בבא בתרא עב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עב - ב

ואלא קשיא לרב הונא, מה שאמר רבי שמעון שהמקדיש שדה, הקדיש גם את החרוב המורכב ואת סדן השקמה, הואיל ויונקין משדה הקדש, והעמדנו שרבי שמעון סובר כרבי עקיבא, שהמקדיש שדהו מקדישו בעין יפה, והקדיש כל שדהו בלי להשאיר מקום בקרקע ליניקת החרוב והסדן, ולכן קדושים הם מכח היניקה משדה ההקדש, ואילו רב הונא סובר כרבנן.

והרי עתה הוכחנו, שרבי שמעון לא סבור כרבי עקיבא!

ומתרצת הגמרא, שלא קשה מה שאמר רב הונא שאפילו רבי עקיבא לא אמר שמוכר בעין יפה אלא רק לגבי בור ודות ולא לגבי אילנות. ^[16]

אלא, רבי שמעון, לדבריהם דרבנן, חכמים החולקים עליו בביאור מחלוקת רבי עקיבא ורבנן, קאמר להו:

לדידי, כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר, מקדיש נמי, בעין רעה מקדיש, ואפילו רבי עקיבא סובר כך, והמקדיש שדהו כשם שלא הקדיש את החרוב והשקמה, כך גם שיורי משייר בקרקע שטח הראוי ליניקתם, ולא קדשו החרוב והשקמה אפילו לרבי עקיבא!

אבל לדידכו, שאתם סוברים שהמקדיש מקדיש בעין יפה יותר מדאי אפילו לרבנן, ומקדיש אפילו בור ודות שאינם בכלל השדה, הרי דייכם שתעשו את המקדיש כמו המוכר לפי רבי עקיבא, שמוכר בעין יפה, אבל הרי לא אמר רבי עקיבא שבכלל העין היפה במכירה נכללים גם בור ודות שאינם בכלל השדה.

ולכן, גם אם סבורים אתם שהמקדיש שדהו אינו משייר לעצמו קרקע כלל, אודו לי מיהא, דלדעתכם, לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה היות ולדעתכם הם יונקים מהקרקע, אבל מדוע אתם סבורים שהמקדיש עינו יפה יותר מהמוכר לפי רבי עקיבא!?

ואמרי ליה רבנן: לא שנא, כי במקדיש, כמו במתנה, בעין יפה מקדיש כל דבר הקשור במעט לקרקע, אפילו בור ודות שנמצאים בה.

ולפי זה, שפיר אמר רב הונא, שאפילו לרבי עקיבא אין המוכר שני אילנות, מוכר הקרקע שעמהם,

אלא שעדיין קשה:

במאי אוקימתא לה להאי ברייתא של המדיש שלשה אילנות? כרבי שמעון.

אם כן, אימא סיפא של אותה הברייתא: ולא עוד, אלא אפילו הקדיש את האילנות, וחזר והקדיש את הקרקע, כשהוא פודה - פודה את האילנות בשוייהן, וחוזר ופודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.

ואי ברייתא זו בשיטת רבי שמעון היא, תיקשי, מדוע פודה את הקרקע בפני עצמה ואת האילנות בפני עצמן, בשוויין, ואינו יכול לפדות את האילנות והקרקע יחד במחיר הקרקע בלבד? והרי על אף שלא הקדיש את השדה יחד עם האילנות אלא בזה אחר זה, ליזיל בתר פדיון, נלך אחר שעת הפדיון, שאז קדושים האילנות יחד עם הקרקע, וניפרקו אגב ארעייהו, ונפדה את האילנות בפדיון הקרקע, כדין הפודה שדה אילן שהוקדשה כאחת.

דהא שמעינן ליה לרבי שמעון בברייתא דלהלן, דאזיל בתר שעת פדיון, ולא אחר שעת ההקדש, ואם כן, לא אכפת לנו שבשעת ההקדש קדשו האילנות לפני הקרקע, כי בשעת הפדיון הם קדושים ויכולים אז להפדות כאחת.

וראיית הגמרא היא מברייתא, העוסקת בחילוק שיש בין פדיון "שדה מקנה", הנפדית לפי שווייה, לבין פדיון "שדה אחוזה", שבה קבעה התורה את השיעור של חמשים כסף לבית זרע של חומר שעורים.

דתניא: מנין ללוקח שדה מאביו, והקדישה בתורת "שדה מקנה" גרידא, שבשעת ההקדש דינה להפדות בשוייה, ואחר כך מת אביו, וירשה ממנו, ועתה היא "שדה אחוזתו", מנין שתהא לפניו לגבי דין פדיון כשדה אחוזה, ולא יפדנה בשוויה אלא לפי חמשים כסף לבית חומר שעורים? תלמוד לומר [ויקרא כז] "ואם את שדה מקנתו, אשר לא משדה אחוזתו יקדיש", אז "ונתן את הערכך", שיפדנה לשדה המקנה בשויה.

ומלמד הכתוב, כי רק שדה שאין ראויה להיות שדה אחוזה, לא עתה ולא בעתיד, כיון שקנה אותה מאדם זר, שאינו עתיד להורישו, אותה תפדה בשוייה.

יצתה זו, שדה מקנה שקנה מאביו, שראויה להיות לו בעתיד, לכשימות אביו, להיות שדה אחוזה, אינה נפדית בשויה, אם מת אביו לפני הפדיון, דברי רבי יהודה ורבי שמעון. רבי מאיר חולק ואומר, שלא לכך נאמר הפסוק, אלא הוא בא ללמד דבר אחר: מנין ללוקח שדה מאביו, ומת אביו, ואחר כך הקדיש, מנין שתהא לפניו כ"שדה אחוזה", על אף שקנאה מאביו לפני שמת אביו? תלמוד לומר: "ואם את שדה מקנתו, אשר לא משדה אחוזתו יקדיש, ונתן את הערכך".

רק שדה שאינה שדה אחוזה בשעת ההקדש, היא זאת שנפדית בשויה, יצתה זו, שמת אביו לפני שהקדישה, שהיא שדה אחוזה. כי על אף שקנאה מאביו לפני מות אביו, הרי עתה משמת אביו הוא יורש אותה ונעשית לשדה אחוזה, כי כל קנינו מאביו לא היה אלא עד שנת היובל, ואילו לא מת אביו, היתה חוזרת אליו ביובל, ונמצא שבמות אביו נעשית השדה לשדה אחוזה. אבל אם הקדישה, ואחר כך מת אביו, סובר רבי מאיר שהיא אינה כשדה אחוזה, כיון שהקדישה כשלא היתה שדה אחוזה, ולא סובר רבי מאיר ששדה הראויה לאחוזה דינה כשדה אחוזה.

ומדייקת הגמרא: ואילו רבי יהודה ורבי שמעון, החולקים על רבי מאיר, סוברים שהיכא דמת אביו, ואחר כך הקדישה, לא צ ריכי

קרא להשמיענו שדינה כשדה אחוזה, כי דבר פשוט הוא, שגם לאחר שקנאה מאביו עדיין הוא יורש אותה, שהרי לא קנאה מאביו אלא עד היובל, והיא שדה אחוזה ממש.

וכי אצטריך קרא, לדבריהם, להשמיענו שדין שדה הראויה לאחוזה הוא כשדה אחוזה, היכא דהקדישה, ואחר כך מת אביו. ומעתה יש לדון מנא להו?

אי מהאי קרא ["אשר לא משדה אחוזתו"], וכפשטות לשון הברייתא, תיקשי, מנין להם שלכך בא הפסוק, אימא, לכדרבי מאיר הוא דאתא, לשדה שהיא שדה אחוזה ממש ולא הראויה לאחוזה!?

אלא לאו, משום דאזלי רבי יהודה ורבי שמעון בתר פדיון, שאז היא שדה אחוזה. ואם כן, לפי רבי שמעון יש ללכת אחר שעת הפדיון גם במקדיש אילנות ואחר כך קרקע, ואם כן, לא יתכן שהברייתא הולכת כפי רבי שמעון!

אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם בעלמא רבי יהודה ורבי שמעון לא אזלי בתר פדיון.

והכא, לגבי פדיון שדה אחוזה, קרא אשכחו, שמרבה בפדיון שדה כזאת, שיש לפדותה כשדה אחוזה ולא כשדה מקנה. ואין ללמוד מכאן לגבי מקדיש אילנות ואחר כך קרקע.

וכך דרוש: אם כן, אם תאמר כדברי רבי מאיר, שדברי הכתוב "אשר לא משדה אחוזתו" מתייחסים רק למקרה שקנה שדה מאביו, ומת אביו, ואחר כך הקדישה, לכתוב קרא "ואם את שדה מקנתו, אשר לא אחוזתו", אי נמי לכתוב קרא " ואם את שדה מקנתו אשר לא שדה אחוזתו". מאי, מדוע הוסיף הכתוב את האות מי"ם לפני "שדה אחוזתו", ואמר "אשר לא משדה אח ו זת ו"? אלא, בהכרח, באה תוספת האות מי"ם ל"שדה אחוזתו", שמשמעותה היא אפילו "מקצת" שדה אחוזתו, ללמדך את הדין שאמרו רבי יהודה ורבי שמעון, כי רק את השדה שאינה ראויה כלל להיות שדה אחוזה יש לפדות בשוויה, יצתה שדה זו, שהקדישה לאחר שלקחה מאביו, ואחר כך מת אביו, שראויה להיות שדה אחוזה, שנחשבת היא במקצת כבר בשעת ההקדש לשדה אחוזה, שהרי יכולה היא להיות ברגע קט ^[17] לשדה אחוזה, באם ימות אביו קודם היובל, ותחזור אליו, ויירשנה הבן ממנו. אך לעולם, אחר שעת ההקדש הולך רבי שמעון.

אמר רב הונא: חרוב המורכב וסדן השקמה - גם תורת אילן עליו וגם תורת קרקע עליו;

ומבאר רב הונא את דבריו: תורת אילן עליו, דהיכא דאקדיש או זבין שני אילנות אחרים, והאי, חרוב או סדן, יחד עמהם, נחשב הדבר כמי שמכר שלשה אילנות, ויש לו לקונה אותם גם את הקרקע, כדין קונה שלשה אילנות, ואין אומרים שסדן וחרוב אינם נחשבים כאילן. ^[18]

אך מאידך, גם תורת קרקע עליו, דלא מזדבן סדן או חרוב אגב מכירת ארעא. ולכן שנינו במשנה, שאם מכר אדם קרקע לא מכר עמה את הסדן והחרוב, ואם היו בה שני אילנות וחרוב, רק שני האילנות מכורים אגב הקרקע, ולא החרוב.

נאמר בתורה, לגבי דין "שכחה" [דברים כד יט]: "כי תקצר קצירך בשדך, ושכחת עמר בשדה, לא תשוב לקחתו. לגר ליתום ולאלמנה יהיה". ודרשו חכמים מהמילה "עומר", שרק אם היתה השכחה באלומה אחת או שתיים, יש להם דין שכחה, ולא כאשר היתה השכחה בשלש אלומות, כיון שבהיותן יחד הן נקראות "גדיש".

וכמו כן לא חל דין שכחה באלומה גדולה שיש בה סאתיים ואינה ניקחת בקלות, כי התורה אמרה "לקחתו", מלמד הכתוב שהשכחה נוהגת רק בדבר שניקח בקלות.

ואמר רב הונא: עומר גדול וכבד, שיש בו סאתים - תורת עומר עליו, ותורת גדיש עליו:

ומבאר רב הונא דבריו:

תורת עומר עליו, לגבי הדין דרק שני עומרים הנשארים בשדה הם שכחה, ולא שלש עומרים. ואם היו בשדה שנים עומרים קטנים שכוחים, וגם הוא, העומר הגדול, היה שכוח עמהם בשדה, נחשב הדבר שיש כאן ביחד שלשה "עומרים", שהם "גדיש". ולכן שלשת העומרים כולן אינן שכחה. ואין אומרים שהעומר הגדול הוא דבר בפני עצמו, ושני העומרים הקטנים הם דבר בפני עצמו, והם שכחה.

תורת גדיש עליו, דתנן: עומר גדול שיש בו סאתים, שכחו - אין שכחה, כי לפי גודלו הוא נחשב כאילו היה גדיש ולא עומר, ולכן אינו שכחה.

אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: קבלה בידי מרבותי, שחרוב המורכב וסדן השקמה, האם הם מוקדשים בכלל השדה שהקדישה או לאו, באנו למחלוקת רבי מנחם ברבי יוסי ורבנן, ורבי מנחם ברבי יוסי סובר כרבי שמעון, שהמקדיש שדה מקדישה בעין כה רעה, שאפילו את הקרקע שממנו יונק החרוב הוא אינו מקדיש, ולכן לא קדוש החרוב והשקמה.

הערות

^[16] וכמו כן לא תקשה הסתירה בדברי רבי שמעון. עיין רשב"ם.

^[17] לשונו [המתוקנת על ידי הב"ח] של הרשב"ם.

^[18] כי חשיבותו לא תגרע כוחו. רשב"ם.

ואלא קשיא [קשה] ממה שאמר ר' שמעון בחרוב ושקמה שהקדיש אותם בכלל השדה הואיל ויונקין משדה הקדש, ומשמע מדבריו שהמקדיש בעין יפה מקדיש ואינו משייר לעצמו קרקע!

אלא יש לומר כי ר' שמעון שאמר במשנה שהקדיש חרוב ושקמה בכלל השדה, לדבריהם ולפי שיטתם דרבנן [של חכמים] קאמר להו [אמר להם], ולא לפי שיטתו, וכך אמר: לדידי, כי היכי [לשיטתי שלי כמו] שמוכר בעין רעה מוכר, מקדיש נמי [גם כן] בעין רעה מקדיש, ושיורי משייר [ומשייר לעצמו] קרקע כדי יניקת האילנות, ולכן כשהקדיש את השדה אף חרוב ושקמה אינם בכלל ההקדש. לדידכו [לשיטתכם] שהמקדיש בעין יפה מקדיש, אודו לי מיהא [הודו לי על כל פנים] שלא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה משום שהם יונקים מקרקע הקדש, אבל לא דברים אחרים שאינם חלק מן השדה. ואמרי ליה רבנן [ואמרו לו חכמים]: לא שנא [אינו שונה] וכיון שמקדיש בעין יפה — מקדיש את כל הנמצא בשדה.

ושבים לדון בברייתא ממנה למדנו את שיטת ר' שמעון, ומקשים: במאי אוקימתא לה [במה העמדת אותה]? את הברייתא בענין הקדש — כר' שמעון, ואולם אימא סיפא [אמור את הסוף של אותה ברייתא]: ולא עוד, אלא אפילו הקדיש את האילנות וחזר והקדיש את הקרקע, כשהוא פודה — פודה את האילנות בשוייהן, וחוזר ופודה את הקרקע לפי חשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף;

ואי [ואם] כשיטת ר' שמעון, ליזיל בתר [שילך אחר] מצב השדה בזמן הפדיון וניפרקו אגב ארעייהו [וייפדו אגב הקרקע שלהם], שהרי בשעת פדיון גם הקרקע וגם העצים הם הקדש, דהא שמעינן ליה [שהרי שמענו אותו] את ר' שמעון דאזיל בתר [שהוא הולך אחר] זמן הפדיון!

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מנין ללוקח (קונה) שדה מאביו והקדישה, ואחר כך מת אביו ונמצא שהגיעה לו השדה כירושה, מנין שתהא לפניו לענין פדיון כשדה אחוזה ולא כשדה מקנה? תלמוד לומר בענין שדה מקנה: "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו יקדיש" (ויקרא כז, כב), לומר: אין הכתוב מדבר אלא באותה שדה שאין ראויה בזמן שמקדיש אותה להיות שדה אחוזה, יצתה (יצאה) זו שראויה היתה להיות שדה אחוזה, שהרי גם אם לא היה קונה אותה מאביו — זו היא אחוזת נחלתו. אלו דברי ר' יהודה ור' שמעון, ואילו

ר' מאיר לומד מפסוק זה הלכה שונה, וכך הוא אומר: מנין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואחר כך הקדיש, מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה? תלמוד לומר: "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו" (ויקרא כז, כב), לומר: שדה מקנה היא שדה שאינה שדה אחוזה בשעה שמקדיש אותה, יצתה זו שהיא עכשיו, לאחר מות אביו, שדה אחוזה;

ואילו לדעת ר' יהודה ור' שמעון, היכא [במקום] שמת אביו ואחר כך הקדישה לא צריכי קרא [אינם צריכים כתוב] ללמד ששדה כזה הוא שדה אחוזה, כי אצטריך קרא [כאשר הוצרך הכתוב] — הרי זה היכא [במקום] שהקדישה כאשר היתה בידיו כשדה מקנה, ואחר כך מת אביו, ויש לשאול:

מנא להו [מניין להם] זו? אי מהאי קרא [אם מכתוב זה בלבד], אימא [אמור] כי כתוב זה לכמו שפירש ר' מאיר הוא דאתא [שבא], ולא כדבריהם, שהרי מן הפסוק עצמו אין הוכחה ברורה להסברם של החכמים. אלא לאו [האם לא] משום דאזלי בתר [שהם הולכים אחר] זמן הפדיון, ובזמן הפדיון, לאחר שהאב מת, הרי זה שדה אחוזה שלו שנמצא ביד ההקדש?

אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם בעלמא [בכלל] ר' יהודה ור' שמעון לא אזלי בתר [הולכים אחר] זמן הפדיון, ולא על בסיס סברה זו סמכו את פסקם. והכא קרא אשכחו ודרוש [וכאן מקרא מצאו ודרשו]: שאם כן כדברי ר' מאיר, לכתוב קרא [שיאמר הכתוב]: "ואם את שדה מקנתו אשר לא אחזתו", אי נמי [או גם כן] שיכתוב "אשר לא שדה אחזתו", מאי [מה פירוש] המילים "אשר לא משדה אחזתו"? ומדייקים ממה שנאמר "משדה", מקצת השדה, לומר: את שאינה ראויה כלל להיות שדה אחוזה דינה כשדה מקנה, יצתה זו שראויה להיות שדה אחוזה. ונמצא שניתן לפרש שהברייתא לענין מקדיש אילנות — לדעת ר' שמעון היא.

א אמר רב הונא: חרוב המורכב וסדן השקמה — תורת אילן עליו ותורת קרקע עליו; כיצד? תורת אילן עליו, דהיכא דאקדיש [שבמקום שהקדיש] או זבין [קנה] שני אילנות והאי [ואת זה] החרוב או השקמה — יש לו קרקע, שהוא מצטרף לשני האילנות האחרים, והריהם שלושה אילנות, שיש עמם קרקע. ומצד שני תורת קרקע עליו, דלא מזדבן [שאינו נמכר] אגב ארעא [הקרקע] כבמשנתנו, שהמוכר שדה לא מכר את החרוב המורכב וסדן השקמה שבו.

ואמר רב הונא בסגנון דומה: עומר גדול של תבואה שיש בו סאתים (שתי סאים) — תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו לענין דיני שכחה; תורת עומר עליו, שכלל הוא ששני עומרים ששכח אדם בשדה הריהם בדין שכחה שאינו רשאי לחזור וללוקטם, ושלושה אינם שכחה. ולענין זה, אם שכח שנים שני עומרים רגילים והוא העומר בן הסאתים — אינן שכחה, שהוא נחשב לעומר לענין זה שהוא מצטרף לעשות אותם כשלושה.

ומצד שני, תורת גדיש עליו, דתנן [שכן שנינו במשנה]: עומר שיש בו סאתים ושכחו — אין שכחה שמפני גודלו וחשיבותו אין בו דין שכחה, שהוא כגדיש.

ב ולעיקר ההלכה אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: בענין חרוב המורכב וסדן השקמה האם מוקדשים הם בכלל שדה שהקדיש — באנו למחלוקת, כלומר, נחלקו בדבר ר' מנחם בר' יוסי ורבנן [וחכמים], שר' מנחם סבור שאינם מוקדשים, וחכמים סבורים שכן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara concludes stating the difficulty: But this is difficult, as Rabbi Shimon himself said that the grafted carob tree and the sycamore trunk are consecrated along with the field since they draw their nutrients from a consecrated field, indicating that one who consecrates acts generously and does not retain the land around the trees for himself.

The Gemara explains: Rather, it must be understood that when Rabbi Shimon stated his ruling in the mishna, he was not expressing his own opinion. Rather, he was speaking to the Rabbis in accordance with their statement, and he meant to say: According to my opinion, just as one who sells, sells sparingly, so too, one who consecrates, consecrates sparingly and retains for himself land to nurture the trees. Therefore, when one consecrates a field, even the sycamore and carob tree are not consecrated along with it. But according to your opinion, that one who consecrates does so generously, agree with me at least that one who consecrates a field has consecrated only the grafted carob and the sycamore trunk, because they draw nutrients from consecrated ground, but he has not consecrated the other items that are not integral parts of the field. And the Rabbis said to him: There is no difference between the two in this regard. Since one who consecrates an item does so generously, everything found in the field is consecrated.

The Gemara returns to the baraita that it had concluded was taught according to the opinion of Rabbi Shimon, and asks: In accordance with which opinion did you interpret the baraita discussing consecrated property? It was interpreted in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. But say the last clause: And moreover, even if one consecrates the trees and then afterward he consecrates the land, when he redeems them, he redeems the trees separately in accordance with their worth, and then he redeems the land according to the standard rate, where an area fit for the sowing of a ḥomer of barley seed is redeemed for fifty silver shekels.

And if the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, let him follow the character of the field at the time of its redemption, and so the trees should be redeemed along with their land, as at the time of the redemption both the trees and the land are consecrated. As we have already heard that Rabbi Shimon follows the time of the redemption, i.e., he determines the price at which a field is redeemed based on the time it is being redeemed.

As it is taught in a baraita: From where is it derived that with regard to one who purchases a field from his father and consecrates it, and afterward his father dies, so the field would now be considered his as an inheritance, from where is it derived that with regard to its redemption it should be considered before him as an ancestral field and not a field that he purchased? The verse states about a field that was purchased: “And if he sanctifies to the Lord a field that he has bought, which is not of his ancestral fields” (Leviticus 27:22). The verse speaks specifically of a field that is not fit at the time of its consecration to be an ancestral field, meaning that he never could have inherited it in the future. This specification excludes this field that was fit to be an ancestral field from this halakha, since eventually it would have become his through inheritance, even had he not purchased it. This is the statement of Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon.

The baraita continues: Rabbi Meir learns a different halakha from this verse, and he says: From where is it derived that in the case of one who purchases a field from his father, and his father dies, and afterward he consecrates the field, from where is it derived that it should be considered before him like an ancestral field? The verse states: “And if he sanctifies to the Lord a field that he has bought, which is not of his ancestral fields.” The verse refers specifically to a field that is not now an ancestral field at the time of its consecration. This specification excludes this field, as after the death of the father, it is an ancestral field.

But according to Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, a verse is not required to teach that, in a case where his father dies and afterward he consecrates the field, it is considered to be an ancestral field, as this is obvious. A verse is required only to teach the halakha in a case where he consecrates the field after having bought it, and afterward his father dies.

The Gemara asks: From where do Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon arrive at this conclusion? If they derive it only from this verse, you can say that the verse came to be interpreted in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as opposed to the opinions of Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, as there is no clear proof from the verse to support either opinion. Rather, is it not due to the fact that they follow the time of the redemption, and at the time of the redemption the father is dead, and the field is the son’s ancestral field that is currently in the possession of the Temple treasury?

Rav Naḥman bar Yitzḥak says: Actually, I can say to you that generally speaking, Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon do not follow the time of the redemption, and therefore their ruling here is not based on this premise. But here they found a verse and interpreted it, as, if the verse is to be understood as it was explained by Rabbi Meir, then let the verse write: And if he sanctifies to the Lord a field that he has bought, which is not his ancestral estate, or let it write: Which is not his ancestral field. What is meant by the expression: “Which is not of his ancestral fields” (Leviticus 27:22)? It means that a field that is not fit to ever be an ancestral field is considered a purchased field. That excludes this field, as it is fit to be an ancestral field. Based on this explanation, the baraita that addresses one who consecrates trees can, in fact, be understood to be in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

§ Rav Huna says: A grafted carob and a sycamore trunk have both the status of a tree and the status of land. Each of these has the status of a tree, so if one consecrates or buys two trees and this carob or sycamore, he has also consecrated or bought the land between them, as the sycamore or carob joins with the other two trees to form a unit of three trees that take their land with them. And each has the status of land, as it is not sold along with land, as explained in the mishna, that one who sells a field has not sold a grafted carob or a sycamore trunk that is in the field.

And Rav Huna says in a similar fashion: A large sheaf of grain that contains two se’a has both the status of a sheaf and the status of a heap with regard to the halakhot of forgotten sheaves that must be left for the poor. It has the status of a sheaf, as the principle is that two sheaves that were inadvertently left in the field are considered forgotten sheaves that must be left for the poor, whereas three sheaves need not be left for the poor, but rather the owner of the field may go back and take them for himself. In this regard a two-se’a sheaf is considered one sheaf, so if one forgot two sheaves and also this sheave that contains two se’a, the three together are three sheaves and are not considered forgotten sheaves that must be left for the poor.

And it has the status of a heap, as we learned in a mishna (Pe’a 6:6): In the case of a sheaf that contains two se’a, if one forgets it in a field, it is not considered a forgotten sheaf that must be left for the poor, as its size and importance grant it the status of a heap, rather than a sheaf.

§ Rabba bar bar Ḥana says that Reish Lakish says: With regard to whether a grafted carob and a sycamore trunk are consecrated along with a field that one has consecrated, we have arrived at the dispute between Rabbi Menaḥem bar Yosei and the Rabbis, as Rabbi Menaḥem bar Yosei rules that they are not consecrated, whereas the Rabbis rule that they are.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא קשיא. הך דקתני מתני' ר' שמעון אומר המקדיש את השדה הקדיש חרוב וסדן שקמה וקתני הכא מ"ט הואיל וינקי משדה הקדש אלמא דס"ל לר"ש מקדיש בעין יפה מקדיש והקדיש כל השדה ה"נ מקדיש אילנות בעין יפה הקדיש והקדיש הקרקע ומקומן. ומשני לעולם ס"ל לר"ש מקדיש בעין רעה מקדיש ושייר הקרקע והאי דקאמר הואיל וינקי משדה הקדש דמשמע בעין יפה מקדיש לדבריהן דרבנן קאמר להו וכו': מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ושיורי משייר אפי' חרוב ושקמה והקרקע של מקומן:

הואיל ויונקין משדה הקדש אבל בור ודות דלא מכחשי בארעא לא. ורבנן אמרו ליה ל"ש. דכי היכי דהקדיש חרוב וסדן שקמה ה"נ הקדיש בור ודות אע"ג דלא מכחשי בארעא ולעולם ברייתא דערכין ר"ש היא:

במאי אוקימתא להך ברייתא דערכין כר"ש. אי ר"ש אימא סיפא וכו' וניזיל בתר שעת הפדיון. דכי קא פודה הני אילנות בההיא שעתא הקרקע נתקדשה. ואמאי פודה את האילנות לבדן בשווייהן. ליפרקינהו אגב קרקע כשיעור בית זרע חומר שעורים כו':

ללוקח שדה מאביו. שקנאה ממנו:

מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה. אע"ג דקנאה מאביו ופריק ליה בדין שדה אחוזה זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף: ת"ל אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש וחשב לו הכהן את מכס' ופודה אותה בשוויה:

שדה מקנה. דעלמא שאינה ראויה להיות שדה אחוזה שאינה של אבותיו יפדה בשוויה:

יצאה זו. שקנאה מאביו שאם לא קנאה היתה ראויה להיות לו שדה אחוזה שיורשה מאביו להכי פודה אותה כדין שדה אחוזה דברי ר' יהודה ור"ש. אלמא אע"ג דהקדישה קודם שמת אביו דאכתי בשעת הקדש לא הוה שדה אחוזה כיון דבשעת פדייה הוה שדה אחוזה אזלי בתר שעת פדיון. וה"נ אם איתא דמוקמת כר"ש ליזל בתר שעת פדיון:

לא צריך קרא. היכא דכי הקדישה היה שדה אחוזה כי איצטריך קרא וכו':

ומנא להו. לר' יהודה ור"ש דהיכא דהקדישה ואח"כ מת אביו דכשדה אחוזה ממש דמיא:

אי מהאי קרא. דכתיב ואם משדה אחוזתו וגו':

אימא קרא לדרשה דר"מ קאתי. דהכי מסתבר קרא כר"מ:

אלא לאו משום דאזלי בתר פדיון. אלא לאו ש"מ דלאו ר"ש היא ואכתי קא מיבעי לך מני:

אמר רב נחמן. לעולם ברייתא ר"ש. ודקא קשיא ליזל בתר פדיון דבההוא שעתא שדה אחוזה היא. ואי ברייתא דערכין [אליבא דר'] שמעון היא ליזל לבתר שעת פדיון. הכא לאו משום ההוא טעמא דאזלי בתר פדיון אלא מש"ה אמרי ר"ש ור' יהודה דכשדה אחוזה דמיא אע"ג דהקדישה קודם שמת אביו משום דקרא אשכח ודרוש:

א"כ. הוא כדאמר ר"מ ניכתוב קרא אם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו דאי כתב הכי הוה משמע אותה אינה נפדית כי אם בשוויה אבל אותה שדה שלקחה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה ודאי הויא לפניו כשדה אחוזה ונפדית בבית זרע חומר שעורים:

אי נמי. הכי מיבעי לקרא למימר אשר לא שדה אחוזתו מאי כתיב משדה אחוזתו ש"מ ראויה וכו':

תורת אילן עליו. דהיכא דזבין ב' אילנות והאי חרוב מורכב או סדן שקמה בהדייהו מצטרף בהדי שני אילנות וקנה קרקע דחשיב שדה אילן:

תורת קרקע עליו. דלא מזדבן אגב ארעא דכי היכי כי מכר קרקע לא מכר לו בור ודות הכי לא מכר נמי האי חרוב וסדן דדבר חשוב בפ"ע הוא:

תורת עומר עליו. דהכי קי"ל דשני עומרין שכחה ג' אינן שכחה. ואם השנים הם כל אחד כשיעור עומר והאי עומר של סאתים הוה ביניהם השלישי לא לימא דהוי השנים שכחה והאי עומר גדול כמאן דליתא אלא מצטרף האי עומר גדול לשנים והוי ג' ולא הוי שכחה:

ותורת גדיש עליו. דאם שכחו לבדו לא הוי שכחה דאינו עומר אלא גדיש:

אלא ר' שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו וכו'. כתב הר"ז הלוי ז"ל: וכיון דקם ליה האי תירוצא קמה לה שמעתא דרב הונא כדמעיקרא ואפילו לרבי עקיבא, ואי נפיל לא הדר שתיל להו. עד כאן. ואינו מחוור, דאפילו מעיקרא נמי הוה שמיעא לן מדרב הונא דאי נפיל הדר שתיל להו, ותדע דהא אמרינן דמאי דלית ליה ללוקח שני אילנות אית ליה למשיירן, ואילו לוקח הא מצי לקיימן עד שייבשו, ואין המוכר יכול לומר לו עקור אילנך וזיל מעתה אלא למאי דאמר רב הונא דאית ליה למשייר אילנות טפי מלוקח, דאילו התם אי מתו לא יטע אחרים במקומן ובמשייר רשאי ליטע אחרים במקומן. וכן כתב ר"ש ז"ל. ואף על גב דאמרינן ורב הונא כדרבנן פשיטא, ופרקינן הא קא משמע לן דאי נפיל הדר שתיל להו, לאו למימר דעד השתא לא שמעינן למימריה הכין, אלא מאן דאקשי הכי הוה מסיק אדעתיה דעיקר חידושיה דרב הונא אינו אלא הא דקאמר דאפילו רבי עקיבא מודה בה, ואמרינן דרב הונא כדרבנן ולא אתא לאשמעינן אלא הא דכי נפיל הדר נטע להו, ואף על גב דלגבי בור ודות אי נפיל בענין שאינו יכול להחזירן אבד את הדרך. וכן עיקר. ואף על פי שיש לדחות ראיה זו, דאילו לוקח שני אילנות אין לו קרקע כלל אלא לימי עץ, ולכשיבוש עוקרן וקרקע חוזר לבעלים, ואילו מוכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע, ואם מתו לא יטע אחרים במקומן, אלא שמקומן שלו למשטח ביה פירי. ומכל מקום הראשון נראה עיקר, דכל שיש לו קרקע שיכול ליטע בו אילנותיו, מתקנת יהושע.

שדה אחזה פדיונו לשיעור בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ושדה מקנה נפדה בשוויו לקח שדה מאביו או מאחד שהוא ראוי לירשו והקדישה כשפודה אותה בחיי אביו הואיל ובשעת פדיון לא היתה ראויה לו עדין הרי זו כשדה מקנה הא אם פדאה אחר מות אביו אע"פ שהקדישה בחייו הרי היא כשדה אחזה שנאמר ואם משדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחזה יצאתה זו שראויה לו לירשה:

חירוב המורכב וסדן השקמה יש עליהם תורת קרקע ותורת אילן תורת אילן שאם מכר או הקדיש שני אילנות ואחד מהם יש לו קרקע כדין שלש אילנות ותורת קרקע שאינו נמכר על גב קרקע ויש אומרים לענין תורת אילן ולענין הקדש שאף בשנים יש לו קרקע ולא הוצרכה אלא לענין מכר ולא יראה כן:

עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת גדיש עליו שאם שכחו אינו שכחה שנאמר ושכחת עומר ולא גדיש וכל שיש בו סאתים גדיש הוא ותורת עומר עליו ששני עמרים שכחה שלש אינן שכחה ואם שכח שני עמרים וזה הרי זה מצטרף עמהם לשלשה ואינן שכחה:

ונשלם פרק ת"ל:

תורת גדיש עליו. פירשה ר"ח ז"ל:

הדרן עלך המוכר את הבית

ואקשינן עלה ואלא קשיא הואיל ויונקין משדה הקדש. בשלמא מתני' דמודי בה רבי שמעון גבי חרוב ושקמה לא קשיא, דאיכא למימר דכי מודו להו גבי חרוב ושקמה לאו משום דיונקין משדה הקדש אלא משום דמיני אילנות נינהו, וכיון דהוה דעתיה לאקדושינהו לאילנות כולהו מיני אילנות אקדיש ואפילו חרוב ושקמה. ומקשינן עלה ואלא קשיא הואיל ויונקין משדה הקדש, דש"מ דכיון דהקדיש את השדה לא שייר בארעא ולא מידי, דאי שייר מדנפשיהו קא ינקי, אלא משום דמקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר ארעא, אלמא רבי שמעון דמקדיש בעין יפה מקדיש ס"ל. ופריק אלא ר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש, ואפילו חרוב ושקמה לא הקדיש, ואי משום דיונקין משדה הקדש, כיון דשיירינהו שיורי שייר להו ארעא וכי קא ינקי מדנפשיהו קא ינקי, וא"צ לומר בור וגת ושובך דאינן מוקדשין, אלא לדידכו דאמריתו מוכר הוא דבעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש אודו לי מיהת דלא הקדיש אלא חרוב וסדן הואיל ויונקין משדה הקדש. כלומר נהי דמקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר בדבר המוקדש ולא מידי, וכיון דהקדיש את השדה לא שייר בגופא דארעא ולא מידי, הילכך על כרחיך לא שייר לא חרוב ולא סדן הואיל ויונקין משדה הקדש, אבל בור ושובך דלאו מגופה של שדה נינהו אלא רשותא באנפי נפשה נינהו ולא שייכא בהו יניקה כלל, אודו לי מיהת דאינן מוקדשין, דמקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר ולא מידי. וקי"ל בהא כרבנן.

נקיטינן השתא לטעמיהו דרבנן דמקדיש בעין יפה מקדיש. לפיכך המקדיש את השדה הרי זה הקדיש את הבור ואת הגת ואת השובך, וכ"ש חרוב המורכב וסדן השקמה. וא"צ לומר דבשדה לא שייר ולא מידי. וכשהוא פודה פודה את כל האילנות על גב השדה, בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף. ואם לא הקדיש אלא אילנות, רואין אם היו ג' אילנות מפוזרות לתוך בית סאה או שהיו שלש נטיעות מפוזרות לפחות מבית סאה לחשבון מטע עשרה או יותר מכן לבית סאה ויש ביניהן ד"א, הרי אלו שדה אילן והקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן, לפיכך כשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף. והא מילתא לית בה פלוגתא.

ואם היו פחות משלשה אילנות, או שהיו שלשה אילנות אלא שהיו מפוזרין יתר מן הראוי להן, כגון שהיו מפוזרין ליתר מבית סאה, או שהיו נטיעות ממטע עשרה ליתר מבית סאה או שאין בין זה לזה ד' אמות, אחד אילנות ואחד נטיעות, או שהקדישן בזה אחר זה, היינו פלוגתא דר"ש ורבנן. דר"ש סבר כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר ואם מכר ב' אילנות או שלשה שאינן נטועין כהלכתן פשיטא לן דאין להן קרקע כדברירנא לעיל לטעמיהו דרבנן, מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא. ורבנן סברי מוכר הוא דבעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש והקדיש את הקרקע הצריך לאילנות, מידי דהוה אמקדיש את השדה לענין בור וגת ושובך, דאע"ג דגבי מכר אינן מכורין גבי הקדש הוו מוקדשין. תדע מדדיקינן בשמעתין אהא מתניתא מני אלימא רבנן דאמרי רבנן מוכר בעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש, דש"מ לטעמיהו דרבנן דאע"ג דלא הקדיש אלא שני אילנות או אילן אחד מקדיש לו מן הקרקע כדי צרכו.

ומנא תימרא דלאקדושי גופו של קרקע הקדש גמור קאמרינן, דילמא לענין שעבודא בעלמא דמשתעבד ליה לאילן כ"ז שהוא קיים. לא ס"ד, מדאסיקנא דר"ש היא ואליבא דרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר, וקסבר ר"ש כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא. ואי ס"ד למ"ד בעין יפה מקדיש לית להו בקרקע אלא שעבודא בעלמא, מאי שנא דלא מיתוקמא ליה בריתא אלא כר"ש, לוקמה אפילו לרבנן, דאע"ג דהוי ליה שעבודא בקרקע כיון דאילנות הוא דצריכי ליה לקרקע וקרקע לא צריכא להו לאילנות לא שייכא קדושה גבי קרקע כלל, דלא שייך ביה בקרקע לא איסורא ולא פדיון. אלא לאו ש"מ דלמאן דאמר בעין יפה מקדיש מקדיש ליה נמי לקרקע הראוי לאילנות הקדש גמור. ולישנא דגמרא נמי דיקא, דקאמרינן לטעמא דר"ש דמשייר ארעא, מכלל דלמאן דאמר מקדיש בעין יפה מקדיש לא סגיא ליה בשעבודא בעלמא, דאם כן כיון דלא אקדשיה לקרקע הקדש גמור אשתכח דשייר ארעא אפי' למאן דאמר בעין יפה נמי האמרת דמשייר ארעא. אלא לאו ש"מ דלמ"ד בעין יפה מקדיש לא משייר ארעא לנפשיה כלל. ודוקא בקרקע הצריך לאילנות, אבל שאר ארעא באנפי נפשה קיימא ולא עיילא בכלל הקדש, דהא לא אקדיש כוליה ממוניה:

פג. ושמעינן מינה לטעמא דרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, אם מכר קרקע ושייר אילן אחד או שנים לפניו לא שייר קרקע, דכיון דמכר את הקרקע בעין יפה מכר ולא שייר ארעא, אלא שעבודא בעלמא הוא דשייר להו לאילנות למשבקינהו התם. תדע מדאמר להו רבי שמעון לרבנן לדידכו דאמריתו מקדיש בעין יפה מקדיש אודו לי מיהת דלא הקדיש אלא חרוב וסדן הואיל ויונקין משדה הקדש, דאלמא כל היכא דס"ל דבעין יפה מקדיש או מוכר אע"ג דשייר שני אילנות לא שייר קרקע מדנפשיהו קא ינקי כדברירנא לעיל. ורב הונא דאמר כרבנן וכרבי שמעון דקאי כרבנן, ולית הלכתא כותיהו:

פד. במאי אוקימתא לבריתא כר"ש אימא סופא ולא עוד אלא אפילו הקדיש את האילנות וחזר והקדיש את הקרקע כשהוא פודה [פודה] את האילנות בשוויהן [וחוזר ו]פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואי רבי שמעון ליזיל בתר פדיון וליפרקו אגב ארעיהו דהא שמעינן ליה לר"ש דאזיל בתר פדיון דתניא מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצאת זו שראויה להיות שדה אחוזה דברי ר' יהודה [ו]רבי שמעון [ר"מ] אומר מנין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה שדה אחוזה יצאת זו שהיא שדה אחוזה ואלו רבי יהודה ורבי שמעון היכא דאקדשה ואחר כך מת אביו נמי שדה אחוזה קרו לה מנא להו אילימא מהאי קרא אימא כוליה לדרבי מאיר הוא דאתא אלא משום דאזיל בתר פדיון. וכיון דבשעת פדיון הא מית ליה אבוה והויא לה שדה אחוזה גביה, אע"ג דבשעת הקדש אכתי לא הויא שדה אחוזה, שדה אחוזה קרינא בה.

אמר רב נחמן בר יצחק לעולם לא אזלי בתר פדיון ורבי יהודה ורבי שמעון קרא אשכוח ודרוש. אי ס"ד כוליה קרא לכדרבי מאיר הוא דאתא, לימא קרא ואם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו אי נמי אשר לא שדה אחוזתו מאי לא אשר משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה בשעת הקדש יצאת זו שהיא ראויה בשעת הקדש להיות שדה אחוזה. וקימא לן כרבי יהודה ורבי שמעון, דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים. וש"מ דהיכא דאקדיש את האילנות על מנת שאין להן קרקע וחזר והקדיש את הקרקע, לא אזלינן בתר שעת פדיון אלא בתר שעת הקדש אזלינן, וכשהוא פודה פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף:

פה. אמר רב הונא חרוב המורכב וסדן השקמה תורת אילן עליו ותורת קרקע עליו תורת אילן עליו דהיכא דאקדיש שתי אילנות והאי חרוב יש לו קרקע. דהוה ליה האי חרוב כאילן שלישי, ואשתכח דאקדיש שלשה אילנות דאית להו קרקע. סד"א כיון דמסתמא לא מזדבן בהדי שאר אילנות ולר"ש נמי לא קדיש מסתמא הוה ליה כקרקע בפני עצמו ולא מצטרף בהדי שאר אילנות למיתב להו קרקע.

ותורת קרקע עליו דמיפרקי אגב ארעא. כלומר דהמקדיש את השדה ולית בה חרוב המורכב וסדן השקמה ואקדשינהו בפי' בהדי ארעא מיפרקי אגב ארעא, ולא אמרינן כיון דלר"ש מסתמא לא קדשי אגב ארעא לאו כי גופא דארעא דמו אלא כמאן דתלישי דמו ולא מיפרקי אגב ארעא, אלא פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה בית זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף, קמ"ל דתורת קרקע עליו ומיפרקי אגב ארעא. אי נמי סד"א כיון דלא קדשי אגב ארעא לר"ש כקרקע בפ"ע דמי ולא מיפרקי אגב ארעא, קמ"ל דתורת קרקע עליו דמגופו של קרקע נינהו ומיפרקי אגב ארעא. אי נמי משכחת לה כגון שהקדיש שני אילנות וחרוב מורכב עמהן או סדן, מהו דתימא כיון דלא מיקני אגב ארעא לא מיפרק אגב ארעא, קמ"ל דמפרק אגב ארעא. נוסחא אחרינא, ותורת קרקע עליו, דלא מיקנו אגב ארעא דהויא לה כארעא אחריתי.

והא שמעתא דרב הונא דאמר תורת אילן עליו לאצטרופי בהדי שני אילנות, והאי יש לו קרקע, דשמעת מינה דאי אקדיש תרי אילנות לא אקדיש קרקע, לא משכחת לה אלא אליבא דרבי שמעון דאמר מקדיש בעין רעה מקדיש, דאי לרבנן אי נמי לר' עקיבא, כולהו סבירא להו דמקדיש בעין יפה מקדיש ואפי' לא אקדיש אלא אילן אחד יש לו קרקע כדברירנא לעיל. אלא כי מצריך רב הונא לאשמועינן, אליבא דרבי שמעון הוא דאצטריך לאשמועינן, דסבר המקדיש את השדה לא הקדיש לא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה. והא דקתני במתני' דלא הקדיש אלא חרוב וסדן, הא אסיקנא דרבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו, דאי לרבנן לא אצטריך לאשמועינן ולא מידי, דכיון דסבירא להו לרבנן דהמקדיש את השדה הקדיש אפי' חרוב וסדן אלמא כשאר אילנות שבשדה דמו, ממילא ידענא דמצטרף בהדי שאר אילנות ומיפרק אגב ארעא כשאר אילנות. אלא כי אצטריך לאשמועינן אליבא דרבי שמעון דסבר מסתמא לא הוי מוקדש אלמא לאו כשאר אילנות דמי ולאו כגופו של קרקע דמי, קמ"ל דתורת אילן עליו לאצטרופי ותורת קרקע עליו למהוי כגוף הקרקע הפדוי ולא צריך למפרקיה באנפי נפשיה. וכבר ברירנא דליתא לדרבי שמעון דאמר בעין רעה מקדיש, אלא כמאן דאמר בעין יפה מקדיש ואפילו הקדיש אילן אחד יש לו קרקע:

פו. ומדרבי שמעון נשמע לרבנן, לאו מי אמר ר' שמעון דהמקדיש את השדה לא הקדיש לא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה, ואפילו הכי חזי לאצטרופי בהדי שאר אילנות, ואי אקדיש שני אילנות והאי חרוב אע"ג דסבירא ליה לרבי שמעון דהמקדיש שני אילנות לא הקדיש את הקרקע מצטרף האי חרוב בהדייהו לשוויינהו תלתא, לרבנן נמי דאמרי המוכר את השדה לא מכר לא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה, אע"ג דאמור רבנן גבי מכר הקונה שני אילנות בתוך של חבירו לא קנה קרקע מכר לו שני אילנות וחרוב המורכב או סדן השקמה, אע"ג דמסתמא חרוב וסדן לאו כשאר אילנות דמו דהא המוכר את השדה לא מכר לא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה, חזו לאצטרופי לשוויינהו תלתא ולמקני קרקע. וממילא שמעת דאפי' גבי חרוב המורכב וסדן השקמה דחשיבי לית להו קרקע מסתמא אלא היכא דהוו ביה תלתא, לא שנא מכר חרוב וסדן לאחר בתוך שדהו ולא שנא מכר את השדה דמסתמא שייר לנפשיה חרוב המורכב וסדן השקמה. ועל כרחיך שמעינן מיהא דרב הונא דחרוב המורכב וסדן השקמה נמי מסתמא לענין מיקנא קרקע כשאר אילנות דמו:

פז. א"ר אמי עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת עומר עליו דתנן שני עמרים שכחה שלשה אינן שכחה. ואם שכח שני עמרין ועומר שלישי עמהן שיש בו סאתים אין אומרים זה שיש בו סאתים אינו עומר אלא הרי הוא כגדיש ובפני עצמו הוא חשוב ואינו מצטרף עם השנים כדי שיהו שלשה עמרים ולא יהו שכחה, ונמצא שזה שיש בו סאתים אינו שכחה לפי שהוא כגדיש ואינו קרוי עומר אבל השנים שכחה דתנן שני עמרים שכחה, אלא הרי זה ראוי להצטרף עם השנים להשלימן לשלשה ואין אחד מהן שכחה. ותורת גדיש עליו שאם שכחו לבדו אינו שכחה דתנן עומר שיש בו סאתים [ו]שכחו (ו)אינו שכוח. דעומר אמר רחמנא ולא גדיש. ובספרי (כי תצא רפג) מפיק לה מקראי, עומר ולא הגדיש יכול אף לא שנים ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה, ועומר שיש בו סאתים מפיק ליה (שם) מלא תשוב לקחתו יצא זה שאינו נקח יפה כאחת:

פח. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן חרוב המורכב וסדן השקמה באנו למחלוקת רבי מנחם ברבי יוסי ורבנן. דר' מנחם ברבי יוסי סבר המקדיש את השדה לא הקדיש את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה, כרבי שמעון דאמר בעין רעה מקדיש. ורבנן סברי בעין יפה מקדיש והקדיש את כולן. והאי פלוגתא דרבי מנחם ברבי יוסי ורבנן גמרא הוו גמירי לה.

בפרשב"ם בד"ה שהוא שדה כו' הוא לו שדה אחוזה ויחזור לו ביובל אבל הקדישה ואח"כ מת אביו ס"ל כו' עכ"ל וזה החילוק יש בין שדה מקנה לשדה אחוזה כו' ששדה מקנה חוזרת לבעלים ביובל ואינה מתחלקת לכהנים אבל שדה אחוזה מתחלקת ביובל לכהנים וכפרש"י בחומש אבל מה שפרשב"ם לחלק בין שדה מקנה לשדה אחוזה לענין פדיון דלשדה אחוזה דמיו קצובין בית זרע גו' ולשדה מקנה פודין בשוה רש"י בחומש לא פירש כן ופלוגתא היא במסכת ערכין בפרק יש בערכין ע"ש:

ר"ש בד"ה בשדה אחוזה כו' צ"ל כשדה אחוזה כו':

בד"ה לכדרבי מאיר כו' טפי לרבויי אלא לאו משום כו' כצ"ל והד"א:

גמרא במאי אוקימתא לה כר"ש כו' ואי ר"ש כו'. צ"ע דלפמש"כ התוס' לעיל (ל"ז) בסד"ה ממטע הא ע"כ לא מצי אתי ברייתא כולה כר"ש ע"ש:

ר"ש ד"ה אלא לדידכו. די היה כו' כמוכר לר"ע כו' כגון המקדיש את השדה כו' ולא שייר מן הקרקע כלום כו'. הן לר"ע גופיה ג"כ שייר קרקע כדפי' לעיל ולקמן. אלא דר"ל כר"ע ועדיפא מיניה אבל מ"מ הכל רק למאי דהקדיש בהדיא כו':

ר"ש ד"ה דלא מיזדבן אגב ארעא. ואם היו שני אילנות והאי חרוב כו'. לרבותא נקט דאפי' יש ג' בהדי חרוב דתורת אילן עליו להצטרף למנין שאר אילנות ומנין ג' חשוב אפ"ה מכורין האילנות דאף אם היו ג' לבד החרוב או אפי' יותר ג"כ מכורין:

והיינו דקפריך ואלא קשיא הואיל ויונקין כו' כמו וליטעמיך אדמקשי' לרב הונא תקשי דר' שמעון אדרבי שמעון דהכא שמעינן ליה בעין רעה מקדיש ולעיל קאמר הואיל ויונקין כו' דמשמע הכל הקדיש בעין יפה ולא שייר קרקע לחרוב שלו: ה''ג אלא ר''ש לדבריהם דרבנן כו'. ושינויא הוא דקא משני דלא תקשי למאי דאמר רב הונא ואפילו לרבי עקיבא כו' ולא תקשי נמי דר''ש אדר' שמעון כו': מקדיש נמי בעין רעה מקדיש. דאפי' במה שהקדיש משייר לעצמו וכיון דלא הקדיש חרוב ושקמה לא הקדיש נמי קרקע הצריך לו כמו גבי מוכר ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע אפי' לר''ע כמו שאמר רב הונא וכל שכן לרבנן: אלא לדידכו. דאית לכו בעין יפה יותר מדאי גבי הקדש אפי' להקדיש בור וגת שאינם בכלל שדה די היה לכם אילו עשיתם מקדיש כמוכר לר''ע למימר ביה עין יפה לגבי מאי דמקדיש בהדיא כגון המקדיש את השדה הקדיש כל הקרקע כולו בעין יפה ולא שייר מן הקרקע כלום לצורך חרוב שלו נמצא יונק מן ההקדש וקדוש אבל בור ודות ושובך וכל הנך דאמרן לעיל דאינן בכלל שדה לא ליקדשו שהרי אין דעתו להקדיש יותר ממה שהוא מפרש: ואמרי ליה רבנן לא שנא. כלומר לא חשו לדבריו דהא קאמרי הקדיש את כולן דמדמו ליה לנותן מתנה שנותן ומקדיש בעין יפה כל מה שבשדה הואיל ושייך גביה דשדה פורתא ומהשתא מיתוקמא מילתיה דרב הונא אפילו כרבי עקיבא כדאמרן מעיקרא: ליזיל בתר שעת פדיון. דהא עכשיו הכל קדוש אילנות בהדי קרקע והכל קרוי שדה: דהא שמעינן ליה כו'. וסברא בעלמא היא והכי משמע ליה קרא ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך עכשיו בשעת פדיון בית זרע תומר שעורים וגו': המקדיש שדה מקנה פודהו בשוייו כדכתיב בהדיא בפרשה אבל בשדה אחוזה קצב הכתוב זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף: ואחר כך מת אביו. וכ''ש אם מת אביו תחלה ואחר כך הקדישה דבשעת הקדשה כבר היתה שדה אחוזה ממש: כשדה אחוזה. לפדותה בסלע ופונדיון לשנה: ואם את שדה מקנתו וגו'. וסיפיה דקרא ונתן את הערכך: שדה שאינה ראויה. בשעת הקדש להיות שדה אחוזה היום ולמחר כגון שלקחו מאחר אי נמי מאביו ולא מת קודם היובל וקא ס''ד השתא דקרא לא כמר דייק ולא כמר דייק אלא לפי סברת דבריהן מפרשים הפסוק דס''ל לרבי שמעון דאזלינן בכל הקדשות בתר שעת פדיון כקנין כל דבר שאין לוקחין את החפץ אלא לפי שוויו בשעת מקח: שהיא שדה אחוזה. בשעה שהקדישה דאילו לא מת אביו היתה חוזרת ביובל לאביו כדכתיב בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו ועתה כשמת אביו הרי היא לו שדה אחוזה ויחזור לו ביובל אבל הקדישה ואח''כ מת אביו ס''ל לר''מ דאינה כשדה אחוזה: לכדר''מ הוא דאתא. דמרבוי אחד אין לך לרבות אלא ההוא דדמי טפי לרבויי אלא [לאו] משום דאזלי מסברא בשעת פדיון ומפרשי ליה לקרא לפי דעתם: קרא אשכחו. דמרבי ליה בהדיא אבל בעלמא ניזיל גבי שעת הקדש לחומרא דכיון דקדשו אילנות לדמיהן אין לנו להפסיד הקדש: א''כ. כדר' מאיר דלא ריבה הכתוב בדין שדה אחוזה אלא מת ואח''כ הקדיש: ה''ג לכתוב קרא אשר לא שדה אחוזתו מאי משדה. דהכי משמע קרא ואם את השדה מקנה שאינה מקצת שדה אחוזה אבל אם היא שדה אחוזה מקצת דהיינו הקדישה ואח''כ מת אביו דכמעט קנוי היא בכלל שדה אחוזה בשעת הקדש שהרי יכולה להיות שדה אחוזה אם ימות קודם היובל ולעולם בתר שעת הקדש אזיל: יש לו קרקע. כדין הקונה שלשה אילנות בתוך של חבירו דחשיבותו לא תגרע כחו: דלא מיזדבן אגב ארעא. כדתנן במתני' ואם היו שני אילנות והאי חרוב האילנות מכורין והאי אינו מכור ומשום רישא נקט סיפא: תורת עומר עליו. כשיש עמו שנים מצטרפין לשלשה עמרים ולא הוו שכחה: שני עומרים שכחה שלשה אינן שכחה. בספרי מפיק ליה מהאי קרא ושכחת עומר בשדה (דברים כד) ולא גדיש וגם עומר שיש בו סאתים מפיק ליה התם מדכתיב לקחתו למעוטי האי דאינו ניקח בפעם אחת יפה: תורת גדיש עליו. דאפילו כשהוא לבדו אינו שכחה כדדרשינן בספרי עומר ולא הגדיש: חרוב המורכב וסדן השקמה. אם קדוש בכלל שדה אם לאו באנו למחלוקת ר' מנחם בר' יוסי ורבנן דלרבנן קדשי דבעין יפה מקדיש כדתנן במתניתין ורבי מנחם בר' יוסי כרבי שמעון דבעין רעה מקדיש ואפי' חרוב שיונק מן השדה לא קדיש דבעין רעה כל כך הקדיש את השדה ששייר מן השדה לצורך יניקת חרוב שלו וכדפרישית לעיל רבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו כו' והכי הוה שמיע ליה ריש לקיש מרבותיו דרבי מנחם ברבי יוסי סבירא ליה כרבי שמעון:

הכי גרסינן ואילו רבי יהודה ור''ש הקדיש ואח''כ מת אביו כשדה אחוזה דמיא. ולא גרסינן היכא דמת אביו ואח''כ הקדישה לא צריך קרא דשפיר צריך קרא לכך אלא ר' יהודה ור''ש דידעי מסברא דהוא הדין הקדישה ואח''כ מת אביו משום דאזלי בתר פדיון אלא בהשולח (גיטין דף מח.) גרסינן ליה והסופרים טעו וכתבו גם כאן: קרא אשכחו ודרוש. ה''נ הוה מצי למדחי דבהא פליגי רבי יהודה ור''ש. סברי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולא איצטריך קרא למת אביו ואחר כך הקדישה דהא לגמרי הוה שדה אחוזה דהא בחיי האב לא היה לו כי אם פירות ולא איצטריך קרא אלא להקדישה ואח''כ מת אביו ולא משום דאזלי בתר פדיון ורבי מאיר סבר כקנין הגוף דמי ואיצטריך קרא למת אביו ואחר כך הקדישה שלא ירש כלום דמעיקרא נמי היתה שלו והכי הוה בעי לאוקמי פלוגתא בסוף השולח (שם): לדבריהם דרבנן. ולא מצי למימר דסברא דנפשיה קאמר דהא לדידיה אפילו הקדיש אילן לא הקדיש קרקע כדקתני בברייתא כ''ש דלא הקדיש עם השדה קרקע הצריך לאילן כדפרישית לעיל:

דף עב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד