב ליה הני לא יהיב ליה תדע דהא אמרינן לעיל (דף ס"ד סע"ב) איתמר רב אמר הלכה כדברי חכמים שמואל אמר הלכה כר"ע לימא רב ושמואל אזדו לטעמייהו דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להן דרך זה על זה ורב אמר יש להן וכו' אלמא לענין דרך דין אחין שחולקין כדין מוכר נינהו וממילא שמעת דהא דתנן במה דברים אמורים במוכר אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולן להנך מילי דקיימי בתוך השדה עצמה הוא אבל מידי דליתיה בתוך השדה כגון דרך וכיוצא בו איכא למימר דמאן דסבירא ליה כחכמים לענין מוכר ואין צריך המוכר ליקח לו דרך הכין סבירא ליה לענין אחין שחלקו ויש להן דרך זה על זה:

אמר רב הונא אע"ג דאמור רבנן הקונה שני אילנות וכו' עד כרבנן פשיטא. הא קמ"ל דאי נפלי הדר שתיל להו. נקטינן השתא דלגבי שלשה אילנות אית להו קרקע בין מכר אילנות ושייר קרקע לפניו בין מכר קרקע ושייר אילנות לפניו בין למאן דאמר מוכר בעין יפה מוכר בין למ"ד מוכר בעין רעה מוכר דכי פלוג רבנן ורבי עקיבא הני מילי גבי שני אילנות משום דסתם שני אילנות לית להו זכיית קרקע הלכך מאן דיהיב להו קרקע דבעל אילנות ניהו תדע דהא אי יבשי לא הדר נטע להו אלא משום עין יפה ועין רעה הוא דומיא דבור ודות דהאי דיהבינן להו דרך משום עין יפה ועין רעה הוא ולא משום דגוף הדרך קנוי עם הבור ועם הדות תדע דהא אי משתקלי להו הנך בור ודות לא משתייר ליה דרך אבל גבי שלשה אילנות כיון דשלשה נינהו אית להו זכייה בקרקע גופיה וכאלו הקרקע גופיה זבין לשדה אילנות אי נמי שייר לנפשיה בשדייהו והוה להו כקרקע הבור עצמו דלכולי עלמא דבעל הבור והדות הוא והלכתא כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר הלכך מכר אילנות ושייר קרקע לפניו יש לו קרקע מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע דאע"ג דבעין יפה מוכר אי לא משייר קרקע מצי אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל:

ונקטינן נמי דהאי דאמרינן מוכר בעין יפה מוכר ומוכר בעין רעה מוכר הני מילי לשיורי המוכר זכותא בההוא מידי דזבין אי נמי למהוי ללוקח זכותא בההוא מידי דשייר המוכר לנפשיה דומיא דדרך גבי בור ודות אי נמי קרקע גבי אילנות אבל לעיולי בכלל זביני מידי דלא זבין ליה בהדיא ליכא למימר ביה מוכר בעין יפה מוכר ולא בעין רעה מוכר אלא אי מידי דחשיב באפי נפשיה היא לא עייל בכלל הנהו זבינו עד דמפרש ביה לוקח בהדיא כמו חרוב המורכב וסדן השקמה ומאי דדמי להון ואי לאו מידי דחשיב באפי נפשיה הוא כמו שאר אילנות ומאי דדמי להון עייל בכלל זביני כדפרשינן לעיל:

אמר רבא הילכתא כדייני גולה אמר ליה רבינא למר זוטרא והא אמר רבא נשבע וגובה מחצה א"ל אנן בדייני גולה איפכא מתנינן לה. דייני ארץ ישראל [אמרי] נשבע וגובה כלו, ודייני גולה אמרי נשבע וגובה מחצה, ועלה קא אמרינן הלכה כדייני גולה דאמרי נשבע וגובה מחצה כדרבא. וכן הילכתא. ודוקא בגדולים, אבל בקטנים לא גבינן מיניהו מידי עד דגדלי, דקי"ל אין נזקקין לנכסי יתומים, ולא אלים שטר כיס גבי פלגא מלוה טפי משטר חוב, לא גבינן ליה מקטנים עד דגדלי דחיישינן לשובר כדאיתא בערכין (כב,ב). ולא מצית לאוקומה להא בקטנים וכגון דאיתברר דלא פרע, דא"כ אמאי גובה מחצה ותו לא, כוליה נמי ליגבי. אלא על כרחיך בגדולים עסיקינן ובדלא (אתי) אתברר דלא פרע, דאי הוה אבוהון קיים והוה טעין החזרתים לך הוה מהימן בשבועה, והשתא דמית אבוהון טענינן להו ליתמי מאי דיכול אבוהון למטען, ואע"ג דאבוהון לא הוה מהימן בלא שבועה.

ומסתברא דאפי' שבועת היורשין דשלא פקדנו אבא לא בעו, דכי רמו רבנן האי שבועה איתמי היכא דאתו לאפוקי ממונא מאיניש אחרינא כגון שבועת היתומים לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא שלא אמר לנו אבא כו', אבל גבי יתמי דנתבע לא חייבו רבנן שבועת היורשין כלל. ואע"ג דתקון רבנן שבועת היסת, לא מיחייבי לאשתבועי שבועת היסת שלא פקדנו אבא בשעת מיתה, דהא איהו לא קא טעין טענת בריא דפקדינהו אבוהון, דאע"ג דטעין טענת בריא דלא פרעיה הא לא יכול למטען טענת בריא דפקדינהו דלא פרעיה אי נמי דלא נאנסו, הילכך ליכא עליהו אלא חרם סתם דלא ידעי ודלא פקדינהו אבוהון בשעת מיתה ומפטרי.

ושמעינן מהאי שיקלא וטיריא דשטר כיס היוצא על היתומים, כי אמרינן נשבע וגובה מחצה היכא דאיכא למיחש לפירעון, אבל היכא דליכא למיחש לפירעון לא חיישינן דילמא איתניס לא בחיי מקבל ולא בתר הכין. תדע דהא כ"ע מודו דהמפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל נאנסו נאמן ובשבועה כדמיברר לעיל מבעייא דרב עמרם וממאי דפשיט ליה רב חסדא, וסוגיא דפרק כל הנשבעין (שבועות מה,ב) נמי הכי אזיל, דאפי' למאן דס"ל התם דהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר מודי דאי א"ל נאנסו מהימן, וקא מוקים לה לשבועת השומרין בדאפקיד גביה בשטר. ואלו גבי שטר כיס היוצא על היתומים, בין למאי ס"ד מעיקרא לאוקומי פלוגתא דתנאי דשטרך בידי מאי בעי בין למאי דאסיקנא לבסוף לא אשכחן מאן דפטר להו ליתמי מטעמא דאונסין כלל, דאם כן למאי דס"ד מעיקרא לאוקומי פלוגתא דתנאי בטענת שטריך בידי מאי בעי, נהי דלפירעון לא חיישינן דאי הוה אבוהון קיים והוה טעין נאנסו הוה מהימן, ואם כן מ"ט דמאן דאמר גובה כלו. ועוד למאי ס"ד נמי לאוקומי טעמא דמאן דאמר גובה מחצה דלא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי, ממאי, דילמא דכ"ע מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי, ואי נמי הוה טעין אבוהון פרעתי לא הוה מהימן, ושאני יתמי דכיון דאילו טעין אבוהון נאנסו לא הוה מהימן ולא מיחייב אלא מחצה, לדידהו נמי טענינן להו. ועוד למאי דאסיקנא לבסוף מ"ש דנקט אם איתא דפרעיה מימר הוה אמר, לישמועינן נמי גבי אונסין. אלא משום דמאן דפטר להו ליתמי לא פטר ליה אלא מטעמא דפירעון, דאלו לאונסין ליכא מאן דחייש אלא היכא דאמר אבוהון מחיים דאיתניס, אי נמי דנפק עליהו קלא כדברירנא לעיל.

וכ"ת מ"ש גבי טענת פרעון דפליגי ומ"ש גבי טענת אונסין דלא פליגי. דגבי פירעון כיון דלית ליה צערא, דאדרבה ניחא ליה דפרקיה לטעוניה מיניה, ואפי' בזמן שמצר עכשיו שמת הוא לאחר זמן ליכא מידי דדחיק ליה למימר מיד וזימנין דדחי נפשיה למחר וליומא אחרא, ואיפשר דאדהכי והכי אניס ליה מלאך המות ולא אמר. אבל אונסין דאית ליה פסידא דמיחייב לשלומי וצעריה דחיק ליה למימר, אם איתא דאיתניס מימר הוה אמר והוה נפקי עליה קלא, והאי מדלא אתברר דאמר ולא נפיק עליה קלא מוכחא מילתא דלא אתניס גביה מידי, ומהאי טעמא מודו כולהו גבי אונסין דלא טענינן, וגבי פירעון פליגי.

מיהו מסתברא דהנ"מ בפלגא פיקדון דעיסקא, אבל בשטר פיקדון דעלמא, טענת אונסין נמי כטענת פירעון דמי, ואפילו היכא דליכא למטען להו טענת פירעון טענינן ליה טענת אונסין כטענת פרעון. טעמא מאי, דכיון דליכא מידי דדחיק ליה למימר משהי נפשיה כמה יומי ולא אמר עד דאנסיה מלאך המות ולא אמר, פיקדון דעלמא נמי כיון דלית ליה צערא באונסו דהא משתבע ומיפטר כפירעון דמי, ואפילו היכא דליכא למטען להו טענת פירעון טענינן להו טענת אונסין.

כללא דמילתא, כיון דסוגיין בכוליה תלמודין דטענינן להו ליתמי כל מידי דהוה יכול אבוהון למטען, ולא אשכחן דוכתא דלא טענינן אלא גבי שטר כיס לענין טענת אונסין, ליכא למגמר מיניה לדינא אחרינא אפי' דדמי, אלא היכא דליכא שטר לפלוגי ביניהו דליכא מידי למיפרך.

וכ"ת מכל מקום גבי שטר קשיא, נהי דהאי טעמא דמימר הוה אמר שייך גבי חששא דאונסין היכא דאתניס פיקדון או עיסקא מקמי מרעיה דאבוהון, אלא ליחוש דילמא איתניס בתר מרעיה ולא ידע ביה, אי נמי דאיתניס לאחר מיתתו. הא נמי לא קשיא, דלא טענינן להו ליתמי אלא מידי דיכול אבוהון למטען, והני חששי כיון דלא ידע בהון אבוהון מחיים לאו מידי דהוה יכול אבוהון למטען נינהו. ואע"ג דבין הכי ובין הכי נשבע וגובה מחצה משום חששא דפירעון, נפקא מינה דאי אתברר דלא פרע כגון דמית בגו זימניה וכיוצא בו אי נמי דאודי מגו מרעיה דלא פרעיה, לא חיישינן לאונסין דמעיקרא ולאו לאונסין לבתר דאודי. וסוגיא דשמעתא נמי דיקא, מדקאמרינן לטעמא דמאן דאמר נשבע וגובה מחצה אימור מלאך המות הוא דאנסיה ולא אמר, דש"מ דאי אודי דלא פרעיה ולא אמר דאתניס לא חיישינן לאונסין כלל וגבי כוליה בלא שבועה. וה"ה היכא דמית בגו זימניה, אי נמי היכא דהימניה למלוה, כל אימת דאמר דלא פרעיה, דכה"ג ודאי לא מהני ליה ללוה מיגו להימוניה דפרע, וכיון דאיהו לא מהימן ליתמי נמי לא טענינן, ולאונסין לא חיישינן כדברירנא לעיל.

וה"מ בשטר כיס היוצא על היתומים, אבל שטר הפקדון היוצא על היתומים אפילו היכא דהימניה למפקיד, כל אימת דלא פרעיה חיישינן לאונסין. דכיון דאי הוה אבוהון קיים והוה אמר נאנסו הוה מהימן, השתא נמי טענינן להו ליתמי, לא שנא אמר אבוהון ול"ש לא אמר, כדברירנא טעמא לעיל.

וש"מ דהמפקיד אצל חברו בשטר וא"ל החזרתיו לך מהימן, ובשבועה, ולא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי, דהא רב חסדא ורב הונא בר אבין הכין סבירא להו. וסוגיא דגמרא נמי קא מסיק בה, לא כ"ע לא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי. ועוד דסוגיא דגמרא בפ' כל הנשבעין שבתורה (שבועות מה,ב) גבי שכיר הכי אזלא. וכ"ש היכא דטעין נאנסו דמהימן בשבועה, דכיון דלא שייך למימר ליה שטרך בידי מאי בעי לדברי הכל מהימן בשבועה. ואגב ארחיך ש"מ דמאן דכתב שטר עיסקא אחבריה ולא אתני בהדיה דבר קצוב, (ו)לא באגר ולא בהפסד, אי הוי ביה פסידא דינא הוא דלא פסיד מלוה טפי מפלגא, דמסתמא לפלגא מלוה קא נחית כתקנתא דרבנן. דהא הכא בשטר כיס סתמא עסיקינן וקי"ל דנשבע וגובה מחצה. ומנא תימרא דבסתמא עסיקינן, מדאצטריכינן סברוה לכ"ע אית להו דנהרדעי דאמרי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פיקדון, וש"מ דלא מיתוקם מימרא דמאן דאמר גובה מחצה אלא אליבא דנהרדעי, ואי בדאתני בהדיה באגר או בהפסד דבר קצוב למה לי דנהרדעי, כי ליתא דנהרדעי נמי היכא דאתני אתני, דקי"ל בדבר שבממון תנאו קיים. אלא לאו ש"מ בסתמא עסקינן. וכיון דאי הוה אבוהון קיים וטען פרעתי משתבע ומשלים פלגא מטעמא דמגו כי מית נמי טענינן להו ליתמי מאי דיכול אבוהן למטען כדפרישנא:

עח. ושמעינן נמי דמאן דאמר ליה לחבריה מנה לי ביד אביך והלה אומר איני יודע, ועד אחד מעידו שיש לו ומית הלוה בתוך זמנו, ואע"ג דאי הוה קיים הוה מחייב שבועה דאורייתא אפומא דחד סהדא, כיון דמית לא אמרי' הוה ליה בריה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, דהא הכא דאי הוה אבוהון דיתמי קיים לא הוה מיפטר אלא בשבועה דאורייתא, וכיון דמית מקמי דלהוי מחויב שבועה וא"י לישבע פקעיה פקעא שבועה ופקע ממונא. ותניא נמי בפרק כל הנשבעין (שבועות מז,א) שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין, ואוקימנא התם כגון דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל אידך חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, דאע"ג דאבוה כה"ג חייב דהוה ליה מחוייב שבועה וא"י להישבע, אצטריך קרא למפטר יורשין. וה"ה לכל המחויב שבועה וא"י להשבע, דאי מיית מקמי דלתברר דהוה מחויב שבועה וא"י להשבע, דאכתי לא טעין טענתא דלא הוה יכיל לאשתבועי עילויה, פקעא שבועה ופקע ממונא:

י. וצריך ליקח לו דרך דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים אינו צריך ליקח לו דרך ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך מכרן לאחר רבי עקיבא אומר אינו צריך ליקח לו דרך וחכמים אומרים צריך ליקח לו דרך.

היכא קאי, אסיפא קאי, דקתני בין כך ובין כך לא מכר לא את מחיצת הקנים שהיא בית רובע ולא את הבור ולא את הגת ולא את השובך, דשייר להו מוכר זכותא בקרקע, ועלה קתני צריך ליקח לו דרך כדבעינן למימר קמן. אבל שומרה שאינה עשויה בטיט אע"ג דלא מזדבנא, כיון דלית ליה זכותא בקרקע כלל לא שייך בה למתנא צריך ליקח לו דרך, דכיון דלמעקר קימא דרך למה לה. אי למיעל ולמיעקרא, על כרחיה דלוקח אית [ליה] למיעל ולמיעקרה, מידי דהוה אנחיל של דבורים דקתני התם ומהלך בתוך שדהו ונוטל את נחילו. אלא כי קתני צריך ליקח לו דרך אהנך דלאו למעקר קימי קתני. ורבי עקיבא ורבנן לטעמיהו, רבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר ושייר דרך לנפשיה, ורבי עקיבא סבר מוכר בעין יפה מוכר ולא שייר כלום בדבר המכור. וקימא לן כרבי עקיבא.

ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך, דכיון דלא צריך וקאמר, לשיורי דרך קא מיכוין. והוא הדין נמי לגבי חרוב המורכב וסדן השקמה, דקימא לן דמסתמא שיירינהו, מיהו לית להו קרקע הצריך להן, אי שיירינהו בפירוש אית להו דרך, אבל קרקע לית להו. דאית להו דרך, דכיון דלא צריך לשיורינהו בפירוש וקאמר, לשיורי להו דרך קא מכוין. וכיון דצריך האי לישנא יתירא לשיור דרך תו לא מהני לשיורי להו קרקע הצריך להן, ולית להו אלא שעבודא בעלמא בקרקע לקיומינהו התם. ואיפכא ליכא למימר, חדא דיד בעל השטר על התחתונה, ועוד דלא שביק איניש דרך דמתהני ליה מיניה לחרוב ושקמה דידיה בלא קרקע ומשייר קרקע דלא מתהני ליה מיניה בלא דרך. וסופא נמי גבי מכרן לאחר קימא לן כר' עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר. לפיכך אם מכר את מחיצת הקנים שהיא בית רובע לאחר או את החרוב או את השקמה או את הבור או את הגת או את השובך ושייר שאר השדה לפניו אין הלוקח צריך ליקח לו דרך דמוכר בעין יפה מוכר. ומסתברא דהני מילי היכא דאמר ליה בור שיש לי בשדה פלונית אני מוכר לך ולא שייריה לקרקע בפירוש, דאי אמר ליה חוץ מן הקרקע אי נמי חוץ מן השדה צריך הלוקח ליקח לו דרך, דכיון דלא צריך וקאמר, לאפקועי דרך מיניה דלוקח קא מיכוון, כי טעמיה דרבי עקיבא לעיל:

יא. בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נתן את כולן והאחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולן והמחזיק בנכסי הגר החזיק בשדה החזיק בכולן והמקדיש את השדה הקדיש את כולן רבי שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה. הא דקתני רישא אבל בנותן מתנה נותן את כולן והוא הדין גבי האחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר ואין צריך לומר במקדיש, אם תימצא לומר (דמתני') [דאהני] דתנן בסופא דהאי מתניתין קאי כגון בור וגת ושובך ומאי דדמי להו, דאלו אכוליה פירקין ליכא למימר משום סירכא דמטלטלין דאיירי בהו תנא גבי בית וחצר ומרחץ ובית הבד ועיר ושדה כגון תבואה תלושה מן הקרקע דליכא למימר גבי נותן מתנה דמקנו בסתמא בהדי ארעא, על כרחיך כיון דקני הני בסופא דהאי מתניתין קני נמי שאר הנך מקרקעי דלא חשיבי לשיורינהו טפי מהני. ואם תמצא לומר דאכוליה פירקין קאי במקרקעי קמיירי במטלטלי לא קמיירי. לבד מנכסי הגר, דכיון אחזיק בשדה בעידנא דקיימי הנך מטלטלי בגוה קניא ליה שהרי עומד בצד שדהו.

(וכיון) [ובין] דמוקמת ליה אכוליה פירקין במקרקעי, ובין דמוקמת לה אסופא דהאי מתניתין ומאי דדמי לה, שמעינן מינה דהני כולהו תשמישי דקימי בתוך הדבר המכור דתנן במתניתין גבי מכר דאינן מכורין, בנותן מתנה מסתמא נמי נתן את כולם. ואע"ג דלא כתב ליה עומקא ורומא, ואע"ג דלא אמר ליה נמי הן וכל מה שבתוכן. דכולהו לא עדיפי לגבי בית טפי מבור וגת ושובך לגבי שדה. ואע"ג דלא מהני בהו לישנא דהיא וכל מה שבתוכה גבי מכר קאמרינן גבי מתנה דאפי' מסתמא נתן את כולם, דומיא דמחזיק בנכסי הגר. ותו מדקאמרינן טעמא בגמרא זה היה לו לפרש וזה לא היה לו לפרש, ש"מ דכל היכא דלא היה לו לפרש אע"פ שלא פירש קנה. תדע דהא קא מייתינן בגמרא מיהא מתני' ראיה לגבי בית בתרי דוכתי בפירקין (לעיל בבא בתרא סה,א), דשמע מינה דדינא דבית ודינא דשדה גבי נותן מתנה חד טעמא נינהו.

ולא תימא הני מילי בדבר שהוא עומד בתוך הדבר המכור ותשמישו לתוכו דומיא דבור וגת ושובך גבי שדה, אלא אפילו בדבר שאינו עומד בתוך הדבר המכור אלא לפנים ממנו, היכא דהוי תשמישו לתוכו כגון יציע וחדר לגבי בית, גבי מתנה וכיוצא בה מיקני בסתמא. דכי היכי דבור ודות לגבי בית לאו חדא תשמישתא נינהו אלא הא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד, כדאמרינן בהדיא בריש פירקין (לעיל בבא בתרא סא,א), בור וגת ושובך לגבי שדה נמי לאו חדא תשמישתא נינהו אלא הא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד. וכי היכי דגבי שדה בנותן מתנה נתן את כולם גבי בית נמי נתן את כולם. וכיון דנתן את הבור ואת הדות כ"ש חדר ויציע אע"ג דלא קימי בגויה דביתא. תדע דכל מידי דחדא תשמישתא הוא אע"ג דלא קאי בתוך הבית המכור הוי טפל לאזדבוני מסתמא אגב ביתא טפי ממידי דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד ואע"ג דקאי בגויה. דהא בור ודות דאע"ג דלא הוו ד"א לא מזדבני בהדי בית ואע"ג דקימי בגויה מטעמא דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד הוא, ואלו חדר ויציע כי לא הוו ד"א כיון דחדא תשמישתא נינהו אע"ג דלא קימי בגויה מזדבני בסתמא אגב ביתא. וכיון דגבי בור ודות דאע"ג דלגבי בית ושדה לאו חדא תשמישתא נינהו מיקנו במתנה בסתמא אגב בית ואגב שדה, כל שכן חדר ויציע דלגבי בית חדא תשמישתא נינהו דמיקנו במתנה בסתמא אגב בית. וה"ה בגג ועלייה דקימין באוירא דביתא דומיא דבור ודות, אלא דבור ודות בעומקיה וגג ועלייה ברומיה. וכל שכן עומקא ורומא גרידא דטפל לבית טפי מבור ודות ומחילות. ודוקא בדבר שתשמישו לפנים, אבל אם היה תשמישו לחוץ מסתמא אינו נתון, דלאו מכלל הדבר הנתון הוא.

ואפי' בדבר שתשמישו לפנים נמי דוקא בדבר שהוא טפל לדבר הנתון, כגון היציע והחדר והגג והבור והדות שבבית שהן טפלין לבית, והמרחץ ובית הבד שבתוך החצר דטפלין לגבי חצר, דלא עדיפי מבור וגת ושובך שבשדה, דאע"ג דלא מהני בהו לישנא דהיא וכל מה שבתוכה גבי זביני אפי"ה מיקנו במתנה בסתמא. אבל בדבר שאינו טפל לדבר המכור, כגון שתי חצרות זו לפנים מזו וכן שני בתים זה לפנים מזה, אע"ג דתרוייהו חדא תשמישתא נינהו, כיון דאין אחד מהן טפל לחבירו, אם נתן את האחד לא נתן את השני, דחד בית יהיב ליה תרי בתי לא יהיב ליה, חדא חצר יהיב ליה שתי חצרות לא יהיב ליה. ואין צריך לומר מרחץ ובית הבד שלפנים מן החצר דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד. תדע דהא בהדיא קתני בהאי מתני' דהנותן מתנה והמחזיק בנכסי הגר בהאי ענינא דתרוייהו חד דינא אית להו, וכי היכי דסבירא לן גבי המחזיק בנכסי הגר לענין שני בתים זה לפנים מזה שאם החזיק באחד מהן לקנותו ואת חברו אותו קנה חבירו לא קנה, כדאיתא בהדיא בפרק חזקת (לעיל בבא בתרא נג,ב), גבי נותן מתנה נמי היכא דיהיב ליה חד מינייהו אותו קנה חברו לא קנה דהא תרוייהו חד טעמא נינהו. ומ"ש ממכר דקי"ל (לעיל בבא בתרא סז,ב) מכר לו חולסית ומצולה החזיק בחולסית קנה מצולה, שאני התם דזבין ליה תרויהו בהדיא, וכי אצטריך לאשמועינן דחזקה דחדא מהניא לאידך, וה"ה נמי גבי מתנה כה"ג קני.

וכ"ת תינח נותן מתנה דבעין יפה נותן ומשום דלא היה לו לפרש, אלא האחין שחלקו הא קי"ל דכלקוחות דמו, ואם כן כל היכא דגבי לוקח לא קני גבי האחין שחלקו נמי לא ליקנו. ועוד דהא טעמא גבי מכר משום דהיה לו לפרש הוא, וגבי אחין שחלקו נמי היה להן לפרש. ועוד דמחזיק בנכסי הגר דליכא מאן דמקני ליה כלל מאי איכא למימר. ומסתברא דהיינו טעמא גבי אחין שחלקו, דכי אמרינן דשיוריה שייר הני מילי גבי מכר דאיכא למימר דאע"ג דזבין בית לא זבין חדר ולא יציע וכיוצא בהן, דהא לא רמיא עליה לזבוני ליה כוליה ממוניה. אבל האחין שחלקו, דמעיקרא מקמי חלוקה הוה ליה לכל חד מינייהו זכותא בכל פורתא ופורתא מהאי ממונא, וכי קא פלגי לאסתלוקי מהדדי קא מיכונו, דלא תהוי ליה לחד מינייהו זכותא בחולקיה דחבריה, על כרחיך כל חד מינייהו לא שייר זכותא לנפשיה בחולקא דחבריה. וכן אתה אומר בשותפין שחלקו, תרוייהו חד טעמא נינהו. והמחזיק בנכסי הגר, אע"ג דליכא דמקני ליה מידי, מהאי טעמא גופיה דליכא דמקני ליה מידי הוא דקני כוליה, דכי אמרינן דלא קני גבי מכר דדעת אחרת מקנה אותן ואיכא למימר שיורי שייר, דהא בדעתיה דמוכר תליא מילתא, אבל מחזיק בנכסי הגר דמהפקירא קא זכי בדעתיה דידיה תליא מילתא, ואנן סהדי דאיהו למקנא כוליה קא מיכוון, הילכך כל מידי דהוי טפל לגבי חבריה קני כדאמרן.

וטעמא דר' שמעון דאמר המקדיש את השדה לא הקדיש מכל אלו שאינן מכורין בכלל המכר אלא חרוב המורכב וסדן השקמה, הואיל ויונקין משדה הקדש, וכיון שהקדיש את השדה אי אפשר לומר ששייר את החרוב ואת השקמה, דאיסורא לא משייר לנפשיה. ואפילו היכא דטעין דלא שיירינהו אלא על מנת לעקרן, דאדהכי והכי קא מתהני משדה הקדש, ואם איתא דשיירינהו מעיקרא עקר להו מקמי דלקדשה לשדה. אבל בור וגת ושובך [ד]לא ינקי משדה הקדש אינן מוקדשין. וה"ה גבי מחיצת הקנים דליכא למיחש דילמא ינקי משדה הקדש, דכיון דאית להו קרקע מדנפשיהו קא ינקי, ואמטול הכי אינן מוקדשין לטעמיה דר' שמעון. ומסקנא לקמן (בבא בתרא עב,ב) דרבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש, ולא הקדיש את כולן, ואפילו חרוב ושקמה לא הקדיש, דכיון דבעין רעה מקדיש שיורי שייר להו ארעא וכי קא ינקי [מדנפשייהו קא ינקי], אלא לדידכו דאמריתו דמקדיש בעין יפה מקדיש אודו לי מיהת דלא מקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה הואיל ויונקין משדה הקדש, דכיון דלא משייר ארעא אשתכח דקא ינקי משדה הקדש ולא משייר להו לנפשיה, אבל הנך דלא ינקי שיורי שייר, דנהי דמקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר ארעא לעיולי בהקדש מידי אחרינא לא. ואמרי ליה רבנן לא שנא הני ולא שנא הני כיון דטפלין נינהו לגבי שדה והקדיש את השדה הקדיש את כולן.וקי"ל כרבנן, דהא אוקימנא לדר' שמעון דלא כר' עקיבא ולא כרבנן כדבעינן למימר קמן:

עט. והא דתנן בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולם מאי שנא מכר ומאי שנא מתנה פירש בן נקוסא לפני ר' זה היה לו לפרש וזה לא היה לו לפרש. לוקח כיון דיהיב דמי לא מיכסיף למימר ליה למוכר דלכתוב ליה כל הני בשטר זביני בפירוש, ומדלא פריש ליה ש"מ לא זבין ליה טפי ממאי דכתב בשטרא. ואילו מקבל מתנה לא היה לו לפרש, דכיון דלא יהיב דמי כסיפא ליה מילתא למימר ליה לנותן ולא מידי, הילכך מסתמא נמי אמרינן דכוליה יהיב ליה, דנותן בעין יפה נותן, והא דלא פריש ליה מקבל מתנה לנותן לפרושי ליה בשטר מתנה כל מאי דיהיב ליה, מחמת כיסופא הוא דלא אמר ליה הכי:

פ. ההוא דאמר ליה הבו ליה לפלניא ביתא דמחזיק מאה גולפי אשתכח דהוה מחזיק מאה ועשרים אמר רב אשי קני כוליה מי לא תנן בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולם אלמא מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב הכא נמי מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב. והאי ביתא הוא דאיכוון למיהב ליה בין דמחזיק מאה גולפי בין דמחזיק טפי מן הכין, והאי דקאמר דמחזיק מאה גולפי משום דקסבר דלא הוה מחזיק טפי, ואי נמי הוה ידע דמחזיק טפי הוה יהיב ליה. ושמעינן מינה דאפילו במידי דלא משמע בכלל זביני כגון חדר ויציע וגג וכיוצא בהן דרשותא אחריתי נינהו קני להו מקבל מתנה לכלהו, דהשתא היכא דאמר דמחזיק מאה גולפי ואשתכח דמחזיק מאה ועשרין קני כוליה, היכא דאמר ביתא סתמא מיבעיא. ועוד דגרסינן בריש פרקין (לעיל בבא בתרא סה,א) גבי שני בתים זה לפנים מזה שניהם במכר שניהם במתנה אין להן דרך זה על זה, ואילו חיצון במכר ופנימי במתנה קאמרינן דיש לו לפנימי דרך על החיצון דמאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב ואפי' דרך נמי אקני ליה, אע"ג דמידי דקאי חוץ לדבר הנתון הוא הרי נתון הוא:

אמר רב הונא אף על גב דאמור רבנן הקונה שני אילנות בתוך של חברו לא קנה קרקע מכר קרקע ושייר שני אילנות לפניו יש לו קרקע. ולאו דוקא שנים אלא הוא הדין לאחד דהא טעמא דקאמר אפילו בחד נמי שייך. ויש מקשים מאי אף על גב דאדרבה היא הנותנת דמאי טעמא אמור רבנן בקונה שני אילנות שאין להם קרקע משום דמוכר בעין רעה הוא מוכר ומינה למוכר קרקע ומשייר שני אילנות דבעין רעה מוכר ומשייר במה שמכר קרקע ליניקת האילנות דהא אפילו גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא אמור רבנן דאין צריך ליקח לו דרך. ותדע לך עוד דכי אקשינן עלה דרב הונא מדרבי שמעון ואמרינן רב הונא דאמר כרבנן הדר אקשיה רב הונא כרבנן פשיטא אם כן מאי אף על גב דקאמר. ויש מתרצים דהן שני אילנות ושלשה אילנות אם קנה קרקע אם לאו אינו תלוי בעין רעה ובעין יפה אלא אם הקרקע טפלה להן ונקרא שדה אילן או לאו ואמור רבנן דשלשה הן שגוררין את הקרקע להיותו טפלה להן אבל שנים לא ואפילו הכי לגבי דידיה אית להו קרקע דמשום דלא לימא ליה לוקח עקור אילנך אנן סהדי דרמי אנפשיה ונחית לשיורא ולא תימא דוקא לרבנן דאמרי דמוכר בעין יפה מוכר בעלמא אלא אפילו רבי עקיבא דאית ליה בעלמא מוכר בעין יפה מוכר הכא מודה דנחית לשיורא משום דמכחשי בארעא וזה נכון. ועוד נראה לי דהא דאמר רב הונא אף על גב דאמור רבנן הכי קאמר אף על גב דתנן הקונה שני אילנות בתוך של חברו הרי זה לא קנה קרקע דמתניתין היא בפרק הספינה וההיא אפילו רבי עקיבא היא וכדכתבינן בפרק חזקת בשמעתא דזה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע ומשום דמתניתין אפילו רבי עקיבא היא אלא דלא מיפרשא בהדיא מאן תני לה אמר הכין אף על גב דלא מפרש ואזיל דכולי עלמא מודה בה ואפילו רבי עקיבא. וכי אקשינן עליה דרב הונא מדרבי שמעון ואתי למימר דרב הונא כרבנן משבשי כל האי לישנא ונימא דלא הכי אמר רב הונא אלא הכי קאמר לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר מכר קרקע ושייר שני אילנות יש לו קרקע כי היכי דמשבשי ליה ואמרינן דלאו אפילו לרבי עקיבא קאמר. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
אבל הר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ואין זו קושיא אצלי דהאי אף על גב אסוף מילתיה דקאמר ואפילו לרבי עקיבא קאי והכי קאמר אף על גב דלרבנן משום עין רעה של מוכר לא קנה לוקח קרקע והוה לן למימר משום האי טעמא דמשום עין יפה לרבי עקיבא מכר שדה ושייר שני אילנות דלא שייר קרקע דכשם שאין לו ללוקח קרקע משום עין רעה דמוכר לרבנן כך ראוי שלא יהא קרקע למשייר מפני שמכר בעין יפה אליבא דרבי עקיבא ואף על פי כן לא אמרינן הכי אלא אפילו לרבי עקיבא יש לו קרקע. כן נראה לי על דרך פירושו של רשב"ם ז"ל שאמר דכי אמרינן קונה שני אילנות בתוך של חבירו לא קנה קרקע דדוקא אליבא דרבנן ומשום עין רעה אבל לרבי עקיבא קנה. אבל לדעת אחרים שאומרים דכי אמרינן לא קנה קרקע לאו משום עין רעה אלא אפילו לרבי עקיבא לא קנה וכמו שכתבתי בסמוך בסייעתא דשמיא צריכין אנו לפרש דהכי קאמר אף על גב דאמור רבנן דקונה שני אילנות לא קנה קרקע ומשום דדוקא שלשה אילנות הוא שגוררים את הקרקע כו'. עד כאן.
והראב"ד ז"ל כתב דאי משום דרבי עקיבא קאמר לא הוה ליה למימר הכי אלא הכי איבעי ליה למימר אף על גב דאמר רבי עקיבא המוכר שני אילנות יש להם קרקע אבל אם שייר אותם לפניו יש להם קרקע דלא הוי דינייהו כדין בור ודות שיש חלוק בין מוכר למשייר. ולעיקר קושיין יש לתרץ משום דאיכא למימר שלשה אילנות דיש להם קרקע ואפילו לרבנן בין במוכר בין במשייר ולא אזלינן בהו לא לעין יפה ולא לעין רעה ולשני אילנות אין להם קרקע וטעמא דמלתא משום דשלשה אילנות בטלה ארעא לגבייהו דשדה אילן מיקרי אבל שני אילנות לאו שדה אילן מיקרי והאי אילנות אמר ליה שדה לא אמר ליה מיהו כי משייר להו קמיה אף על גב דאמר אילנות אני משייר לפני ולא אמר שדה אפילו הכי יש להם קרקע ולא תימא אליבא דרבנן בלחוד דאית להו עין רעה בשאר מילי אף על גב דאיתנייהו באמצע המכר דשם קרקע יש להם בבור ודות והדומין להם וכל שכן באילנות דשמא אחרינא נינהו אלא אפילו לרבי עקיבא דאית ליה עין יפה אפילו באילנות דתרי שמות נינהו הני מילי במוכר אבל במשייר אית להו ארעא. עד כאן לשונו.

אמר רב הונא אף על גב דאמור כו'. קשיא לן טובא מאי שנא גבי בור ודות דכי מכר קרקע ושייר בור ודות לפניו לא שייר לעצמו דרך וכי מכר בור ודות ושייר קרקע לפניו מכר להם דרך וגבי שני אילנות אמרינן בהיפך. ומסתברא לי דמלתא דתליא וטפלה מהשתא בההוא מידי דזבין ליה ודאי יפה כח הלוקח משום דמוכר בעין יפה מוכר כגון דרך דצריך וטפל לבור וכן נמי טפל לקרקע דקשה לו משום דוושא אבל שני אילנות כיון דלא חשיבי שדה האילן אין קרקע טפלה להם והא מלתא לא תליא לא בעין יפה ולא בעין רעה כלל אלא אדרבה ראוי ליפות כחו של מוכר בזה מפני שיש לו לשייר ההוא מידי דמשייר בקיומו לעולם ואם מת יטע אחר במקומו כמו שהיה ברשותו קודם שמכרו ואם כן אפילו לאילן אחד קרקע טפלה לו לגבי דידיה כדי שלא יאמר לו לוקח כשימות האילן עקור אילנך שקול וזיל מה שאין כן בלוקח כיון שאין קרקע טפלה לו השתא לא אמרינן דזבין לו מידי אחריני משום מוכר בעין יפה ושוב ראיתי לדברי רשב"ם ז"ל שמטין כן. עד כאן משטה לא נודע שם מחברה.

בד"ה אמר רב הונא כו' מאי קאמר רב הונא אע"ג דאמרי כו' א"כ מאי קאמר ואפי' לר' עקיבא כו' עכ"ל ק"ק בפשיטות ה"ל לאקשויי מאי קאמר רב הונא אע"ג כו' הא ודאי אי הוה ס"ל לרבנן דקונה ב' אילנות קנה קרקע משום דמוכר בעין יפה מכר טפי איצטריך ליה לאשמועינן בשייר שני אילנות דקונה קרקע ולא מכר בעין יפה וכן היא הקושיא בחידושי הרמב"ן ותירוצם כמו שתרצו התוס' ויש ליישב דבריהם ודו"ק:

ר"ש בד"ה אמר רבא כו' ופטורים והך דאמרינן כו' כצ"ל והד"א ונמחק כל הג"ה עד להחזיר לו בשטר:

במשנה. לא את הבור כו'. לשון הרע"ב אע"פ שמכר לו השדה כו'. ול"ד דהכי הל"ל אע"פ שא"ל כל מה שבתוכה כדפי' הרשב"ם דהרי קאי על בין כך וב"כ לא מכר כו' דבמשנה דלעיל. וביותר לפי הגי' דבמשניות ולא את הבור כו' וכ"כ בעצמו לקמן ואפי' הני דאינן בכלל כ"מ שבתוכה כגון כו' ובור וגת:

ר"ש ד"ה אבל בנותן. ומיהו כו' או תבואה תלושה שא"צ לקרקע כו' ודאי לא קנה לה כו'. ומשמע מהתוי"ט בר"פ דלקמן ד"ה אבל לא מכר דאם אמר וכ"מ שבתוכה אפי' במכר קנה להו. אך מש"כ שם וראיתי לנ"י שכ' להדיא דאף המטלטלין בכלל וראייתו מדתנן כו' מכר בור כו' ועל הרשב"ם זו אינה תשובה כו' ע"ש. ונראה מזה שהבין דעת הנ"י דאף שא"צ לקרקע כלל בכלל המתנה ופליג על הרשב"ם. וז"א שהרי הנ"י מסיים שם בדברי הרשב"ם בלי מחלוקת ע"ד הראשונים ע"ש ודע דק"ל על הנ"י שקורא למים דבור מטלטלי:

ר"ש ד"ה זכו בכולה. שכיון כו' להסתלק זה מש"ז נתכוונו ומיהו כו'. ועי' ג"כ בתוס'. ולעד"נ דמתניתין לא אריא לאשמעינן אלא דל"ת דב' תשמישין נינהו ולא תהני להו חזקת השדה כמו חולסית ומצולה לל"ק דרבא. לעיל (ס"ז) (ועי' ב"מ מ"ז דא"ל חמור בפרה וטלית ומשך אה"פ כו') קמ"ל דמהני וכמו דאשמעינן בנכסי הגר ועי' לעיל (מ"ב) במשנה כה"ג. ולעולם מיירי שפירשו להדיא עם הבור כו'. והא דאמר כאן זכה ובנכסי הגר החזיק. נ"ל משום דחלוקת האחין א"צ חזקה גמורה דסגי בהילוך כמש"כ הרב"י בר"ס קנ"ז בשם הגמיי' והביאו הש"ך שם סק"ד בקוצר:

ר"ש ד"ה החזיק בכולה. ואע"ג כו' מיהו ליכא מיצר כו'. לכאורה עדיין יקשה לשמואל דאמר לעיל (נ"ד) דלא קנה אלא מקום מכושו. ולפמש"כ המהרש"א בכוונת הרשב"ם שם (נ"ו) בד"ה וקבעי א"ש. וכן למש"כ הה"מ וכ"מ בפ"א מהל' זכיה הי"ג בדעת הרמב"ם ע"ש א"ש ג"כ. והנה לכאורה ל"ד מחזיק בנכסי הגר לאינך בקניית מטלטלין המונחין בתוכה כמו תבואה תלושה הצריכה לקרקע ודומיה. דקניית אגב לא שייך בהפקר כיון דבעינן שיאמר קני אגב כדמסקינן בקדושין (כ"ז) ומטעם חצר לא קני אם לא במשתמרת לדעתו ואז יקנה אפילו מעות ותבואה תלושה שא"צ לקרקע ולכאורה לדעת הש"ך סי' ר"ב סק"ג אף בחצר המשתמרת לא יקנה ע"ש ויש לחלק. וע"ד הש"ך ק"ל ממעשה דר"ג וזקנים לפ"ד ר' אבא ור"פ בב"מ (י"א) דמטעם חצר הקנה להם ואכמ"ל:

תוס' ד"ה ואי כו' דלא שייר אלא חוצה לו. עיין לעיל כז ע"א תוס' ד"ה לא:

אע"ג דאמור רבנן הקונה שני אילנות בתוך של חבירו וכו'. עיין מה שכתב בסוגיא זו הרשב"א ז"ל בשו"ת חלק ד' הנדפס עתה מקרוב בסימן מ"ה ע"ש באורך:

ונטעון נמי ליתמי: אמר רבא הלכתא נשבע וגובה מחצה. פלגא מלוה אבל פלגא פקדון לא גבי דטענינן להו ליתמי אביהם החזיר לך ומשתבעין שבועת יורשין ופטורין והך דאמרינן בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מה:) אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא א''ל רבא מאי מעליותא כו' עד מכלל דתרוייהו סבירא להו המפקיד אצל חבירו בעדים א''צ להחזיר לו בעדים בשטר מיהא צריך להחזיר לו בשטר פר''ח וא''נ בעדים והכא קפסיק רבא נשבע וגובה מחצה דמשמע דאין צריך להחזיר לו בעדים כרב חסדא איכא למימר דהאי דקאמר התם מכלל דתרוייהו סבירא להו לא קאי אלא אהמפקיד את חבירו בעדים אבל אהמפקיד בשטר לא קאי וא''נ קאי לאו דוקא דהא מדרמי בר חמא דשני לרבא דאפקיד ליה בשטר איכא למידק דס''ל לרמי בר חמא הכי אבל מדשתיק רבא ליכא למידק דהאי דשתיק משום דלפי סברת רמי בר חמא דס''ל דמפקיד בשטר צריך להחזיר לו בעדים ליכא לאקשויי תו ומיהו רבא אכתי בקושיא קאי דלא מעליא ההיא שמעתא כדפסיק הלכתא הכא נשבע וגובה מחצה ואין צריך להחזיר לו בעדים: איפכא מתנינן. דייני גולה אמרי נשבע וגובה מחצה דהיינו נמי כרבא: מתני' לא את הבור. שבשדה אע''פ שאמר לו כל מה שבתוכה: מכרן לאחר. והשדה עיכב לעצמו: במה דברים אמורים. כל הני לא מכר דמתני': במוכר. דאפי' למ''ד מוכר בעין יפה מוכר ה''מ דמה שמפרש במכירתו מכר הכל ולא עיכב לעצמו כלום ממה שמכר לחבירו כגון המוכר בית ושדה שלא עיכב דרך לילך לבורו ולדותו ולגתו אבל למכור יותר ממה שפירש לגבי הכי לא הוי עין יפה למכור בכלל שדה דברים אחרים שאינן בכלל שדה: אבל בנותן מתנה נותן את כולה. כל הני דאמרו לא מכר ואפילו הני דאינן בכלל מה שבתוכה כגון חרוב המורכב וסדן השקמה ובור וגת ושובך והכי מוכח גבי הקדש וה''ה לכל הנך וטעמא משום דנותן בעין יפה נותן יותר מדאי ואפילו מאי דלא הוי בכלל שדה הואיל וקבוע בתוך השדה ומיהו אם יש מעות בשדה או תבואה תלושה שאינה צריכה לקרקע או כל דבר שלא הוצרך לתנא דמתני' להזכיר ולומר לא מכר משום דמילתא דפשיטא הוא דאינו בכלל שדה כלל ההיא ודאי לא קנה לה מקבל מתנה: זכה בכולה. אפילו בור וגת ושובך שבשדה קנה שכיון שזה נוטל שדה אחת וזה אחת כנגדו להסתלק זה משל זה נתכוונו ומיהו להיות לו דרך לפנימי על החיצון איכא למימר דאית ליה כרב כדפרישנא טעם לעיל (דף סה.) דא''ל אדור בשדה שלי כי היכי דדרו בה אבהתאי כדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך: החזיק בכולה. אפילו בחרוב וסדן ואע''ג דחשיבנא ליה בגמ' כשתי שדות וגבי ב' שדות ומצר אחד בינייהו והחזיק באחת מהן ע''מ לקנות אותה ואת חבירתה אמרינן בחזקת הבתים (לעיל דף נג:) אותה קנה חבירתה לא קנה אפ''ה הכא קנה דנהי נמי דב' שדות חשבינן לשדה ולחרוב המורכב מיהו ליכא מצר ביניהן דכב' שדות ואין מצר אחר ביניהן דמו: הקדיש את כולן. דבעין יפה מקדיש כמו נותן: ר''ש אומר המקדיש את השדה לא הקדיש כלום. מכל אותן דברים שאמרנו גבי מוכר דלא מכר דהמקדיש דעתו כדעת מוכר שלא הקדיש אלא מה שפירש: אלא את חרוב המורכב כו'. דאע''ג דגבי מכירת השדה אינן מכורין הכא מוקדשין וטעמא מפרש בגמ': גמ' מאי שנא מכר ומ''ש מתנה. נהי נמי דנותן בעין יפה נותן טפי ממוכר אפ''ה זימנין שאינו נותן אלא מה שמפרש בפיו אבל מידי שאינו בכלל לא קיהיב כגון הנך דתנן בהו לא מכר: זה פירש. נותן פירש לו את הכל והלכך קנה הכל ולקמיה פריך עלה: ומתמה האי כו' והרי זה לא פירש וזה לא פירש. דהמוכר והנותן סתמא קתני: זה היה לו לפרש. נותן מתנה כיון דרגיל ליתן בעין יפה אם איתא דהאי לאו בעין יפה יהיב היה לו לפרש ולשייר בור וגת ושובך וכל הנך דמתני' ומדלא שייר הפסיד אבל מוכר זוזי אנסוהו ולא מכר אלא מה שפירש ואפילו אם יש שרגיל למכור בעין יפה מסתמא אין לומר כן דיד לוקח על התחתונה דלא היה לו לפרש ורבינו חננאל פירש הקונה היה לו לפרש דכיון שנותן דמים אינו מתבייש מן המוכר ומדלא הזקיק למוכר לפרש לו הכל הפסיד אבל מקבל מתנה בושת יש לו מן הנותן ואין לו לפרש ולשאול לו בור וגת ושובך הלכך עליה דנותן רמיא לגלויי ואם לא פירש קנה הכל: דמחזיק מאה גולפי. בקרקע רוחב ואורך הבית יכולין לסדר מאה חביות דהיינו י' חביות אורך על י' חביות רוחב: דהוה מחזיק מאה ועשרים. ולא היה לו בית אחר של מאה: מאה ועשרים לא א''ל. ויטול בבית ה' חלקים וחלק ו' דהיינו כ' חביות יפסיד: בעין יפה יהיב. כל הבית כולה והאי דקאמר מחזיק מאה גולפי סבור היה שלא היה מחזיק יותר ולשם חשיבות אמר כן דמתנה גדולה כזאת נותן לו: דאמור רבנן. במתני' דהמוכר את הספינה (לקמן דף פא.): שני אילנות. אבל ג' חשיבי שדה אילן וקנה קרקע ביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו ואם מתו יש לו קרקע כדתנן לקמן בהמוכר את הספינה: ה''ז לא קנה קרקע. ביניהן וחוצה להן וגם אם מתו אין לו קרקע ליטע אחרים במקומן כדתנן לקמן באידך פירקין ולא קנה אלא לפירותיו כל זמן שיתקיים האילן ואליבא דרבנן אתיא דאמרי בעין רעה מוכר אבל אליבא דר''ע יש לו קרקע ליטע אחרים במקומן אם ימותו אלו כדמוכח לקמן בשמעתין גבי מקדיש ג' אילנות בזה אחר זה דאמרינן דלא הקדיש קרקע אמרי' אי ר''ע הא מוכר בעין יפה מוכר וכ''ש מקדיש אלמא במוכר ב' אילנות לחבירו דהיינו דומיא דג' אילנות בזה אחר זה דקנה קרקע עם האילן וה''נ אמרינן בחזקת הבתים (לעיל דף לז:) מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דר''ע ורבנן ואע''ג דסיפא דמיירי בג' אילנות מוקמינן לקמן באידך פירקין אפילו כר''ע מיהו רישא לאו ר''ע היא: יש לו קרקע. ליטע אחר במקומו דבעין רעה מכר לו הקרקע: ואפי' לר''ע. גמרא קאמר ליה דאפילו לר''ע אמרה רב הונא דאי לרבנן פשיטא כדפריך לקמן: הני מילי. גבי מכר את הבית ושייר בור ודות דלית ליה שום היזק ללוקח דהא לא מכחשי בארעא והלכך לא חשש לשייר כלום מן הקרקע סביב הבור ולא הדרך אבל אילנות שמקלקלין את הקרקע שייר מן הקרקע עם האילנות אף לחזור וליטע במקומן אם יזקינו אלו משום דלא לימא ליה לוקח עקור אילנך כשימות והיפטר מכאן:

האחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולה. וא''ת לרב דאמר לעיל (דף סה.) יש להן דרך זה על זה משום דמוכר בעין רעה מוכר היכי אמר הכא זכו בכולה כמו גבי מתנה וי''ל הכא לאו משום עין יפה הוא אלא משום דרוצין להסתלק זה מזה ואין משיירין לכל אחד אלא הצריך לחלקו כגון דרך: אמר רב הונא אע''ג דאמור רבנן הקונה שני אילנות כו'. וא''ת לפי' רבינו שמואל דלר''ע דאמר בעין יפה מוכר קנה אילן אחד יש לו קרקע מאי קאמר רב הונא אף על גב דאמרי רבנן הקונה ב' אילנות אין לו קרקע כו' משמע דאי הוה אמר דקנה קרקע אז לא היה חידוש במשייר ב' אילנות דיש לו קרקע א''כ מאי קאמר ואפילו לר''ע וכו' מה אפילו הא לדידיה קנה אילן אחד יש לו קרקע וי''ל דה''ק דאע''ג דאמור רבנן דב' אילנות לא קנה קרקע ובשלשה קנה משום דלא אזיל קרקע בתר אילנות אלא כשיש ג' ולא בב' ולא מטעם עין יפה אפ''ה בשייר אזיל קרקע בתר שני והשתא ודאי אי לאו טעמא דעין יפה ה''א דבשנים קנה קרקע כל שכן בשייר שני אילנות לפניו דיש לו קרקע: