בבא בתרא עט ע"א

בבא בתרא עט ע"א - Steinsaltz

even until Nophah,” meaning until the fire comes that does not require fanning [nippuaḥ], i.e., the fire of Gehenna, which will consume them. “Until Medeba [Medeva]”; this means until their souls are pained [tadiv]. And some say an alternative explanation: It means until God does what He wishes [mai deva’ei] with them and punishes them as they deserve.

Rav Yehuda says that Rav says: With regard to anyone who separates himself from matters of Torah, a fire consumes him, as it is stated: “And I will set My face against them; out of the fire they come forth, and the fire shall devour them” (Ezekiel 15:7). The Torah is likened to fire in the verse: “Is not My word like fire?” (Jeremiah 23:29). The verse in Ezekiel teaches: “Out of the fire they come forth,” referring to those who separate themselves from the fire of Torah; “and the fire shall devour them,” i.e., they are consumed by the fire of Gehenna.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yonatan says: Anyone who separates himself from the matters of Torah falls into Gehenna. As it is stated: “The man who strays out of the way of understanding shall rest in the congregation of the spirits” (Proverbs 21:16). “The way of understanding” is the way of the Torah. And one who departs from the Torah arrives in the place of the spirits, which is nothing other than Gehenna, as it is stated: “But he does not know that the spirits are there; that those whom she has called are in the depths of the netherworld” (Proverbs 9:18).

§ The mishna teaches: One who sold a dunghill has sold its manure, and one who sold a cistern has sold its water. We learned in a mishna elsewhere (Me’ila 12b): With regard to any item that is fit to be sacrificed on the altar but is not fit for Temple maintenance, or is fit for Temple maintenance but not for the altar, or items that are fit neither for the altar nor for Temple maintenance in their current state and are slated to be sold with the profit used for the Temple, in all these cases if one consecrates these items and then derives benefit from them or their contents for a non-sacred purpose, he thereby is liable for misuse of consecrated property and is obligated to bring an offering as atonement.

How so? One who consecrated a cistern filled with water, dunghills filled with manure, a dovecote filled with doves, a field filled with plants, or a tree bearing fruit, and subsequently derived benefit from them or their contents is liable for misuse of consecrated property.

But with regard to one who consecrated a cistern and it was later filled with water, a dunghill and it was later filled with manure, a dovecote and it later was filled with doves, a tree and it later bore fruit, or a field and it was later filled with plants, if he derives benefit from them he is liable for misuse of consecrated property but he is not liable for misuse of consecrated property by deriving benefit from its contents. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: With regard to one who consecrated a field or a tree, he is liable for misuse of consecrated property if he derives benefit from them or that which grows from them, because they are growths of consecrated property.

It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said: The statement of Rabbi Yehuda appears to be correct in the cases of a cistern and a dovecote, i.e., if one consecrated an empty cistern or dovecote, the water or doves that later fill it do not become consecrated. And the statement of Rabbi Yosei appears to be correct in the cases of a field and a tree. The Gemara asks: What is the meaning of this statement of Rabbi Yehuda HaNasi? Granted, when he says that the statement of Rabbi Yehuda appears to be correct in the cases of a cistern and a dovecote, by inference this means that Rabbi Yehuda disagrees with Rabbi Yosei in the cases of a field and a tree, and Rabbi Yehuda does explicitly disagree in those cases.

But when Rabbi Yehuda HaNasi says that the statement of Rabbi Yosei appears to be correct in the cases of a field and a tree, this indicates by inference that Rabbi Yosei disagrees with Rabbi Yehuda in the cases of a cistern and a dovecote. But Rabbi Yosei stated his opinion solely in the cases of a field and a tree, as only plants and fruit grow directly from consecrated property, and this reasoning is not relevant in the case of a cistern or dovecote.

And if you would say that Rabbi Yosei stated his opinion in accordance with the statement of Rabbi Yehuda, whereas he himself holds that even the items found in a dovecote or a cistern are consecrated, this is difficult: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yosei said: I do not see the statement of Rabbi Yehuda as correct in the cases of a field and a tree, because the plants and the fruit are the growths of consecrated property? Infer from here that it is in the cases of a field and a tree that Rabbi Yosei does not see and accept the opinion of Rabbi Yehuda. But in the cases of a cistern and a dovecote, he does see and accept his opinion.

The Gemara answers that this is what Rabbi Yehuda HaNasi is saying: The statement of Rabbi Yehuda appears to Rabbi Yosei to be correct in the cases of a cistern and a dovecote. In other words, Rabbi Yehuda HaNasi is saying that even Rabbi Yosei disagrees with Rabbi Yehuda only in the cases of a field and a tree. But in the cases of a cistern and a dovecote, he concedes to him that the prohibition against misuse of consecrated property does not apply to items that were added afterward and were not present at the time of the consecration.

The Sages taught: In the case of cisterns, with regard to one who consecrated them when they were empty and they were later filled, if one derives benefit from them he is liable for misuse of consecrated property, but he is not liable for misuse of consecrated property if he derives benefit from their contents. This ruling will be clarified below. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: One is liable for misuse of consecrated property even by deriving benefit from their contents.

Rabba says: This dispute in the baraita applies only in the cases of a field and a tree, as the first tanna holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. But in the cases of a cistern and a dovecote, everyone agrees that if one derives benefit from them he is liable for misuse of consecrated property but he is not liable for misuse of consecrated property if he derives benefit from their contents.

Abaye said to him: But consider that which is taught in the continuation of the baraita: If one consecrated them when they were full and then derives benefit from them or from their contents, he is liable for misuse of consecrated property. And Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, reverses his previous ruling in this case and holds that if the items were consecrated when full their contents are not subject to the prohibition against misuse of consecrated property.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עט - א

"ונשים" [לשון אש] עד נפח" - המתן עד שתבא אש של גיהנם שאינה צריכה ניפוח במפוח. ^[1]

"עד מידבא" - המתן עד שתדאיב האש ותצער את נשמתן של הרשעים. ^[2]

ואמרי לה [יש מפרשים]: "עד מידבא", היינו עד דעביד הקדוש ברוך הוא מאי דבעי, מה שברצונו לעשות ברשעים לעולם הבא, כי בעולם הזה דרך רשעים מצלחת, כדי לטרדם לעולם הבא. ^[3]

אמר רב יהודה אמר רב: כל הפורש מדברי תורה אש אוכלתו שנאמר [יחזקאל טו ז]: ונתתי את פני בהם, מהאש יצאו והאש תאכלם, כלומר הם יצאו ופרשו מן התורה שהיא אש, ^[4] ועונשם יהיה מדה כנגד מדה: האש תאכלם. ^[5]

כי אתא רב דימי מארץ ישראל אמר בשם רבי יונתן: כל הפורש, מפריש ומבדיל, את עצמו מדברי תורה - נופל בגיהנם. שנאמר [משלי כא טו]: "אדם תועה מדרך השכל, בקהל רפאים ינוח", אדם התועה בדרכו ופורש מדרך התורה שהיא דרך החכמה והיושר, סופו להתדרדר וליפול יום יום, ולא ינוח אלא במותו, כשיהיה בקהל עדת "רפאים" - אנשי גיהנם. ^[6]

ואין "רפאים" אלא גיהנם, שנאמר [משלי ט יח]: "ולא ידע, כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה", ההולך אחרי תאוותו וחוטא, אינו מעלה בדעתו שדרכו תביא אותו לגיהנם, כי שם - מקום ההולכים אחרי התאוה, "רפאים" - גיהנם, והקרואים ומזומנים לתאוות ירדו לעומק ה"שאול" - גיהנם. ^[7] ^[8]

שנינו במשנה: מכר אשפה מכר זבלה, מכר בור מכר מימיה, מכר כוורת מכר דבורים, מכר שובך מכר יונים.

הגמרא מביאה משנה במסכת מעילה [יג א] ודנה בדבריה, היות ובסוף הסוגיא הקשו ממשנתינו.

א. אסור להדיוט ליהנות מקדשי השם, בין מדברים הקריבין על גבי המזבח, בין מקדשי בדק הבית, הן אותם שראויים בעצמם לקרבן ולצרכי בנין בית המקדש, והן אותם שהקדישו אותם על מנת להמכר ולקנות בדמיהן קרבנות או צרכי הבנין,

ב. כל הנהנה בשוה פרוטה מקדשי השם מעל. המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש, מעל בשגגה משלם מה שנהנה ומוסיף חומש, ומביא איל בשני סלעים ומקריבו לאשם ומתכפר לו וזהו הנקרא: "אשם מעילות".

תנן התם [במעילה יג א]: כל דבר הראוי להקריב על גבי מזבח, ולא ראוי הוא לבדק הבית, כגון שור וכשב ועז תמימים, תורים ובני יונה שראויים לקרבן, וכן סולת ויין ושמן שראויים למנחות ולנסכים, וכל אלו אינם ראויים לכבשן בבנין, אם הקדישן למזבח, ^[9] מועלין בהן. ^[10] וכל דבר הראוי לבדק הבית ולא ראוי הוא למזבח, כגון זהב וכסף ואבנים יקרות, אם הקדישן לבדק הבית, לצרכי בנין בית המקדש, מועלין בהן.

ואפילו אם גופן לא ראוי להקרבה על גבי מזבח, ולא להנתן בעצמו לבדק הבית, כגון חלב וגבינה אשפה ועשבים, אם הקדיש אותם על מנת להמכר ולקנות בדמיהן בהמה לקרבן או צרכי בדק הבית, מועלין בהם.

ולא רק אם הקדיש אותם בעצמם, אלא אף אם הקדיש דברים שיש בתוכם חפצים, הרי הם מוקדשים וכן מה שבתוכן, ומועלין בהן ובמה שבתוכן. ^[11] כיצד?

א. אם הקדיש בור, ובשעת ההקדש היתה הבור מלאה מים. הרי הבור עצמו קדוש לדמיו, ^[12] וכן המים שבתוכו נתקדשו, ^[13] ומועלין בבור ^[14] ובמים שבתוכו.

ב. וכן, אם הקדיש אשפות מלאות זבל, הרי הם קדושים לדמיהם, ^[15] ומועלין בהן ובמה שבתוכן.

ג. וכן, אם הקדיש שובך מלא יונים, הרי השובך עצמו קדוש לדמיו, ^[16] והיונים קריבים לגבי מזבח, ומועלין בשובך וביונים שבתוכו.

ד. וכן, אם הקדיש שדה מלאה עשבים, הרי הם קדושים לדמיהם.

ה. וכן, אם הקדיש אילן נשוי, טעון, פירות, הרי הם קדושים לדמיהם, ^[17] ומועלין בהן ובמה שבתוכן.

ודווקא אם היו מליאים בשעת ההקדש, אבל אם הקדישם כשהם ריקנים, ואחר כך נתמלאו, מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן. ^[18]

כיצד?

א. אם הקדיש בור ואחר כך נתמלא הבור מים. הבור קדוש ומועלין בו, ואין המים קדושים. ^[19] ב. וכן אם הקדיש אשפה ריקנית ואחר כך נתמלאה האשפה זבל, האשפה קדושה ומועלין בה, ואין הזבל קדוש.

ג. וכן, אם הקדיש שובך ריק ואחר כך נתמלא השובך יונים, השובך קדוש ומועלין בו, ואין היונים קדושות.

ד. וכן, אם הקדיש אילן בלא פירות ואחר כך נשא האילן פירות.

ה. וכן, אם הקדיש שדה ריקנית ואחר כך נתמלאה השדה עשבים, הרי האילן והשדה קדושים ומועלין בהן, ואין מועלין במה שבתוכן, היות ולא נתקדשו הפירות שבאילן ולא העשבים שבשדה,

אלו הם דברי רבי יהודה הסובר: אין מעילה בגידולי הקדש, אף על פי שהקדש גרם לפירות ולעשבים לגדול.

רבי יוסי חולק ואומר: המקדיש את השדה ואחר כך נתמלאה השדה עשבים, וכן המקדיש את האילן, מועלין בהן ובגידוליהם, מפני שהן גידולי הקדש, והיות שהם באים מגופו של הקדש, הרי הם קדושים כמותו. ^[20]

תניא בברייתא:

אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה האומר: הקדישם ריקנים ונתמלאו מועלים בהם ולא במה שבתוכם - בבור ושובך.

ונראין דברי רבי יוסי האומר: הקדישם ריקנים ונתמלאו מועלים בהם ובמה שבתוכם - בשדה ואילן, ומפרש לה בסמוך.

קא סלקא אדעתין: מה שאמר רבי "נראים" היינו "נראים לי"; רבי אמר שדברי רבי יהודה בבור ושובך נראים ומסתברים לו, ומאידך - מסתברא כדברי רבי יוסי באילן ושדה.

ותמהינן: האי מאי, הרי אי אפשר לומר כך.

כי בשלמא מה שאמר רבי: נראין דברי רבי יהודה בבור ושובך, אכן ניתן להבין.

כי לשון זו משמע שדוקא בבור ושובך נראין דברי רבי יהודה, מכלל [משמע] דפליג רבי יהודה נמי אשדה ואילן שאין מועלין במה שבתוכן, ועל זה אמר רבי שאין דבריו נראין. ^[21]

אלא מה שאמר רבי: נראין דברי רבי יוסי בשדה ואילן, מכלל, הרי משמע, דפליג רבי יוסי על רבי יהודה גם בבור ושובך.

והרי אין זה נכון, דהא רבי יוסי בשדה ואילן קאמר שמועלים במה שבתוכם, אבל בבור ושובך לא נחלק רבי יוסי על רבי יהודה מעולם!?

ואם רבי התכוון לפסוק הלכה כרבי יוסי, היה עליו לומר: הלכה כרבי יוסי, ותו לא, וממילא היינו מבינים שמועלים בגידולי השדה והאילן ואין מועלים במה שבתוך הבור והשובך,

וכי תימא: רבי יוסי חולק על רבי יהודה אפילו בבור ושובך, ולא הוזכרה דעתו במשנה דמעילה.

ומה שאמר רבי יוסי במשנה, לדבריו דרבי יהודה קאמר, אני סבור שבכל המקרים מועלים במה שבתוכן, אך לדבריך, שאין אתה מודה לי במה שבא אליהם מבחוץ, תודה לי על כל פנים בשדה ואילן שגידוליהם הקדש.

על כן אמר רבי: נראין לי דברי רבי יוסי בשדה ואילן, כי בבור ושובך נראין לרבי דברי רבי יהודה ולא דברי רבי יוסי:

והרי כך אי אפשר לומר, דהא תניא בברייתא:

אמר רבי יוסי: אין אני רואה דבריו של רבי יהודה בשדה ואילן, ולדעתי: פירות האילן ועשבי השדה קדושים הם, מפני שהן גידולי הקדש.

משמע, בשדה ואילן הוא דאמר רבי יוסי שאינו רואה דבריו של רבי יהודה, הא בבור ושובך רואה רבי יוסי את דבריו, ומודה לו.

אם כן, תיקשי: מדוע אמר רבי: נראין דברי רבי יוסי בשדה ואילן, ומשמע שרבי יוסי חולק גם בבור ושובך, הרי מן הברייתא יש ללמוד שבבור ושובך לא נחלק רבי יוסי!? ומשנינן: "נראין" שאמר רבי, אין הכוונה: "נראין לי" אלא הכי קאמר: נראין דברי רבי יהודה לרבי יוסי בבור ושובך, שאף רבי יוסי לא נחלק עליו אלא בשדה ואילן, אבל בבור ושובך מודי ליה רבי יוסי לרבי יהודה. ^[22]

תנו רבנן:

הקדישן ריקנין ואחר כך נתמלאו - מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, כי ההקדש חל על מה שקיים בשעת ההקדש, ולא על מה שבא לשם אחר כך.

רבי אלעזר ברבי שמעון חולק ואומר: אף מועלין במה שבתוכן, ולהלן מפרשת הגמרא במה נחלקו תנא קמא ורבי אלעזר בן רבי שמעון.

אמר, פירש, רבה: מחלוקתם של חכמים ורבי אלעזר בן רבי שמעון היא בשדה ואילן שהקדישם ריקנים וצמחו בהם עשבים ופירות.

דתנא קמא סבר לה כרבי יהודה האומר: אין מועלים בגידולי הקדש, לפיכך אין מועלים בעשבים ובפירות.

ורבי אלעזר ברבי שמעון סבר לה כרבי יוסי האומר: מועלים בגידולי הקדש, לפיכך מועלים בהם ובמה שבתוכן.

אבל בבור ושובך שהקדישם ואחר כך נתמלאו, דברי הכל, בין חכמים ובין רבי אלעזר ברבי שמעון סוברים: מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, כי ההקדש אינו יכול לחול על המים והיונים שעדיין לא היו ברשות הבעלים בשעת ההקדש, וגם אין הקדש קונה מה שבא אל רשותו בקנין חצר.

אמר, שאל, ליה אביי לרבה: ואלא, לפי דבריך, הא דתניא בסיפא של ברייתא זו:

אם הקדישן מלאין, מועלין בהן ואף במה שבתוכן.

ורבי אלעזר ברבי שמעון מחליף את שיטתו ואומר: אף על פי שאם הקדישן ריקנים אני מחמיר וסובר שמועלים במה שבתוכן, בהקדישן מלאים מיקל אני וסובר שאין מועלים במה שבתוכן.

הערות

^[1] סתם אש צריכה שינפחו אותה במפוח כדי לקיים אותה ולחזקה, ואם לא ינפחו בה תהיה האש חלשה ואפשר שתכבה במהרה [על פי פירוש אבן עזרא ומצודת דוד איוב כ כו] אבל אש של גהנום "מנופחת היא מעצמה", כלומר, היא נבראה בשלימותה ובתוקפה ואינה צריכה סיוע מבחוץ. [רש"י מפרש קרא דאיוב כמו התרגום, דקאי על אש של גהינום.]

^[2] על פי רבינו גרשום להלן שהסוגיא מדברת עדיין על האש. [ואין לפרש: עד שיצטערו הרשעים, כי אם כן היה צריך לומר עד שתדאב נשמתן]. ובמהרש"א כתב שנמנו כאן שלשה מיני עונשים ; עד שיבא דין - לגוף בקבר, עד שתבא אש של גיהנום - לנפש הנפרדת מן הגוף, עד שתדאיב נשמתן - כאשר הקדוש ברוך הוא יחזיר את הנשמה לגוף כדי להעמיד אותם לדין כאחד [כדי שלא יטען הגוף ולא הנשמה שאינם אשמים בחטא, שהרי אינם יכולים לחטוא בפני עצמן, כדאיתא בסנהדרין צא ב] וזהו: עד דעביד מאי דבעי - שיעשה כמו שבקשה הנשמה שאין לדון כל אחד בנפרד אלא לדונם יחד - הגוף והנשמה.

^[3] א. "עד מידבא" נדרש בלשון קצר [ונוטריקון - ראה שבת קה א] עד דעבד מאי דבעי [ע במקום א]. ב. ראה קידושין מ ב: אמר רבי אלעזר ברבי צדוק כו' למה רשעים דומים בעולם הזה, בטובה שמשפיעים להם, לאילן שכולו עומד במקום טומאה, ונופו, מעט מן האילן, נוטה למקום טהרה, שאף אלו יש בידם מיעוט טובות וזכויות, נקצץ נופו, על ידי קבלת שכרם בעולם הזה, כולו עומד במקום טומאה, כך הקדוש ברוך הוא משפיע להן טובה לרשעים בעולם הזה כדי לטורדן ולהורישן למדריגה התחתונה כו'. ג. בפירוש רבינו גרשום כתוב: עד דעבד האש מאי דבעי שאין מי שיכבנה. לפי זה "עד מידבא" אינו מדבר על ענין נוסף, אלא מפרש מה שאמר לעיל "עד נפח" שאין מי שיכבה את אש הגיהנם ויפסיק את פעולתה. [ואף ללישנא קמא יש לפרש כן, שאש של גיהנם תייסר את הרשע עד שתדאיב נשמתו, וכמו שנתבאר בפנים.] והרש"ש כתב: יש לפרש דקאי על הרשע עד דעביד מה שלבו חפץ, על דרך מאמרם [יומא לח ב] בא ליטמא פותחין לו, עד שתתמלא סאתו. כלומר, אל תתמה מדוע דרך רשעים צלחה ומדוע יש להמתין עד שיבוא יום הדין ועד שתבוא אש לא נופח של גיהנם ואין נפרעים מן הרשעים? כי אדרבה, כך היא המדה, בעולם הזה הרשות נתונה, החנות פתוחה והחנווני מקיף [אבות ג טו טז] וכאשר תתמלא הסאה, יבוא יומו של הרשע, הפנקס פתוח והיד כותבת, הדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה.

^[4] שנאמר [דברים לג ב]: "מימינו אש דת למו" ופירש רש"י שההקדוש ברוך הוא נתן להם בלוחות הכתובות בכתב יד ימינו, את התורה הכתובה מאז לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה. ונאמר [ירמיה כג כט]: "הלא כה דברי כאש" ותרגם יונתן: "הלא כל פתגמי תקיפין כאשתה". [וראה מה שדרשו בזה בתענית ד א, ז א].

^[5] בתרגום יונתן תרגם: "על פתגמי אורייתא דיהיבין מגו אשתא עברו, ועממיא דתקיפין כאשתא ישיצינון". לפי זה יש לפרש מימרא דרב יהודה כך: כל הפורש מדרכה של תורה [שניתנה מתוך האש] וחוטא, אש של פורענות אומות העולם תאכל אותו. ובספר "נפש החיים" [שער ד פרק כג] העתיק סוגיא דידן בזה הלשון: כל הפורש עצמו מדברי תורה, ועוסק בדברי שיחה, אש אוכלתו כו'. ואפשר שאין כאן שינוי גירסא, אלא פירושי קא מפרש לה: מאי פורש מדברי תורה - שעוסק בדברי שיחה, ומבטל את עצמו מדברי תורה. וראה את דברי המהרש"א בהערה להלן.

^[6] על פי פירוש רש"י אבן עזרא ו"מצודת דוד" במשלי.

^[7] רפאים, בעמקי שאול. כפילות לשון היא. רשב"ם. [בפשוטו היה אפשר לפרש ש"רפאים" הם המתים שנרפו ונחלשו על ידי המיתה (כמו שכתב ב"מצודת דוד"), אך חז"ל דרשו שגם "רפאים" מתייחס לגיהנם. ובפנים נתפרש על פי המפרשים וכפי שדרשו חז"ל פסוק זה.]

^[8] כתב המהרש"א: יש לדקדק, מדוע במאמר ראשון אמרו כל הפורש, ובמאמר שני שינה לומר כל הפורש עצמו מדברי תורה! ? ונראה לומר: במאמר ראשון מדובר בשנים שכל אחד פורש ומבטל את חבירו מדברי תורה דאש אוכלן, על כן הביא מקרא ד"מהאש יצאו" המדבר בלשון רבים. אבל במאמר השני אמר כל הפורש עצמו שהוא מצד עצמו ביטל מדברי תורה, הרי זה נופל בגיהנם, והביא על זה מקרא ד"אדם תועה מדרך השכל" המדבר בלשון יחיד. ואף בעונשם הם חלוקים זה מזה: בשנים המבטלים זה את זה, הרי כל זמן שהם עסקו בדברי תורה וחידדו זה את זה בפלפול, הרי הם חיממו את עצמם כאילו הם באש [כמו שאמרו באלישע (תענית י ב ראה שם במהרש"א בשם המדרש)], ועל כן היא להם לחומת אש דמגנא ומצלא, ואין אש אחר שולט בהם, דאין אש אוכל אש [כדמשמע ביומא כא ב], ומשפירשו ויצאו מן חומת האש הזה, הרי אש אחר שהוא אש של הגוים שולטת בהם, וכן תרגם יונתן: על פתגמי אורייתא דיהבינן מגו אשתא עברו ועממי דתקיפין כאשא ישיצינון. ואילו באדם המבטל את עצמו מן התורה אמר "אדם תועה מדרך השכל", כי שכלו של אדם תועה ויסכל בכמה דברים, אבל התורה היא דרך השכל שלא יכשל בו, ואמר: אף היחיד בעולם הזה שתועה ופורש עצמו מן התורה שהיא דרך השכל, הנה ישיג בגיהנם הרבה שותפין לו, כמו שכתוב ב"קהל רפאים ינוח". וב"ברכת אברהם" הוסיף: הרי תורה היא תבלין כנגד היצר הרע, ואין אדם יכול לעמוד כנגד היצר בלא תורה [ראה לעיל טז א ובקידושין ל ב], אם כן, הפורש מן התורה, אין מעצור ליצרו, ובודאי יתרבו עוונותיו עד שיפול בגיהנם.

^[9] על פי רשב"ם. והרמב"ם והר"ן פירשו שהקדיש לבדק הבית את מה שראוי למזבח, וכן להלן - הקדיש למזבח מה שראוי לבדק הבית [וכעין זה ב"תורת כהנים" ויקרא כ ג ופירש הראב"ד דהיינו שהקדישן קדושת דמים למזבח], וראה בהערה להלן.

^[10] כתב רשב"ם: בהמה אינה ראויה לבדק הבית היות וקיימא לן [תמורה ז ב] המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה, ועופות וכו' גופן ראוי למזבח ואינו ראוי לכבשן בבניין. משמע מדברי רשב"ם שאיסור עשה הנ"ל נאמר דוקא בבהמה ולא בעוף וכן נראה בריטב"א וברמב"ם ערכין ה ה, וראה ב"אור שמח" מעילה ה ו, מאידך בהמה ראויה לבדק הבית מצד עצמה - לישא משאות - "אמרי בנימין" וראה ברש"ש.

^[11] א. ראה ב"תפארת ישראל" במעילה שביאר את סדר דברי משנה זו. ב. כתב הר"י מיגאש: האי דלא קתני נמי בבא רביעאה: כל הראוי למזבח ולבדק הבית, דכיון דראוי למזבח חלה עליו קדושת הגוף ולא חזי לבדק הבית כלל, בפשוטו, יש לפרש דמיירי דווקא במקדיש בסתמא, אבל אם הקדיש בפירוש לבדק הבית, הרי חלה עליו קדושת בדק הבית, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ה מערכין הלכה ה, [כי דוחק לפרש כוונתו למה שכתב הרמב"ם שם שפודים אותם על מנת להקריבם למזבח]. והרמב"ם [מעילה ה א] כתב: אחד המקדיש לבדק הבית דבר הראוי לחזק הבדק כגון אבן או קורה, או המקדיש לבדק הבית דבר הראוי למזבח כגון כבשים ותורים, מועלין בכולן משעה שהוקדשו עד שיפדו, דברים הראויים להפדות. [ובדברי רשב"ם יש לעיין, כי ממה שכתב (בד"ה לא לזה ובד"ה שובך) שקדשי מזבח עדיפי משמע שהקדישם להדיא למזבח או לבדק הבית, וכן משמע במה שכתב לענין מקדיש לדמיהן הכל כמו שפירש, מאידך הרי כתב רשב"ם ד"ה בור מלא מים: כשהקדיש לא הזכיר אלא את הבור. אם כן הוא הדין נמי לענין שובך מלא יונים, ואיך יתפרש הקדש השובך עצמו למזבח! ?].

^[12] כי אינו ראוי בגופו לא למזבח ולא לבדק הבית.

^[13] א. התנא במעילה סובר כמו משנתנו שמי שמקדיש בור בסתמא דעתו להקדיש גם את המים שבתוכו. ב. כתב רשב"ם: מים אלו ראויים הם בגופן לבדק הבית, שהרי אפשר לעשות מהן טיט, אבל אין מים אלו ראויים למזבח; לקרבן "ניסוך המים" אינם ראויים היות ולניסוך המים בעינן מים חיים הבאים מן המעיין, אבל מים המכונסים בבורות פסולים הם לניסוך המים [ראה סוכה מח ב בתוספות ד"ה מנא הני מילי שדין זה נלמד מקרא ד"ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" - שיטה מקובצת], כמו כן אין מים אלו עומדים להדחת בשר הקרבנות היות והדרך היא להדיח אותם ממי אמת המים שהיתה עוברת בעזרה [באחרונים הבינו מדברי הרשב"ם שמים אחרים פסולים להדחה, על כן הקשו מזבחים כב א שמבואר לא כך, ראה ברש"ש וב"מצפה איתן".]

^[14] כתב רשב"ם: אם נהנה שוה פרוטה מן הבור כגון שהצניע בו חפציו או הוריד שם חבית מים לקרר, הרי זה מעל. וסובר הרשב"ם שאף הנהנה מן המחובר מעל [אלא שחלוק נהנה ממחובר לנהנה מתלוש, שבמחובר הויא מעילה אפילו אם לא נפגם החפץ של הקדש ולא נחסר מאומה]. והראשונים הקשו על הרשב"ם מכמה מקומות בגמרא דמשמע שאין מעילה במחובר לקרקע. על כן פירש רבינו תם ששייך מעילה בבור, כגון שעקר חוליא מן הבור ונהנה ממנה. כלומר, אף על פי שמעיקרו מחובר היה, ולא היה בו דין מעילה, מכל מקום כאשר תלש אותו מן הקרקע, הרי הוא כשאר הקדש ומועלים בו. והרשב"א והר"ן תירצו שמדובר באבנים שחיברן לבור, ותלה חפציו באבנים. וקיימא לן תלוש שחיבר אותו לקרקע הרי הוא כתלוש לעניין מעילה, [מעילה כ א ראה שם ברש"י ושיטה מקובצת אות כא אם יש חילוק בין אם הקדישו בתלוש ואחר כך חיברו, או דאף בחיברו ואחר כך הקדישו יש בו מעילה.]

^[15] שהרי אין גופו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית, אבל אפשר לקחת בדמיהם קרבן או לקנות צרכי בדק הבית - על פי רשב"ם. ודעת הר"י מיגאש שהיות ויש בו בזיון, גם לבדק הבית אין ראוי להשתמש בדמיהן, דהוה ליה כמחיר כלב שיש בו בזיון ואף על פי כן מועלים בה ובמה שבתוכה.

^[16] אבל לא יעקרו אותו ממקומו ליתנו בבניין, דהפסד גדול הוא, שהרי השובך במקומו דמיו מרובים, ולדמי עצים אינו שוה כל כך, [ב"ברכת אברהם" כתב שמדברי רשב"ם משמע שאם יקדיש את השובך לבדק הבית עצמו, יעקרו את השובך ליתנו בבניין, וכאן מדובר בסתמא ואנו מפרשים שמן הסתם כוונתו לדמיו, כי אם כוונתו לבניין עצמו, הרי הפסד גדול הוא.]

^[17] כתב הרשב"ם: לבנין עצמו אין הפירות ראויים, ואף לא לקרבן דהא כתיב [ויקרא ב יא]: "כל שאור וכל דבש לא תקטירו", ואף שמביאים אותם ביכורים לכהן, הרי ניתנים הם לכהן ואין מועלין בהם. וראה ברש"י מעילה יג א שפירש באילן גפן שהוא עצמו אינו ראוי לבנין שהרי ענפיו דקים ופירותיו - יינו, ראויים לנסכים [ושם ברש"י כתב ש"ביכורים" נחשבים "ראויים למזבח" וכהנים משלחן גבוה קא זכו, אלא שאין מועלים בהם והם ניתנים לכהן. וראה שם בפירוש רבינו גרשום.]

^[18] כתבו התוספות: הא דאין מועלים במה שבתוכן, בהקדישן ריקנין ונתמלאו, הוא משום שאין חצר של הקדש קונה להקדש, ואף שחצר של הדיוט קונה לו, חצר קונה מטעם "יד" ולא מצינו יד להקדש. [הוא הדין שאין שליחות וזכיה להקדש - "מרומי שדה" וראה ב"קצות החושן" ר א]. וכן כתב הרשב"ם ד"ה הכי קאמר שאין חצר זוכה להקדש, ראה שם. והרמב"ן כתב: אפילו אם נאמר שחצר קונה להקדש, מכל מקום אין מעילה בזכייתה. וכן דעת תוספות רי"ד והר"ן. וכתב ב"קצות החושן" שהרמב"ן סובר שאין מעילה אלא בהקדש שהוקדש על ידי אדם, ולא במה שנעשה ממון הקדש ממילא בתורת חצר. וכן הוא לשון הר"ן: דבמאי דקדיש ממילא ליכא מעילה. [וראה ב"מרומי שדה" שכתב טעם אחר: לא נגמר הקדש עד שיקרא עליו בפה קדש לה', וחידש שם שכל בהמה שלא הקדיש אותה אלא בלבו, אין מקריבין אותה על גבי מזבח עד שיאמר בשפתיו]. ולכאורה נחלקו תוספות והרמב"ן אם איסור מעילה נובע מדין גזל ממון הקדש, או דהקדושה מחייבת מעילה אף אם אין כאן "ממון הקדש", וכשאין קדושה אין מעילה אף אם יש כאן ממון הקדש. אך ב"קובץ שיעורים" הוכיח שאף לדעת תוספות יש מעילה בהקדש אפילו כשאין בדבר משום גזל ממון הקדש, ובסוגיין הוכרחו תוספות לומר שאין חצר להקדש, כי לדעתם אם יזכה ההקדש בממון ממילא תחול בו גם קדושה לענין מעילה. וראה מה שהאריך והרחיב בענין זה בספר "אמרי בנימין".

^[19] לשיטת רשב"ם ותוספות המים אינם שייכים להקדש, ולשיטת הרמב"ן המים שייכים להקדש אלא שאין בהם מעילה.

^[20] רבינו גרשום.

^[21] ממה שאמר רבי: נראין דברי רבי יהודה בבור ושובך, אין לדייק שרבי יוסי חולק עליו, כי אפשר לפרש: נראין דברי רבי יהודה, היות שאף רבי יוסי לא נחלק עליו בזה - תוספות.

^[22] א. רבי בא ללמדנו שרבי יוסי מודה לרבי יהודה בבור ושובך, שלא נטעה לומר: רבי יוסי חולק אף בבור ושובך, ומה שחלק עליו בשדה ואילן הוא "לדבריו" דרבי יהודה, שאף אם אתה סבור שאין חצר קונה להקדש, מכל מקום ראוי לך להודות שגידולי הקדש הקדש הם - תוספות. ב. מה שאמר רבי: ודברי רבי יוסי בשדה ואילן יש לפרש לפי מסקנת הגמרא כך: שהרי דברי רבי יוסי לא נאמרו אלא בשדה ואילן.

עד נפח" — עד שתבא אש שאינה צריכה ניפוח כדי לבעור, שהיא אש הגיהנם, והיא תאכלנו. "עד מידבא" — עד שתדאיב (תכאיב) נשמתן. ואמרי לה [ויש אומרים אותה שמועה באופן אחר]: עד דעביד מאי דבעי [שיעשה הקדוש ברוך הוא מה שהוא רוצה] ויענישם כראוי להם.

אמר רב יהודה אמר רב: כל הפורש מדברי תורה — אש אוכלתו, שנאמר: "ונתתי את פני בהם מהאש יצאו והאש תאכלם" (יחזקאל טו, ז). כי התורה נמשלה לאש ("הלא כה דברי כאש". ירמיה כג, כט) והפורש ממנה ("מהאש יצאו") נענש שאש של גיהנם אוכלתו.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יונתן: כל הפורש עצמו מדברי תורה — נופל בגיהנם, שנאמר: "אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח" (משלי כא, טז), שהיוצא מ"דרך השכל", דרך התורה, מגיע למקום הרפאים. ואין מקום רפאים אלא גיהנם, שנאמר: "ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קראיה" (משלי ט, יח).

א שנינו במשנה שאם מכר אשפה — מכר זבלה וכו'. תנן התם [שנינו במשנה שם במסכת מעילה]: כל דבר הראוי לשמש קרבן למזבח ולא ראוי לבדק הבית, לצרכי בית המקדש עצמו, או ראוי לבדק הבית ולא למזבח, כגון זהב או אבנים, וכן כל דבר שאינו ראוי כמו שהוא לא למזבח ולא לבדק הבית, ודינו שימכר ויפלו דמיו להקדש, כל אלה, אם הקדיש אותם — מועלין בהן ובמה שבתוכן, שאם משתמש בהם לצורך הדיוט לאחר שהוקדשו — עובר על איסור מעילה, וחייב להביא קרבן כפרה.

כיצד? אם הקדיש בור מלאה מים, אשפות מלאות זבל, שובך מלא יונים, שדה מלאה עשבים, אילן נשוי (נושא, מלא) פירות — מועלין בהן ובמה שבתוכן;

אבל אם הקדיש בור ואחר כך נתמלא הבור מים, או שהקדיש אשפה ואחר כך נתמלאה זבל, שובך ואחר כך נתמלא יונים, אילן ואחר כך נשא פירות, שדה ואחר כך נתמלאה עשבים — מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, אלו דברי ר' יהודה; ר' יוסי אומר: הקדיש את השדה ואת האילן — מועלין בהן ובגידוליהם, מפני שהן גידולי הקדש שהם צומחים מתוך דבר מוקדש.

תניא [שנויה ברייתא], אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה בבור ושובך, שאם הקדיש אותם כשהם ריקים — לא הוקדש מה שנוסף בתוכם לאחר מכן, ונראים דברי ר' יוסי — בשדה ואילן. ותוהים על דברי רבי: האי מאי [זה מהו]? בשלמא [נניח] זה שהוא אומר נראין דברי ר' יהודה בבור ושובך — מכלל הדברים עולה דפליג [שחולק] ר' יהודה על ר' יוסי לענין שדה ואילן, ואכן ר' יהודה אומר כך במפורש, שאין מועלים בפירות שנוספו להם לאחר שהקדישם.

אלא כשהוא אומר נראין דברי ר' יוסי בשדה ואילן — מכלל דבריו עולה דפליג [שחולק] ר' יוסי על ר' יהודה גם בבור ושובך? וכי אפשר לפרש כן? והא [והרי] ר' יוסי שדה ואילן קאמר [אומר] שגידוליהם צומחים מתוכם, ואין נימוק זה שייך בבור ושובך, שאין המים והיונים באים מתוכם!

וכי תימא [ואם תאמר] שר' יוסי לדבריו של ר' יהודה קאמר [אומר הוא], שאף לשיטת ר' יהודה ראוי לאסור בשדה ואילן משום שהם גידולי הקדש, אף שר' יוסי עצמו סבור שגם בור ושובך מכניסים לרשות ההקדש מה שבא לתוכם, והתניא [והרי שנינו בברייתא], אמר ר' יוסי: אין אני רואה (מקבל) דבריו של ר' יהודה בשדה ואילן, מפני שהן גידולי הקדש, ונלמד מכאן: בשדה ואילן הוא שאינו רואה, הא [הרי] בבור ושובך רואה!

ומסבירים: הכי קאמר [כך אומר] רבי: נראין דברי ר' יהודה לר' יוסי בבור ושובך שאין מעילה במה שנוסף בתוכם לאחר זמן, שאף ר' יוסי לא נחלק עליו אלא בשדה ואילן, אבל בבור ושובך מודי ליה [מודה לו].

תנו רבנן [שנו חכמים]: אם הקדישן כשהם ריקנין ואחר כך נתמלאו — מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אף מועלין במה שבתוכן.

אמר רבה: מחלוקת זו היא בשדה ואילן, שהתנא קמא סבר לה [הראשון סבור] כדעת ר' יהודה שהזכרנו, ור' אלעזר בר' שמעון סבר לה [סבור] כר' יוסי, אבל בבור ושובך — דברי הכל מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן.

אמר ליה [לו] אביי, ואלא והרי הא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: הקדישן מלאין — מועלין בהן ובמה שבתוכן, ור' אלעזר בר' שמעון מחליף, כלומר, הופך את הדברים וסבור שאם הקדישם מלאים — אין מועלים במה שבתוכם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שאינה צריכה ניפוח. זו אש של גיהנם:

עד דעבד. האש:

מאי דבעי. שאין מי שיכבנה:

מהאש יצאו. מאש של תורה יצאו כדכתיב מימינו אש דת למו:

והאש. של גיהנם תאכלם:

מדרך השכל. מן התורה:

פיסקא מכר אשפה. מקום עמוק ג"ט שמתאספים לשם הזבל:

תנן התם. במס' מעילה:

הקדיש בור מלא מים. ראוי לבדק הבית כדי לעשות חומר לתקון הבית ולא למזבח דלא קא עביד נסוך המים כי אם ממי שילוח דנובעין הן. ולא מדיחין בשר המזבח אלא מאמת המים שהיה בעזרה:

אשפה מלאה זבל. לא חזי לבדק הבית דלא חזי לתקען בבנין במקום אבן ולא למזבח:

שובך מלא יונים. ראוי למזבח לקרבן עולה ולא לבדק הבית. דלא חזי לשקועי בבנין:

אילן מלא פירות. לא חזין הפירות לתקען בבנין ולא למזבח דבכורים לא היו קרבין כלום על המזבח כי אם לפני המזבח דכתיב והנחתו לפני מזבח ה' וגו' וכהן הוה אכיל להו. וה"נ שדה מלאה עשבים לא חזיא לא לבדק הבית ולא למזבח. ואם הקדיש מכל הני כלום מועלין בהן ובמה שבתוכן הואיל דאקדיש להו בכה"ג מלאין. אבל הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים וכו' מועלין בהם ואין מועלין במה שבתוכן משום דבשעה שהקדיש ליתנייהו כל הני:

ר' יוסי אומר המקדיש את השדה ואת האילן מועלין בהן ובגידוליהן מפני שהן גידולי הקדש. ומגופייהו דהקדש נפקי. אבל בור ואשפה ושובך אם הקדישן ריקנין ואח"כ נתמלאו אין מועלין בהן הואיל דלא מגופייהו קאתי:

ודברי ר' יוסי בשדה ואילן. דמועלין משום דמגופייהו של שדה ואילן קאתי הפירות גופייהו:

מכלל דפליג. ר' יהודה אפי' בשדה ואילן דאין מועלין אע"ג דגופייהו דקרקע נינהו. אבל בבור ושובך קאמר. דנראין דבריו:

אלא הא קשיא לי. מדקאמר רבי נראין דבריו של רבי יוסי בשדה ואילן מכלל דר' יוסי פליג אפי' בבור ושובך עליה דר' יהודה דמועלין. והיכי מצית למימר הכי והא ר' יוסי שדה ואילן לחודייהו קאמר דמועלין מכלל דלא פליג בבור ושובך. וכי תימא ודאי פליג ר' יוסי אפי' בבור ושובך דר' יוסי דלא נקיט אלא שדה ואילן לחודייהו לדבריו דר' יהודה קאמר לדידי אפי' בבור ושובך מועלין אע"ג דלאו מגופייהו קאתי. אלא לדידך דאמרת דבכולהו אין מועלין אודי לי זה מיהא בשדה ואילן דמגופייהו קאתי ^א)נראה דצ"ל דמגופייהו קאתי דמועלין בהם: אלא הכי קאמר וכו' ואין מועלין בהם. אלא הכי קאמר רבי נראין דברי ר' יהודה לר' יוסי בבור ושובך שנתמלאו דאין מועלין בהם שר' יוסי לא נחלק וכו'. ולא תימא ונראין דברי יוסי אלא נראין דברי ר' יהודה לר' יוסי:

ת"ר הקדישן. האי בור ושובך ושדה ואילן ריקנין ואח"כ נתמלאו:

דתנא קמא. דר' אלעזר סבר לה כר' יהודה דאמר לעיל דאין מועלין ור"א סבר לה כר' יוסי דהואיל דמגופייהו דהקדש הן מועלין אבל בור ושובך דלאו מגופייהו קאתי דברי הכל וכו':

ור"א בר"ש מחליף. דאין מועלין במה שבתוכו ואי. מוקמת לפלוגתייהו בשדה ואילן אמאי מחליף הא מגופייהו קאתי:

מועלין בהן ובמה שבתוכן. פי' ה"ר שמואל ז"ל אם הצניע חפציו בבור ובאשפה וכן כתב ר"ש במסכת גטין ולא דאיק דהא אין מעילה בקרקעות.
לפיכך פר"ת כגון שחפר מן הקרקע ונהנה בו ולמאן דאמר יש מעילה בגדולין נמי לכשיתלשו ויהנה קאמ' והכי אמרינן במסכת מעילה הדש קלעילין בשדה הקדש מעל ואמרינן שמע מינה אבקא מעלי ומשום הכי מעל דהוה ליה מעילה בתלוש הא לאו הכי לא אמרינן מעל ואע"ג דהא מתהני משדה הקדש שאין מעילה בקרקעות ולא במחובר להן ואפשר להעמידה בשיש להן כותלי בנין ותלה בהן ויש מעילה בתלוש ולבסוף חברו כדמוכח בשילהי מסכת מעילה (כ,א).

והא דאמרינן מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן. שמעתי משום דלא קניא חצר להקדש, דמשום יד איתרבאי ואין יד להקדש וכן פה"ר שמואל ז"ל ויש לומר אי נמי קני ליה אין מעילה בזכיתה.

הקדיש בור מלא מים שובך מלא יונים מועלין בהן ובמה שבתוכן. פירש ר"ש ז"ל, מועלין בהן אם הניח חפציו בבור והצניען שם. ואינו מחוור, דאין מעילה בקרקעות ולא במחוור לקרקע, כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (טו, א) המקדיש עבדו אין מועלין בשערו, משום דעבדים הוקשו לקרקעות, וגרסינן במסכת מעילה פרק (הנהנה) [ולד חטאת] (יג, א) הדש (מלעין) [קלעילין] פי' קטנית בשדה הקדש מעל, ואמרינן עלה שמע מינה אבקא מעלי להו, כלומר דאי משום שדש על גבי קרקע של הקדש לא מעל, אלא שהאבק נדבק בהן ומועיל להם, והאבק תלוש ומועלין בו.ועל כן פירש רבינו תם ז"ל, כאן כגון שתלש גוש מן הבור ונשתמש בו, ואי נמי כגון שכותלי הבור בנויין באבנים ותלה חפציו באבנים, דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כתלוש דמי לענין מעילה, כדאיתא התם במסכת מעילה בשילהי (כ, א).

בור ואחר כך נתמלא מים שובך ואחר כך נתמלא יונים מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן. פירש ר"ש ז"ל, לפי שחצר משום יד אתרבאי ואין יד להקדש. וכן כתבו גם משמו של רבינו יצחק הזקן ז"ל וכמו שאני עתיד לכתוב בסמוך. ויש מרבותי ז"ל שפירשו, שאפילו קנייה של הקדש אין מעילה בזכיתו.

גירסת הגאונים ז"ל: אמר ליה אביי אלא מעתה סופא דקתני הקדישן מלאין מועלין בהן ובמה שבתוכן ורבי אלעזר ברבי שמעון מחליף ואי בשדה ואילן אמאי מחליף. ופירוש מחליף בסופא זו. כלומר, מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן. וכלפי שאמר תנא קמא ברישא מועלין בהן ולא במה שבתוכן, ובסופא אמר מועלין אף במה שבתוכן, ורבי אליעזר סבר בסופא דאין מועלין במה שבתוכה, כאילו אמר מחליף, דודאי מחליף הוא מתנא קמא לגמרי, דתנא קמא אמר ברישא אין מועלין במה שבתוכה ובסופא אמר מועלין, ורבי אלעזר אמר ברישא מועלין ובסופא אין מועלין, אמרו בברייתא שהוא מחליף כל מה שאמר תנא קמא.
ומורי הרב ז"ל אמר שהברייתא שנויה בפירוש ורבי אלעזר אמר אין מועלין במה שבתוכן, אלא שבגמרא שנאוה דרך קצרה ואמרו רבי אלעזר מחליף. ואין צורך אין מועלין. ופירושה, אלא מעתה כיון דמוקמת פלוגתייהו בשדה ואילן, אמאי מחליף בסופא, השתא ברישא דהקדישן ריקנין ונתמלאו, אמר מועלין במה שבתוכן אף על פי שאינן קדושין קדושת פה, משום דסבירא ליה דיש מעילה בגידולין, הקדישן מלאין דאיכא תרתי, חדא שיש בהן קדושת פה, ועוד דהא קא ינקי משדה הקדש, אמר דאין מועלין במה שבתוכן. אבל אי מוקמינן פלוגתייהו בבור ושובך בהקדישן מלאין, לא תקשי לן מאי טעמיה, דהא איכא קדושת פה, דטעמיה בבור משום דסבירא ליה כתנא קמא דרבי נתן, כדמפרש ואזיל.
וקשיא לי, אמאי לא שאני ליה לעולם בשדה ואילן ובמלאין, כגון שהקדיש שדה מלאה תבואה העומדת ליקצר שאינה צריכה לקרקע כלל, ואילן העומד לגדור דאינן צריכין לקרקע כלל, דאי משום גידולי הקדש ליכא, דאדרבה כל דמשהא להו מיכחש כחשן, וכדאמרינן בשלהי פרק דיני ממונות קמא (סנהדרין טו, א) דענבים העומדות ליבצר כמה דשבקת להו מכחש כחשן, ואי משום קדושת פה, דילמא סבירא ליה לרבי אלעזר ברבי שמעון דמצי אמר אילן אקדישי פירי לא אקדישי, וכטעמא נמי דאמרינן כי מוקמינן לה בבור ושובך. וניחא לי, דכל שהן מחוברין לקרקע ליכא למאן דאמר דמצי דאמר פירי לא אקדישי, דלא גרע דין הקדש מדין הדיוט, ואילו מכר שדה ואפילו לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר מכר את השדה מכר את התבואה, וליכא מאן דפליג בה, וכדתנן (לעיל בבא בתרא סח, ב) מכר את השדה מכר את התבואה המחוברת לקרקע, וההיא אפילו בשאינה צריכה לקרקע כלל קאמר, מדקתני אבל לא את התבואה התלושה מן הקרקע, אלמא כל שאינה תלושה נמכרת עם השדה. ועוד מדאקשינן עליהן בגמרא (לעיל בבא בתרא סט, א) המחוברת לקרקע פשיטא, ופרקינן לא צריכא אף על גב דמטא למחצד, התלושה מן הקרקע פשיטא, כלומר שאינה מכורה, ופרקינן לא צריכא אף על גב דצריכא לארעא, כלומר, ליבשה שם, אלמא כל שאינה תלושה ממש מכורה, ומדאקשינן המחוברת לקרקע פשיטא שמעינן נמי, דאפילו תנא קמא דרבי נתן דפליג במים שבבור, בהא מודה, משום דכל המחובר בקרקע כקרקע דאמי, דאי לא מאי פשיטא דקא מקשה, אדרבה צריכא טובא לאפוקי מדתנא קמא דרבי נתן. ואף על פי דקיימא לן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נ' ב) דכל דלא צריכא לארעא כלל כתלושין דמו, וכדאמרן התם הבו לה מתמרי דעל בודיא, אמר ליה אביי לרב יוסף ואי בעל חוב הוי כי האי גונא מי הוה יהיב ליה מר, והא קיימא לן כל העומד לגדור כגדור דמי, ואמר ליה דצריכא לדיקלא קאמינא, י"ל דהתם בעל חוב שאני, דלאו דעתיה אמטלטלי ולא אפילו אפירי דמטו למחצד. וכן כתבו בתוספות בפרק דיני ממונות (שם ד"ה בענבים). כנ"ל.

ידוע במקומו שהנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית מעל בין מזיד בין שוגג אלא שהמזיד לוקה ומשלם מה שפגם מן הקרן והשוגג מוסיף חומש ומביא קרבן והוא הנקרא אשם מעילות כל שגופו ראוי למזבח ולא לבדק הבית כגון שור וכשב ועז התמימים ותורים ושני בני יונה סלת ולבונה יין ושמן או שגופו ראוי לבדק הבית ולא למזבח כגון אבנים וקורות וכסף וזהב או שאין ראוי לזה ולזה עד שימכרו ויוקח בדמיהם דבר הראוי כגון חיות חלב וביצים ומורייס אשפה מלאה זבל בכלן מועלין בהם ודבר שהוא מחזיק דבר אחר כגון אשפה מלאה זבל מועלין בה ובמה שבתוכה מעתה הקדיש בור מלא מים הרי זה ראוי לבדק הבית לגבל בהם את הטיט אע"פ שאין ראויים למזבח שהרי מים מכונסים פסולים לנסוך והדחת בשר הקדש לא היתה אלא באמת המים שבעזרה מועלין בו ובמה שבתוכו ואפילו הקדיש את הבור סתם ואע"פ שלענין מכר אמרו מכר את הבור לא מכר את מימיו לגבי הקדש הכל מוקדש שובך מלא יונים שהוא ראוי למזבח להביא ממנו בני יונה אע"פ שאין גופן ראוי לבדק הבית מועלין בו ובמה שבתוכו אשפה מלאה זבל וכן שדה מלאה עשבים וכן אילן טעון פירות אע"פ שאין אלו ראויין לא לזה ולא לזה שהרי אפילו היו פירות אלו משבעת המינין הבכורים אינם קדשי מזבח אלא כתרומה הם אעפ"כ מועלין בהם ובמה שבתוכן אבל אם הקדיש את בורו ריקן ואח"כ נתמלא מים אשפה ואח"כ נתמלאת זבל שובך ואח"כ נתמלא יונים מועלין בהם ר"ל בגוף השובך והבור והאשפה אבל לא במה שבתוכן שהרי אינו בכלל ההקדש שהרי לא היו שם בשעת ההקדש ותורת גדולין אין כאן שהרי ממקום אחר באו ולא מגוף אותם הדברים הם יוצאים הא אילן ואח"כ נשא פירות שדה ואח"כ הוציאה עשבים אפילו על ידי זריעה הואיל ומגופן מתגדלין מועלין בהם שיש מעילה בגדולין:

שמא תאמר הם עצמם מיהא היאך מועלין בהם והלא אמרו במסכת מעילה שאין מעילה בקרקע ולא במחובר לה ואפילו פגם כגון שחפר בה או שחרשה והיא מלאה עשבים עד שיהנה בתלוש ולמדוה שם חטא חטא מתרומה מה תרומה בתלוש אף כל בתלוש תדע שדבר זה נאמר בחפר בה כמו שאמרת הא נטל מעפרו וגבלו ונהנה או דש בתוכה והעלה אבק פירות שהעלאת אבק מועיל לקצת פירות הואיל ונהנה ופגם מעל זה שאמרנו בזה נהנה ופגם יש שואלין בה שהרי אמרו בקצת דברים שכל שנהנה אע"פ שלא פגם מעל והענין וצא שכל שהנאתו שלא בפגם כגון תשמיש כוס וקערה וכיוצא בהם כל שנהנה מעל הא כך שתשמישו בפגם כגון לבישת הבגדים ובקוע בקרדום לא מעל עד שיפגום בשוה פרוטה והוא שאמרו המבקע בקרדום של הקדש לא מעל עד שיפגום ויש שואלין בזו ממשאיל קרדום האמור בפרק השואל שמעל קודם הפגם ופירשו את זו בשאינו נהנה באותו בקוע כגון שבקע לחברו הא כל שהוא נהנה מעל משעת משיכה ויש שפירשוה בגזבר הא אחר מעל משקנאה להשתמש וכן כתבנוה במציעא פרק השואל:

מא. אמר רב יהודה אמר רב כל הפורש מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה אש אוכלתהו שנאמר מהאש יצאו והאש תאכלם כי אתא רב דימי אמר כל המרפה עצמו מדברי תורה נופל בגהינם שנאמר אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח ואין רפאים אלא יורדי גהינם שנאמר ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה:

מב. תנן התם כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית לבדק הבית ולא למזבח לא למזבח ולא לבדק הבית מועלין בהן ומועלין במה שבתוכן כיצד הקדיש בור מלא מים אשפה מלאה זבל שובך מלא יונים אילן נושא פירות שדה מלאה עשבים מועלין בהן ובמה שבתוכן אבל הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים אשפה ואחר כך נתמלאה זבל שובך ואחר כך נתמלא יונים אילן ואחר כך נתמלא פירות שדה ואחר כך נתמלאת עשבים מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר המקדיש את השדה ואת האילן מועלין בהן ובגדוליהן מפני שהן גדולי הקדש. דכיון דאקדשה לשדה ולאילן, על כרחיך גידולין דאתו בתר הכי גדולי הקדש נינהו, וכי האי גוונא אפילו בהדיוט נמי קני.

ותניא בהדיא א"ר נראין דברי רבי יהודה לרבי יוסי בבור ושובך שאף רבי יוסי לא נחלק עליו אלא בשדה ואילן אבל בבור ושובך מודי ליה. וה"ה לאשפה וכורת דבורים וכיוצא בהן, דפירי דידהו לא מגופא דהקדש קאתו, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולא דבר שלא בא לעולם. וקימא לן ר' יהודה ור"י הלכה כר' יוסי, וכל שכן הכא דמסתבר טעמיה דר' יוסי.

הא דקתני כל הראוי למזבח כו', איזהו ראוי למזבח ולא לבדק הבית, כגון שובך מלא יונים, דכיון דחזו הני יונים למזבח לקיני ז(א)בין וקיני ז(א)בות וקיני יולדות, וה"ה לקרבן עני שבמצורע ושבשבועות עדות וביטוי וטומאת מקדש וקדשיו, והוא הדין לעולת נדבה כדכתיב (ויקרא א,יד) ואם מן העוף עולה קרבנו והקריב מן התורים כו', קדשי להו קדושת הגוף למזבח ותו לא חזו לבדק הבית. ואיזהו ראוי לבדק הבית ולא למזבח, כגון בור מלא מים, שאין ניסוך המים (בו) [בא] אלא מן השילוח, מיהו חזי למילש בהו טינא לבנינא. לא לזה ולא לזה, כגון אילן נושא פירות ואשפה מלאה זבל, דפירות גופיהו וזבל גופיה לא חזי לא למזבח ולא לבדק הבית. מועלין בהן, דחילא עליהו קדושה לדמיהן:

תנן התם כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית. פירוש כל הראוי למזבח כגון תמימים שאינם ראוים לבדק הבית והקדישן לבדק הבית וכן נמי דברים הראוים לבדק הבית כגון אבן או קורה והקדישן למזבח או שהקדישן לזה ולזה דברים שאינם ראוים לא לזה ולא לזה אף על פי שהקדיש דבר שאינו ראוי מועלים בהם ובמה שבתוכן. וזה יותר מחוור מפירוש רשב"ם ז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל למדתיו בפרק ה' מהלכות מעילה. הר"ן ז"ל.

תנן התם כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית. פירוש כגון שובך מלא יונים שהם ראוים לקרבן עני שכיון שהן ראוין למזבח חלה עליהם קדושת הגוף. ואינם ראוים לבדק הבית ולא למזבח כגון אילן נשוי פירות ושדה מלאה עשבים שאינם ראוים למזבח וכגון בור מלא מים נמי שאינו ראוי למזבח לפי שנסוך המים אינו בא אלא מימי השלוח אבל ראוין הן למוכרן ולהוציא דמיהן לבדק הבית. לא למזבח ולא לבדק הבית כגון אשפה מלאה זבל שאף על פי שאפשר למוכרו לאותו זבל ולהוציא דמיו לבדק הבית אפילו הכי כיון שיש בו בזיון גם לבדק הבית אינו ראוי דהוה ליה כמחיר כלב שיש בו בזיון. מועלין בהם ובמה שבתוכן ואפילו אשפה מלאה זבל דלא חזיא לא למזבח ולא לבדק הבית מועלין בה ובמה שבתוכה לפי שראויה היא לבדק הבית וקדושה חלה עליה ומשום דרך בזיון הוא שאין מוציאין דמיה לבדק הבית וכיון שמכל מקום קדושה עליה מועלים בה ובמה שבתוכה. ויש לפרש הראוי לבדק הבית דלאו על הדמים הוא אלא על הגוף וכיון דגופן לא חזי לבדק הבית אינו ראוי לבדק הבית קרינא ביה וכיון שכן ליכא הכא מה שהוא ראוי לבדק הבית אלא בור מלא מים בלבד דחזי למילש ביה סיד לבנין לחזק בו בדק הבית אבל אילן נשוי פירות ושדה מלאה עשבים דגופן לא חזי לבדק הבית אינו ראוי לבדק הבית קרינא ביה. והא דלא קתני בבא רביעאה כל הראוי למזבח ולבדק הבית משום דליכא מידי דראוי למזבח ולבדק הבית כיון דראוי למזבח חלה עליה קדושת הגוף ולא חזי לבדק הבית כלל דהא למזבח עומד. הרא"ם ז"ל.
והראב"ד ז"ל כתב למזבח ולא לבדק הבית שובך מלא יונים. לבדק הבית ולא למזבח אילן מלא פירות. לא למזבח ולא לבדק הבית שדה מלאה עשבים אשפה מלאה זבל בור מלא מים. עד כאן לשונו.

כיצד הקדיש בור מלא מים. פירש רשב"ם ז"ל דראוין לבדק הבית לגבל בהם את הטיט אבל לא למזבח דמים מכונסים פסולים לנסוך המים דמי מעין בעינן והביאו ראיה לדבריו בתוספות מדתנן בפרק לולב וערבה היה ממלא מן השילוח ואמרינן בגמרא מנא הני מילי אמר קרא ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה ופירשו דהכי קאמר מנא הני מילי דמעין בעינן אמר קרא ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה אבל רש"י ז"ל פירש שם מנא הני מילי דעושים שם שמחה בשעת שאיבה דכתיב ושאבתם מים בששון. הר"ן ז"ל ותוספי הרא"ש ז"ל וקשיא לי לדעת רשב"ם ז"ל דהא אמרינן בפרק לולב וערבה נשפכה או נתגלה היה ממלא מן הכיור ואלו מי כיור שאר מימיות הן ולא מי מעיין דקיימא לן כחכמים דפליגי על רבי ישמעאל בזבחים פרק ב' (דף כ"ב ע"ב) וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות ביאת המקדש שכל המימות כשרים לקידוש וצריך עיון. גליון.

מועלין בהם ובמה שבתוכן. פירש רשב"ם מועלים בהם אם הניח חפציו בבור והצניעם שם. ואינו מחוור דאין מעילה בקרקעות כו' ככתוב בתוספות. על כן פירש רבינו תם ז"ל כאן כגון שתלש גוש מן הבור ונשתמש בו. ואי נמי כגון שכותלי הבור בנויים באבנים ותלה חפציו באבנים דתלוש ולבסוף חברו (ובטל) כתלוש דמי לענין מעילה כדאיתא התם בשילהי מסכת מעילה. הרשב"א והר"ן ז"ל.

אבל הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים כו'. ואין מועלין במה שבתוכם. פירש רשב"ם ז"ל לפי שאין חצר הקדש קונה דחצר משום יד איתרבאי ואין יד להקדש ואחרים פירשו דאפילו אם תמצא לומר דחצר הקדש קונה אין מעילה בקנייתה דבמאי דקדיש ממילא ליכא מעילה דהא אפילו בגידולי הקדש דמגוף הקדש קא אתו סבירא ליה לרבי יהודה דאין מועלין ועד כאן לא פליג עליה רבי יוסי אלא בגידולי הקדש משום דמהקדש קא רבו אבל במה שחצר הקדש זוכה אפילו רבי יוסי מודה דאין מעילה בזכייתה. הר"ן.
דברי רבי יהודה לא גרסינן ליה שאינו בסדר המשנה דמסכת מעילה והא דקתני רבי בברייתא כדאיתא דברי רבי יהודה יודע היה שרבי יהודה שנאה ומשום שראו בברייתא דברי רבי יהודה הוגה במשנה בספרי דברי רבי יהודה. ורבי אלעזר ברבי שמעון מחליף. פירש ר"י דברישא לא תני בתוספתא דרבי אלעזר ברבי שמעון אלא בסיפא תני רבי אלעזר ברבי שמעון מחליף כלומר החליף כל מה שאמר תנא קמא ובהא דאמר תנא קמא מועלין אמר איהו אין מועלין ובהא דאמר תנא קמא אין מועלין אמר איהו מועלין ובעל התלמוד ששנה ברישא רבי אלעזר ברבי שמעון אומר מועלין בהם ובמה שבתוכן משום שרוצה לשנות לשון במה שרבי אלעזר ברבי שמעון חולק על תנא קמא. תוספי הרא"ש ז"ל.

בפרשב"ם בד"ה שובך מלא כו' ועוד כל הני דקתני למזבח ולא לבדק כו' עכ"ל ר"ל כיון דהני ג' חלוקות דקתני למזבח ולא כו' לבדק ולא כו' לא למזבח כו' ע"כ לא קאי אלא אמה שבתוכן דלמזבח ולא לבדק הבית לא אשכחן במועלין בהם אית לן למימר דשייך איירי דומיא דכל הני מועלין בהן דקתני דלא איירי בלא למזבח ולא לבדק הבית אלא לדמיו וק"ל:

בד"ה ה"ק כו' כלומר כי' קמ"ל רבי דבבור ושובך מידי דלא אלים רשות הקדש כו' עכ"ל וכ"כ התוס' דאין מועלין כו' דלא אמרינן שיקנה חצר כו' [א] ולא ניחא להו למימר דטעמא משום דאין אדם מקדיש דשלב"ל משום דרבי קאמר הכי וקים להו דרבי אית ליה בקדושין פרק האומר דאדם מקנה דשלב"ל ומש"ה הוצרכו למימר דהקדש גרע משום דאין לו יד וק"ל:

כל הפורש מד"ת אש כו' ובמאמר שני שינה לומר כל הפורש עצמו מד"ת כו' ונראה לומר דבמאמר קמא הוי כל הפורש פועל יוצא דמיירי בשנים שכל א' פורש ומבטל את חבירו מד"ת דאש אוכלתן ומייתי מקרא דאיירי נמי בלשון רבים ונתתי פני בהם דהיינו שכ"א פירש את חבירו מד"ת כי מהאש יצאו וגו' כי כל זמן שעוסקים בתורה ומחדדין זה את זה בפלפול מחממים זה את זה כאילו הם באש כמ"ש באלישע וע"כ היא להם כחומת אש דמגנא ומצלא ואין אש אחר שולטת בהם דאין אש אוכל אש ומשפירשו ויצאו מן חומת האש הזה הרי אש אחר שהוא אש של עכו"ם שולטות בהם וכן ת"י על פתגמי אורייתא דיהבינן מגו אישתא עברו ועממי דתקיפין כאשא ישיצינון אבל במאמר בתרא אמר כל הפורש עצמו שהוא מצד עצמו ביטל מד"ת ה"ז נופל בגיהנם ומייתי נמי קרא דאיירי בלשון יחיד אדם תועה מדרך השכל וגו' והוא כי שכלו של אדם תועה ויסכל בכמה דברים אבל התורה הוא דרך השכל שלא יכשל בו ואמר אף היחיד בעוה"ז תועה ופורש עצמו מן התורה שהוא דרך השכל הנה ישיג בגיהנם הרבה שותפין לו כמ"ש בקהל רפאים ינוח ושאמר אין רפאים אלא גיהנם כו' אפשר ע"ש עמק רפאים שנאמר בישעיה ובד"ה שנקרא הגיהנם עמק כדמייתי מקרא בעמקי שאול קרואיה ואותו העמק שהיה מקום הפתח היה נקרא בשם רפאים והיה קרוב לירושלים וכה"ג מצינו פ' עושין פסין פתחה של גיהנם בגי בן הנם בין ב' תמרות כו' ובמקום אחר (כתובות קי"א ע"ב ע"ש) דריש מרפאים כל המרפה עצמו מד"ת כו':

ר"ש בד"ה ה"ק כו' ושובך נמי פליג וסבירא כו' כצ"ל:

גמרא עד דעביד מאי דבעי. עי' רשב"ם. ויל"פ דקאי על הרשע עד דעביד מה שלבו חפץ (ע"ד מאמרם בא לטמא פותחין לו) עד שתתמלא סאתו:

שם שדה מלאה עשבין אילן נשוי פירות. מפי' הרשב"ם נראה דגריס אילן קודם שדה וכ"ה במעילה וכמו דנשנו בסיפא:

שם תניא א"ר כו' ודברי ר' יוסי כו'. מתד"ה בשלמא מוכח דגרסי ונראין דברי ר' יוסי [וצ"ע קצת מדבריהם בב"מ (נ"ד) ד"ה מכלל ע"ש] :

ר"ש ד"ה כל הראוי. דהמתפיס תמימים לבה"ב כו'. משמע דבע"מ מיהא ראוי לבה"ב והיינו להוליך בהם עצים ואבנים וכיוצא לצורך בה"ב וסייעתא למש"כ בב"מ (נ"ה):

ר"ש ד"ה מים. וגם אין מדיחין בשר כו'. תמוה א) דלא מצינו הדחה בבשר רק בקרבים וכרעים. ב) דמפורש בזבחים (כ"ב) דמכונסים כשרים לזה. ג) דזה לא מיקרי ראוי למזבח. וזאת י"ל עפ"י מש"כ בסמוך בהא דקרי לבהמת בע"מ ראוי לב"ה. גם מש"כ דמכונסים פסולים לניסוך עמש"כ בסוכה (מ"ח ב') בס"ד:

ר"ש ד"ה אילן. ובכורים לכהן הן כתרומה. עי' תוי"ט במעילה שם:

ר"ש ד"ה הכי קאמר. דקנה לו רשות הקדש. נ"ל דר"ל כפי' הרשב"א שבתד"ה אימור לקמן (בע"ב) בסופו. ומש"כ עוד בסוף דבריו דלא אלים רשות הקדש לקנות רשותו (כ"נ דצ"ל ולמחוק מלת מן) איננו בא לתת טעם מדוע לא קדיש אם אדם מקדיש דבר שלבל"ע. דמה תשובה היא זו דמ"מ תיקדש מחמת הקדישו. אלא הוא ענין בפ"ע ובא ליישב דלא תיקשי למה לא תיקדש ממילא ע"י חצר הקדש אף אם אינו מקדיש דשלבל"ע. ודברי מהרש"א בזה תמוהים:

תד"ה ואין. דחצר משום יד כו'. בב"מ (ר"ד י"ב) אמרינן דלא גרעה משליחות. ושליחות מצינו להקדש כמו כהני דשלוחי רחמנא נינהו וכן הגזברים:

תד"ה בשלמא. דמצי לפרש שאף ר' יוסי כו'. כצ"ל:

"וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בָּהֶם, מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם" (יחזקאל טו, ז). פירש רשב"ם ז"ל מן התורה פרשו דכתיב כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ (ירמיה כג, כט). וקשא הוה ליה למימר פירשו ומאי יָצָאוּ? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (זהר חדש צא.) ישראל נשמותיהם מושרשים באותיות התורה ולכן לא יש בר ישראל שאין רמז לשמו בתורה ולכן אמר מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ.
ועוד נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (סוטה יז.) איש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם לא זכו אש אוכלתן ודאשה עדיפה, מאי טעמא? האי מצריף והאי לא מצריף, דאותיות אש באשה מצורפים זה בזה אבל באיש היו"ד מפסקת ביניהם. והנה אף על פי שהולד נולד ונוצר מזרע האיש וזרע האשה יוצא לאויר העולם מן האשה מבטנה ולזה אמר מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ לעולם כי האשה אש שבשמה מצריף לכן תאכלם אש התורה שפרשו ממנה. או כאן מדבר על הזכרים שחייבים בעסק התורה ופרשו ממנה והזכרים תתייחס יציאתם לאשה יותר מנקבות דאמרו רבותינו ז"ל (נידה כה:) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ולכן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ (משלי י, א).

א"ר יהודה אמר רב כל הפורש מדברי תורה אש אוכלתו וכו' מהאש יצאו והאש תאכלם. אפשר לומר כי התורה מבטלת היצה"ר כמ"ש בקדושין דף ל' אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין ונמצא כי אין ליצה"ר ביטול אלא בתורה שהקב"ה אמר כי תורה תבלין ליצה"ר. וזה שפורש מהתורה הנמשלה לאש ודאי שולט בו היצה"ר ועושה חטאות ואשמות תדיר ומוכרח אש של גהינם להתיך ולהפריד הזוהמא שהטיל בו היצה"ר וזהו אש אוכלתו פירוש גהנם להתיך הזוהמא שהטיל בו הסט"א. א"נ אפשר דאמרינן בסוף חגיגה ת"ח אין אור של גהנם שולטת בהם וזה שפירש מן התורה ודאי שולט בו גהנם וה"ט שת"ח אין אור של גהנם שולטת בהם דאש התורה מצלת מאש של גהנם וזה הפורש מן התורה שולט בו גהנם. ויומתק מ"ש אש אוכלתו עם מה שפירשו המפרשים בהא דקאמר ת"ח אין אור של גהנם שולטת בהם קל וחומר מסלמנדרא שהכונה דגם הת"ח אם חטא הולך לגהנם אלא דדמי לבגד שסכו בסלמנדרא ועל הסלמנדרא יש לכלוך שאם אותו הבגד ישליכוהו לאש האור שורף לכלוך עד שמגיע לסלמנדרא וכן הת"ח אם נפשו נתלכלכה בזוהמת הסט"א הגהנם מתיך הזוהמא והעפוש עד הגיעו לנפש וירף ממנו ואינו שולט בנפשו וז"ש ת"ח אין אור של גהנם שולטת בהם דייקא בנפשם אך עמי הארץ שולטת בה"ם דמחסר האור נפשם ומצטמקת ונחסרת עכ"ד והשתא א"ש דאמר אש אוכלתו ממש דמחסר מנפשו עצמה וזהו והאש תאכלם:

עד נופח. כלומר אש שמנופח מעצמו כדכתיב תאכלהו אש לא נופח (איוב כ): שתדאיב נשמתן. כמו ודאבון נפש (דברים כח) ולאדיב נפשך (שמואל א ב): עד דעבד. קודשא בריך הוא מאי דבעי למיעבד לרשעים לעולם הבא דאילו בעולם הזה דרכם צלחה כדי לטרדם לעולם הבא עד דריש ליה עד דעבד ומידבא דריש ליה מאי דבעי ובלשון קצר: מהאש יצאו. מן התורה פירשו דכתיב (ירמיה כג) הלא כה דברי כאש וכתיב (דברים לג) מימינו אש דת למו (ופסוק הוא בירמיהו): רפאים בעמקי שאול. כפול לשון הוא: תנן התם. במס' מעילה פ''ג: כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית. כגון שור וכשב ועז תמימים דהמתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה וכן תורים ובני יונה סולת ולבונה ויין ושמן כל הנך גופן ראוי למזבח ואינו ראוי לכבשן בבנין: לבדק הבית ולא למזבח. כגון זהב וכסף ואבנים יקרות וכיוצא בהן: לא לזה ולא לזה. כגון חלב גבינה מורייס אשפה עשבים וכיוצא בהן וכל הני דקתני ראשון ראשון חשוב דקדשי מזבח חשיבי מקדשי בדק הבית וקדשי בדק הבית חשיבי מקדשי דמים שאין ראוין גופן לא למזבח ולא לבדק הבית אלא לימכר וליקח בדמיהן צרכי מזבח או בדק הבית הכל כמו שפירש בשעה שהקדיש הלכך לא זו אף זו קתני דלא מיבעי' הנך קמאי דחמירי דמועלין במה שבתוכן אלא אפילו הנך בתראי מועלין נמי במה שבתוכן: בור מלא מים. כשהקדיש לא הזכיר אלא את הבור: מים. ראויין לבדק הבית לעשות טיט ולא למזבח דמים מכונסין פסולין לניסוך המים וגם אין מדיחין בשר הקרבנות אלא מאמת המים שבעזרה: אשפות מלאות זבל. לא למזבח ולא לבדק הבית: שובך מלא יונים. ראוי למזבח ולא לבדק הבית דלא חזו לשקען בבנין והשובך עצמו לא הוקדש אלא לדמיו דאם עוקרין אותו ממקומו ליתנו בבנין זהו הפסד גדול שהשובך נמכר ביוקר ועוד כל הני דקתני למזבח ולא לבדק הבית כו' אמה שבתוכם קאי וה''ק לא מיבעיא אי הוו מה שבתוכו קדשי מזבח דקדישי אלא אי הוו נמי קדשי בדק הבית קדשי: אילן מלא פירות. לא למזבח ולא לבדק הבית דלבנין לא חזו ולקרבן נמי לא חזו כדכתיב כל שאור וכל דבש לא תקטירו (ויקרא ב) ובכורים לכהן הן כתרומה: שדה מלאה עשבים. עשבים לא חזו לא למזבח ולא לבדק הבית: מועלין בהן. אם נהנה מהן שוה פרוטה כגון הצניע חפציו בבור או הוריד שם חבית של מים לקרר וכן אם תלה חפציו באילן או נתן יונים בשובך והניח זבלו במקום אשפתו: ובמה שבתוכן. אם נהנה מגופן שאכל מן הפירות ומן היונים ומן המים כדנפקא לן במסכת מעילה בפרק הנהנה מן ההקדש (דף יח: ע''ש) דבמחובר לקרקע יש מעילה אם נהנה אע''פ שלא פגם ובתלושין לא הויא מעילה עד שיפגם: אין מועלין במה שבתוכן. דס''ל לר' יהודה אין מעילה בגידולין דמשום גרמא דקגרים ליה קרקע הקדש ליגדל אין לנו לעשותו הקדש דמ''מ אין ממון דהקדש מעורב בהן: נראין דברי ר' יהודה. במקדיש בור ושובך ריקנין ואח''כ נתמלאו דאין מועלין במה שבתוכן: בשלמא. מאי דאמר רבי נראין לי דברי ר' יהודה בבור ושובך דמשמע אבל בשדה ואילן אין נראין לי אלא דברי ר' יוסי שפיר קאמר דהא חזינן דפליג ר' יהודה אדר' יוסי בשדה ואילן אלא האי דקאמר נראין לי דברי ר' יוסי בשדה ואילן דמשמע אבל בבור ושובך אין נראין לי מכלל דפליג בבור ושובך בתמיה: והא רבי יוסי בשדה ואילן קאמר. בהדיא ובבור ושובך מודי ליה והכי הוה למימר הלכה כר' יוסי או רואה אני דברי ר' יוסי ומיהו במאי דקאמר נראין דברי ר' יהודה בבור ושובך איכא לאקשויי נמי דהא משמע מכלל דפליג עליה ר' יוסי בבור ושובך וכיון דמסיפא פריך לה בהדיא טפי הך פירכא גופא לא חייש לפרוכי מרישא: הכי קאמר כו'. כלומר האי ודברי ר' יוסי דקאמר רבי לאו אנראין קאי לומר ונראין דברי ר' יוסי אלא כן תפרש אותו שדברי ר' יוסי בשדה ואילן אבל בבור ושובך מודי ליה ורבי לפרושי אתא דבבור ושובך לא פליגי דלא תימא ר' יוסי בבור ושובך נמי פליג וס''ל כר' אלעזר בר' שמעון לקמן בשמעתין דאמר מועלין במה שבתוכן היכא דהקדישן לבור ושובך ריקניץ ואח''כ נתמלאו ולדבריו דר' יהודה קאמר לדידי מועלין נמי בבור ושובך דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם דקנה לו רשות הקדש אלא לדידך אודי לי מיהא בשדה ואילן דמועלין בגידולין הבאין לאחר מיכן משום דקינקי מהקדש וקא''ל ר' יהודה לא קמ''ל רבי דבבור ושובך מודי דלא אלים רשות הקדש לקנות מן רשותו כיד הדיוט דאילו בהדיוט אתרבאי רשות מואם המצא תמצא בידו (שמות כב) אבל לא בהקדש: הקדישן ריקנין. לקמן מפרש אי בבור ושובך אי בשדה ואילן: דברי הכל כו'. כר' יהודה ור' יוסי דלא פליגי בהו נמי לעיל: א''ל אביי. לרבה רבו הקשה הלכך גרסי' לקמן אלא אמר רבה כלומר חזר בו ופירש כן ולא גרסי' אלא אי איתמר הכי איתמר: הקדישן מלאין. סיפא דהך ברייתא דהקדישן ריקנין היא כדקתני: ור' אלעזר מחליף. החליף שיטתו דלעיל גבי הקדישן ריקנין מועלין במה שבתוכן והכא קאמר אין מועלין במה שבתוכן ומשום דמילתא דתימה היא דכ''ש הכא הוה ליה למימר מועלין במה שבתוכן הלכך קתני מחליף:

מועלין בו. פי' בקונט' שיש מעילה במה שהניח חפציו בבור ואין נראה לר''ת דאמר בהשולח (גיטין דף לט.) ובפרק קמא דסנהדרין (דף טו. ושם) דהמקדיש עבדו אין מועלין בשערו משום דאיתקש לקרקעות אלמא דאין מעילה במחובר ואמר נמי בפרק ולד חטאת (מעילה דף יג. ושם ד''ה ומועלין בהן) הדש קלעילין בשדה הקדש מעל ואמר שמע מינה אבק מעלי לה משמע דוקא אבק שנתלש כבר אבל מחמת השדה לא מעל כיון שהוא מחובר ואר''ת דשייכא מעילה בבור כגון שעקר חוליא מן הבור ונהנה ממנה: ואין מועלין במה שבתוכו. דלא אמרינן שיקנה חצר הקדש כמו שקונה חצר הדיוט דחצר משום יד איתרבאי ולא מצינו יד להקדש: דברי רבי יהודה. ל''ג שאינו בסדר המשנה במסכת מעילה (דף יג.) והא דקתני רבי בברייתא נראין דברי רבי יהודה יודע היה רבי דרבי יהודה היא: בשלמא נראין דברי ר' יהודה בבור ושובך כו'. אין להקשות אמאי בשלמא הוא דקאמר נראין מכלל דר' יוסי פליג עליה בבור ושובך ורבי יוסי לא פליג אלא בשדה ואילן דודאי נראין דברי רבי יהודה בבור ושובך ניחא דמצי לפרש שאף ר' יוסי לא נחלק אלא בשדה ואילן אבל נראין דברי רבי יוסי בשדה ואילן אי אפשר לקיים אם לא נמחק נראין: הכי קאמר נראין דברי רבי יהודה כו'. ואיצטריך רבי לאשמועי' דלא נימא לדבריו דר' יהודה קאמר ליה:

בבא בתרא עט ע"א