בבא בתרא עג ע"ב

דף עג - ב

זמנא חדא, הוה מסרגאן ליה [היו קשורות כל אחת לחוד באוכף], תרתי כודנייתי [פרדות] וקיימן,  אתרי גישרי דרוגנג [שם נהר]. ושואר [קופץ] מהאי להאי ומהאי להאי.

[פעם אחת, היו שתי פרדות, קשורות כל אחת לחוד באוכף, ומוכנות לו לרכיבה. ושתי הפרדות עמדו על שני גשרים של נהר "רוגנג" והיו הגשרים רחוקים זה מזה; פרדה אחת עמדה על גשר זה, ופרדה אחת עמדה על גשר זה, והיה השד קופץ מפרדה זו לפרדה זו].

ונקיט השד תרתי כסא דחמרא בידיה, ומוריק מהאי כסא להאי כסא ומהאי להאי, ולא נטפא ניטופתא לארעא.

[השד החזיק בידו שתי כוסות יין, ^[1] ותוך כדי קפיצה מפרדה לפרדה היה מרוקן כוס אחת לחבירתה, וחוזר ומרוקן מן השניה לראשונה, ואפילו טיפה אחת של יין לא נטפה לארץ].

ואותו היום, יום רוח סערה, שיורדי הים "יעלו שמים, ירדו תהומות" ^[2] באניותיהם, על ידי הרוח, הוה, ואף על פי כן לא נפלה טיפה לארץ.

עד דשמעו בי מלכותא דשדים ^[3] וקטלוהו [הרגוהו] לפי שאין דרכו של שד להראות את גבורתיו כל כך. ^{[4] [5]}

ב. אמר רבה: ^[6] לדידי חזי לי אורזילא [ראם] בר יומא, שנולד באותו יום, דהוה גדול כהר תבור. ^[7] והר תבור כמה הוי? ארבעין ^[8] פרסי.

ומשאכא [אורך] דצואריה, של אותו ראם בן יומו - תלתא פרסי.

ובי מרבעתא דרישיה [מקום הנחת ראשו], כשהוא שוכב על הקרקע - פרסא ופלגא.

רמא כופתא [הטיל הראם רעי], וסכר ליה הריעי לירדנא, מרוב גדלו, עד שמסמסוהו המים מעט מעט, ושוב יכולים מי הירדן לזרום כדרכם. ^[9]

ג. ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי ההיא אקרוקתא [צפרדע] דהויא גדולה כי אקרא דהגרוניא [שם של עיר] ואקרא דהגרוניא כמה הוא גדול? שתין בתי.

[ראיתי צפרדע גדולה כמו הכרך "אקרא דהגרוניא" וכרך זה יש בו שישים בתים].

המשיך רבה ואמר: אתא תנינא, בלעה את הצפרדע, אתא פושקנצא [עורב נקבה] ובלעה לתנינא, וסליק העורב ויתיב באילנא.

[רבה ראה שבא תנין ובלע את אותה צפרדע, ואחר כך באה עורב נקיבה ובלעה את התנין, שבלע את הצפרדע הענקית, ואחר כך עלה העורב וישב על גבי אילן].

תא חזי, כמה נפיש חיליה דאילנא!

[בא וראה, כמה גדול כוחו של האילן, שביכולתו לשאת את העורב שבלע את התנין שבלע את הצפרדע הענקית].

אמר רב פפא בר שמואל: אי לא הואי התם, וראיתי דבר זה, לא הימני [לא הייתי יכול להאמין] שיתכן דבר כזה. ^[10]

ועתה מביאה הגמרא ארבעה מאמרים ממה שראו רבה בר בר חנה וחביריו כשנסעו בספינה:

א. ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא, הוה קא אזלינן בספינתא [פעם אחת נסענו בספינה].

וחזינן ההוא כוורא, דיתבא ליה אכלה טינא באוסייה, ומית, ואדחוהו מיא, ושדיוהו לגודא.

[ראינו דג ענק, שנכנס שרץ קטן בנחיריו, ומת הדג הגדול ממנו, ^[11] ואז דחו אותו מי הים אל שפת הים, כדרך כל דבר מת שהמים פולטים אותו אל החוף].

וחרוב מיניה שתין מחוזי [הים השליך את גופתו הענקית של הדג, על מקום שהיו בו ששים כרכים, וכולם נחרבו].

ואכול מיניה, מבשרו, בני אדם משתין מחוזי [כרכים], שהיו בסמוך למקום הדג, ויכולים לאכול מבשרו בעודנו לח וטרי.

ומלחו מיניה, מבשרו, עבור בני אדם משתין מחוזי [כרכים] רחוקים ממקום נפילת הדג, שלא היו יכולים לאכול בשר טרי מדג זה, ועל כן מלחו את בשרו כדי שיתקיים, ונשאוהו למקומם.

ומלאו מהשומן שבחד גלגלא דעיניה, תלת מאה גרבי [סאים ^[12]] משחא, שמן.

וכי הדרן לאותו מקום לבתר תריסר ירחי שתא, חזינן דהוה קא מנסרי כשורי מגרמי, ויתבי למבנינהו הנך מחוזי.

[כשחזרנו לאותו מקום אחר שנים עשר חדשים, ראינו שמנסרים "קורות" מעצמותיו של הדג, כדי לבנות את אותם כרכים שחרבו מחמתו]. ^[13] ב. ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא, הוה קא אזלינן בספינתא.

וחזינן ההוא כוורא, דיתבא ליה חלתא אגביה, וקדח אגמא עילויה.

[ראינו דג אחד, שעמד במקומו זמן רב, עד שהתקבץ על גבו חול, וצמחו עשבים על החול].

סברינן, יבשתא היא, וסלקינן על גביו, ואפינן ובשלינן אגביה, וכד חם גביה על ידי האפיה והבישול, אתהפיך כוורא, ונפלנו לתוך המים, ואי לאו דהוה מקרבא ספינתא, הוה טבעינן.

[היינו סבורים, שמקום זה, בו יש חול ועשבים צומחים בו, אחד מאיי הים הוא, על כן ירדנו מן הספינה ועלינו עליו, הדלקנו אש ואפינו ובישלנו; כאשר התחמם גבו של הדג, התהפך הדג ואנו נפלנו למים, ואילו לא היתה הספינה קרובה היינו טובעים]. ^[14]

ג. ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא, הוה קא אזלינן בספינתא.

וסגאי [שטה] ספינתא בין שיצא לשיצא דכוארא [בין סנפירי הדג] תלתא יומי ותלתא לילוותא, איהו בזקיפא, כנגד הרוח, ואנן בשיפולא.

[הספינה היתה שטה במשך שלשה ימים ושלשה לילות בין הסנפיר הקידמי לבין הסנפיר האחורי של דג אחד. הדג היה שט כנגד הרוח, ^[15] והספינה שטה על ידי הרוח בכוון הנגדי].

וכי תימא: לא מסגיא ספינתא טובא [במהירות] ; כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: כמיחם קומקומא דמיא, מסגיא הספינה שתין פרסי, ושאדי פרשא גירא [חץ] וקדמה ליה הספינה.

[אם תאמר: הדג לא היה מופלג כל כך בגודלו, כי הספינה שטה לאט במשך אותם שלש יממות. אל תאמר כך, כי כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל הוא נתן שני סימנים למהירותה של הספינה; סימן ראשון: בזמן שמחממים קומקום של מים הספיקה הספינה להתקדם ששים פרסאות! סימן שני: כאשר אדם עומד ויורה חץ במקביל לשיוט הספינה היינו רואים שהספינה ממהרת ממנו ומקדימה אותו].

ואמר רב אשי: ההוא כוורא "גילדנא דימא" הואי, שהוא מדגים קטנים שבים, ^[16] דאית ליה תרי שייצי [סנפירים], אבל שאר דגים שבים אין להם אלא סנפיר אחד באמצע הגב. ^[17]

ד. ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא, הוה אזלינן בספינתא.

וחזינן לההוא ציפרא, דקאים עד קרצוליה [קרסוליו] במיא ורישיה ברקיע [ראינו את אותו ציפור, שעומד הוא במים, והמים מגיעים לו רק עד קרסוליו, וראשו מגיע עד השמים].

ואמרינן: אם המים מגיעים רק עד קרסולי הצפור, אם כן ליכא מיא עמוקים, כאן, ובעינן לחות [לרדת לתוך המים] כדי לאקורי נפשין [לצנן את עצמינו].

ונפק בת קלא, ואמר לן: לא תיחותו הכא, לרחוץ במים אלו, דהא נפלת ליה חצינא ^[18] לבר נגרא הא שב שני, ולא קא מטיא אארעא, לקרקעית הנהר, ולאו משום דנפישי מיא בלבד, לא הגיע לארץ, אלא גם משום דרדפי מיא.

[יצאה בת קול ואמרה לנו: מסוכן לרחוץ כאן במים, שמא תטבעו, שהרי נפל כאן גרזן לנגר אחד לפני שבע שנים [זמן מרובה מאד ^[19]], ועדיין לא הגיע הגרזן לקרקעית הנהר, והסיבה לכך שהגרזן לא הגיע עדין לקרקעית אינה רק ^[20] משום שהמים עמוקים, אלא גם משום שזרם הנהר הוא מהיר, וסוחף איתו כל מה שבתוך המים].

אמר רב אשי: ההוא, אותו עוף שראה רבה בר בר חנה, "זיז שדי" הוא, שאף אם רגליו על הקרקע, ראשו מגיע השמימה, דכתיב [תהילים נ יא]: "וזיז שדי עמדי", כלומר מגיע עד לשמים. ^[21]

ומביאה הגמרא מאמרי רבה בר בר חנה ממה שראה רבה בר בר חנה כשהלכו הוא וחביריו במדבר:

ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא, הוה קא אזלינן במדברא.

וחזינן, הנהו אווזי, דשמטי גדפייהו משמנייהו, וקא נגדי נחלי דמשחא מתותייהו.

[ראינו את אותם אווזים, שהיו שמינות כל כך, עד שהנוצות שלהן היו נופלות, ומתחת לאותן אווזים היו זורמים נחלים של שמן].

אמינא [שאלתי] להו: אית לי בגוייכו חלקא לעלמא דאתי [האם יש לי בכם חלק שאזכה לקבל אותו בעולם הבא]?

חדא דלי [הגביהה] לי גדפא [כנף], וחדא דלי לי אטמא [ירך] לרמוז לי: זה יהיה חלקך לעתיד לבא.

כי אתאי [כשבאתי] לקמיה דרבי אלעזר וסיפרתי לו מה שראיתי, אמר לי: עתידין ישראל ליתן עליהן את הדין, לפי שבחטאם מתעכב משיח מלבא, ואווזים אלו מצטערים מחמת שומנם. ^[22] [סימן: ^[23] כעפרא, דתכילתא, טרקתיה עקרבא, לסלתיה].

ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא.

ואיתלוי בהדן ההוא טייעא, דהוה שקיל עפרא ומורח ליה, ואמר: הא אורחא לדוכתא פלן, והא אורחא לדוכתא פלן.

[התלווה אלינו סוחר ישמעאלי, שהיה לוקח עפר ומריח אותו ואומר: זו הדרך למקום פלוני, וזו הדרך למקום פלוני]. ^[24]

אמרינן ליה: כמה מרחקינן ממיא [שאלנו אותו: כמה אנו רחוקים ממקום שיש בו מים]? ואמר לן הטייעא, הבו לי עפרא להריח בו! ^[25]

יהיבנן ליה עפר, הוא הריח בו, ואמר לן: מרחקינן תמני פרסי [שמונה פרסאות].

אחרי שהתקדמנו בדרכינו, תנינן [חזרנו] ויהבינן ליה עפרא, לדעת כמה אנו רחוקים עתה ממקום שיש בו מים.

אמר לן הטייעא, דמרחיקנן ממקום שיש בו מים, רק תלתא פרסי.

עדיין היה מקום לחשוב, אולי הטייעא משקר, וכלל אינו יודע כמה אנו רחוקים מן המים, או שהוא יודע להבחין בזה על פי חישוב זמן הנסיעה וכיוצא בו.

על כן: אפכית ליה, עפר זה בעפר זה, לנסות אותו אם אכן הוא בקי כל כך, להבחין מתוך העפר בלבד, כמה המרחק בין המקום שממנו בא העפר לבין המים.

ולא יכילית ליה [לא הצלחתי ל"נצח" אותו], כי הטייעא ידע להבחין היטב, בין עפר זה לעפר זה, ולומר כמה רחוק מקומו של העפר ממים. ^[26]

אמר לי אותו "טייעא": ^[27] תא, אחוי לך [בא ואראה לך] מתי מדבר, ישראל שמתו באותן ארבעים שנה שהלכו במדבר.

אזלי, הלכתי עמו, חזיתינהו, ראיתי את אותן "מתי מדבר", ודמו, היו נראים, בפנים מאירות ושמחות ^[28] כמאן דמיבסמי [כשתויי יין ^[29]].

אתרי גישרי דרוגנג. על ב' גשרים רחוקים זה מזה על אותו נהר שנקרא דרוגנג והיה השד דולג מפרד זה לפרד זה. והוה נקיט השד תרי כסי דיין בידיה ובהדיה דהוה דולג הוה מריק מהאי כסא להאי כסא. ולא נטוף שלא היה נוטף מאותן כוסות לארץ אפי' טפה אחת:

ואותו היום. היה רוח סערה גדולה שהיו עולים יורדי הים באניות עד לב השמים ויורדין עד תהומות מכח הרוח ואפ"ה לא נפל הטפה לארץ:

ושמעוה בי מלכא דשידין. שהשד היה עושה כן לעיני הכל לפי שאין דרכו של שד להראות עצמו כל כך:

והרגוהו. שהיה מגלה סודם:

אורזילא בר יומא. ראם שלא היה לו אלא יום אחד שנולד:

רמא כופתא. כלומר עשה רעי ומרוב אותו רעי סיכר את הירדן שלא היו המים יכולין לרוץ עד שהיה נשטף:

אקרוקתא. צפרדע:

כאקרא דהגרוניא. כאותו כרך של אגרוניא:

פושקנצא. עורב נקבה ובלעיה לתנינא ואח"כ עלה לה ויתיב על אילנות:

אם כל הני אי לאו דחזיתיה לאותו אילן לא הימני. שיהיה סובל שום עול בעולם כל כך. שנכנס לו אותו שרץ קטן שנקרא אכלה טינא בנחיריו והשליכו הים לגודא כלומר לשפת הים לפי שאין הים סובל שום מיאוס בתוכו וחרבו מיניה שתין מחוזי כשהשליכו הים:

דיתבא ליה חלתא אגביה. שהיה חול הים מקובצת על גביו:

וקדיח. עשבי והגדילו עשבים על החול:

בין שיצא לשיצא. בין ב' סנפיריו של דג הלכה הספינה ג' ימים וג' לילות והדג היה עולה כנגד שטף המים ואינו יורד עם השטף:

ומקדמה ליה הספינה לפי שהיתה הולכת. במהירות יותר מן החץ:

גילדנא דימא. דג של ים שכך שמו:

חצינא. גרזן:

וזיז שדי עמדי. שהיה ראשו מגיע לשמים:

דשמטי גדפייהו משמנייהו. שהיו נופלות הנוצות שלהן מן השומן:

דליא ליה גפא. רמז לו זהו חלקך לכירה הגדולה:

עתידין ישראל ליתן עליהן את הדין. לפי שמרוב עונותם מעכבין קץ המשיח ומצערין להני אווזין לפי שמרוב שמנותם יש להם צער בעלי חיים:

ומרח ליה. והיה בקי כל כך שהיה אומר האי אורחא וכו': אפכית לי' האי ארעא להאי ארעא לנסותו אם היה בקי כל כך:

דדמו כמאן דמיבסמי. שהיו שוכבין כעין ישנים המבושמין מרוב בשמים:

עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין. פירוש כשאוכלים אותם לעתיד לבוא מנכים להם מזכיותיהן. אנחתיה לסילתא בכותא דרקיעא פירוש סילתא מגבעת. ורבינו הרב ז"ל גריס לכומתא. והאי כותא דרקיעא פירש רבינו הר"ב ז"ל שאלכסנדרוס מוקדון עשה צורת העולם וצורת הרקיע וגלגל החמה ועלה קאמר רבה בר בר חנה ואנחתיה לסילתאי בכותא דרקיעא. הרא"ם ז"ל.

לדידי חזו לי אורזילא כו'. יש לפרש הרמז על יהושע שנמשל לראם וקרני ראם קרניו ואמר בר יומיה כי בתחלת מלכותו נתגדל לכבוש ל"א מלכים ולנגחם בקרניו ואמר כהר תבור והר תבור ארבעין פרסי כו' כך היא הגרסא הנכונה וכ"ה בזבחים פרק ולד חטאת והוא רמז על הנס הגדול הנעשה ע"י שעמדה החמה כיום תמים והיה נראה נס זה אף במקומות רחוקות כהר תבור שהוא נראה בכל ארץ ישראל בראש הרים ורמז מ' פרסי הר עלייתו וירידתו מצד אחד מהלך כ' פרסי כן היה שיעור נס זה מהלך כ' פרסי דהיינו מ"ח שעות כדאמרינן פרק אין מעמידין לרשב"ן ואמר ומשכיה דצואריה כו' צואר נאמר על העיקר והחוזק והוא רמז על חיל ישראל שהיה ג' פרסי על ג' פרסי או על ירושלים הנקרא צואר בישעיה עד צואר יגיע כמגדל דוד צוארך וכדלקמן ירושלים קמייתא ג' פרסי כו'. ואמר ובי מרבעתא דרישיה פרסא ופלגא כו' הוא רמז על דגלו שהיה מחזיק פרסא ופלגא כי כל דגל היה מחזיק כן מראשיתו עד מחנה שכינה שהיה באמצע וסיים רמא כופתא כו' הוא רמז לנס הנאמר ביהושע והיה כנוח כפות רגלי הכהנים וגו' ומי הירדן יכרתון ודו"ק:

לדידי חזי לי ההיא אקרוקתא כו'. יש לפרש בזה כמו שראה דניאל המלכיות המושלות בעולם כחיות רעות כדוגמא זו ראה רבב"ח המלכיות מבית שני עד ביאת גואלנו בב"י ואמר דחזי אקרוקתא רמז על מלכות יונית וע"ש חכמת יונית נקרא צפרדע וכמה הוה שיתין בתי כמו שפי' התרגום ששים המה מלכות וגו' הוא מלכות אלכסנדרוס מוקדון ואמר דאתא תנינא ובלעה הוא מלכות אדום שבלעה מלכות יון ומוקדן וקראה תנין ע"ש נחש הקדמוני וע"ש כעסו עמנו שהחריבו בהמ"ק וכתיב כי חמת תנינים יינם:

ואמר דאתא פושקנצא כו' הוא עורב נקבה והוא מלכות ישמעאל שהוא טמא מצד אמו הגר ובפרק החובל אמרו לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב דהיינו ישמעאל אצל אדום ואמר דסליק לא"י וכבשה ויתיב שם באילנא דהיינו בזכות אברהם שהבטיחו והפריתי אותו וגו' ונתתיו לגוי גדול שאברהם הוא אילנא דחיי ע"ש אם יש בה עץ וע"ש ויטע אשל בבאר שבע ואמר חזי כמה נפיש זכותיה וחיליה דההוא אילנא דויטע אשל דעוד זכותיה והבטחתו נטויה ובידו א"י ורוב הגולה עד בוא יום הגאולה בב"י א"ס:

הוה קא אזלינן בספינתא חזינן ההוא כוורא כו'. מבואר על המעשה המן שאמר דקאזלינן ר"ל שהלכנו במקום סכנה כדלעיל וחזינן ההיא כוורא כו' המן שהפיל גורל על החדשים עד מזל אדר שהוא מזל דגים שרצה לבלוע ישראל כדג הזה כדאמרינן בתרגום דמגילה ואמר דאכלה טינא באוסיה הוא משל ורמז על מרדכי שהיה שפל בעיניו כנאמר ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי וגו' וע"י תפלת מרדכי דחוהו מיא דהיינו שנדחה ממקום רביתיה וגדולתו עד שנעשה כלה וחרוב מיניה שיתין מחוזי הן כל חיל עם ומדינה הצרים עלינו ואכול מיניה ס' מחוזי הן עם יהודים שם שנקמו במבקשי נפשם ושללם בזזו ע"ד ואכלת את כל העמים ונקט ס' כן דרך התלמוד כמ"ש התוס' פרק החובל גבי שיתין תיכלי מטו כו':

ואמר ומלאו מחד גלגלא דעיניה כו'. ר"ל כמ"ש בתרגום שנתן עיניו בחד גלגל המזלות למצוא לישראל מזל רע שהוא אדר אבל נהפך המזל ההוא שמלאו ממנו שלשה מאה גרבי דמשחא הוא רמז על ריבוי השמחה אשר באדר וע"ד ליהודים היתה אורה ששון וגו' ואמר וכי הדרן לבתר י"ב ירחי כו' ר"ל כי בכל שנה ושנה מנסרי מגרמי' כו' ר"ל בגרמתו שנעשה נס זה לישראל קיימו וקבלו עליהם בכל שנה למבני הנך מחוזי שרצה להחריב ולשמוח בו ביום בכל שנה וק"ל:

חזינן ההוא כוורא דיתבה ליה חלתא אגביה וקדחא כו'. יש לפרש קרוב לענין דלעיל וכבר ביארנו כי ימי הגלות דומין להולך בספינה בעמקי מצולות ים הגלות ואנו נצולין כספינה המטורפת בים שהיא נצולת בתפלה וברחמי שמיא כדאמרינן הספנין רובן חסידים ואמר חזינן ההוא כוורא כו' הוא מזל דגים חדש אדר כי פניו לימי הגשמים שעברו ואחוריו לימות החמה לימי ניסן לימי הגאולה ובדמיונו במלכות מדי שנחו ישראל בגלותא ויתבי ליה חלתא אגבי' וקדחא וכו' ר"ל דצמח לנו ההוא מזלא שהוא סמוך לגאולת ניסן אגביו וע"כ הוה סברינן דיבשתא הוא וליכא גלות וסלקינן ואפינן כו' שנתערבו ישראל בין הגוים כאלו אינן בגלות ונהנו מסעודתו של אחשורוש וכד חם גביה אתהפיך כו' כי ימי ניסן שהוא גב של אדר אתהפך לחמה עזה עד שנתחייבו ח"ו ישראל כלייה בו שנאמר ויקראו סופרי המלך בחדש הראשון וגו' ואי לאו דמקרבא ספינתא כו' שחזרנו לשוב לספינתא וגלות ולשוב בתשובה שלימה כמו שעשו מרדכי וסיעתו הוה טבעינן ח"ו אז בים הגלות וק"ל:

וסגאי ספינתא בין שיצא כו'. ג"ז בענין דלעיל שהיה הולכת ספינתנו בגלות בימי המן במזל אדר שהוא דגים בין שיצא כו' שהוא סנפיר המכרית המים או ע"ש כליון דשיצי הוא תרגום של כליון דהיינו בין כליין לכליין ונקט ב' שיצי אם להאבד הספינה ולהכרית ח"ו אם להנצל ישראל ולהכרית עמלק וזרעו ואמר שהיתה הספינה הולכת ומטורפת בסכנה זו דרך ג' ימים ולילה כנאמר וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום וגו' איהו בזקיפא רמז להמן שעלה למעלה אז ואנן בירידה וזה לסימן לרע לו לבסוף איהו בזקיפא שנתלה המן על העץ ע"ד מאן דאית ליה זקיפא כו' ואנן בשיפולא כי מרדכי ניצל מן הזקיפא ודו"ק:

חזינן האי ציפרתא דקאים כו'. הכונה בזה שיש לתורתנו נגלה ונסתר והתורה נקראת ציפרתא שהוא עוף טהור כמ"ש בפרק שתי הלחם השמר לך ושמור נפשך וגו' כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת תנא דבי ר"י משל לאדם שמסר צפור דרור לעבדו אמר כמדומה את שאני נוטל איסר בדמיה נשמתך אני נוטל ממך וע"ש פטפוט קול חכמת התורה כמ"ש במצורע שהביא קול מן צפרים על קול מצורע לומר שיבא קול תורה ויכפר על עון לשה"ר ואמר שהיה עד קרסוליה במיא היא חכמת הנגלה שהיא לתחתונים שדימה אותה למים בכ"מ ורישיה דהוא הנסתר מגיע לחכמה עליונה עד לשמים שהיא מעשה מרכבה ואמר דליכא מיא בהך חכמה עליונה כמ"ש בד' שנכנסו לפרדס כשאתם מגיעים לאבני שיש טהור אל תאמרו מים ואמר ובעינן ליחות לחכמה התחתונה לאקורי נפשן כי היא נמשלה למים כמ"ש ואמר שאל תהיה חכמה ההיא קלה בעיניך דנפק ב"ק ואמר אל תחותו הכא בלי קבלת רב ומלמד אתכם דנפלה חצינא לבר נגרא כו' הת"ח הוא הנקרא נגרא ובר נגרא כדאמרינן בעלמא וכדאמר נמי דמחו ליה מאה עוכלא ור"ל דנפלה ליה ספיקא וקושיא במלתא זה ז' שנין ואמר דלא מטי אכתי אארעא שלא יוכל להגיע על אמתת הענין לא משום נפישות מיא ר"ל ריבוי הענין אלא משום חריפות ועומק הענין שלא יוכל לבוא לשורש הענין האדם אשר אינו בקי בו דהיינו משום דרדיפי מיא והענין רמז על יהושע כמ"ש בתמורה שא"ל משה בשעה שנפטר שאל ממני כל הספיקות כו' ומסיק תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו ג' מאות הלכות ונולדו לו ז' מאות ספיקות והוא כמו שאמרו בנדרים דפלפול של תורה לא ניתן רק למשה לחוד אבל הוא בעין טוב נתן לישראל גם פלפול החכמה לקבל ממנו וע"כ לא יבא אדם לשורש ועומק הענין בלי רב המלמדו פלפול כמו משה ליהושע וק"ל:

הוה קאזלינן במדברא וחזינן הנהו אווזי כו' אין להכחיש הדברים כפשטן דכבר ניבא יחזקאל כי לעתיד ילכו ישראל גם כן במדבר ויכלה הש"י ב"ה הפושעים מהם דכתיב והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם וגו' כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר וגו' וברותי מכם המורדים וגו' אך יש לעיין בפרטי הדברים שפרט בעופות אווזי ומה ענין דלי לי גדפא כו' גם מה שפרש"י עתידין ליתן עליהם את הדין שבחטאתם מתעכב משיח ויש להם צער ב"ח הוא דחוק והנראה כלפי מ"ש פרק הרואה הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה שנאמר חכמות בחוץ תרונה מזה למדנו שיש לקול וצפצוף אווז דבר חכמה ואמרינן נמי בסוטה רב הונא בטיל זמרא קם מאה אווזי בזוזא ולא מבעי רב חסדא זלזל בה אי בעי אווז בזוזא ולא אשתכח תלה אווז בשיעור הזוז כמ"ש בחולין אווז בזוזא ריאה דידה בד' כוונתו בזה דאין לקנות האווז יותר משוייה וזוזא ואווזא חושבן דדין כחושבן דדין והריאה אשר שם מקום שהקול יוצא ממנו שוה ד' כי היא מקום ומקור קול החכמה והפטפוט כמ"ש ולזה אמר רב הונא בטיל זמרא שהוא קול האיסור כי הקול יהיה לאדם ללמוד החכמה וע"כ זכה לקול החכמה דקאי מאה אווזי בזוזא וההיפך רב חסדא זלזל בזה וקיים קול האיסור וע"כ נתייקר האווז יותר מכדי שוויה דאפילו בזוזא לא משתכח ולזה לעתיד שתרבה הדעת והחכמה כי כולם ידעו דעת ה' מקטנם ועד גדולם וילכו במדבר כמו אבותינו להשיג שם במושכלות ואמר שיתן להם הש"י ב"ה אווזים לאכול בהם דבר רוחני ושכלי ע"ש החכמה למי שזכה כמו שניתן לצדיקים השליו במדבר לאבותינו שהפליגו בו בפרק י"ה בשומנן דהוי כצפורתא מותבינן לה בתנורא ותפח והוה מלא כו'. על שם נהרא דמשחא דחזא מתותייהו הוא רמז לתענוג נפשי ורוחני כמ"ש בתענית דהראו לו לר"א בן פדת י"ג נהרי דמשחא כו'. וה"נ נהרא דמשחא של אווז הוא רמז למושכלות ותענוג נפשי ואמר רבב"ח שהיה מן החכמים אית לי זכייה נמי בגוייכו ליהנות ולזכות מהרוחני ההוא ואמר דחד דלי לי כו' ר"ל דהראו לו דאין הדבר תלוי בחכמה בלבד רק גם במעשה כמ"ש לא המדרש עיקר אלא המעשה וכלי המעשה העיקרים הם הידים והרגלים וע"כ חד דלי גדפא שאדלה ידי במ"ט וחד דלי לי אטמא שאדלה רגלי להלוך בדרך טובים כי אתא לקמיה דר"א אמר עתידים ישראל ליתן עליהן הדין כמו שניבא יחזקאל ונשפטתי אתכם וגו' כי רבים מישראל שלא יזכו למעשים טובים והם הפושעים והמורדים שזכר והקב"ה ישפוט אותן על אכילתן האווזים לתאוותן כמו ששפט את אבותינו בשליו אותן שאכלו אותו לשם תאוה יתירה וק"ל:

ואתלוי בהדן ההוא טייעא כו' הקושיא בכלל הענין לפי פשוטיה למה לא נתגייר זה הטייעא אחר שראה כל המעשים וידע מהן כבר גם שהנראה רחוק שיטעה רבב"ח בזה שלא ראה הציצית גם קשה מה טעם לא הוה מסתגי ליה במה דשקיל מידי מינייהו וענין ספור שראה סיני בצורה זו וששמע קול כל ל' יום משה כו' גם מה שפי' רשב"ם שנשבעתי על הגלות הוא דחוק שלא מצינו שבועה על הגלות שיהיה לעולם ובהאי קרא אדרבה מפורש בהיפך שאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו' נשבעתי מקצוף עליך וגו' והתוספות בהך דועכשיו שנשבעתי מי מיפר שכתבו ותימה דאמאי אין הקב"ה מיפר לעצמו כו' ודרשינן באפי נשבעתי וחוזרני בי אלמא שהוא מיפר לעצמו ואההיא קשה היאך מיפר לעצמו כו' עכ"ל אין מקום לתמיהתם דלא קאמר באפי נשבעתי וחוזרני אלא שמתחרט אני ושואל אני על נדרי להתירו וכן פרש"י בחגיגה אההיא דהיתר נדרים גם עוד פרטי הדברים במאמר הזה הם תמוהים ואין להאריך בהם ויבואו בביאור הענין: והכונה שאמר רבב"ח דאזלינן במדברא היינו בדרך התבודדות ואיתלוי לן ההוא טייעא לפי הנמשל הוא חכם בחכמת התורה ולפי המשל הוא חכם בחכמת הטבע כמו הטייעא:

ואמר דהוה שקיל ומורח כו'. כי המעלה העליונה בחכמה הנאמר במשיחנו הוא שנאמר בו והריחו ביראת ה' ולא למראה וגו' ואמרינן בפרק חלק דמורח ודאין דאינו בריח ממש אבל מעלה יתירה יהיה בו כאלו יבין הדברים בריח והוא שאמרו לפי שמעלות הדיינין בז' מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא בהן רק ג' שהן צדיקים חכמים וידועים אמר שיתר על הז' מדות יהיה במשיח ה' מדה שמינית שהיא דמורח ודאין כמ"ש בו ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' והריחו ביראת ה' וגו' היא מדה ח' וסיים שם כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים וע"ז אמר כי זה החכם היה קרוב בחכמה למעלת משיח והוה שקיל עפרא דהיינו בן אדם שמעפר וחומר הוא קרוץ והיה מורח בו מה טבעו וכענין שאמרו גם בשאר חכמים תהי ליה בקנקניה שדימה הגוף כחומר הקנקן והחכמה במה שיש בו ואמר בתחלת לימודו עמנו כמה מרחקינן ממיא שהיא המעלה העליונה מדה הח' דמורח ודאין גבי משיח כמ"ש בענינו כמים לים מכסים ואמר ח' פרסי ע"ש ח' המדריגות שמרוחק האדם בתחלת למודו עד שיבא למדרגה עליונה שהוא דמורח ודאין ואמר תנינן בסדרי משנה ובתלמוד ויהביה ליה לתהות שוב בקנקנינו א"ל דמרחקן השתא רק ג' פרסי דהיינו ג' מדרגות שאמרנו כי כבר הגענו לחמשה מהם ע"י הלימוד ואמר אפכית ליה מלשון הפוך בה כו' שהפכתי בתורה ללמוד לפניו ולא יכילת ליה לבא למדרגתו או שאמר אפכית ליה הענין שלא יבין בדברי היטב ולא יכילת ליה כי גם בזה היה דן בריח:

וא"ל אחוי לך מתי מדבר כו' הוא ע"פ מ"ש בפרק חלק מרגלים אין להם חלק לעוה"ב שנאמר וימותו בעוה"ז במגפה לעוה"ב דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב שנאמר אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי דברי ר"ע ר"א אומר הן באין לעוה"ב שנאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח וגו' אלא מה אני מקיים אשר נשבעתי באפי וגו' נשבעתי וחוזרני בי ואמר רבב"ח אר"י שבקי ר"ע לחסידותיה שנאמר וזכרתי לך חסד נעוריך וגו' והנה בזה אפשר דההוא טייעא משל לרבי יוחנן רבי' ובשיטתיה אמר לכולם ואחוי לך מתי מדבר כדעת ר"י דשבקיה ר"ע לחסידותיה שחשב הכתוב כל מעשיהם עד מעשה מרגלים שהיה בשנה השנית ליציאת מצרים שאינו רק מעשה ולימוד נערים שעדיין לא עמדו על דעת רבן אז שלא למדו בתורה כ"א שנה אחת וא"א לעמוד ע"ד רבו עד מ' שנה ולזה אמר ג"כ דדמו במעשיהם אז כמאן דבסמי דהיינו כאנוסים וכשיכורים שאינן נדונים על מעשיהם כדאמרי' פרק הדר יכולני לפטור כו' וכן אמר דגנו כישן שהוא אנוס במעשיו ופטור אם הזיק ואמר בכל זה אפרקיד שהיו פניהם למעלה שכל מעשיהם אף כשחטאו ולא עמדו בעשרה נסיונות לפני ה' יתברך לא היה שם כפירה אבל פניהם היה למעלה וכההיא דפרק ראוהו ב"ד וראה אותו וחי אם ישראל מסתכלין כלפי מעלה כו' וכלפי שאמרו עוד שם עדת קרח אין עתידין לעלות שנאמר ותכס עליהם הארץ בעוה"ז ויאבדו מתוך הקהל לעוה"ב דברי ר"ע ר"א אומר עליהם אומר כו' ובזה לא פסק ר"י רבו דהלכה כר"א כמו שפסק בדור המדבר ומסתמא הלכה כר"ע דאין להם חלק לעוה"ב ובקרח גופיה אמר ר"י ג"כ שם דקרח לא מן הבלועים ולא מן השרופים היה כו' שהוא סובר שאף שעדתו אין להם חלק לעוה"ב כר"ע קרח גופיה מכלל דור המדבר היה ויש לו חלק לעוה"ב אבל הטעה אותו הנבואה שראה בו שלשלת היוחסין שמואל וכ"ד משמרות מתנבאים ברוח הקודש משא"כ עדתו שלא עשו רק מצד הקנאה וחשבו העושר לאושר של אדם כדעת המינין וכמ"ש ויקנאו למשה במחנה לאהרן וגו' שחשבו שקרח יותר גדול בעושר וראוי למעלה יותר מהם והוא כמו בזמן הדור הזה בעו"ה שרואים למנות עליהן רבנין בשביל עושר וממון שראו בהן ועל ב' דעות אלו הרעות אמר הכתוב ולא יהיה כקרח וכעדתו וגו' שלא יהיה כקרח שבא לבקש מעלה לו מצד הייחוס גם לא כעדתו שבאו לבקש המעלה מצד העושר כאשר דבר ה' ביד משה לו ר"ל למשה גופיה נאמר כן שלא רצה בבני משה להמנות ראשים תחת משה אף שהיו מצד הייחוס והעושר בני משה תורה וגדולה במקום אחד אבל חפץ הוא ית' ב"ה ביהושע וע"ז אמר דקרח גופיה יש לו חלק לעוה"ב דחזא למעלתו דזקיפא בירכא כרעא דאבוה כו' דהיינו זרעו של קרח דמקרי הזרע ירך וכרעא דאבוה דר"ל דהיו זקופין במעלתן ומדרגתן וכמ"ש במגילה ממאתים צופים שעומדים ברומו של עולם מצד מעלת יחוס שלהן ואמר בדרך משל שההוא חכם הוה מעייל תותי ברכים דהיינו תחת מעלת ומדרגת זרעו כל הייחוסים שנאמרו בתורה שמצינו שלשלת יוחסין בבני יעקב כמ"ש ויהיו בני יעקב י"ב וגו' מאז שפירשו עצמן מאבי אמן לבן שהוא צד פסול שלהן וכתיב שם וישא יעקב את בניו וגו' על הגמלים כשהלך ליפרד מאבי אמו לבן ובאו לייחסן שם במקרא בפ' וישלח וכן מצינו שלשלת יוחסין בפינחס שייחסו עד אהרן ע"י מעשה זקיפת הרומח ואמר ד"מ אף שתעלה יחוס של פנחס במעלת הרומח בזקיפה ותשימהו על הגמל דהיינו במה שכבר נתייחס בפני יעקב כשנפרדו מאבי אמן עדיין לא יגיע לשלשלת יוחסין דבני קרח שאלו בני יעקב היה להן פסול אבי אמן לבן וכן פנחס אבי אמו שפיטם כו' אבל אלו עד כל הדורות לא נפסק מהן שלשלת הייחוס וזה היה טעותו של קרח:

ר"ש בד"ה ה"ג כו' דרכו של שד להיראות כו' כר"ל:

בד"ה ודחוהו מיא כו' צ"ל ואדחוה מיא כו' ונ"ב נראה בעיני לגרוס ארחוה ברי"ש והוא מלשון ריח וק"ל:

בד"ה חרבו מיניה כו' כל כך הס"ד:

בד"ה שיצא כו' שיצא לשיצא שתי סנפירים כו' כצ"ל:

ר"ש ד"ה תרתי כסא. שניהם מלאים כו' תרוייהו ביחד כו'. זה דבר שא"א ומנין לו:

גמרא והר תבור כמה הוי ארבעין פרסי. כ"ה בזבחים וכן הגיה הח"א:

שם דנפלת ליה חצינא לבר נגרא כו'. כצ"ל וכ"ה בע"י:

ר"ש ד"ה באוסייה. חמשה אימות הן כו'. כצ"ל:

תד"ה ה"ג. האמרי' בפ"ק דקדושין כו'. גם בזבחים שם איתא לזה:

חציצא. צ"ל חצינא. וכצ"ל ברשב"ם [וכ"ה בדפו״י]:

לְדִידִי חָזִי לִי אוּרְזִילָא בַּר־יוֹמֵיהּ דַּהֲוָה כְּהַר־תָּבוֹר. נראה לי בס"ד אוּרְזִילָא רמז ליום כפור בַּר־יוֹמֵיהּ שהוא יום אחד בשנה יום אדיר בשנה דַּהֲוָה כְּהַר־תָּבוֹר זו הבינה הנקראת הר תבור ואותו היום מאיר באור השכינה והר תבור שהוא אור הבינה כַּמָּה הֲוֵי הארתו ביום זה? ופירש אַרְבַּע פַּרְסֵי רמז לארבע ספירות נהי"ם [נצח הוד יסוד מלכות] של בינה שהם סוד מ' של מֶלֶךְ המאירים במלכות ביום זה. ולגרסת אַרְבָּעִין גם כן יבא נכון כי כל ספירה מן נהי"ם [נצח הוד יסוד מלכות] כלולה מעשר והם ארבעים וכי משכא דצואריה תלתא פרסי שהם שלשה ספירות חג"ת [חסד גבורה תפארת] שרומזים באות ל' של מֶלֶךְ והם מתחילים מן הכתף שהוא תחת הצואר וּבֵי מַרְבַּעְתָּא דְּרֵישֵׁיהּ פַּרְסָא וּפַלְגָא רמז לשני ספירות חכמה ובינה הרמוזים באות ך' של מֶלֶךְ וקראם פַּרְסָא וּפַלְגָא כי הם אותיות י־ה שהם מספר עשרה ומחצה.
ואמר עוד במעלת אותו היום שהוא יום כיפור הרמוז באורזילא רָמָא כּוּפְתָּא וְסַכְרֵיהּ לְיַרְדְּנָא פירוש כחו של יום זה השליך העונות שהם כופתא כמו שנאמר (ישעיהו ד, ד) רָחַץ אֲדֹנָ־י אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן, השליכם מעל ישראל והטיל אותם על שר עשו כמו שנאמר (ויקרא טז, כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם, 'וְסַכְרֵיהּ לְיַרְדְּנָא' שסתם אותו היום פיו של שטן וקראו יַרְדְּנָא חלק תיבה זו לשתים וקרי בה 'ירד נא'.

אַקְרוּקְתָּא דַּהֲוָה כִּי אַקְרָא דְּהַגְרוּנְיָא. נראה לי בס"ד הצפרדע הוא יסוד דקליפה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הפסוקים בדרוש עשר מכות בפרשת וארא עיין שם) וְהַגְרוּנְיָא חלק התיבה לשתים וקרי בה הגרון י"א והיינו שיש י"א קליפות כנגד י"א אַלּוּפֵי עֵשָׂו (בראשית לו, מ) וי"א אֲרוּרִים (דברים כז, טו) ובגרון שלהם ימצא התוקף שלהם ביותר כנודע. ואמר כַּמָּה הַוֵי פרטות כחות הדינין שִׁיתִּין בַּתֵּי דנחלקים לששים כנגד מה שאמר הכתוב שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ (שיר השירים ג, ז) וְאָתָא תַּנִּינָא שורש נחש הקדמוני וּבָּלְעָהּ.
וְאָתָא פּוּשְׁקַנְצָא הוא עורב נקבה שהיא חוה הראשונה שהיא מתוקף הדינין והסיגים שנתנה לאדם הראשון אחר שחטא כדי שיזריע בה נגעי בני אדם וכמו שאמר בספר הלקוטים פרשת בראשית שנתן הקדוש ברוך הוא חוה ראשונה לאדם כאשר חטא כדי שיזריע בה נגעי בני אדם ואלו לא היתה חוה ראשונה היה מזריע בארץ והיה העולם חרב ומתמוטט אשר היו מטשטשי עלמא אותם השדים שהיו יוצאין מההזרעה שלו ועם כל זה הוצרך מאה ושלשים שנה לישב במי גיחון כדי לעשות טבילה וכו' עד כאן לשונו עיין שם.
וזהו שאמר אתא עורב נקבה היא חוה הראשונה וּבַלְעָהּ לְתַנִּינָא אותו כח הנחש שהיה בלוע בו אותם כחות הדינין הקשים והסיגים שביסוד דקליפה וּסָלִיק זה עורב הנקבה שהיא חוה הראשונה וְיָתִיב בְּאִילָנָא הוא אדם הראשון ששכב עמה והזריע בה נגעי בני אדם שהם השדים הנמצאים בעולם.
ואמר תָּא חָזִי כַּמָּה נָפִישׁ חֵילֵיהּ דְּאִילָנָא הוא אדם הראשון פירוש מכאן תבין ותראה כמה כח קדושה היה באדם הראשון ששכב עם חוה זו שכל כך כוחות רעים וסיגים קשים היה בלוע בה ולא נטמע בה ולא נמשך אחריה ולא היו הקליפות יכולים להתאחז בו אלא סוף פורש ממנה וקידש וטיהר עצמו.
וְאָמַר רַב פָּפָּא: אִי לָאו דַּהֲוָאִי הָתָם לָא הֵמְנִי פירוש דרב פפא בר שמואל היה יושב עם החכמים החסידים שהיו דורשים בדרוש זה של אדם הראשון איך היה קודם שחטא וכמה קדושה היה כלול בו ואיך נעשה בו אחר שחטא ואיך היה ענין דיבוקו בחוה הראשונה ואיך אחר כך פירש ממנה ועשה תיקון וטהרה לעצמו בטבילה במי גיחון מאה ושלשים שנה בסיגופים ותעניות וכיוצא, ולכן אמר אם לא הייתי יושב באותו מעמד של דרושי אדם הראשון ושמעתי ענין אדם הראשון בפרטות לא הייתי מאמין שיהיה לאדם הראשון דיבוק בחוה הראשונה ויהיה אפשר לו לפרוש ממנה ולחזור לקדושתו ולטהרתו.

זִימְנָא חֲדָא הֲוָה [קָא] אַזְלִינָא בִּסְפִינְתָּא. נראה לי בס"ד שהיה הולך ומתעסק בלימוד הסוד שהוא חשוב ומשובח וּסְפִינְתָּא לשון חשיבות כמו מאן ספין ומאן רקיע וכמו שפירש בערוך. וַחֲזִינָא בראיה שכלית מתוך עסקי הסודות שהייתי עוסק בהם הַהוּא כַּוְרָא זה אדם הראשון כי בני אדם נמשלו לדגים כנזכר בקהלת (קהלת ט, יב) ולכן מכנה לאדם הראשון בשם כוורא שהוא דג גדול דְּיַתְבָא לֵיהּ אָכְלָא־טִינָא בְּאוּסֵייהּ פירוש הנחש הוא אכיל טינא דכתיב וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ (בראשית ג, יד) ויתיב כחו של נחש בְּאוּסֵייהּ פירוש בחיותו כי החיות תתייחס לאפיו דכתיב נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו (בראשית ז, כב) ואמרו בגמרא חיותא לכולי עלמא סבירא ליה באפיה הוא.
וְאַדְחוּהִי מַיָּא וְשַׁדְיוּהָ לְגוּדָא רצונו לומר מַיִם הַזֵּדוֹנִים שהם כוחות הרע של הנחש הנקראים מים הזדונים דעליהם נאמר אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם (תהלים סט, טז) וכן אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם (תהלים סט, טו) דחו את אדם הראשון וְשַׁדְיוּהָ לְגוּדָא דכתיב וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים (בראשית ג, כד) והמים הזדונים שהם כוחות של נחש הם היו הסיבה בזה.
ואמר עוד וְחָרוּב מִינֵיהּ שִׁיתִּין מְחוֹזֵי וכו' כי אחר החטא נתחלקו אותם הנשמות שהיו באדם הראשון לשלשה יש מהם שנפלו לתוך הקליפות וכנגד אלו אמר חָרוּב מִינֵיהּ שִׁיתִּין מְחוֹזֵי ויש מהם שנשארו בו וכנגד אלו אמר וְאָכְלוּ מִינֵיהּ שִׁיתִּין מְחוֹזֵי ויש מהם שהלכו ממנו ונתנו לקין והבל וכנגד אלו אמר וּמָלְחוּ מִינֵיהּ שִׁיתִּין מְחוֹזֵי כי הלכו למקום אחר ונקיט בכולה מספר שִׁיתִּין כי הנשמות כל בחינה מהם נחלקת לששים רבוא ואמר וּמַלְּאוּ מֵחַד גַּלְגְּלָא דְּעֵינֵיהּ רמז למשה רבינו ע"ה שהיה מובחר הנשמות שהיה באדם הראשון בעינים שהם המובחר שבגוף תְּלַת מְאָה גַּרְבֵּי מִשְׁחָא רמז לאות שי"ן שבשמו שהיא מכרעת בשמו ומטה כלפי חסד כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל הטעם שנקרא 'משה' ולא 'מה־ש' ככתוב בשמות ע"ב כי הוא נוטה לחסד שהוא סוד חכמה הנקרא שמן כנודע והשמן הוא המאיר והחסד נקרא אור.
ומה שאמר וְכִי הַדְרָן לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא יובן בס"ד על פי מה שאמר רבינו ז"ל בספר הלקוטים בפסוק וַיִּתְעַבֵּר הֳ' בִּי לְמַעַנְכֶם (דברים ג, כו) כי ערב רב היו מבחינת משה רבינו ע"ה ויצאו בלא זמנם ולכך לא נתקנו וחטאו ולכן נפטר משה רבינו ע"ה כדי לעלות למעלה להתעבר בבינה י"ב חודש ולבא בכל דור ודור לתקנם ולכן אין דור שאין בו משה (בראשית רבה נו, ז) וזהו וַיִּתְעַבֵּר הֳ' 'בִּי' פירוש י"ב רמז לי"ב חודש שהוצרך להתעבר בבינה בעבור תיקון שלהם וזהו בעבורכם וראשי תיבות וַיִּתְעַבֵּר יְיָ בִּי לְמַעַנְכֶם 'יובל' שהוא בינה הנקראת יובל וכשנולד בפעם ראשונה לא הוצרך להתעבר אלא רק שבעה חדשים כי לא היה צריך כל כך בירור אך אחר כך הוצרך בעיבור י"ב חודש לתקן בביאתו שכל דור ודור עד כאן עיין שם.
וזהו שאמר וְכִי הַדְרָן לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא חֲזִינָן דַּהֲוָה קָא מְנַסְרִי מִגַּרְמֵיהּ מְטַלַּלְתָּא וְיַתְבֵי לְמִבְנִינָהּ הַנָּךְ מְחוֹזֵי פירוש אחר עיבור של י"ב חודש שהיה למשה רבינו ע"ה שהוא השי"ן הנזכר היו בכל דור ודור לוקחים מן השמים כח מזכותו ועצמותו להגין על הדור כמו מטללתא וחוזרים לבנות אותם מחוזי שרמזנו בהם על הנשמות שבאדם הראשון שנחרבו ונפלו לקליפות כי כוחו המצוי בכל דור מסייע לדבר זה.

זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָאַזְלִינָן בִּסְפִינְתָּא. פירוש הולכים בלימוד הסוד הנסתר כדפרשנו לעיל, וַחֲזִינָן הַהוּא כַּוְרָא זה היצר הרע הנמשך מן פלוני ואיתא בתיקונים על פסוק וַיְמַן הֳ' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה (יונה ב, א) 'דג' דא פלוני עיין שם, דְּיַתְבָא חַלְתָּא אַגַּבֵּיה 'חַלְתָּא' זה החומר המכונה בשם חול, סַבְרִינָן יַבָּשְׁתָּא הִיא החומר דומה למים שבנהר שנעשים שלג בחורף בא אדם טפש חשב שזו קרקע ויבשה ובנה עליה בית גדול וכשיצא החורף נמוח השלג וחזר למים וטבע היא והבית אשר בנה במים כן האדם חושב קניין החומר של עולם הזה הוא דבר המתקיים וטורח ובונה עליו בניינים וסוף בהבל ילך ואבדו בנייניו וקנייניו וירדו לטמיון בר מינן! וזהו שאמר סַבְרִינָן החול שהוא החומר וקניין עולם הזה יַבָּשְׁתָּא כלומר דבר קיים בקרקע ויבשה שהבנין הנבנה עליה הוא קיים לכן סַלְקִינָן וְאַפִינָן וּבַשְׁלִינָן אַגַבֵּיהּ שעשינו כמה בניינים והמצאות בחומר וקנין עולם הזה.
וְכַד חַם גַּבֵּיהּ פירוש כאשר עסקנו בתורה הנקראת אש שהיא סותרת עצות היצר הרע ובנייניו וענייניו ומורה לאדם דרך הטובה ומודעת לו הדרך הישר והנכון ושיעזוב הבלי עולם הזה נהפך היצר מרע לטוב כמו שאמרו (קידושין ל:) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין וכן אמרו רבותינו ז"ל (תלמוד ירושלמי ברכות ט, ה) כִּי מָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ (נחמיה ט, ח) לִבּוֹ לא נאמר אלא לְבָבוֹ את יצר הרע עשהו יצר הטוב שנהפך מרע לטוב.
ואף על גב דנעשה בכח התורה הנה העזר בא לנו מכח היראה שאם לא היה לנו יראת ה' עם עסק תורה היו טובעים במים הזדונים ולזה אמר אִי לָאו דַּהֲוָה מְקָרְבָא סְפִינְתָּא הרומזת לאור השכינה שממנה נמשכת היראת שמים לנו הֲוָה טַבְעִינָן.

זִימְנָא חֲדָא הֲוָה אַזְלִינָן בִּסְפִינְתָּא, וְסַגָאִי סְפִינְתָּא בֵּין שִׁיצָא לְשִׁיצָא דְּכַוְרָא תְּלָתָא יוֹמָא וּתְלָתָא לֵילָוָתָא. נראה לי בס"ד שהיה עוסק בסודות הפורים וענין המן ושרשו ומצב ישראל איך היה בזמן ההוא וספינה רומזת לישראל שהם אומה החשובה שבאומות וספון לשון חשיבות כאמור לעיל וכוורא רמז להמן שהיה מתלבש בו פלוני שנקרא דג גדול כמו שכתבתי לעיל בשם התיקונים על פסוק וַיְמַן הֳ' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה (יונה ב, א) דָּג גָּדוֹל דא פלוני.
והמן יש לו שני שמות 'ממוכן והמן' ואותיות שמותיו הם שיצא ושיצא שלו כי כל אדם כחו ומהלכו הוא באותיות שמו והפרש שיש בין מספר מְמוּכָן [156] לבין מספר הָמָן [95] הוא מספר אַיִן [61] ובאותם הימים היו קיימים בזכות מרדכי שהיה עניו בדורו כמשה רבינו ע"ה בדורו לכן בחר בו משה רבינו ע"ה שיתפללו שניהם להצלת ישראל וכנזכר במדרש והעניו חושב עצמו אין וזה נרמז במספר שיש בין ממוכן להמן שהוא מספר אַיִן רמז לענוה שמכונית בשם אַיִן וכמו שאמר דוד המלך ע"ה אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי (תהלים קכא, א) כלומר בזכות הענוה, ולזה אמר 'סַגָאִי סְפִינְתָּא' אלו ישראל שהיו מהלכין באותו זמן בזכות הענוה שהיא אין הרמוזה 'בֵּין שִׁיצָא לְשִׁיצָא דְּכַוְרָא' רצונו לומר בין שם ממוכן לשם המן שהיא הכוורא.
ואמר עוד תְּלָתָא יוֹמָא וּתְלָתָא לֵילָוָתָא, אִיהוּ בִּזְקִיפָא וְאַנָן בְּשִׁפּוּלָא כלומר הָמָן נכנס וכתב האגרות של כליה יום שלש־עשרה ניסן ונצלב הָמָן ביום שש־עשרה, נמצא תגבורת שלו היתה שלשת ימים שהם יום שלש־עשרה ויום ארבע־עשרה ויום חמש־עשרה ושלשה לילות שהם ליל ארבע־עשרה וליל חמש־עשרה וליל שש־עשרה כי ביום שש־עשרה נצלב הרי שלשה ימים ושלשה לילות איהו הכוורא זה הָמָן הרשע בזקיפה וישראל בשיפולא כי כיון שנצלב גברו ישראל ורמה קרנם.
ואמר עוד וְכִי תֵּימָא לָא מַסְגַיָא סְפִינְתָּא טוּבָא שלא היה מהלך ישראל והנהגתם טובה באותם השלשה ימים דהוה המן בזקיפה לזה אמר כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר כְּמֵיחַם קוּמְקוּמְסָא דְּמַיָּא רמז למרדכי שהיה קטן בעיניו כמו קומקום שהוא היה מלא מים זו תורה שנתחמם באותם השלשה ימים ונתלהב לקבוע מדרש לכל ישראל בימים ובלילות וגזר בהם צום מַסְגִיָּא סְפִינְתָּא שִׁיתִּין פַּרְסֵי ספינתא שקבע להם עסק בתורה, ולכן שָׁדִי פַּרְשָׁא גִּירָא וְקַדְמָא לֵיהּ פירוש פַּרְשָׁא זה הָמָן, שָׁדִי גִּירָא בסוף אותם השלשה ימים ושלשה לילות שהכין עץ למרדכי לתלותו עליו וקדמה ליה שזכות הספינה אלו ישראל שסיגלו באותם השלשה ימים קדמה ליה הגירא לאותה פרשא זה המן כי הוא שנצלב על אותו עץ שהכין וכמו שנאמר (אסתר ו, ד) אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ, 'לו' הכין ומרדכי עלה לגדולה בעטרת זהב גדולה.
וְאָמַר רַב אַשִׁי: הַהוּא, גִּילְדְּנָא דְּיַמָּא הֲוָאִי דְּאִית לֵיהּ תְּרֵי שֵׁיצֵי פירוש ההוא כוורא שדבר בו רבה בר בר חנה היה הָמָן שהוא גִּילְדְּנָא חלק התיבה לשתים וקרי בה 'גיל דנא' כלומר בן גילו של הדין שהוא השטן המכונה בשם דנא דְּאִית לֵיהּ תְּרֵי שֵׁיצֵי רצונו לומר שתי שמות שהם שטן ונחש.

זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָאַזְלִינָן בִּסְפִינְתָא, חַזָּאִי הַהִיא צִפַּרְתָּא. נראה לי בס"ד בִּסְפִינְתָא רצונו לומר לימוד הסוד שהוא החשוב שבלימודים ונזדמן לו חכם גדול בחכמת הנסתרות ולזה החכם מכנהו בשם צִפּוֹר ובתחילה לא הכירו כי היה אותו חכם מדבר עמו נסתרות בלשון חידה כאשר דיבר הסבא קדישא עם רבי חייא ורבי יוסי בזוהר פרשת משפטים דַּהֲוָה קָאִי עַד קַרְסוּלֵיהּ בְּמַיָּא רצונו לומר היה נראה שיש לו מעט תורה הנקראת מים שהוא שיעור המים המגיעים עד קרסוליה אך באמת היה חכם גדול דְּרֵישֵׁיהּ בִּרְקִיעָא שהוא חכם גדול בחכמת הנסתרות המדברים ברקיעא ובתחלת פגעינו בו אַמְרִינָן לֵית מַיָּא כלומר אין בו מים שדבריו הם ריקים מן התורה הנקראת מים וכאשר חשב רבי יוסי על דבריו של סבא קדישא שהם רקים ח"ו אך אחר שהכרנו בו שהוא חכם גדול נתננו דעתנו לירד לעומק הדברים שדבר לרוות את צמאונינו בהם.
וזהו שאמר וּבָעִינָן לְמֵיחוּת לְאַקוּרֵי נַפְשִׁין רצונו לומר לירד לעומק דבריו לרוות נפשינו בהם ושמעינן בַּת־ קוֹל אומרת לָא תֵּיחוּתוּ לְהָכָא רצונו לומר לא תוכלו לרדת לעומק הסודות אשר דבר דסודות האלה שאמר יש בהם עומק גדול כי מקדמת דנא נָפְלָה לֵיהּ חֲצִינָא לְבַר־נַגְרָא הָכָא וְהָא שְׁבַע שְׁנִין וְלָא מַטְיָא לְאַרְעָא פירוש בר נגרא הוא חכם מפולפל כמו שאמרו (עבודה זרה נ:) צריכה נגר ובר נגר ואותו החכם המפולפל נָפְלָה לֵיהּ חֲצִינָא פירוש קושיא אחת בסודות אלו שדבר בם זה החכם עתה וזה שבעה שנים שלא היה יכול לרדת לעומק הסוד למשכח ליה פתרי ולתרצה ולאו משום דנפישי מיא אלא משום דרדיפי מיא כלומר לאו משום דתירוץ הקושיא תלוי בהקדמות רבים של הסודות ולכך לא מצא לה התירוץ אלא משום דרדיפי מיא כי הקדמה של הסוד הזה עמוקה מאד והיא מדברת בענין זמן הקטנות.
וכמו ענין סוד התוספתא המדברת בקריעת ים סוף שכתב רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל (שער הכוונות דרושי הפסח דרוש יב דף פו) וזה לשונו: ובזה יתבאר לך לשון מאמר אחד מספר הזוהר (בפרשת בשלח דף נב) בענין קריעת ים סוף בפסוק מַה תִּצְעַק אֵלָי (שמות יד, טו) שאמר שם רשב"י ע"ה בְּהַאי מִלָּה לָא תִּשְׁאַל וְלָא תְּנַסֶּה אֶת ה'! ובודאי שביאור מאמר הזה עמוק מאד כיון שמצינו לרשב"י ע"ה שהפליג בהסתרת סודו ואמר 'בְּהַאי מִלָּה לָא תִּשְׁאַל' וביום אשר מורי ז"ל ביאר לנו המאמר הזה היינו יושבים בשדה תחת האילנות ועבר עליו עורב אחד צועק וקורא כדרכו, ומורי ז"ל ענה ואמר אחריו ברוך דיין האמת! ושאלתי את פיו ואמר כי אמר לו העורב ההוא לפי שגילה הסוד הזה לכל בני האדם בפרהסייא לכן נענש בעת ההיא בבית דין של מעלה וגזרו עליו שימות בנו הקטן ותכף הלך לביתו ובנו היה מטייל בחצר ובאותה הלילה חלה את חליו ומת אחר שלש ימים רחמנא לצלן!
והטעם שנענש מורי ז"ל בביאור מאמר זה וכמו שהזכיר רשב"י ע"ה עצמו שאמר 'בְּהַאי מִלָּה לָא תִּשְׁאַל' הענין הוא כי הנה נודע שאין החיצונים נאחזין אלא במוחין של קטנות שהם דינין תקיפין ובהיות האדם מתעסק בסודות התורה אם יהיה בענין זמן הגדלות העליון או בשאר דרוש חכמת האמת שהם עניינים למעלה אין לאדם כל כך סכנה כמו בזמן שעוסק בסודות זמן הקטנות כי בהתעסקו בהם הנה החיצונים מתעוררים בהם ומתאחזין שם ומזכירין עונותיו של האדם המתעסק בהם וכו' ולכן הסוד הזה צריך להעלימו אם מפאת עצמו ואם מפני שאין אנחנו יודעים אמיתתו אפילו גרגיר של חרדל מן הדרוש ההוא עד כאן לשונו.
ובזה מובן היטב מה שאמר מִשּׁוּם דִּרְדִיפֵי מַיָּא שיש רודפים לאדם במים זה ולכך הזהירתם בת קול שלא יאריכו בו לרדת לעומקא.
וְאָמַר רַב אַשִׁי: הַהוּא, 'זִיז־שַׁדַּי' הוּא פירוש אותו החכם שדמהו רבה בר בר חנה לצפירתא שהיה חכם גדול שיודע להלביש סודות עמוקים בדברים פשוטים בדרך חידה ומשל ודאי הוא היה בחינת היסוד שהוא בחינת שם שד־י כי כל צדיק שהוא בחינת היסוד יש לו השגה גדולה בסודות התורה כנודע ולזה אמר וְזִיז שַׁדַּ־י עִמָּדִי (תהלים נ, יא) כלומר במחיצתי שזוכה להתגלות לו רזין עלאין דעולמות העליונים.

זִימְנָא חֲדָא הֲוָה אַזְלִינָן בְּמִדְבָּרָא, וַחֲזִינָן הַנֵי אַוְזֵי דִּשְׁמִיטָן גַּדְפַיְהוּ מִשַּׁמְנַיְהוּ, וְקָא נַגְדֵי נַחֲלֵי דְּמַשְׁחָא מִתּוּתַיְהוּ. נראה לי בס"ד כשהיה הולך להתבודד במדברות עם החכמים העוסקים בחכמת האמת ראה שתי נשמות של שני צדיקים שנפטרו ונדמו לו בדמות אַוְזֵי והוא הכיר בהם שהם שני צדיקים הידועים לו שהיה יודע אותם שהיו מאותם צדיקים גדולי הדורות כרבי חנינא בן דוסא וחביריו אשר כל העולם היה נזון בזכותם והם מסתפקים במועט בתכלית שאוכלים כדי חיותם ואין נהנים מן המותרות.
וידוע דהמותרות נרמזים בנוצות ושערות שהם מותרות הגוף וידוע כל אדם שהוא שמן בתורה ובמצות הוא מושך ידו מן המותרות ותהיה הנאתו מועטת בהן ביותר מחמת שהתורה מזככת החומר שלו ולזה אמר דִּשְׁמִיטָן גַּדְפַיְהוּ רמז להנאת המותרות מִשַּׁמְנַיְהוּ בתורה ומצות שבהם תהיה קדושת הנפש מרובה ומחמת מיעוט הנאתם במותרות לכך הֲווּ נַגְדֵי נַחֲלֵי דְּמַשְׁחָא מִתּוּתַיְהוּ כלומר שהיו נמשכין צינורות של שפע לעולם מתחת הצינור שלהם וכמו שאמרו בגמרא כל העולם כולו ניזון בשביל חנינה בני מפני שחנינה בני די. לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת שמסתפק במועט ואינו נהנה מן המותרות כלל.
ושאלם אִית לִי מִנַּיְכוּ חֶלְקָא לְעָלְמָא דְּאַתִּי כלומר אם אזכה ליקח חלק בעולם הבא אצל חלקים שלכם שאזכה למחיצתכם חֲדָא דַּלְיָא לִי אַטְמָא רצונו לומר ירך שלה שרמזה לו אם תשתדל בתיקון פגם הירך תזכה להיות לך חלק במחיצתינו וַחֲדָא דַּלְיָא לִי גַּדְפָא רצונו לומר כנף והוא כנף הימין הרומז לחסד לרמוז לו אם תהיה משתדל להרבות חסד בעולם או כנף שמאל שהוא רומז לגבורה לרמוז לו אם תעשה תיקון ומיתוק הגבורה כראוי אז יהיה לך חלק במחיצתינו. ואמר לו רבי אלעזר עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִתֵּן עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין במה שהם מתרשלים בתקונים אלו שהוא תיקון פגם הירך וגם מעשה החסד יותר משאר כל תיקונים ועניינים.

זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָאַזְלִינָן בְּמִדְבָּרָא, וְאִתְלַּוִי בַּהֲדָן הַהוּא טַיְעָא דַּהֲוָה שָׁקִיל עַפְרָא וּמוֹרַח לֵיהּ. זאת המעשה אפשר להיות במציאות ולכן לא פרשתי בה רמז כי ידוע כי הראשונים היה להם הרגשה בחוש הריח דבר נפלא וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על החוי וכיוצא.
ומה שאמר לְדוּכְתָּא פְּלָן הרגשתו היתה מכח האוירים הנמצאים בדוכתא פלן ודוכתא פלן, דיש מקום אוירו חם או קר ויש אוירו יבש או לח ויש זך או עכור ויש בזה כמה מדרגות וכל זה ניכר מן ריח העפר הקרוב לאותו אויר אפילו רחוק עשרה פרסאות או יותר. גם יש בזה חכמה נפלאה להרגיש מן ריח העפר על מקור המים שיוכל לידע במקום שמריח כמה הוא רחוק מן מוצא ומקור המים דאפילו אם ישאו את העפר מן קרקע שלו ויוליכו אותו למקום אחר נשאר באותו עפר כח הריח ההוא שיוכל לשער בו כמה היא הרחקתו מן המים ולכן כאשר הריח באותו עפר שלקחו מקרקעו בראשונה אמר להם רחוק שמונה פרסאות והם הצניעו אותו עפר אצלם וכשהלכו עוד שיעור חמשה פרסאות חזרו ונתנו לו אותו עפר ואמר לו רחוק שלשה פרסאות.
ונראה דההוא טייעא היה מן עשרת השבטים היושבים במדבר הגדול וצד אחד של המדבר הוא דבוק עם ערי גינא וצד אחד סמוך לערי תימן שהם ערי יאמ"ן וגם סמוך לו מדבר שהלכו בו ישראל וגם סמוך להר סיני ועיר גיד"א ומק"א וכיוצא.

תָּא וְאַחְוִי לָךְ מֵתֵי מִדְבָּר. גם דבר זה אפשר להיות במציאות.
ומה שאמר עַיִּיל טַיְּעָא תּוּתֵי בִּירְכֵּיהּ כִּי רָכִיב גַּמְלָא וּזְקִיפָא רוּמְחֵיהּ וְלָא נָגַע בֵּיהּ, נראה לי דלא עייל ממש אלא דרך השערה נקיט שהוא משער אי הוה עייל טייעא כי רכיב גמלא וזקיפה רומחיה לא הוה נגע ביה ואפשר לומר דהשערה זו לאו בדקדוק אתמר אלא נקיט לה בלשון גוזמא על דרך מה שאמר הכתוב עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם (דברים א, כח) וכן וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם (מלכים א' א, מ) ואפשר נמי לומר דלא כולהו מתי מדבר הוי ארוכים כל כך אלא נזדמן לו אחד לפניו שהיה ארוך מאד כל כך.