בבא בתרא עב ע"א

ושואלים: ומי מצית מוקמת לה [והאם יכול אתה להעמיד אותה את שיטת] ר' שמעון כדעת ר' עקיבא שמוכר ומקדיש בעין יפה? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: הקדיש שלשה אילנות הנטועים בצפיפות של מטע עשרה אילנות לבית סאה — הרי הקדיש גם את הקרקע ואת האילנות הקטנים שביניהם, לפיכך כשהוא פודה אותם — אם הוא שדה אחוזה, פודה את הקרקע ומה שיש בה לפי השיעור הכתוב בתורה — בית זרע חומר שעורים, כלומר, מקום שבו זורעים כור של שעורים, בחמשים שקל כסף.

היה השטח היחסי של הקרקע פחות מכאן, כלומר, שהם נטועים בצפיפות יתירה, או יותר על כן, שהשטח בין האילנות גדול יותר, או שהקדישן בזה אחר זה כל אחד מהם בנפרד — הרי זה לא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהם, לפיכך כשהוא פודה — פודה את האילנות בשוויהן. ולא עוד, אלא אפילו הקדיש את האילנות כשהם צפופים מדי, או מרווחים מדי, או בזה אחר זה, וחזר והקדיש אחר כך את הקרקע, ונמצא שעתה הכל ביד ההקדש, כשהוא פודה — פודה בנפרד את האילנות בשוויהן, וחוזר ופודה את הקרקע לפי החשבון של בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.

ונברר: מני [כשיטת מי היא] הלכה זו? אי [אם] תאמר שהיא כדעת ר' עקיבא, הא [הרי] אמר: מוכר בעין יפה מוכר, וכל שכן מקדיש בעין יפה מקדיש! אי רבנן [אם כשיטת חכמים], הא אמרי [הרי הם אומרים במשנה]: מוכר הוא זה שבעין רעה מוכר, אבל מקדיש בעין יפה מקדיש, שהמקדיש שדה — אף הבור והגת בכלל, ואם כן אף לשיטתם לא כך צריכה להיות ההלכה! אלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהלכה זו דעת ר' שמעון במשנתנו היא, שאף המקדיש את השדה, אינו מקדיש עמו את הבור ואת הגת וכו';

ואולם שיטת ר' שמעון אליבא דמאן [לפי שיטת מי היא]? אי אליבא [אם לשיטת] ר' עקיבא, הא [הרי] אמר: מוכר בעין יפה מוכר, וכל שכן מקדיש! אלא פשיטא [פשוט] שאליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים], לפי ההנחה שלהם שהמוכר בעין רעה מוכר, וקא סבר [ואולם סבור] ר' שמעון שלא כשיטת חכמים, אלא: כי היכי [כמו] שמוכר בעין רעה מוכר, מקדיש נמי [גם כן] בעין רעה מקדיש, ומשייר ארעא [את הקרקע] לעצמו;

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עב - א

אך תמהה הגמרא: ומי מצית מוקמת לה לרבי שמעון כרבי עקיבא, שהמקדיש בעין יפה הוא מקדיש!?

והא תניא [ערכין יד א]: הקדיש אדם בתוך שדה האילן שלו שלשה אילנות, כשהם נטועים ממטע של עשרה אילנות לבית סאה, שהוא השיעור הראוי לשדה האילן, שנטיעה בצורה הזאת היא לפי הסדר הראוי לנטיעת אילנות, וכל הקרקע שבין האילנות צריכה היא לצורך האילנות, הרי הקדיש בכך גם את הקרקע, וגם את האילנות הקטנים שביניהם, כדין המוכר שלשה אילנות, שמוכר בכך גם את הקרקע והאילנות שביניהם. ^[12] לפיכך, כיון שהקדש האילנות הוא הקדש אחד עם הקרקע, הרי כשהוא פודה מההקדש את הקרקע והאילנות, הרי הוא פודה אותם לא לפי השיווי של האילנות לחוד והקרקע לחוד, אלא פודה את הכל לפי המחיר המיוחד והקבוע שקבעה התורה לפדיון קרקע [כאשר היא "שדה אחוזה", שירש אותה מאביו] לפי בית זרע חומר שעורים, בחמשים שקל כסף. דהיינו, שהפדיון הוא באופן יחסי, לפי המחיר של חמשים כסף עבור שטח הראוי לזרוע בו "חומר שעורים", ולא לפי שיווי הקרקע. לפי שאמרה תורה [ויקרא כז] "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה', והיה ערכך לפי זרעו, זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף", והאילנות נכללות הן בכלל ה"שדה".

ואם היו פיזור האילנות פחות מכאן [משיעור מטע של עשרה אילנות לבית סאה], שהיו צפופים, והינם נחשבים כיער ולא כמטע, וסופם להתלש, או שהיו מפוזרים יותר על כן, שאינם נטועים כסדר הראוי לנטיעת אילנות, ואין הקרקע צריכה להם, הרי זה כמקדיש אילן לחוד ללא קרקע, שצריך לפדותו בשוויו.

או שהקדישן בזה אחר זה, לא בתורת שדה אילן אלא כאילן בפני עצמו -

הרי זה לא הקדיש לא הקרקע ולא את האילנות שביניהם.

לפיכך כשהוא פודה - פודה את האילנות בשוויהן.

ולא עוד, ולא רק אלו, שלא הקדיש את הקרקע שביניהם אינם נפדים אלא בשוויין. אלא, אפילו הקדיש תחילה את האילנות [שאינם נטועים כסדר נטיעת האילנות, ולא קדשה הקרקע בהקדשתם], וחזר והקדיש את הקרקע, אין האילנות נפדים יחד עם הקרקע במחיר הקרקע, אלא, כשהוא פודה - פודה את האילנות בשוויהן, וחוזר ופודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ^[13]

ודנה הגמרא: מני? בשיטת מי אמורה הברייתא הזאת?

אי בשיטת רבי עקיבא היא, הא אמר: מוכר בעין יפה מוכר, וכל שכן מקדיש! ולפיו גם המוכר שני אילנות הרי הוא מקדיש קרקע שביניהם, וכל שכן אם מקדיש שלשה אילנות בזה אחר זה, הרי הוא מקדיש גם קרקע ואילנות שביניהם.

אי רבנן, החולקים על רבי עקיבא במוכר, וסוברים שבעין רעה הוא מוכר, הא אמרי במשנתנו, כי רק מוכר, הוא דבעין רעה מוכר, אבל מקדיש, בעין יפה מקדיש! אלא פשיטא, שברייתא זו בשיטת רבי שמעון היא, הסובר במשנתנו שהמקדיש את השדה דינו כמוכר, שלא הקדיש את החרוב המורכב ואת סדן השקמה, ובאה הברייתא להשמיענו שסבר רבי שמעון שהמקדיש בעין רעה מקדיש בעל ענין, ולכן אם הקדיש שלשה אילנות בזה אחר זה לא הקדיש את הקרקע והאילנות שביניהם.

ומעתה יש להמשיך ולדון: ורבי שמעון עצמו, אליבא דמאן מרבותיו הוא סבור?

אי אליבא דרבי עקיבא, שהיה רבי שמעון מתלמידיו, אי אפשר לומר כך, כי הא אמר רבי עקיבא שמוכר, בעין

יפה מוכר. וכל שכן מקדיש!

אלא פשיטא שאמר זאת רבי שמעון אליבא דרבנן, וקא סבר רבי שמעון, שאליבא דרבנן דין גבוה הוא כדין הדיוט, ^[14] כי היכי דמוכר

בעין רעה מוכר, מקדיש נמי בעין רעה מקדיש, ומשייר ארעא! ^[15]

הערות

^[12] לפי שהקרקע בטילה לגבי האילנות. רבינו גרשם ערכין יד א

^[13] כי בשעה שהקדיש את האילנות לא הקדיש עדיין את הקרקע, ואז חל באילנות דין פדיון בשוויין. רשב"ם.

^[14] ב"ח.

^[15] והיינו, שנחלקו חכמים ורבי שמעון בדעת רבנן, החולקים על רבי עקיבא במכר, האם הם מודים לו בהקדש או שחולקים עליו גם בהקדש. לפי חכמים החולקים על רבי שמעון, ואומרים במשנתנו "במה דברים במוכר, אבל המקדיש את השדה הקדיש את כולה", מודים רבנן לרבי עקיבא שמוכר בעין יפה מקדיש. ואילו רבי שמעון סובר שחכמים חולקים על רבי עקיבא גם בהקדש, וסוברים שבעין רעה הוא מקדיש. רשב"ם

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: But can you establish that the opinion of Rabbi Shimon is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, that one who sells or consecrates property does so generously? But isn’t it taught in a baraita: If one consecrates three trees in a field where ten trees are planted in an area required for sowing one se’a of seed [beit se’a], he has consecrated not only those trees, but also the land and the young trees between them? Therefore, if this is an ancestral field of his, when he redeems them, he redeems the land and everything contained within it according to the standard rate established by the Torah, whereby an area fit for the sowing of a ḥomer, i.e., a kor, of barley seed is redeemed for fifty silver shekels.

The baraita continues: If the ratio of land to trees was less than this, and the trees were planted more densely, or if the ratio of land to trees was more than this, and the trees were planted less densely, or if he consecrated each of the trees separately, one after the other, this person has consecrated neither the land nor the young trees between them. Therefore, when he redeems them, he redeems the trees in accordance with their worth. And moreover, even if one consecrates the trees where they are planted more densely, less densely, or one after the other, and then afterward he consecrates the land, so that everything belongs to the Temple treasury, when he redeems them, he redeems the trees separately in accordance with their worth, and then he redeems the land according to the standard rate, where an area fit for the sowing of a ḥomer of barley seed is redeemed for fifty silver shekels.

The Gemara clarifies: Whose opinion is expressed in the baraita? If it is the opinion of Rabbi Akiva, doesn’t he say that one who sells, sells generously, and all the more so one who consecrates does so generously? This being the case, even if the trees were consecrated one after the other, some of the land should be consecrated along with them. And if the baraita reflects the opinion of the Rabbis, don’t they say in the mishna that it is specifically the seller who sells sparingly, but one who consecrates, consecrates generously, and therefore the pit and the winepress are consecrated along with the field? Therefore, the halakha stated here is not in accordance with their opinion either. Rather, it is obvious that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon in the mishna here, that even one who consecrates a field does not consecrate the cistern and the winepress along with it.

And the opinion of Rabbi Shimon is in accordance with the opinion of whom? If it is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, doesn’t he say that one who sells, sells generously, and all the more so one who consecrates does so generously? Rather, it is obvious that his opinion is in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Akiva and say that one who sells, sells sparingly. And Rabbi Shimon disagrees with the Rabbis insofar as he himself holds that just as one who sells, sells sparingly, one who consecrates also consecrates sparingly and retains the land around the trees for himself.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא תניא הקדיש שלשה אילנות שהן ממטע עשרה לבית סאה. כלומר שכך שיעור יש בין אלו ג' אילנות שאם היו עוד שבעה סמוכין לאלו בשטה אחת והיה הפרש בין כל אחת ואחת כמו שיש הפרש בין אלו ג' בין כאו"א היו תופשין הני י' מקום בית סאה וי' אילנות בתוך בית סאה מקרי שדה אילן:

ה"ז הקדיש את הקרקע. כשיעור שמגיע לאלו אילנות מההוא בית סאה ואת האילנות קטנים שביניהן ואם הם שדה אחוזה והוא רוצה לפדותן קודם היובל פודה כשיעור זרע חומר וכו' ולפי השנים של יובל סלע ופונדיון לכל שנה:

פחות מיכן. כלומר אם נטועין הן הני ג' בסמוך משיעור י' (אמות) לבית סאה או ביותר ריוח כשיעור ט' לבית סאה:

או שהקדישן בזה אחר זה. הני ג' אילנות לא הקדיש הקרקע ולא האילנות שביניהן דבפחות מכאן יער מקרי ולא שדה אילן וביותר על כן שדה לבן מיקרי ולא שדה אילן:

וכשהוא פודן. האילנות אינו פודן אגב קרקע כשיעור זרע חומר שעורים אלא בשווייהן פודה האילנות בלבד:

ולא עוד. כלומר לא מיבעיא היכא דהקדיש בזה אחר זה דלא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהן וכשהוא פודה אינו פודה אלא האילנות שהקדיש לחודייהו אלא אפי' הקדיש את האילנו' ואח"כ הקדיש הקרקע כו':

בשווייהן. כשהן שוין ולא יותר:

מני. הא ברייתא דערכין:

אילימא ר"ע. דמתני' הא קאמר מוכר וכו' וכ"ש מקדיש. והכא קתני להיכא דהקדיש האילנו' לא הקדיש קרקע אלמא דהמקדיש בעין רעה מקדיש:

והא אמרי. רבנן במתני' אבל מקדיש בעין יפה מקדיש כדקתני במתני' המקדיש את השדה הקדיש את כולה משום דבעין יפה מקדיש:

אלא פשיטא. הא מתני' ר"ש דקתני במתני' המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב וסדן שקמה אבל בור ודות לא הקדיש משום דמקדיש בעין רעה מקדיש וקסבר ר"ש המקדיש חרוב וסדן שקמה לא הקדיש קרקע. והאי דקאמר לעיל הואיל וינקי משדה הקדש היינו כשהקדיש השדה:

ור"ש אליבא דמאן. דעתו נוטה:

אילימא אליבא דר"ע וכו' אלא פשיטא אליבא דרבנן. דאמרי מוכר בעין רעה מוכר והכי ס"ל לר' שמעון מדמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר קרקע משום הכי להיכא דהקדיש את האילנות לא הקדיש את הקרקע דהמקדיש בעין רעה מקדיש ומתני' דערכין ר' שמעון היא:

מני אילימא רבי עקיבא הא אמר מוכר בעין יפה מוכר וכל שכן מקדיש. כלומר מאן תנא דאמר בהקדיש זה אחר זה הרי זה לא הקדיש את הקרקע, מני, דאילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, אפילו קונה אילן בתוך של חבירו יש לו קרקע. כן פירשו רוב המפרשים. וכבר הארכתי בסתירת פירוש זה בפרק חזקת בשמעתא דזה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע (לעיל בבא בתרא לז, א), דקושטא דמילתא דמתניתין דפרק הספינה (בבא בתרא פא, א) דקתני הקונה שני אילנות בשל חבירו לא קנה קרקע, אפילו רבי עקיבא מודה בה. אלא הכי פירושא: האי תנא דקתני הקדיש שלשה אילנות הקדיש את הקרקע, וכשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל, מני, אי רבי עקיבא הא אמר מקדיש בעין יפה מקדיש, וכל שיש בו בעין יפה מקדיש אית ליה פודה את האילנות בשויהן וחוזר ופודה את הקרקע לפי זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. והכין אמרה רב הונא בערכין (יד, א). כן פירש רבינו יצחק ז"ל וכן עיקר, וכבר כתבתי בארוכה יותר מזה בפרק חזקת הבתים באותה שמועה (דהא) [דזה] החזיק באילנות בסייעתא דשמיא.

המקדיש אילן אחד או שנים לא הקדיש אלא האילנות ונפדין בשווין הקדיש שלשה אילנות במפזר אלא שהם בשדה אחת הוקדשו עם הקרקע הצריך להם הקדיש שישה אילנות ממטע עשרה לבית סאה הואיל והשרשים נוגעים זה בזה הקדיש כל הקרקע שביניהם וכן כל האילנות שביניהם וכשהוא פודה פודה הקרקע לפי שיעור הקרקע והאילנות בשוויין היו נטועין ליתר ממטע עשרה לבית סאה או בפחות לא הקדיש את הקרקע וטעם הדבר שבפחות מכן הואיל ולעקור הם עומדים אין כונתו להקדיש הקרקע כלל וכן ליתר מזה הואיל ומפזרים הם לא כיון אלא לקרקע הצריך להם וכן אם הקדיש את האילנות בזה אחר זה לא הקדיש את הקרקע כלל וכשהוא פודן פודן בשווייהן הקדיש את האילנות ואח"כ הקדיש את הקרקע פודה את האילנות בשווייהן והקרקע לפי מדתו אבל אם הקדיש את הקרקע הוקדשו האילנות כמו שביארנו במשנה והם נפדים על גב קרקע ואינו צריך לפדותן בפני עצמן וגדולי המחברים כתבו שצריך לפדותן בפני עצמן ונראה שהוציאוה מסוגיא שבמסכת ערכין פרק יש בערכין לדעת רב הונא ומ"מ מדברי רב פפא שהוזכרו באותה סוגיא נראה כמו שכתבנו ועוד ראיה לדברינו שאם לא כן מה הוצרך ללמדנו בהקדיש אילנות תחלה ואח"כ הקדיש קרקע שפודה אילנות לעצמן וקרקע בפני עצמו:

פחות מכאן או יותר מכאן לא הקדיש פחות מכאן לא הקדיש משום דכיון דמקרבי גבי הדדי לא קיימי וכיון דלא קיימי לית להו בקרקע זכייה ואי אקדשינהו לא מיקדשא ארעא אמטולתייהו. ויותר מכאן נמי לא הקדיש דכיון דמרחקי לא מקדשא ארעא בהדייהו. ועלה קא מקשינן אי ס"ד רבי שמעון כרבי עקיבא ס"ל דאמר מוכר בעין יפה מוכר וכ"ש מקדיש והיכא דאקדיש קרקע ושייר שני אילנות לפניו לא שייר בקרקע ולא מידי דמקדשא בשדה בהדי קרקע דידהו משום דמקדיש בעין יפה מקדיש האי כיון דאקדשינהו לאילנות הקדיש נמי ארעא בהדייהו ואע"ג דאילנות הא מרחקי אהדדי להוו כשני אילנות דהא אמרת אפילו ב' אילנות דלית להו קרקע כי מזבין מוכר אית ליה ללוקח זכייה בההוא קרקע משום דמוכר בעין יפה מוכר:

פב. ומי מצית מוקמת לה לדרבי שמעון כר' עקיבא והתניא הקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן וכשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף פחות מכן או יתר על כן או שהקדישן בזה אחר זה הרי זה לא הקדיש את הקרקע ולא את האילנות שביניהן ולא עוד אלא שאם הקדיש את האילנות וחזר והקדיש את הקרקע כשהוא פודה פודה את האילנות בשויהם וחוזר ופודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ומעיקרא מפרישנא לה למתניתא ובתר הכי מפרישנא ליה לסוגיא דגמרא דאתי לאיתויי מינה ראיה. הא דתניא הקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה, בנטיעות קא מיירי דלא ינקי לכוליה בית סאה בפחות מעשרה. הילכך אי הוו ממטע עשרה לבית סאה מצטרפי להדדי והוו להו כשדה אילן, ואי הוו ממטע עשרה ליתר מבית סאה או ממטע פחות מעשרה לבית סאה, כיון דלא מיערבא יניקת השרשין בהדי הדדי כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי והוה ליה כמאן דאקדיש חד אילן דלית ליה קרקע. והני מילי בנטיעות, אבל באילנות גדולים אפילו היו שלשתן מפוזרין לתוך בית סאה, הא קימא לן גבי שביעית דמצטרפי וכשדה אילן דמו, וחורשין כל בית סאה בשבילן, כדברירנא בפרק לא יחפור (לעיל בבא בתרא כו,ב סי' קיד) גבי אילן דעולא, הכא נמי כשדה אילן דמי ואית להו קרקע. ואע"ג דקימא לן דגבי מכר היכא דמרחקי מהדדי טפי משש עשרה אמה לא מצרפי ולית להו קרקע, כדבעינן למימר קמן בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא פג,א), לא דמי דינא דהקדש לדינא דהדיוט, דאלו הדיוט כיון דבדעתא דמוכר ולוקח תליא מילתא על כרחיך לאו ביניקת השרשין תליא מילתא אלא במראית העין תליא מילתא, דהא דעתא דלוקח בתר מראית העין אזלא, הילכך אי מקרבי להדדי בתוך שש עשרה אמה מצרפי למראית העין והוו להו כשדה אילן, וסמכא דעתיה דלוקח למזבן ארעא אגב אילנות, ומוכר נמי אדעתא דהכי קא מזבין. ואי מרחקי מהדדי יתר משש עשרה אמה, שנמצא יתר מדרך הרבים מפסיק ביניהן, הוו להו מרוחקין למראית העין ולאו כשדה אילן דמו לפום דעתיה דמוכר ולוקח, וכי קא נחתי אדעתא דאילנות בלחוד קא נחתי. והוא הדין נמי גבי כלאים דהוי שיעורא מארבע אמות ועד שש עשרה אמה מהאי טעמא בלחוד הוא, דהא דינא דכלאים במראית העין תליא מילתא ולאו ביניקת השרשין תליא מילתא, דאם כן לא הוו שרו רבנן ראש תור משדה זו נכנס לשדה זו וכן כמה מילי דמוכחא מילתא דכל היכא דמפסקי מהדדי למראית העין לא איכפת להו ביניקת השרשין. אבל גבי הקדש דממונא דגברא הוא לא שייך למתלא ביה מילתא למראית העין, אלא בעיקר עירוביהו תליא מילתא, וכל היכא דמיערבא יניקת שרשין בהדי הדדי לאו מפוזרין נינהו, מידי דהוה אשביעית.

וכי תימא בשלמא לוקח והקדש לא דמו להדדי, דהא תליא מילתא באומדן דעתא דאינשי והאי תליא מילתא בעיקר עירובא דשרשין דהוא עיקרא דמילתא, אלא כלאים ושביעית קשיין אהדדי, מכדי תרוייהו איסורא נינהו, מאי שנא גבי כלאים דאזלינן בתר מראית העין ומאי שנא גבי שביעית דלא אזלינן אלא בתר יניקת השרשין. וכי תימא כלאים דרבנן, דמדאוריתא לא מיתסר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, ורבנן דגזרו ביה לא גזרו ביה אלא מפני מראית העין, ואלו שביעית דאורייתא היא ואמטול הכי אזלינן ביה בתר יניקת השרשין, שתי תשובות בדבר, חדא דשביעית נמי בזמן הזה דרבנן היא כדמיברר בפרק משקין בית השלהין (מ"ק ב,ב). ועוד דאפילו למאן דאמר דאורייתא היא, כל שכן דתיקשי לך, דאפי' במידי דאורייתא קאזלינן בתר יניקת השרשין לקולא, ואדרבא כיון דאורייתא היא להוו כמפוזרין ולא לצטרפי למחרישה לכוליה בית סאה ערב שביעית. לא תיקשי לך, דודאי אידי ואידי דרבנן היא, והכא לקולא והכא לקולא, גבי כלאים דאי אזלינן בתר יניקת השרשין הויא לה חומרא אזלינן בתר מראית העין לקולא, גבי שביעית דאי אזלינן בתר מראית העין הויא לה חומרא דאי מרחקי מהדדי שש עשרה והוו להו מפוזרין אסור למחרישה לכוליה בית סאה בשבילן, אלא כדי צרכן דהיינו מלוא אורה וסלו לכל חד מינייהו, הילכך אזלינן בתר יניקת השרשין לקולא, וכל היכא דמיערבא יניקת שרשין דידהו מצטרפין וחורשין לכל בית סאה בשבילן עד ראש השנה.

והא דקתני נמי ממטע עשרה לבית סאה לאו למימרא דאי תנא ממטע יתר מעשרה לבית סאה הוו להו רצופין ולית להו קרקע, דהא גבי מוכר כל היכא דמרוחקין ד"א לאו רצופין נינהו, וה"ה גבי כלאים וה"ה גבי שביעית כדקתני התם בפרקא קמא (שביעית פ"א מ"ה) כמה יהא ביניהן רשב"ג אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו דהיינו ד"א כדמפרש בפרק המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא פג,א), אלא כי קתני הכא ממטע י' לבית סאה, דאי הוו מרוחקין ממטע פחות מעשרה לבית סאה כיון דנטיעות נינהו הוו להו מפוזרין ואין מצטרפין ואין תורת שדה אילן עליהן, לפיכך לא הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן.

והא דקתני פחות מכאן או יתר על כן, לאו פחות ממטע י' לבית סאה הוא, דכי האי גונא ודאי כל כמה דלא מיקרבי בתוך ד"א להדדי לאו רצופין נינהו, ולא נמי ממטע פחות מי' לבית סאה הוא דהוו להו מפוזרין, דאם כן היינו יתר מכאן, אלא מאי פחות מכאן, פחות משלשה אילנות, או יתר מכאן, או שלשה אילנות ממטע י' ליתר מבית סאה דהוו להו מפוזרין, הרי זה לא הקדיש את הקרקע ולא את האילנות שביניהן.

ולא עוד אלא שאפילו הקדיש את האילנות, אסופא קאי, דקתני פחות מכאן או יתר על כן אפילו הקדיש את האילנות במדה זו, כגון שלא הקדיש אלא שנים, או שהיו שלשה ממטע י' ליתר מבית סאה, ואחר כך הקדיש את הקרקע, כשהוא פודה פודה את האילנות בשויהם, דלאו בתר שעת פדיון אזלינן אלא בתר שעת הקדש אזלינן, וכיון דכי אקדשינהו לאילנות אכתי לא הקדיש קרקע, אשתכח דההיא שעתא כעקורין דמי ולא הויא תורת שדה עליהו כי היכי דליפרקו אגב ארעא בתורת שדה, אלא פודה את האילנות בשויהן בפני עצמן, וחוזר ופודה את הקרקע בפני עצמו בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף.

דיקינן עלה מני אלימא רבנן האמרי רבנן מוכר בעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש. כדקתני בהדיא בד"א במוכר כו', ומדלא אשמעי' תנ(י)א פלוגתא דרבי עקיבא בסיפא כדאשמועינן ברישא גבי מוכר לענין דרך, ש"מ דסיפא דברי הכל היא וליכא מאן דפליג בה אלא רבי שמעון לחודיה, ואם (קני) הקדיש שני אילנות אי נמי שלשה מפוזרין אמאי לא הקדיש קרקע, הא קימ"ל דאפילו במילי דלא עיילי בכלל המכר כגון בור וגת ושובך דעילי בכלל הקדש, הכא נמי אע"ג דקי"ל גבי מוכר דהקונה שני אילנות בתוך של חבירו לא קנה קרקע, גבי מקדיש מיהת קני קרקע. אלא לאו רבי שמעון היא. דאמר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש, דתנן רבי שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה, אבל לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך, דמקדיש נמי בעין רעה מקדיש.

ודיקינן תו ורבי שמעון אליבא דמאן אי אליבא דרבי עקיבא [הא] (ד)אמר מוכר בעין יפה מוכר וכ"ש מקדיש אלא לאו אליבא דרבנן וקסבר רבי שמעון כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא. והכין פירושא, ורבי שמעון דאמר המקדיש שני אילנות לא הקדיש קרקע, נהי דיכלת למימר דס"ל לרבי שמעון דמקדיש מלוקח גבי לוקח גופיה אליבא דמאן מרבואתיה קאי, אי אליבא דרבי עקיבא רביה, האמר מוכר בעין יפה מוכר, וכ"ש מקדיש, גבי קונה שני אילנות בתוך של חבירו, אע"ג דקתני לא קנה קרקע, הא אסיקנא בפ' המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא פא,ב) דספוקי מספקא לן דקנה קרקע, משום דסבירא לן דבעין יפה מוכר, ומספקא לן דקנה דאיכא למימר הכי, והאי דמספקא לן דלא קנה קרקע משום דאיכא למימר דכל פחות משלשה אילנות אין הקרקע טפל להן אלא בפני עצמו הוא חשיב, וכי אמרינן מוכר בעין יפה מוכר בדבר הטפל לדבר המכור אבל במידי דחשיב באנפיה נפשיה לא. ונהי דגבי מכר ולענין דינא אוקי ארעא בחזקת מארה ולא קנה קרקע, מיהו גבי הקדש, כיון דגבי מכר איכא לספוקי דמוכר בעין יפה מוכר וקנה קרקע כ"ש גבי מקדיש, וכיון דספיקא הוא ליכא למימר קרקע בחזקת בעליה קימת, דיד הקדש על העליונה, דהא לא מיחסר גוביאנא, ואמאי לא הקדיש את הקרקע, מי שרי ליה לאתהנויי מממונא דגבוה מספיקא. ועוד כי היכי דמיתי בכורים מספיקא לקדוש מספקא, דהשתא למצות בכורים דעשה גרידא הוא חיישי רבנן, הקדש דלא תעשה שיש בו מעילה הוא לא כל שכן.

אלא ודאי על כרחיך ברייתא דקתני לא הקדיש את הקרקע, דאוקימנא כרבי שמעון דאמר מקדיש בעין רעה מקדיש, לאו אליבא דרבי עקיבא הוא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, אלא אליבא דרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר. וההיא דתנן גבי בכורים מביא ואינו קורא אליבא דרבי עקיבא ודלא כרבנן, דאי לרבנן פשיטא להו דבעין רעה מוכר ולא קנה קרקע ולא מחייב לאתויי בכורים כלל. וקסבר ר' שמעון כי היכי דמוכר שתי אילנות בעין רעה מוכר ושייר ארעא, מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא. ואע"ג דהקדיש שני אילנות לא הקדיש את הקרקע. ומהאי טעמא גופיה הוא דפליג עליה במתני' גבי בור ודות ושובך, דקסבר דהקדש לא עדיף מלוקח.

הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהם. פירוש משום דשרשים נגעו בהדדי והויא להאי שדה אילן וכי אקדשינהו לאילנות אקדשיה לקרקע הלכך כי פדה להו בתורת קרקע הוא דפדה להו. פחות מכאן. פירוש דכיון דמקרבי גבי הדדי לא קיימי וכיון דלא קיימי לית להו זכייה בקרקע וכי אקדשינהו לא מקדשא ארעא אמטו להכי יותר מכאן נמי לא הקדיש דכיון דמרחקי לא מקדשא ארעא בהדייהו. הרא"ם ז"ל.

אלא רבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו כו'. כתב הר"ז הלוי ז"ל וכיון דקם ליה האי תירוצא קמה לה שמעתתא דרב הונא כדמעיקרא ואפילו לרבי עקיבא ואי נפול לא הדר שתיל להו עד כאן. ואינו מחוור מעיקרא נמי הוה שמיעא לן מדרב הונא דאי נפול הדר שתיל להו. ותדע דהא אמרינן דלית ליה ללוקח שני אילנות אית ליה למשייר ואלו לוקח הא מצי לקיימן עד שיבשו ואין המוכר יכול לומר לו עקור אילנך וזיל מעתה אלא למאי אמר רב הונא דאית ליה למשייר אילנות טפי מלוקח דאלו התם אם מתו לא יטע אחרים במקומם ובמשייר רשאי ליטע אחרים במקומם. וכן כתב ר"ש ז"ל. ואף על גב דאמרינן רב הונא כרבנן פשיטא ופרקינן הא קמשמע לן דאי נפיל הדר שתיל להו לאו למימרא דעד השתא לא שמעינן ממימריה הכי אלא מאן דאקשי הכי הוה מסיק אדעתיה דעיקר חדושיה דרב הונא אינו אלא הא דקאמר דאפילו רבי עקיבא מודה בה ואמרינן דרב הונא כרבנן ולא אתא לאשמועינן אלא הא דכי נפל הדר נטע להו ואף על גב דלגבי בור ודות אי נפיל בענין שאינו יכול להחזירן אבד את הדרך וכן עיקר. ואף על פי שיש לדחות ראיה זו דאלו לוקח שני אילנות אין לו קרקע כלל אלא לימי העץ ולכשיבשו עוקרן וקרקע חוזר לבעלים ואלו מוכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע ואם מתו לא יטע אחרים במקומן אלא שמקומן שלו למשטח בה פירי. ומכל מקום הראשון נראה עיקר דכל שיש לו קרקע יכול ליטע בו אילנותיו מתקנת יהושע. הרשב"א ז"ל.
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: אלא רבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו. פירוש והשתא דאתית להכי דקושיא מפרקא דרבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו הדרינן למאי דאמרינן מעיקרא דרב הונא לאו לרבנן בלחוד אמרה אלא אפילו כרבי עקיבא וקיימא לן כוותיה וכן פסק הריא"ף ז"ל. ואם תאמר דהכא משמע דפחות ממטע עשרה לבית סאה לא קנה קרקע משום דמקורבין נינהו ויותר ממטע עשרה לבית סאה לא קנה משום דמרוחקין נינהו ולא משכחת לה שיהא קרקע טפלה להם אלא כי האי שיעורא בלחוד דהיינו בנוטע עשרה לבית סאה מצומצמות וקשה דאלו לקמן בפרק הספינה איפסיקא הלכתא בהדיא מארבע אמות עד שש עשרה כלומר דפחות מארבע אמות כיון דרצופין נינהו ולעקור קיימי אין להם קרקע ויותר משש עשרה נמי כיון דמפוזרין נינהו אין להם קרקע אבל מארבע אמות ועד שש עשרה יש להם קרקע כו' ככתוב למעלה בפרק חזקה הבתים תוספות (דף ל"ו ע"ב) ובחידושי הר"י בעליות ז"ל כמו שכתוב הכל למעלה. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: רבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר כו'. לעולם רבי שמעון כרבנן סבירא ליה במוכר ובמקדיש פליג עלייהו רבנן במוכר קרקע ושייר אילנות לפניו אמרי דיש לו קרקע או משום דמוכר בעין רעה מוכר או אפילו לרבי עקיבא נמי משום דמסתפי דלא לימא ליה עקור אילנך כדאמרינן מעיקרא. והאי דאמר רבי שמעון הואיל וינקי משדה הקדש לדבריהם דרבנן קאמר דאמרי מקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר בארעא מידי אף על גב דבמכר כהאי גוונא שייר הלכך איבעי להו למימר דחרוב המורכב וסדן השקמה נמי הקדיש הואיל ויונקין משדה הקדש (אע"ג דשובך למה) ולדידיה אפילו חרוב המורכב כו' נמי לא הקדיש ושייר להו ארעא ורב הונא לא הדר בהא דאפילו לרבי עקיבא נמי אם שייר שני אילנות לפניו יש להם קרקע משום ההוא טעמא דפריש לעיל ובפרק זה נמי איתא להאי טעמא וכן הלכתא. ונראה לי דהאי דאמר רבי שמעון לדידי דכי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא לאו כמלא אורה וסלו בלחוד אמר לענין מקדיש דהא קפיד על יניקתן ואם כן שש עשרה אמה צריך להם דהיינו שיעור יניקתן. עד כאן לשונו.
נקטינן השתא דלגבי שלשה אילנות לעולם אית להו קרקע בין מכר אילנות ושייר קרקע לפניו בין מכר קרקע ושייר אילנות לפניו בין למאן דאמר בעין יפה מוכר בין למאן דאמר בעין רעה מוכר וכי פליגי רבנן דרבי עקיבא הני מילי גבי שני אילנות דסתם שני אילנות לית להו זכייה בקרקע הלכך מאן דיהיב להו קרקע לאו משום דקרקע דבעל אילנות נינהו תדע דהא אי נפלי לא הדר ונטע להו אלא משום עין יפה ועין רעה הוא דומיא דבור ודות דהאי דיהבינן להו דרך משום עין יפה ועין רעה הוא דיהבינן להו ולא משום דגוף הדרך קנוי עם הבור ועם הדות תדע דהא אי משתקיל להו הני בור ודות לא משתייר להו דרך. אבל גבי שלשה אילנות כיון דשלשה נינהו אית להו זכייה בקרקע גופיה וכאלו הקרקע גופיה זבין בהדי אילנות. אי נמי שייר לנפשיה בהדייהו והוה ליה כקרקע הבור עצמו דכולי עלמא דבעל הבור והדות הוא. והלכתא כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר הלכך מכר אילנות ושייר לפניו קרקע יש לו קרקע מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו נמי קרקע ואף על גב דבעין יפה מוכר אי לא משייר קרקע מצי אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל. ונקטינן נמי השתא דהא דאמרינן מוכר בעין יעה מוכר הני מילי לשיורא המוכר זכותא בההוא מידי דזבין אי נמי למהוי ליה ללוקח זכותא בההוא מידי דשייר המוכר לנפשיה דומיא דדרך גבי בור ודות אי נמי קרקע גבי אילנות אבל לעיולי בכלל זביני מידי דלא זבין ליה בהדיא ליכא למימר לא מוכר בעין יפה מוכר ולא בעין רעה מוכר אלא עד דמפרש ביה לוקח בהדיא כמו חרוב המורכב ומאי דדמי להו ואי לאו מידי דחשיב באנפי נפשיה הוא כמו שאר אילנות ומאי דדמי להו עיילי בכלל זביני כדאמרינן לעיל אמר רב יהודה אמר רב האי מאן דמזבין ליה ארעא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך תאנין ודקלין ואילנין ואף על גב דכי לא כתב ליה הכי קני אפילו הכי שופרא דשטרא הוא. הרא"פ ז"ל.
סליק פרק רביעי
פרק חמישי

בד"ה מדמוכר בעין כו' אדקשיא לך מדר"ש לרב הונא תקשי לך דר"ש אדר"ש כו' עכ"ל אע"ג דבלאו רב הונא ה"א דאי נפלי לא הדר שתיל לה מ"מ בלאו רב הונא פשיטא לן לזרוע תחתיהן דמשייר לעצמו וא"כ לא יונקין משדה הקדש הן וק"ל:

בא"ד אבל אי אמרת דאי נפלי לא הדר שתיל להו אע"ג דר"ש כו' עכ"ל ולפ"ז צ"ל הא דפריך לעיל מדר"ש דאמר מה טעם הואיל כו' לרב הונא דהוה ידע שפיר דאתא רב הונא לאשמועינן דאי נפל הדר כו' כפרשב"ם ולא כמ"ש התוס' מדמסיק בתר הכי דאי נפל הדר כו' משמע דעד השתא כו' היינו לזרוע תחת האילן כו' ודו"ק:

ר"ש ד"ה אי רבנן כו' צ"ל ואי רבנן כו':

בד"ה אלא פשיטא כו' לרב הונא ומתכוין להעמיד כו' מקדיש קרקע ולעיל כו' כצ"ל והד"א:

גמרא אלא אפי' הקדיש את האילנות וחזר כו'. פי' הרשב"ם דר"ל דהקדישם בזה אח"ז וכן רש"י בערכין פי' דקאי על שאינן נטועין כסדרן. כוונתם מבוארת דאילו הקדישם בענין שהוקדש גם הקרקע עמהם יחד הרי מבואר ברישא דנפדין אגב הקרקע. וקשה דא"כ לא הל"ל רק אלא אפי' חזר והקדיש את הקרקע ולכן נלע"ד דר"ל אפי' הקדישן בבת אחת ונטועין כסדרן אך מפני שהקדיש את הקרקע בפירוש אח"כ גלי דעתיה דמעיקרא לא כוון להקדיש רק את האילנות לבדן. וכה"ג בשבועות (כ"ג) כיון דהדר אמר שלא אשתה גלי דעתיה דאכילה דאמר אכילה גרידתא היא ונכון בס"ד:

ר"ש (ברה"ע) לא הוה מסיק אדעתיה שיש שום חידוש כו' אלא האי ואפי' כו'. עי' מנחות (מ' ב') תד"ה תכלת שהוכיח ר"ת מגמרא דיומא דהיכא דאמר ואפילו בו' יש חידוש בדבריו אפי' בלא ואפי':

ר"ש ד"ה אלא פשיטא ר"ש היא. דמשוה דין מקדיש כמוכר. כ"נ דצ"ל:

ר"ש ד"ה אף מקדיש. שתירץ ר"ה ר"ש כר"ע ואנן כו'. כצ"ל:

בא"ד והלכך משייר ארעא גבי מקדיש קרקע כו'. עי' הגהת הב"ח ורש"ל. ול"נ דא"צ להגיה כלום. ודעתו ז"ל דלשון ומשייר ארעא אינו נופל אלא במקדיש קרקע אמרי' דשייר ממנו לצורך אילנותיו אבל לא על הקדיש אילנות ולומר דשייר קרקע יניקותם כיון דכל הקרקע לפניו. לכן הסב הכוונה על הדיוקא דהוא בהקדיש קרקע:

האילנות אבל הזקינו אין לו קרקע דומיא דבור ודות דאי נפיל הבור והדות ואי אפשר לתקנו אין לו עוד דרך ומעיקרא נמי הוה ידעינן דאתא רב הונא לאשמועינן דאי נפלי הדר שתיל להו אבל גמרא לא הוה מסיק אדעתיה שיש שום חידוש בדברי רב הונא אלא האי ואפילו לר''ע כו' והלכך כיון דליתא להאי אפי' הוה פריך פשיטא: ומי מצית מוקמת ליה ר''ש כר''ע. ולמימר דבעין יפה מקדיש: ג' אילנות. חשיבי שדה האילן והקדיש קרקע עמהן כל הצריך ליניקתם ובנטיעות מיירי דאילו באילנות זקנים אמרו בלא יחפור דבית סאה צריך לשלשה: ממטע י' לבית סאה. דהיינו מאתן וחמשין לכל חד כדאמרן בלא יחפור (לעיל דף כו:) ואע''ג דלגבי מוכר שלשה אילנות אמרינן שיעורא לקמן בהמוכר את הספינה (דף פב:) והוא שנטועין מד' אמות ועד ט''ז התם בדעת מוכר תליא מילתא וזהו דעתו להקנות לו הצריך לו ללקיטת פירותיו ביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו כדאמרי' התם אבל הכא ביניקה תליא מילתא: ואת האילנות. קטנים שביניהן: וכשהוא פודה. אינו צריך לפדות האילנות בשוייהן והקרקע כפי חשבון הכתוב בפרשה (ויקרא כז) ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף אלא הכל פודה ביחד לפי חשבון בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף דהיינו לבית כור סלע ופונדיון לשנה שזהו חשבון נ' שקל כסף למ''ט שני יובל אלא שיש פונדיון יותר בשביל הכרע כדמפרש בערכין דהסלע לא הוי אלא מ''ח פונדיונין: פודה בית זרע כו'. דכתיב בקרא ואם משדה אחוזתו וגו' ואילנות בכלל שדה כדנפקא לעיל (דף סט:) מויקם שדה עפרון: פחות מיכן. חשיב יער וסופו ליתלש: או יותר מיכן. אין הקרקע צריך להן והוי כמקדיש אילן אחד שאינו מקדיש קרקע וכי האי גוונא נמי תניא גבי מוכר ג' אילנות בפרק המוכר את הספינה: בזה אחר זה. לא היה דעתו להקדיש קרקע: פודן בשוייהן. כדין כל הקדש שלא נאמר חשבון חמשים שקל כסף אלא במקדיש שדה אחוזה אבל באילן בלא קרקע לא נאמר: ה''ג ולא עוד אלא אפילו הקדיש את האילנות וחזר והקדיש את הקרקע כו'. לא מיבעיא היכא דהקדיש את האילנות בזה אחר זה ושוב לא הקדיש את הקרקע דפודן בשוייהן אלא אפילו חזר והקדיש את הקרקע אחר שהקדיש האילנות בזה אחר זה שאינו פודם עם הקרקע דהא מעיקרא קדשו לדמיהן וכשהקדיש שוב את הקרקע צריך לפדות גם את הקרקע סלע ופונדיון לשנה לבד פדיון האילנות בשוייהן דשני הקדשות הן זה הוקדש לדמיו וזה לפי חשבון חמשים ואין לנו להפסיד הקדש דמי האילנות דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ומשעה שהוקדשו ראויין לפדות בדמיהן בלא קרקע: מני. הך ברייתא דקתני פודן בשוייהן דמשמע דאפילו מקום האילנות לא הקדיש אלא בעין רעה הקדיש אילנות בלא קרקע היכא דלא הקדיש ג' ביחד: אילימא ר''ע האמר בעין יפה מוכר. וסבירא ליה דמוכר שני אילנות יש לו קרקע ללוקח דלית ליה מתני' דהמוכר את הספינה דהלוקח שני אילנות בתוך של חבירו אין לו קרקע אלא רבנן היא כדפרישית לעיל וכל שכן לר''ע מקדיש ב' אילנות או ג' בזה אחר זה דיש לו מיהא להקדש מקום האילנות ויפדו אגב קרקע לפי חשבון בית זרע חומר שעורים: ואי רבנן. דפליגי עליה דר''ע היא האמרי מוכר בעין רעה מוכר: אבל מקדיש כו'. כדקתני סיפא בד''א במוכר כו': אלא פשיטא ר''ש היא. דשמעינן ליה במתני' דמשוי דין מוכר כמקדיש שלא הקדיש בור ודות וגת ושובך בכלל שדה ואשמועינן הכא דס''ל נמי דמכל וכל הוי מקדיש בעין רעה דהיכא דמקדיש אילן לא הקדיש מקומו: ור''ש אליבא דמאן. מרבותיו שהרי מתלמידי ר''ע היה כדאמרינן (יבמות דף סב: ע''ש) עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם רבי יהודה ורבי מאיר ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי נחמיה כו': אלא פשיטא אליבא דרבנן דר''ע היא. והאי בד''א במוכר כו' רבנן דר''ש קאמרי ליה אבל לר''ש כי היכי דפליגי רבנן ור''ע במוכר פליגי נמי במקדיש וקסבר ר''ש דין גבוה לרבנן דר''ע כדין הדיוט: אף מקדיש נמי בעין רעה מקדיש. אלמא לא מצית לתרוצי לעיל ר''ש אליבא דר''ע והדרן קושיין קמייתא לדוכתה דשמעינן ליה לר''ש דהמקדיש את השדה הקדיש חרוב משום יניקת שדה הקדש דלא שייר ארעא לעצמו לצורך החרוב אלא בעין יפה הקדיש וה''ה למוכר דשייר אילנות לפניו וקשיא לרב הונא ומיהו לר''ש נמי קשיא דידיה אדידיה כדפריך לקמן דלעיל אמר עין יפה גבי הקדש והכא אית ליה עין רעה אך שיטת הגמרא עתה להקשות לרב הונא ומתכוין להעמיד קושיא ראשונה שתירץ רב הונא ואר''ש כר''ע ואנו העמדנו דלית ליה הא דר''ע ותיהדר קושיא לדוכתה ומשייר ארעא לא גרס דמשמע שמתכוין הגמרא להקשות דר''ש אדר''ש דהכא שמעינן ליה עין רעה והלכך משייר ארעא גבי מקדיש קרקע ושייר אילנות לפניו ולעיל שמעינן דלא שייר כדדייקינן מדקאמר הואיל ויונקין כו' דא''כ מאי האי דקאמר תו ואלא קשיא כו' אלא לרב הונא מקשינן כדפרישית

אילן ומשום הכי פשיטא ליה אלמא מסתברא דמשייר טפי קרקע בהדי אילן מדמשייר דרך בהדי בור ודות והא בלוקח הוי איפכא לרבי עקיבא דיש לו דרך. כשקנה בור ודות וקנה אילן אין לו קרקע ואר''י דפשיטא ליה טעם דנחית לשיורא אליבא דרבנן אפילו בלא רב הונא ידעינן דטעם דנחית לשיורא מהני לרבנן לשייר קרקע בהדי אילן כמו דרך בהדי בור: ואת האילנות שביניהם. כגון אילנות סרק ומשום אותן אילנות לא חשבינן להו רצופין דכיון שאין טוענים פירות עומדים ליעקר טפי מן השאר כדאמרינן בהמוכר את הספינה היה אריס ביניהם מהו כו' א''ל קני פי' דלא חשיב רצופין: אלא פשיטא אליבא דרבנן וקסבר כי היכי דמוכר כו'. אבל כר''ע לא מצית לאוקמה דהא דכיון דנחית לעין יפה במוכר אית לן למימר דמקדיש בעין יפה טפי מקדיש אבל השתא דסבר כרבנן דלא נחתי כלל במכר לעין יפה אתי שפיר דלית ליה בהקדש נמי עין יפה: מדמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש. פירש רבינו שמואל דפריך לרב הונא דאמר לרבנן דמשייר קרקע בהדי אילן דהכא אשכח דר''ש סבר כרבנן ואפילו הכי לא משייר קרקע כשמשייר חרוב דקאמר דינקי משדה הקדש והא דקאמר אלא קשיא פירוש אדקשיא לך מר''ש לרב הונא תקשי לך דר''ש אדר''ש גופיה היכי מצי למימר כרבנן ותימה דהו''ל למימר וליטעמיך ועוד דמעיקרא פריך אי כרבנן פשיטא דמשייר קרקע בהדי אילנות לזרוע והשתא פריך דלרבנן נמי לא משייר קרקע דהא ר''ש כרבנן סבירא ליה ונראה לרבינו יצחק דלא פריך לרב הונא כלל אלא אדרבה בא לקיים דבריו הראשונים הא דאמרינן אפילו לרבי עקיבא כו' והכי קאמר ומי מצית מוקמת ר''ש כר''ע והא ע''כ ר''ש כרבנן ולרבנן פשיטא דמשייר ארעא כדקאמר לעיל וא''כ תקשי דר''ש אדר''ש דהיכי קאמר ר''ש דינקי משדה הקדש אלא ע''כ ר''ש לדבריהם דרבנן קאמר וא''כ אתי שפיר נמי הא רב הונא דקאמר ואפילו לר''ע כו' דאתיא מילתיה דרב הונא אפילו כר''ע דלדידיה נמי לדבריהם דרבנן קאמר והא דאמר ואלא קשיא ה''פ ואלא קשיא דר''ש אדר''ש ומאי משני ורשב''א פירש דלא פריך אלא לרב הונא דאי לאו דרב הונא לא קשיא מידי דר''ש אדר''ש אלא משום דאמר רב הונא דאי נפלי הדר שתיל להו הוא דקשיא לן דר''ש אדר''ש דכיון דסבר ר''ש כרבנן א''כ לא ינקי משדה הקדש אבל אי אמרת דאי נפלי לא הדר שתיל להו אע''ג דר''ש כרבנן מ''מ ינקי משדה הקדש דכיון דאי נפלי חל ההקדש מאליו סתמא דמלתא דעתיה שיקדשו חרוב וסדן בהדי קרקע והיינו דקאמר ואלא קשיא כלומר לרב הונא דאמר אי נפלי הדר שתיל להו הדרא קושיא לדוכתה אמאי קאמר ר''ש הואיל וינקי משדה הקדש: ומשייר ארעא. פירש רבינו שמואל דלא גרסינן ליה ועל חנם פירש כן דמנא ליה דסבר דבעין רעה מקדיש אי לאו מהאי דקתני בזה אחר זה לא הקדיש קרקע והיינו דמשייר ארעא ולמאי דפרישית נמי בחזקת הבתים (לעיל דף לז:) דמוכיח דבעין רעה מקדיש מדלא קתני ברישא דפודה וחוזר ופודה יש לפרש נמי ומשייר ארעא כלומר דהא פשיטא לך דלרבנן דמשייר והיכי קאמר ר''ש לעיל דלא משייר:

בבא בתרא עב ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף עב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד