בבא בתרא עח ע"א

וְכִי תֵּימָא בִּיטּוּל מִקָּח לְרַבָּנַן לֵית לְהוּ וְלָא וְהָתְנַן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית אֵין לָהֶן אוֹנָאָה אָמְרוּ לוֹ לֹא אָמְרוּ אֶלָּא אֶת אֵלּוּ
מַאי אֵין דָּמִים רְאָיָה נָמֵי דְּקָתָנֵי דְּהָוֵי בִּיטּוּל מִקָּח וְאִיבָּעֵית אֵימָא כִּי אֲמוּר רַבָּנַן אוֹנָאָה וּבִיטּוּל מִקָּח בִּכְדֵי שֶׁהַדַּעַת טוֹעָה אֲבָל בִּכְדֵי שֶׁאֵין הַדַּעַת טוֹעָה לָא אֵימוֹר מַתָּנָה יְהַב לֵיהּ
מַתְנִי' הַמּוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לֹא מָכַר כֵּלָיו נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר מָכַר כֵּלָיו רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר פְּעָמִים מְכוּרִין פְּעָמִים אֵינָן מְכוּרִין כֵּיצַד הָיָה חֲמוֹר לְפָנָיו וְכֵלָיו עָלָיו וְאָמַר לוֹ מְכוֹר לִי חֲמוֹרְךָ זֶה הֲרֵי כֵּלָיו מְכוּרִין חֲמוֹרְךָ הוּא אֵין כֵּלָיו מְכוּרִין
גְּמָ' אָמַר עוּלָּא מַחֲלוֹקֶת בְּשַׂק וְדִיסַקַּיָּא וְכוּמְנִי דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר סְתָם חֲמוֹר לִרְכּוֹב קָאֵי וְנַחוּם הַמָּדִי סָבַר סְתָם חֲמוֹר לְמַשּׂאוֹי קָאֵי אֲבָל אוּכָּף וּמַרְדַּעַת קִילְקְלִי וַחֲבָק דִּבְרֵי הַכֹּל מְכוּרִין
מֵיתִיבִי חֲמוֹר וְכֵלָיו אֲנִי מוֹכֵר לָךְ הֲרֵי זֶה מָכַר אֶת הָאוּכָּף וְאֶת הַמַּרְדַּעַת וְאֶת הַקִּילְקְלִי וְאֶת הַחֲבָק אֲבָל לֹא מָכַר שַׂק וְדִיסַקַּיָּא וְכוּמְנִי וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ הִיא וְכֹל מַה שֶּׁעָלֶיהָ הֲרֵי כּוּלָּן מְכוּרִין טַעְמָא דְּאָמַר לֵיהּ חֲמוֹר וְכֵלָיו הוּא דְּקָנֵי אוּכָּף וּמַרְדַּעַת הָא לָא אֲמַר לֵיהּ הָכִי לָא
הוּא הַדִּין דְּאַף עַל גַּב דְּלָא אֲמַר לֵיהּ חֲמוֹר וְכֵלָיו נָמֵי אוּכָּף וּמַרְדַּעַת מְכוּרִין וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּאַף עַל גַּב דַּאֲמַר לֵיהּ חֲמוֹר וְכֵלָיו שַׂק וְדִיסַקַּיָּא וְכוּמְנִי לָא קָנֵי
מַאי כּוּמְנִי אָמַר רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל מַרְכַּבְתָּא דְנָשֵׁי
אִיבַּעְיָא לְהוּ בְּעוֹדָן עָלָיו מַחֲלוֹקֶת אֲבָל בְּשֶׁאֵינָן עָלָיו מוֹדֵה לְהוּ נַחוּם הַמָּדִי אוֹ דִלְמָא בְּשֶׁאֵינָן עָלָיו מַחֲלוֹקֶת אֲבָל בְּעוֹדָן עָלָיו מוֹדוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְנָחוּם תָּא שְׁמַע וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ הוּא וְכֹל מַה שֶּׁעָלָיו הֲרֵי כּוּלָּן מְכוּרִין
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּעוֹדָן עָלָיו מַחְלוֹקֶת הָא מַנִּי רַבָּנַן הִיא אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּשֶׁאֵין עוֹדָן עָלָיו מַחְלוֹקֶת אֲבָל בְּעוֹדָן עָלָיו דִּבְרֵי הַכֹּל מְכוּרִין הָא מַנִּי
לְעוֹלָם בְּשֶׁאֵין עוֹדָן עָלָיו מַחְלוֹקֶת וְרַבָּנַן הִיא וְאֵימָא וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ הוּא וְכֹל מַה שֶּׁרָאוּי לִהְיוֹת עָלָיו
תָּא שְׁמַע רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר פְּעָמִים מְכוּרִין פְּעָמִים שֶׁאֵינָן מְכוּרִין מַאי לָאו אַמַּאי דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא קָאֵי רַבִּי יְהוּדָה לָא רַבִּי יְהוּדָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עח - א

הסוגיא מתפרשת כאן על פי פירושו של הרשב"ם. ^[1]

וכי תימא: ביטול מקח לרבנן לית להו, חכמים אינם סוברים שהמקח בטל כאשר יש בו אונאה יותר משתות.

מכל מקום, בודאי מודים הם, שעליו להחזיר את דמי אונאתו. ויקשה לשון המשנה, האומרת מכר את הצמד לא מכר את הבקר, ומשמע שמכירת הצמד מכירה גמורה היא - הצמד ללוקח והדמים למוכר. ^[2] ומדוע לא נחייבנו לכל הפחות להחזיר את דמי אונאתו!? שמא תאמר, שחכמים חולקים וסוברים שאמנם איסור תורה הוא להונות את חבירו במקח וממכר, אבל אם עבר והונה אותו, המקח קיים, ואף אינו מחוייב מן הדין ^[3] להחזיר את דמי אונאתו.

ולא!? וכי ניתן לומר כך!?

והתנן, הרי מן המשנה בבבא מציעא [נו ב] יש להוכיח שאף לדעת חכמים, החולקים על רבי יהודה, ^[4] מחוייב המאנה להחזיר את דמי אונאתו.

שהרי שנינו: אלו דברים שאין להם אונאה: העבדים והקרקעות וההקדשות כו'.

רבי יהודה אומר: אף המוכר ספר תורה, בהמה ומרגלית אין להן אונאה.

אמרו לו: לא אמרו אין להם אונאה אלא את אלו - עבדים, קרקעות והקדשות, אבל ספר תורה, בהמה ומרגלית - יש להם אונאה, וצריך המוכר להחזיר ללוקח את אונאתו, ^[5] ^[6] ומשנינן: מאי "אין דמים ראיה" נמי דקתני? אין הדמים ראייה לקנות את הבקר, ואין הכי נמי דהוי ביטול מקח, היות ולא מכר אלא את הצמד, ומכירת צמד במאתים זוז אונאה היא ביותר משתות, והמקח בטל. ^[7] ואיבעית אימא: מכר את הצמד לא מכר את הבקר, אבל את הצמד קנה, אף אם נתן לו דמים מרובים. ואין כאן ביטול המקח משום דכי אמור רבנן ^[8] דין אונאה וביטול מקח, היינו דוקא באונאה שהיא בכדי, בשיעור, שהדעת טועה, וסבור בלבו שאכן כך החפץ שוה, כגון לקח שוה חמשה בשבעה או שוה ששה בשמונה, הלכך בטל מקח, דמקח טעות הוא,

אבל בכדי שאין הדעת טועה, כמשנתינו, שאין קונים צמד השוה פרוטה במנה או מאתים, לא, אין המקח בטל, כי אימור, אנו אומרים: מתנה בעלמא יהב ליה. ^[9] ^[10]

מתניתין:

אדם המוכר את החמור לחבירו, לא מכר את כליו של החמור, ובגמרא יתבאר באלו כלים מדובר, אם בכלים המיוחדים לנשיאת משאות, או אפילו בכלים שמשתמשים בהם בכדי לרכב על החמור.

נחום המדי חולק ואומר: המוכר את החמור - מכר את כליו.

רבי יהודה אומר: לפעמים - המוכר חמור שכליו עליו, כליו מכורין, ולפעמים אין כליו של החמור מכורין עמו, אף על פי שהם על גבו בשעת המכירה.

כיצד?

אם היה חמור לפניו, וכליו עליו, על גבי החמור, ואמר לו לוקח למוכר: מכור לי חמורך זה, הרי כליו של החמור מכורין, כי משמעות לשונו היא: מכור לי חמור זה כמות שהוא - עם כלים שעליו.

ואם אמר לו: חמורך הוא, אין כליו מכורין, כי משמעות לשונו היא: אם חמור זה חמורך הוא, מכור לי אותו, אם כן הרי זה כמוכר את החמור סתם ואין כליו מכורים אפילו בעודן עליו.

גמרא:

אמר עולא: מחלוקתם של תנא קמא ונחום המדי אם המוכר את החמור מכר את כליו היא בשק ודיסקיא [כלי גדול מעור ^[11]] שבהם נותנים חפצים למשאו של החמור, וכומני [כלי לישיבת נשים על החמור].

דתנא קמא סבר: סתם חמור - לרכוב קאי, חמור עומד לרכיבת אדם, ולא לנשיאת משאות, על כן המוכר את החמור סתם, מכר רק את אותם הכלים העשויים לרכיבה, כדמפרש לקמן, אבל אותם הכלים העשויים לנשיאת משאות לא מכר.

דרך רכיבה היא בפיסוק רגלים, רגל אחת בצד אחד של החמור, ורגל שניה בצידו השני של החמור.

היות ואין דרך אשה לרכוב כך, משום צניעות [פסחים ג א], על כן יושבת האשה בכומני, ^[12] והרי זה כמשאוי לחמור. ^[13] לפיכך, שק ודיסקיא שנותנים בהם משאות, צרכי משא הן ולא צרכי רכיבה, ^[14] ואינם בכלל המכר.

וכן "כומני" אינו בכלל המכר היות ונחשב הוא כמשאוי, והרי צרכי משא אינם בכלל המכר, לדעת תנא קמא.

ונחום המדי האומר: המוכר חמור מכר את השק, את הדיסקיא ואת הכומני, סבר: סתם חמור למשאוי קאי, על כן קנה הלוקח את כל הכלים המשמשים להובלת משאות.

אבל באוכף ומרדעת ^[15] בקילקלי וחבק [שקושרים על ידם את האוכף ^[16]] שהם כלים המשמשים את החמור, בין כאשר רוכבים עליו, בין כאשר מובילים עליו משאות, ^[17] לא נחלקו בהם התנאים, ולדברי הכל מכורין הן.

מיתיבי מברייתא על דברי עולא שאמר באוכף ומרדעת לא פליגי ולדברי הכל מכורין הם ללוקח:

האומר לחבירו: חמור וכליו אני מוכר לך, הרי זה מכר עם החמור, גם את האוכף ואת המרדעת ואת הקילקלי ואת החבק.

אבל לא מכר עם החמור, את השק ואת הדיסקיא ואת הכומני.

ובזמן שאמר לו: אני מוכר לך היא, החמור, ^[18] וכל מהשעליה, הרי כולן, גם השק הדיסקיא והכומני, מכורין.

ודייקינן ממה ששנינו ברישא שהאוכף והמרדעת נמכרים עם החמור כאשר אמר לו חמור וכליו אני מוכר לך, משמע, טעמא, דווקא משום דאמר ליה: חמור וכליו, הוא דקני אוכף ומרדעת.

הא, אם לא אמר ליה הכי אלא מכר לו חמור סתם לא קנה לוקח אפילו אוכף ומרדעת, וכל שכן דלא קנה שק ודיסקיא וכומני.

אי אמרת בשלמא: אף באוכף ומרדעת נחלקו התנאים, יש לומר: ברייתא זו כדעת חכמים היא סוברת.

אלא אי אמרת אוכף ומרדעת לדברי הכל מכורין הן, ולא נחלקו אלא בשק ודיסקיא, כדברי עולא, תיקשי לך: מי שנה ברייתא זו האומרת: אף אוכף ומרדעת לא מכר!? ^[19] ומשנינן: לא, כדבריך.

אלא, הוא הדין דאף על גב דלא אמר ליה: חמור וכליו, נמי אוכף ומרדעת מכורין, כדברי עולא.

ומה שנשנית ברייתא זו באופן שאמר לו: חמור וכליו, הא קא משמע לן: דאף על גב דאמר ליה: חמור וכליו - שק ודיסקיא וכומני לא קני ^[20], כשיטת תנא קמא, עד שיאמר לו: היא וכל מה עליה,

ומפרשינן: מאי "כומני"?

אמר רב פפא בר שמואל: מרכבתא דנשי, מרכבה לנשים המונחת על החמור, ועליה יושבות הנשים, כי אין דרך נשים לרכוב על החמור כאנשים בפיסוק רגלים, משום צניעות.

איבעיא להו, בני הישיבה הסתפקו: האם בעודן עליו, כאשר כלי החמור מונחים על החמור, היא מחלוקת תנא קמא ונחום המדי.

לדעת נחום המדי כאשר מכר לו חמור שכליו עליו, כוונתו היתה למכור את כל כליו, אף כלי הובלת משאות.

ולדעת חכמים אף כאשר השק והדיסקיא והכומני על החמור, לא היתה דעת המוכר עליה, עד שיפרש ויאמר: היא וכל מה שעליה.

אבל בשאינן עליו, מודה להו נחום המדי לחכמים, שאין כלי החמור מכורין, ואף את האוכף והמרדעת לא היתה דעתו של המוכר למכור. ^[21]

או דלמא, דוקא בשאינן עליו, על החמור, מחלוקת חכמים ונחום המדי.

חכמים אומרים: היות שאין כלי החמור עליו, אין הוא מוכר צרכי נשיאת משאות, אלא צרכי רכיבה בלבד.

ונחום המדי אומר: אף שק דיסקיא וכומני שהם צרכי נשיאת משאות בלבד, נמכרים עם החמור.

אבל בעודן עליו, מודו ליה רבנן לנחום המדי, שחמור וכל תשמישיו מכר לו, ואף שק דיסקיא וכומני בכלל. ^[22]

תא שמע, להוכיח מן הברייתא שהובאה לעיל, שבעודן עליו נחלקו חכמים ונחום המדי:

הרי שנינו: חמור וכליו אני מוכר לך, הרי זה מכר את האוכף ואת המרדעת ואת הקילקלי ואת החבק, אבל לא מכר שק ודיסקיא וכומני.

ובזמן שאמר לו: הוא וכל מה שעליו, הרי כולן מכורין.

וממה ששנינו בסיפא: הוא וכל מה שעליו, משמע שהברייתא מדברת במקרה שהכלים מונחים על החמור. אם כן גם הרישא מדברת בעודן עליו, ואף על פי כן לא קנה אלא את האוכף והמרדעת, ולא את השק והדיסקיא. ^[23] ומכאן יש להוכיח שמחלוקתם של חכמים ונחום המדי היא בעודן עליו:

כי, אי אמרת בשלמא, בעודן עליו מחלוקת, אפשר להבין ברייתא זו, ולומר: הא ברייתא מני [מי שנאה]? רבנן היא.

שהרי אף בעודן עליו, סוברים חכמים שהלוקח לא קנה אלא אוכף ומרדעת, ולא שק ודיסקיא.

אלא, אי אמרת: בשאין עודן עליו מחלוקת, אבל בעודן עליו - לדברי הכל גם השק הדיסקיא והכומני מכורין הם, תיקשי לך: הא מני, כדעת מי נשנית ברייתא זו!?

שהרי אי אפשר להעמיד ברייתא זו כדעת חכמים, היות והברייתא מדברת בעודן עליו, ובעודן עליו מודים חכמים שגם השק והדיסקיא מכורים.

כל שכן שאי אפשר להעמיד ברייתא זו כדעת נחום המדי, שהרי נחום המדי סובר שאף באין עודן עליו מוכר חמור - מכר שק ודיסקיא וכומני, כל שכן כאשר הכלים על גבי החמור.

ובעל כרחך, צריך אתה לומר: בעודן עליו מחלוקת, וברייתא זו כדעת חכמים היא שנויה. ^[24]

ודחינן: לעולם אימא לך: בשאין עודן עליו מחלוקת, וברייתא זו מדברת כשאין כלי החמור מונחים עליו, וכדעת רבנן היא שנויה.

ואין לדייק מלשון הברייתא שהיא מדברת כאשר כלי החמור מונחים עליו, כי את מה ששנינו: ובזמן שאמר לו היא וכל מה שעליה, אימא, אמור ופרש את כוונת התנא כך: ובזמן שאמר לו: הוא וכל מה שראוי להיות עליו, הרי כולן מכורין, היות שגם שק דיסקיא וכומני ראויים להיות על החמור. ^[25]

תא שמע, מדברי רבי יהודה במשנתינו, שחכמים ונחום המדי נחלקו כאשר הכלים מונחים על החמור:

הרי שנינו: רבי יהודה אומר: פעמים כלי החמור מכורין, ופעמים שאינן מכורין, כיצד? היה חמור לפניו וכליו עליו, ואמר לו: מכור לי חמור זה - הרי כליו מכורין, חמורך הוא - אין כליו מכורין.

מאי לאו, האם לא נאמר: אמאי דקאמר תנא קמא: לא מכר כליו, קאי רבי יהודה ואמר: פעמים מכורין, פעמים שאינן מכורין.

והרי רבי יהודה דיבר בעודן עליו, כמו ששנינו בהדיא: היה חמור וכליו עליו, ^[26] אם כן שמע מינה: בעודן עליו מחלוקת.

רבי יהודה שמע את דברי חכמים ונחום המדי שהם חולקים בעודן עליו, לדעת חכמים לא מכר את הכלים, ולדעת נחום המדי מכר את הכלים, ובא רבי יהודה להכריע בינהם ואמר: פעמים שהם מכורים, פעמים שאינם מכורים.

הערות

^[1] להלן בהערות יובאו עוד ביאורים בסוגיא.

^[2] רשב"ם. [ולא נתפרש ההכרח בזה; כי יש לומר: מכירת הצמד מכירה היא בדמים הראויים לו, ושאר הדמים אכן חוזרים. ואין לפרש: כשם שאליבא דרבי יהודה, כשאין הדמים ראייה - הרי מכירת הצמד מכירה גמורה בלא חזרת דמים, כך אליבא דחכמים, אף כשיש ראייה מן הדמים, הרי מכירת הצמד מכירה גמורה, בלא חזרת דמים. שהרי למאן דאמר (ראה לעיל בהערות) ש"דמים מודיעים" היינו בכדי שאין הדעת טועה - הרבה יותר משתות, נמצא שאף לרבי יהודה יתכן שאין הדמים ראייה והמקח בטל - כשהיתה האונאה יתר משתות ובכדי שהדעת טועה.]

^[3] על פי מה שכתב רשב"ם: שאין לנו לכופו בבית דין לכך, אם אינו רוצה לצאת ידי שמים.

^[4] לגמרא היה פשוט שחכמים החולקים על רבי יהודה במשנתינו, הם הם החולקים על רבי יהודה במשנה במסכת בבא מציעא [ראה בפירוש רב ניסים גאון שבת קלא א].

^[5] ואם תאמר: מנין לך שלדעת חכמים מחוייב המוכר להחזיר את אונאתו, שמא לא אמרו חכמים יש להם אונאה אלא לענין שאסור להונות ולא לענין ביטול מקח או החזרת אונאתו! ? יש לומר: גם אליבא דרבי יהודה יש איסור באונאה זו, ולא אמר רבי יהודה אין להם אונאה, אלא לענין ביטול מקח וחיוב החזרת דמי אונאתו. אם כן על כרחך שלדעת חכמים מחוייב הוא להחזיר ללוקח את אונאתו - רבינו יונה. [ואף בקרקעות יש איסור אונאה מן התורה - שם, וכן נקטו הרמב"ן (ויקרא כה טו) והחינוך (מצוה שלז), אך מתוספות בבא מציעא סא ב ד"ה אלא נראה שאין בהם איסור, וכן משמע בתוספות לעיל סא ב ד"ה שמע מינה וברשב"ם שם (בדעת הרמב"ם ראה מה שפלפל ב"מנחת חינוך" לז ג).]

^[6] א. הסוגיא נתבארה על פי דברי הרשב"ם. ב. ובשם רבותינו הביא הרשב"ם לפרש כך: וכי תימא ביטול מקח לרבנן לית להו, ועל כן שנינו לא מכר את הבקר, ומשמע - אבל את הצמר הוא מכר. ולא, והתנן כו' אמרו לו לא אמרו אלא אלו, משמע דבכל דבר סוברים חכמים שיש להם אונאה וביטול מקח [כי רבי יהודה סובר שבספר תורה בהמה ומרגלית אין אונאה אפילו באונאה היתירה על שתות.] וכן משמע ברבינו גרשום. והקשה הרשב"ם על ביאור זה: היכן יש משמעות בדברי חכמים שהם סוברים שהמקח בטל שמא אין כאן אלא איסור אונאה וחזרת דמים, אבל ביטול מקח לא סבירא להו! ? ג. ורבינו חננאל והרי"ף ועוד ראשונים גורסים: וכי תימא קסברי רבנן כל כי האי גוונא לא הוי אונאה, והא תנן רבי יהודה כו' ופירש רבינו חננאל: כי האי גוונא - כגון צמד שאדם צריך לו הרבה ופעמים שאדם לוקח ביתר מכדי דמיו. והתנן אמרו לו כו' וכיון שאפילו בהמה ומרגליות יש להן אונאה כל שכן צמד, ואפילו אם בהמה אין בה אונאה - בצמד יש אונאה, דלא דמי לבהמה, והקשו מבהמה כו' לרווחא דמילתא - רמב"ן. ד. ורבינו יונה ונמוקי יוסף פירשו לפי גירסא זו: וכי תימא קסברי רבנן כל כהאי גוונא, כלומר: באונאה גדולה שהכל בקיאין בדבר, כגון כאן שהכל יודעים שאין הצמד שוה מאתים זוז ולפיכך אין בו אונאה. והא תנן רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה ומרגלית כו', ומפרש התם בברייתא: ספר תורה - לפי שאין קץ לדמיו, ושמעת מינה דאף באונאה גדולה וידועה נאמרו דברי רבי יהודה, כיון שנתן טעם בדבר לפי שאין קץ בדמיו, ואמרי ליה רבנן לא אמרו אלא את אלו, אבל ספר תורה יש לו אונאה, ואפילו באונאה גדולה כעין שדיבר רבי יהודה.

^[7] א. [וממאי דקתני: מכר את הצמד לא מכר את הבקר, אין לדקדק דאת הצמד מיהא מכר, אלא - בקר לא מכר, וממילא אף צמד לא מכר משום אונאה וביטול מקח. אי נמי מכר את הצמד לא מכר את הבקר, הא צמד מיהא מכר, כאשר לא הונה אותו יותר משתות ואין הדמים מודיעים, ואם הדמים מודיעים - לרבי יהודה: אף הבקר בכלל המקח, ולחכמים: לא מכר את הבקר, וממילא כל המקח בטל.] ב. ב"אילת השחר" הקשה מהא דבבא מציעא נ ב שאף בביטול מקח, אם עבר הזמן שהיה יכול להראות לתגר או לקרובו - המקח קיים, אם כן כאשר יודע הוא שאין זה מחירו של הצמד, הרי הוא כמראה לתגר, ומדוע בטל המקח! ? וראה עוד להלן בהערות.

^[8] בפשוטו רבנן היינו חכמי התורה [כעין זה זבחים עט א, ראה שם בתוספות.], ולאו דוקא חכמים דרבי יהודה.

^[9] כתב הסמ"ע [רכ טז]: לא מבעיא דאין נותנין ללוקח את הבקר, וגם אין הלוקח יכול לבטל המקח, אלא גם כל המעות שנתן ישארו ביד המוכר, ואמרינן דבמתנה נתן לו כל העודף. ובטור כתב עוד דאפילו אם עדיין לא נתן הלוקח כל הדמים, וגם כבר משך הצמד והבקר, אפילו הכי מוציאין מיד הלוקח כל הדמים וגם הבקר ונותנין אותן למוכר. ובריטב"א גרס: אבל בכדי שאין הדעת טועה, הא ודאי ידע ומחיל. ופירש: וכאומר יודע אני שיש בו אונאה, על מנת שאין לך עלי אונאה. [ראה בבא מציעא נא ב שתנאו קיים היות ותנאי שבממון קיים, ובנדון דידן, גם בלאו הכי יש לומר שאין המקח בטל, כי ידיעתו היא כמו שעבר זמן של בכדי שיראה לתגר או לקרובו - "אילת השחר", וראה עוד מה שהועתק בהערה הבאה מדברי המאירי.

^[10] א. בקידושין מו ב אמר רב: אדם יודע שאין קידושין תופסים באחותו וגמר ונתן לשם פקדון. ויש לתמוה מדוע אמרינן הכא שכוונתו היתה לשם מתנה! ? ויש לומר: התם אין המעשה קיים כלל, וכל המעות חוזרות, אבל הכא אם נאמר שכוונתו היתה לפקדון, הרי חלק מן המעות - דמי המקח, ישאר אצל המוכר, וחלק - העודף, יחזור ללוקח, על כן יותר מסתבר שכוונתו היתה למתנה ולא לפקדון. - על פי תוספות ושאר ראשונים [וראה ב"מהדורא בתרא"]. עוד יש לומר: הכא מיירי כשאינו מודיעו שהוא נותן לו דמים יתירים על כן מסתברא שאין דעתו לתובעו. [בפרט כשיש לו לחשוש שמא המוכר לא ימנה את המעות שהוא קיבל.] - על פי רש"ש. וראה עוד מה שהובא כאן בליקוטי רבי עקיבא איגר. ב. כתב המאירי: תלמידי גדולי המפרשים ראיתי שכתבו בכאן: בכדי שהדעת טועה - בתוך שיעור שיראה לתגר או לקרובו, ובכדי שאין הדעת טועה - לאחר שיעור זה. ואחר שיעור זה אין בו אונאה כמו שהתבאר במציעא פרק הזהב נ ב. והנאני הדבר, שאין ראוי להפקיע דין ביטול מקח ברוב אונאה, ולא עוד אלא שאם כן לא נשמטתה מליכתב במקומה בדיני האונאות. [אבל לשאר מפרשים תיקשי מדוע לא הוזכר פרט זה - בכדי שאין הדעת טועה, בעיקר סוגיא דאונאה.] וראה מה שהובא לעיל מספר "אילת השחר".

^[11] על פי רש"י ברכות יז א ופירוש רבינו גרשום כאן.

^[12] בפירוש רבינו גרשום כתב שכומני הוא אוכף של נשים ובמאירי כתב: מרכב הנשים ענינו כסא פתוח מצד אחד ומוקף משלש רוחות [והואיל ואינו ראוי למרכב האנשים, לא נכלל בכלל המכר.]

^[13] א. "אמרי בנימין". כלומר היות וחמור עומד לרכיבת אנשים, על כן הכלי שמיועד לרכיבתו נחשב "צרכי רכיבה", אבל הכלי שמיועד לישיבת האשה על החמור נחשב כמשאוי. וברש"ש מצדד [על פי הגמרא בבבא מציעא עט ב] שאם משכיר אדם את חמורו רשאי השוכר לרכוב עליו ולהרכיב עליו אנשים, אבל אינו רשאי להושיב עליו אשה. ב. בפסחים [שם] אמרו שבמקום ביעתותא ופחד דרך נשים לרכב כאנשים, משמע שהכומני אינו מושב יציב כל כך.

^[14] רשב"ם. [ורבינו גרשום פירש שבהן נותנים את מאכלו של החמור, וצריך תלמוד מדוע למאן דאמר חמור לרכיבה עומד אין אלו בכלל, ומלשון רבינו גרשום משמע שהיות והם "משאו של החמור" אין הם מכורים, אף על פי שגם הלוקח את החמור לרכיבה זקוק להם. (ואינם דומים לאוכף ומרדעת, שהם כמלבושיו הבטלים אליו.)] ובמאירי כתב ששק ודסיקא אדם נותנם על הבהמה כדי להניח את המשאוי עליהם.

^[15] כתב הרע"ב [שבת פרק ה משנה ב] מרדעת: כמין אוכף קטן ומניחים אותו על החמור כל היום כולו כדי שיתחמם. וכן משמע ב"ערוך" ערך אכף שאוכף ומרדעת דומים זה לזה.

^[16] בלעזי רש"י כתב שקילקלי הוא רצועת בטן וחבק - רתמת חזה [לפי רבינו גרשום הוי איפכא]. בערוך ערך קלקי כתב: פירוש קלקי שתחת הזנב, חבק שתחת הבטן, והמאירי כתב: וענין קילקי הוא בגד דק שמניחין לו על גבו, וחבק הוא החגור שחוגרין אותו בו סביב הצואר.

^[17] על פי רשב"ם. כלומר, לתנא קמא - חמור עומד בעיקרו לרכיבה ולא למשא, ולנחום המדי - חמור עומד בעיקרו למשא ולא לרכיבה. ואף על פי כן גם אוכף, מרדעת [קילקלי וחבק] נמכרים עם החמור כי כולם משמשים גם להטענת משאות על החמור והובלתם. והרשב"א סובר שאוכף ומרדעת הם תשמישי רכיבה ולא תשמישי משא, והקשה: אם כן מדוע אמר עולא שאוכף ומרדעת נמכרים עם החמור לכולי עלמא, הרי לפי הנ"ל צריך להיות שאוכף ומרדעת אינם בכלל המכר לדעת תנא קמא! ? עוד הקשה הרשב"א: אם נחלקו תנאים מה יעודו של החמור, אם כן לכולי עלמא החמור נמכר עם כל כלי תשמישו, אלא דפליגי מה הם "תשמישיו", ואילו להלן בעמוד ב מבואר שרבנן דנחום המדי אינם סוברים שחמור נמכר עם כל כלי תשמישיו! ? [ואין לומר שהגמרא להלן הזכירה את נחום המדי שנתפרש שמו, והוא הדין נמי רבנן דנחום, ומה שאמר להלן שדברי נחום המדי הם ב"שיטה" דלא כחכמים, הכוונה לחכמים דעלמא שחולקים על סברא זו. כך אין לומר שהרי כתב שם הרשב"ם: שכולם מוסיפים מכירת תשמישים טפי מרבנן דידהו.] על כן פירש הרשב"א: עיקר תשמישו של חמור לרכיבה אלא שמשתמשים בו תדיר גם למשאות; ובהכי פליגי, תנא קמא סבר: היות ואין זה עיקר תשמישו של חמור, אין כלי משא נמכרים עמו. ונחום המדי סבר: כיון שהרבה פעמים נושאים עליו, הרי כלי המשא נמכרים עמו, דכי מזבין איניש מידי, איהו וכל תשמישתיה מזבין.

^[18] כתבו התוספות [קידושין ב ב ד"ה קשו]: מצינו כמה דברים שנקראים בלשון זכר ונקבה דכתיב כו' וכן בלשון חכמים מצינו:. הלכה חמורך טרפון, השוכר את החמור והבריקה והוליכה בהר, לא הספיק בעל הפרה למשוך את הפרה עד שמת החמור.

^[19] לפי דעת רשב"ם להלן, אם תימצי לומר כשעודן עליו מחלוקת, אם כן כשאין עודן עליו לכולי עלמא לא קנה אפילו אוכף ומרדעת. אם כן תיקשי: מאי מקשה על עולא, דילמא מיירי באין עודן עליו! ? ויש לומר: עדיף היה לגמרא לתרץ תירוץ אחר כדי שיהיה ניחא גם אם תימצי לומר כשאין עודן עליו מחלוקת. ועוד יש לומר: עדיין לא סלקא אדעתין לפרש ש"הוא וכל מה שעליו" היינו מה שראוי להיות עליו, ועתה היתה הגמרא סבורה שהברייתא מדברת כשעודן עליו - ראה ברמב"ן "פני שלמה" ו"אמרי בנימין".

^[20] ולא מהני ליה יתור הלשון שיקנה גם כלים אלו - רשב"ם. וראה מה שכתב בזה בנמוקי יוסף.

^[21] א. רשב"ם. [כי מכר חמור לא מכר כלי תשמישו אלא כשהן אדוקין בו] וכן דעת הרשב"א; אמנם תוספות כתבו שאוכף ומרדעת וכו' הם "טכסיסי החמור", שהרי אין חמור שאינו צריך להם, על כן הם מכורים אפילו כשאין עודן עליו, ורק לענין צרכי משאוי יש לומר שאין הם בכלל המכר, אם אין עודן עליו. וכן דעת הרמב"ם ועוד ראשונים. וראה מה שהאריך בזה ב"אמרי בנימין". ב. בפשוטו מדובר שהחמור וכליו נמצאים לפניהם, אלא שאין "עודן עליו", כי אם אינם לפניו מהיכי תיתי שיקנה אותם, דכי אטו כל מוכר חמור מתחייב לתת אוכף וכו' עם המכר. [וראה בבא מציעא כז ב: לא משאלי אינשי אוכפא משום דמסקב ליה לחמרא (עושה בה חבורה - ר"ח). משמע שהאוכף מתייחד לחמור מסויים.]

^[22] כתבו התוספות: הכי נמי הוי מצי למימר בין בזו ובין בזו מחלוקת, חכמים סוברים: בין בעודן עליו בין באין עודן עליו לא קנה אלא אוכף ומרדעת ולא שק ודיסקיא. ונחום המדי סובר: בין באין עודן עליו בין בעודן עליו קנה הלוקח גם את השק והדיסקיא. ואכן, לפי הרי"ף והרא"ש ועוד ראשונים נוסף בגירסת הגמרא: או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת.

