דף עה - א
ב. כי אתא רב דימי מארץ ישראל, אמר בשם רבי יונתן: עתיד המלאך גבריאל לעשות קניגיא עם הלויתן [לעתיד לבא, יערוך גבריאל מלחמה עם הלויתן, לצודו בחכה ובחבל].
שנאמר [איוב מ ו, כה]: "ויען ה' את איוב מן סערה ויאמר ... ה"תמשוך [1] לויתן בחכה, ובחבל תשקיע לשונו" [הקדוש ברוך הוא שאל את איוב וכי אתה יכול לערוך ציד מלחמה עם הלויתן]!?
משמע, שהלויתן עומד לציד זה, אלא שאיוב אינו יכול לעשותו, ומי עתיד לעשות עמו קניגיא? - המלאך גבריאל. [2]
ואלמלא [אם לא] היה הקדוש ברוך הוא עוזרו לגבריאל, אין יכול לו, לנצחו.
כשם שנאמר ב"בהמות" [איוב מ יט]: "העושו יגש חרבו", שלרוב חזקו וגבורתו אין מי שיוכל לנצחו, אלא ה' אשר עשאו, הוא בעצמו יגיש אליו חרבו להכותו נפש.
כך גם את הלויתן, שהוא גדול וחזק מן ה"בהמות", [3] אי אפשר לשום בריה לנצחו, ואף שגבריאל עושה עמו קניגיא, לא יוכל לנצחו אלא בעזרתו של הקדוש ברוך הוא.
ג. כי אתא רב דימי מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן: בשעה שהלויתן רעב, [4] הוא מוציא הבל מפיו ומרתיח כל מימות שבמצולה.
שנאמר [איוב מא כג]: "ירתיח כסיר מצולה", כסיר קטן העומד אצל האש שהוא מעלה רתיחות תכופות ורצופות, כך הלויתן מרתיח את המצולה שהיא גדולה ועמוקה. [5]
ואלמלא היה הלויתן מכניס את ראשו לגן עדן, ריחו [6] כל כך קשה עד שאין כל בריה יכולה לעמוד בריחו.
ומנין שהלויתן מכניס את ראשו לגן עדן? שנאמר [שם]: "ירתיח כסיר מצולה, ים ישים כמרקחה", שהיות והלויתן הכניס את ראשו לגן עדן וקלט את ריחו, על כן נעשה הים כמרקחת של בשמים, על ידי הלויתן שמרתיח את מימיו. [7]
ובשעה שהלויתן צמא, [8] הרי הוא שותה מים מן הים ועושה תלמים תלמים, חפירות עמוקות בים, שנראות כתלמים של חרישה, שנאמר [שם כד]: "אחריו יאיר נתיב", אחרי שתייתו של הלויתן מאיר נתיב הים, התלם שנוצר על ידו. [9]
אמר רב אחא בר יעקב: אין התהום חוזר לאיתנו, מרוב המים שחסרו, עד שבעים שנה שנאמר [שם] "יחשוב תהום לשיבה", והרי אין "שיבה" פחותה משבעים שנה. [10] שלש מימרות שאמר רבה בשם רבי יוחנן בשכר הצדיקים לעתיד לבא: א. אמר רבה [11] אמר רבי יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן. [12] שנאמר על הלויתן [שם מ ל]: "יכרו עליו חברים".
ואין "כרה" אלא סעודה, שנאמר [מלכים ב ו כג]: "ויכרה להם כרה גדולה ויאכלו וישתו".
ואין "חברים" אלא תלמידי חכמים, [13] שנאמר [שיר השירים ח יג]: היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני".
וכך אמר הכתוב: "יכרו", יסעדו, "עליו", על בשרו, "חברים", תלמידי חכמים וצדיקים.
והשאר, שארית בשרו של הלויתן, מחלקין אותו ועושין בו סחורה בשוקי ירושלים, [14] שנאמר [שם]: "יחצוהו בין כנענים", יחלקו את בשרו בין "כנענים" - סוחרים.
והרי אין "כנענים" אלא תגרים וסוחרים, שנאמר [הושע יב ח]: "כנען בידו מאזני מרמה לעשק אהב" ותרגומו: "לא תהויין כתגרין, דבידיהון מוזנון דנכל, למינס רחמין".
ואיבעית אימא: אין "כנענים" אלא תגרים, מהכא [ישעיה כג ח]: "אשר סוחריה שרים, כנעניה נכבדי ארץ"
ב. ואמר רבה אמר רבי יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סוכה, גג מלמעלה וארבע דפנות, [15] לצדיקים, מעורו של לויתן, שנאמר על הלויתן [איוב מ לא]: "התמלא בסוכות עורו".
ולא כל אחד זוכה לסוכה מעורו של לויתן, ואכן, מי שזכה במעלת תורתו ומעשיו - עושין לו סוכה מעורו של לויתן.
אבל מי שלא זכה כל כך, עושין לו צלצל, צל בעלמא - סיכוך בלא מחיצות, שנאמר [שם]: ובצלצל דגים ראשו", לראשו יהיה צל עור הדג הגדול - לויתן.
ואף ב"צלצל" אין כל אחד זוכה, מי שאכן זכה בכך, עושין לו, על כל פנים, צלצל מעורו של לויתן.
ומי שלא זכה כל כך, עושין לו מעורו של הלויתן ענק, תכשיט סביב הצואר, שנאמר על התורה והמוסר [משלי א ט]: "כי לוית חן הם לראשך, וענקים לגרגרותיך". [16]
ואף בענק מעורו של לויתן אין כל אחד זוכה, אלא מי שזכה וראוי הוא לכך, עושין לו ענק.
ומי שלא זכה כל כך, עושין לו קמיע, דבר מועט שקושרו לתלות בצוארו כמין קמיע, שנאמר [איוב מ כט]: "ותקשרנו לנערותיך". [17]
והשאר, שארית עורו של לויתן, פורסו הקדוש ברוך הוא על חומות ירושלים, וזיוו של העור מבהיק מסוף העולם ועד סופו. 17* שנאמר [ישעיה ס א - ג]: "קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה. והלכו גוים לאורך, [18] ומלכים לנוגה זרחך".
אמר הנביא בנבואת העתיד לכנסת ישראל [ישעיה נד יא - יב]: "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים. ושמתי כדכד שמשותיך, ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ".
אמר רבי שמואל בר נחמני: פליגי, נחלקו תרי מלאכי ברקיעא, ממה יהיו האבנים של חומות ירושלים [19] לעתיד לבא.
ומי הם שני המלאכים שנחלקו בדבר? - גבריאל ומיכאל. [20]
ואמרי לה, יש אומרים: תרי אמוראי במערבא [ארץ ישראל] הם שנחלקו בדבר זה, ומאן אינון אותם אמוראים? יהודה וחזקיה בני רבי חייא.
חד מהם [מן המלאכים, ואמרי לה: חד מן האמוראים], אמר: אבני חומות ירושלים יהיו לעתיד לבא מאבן טובה שנקראת "שוהם".
וחד מהם אמר: אבני חומות ירושלים יהיו לעתיד לבא מאבן טובה שנקראת "ישפה".
אמר להו הקדוש ברוך הוא: להוי כדין וכדין. הן כדברי זה והן כדברי זה.
וזהו שאמר הכתוב: "ושמתי כדכד שמשותיך" "כדכד" נוטריקון כדין וכדין, כדברי שניהם יהיה, וחומת ירושלים תבנה מ"שוהם" ומ"ישפה". [21]
ואף על פי שמקרא זה קדם הרבה לבניו של רבי חייא, כך נתנבא ישעיה: חומת ירושלים עתידה להבנות כדברי כל המפרשים. [22]
ומהו שאמר הכתוב [שם]: "ושעריך לאבני אקדח"?
כי הא דיתיב רבי יוחנן, וקא דריש: עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות שהם באורך שלשים אמה על רוחב שלשים אמה וחוקק בהן חקק ברוחב עשר אמות על גובה עשרים אמות כשיעור פתחו של היכל, [23] ומעמידן בשערי ירושלים. לגלג עליו אותו תלמיד ושאלו: הרי השתא אפילו כגודלה של ביעתא דציצלא [שם עוף קטן] לא משכחינן אבנים טובות ומרגליות.
וכי אטו לעתיד לבא כולי האי, אבנים טובות ומרגליות כל כך גדולות משכחינן!?
לימים, לאחר זמן, הפליגה ספינתו של אותו תלמיד בים, וחזא, ראה שם, מלאכי השרת דיתבי וקא מינסרי [מנסרים] אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים אמה, וחקוק בהן עשר אמות רוחב, ברום [גובה] עשרים אמה.
אמר להו, שאל התלמיד את מלאכי השרת: הני אבנים טובות ומרגליות שאתם מנסרים, למאן, למי הם מיועדים?
אמרו ליה מלאכי השרת: שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים, כדברי רבי יוחנן.
אתא אותו תלמיד לקמיה דרבי יוחנן. אמר ליה התלמיד לרבו: דרוש רבי, לך נאה לדרוש, כאשר אמרת - כן ראיתי.
אמר לו רבי יוחנן: ריקא [אדם ריק] וכי אלמלא ראית בעיניך לא האמנת!?
אם כן, מלגלג על דברי חכמים אתה! [24]
נתן רבי יוחנן עיניו בו ונעשה אותו תלמיד גל של עצמות, כמת שנרקב בשרו ונפל ממנו מזמן רב, ולא נשאר ממנו אלא גל של עצמות. [25]
מיתיבי מברייתא על דברי רבי יוחנן שאמר שגבהם של שערי ירושלים יהיה רק עשרים אמה:
נאמר בתורה [ויקרא כו יג]: "ואולך אתכם קוממיות", ומה הוא "קוממיות"? [26] קודם שחטא אדם הראשון, היה גובהו מן הארץ עד לרקיע, ואחר שסרח מיעט הקדוש ברוך הוא את גבהו והעמידו על מאה אמה.
רבי מאיר אומר: מאתים אמה תהיה קומתם, כשתי קומות של אדם הראשון, שהרי כך משמעות לשון "קוממיות" בשני ממי"ן - שתי קומות. [27]
רבי יהודה אומר: מלמד שמאה אמה תהיה קומתם, כנגד היכל וכתליו, שהיה גובה כל ההיכל עם תקרתו ועלייתו מאה אמה.
ומנין שלעתיד לבא תהיה קומתם כהיכל?
שהרי נאמר [תהילים קמד יב]: "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל", מה היכל מאה אמה אף בנינו ובנותינו יהיו גבוהים מאה אמה,
ועתה תיקשי לרבי יוחנן: היאך יכנסו לירושלים בפתח של עשרים אמה בלבד, הלא יהיו גבוהים מאה ומאתים אמה ואי אפשר להם להכנס בשער נמוך כל כך!?
ומשנינן: אכן, שערי ירושלים יהיו גבוהים לעתיד לבא כפי הראוי למדת קומתם של ישראל, וכי קאמר רבי יוחנן: עשר אמות רוחב על רום עשרים, לכווי דבי זיקא, לחלונות העשויין לאויר, [28] ועל חלונות החומה אמר הכתוב "ושעריך לאבני אקדח".
ג. ואמר רבה אמר רבי יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק.
שנאמר [ישעיה ד ה - ו]: "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה. וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר".
"ענן יומם" - חופה אחת.
"ועשן" - חופה שניה.
"ונוגה" - חופה שלישית.
"אש" - חופה רביעית.
"להבה" - חופה חמישית.
"חופה" - חופה שישית.
"וסוכה תהיה לצל יומם" - חופה שביעית. [29] ומה שאמר הכתוב: "כי על כל כבוד חופה", מלמד שאין שכרם של כל הצדיקים שוה, אלא כל אחד ואחד עושה לו הקדוש ברוך הוא חופה לפי כבודו. [30]
ותמהינן: עשן בחופה למה, מה צורך יש בו!?
אמר, פירש, רבי חנינא: שכל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעולם הזה, ואינו רוצה להנות אותו מנכסיו, מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא.
ותמהינן: אש בחופה למה, מה צורך יש בה!? אמר, פירש, רבי חנינא: מלמד שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו, הקטן נכוה מחופתו של חבירו הגדול ממנו, [31] אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. [32]
כיוצא בדבר זה, אתה אומר במשה ויהושע.
נאמר [במדבר כז יח - כ]: "ויאמר ה' אל משה, קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו. והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וציויתה אותו לעיניהם. ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל".
וממה שאמר הכתוב: "ונתתה מהודך עליו" ולא אמר ונתת הודך עליו, משמע: "מהודך" ולא כל הודך.
זקנים שבאותו הדור, שהכירו את מעלתו של משה ואת מעלתו של יהושע, אמרו: פני משה הרי הם כפני, כאורה של החמה, ואילו פני יהושע אינם אלא כפני הלבנה.
אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, שבזמן מועט נתמעט הכבוד כל כך, שהרי יהושע הוא נביא ומלך כמשה, ולא יכול להגיע לכבודו. [33]
אמר רבי חמא ברבי חנינא: עשר חופות עשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בגן עדן.
שנאמר [יחזקאל כח יג]: [34] "בעדן גן אלהים היית, כל אבן יקרה מסוכתך, אודם פטדה ויהלום תרשיש שוהם וישפה ספיר נופך וברקת וזהב".
והרי אמר הכתוב "כלל": "כל אבן יקרה מסוכתך", ואחר כך פירט ומנה עשרה מינים של אבנים יקרות מאודם ועד זהב, נמצאת למד: עשר חופות עשה הקדוש ברוך לאדם הראשון בגן עדן.
מר זוטרא אמר: אחת עשרה [35] חופות עשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בגן עדן, שנאמר: "כל אבן יקרה", ואין כאן "כלל" שבאים אחריו פרטי הכלל, אלא אף זו חופה בפני עצמה, ועם מה שמנה הכתוב מאודם עד זהב, נמצאו אחת עשרה חופות לאדם הראשון.
אמר רבי יוחנן: חופותיו של אדם הראשון היו חשובות מאוד, והגרוע ביותר שבין כולן, בין החומרים מהם נעשו החופות, הוא זהב, וראייה לכך - דהא קא חשיב ליה, לזהב, לבסוף, אחר כל שאר החופות, משמע שהוא הגרוע שבכולן, וממה שחופת הזהב היתה החופה הפחותה ביותר מכל חופותיו של אדם הראשון, יש ללמוד על חשיבותן וערכן המיוחד של שאר חופותיו, שהוזכרו לפני חופת הזהב. [36]
פרשה זו שביחזקאל, בה הוזכרו חופותיו של אדם הראשון, תוכחה היא לחירם מלך צור שנתגאה ועשה את עצמו "אלוה". [37]
ודנה הגמרא: מאי "מלאכת תופיך ונקביך בך ביום הבראך כוננו", שנאמר בסיפא של אותו מקרא המדבר בחופות כבודו של אדם הראשון?
אמר רב יהודה אמר רב: אמר לו הקדוש ברוך הוא לחירם מלך צור: כשבראתי את עולמי, בך נסתכלתי וידעתי שאתה עתיד למרוד בי ולעשות את עצמך "אלוה", ועל כן בראתי נקבים נקבים באדם שמוציאים ריעי. [38] ו"ביום הבראך", באותו יום שנתתי אל לבי שתהיה נברא, כבר "כוננו" הנקבים שבאדם, שהם כתוף שהוא חלול ומנוקב, [39] והיה עליך להתבונן בחסרונך ולא להתגאות.
ואיכא דאמרי: "מלאכת תופיך ונקביך בך" שאמר הקדוש ברוך הוא לחירם מלך צור, מלאכת הקבר היא, שהוא חלול כמו תוף, [40]
הערות
[1] בפסוק נאמר "תמשוך" בלא ה"א, וכן היא גירסת "עין יעקב".
[2] כתב הריטב"א: עתיד גבריאל לעשות קניגיא - דהיינו מלחמה עם לויתן עם שר אדום, כדכתיב [ישעיה סג א]: "מי זה בא מאדום" והקדוש ברוך הוא עתיד להפיל שרו וכו'. וראה מה שכתב הרשב"א בחידושי אגדות.
[3] מהרש"א. [לפי זה מיושב מדוע לעיל לגבי קרא ד"יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו" הקשתה הגמרא: האי בבהמות בהררי אלף כתיב, ולא למדנו לויתן מבהמות, ואילו כאן למדה הגמרא לויתן מבהמות. ראה שם במהרש"א].
[4] כתב ב"בן יהוידע": נראה דלויתן אינו אוכל בכל יום, אלא אחת בשמיטה או פעם ביובל, ונבראים לו דגים גדולים למאכלו. [ראה לעיל עג א אזילנא לפומיה דלויתן].
[5] רש"י. ובמהרש"א פירש: "רתיחה" שאמרו כאן היינו העלאת קצף. [כדלקמן פט ב: "במשורה" - שלא ירתיח].
[6] מתוך שיש לו הבל וחמימות הרבה יוצא ריח קשה - רשב"ם. [בפרקי דרבי אליעזר פרק א איתא שיש ריח קשה לאדם שלא אכל כמה ימים].
[7] כתב ב"בן יהוידע": נראה הכוונה שהלויתן מכניס את ראשו בתהום אשר מתחת לגן עדן, ונמצא תוקף ההבל יוצא ועולה באויר גן עדן שהוא מלא רוח טוב וריח טוב, ועל ידי כן מתמתק אותו הבל, ואחר שמתפשט ויצא משם אינו מזיק לבריות.
[8] כתב ב"בן יהוידע" זמן שתייתו בודאי הוא טפי משבעים שנה, דהא קאמר להלן דאין תהום הנחסר מכח שתייתו חוזר לאיתנו עד שבעים שנה, ומוכרח לומר שיש בין שתיה לשתיה טפי משבעים שנה, והוא בסוף הזמן מרגיש בצמא ושותה, ואז עושה תלמים בים.
[9] רבינו גרשום [וכן רש"י ואבן עזרא באיוב] מפרש "יאיר" - נראה, כי על ידי שתייתו נראים תלמים תלמים בים, והוא הנתיב אשר נראה בים, ובמהרש"א פירש "יאיר" מלשון ביקוע, כי בשתייתו הוא עושה תלמים וביקועים בנתיב הים.
[10] כדתנן באבות ה כא: בן שבעים לשיבה. כתב מהרש"א: מאמר זה בא להפליג את הבריאה על שם "מה רבו מעשיך ה"' כמו שכתב רשב"ם בריש פרקין. והרי כל שנותיו של אדם אינם אלא שבעים שנה, והלויתן בשתיה אחת עושה רושם בים כשיעור הזה, ואף על פי כן לא נברא אלא בשביל האדם, ולזה נסמך לו מאמרם עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים וכו'.
[11] גירסת "ילקוט שמעוני" כאן ובכל המימרות להלן [חוץ מן האחרונה]: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, כמו שמצינו בכל הש"ס שרבה בר בר חנה אמר מימרות בשמו של רבי יוחנן. ואף על גירסת אמר רבה אמר רבי יוחנן אין לתמוה, ראה מה שכתבו תוספות ביבמות עח א ד"ה חזיתיה.
[12] א. כתב הריטב"א: ענין לויתן שמרתיח לגן עדן וכי יעשו ממנו ישראל סעודה, הכל מובן מדברינו [שלויתן הוא אדום] כמו שנאמר [במדבר כד ח]: "יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם". ב. כתב הרשב"א [בפירושי אגדות הש"ס]: אל תרחיק להיות לצדיקים לעולם הבא סעודה כפשטי הדברים, שאין תכלית באותם הסעודות כוונת המאכל לצד מילוי הכרס ולהנאת הגרון, שאין זה עניין העולם הבא, אלא שכבר נודע שבקצת המאכל והמשתה יעוררו כוחות הגוף, ובהתעורר כוחות הגופניות יתעוררו ויתחזקו גם כן כוחות הנפש לאיזה עניין שיכון אליו האוכל להמשיכם ולהישירם אליו, לפי שהמאכל והמשתה סבות גדולות לשמחת הלב ולהרחיק העצבון והדאגה, ומן הידוע כי ברבות השמחה יתחזק הכח השכלי שיש בנפש, ויהיה יותר מוכן להשיג מושכלות. והוסיף הרשב"א: ואפשר שאותן המאכלים זכי הטבע מאד בתחלת הבריאה להיותם מרבים השכל בטבעם, כענין שכתוב [בראשית ג ו]: "ונחמד העץ להשכיל". ועם היותינו לוקחים הדברים כפשטן אל תקשה עלינו ממה שאמרו רבותינו ז"ל [ברכות יז א]: העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, לפי שאנו מאמינים שעולם הבא יכנסו בו הצדיקים בגופותיהם, ויהיו בו כענין משה בסיני, ואם תרצה לומר - כענין אליהו וחנוך שאמרו רבותינו ז"ל שנעשה בשרן כלפידי אש, וכל שפעולות הגוף מתחלפות מענין להפכו, על כל פנים רגע אחד יפריד בין הפעולה הראשונה לשנייה, ואם כן על כל פנים יהיה לפעולה הראשונה רגע שבה יושלם ניהוגה, ואחר יתחיל הניהוג השני החדש, ואולי אותה סעודה המעותדת לצדיקים לעתיד לבא תהיה סוף הזמן שנוהג בו ענין פעולות גופניות כמאכל ומשתה, ואחריה יתבטל מהם הניהוג ההוא, ויהיו יושבים ועטרותיהם בראשיהם מתעדנים מזיו השכינה. ג. וב"עין יעקב" הביא ב"חידושי גאונים" מאמר הזוהר הקדוש ראה שם באורך. [ובתוך הדברים איתא שם שאכילה ושתייה זו היא השגה שלימה, והובא שם קרא ד"ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" [שמות כג יא] וראה שם בתרגום שתירגם: "והוו חדן בקורבניהון דאתקבלו ברעוא כאילו אכלין ושתן"]. בספר אבן שלמה [פרק יא אות יא] כתב: "סעודת לויתן" הוא הדעת אשר תתרבה בארץ שהוא השמחה הגדולה שאין למעלה הימנה, וכן משה רבינו ע"ה נקרא "לויתן" ועל זה נאמר [תהילים קד כו]: "יצרת לשחק" והוא השעשוע של הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים שמחדש להם התורה, וכמו שכתוב [שמות כד יא]: "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו", והראיה היא ההשגה והוא האור הגנוז לצדיקים, ויהיה פנימיות התורה בהתגלות כמו עכשיו פשוטו של תורה, ועל כן יהיה חירות מכל המקטרגים, וכמו שכתוב [ישעיה יא ט]: "לא ירעו ולא ישחיתו" וגו' "כי מלאה הארץ דעה" וגו' וכן "יין המשומר" הוא סודות התורה שיתגלו על ידי משה, ועל אותו הזמן נאמר [תהלים קד לא]: "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו". ובביאור הגר"א לאיוב ג כא כתב: ענין תענוג עולם הבא יהיה נוסף בכל עת מתוספת השגת אלוקותו יתברך ועומק תורתו לבלי קץ, ובכל פעם נוסיף דעת לדעת אותו יותר ויותר ותתגבר תשוקת הנפש להתדבק בו יתברך, ותהיה עודפת והולכת רגע אחר רגע, והוא אשר קראו חז"ל "סעודת לויתן" וביאורו: לויתן עניין "דבקות" כמו שנאמר [משלי א ט]: "לוית חן".
[13] א. המהרש"א הביא כאן את דברי הרמב"ם [בפירוש המשניות לדמאי פרק ב משנה ג]: "חבר" נקרא תלמיד חכם, וכן יקראו לתלמידי חכמים "חברים", ואולי נקראו בזה השם כי חברתם נאמנה, כי היא חברה לשם שמים. ב. בתרגום ובפירוש אבן עזרא שם פירשו "חברים" - תלמידי חכמים. [אמנם ברש"י ובמדרש רבה פירשו דהיינו מלאכי השרת]. והנה לעיל אמרו שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות סעודה ל"צדיקים" והכא קאמר "תלמידי חכמים" משמע דצדיק היינו תלמיד חכם. [וראה עוד בר"ן קידושין לג א שכתב לענין קימה לפני תלמיד חכם: שלא ציוותה התורה בחכם אלא מפני שהחכמה מביאה לידי מעשים, אלא שלא פירשה תורה במעשה כמו שפירשה בחכמה, לפי שאין הכשר המעשה גלוי כמו שיתרון הכשר החכמה נראה לכל, על כן מי שהוא מוחזק כבעל מעשים ואין ספק בעניינו כרב יחזקאל (ראה שם לג ב) עומדין מפניו. ולדעת הרמב"ן רב יחזקאל היה זקן על כן קמו לפניו ולא מחמת מעשיו דלא אשכחן קימה מפני בעל מעשים].
[14] א. כתב מהרש"א: דקדק לומר בשוקי ירושלים, כי לא יהיו אוכלים את בשרו רק במקום קדוש תוך חומות ירושלים כשאר קדשים קלים, ורוב הקונים שם בשוקי ירושלים דבר מאכל הוא ממעות מעשר שני שהוא קודש שאי אפשר להוציא רק בדבר מאכל תוך חומות ירושלים. ב. כתב ב"בן יהוידע": הצדיקים שיעשה להם הקדוש ברוך הוא סעודה מבשרו של לויתן הם החכמים בעלי תורה, וגם בעלי מצות שהחזיקו ביד עמלי תורה. ואחר שהם שבעים מחלקים את הנשאר מן הבשר לשאר אנשים מישראל שהם היו המון העם. ואמר שעושים בו "סחורה", אין הכוונה שמוכרים אותו בדמים חס ושלום, אלא מפני שהאוכל מבשר לויתן מתחכם, על דרך שאמרו חז"ל גבי מן היורד מן השמים, וכיון דאוכלים אותו, המון העם מתחכמים בתורה ומקבלים שכר על השגתם בתורה, ואז הצדיקים אשר נתנו להם הבשר הזה בטובת עין חולקים עמהם בשכר התוספות שנוסף להם על ידי הבשר שנתנו להם, ולזה קרי ליה סחורה, כי מוכרח שיהיו המון העם שאכלו הבשר הזה להיות להם תוספת ויתרון מאד על מה שהיו, ובזה היתרון והתוספות חולקים בעלי הבשר. וב"תורת חיים" כתב: הסעודה תהיה בעדן גן אלהים שמה יאכלו תלמידי חכמים הצדיקים לפני האלהים מגופו של לויתן דהיינו בשרו שהוא אור צח אור בהיר יותר מעורו. אבל הסוחרים בעלי מעשים טובים אשר החזיקו בלומדי תורה לא יזכו למדריגה הגדולה הזאת לאכול מבשר לויתן לפני האלהים בגן עדן, אבל יזכו לאכול ממנו בשוקי ירושלים של עולם הבא:. והיינו דקאמר והשאר - מה שישאירו תלמידי חכמים מסעודתן, חולקים אותו ועושין בו סחורה בשוקי ירושלים, לפי שדרך הסוחרים כך הוא, לפעמים מקבלים דמי סחורה מיד על מנת להעמיד הסחורה ללוקח לזמן יריד פלוני, ככה הסוחרים שהחזיקו בלומדי תורה והוציאו ממונם בעולם הזה על מנת לקבל שכרן בעולם הבא עם תלמידי חכמים, צריכין תלמידי חכמים להעמיד ולהשלים להם סחורתן משכר העולם הבא ויחלקו להם ממותר בשר לויתן, ולכך קאמר ועושין בו סחורה, מיהו עיקר הסעודה לתלמידי חכמים דוקא הוא, כמו שאמר בהדיא: ואין חברים אלא תלמידי חכמים. [וכתב שם דמה שאמרו (פסחים נג ב): המטיל מלאי לתלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה, מטיל מלאי שאני שעיקר לימודו של התלמיד חכם על ידו הוא והוה ליה כיששכר וזבולון שעשו שותפות בהדי הדדי לכך אוכלים חלק כחלק, אבל מסייע בעלמא לא יזכה לסעודה גופה כי אם אל הנותר ממנה, וראה מה שהביא ה"תורת חיים" ראיה לדבריו מן הירושלמי במגילה]. וראה עוד בפירוש הרי"ף ו"עיון יעקב" על "עין יעקב".
[15] רשב"ם. [וראה ברש"ש שרצה לפרש: סוכה - גג, צלצל - חגורה].
[16] כתב מהרש"א: האי קרא ד"וענקים לגרגרותיך" לא כתיב בהאי עניינא, וקרא הוא בספר משלי, ורישיה דקרא: "כי לוית חן הם לראשך" דריש ליה תחת "ובצלצל דגים ראשו", אלא שהתלמוד קיצר הכא, ולא הזכיר רק סיפא דקרא: "וענקים לגרגרותיך". והוא כוונת הפייטן: "לקשור לוית צלצל דגתו" שהרכיב שני הכתובים שנדרשו על הגנת הראש שהוא המדרגה השניה.
[17] כתב מהרש"א: לפי שיש בעניין לימוד התורה ועשיית המצות ארבע מעלות, על כן נאמרו כאן ארבעה חילוקים בעניין עורו של לויתן: יש העושה לשמה, ויש עושה שלא לשמה רק לשם גמולו מאתו יתברך, ויש שלא לשמה רק גמול מאדם, ויש העושה כדי שיהיה נקרא רב וחשוב וכדי לקנטר. ולזה אמר: זכה שעושה לשמה עושין לו סוכה שהיא מצות סוכה לשמה. לא זכה רק לשלם גמול מאתו יתברך, אין עושין לו רק צל להגין על ראשו מיום הדין שלעתיד ולא סוכה לשמה. ואם לא זכה אף לזאת המדריגה רק שעושה לשם גאוה ותפארת לו שהוא נקרא רב נעשה לו ענק לגרגרותיו שאינו עשוי רק לתפארת ולחשיבות כפי כוונתו ומחשבתו. ואמר עוד לא זכה גם בזה רק למדרגה היותר פחות דהיינו לקבל גמול מאדם נעשה לו קמיע בעלמא שאין בו שום צורך רק לפי הדמיון כדאמרינן לענין שבת ולא בקמיע כו' [שבת ס א].
[18] דריש "לאורך" כמו "לעורך" בעי"ן שהוא מתחלף אל"ף בעי"ן [שהם קרובים בלשון, ומצינו בכמה מקומות שמחליפים אותיות שמוצאתן אחד זו בזו, וכן הכא אותיות אחה"ע קרובות זו לזו] - מהרש"א.
[19] "שמשותיך" היינו חומותיך - רשב"ם, וראה במהרש"א.
[20] ואליהו הוא שגילה לחכמי הש"ס את מחלוקתם של המלאכים - תוספות. ב"עין יעקב" יש גירסא: פליגי ביה תרי אמוראי בארעא יהודה וחזקיה בניו של רבי חייא ותרי מלאכי ברקיעא מיכאל וגבריאל. ותמה ב"בן יהוידע": איך הקדים יהודה וחזקיה למיכאל וגבריאל! ? ותירץ: להודיע דהמלאכים הוו פליגי בזה אחר דאפליגו תרי אמוראי בארעא.
[21] רשב"ם. וראה במהרש"א שאבנים אלו [שוהם וישפה] הם בטור הרביעי של אבני החושן כנגד אור הגאולה הרביעית, והם אבני יוסף ובנימין, כי בגאולה הרביעית יהיה תחילה אור ישראל על ידי משיח בן יוסף, ואורו של ירושלים שהיא בחלקו של בנימין. ובתוספות פירשו: כדין וכדין היינו פוך וספיר, כי לעיל מינה [פסוק יא] נאמר: "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים" ועל זה נתנבא ישעיה [בפסוק יב]: "ושמתי כדכד שמשותיך", כלומר: שמשותיך יהיו כדין וכדין היינו פוך וספיר דלעיל.
[22] רשב"ם. [ויש שפירשו דברי רשב"ם כך: אין לתמוה איך יתכן שהנביא התייחס אל דברי האמוראים, כי הנביא התייחס באופן כללי לכל הביאורים שיאמרו בזה וראה בפירוש הרי"ף על "עין יעקב". וצריך לומר שהגמרא היא שפירשה כך את דברי הנביא, אבל בני רבי חייא סברו שאבנים אלו יהיו או של שוהם או של ישפה]. ובריטב"א כתב: איפליגו בה תרי מלאכי ברקיע, פירוש: בשעה שבא מראה הנבואה ההיא לנביא, זה אומר כדין וזה אומר כדין, אמר הקדוש ברוך הוא תהוי כדין וכדין - אז אמר הנביא "ושמתי כדכוד שמשותיך" כלומר כדין וכדין. וראה עוד במהר"ל.
[23] מהרש"א, ראה שם.
[24] משמעות הדברים היא שמעיקרא, כאשר לגלג עליו אותו תלמיד, לא הקפיד עליו רבי יוחנן [ראה עוד שבת ל ב] ופירשו האחרונים בטעם הדבר כי מתחילה תלה רבי יוחנן את דברי תלמידו בכסילות וחסרון הבנה, ולא באפיקורסות וחוסר אמונה, אבל כאשר בא התלמיד ואמר לרבו ראוי אתה לדרוש היות ואני ראיתי בעיני, הוכיח סופו על תחילתו שליגלוגו מתחילה נבע מחמת אפיקורסות ועל כן הקפיד עליו רבי יוחנן והענישו. וכך אמרו ב"ילקוט שמעוני": הוה תמן חד אפיקורוס, אמר: אפילו כהדא ביעתא דשפנינא לית אנן משכחין והדין יתיב הכדין, עם שהוא מפרש בים הגדול שקעה ספינתו בים וירד לעמקי תהום וראה מלאכי השרת כו' אמר לו סבא סבא כל מה דאת יכיל למגלג [לשון סיפור דברים] גלוג למשבחא שבח, דאלולא חמון עיני לא הוינא מהימנא, אמר ליה ואילו לא חמון עינך לא הויתא מהימנא למילי דאורייתא, תלא עינוי ואסתכל ביה מיד נעשה גל של עצמות. [וראה עוד שם מעשה בחסיד אחד כו'].
[25] רש"י שבת לד א, ראה במהרש"א.
[26] בפשוטו מקרא זה מדבר על יציאת מצרים, וניסי יציאת מצרים הם ראייה על העתיד לבא בגאולה האחרונה, ולפי זה יתפרש "קוממיות" - בקומה זקופה, וכן הוא בפירוש רש"י על התורה ופירוש אחד בתורת כהנים. אך כאן דרשו חז"ל שסיפא דקרא: "ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות" קאי על לעתיד לבא, ראה בפירוש המלבי"ם אות טז.
[27] רשב"ם. וראה במהרש"א ורש"ש.
[28] שתהיה הרוח מנשבת בהם - רבינו גרשום.
[29] רשב"ם. וברש"ש הקשה: איך יתכן שעשן שניתן לעונש, כדלקמן, ייחשבו בכלל חופות הכבוד! ? עוד הקשה: הרי "להבה" איננה חופה בפני עצמה, אלא הגדרה לחופת "אש" - שאיננה אש של גחלים אלא אש להבה! ? על כן פירש הרש"ש: הרי סיום המקרא הוא כך: "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר", אם כן אכניס תחתיהם "ולמחסה ולמסתור" שמלת "וסוכה" ברישא דקרא קאי גם עלייהו. וב"בן יהוידע" כתב: הנה ודאי אלו השבע חופות הם שבע מדרגות של אור גדול צח וזך ובהיר ונהיר מאד, ומה שאמר הכתוב עשן ואש ולהבה, אין הכוונה שהחופה תהיה מן עשן או אש או להבה, אלא לעולם החופה היא אור צח וזך, ומכנה את האור בשם עשן, או בשם אש או בשם להבה, ועל זה שואלת הגמרא עשן בחופה למה וכו'. ורבינו תם פירש: שבע החופות הם: א. ענן, ב. יומם - להאיר, ג. עשן - ליפרע ממי שצרות עין בו, ד. נוגה, ה. אש וקטן ממנו נכוה, ו. להבה ז. לילה - למנוחה ושינה - תוספות ישנים.
[30] בפשוטו, יש לפרש: לפי כבודו של כל צדיק וצדיק, לפי הכבוד המגיע לו על פי תורתו ומעשיו, אך המהרש"א פירש: "כבודו" - של הקדוש ברוך הוא, כי התלמידי חכמים הם העוסקים בעולם הזה בכבוד שמים, כמו שכתוב "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", ואמר כי כפי מה שנתגדל כבוד שמים על ידי תלמיד חכם בעולם הזה, תהיה החופה לאותו תלמיד חכם לעתיד.
[31] אין זה מטעם הקנאה אשר תפול רק בחסרי הדעת, אלא מפני ראותו עצמו חסר מן השלמות מדרגה שהיה יכול להשיגה כמו שהשיגה חברו - "מסילת ישרים" פרק ד.
[32] ראה במהרש"א שביטוי זה נאמר על מי שאין לו שום מעלה, כי אמנם כל אחד נכוה ממה שיש לחבירו שום דבר מצוה והוא אין לו, אבל בושה וכלימה שייכת במי שאין לו שום מעלה ומדריגה. [וכן במשה ויהושע, ראה שם]. וב"תורת חיים" פירש שהפרש המעלות שבין צדיק לצדיק הוא כל כך גדול עד שהבושה גדולה מאד, ראה שם. והגר"א [משלי יב ח] כתב: שלשה ענשים בגן עדן: א. הלומד לא לשמה רק על מנת לקבל פרס, יש לו חופה בגן עדן, אך הוא נכוה מחופתו של חבירו שלמד לשמה. ב. הלומד על מנת שיקרא רבי, והיינו בשביל כבוד, יתבייש שם מעצמו. ג. מי שלומד על מנת לקנטר, יתבזה שם מאחרים. וזהו שאמרו: מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חבירו, אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה, וזהו השלשה דינים: נכוה, בושה מעצמו וכלימה מאחרים.
[33] רשב"ם. וכתב ב"תורת חיים" שענין פני משה ופני יהושע הוא ביטוי לקרני ההוד להם הם זכו וקרני ההוד הם עיקר גדול להנהיג את ישראל, שעל ידם היו יכולים לסבול כל אחד לפי דעתו, ראה שם. [ובמהרש"א פירש מה שאמרו אוי לאותה בושה כו' בענין אחר, ראה שם. וב"חידושי גאונים" על עין יעקב בשם "בית אלקים"].
[34] מקרא זה נאמר לחירם מלך צור, שנתגאה ועשה את עצמו "אלוה", כדלקמן, וכך אמר לו יחזקאל הנביא בשליחותו של הקדוש ברוך הוא: וכי סבור אתה להיות כאדם הראשון שהיה בגן עדן והיו לו כל חופות הללו אודם פטדה וכו'.
[35] ענינו של מספר החופות, ראה בפירוש הריטב"א ובמהרש"א.
[36] כתב מהרש"א: כוונת מאמר זה להראות הפלגת עניין [חטאו של אדם הראשון], כי קודם החטא היה הזהב - הגרוע בעשר מעלות כבודו, ואילו אחרי החטא נחסר מכבודו אף הזהב, שהרי אמרו חז"ל שלא היה העולם ראוי להשתמש בזהב לולא בניין בית המקדש והמשכן.
[37] חירם מלך צור הוא ששלח ארזים לבנין בית המקדש הראשון, וזכה להאריך ימים כל זמן הבית, עד שנתגאה ואמר: אף שילוד אשה אני מכל מקום הריני חי וקיים לעולם, את כולם קברתי ואני חי, הרי "אל" אני. הוא בנה לעצמו בלב הים מבנה הדומה לשבעה רקיעים וישב ב"רקיע" העליון שבו, ואמר: מה הקדוש ברוך הוא מושבו בלב ימים ובשבעה רקיעים, אף אני כן. סופו של חירם היה שנבוכדנאצר מלך בבל הורידו מכסאו, השפיל אותו והרגו במיתה משונה מאד - "ילקוט שמעוני" יחזקאל כח. [ב"ילקוט" שם מובא בשם המדרש ובשם אבות דרבי נתן דעת אחרים האומרים שחירם מלך צור זכה ולא טעם טעם מיתה ונכנס חי לגן עדן].
[38] דבר זה מהוה סתירה ל"אלהות", ראה שמות ז טו: "לך אל פרעה הנה יוצא המימה" ופירש רש"י: לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה ואומר שאינו צריך לנקביו, ומשכים לנילוס ועושה שם צרכיו. ובריטב"א כתב: להראות חסרונו, ברא הקדוש ברוך הוא באדם הרבה מיני טינופות שאין כמותם בשאר בעלי חיים.
[39] רשב"ם. וכן תרגם יונתן: "בכן ראים לבך, ברם לא אסתכלת בפגרך דאתעביד חללין ונקבין דאינון צורכך דלא אפשר לך דתתקיים בלא בהון. " ורש"י ביחזקאל כתב: ועשיתי בך מלאכת תופים ונקבים רוח בקול זמר בתוף.
[40] רשב"ם. ומהרש"א כתב דגם לדעה זו "תופיך ונקביך" הם הנקבים שבגופו של אדם, ובהם עצמם האדם עלול לקבל את המיתה, כדאמרינן: "שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך. " וב"עץ יוסף" כתב על פי "מדרש רבה" [בראשית ט ה] ד"בעדן גן אלהים היית" קא דריש, אתה הוא שגרמת לאותו שבעדן שימות ו"היית" מלשון "ושנתו נהיתה עליו" [דניאל ב א] - אתה הכנעת את אותו שבגן עדן, שמת בשבילך - "יפה תואר". [וכעין זה בפירוש מהרז"ו שם].
עָתִיד גַּבְרִיאֵל לַעֲשׂוֹת קְנִיגְיָא עִם לִוְיָתָן (איוב מ, כה). נראה לי בס"ד הטעם שיהיה זה על ידי גבריאל, כי ידוע מה שאמר רבינו ז"ל (בשער מאמרי רבותינו ז"ל) כי גבריאל כשיורד לעולם הזה נגלה באש ובמים ולכן טס העולם בשתי טיסות (ברכות ד:), נמצא יש בו דין ורחמים וצידה זו של לויתן היא דין ללויתן ורחמים לישראל.
ונראה שנרמז כאן גבריאל כי אותיות גַּבְרִיאֵל בחלוף א"ת ב"ש הם רש"ג מת"ך ואותיות 'תמשך' הם בפסוק תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה (איוב מ, כה) ואותיות 'גר' נרמזים במלוי של תִּמְשֹׁךְ כזה תי"ו מ"ם שי"ן כ"ף ועולה המלוי עם כולל האותיות וכולל גימטריא ר"ג [203].
וְאִלְמָלֵא מַכְנִיס רֹאשׁוֹ לְגַן־עֵדֶן אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בְּרֵיחוֹ (איוב מא, כג). נראה הכונה מכניס ראשו בתהום אשר מתחת לגן עדן ונמצא תוקף ההבל יוצא ועולה באויר גן עדן שהיא מלא רוח טוב וריח טוב ועל ידי כך מתמתק אותו הבל ואחר שמתפשט ויוצא משם אינו מזיק לבריות.
ואומרו בְּשָׁעָה שֶׁלִּוְיָתָן רָעָב נראה דלויתן אינו אוכל בכל יום אלא אחת בשמטה או פעם ביובל ונברא לו דגים גדולים למאכלו, ברם זמן שתייתו בודאי הוא טפי משבעים שנה דהא קאמר אֵין תְּהוֹם הנחסר מכח שתייתו חוֹזֵר לְאֵיתָנוֹ עַד שִׁבְעִים שָׁנָה ומוכרח לומר שיש בין שתיה לשתיה טפי משבעים שנה והוא בסוף הזמן מרגיש בצמא ושותה ואז עוֹשֶׂה תְּלָמִים בַּיָּם.
עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים מִבְּשָׂרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן (איוב מ, ל). נראה הצדיקים האלה הם החכמים בעלי תורה וגם בעלי מצות שהחזיקו ביד עמלי תורה ואחר שהם שבעים מחלקים את הנשאר מן הבשר לשאר אנשים מישראל שהם היו המון העם.
ואמר שֶׁעוֹשִׂים בּוֹ סְחוֹרָה אין הכונה שמוכרים אותו בדמים ח"ו אלא מפני שהאוכל מבשר לויתן מתחכם על דרך שאמרו רבותינו ז"ל גבי מן היורד מן השמים וכיון דאוכלים אותו המון העם מתחכמים בתורה ומקבלים שכר על השגתם בתורה ואז הצדיקים אשר נתנו להם הבשר הזה בטובת עין חולקים עמהם בשכר התוספות שנוסף להם על ידי אכילת הבשר שנתנו להם ולזה קרי ליה סחורה כי מוכרח שיהיו המון העם שאכלו הבשר הזה להיות להם תוספת ויתרון מאד על מה שהיו ובזה היתרון והתוספות חולקים בעלי הבשר.
ונראה דקרי לה סְעוּדַת לִוְיָתָן, כי סְעוּדָה היא אותיות 'סוד ע"ה' ראשי תיבות עֵץ הַחַיִּים אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן (בראשית ב, ט) כי באכילה זו ישיגו סוד עץ החיים אשר בתוך הגן אשר לא זכה אליו אדם הראשון.
עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סֻכָּה לַצַּדִּיקִים מֵעוֹרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן (איוב מ, לא). הנה בדרוש יא"ר ציי"ט של עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] פרשתי בס"ד ענין ארבע חלוקות אלו של סוכה וצלצל וענק וקמיע, שיהיו לארבעה מדרגות בני אדם והוא כי לימוד הפרד"ס [פשט רמז דרש סוד] הוא כנגד ארבע אותיות שם הוי־ה ברוך הוא ומי שזוכה להשתדל גם בחלק הסוד יש בידו שם הוי־ה בשלימות שהם ארבע אותיות וקוצו של יו"ד למעלה לכן זוכה לסוכה שהיא ארבע רוחות וגג עליהם שהוא הסכך ובכל רוח שפונה אליו יראה אור העור מאיר לנגד עיניו ומי שלא טרח בלימוד הסוד גם כן כי אם רק עסק בשלשה בלבד לא יהיה לו הנאה של ראיה במנוחה כי עושין לו צלצל שהוא גג לבד שצריך לתלות עיניו עד שיהנה בראייתו ואם לא טרח אלא באחת שהוא הפשט בלבד יזכה לענק דוקא ואם גם בפשט לא טרח הרבה אלא דבר מועט יזכה לקמיע שהוא מעט מן המעט.
ועוד נראה לי בס"ד סֻכָּה לַצַּדִּיקִים הגדולים אשר כל לימודם ומעשיהם היו עושים ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה שהם הוי־ה אדנ־י לכך יזכו לסוכה [91] שהיא מספר הוי־ה אדנ־י [26+65=91].
או יובן מפני שלעתיד במצות סוכה יהיה מבחן בין ישראל לאומות העולם כנזכר בגמרא (עבודה זרה ג.).
או יובן הצדיקים מיתקו ה׳ גבורות דשם אלקים שהוא חמש אותיות לכך יזכו לסוכה שהיא גג וארבע דפנות. ובזה יובן בס"ד (תהלים סח, ד) וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹקִים וְיָשִׂישׂוּ 'בְשִׂמְחָה' אותיות 'בחמשה' שהיא סוכה שיש בה גג וארבע דפנות וישמחו יעלצו לפני אלקים שמחה ועליצה רמז למיתוק.
וְנִרְאֶה לִרְמֹז בס"ד מילוי לִוְיָתָן כזה למ"ד וא"ו יו"ד ת"ו נו"ן עולה מספר 'זכה סוכה' [123] גם נראה לי בס"ד 'סוכה צלצל ענק קמיע' עם הכולל תשע"ב כמנין 'עור לויתן' [727] רמז שממנו יהיו ארבעה מדרגות אלו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הא דעושין סוכה שהוא גג וארבע דפנות לצדיקים הגדולים היינו כי הצדיקים הגדולים עשו תיקון שלם לנרנח"י [לנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] לכן זוכים לסוכה שהוא גג וארבע דפנות והגג כנגד תיקון היחידה שהיא כתר למעלה מן הכל עד כאן דבריו נר"ו.
וְהַשְּׁאָר, פּוֹרְסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם, וְזִיווֹ מַבְרִיק מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. קשה כיון דפרוס על החומה והכל רואין אותו ונהנין מאורו אם כן מאי רבותיה דצלצל וענק וקמיע? ונראה לי אותו העיר שעושה ממנו סוכה וצלצל וענק וקמיע היא משובח יותר עשר ידות על זה העור הפרוס על חומות ירושלים כי אין עור הגוף של לויתן כולו שוה. והא דקאמר וְהַשְּׁאָר לא קאי על הנשאר מאותו העור שעשה ממנו סוכה וכו' אלא קאי על עור הנשאר בגופו של לויתן שהוא נחשב פסולת לגבי אותו עור שעשה ממנו סוכה.
ברם הא קשיא כשיגיע זמן אכילת בשר לויתן והנאת עורו היכן נמצא גוים ומלכים ומאי עבדתייהו באותו זמן? ונראה לי בס"ד כי פסוק זה עיקרו לפי פשוטו נרמז על גוים ומלכים שיהיו קודם זמן זה של הנאת לויתן אך בו נרמז גם על זמן אכילת והנאת לויתן וגוים קאי על גופן של ישראל כי גוים לשון גוף וגוויה ומלכים קאי על הנשמות שבגוויות ההם כי הנשמה נקראת מלך בתוך הגוף כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עה״פ קהלת ט, יד).
יְהוּדָה וְחִזְקִיָּה.. וּתְּרֵי מַלְאֲכֵי בִּרְקִיעָא; מִיכָאֵל וּגַּבְרִיאֵל. קשה להאי גירסא איך הקדים יהודה וחזקיה למיכאל וגבריאל? ונראה לי בס"ד להודיע דהמלאכים הוו פליגי בזה אחר דאפליגו תרי אמוראי בארעא.
אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לִהֲוֵי כְּדֵין וּכְדֵין. נמצא יהיה של 'שֹׁהַם' וְ'יָשְׁפֵה' ראשי תיבות שלהם ש"י ובזה יובן לְהַנְחִיל אֹהֲבַי 'יֵשׁ' (משלי ח, כא) וידוע שֹׁהַם של יוסף שהוא יסוד דכורא וְיָשְׁפֵה של בנימין שהוא יסוד נוקבא, נמצא שניהם יסוד ונרמזו ב'כַּדְכֹד' (ישעיה נד, יב) כי כד הוא ד' פעמים כ' שעולה מספר יסוד [20×4=80] וכן כד השני הוא ד' פעמים כ' שהוא מספר יסוד.
ועוד נראה לי בס"ד שהיה אבן של יָשְׁפֵה כי ישראל כוחם בפיהם ולכן נדמו לתולעת דאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא בשלח ט' ושוחר טוב תהלים כב) מה תולעת כחה בפיה אף ישראל כוחם בפיהם ולעתיד יתחזק כח הפה שלהם וזה נרמז ב'יָשְׁפֵה' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'יש פה'. גם שערי תפלה שננעלו בגלות רמוזים בפה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רשב"י) ולעתיד נפתחים ונשארים קימין בפתיחתם וזהו 'יש פה'.
ובאבן הַשֹׁהַם נרמז עילוי התפארת והמלכות שיהיו שני מלכים בכתר אחד והיינו 'שי"ן' דְּשֹׁהַם במלואה הוא 'שני' ונשאר 'מה' הרי נרמז כאן 'שני מה'. או ש' דְּשֹׁהַם הוא ראשי תיבות 'שוה' רצונו לומר תהיה המלכות שהוא סוד אבן תהיה שוה עם בחינת שם מ"ה.
עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁהֵן שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים, וְחוֹקֵק בָּהֵן עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים, וּמַעֲמִידָם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם. נראה לי בס"ד טעם לזה כי לעתיד יתעלה שם הוי־ה להיות אות וא"ו בסוד יו"ד כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד הפסוק בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה הֳ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (זכריה יד, ט) שאז השם הוא בסוד יהי־ה [30] וכנזכר בשער מאמרי רשב"י, ונמצא מספר השם כולו יהיה לעתיד מספר שלושים מה שאין כן עתה הוא מספר כ"ו [26]. גם עוד אות הפרטי שבו יהיה המלוי הזה הוא אות וא"ו שיהיה לעתיד אות יו"ד אשר פשוטה היא מספר עשר ובמלואה היא עשרים [יו"ד=20] ולכן מביא אֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהֵם שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים שבזה נרמז עילוי מספר השם כולו ש'יהיה' עולה שלשים וְחוֹקֵק עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים רמז לאות וא"ו אשר יתעלה להיות אות יו"ד אשר פשוטה הוא מספר עשר ובמלואה היא מספר עשרים ונמצא לפי זה באלו האבנים טובות יהיה צירוף אותיות יהי־ה. כיצד? כשהאבן היא שלשים על שלשים וחוקק בה עשרה ברום עשרים נמצא מכאן נשאר עשרה ומכאן עשרה הרי שני יודי"ן ומכאן חמש ומכאן חמש הרי שני ההי"ן ונמצא כאן אותיות יהי־ה.
ועל זה דייק קרא וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח (ישעיה נד, יב) דידוע האותיות נקראים אבנים בספר יצירה ואמר לְאַבְנֵי קרינן בה לַאֲבָנַי כלומר לאבנים שלי של שמי אֶקְדָּח חלק התיבה לשתים וקרי בה 'א קדח' דאות א' צורתו יו"ד מכאן ויו"ד מכאן ולפי זה האבן כולו הוא שלשים על שלשים והחקיקה היא כ"ף ויו"ד הרי אותיות 'כליל' שבנין זה הוא כליל לה' שכולו מעשה שמים ואין בו תערובת מעשה בשר ודם. גם שני אותיות ל' הוא כנגד זכות שני לימודים אחד של נגלה ואחד של נסתר ואותיות כ"ף ויו"ד הוא כנגד זכות פרוטה של צדקה שהיא יו"ד וניתנת בכף.
והנה לפי האמור בס"ד דמדת השערים האלה הם רומזים לאותיות שם הוי־ה ברוך הוא שהוא סוד רוחו אשר יתעלה לעתיד להכי שפיר קאמר תלמודא כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לְכַוֵי דְּבֵי זִיקָא.
ונראה לי בס"ד כי בשערים אלו רמוז מספר מאתים בחקיקה שלהם שהיא עשר ברום עשרים שאם תחלק עשר ברום עשרים לרצועות כל רצועה אמה על אמה יהיו מאתים אמות כי עשר פעמים עשרים הוא מאתים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵאָה אַמָּה, כְּנֶגֶד הֵיכָל וּכְתָלָיו (תהלים קמד, יב). נראה לי בס"ד הטעם להורות על שורש מחצב נשמתם שהוא מעולם הבריאה בסוד 'בָּרוּךְ אֱלקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ' ושם סוד המאות. אי נמי להורות שיהיו כולם ראוים להשראת שכינה כמו שנאמר הֵיכַל הֳ' הֵמָּה (ירמיה ז, ד) וכתיב וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם (יואל ג, א).
ובזה יובן נמי טעם רבי מאיר דאמר מאתים כמנין הֵיכָל (תהלים קמד, יב) מלא כזה ה"א יו"ד כ"ף למ"ד.
עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת שֶׁבַע חֻפּוֹת לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק (ישעיהו ד, ה). נראה לי בס"ד טעם לשבעה בעבור זכות התורה שהיא שבעה ספרים כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קטו:) על פסוק (משלי ט, א) חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה דפסוק (במדבר י, לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, הוא ספר בפני עצמו.
ועוד נראה לי הטעם מפני כי הצדיק על ידי מעשיו מקיים השמים שהיא שבעה רקיעים והארץ שהיא שבעה ארצות לכן זוכה לשבעה חופות.
או יובן הטעם כי הצדיק נקרא חכם יען דאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג.) ואמרו רבותינו ז"ל באבות (משנה אבות ה, ז) שבעה דברים בחכם, לכך זוכה לשבעה חופות לסימן שהוא היה חכם שיש בו שבעה דברים.
ועוד נראה לי הטעם כי הצדיקים נמשלו לכוכבים דכתיב וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים (דניאל יב, ג) וידוע כי עיקר הכוכבים השולטים בעולם הם שבעה כוכבי לכת לכך זוכים לשבעה חופות כנגד זה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דאמרו רבותינו ז"ל (סוכה נב:) שבעה שמות יש ליצר הרע כנגד כוחות טומאה ולכן הצדיק שנלחם עם השבעה כוחות המלומד של היצר הרע וגבר עליהם ונעשה צדיק לכך זוכה לשבעה חופות עד כאן דבריו נר"ו.
מַאי "כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה"? מְלַמֵּד, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד עוֹשֶׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֻפָּה לְפִי כְּבוֹדוֹ (ישעיהו ד, ה). נראה לי בס"ד ענין החופה הנזכר כי לֵב [32] עולה מספר כָּבוֹד [32] כי כבוד הצדיק ניכר מכח טהרת לבו כי כל מצוה שעושה וכל לימוד תורה שלומד מכוין בלבו לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה שהוא חיבור הוי־ה אדנ־י כמו שאמרו רבותינו ז"ל (משנה מנחות יג, יא) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. וחיבור הוי־ה אדנ־י [26+65=91] עם כולל האותיות עולה צ"ט כמנין חוּפָּה [99] שהוא ח' ופ"ה.
ולזה אמר כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חוּפָּה פירוש על כל כָּבוֹד שהוא מספר לֵב יש הארה של חוּפָּה שהוא הארת שם הוי־ה ואדנ־י שהלב מכווין בהם בתורה ובמצות וצירוף לב וחופה עולה מנין עֲנָוָה [32+99=131] וגם עולה מספר שם הוי־ה במלוי אלפין [יו"ד ה"א וא"ו ה"א =45] שהוא חסד ושם אֱלֹקִים [45+86=131] שהוא דין ומתמתק בשם הוי־ה דאלפין.
וכל זה בצדיקים אבל ברשעים המספר הוא לרעה כי כתבו המקובלים שהקליפה נקראת בשם טִּיט הַיָּוֵן [99] והרשע לֵב שלו שקוע בטיט היון שהוא מספר צ"ט כמנין חוּפָּה [99]. נמצא אצל הצדיקים מספר חוּפָּה שהוא חיבור הוי־ה אדנ־י עם כולל האותיות וזה לעומת זה עשה האלקים אצל צדיקים חוּפָּה ואצל הרשעים טִּיט הַיָּוֵן.
ולכן אמר דוד המלך ע"ה וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן (תהלים מ, ג) כי אצלי הוא חוּפָּה ולא טִּיט הַיָּוֵן. וחיבור לֵב של רשעים עם טִּיט הַיָּוֵן הוא מספר קל"א כמנין פלוני [32+99=סמאל 131] ולזה אמר כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חוּפָּה רצונו לומר לֵב צדיקים שעולה מספר כָּבוֹד כי רק לב טהור הוא מספר כָּבוֹד הנה מחובר עמו חוּפָּה ולא טִּיט הַיָּוֵן ח"ו.
וְעָשָׁן בַּחֻפָּה לָמָּה. הנה ודאי אלו השבע חופות הם שבע מדרגות של אור גדול צח וזך ובהיר ונהיר מאד ומה שאמר הכתוב עָשָׁן וְאֵשׁ וְלֶהָבָה (ישעיה ד, ה) אין הכונה שהחופה תהיה מן עשן או אש או להבה אלא לעולם החופה היא אור צח וזך ומכנה את האור בשם עשן או בשם אש או בשם להבה.
ועל זה שואל הגמרא עָשָׁן בַּחֻפָּה לָמָּה פירוש מה טיבו של שם זה הֶעָשָׁן אשר מכנה את החופה בו וכן למה מכנה את החופה בשם אֵשׁ או לֶהָבָה? ומשני להכי מכנה את אור החופה בשם עשן על כי יוצא מן החופה הזאת ניצוצות המסמות עיניהם של אותם שהיה לכם עין צרה בתלמידי חכמים כמו העשן המסמא את העינים וכן קורא את החופה משבעה חופות בשם אש על אשר הקטן נכוה מן ניצוצות היוצאות מחופה זו כמו שנכוה האדם מן האש וכן הענין בקריאת שם להבה.
כָּל מִי שֶׁעֵינָיו צָרוֹת בְּתַלְמִיד חָכָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִתְמַלְּאוֹת עֵינָיו עָשָׁן לָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד כי ידוע אות יו"ד הוא סוד חכמה והתלמידי חכמים בעלי חכמה הם יונקים מן אות יו"ד דשמא קדישא ולכן זה שהיו עיניו צרות בתלמיד חכם תתהפך אות יו"ד אשר בעין שלו לאות ש' כי בא"ל ב"ם תתחלף היו"ד בשי"ן ונמצא אותיות עַיִן נעשו אותיות עָשָׁן ולזה אמר מִתְמַלְּאוֹת עֵינָיו עָשָׁן לָעוֹלָם הַבָּא.
והטעם שתתחלף באלפא בית"א דא"ל ב"ם משום כי אלפא ביתא דא"ל ב"ם הוא סליק ולא נחית כמו שאמרו בזוהר (פרשת תרומה דף קלב) וכן התלמיד חכם סליק ולא נחית כמו שאמרו רבותינו ז"ל (משנה קנים ג, ו) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהם.
וכן נמי בענין אומרו כָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְוֶה מֵחֻפָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ היינו כי תלמידי חכמים נקרא איש לשון חשיבות כמו איש ירושלים (משנה אבות א, ה) והיו"ד של אִישׁ רומזת לחכמה לכן זה שעיניו צרה בתלמיד חכם תסתלק אות יו"ד מן אִישׁ שרומזת לחכמה וישאר אֵשׁ.
אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה. נראה לי בס"ד כפל הלשון כי בושה קטנה מן כלימה והיינו מצדיקים שאינן בני דורו שאין מכירם יהיה לו גדר בושה שהיא קטנה אבל צדיקים שהוא מכירם יהיה לו מהם כלימה שהיא גדולה.
אי נמי יש צדיקים שהם היו גדולים ממנו גם בעולם הזה אז כאשר נכוה מחופתם יהיה לו בושה שהיא קטנה אבל יזדמן צדיקים שהוא היה גדול מהם בעולם הזה ועם כל זה שם נכוה מחופתם יהיה לו מזה כלימה שהיא גדולה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש נקיט אוי לה לאותה בושה על ישיבתם בגן עדן התחתון וכלימה על ישיבות של גן עדן העליון עד כאן דבריו נר"ו.
פְּנֵי מֹשֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה. נראה לי בס"ד כי החמה למראה עיני האדם היא גדולה כמדת ככר לחם ובאמת היא גדולה כמה אלפים ורבבות יותר מכל כדור הארץ הים והיבשה, וכן משה רבינו ע"ה חשיבות ומעלות שלו אשר נראה לעיני האדם מן הפסוקים הכתובים בתורה המדברים בשבחו הם אחד מאלף מן חשיבות שלו האמיתית. והנה פָּנִים לשון חשיבות כמו 'פְּנֵי הָאָרֶץ' וזהו שאמר פְּנֵי מֹשֶׁה רצונו לומר חשיבות של משה הוא כמו חשיבות החמה כי כמו דחשיבות ומעלה של החמה היא כמה אלפי אלפים על הנראה לעיני האדם כן חשיבות של משה רבינו ע"ה היא כמה אלפים יותר מן הנראה לעיני האדם מן הפסוקים הכתובים בתורה.
וכן הענין גבי יְהוֹשֻׁעַ חשיבות שלו האמיתית היא יותר ממה שנראה לנו מן הכתובים כמו חשיבות של הלבנה שהיא כמה אלפים יותר מן הנראה בה לעיני האדם ולכן אחר שעשו הדמיון של משה רבינו ע"ה לשמש ודמיון של יהושע ללבנה לכך אמרו אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הכתוב וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים (ישעיה ל, כו) ופירש רש"י ז"ל שיגדל אור החמה לעתיד על אשר עתה שמ"ג פעמים שהוא שבעה פעמים מ"ט שעולה שמ"ג [49×7=343] עיין שם. וזהו שאמר פְּנֵי מֹשֶׁה לעתיד יהיה כִּפְנֵי חַמָּה שגם הוא יגדל וירבה שמ"ג פעמים.
ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר בגמרא (חולין קלט:) משה מן התורה מנין? שנאמר (בראשית ו, ג) בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. בְּשַׁגַּם [345] גימטריא מֹשֶׁה [345]. ולפי האמור מובן היטב דקראו באותיות בְּשַׁגַּם לרמוז על עלוי שלו לעתיד שירבה ויהיה שמ"ג וזהו בְּשַׁגַּם בשמ"ג.
או יובן פְּנֵי מֹשֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה קודם אותיות חַמָּה יש זל"ד [41] מספר אֵם [41] רמז לבינה שנקראת אֵם ופני משה מקבלים אורה מן הבינה הרמוזה קודם אותיות חמה והיינו 'פְּנֵי' רצונו לומר קודם. אך פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ מקבלים אורה מן המלכות שהיא סוד שם אדנ־י [65] שעולה ס"ה ורמוז קודם אותיות לְבָנָה שהם 'כאמד' [65] גימטריא אדנ־י ולכן אמרו אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה, כי כמה מדרגות רבות יש בין קבלת אור מן הבינה לבין קבלת אור ממלכות. ואמרו לשון כפול בושה וכלימה אחד כנגד יהושע עצמו ואחד כנגד אנשי דורו.
והא דאמרו זה הַזְּקֵנִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר מפני כי משה רבינו ע"ה נמשל לחמה ויהושע ללבנה והם לכוכבים דכתיב (דניאל יב, ג) וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד, לכן אומרים פְּנֵי מֹשֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה ואין הכוכבים נראין כפני חמה וכן הם אינם חשובים כלום כנגד משה רבינו ע"ה אבל פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה ויש מציאות לכוכבים בפני לבנה לכן גם הם ניכרים בזמן יהושע.
עֶשֶׂר חֻפּוֹת עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן־עֵדֶן (יחזקאל כח, יג). נראה לי בס"ד שבע חופות של הצדיקים כנגד שבעה ספירות הבנין ועשר של אדם הראשון כנגד כל העשר ספירות ומאן דאמר אחת־עשרה כנגד אחת־עשרה סמני הקטורת שהם עשר ספירות ואור מקיף עליהם שהוא הלבונה זכה.
220ימים לסיום הש״ס