בבא בתרא פא ע"ב

בבא בתרא פא ע"ב - Steinsaltz

What is the rationale of Rabbi Meir that in the case of one tree, an individual is obligated to bring first fruits but does not recite the passage, and what is the rationale of the Rabbis that in the case of two trees, an individual is obligated to bring the first fruits but does not recite the passage? If one owns the ground and is obligated to bring the first fruits to the Temple, he should also recite the passage of thanks. If he does not own the ground and therefore is not obligated to recite the passage, why does he bring the first fruits to the Temple? Rabbi Elazar said to Rabbi Shimon ben Elyakim: Do you ask me publicly, in the study hall, about a matter for which the early Sages did not give a reason, in order to embarrass me? In other words, I do not know the reason, as not even the early Sages explained this matter.

Rabba said: What is the difficulty? Perhaps Rabbi Meir is uncertain, in the case of an individual who purchases one tree, whether or not the buyer owns the ground, and the Rabbis are uncertain, in the case of an individual who purchases two trees, whether or not the buyer owns the ground. Due to this uncertainty, the owner of the tree must bring the first fruits to the Temple, as he might be obligated in this mitzva. He does not recite the passage of thanks because it is not definitely established that he is obligated to bring the fruits.

The Gemara asks: And is Rabbi Meir really uncertain whether the buyer owns the ground? But it teaches: Since he did not acquire any land; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Meir states definitively that the owner of the tree does not own the ground. The Gemara answers: Say that the baraita should be emended as follows: Perhaps he did not acquire any land.

The Gemara asks: But let us be concerned that perhaps these fruits are not first fruits, and he is bringing non-sacred fruit to the Temple courtyard, which is prohibited. The Gemara answers: The case is where he consecrates them. The Gemara asks: But the priest is required to eat first fruits, and he cannot do so if they are consecrated. The Gemara answers: The case is where the priest redeems them. The Gemara asks: But perhaps they are not first fruits, and thereby he removes them from the obligation of teruma and tithes, as one does not separate teruma and tithes from first fruits. The Gemara answers: The case is where he separates teruma and tithes from the fruits, due to the uncertainty over their status.

The Gemara asks: Granted, the teruma gedola that he separates from these fruits he gives to a priest, and the priest may partake of it, as it has the halakhic status of either first fruits or teruma gedola, both of which are eaten by a priest. It is understood with regard to the second tithe as well; he gives it to a priest, who eats it in Jerusalem, either as first fruits or as second tithe. If it is the third or the sixth year of the Sabbatical cycle, when instead of second tithe one is obligated to give the poor man’s tithe, here too, he gives it to a poor priest, who eats it as either first fruits or poor man’s tithe. But with regard to first tithe, which is given to a Levite, to whom can he give it? A Levite may not eat first fruits.

The Gemara answers: The case is where he gives it to a priest, in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya. As it is taught in a baraita: Teruma gedola is given only to a priest, and first tithe is given only to a Levite; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Elazar ben Azarya says: First tithe may also be given to a priest. The Gemara asks: But perhaps they are in fact first fruits and require recitation of the passage of thanks, and yet the owner does not recite it due to the uncertainty. The Gemara answers: The recitation is not indispensable, i.e., one can perform the mitzva of bringing first fruits without the recitation.

The Gemara asks: And is the recitation not indispensable? But doesn’t Rabbi Zeira say in the context of offerings: For any measure of flour that is suitable for mixing with oil in a meal-offering, the lack of mixing does not invalidate the meal-offering. Even though there is a mitzva to mix the oil and the flour ab initio, the meal-offering is fit for sacrifice even if the oil and the flour are not mixed. And for any measure of flour that is not suitable for mixing with oil in a meal-offering, the lack of mixing invalidates the meal-offering. The principle is: Ab initio requirements prevent the fulfillment of a mitzva in situations where they are not merely absent but impossible. Accordingly, first fruits that are unfit for recitation should not be brought to the Temple.

The Gemara answers: The case is where he renders them exempt from the obligation of recitation, in accordance with the opinion of Rabbi Yosei bar Ḥanina, who says: If one harvested the fruits and sent them in the possession of an agent, and the agent died on the way, the owner or any other person brings the first fruits but does not recite the passage of thanks. What is the reason? As it is written: And you shall take, and you shall bring. The Gemara is citing from the following verse with a slight variation: “And you shall take of the first of all the fruit of the ground, which you shall bring in from your land that the Lord your God gives you” (Deuteronomy 26:2).

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - ב

מאי טעמא דרבי מאיר שאמר בלוקח אילן אחד: הרי זה מביא ואינו קורא!?

ומאי טעמא דרבנן שאמרו בלוקח שני אילנות: הרי זה מביא ואינו קורא!?

הרי, ממה נפשך, אם אינו קורא היות ואין אני קורא בפירות אלו: "אשר תביא מארצך", ^[1] אם כן למה עליו להביאם לעזרה, הרי ממקום שבאת למעט את הקריאה, יש לך למעט אף את עצם חיוב ההבאה!?

אמר לו רבי אלעזר: דבר זה שכבר טרחו בו הראשונים ולא אמרו בו טעם הרי קרוב הדבר שאף אני לא אדע טעמו של דבר, וכי תשאלני בבית המדרש, מקום שהרבים מצויים בו, כדי לביישני!? ^[2]

אמר, תמה, רבה: וכי מאי קושיא היא, ומה תימה יש בדבר!?

דלמא, רבי מאיר, בלוקח אילן אחד, ספוקי מספקא ליה, אם קנה קרקע או לא.

ורבנן, בלוקח שני אילנות, ^[3] ספוקי מספקא להו, אם קנה קרקע או לא.

ומחמת הספק, אמרו החכמים: ספיקא דאורייתא לחומרא, ועליו להביא את הפירות לעזרה, אבל אינו קורא "מקרא ביכורים", כפי שמבארת הגמרא בסוף הסוגיא.

ותמהינן: ומי מספקא ליה לרבי מאיר בדבר זה!?

והא קתני בברייתא: הקונה אילן אחד בתוך של חבירו מביא ואינו קורא לפי שלא קנה קרקע, דברי רבי מאיר, משמע שרבי מאיר סבר בודאות, שאין הלוקח אילן אחד קונה קרקע.

אם כן תיקשי, מדוע עליו להביא ביכורים, כאשר אין אני קורא בפירות אלו: "אשר תביא מארצך"!?

ומשנינן: אימא: מביא ואינו קורא, שמא לא קנה קרקע, ומספק אינו יכול לקרוא "מקרא ביכורים".

ואף על פי שעליו להביא ביכורים, שמא לוקח אילן אחד בתוך של חבירו קנה קרקע, מכל מקום שנינו לא קנה קרקע, היות ומספק אין מוציאין את הקרקע מן המוכר, וידו על העליונה. ^[4]

אסור לשחוט בהמת חולין בעזרה, שנאמר [דברים יב כא - כב]: "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם, וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציויתיך, ואכלת בשעריך בכל אות נפשך. אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, הטמא והטהור, יחדו יאכלנו. ודרשינן: "כי ירחק ממך המקום - וזבחת" בריחוק מקום, חוץ לעזרה, אתה רשאי לזבוח את החולין שלך, ואי אתה זובח חולין בקירוב מקום - בעזרה.

לא רק שחיטת חולין נאסרה, אלא כל הבאת חולין אסורה. ^[5]

ותמהינן: אם אכן "ספק ביכורים" הם כדברי רבה, ליחוש דדלמא לאו ביכורים נינהו, ונמצא דקא מעייל חולין לעזרה!?

ומשנינן: דמקדיש להו מספק, ^[6] ועל תנאי: אם ביכורים הם - הרי הם באים לעזרה כדינם, ואם אינם ביכורים - הרי הם קדושים "קדושת דמים" לקנות בהן קרבן. ^[7] ^[8] ותמהינן: היאך יכול הוא להקדישם, הא בעי מיכלינהו מספק, כדין ביכורים שנאכלין לכהן כתרומה, ^[9] ואם אינם ביכורים, הרי קדושים הם לשמים, והאוכלם נהנה מן ההקדש ומעל?! ^[10] ומשנינן: דפריק להו, אחרי שהניחם לפני המזבח והניף, ^[11] יפדה את הפירות; ^[12] המעות ילכו להקדש והפירות יאכלו לכהנים.

ותמהינן: ודלמא לאו בכורים נינהו, והיאך קא מפקע להו מתרומה ומעשר, וכי יאכלו אותם הכהנים כשהם "טבל"!? ^[13]

ומשנינן: דמפריש להו, יקח את החלק הראוי לתרומה ומעשר, ויאמר: אם פירות אלו אינם ביכורים, הרי זה לתרומה וזה למעשר.

תבואה ופירות הגדלים בארץ ישראל חייבים בתרומות ומעשרות.

"תרומה" ניתנת לכהן ו"מעשר ראשון" ללוי, בשנים א, ב, ד, ה של שנות השמיטה מפרישים "מעשר שני" שנאכל בירושלים, ובשנים ג, ו מפרישים "מעשר עני" שניתן לעניים.

ותמהינן: הלא את פירות הביכורים מקבל הכהן, ובשלמא מה שמפריש מספק ל"תרומה גדולה" ^[14] יהיב לה לכהן, כי ממה נפשך יש לתת פירות אלו לכהן, בין אם הם ביכורים, בין אם הם תרומה גדולה.

ואם הפריש מספק ל"מעשר שני", נמי יהיב ליה לכהן שיאכלנו בירושלים, ^[15] ואף ש"מעשר שני" מותר ל"זרים" שאינם כהנים, הרי ספק ביכורים הם שאסורים לזרים.

ואם הפריש מספק ל"מעשר עני", נמי יהיב ליה לכהן עני שראוי הוא לקבל "מעשר עני".

אלא את מה שהפריש ל"מעשר ראשון", הלא "מעשר ראשון" דלוי הוא, ולמאן יהיב ליה, אם יתננו לכהן כדין ביכורים, שמא "מעשר ראשון" הוא שניתן ללוי, ואם יתננו ללוי כדין "מעשר ראשון", שמא ביכורים הם שניתנים לכהן, ואסור הלוי לאכלם!? ^[16]

ומשנינן: דיהיב ליה לכהן, היות ואף "מעשר ראשון" ניתן לכהן כדעת רבי אלעזר בן עזריה.

דתניא בברייתא: "תרומה גדולה" ניתנת לכהן, "מעשר ראשון" ניתן ללוי, אלו הם דברי רבי עקיבא.

רבי אלעזר בן עזריה חולק ואומר: אף ^[17] "מעשר ראשון" ניתן לכהן.

ותמהינן: היאך מביא פירות אלו ואינו קורא "מקרא ביכורים"? דלמא בכורים נינהו, ובעו קרייה!? ומשנינן: קרייה, אמירת "מקרא ביכורים", לא מעכבת, ומותרים הביכורים באכילה לכהנים, אף אם לא קראו "מקרא ביכורים" עליהם.

ותמהינן: ולא, האם אכן אין "קריאה" מעכבת בפירות אלו!?

"מנחה" הקריבה על גבי המזבח באה מן הסולת ויוצקים לתוכה שמן. ^[18]

מצוה לכתחילה לבלול את השמן בסולת המנחה, אבל אין בלילה זו מעכבת את כשרות הקרבן.

והא אמר רבי זירא: בכל מנחה הראויה לבילה, לבלילת השמן בסולת, שאין בה יותר מששים סאים קמח, שעד שיעור זה היא ראויה להבלל יפה בכלי אחד, אין בילה מעכבת בו, אף אם לא בלל את המנחה, הרי היא כשרה להקרבה.

ושאינו ראוי לבילה, כאשר אין אפשרות לבלול את המנחה, ^[19] בילה מעכבת בו, והמנחה פסולה. ^[20]

וכן לעניין קריאת "מקרא ביכורים":

אמנם קריאה זו אינה מעכבת את הבאת הביכורים והיתר אכילתם, אבל ביכורים אלו, שבאים מספק, ואין אפשרות לקרוא עליהם "מקרא ביכורים", כדמפרש להלן, הרי אינם ראויים לקריאה, וכל שאינו ראוי לקריאה - קריאה מעכבת בו. ^[21] ותיקשי: היאך יכול הוא להביא ביכורים אלו, בלא לקרוא עליהם "מקרא ביכורים", הלא אם אינם ראויים לקריאה, קריאה מעכבת בהם!?

ומשנינן: דעביד להו, לביכורים אלו, כרבי יוסי בר חנינא; הבעלים יבצור וילקט את הפירות מן העץ, ושלוחו יביא אותם לירושלים, ואז יהיו פירות אלו פטורים בודאות מ"מקרא ביכורים",

דאמר רבי יוסי בר חנינא: ביכורים שבצרן בעלים ושגרן לירושלים ביד שליח, הרי זה מביא פירות אלו לעזרה, ואינו קורא עליהם "מקרא ביכורים",

וכן אם בצרן השליח, והוליכן אותו שליח לירושלים, ומת שליח באמצע הדרך, הרי הבעלים, או שליח אחר של הבעלים, מביא את הביכורים לעזרה ואינו קורא עליהם "מקרא ביכורים". ^[22]

ומפרשינן: מאי טעמא פטורים פירות אלו מ"מקרא ביכורים"!?

דכתיב [דברים כו ב]: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם".

והרי היה לו לומר: "והבאת מארצך" ^[23] ולמה האריך הכתוב בלשונו ואמר: "ולקחת וגו' אשר תביא"!?

הערות

^[1] רשב"ם. [ראה מה שכתב הרש"ש בעמוד א].

^[2] מאירי. ראה מועד קטן ה א: רבי ינאי הוה ליה ההוא תלמידא דכל יומא הוה מקשי ליה, בשבתא דריגלא לא הוה מקשי ליה. פירש רש"י: משום דאתו כולי עלמא לפירקא, ואי מקשי ליה ולא הוה מצי לפרוקי הוה מכסיף. קרי עליה [רבי ינאי]: וש?ם דרך אראנו בישע אלהים" [תהילים נ כג], אל תיקרי" וש?ם" [בשין שמאלית] אלא "וש?ם" [בשין ימנית] ששם ומחשב בשעות אי זה מהן להקשות אי זה מהן שלא להקשות.

^[3] לא נתפרשה בסוגיא דעת חכמים באילן אחד, האם פשיטא להו שלא קנה קרקע ואינו מביא כלל, או שאף באילן אחד מספקא להו, ועל כן הרי הוא מביא ואינו קורא. ואין להוכיח מהברייתא, שהובאה בסוף עמוד א, שם נאמר שבאילן אחד הרי הוא מביא ואינו קורא לדברי רבי מאיר, משמע שלדברי חכמים אין הדין כן, כי יש לומר: באילן אחד אכן לדברי כולם הרי הוא מביא ואינו קורא, אך היות ומשמע מן הברייתא שבשני אילנות הרי הוא מביא וקורא, על כן שנינו דברי רבי מאיר, ללמדך שלדעת חכמים אין הדבר כן. וברמב"ם [ביכורים ב יג] פסק שבאילן אחד אינו מביא כלל וכן דעת הרמ"ה פא א אות כ וכן משמע בירושלמי ביכורים א ו, אמנם בתוספות רי"ד לעיל כז א אות כ חולק וסובר שגם באילן אחד מביא ואינו קורא - "דרך אמונה".

^[4] האחרונים תמהו: מדוע יביא הלוקח ביכורים מספק! ? הא כיון דנפסק הדין דהקרקע של מוכר מחמת דינא ד"המוציא מחבירו עליו הראיה", אם כן הוי כודאי שלו [כדחזינן בבבא מציעא ו ב דאי אמרינן תקפו כהן מוציאין מידו, הרי הוא נכנס לדיר להתעשר], אם כן בלקח שני אילנות אמאי מביא ביכורים מספק ולא אמרינן דהקרקע אינה שלו בתורת ודאי! ? [ובפרט לפי מה שביאר ב"שערי יושר" בשער ה שאחרי שנפסק על פי "חושן משפט" מי הוא בעל הממון, שוב נחשב הוא כבעלים ודאי על החפץ, ואין כאן ספק גזילה]. וב"נחלת יהושע" חילק בין ספק במציאות לספיקא דדינא. וב"שערי יושר" תירץ: הבעלות הממונית הנפסקת על ידי דיני "חושן משפט", אינה אלא על השליטה וההשתמשות בחפץ, אבל אין כאן פסק על הקנין האמיתי בחפץ, ועל כן כאשר דנים על איסור גזילה, אם על פי חושן משפט נפסק שהממון שלו, אין כאן איסור גזילה, כי נקבע שהשליטה וההשתמשות בחפץ הם שלו, אבל חיוב ביכורים תלוי בבעלות האמיתית. [וכעין זה כתב גם ב"קובץ שיעורים" אות צז]. והנה מדברי רבי עקיבא איגר [תניינא סימן נה] יש ללמוד שהמקדש אשה "קידושי ספק" בקרקע, אשה זו אינה מקודשת כלל, היות ומספק הקרקע בחזקת בעליה והאשה לא זכתה בהם בודאי. וב"חזון איש" [אבן העזר לט ג] תמה עליו: מאי שנא מביכורים שאנו דנים את הפירות בתורת ספק! ? ועל פי הנ"ל יש לומר: דין קידושי אשה בממון הוא תוצאה מזכות השליטה והשימוש בממון, והקרקע היא בשליטתו בודאי וכלל לא בשליטת האשה, וכן לענין מעשר בהמה. ראה עוד מה שהאריך ב"אמרי בנימין" להביא בזה.

^[5] א. רשב"ם. משמע, שאיסור תורה יש בדבר, ואף בהכנסה בעלמא לתוך העזרה. עוד כתב רשב"ם: אי נמי מדרבנן דלמא איכא דחזי ליה דנוהג בהן מנהג חולין כדינם, וסבור קדשים הן, הואיל והביאם לעזרה, ויבוא לזלזל בקדשים. ובתוספות כתבו: אין איסור זה שייך אלא במקום שיש "כעין הקרבה" כמו בסוגיין שיש הגשה למזבח, או תנופה - למאן דאמר ביכורים טעונים תנופה, אבל דבר שאין עושה בו הקרבה כלל, אין שייך איסור הכנסת חולין בעזרה; שאם לא תאמר כן, לא ילבש כהן בגדי חול ויכנס, ואף לא יכנסו ישראל לעזרה, אלא על כרחך: אין איסור אלא כשעושה כעין עבודה. [בחולין קל ב משמע בהדיא ש"תנופה" בחולין הויא איסור דאורייתא, אם עושה אותה בעזרה]. ב. כתב מהרש"ם: נשאלתי מנזיר כט א דמצות חינוך דרבנן דוחה איסור חולין בעזרה דרבנן, כל שכן בנידון דידן דהוי ספיקא דאורייתא! ? [ראה עוד ברמב"ן וב"גידולי שמואל" פא א] גם קשה לי, דילמא לענין חולין בעזרה הוי ספק דרבנן להקל! ? וגם אם הוי איסור חולין בעזרה איסור תורה, הרי ספק עשה דוחה ספק לא תעשה [ראה "שדי חמד" א קפו (ב יב) ד"ה ועתה שיש פלוגתא בזה]. וכמו כן כאן תדחה ספק מצות עשה של הפרשת ביכורים והבאתם את ספק איסור חולין בעזרה! ? וצריך לומר: כיון דיכול להקדישם - אסור, לכך אמרו דמקדיש להו.

^[6] א. כתב בספר "אמרי בנימין": עליו להקדיש את הפירות לפני שהוא יפריש תרומות ומעשרות, כי אחרי ההפרשה שוב לא יחול הקדשו על ממון הכהנים והלויים. [ותמה על ה"כלי חמדה" שכתב שמפריש תרומות ומעשרות מעיקרא, ראה שם]. ב. כתב ב"אילת השחר": אף שמספק אסור לו להשתמש בפירות אלו, שמא ביכורים הם, מכל מקום בכוחו להקדישם [ולא דמי להא דבבא מציעא דף ו לענין מסחותא].

^[7] א. רשב"ם. וברמב"ם [ביכורים ד ד] כתב שמקדיש אותם תחילה לבדק הבית, וכן כתב רבינו גרשום. ובתוספות כתבו: לבדק הבית או לדמי נסכים. ב. בפשוטו משמע שרבינו יונה סובר שאם יהיה ויכוח בין הלוקח למוכר כמה היו הענפים ארוכים בשעת המכר, וממילא - כמה קרקע הוא קנה מדין "תחתיהן", תהיה ידו של הלוקח על העליונה וכן כתב הריטב"א. אמנם הרמב"ן סובר שהלוקח נחשב מוציא מחבירו ויד המוכר על העליונה, ואין אומרים: כאן נמצא כאן היה, כפי שנמצאו הענפים עכשיו, כך היה גם בשעת המכר, ראה ברשב"א. והרמב"ם מכירה כד ה כתב: הגדילו ישפה כדי שלא ימעט הדרך על בעל השדה וראה ב"כסף משנה" וב"משנה למלך" שנחלקו אם הרמב"ם סובר כהרמב"ן ולכן דוקא בנתפשטו חוץ לאורה וסלו יכול הוא לתובעו לשפות, או כרבינו יונה ואף תוך אורה וסלו מחוייב הוא לקצוץ. וראה ב"משנה למלך" שם ובסמ"ע רטז לב [ובט"ז] שרצו לומר שדוקא לעניין ענפים שהגדילו נאמרו דברי הרמב"ן, היות ודרכם לגדול, אבל אם תעלה הקרקע שירטון ויראה האילן כשנים ושלשה [כפי שמובא בגמרא בסמוך], מודה הרמב"ן, אלא שבריטב"א ובנמוקי יוסף מבואר שגם בכהאי גוונא דיבר הרמב"ן, וראה מה שהאריך כאן ב"אמרי בנימין".

^[8] רשב"ם. [והנה רבי מאיר סובר שכאשר אדם עושה מעשה על תנאי עליו "להקדים הן ללאו" כלומר לפרט בתנאו את הצד החיובי קודם שיזכיר את צד השלילה, ראה קידושין סא א, ויש לעיין איך הקדים הרשב"ם את הצד השלילי - שאינו מקדיש אם הם ביכורים! ? אלא דכאן אין צורך להלכות תנאים ויכול הוא להקדיש את הפירות על כל פנים, ואם ביכורים הם - אינם קדושים היות והם ממון שבט הכהונה. וראה ב"אילת השחר"].

^[9] ובירושלים דוקא ולא חוץ לירושלים - דברים יב יז יח ורמב"ם ביכורים ג ג.

^[10] לא נתפרש מאי קא סלקא אדעתין, הרי פירות אלו אינם ראויים לא למזבח ולא לבדק הבית ופשיטא דפריק להו, ולוקח בדמיהן לצרכי מזבח או בדק הבית. וב"חזון איש" [על הגמרא לקמן] כתב: לשון הגמרא ודלמא אינו קושיא, אלא בא לפרש, ודרך הגמרא לפרש בלשון קושיא ופירוקא.

^[11] א. רשב"ם, היות וכל המניעה להכניסם לעזרה היא משום דהוו כעין עבודה, הגשה ותנופה, כפי שהובא בהערה לעיל בשם תוספות. [וראה עוד זבחים עז א שאין מניעה לפדות בעזרה, ואין כאן משום "מכניס" חולין לעזרה, היות וכבר נמצאים הם בפנים, וכאשר הוא פודה אותם, חולין ממילא הויין]. ב. לפי פירושו השני של הרשב"ם שאיסור חולין בעזרה דהכא הוי במה שאחר כך נוהג בהן מנהג חולין, ויבואו לזלזל בקדשים, אם כן תיקשי: איך אפשר לחזור ולפדותם ולנהוג בהם מנהג חולין, הרי יש לחוש שמא ינהגו בהם מנהג חולין! ? והנה בהגהות רבי אלעזר משה הורויץ הקשה לפי פירוש רשב"ם הנ"ל: מאי חששא איכא בנידון דידן, הרי ספק הוא, ומספק לא ינהגו בו מנהג חולין! ?

^[12] רבינו גרשום כתב שהבעלים פודה אותם, וכן משמע ברשב"ם, ויש לומר בטעם הדבר שמא יטעה הכהן לאכלם כמות שהם כי יהיה סבור שהם ביכורים בעלמא - "אמרי בנימין" על פי דברי הרש"ש. והרמב"ם והמאירי כתבו שהכהן פודה אותם מן ההקדש. [במאירי כתוב שפודה אותם בשוה פרוטה] וב"כלי חמדה" כתב דהא דכתב הרמב"ם שהכהן פודה אותם בא להורות שמצות ביכורים אינה בגדר מצות נתינה לכהן, אלא הרי היא קרבן ככל הקרבנות שמתחלקים לאנשי משמר, וכיון שהבעלים קיימו מצוות ביכורים בהנחתן לפני המזבח, שוב לא איכפת לן כלל אם הכהנים אוכלים אותו או לא. [כלומר, אין צורך לתת לכהן באופן שהוא ראוי לאכילה]. וראה מה שהובא לעיל עט א הערה 17 בשם הרש"ש במעילה ובמה שכתב כאן ב"אילת השחר".

^[13] אבל אם ביכורים הם, אין צורך להפריש מהם או עליהם תרומה ומעשרות. [ואין לומר: תרומה ומעשרות שמפרישים מן הכרי, מתירים גם את הביכורים, שהרי יכול אדם לעשות את כל שדהו ביכורים ולא יפריש כלל תרומה ומעשר מאותם פירות, ובעל כרחך - ביכורים פטורים מן התרומה ומן המעשר - על פי רשב"ם ו"אמרי בנימין"].

^[14] "תרומה גדולה" היינו מה שמפריש בעל התבואה מתבואתו ונותן לכהן. [לאפוקי "תרומת מעשר" שהיא - מה שמפריש הלוי עשירית ממה שקיבל כ"מעשר ראשון" ונותנה לכהן].

^[15] הן מפאת ספק "מעשר שני" שדינו להאכל בירושלים, והן מפאת ספק "ביכורים", כפי שהובא בהערה לעיל.

^[16] א. הקשו התוספות: הלא אינו מחוייב לתת מעשר ראשון של "דמאי" ללוי, היות והוא ספק, והבעלים אומר ללוי הבא ראיה שלא היו פירות אלו מתוקנים, אם כן אף כאן - מספק לא יקבל הלוי ומה הקשתה הגמרא! ? ותירצו בשם רשב"א: הכא שאני שאין הכהן מוחזק יותר מן הלוי, ושל הישראל ממה נפשך אינם ; אם ביכורים הם - דכהן הם, ואם לאו ביכורים נינהו, אם כן מעשר ראשון הוא והוי דלוי. ועוד תירצו: דמאי אינו ספק גמור אלא שרבנן חששו לדבר, על כן פטור הוא ממצות נתינה. [משמע שבספק גמור מחוייב לתתם מספק, וראה ברש"ש שתמה על דבריהם וראה ב"שערי יושר" (ה ז ד"ה והנה מצאנו) ו"מקדש דוד" (זרעים סימן נה) שחילקו בין תרומות ומעשרות שיש בהם מצות נתינה בגוף המעשר ויש בהם דין ביעור לשאר מתנות כהונה]. ב. והרשב"ם כתב: ואין לנו לעשות תקנה לגזול את הלוים. [יש שפירשו את דבריו כך: היות ואף קודם שהופרשו הביכורים אין פירות השדה אסורים באכילה (משנה ביכורים ב ג), אם כן יש לומר: לא יפריש את הביכורים וינהג בהם מנהג שאר פירות שמפרישים מהם תרומות ומעשרות בתורת ודאי ונותנים אותם לכהן ללוי ולעני כדינם, ואז לא יפסידו הלויים את המגיע להם. וכשם שמצוה מן התורה להפריש את הביכורים ולקיים את כל הלכותיהם, כך מצוה מן התורה להפריש "מעשר ראשון" ולתתו ללוי. ואף שמספק אין חיוב לתת מעשר ראשון ללוי, שהמוציא מחבירו עליו הראיה, מכל מקום יש לומר: לא יפריש ביכורים ויהיו ודאי חיוב].

^[17] א. הב"ח מחק תיבת אף, וכן נראה ברשב"ם, ראה להלן. ב. כתב הרשב"ם: רבי אלעזר בן עזריה אומר מעשר ראשון לכהן ולא ללוי כדמפרש בכתובות כו א ומוקי לה לבתר דקנסינהו עזרא, ומשמע ליה לרבי אלעזר בן עזריה "לויים" דקרא אף כהנים במשמע, דבעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים "לויים". כלומר, מצד דין תורה מעשר ראשון ניתן לכהנים או ללויים, ועזרא קנס את הלויים, היות והם לא עלו לארץ ישראל, על כן ניתן מעשר ראשון לכהן ולא ללוי. לפי זה, רבי עקיבא האומר: מעשר ראשון ללוי, סובר שאף בזמן הזה ניתן מעשר ראשון ללוי. [ושמא "לוי" דנקט רבי עקיבא היינו אף ללוי]. והתוספות חלקו על דבריו שהרי ביבמות פו ב מפורש שרבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה חולקים בדין מעשר ראשון מן התורה; לדעת רבי עקיבא: מעשר ראשון מן התורה ניתן ללויים ולא לכהנים, ולדעת רבי אלעזר בן עזריה: מעשר ראשון ניתן מדין תורה בין ללויים ובין לכהנים. ואחרי קנסו של עזרא - לדעת רבי עקיבא: מעשר ראשון ניתן אף לכהן ולא רק ללוי, ולדעת רבי אלעזר בן עזריה - דוקא לכהן ולא ללוי. לפי זה, אין הכרח להעמיד את משנתינו דוקא כדעת רבי אלעזר בן עזריה, וכדין תורה, אלא אף כדברי רבי עקיבא, לאחר שקנס עזרא את הלויים ואמר שאפשר לתת מעשר ראשון אף לכהן. עוד כתבו התוספות: אפשר לישב את משנתינו בעוד אופן - הפירות שביכרו ינתנו לכהן בתורת ביכורים, ועל צד החשש שמא טבל הם, יפריש הבעלים תרומות ומעשרות עליהם ממקום אחר, ויתנם לכהן וללוי וכו'.

^[18] כך הוא דין מנחת נדבה ומנחת נסכים. [אבל מנחת חוטא באה בלא שמן וכן מנחת סוטה, ומנחת העומר וסוטה באות מן השעורים ולא מן החיטים].

^[19] דוגמא לדבר: שנינו במנחות [קג ב]: מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון [סולת] ומביאם בכלי אחד, ואם אמר: הרי עלי ששים ואחד, מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחד. ובגמרא שם נתנו טעם לדבר: ששים עשרונות נבללים ביחד יפה בלוג שמן, אבל ששים ואחד אי אפשר להבלל, והיות ש"אינו ראוי לבילה" בילה מעכבת בו, ומנחה של ששים עשרון בכלי אחד, מנחה פסולה היא.

^[20] בטעם דין זה כתב הרשב"ם: עצם הבלילה היא אמנם מצוה שנאמרה במנחה, אבל אין היא מעכבת את כשרותה, ואף בלא קיום מצוה זו, המנחה כשירה. אבל כיון שאמרה תורה [ויקרא ב א]: "ויצק עליה שמן" ונצטוינו לבלול אותה כדכתיב [שם ה]: "בלולה בשמן", שמע מינה שציוה הקדוש ברוך הוא להביא מנחה שיכול לקיים בה מצות בלילה, ומה שאי אפשר להבלל הוא שמעכב בה, כי מנחה כזו לא ציוה הקדוש ברוך הוא להביא, והרי הוא כמביא מנחה מן הקטניות שאינה כלום. כללו של דבר: כל דבר שציוה הקדוש ברוך הוא להביא, יש עיכוב בעיקר הבאתו - להביאו באותו עניין שציוה הכתוב, ולא בעניין אחר, אבל מצוות האמורה באותה מצוה כגון תנופה בקרבן בלילה במנחה אינם מעכבים אלא אם כן גילה הכתוב לשנות עליו ולעכב. ובתוספות [יבמות קד ב ד"ה דאמר] כתבו: סברא הוא, דכתיב "בלולה" ואמר רחמנא דלא מעכבא מסתמא להכי אהני הא דכתביה, דבעינן ראוי לבילה. וכן כתבו התוספות במנחות יח ב. אבל בקידושין כה ב מבואר בתוספות דהא דמעכב ראוי לבילה וכו' הוא מדרשא דקרא ולא מסברא.

^[21] הקשו האחרונים: בסוגיא כאן מבואר דאף שבאמת, על הך צד דביכורים נינהו היה ראוי לקריאה, מכל מקום כיון דלא אפשר לקרות מחמת ספק חשבינן ליה אינו ראוי לקריאה. וביבמות מא ב לענין הא דהספיקות חולצות ולא מתייבמות, מבואר דהא דמספק אינה יכולה להתייבם, אינה נחשבת "אינה עולה ליבום" שפטורה גם מן החליצה, ואמרינן התם דהוא משום דאם יבוא אליהו ויאמר דהא קידש - בת חליצה ויבום היא, ומאי שנא מנדון דסוגיין! ? וכתב ב"שערי יושר" [שער א פרק כב ד"ה ובזה]: יש לחלק בין הבאת ביכורים וקריאה לבין חליצה ויבום; בהבאה וקריאה כוונת התורה שהבאת הביכורים תהיה התחלה והכנה למצות הקריאה, וכיון שאי אפשר לקרוא מחמת איזה טעם שיהיה, אי אפשר להחשיב את ההבאה כהכנה לקריאה, דסוף סוף לא תהיה בזה קריאה בפועל. אבל בחליצה ויבום אין החליצה והיבום הכנה והכשר זה לזה, דהא חליצה ויבום ביחד אי אפשר, ובעל כרחך דבזה הכוונה הוא שתהיה אשה כזו שהיא ראויה ליבום, על כן מה שאינו ראוי מחמת דבר אחר, אינו חשוב כאינו ראוי מהתורה. [וראה בשו"ת רבי עקיבא איגר תניינא סימן יד ד"ה אמנם מה].

^[22] כך פירש רשב"ם. ולדעת תוספות רבי יוסי בר חנינא דיבר על מקרה אחד בלבד: שליח אחד לקח את הביכורים מן הבית ומת בדרך ושליח שני או הבעלים הביאם לירושלים, וכן פירש רבינו גרשום.

^[23] כלומר, שיאמר הכתוב: "והבאת מארצך מראשית כל פרי האדמה".

מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר באילן אחד שמביא ביכורים ואינו קורא, ומאי טעמא דרבנן [ומה הטעם של חכמים] בשני אילנות שמביא ואינו קורא? אם אין לו קרקע ואינו חייב משום כך בקריאה — משום מה מביא? ואם יש לו חיוב להביא — מפני מה אינו קורא? אמר לו ר' אלעזר: דבר שהראשונים לא אמרו בו טעם, תשאלני בבית המדרש בפומבי כדי לביישני? כלומר, איני יודע, ודבר זה אף ראשונים לא נתנו בו טעם.

אמר רבה: מאי קושיא [מה הקושי בדבר]? דלמא [שמא] ר' מאיר באילן אחד ספוקי מספקא ליה [מסתפק הוא] אם יש לו קרקע, ורבנן [וחכמים] בשני אילנות ספוקי מספקא להו [מסופק להם], ומשום הספק הם אומרים שאינו יכול להפקיע את עצמו מן החיוב להביא, אבל אינו קורא כאשר אין ברור שהוא חייב בכך!

ומקשים: ומי מספקא ליה [והאם מסופק לו] דבר זה לר' מאיר? והא קתני [והרי שנה]: לפי שלא קנה קרקע, אלו דברי ר' מאיר, משמע שברור לו שלא קנה קרקע! ומשיבים: אימא [אמור] ותקן: שמא לא קנה קרקע.

ומקשים: אם כן, שמשום ספק הוא שמביא ביכורים, וליחוש דדלמא לאו [ונחשוש שמא לא] ביכורים נינהו [הם], וקא מעייל [והוא מכניס] חולין לעזרה ואסור לעשות כן! ומשיבים: מדובר כאן באופן שמקדיש להו [אותם] ואם כן שוב אינם חולין. ומקשים: והא בעי מיכלינהו [והרי צריך הכהן לאכול אותם] כי הם ביכורים, ואם מוקדשים הם אינו יכול לאוכלם! ומשיבים: דפריק להו [שפודה אותם]. ומקשים עוד: ודלמא לאו [ושמא לא] בכורים נינהו [הם], וקא מפקע להו [והוא מפקיע אותם] על ידי כך מתרומה ומעשר, שהרי אין מפרישים תרומה ומעשר מפירות הביכורים! ומשיבים: מדובר כאן באופן שמפריש להו [להם, מהם] תרומה ומעשר מפני הספק.

ושואלים: בשלמא [נניח] תרומה גדולה שמפריש מהם יהיב לה [נותן אותה] לכהן, וממה נפשך יכול הוא לתת, שאם תרומה היא — הרי היא לכהן, ואם ביכורים הם הפירות — גם הם לכהן. מעשר שני נמי יהיב ליה [גם כן נותן לו] לכהן, והכהן אוכל בירושלים, אם מדין מעשר ואם מדין ביכורים. וכיוצא בזה אם היה זה בשנה שלישית או שישית לשנות השמיטה, שצריך לתת מעשר עני במקום מעשר שני — נמי יהיב ליה [גם כן נותן אותו] לכהן עני, שאוכל את הפירות אם בתורת עני ואם בתורת ביכורים, אלא מעשר ראשון הלא של לוי הוא, למאן יהיב ליה [למי נותן אותו]?

ומשיבים: דיהיב ליה [שנותן אותו] לכהן, כדעת ר' אלעזר בן עזריה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: תרומה גדולה ניתנת לכהן, מעשר ראשון ניתן ללוי, ודווקא לאלו, אלו דברי ר' עקיבא. ר' אלעזר בן עזריה אומר: מעשר ראשון ניתן אף לכהן. ועוד שואלים: ודלמא [ושמא] בכורים נינהו [הם] ובעו קרייה [והם צריכים קריאה] והוא לא קרא! ומשיבים: קרייה לא מעכבת את מצוות הבאת הביכורים.

ומקשים: והאם לא? והאמר [והרי אמר] ר' זירא לענין אחר: כל הראוי לבילה (בלילה), אם הקדיש מנחה שכמות הסולת שבתוכה היא כזו שאפשר לבלול אותה בכמות השמן המיועדת למנחה אחת — אין בילה מעכבת בו, שאף על פי שמצוה לכתחילה לבלול את כולה בשמן, אם לא בלל — אינו מעכב. ואולם כל שאינו ראוי לבילה שאם הסולת שבמנחה מרובה כל כך, עד שאי אפשר לבלול אותה — בילה מעכבת בו. ואם כן, אף ביכורים אלה שאינם ראויים לקריאה — קריאה תהא מעכבת בהם, ולא יביאם כלל!

ומשיבים: דעביד להו [שעושה בהם] שייפטרו לגמרי מחובת הקריאה, כדברי ר' יוסי בר חנינא, שאמר: אם בצרן את הביכורים ושגרן (שלח אותן) ביד שליח, ומת השליח בדרך — מביא הבעלים או אדם אחר את הביכורים ואולם אינו קורא עליהם, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דכתיב [שנאמר]: "ולקחת... והבאת" (ראה דברים כו, ב–ג),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי טעמא דר' מאיר באילן אחד. דאמר ואינו קורא אי ס"ל דהקונה אילן אחד קנה קרקע למה אינו קורא ואי לא קנה קרקע אמאי מביא:

ומאי טעמא דרבנן בשני אילנות. אי קנה קרקע אמאי אינו קורא ואי לא קנה קרקע אמאי מביא. אמר רבה. מאי קושיא כלומר אמאי לא אמרי' בהם טעם דלמא לר' מאיר באילן אחד מספקא ליה אי קנה קרקע אי לאו ומש"ה מייתי ולא קרי. וכן הכי נמי לרבנן בב' אילנות:

ומי מספקא ליה. לר' מאיר אי קנה קרקע:

והא קתני לפי וכו' אימא שמא וכו'. ולא מצי למיקרי מספיקא מן האדמה אשר נתתה לי ה':

ואמאי מביא מספיקא והאיכא למיחש דלמא לא קנה הקרקע ולאו בכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה. וקיימא לן דאין מביאין חולין לעזרה:

ומשני דמקדיש להו. לפירות דהוי קדשים והדר מעייל להו:

והא בעי לבכורים למיכלינהו. כהן והקדש לא מצי כהן למיכל דסתם הקדש לבדק הבית הוא:

ומשני דפריק להו. המביא והדר מצי למיכלינהו:

ודלמא לאו בכורים נינהו וקא מפיק להו מתרומה ומעשר. דלא קא יהיב מינייהו תרומה [ומעשר] ומשני ^א)צ"ל דמפריש להו: מעשר שני נמי. כיון דדידיה נינהו ומשו"ה מצי יהיב להו לכהן: אלא מעשר ראשון.דמפרי' מע"ש דדידיה הוא. דמש"ר מצי יהיב ליה לכהן. אלא מעשר ראשון דלוי הוא וללוי לא מצי יהיב ליה משום דכבר בכורים הוא ולא מצי למיכל בכורים כי אם כהן: ומשני דיהיב ליה לכהן כדר' אלעזר וכו': וליחוש דלמא קנה קרקע וביכורים גמורין נינהו ובעי קריאה ואמאי אינו קורא:

ומשני קרייה לא מעכבא. דאע"ג דלא קרא לא מעכבא:

ולא והאמר ר' זירא. במס' מנחות:

כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. כלומר ששים עשרונים בכלי אחד ראוין לבלול בלוג שמן ששים ואחד אין נבללין בכלי אחד ולא בלוג אחד ואם הן ששים בלבד בכלי אחד הואיל וראוין לבלול אע"פ שלא בללן אין בילה מעכבת בהן. ושאין ראוין לבילה בילה מעכבת בהן. הכא נמי הואיל דהני בכורין אין ראוין לקריאה קריאה מעכבת:

ומשני דעביד בהו כדר' יוסי בר' חנינא דפוטרין מן הקריאה דאמר ר' יוסי בר' חנינא בצרן. לבכורים ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך והביאן שליח אחר מביא ואינו קורא מאי טעמא וכו' והכא ליעבד הכי שישגרן ביד שליח ובחצי הדרך ישגר שליח אחר שיקבלן מידו: ואינו קורא מאי טעמא דכתיב ולקחת והבאת וצריך שיהא לקיחה והבאה בחד והא ליכא דהא הביאן אחר:

ומקשי' ואמאי אינו קורא מכדי פסוקי נינהו. אותו וידוי ליקרי ומה בכך:

וקא מעייל חולין לעזרה. פי' מפני שהן טעונין תנופה והגשה על גבי המזבח ודמיא להקרבה ולשחיטה ואסור לשחוט חולין בעזרה ומפרקינן דמקדש להו ואע"פ שקד' דמים הוא אין אסור לשחוט בעזרה אלא חולין ואם לא מפני טעם התנופה שפירשנו היה מותר בלא הקדיש כיון דלא כעין הקרבה הוא שלא מצינו איסור למי שנכנס להיכל ופתו בידו.
ואפשר שאיסור זה של בכורים מדרבנן הוא ואע"פ שזביחה דאוריית', וכן כתב ר' שמואל ז"ל, אלא דקשיא לן אי הכי מאי קושיא הכא כיון דאיכא לספוקינהו בבכורים לא אתי דרבנן ודחי דאורייתא וה"נ משמע בחולין דאיסורא דאורייתא היא כדבתבינן התם.
ומי שאומר מפני הגוזל' הבאות עם הבכורים וקרבות עולות איני יודע מהו שח לעיילינהו ולא יביא גוזלות אטו עכובי מעכבי ועוד למה אמר דמקדיש להו לבכורים יקדיש הגוזלות ויקרבו שהרי עולות הן.

תרומה לכהן מעשר ראשון ללוי וכו'. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דבתר דקנסינהו עזרא ללוויים קא מפלגי ומאי לכהן לכהן ולא ללוי ואי הכי דר"ע משמע אף ללוי ולא דאיק דא"כ אמאי אמרו' הכא דיהיב לה לכהן כר' אלעזר בן עזריה אפי' כר' עקיבא נמי מצי יהב ליה לכהן ועוד דהא בהדיא אוקימנא במס' יבמות לפלוגתיה בקראי וטעמא דרבי אלעזר משום דבעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים וזה אחד מהם ומשמע דמקמי דקנסינהו עזרא קא מיפלגי.
ומ"ש הרב ז"ל דהכי מפרש בכתובות (כו,א), אדרבה קשי' עליה דתנו רבנן כשם שהתרומה חזקה ומה חזקה לכהונה מעשר ראשון לכהונה ואקשינן מעשר ראשון דלוי הוא ומפרקינן כר' אלעזר בן עזריה ואקשינן אימא דא"ר אלעזר בן עזריה אף לכהן ולא ללוי מי אמר ומפרקינן בתר דקנסינהו עזרא מדקא מקשינן הכי ש"מ דפשיטא להו מילתא דמאי לכהן דקאמר אף לכהן והאי דמהדרי בתר דקנסינהו עזרא ה"ק דקתני מעשר ראשון חזקה לכהונה דמשמע דלכהן דוקא בתר דקנסינהו עזרא היא ואליבא דר' אלעזר ואלו לדברי הרב ז"ל לא הוה להו למימר אימר דאמר ר' אלעזר בן עזריה ואי אמרת אמסקנ' מיהא מיתוקמ' פלוגתייהו בתר דקנסינהו לא משמע הכי דא"כ הוה ליה למימר אין לכהן דוקא קאמר ובתר דקנסינהו עזרא מדלא אמרי' הכי שמע מינה דה"ק לעולם מאי לכהן אף לכהן ומיהו לבתר דקנסינהו עזרא לכהן הוא דוקא אליבא דר' אלעזר בן עזריה דכיון דמן התורה אף לכהן קנסא לכהן דוקא ואמרי' נמי במס' חולין דמעשר ראשון מוציאין אותו מלוי לכהן בתר קנסא לר' אלעזר בן עזריה ושמעתין נמי לאו בתר קנסא הוא אלא אפי' קודם לכן.
ואי קשיא אילן אחד לר"מ היאך יבא והא איהו לא סבר לה כר' אלעזר בן עזריה דתניא ביבמות (ע"ז א') תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי רבי מאיר דכר' עקיבא סבירא ליה איכא למימר דמפריש עליה תרומה ומעשר ממקום אחר ומפריש באותה תרומה תרומה ומעשר מיניה וביה וגמר' הוא דלא חש לפרושי כולי האי ונקט הפרשה לרבנן בשני אילנות.

והאמר ר' זירא כל הראוי לבילה בילה מעכב' בו וכו'. עיקרה במסכת מנחות (קג,ב) דתנן התם ששים עשרונים נבללין ששים ואחד אין נבללין אמר אחד הרי עלי ששים ואחד מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחר אקשינן וכי לא בלל מאי הוי והא תנן אם לא בלל כשר וא"ר זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו'.
ותימה הוא מאי האי דאקשינן והתנן אם לא בלל כשר מ"מ לכתחלה צריך לבלול שהרי קרא כתיב וכיון שכן צריך הוא לכתחלה להביא בשני כלים ואיכא לתרוצי כיון דהאי גברא חדא מנחה נדר ולקרבן גדול מתכוין שלא אמר להביא שתי מנחות אי מיתכשר' בלא בלילה האי נמי יש לו להביא הכל בכלי אחד דהא חדא מנחה נדר דבהכי ניחא ליה והוי קרבן מהודר טפי בדמיתי לי' בכלי אחד כדאמרי' בפרק מי שמת (בבא בתרא ד' קמ"ג) האי גברא לקרבן גדול מיכוון כל מאי דאפשר לאיתויבכלי אחד מייתי מדקאמרינן ליה לאיתויי בשני כלים אלמא משום דלא אפשר לאיתויי בכלי אחד כלל הוא דהיינו משום דאין נבללין בלוג אחד דאמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ויביא באיזה ענין שיהא כשר ותניא נמי בסיפרא והביאה שלא יביאנה חציים אלא בכלי אחד אלמא הכא משום דאין נבללין בלוג אחד הוא ופסול אפי' דיעבד הוא דאמרינן ליה להביאם חציים.

דעביד להו כר' יוסי בר' חנינא. פי' והתם לא מעכבא קרייה שהרי אין דינן לקרות והוה ליה כמפריש בכורים לאחר החג שאינו קורא אבל במקום שראויין לקרות מן הדין ומספק הוא שאין אדם רשאי לקרות קרייה מעכבא.
ואיכא למידק למה מביא, הרי נראו מתחלה כשהפרישו ונדחו וכל שנראו ונדחו ירקבו כדאמרינן פ"ק דמכות הפריש בכורים קודם החג ועבר עליהם החג ירקבו מאי טעמא משום דלא חזו לקריאה ונראו ונדחו.
ורבותינו הצרפתים ז"ל כתבו תירוץ קושיא זו לפי שמצאו בירושלמי שליח ר' אסי בשם ריש לקיש בשם ר' אושעיא בשלקטם לשלחם ביד אחר אבל ליקטן להוליכם הוא לא ישלחם ביד אחר ולא מחסל בה ר' יונה מחסל בה ר' זירא ריש לקיש בשם רבי אושעיא בשליקטם לשלחם ביד אחר אבל ליקטם להוליכם הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הביכורים שנראו ליתור בקריה אינן נתרין אלא בקריה א"ר מונה אע"ג דלא א"ר אסי הדא מילתא אמר דכותא א"ר זעירא לר' אסי נהירת כדאית אמרת הדה דר' הושעיא א"ר יוסי בר' חנינא מתנית' פליגא הפריש בכורים ומכר שדהו מביא ואינו קורא קימינהו בשנתן דעתו למכור משעה ראשונה והתנינן יבש המעיין נקצץ האילן מביא ואינו קורא בשיבש משעה ראשונה וכו' סוגיא. הא למדת שאין שולחין ביכורים ביד שליח אלא בשהיה דעתו מתחלה לשלחו על ידו שנדחו מתחלתן מקריאה, וה"נ בהכי עסקינן.

בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך. פי' הרב ר' שמואל ז"ל בצרן בעל הבית והיינו לקיחה ושגרן ביד שליח והוא היה בירושלם אינו קורא דלאו לקיחה והבאה באחד הוא או מת שליח בדרך כלומר או בצרן שליח עצמו אלא שלא הגיע לירושלם שמת בדרך אין הבעלים קורין ואינו מחוור דבצרן ושגרן ביד שליח למה יקרא והלא צריך הוא לומר הנה הבאתי ולא הביא הוא ומה שאמר שלוחו של אדם כמותו א"כ בצרן ושגרן ביד שליח לקיחה והבאה באחד הוא ששלוחו כמותו.
ור"ת ז"ל פי', בצרן לאו לקיחה הוא, אלא אורחא דמילתא נקט שכן דרך בעלי בתים לבצור לעולם והכי פירושא ששגרן ביד שליח ומת שליח בדרך ונגמרה ההבאה על ידו של בעל הבית אינו קורא כיון שהלקיחה מתוך הבית על ידי שליח ואעפ"י שנגמרה ההבאה ע"י בעל הבית ואלו הביא בכורים שליח עצמו אינו קורא אעפ"י שהכל על ידו כדתנן במסכת בכורים ואפשר דלהכי נקט בצר לרבותא שאע"פ שבצרן בעל הבית והביאן לירושלים אינו קורא שלא היתה לקיחה מתוך הבית על ידו ומיהו לקיחה וסוף הבאה ע"י בעל הבית קורא דהבאה היינו הכנסתן לעזרה וזו ששנינו הגיעו להר הבית אפי' אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו וכו' וכן הדין נותן שלא יהא האחרון שבישראל צריך לעלות מנהר פרת לירושלם ולא יוריר הסל מכתפו להוציא מדברי האומר בענין לקיחה והבאה כולה על ידי אחר וכך מצאתי בתוספתא (בכורים ב,ח) כל הדרך כולה הרשות בידו ליתנו לעבדו או לקרובו עד שמגיע להר הבית הגיע להר הבית אפילו אגריפס המלך וכו'.

ודילמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה. לאו למימרא שכל חולין אסורין ליכנס לעזרה, שהרי הכל נכנסין לעזרה בבגדי חול, ועוד לא שמענו שיהא אדם אסור ליכנס שם ופתו בידו, והלל היה מביא כשבתו לעזרה ומקדישה ושוחטה (פסחים סו, ב. נדרים ט, ב), דעיקר איסור מביא חולין לעזרה משום דכתיב וכי ירחק ממך המקום וזבחת מבקרך ומצאנך בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום (קידושין נז, ב) והילכך כעין זביחה אסור, הא נכנס בעזרה וחוליו בידו שרי. אלא הכא משום דביכורים טעונין תנופה והגשה על גבי המזבח ודמי להקרבה, משום הכי הוא דקאמר שהן אינן ביכורים, ומגיש ומניף הרי זה כמקריב חולין בעזרה.

בשלמא תרומה יהיב לה לכהן ומעשר עני לכהן עני אלא מעשר ראשון דלוי הוא. כלומר, וביכורים נאכלין לכהנים, דאסורין הם לזרים כתרומה, דתרומה קרינהו רחמנא, דכתיב ותרומת ידיך, ואמרינן תרומת ידיך אלו הביכורים. ואם תאמר ומעשר שני מאי עביד ליה. י"ל דההיא נמי אפשר דפריק להו חוץ לירושלם ואכלי להו כהנים. כן תירץ הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש. ומסתברא שאין צריך לכך, אלא נותנו במתנה שם לכהן ואכיל ליה בירושלם.

יהיב ליה לכהן כרבי אלעזר בן עזריה דאמר מעשר ראשון לכהן. פירש ר"ש ז"ל לבתר דקנסינהו עזרא. ואינו מחוור, דאי מתניתין לבתר דקנסינהו עזרא, למה לי כרבי אלעזר בן עזריה דאמר לכהן ולא ללוי, אפילו כרבי עקיבא נמי, דלבתר דקנסינהו עזרא לרבי עקיבא נותנו בין ללוי בין לכהן, ומעתה מי דחקו לאוקומה כרבי אלעזר בן עזריה לבד, לוקמה ככולי עלמא, אלא דמעיקר דינא קאמר, ולאוקומי מתניתין אפילו בקודם קנסא, דאלו קודם קנס לרבי עקיבא ללוי ולא לכהן, ולרבי אלעזר בן עזריה בין ללוי בין לכהן, ובקראי הוא דפליגי, דרבי אלעזר בן עזריה סבר דאף הכהנים נקראו לויים וכדקאמר בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לויים וזה אחד מהם והכהנים הלוים בני צדוק, והילכך קודם קנס לרבי עקיבא דוקא ללוי ולא לכהן, אלא דיהיב להו לכהן כרבי אלעזר בן עזריה.
ואם תאמר אי קודם קנסא, אילן אחד לרבי מאיר היאך יביא, והא איהו כרבי עקיבא סבירא ליה, דתניא ביבמות פרק (האשה רבה) [יש מותרות] (פו, א) תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי רבי מאיר. ומסתברא דאיפשר דזבין ליה מלוי ויהיב ליה לכהן, דכל דאיפשר לתיקוני מתקנים, וכדאמרינן נמי והא בעינן מכלינהו דפריק להו. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל כתוב דמפריש עלייהו תרומה ומעשר ממקום אחר, ומפרש באותה תרומה ומעשר מיניה וביה, וגמרא הוא דלא חש לפרושי כולי האי ונקט הפרשה לרבנן בשני אילנות.

בצרן ושגרן ביד שליח. פירש ר"ש ז"ל, בצרן בעל הבית, והיינו לקיחה, ושגרן ביד שליח, והוא היה בירושלם, אינו קורא, דלקיחה והבאה כאחד בעינן וליכא, ואי נמי בצרן שליח ומת בדרך, כלומר, שלא הגיע השליח לירושלם, אין הבעלים קורין, דליכא לקיחה והבאה כאחד, הא אם בצרן שליח והוליכן שליח עד ירושלם קורא, דשלוחו של אדם כמותו. ואין פירושו מחוור, דאילו בצרן שליח והביאן לירושלם, היאך יקרא הוא, והלא צריך הוא לומר הנה הבאתי והוא לא הביא, ואם מפני הטעם שאמר ששלוחו של אדם כמותו, אם כן אפילו בצרן הוא ושגרן ביד שליח נמי, דהא שלוחו של אדם כמותו ולקיחה והבאה בחד איכא, דהבאת השליח כהבאתו. ורבינו תם ז"ל פירש, דבצרן אורחא דמילתא נקט, דדרכו של בעל הבית לבצור כרמו, ולאו היינו לקיחה, דלקיחה מן בעל הבית להוליכו ולהביאו לרושלם היא הלקיחה. ואי נמי בצרן דנקט לרבותא נקטיה, דאפילו בצרן הוא ושגרן ביד שליח כלומר שלקחן השליח מן הבית והביאן עד ירושלם, ואחר כך לקחן בעל הבית והביאן לעזרה, אינו קורא, מפני שהלקיחה שלקחן השליח מן הבית עיקר ולא הבצירה, והכי קאמר בצרן ושגרן ביד שליח מן הבית ומת שליח בדרך, ונגמרה ההבאה על ידי בעל הבית, אינו קורא, שהלקיחה מן הבית והבאה מהר הבית לעזרה בעינן בחד. ושליח שהביא ביכורים מן הבית והכניסן לעזרה אינו קורא, שאין השליח קורא, כדאיתא התם במסכת ביכורים (פ"א, מ"ה), והכא נמי עבידי כי הא, לאו דוקא כי הא, אלא שמשגרן על ידי שליח, והוא הדין דהוה ליה למימר דמשלח להו על ידי שליח, דאין השליח קורא, אלא מסתברא דאורחא דתלמודא דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן מידי, והכא אגב אורחיה אתא לאשמועינן הא דר' יוסי ברבי חנינא.

אע"פ שהחלטנו את הדבר לענין דיני ממונות שהקונה שני אילנות בתוך של חברו לא קנה קרקע לענין בכורים אין הדבר מוחלט בידינו כל כך ומעתה הקונה שני אילנות בתוך שדה חברו מביא בכורים מספק אבל אינו קורא ומ"מ יש לך לשאול והרי שמא אין לו קרקע ולא היה לו להביא ונמצא שאין תורת בכורים חלה עליהם ונמצא מביא חולין לעזרה תקנו חכמים מתוך כך שכל שמביא בכורים אלו יהא מקדישן תחלה לבדק הבית כדי שיהא יכול להכניסן לעזרה ויש מפרשים שמקדישם על תנאי שאם בכורים הם מוטב ואם לאו יהו הקדש לבדק הבית ושמא תאמר והרי הכהן צריך לאכלם ואף לדעת האומר במסכת מכות אכילה לא מעכבא מ"מ עיקר הבאתן למצות אכילה היא והיאך אוכלם והקדש הם תדע שאח"כ הכהן פודה אותם מיד ההקדש בשוה פרוטה ואח"כ אוכלם ועדין אתה אומר שמא אינם בכורים ונמצא הוא מפקיען מתרומה ומעשרות תדע שכל שמביא בכורים אלו צריך הכהן להפריש מהן תרומה ומעשרות מספק חלין ואח"כ אוכלן הוא אם תרומה אם מעשר אם בכורים שאף מעשר ראשון נאכל לכהנים ואינו נותנו ללוי שמא בכורים גמורים הם ואסורים לזרים בכורים אלו אינו מביאן הוא בעצמו שהרי אינו יכול לקרות ואע"פ שבעלמא אין קריאה מעכבת בזו הואיל ואינו ראוי לקריאה קריאה מעכבת ואע"פ שהרבה אמרו עליהם שמביאין ואינן קורין מ"מ אין אנו אומרים כן אלא על אותם שלקיטתם על דעת קריאה אלא משלחן ביד שליח והשליח אינו בתורת קריאה שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי והוא שאמרו בצרן ושגרן ביד שליח אינו קורא וכל שמשלחן ביד שליח יתבאר בתלמוד המערב שבמסכת בכורים שצריך ללקטן מתחלה על דעת כן ואם לא לקטן על דעת כן לא ישלחם ביד שליח לקטן על דעת כן ושלחן ביד שליח ומת שליח בדרך והביאם בעל הקרקע אינו קורא דכתוב ולקחת והבאת עד שתהא לקיחה והבאה כלה ביד אחד ובזו הרי אין כל ההבאה כאחד אע"פ שהלקיחה ר"ל הלקיטה וסוף ההבאה היתה באחד ויש מפרשים בלקיחה לקיחה מיד בעל הבית:

הקונה אילן אחד בתוך של חברו אינו מביא כלל אבל קנה שלשה מביא וקורא חוצה לארץ אין מביאין ממנה בכורים ואם הביא אינן בתורת בכורים כלל ואפילו מן הארצות הסמוכות לארץ ישראל שהיו תרומות ומעשרות נוהגות בהם כגון עמון ומואב ומצרים ובבל ומ"מ מדברי סופרים להביא מסוריא ומערי סיחון ועוג שבעבר הירדן הלוקח שדה לפירות מביא ואינו קורא אבל אם לקחה בדרך זה מן הגוי אינו מביא כלל לקח פירות שכבר נחנטו באילן והוא שקראו כאן לוקח פירות מן השוק אינו מביא כלל:

התבאר במסכת מנחות בשעוריהם של חכמים שששים עשרונים נבללין בכלי אחד בשמן הראוי להם אבל ששים ואחד אין נבללין יפה בכלי אחד אפילו היה הכלי מחזיק כמה עשרונים ומעתה מי שאמר הרי עלי ששים ואחד עשרונים מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחר שנאמר כל המנחה בלולה בשמן אמרה תורה הבא מנחה הראויה להבלל ואם הביא כלן בכלי אחד פסול הואיל ואינו ראוי להבלל ואע"פ שאם הביא ששים או פחות מששים בכלי אחד ולא בללן כשר והיה לנו לומר שאין זה שאינו נבלל יפה פחות מאותו שלא נבלל כלל מ"מ כך אמרו חכמים כל שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו:

מטכסיסי התלמידים כשהם בעלי מוסר שבדבר שהם יודעים בו שכבר טרחו בו הראשונים ולא מצאו בה טעם לא יהו שואלין אותו לרב במקום שהרבים מצוים שם שהרי הדבר קרוב שלא יהא הרב יודע מה שלא ידעו הראשונים ונמצא מתבייש וכן כל כיוצא בזה:

זה שביארנו שהפירות שאינם בכורים אין מביאין אותם בעזרה יש שואלין בה מהיכן יצא לנו כן שלא מצאנוה אלא בשחיטת בהמה או עוף וכמו שאמרו מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אבל דברים שאין ראויין להקרבה לא מצינו ויש שפירשוה על תורים ובני יונה שהיו מביאים בידיהם ועל הסלים שעל הסלים לעולות ושבידיהם לכהנים ואין זה כלום שאם כן היאך יאמר כאן והא בעי מיכלינהו והרי עולות הם ועוד שהרי אף במסכת חולין פרק הזרוע בענין חזה ושוק ומנחות פרק אחרון בענין מנחת עשרון יראה שאף בדברים שאין בני הקרבה כן ונראין הדברים שכל שהוא כעין הקרבה כגון זה שיש בה הגשה אצל המזבח ותנופה כבכורים או תנופה כחזה ושוק או הקרבה למזבח כמנחה שמקריבין את קמצה ישנן בדין זה אבל פירות של חולין מותר להביאן בעזרה והוא שאמרו בהקומץ רבה יאכלו עמה חולין ותרומה כדי שיאכלו על השובע ומעתה יכול הוא להביא בסל פירות שלא משבעת המינין אלא שלא יביאם למזבח:

א"ל רבי שמעון בן אליקים לרבי אלעזר מאי טעמא [דר"מ באילן אחד ומאי טעמא] דרבנן בשתי אילנות. אי קנה קרקע מיקרא נמי ליקרי, אי לא קנה קרקע איתויי נמי לא ליתי. אמר רבא ומאי קושיא דילמא רבי מאיר באילן אחד ספוקי מספקא ליה ורבנן בשני אילנות ספוקי מספקא להו. הילכך מביא ואינו קורא.

וליחוש דילמא לאו בכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה. ואוקימנא דמקדיש להו, והדר מעייל להו לעזרה, דאי לאו הכי אסור. והא בעי מכלינהו כהן, ואי מקדיש להו קדשי להו קדושת בדק הבית ואסיר לאתהנויי מניהו. ופרקינן דפריק להו, והדר אכיל. ודילמא [לאו] בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה ומעשר. מקשינן בשלמא תרומה גדולה יהיב לה לכהן מעשר עני נמי יהיב לכהן עני. דאי בכורים נינהו הא יהיב להו לכהן, ואי תרומה נינהו הא יהיב להו לכהן, ואי מעשר עני הא יהיב להו לעני. אלא מעשר ראשון דלוי הוא, ומאי (בו) עביד ביה, אי יהיב ליה ללוי דילמא בכורים נינהו וקא יהיב ליה לזרים, ואי יהיב להו לכהן דילמא מעשר ראשון נינהו ולא קא מקיים ביה מצות נתינה ללוי. ופריק דיהיב ליה לכהן כדר' אלעזר בן עזריה מקנסא דקנסינהו עזרא ללוים משום דלא סלוק בהדיה, דכתיב (עזרא ח,טו) ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם, דתניא תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי ר' עקיבא רבי אלעזר בן עזריא אומר מעשר ראשון אף לכהן.

(טו) אמר רבא ומאי קשיא ודילמא ר"מ באילן א' ספוקי מספקא ליה כו' עיין מ"ש בשלהי לא יחפור במהדורא תליתאה:

(יו) וניחוש דילמא לאו ביכורין נינהו וקא מעייל חולין לעזרה. אי קשיא וכי אסור להכניס חולין לעזרה והא תנן בזבחי' בפ' כל התדיר ובכולן הכהני' רשאין לשנו' באכילתן לאוכלן צלויין שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה אלמא מעייל תבלי חולין לעזרה ומבשל להו עם בשר חטאת ואשם. תשובה אינו אסור אלא להגישן ע"ג המזבח ולעשות בהם מעשי קדשי מזבח שהביכורין טעונין תנופה ודכוות' אמרי' נמי בריש פ' הזרוע דמקשה התם ויהיו חולין חייבין בחזה ושוק מק"ו ומהדר דאי אפשר למיעבד בהו תנופה לינפינהו אבראי לפני ד' כתיב אי אגוואי קא מעייל חולין לעזרה ודכוותה אמרי' נמי בפ' בתרא דמנחו' דתנן התם פירשתי מנחות של עשרונות ואינו יודע מה פירשתי יביא מנחה של ששים עשרון ר' אומר יביא מנחות של עשרונות מאחד ועד ששים ואמרי' בגמ' במאי קמיפלגי אמר רב חסדא במותר להכניס חולין לעזרה קמיפלגי דרבנן סברי מותר להכניס חולין בעזרה ור' סבר אסור להכניס חולין לעזרה והתם נמי בעיא מנחה הגשה וקמיצה ע"ג המזבח ובתר הכי מסיק רבא אמר דכ"ע אסור להכניס חולין לעזרה כו' וקשיא לי ממאי דתנן בשילהי פ' השול' גט המוכר שדהו לנכרי וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא ביכורים מפני תיקון העולם ואמרי' בגמ' מפני תיקון עולם אין מפני דאורייתא לא אלמא מביאין ביכורים אע"פ שאינו חייב מן התורה אלא אמרי' דקא מעייל חולין לעזרה ותנן נמי בפ' בתרא דחלה אריסטון הביא ביכורים מאספמיא וקיבלו ממנו מפני שאמרו הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוורי ירושלים ותנן בפ' ששי דשבועות אין מביאין תרומה מחוץ לארץ לארץ אמר ר' שמעון שמעתי בפי' שמביאין מסוריא ואין מביאין מחוץ לארץ ומקשה בירושלמי תמן תנינן אריסטון הביא ביכורים מאספמיא וקיבלו ממנו ויביא תרומה א"ר הושע ביכורים באחריות בעלים תרומה אינה באחריות בעלים אם אומר את כן אף הן מרדפין אחרי' לשם פי' מקשה לת"ק דאמר אין מביא תרומה מח"ל ולא מפיק סוריא מכלל כדמפיק ר' שמעון אלא סבר דאף מסוריא אין מביאין ומ"ש תרומה מביכורים שמביאה מסוריא ותירץ ר' הושע שהביכורים הן אחריות הבעלים להביאן להר הבית כדתנן בפ"ק דביכורים ומנין שהוא חייב באחריותן עד שיביאם להר הבית שנאמר ראשי' ביכורי אדמתך תביא בית ד' אלהיך פי' ואין לגזור שמא יהו הכהנים מרדפין אחריהן אבל התרומה אינה באחריות הבעלים להגיעה ביד הכהנים אלא הן מחזרין בגרנות לקבלה ואם אתה מתיר להביא תרומה מסוריא יהו הכהנים יוצאין מארץ ישראל לסוריא לקבל התרומה ואסור לצאת מן הארץ לחוץ לארץ הנה מוכיח מכאן דסוריא הוי חוץ לארץ ומדאורייתא אין מביאין ממנה ביכורים וחכמים אומרים שיביאו ואמאי והא קא מעייל חולין לעזרה ונ"ל לתרץ דודאי כל היכי דפטירי מדאורייתא ורבנן אחמור דלייתו לא חיישי' משום חולין בעזרה דחולין בעזרה לא אסירי מדאורייתא אלא חולין שנשחטו בעזרה כדנפקא לן מכי ירחק ממך המקום וזבחת דילפי' מהתם בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום אבל לכהנים חולין בעזרה אינו אסור אלא מפני שנראה דרך בזיון לנהוג בחולין קדושה ולהגישן על גבי המזבח כמו הקדשים ודבר זה אינו אסור אלא מדרבנן וכיון שחייבו חכמי' להביא אין כאן בזיון שהרי חכמים הצריכוהו לכך וכיון שחכמים הצריכוהו אין שם ספק אלא ודאי הן קדושים אבל הכא דהא ספק קודש ספק חולין איכא למיחש לחולין בעזרה ודמי האי קצת למאי דאמרי' התם שני יו"ט של ר"ה שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא דמי ונולדה בזה אסורה בזה. וטעמא דמילתא מפני שלא היו מקבלין העדות אלא עד המנחה ואם באו מן המנחה ולמעלה אין מקבלין אותן ונוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש ואע"פ שאותו יום הוא חול גמור כיון שאין מקבלין העדו' אפ"ה עשו אותו קודש וביצה שנולדה בו אסורה למחר. ובב' יו"ט של גליות שהוא ספק תורה אמרה נולדה בזה מותרת בזה. שהאחד הוא חול גמור אלמא בדבר שהוא ודאי חול והן עשאוהו קודש הוי קודש ובספק חול ספק קודש דאורייתא הוי חול והה"נ בביכורים בדבר שהן חולין מה"ת והם עשאום קודש לית בהו משום חולין בעזרה ובדבר שהן ספק קודש ספק חולין מדאורייתא יש בהן משום חולין בעזרה. עיין מ"ש בפרק כל הזבחים שנתערבו עיין בפ' הזרוע במהדורא תליתאה שהוכחתי שאיסור להכניס חולין בעזרה הוא מדאורייתא:

(יז) ודילמא לאו ביכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה וממעשר פי' אבל בסוריא אין להקשות כן שהתרומה ומעשר שלהן הן מדרבנן והם אמרו והם אמרו שיביא ביכורים ויפטרו מן המעשרות וכן נמי במוכר שדהו לנכרי אם יש לו קנין אינו חייבין במעשרות כיון שגדלו ברשות גוי והילכך אם יחייבוהו להביא ביכורים אין בכך כלום:

(יח) אלא מעשר ראשון דלוי הוא. פי' ואין לומר יתננו ללוי והוא יחזור וימכרנו לכהן דאיכא למיחש דאי יהבינן לי' ללוי דילמא אכיל מיני' ונמצאו ביכורים נאכלין לזרים:

דיהיב לי' לכהן כראב"ע וכו' פי' בפ' יש מותרות מוכיח דפליגי קודם דקנסינהו עזרא. וטעמא דר"א משום דקסבר בכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים והילכך קרא דכתב לויים גבי מעשר גם הכהנים בכלל אלא בתר דקנסינהו עזרא גם ר"ע מודה שנותן לכהנים וראיתי מקשים התינח רבנן מצינן למימר דסברי כר"א אלא ר"מ הא אשכחן בפי' התם בפ' יש מותרות דפליג אדר"א וס"ל כר"ע ומתרצים דהכא לרבנן קא שקיל וטרי אבל לר"מ איכא תקנה כגון דיהיב לי' ללוי ויחזור וימכרנו לכהן ואינו נ"ל שאם זה הי' ראוי לעשות לא הוא קשיא לן מידי א"ו משום דחיישי' לתקלה. אלא לר"מ צריך לתרץ בתר דקנסינהו עזרא דכ"ע מודו דלכהן יהבינן לי' ואם הי' רוצה הי' יכול לתרץ לו דכיון שהדבר ספק אומר לו ללוי הבא ראיה וטול ומעכבן הכהן לעצמו שהרי הכהן צריך לעשרן ולא ישראל כדפרישית במה"ק אלא רבותא עשה שמקיים מצות נתינה:

(יט) והאמר ר' זירא כל הראוי לבילה כו' כתב רבי' יצחק זצוק"ל איני יודע מה קאמר שהרי בכאן הוא משום ספיקא דאינו ראוי לקריאה ומה נפשך אי ביכורים נינהו הרי הן ראוין לקריאה ואמאי מעכבא ול"ד לס"א עשרונות בכלי אחד דהתם ע"י מעשה ביטל את הבילה שהרי מצווה לעשות ואינו יכול לקיים את המצוה וגם הקשה דאי לא מצי למיכלינהו מה בכך אטו אכילה מעכבא ונ"ל דלק"מ כיון דמספיקא אינו רשאי לקרוא נמצא שאינן ראוין לקריאה הן. וקריא' מעכבת בהן והיאך מחייבין חכמים להביא ביכורים דלא חזו לאכילה למה חייב הבורא להביא ביכורים כ"א לתתן לכהן ולאכלם:

(כ) דעביד להו כרבי יוסי בר' חנינא דאריב"ח בצרן ושיגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא. פי' לא מבעיא אם הביאן השליח דאינו קורא כדתנן בפ"ק דביכורים אלא אע"פ שמת השליח ורוצה הוא לגמור הבאתן מביא ואינו קורא דבעי' לקיחה והבאה כאחת. וכיון שתחלת הלקיחה היתה על יד שליח פטור. והאי דאמר ר' יוסי בצרן ולא אמר שיגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא משום דאינו רשאי לשלוח ביכוריו ע"י שליח ולהיפטר מקריא' אא"כ בצרן מתחלה ע"ד כן לשולחם ע"י שליח. דהכי אמרי' בירושלמי ר' זירא ורב אמי ורש"ב לקיש בשם ר' הושעיא בשליקטם לשולחם ביד אחר אבל אם ליקטם להביאם הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הביכורים שנראו לייתור בקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה. ומש"ה הזכיר ריב"ח בצרן שאם בצרן על דעת לשולחם על יד שליח ולהיפטר מקריאה ואח"כ מת אע"פ שהוא רוצה לגמור הבאתן פטור. והאי דקאמר כדריב"ח ולא אמר דמשדר להו ע"י שליח ולא יקרא כלל. משום דרוצה לקיים דברי המשנה דתני מביא ואינו קורא אלא עד דעביד כר"י וכל הני מקשים לרבא דתלי טעמא דמתני' משום ספיקא דאי הוה טעמא משום דהוה ילפי' לי' מקרא לא הות קשיא לן מידי והילכך מידחק רבא לפרושי האי דתני מביא ואינו קורא כדר"י וכל דברי רבי' שמואל בזה אין בהם ממש:

ודלמא ספוקי מספקא ליה לרבי מאיר באילן אחד אם קנה קרקע אם לאו ולרבנן נמי בשני אילנות לפיכך מביא מספק ואינו קורא. קשיא לי הכא והא איכא טובא שמביאים ואינן קורין הגר מביא ואינו קורא לפי שאינו יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו והאיכא העבד והשליח האשה והאפוטרופוס וטומטום ואנדרוגינוס לפי שלא היו בחלוקת הארץ במקום אחים והא כל הני לאו ספיקות נינהו דלית להו בקרקע כלל ואפילו הכי מביאים בשלמא עבד ושליח ואפוטרופוס כיון דפירות אית להו בעלים דאית להו קרקע מחייב בהבאה טומטום ואנדרוגינוס נמי ספיקא נינהון אלא גר קשיא והא אינו יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו. ואיכא למימר גר נמי אף על גב דאיהו לא הוה ולא אבותיו מזלייהו הוו אי נמי כיון דיכול לומר מן האדמה אשר נתת לי שהרי יש לו קרקע אף על פי שלא היו אבותיו בכלל השבועה מביא אבל שני אילנות לרבנן ואילן אחד לרבי מאיר מביא מספק ואינו קורא. הראב"ד ז"ל.

וליחוש דלמא לאו בכורים נינהו וקמעייל חולין לעזרה. תימה מנא לן דאסור להביא חולין לעזרה דלא אשכחן דאסור אלא לשחוט עוף או בהמת חולין בעזרה דאמרינן מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור אבל בשאר חולין דלא חזו להקרבה לא אשכחן איסורא בשום דוכתא דאי לא תימא הכי איך יכנס אדם בבגדי חול כו' ככתוב בתוספות. ונראה לפרש דכל היכא דהוי כעין הקרבה נראה ככתוב בתוספות. מיהו נראה לי כפירוש רשב"ם ז"ל שפירש דמדרבנן אסור דלמא אתו לזלזולי בקדשים להכי ניחא דמקדיש להו והדר מעייל להו דכיון דאקדשינהו נוהג בהם קדושה עד דפריק להו אבל אי אסור מן התורה דעביד בהו עבודת תנופה והגשה בחולין בפנים אם כן מאי קאמר דמקדיש להו והדר מעייל להו אף בקדשי בדק הבית אסור לעבוד עבודה בפנים. תוספות הרא"ש ז"ל.
והר"ן ז"ל תירץ כדתרצינא וזה לשונו: אין הכי נמי דהכנסה גרידא שריא שהרי הלל היה מביא כבשתו לעזרה וסומך עליה ושוחטה ותנן נמי בפרק כל התדיר וכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן ולאוכלן צלויין שלוקין ומבושלים ולתת לתוכן תבלי חולין אלמא דמותר להכניס תבלי חולין בעזרה והכנסה דביכורים שאני משום דכיון דבעי תנופה והגשה כעין הקרבה הוא ואסור. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ה' מהלכות שחיטה ולא בהמה וחיה בלבד אלא כל החולין אסורין להכניסם לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות או פת. ולפי דבריו ז"ל אפשר לו לומר דתבלי חולין וכבשת הלל שאני לפי שהיו לצורך עבודה דומיא דישיבה בעזרה דאסורה ולצורך אכילת קדשים שריא כדאיתא בזבחים פרק ד' אבל להכניס חולין לעזרה שלא לצורך כלל אסור. עד כאן לשונו.

בשלמא תרומה יהיב לה לכהן ומעשר עני לכהן עני אלא מעשר ראשון דלוי הוא. כלומר ובכורים נאכלין לכהנים דאסורין הן לזרים דתרומה קרינהו רחמנא דכתיב ותרומת ידך ואמרינן תרומת ידך אלו ביכורים. ואם תאמר ומעשר שני מאי עביד ליה. יש לומר דההיא נמי אפשר דפריק להו חוץ לירושלים ואכלי להו כהנים כן תירץ הרא"ם ז"ל. ומסתברא שאין צריך לכך אלא נותנו במתנה שם לכהן ואכיל ליה בירושלים. הרשב"א ז"ל.

דיהיב ליה לכהן כרבי אלעזר בן עזריה כו'. פירש רשב"ם ז"ל לבתר דקנסינהו עזרא. ואינו מחוור כו' ככתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל ובתוספות. ואם תאמר אי קודם קנסא אילן אחד לרבי מאיר היאך יביא והא איהו כרבי עקיבא סבירא ליה דתניא בפרק האשה רבה תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי רבי מאיר. ומסתברא דאפשר דזבין ליה מלוי ויהיב ליה לכהן דכל דאפשר לתקוני מתקנינן וכדאמרינן נמי והא בעי מכלינהו דפריק להו ובנימוקי הרמב"ן ז"ל כתב דמפריש עלייהו תרומה ומעשר כו'. הרשב"א ז"ל.

אין בילה מעכבת בו. אף על גב דכתיב כמה פעמים מנחה בלולה בשמן מכל מקום כיון דלא כתיב ובללת לא הוי עכובא מכל מקום כיון דכתיב בלולה חזו לבילה ושאינו ראוי לבילה כו' והני ביכורים כיון דספיקא נינהו לא חזי לקריאה אפילו מדאורייתא משום דמתחזי כשיקרא. והאי פירכא ליתא אלא לרב אשי דמפרש טעמא משום דמתחזי כשיקרא אבל לרב משרשיא דמפרש טעמא משום הפקעה דתרומה ראוי לבילה קרינן ביה. הרא"ש ז"ל בתוספותיו.
דעביד להו כרבי יוסי בר חנינא דאמר בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך אף על פי שחזר הוא ולקחן והביאן לעזרה מביא ואינו קורא שנאמר ולקחת והבאת עד שתהא לקיחה והבאה כאחת. לקיחה היא הוצאה מן הכרם וכיון שבצרן ומיד מסרן ליד שליח להביאן פטור מקריאה והכא נמי עביד הכי דבצר להו ומסר להו לשליח והדר שקיל להו מידיה והוה מצי למימר דמשגר להו בידא דשליח אלא רבותא קאמר דאפילו הוא גופיה נמי מייתי להו מצי למפטרינהו מקריאה. הראב"ד ז"ל.
אבל הרשב"א ז"ל תירץ דהכי נמי או משגרן על ידי שליח דאין השליח קורא דשליח שהביא ביכורים מן הבית והכניסן לעזרה אינו קורא והכי מסתברא דאורחא דתלמודא דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן מידי והכא אגב אורחיה אתא לאשמועינן הא דרבי יוסי בר חנינא. עד כאן. וכן דעת הרא"ם ז"ל.
אבל הרשב"א ז"ל כתב דהיכא דבצרן שליח והביא לירושלים דקורין הבעלים דשלוחו של אדם כמותו. ואינו מחוור כמו שכתבו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל דאלו בצרן שליח והביאן לירושלים היאך יקרא הוא והלא הוא צריך לומר הנה הבאתי והוא לא הביא ואם מפני הטעם שאמר ששלוחו של אדם כמותו ולקיחה והבאה בחד איכא דהבאת השליח כהבאתו. עד כאן.

בד"ה תרומה לכהן כו' א"נ שיפריש עליה ממקום אחר על כו' עכ"ל ר"ל אחר שהפריש מכרי שבמקום אחר תרומה גדולה כדינא יפריש ממנו מעשר על בכורים האלו ודו"ק:

בד"ה דעביד להו כו' משמע שמביא הוא בעצמו ולא כו' עכ"ל ודמוקמי לה כרבי יוסי ב"ח לאו בבצרן ושגרן כפרשב"ם דאם כן לא הויא הבאה בעצמו ובמת בדרך נמי ודאי ליכא לאוקמי מילתא דר"מ דאתא לאשמועינן דין קנה אילן אחד היאך יעשה אלא דאיכא לפרושי דומיא דמת בדרך כגון שהשליח לא הוליכה רק חצי הדרך והבעל הבית גמר ההבאה וכן צ"ל לפר"ת לקמן וכ"כ מהרש"ל לפר"ת ע"ש ודו"ק:

ר"ש בד"ה מעשר שני כו' נינהו הס"ד:

תוס' בד"ה תרומה לכהן כו' ואת מעשר שני יעלה כו' נ"ב פירוש הלוי א"נ הוא בעצמו ויפריש ממנו לשם מעשר ראשון ויתן ללוי ודו"ק:

גמרא ודילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתו"מ. עי' פרשב"ם. וק"ל דהא יכול להקדישן על תנאי בשעה שקורא עליהן שם בכורים במחובר דהוא קודם עונתן למעשרות כמש"כ התוי"ט ברפ"ג דבכורים ותנן (פאה פ"ד מ"ח) הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר כו' פטורין וע"ש בתוי"ט ושנ"א דהיינו עד שלא באו לעונת המעשרות והגיעו בעודן ת"י הגזבר וכ"פ הרמב"ם בספ"ב מהל' מעשר וצ"ע:

שם דמפריש להו. פי' הבעה"ב כדמוכח מהא דאמר בשלמא כו' יהיב לה לכהן כו' ואי הוה המפריש כהן הניתן לו הבכורים יעכבם לעצמו ואפי' מעשר עני אם הוא עני כמש"כ בק"א להש"א סי' צ"ז בס"ד. ולא עוד אלא אפי' מע"ר א"צ הכהן לתתו ללוי אף לר"ע כמש"כ בס"ד בספ"ב דקדושין בשם הספרי והרמב"ם. ופשיטא דלא שייך הכא הא דתנן בפ"א דפאה בסופו כהן ולוי שלקחו אה"ג המעשרות שלהם עד שימרח. אבל אחר שימרח לא. דהתם אינו אלא קנסא והכא למה יוקנס מה עשה. ועוד כיון דספק בכורים הן המעה"ר עי' תד"ה אלא. והא דל"א באמת שיתן לו הבעה"ב בטבלייהו והוא יפריש. הוא משום דתנן בפ"ה דפאה מ"ח דאין רשאי למכור טבל אלא לצורך. ועי' בדמאי פ"ג מ"ג דר' יוסי מתיר במתנה ובלבד שיודיענו. ואולי דהכא אף ר"י מודה דילמא הכהן לא יפריש דיורה היתר שהן בכורים וכעין טעמא דרב משרשיא לקמן:

שם מע"ש נמי יהיב ליה לכהן. עיין הגהת הב"ח. ומה שהקשה דה"ל להגמרא לתרץ בקדושין דמיירי בכהן שפודה מע"ש מבכורים שניתן לו כו' ע"ש. (מלבד דלשון במתנה אינו נופל בזה כיון דמחויב לתתו מחמת ס' בכורים. ולכן גם קושייתו בסוגיא דהכא י"ל דזה שרי אף לר"מ) נ"ל דלק"מ דלמאי יפדם. חוץ לחומה לא יהא רשאי לאוכלם מפני ס' בכורים. ועוד שקלטוהו מחיצות עי' מע"ש פ"ג מ"ו. ואם נטמאו ג"כ אסורים משום ס' בכורים אפי' בהדלקה כדאיתא ביבמות (ע"ג):

ר"ש ד"ה ולקחת והבאת (בסופו). וה"נ בוצרן ושולחן כו'. כצ"ל:

תד"ה ודילמא. כי הכא שיש הגשה כו'. לישנא דהגשה ל"ד דבפ"ה דמנחות מ"ו מבואר דאין בהם הגשה אלא כוונתם על הא דכתיב בהו והניחו לפני מזבח ה' כו'. וכן לקמן בד"ה דמקדיש כתבו הגשה אצל המזבח. ובני הרב מו"ה אליהו שיחי' הזכירני לשון הירושלמי פ"ג דבכורים מ"ו "תניא מניחן בקרן דרומית מערבית כו' הא כיצד מגישן על קרן דרומית מערבית כו' וע"ש בשנ"א":

בא"ד יאכלו. שיאכלו עמה חולין כו'. כצ"ל:

תד"ה אלא. דהכא אין הכהן מוחזק יותר מן הלוי כו'. הן גם הלוי אינו מוחזק יותר מהכהן. ונ"ל דהדין הוא דיחלוקו והש"ס לא פריך אלא מחציו. ומה שפי' הרשב"ם דאין לנו לעשות תקנה לגזול את הלוים. דברים תמוהים הם בעיני. אבל קשה מדוע לא יתנו ללוי והוא ימכרם לכהן כמו בפ"ג דחלה מ"ו וביבמות פי"א מ"ה ומ"ז וכן בבכורות (י"א ב') לר"ש. ועוד קשה למה לא נאמר בהבכורים גופייהו דהישראל ימכרם לכהן דהמע"ה (ואולי כיון שהביאם לעזרה כבר יצאו מחזקתו) ואף לפרש"י בסוטה (מ"ח) גבי ת"מ של דמאי דגזרינן דילמא אכיל לה. דע"כ צריך לחלק בינה לכל הני שהבאתי כמ"ש המל"מ בפ"ט מהלכות מעשר או כמש"כ אנכי שם בס"ד ויש להאריך בזה ואכ"מ:

בא"ד ועוד דדמאי כו' א"צ לקיים מצות נתינה. משמע דבספק גמור צריך לקיים מצות נתינה ותימה מהא דפ"ג דחלה ואינך שהבאתי וכן בב"מ (ו' ב') ספק בכורות כו' המע"ה וכן מבואר בבכורות בג' פרקים הראשונים ובפ"ח. ועי' ג"כ בחולין (קל"ד) ובפרש"י שם. וכן מצינו דמחלק הש"ס בין איסורא לממונא אף במקום מצוה בברכות (י"ט ב') ובב"מ (ל"ד) ובש"מ וצע"ג. שוב מצאתי לשעה"מ בפ"ט מהלכות מעשר שעמד במקצת ע"ד אלו ע"ש:

תד"ה דמקדיש. שאין עושה בבכורים אלא הגשה כו'. כצ"ל. ועמש"כ לעיל בד"ה דילמא:

תד"ה דעביד. וי"ל דה"ק ר"מ מביא וא"ק כו'. ל"י מדוע דקדקו למינקט ר"מ הלא גם לשון רבנן בשנים כן:

תד"ה בצרן. ולפ"ז הפריש בכורים לפני החג כו'. לפ"ז היה יכול הש"ס לתרוצי הכא נמי דעביד להו הכי:

תוס' ד"ה ההוא למעוטי ח"ל. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תפ"ט דף קמ"ה ע"ב בס"ד:

תוס' ד"ה למעוטי אדמת כותי וכו' ולר"י נראה דשפיר גר מצי לומר אבותנו ולא קי"ל כההיא משנה וכו'. וכן הוא דעת הרמב"ם בתשובה כמ"ש באגרות הרמב"ם דלא קי"ל כמשנה וכן פסק בחיבורו פ"ג דבכורים. והרב מש"ל הקשה מסוגיית מכות דף י"ט דרב אשי קאמר דגר מביא ואינו קורא והיכי שביק תלמודין ונקיט כירושלמי וכבר הרא"ש בפירושו לסדר זרעים שם בבכורים והריטב"א בחידושי מכות כתבו לישב סוגית מכות. והרב פנים מאירות בח"א סימן ס"ו כתב דהרמב"ם לא אמרה אלא בבני קיני ונסתייע מדברי התוס' דידן. ונעלם ממנו דברי הרמב"ם בפירושו פ"ק דבכורים ודבריו בתשובה הנזכר ודברי הרמב"ן בחידושיו בשמעתין והארכתי בעניותי קצת בענין זה בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן קצ"ט ע"ש בס"ד:

מאי טעמא דר''מ באילן אחד. כיון דאינו קורא משום דכתיב אשר תביא מארצך למה מביא הא מהבאה נמי ממעט ליה קרא: מספקא להו. אי קנה קרקע מן הדין או לא והאי דאמרי לא קנה קרקע היינו משום דיד המוכר על העליונה דמספיקא לא מפקינן מיניה: דלמא לאו בכורים נינהו. דשמא לא קנה קרקע וקמעייל חולין לעזרה ודרשינן בסיפרי כי ירחק ממך המקום וזבחת (דברים יב) בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום חולין שלך והוא הדין לכל הבאת חולין בעזרה שאסור אי נמי מדרבנן דלמא איכא דחזי ליה דנוהג בהן מנהג חולין כדינן וסבור קדשים הן הואיל ואייתינהו בעזרה ואתי לזלזולי בקדשים: דמקדיש להו. על התנאי אי הוו ביכורים שפיר ואי לאו ליקדשו לקנות בהן קרבן: הא בעי מיכלינהו. לכהן ושמא קדושת דמים יש בהן ונהנה מן ההקדש ומעל: ומשני דפריק להו. אחר שהניחם לפני המזבח והניף: וקא מפקע להו מתרומה כו'. ונמצא אוכל טבלים אבל בכורים הרי הן כתרומה דכתיב (דברים יב) תרומת ידך אלו הבכורים וכל שדהו יכול לעשות בכורים כדתנן במסכת בכורים (פ''ב מ''ד) ומשני דמפריש: למאן יהיב ליה. ואין לנו לעשות תקנה לגזול את הלוים: מעשר שני נמי. אם שנה ראשונה או שניה של שמיטה הוא דיהיב ליה לכהן דאיהו לא מצי אכיל ליה דלמא בכורים נינהו: מעשר עני נמי. אם שנת שלש היא: מעשר ראשון לכהן. ולא ללוי כדמפרש בכתובות בפרק האשה שנתארמלה ומוקי לה לבתר דקנסינהו עזרא ומשמע ליה לר' אלעזר בן עזריה לוים דקרא אף כהנים במשמע דבעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים: ובעי קרייה. והיאך יאכל מהם בלא קרייה: לא מעכבת. כדאמרינן בפ' בתרא דמסכת מכות: כל הראוי לבילה. במנחות בפרק המנחות תנן מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון ומביא בכלי אחד ואם אמר הרי עלי ששים ואחד מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחד ומפרשינן טעמא בגמ' משום דששים נבללין ביחד יפה בלוג שמן אבל ששים ואחד אי אפשר להבלל ופרכינן וכי לא בלל נמי מאי הוי והתנן אם לא בלל כשר ומשני א''ר זירא כל הראוי לבילה כגון ששים עשרון אם לא בלל כשר אבל ששים ואחד שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו כלומר מה שאי אפשר להבלל מעכבת בו דכיון דכתיב ויצק עליה שמן וצוה לבלול דכתיב בלולה ש''מ שצוה הקב''ה להביא מנחה שיכול לקיים בהן מצות בלילה וכשהוא מביא ששים ואחד מנחה כזו לא צוה להביא והרי הוא כמביא מנחה מן הקטניות דאינה כלום שכל דבר שצוה הקב''ה להביא יש עיכוב בעיקר הבאתו להביא באותו ענין שצוה הכתוב ולא בענין אחר אבל מצות האמורות באותה מצוה כגון תנופה בקרבן בלילה במנחה יש שמעכבין אם גילה הכתוב לשנות עליו ולעכב ויש שאין מעכבין וגבי בכורים נמי דחזו לקרייה בעינן ואע''ג דאיכא מביאי בכורים שמביאין ולא קורין במסכת בכורים (פ''א מ''ד) ה''מ כגון גר דמעיקרא כי מייתי ע''מ שלא לקרות מייתי להו וכגון מהחג ועד חנוכה דמביא ואינו קורא כדנפקא לן מקראי בסיפרי אבל הנך בכורים דמייתי להו מספיקא שמא טעונין קרייה מן התורה דשמא קנה קרקע והלכך חזו לקרייה בעינן: בצרן ושיגרן ביד שליח. או שמת שליח בדרך שהשליח עצמו בצרן ומת בחצי הדרך ומינה שליח אחר תחתיו עד לירושלים או שהביאוהו הבעלים עצמן משם ואילך: מביא ואינו קורא. אין הבעלים קורין כדמפרש טעמא: ולקחת והבאת. דכתיב ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא והאי ולקחת קרא יתירא הוא דמצי למיכתב והבאת מארצך ודרשינן ביה מי שלוקח דהיינו בוצר הוא מביא דבעינן הבצירה והבאה כולה עד לירושלים באדם אחד הלכך היכא דבצרן איהו והשליח הביאן לא הויא לקיחה והבאה באחד אלא בשנים וכן היכא דמית בדרך לא הויא לקיחה וגמר הבאה באחד אבל היכא דבצרן שליח והביאן לירושלים אז קורין הבעלים דשלוחו של אדם כמותו ויכול לקרות הנה הבאתי וגו' ומיהו שליח עצמו לא בר קרייה הוא כדתנן במס' בכורים שאין יכול לומר אשר נתתה לי ה' וה''נ בצרן ושלחן ע''י שליח דפטר להו מקרייה והא ליכא למיפרך דמהבאה נמי יפטר שהרי בקרקע קדשו כדתנן במס' בכורים:

ודלמא לאו בכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה. בכל מקום שיש כעין הקרבה כי הכא שיש הגשה או תנופה למ''ד וכן בפרק הזרוע (חולין דף קל: ושם ד''ה אי) גבי חזה ושוק דקאמר אי מאבראי לפני ה' כתיב ואי מגואי קא מעייל חולין בעזרה ויש בהן תנופה אבל דבר שאין עושין בו הקרבה כלל בההוא אין שייך איסור הכנסת חולין בעזרה דאל''כ לא ילבש כהן בגדי חול ויכנס בעזרה וגם ישראל לא יכנס בעזרה ועוד דקאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כא: ושם ד''ה חולין) יאכלוה שיאכלו עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השבע: אלא מעשר ראשון דלוי הוא. ואע''ג דדמאי אינו מחייב ליתנו מספק משום דמצי אמר אייתי ראיה דלא מתוקן הוא ושקול אומר רשב''א דלא דמי דהכא אין הכהן מוחזק יותר מן הלוי ושל ישראל ממה נפשך אינם דאם בכורים הם דכהן הם ואם לאו בכורים נינהו א''כ מעשר ראשון הוא והוי דלוי ועוד דמאי דלא הוי אלא ספיקא דרבנן אין צריך לקיים מצות נתינה: דמקדיש להו. תימה דבפ' התודה (מנחות דף פ: ושם ד''ה וכי) גבי תודה שנתערבה בתמורה דמשני דלמא לאו תודה היא והוי לחם חולין בעזרה ואמאי לא פריך דלקדיש ליה על תנאי שאם אינה תודה יקדש הלחם לבדק הבית או לדמי נסכים וי''ל דגבי תודה כיון שעשה ארבעים חלות מארבעה מינים מוכחא מילתא טובא שלשם תודה מביאם ולהכי אפי' הקדיש על תנאי חשיבי חולין בעזרה כיון שאין דרך לעשות משאר הקדש מה שעשה מזה אבל הכא בכורים כי מקדיש להו לדמי לא מיחזי חולין בעזרה אלא כשאר הקדש שדרך להביא הקדש בעזרה כדאמר (תמיד כט. מדות פ''ג מ''ח) גפן של זהב היתה שם שכל מי שמתנדב גרגיר מביא ותולה בה שאינו עושה בכורים אלא הגשה אצל המזבח לרבנן ואפי' לראב''י דמצריך תנופה אין הוכחה כל כך מתנופה שלשם בכורים מביאן ואפי' בקריאת הפסוקים אין הוכחה כל כך אלא הוי כקורא בתורה הואיל ואינו עושה בגוף הפירות כלום: תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי רבי עקיבא. ודלא כפ''ה דפירש דפליגי בתר דקנסינהו עזרא אלא מדאורייתא פליגי כדאמר ביש מותרות (יבמות דף פו:) דמפיק טעמא מקראי והוי לר''ע דוקא ללוי ולרבי אלעזר אף לכהן אבל בתר קנסא הוי לר''ע אף לכהן ולרבי אלעזר בן עזריה דוקא לכהן וה''מ לשנויי הכא אפילו כר''ע ובתר קנסא אי נמי שיפריש עליה ממקום אחר על תנאי שאם אינן בכורים יהו פירות הללו מעשר ואם הם בכורים יהא מעשר של אלו בצפונם או בדרומם ומעשר עני שלהם יהיב ללוי עני ואם מעשר שני יעלה ויאכל בירושלים ובחד מהנך שנויי צריך לשנויי אליבא דר''מ דמאי טעמא באילן אחד מביא ואינו קורא דלדידיה ליכא למימר כר' אלעזר בן עזריה דבהדיא פליג עלה ביש מותרות (שם.): כל הראוי לבילה כו'. עיקר מלתא בפ' המנחות והנסכים (מנחות דף קג: ושם) גבי הרי עלי ס''א כדפירש הקונטרס וא''ת ומאי פריך התם וכי לא בלל מאי הוי והתנן אם לא בלל כשר נהי דבלילה לא מעכבא מ''מ לכתחלה מצוה לבלול וטוב שיביאו בשני כלים דיכול להביא בין בכלי אחד בין בשני כלים כמו שירצה כיון דנדר סתם דדוקא כי אמר הרי עלי שני עשרונים להביא בכלי אחד תנן התם (דף קב: ע''ש) דאם הביא בשני כלים פסול ואומר ר''י דהך דס''א קאי אהך דקתני רישא מתנדב אדם מנחה ששים עשרון ומביא בכלי אחד ואם אמר הרי עלי ס''א כלומר מנחה של ס''א דהשתא צריך להביא בכלי אחד דכיון דאמר מנחה לקרבן גדול קא מכוין: דעביד להו כר' יוסי בר חנינא. פי' שלא עשה לקיחה והבאה כאחד וא''ת ומי דחקו לומר דעביד כר' יוסי בר חנינא לימא דעביד כמתני' ששיגרם לגמרי ביד שליח כדתנן במסכת בכורים (פ''א מ''ה) דשליח מביא ואינו קורא ויש לומר דהכי קאמר ר''מ מביא ואינו קורא משמע שמביא הוא בעצמו ולא שמשגרם ביד שליח: בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח

בבא בתרא פא ע"ב