בבא בתרא עט ע"ב

בבא בתרא עט ע"ב - Steinsaltz

And if their dispute is referring to a field and a tree, why does Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, reverse his opinion? Rather, Rabba’s statement must be adjusted, and this is what Rabba said: This dispute between the first tanna and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, applies only in the cases of a cistern and a dovecote. But in the cases of a field and a tree, everyone agrees that one is liable for misuse of consecrated property if one derives benefit from them or their contents.

The Gemara asks: And in the cases of a cistern and a dovecote, where the cistern and the dovecote are empty, with regard to what matter do they disagree? And similarly, where the cistern and the dovecote are full, with regard to what do they disagree? The Gemara answers: In the cases of a cistern and a dovecote that are empty, they disagree with regard to the matter that is the subject of the dispute between Rabbi Meir and the Rabbis.

The first tanna and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, disagree because the first tanna holds in accordance with the opinion of the Rabbis, who say: A person cannot transfer ownership of an object that has not yet come into the world, i.e., that one does not currently own. Therefore, one cannot consecrate water or doves that will enter the cistern or dovecote only in the future. And Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: A person can transfer ownership of an object that has not yet come into the world.

The Gemara raises a difficulty with regard to this answer: You can say that you heard Rabbi Meir express this opinion in a case such as the fruit of palm trees, which are likely to come into existence, as the trees naturally produce fruit. But with regard to these doves and water, who can say that they will come? Rava said: You can find cases where one consecrates water or doves that are likely to arrive, e.g., in the case of water that comes by way of his courtyard into the cistern when it rains, so that he does not need to fill the cistern. And similarly with regard to doves that come by way of his other, full dovecote into this empty dovecote.

The Gemara asks: And in cases where the cistern and the dovecote are full, with regard to what matter do they disagree? Rava said: This dispute concerns a case where he consecrated a cistern without specification. And Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds in accordance with the opinion of his father, who says: One infers the halakha of consecration to the Most High from the halakha of transactions between one ordinary person [hedyot] and another.

The Gemara elaborates: Just as the halakha with regard to transactions between one ordinary person and another is that one can say: I sold you the cistern but I did not sell you the water it contains, so too, the halakha in the case of consecration to the Most High is that one can say: I consecrated the cistern but I did not consecrate the water within it. And the first tanna holds that one does not infer the halakha of consecration to the Most High from the halakha of transactions between one ordinary person and another. Rather, one who consecrates property does so generously, i.e., the most expansive meaning is assumed for his vow of consecration, and therefore even if he did not say so explicitly, he consecrated the water together with the cistern.

The Gemara asks: And does the halakha concerning a transaction with an ordinary person say that one does not sell the water along with the cistern? But didn’t we learn in the mishna (78b) that one who sold a cistern has sold its water? Rava said: The ruling in the mishna is an individual opinion, as it is taught in a baraita: One who sold a cistern has not sold its water. Rabbi Natan says: One who sold a cistern has sold its water.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עט - ב

ואי כדבריך, שבשדה ואילן חלקו חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון, בהקדישן ריקנין, הרי בודאי גם בסיפא, בהקדישן מלאים, בשדה ואילן הם חולקים.

אם כן, אמאי מחליף רבי אלעזר ברבי שמעון את שיטתו!?

בשלמא אם בבור ושובך נחלקו, אפשר לפרש את מחלוקתם, הן בהקדישן ריקנים ונתמלאו, והן בהקדישן מליאים, כמו שיתבאר בהמשך.

אך אם בשדה ואילן נחלקו, אמנם אפשר לפרש את מחלוקתם בהקדישן ריקנים ונתמלאו, כדבריך, שחכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון נחלקו במחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי אם יש מעילה בגידולי הקדש.

אבל איך נפרש את מחלוקתם בהקדישן מלאים, הרי כולם מודים שהמוכר את האילן מכר את פירותיו ^[1] ומאי טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון!?

אלא, אמר רבה, רבה חזר בו, ^[2] ואמר:

המחלוקת של חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון נאמרה דוקא בבור ושובך, וכפי שיתבאר בסמוך.

אבל בשדה ואילן שהקדישן ריקנים ואחר כך נתמלאו, לדברי הכל, ^[3] מועלין בהן ובמה שבתוכן כרבי יוסי האומר: מועלין בגידולי הקדש.

ודנה הגמרא: בבור ושובך, שבהם נחלקו חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון, בריקנין, במאי פליגי, מה טעמו של רבי אלעזר האומר שמועלין אף במה שבתוכן, ומה טעמם של חכמים החולקים ואומרים שאין מועלין במה שבא אחר כך אל הבור והשובך?

ובמלאין, במאי פליגי? מה טעמו של רבי אלעזר האומר שלא היתה כוונתו להקדיש את המים והיונים שבשובך, ומה טעמם של חכמים האומרים שאף את המים והיונים היתה דעתו להקדיש?

א. המקנה או מקדיש דבר שלא בא לעולם, כגון פירות דקל שעדיין לא צמחו, נחלקו בדבר תנאים.

רבי מאיר סובר: המקנה או מקדיש דבר שלא בא לעולם, קניינו קניין והקדשו הקדש, ואילו לדעת חכמים, המקנה דבר שלא בא לעולם, לא קנה, ואף הקדשו אינו הקדש.

ב. ולא בדבר זה בלבד נחלקו, אלא אף בדבר שישנו בעולם, אלא שאינו שלו עתה, ואינו יכול עכשיו להקנותו ולהקדישו, ורוצה להקדישו לעתיד, לכשיבוא לידו, הרי הוא בכלל "דבר שלא בא לעולם", שלדעת חכמים אינו יכול למוכרו ולא להקדישו.

לפיכך, המקדיש דבר שאינו שלו כדי שיחול ההקדש לכשיבוא לרשותו, אין הקדשו הקדש כלל. ואין צריך לומר שההקדש לא נתפס בחפץ קודם שבא החפץ של רשותו, שבזו אף רבי מאיר מודה, שהרי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, אלא אפילו אם הקדישו עתה על מנת שיחול קנינו בשעה שיהיה החפץ כבר ברשותו, לדברי חכמים - אין בדבריו כלום, אף לאחר שיבא החפץ לרשותו.

ומפרשינן: בריקנין, פליגי בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן, אם אדם מקדיש "דבר שלא בא לעולם".

דתנא קמא האומר: בור ושובך שהקדישם ריקנים, אין מועלים במים וביונים שבאו אחר כך אל תוכם, סבר לה כרבנן דאמרי: אין אדם מקנה "דבר שלא בא לעולם", על כן אין ביכולתו להקדיש את המים והיונים שאינם ברשותו בשעת ההקדש.

ורבי אלעזר ברבי שמעון האומר: בור ושובך שהקדישם ריקנים, ונתמלאו הבור במים והשובך ביונים, מועלים במים וביונים, סבר כרבי מאיר, דאמר: אדם מקנה "דבר שלא בא לעולם", על כן יכול הוא להקדיש את המים ואת היונים, אף על פי שעתה, בשעת ההקדש, אין הם שלו. ^[4]

ותמהינן: הרי אף לדעת רבי מאיר, אין אדם מקנה דבר שאינו עתיד לבא לעולם בודאי.

אימור דשמעת ליה לרבי מאיר, אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דוקא כגון המקנה פירות של דקל, ^[5] דעבידי דאתו, שבודאי עשויים הם לבוא לעולם.

אבל הני, המים שנכנסו לבור והיונים שנכנסו לשובך, מי יימר דאתו, מי אומר שהם עתידים לבא, הרי אם לא יביאו מים וישפכום לבור, ואם לא יביאו יונים לשובך, לא יתמלא הבור מים ולא יתמלא השובך יונים.

וכאשר אינם עשוים לבא לעולם בודאי, אף לדעת רבי מאיר אין אדם יכול לקנות אותם, ואף לא להקדישם, ותיקשי: מה טעמו של רבי אלעזר בן רבי שמעון שאמר הקדישם ריקנים ונתמלאו מועלים במה שבתוכם!?

אמר, תירץ, רבא: הברייתא מדברת באופן שהמים אכן עתידים לבא אל הבור, והיונים אכן עתידים לבוא אל השובך.

ומשכחת לה במים הבאין דרך מדרון שבחצרו אל הבור, שיש מדרון בחצירו של המקדיש, והבור בסוף המדרון, ומי גשמים באים מאליהם אל הבור וממלאים אותו.

וכן משכחת לה ביונים הבאין דרך שובכו של מקדיש אל השובך הריקן שהוא הקדיש, שכאשר יוולדו יונים חדשים בשובכו של המקדיש, הם יעברו לשובך הריקן שעומד בסמוך לשובך שלהם. ^[6]

ודנה הגמרא: במקדיש בור ושובך מלאים, במאי פליגי חכמים ורבי אלעזר בן רבי שמעון?

אמר, פירש, רבא: כגון שהקדיש בור מלא, ולא אמר "בור זה עם מימיו אני מקדיש", אלא הקדישו סתם, שאמר: הרי בור זה הקדש.

בסוף פרק המוכר את הבית [עא א] שנינו: המקדיש את השדה הקדיש את כולה, אפילו מה שאינו נכלל במכירת שדה, היות ודעתו של המקדיש להקדיש בעין יפה.

רבי שמעון חולק ואומר: המקדיש את השדה לא הקדיש בכללה אלא את הדברים שהמוכר מוכר, ^[7] אך אין דעתו להקדיש את מה שאין המוכר מוכר.

ורבי אלעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה, כאביו רבי שמעון, דאמר דנין דין גבוה מדין הדיוט, והיינו, כל שבסתמא אין דעתו של המוכר למכור להדיוט, אף לגבוה אין דעתו להקדישו.

לפיכך, אמר רבי אלעזר ברבי שמעון שדין מקדיש בור מלא מים, בסתמא, שוה לדין מוכר בסתמא.

מה בדין הדיוט, מצי אמר מוכר ללוקח: בירא זביני לך, מיא לא זביני לך.

אף בדין גבוה, אמרינן: בירא אקדיש, אבל מיא לא אקדיש.

ותנא קמא האומר הקדיש בור ושובך מליאים מועלים בהם ובמה שבתוכם. סובר שאין דנים דין גבוה מדין הדיוט. ^[8] לפיכך, אף על פי שהמוכר בור מלא מים לא מכר מן הסתם את המים, כי בעין רעה הוא מוכר, מכל מקום המקדיש בור מלא מים הקדיש מן הסתם גם את מימיו, כי בעין יפה הוא מקדיש. ^[9]

ותמהינן: וכי אטו בדין הדיוט לא מכר מן הסתם גם את מימיו!?

והא תנן במתניתין: מכר בור - מכר מימיו, ואם בדין הדיוט נמכרו המים, כל שכן בדין גבוה, ומאי טעמא דרבי אלעזר בן רבי שמעון!?

אמר, תירץ, רבא: אכן, במשנתינו שנינו: מכר בור - מכר מימיו, אך אין דין זה מוסכם לכולי עלמא, ואדרבה, מתניתין דעת יחידאה היא, ורבנן חולקים עליו. ^[10]

דהא תניא בברייתא: מכר בור לא מכר מן הסתם את מימיו. ^[11]

רבי נתן אומר: מכר בור מכר את מימיו.

וסובר רבי אלעזר בן רבי שמעון: המוכר בור מלא להדיוט לא מכר מן הסתם את מימיו, כדברי חכמים בברייתא, וכן המקדיש לא הקדיש את מימיו היות ודנים דין גבוה מדין הדיוט.

הערות

^[1] תוספות. ובפשוטו גם במכר שדה לכולי עלמא מכר את העשבים המחוברים בו. וברשב"ם כתב: אמאי מחליף, כל שכן הכא דמועלין במה שבתוכן דאיכא תרתי, גידולי הקדש, וגם הקדיש הכל ביחד, דלא גרע ממוכר, ודבריו צריכים תלמוד: אכן יש סברא לומר שכוונתו היתה להקדיש גם את הפירות והעשבים, היות והרי הוא מקדיש את הכל ביחד, וזה עדיף מאשר הקדישן ריקנים ונתמלאו שמעיקרא חל ההקדש עליהם ואחר כך על מה שבתוכן. אבל מה שכתב הרשב"ם שיש מעליותא לפירות ולעשבים במה שהם "גידולי הקדש", צריך תלמוד, הרי אנו עוסקים במה שצמח בתורת חולין אלא שהוא מחובר בשעת ההקדש, ואיננו עוסקים במה שגדל מן ההקדש לאחר שהקדיש את האילן והשדה. וראה את לשון הרשב"א בזה.

^[2] רשב"ם. וברבינו גרשום משמע שהגירסא היא: אלא אי איתמר הכי איתמר. [ואולי רבינו גרשום לא גרס לעיל אמר ליה אביי. ראה הגהת הב"ח סוכה לה ב, לג א. ושם מא ב ברש"י ד"ה והא מיפלג פליגי.]

^[3] א. כלומר, לדברי כל התנאים שהוזכרו בברייתא, כי בין לדעת חכמים ובין לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון מועלין בגדולי הקדש, אבל רבי יהודה חולק וסובר אין מועלים בגדולי הקדש, כמו ששנינו לעיל. [ראה גיטין מב א בתוספות ד"ה בעבד ושם במהרש"א.] ב. כתב הרמב"ן: רבה לא היה צריך לומר שבשדה ואילן לדברי הכל מועלין גם במה שבתוכן, כי אין לזה הכרח מתוך הברייתא, אלא סברא דנפשיה קאמר, דסבר לה כרבי יוסי ומוקי לה בהכי. [והרשב"ם כתב: כרבי יוסי דנימוקו עמו, כלומר: ראוי לפסוק כמותו, כמו שאמרו בגיטין סז א.]

^[4] כתב הרמב"ן: כגון שהקדיש הפירות לכשיבואו לעולם, אבל אם לא הקדיש את הפירות בפירוש אלא הקדיש בור או אילן ריקנים בסתמא, דין גידולים יש למה שנתמלאו בו, ואינו ענין לדברי רבי מאיר. [וחלק בזה על מה שמשמע ברשב"ם ד"ה סבר לה כאבוה שהוא הקדיש את הבור בסתמא, ודעתו היתה להקדיש גם את המים שיבואו אחר כך.]

^[5] א. אמנם לא מצאני בדברי רבי מאיר עצמו שהמוכר פירות דקל אינו יכול לחזור בו, ומכל מקום נוקטת הגמרא שכך דעתו של רבי מאיר, היות ומצאנו [קידושין סג א] שרבי מאיר סובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כגון האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר, וכן מצאנו שרב הונא, ההולך בשיטת רבי מאיר, סובר שהמוכר פירות דקל אינו יכול לחזור בו, והרי פירות דקל עתידים לבא לעולם, ואף דברי רבי מאיר עצמו כך הם מתפרשים, כי גוי שמקדש אשה לאחר שהוא יתגייר - דעתו להתגייר - רשב"ם. ראה עוד ברמב"ן. ב. והנה לדעת רבי מאיר עבד שאמר לאשה: הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרר, ונשתחרר העבד, הרי היא מקודשת לו, וצריך תלמוד, הרי כאן לא מועילים דעתו ורצונו של העבד להשתחרר, שהרי בדעת רבו הדבר תלוי! ? וכתב הרשב"ם: רבי מאיר דיבר באופן שרבו הבטיח לו שהוא ישחרר אותו, וריב"ן תירץ שמדובר במי שהוא חצי עבד וחצי בן חורין שכופין את רבו לשחררו. [וצריך לומר שכך קיבלו האמוראים בדעת רבי מאיר, כי אין לכך הכרח מתוך דבריו.] ובשם הרב רבי אליעזר כתבו התוספות שגוי ועבד דינם כ"עבידי דאתו" היות וגופם קיים אלא שעדיין אינו ראוי לקניין, ואין צורך שיהיה הדבר הנקנה "עבידי דאתו" אלא בדבר שאינו בעולם, או על כל פנים - איננו לפנינו, כמים הבאים מעלמא אל הבור. [כאשר דבר נחשב "עבידי דאתו" הרי הוא כמי שישנו בעולם ואפשר להקנותו לדעת רבי מאיר.] וראה עוד ברש"ש להלן קנז א על רשב"ם ד"ה אלא. [ברשב"א כתב סברא זו דוקא על מים שבעבים דהוו כמאן דליתנהו, וראה בפירוש רבינו גרשום.] ויש שביארו שיטה זו, שאם אין הדבר "עבידי דאתו" מודה רבי מאיר שאי אפשר להקנותו היות ואינו גומר בדעתו, על כן כאשר החפץ כבר נמצא בעולם, יש סמיכות דעת לקנין, גם כאשר כח ההקנאה אינו בבחינת "עבידי דאתו". ג. והנה שיטת רשב"ם [ועל דרך זו פירשו גם הריב"ן והרב רבי אליעזר בתוספות] שהגמרא הקשתה איך אפשר להקנות את המים והיונים, שהרי אפילו לדעת רבי מאיר, אין אדם מקנה אלא דבר שבודאי יבוא לעולם, ואילו המים והשובך אינם עבידי דאתו, ומודה רבי מאיר לרבנן. וכך נתפרש בפנים. אבל ר"י [בתוספות] סובר שאין צורך שיהיה הדבר עבידי דאתו בודאי, ואפילו במקום ספק סובר רבי מאיר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם [ורק במקום שישנם כמה ספיקות אמרינן בבבא מציעא לג ב שאף לרבי מאיר איננו מקנה דבר שלא בא לעולם, וראה עוד מה שכתב הרמב"ן בזה.] וקושיית הגמרא כאן מתפרשת כך: הלא גם לרבי מאיר אין אדם יכול להקנות ולא להקדיש אלא מה שבסופו של דבר יבוא לרשותו ויהיה שלו, ואילו כאן לעולם לא יהיו המים שלו ולא יהיו היונים שלו, שהרי הבור והשובך יצאו מרשותו לפני שנכנסו לשם המים והיונים, ואיך יכול הוא להקדישם! ? ותירצה הגמרא: מדובר באופן שמתחילה יבואו המים לחצרו, והיונים יבואו לשובכו, הוא יקנה אותם בקניין חצר והקדשו יחול. [באותם מים ויונים שבסופו של דבר יכנסו לבור ולשובך שהוא הקדיש.] ד. ולפי המפרשים שהגמרא הקשתה ממה שרבי מאיר לא דיבר באופן שאין ודאות שיבוא החפץ לעולם, ולא הקשתה ממה שהחפץ לא יבוא לרשותו, כתב הרש"ש שיש בכוחו של אדם להקדיש דבר הפקר, אבל שיטת התוספות שאין אדם יכול להקדיש דבר הפקר, וכן דעת הרא"ש והר"ן בנדרים לד ב [מלשון תוספות ד"ה אבל משמע שזה חידוש של ר"י שאי אפשר להקדיש דבר שלא בא לעולם בלא שיזכה בו תחילה.] ותוספות כתבו בשם רשב"א: אי עבידי דאתו ניחא דמצי להקדישן, דמצינו לפרש כגון שהקדיש בור ושובך על מנת שיש לו כח בבור ושובך לזכות במים וביונים לצורך הקדש. כלומר הוא משייר לעצמו בבור את כח הזכייה וקניין החצר שבבור כדי שיוכל לזכות במה שיבוא אל הבור עבור הקדש, [ויש לתמוה: אם כן, מה שייכת לכאן מחלוקת רבי מאיר וחכמים אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הרי חצירו של המקדיש זוכה עבור הקדש כאשר בא החפץ לעולם, ואין כאן שום מעשה קניין מעיקרא קודם שבא לעולם! ? ראה מה שכתבו בזה "קצות החושן" ר א בסוף דבריו, "קובץ שיעורים", "גידולי שמואל" ו"ברכת אברהם". ובספר "אורח מישרים" כתב בכוונת רשב"א שהמקדיש יזכה תחילה לעצמו, ואחר כך יחול ההקדש על מה שהוא זכה בבורו ובשובכו. ועל כל פנים מדברי התוספות נמצינו למדים: א. שייך שיהיה לאדם זכות בקרקע רק לגבי "קנין חצר" שבו, ראה עוד ב"אילת השחר" וב"דברי יחזקאל" סימן מד. ב. יש מעילה במה שאדם זוכה לצורך הקדש, ראה בהערה לעיל עמוד א בעניין מעילה במה שזכה הקדש על ידי חצירו. ה. והרמב"ן פירש: הכא במאי עסקינן כגון שאמר: בור זה לכשיתמלא מים יהיה הקדש, הוא ומימיו קדושים רק אליבא דרבי מאיר שהרי בשעת ההקדש אינם בעולם. [ו"ריקנים" שאמרו, היינו שאמר בשעה שהיו ריקנים.]

^[6] א. כתב רשב"ם: דוקא יונים שיוולדו בשובכו ויעברו לשובך של הקדש, כי אם אין היונים עתידים לבא אלא משובך אחר, הרי אינם נחשבים "עבידי דאתו" היות ואחרים יכולים לעכב שלא יבואו לשובך של הקדש. [וכן יש לפרש לענין מים הבאים דרך חצירו לבור.] וראה בפירוש רבינו גרשום. [דברי רשב"ם אלו אינם מתאימים למה שכתבו תוספות בשם רשב"א, ראה בהערה הקודמת אות ד.] ב. ראה בתוספות שאין מדובר ביונים פורחות שאין בהם גזל אלא מפני דרכי שלום, אלא בביצים ואפרוחים שיש בהם קניין גמור, [דבריהם מתאימים לדברי רשב"ם שפירש דמיירי ביונים שיוולדו בשובכו ואחר כך יעברו לשובך של הקדש.] ובעליות דרבינו יונה פירש ביוני הפקר שיבואו לשובך של הקדש, וכתב דיש בהם מעילה לדעת רבי יוסי האומר [גיטין נט ב] שיש ביונים גזל גמור והבעלים יכול להוציאם בבית דין מיד הגזלן, וראה ב"ברכת אברהם" שרבינו יונה סובר שיש מעילה גם בדבר שלא היה ממונו אלא מדרבנן. [ותוספות לא חלקו על זה אלא משום שהעמידוה כחכמים הסוברים שאין בהם גזל ממש אלא משום דרכי שלום, ואי אפשר להוציאו בדיינים.] ולכאורה יש לתלות דבר זה במה שדנו הפוסקים אם קניין דרבנן מהני לדאורייתא, ראה "אבני מילואים" כח לג.

^[7] חוץ מחרוב המורכב וסדן השקמה, שבהם שונה דין מקדיש מדין מוכר, כדמפרש טעמא בגמרא שם.

^[8] לפנינו בגמרא איתא: ותנא קמא סבר אין דנין דין גבוה מדין הדיוט. והמהרש"ל מחק גירסא זו, וכן נראה מדברי הרשב"ם.

^[9] רשב"ם בפירושו הראשון. עוד כתב הרשב"ם: אי נמי חכמים סבירא להו כרבי נתן דאמר מכר בור מכר מימיו, והרי בודאי לא גרע הקדש מהדיוט.

^[10] כתב הרי"ף: וכיון דיחידאה היא לא סבירא לן כוותיה. [ואף על פי שרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא ופסקינן כוותיה אפילו כנגד חכמים המרובים, הכא דאמר רבא מתניתין יחידאה היא משמע דכדי לדחותה מהלכה אמר כן - "פלפולא חריפתא" אות מ]. ורשב"ם כתב: הלכה כמתניתין, דהא קיימא לן [יבמות מב ב]: סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתניתין, ולא היתה כוונת רבא לומר שאין הלכה כמתניתין [ואז היינו פוסקים כדעת האמורא], אלא בא ללמדנו שרבי אלעזר ברבי שמעון סובר כרבנן. וכתב הרא"ש: וכן מסתבר. [ב"פלפולא חריפתא" בבא קמא נג א ובבא מציעא קיז ב כתב שהרא"ש סובר שאין הלכה כרבי נתן כנגד המרובים אף על פי שהוא דיין ונחית לעומקא דדינא. וכן נראה ברי"ף בשני המקומות.]

^[11] כתב הרמב"ן: לא אשכחן לתנא קמא דרבי נתן דפליג אלא אבור, אבל מכר שובך מכר יונים. ובנמוקי יוסף כתב דהוא הדין דבשובך אשפה וכוורת פליגי, וחדא מינייהו נקט. [וכן איתא בתוספות ד"ה ואי דמכר אילן מכר פירותיו לכולי עלמא, אבל בבור ושובך הויא פלוגתא אם מכר מה שבתוכו.] שלא כדברי הראב"ד האומר דוקא מים שעומדים להתרוקן מן הבור אמר תנא קמא שאינם בכלל המכר, אבל דבורים ויונים שם גדילים ופרים ורבים. כתב הריטב"א בשם הרא"ה: דוקא בבור פליגי אבל בבאר מים חיים כולי עלמא מודו שמכר את מימיו שעל שם זה נקרא באר.

ואי [ואם] מדובר בשדה ואילן, אמאי [מדוע] מחליף? והרי אם יש דין מעילה בפירות שאינם עליהם עדיין, כל שכן שיהא דין מעילה במה שכבר נמצא עליהם בזמן ההקדש! אלא יש להפוך את הגרסה, וכך לומר, אמר רבה: מחלוקת זו, בין ר' אלעזר בר' שמעון ותנא קמא, היא בבור ושובך, אבל בשדה ואילן — דברי הכל מועלין בהן ובמה שבתוכן.

ושואלים: ובבור ושובך — בריקנין במאי פליגי [במה הם חולקים] ובמלאין במאי פליגי [במה הם חולקים]? ומסבירים: בריקנין פליגי [חולקים הם] בפלוגתא [במחלוקת] של ר' מאיר ורבנן [וחכמים], שה

תנא קמא [הראשון] סבר לה כרבנן דאמרי [סבור כדעת חכמים שאומרים]: אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומשום כך אין אדם יכול להקדיש מים או יונים שיבואו לשם בעתיד, כאשר אינם מצויים כעת, ור' אלעזר בר' שמעון סבר [סבור] כר' מאיר, שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

ותוהים על כך: אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר' מאיר שאומר שיכול להקנות דבר שלא בא לעולם כגון בפירות דקל דעבידי דאתו [שעשויים שיבואו], שדרך העולם שיצמחו, וסבור ר' מאיר שיכול להקנותם אף שעדיין אינם בעולם, ואולם הני מי יימר דאתו [אלה, מים ויונים, מי יאמר כלל שיבואו]? אמר רבא, משכחת לה [מוצא אתה דוגמא] שאלה דרכם לבוא, כגון במים הבאין דרך חצרו לבור, שהמים יורדים לבור זה מחצרו עם ירידת הגשמים, ואינו צריך למלא את הבור מים, וכן ביונים הבאין דרך שובכו המלא יונים לשובך ריק זה.

ושואלים עוד לדרך זו, ובבור ושובך מלאים במאי פליגי [במה הם חלוקים]? אמר רבא: כגון שהקדיש בור סתם, ור' אלעזר בר' שמעון סבר לה כאבוה [סבור כאביו], שאמר ר' שמעון: דנין דין גבוה מדין הדיוט, שדין המקדיש לה' (לגבוה) הריהו כדין אדם המוכר לחבירו (הדיוט),

מה דין הדיוט — מצי אמר [יכול לומר] המוכר: בירא זביני [בור מכרתי] לך, מיא [את המים] שבתוכו לא זביני [מכרתי] לך, אף דין גבוה — בירא אקדיש [בור הקדיש], מיא [מים] שבתוכו לא אקדיש [הקדיש], והתנא קמא סבר [הראשון סבור]: אין דנין דין גבוה מדין הדיוט, והמקדיש מקדיש בעין יפה, את הבור ומה שבתוכו, גם כשאינו מפרש.

ושואלים: ודין הדיוט לא? וכי המוכר בור לא מכר גם את המים שבתוכו? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מכר בור — מכר מימיו! אמר רבא: מתניתין יחידאה [משנתנו כדעת יחיד] היא וחכמים חלוקים עליה. דתניא [שכן שנינו בברייתא] מכר בור — לא מכר מימיו. ר' נתן אומר: מכר בור — מכר מימיו, ואם כן משנתנו זו היא בעצם דעת יחיד של ר' נתן ולא דעת הרבים. אבל המחלוקת בין ר' אלעזר בר' שמעון וחביריו היא לפי שיטת חכמים, הסבורים שהמים אינם מכורים עם בור.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא אי איתמר הכי איתמר מחלוקת בבור ושובך דת"ק סבר אין מועלין וכדמפרש לפלוגתייהו לקמן. והשתא קא שייל תלמודא בריקנין פליגי דת"ק סבר [אין] מועלין ור"א סבר (אין) מועלין:

אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומש"ה לא הקדישן ואין מועלין:

ור"א סבר לה כר"מ. ^א)נראה דחסר כאן וצ"ל דס"ל דאדם מקנה דבר שלב"ל ולפיכך מועלין בהן. במים הבאים מאמת המים דרך חצירו בבור או שעשה כל חצירו במדרון דודאי ירדו מי גשמי החצר לבור. וכן יונים נמי דאתי דרך שאר שובכין לשובך זה של הקדש. דהני כגון פירות דקל דודאי אזיל ומקני לשם הקדש ומש"ה מועלין:

כגון דאקדיש בור סתם. דלא אמר בור זה עם מימיו אני מקדיש ור"א בר"ש סבר לה כאבוה דאמר בסוף פירקין דלעיל המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן שקמה משום דהמקדיש בעין רעה מקדיש:

מה דין הדיוט. אי זבין ליה בור סתם מצי למימר בירא זביני לך מיא לא זביני לך:

אף דין גבוה נמי. הואיל דהוו מים בבור ולא פירש מצי למימר בירא אקדישית מיא לא אקדישית. מש"ה מחליף דאין מועלין ורבנן סברי דמועלין:

ומקשי' וכי דין הדיוט. אם מכר הבור לא מכר מימיו והאנן תנן וכו':

יחידאה הוא. ולא הוי עיקר כוותיה:

ואי בשדה ואילן אמאי מחליף. בדין הוא דה"ל לאוקמה לרישא בשדה ואילן בפלוגתא דרב יהודה ור' יוסי ובבור ושובך בפלוגתא דר"מ ורבנן וסיפא בבור ושובך דוקא אלא דלא ניחא ליה לאוקמא בכגון תרי טעמא וכל שכן רישא בשדה ואילן דוקא וסיפא בבור ושובך דוקא ומיהו הוה לרבה לרבה למימר כולה בבור ושובך ובריקנין פליגי בפלוגתא דר"מ ורבנן ובמלאין בפלוגתא דר' שמעון ורבנן כדאוקמא השתא ולא לימא אבל בשדה ואילן דברי הכל מעלין בהן ובמה שבתוכן דהא מנא ליה הא לא שייכא בפלוגתייהו אלא רבה סברא דנפשיה קאמר דסבר לה כר' יוסי ומוקי לה בהכי ופי' בפלוגתא דר"מ ורבנן כגון שהקדיש הפירות לכשיבואו לעולם אבל הקדש סתם גדולים הן ואין לדברי ר"מ בזה ענין.
והוצרכתי לכתוב זה מפני שהרב רבי שמואל כתב אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודעתו היה להקדישם דבדבר שלא זכה בו עדיין ליכא למימר עין רעה, ואין זה כלום.

והא דאמרינן במים הבאים דרך חצרו. פירש הרב רבי שמואל ז"ל שהבור עשוי במקום מדרון דממילא אתו ליה ודרך שובכו פירוש שהוא סמוך לו ועבידי דאתו ודוקא שובכו אבל של אחרים שיכולין לעכב שלא יבאו לא דמו לפירות דקל בשם רבינו זקנו ז"ל ותימה הוא מעיקרא היכי קא סלקא דעתך דמצי מקדיש והא ודאי כי אמרינן אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם היינו דלכשיבא לעולם ויהא שלו יהא קדוש כגון מקדיש פירות דקל שלו אבל כאן אם באין לשובך ולבור לתוך של הקדש הן באין ולא קנאן הוא מעולם והאיך יחול הקדשו לפיכך פירשו מפרשים דהכי נמי מקשה בגמרא מי יימר דאתו לרשותו ומרשותו יבא לתוך של הקדש כדי שיחול הקדשו ומפרקינן במים הבאין דרך חצרו שהוא מתוקן למילוי הבור ועשוי לכך ומיד שבאו לחצר וקנאן והקדשו חל עליהן וכן ביונים אבל באין דרך חצר של אחרים אין הקדשו חל כלל שהרי לא קנאן מעולם.
ולי נראה דהכא במאי עסקינן כגון שאמר בור זה לכשיתמלא מים יהא הקדש הוא ומימיו הוא קדוש דהא איתיה בעולם וכממקדיש שדהו לאחר עשר שנים הוי דקדשה פירות דלא הוו בעולם לא קדוש אלא לר"מ ומאי ריקנין דקתני ברייתא דאמר בשעה שהן ריקנין ולפום הכי לא קשיא להו בגמרא אלא מי יימר דאתו ואסקי' בעשויין לבא ובדרך שלו ומיתוקמ' כפשטה אפילו בהקדיש בור עכשיו ומה שבתוכו לכשיבא לעולם.

ודאמר אימר דשמעת ליה לר' מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו. איכא למידק עליה דהא גבי המקדש את האשה לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך וכו' אמר ר"מ מקודשת ואע"ג דלא עבידי דמייתי מקמי דידהו.
ואיכא דאוקמא בגוססי' דעבידי דמיתי, וגר דעתיה לאגיורי ושפחה נמי כגון דשמע מבי מרה דמשחרר לה וכן כתב הרב ר' שמואל ז"ל ואע"ג דגר צריך שלשה שכיחי דמיזדקקי ליה אי נמי כגון שחציה שפחה וחציה בת חורין או שנהגו בה מנהג הפקר שכופין את רבה ועושין אותה בת חורין ויחלוץ ליך יבמיך נמי דשמע מיניה דחליץ לה או שפסלה בגט אי נמי משום דמצות חליצה קודמת למצות יבום והא דאמרינן בכתובות (נ"ח ב') גבי המקדיש מעשה ידי אשתו במותר דקודש לאחר מיתה אליבא דר' מאיר מוקי לה כמו בחולה ובזקנה ועבדי מלאכה דמותר דידהו עביד דאתי ודאמרינן במציעא שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה התם נמי עבידא דמזבני ליה אי יהב בה טפי מכדי דמיה ולא דיקא שמעתייהו ותו בשמעתין נמי משכחת לה כגון שהקדיש בור לאחר שיתמלא מים והלך הוא עצמו ומילאהו בכתף שהרי בידו למלאות מן הנהר.
ואיכא מאן דמתרץ דהתם כיון דגופה דאשה בעולם הוא לא גרע מפירות דקל דעבידי דאתו והתם במקדיש מותר ידי אשתו נמי כיון דידיה איתנהו בעולם אע"פ שהמותר אינו בעולם ולא עבידי דאתי כפירות דקל חשבינן ליה ומסייעי ליה להאי פירוקא מהא דאמרינן במסכת גטין ובפ' יש נוחלין לקמן אימר דשמעת ליה דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי אמר וקשיא טובא היכא שמעית ליה לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם גבי המקדש את האשה לאחר שימות בעליך וכו' והתם שמעינן ליה דאמר אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם דאמר ע"מ שיתגייר ושישתחרר מקודשת ואע"ג דלא בא לעולם אבל השתא לא קשיא דמפרשינן לה הכי אימר דשמעת ליה לר' מאיר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שישנו בעולם כלומר שגופו בעולם ואע"פ שלא בא לרשותו דכמי שבא לעולם חשיב ליה לר' מאיר אבל לדבר שלא בא גופו לעולם כגון נולדין מי שמעת ליה ואע"ג דכי גופו בעולם נמי דבר שלא בא לעולם מיקרי בעלמא לסבריה דר' מאיר קאמרינן דעביד' ליה כדבר שבא לעולם אבל נולדים דבר שלא בא לעולם ודאי לכולי עלמא.
וא"ת מאחר שחלקנו בין דבר שלא בא לעולם כלל לדבר שבא לעולם אע"פ שלא בא לרשותו ולא עביד דאתי א"כ מנא להו בגמרא דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כלל משום דעביד דאתי דאמרינן בכוליה תלמודא אימר דשמעת ליה לר"מ אדם מקנה וכו'. כגון פירות דקל דעבידי דאתו דהא אנן לא אשכחן להא מילת' עיקר בתלמוד ולא שמענו לר' מאיר דאמר בפירות דקל כלום.
ומפרשי רבנן ז"ל משום דאשכחן דפליגי רב הונא ורב נחמן דרב הונא סבר אינו יכול לחזור ואמרינן ביבמות (צ"ג א') רב הונא כרב ורב כר' חייא ור' חייא כרבי ורבי כר' מאיר ור' מאיר כר' אליעזר בן יעקב ור' אליעזר בן יעקב כר' עקיבא כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכיון דאשכחן הני רבנן דאמרי אדם מקנה פירות דקל אע"פ שלא בא לעולם כלל ומשום דעבידי דאתו ואשמעינן לר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שבא לעולם אע"פ שלא בא לרשותו ולא עביד דאתי אמרינן דר' מאיר נמי הכי סבירא ליה אבל לדבר שלא בא לעולם כלל כיון דלא שמיט ר' מאיר ולא חד מכולהו תנאי למיתני אדם מקנה לדבר שאין גופו בעולם כלל שמע מינה דליכא דאמר הכי ואע"ג דההיא שיטה לא דבר אחר אמרו לגמרי ומכל מקום פליגי דר' מאיר לא בעי שחת ור' אליעזר בעי שחת כדאיתא בקידושין וכן כולהו הני דאמרינן ביבמות (ס"ב ב') לא דבר אחד ממש אמרו התם בטעמא בעלמא פליגי מר סבר הכי מיקרי עביד דאתי ומר סבר לאו בהכי אלא בהכי אבל גמרינן מינה הוא דכולהו אית להו הך סברא ומה שתפסו להן בגמרא לשון פירות דקל אגב מימריה דרב הונא הוא ולשון קצרה הוא להתלמד בו, וכן פירשו ר"ש והר"ש ז"ל תלמידו.
תו איכא למיפרך היכי אמרי אימר דשמעת ליה לר' מאיר לדבר שבא לעולם דאלמא יותר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ממה שאדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ואנן איפכא שמעינן להו לאמוראי דגבי המוכר פירות דקל אמר רב נחמן משבאו לעולם יכול לחזור בו אלמא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וגם לדבר שבא לעולם כגון נולד אמר רב נחמן לכשתלד קנה כדאית' בריש פרק מי שמת (בבא בתרא קמ"ב א').
ואיכא דאמרי דהא דאמרינן בפ' מי שמת ובמסכת גיטין (י"ג ב') אימר דשמעת ליה כר' מאיר דאמר אדם מקנה לדבר שבא לעולם וכו' אליבא דרב הונא קאמרינן דסבירא ליה הכי דאפי' לר' מאיר אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם כדאמר רב הונא גופיה גבי פירות דקל משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו וגבי לדבר שלא בא לעולם אמר אף לכשתלד לא קנה אבל אליבא דרב נחמן אפילו למאן דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אדם מקנה לדבר שאינו בעולם וכגון דאמר לכשתלד ולאו מלתא היא.
אלא רב נחמן לא חשיב עובר כמי שלא בא לעולם אלא דבר שבא לעולם הוא במקצת אלא שמעכשיו אין לו יד לזכות ואין זכין לו ולכשתלד זכין לו מיד דהוה כירושה דירית ומודה מקצת הוא רב נחמן לרב ששת דאמר יש זכיה לעוברין לנולדים לא ואפילו לר' מאיר תדע דהא לדידן נמי קיימא לן בבנו קני עובר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ואלו לנולדים שלא נתערבה מהן לא קניה לעולם אלמא אין דין עובר כדין מי שלא בא לעולם כלל.
ועוד יש מי שסובר בפירוק קושיתנו בדר' מאיר דכל היכא דליכא אלא חד מי יימר מלתא דעביד' דאתי היא ולא ממעטינן לה מפירות דקל עד דאיכא תרי מי יימר כי ההיא דבמציעא דאמרינן מי יימר דמגנבא ואם תמצא לומר דמגנבא מי יימר דמשתכח גנב ואם תמצא לומר דמשתכח גנב מי יימר דמשלם דילמא מודה ונפטר וכיוצא בו במסכת גיטין (ע"ב ב') מי יימר דמיקטל ואם תמצא לומר דמקטיל מי יימר דמשלם קנס אבל היכא דליכא אלא חד מי יימר מילתא דעבידא דאתי היא הלכך לפום האי פירוש' הכי מפרשא שמעתין מי יימר דאתו כלומר ואם תמצא לומר דאתו מי יימר דאתו ליה מרשות הרבים לבור או לחצר שלו דילמא עברי דרך חצר של אחרים והן זכין בהן ולא הקדש ותריץ דאתו דרך חצרו וליכא אלא חד מי יימר דמשבא לרשותו יכול הוא להקדיש ואע"ג דלא אדכר בגמרא אלא חד מי יימר הכי קאמר מי יימר דאתו כי היכי דליהוו של מקדיש ושניהם נכללין בו, וליתה.

הא דקתני ר' אליעזר בר' שמעון מחליף. לאו אכולהו אלא אבור אבל מכר שובך מכר יונים דלא אשכחן לתנא קמא דר' נתן פליג אלא אבור, וכן נראה דעת רבינו הגדול ז"ל, וכן כתב הרב רבי משה תלמידו ז"ל.

אימר דשמעת ליה לרבי מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו אבל הכא מי יימר דאתו. ואיכא למידק, דרבי מאיר ודאי אפילו במידי דלא עביד דאתי אמרה, וכדתנן בקידושין פרק האומר (סג, א) האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותך לאחר שיחלוף לך יבמיך הרי זו מקודשת דברי רבי מאיר, וכל הני מי יימר דאתו. והרבה תירוצין נאמרו על דבר זה וכבר כתבתי בארוכה בריש פרק המפקיד בסייעתא דשמיא. והתירוץ הנכון הוא, שכל [ש]הדבר הנקנה אינו בעולם כגון פירות דקל, בעינן הוא דעבידי דאתו, אבל כל שהגוף הנקנה הוא בעולם ביד אחד, אלא שאינו שלו ולא בא לעולם לו, כגון שדה זו לכשאקחנה קנויה לך, אף על גב דלא עביד דאתי, דמי יימר דמזבני ליה, אפילו הכי סבירא ליה לרבי מאיר דאדם מקנה אותו, והיינו מתניתין דקדושין.
ואם תאמר מאי קא קשיא ליה מי יימר דאתו, דהא מים ויונים איתנהו בעולם. י"ל כל שאינן לא בידו ולא ביד שום אדם, כאלו אינן בעולם כלל הן, דמים שבעבים מי יביאם לידו, וכן היונים הפורחים באויר, מה שאין כן בשדה שאיפשר לקנותן ולהפיס את בעליה. וכן כל שישנו ביד אדם.
והקשה רבינו יצחק ז"ל אשמעתין, דהשתא משמע דאי עבידי דאתו מיהא ניחא, ואכתי תיקשי לן היאך קדישי המים והיונים אחר כך, ואפילו לרבי מאיר, שהרי לא יבואו לעולם לידו של מקדיש. ואף על גב דעביד דאתו לבור ולשובך שהקדיש, ההיא שעתא לאו לבורו ולשובכו אתו אלא לבורו ולשובכו של הקדש. ואי משום חצרו של קדש, לא קדשי כלל, דהא אין חצר להקדש, דחצר משום יד אתרבאי ואין יד להקדש. ועוד, רבה דפריק ליה ואמר משכחת לה במים הבאין דרך חצרו לבור ויונים הבאים דרך שובכו לשובך, אמאי לא אמר משכחת לה במים הבאים מחצירו לבור וביונים הבאים משובכו לשובך. ותירץ הרב ז"ל בעצמו דהכי קאמר, מי יימר דאתו לרשותיה לעולם שיזכה בהם, שהרי בודאי לא יבואו ברשותו לעולם אלא לרשות הקדש, ואמאי מועלין במה שבתוכן. ופריק, משכחת לה שפיר שיבואו תחלה לרשותו ושיזכה בהן, כגון דאתו משובך של הפקר הסמוך לו לשובכו ומשובכו לשובך של הקדש, וכן במים הבאין דרך מדרון לחצרו מן הגשמים ומחצרו הולכין לבורו של הקדש.
ולי נראה דרבה על כרחין לא מצי לשנויי ביונים הבאים משובכו לשובך, דהכא ודאי בדפריש בשעת הקדשו שיקדשו היונים הבאים שם לאחר מכאן הוא, דקא אמר רבי אלעזר ברבי שמעון דמועלין במה שבתוכן, דאי במקדש בור סתם ושובך סתם, בהא ליכא מאן דאמר מועלין במה שבתוכן, דאפילו רבי מאיר לא אמר בכי הא, דהא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אמרינן אבל דבר שלא הקדיש לא אמרינן דקדוש, דאטו מי שהקדיש שובך סתם ובאו יונים משובכו לשובך מי קדשי, והא אין אדם נותן דעתו על מה שאינו שלו ועל מה שהוא משייר לעצמו, והגע עצמך, המקדיש כל נכסיו סתם ואחר כך קנה נכסים מי קדשי אפילו לרבי מאיר. אלא ודאי הכא בדפריש היא, ואם כן כיון שפירש והקדיש המים והיונים הבאים שם לאחר מכאן אם מחצירו אם משובכו באו קדושין הן ואפילו לרבנן, דהא הוה ליה כאומר יקדשו יוני שובכי לכשיבאו לשובכו של הקדש, והיונים הא איתנהו בעולם, דמי לא עסקינן דבנתמלאו מיד פליגי. אלא על כרחין ביונים הבאים לשם משובך של הפקר היא ובמפרש, ועוד תדע לך דרישא בדפירש היא, מדאמרינן במלאין במאי פליגי במקדיש בור ושובך סתם שמע מינה דסופא בסתם הא רישא במפרש. כנ"ל.

במלאין במאי פליגי אמר רבה כגון שהקדיש בור סתם ושובך סתם. ואם תאמר אם כן כל שכן בריקנין ואחר כך נתמלאו, דהשתא כשהן מלאין אמרינן דלא יהיב דעתיה על המים על היונים שהם כבר בהם, על מה שאינו בשעת הקדשו לא כל שכן. פירש ר"ש ז"ל, דבמלאין שייך מימר מקדיש בעין רעה מקדיש, שעל מה שכבר בא לעולם דעתו של אדם יורדת לשיירו, אבל אין עין אדם רעה במה שעתיד לבא. ומסתברא לי, דעיקר קושיא ליתיה, דבהקדישן ריקנין על כרחין בדפירש היא, כמו שכתבתי, והילכך לרבי מאיר ולמאן דסבירא ליה כוותיה קדשי ומועלין בהן. אבל הכא דמקדיש סתם, אי סבר ליה לרבי אלעזר ברבי שמעון כאבוה דמקדיש בעין רעה מקדיש כמוכר, וסבירא ליה נמי כתנא קמא דרבי נתן דמכר בור לא מכר מימיו, לא קדשי מים ויונים שישנו שם בשעת הקדשו ואין מועלין בהן, דחולין נינהו. כנ"ל.

והא אנן תנן מכר בור מכר מימיו אמר רבה מתני' יחידאה היא ולא סבירא לן כוותיה. כך הגירסא בספרי ספרד, וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל ובפירושי ר"ח ז"ל. וכן נראה ודאי מדקאמר יחידאה היא, דאי לאו למימר דלית הלכתא הכין, למה לן למימר דיחידאה היא, הא לא הוה ליה למימר אלא סבר לה כתנא קמא דרבי נתן וכדקאמר סבר ליה כאבוה. ומסתפקא מילתא אי דיינינן הכי בכל הנך דמתניתין, כגון מכר כוורת מכר דבורים מכר אשפה מכר זבלה, או שמא לא נחלקו על רבי נתן אלא בבור ומימיו בלבד.
והראב"ד ז"ל כתב דתנא קמא דרבי נתן לא פליג אלא בבור בלבד, אבל בשארא דמתניתין מודה בה לרבי נתן, וטעמא דפליג בבור, משום דמימי הבור לאיסתפקא מינייהו קיימי והוה להו כיין ותבואה שהם בתוך הבית שאינן נמכרין כלל בכלל הבית, אבל הנך שארה שהוא מקום גדילתן ולפרות ולרבות שם הם עומדין בתוכן על כן הם מכורין עמהם. ומיהו רבי אלעזר ברבי שמעון בתרווייהו פליג, כדקאמר בהדיא דמחלוקת בבור ושובך שהיונים בתוך השובך כמים בבור הן עומדין להסתפק מהן תמיד, עד כאן, ולומר דרבי אלעזר ברבי שמעון כתנא קמא דרבי נתן ועדיף מיניה. אלא דקשיא לי בטעמו של הרב ז"ל, דמה הפרש בין בור לשובך לתנא קמא דרבי נתן, ואם תאמר משום דיונים דרך גדילתן הוא שם ואין דרכן של בעלין להסתפק בכולן כדרך שמסתפקין בכל המים שבבור, וכדי שלא יחריב כל שובכו, וכן דבורים שבכוורת, מה יעשה הרב ז"ל בזבל שבאשפה. ועוד דנצטרך לומר דרבי אלעזר ברבי שמעון ביונים דלא כחד מנייהו. ומיהו לדידן דקיימא לן דמקדיש בעין יפה מקדיש, הקדיש את כולן, וכן בנותן מתנה והאחין שחלקו, דבכל הני עין יפה נוהגת בהן, כדתנן בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא עא, א). ור"ש ז"ל כתב בפירושיו דלא קיימא לן כדרבנן דברייתא, אלא כרבי נתן דקאי כתנא דמתניתין, וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בספר המקח שהמוכר בור מכר מימיו ומכר שובך מכר יונים, ולפי דבריהם הא דאמר' דמתניתן יחידאה היא, הכי קאמר, מתניתין דמכר לאו כולי עלמא היא, כדי שתקשיה ודין הדיוט לא, דהכא איכא תנא קמא דרבי נתן דפליג בה.

הקדיש בור ריקן והזכיר בו שיהו המים העתידין להתכנס בו מוקדשין עמו לכשיכנסו אף זה לא מעל במים כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומ"מ אם היו המים ברשותו הוקדשו שהרי באו לעולם וברשותו ויכול להקדישן לכשיכנסו וזה שאמרו במים הבאים דרך חצרו מ"מ לא באו שם עדין ויש חולקין לומר כן אף בשהיו בביתו ומטריחין עצמן בראיות שבפרק אע"פ בשמועת הא לא דמיא אלא למוכר שדה וביבמות בשמועת אין קדושין תופשין ביבמה ואין דבריהם נראין כלל:

תנן התם כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית וכו'. שובך מלא יונים. שהם ראויין לקרבן עני וכיון שהן ראויין למזבח חל עליהן קדושת הגוף אין ראויין לבדק הבית. לבדק הבית ולא למזבח כגון אילן נשוי פירות ושדה מלאה עשבים שאין ראויין למזבח וכגון בור מלא מים נמי שאינו ראוי למזבח לפי שניסוך המים אינו אלא ממי השילוח אבל ראויין למוכרן ולהוציא דמיהן לבדק הבית. לא למזבח ולא לבדק הבית כגון אשפה מלאה זבל שאע"פ שאפשר למוכרו לאותו זבל ולהוציא דמיו לבדק הבית אפילו הכי כיון שיש בו בזיון גם לבדק הבית אינו ראוי דהוה ליה כמחיר כלב שיש בו בזיון. מועלין בהן ובמה שבתוכן ואפילו אשפה מלאה זבל נמי דלא חזיא לא למזבח ולא לבדק הבית מועלין בה ובמה שבתוכה לפי שראויה היא לבדק הבית וקדושה חלה עליה ומשום דרך בזיון הוא שאין מוציאין דמיה ואפילו לבדק הבית וכיון דמכל מקום קדושה חלה עליה מועלין בה ובמה שבתוכה כבדק הבית. אבל אילן נשוי פירות ושדה מלאה עשבים דגופן לא חזו לבדק הבית אע"ג דדמיהן חזו לבדק הבית וכיון שכן ליכא הכא מה שהוא ראוי לבדק הבית אלא בור מלא מים בלבד דחזי למילש בה סיד לבנין לחזק. ויש לפרש הראוי לבדק הבית דלאו על הדמים הוא אלא על הגוף כיון דגופן לא חזו לבדק הבית אינו ראוי לבדק הבית קרינא ביה והאי דלא קתני נמי בבא רביעאה כל הראוי למזבח ולבדק הבית דכיון דראוי למזבח חלה עליו קדושת הגוף ולא חזי לבדק הבית כלל:

מג. ת"ר הקדישן ריקנין ואחר כך נתמלאו מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן ר' אלעזר בר' שמעון מחליף. דסבירא ליה מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן. ואי(ת) שדה ואילן מחלוקת אמאי מחליף. נהי נמי דדין גבוה כדין הדיוט דמי, הדיוט כי הא גונא נמי קני, שהמוכר את השדה מכר את התבואה המחוברת לקרקע. וכי תימא דילמא כי פליגי בשדה ואילן גבי קמיתא דמיירי בריקנין ונתמלאו, אבל בתריתא דהקדישן מליאין כי פליגי בבור ושובך פליגי. לא ס"ד, חדא דמדאיירי בפלוגתא קמיתא ברקנין ולא איירי במלאים, ובתרייתא איירי במלאים ולא איירי בריקנין, ש"מ דבתרויהו כי פליגי בחד אנפא פליגי, או תרויהו בבור ושובך או תרויהו בשדה ואילן. ומאי דשייר בקמייתא אשמועינן בבתרייתא, דאשמועינן קמייתא ריקנין וקמ"ל בתריתא מליאין. ותו מדקתני בבתריתא ורבי אלעזר בר' שמעון מחליף, ולא קתני ורבי אלעזר בר' שמעון אומר חלוף הדברים, ש"מ האי מחליף שיטתו קאמר, דגבי ריקנין דקאמר ת"ק מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, וקאמר ר' אלעזר בר' שמעון מועלין בהן ובמה שבתוכן, אבל במלאין מוחלפת השיטה, דקם ליה ת"ק בשיטתיה דרבי אלעזר וקם ליה רבי אלעזר בשיטתיה דת"ק. אלמא הני תרתי פלוגתא דריקנין ומלאין תרויהו בחד אנפא פליגי, ואי קמיתא בשדה ואילן בתריתא נמי בשדה ואילן. דת"ק סבר הקדישן מליאין מועלין בהן ובמה שבתוכן, ורבי אלעזר בר' שמעון מחליף שיטתו וסבירא ליה במלאים (כמאן) [כמאי] דסבירא ליה לתנא קמא בריקנין דמועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן ואי בשדה ואילן פליגי אמאי מחליף.

ואיכא דדיקי לה הכי, אלא הא דתניא הקדישן מלאין מועלין בהן ובמה שבתוכן, הא ריקנין ואחר כך נתמלאו מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, ורבי אלעזר בר' שמעון מחליף. כלומר שאם הקדישן מלאים מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, ריקינין ונתמלאו מועלין בהן ובמה שבתוכן, ואי אמרת דבשדה ואילן הוא דפליגי אבל בבור ושובך לא פליגי, הא ברייתא נמי דפליגי במלאין ורקנין לא מתוקמא אלא בשדה ואילן, דהא אמרת בבור ושובך לא פליגי, ואי בשדה ואילן אמאי מחליף, מי איכא מאן דאמר שהמקדיש את השדה לא הקדיש את התבואה המחוברת לקרקע, והא אפילו גבי מכר היא מכורה לדברי הכל, וכל שכן מקדיש.

אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבה מחלוקת תנא קמא ורבי אלעזר בר' שמעון, לא שנא גבי הקדישן ריקנין ונתמלאו ולא שנא גבי הקדישן מליאין, בבור ושובך אבל בשדה ואילן דברי הכל מועלין בהם ובמה שבתוכן. דלא מיבעיא במליאין דמגוף שדה ואילן, אלא אפי' ברקנין ונתמלאו מועלין במה שבתוכן כרבי יוסי מפני שהן גדולי הקדש:

מד. ובבור ושובך ריקנין במאי פליגי ובמלאין במאי פליגי בריקנין ונתמלאו קא מפלגי בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן דת"ק סבר לה כרבנן דאמרי אין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם. והוא הדין מקדיש, ואמטול הכי מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, (דרבי) [ורבי] אלעזר ברבי שמעון סבר לה כרבי מאיר דאמר אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם. וכל שכן מקדיש. ומקשינן אימור דאמר רבי מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו אבל הני מי יימר דאתו. אמר רבא משכחת לה במים הרגילין לבא דרך חצרו וביונים הבאים דרך שובכו. וקימא לן כת"ק דקאי כרבנן:

מה. ושמעינן מינה דכי האי גוונא גבי הדיוט לא קני, ואפילו במידי דעביד [דאתי], כגון פירות דקל ומים הרגילין לבוא דרך חצרו ויונים הבאים דרך שובכו:

מו. ובמלאין במאי פליגי אמר רבא כגון שהקדיש בור סתם ורבי אלעזר ב"ר שמעון סבר לה כאבוה דאמר (אין) דין גבוה כדין הדיוט דאמי, וכשם שהמוכר את השדה לא מכר את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה ולא את הבור ואת הגת ולא את השובך, דלגבי הני מוכר בעין רעה מוכר, מקדיש נמי בעין רעה מקדיש, כדאסיקנא בהדיא בסוף פרק המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא עב,ב) דר' שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו. הכא נמי גבי המקדיש בור סתם דין גבוה כדין הדיוט דאמי, מה דין הדיוט מצי אמר ליה בירא זבינא לך מיא לא זביני לך, אף דין גבוה בירא אקדיש מיא לא אקדיש. ותנא קמא סבר לה כרבנן דאמרי דין גבוה לאו כדין הדיוט דמי, דאפי' היכא דסבירא לן גבי מוכר דבעין רעה מוכר, גבי מקדיש מיהת הדיוט בעין יפה מקדיש. וקימא לן כתנא קמא:

מז. ומתמהינן עלה ודין הדיוט לא. כלומר מי מצית אמרת דהיכא דמכר בור לא מכר מימיו, והא אנן תנן מכר בור מכר מימיו. אמר רבא מתניתין יחידאה היא דתניא מכר בור לא מכר מימיו רבי נתן אומר מכר בור ומימיו. וקימא לן כרבנן דפליגי עליה דרבי נתן, דהא אוקמה רבא למתני' כיחידאה, דשמעת מינה דלית הלכתא כי הא מתניתין. ואע"ג דקימא לן סתם מתניתין ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם מתני', הני מילי היכא דלא אוקימנא למתני' גופה כיחידאה, דאיכא למימר דלא תני לה יחידאה, דאע"ג דקימא אליבא דיחידאה איכא למימר דכיון דסתם לן [ר'] כותיה ש"מ איכא רבנן בתראי דסבירא להו כותיה ואליבא דרבים היא, אבל היכא דפשיטא לן דיחידאה קתני לה לית הלכתא כותיה, דיחיד ורבים הלכה כרבים.

אשתכח השתא דגבי הדיוט כה"ג היכא דמכר בור לא מכר מימיו, וה"ה גבי שובך היכא דמכר שובך לא מכר יונים, דכי היכי דפליגי בבור הכי נמי פליגי בשובך, מדקתני הקדישן מליאין, ואי בבור לחודיה הוא דפליגי הקדישו מלא מיבעי ליה. ותו דטעמא דבור וטעמא דשובך חד טעמא הוא. וה"ה גבי אשפה וכורת וכיוצא בהן דכולהו חד טעמא נינהו. ואפילו לרבי עקיבא דאמר (לעיל בבא בתרא סד,א) מוכר בעין יפה מוכר. דעד כאן לא קאמר רבי עקיבא אלא גבי בור ודות וכיוצא בהן דמגופיה דזביני אינון, אבל מיא דבור ויוני שובך דלאו מגופיה דבור ושובך אינון ולאו מידי דצריכי להו בור ושובך אינון דומיא דדרך, דהא בור ושובך ריקנין נמי חזו לאשתמושי בהו למרמא בהו מיא אחריני (ולא ניחי) [ולאנוחי] בשובך יונים אחריני, לא קאמר דבעין יפה מוכר, אלא גבי הקדש. מידי דהוה אבור וגת ושובך וחרוב המורכב וסדן השקמה דס"ל לרבי עקיבא דאינן מכורין, ואלו גבי הקדש הוו מוקדשין, דתנן (לעיל בבא בתרא עא,א) המקדיש את השדה הקדיש את כולן. וה"ה גבי מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר, דכלהו כדין הקדש דאמי (והיא) [דהא] חדא מחתא אחתינהו תנא סתם במתני' בסוף פרק המוכר את הבית (שם), דתנן בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולם והאחין שחלקו זכו בשדה בכולן והמחזיק בנכסי הגר החזיק בשדה החזיק בכולן והמקדיש את השדה הקדיש את כולן, דאלמא כולהו הני בהאי ענינא כדין הקדש דמו. וה"ה הכא גבי בור ושובך ואשפה וכורת, דאידי ואידי חד טעמא הוא, דהא אוקימנא לפלוגתא דתנא קמא ורבי אלעזר בר' שמעון גבי הקדישן מלאין בפלוגתא דר' שמעון ורבנן גבי המקדיש את השדה לענין בור וגת ושובך, דש"מ דתרויהו חד טעמא נינהו, ומדלגבי הקדש חד טעמא נינהו, גבי מתנה וחלוקה ונכסי הגר נמי חד טעמא נינהו, דכולהו לענין בור וגת ושובך חד טעמא נינהו וחד דינא אית להו. וכבר איתוקם דינא דהקדישן (מאלין) [מלאין] ודינא דהמקדיש את השדה לענין בור וגת ושובך בחד טעמא כדברירנא:

(ז) דת"ק סבר לה כרבנן דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. פי' אע"ג דקנה אותם ההקדש דלא גרע מהדיוט דחצרו קונה לו מ"מ ריוח הקדש הוא הבא מאליו ואין בו דין מעילה כיון שלא הי' בשעת ההקדש ואע"פ שאמר בשעה שהקדישן אני מקדיש אלו והעתיד לבא. בהן לא חיילי קדושה עלייהו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. כ"ש שלא תפשוט בהם הקדושה מאלי' ולר"מ דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. אע"פ שלא אמר הקדושה מתפשטת עליהם מאליה. דאדעתא דהכי אקדישנהו שיהא כל הבא לתוכן קודש:

(ח) מועלין בהן ובמה שבתוכן. קשיא לי והא אין מעילה בקרקעות כדילפי' חטא חטא מתרומה מה תרומה אינה נוהגת אלא בתלוש אף מעילה אינה נוהגת אלא בתלוש:

אימר דשמעת ליה לרבי מאיר. כתוב בתוספות ונראה לר"י דהכי פירושו מי יימר דאתי לרשותו שיזכה בהן כו'. והאי דנקט האי דעבידי דאתו משום דבפרק המפקיד אייתי נמי להאי לישנא אבל הני מי יימר כו' והכי נמי הוה ליה למימר אבל הם לא אתו כי ודאי לא יבואו לרשותו כל מה דלא תירץ בה אין דרך חצרו ושובכו אלא משום דהאי לישנא נמי איתיה בפרק המפקיד. תוספי הרא"ש ז"ל. לעיל גירסת הגאונים ז"ל אמר ליה אביי אלא מעתה סיפא דקתני הקדישן מלאין מועלין בהם ובמה שבתוכן ורבי אלעזר ברבי שמעון מחליף ואי בשדה ואילן אמאי מחליף ופירוש מחליף בסיפא זו כלומר מועלין בהם ולא במה שבתוכן ובסיפא אמר מועלין אף במה שבתוכן ורבי אלעזר סבר בסיפא דאין מועלין במה שבתוכה כאלו אמר מחליף דודאי מחליף הוא מתנא קמא לגמרי דתנא קמא אמר ברישא אין מועלין במה שבתוכה ובסיפא אמר מועלין ורבי אלעזר אמר ברישא מועלין ובסיפא אין מועלין אמרו בברייתא מזה מחליף כל מה שאמר תנא קמא. ומורי הרב ז"ל כתב שהברייתא שנויה בפירוש ורבי אלעזר אומר אין מועלין במה שבתוכן אלא שהגמרא שנאה בדרך קצרה דאמרו רבי אלעזר מחליף ואין צורך אין מועלין ופירוש אלא מעתה כיון דמוקמת פלוגתייהו בשדה ואילן אמאי מחליף בסיפא השתא ברישא דהקדישן ריקנין ונתמלא אמר מועלין במה שבתוכן אף על פי שאינם קדושים קדושת פה משום דסבירא ליה דיש מעילה בגידולין הקדישן מלאין דאיכא תרתי חדא שיש בהן קדושת פה ועוד דקא ינקי משדה הקדש אמר דאין מועלין במה שבתוכן אבל אי מוקמת פלוגתייהו בבור ושובך בהקדישן מלאין לא תירץ לן מאי טעמא דהא איכא קדושת פה דטעמיה ברור משום דסבירא ליה כתנא קמא דרבי נתן כדמפרש ואזיל. וקשיא לי אמאי לא שניא לעולם בשדה ואילן ובמלאין כגון שהקדיש שדה מלאה תבואה העומד ליקצר שאינה צריכה לקרקע כלל ואילן העומד לגדור דאינן צריכים לקרקע כלל דאי משום גידולי הקדש ליכא דאדרבה כל שמשהה להו מכחש כחשן וכדאמרינן בשילהי פרק דיני ממונות קמא דענבים העומדות ליבצר כמה דשבקת להו מיכחש כחשן ואי משום קדושת פה דילמא סבירא ליה לרבי אלעזר ברבי שמעון דמצי אמר אילן אקדשי פירי לא אקדשי וכטעמא נמי דאמרינן כי מוקמי לה בבור ושובך. וניחא לי דכל שהן מחוברין לקרקע ליכא למאן דאמר דמצי אמר פירי לא אקדישי דלא גרע דין הקדש מדין הדיוט ואלו מכר שדה אפילו לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר מכר את התבואה וליכא מאן דפליג בה וכדתנן מכר את השדה מכר את התבואה המחוברת לקרקע וההיא אפילו בשאינה צריכה לקרקע כלל קאמר מדקתני אבל לא את התבואה התלושה מן הקרקע אלמא כל שאינה תלושה נמכרת עם השדה. ועוד מדאקשינן עלייהו בגמרא המחוברת לקרקע פשיטא ופרקינן לא צריכא אף על גב דמטיא למחצד. התלושה מן הקרקע פשיטא כלומר שאינה מכור ופרקינן לא צריכא אף על גב דצריכא לארעא כלומר ליבשה שם אלמא כל שאינה תלושה ממש מכורה ומדאקשינן המחוברת לקרקע פשיטא שמעינן נמי דאפילו תנא קמא דרבי נתן דפליג במים שבבור בהא מודה משום דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי דאי לא מאי פשיטא דקא מקשה אדרבה צריכא טובא לאפוקי מדתנא קמא דרבי נתן. ואף על פי דקיימא לן פרק נערה שנתפתתה דכל דלא צריכים כלל כתלושין דמי וכדאמרינן התם הבו לה מתמרי דעל בודיא אמר ליה אביי לרב יוסף ואי בעל חוב הוי כהאי גוונא מי הוה יהיב ליה מר והא קיימא לן כל העומד לגדור כגדור דמי ואמר ליה דצריכין לדיקלא קאמינא. יש לומר דהתם בעל חוב שאני ולאו דעתיה אמטלטלי ולא אפילו אפירי דמטו למחצד. וכן כתבו בתוספות בפרק דיני ממונות. כן נראה לי.

אימר דשמעת ליה לרבי מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו אבל הכא מי יימר דאתו. ואיכא למידק דרבי מאיר אפילו במידי דלא עבידי דאתי אמרה וכדתנן בקדושין פרק האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגייר לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותך לאחר שיחלוץ לך יבמיך הרי זו מקודשת דברי רבי מאיר וכל הני מי יימר דאתו. והרבה תירוצין נאמרו על דבר זה. וכבר כתבתי בארוכה בריש פרק המפקיד בסייעתא דשמיא. והתירוץ הנכון הוא כשכל דבר הנקנה אינו בעולם כגון פירות דקל בעיא הוא דעבידי דאתו אבל כל שהגוף הנקנה הוא בעולם ביד אדם אחד אלא שאינו שלו ולא בא לעולם לו כגון שדה זו שאקחנה קנויה לך אף על גב דלא עביד דאתי דמי יימר דמזבני ליה אפילו הכי סבירא ליה לרבי מאיר איתנהו בעולם. יש לומר כל שאינם לא בידו ולא ביד שום אדם כאלו אינן בעולם כלל דמים שבעביד מי יביאם לידו וכן היונים הפורחים באויר מה שאין כן בשדה דאפשר לקנותה ולהפיס את בעליה וכן כל שישנו ביד אדם. והקשה רבינו יצחק ז"ל אשמעתין דהשתא משמע דאי עבידי דאתו מיהא ניחא ואכתי תקשי לן האיך קדישי המים והיונים אחר כן ואפילו לרבי מאיר שהרי לא יבאו לעולם לידו של מקדיש ואף על גב דעבידי דאתו לבור ולשובך שהקדיש ההיא שעתא לאו לבורו ולשובכו אתו אלא לבורו ולשובכו של הקדש ואי משום חצרו של הקדש לא קדשי כלל דהא אין חצר להקדש דחצר משום יד איתרבאי ואין יד להקדש ועוד רבה דפריק ליה ואמר משכחת לה במים הבאים מחצרו וביונים הבאים משובכו לשובך. ותירץ הרב ז"ל בעצמו דהכי קאמר מי יימר דאתו לרשותיה לעולם שיזכה בהן שהרי בודאי לא יבואו לרשותו לעולם אלא לרשות הקדש ואמאי מועלין במה שבתוכן. ופריק משכחת לה שפיר שיבאו תחלה לרשותו ושיזכה בהן כגון דאתו משובך של הפקר הסמוך לו לשובכו ומשובכו לשובך של הקדש וכן במים הבאים דרך מדרון לחצרו מן הגשמים ומחצרו הולכים לבור של הקדש. ולי נראה דרבה על כרחך לא מצי לשנויי ביונים הבאים משובכו לשובך דהכא ודאי כדפריש בשעת הקדשו שיקדישו היונים הבאים שם לאחר מכאן הוא דקאמר רבי אלעזר ברבי שמעון דמועלין במה שבתוכן דאי במקדיש בור סתם ושובך סתם בהא ליכא מאן דאמר מועלין במה שבתוכן דאפילו רבי מאיר לא אמר בכי הא דהא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אמרינן אבל דבר שלא הקדיש לא אמרינן דקדיש דאטו מי שהקדיש שובך סתם ובאו יונים משובך לשובכו מי קדישי והא אין אדם נותן דעתו על מה שאינו שלו ועל מה שהוא משאיר לעצמה והגע עצמך המקדיש כל נכסיו סתם ואחר כך קנה נכסים מי קדישא אפילו לרבי מאיר אלא ודאי הכא כדפריש הוא ואם כן כיון שפירש והקדיש המים והיונים הבאים שם לאחר מכאן אם מחצרו אם משובכו באו קדישין הן ואפילו לרבנן דהא הוה ליה כאומר יקדשו יוני שובכי לכשיבואו לשובכו של הקדש והיונים הא איתגהו בעולם דמי לא עסקינן דבנתמלאו מיד פליגי אלא על כרחך ביונים הבאים לשם משובך של הפקר הוא וכדמפרש. ועוד תדע לך דרישא בדפירש הוא מדאמרינן במלאין במאי פליגי במקדיש בור סתם ושובך סתם שמע מינה דסיפא בסתם הא רישא במפרש.

במלאין במאי פליגי אמר רבה כגון שהקדיש בור סתם ושובך סתם. ואם תאמר אם כן כל שכן בריקנין ואחר כך נתמלאו דהשתא כשהן מלאין אמרינן דלא יהיב דעתיה על המים ועל היונים שהם כבר בהם על מה שאינו בשעת הקדישו לא כל שכן. פירש ר"ש ז"ל דבמלאין שייך למימר ולמקדיש בעין רעה מקדיש שעל מה שכבר בא לעולם דעתו של אדם יורדת לשיירו אבל אין עין אדם רעה במה שעתיד לבא. ומסתברא דעיקר קושיא ליתיה דבהקדישן ריקנין על כרחך כדפריש הוא כמו שכתבתי והילכך לרבי מאיר ולמאן דסבירא ליה כוותיה קדישי ומועלין בהם אבל הכא דמקדיש סתם אי סבר ליה לרבי אלעזר ברבי שמעון כאבוה דמקדיש בעין רעה מקדיש כמוכר וסבירא ליה נמי כתנא קמא דרבי נתן דמכר בור לא מכר מימיו לא קדישי מים ויונים שיש שם בשעת הקדשו ואין מועלין בהם דחולין נינהו. כן נראה לי. והא אנן תנן מכר בור מכר מימיו אמר רבה מתניתין יחידאה היא ולא סבירא לן כוותיה כך הגירסא בספרי ספרד וכן הוא בהלכות הריא"ף ז"ל. ובפירושי רבינו חננאל ז"ל. וכן נראה וראי מדקאמר יחידאה היא דאי לאו למימרא דלית הלכתא הכין למה לן למימר יחידאה הא לא הוה ליה למימר אלא סבר לה כתנא קמא דרבי נתן וכדקאמר סבר לה כאבוה. ומסתפקא מלתא אי דיינינן הכי בכל הנך דמתניתין מכר כוורת מכר דבורים מכר אשפה מכר זבלה או שמא לא נחלקו על רבי נתן אלא בבור ומימיו בלבד. והראב"ד ז"ל כתב דרבי נתן לא פליג אלא בבור בלבד. אבל בשארא דמתניתין מודה הוא לרבנן וטעמא דפליג בבור משום דמימי הבור לאסתפוקי מנייהו קיימי והוו להו כיין ותבואה שהן בתוך הבית שאינן נמכרין בכלל הבית אבל הנך שארא שהוא מקום גדלתן ולפרות ולרבות שם העומדין בתוכן על כן הם מכורין עמהם. ומיהו רבי אלעזר ברבי שמעון בתרווייהו פליג כדאמר בהדיא דמחלוקח בבור ושובך שהיונים בתוך השובך כמים בבור הם עומדים להסתפק מהן תמיד עד כאן. וצריך לומר דרבי אלעזר ברבי שמעון כתנא קמא דרבי נתן ועדיף מיניה. אלא דקשיא לי בטעמו של הרב ז"ל דמה הפרש בין בור לשובך לתנא קמא דרבי נתן ואם תאמר משום דיונים גדילתן הוא שם ואין דרכם של בעלים להסתפק בכולן כדרך שמסתפקים בכל המים שבבור וכדי שלא יחרב כל השובך וכן דבורים שבכוורת ומה יעשה הרב ז"ל בזבל שבאשפה. ועוד דנצטרך לומר דרבי אלעזר ברבי שמעון ביונים דלא כחד מנייהו. ומיהו לדידן דקיימא לן דמקדיש בעין יפה מקדיש הקדיש את כולן וכן בנותן מתנה והאחין שחלקו דבכל הני עין יפה נוהגת בהם כדתנן בפרק המוכר את הבית ור"ש ז"ל כתב בפירוש דלא קיימא לן כרבנן דברייתא אלא כרבי נתן דקאי כתנא דמתניתין וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל בספר המקח שהמוכר בור מכר מימיו ומכר שובך מכר יונים. ולפי דבריהם הא דאמרינן מתניתין יחידאה הכי קאמר מתניתין דמכר לאו כולי עלמא היא כדי שתקשה ודין הדיוט לא דהכא איכא תנא קמא דרבי נתן דפליג בה. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: הא דאמרינן רבי אלעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה דאמר דין גבוה כדין הדיוט דמי כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ודין הדיוט בבור ושובך לא מכר מה שבהן כתנא קמא דרבי נתן. ואני תמה אם יחלוק תנא קמא בכוורת ודבורים ואשפה וזבלה גם בשובך אני לא הייתי אומר כן לולי שאני אומר כי בור ושובך שניהם הולכים יחד ואולי סיפא דמתניתין דקתני הקדישן מלאים משום תנא קמא קאמרי דתנא קמא ודאי בכלהו קאמר בבור ושובך וכוורת ואשפה דסבירא ליה מקדיש בעין יפה מקדיש אבל רבי אלעזר ברבי שמעון לא פליג אלא על בור ומימיו בלבד כמחלוקת רבי נתן ותנא קמא. והשתא מיבעי לן לפרושי טעמא מאי טעמא פליג תנא קמא על בור ומימיו ולא פליג אשארא. ואפשר למימר משום דמימי הבור לאיסתפוקי מינייהו קיימי דהא מסתפק מינייהו כל יומא והוו להו בתוך הבור כיין וכתבואה שבתוך הבית שאינם נמכרים עם הבית שמזונותיו הם והם עומדים להסתפק מהם בכל יום והם הולכים ומתמעטים וכלים לגמרי אבל הנך כלהו מקום גדלתן ולפרות ולרבות הן בתוכה ולא למעט אותם ולא להסתפק מהם על כן הם מכורין עמהם וטעמא דמסתברא הוא. עד כאן לשונו.

עלה בידינו. המקדיש בור ואחר כך נתמלא מים שובך ואחר כך נתמלא יונים דברי הכל מועלין בהם ואין מועלין במה שבתוכן שאין חצר הקדש קונה להקדש. הקדיש שדה ואחר כך נתמלא עשבים אילן ואחר כך נתמלא פירות מחלוקת אבל יוסי ורבי יהודה והלכה כרבי יהודה דאין מעילה בגידולי הקדש דסתם מתניתין כרבי יהודה דלא גרסינן במתניתין דברי רבי יהודה והא דתניא נראים דברי רבי יהודה בבור ושובך משום דרבי אליבא דרבי יהודה סתמה. ומתניתין הקדיש בור ושובך מלאים אף על פי שהקדיש אותם סתם מועלין בהם ובמה שבתוכן שהמקדיש בעין יפה מקדיש ואף על גב דתנן יוני שובך ויוני עליה יש בהם גזל מפני דרכי שלום הא קיימא לן כרבי יוסי דאמר גזל גמור מדבריהם הילכך יש בהקדישן מעילה כההיא דפרק הניזקין שעל ידי דבריהם באה לו שכיון שהוא ממונם מדבריהם להוציאו בדיינים חל עליו הקדש גמור. מכר בור לא מכר מימיו מכר שובך לא מכר יונים ואף על גב דקיימא לן מוכר בעין יפה מוכר אין דנין בו בעין יפה דהקדש אבל במתנה דנין בה בעין יפה דהקדש ונתן שובך נתן יונים נתן בור נתן מימיו כי הא דתנן במה דברים אמורים במוכר אבל בנותן כו' זכו בכולם. הרב רבינו יונה ז"ל בעליות.

תוספות בד"ה אבל בשדה כו' המ"ל ד"ה מועלין כו' למ"ד אין מעילה בגידולין ומיהו הא כו' לפי מה שמפרש ר"י בסמוך כו' עכ"ל לפי מה שמפרש ר"י כו' קאי גם למה שכתבו דהמ"ל ד"ה מועלין בו ולא במה שבתוכו כו' אבל בלאו פר"י נהי דאין מועלין בגידולין לד"ה מ"מ למה יגרע שדה ואילן מבור ושובך למ"ד אדם מקנה דשלב"ל ומועלין במה שבתוכו:

ודע דר"ל דלא מצי למימר בזה ובזה פליגי ברישא אף בשדה ואילן ובאדם מקנה דשלב"ל דלפר"י אפילו למ"ד אדם מקנה דשלב"ל הא בעי שזוכה בהן תחלה וזה אינו בשדה ואילן מיהו מצינו למימר דפליגי שפיר נמי בשדה ואילן ובמועלין בגידולין דה"נ פליגי לעיל רבי יהודה ורבי יוסי אלא דלא ניחא להו למימר הכי דפליגי ברישא בתרי טעמי בשדה ואילן במועלין בגידולין ובבור ושובך באדם מקנה דשלב"ל ודו"ק:

ר"ש ד"ה פלוגתא דר"מ. ע"מ שאתגייר ע"מ כו'. ט"ס הוא וצ"ל לאחר תחת ע"מ וכמש"כ בריש המפקיד וכמו שהעתיק בעצמו לקמן (קמ"א ב') והתוס' כאן:

תד"ה אבל. ומיהו המ"ל דפליגי אם יקדשו כו' אם יבואו לרשותו. ר"ל בלא הקדיש השדה והאילן רק העשבין והפירות:

תד"ה אימור. אע"ג דל"ע דאתו שתמות היא קודם הבעל. וכ"כ לקמן קנ"ח בד"ה ובה"א הא' ק"ל מהא דכ' בכתובות (נ"ב) ד"ה רצה דנשים ממהרות למות מן האנשים וכ"כ שם (פ"ג ב') בד"ה מיתה שכיחא וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ לנדה פ"ה מ"ו:

בא"ד ועוד קשה כו' דהיאך יכול להקדיש דבר שלעולם לא יבא ברשותו כו'. ובדבור הסמוך תימה לרשב"א כו'. לפמש"כ בס"ד בב"מ (מ"ט) דיכול להקדיש דבר הפקר ע"ש אין כאן קושיא:

ואי בשדה ואילן. פליגי לעיל גבי הקדישן ריקנין וה''ה בסיפא אמאי מחליף כ''ש הכא דמועלין במה שבתוכן דאיכא תרתי גידולי הקדש וגם הקדיש הכל ביחד דלא גרע ממוכר אלא אי בבור ושובך מוקמת לה איכא לפרושי טעם מחלוקתן במלאין וריקנין כדמפרש לקמן אבל בשדה ואילן ליכא למיתב טעמא אמאי מחליף: ה''ג אלא אמר רבה מחלוקת כו'. מחלוקת דמלאין וריקנין בבור ושובך כדמפרש ואזיל אבל בשדה ואילן בין מלאין בין ריקנין דברי הכל מועלין בהן ובמה שבתוכן כרבי יוסי דנימוקו עמו: פלוגתא דר''מ ורבנן. גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע''מ שאתגייר ע''מ שתתגיירי כו' בהרבה מקומות: אימור דשמעת ליה לר''מ כגון פירות דקל. שהמוכר פירות דקל לחבירו אע''פ שעדיין לא באו לעולם אינו יכול לחזור בו משיבואו לעולם דהא ודאי עבידי דאתו דומיא דע''מ שאתגייר דדעתיה לאיגיורי וכי האי גוונא נמי מפרשינן לע''מ שאשתחרר ע''מ שתשתחררי כו' שהבטיחו רבו לשחררו ומיהו ר''מ לא איירי בפירות דקל אלא רב הונא דקאי כוותיה במסכת יבמות בפ' האשה רבה (דף צג.) דאמר רב נחמן בר יצחק רב הונא כרב ורב כרבי ינאי ורבי ינאי כרבי חייא ורבי חייא כר''מ וכולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם רב הונא מאי היא דאיתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו: הני מי יימר דאתו. אם לא יביא מים וישפוך לתוך הבור או יביא יונים לשובך: הבאים דרך חצירו. שהבור עשוי במקום מדרון דממילא אתו לבור: דרך שובכו. הסמוך לזה דודאי עבידי דאתו יונים הנולדים לשובך ריקן זה ודוקא שובכו אבל שובך של אחרים יכולין הן לעכב שלא יבואו לכאן (ולא דמי לפירות דקל) בשם רבינו זקני מ''כ: סבר לה כאבוה. בשילהי המוכר את הבית דאמר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב כו' ומפרשי בגמ' דסבירא בעין רעה מקדיש דדנין דין גבוה מדין הדיוט כו' והלכך כי היכי דהדיוט המוכר בור סתם לא מכר את מימיו כדמפ' בסמוך ודלא כמתני' דאמר מכר בור מכר מימיו אף דין גבוה כו' ומיהו היכא דאין בו מים בשעת הקדש קדשי המים הבאין לאחר מכאן דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודעתו היה להקדישן דבדבר שלא זכה בו עדיין ליכא למימר עין רעה אבל כשהבור מלא מים והמים והבור שלו הן והוא הקדיש הבור איכא למימר דהמים שייר לעצמו ורבנן דפליגי עליה סבירא להו דבעין יפה מקדיש אי נמי סבירא להו כרבי נתן דאמר מכר בור מכר מימיו ולא גרע הקדש מהדיוט: מתני' יחידאה היא. רבי נתן קאמר לה אבל רבנן פליגי עליה מיהו הלכתא כמתני' כדאמר ביבמות (דף מב:) דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתני' ואע''ג דקאמר יחידאה היא לאו למימר דלא סבירא לן כוותיה אלא לאשמועינן דרבי אלעזר ברבי שמעון סבירא ליה כרבנן אבל כשאמורא אומר דבר מדעתו לפסוק הלכתא היתר או איסור או דין ומקשי ליה ממתני' ומשני יחידאה היא לא סבירא לן כי ההיא משנה דאאמורא סמכינן וכמ''ד האמורא לית הלכתא כמתני' דמי:

ואי בשדה ואילן אמאי מחליף. הא כ''ע מודו דמכר אילן מכר פירותיו דבבור ושובך ודאי הויא פלוגתא אם מכר מה שבתוכו כדאמר לקמן: אבל בשדה ואילן ד''ה מועלין בו ובמה שבתוכו. הוה מצי למימר ד''ה מועלין בו ולא במה שבתוכו למ''ד אין מעילה בגידולין ומיהו הא לא מצי למימר דבין בזה בין בזה פליגי בבור ושובך ושדה ואילן בהקדישן ריקנין ונתמלאו לפי מה שמפרש ר''י בסמוך דאין בידו להקדיש דבר שלא בא לעולם אם לא שזוכה בהן תחלה ומיהו הוה מצי למימר דפליגי אם יקדשו פירות האילן והשדה אם יבואו לרשותו אבל לא ניחא ליה למימר דפליגי אלא בבור ושובך דוקא דומיא דסיפא: אימור דשמעינן ליה לרבי מאיר כגון פירות דקל כו'. תימה מהיכא שמעינן לר''מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו מדתנא האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרר כו' דאמר ר''מ מקודשת כדאמר בהאשה רבה (יבמות דף צג:) וההוא לא עביד דאתו דמי יודע דישחררנו רבו ומפרש רבינו שמואל דמיירי שהבטיחו רבו לשחררו כדאמר בס''פ ארבעה אחין (שם דף לה) דשמעה מבי מרה וריב''ן . מפרש דכל הנהו עבידי דאתו כגון חציו עבד וחציו בן חורין ושפחה נמי חציה שפחה וחציה בת חורין ונהגו בה מנהג הפקר שכופין את רבה לעשותה בת חורין כדאמרי' בהבא על יבמתו (שם דף סו.) ולאחר שימות בעליך ואחותיך בגוססין ושיחלוץ לך יבמיך דמצות חליצה קודמת למצות יבום א''נ בחולצת ולא מתייבמת וקשה דאמר בפ' אע''פ (כתובות דף נח:) המותר ר''מ אומר הקדש ומפרש בגמ' דקדוש לאחר מיתה קאמר דאמר ר''מ מקדיש דבר שלא בא לעולם אע''ג דלא עביד דאתו שתמות היא קודם הבעל ולא אפשר לאוקומי בגוססת שהרי עושה מלאכה כדתנן הרי זו עושה ואוכלת וי''ל. בחולה וזקנה וה''ר אליעזר מפליר''א אומר דכיון שהגוף בעולם אלא שאינו ראוי לקנין כמו כל הנך חשוב כמו עבידי דאתו ומותר דקדוש אע''פ שאינו בעולם ולא עביד דאתי שתמות האשה. קודם מ''מ כיון שהמותר מיהו עביד דאתי חשוב הוא כאילו בעולם כבר ואם היה בעולם לא הוי בעינן שיהא זה עביד דאתי שתמות היא לפני הבעל וא''ת והא דפריך הכא מי יימר דאתו הא לא בעינן דעביד דאתו בדבר שישנו בעולם והמים הן בעולם וי''ל הא לא חשיב בעולם כיון דליתנהו קמן עוד י''ל דפירות דקל וכולהו דליכא בהו אלא מי יימר אחד חשיב עביד דאתו ובפרק המפקיד (ב''מ דף לג: ושם) לא חשיב כפל עביד דאתי משום דאיכא טובא מי יימר כדאמר התם מי יימר דמיגנבא ואת''ל דמיגנבא מי יימר דמשתכח גנבא ואת''ל דמשתכח גנבא דלמא מודה ומיפטר אבל קשה מהך דהכא אע''ג דליכא אלא חד מי יימר לא חשיב ליוני שובך ולמי הבור עבידי דאתו ומיהו בלאו הכי קשיא לר''י אמאי לא חשיב להו עבידי דאתו כמו פירות דקל שהרי אורחא דמילתא הוא שמתמלא שובך יונים וכן הבור מתמלא מים כשהגשמים יורדין שלא היו שותים בכל א''י אלא מי גשמים ועוד קשה דמשמע אי הוו עבידי דאתו הוה ניחא ליה אכתי תקשי ליה היאך המים והיונים קדושים אפ' אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שהרי מכח חצרו של הקדש אינם קדושים דאין חצר להקדש כדפרישית לעיל ומכח מה שמקדיש נמי אינן קדושים דהיאך יכול להקדיש דבר שלעולם לא יבא ברשותו ולא יזכה בו לעולם ונראה לר''י דה''פ מי יימר דאתו לרשותו שיזכה בהן דודאי לא יבואו לעולם לרשותו ואמאי מועלין במה שבתוכן והלא אין כח בידו להקדישן כיון שלא באו לרשותו ומשני בבאיו דרך חצרו לבור ודרך שובכו לשובך שזוכה בהן תחלה לפיכך יש כח בידו להקדישן ורשב''א פירש דאי עבידי דאתו ניחא דמצי להקדישן דמצינו לפרש כגון שהקדיש בור ושובך על מנת שיש לו כח בבור ושובך לזכות במים וביונים לצורך הקדש: ויונים הבאים דרך שובכו לשובך. תימה לרשב''א דאיך יכול להקדישן הקדש גמור שימעלו בהן והלא אינו זוכה בהן זכיה גמורה דקי''ל בהניזקין (גיטין דף נט) דאין בהן . גזל אלא מפני דרכי שלום ואומר רבינו יצחק דבביצים ואפרוחים זוכין מן התורה: ורבי אלעזר סבר כר''מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. תימא דלא חשיב רבי אלעזר ברבי שמעון בפ' האומר בקדושין (דף סב: ושם) דאמר אביי ר''א בן יעקב ור''מ ורבי כולהו סבירא להו אדם מקנה דשלב''ל ופריך נמי התם וליחשוב נמי רבי יהודה הנשיא ור''ע ומשני להו ונראה לרשב''א דדוקא מהנהו פריך מרבי יהודה הנשיא משום דהוזכר באותה ברייתא גופא שהוזכר ר''מ ומרבי עקיבא פריך משום שהיה רבו של רבי אליעזר בן יעקב ומסתמא ר' אליעזר בן יעקב מר''ע רבו שמיעא ליה דאמר ביבמות (דף צג.) רבי כר''מ ור''מ כרבי אליעזר [ב''י] ור''א [ב''י] כר''ע:

בבא בתרא עט ע"ב