^[23] על פי רשב"ם ד"ה ת"ש ובזמן. ומדברי רשב"ם בד"ה הא מני משמע שראיית הגמרא היא מן הסיפא בלבד: ממה ששנינו בזמן שאמר לו היא וכל מה שעליה הרי כולן מכורין, משמע שאם לא אמר לו לשון זו, לא קנה את השק והדיסקיא, והיות שמדובר בעודן עליו שמע מינה דאף בעודן עליו מחלוקת.

^[24] ואם תאמר: מנין לך להעמיד ברייתא זו כדברי חכמים, וללמוד מכאן שלדעת חכמים אין שק ודיסקיא נקנין ללוקח אף בעודן עליו, שמא כדעת רבי יהודה נשנית ברייתא זו, והרי רבי יהודה סובר שאם אמר לו: חמורך הוא אין כליו מכורים אף בעודן עליו, ולדעת חכמים יש לומר שבעודן עליו אף השק והדיסקיא בכלל המכר. יש לומר: הרי אם אמר: חמורך זה, סובר רבי יהודה שכל כליו מכורים, ואילו בברייתא משמע שרק אם אמר לו היא וכל מה שעליה קנה הלוקח את כל מה שעליה, אם כן שמע מינה: לאו רבי יהודה הוא אלא חכמים.

^[25] לשיטת הרשב"א שלדעת כולם חמור עומד לרכיבה בקביעות ולפעמים מטעינים עליו משאות, יש לפרש בפשיטות: כל הכלים "ראויים" להיות על החמור, ואף שלדברי חכמים מן הסתם אינו קונה כלים אלו, מכל מקום כל המוסיף בדבריו מוסיף בהקנאתו, ויתור לשונו מורה גם על כלים אלו. ואף לשיטת רשב"ם, שסתם חמור עומד לדברי חכמים לרכיבה ולא למשאות, מכל מקום מסתבר שלכולי עלמא לפעמים רוכבים על החמור ולפעמים מטעינים עליו משאות. ועוד יש לומר: כלים אלו ראויים הם לחמור אם ייחדו את החמור למשאות. וראה ב"פני שלמה".

^[26] מהרש"א. אמנם ברשב"א כתב ראיה אחרת, משמע שאינו גורס "וכליו עליו" במשנתינו - "אמרי בנימין".

וכי תימא [ואם תאמר], ביטול מקח לרבנן לית להו [לחכמים אין להם] במקרה זה, שאין לדעתם בכגון זה לא אונאה ולא ביטול מיקח, והאם לא? והתנן [והרי שנינו במשנה], ר' יהודה אומר: המוכר ספר תורה, בהמה ומרגלית — אין להן אונאה. אמרו לו חכמים: לא אמרו אלא את אלו שהוזכרו קודם לכן באותה משנה, קרקעות, עבדים ושטרות. אבל בכל דבר אחר (ובכלל זה מכירת צמד ובקר) יש דין אונאה ודין ביטול מיקח!

ומתרצים: יש להסביר, כי מאי [מה פירוש] "אין דמים ראיה" נמי דקתני [גם כן ששנו] חכמים במשנתנו? דהוי [שהריהו] ביטול מקח. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר, מדוע לדעת חכמים אין במקרה זה של צמד ובקר ביטול מקח, משום שכי אמור רבנן [כאשר אמרו חכמים] שיש דין אונאה וביטול מקח — הרי זה דווקא כאשר ההבדל במחיר הוא בשיעור כדי שהדעת טועה, ורק כשאפשר שהיתה זו טעות או רמיה יש בכך דין אונאה. אבל כשההבדל גדול כל כך בכדי שאין הדעת טועה — לא דנים כלל בדין אונאה, ומדוע? — אימור [אמור] שמתנה יהב ליה [נתן לו] שנותן לו סכום גדול עבור דבר שערכו קטן.

א משנה המוכר את החמור — לא מכר עימו את כליו, כלומר, את כלי הריתמה ושאר חפצים שרגילים להניח עליו. נחום המדי אומר: מכר את כליו. ר' יהודה אומר: פעמים שכליו מכורין, פעמים שאינן מכורין. כיצד? — היה חמור לפניו וכליו עליו, ואמר לו: "מכור לי חמורך זה" — הרי כליו מכורין עימו. אם אומר לו: "האם חמורך הוא? אני רוצה לקנותו" — אין כליו מכורין, שהרי הוא כקונה חמור סתם, בלי להתייחס לכליו.

ב גמרא ובהסבר המחלוקת במשנתנו, אם כליו של חמור מכורים יחד עמו, אמר עולא: מחלוקת זו היא דווקא ביחס לשק שעליו, ודיסקיא זוג שקים שמשני צידיו, וכומני שהוא אוכף העשוי לישיבת נשים, שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] שסתם חמור לרכוב קאי [הוא עומד], ולכן כלים אלה שאינם לרכיבה אלא למשא, אינם נמכרים עם החמור. ונחום המדי סבר: סתם חמור למשאוי (למשא) קאי [הוא עומד], ולכן כלים אלה של משא נמכרים עמו. אבל אוכף ומרדעת (מעין שטיח שתחת האוכף), קילקלי (ריתמה) וחבק (רצועה שקושרים בה את האוכף) — דברי הכל מכורין, שאלו משמשים גם למשא וגם לרכיבה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא, אמר: "חמור וכליו אני מוכר לך" — הרי זה מכר את האוכף ואת המרדעת ואת הקילקלי ואת החבק, אבל לא מכר שק ודיסקיא וכומני. ובזמן שאמר לו: "היא וכל מה שעליה מכורים לך "— הרי כולן מכורין. ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] דאמר ליה [שאומר לו] "חמור וכליו", שהזכיר את הכלים במפורש, הוא דקני [שקונה] אוכף ומרדעת, הא [אבל] אם לא אמר ליה הכי [לו כך] — לא!

ומשיבים: הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שלא אמר ליה [לו] "חמור וכליו" — נמי [גם כן] אוכף ומרדעת מכורין, והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו], דאף על גב דאמר ליה [שאף על פי שאמר לו] "חמור וכליו", מכל מקום שק ודיסקיא וכומני לא קני [קנה].

כיון שהוזכר כמה פעמים כומני, שואלים: מאי [מה פירוש] "כומני" זה? אמר רב פפא בר שמואל: מרכבתא דנשי [אוכף שעשוי לרכיבת נשים] שיושבות לרוחב הבהמה, ולא כדרך רכיבה רגילה.

ועוד לענין המחלוקת במשנתנו, האם המוכר את החמור מכר גם את כליו, איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים] שאלה זו: האם דווקא במקרה שהכלים עודן עליו, על החמור, היא מחלוקת, אבל בשאינן עליו — מודה להו [להם] נחום המדי לחכמים שהכלים אינם מכורים, או דלמא [שמא] דווקא בשאינן עליו היא מחלוקת, אבל בעודן עליו — מודו ליה רבנן [מודים לו חכמים] לנחום המדי שהכלים מכורים? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: ובזמן שאמר לו "הוא וכל מה שעליו" — הרי כולן מכורין, ומשמע שהכלים מצויים עליו.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי בעודן עליו מחלוקת, הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? — כשיטת רבנן [חכמים] היא, שלמרות שבסתם אינו קונה את הכלים, אם אמר במפורש "הוא וכל מה שעליו" — קונה. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] כי בשאין עודן עליו מחלוקת, אבל בעודן עליו דברי הכל מכורין, הא מני [זו כשיטת מי היא]? הרי אף לדעת חכמים, גם אם לא אמר במפורש — קנה את הכלים שעליו!

ומשיבים: לעולם בשאין עודן עליו מחלוקת, והברייתא שיטת רבנן [חכמים] היא, אלא שמדובר בה במקרה שאין הכלים מצויים על החמור, ולפי זה יש לשנות מעט את נוסח הדברים ואימא [ואמור כך]: ובזמן שאמר לו "הוא וכל מה שראוי להיות עליו", כלומר, מה שהוא נושא עליו כרגיל — כולם מכורים.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו, ר' יהודה אומר: פעמים מכורין, פעמים שאינן מכורין, והוא מפרט: כיצד? היה חמור לפניו וכליו עליו וכו', מאי לאו אמאי דקאמר [האם לא על מה שאמר] התנא קמא קאי [הראשון עומד, מתייחס] ר' יהודה? ומכאן שהמחלוקת בין התנא הראשון ונחום המדי היא במקרה שהכלים על החמור! ודוחים: לא, ר' יהודה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if you would say that the Rabbis do not hold that in a case of exploitation of less than one-sixth one must return the money and that if it was more than one-sixth there is nullification of the transaction, can it be maintained that they do not accept these halakhot? But didn’t we learn in a mishna (Bava Metzia 56b) that Rabbi Yehuda says: Even in the case of one who sells a Torah scroll, an animal, or a pearl, these items are not subject to the halakhot of exploitation, as they have no fixed price. The Rabbis said to him: The early Sages stated that only these items listed earlier in the mishna, i.e., land, slaves, and documents, are not subject to the halakhot of exploitation. Therefore, the Rabbis should agree that the sale of the yoke is nullified.

The Gemara answers: What is the meaning of the mishna that teaches that according to the opinion of the Rabbis the sum of money is not proof? This means that the transaction is nullified. And if you wish, say instead that the sale of the yoke is not nullified, because when the Sages spoke of exploitation and the nullification of a transaction, they meant that these halakhot apply only in a case where the difference in price is an amount about which one could be mistaken and believe that this is the correct price. But when the difference in price is so great a sum that one could not be mistaken, this sale is not subject to the halakhot of exploitation. In that case, one must say that the buyer gave the extra money to the seller as a gift; he could not have thought that this was the actual price of the object.

MISHNA: One who sells a donkey has not sold its vessels, i.e., its equipment, with it. Naḥum the Mede says: He has sold its vessels. Rabbi Yehuda says: There are times when the vessels are sold, and there are times when they are not sold. How so? If the donkey was before him and its vessels were on it, and the buyer said to him: Sell me this donkey of yours, its vessels are sold. If the buyer said to him: Is the donkey yours; I wish to purchase it, its vessels are not sold.

GEMARA: Ulla says: The dispute in the mishna is referring to the donkey’s sack and the saddlebag [disakkaya] and the kumni, a term explained later in the Gemara. As the first tanna holds: An ordinary donkey is used primarily for riding, and therefore these articles, which are not used for riding but for carrying burdens, are not included in the sale. And Naḥum the Mede holds: An ordinary donkey is used for carrying burdens, and therefore the items that serve this purpose are sold along with the donkey. But with regard to the saddle and the saddlecloth, the harness and the saddle band, everyone agrees that they are sold, as they are used both for riding and for carrying burdens.

The Gemara raises an objection from a baraita. If a seller says: I am selling you a donkey and its vessels, this one has sold the saddle, and the saddlecloth, and the harness, and the saddle band. But he has not sold the sack, and the saddlebag, and the kumni. And when the seller said to the buyer: I am selling it and everything that is on it, to you; the donkey and all of these items are sold. It can be inferred from here that the reason that the buyer acquires the saddle and the saddlecloth is that the seller said to him: I am selling you a donkey and its vessels. By inference, if the seller did not say this, the buyer does not acquire them.

The Gemara answers: The same is true even if the seller did not say to him: I am selling you a donkey and its vessels. In that case as well, the saddle and the saddlecloth are sold. And this is what the baraita teaches us: That even though the seller said to him: I am selling you a donkey and its vessels, the buyer still does not acquire the sack and the saddlebag and the kumni.

The Gemara inquires: What is the meaning of: And the kumni? Rav Pappa bar Shmuel said: This is the saddle used by women.

A dilemma was raised before the Sages: Does this dispute apply only to a case where the vessels are on the donkey, but when the vessels are not on the donkey, Naḥum the Mede concedes to the Rabbis that they are not sold? Or perhaps the dispute applies to a case where the vessels are not on the donkey, but when the vessels are on the donkey the Rabbis concede to Naḥum that the vessels are sold. The Gemara suggests: Come and hear a proof from the aforementioned baraita: And when the seller said to the buyer: I am selling it and everything that is on it, the donkey and all of these items are sold. In this case, the vessels are on the donkey, and everything is sold.

Granted, if you say that the dispute applies when the vessels are on the donkey, in accordance with whose opinion is this ruling? It is the opinion of the Rabbis that although in general one does not acquire the vessels, if the seller explicitly says that he is selling the donkey and everything on it, the buyer acquires it all. But if you say that the dispute applies when the vessels are not on the donkey, but when the vessels are on the donkey everyone agrees that they are sold, in accordance with whose opinion is this ruling? Even according to the opinion of the Rabbis there is no need to say explicitly that he is selling everything.

The Gemara answers: Actually, the dispute applies when the vessels are not on the donkey, and the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, and the language of the baraita should be emended to say: And when he said to him: I am selling it and everything that is fit to be on it, i.e., those items usually found on a donkey, everything is sold.

The Gemara suggests another proof: Come and hear a solution from the mishna. Rabbi Yehuda says: There are times when the vessels are sold, and there are times when they are not sold. What, is it not the case that Rabbi Yehuda is referring to that which the first tanna said? If so, the dispute between the Rabbis and Naḥum the Mede must be referring to a case where the vessels are on the donkey, as Rabbi Yehuda addresses the same set of circumstances. The Gemara rejects this proof: No, Rabbi Yehuda

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ור' יהודה אומר הדמים מודיעין. אע"ג דלא אמר הוו מכורין: ולרבנן אם אין הדמים מודיעין היכי הוה המקח קיים והא אית ביה כמה וכמה אונאה מכל וכל ובדין הוי דיבטל כולו מקח דיותר משתות הוי אונאה ובטול מקח דהדבר ידוע שאין הצמד שוה מאתים:

ולא והתנן (ב"מ נו:) ר' יהודה אומר אף המוכר ס"ת. בדמים יקרים וכו'. אמרו לו לא אמרן. דאין להם אונאה:

אלא את אלו. העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות אבל בהמה ושאר מילי אמרו דיש להן אונאה ומתבטל המקח:

ומשני מאי אין הדמים ראיה. דקתני מתני' דודאי הוי בטול מקח הואיל שנתאנה. אבל אכתי להיכא דמכר את הצמד לא מכר את הבקר:

ואי בעית אימא כי אמור רבנן אונאה ובטול מקח. הני מילי בכדי שהדעת טועה דהיינו כגון שתות דלא קים ליה לאינש אם נתאנה או לאו. אבל מתני' להיכא דמכר לו את הצמד במאתים זוז דאפ"ה לא מכר לו את הבקר ודאי אין הדעת טועה בכך דודאי ידעי ליה דלא שויא כולי האי ומתנה היא. ומאי דקאמר ויהיב מאתים זוז מתנה הוא דקא יהיב ליה:

פיסקא המוכר את החמור. סתם לא מכר את כליו:

אמר עולא מחלוקת. דרבנן ונחום דמתני' בהני כלים:

בשק. שאוכל בו החמור:

ודיסקא. אותו מרצוף שנושאין בו התבן לצורך אכילתו ומן עור עשוי:

כומני. מפרש לקמן מרכבתא דנשים אוכף של נשים דכל הני למשוי נינהו. דת"ק סבר דמש"ה לא מכר הני דסתם חמור לרכיבה עומד ולא למשוי ומש"ה לא מכר הני דלאו כלי רכיבה הן:

למשוי עומד. והני נמי משוי נינהו:

אבל אוכף ומרדעת. היינו לבד דלרכיבה עומד דברי הכל אפי' רבנן מודי דמכורין:

חבק. לועזין ציגל"א:

קילקלי. פושל"א:

טעמא דאמר וכו'. מש"ה מכר את האוכף ואת המרדעת הואיל ופירש:

הא לא אמר ליה. חמור וכליו אוכף ומרדעת אין מכורין בסתמא וקשיא לעולא דאמר אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין:

ומשני ה"ה וכו' והא קמ"ל דאע"ג דאמר לו חמור וכליו כומני ודיסקא לא קני. דלא לרכיבת אדם עומדין ולאו כליו ממש נינהו:

מרכבתא דנשי. בלע"ז שנבוג"א:

אלא דרכיבת אשה. ששתי שוקיה מצד אחד לא חשיב רכיבה אלא משוי:

איבעיא להו בעודן. על החמור בשעת מכירה אותו שק ודיסקא וכומני:

מחלוקת. דרבנן ונחום דרבנן סברי אע"ג דבשעת מכירה עודן עליו לא מכרן משום דלאו לרכיבה עומד אלא למשוי ונחום המדי סבר הואיל דבשעת מכירה עודן עליו זבין ליה:

או דילמא בשאין עודן עליו מחלוקת. דרבנן סברי לא שייכא לחמור ונחום סבר שייכא:

ת"ש. דקתני סיפא דברייתא דחמור וכליו (דקתני) ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שעליו דהיינו כשעודן עליו כולן מכורין אי אמרת בשלמא בעודן עליו מחלוקת דרבנן והכא אמאי כולן מכורין משום דפירש לו ואמר לו הוא וכל שעליו. הא סיפא דקתני בזמן שאמר לו דיקא כרבנן דטעמא דאמר לו הא לא אמר לו לא. ואילו נחום סבירא ליה כיון דעודן עליו אע"ג דלא אמר ליה הוא וכל מה שעליו מכורין. אלא אי אמרת בשאין עודן עליו מחלוקת אבל בעודן עליו אע"ג דלא אמר ליה הוא וכל מה שעליו הרי אלו מכורין הא סיפא דקתני בזמן שאמר דמשמע טעמא דאמר הכי מכורין הא לא אמר לא הוי מכורין אע"ג דעודן עליו. מני לא רבנן ולא נחום הואיל דתרוייהו מודו דכי עודן עליו אע"ג דלא אמר דהוו מכורין. ומשני לעולם אימא לך בשאין עודן עליו מחלוקת אבל בעודן עליו דברי הכל הוא מכורין. ודקא קשיא לך הא סיפא מני. אליבא דמאן איצטרכא למתניא. לעולם אליבא דרבנן. ולא תימא בזמן שאמר הוא וכל מה שעליו דאי עודן עליו אע"ג דלא אמר הוי מכורין. אלא אימא בזמן שאמר הוא וכל מה שראוי להיות עליו דמשמע דבשעת מכירה אינן עליו דהשתא ודאי טעמא דאמר הוא וכל מה שראוי להיות עליו דמי כמו שישנן עליו והרי הן מכורין הא לא אמר לא:

ת"ש ממתני' ר' יהודה [אומר] פעמים מכורין וכו'. ^א)גי' רבינו בכאן הוא כמו שכ' התוס' כאן בשם יש ספרים וכפי' השני שכ' דר"י מפרש ממש ולא פליגי. מאי לאו ר' יהודה טעמא דנחום מפרש דכי אמר נחום דמכורין בשעוד עליו דהיינו חמורך זה בכליו. אלמא דבעודן עליו פליג נחום עליה דרבנן:

לא ר' יהודה. טעמא דנפשיה מפרש אבל אכתי אימא דנחום ורבנן אפי' באין עודן עליו פליגי:

והא דאקשינן וכי תימא קסברי רבנן כל כי האי גונא לא הויא אונאה. פי' רבינו חננאל ז"ל כי האי גונא, כגון צמד שאדם צריך לו הרבה ופעמים שאדם לוקח ביתר מכדי דמיו, והתנן אמרו לו לא אמרו אלא את או וכיון שאפילו בהמה ומרגליות יש להן אונאה כל שכן צמד ובודאי אי נמי הוו סברי רבנן בהמה אין לה אונאה צמד יש לו אונאה דלא דמי לבהמה אלא לרווחא דמלתא אקשי כי היכי דלא לדחיי' ולימא ליה דצמד דמי לבהמה כמו שדמו לה סוס וציף וחטיטו' במלחמה והרב ר' שמואל ז"ל דחק עצמו בה ביותר.

ודאמרינן ואי בעית אימא כי אמור רבנן כאן בכדי שהדעת טועה וכו'. נראה שהלכה כן, דלישנא בתרא ודוקא הוא וסוגיין דעלמא כוותיה, וכן כתב רבינו הגדול שהלכה כלישנא בתרא שסתם כתבן. וכן כתב הרב רבי שמואל זכרונו לברכה.

אבל אוכף ומרדעת קנה. מאחר דמיבעיא לן אי בעודן עליו מחלוקת או בשאין עודן עליו או בזו ובזו היה נראה שאוכף ומרדעת לא קנאן אלא בעודן עליו שמא בעודן עליו מחלוקת וקסברי רבנן אינן מכורין ובאוכף ומרדעת מכורין הוחיל ועודן עליו והאי דלא פירש עולא משום דקים ליה פירושא דמתניתין באיזה ענין נחלקו בדסקיא וכומני ודכוותא באוכף ומרדעת ובין דקים ליה בפשטא דבעיין בין דלא קים ליה איהו לא אמר אלא דמחלוקת בכלים דמשאוי אבל כלי' דרכיב' מודים חכמים דמוכרין כשם שמכורין כלי משאני לנחו' אי בעודן עליו אי בשאין עליו, דסתם חמור לרכיבה קמ"ל עולא ותו לא.
והרב ר' יוסף הלוי ז"ל כתב מדלא פליגי בין עודן עליו לשאין עודן עליו ש"מ דל"ש הכי ולא שנא הכי מכורין ואינו מחוור לי לפי שלא מצינו בכל המכירות שבפרקים אלו שיכנס שום תשמיש בכלל המכר אלא בעודן בתוכו שהרי בכולן שנינו בסיפא ואם אמרו הוא וכל מה שבתוכו וכו' ומכר מכר דקתני דומיא דלא מכר וכולן בעודן בו. והא דאמרינן הכא אימא וכל מה שראוי להיות עליו דחיתא בעלמא היא שדחו כאן ולא בשאר הילכך לא מכר אלא אוכף ומרדעת בשעודן עליו ואם תאמר אם כן יכול היה עולא לתרץ מתניתין כטעמיה ולוקמה בשאין עודן עליו וטעמא דאמר ליה ואימא בסיפא הוא וכל מה שראוי להיות עליה עליה לאו מלתא הוא דלא אתינן השתא למיפשט בעיין וכדפרשינן לעיל דלא מעייל עולא נפשין בבעיא כלל.
וכל זה לדעת רבינו הגדול זכרונו לברכה שהוא האמת, אבל רבינו הגאון ורבינו חננאל זכרונם לברכה כתבו דבעיין אפשיט' דבשאין עליו מחלוקת אבל בעודן עליו דברי הכל מכורין דאפשיטא מברייתא, ואיני יודע היאך.

ואיבעית אימא כאן בכדי שהדעת טועה כאן בכדי שאין הדעת טועה. כלומר, לעולם כאן במשנתנו המקח קיים קאמר, דהא מכר ולא מכר קתני, ואף על גב דבעלמא אית להו לרבנן בטול מקח, הני מילי בכדי שהדעת טועה, אבל בכדי שאין הדעת טועה, המקח קיים, ויתרון הדמים מחילה, דמסתמא לא טעה לוקח כולי האי ומידע ידיע דאונאה אית ביה, ואף על פי כן נתרצה במקחו, והרי זה כאותה ששנינו בברייתא פרק הזהב (ב"מ נא, ב) חפץ זה שאני לוקח במאתים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה אף על פי כן אין בו אונאה.
וכן הלכה כלישנא בתרא הוא. וכן דעת ר"ש ז"ל ודעת הרמב"ן ז"ל. והגאון רב האיי ז"ל כתב ובכדי שאין הדעת טועה הדמים ראיה. ואיני יכול להלום השמועה זו לפי פירושו. ור"ח ז"ל נראה שתופס בעיקר הלשון הראשון, מאי אין הדמים ראיה בטול מקח, שכן כתב לקמן בריש פרק המוכר פירות זה לשונו: ומדמקשינן וליחזי דמי היכי אי דבשרא אי דרידיא, ופריק דאיקר בשרא וקם ברידייא ולא פריק אין הדמים ראיה, שמע מינה שהדמים ראיה לבטל המקח בעידנא דמוכחי ובכדי הדעת טועה. עד כאן.

רבנן סברי סתם חמור לרכיבה קאי. כלומר, לרכיבת אנשים, ולא למשאוי ולא לרכיבת נשים, אלא לפעמים. ומיהו מודה רבנן דכיון דפעמים עומד לכך, אם אמר חמור וכל מה שראוי להיות עליו, קנה אפילו שק דסיקיא וכומני כדאיתא בסמוך. ונחום המדי סבר דסתם חמור למשאוי הוא עומד. ולאו למימרא דסבר נחום דרובו למשאוי, דאם כן לדבריו מכר את השק ואת הדסקיא ולא את האוכף שהוא מיוחד לרכיבת אנשים והיכי אמר עולא אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכור. ועוד דאם כן למה הכניסן לקמן נחום המדי בשיטה ולא רבנן, והלא אפילו רבנן אמרו שאוכף ומרדעת שהם תשמישי החמור נמכרין עמו, ולא עוד אלא אפילו היה אומר נחום דסתם למשאוי הוא עומד כמו שהוא עומד לרכיבה ולשניהם הוא עומד לזה כמו לזה, לא היה להם להכניס נחום המדי בשיטה טפי מרבנן. אלא נחום המדי סבור דודאי עיקרו לרכיבה, אלא שהוא סבור שגם הוא עומד תדיר אפילו למשאוי, וכיון שהרבה פעמים נושאין עליו אף כלי המשא נמכרין עמו, דכי מזבין איניש מידי איהו וכל תשמישתיה מזבין. כנ"ל.

או דילמא בעודן עליו מחלוקת. קשיא לי בעודן עליו מאי שנא מפרדות בשאדוקין בקרון שמכורין. ולפי הפירוש השני שכתבתי למעלה, דהתם טעמא משום שהדמים מוכיחין, התם היינו טעמא משום דודאי דמי הפרדות שהם רבים מוכיחין במכר, אבל כאן אין דמי השק והדסקיא מודיעין ומוכיחין כל כך בממכר החמור. ואי נמי ר"ל משום דהתם אין הקרון עשוי לשום תשמיש ולא ראוי לו בלתי הפרדות או חמורים שמושכין אותו, אבל החמור ראוי הוא להרבה תשמישין בלתי השק והדסקיא והכומני.

המשנה השלישית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר על זה המוכר את החמור לא מכר את כליו נחום המדי אומר מכר את כליו ר' יהודה אומר פעמים מכורים ופעמים שאינן מכורים כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו אמר לו מכור לי חמורך זה כליו מכורים חמורך הוא אין כליו מכורים אמר הר"ם אמנם הכלים העשויים לרכיבה כגון האוכף והמרדעת דברי הכל מכורין בין שהם עליו בשעת המכר בין שאינם עליו אבל כלי הטעינה יש בהם מחלקת חכמים אומרים אינם מכורים במכירתו ואפילו הם עליו בשעת מכירה והלכה כחכמים:

אמר המאירי המוכר את החמור לא מכר את כליו נחום המדי אומר מכר ר"י אומר פעמים מכר פעמים לא מכר והוא שאם אמר לו חמורך זו והיו כליו עליו מכורין ואם אמר לו חמורך היא כלומר דרך שאלה חמורה זו שלך היא שתמכרנה לי וכן אם אמר דרך ניחותא מכור לי חמורך אינן מכורין והלכה כתנא קמא ולפי מה שהתבאר בגמ' לא כל הכלים שוים בדבר זה אלא אוכף ומרדעת מכורין אפילו אינן עליו בשעת המכר ואפילו לא אמר חמור וכליו אלא חמור סתם שהרי אלו ראויים אף לרכיבה וסתם חמור לרכיבה וכן הדין בקילקי וחבק וענין קילקי הוא בגד דק שמניחין לו על גבו וחבק הוא החגור שחוגרין אותו בו סביב הצואר וכן כל כיוצא באלו אבל שק ודסיקא שהם קשים ואין ראויים לרכיבה אלא שאדם נותנן על הבהמה להניח המשאוי עליהם הואיל ואינם עומדים לרכיבה אינן בכלל מכר החמור וכן כומני והוא מרכב הנשים וענינו כסא פתוח מצד אחד ומוקף משלש רוחות והואיל ואינו ראוי למרכב האנשים לא נכלל בכלל המכר ואפילו עודן עליו ואפילו אמר לו חמור וכליו אא"כ אמר לו הוא וכל מה שעליו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

לה. אם אין הדמים ראיה להוה בטול מקח וכי תימא קסברי רבנן כי האי גוונא לא הוי הונאה והא תנן רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה בהמה [ומרגלית] אין להן הונאה אמרו לו לא אמרו אלא את אלו. כלומר לא אמרו שאין להן הונאה אלא את אלו השנויין במשנתינו, והן השטרות והקרקעות וההקדשות, אבל שארא יש להן הונאה. מאי אין הדמים ראיה דקאמרין רבנן נמי דהוי ביטול מקח ואיבעי תימא כאן כדי שהדעת טועה כאן בכדי שאין הדעת טועה. נוסחי ריוחי איבעי תימא כי אמרי רבנן אונאה ובטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה לא, אימור מתנה יהיב ליה. וכן הלכתא:

ג. המוכר את החמור לא מכר את כליו נחום המדי אומר מכר את כליו רבי יאודה אומר פעמים מכורין פעמים שאינן מכורין כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו אמר לו מכור לי חמורך זו הרי כליו מכורין חמורך היא אין כליו מכורין. כלומר* דאי ידע דחמור דידיה הוא וקאמר ליה מכור לי חמורך זה, משום כליו קאמר ליה, סופא דלא ידע דחמור דידיה היא, הכי קאמר ליה, חמורך היא זו שתמכרנה לי. הילכך אם תימצי לומר דרבנן ונחום המדי בעודן עליו פליגי, אשתכח דרבי יהודה פליג אתרויהו, דאילו לרבנן אע"ג דאמר ליה חמורך זו אין כליו מכורין ואלו לרבי יהודה מכורין, ואלו לנחום המדי אע"ג דאמר ליה חמורך היא מכר את כליו ואלו לר"י אין כליו מכורין. ואם תמצא לומר דרבנן ונחום המדי בשאין עודן עליו פליגי אבל בעודן עליו דברי הכל מכורין, לא שנא א"ל חמורך זו ולא שנא חמורך היא, ואתא רבי יהודה למימר טעמא דנפשיה, דאי אמר ליה חמורך היא אע"ג דעודן עליו אין כליו מכורין, ואי אין עודן עליו אע"ג דאמר ליה חמורך זו נמי אין כליו מכורין.

ולית הלכתא לא כנחום המדי ולא כרבי יהודה, דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. הילכך המוכר את החמור לא מכר את כליו, לא שנא אמר לו חמורך זו ולא שנא א"ל חמורך היא. ודוקא בשק ודוסיקיא וכומני דהיא מרכבתא דנשי. והוא שאין עודן עליו. אבל באוכף ומרדעת בזמן שעודן עליו דברי הכל מכורין. ושק ודוסיקיא וכומני כשעודן עליו, אי נמי אוכף ומרדעת כשאין עודן עליו, איבעיא לן לקמן ולא איפשיט, וכל כי האי גונא חומרא לתובע וקולא לנתבע:

לו. הרי אמרו המוכר את החמור לא מכר את כליו נחום המדי אומר מכר את כליו, אמר עולא מחלוקת בשק ודוסיקיא וכומני דת"ק סבר סתם חמור לרכיבה עומד ונחום המדי סבר למשאוי עומד אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין. כלומר, מחלוקת בשק ודוסיקיא וכומני. ודוסיקיה בלשון יון שני שקין, והוא כמין שני שקין ששפתותיהן דבוקין מלמטה וחלוקין מלמעלה כדי שיהא מקום חיבורן מונח על גבי החמור, ויהא שק זה תלוי מכאן והשני תלוי מכאן, ויהא משקל המשאוי שוה מכאן ומכאן ופיותיהן למעלה. (וכמוני) [וכומני] היינו מרכבתא דנשי. דת"ק סבר סתם חמור לרכיבה עומד, כלומר לרכוב עליו איש, דאלו רכיבת אשה לא מקריא רכיבה משום דלית בה פיסוק רגל, תדע שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב, ולפיכך לא מכר לא את השק ולא את הדוסקיא ולא את הכומני, דכלהו הני לאו לרכיבת איש קימי אלא או למשואי או למרכבתא דנשי. ונחום המדי סבר סתם חמור למשואי נמי עומד. אבל אוכף ומרדעת שראויין למרכב האיש דברי הכל מכורין, לת"ק דהא לרכיבה עומד, לנחום המדי נמי דהא מודה דבין לרכיבה בין למשואי עומד. וקימא לן כרבנן.

והא דתניא חמור וכליו אני מוכר לך הרי זה מכר את האוכף ואת המרדעת ואת הקילקי ואת החבק אבל לא מכר שק ודוסקיא וכומני ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שעליו הרי כולן מכורין הוא הדין אע"ג דלא קאמר ליה חמור וכליו אוכף ומרדעת מכורין והא קמ"ל דאע"ג דאמר ליה חמור וכליו שק ודוסקיא וכומני לא קני. ורבנן היא.

מאי כומני אמר רב פפא בר שמואל מרכבתא דנשי.

ושמעינן מיהת דדינא דחבק וקילקי כדינא דאוכף ומרדעת דמי.

איבעיא להו בעודן עליו מחלוקת אבל כשאין עודן עליו מודה נחום המדי לרבנן דאין שק ודוסקיא וכומני מכורין או דילמא כשאין עודן עליו מחלוקת אבל בעודן עליו מודו לו רבנן לנחום המדי דמכורין או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת. ולא איפשיטא. הילכך כשאין עודן עליו פשיטא לן דאינן מכורין כרבנן, אבל בעודן עליו (דספקא) [מספקא] לן אי פליגי בה רבנן ואי לא. והא דתניא ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שעליו הרי כולן מכורין אוקימנא לעולם אימא לך כשאין עודן עליו מחלוקת ורבנן היא, ולא תימא הוא וכל מה שעליו אלא אימא הוא וכל מה שראוי להיות עליו, אבל בעודן עליו אימא לך מסתמא דברי הכל מכורין. וכיון דלא איפשיטא חומרא לתובע וקולא לנתבע.

ולענין אוכף ומרדעת דפשיטא לן דמכורין לטעמיהו דרבנן, הני מילי בעודן עליו אבל כשאין עודן עליו מספקא לן, אי סבירא לן דכי פליגי בשק ודוסקיא וכומני כשאין עודן עליו פליגי, אשתכח דכי קאמר עולא אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין אפילו כשאין עודן עליו קאמר, ואי סבירא לן דכי פליגי בשק ודוסקיא וכומני בעודן עליו הוא דפליגי, אשתכח דכי קאמר עולא אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין בעודן עליו הוא דקאמר, אבל כשאין עודן עליו דברי הכל אינן מכורין. והא נמי ספיקא הוא, וכל כי האי גוונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. הלכך לענין אוכף ומרדעת היכא דעודן עליו בשעת מכירה דברי הכל מכורין, אבל כשאין עודן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע. וכבר ברירנא (לעיל ד"ה ושמעינן) דדינא דחבק וקילקי כדינא דאוכף ומרדעת דמי.

ולענין שק ודיסקיא וכומני, היכא דאין עודן עליו אינן מכורין, והיכא דעודן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע.

והני מילי בסתמא, אבל א"ל הוא וכל מה שעליו, אפי' שק ודוסקיא וכומני היכן דעודן עליו הרי כולן מכורין. והוא הדין היכא דאין עודן עליו ואמר ליה הוא וכל מה שראוי להיות עליו הרי כולן מכורין.

וה"מ היכא דלא פריש ליה לא לרכיבה ולא למשואי. אבל פריש ליה לרכיבה, אפילו בשעודן עליו מודה להו נחום המדי לרבנן דאין שק ודיסקיא וכומני מכורין. ואי פריש למשואי, דברי הכל שק ודיסקיא וכומני בזמן שעודן עליו מכורין, ואי אין עודן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואוכף ומרדעת, אי כשאין עודן עליו דברי הכל אינן מכורין, ואי בשעודן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואי פריש בין לרכיבה בין למשאוי, כולהו חד דינא נינהו, דאי עודן עליו דברי הכל מכורין ואי אין עודן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע:

(ו) כאן בכדי שאין הדעת טועה. פי' ומעות הן מתנה. ולרב דאמר בפ' שנים אוחזין בה' מצא שטרי חוב גבי הכיר בה שאינו שלו ולקחה וגבי המקדש את אחותו דמעות פקדון לא קשיא דהתם דלא קנה כלל אמר לך רב אי איתא דמתנה הוה לי' למימר לי' בפי' שהרי כיון שאין קנינו קנין גם חברו מרגיש בו ומה כסות עינים היא זה שאמר לשם קנין א"ו לשם פקדון יהבינהו. אבל הכא דקנינו קנין מודה רב שהמותר ויתר לו לשם מתנה וכסיפא לי' למימר בפי':

ואיבעית אימא כאן בכדי שהדעת טועה כאן בכדי שאין הדעת טועה. כלומר לעולם כאן במשנתנו המקח קיים דהוא מכר ולא מכר קתני ואף על גב דבעלמא אית להו לרבנן ביטול מקח הני מילי בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה המקח קיים ויתרון הדמים מחילה דמסתמא לא טעה לוקח כולי האי ומיד ידע דאונאה אית ביה ואף על פי כן נתרצה במקחו והרי הדין כאותה ששנינו בברייתא פרק הזהב חפץ זה שאני לוקח במאתים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה אף על פי כן אין בו אונאה וכן הלכה דלישנא בתרא הוא דעת ר"ש ז"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל. והגאון רב האי ז"ל כתב דבכדי שאין הדעת טועה הדמים ראיה. ואיני יכול להלום שמועה זו לפי פירושו. ורבינו חננאל ז"ל נראה שתופס בעיקר דלשון הראשון מאי אין הדמים ראיה בטל מקח שכן כתב לקמן בריש פרק המוכר פירות וזה לשונו: ומדאקשינן ליחזי דמי היכי אי דדבחא אי דרדיא ופריק הכין דאייקר בשרא וקם ברדיא ולא פריק אין הדמים ראיה שמע מינה שהדמים ראיה לבטל המקח בעידנא דמוכחי ובכדי שאין הדעת טועה עד כאן. הרשב"א ז"ל.
ובשיטה לא נודע שם מחברה כתוב וזה לשונה מדברי רבינו חננאל ז"ל נראה שדעתו למפסק כלשנא קמא מאי אין הדמים ראיה ביטול מקח ומפרש כן כלומר נהי שהדמים אינן ראיה להוציא הבקר מתחת יד המוכרו ושתתקיים המכר לפי שהמוכר יש לו טענה אני לא היה דעתי אלא למכור הצמד בלבד מיהו ודאי הם ראיה ללוקח שיכול לומר אני לא היה דעתי אלא עם הבקר ואם כן מקח טעות הוא ובטל מקח ואפילו בקרקעות כהאי גוונא היכא שהדמים מוכיחים כגון בכדי שאין הדעת טועה אבל בכדי שהדעת טועה אין הדמים ראיה לעשותו מקח טעות מיהו במטלטלין דין אונאה וביטול מקח איכא ואפילו ללישנא בתרא. כן נראה לי לפרש לדעתו של רבינו חננאל ז"ל. אבל אינו מחוור דמאי דחקיה למפסק כלישנא קמא משום דמקשינן לקמן באידך פירקין וליחזי דמי היכי ואינה ראיה וכמו שאני עתיד לפרש בסייעתא דשמיא. ומסתברא לי דאמרינן כדי שהדעת טועה עד כדי דמיהן אבל טפי מכפל ודאי אין אדם טועה ואפילו מי שאינו בקי במקח. וכל הני דאמרן לעיל לא מכר לא אמרינן הדמים מודיעים דאי בכדי שהדעת טועה במטלטלין איכא דין אונאה וביטול מקח ובמקרקעי ליכא דין אונאה וביטול מקח כל חד בדיניה אי בכדי שאין הדעת טועה בכלהו מתנה בעלמא הוא שכן הדין בכל מקח כלישנא בתרא. וכן הלכתא. עד כאן.
מחלוקת בשק ודסקייא דתנא קמא סבר סתם חמור לרכיבה עומד והני לא חזו לרכיבת אדם שק ודיסקיא מפני שהן קשין. דיסקיא כמו מפץ ועומד על השק דאסקיא. כומני מקום נשי וכף תחת קוף והיא פתוחה מלפניה ומוקפת משלש רוחותיה לרכיבת הנשים ואינה אלא או למרכב נשים והנשים אינן רגילות לרכוב או למשא פגול שיכנס בתוך ההיקף. ונחום סבר סתם חמור למשוי עומד והרי הם מיוחדים למשא שאין להם תשמיש אחר אלא או למשא או לרכיבה דהם מכורין. הראב"ד ז"ל.
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: רבנן סברי סתם חמור לרכיבה קאי. כלומר לרכיבת אנשים ולא למשאוי ולא לרכיבת נשים אלא לפעמים ומיהו מודו רבנן דכיון דפעמים עומד לכך אם אמר חמור וכל מה שראוי להיות עליו קנה אפילו שק ודסקיא וכומני כדאיתא בסמוך. ונחום המדי סבר דסתם חמור למשאוי הוא עומד. ולאו למימרא דסבר דרובו למשוי דאם כן לדבריו מכר את השק ואת הדיסקייא ולא את האוכף שהוא מיוחד לרכיבת אנשים והיכי אמר עולא אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכור. ועוד דאם כן למה הכניסו לקמן נחום המדי בשיטה ולא רבנן אפילו רבנן אמרו שאוכף ומרדעת שהן תשמישי החמור נמכרין עמו. ולא עוד אלא אפילו היה אומר נחום דסתם למשאוי הוא עומד כמו שהוא עומד לרכיבה ולשניהם הוא עומד לזה כמו לזה לא היה להם להכניס נחום המדי בשטה טפי מרבנן. אלא נחום המדי סבור דודאי עקרו לרכיבה אלא שהוא סבור שגם הוא עומד תדיר אפילו למשאוי וכיון שהרבה פעמים נושאין עליו משאוי אף כל המשא נמכרין עמו דכי מזבין אינש מידי איהו וכל תשמישתיה מזבין. כן נראה לי. עכ"ל.

הקלקלי ואת החבק. קלקלי הוא הבגד הדק שמשימין לו סמוך לגבו והוא מקבל כל הזיעה שלו על כן נקרא קלקלי. חבק הוא החגור שחוגרק אותו בו הא קמשמע לן דאפילו אמר חמור וכליו אני מוכר לך שק דיסקיא וכומני לא קני דהני לאו כליו נינהו דסתם חמור לרכיבה עומד והני לא חזו לרכיבה כלל. איבעיא להו בשעודן עליו מחלוקת ואפילו הכי אמר תנא קמא שאינם מכורין. ואם תאמר הא מכתשת קבועה מכורה עם הבית. התם חזיא לתשמיש הבית אבל הני לא חזו לתשמיש החמור כי החמור עומד לרכיבה ואלו אינן ראויין לתשמיש הזה. או דלמא בשאין עודן עליו מחלוקת ואפילו הכי אמר נחום משום דלא חזו לתשמיש אחר והמשוי של חמור אי אפשר לו בלא אלו אבל בעודן עליו דברי הכל מכורים דהוו להו כמכתשת קבועה שהרי קשוריו בו. הראב"ד ז"ל.
אבל בשאין עודן עליו מודה להו נחום המדי לרבנן דאין מכורין דכיון שהוא ראוי לרכיבה כאוכף ומרדעת לא מכר שק ודיסקיא וכומני באין עודן עליו אבל אוכף ומרדעת מכורין לפי שאינו ראוי לא לרכיבה ולא למשוי בלא אוכף ומרדעת כך פירשו רבותי ז"ל. והא דתנן מכר את הקרון לא מכר את הפרדות ואוקימנא בשאין אדוקין בו אף על גב דקרון אינו ראוי לכלום בלא בהמה ומושכת בו מכל מקום הפרדות ראויות לרכיבה ולמשוי בלא הקרון לפיכך אין לעשות אותם טפלה לקרון למכור בכלל הקרון כיון שאינן אדוקין בו כן נראה בעיני. ורשב"ם ז"ל פירש דכי אמרינן אבל באין עודן עליו מודה להו נחום המדי כו' הוא הדין באוכף ומרדעת לרבנן דאינם מכורין באין עודן עליו. עליות.

או דלמא בעודן עליו מחלוקת. קשיא לי בעודן עליו מאי שנא מפרדות כשאדוקין בקרון שמכורין ולפי הפירוש השני שכתבתי למעלה דהתם טעמא משום דהדמים מוכיחים התם היינו משום דודאי דמי הפרדות שהם רבים מוכיחים במכר אבל כאן אין דמי השק והדיסקיא מודיעים ומוכיחים כל כך בממכר החמור. ואי נמי יש לומר משום דהתם אין הקרון עשוי לשום תשמיש ולא ראוי לו בלתי הפרדות או חמורים שמושכין אותו אבל חמור ראוי הוא להרבה תשמישין בלא השק והדיסקיא והכומני. הרשב"א ז"ל.
הכי גרסינן או דלמא בין זו ובין זו מחלוקת ובתלתא אנפי מספקא ליה ויש ספרים שכתוב בהן דלמא בין זו ובין זו מחלוקת. עליות.
אימא בזמן שאמר לו הוא וכל מה שראוי להיות עליו הרי כלן מכורין דאף על גב דאמרי רבנן סתם חמור לרכיבה עומד מיהו לפרקים ודאי נושא עליו משוי והני חזו ליה הלכך כולן מכורין שהרי ראוים הם להיות עליו לפרקים. הראב"ד ז"ל.

בד"ה ת"ש ר' יהודה כו' ור' יהודה בעודן עליו מיירי דהא קתני חמורך זו כו' עכ"ל לפי נוסחת סדר המשנה שלפנינו בהדיא קתני בדברי ר' יודא כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו וק"ל:

תד"ה אבל בכדי (בסופו). ועוד כו' כיון דלא הודיעו כו'. תירוץ זה יוכל לעלות גם אדהכא:

גמרא בעודן עליו מחלוקת כו'. וכתב הרי"ף והרא"ש ולא איפשיטא כו'. וכ' התוי"ט והיינו שהר"ב לא פי' בתחילה היאך מיירי כו'. תמוה דהרי שפתיו ברור מללו ת"ק סבר לא מכר כו' שעליו ונחום המדי סבר מכר כו' שעליו. הרי דמוקי פלוגתייהו בעודן עליו. וכ"מ דעת הרמב"ם בפי' ובחבורו דלא משום ספיקא פסק דלא מכר אלא דמיפשט פשיטא ליה וכמו שהעיר גם התוי"ט. וטעמייהו נ"ל משום דהדחויים דלא למיפשט מהברייתא ומדברי ר"י דחויי בעלמא נינהו ופשוטם כמשמעם וכיוצא בזה כ' הפוסקים בהרבה מקומות:

ר"ש ד"ה וכומני. שהאשה יושבת כמשאוי. וכן אמרינן בב"מ (ע"ט ב') השוכר את החמור לרכוב עליה איש לא תרכב עליה אשה. ומה שסיים הרשב"ם דסתם חמור לרכיבת אנשים קאי (ומוכרח הוא) נראה דאפי' שכרו לרכוב סתם לא תרכב עליה אשה. וכן אפי' שכרו סתם. וכש"כ שלא ישתמש בו למשוי. והנ"י נראה דסותר ד"ע דכאן כ' דלא לרכיבת נשים קאי ושם בב"מ כ' שעשוי לרכוב עליה בין איש בין אשה וי"ל:

ה''ג וכ''ת ביטול מקח לרבנן לית להו. כלומר דאונאה ודאי אית להו דמן התורה היא דכתיב לא תונו (ויקרא כה) אבל ביטול מקח לית להו אלא סבירא להו יותר משתות כשתות עצמה דמי וקנה ומחזיר אונאה: והתנן. בפרק הזהב: ר' יהודה אומר המוכר ס''ת בהמה ומרגלית אין להם דין אונאה ואמרו לו כו'. ואמרי' בגמרא עד כמה לא הוי אונאה אמר אמימר עד כדי דמיהן דהיינו יתר משתות לא הוי אונאה אליבא דרבי יהודה ואפילו להחזיר אונאה אלא מחילה היא דעביד איניש דזבין להו ביוקר ומדקאמרי ליה לא אמרו דאין להן אונאה אלא אלו המנוין במשנתנו עבדים ושטרות וקרקעות וטעמא יליף התם מקראי אבל לכל מילי אית להו דין אונאה וביטול מקח כך פירשו רבותינו ולא נהירא דהא לא שמעינן להו מהכא דאית להו ביטול מקח ביתר משתות אלא ש''מ דאיכא אונאה וצריך להחזיר הדמים ונראה בעיני לפרש כן ואי אין הדמים ראיה לקנות בקר עם הצמד אמאי מתקיימת מכירת הצמד לגמרי שלא יחזיר לו זה כלום ללוקח מאונאתו שכן משמע לשון המשנה מכר את הצמד לא מכר את הבקר אבל מכירת הצמד מכירה מעלייתא היא ואמאי לא מיבעיא דאונאתו היה לו להחזיר אילו נתאנה שתות אלא אפילו ביטול מקח ליהוי מן הדין דהא נתאנה יותר משתות טובא וכ''ת רבנן לית להו לא החזרת אונאה בשתות ולא ביטול מקח ביתר משתות אלא בכל ענין קנה ולא יחזיר לו כלום שאין לנו לכופו בב''ד לכך אם אינו רוצה לצאת ידי שמים והתנן אמרו לו לא אמרו אלא את אלו אבל שאר דברים יש להן אונאה וצריך להחזיר ואמאי אמרינן במתניתין אין הדמים ראיה דמשמע שהמכירה תתקיים לגמרי ולא יחזיר לו מוכר ללוקח ממעותיו כלום והאי דקאמר גמרא וכ''ת ביטול מקח לית להו לאו דוקא דהוא הדין דמאונאת שתות קפריך אלא משום דקפריך וליהוי ביטול מקח דרבותא קפריך מש''ה קאמר נמי וכ''ת ביטול מקח כו': ומשני מאי אין הדמים היינו ביטול מקח שאין הדמים ראיה לקנות את הבקר להתקיים המכר אלא לא מכר את הבקר ויבטל המקח משום אונאת יתר משתות: בכדי שהדעת טועה. וסבור בלבו שכך שוה כגון שוה ה' בז' או ו' בח' והלכך בטל מקח דמקח טעות הוא אבל בכדי שאין הדעת טועה כמתניתין דצמד ששוה פרוטה אין קונין אותו במנה או מאתים ומסתברא כתירוץ אחרון וקמא שינויא דחיקא הוא: אימור מתנה כו'. יש לנו לומר דמתנה בעלמא הוא דיהיב ליה: מתני' כליו. בגמרא מפרש להו: רבי יהודה אומר כו'. כולה מיפרשא בגמרא: חמורך זו. כמות שהיא עם כלים שעליה: חמורך היא. כלומר אם זו היא חמורך מכור אותה לי דהיינו כמוכר את החמור סתם וסבירא ליה לרבי יהודה דאין כליו מכורין אפילו בעודן עליו: גמ' מחלוקת. דתנא קמא ונחום המדי בכלים העשויין למשוי החמור כגון שק ודיסקיא שעשוין ליטול בתוכו משאוי ולתת על החמור: וכומני. מרכבתא דנשי וכדלקמן וגם הוא ממין משאוי שהאשה יושבת כמשאוי דסתם חמור לרכיבת אנשים קאי: דת''ק סבר. חמור לרכיבת אדם עומד ולא למשאוי הלכך המוכר את החמור סתם לא מכר אותם כלים העשויין למשאוי אלא אותם כלים העשויים לרכיבה כגון אוכף ומרדעת ונחום המדי סבר חמור למשאוי עומד וקנה כולן גם האוכף ומרדעת דלטעון משאוי על גבן עשויין: אוכף ומרדעת. בין לרכיבה בין למשאוי: קילקלי. צינגל''ש לקשור האוכף בחבישת החמור: חבק. פוטרי''ל וצרכי רכיבה הן: הא לא אמר ליה. חמור וכליו אלא סתם מכר לו את החמור לא קנה את האוכף ומרדעת ואם איתא לדעולא הא מני לא רבנן ולא נחום המדי אלא ע''כ באוכף ובמרדעת פליגי והא ברייתא רבנן היא: לא הוא הדין כו'. ורבנן היא ולא נחום המדי דלנחום מיקנא קני נמי שק ודיסקיא וכומני: והא קמ''ל דאע''ג דאמר ליה חמור וכליו. לא אהני האי ייתור לשון לטפויי שק ודיסקיא ולא קני להו כרבנן: בעודן עליו. הא שק ודיסקיא מחלוקת בעודן עליו בשעת מכירה אבל בשאין עודן עליו מודה להו נחום לרבנן דאין מכורין ואפילו אוכף ומרדעת נמי אין מכורין אם אינן עליו: או דלמא בשאין עודן עליו מחלוקת. ואפ''ה אוכף ומרדעת קנה: ת''ש ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שעליו הרי כולן מכורין. אפילו שק ודיסקיא וכומני ובע''כ בעודן עליו מיירי דהא קתני וכל מה שעליו ואפ''ה קתני רישא דאינן מכורין בכלל החמור עד דא''ל בהדיא וכל מה שעליו כדקתני סיפא: אי אמרת בשלמא בעודן עליו מחלוקת הא מני רבנן היא. דאמרי לא מכר את כליו אע''פ שעודן עליו: הא מני. לא נחום ולא רבנן דהא בעודן עליו מיירי ואפ''ה לא מכר מסתמא עד דא''ל בהדיא וכל מה שעליה וכי היכי דפריך מסיפא ה''ל לפרוכי מרישא דקתני בהדיא לא מכר אלא משום דעיקר פירכיה ממה דקתני וכל מה שעליה דמשמע בעודן עליו מש''ה אלימא פרוכי מינה דסיפא: ת''ש רבי יהודה אומר פעמים מכורין כו'. ורבי יהודה בעודן עליו מיירי דהא קתני חמורך זו כליו מכורין דמשום דאמר זו דמשמע כמו שהיא טעונה מש''ה כליו מכורים ואמאי דקאמר ת''ק קאי דשמעינהו דמיפלגי בעודן עליו למר מכר ולמר לא מכר ואתא איהו למימר פעמים מכורין כו' ולהכריע ביניהם אתא:

וכי תימא לרבנן ביטול מקח לית להו כו'. הוה מצי למיפרך מרישא דקתני אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והקרקעות כו' מכלל דשאר דברים יש להן אונאה אלא משום דהוי מצי לדחויי הא מני ר' יהודה היא: אבל בכדי שאין הדעת טועה [לא אימור] מתנה כו'. אומר ריב''ם דליכא למיפרך מהכא לרב דאמר בפרק . האשה (קדושין דף מו: ושם) גבי מקדש אחותו אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון דהתם אין המעשה קיים כל עיקר אבל הכא לענין צמד המקח קיים ואין סברא שמעות הצמד לא יחזיר והמותר יחזיר ומיהו האי שינוייא לא שייך באיזהו נשך (ב''מ דף סג:) גבי האי מאן דיזיף פשיטי מחבריה ואשכח יתירתא אם בכדי שאין הדעת טועה לא צריך לאהדורי אימור במתנה יהבה ניהליה וי''ל דהתם ליכא למימר דפקדון הוא שאינו יודע שיחזור וימנה אותם ועוד אפילו יודע מסתמא כיון דלא הודיעו שהן יתירות אין דעתו לתבעו: אבל בשאין עודן עליו מודה להו נחום המדי. לרבנן דלא קנה והיינו דוקא בשק ודיסקיא וכומני אבל באוכף ומרדעת אפילו אין עודן עליו קנה דתכסיסי דחמור הוו וקני להו כל היכא דאיתנהו ובקונט' לא פירש כן: או דלמא בשאין עליו מחלוקת. ה''נ הוה מצי למימר או דלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת: יש ספרים שכתוב בהן מאי לאו ר' יהודה טעמא דנחום קא מפרש לא ר' יהודה טעמא דנפשיה קאמר. והכי פריך מאי לאו ר' יהודה שמע לנחום דלא מחלק בעודן עליו בין א''ל חמורך זה בין א''ל חמורך הוא אלא לעולם קנה בעודן עליו וא''ל ר' יהודה דיש הפרש א''נ מפרש ממש ולא פליגי: