בבא בתרא פד ע"א

דף פד - א

משום  דאמר ליה לוקח למוכר: הרי אילו לא אוניתן [אם לא היית מאנה אותי] מתחילה, לא הוה מצית הדרת בך [לא היית יכול לחזור בך] מחמת יוקר החפץ, היות והמקח היה נגמר כשהחפץ היה שוה חמש.

וכי השתא דאוניתן, מצית הדרת בך!? וכי יתכן שמכח מה שעברת ואונית אותי, תקבל זכות לחזור בך מן המקח, ונמצא החוטא נשכר!? ^[1] הוסיף רב חסדא על דבריו ואמר: תנא תונא, ^[2] יש להוכיח כדברי מן התנא של משנתינו:

שהרי שנינו: מכר לו חיטים בחזקת יפות, ונמצאו רעות - לוקח יכול לחזור בו, ולא מוכר, אף אם הוקרו החיטים, ^[3] וכדברי רב חסדא, שהלוקח אומר למוכר: אינך יכול לבטל את המקח, מכח מה שאונית אותי מתחילה.

ועוד אמר רב חסדא: אדם שמכר לו ללוקח, חפץ השוה שש בחמש, נמצא שהלוקח הונה את המוכר בשתות מערכו של החפץ.

ואף אם אחר כך הוזלו החפצים בשוק ועמדו על שלש, ^[4] ונמצא שהלוקח הפסיד במקח יותר משתות, מכל מקום, אין הלוקח יכול לחזור בו ולבטל את המקח.

שהרי מי נתאנה מתחילה, המוכר, ולא הלוקח, על כן: המוכר יכול לחזור בו, ולא הלוקח, ואף שעדיין לא נגמר המקח, שהרי היתה ביד המוכר אפשרות לבטל את המקח בטענת אונאה, ונמצא שגם הלוקח נתאנה ב"שעת המקח", מכל מקום אין הלוקח יכול לחזור בו.

משום דאמר ליה מוכר ללוקח: הרי אילו לא אוניתן מתחילה, לא הוה מצית הדרת בך, מחמת מה שהחפץ הוזל אחרי שעת המכירה, היות והמקח נגמר כשהחפץ היה שוה שש,

וכי אטו השתא שהונית אותי, מצית הדרת בך, ונמצא חוטא נשכר!?

הוסיף רב חסדא על דבריו ואמר: תנא תונא, יש להוכיח כדברי מדברי התנא במשנתינו:

שהרי שנינו: מכר לו חיטים בחזקת רעות, ונמצאו יפות - מוכר יכול לחזור בו, ולא לוקח, אם הוזלו החיטים, וכדברי רב חסדא, שהמוכר אומר ללוקח: אינך יכול לבטל את המקח, מכח מה שאונית אותי מתחילה.

ותמהינן: ^[5] מאי קא משמע לן, מה חידש רב חסדא!?

הרי מתניתין היא, יש הוכחה לסברתו של רב חסדא מתוך המשנה, ומה חידש רב חסדא!?

ומשנינן: דברי רב חסדא אינם מוכרחים מתוך דברי המשנה.

כי אי ממתניתין, אם תרצה להוכיח כדבריו מן המשנה.

יש לדחות ולומר: בנידון דרב חסדא, תרוייהו מצו הדרי בהו, בין המוכר ובין הלוקח.

כאשר מכר לו שוה חמש בשש, והוקר ועמד על שמונה, יכול הלוקח לחזור בו, היות והוא התאנה מתחילה, והמוכר יכול לחזור בו, היות ואף הוא התאנה בסופו של דבר.

וכן כאשר מכר לו שוה שש בחמש והוזלו ועמדו על שלש, יכול המוכר לחזור בו, היות והוא התאנה מתחילה, והלוקח יכול לחזור בו, היות ואף הוא התאנה בסופו של דבר.

ואין אנו אומרים: אין חוטא נשכר, ולא יוכל המאנה הראשון לחזור בו, כאשר אף הוא התאנה.

ומתניתין ששנינו בה: המתאנה יכול לחזור בו, ולא המאנה.

הרי מדובר בה באופן שלא היתה אונאה בדמים, אלא שהלוקח או המוכר טוען עכשיו: איני חפץ באלו. ^[6]

לפיכך, אם מכר יפות ונמצאו רעות, יכול הלוקח לחזור בו, ולא המוכר.

הלוקח יכול לחזור בו, ולומר למוכר: יפות בקשתי ורעות נתת לי, ומקחי מקח טעות.

אבל המוכר אינו יכול לחזור בו ולומר ללוקח: הרי מקח טעות עשינו, שהרי יפות בקשת ורעות נתתי לך.

והיינו טעמא, משום שהלוקח אומר לו: לא היה מקחנו מקח טעות, שאף אני בחזקת רעות לקחתי חיטים אלו, ^[7] משום ד"רע רע יאמר הקונה" [משלי כ יד], כלומר, טבעו של לוקח לראות בכל סחורה שהוא לוקח, שסחורה רעה היא. ^[8] וכן, אם מכר רעות ונמצאו יפות, יכול המוכר לחזור בו, ולא הלוקח.

המוכר יכול לחזור בו ולומר ללוקח: רעות אמרתי לתת לך, ויפות קיבלת, ומקחי מקח טעות.

אבל הלוקח אינו יכול לחזור בו ולומר למוכר: הרי מקח טעות עשינו שהרי רעות אמרת לתת לי ויפות קיבלתי.

והיינו טעמא, משום שהמוכר אומר לו: לא היה מקחנו מקח טעות, היות, ואתה הרי לקחת חיטים אלו בחזקת רעות, כדרכו של כל קונה לומר "רע רע" על הסחורה שהוא מקבל, ואף אני מודה לך שחיטים אלו רעות הם. ^{[9] [10]}

שנינו במשנה: שחמתית ונמצאת לבנה כו' יש בחיטים שני מינים: חיטים אדומות וחיטים לבנות. ^[11]

אמר רב פפא: ^[12] "שחמתית" ששנינו במשנה, הן חיטים שנקראו על שם החמה, ומדקתני: שחמתית ונמצאת לבנה, משמע ש"שחמתית" הן חיטים אדומות, אם כן, שמע מינה: האי שמשא סומקתי היא [צבעה של השמש הוא אדום].

כי אם היתה החמה לבנה היה התנא קורא לחיטים לבנות: "שחמתית" והיה שונה: שחמתית ונמצאת אדומה, וממה ששנינו: שחמתית ונמצאת לבנה, נמצינו למדים שהחמה אדומה היא.

הוסיף רב פפא ואמר: תדע, אביא לך ראייה לדברי: דקא סמקא החמה צפרא ופניא [בבוקר ולפנות ערב החמה נראית אדומה], שמע מינה: אדומה היא החמה.

והאי דלא חזינן כוליה יומא [מה שבמשך כל היום אין החמה נראית אדומה], אינו אלא היות ונהורין הוא דלא ברי [מאור עינינו אינו ברור כל כך] מתוך אור היום שמכהה את עינינו, אבל בצפרא ופניא שהיום חשוך מעט, ניכרת אדמומית החמה.

מיתיבי מברייתא על דברי רב פפא:

נאמר בתורה [ויקרא יג ב ג]: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, והיה בעור בשרו לנגע צרעת, והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. וראה הכהן את הנגע בעור הבשר, ושער בנגע הפך לבן, ומראה הנגע עמוק מעור בשרו, נגע צרעת הוא, וראהו הכהן וטמא אותו".

שאת או ספחת או בהרת שהזכיר הכתוב, מראות לבנים הם; יש מראה שהוא לבן ביותר, ויש שאינו לבן כל כך. וכך שנינו במשנת נגעים [פרק א משנה א]: בהרת - עזה כשלג, שניה לה - כסיד ההיכל והשאת - כקרום ביצה וכו'.

וכך שנינו בברייתא: "ומראהו ^[13] עמוק מן העור" - מראה הנגע ^[14] עמוק ושפל מן העור, ואין ממשו של נגע עמוק מן העור, כמראה חמה עמוקה מן הצל, כמראית מקום עליו מאירה החמה, שנראה לעין כאילו הוא עמוק יותר ממקום הצל שמסביב לו. ^[15]

והרי התם בנגעים, לבן הוא!?

ואם הנגע הלבן הוא כמראה חמה, משמע שחמה לבנה היא, ולא אדומה, ותיקשי לרב פפא!? ^[16]

ומשנינן: אכן, מראה הנגע כמראה חמה הוא, ולא כמראה חמה לגמרי.

כמראה חמה הוא בכך דעמוקה היא מן הצל, וכן מראה הנגע נראה כעמוק מן העור.

ולא כמראה חמה לגמרי, דאילו התם [מראה הנגע] לבן, והכא [מראה חמה] אדום הוא.

ותמהינן: למאי דסליק דעתין מעיקרא, להוכיח מן הברייתא שהחמה לבנה היא.

תיקשי לך: הא קא סמקא החמה צפרא ופניא!?

בשלמא לרב פפא יש לומר: החמה אדומה היא, כמו שרואים אנו בבוקר ולפנות ערב, ובמשך היום אין ראייתינו ברורה כל כך.

אבל לפי מאי דסלקא אדעתין שהחמה לבנה היא, מדוע החמה נראית אדומה בבוקר ולפנות ערב!?

ומשנינן: סלקא אדעתין לומר: אמנם החמה לבנה היא, ומכל מקום נראית היא אדומה בצפרא, משום דחלפא אבי וורדי דגן עדן, ^[17] ובפניא היא נראית אדומה, משום דחלפא אפתחא דגיהנם.

בבוקר החמה עולה במזרח ומאדימה, היות והיא חולפת על בית הוורדים ^[18] של גן עדן, שהוא במזרחו של עולם, כדכתיב [בראשית ב ח]: "ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם" ^[19]

ולפנות ערב החמה שוקעת במערב, והיא חולפת על פתח הגיהנם, ומאדימה מכח אש הגיהנם.

ואיכא דאמרי: איפכא. ^[20] בבוקר השמש מאדימה, היות והיא עומדת במזרח, ומאירה כנגדה במערב, ומאדמת מכח גיהנם שבמערב, שעמוד של אור החמה מכה כנגד גיהנם ומאדים את החמה מכוחו.

ולפנות ערב השמש מאדימה היות והיא עומדת במערב, ועמוד של אור החמה הולך לצד מזרח ומכה בגן עדן, ומאדים את החמה מכח אדמומית וורדי דגן עדן. ^[21] כך הוה סליק אדעתין ^[22] כאשר הקשינו ממשנת נגעים שהחמה לבנה היא, אבל רב פפא דייק ממשנתינו שהחמה אדומה היא, כפי שהיא נראית בבוקר ולפנות ערב.

שנינו במשנה: מכר לו יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין - שניהם יכולין לחזור בהן.

מן המשנה משמע שיין וחומץ נחשבים כשני מינים נפרדים, כי אם תאמר: מין אחד הם, אלא שיין משובח מן החומץ, אם כן הרי הם כחיטים יפות ונמצאו רעות, רעות ונמצאו יפות, ששנינו בהם: המתאנה יכול לחזור בו ולא המאנה, ואילו לגבי יין וחומץ שנינו: שניהם יכולים לחזור בהם.

ודנה הגמרא: לימא מתניתין, שמחשיבה יין וחומץ כשני מינים נפרדים, כדעת רבי היא שנויה, ולא כדעת רבנן?

אין מפרישים תרומות ומעשרות ממין על שאינו מינו, ואף אם הפריש - אין תרומתו תרומה, ואין מעשרותיו מעשרות. ^[23]

ותנא תונא. ממתני' מייתי סייעתא לרב חסדא:

התנה לו למכור חטין יפות ונמצאו רעות. הואיל שנתאנה לוקח יכול לחזור בו אבל לא מוכר ואף על גב דשוב הוקרו אותן רעות הוקרו ברשות לוקח. ואע"ג דהשתא הוי אונאה למוכר ועדיין לא קבל דמיהן אינו יכול לחזור בו משום ההוא טעם דרב חסדא:

ואמר רב חסדא מכר לו שוה שש בה' והוזלו. לאחר שמכרו לו קודם שקבל הדמים:

מי נתאנה. מעיקרא המוכר. מוכר יכול לחזור בו אם רוצה אף על גב דהשתא לבסוף נתאנה לוקח שהוזלו. משום דמצי למימר ליה המוכר ללוקח אי לאו דאוניתני שנתתי לך שוה ו' בה' משום ההיא טענה דהואי בה אונאה מעיקרא ובטול מקח בשביל ההוא טענה קא בעית למיהדר בך השתא הואיל דהוזלו כיון דמעיקרא בעידנא דאוניתני לא הדרת בך לא תיהדר בך השתא משום דברשותך הוזלו:

ותנא תונא. ממתניתין מסייע ליה לרב חסדא:

התנה לו למכור לו רעות ונמצאו יפות דנתאנה מוכר. מוכר יכול לחזור בו משום דנתאנה אבל לוקח אינו יכול לחזור בו אע"ג דשוב הוזלו אותן יפות ברשותו הרבה יותר מב' שתותין. אפי' הכי לא מצי למיהדר ביה משום טעמא דרב חסדא:

ומקשינן ממאי מצית למימר דההיא מלתא דרב חסדא בההיא לישנא בתרייתא דמיא למתני' ודלמא במלתא דרב חסדא איכא למשמע מינה דתרוייהו מצו למיהדר בהן ודקא מייתית סיועא ממתני' לעולם ממתניתין לא תסייעה. דמתני' היינו טעמא דמוכר יכול לחזור בו ולא לוקח משום דרע רע יאמר הקונה כלומר מעיקרא כשהתנה הלוקח עם המוכר למכור לו חטין רעות בקש ממנו ובתורת רעות באו לידו הואיל שנתאנה מוכר יכול לחזור בו אבל לא לוקח דהוא אמר רע רע בשעת קניה ואע"ג דהוזלו מכדי דמיהן לאחר מיכן לא מצי למיהדר ביה דמצי למימר ליה המוכר מה אתה מתרעם עלי דידי והא מעיקרא בחזקת רעות קניתם והשתא נמי רעות נינהו ומש"ה לא מצי למיהדר בו לוקח אבל לגבי מלתא דרב חסדא איכא למימר דתרוייהו מצי למיהדר בהו היכא דמכר לו שוה ו' בה'. המוכר לא היה בדעתו ליתן לו אלא שוה ה' וטעה ונתן לו ו'. להכי מוכר יכול לחזור בו. ולוקח נמי שנתן חמש היה רוצה שלא יהיה שוה פחות מה'. וכיון שהוזלו ועמדו על ב' דנתאנה מוכר מעיקרא ולוקח השתא שניהן יכולין לחזור בהן המוכר משום דנתאנה מעיקרא והלוקח משום דמצי למימר למוכר מעיקרא מיהא בתורת מקח יפה מכרת לי ונמצא עכשיו דלא מקח יפה הוא דהוזל יותר משתות ומצינא למיהדר ביה אבל גבי מלתא קמייתא דרב חסדא ליכא למימר הכי ומילתא דווקא הוא. וממתני' מצי לסייע שפיר דלהיכא דמכר ליה שוה ה' בו' דעתיה דלוקח הוא לקנות יפה שוה ו' דמעיקרא נתאנה לוקח. דהכא ליכא למימר רע רע יאמר הקונה דמעיקרא בתורת יפות לקחן והשתא נמי דנתייקרו יפות נינהו ומיבעי למיהדר לוקח דנתאנה מעיקרא מצי למיהדר אבל לא מוכר. ותנא תונא נמי מתני' דמסייע ליה דוקא הוא ש"מ. ל"א מאי קמ"ל רב חסדא במלתא בתרייתא דמוכר יכול לחזור בו ולא ליקח. מתני' היא ומאי קמ"ל. אי ממתני' הוה אמינא דרב חסדא תרוייהו מצו הדרי בהו ולא דמי למתני'. דמתני' היינו טעמא דמוכר מצי הדר ולא לוקח משום דרע רע יאמר הקונה והשתא דהוו יפות לא רעות נינהו ואין כאן מקח טעות להכי אצטריך לאשמועינן רב חסדא אע"ג דלא דמיא למתני' כדאמרן לעיל קסבר נמי דמוכר יכול לחזור בו ולא לוקח. ^א)גי' רבינו רע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל. ואוזל לו כשהולך לו המוכר. אז יתהלל הלוקח במקחו: אגב דקתני שחמתית קאמר רב פפא במלתא דחמה ^ב)צ"ל דחמה סומקתי היא:

והאי דלא חזינא כולי יומא. דתיהוי סומקא:

משום נהורן הוא דלא ברי. מחמת שמאור היום הוא גדול אין כח לראות אדמדומית החמה ^ג)אולי צ"ל רק סמוך לערב. נגד הערב:

מיתיבי ומראהו של נגע עמוק מן העור ולא עמוק עמוק ממש אלא כמראה החמה שנראית עמוקה מן הצל היכא דזורחת בתוך הבית ואינה עמוקה והתם לבן הוא הנגע ומדמה החמה לנגע עמוקה אלמא דחמה לבנה היא וקשיא לרב פפא. ומשני דל"ק דהאי דמדמה לה לנגע לעומקא ולא כמראה חמה דאילו התם הנגע לבן הוא והכא אדום החמה כרב פפא:

ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא דקא סמקא צפרא ופניא. משמע לפי הלשון שאותן שעות מאדימות מכל היום ומאי שנא. בפניא חלפא כו'. וכן ללשנא קמא משמע דגיהנם במזרח וגן עדן במערב:

האי שמשא סומקתי היא. נפקא מינה לנודר מן האדום אסור באורו של שמש.

ואמאי דילמא בדרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו. ר"ח ז"ל כתב דליתא לדרב חסדא, מדדחינן לה הכין, ועוד דבירושלמי אמר רבי יוחנן כשם שבטל אצל זה כך בטל אצל זה. אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כרב חסדא, דהכא לאו בדוקא דחו לה לדרב חסדא, אלא בדילמא, ומימרא בדילמא לא דחי. ואף על גב דרב חסדא נסיב לה בשתות עצמה, וכמאן דאמר מי שהוטל עליו ידו על העליונה, ולא קיימא לן כוותיה אלא כרבא דאמר בפרק הזהב דשתות קנה ומחזיר אונאה, מכל מקום נפקא לן מינה לדידן ביתר משתות, שאם הוקר קודם שיעור שיראה לתגר או לקרובו לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר, ועל הדרך שכתבנו למעלה, דכל שנתיקר סתמו כאלו פירש רוצה אני במקחי, ואי נמי בדרך הראשונים ז"ל שאמרו שאין המאנה יכול לחזור בו כל שאין המתאונה תובע האונאה.

הא דאמרינן: שמע מינה האי שימשא סומקתי היא. נפקא מינה לנודר מן האדום, שאסור בשימשא.

ממה שכתבנו למדת שמה שאמרו בגמ' מכר לו שדה חמש בשש והוקר ועמד על שמנה לוקח חוזר וכן מכר לו שוה שש בחמש והוזלו ועמדו על שלש מוכר חוזר אינה שנויה כהלכה שהרי שתי אלו בדין שתות הם הראשונה שתות מעות והשניה שתות מקח ושניהם בדין חזרת אונאה כמו שביארנו במקומו ואין כאן בטול מקח להיות מוכר או לוקח חוזרים אלא שאתה למד ממנה ליתר משתות והוא שאם מכר שוה ארבע בחמש שנתאונה לוקח והוקר ועמד על שבע לוקח יכול לחזור אם נזדמן לו מקח שירויח בו יותר הא אם הלוקח רוצה באונאתו אין המוכר יכול לחזור שהרי הלוקח אומר אי לאו אוניתן לא מצית למהדר השתא דאוניתן מצית למהדר ואם כן מצינו חוטא נשכר הא אם היה לוקח תובע אונאתו הרי המוכר אומר לו או מחול או בטל המקח וכן מכר שוה חמש בארבע שנתאונה מוכר והוזלו ועמדו על שלש מוכר יכול לחזור ולא לוקח ומטעם שהזכרנו הא אם היה מוכר תובע אונאתו הלה אומר לו או מחול או בטל מקח מה שאין כן בדין חזרת אונאה והוא השתות שאפילו הוקר או הוזל המתאונה תובע אונאתו אע"פ שחזרה עכשו אונאה לכשנגדה כמו שביארנו במשנה ובפרק הזהב זו היא שטת גדולי הפוסקים בסוגיא זו והיא עיקר מה שנאמר בה אלא שמקצת גאונים כיונו להעמיד סוגיא שוה חמש בשש ושוה שש בחמש לדעת פסק ומפרשים אותה בנתינת מעות לבד ולענין מי שפרע ואמר שמי שנתאונה תחלה חוזר בו בלא מי שפרע אע"פ שאין שם אלא שתות אבל האחר אם יחזור יש עליו מי שפרע ולא אמרו שתות קנה ומחזיר אונאה אלא כשמשך אבל בנתינת מעות לבד חוזר המתאונה אף בלא מי שפרע ויש מי שדן בדין זה אף בפחות משתות ופירוש הסוגיא לפירוש זה הוא שאם הלוקח שנתאונה תחלה רוצה לחזור מצד שנזדמן לו מקח אחר מצוי להרוחה גדולה מזו חוזר בלא מי שפרע אע"פ שאין עליו עכשו אונאה ואין צריך לומר אם לא הוקר או שהוזל אבל המוכר אין יכול לחזור אלא במי שפרע והדברים נראין לענין פסק אלא שאין הסוגיא מתבארת לשיטה זו כהוגן:

אף משנתנו יש מפרשים את כלה בשתות ומפרשים ויפות ונמצאו רעות או רעות ונמצאו יפות אע"פ שאינו מקח טעות לגמרי כשחמתית בלבנה מ"מ דומה הוא במקצת לעשות בטול מקח בשתות והוא שאמר יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור וכיתר משתות הוא הא המוכר אין יכול לחזור אם הוקרו ומטעם שהזכרנו הואיל והלוקח מקבל אונאתו ועל דרך חלוקה שלישית והיא יפות ונמצאו יפות רעות ונמצאו רעות מתפרשת יפה לדעת זה כלומר הואיל ואין כאן שנוי השם אע"פ שיש בו אונאת שתות אין בה בטול מקח ולא עוד אלא שהדברים נראין לענין פסק ואף בזו יש פוסקין אף בפחות משתות ואין נראה כן:

יש מי שכתב בסוגיא זו כשטה ראשונה והעמידו ענין הסוגיא לדעת פסק ביתר משתות ופירשו אף בזו שלא הוצרכה סוגיא זו ללמדנו כן אלא להודיע שאם נתאנה הלוקח והיה הולך וצווח על המוכר ואומר שמתחרט הוא מן המקח ושיתן לו מוכר מעותיו והוא יחזיר לו מקחו והוקר אף כשהוא עסוק באותו ענין ואמר לו המוכר כבר אמרת לחזור והילך מעותיך אינו כלום והלוקח חוזר ואומר הדרי בי וכן במוכר ומקצת חכמי הצרפתים מעמידים סוגיא זו כפשוטה ופוסקים אותה ומחדשים ממנה שאע"פ שהשתות בדין חזרת אונאה כשהוקר או הוזל יכול המתאונה לחזור ואין הדברים נראין כלל:

מה שדחו בסוף סוגיא זו דילמא דרב חסדא שניהם יכולים לחזור בו פירושו שמאחר שהאונאה בדמים וכל אחד היה סבור שזהו ערכו הרי כל אחד יכול לחזור ומשנתנו אין האונאה בדמים אלא בין יפות לרעות ומאחר שיש לומר שאף המאונה יודע כן אלא שדרך המוכר לשבח את ממכרו ודרך לוקח לזלזלו לא יהא חוזר אלא המתאונה ומ"מ דחיה בעלמא הוא והכל חוזר לאונאת דמים הואיל ואתה מוציאו מכלל מקח טעות ואין חזרה אלא למתאונה על הדרך שביארנו:

צב. אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש והוקרו ועמדו על שמונה מי נתאונה בשעת מקח לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר מ"ט דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא דאוניתן מצית הדרת בך ותנא תונא יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר. מכר לו שוה שש בחמש והוזלו ועמדו על שלש מי נתאונה מתחלה מוכר מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח דא"ל מוכר ללוקח אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא דאוניתן מצית הדרת בך ותנא תונא רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח. וכ"ת היכי מצי רב חסדא לאסתיועי ממתניתין, והא לא דמו להדדי, דאלו מתניתין כיון דמקח טעות הוא הוה ליה ביטול מקח וההוא דאית ליה פסידא בטעותה הוא ניהו דיכיל לבטולי למקח לחודיה, ואלו גביה דרב חסדא לא שנא שוה שש בחמש ולא שנא שוה חמש בשש אונאה הויא, דהא פסק רבא (ב"מ נ,ב) שתות קנה ומחזיר אונאה, ולא מצי חד מיניהו למהדר ביה. ואפילו לרב כהנא דאמר (שם מט,ב) שתות מקח שנינו אבל שוה חמש בשש ביטול מקח הוי, על כרחיך בשוה שש בחמש מודי דאונאה הויא וקנה ומחזיר אונאה, ואלו רב חסדא קאמר דהיכא דמכר לו שוה שש בחמש מוכר יכול לחזור בו.

וכ"ת מאי יכול לחזור בו דקאמר נמי, דמהדר ליה אונאה, לא ס"ד, חדא דיכול לחזור בו לגמרי משמע ולבטולי דמקח קאמרינן. ועוד אי להחזיר אונאה קאמרינן, בשלמא מי שנתאונה בשעת מקח יכיל למתבע מחבריה שיעור אוניתיה, לא שנא הוקר המקח אח"כ ולא שנא הוזל, דהא קי"ל קנה ומחזיר אונאה ומשעת משיכה קנייה לוקח למקח לגמרי, ואי איקר וזל ברשותיה איקר או זל וזוזי הוא דמסיק ביה ההוא דנתאונה בחבריה, מיהו חבריה מאי אית ליה גביה דתיסוק אדעתין דיכיל למהדר ביה ולמידק ממתני'. וגמרא נמי היכי דחי ליה לדרב חסדא (להלן בבא בתרא פד,א) וקאמר דילמא דרב חסדא תרויהו מצי הדרי בהו. בשלמא היכא דמכר לו שוה חמש בשש לוקח יכול לחזור בו ולמימר ליה למוכר תן לי מה שאוניתני, אלא מוכר מאי אית ליה גבי לוקח, אי משום דהוקרו ועמדו על שמונה, כיון דקימא לן קנה ומחזיר אונאה, כי איקר ברשותיה דלוקח איקר. וכן היכא דמכר לו שוה שש בחמש, בשלמא מוכר יכול לחזור בו ולמימר ליה ללוקח תן לי מה שאוניתני, אלא לוקח מאי אית ליה גבי מוכר, אי משום דהוזלו ועמדו על שלש, כיון דקימא לן דקנה ומחזיר אונאה, כי זל ברשותיה דלוקח זל וזוזי הוא דמסיק ביה מוכר בלוקח משעת משיכה, ואי איגניב או איתניס לא מיחייב מוכר באחריותיה, וכל שכן היכא דזל.

וכי תימא לעולם מאי יכול לחזור בו דקאמר רב חסדא, לבטולי למקח לגמרי, ואי משום דאמר רבא שתות קנה ומחזיר אונאה ולא יכיל חד מיניהו לבטולי למקח, דילמא רב חסדא כר' יהודה הנשיא סבירא ליה, דאמר (ב"מ נא,א) מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי את מקחי או תן לי מה שאוניתני, אלמא ההוא דנתאונה שתותא אי בעי לבטוליה למקח הדין עמו. אם כן, אמאי אצטריך למידק ממתני' דלא מצי חבריה (לאונאה) דאונייה למהדר ביה, אפילו רבי יהודה הנשיא לא קאמר אלא דמי שהוטל עליו הוא דיכול לבטל את המקח, אבל האיך לא מצי לבטוליה למקח. ועוד גמרא דקא דחי לה לרב חסדא היכי מצי למימר דילמא דרב חסדא תרויהו מצו הדרי בהו נמי, דמי שהוטל עליו מצי למהדר ביה, אלא האיך אמאי מצי למהדר ביה.

לעולם אימא לך מאי יכול לחזור בו, לבטולי למקח, והכא לענין קבולי עליה מי שפרע עסיקינן. כגון דיהיב ליה מעות ולא משכיה למקח מיניה, דאי מכר לו שוה חמש בשש ונתן לו מעות ולא משך הימנו פירות והוקרו ועמדו על שמונה נתאונה בשעת מקח לוקח, לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר, דאי לוקח קא בעי למהדר ליה לא מיחייב לקבולי עליה מי שפרע, דכי חייבוה רבנן לקבוליה עליה מי שפרע היכא דלא נתאונה, אבל היכא דנתאונה לא חייבוה רבנן לקבולי עליה מי שפרע. דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יהודה הנשיא אלא כשמשך אבל בשלא משך מודו. ואי מוכר בעי למהדר ביה לא מצי הדר ביה עד דמקבל עליה מי שפרע, דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך. וכן אם מכר לו שוה שש בחמש והוזלו ועמדו על שלש, מי נתאונה מוכר, מוכר יכול לחזור בו בלא קבולי עליה מי שפרע ולא לוקח עד דמקבל עליה מי שפרע. ותנא תונא כו'.

ודחינן וממאי ודילמא גבי הא דרב חסדא תרויהו מצו הדרי בהו, ולא מחייב חד מיניהו לקבולי עליה מי שפרע, דכל היכא דהאי מצי הדר ביה*, דכל היכא דהויא טעותא בדמים איכא למימר דתרויהו טעו, ולא מצי אידך למימר ליה אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך. השתא דאוניתן מצית הדרת בך. ומתני' דקתני דההוא דנתאונה בלחוד הוא דמצי למהדר ביה אבל אידך לא, לאו משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך, אלא משום דגבי חד מיניהו הוא דאיכא מקח טעות, גבי אידך ליכא מקח טעות, משום דרע רע יאמר הקונה. אלמא דרך הלוקח לגנות את המקח אע"פ שהוא יודע בו שהוא יפה, ואין צריך לומר שאינו משבחו בזמן שהוא מגונה. ודרך המוכר לומר יפות אע"פ שהוא יודע שהן רעות. וכי מכר לו יפות ונמצאו רעות ודאי לוקח הוא דטעה, דאלו מוכר איפשר דהוה ידע דהוו רעות וקרנהו יפות, ולפיכך לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר. וגבי מכר לו רעות ונמצאו יפות מוכר הוא דטעה שאין דרכו לגנות את מקחו בחנם, דאלו לוקח איפשר דלא טעה דהא רע רע יאמר הקונה אע"פ שהוא יודע בו שהוא יפה. וקי"ל כרב חסדא.

ואם ת"ל דהא דרב חסדא בשמשך את המקח קא מיירי, ומאי יכול לחזור ביה, לבטוליה המקח, משכחת לה אליבא דרבי יהודה הנשיא דסבירא ליה דמשנתאונה יכול לבטוליה למקח, אלמא לא נקנה מקח לגמרי. ונהי דכל כמה דלא איקר וזל לא מצי האיך למהדר ביה, מיהו היכא דמכר לו שוה חמש בשש והוקרו ועמדו על שמונה אע"ג דמעיקרא לוקח הוא נתאונה, כיון דאי הוה בעי לוקח מעיקרא לבטוליה למקח מצי לבטוליה, אכתי זבונא ברשותא דמוכר קאי, וכי הוקר ועמד על ח' ברשותיה דמוכר איקר, ומוכר נמי מצי למהדר ביה דתרויהו מי שהוטל עליו ידו על העליונה שייך בה. קמ"ל רב חסדא דא"ל לוקח למוכר אי לאו דאוניתן מעיקרא לא הוה מצית הדרת בך, ואע"ג דהוקרו לבתר הכי, השתא דאוניתן מצית הדרת בך.

וגמרא קא דחי, ודילמא דרב חסדא תרויהו מצו הדרי בהו, דכיון דמעיקרא הוה מצי לוקח למהדר ביה אשתכח דלא קנייה למקח, ונהי דבחד תרעא לוקח הוא דמצי למהדר ביה ולא מוכר, דמי שהוטל עליו ידו על העליונה, מיהו היכא דהדר איקר מקמי דליקום המקח בידיה דלוקח קיום גמור, מוכר נמי מצי למהדר ביה, דהשתא מיהת שייך ביה במוכר מי שהוטל עליו ידו על העליונה. וה"ה היכא דנתאונה מעיקרא מוכר וחזר והוזל המקח, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

אשתכח השתא דהיכא דנתן לו מעות ולא משך ממנו הפירות איתא לדרב חסדא לענין קבולי עליה מי שפרע כדברירנא לעיל (ד"ה לעולם) אליביה. ואע"ג דאדחייא לה סייעתיה ממתני' לא מידחייא שמעתיה בהכי, דהא ליכא מאן דפליג עליה, ולא דחינן מימרא בדילמא. אבל היכא דמשך, לא שנא נתן לו מעות ולא שנא לא נתן לו מעות לא משכחת ליה להאי דינא אליבא דהלכתא אלא בדזבין ליה שוה כך וכך בפירוש ואשתכח דהוי שוה טפי מן הכין אי נמי בבציר מן הכין, דאפי' לרבא דפסק הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה, דאלמא לא מצי חד מיניהו למהדר ביה, בהא מודי. דע"כ לא קאמר רבא התם אלא היכא דליכא מקח טעות בתנאה, אבל היכא דאיכא מקח טעות בתנאה דאתני בהדיה דמזבין ליה מאי דשוה כך וכך ואשתכח דשוה פחות מכאן או יתר מכאן, מודה רבא דמקח טעות הוא, מידי דהוה אכולהו תנאי דעלמא.

והני מילי בשתות, וא"צ לומר ביתר משתות, אבל בפחות משתות אע"ג דא"ל שוה שמונה ואשתכח דלא שוה אלא שבע לאו מקח טעות הוי ולא אונאה הוי, מאי טעמא, כיון דקי"ל דפחות משתות מחילה הויא שוה בשוה הוא. תדע דהא תנן בפ' ארבע אבות (ב"ק יד,ב) שום כסף ושוה כסף, ואמרינן עלה מאי שוה כסף ופרישנא דבר השוה כל כסף ומאי ניהו קרקעות דאין להם אונאה, אלמא כיון דאין להם אונאה אע"ג דגבי אינשי שוה טפי מן הכין שוה כל כסף קרינא ביה. הכא נמי כיון דפחות משתות הויא מחילה, שוה בשוה קרינא ביה ולא מקח טעות הוא.

ואפילו בשתות נמי, הני מילי היכא דאתני בהדיה הכין בפירוש, אבל בסתמא לא שנא מכר לו שוה חמש בשש ולא שנא שוה שש בחמש, כיון דליכא מקח טעות אלא אונאה בלחוד הוא דאיכא, הא קי"ל קנה ומחזיר אונאה. דל"ש הוקרו או הוזלו ול"ש תרעא כדמעיקרא, לא משכחת לה דמצי חד מיניהו למיהדר ביה מסתמא בשמשך אלא לרבי יהודה הנשיא, ולית הלכתא כותיה.

אלא מיהו ה"מ בשתות, אבל ביתר משתות אפי' בסתמא נמי איתא לדרב חסדא, דההוא דנתאונה מעיקרא בלחוד הוא דיכיל למהדר ביה, דאלו האיך אחרינא לא מצי למהדר ביה, דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך, השתא דאוניתן מצית הדרת בך. דהשתא היכא דאיכא מקח טעות בתנאי דשייך תנאה בתרויהו לא מצי למהדר אלא ההוא דנתאונה בלחוד, היכא דלא אתי מקח טעות אלא מחמת אונאה גרידתא לא כל שכן.

ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בפרק הזהב (ב"מ נ,ב) איבעיא להו ביטול מקח לרבנן לעולם חוזר או דילמא בכדי שיראה לתגר או לקרובו מאי איכא בין שתות ליתר משתות, איכא דאלו שתות מי שנתאונה חוזר יתר משתות שניהן חוזרין, ואסיקנא אמר רבא הלכתא פחות משתות קנה מקח יתר משתות בטל מקח, דשמעת מינה דיתר משתות שניהן חוזרין.

שתי תשובות בדבר, חדא דכי אמרי' יתר משתות שניהן חוזרין, למאי דסלקא דעתין מעיקרא דשתות נמי רצה קנה וא"ל תן לי מה שאוניתני רצה מבטל את המקח, כי טעמיה דרבי יהודה הנשיא, ואמטול הכי קא מבעיא לן אם כן מאי איכא בין שתות ליתר על שתות, הא אידי ואידי מי שהוטל עליו יכול לבטל את המקח, וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו. וכ"ת איכא דאלו שתות רצה קנה ונוטל אונאה רצה חוזר ואלו יתר משתות חוזר ותו לא מידי, אינו משום דנתאונה יתר משתות מגרע גרע. וכ"ת שאני יתר משתות דליתינהו לזביני מעיקריהו וליכא למימר קנה ומחזיר אונאה, אם כן תרויהו נמי להדרו בהו, ואמטול הכי אצטריכינן למימר דשתות מי נתאונה חוזר יתר משתות שניהן חוזרין. מיהו השתא דפסק רבא הלכתא דשתות קנה ומחזיר אונאה ולא מצי חד מיניהו למיהדר ביה ליכא לאקשויי מאי איכא בין שתות ליתר משתות, דהא ודאי איכא טובא, דאלו שתות גופיה לא מצי חד מיניהו למהדר ביה ואלו יתר על שתות מי נתאונה חוזר.

ועוד דכד מעינת בה שפיר מסתברא דהא דאמרינן מעיקרא יתר על שתות שניהן חוזרין, לאו למימרא דכל חד מיניהו מצי לבטולי למקח בעל כרחיה דחבריה, אלא דאע"ג דגבי שתות קס"ד דמי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה קנה ונוטל אונאה רצה חוזר בו, הכא גבי יתר משתות הא קמ"ל דמי שהוטל עליו נהי דיכול לחזור בו ולבטל את המקח לגמרי, מיהו אי בעי לקיומיה למקח ולמימר ליה לחבריה תן לי מה שאוניתני מצי חבריה למימר ליה אי ניחא לך לקיומיה למקח בהני דמי לחיי ואי לא בטליה למקח לגמרי. והיינו דאמרי' שתות לטעמיה דר' יהודה הנשיא מי נתאונה חוזר, ואם רצה לקיים את המקח ולומר לו תן לי מה שאוניתני אין חבירו יכול לחזור בו ולבטל את המקח, ואלו יתר על שתות שניהם חוזרין, שכשם שהמתאונה יכול לומר או תן לי מה שאוניתני או יבטל המקח, כך המאונה יכול לומר או זכה במקחך בדמים שפסקת מתחלה או יבטל המקח. ובהא אפי' רב חסדא מודה, דע"כ לא קאמר רב חסדא אלא היכא דניחא ליה למתאונה לקיומיה למקח בדמי קמאי ולממחל על ההיא אונאה, דלא מצי האיך לבטוליה למקח דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך, אבל היכא דלא ניחא ליה למתאונה לממחל אאוניתיה מודי רב חסדא דמצי האיך למימר ליה אי ניחא לך לקיומיה למקח בדמי קמאי לחיי דאי לא בטליה למקח ושקול את דידך ואשקול אנא דידי. וה"ה אליבא דהילכתא היכא דאתני בהדיה דשוה כך וכך, אי נמי בסתמא ביתר משתות לדברי הכל, (וכשם) [דכשם] שהמתאונה יכול לומר לו או תן לי מה שאוניתני או יבטל המקח כך חבירו יכול לומר לו או זכה במקחך בדמים שפסקת או יבטל המקח.

הילכך ל"ש היכא דנתן לו מעות ולא משך הימנו פירות, דבין נתאונה בשתות בין יתר משתות איתא לדרב חסדא לענין קבולי עליה מי שפרע כדפרישנא, ולא שנא בשמשך היכא דאתני בהדיה דשוה כך וכך ואשתכח טעותא בשתות או ביתר משתות, אי נמי יתר משתות ואפילו בסתמא, בכולהו יד המתאונה על העליונה, רצה עומד במקחו בדמים שפסק, רצה מבטל את המקח לגמרי. אבל אם רצה לקים את המקח על מנת לתבוע את האונאה, הרי חבירו יכול לומר לו או זכה במקחך בדמים שפסקת או יבטל המקח מעיקרו, כדברירנא לעיל מההיא דאמרינן יתר על שתות שניהם חוזרין ומשמעתיה דרב חסדא דלא מתרצן תרויהי אלא בהכי:

צג. והא דתנן שחמתית ונמצאת לבנה אמר רב פפא ש"מ האי שמשא סומקתי היא. כלומר מדקרי לה תנא לסומקתי שחמתית כדכתיב (בראשית ל,לה) וכל חום בכשבים ומתרגמי' כל דשחום, ולא נקרא האדום חום אלא לפי שדומה לחמה, ש"מ האי שימשא סומקתי היא. תדע דקא סמקא בצפרא ופניא והאי דלא חזינן ליה כוליה יומא נהורין הוא דלא (נהרי) [ברי].

ותנא תונא יפות ונמצאו רעות כו'. אף על פי שהוקרו ויש שם ביטול מקח דאי לאו הכי מאי קא משמע לן כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. ועוד אצטריך לאשמועינן שאף על פי שאין שם אונאת שתות ואפילו אין שם אונאה כלל כיון שהטעהו יכול לחזור בו וכההיא דאמר רבא כל שבמדה ושבמנין ושבמשקל אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. ועוד דמתניתין ארבע מדות קא מני ואזיל ומשום דבעי למתני סיפא חומץ ונמצא יין שניהם יכולין לחזור בהן ואפילו לרבנן. והכי פירושו ותנא תונא יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו והא מקח טעות הוא והוה לן למימר שניהם חוזרין שהרי הטעהו ואפילו פחות מכדי אונאה חוזר וכיון דבטל מקח לגבי לוקח בטל נמי לגבי מוכר והיינו טעמא דלא אמרינן הכי משום דאמר ליה לוקח אי לאו דאוניתן כו' וממילא שמע מינה להא דרב חסדא דמי שנתאנה יכול לחזור בו ולא המאנה אף על פי שהוקרו ויש שם ביטול מקח אצלו משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו'. עליות.

ממאי דלמא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו ומתניתין היינו טעמא משום דרע רע יאמר הקונה ולא גרסינן קא משמע לן והכי פירושו מתניתין גבי יפות ונמצאו רעות לפיכך אין המוכר יכול לחזור ואפילו אם הוקרו בכדי ביטול המקח משום דמצי אמר ליה לוקח כו'. ככתוב בתוספות. ויש מפרשים דלמא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו והתם לכך המאנה חוזר בלבד משום דלא נתכוון להונות דטוב טוב יאמר המוכר ומתחלה היה יודע שהן רעות אבל באונאה דעלמא אמרינן דסתמא לא היה יודע המאנה שיש שם אונאה הילכך גם המאנה חוזר ולא אמרינן אי לאו דאוניתן. ורבינו חננאל ז"ל גריס קמשמע לן ואפילו הכי ומתניתין היינו טעמא כלומר לאו שהוקרו והוזלו אחר כך מיירי שאם הוקרו או הוזלו אחר כך מצו הדרי בהו. וכי תימא אם כן מאי קמשמע לן מהו דתימא רע רע יאמר הקונה הלכך אין כאן אונאה כלל ולא מצי הדר ביה לא לוקח ולא מוכר קמשמע לן.

עלה בידינו מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר ואפילו אם הוקרו עד כדי ביטול מקח דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו'. יתר משתות שניהם חוזרין ובלבד בזמן שהמתאנה יכול לחזור בו אף אם נתרצה המתאנה במקח. אבל נתאנה לוקח ושתק בכדי שיראה לתגר או לקרובו כיון שאין המתאנה יכול לחזור בו אין המאנה יכול לחזור בו לפי שאין המתאנה עומד לחזור לפיכך אומר לו אי לאו דאוניתן כו' ואם הוזלו וכן אם הוקרו כיון דמעתה אין שם אונאה יתר משתות אין המאנה יכול לחזור בו לפי שאין המתאנה עומד לחזור בו ומכל מקום יכול המתאנה לחזור בו אף על גב דעכשיו אין בו אונאה דתיהוי מה שהוקרו כחזרת אונאה הרי אין המאנה יכול לומר באונאת יתר משתות אחזיר לך וכטעם שאמרו בירושלמי לית הוא יקרי דליהוי אמרין כלן אינהך. יפות ונמצאו יפות רעות ונמצאו רעות אין אחד מהם יכול לחזור בו ואינו יכול לומר הייתי חושב שהן יפות שביפות אלא כיון שקרואין הן יפות אף על פי שנמצאין בעיר חטין יותר יפות מהן אין אחד מהם יכול לחזור בו. ויש מי שפירש יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור אם רצה יכול לומר תן לי מה שהוניתני ולפי דבריהם אין הלכה כמשנתנו דהא קיימא לן שתות קנה ומחזיר אונאה. ומסתברא דמתניתין דברי הכל היא. עליות הר"י ז"ל.

אמר רב פפא שמע מינה האי שמשא סומקתי היא. ונפקא מינה לנודר מן האדום כמו שכתוב בתוספות ואין צריך לומר אורו של האור דודאי אדום הוא. עד כאן משטה לא נודע שם מחברה.
על מה שכתבו בתוספות ואותו נהר יוצא מעדן אם כן מסתמא עומד במזרח כתוב בגליון תוספות ופרת היה הולך מבבל לארץ ישראל דהיינו ממזרח למערב ודאמרינן בבכורות הני מורדיא דבבל מהדרי מיא לעין עיטם שהוא בירושלים שמעין עיטם היו באין מים לים שעשה שלמה והא דאמר מטרא במערבא סהדא רבה פרת אלא שהפרת הולך מארץ ישראל לבבל אלא כן הוא דרך כשהנהר מתרבה על ידי גשמים חוזר לאחריו. עד כאן.

בד"ה ותנא תונא יפות כו' שוה בשוה איירי כו' ולא מוכר פשיטא כו' עכ"ל אבל אי לא איירי שוה בשוה לא הוה קשיא פשיטא דשפיר אשמועינן ולא מוכר דסד"א דיכול אף להחזיר כיון דנתאנה הלוקח כמו בביטול מקח דחוזר אף המאנה וק"ל:

בד"ה והוזלו כו' אלא איידי דנקט לעיל שהוקרו שנים נקט כו' עכ"ל דלעיל אם לא הוקר רק א' ועמד על ז' לא הוי ביטול מקח אלא דקנה ומחזיר אונאה ומש"ה נקט רבותא טפי בעמד על ז' דהוי ביטול מקח כמ"ש רשב"ם וק"ל:

גמ' ומתניתא הא אתא לאשמועינן דלוקח יכול לחזור בו דסד"א משום כו' נ"ב זהו לפירוש התוספות ודו"ק אבל לפרש"י גרסינן ומתניתין היינו טעמא משום דכתיב כו':

ר"ש בד"ה שוה ו' כו' מעות הס"ד:

בד"ה ומתניתין כו' מודה לך וכן פירשה רבינו זקיני מ"כ כצ"ל ונ"ב החילוק בין רש"י ובין נינו רשב"ם בארתי יפה בספרי סימן ל"ה:

תוס' בד"ה אי ממתניתין כו' וכן פירוש הרשב"ם בשם רש"י כו' נ"ב אף שהקונטרס לא פירש כן בנוסחת פירושו דבמקום שכותבין התוספות טוב טוב יאמר המוכר פירש הקונטרס רע רע יאמר הקונה כלומר אף אני בחזקת רעות לקחתי' שהרי אני אמרתי רעות דלעולה רע יאמר הקונה ומ"מ בסגנון אחד פירשו לאפוקי פירוש השני שפירש ר"י:

ר"ש ד"ה מדקתני לבנה. שני מראות יש בחטין ולא יותר. ואף שעינינו רואות שיש ג"כ שחורות. השחרות איננה שינוי בגופן (שהרי עוברת ע"י רחיצה) אלא שבאה להם מבחוץ ע"י שנמצאו ביניהם קצת גרעיני שרופי חמה (קאנקא"ל בל"פ) אשר נשחקים לאבק שחור דק כפיח הכבשן ומשחירין חבריהם. משא"כ אדמימות היא שינוי בעצם החטים עי' נ"י. ול"נ לפי שבחמה אין להסתפק אלא בשני המראות הללו כדמסיק. ומדקתני לבנה ש"מ דשחמתית שהוא ע"ש החמה הוא אדום:

תד"ה בצפרא. וכ"מ במדרש דארץ כוש במזרחו של עולם וכתיב כו'. כ"נ דצ"ל. אך מש"כ בשם המדרש ל"י מקומו כעת:

בא"ד משמע דאה"ר וקין במזרחו של גן עדן היו. כ"נ דצ"ל ועיין בדבריהם בבכורות:

דְּחַלְפָא אַוַרְדֵּי דְּגַן־עֵדֶן. פירש רשב"ם ז"ל דגן עדן הוא במזרח כדכתיב גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם (בראשית ב, ח) עיין שם ועיין רש"י ז"ל בפירוש החומש שפירש כונת הכתוב לומר במזרחו של עדן נטע את הגן, ואונקלוס תרגם מלקדמין, וכתב הרמב"ן ז"ל בביאור התורה כך אמרו בבראשית רבה והוא הנכון עיין שם.
ודע כי האמת שגן עדן הוא באמצע העולם והיא נקודת הטבור שהוא ממש אמצע העולם כולו בין בבחינת הישוב ובין בבחינת שאין בו ישוב אך ארץ ישראל היא נקודה האמצעית של הישוב דוקא וגן עדן הוא לצד דרום הישוב באמצע העולם ממש ולכן יש דרך למטה בארץ מן מערת המכפלה לגן עדן כי חברון הוא בדרום ירושלים וכנזכר כל זה בדברי רבינו האר"י זיע"א בעץ חיים שער ציור העולמות פרק א' עיין שם. והשתא לפי דבריו צריך להיות הציור כך [הציור חסר] מפני שגן עדן היא בדרום הישוב וארץ ישראל היא באמצע הישוב ועל כן צריך להבין היטב בסדר מהלך החמה בכל יום כדי שנבין דברי הש"ס כאן דקאמר דְּחַלְפָא אַוַרְדֵּי דְּגַן־עֵדֶן איך הוא הציור בזה.
וראיתי דרך העברה בספר יבקש רצון ביאור על מדרש שוחר טוב במזמור י"ט על פסוק (תהלים יט, ג) יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וכו' ופסוק לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם, וערבו לי הדברים אשר בהם ובדברים הנמצאים בספרים אחרים נוכל להבין המאמר הזה על פי התכונה באופן ישר וברור ובציור נכון ויפה אך אין העת פנוי להאריך בדבר זה פה.
ודע כי חכמי הטבע כולם יְעִידון יַגִּידוּן שהארץ היא כדורי ותלוי על מרכזו באמצע אויר השמים על בלי מה בגזרת א־ל חי ובני אדם יושבים על שטח הכדור מסביב באופן שגם חלק הארץ אשר על עבר השני נוכח השטח והחלק אשר אנחנו יושבים עליה ממול רגלינו גם שמה יש מדרגות מיושבות מבני אדם ועומדים בקומה זקופה כמונו רקיע על ראשם ושמים ממעל להם ורגליהם עַל הָאָרֶץ מִתָּחַת נוכח רגלינו ממש מלבד ערך עשרה מעלות ממעלות השמש בציר הצפוני והדרומי בכדור הארץ מפה ומפה אין בו מדינה ולא ישב אדם שם מרוב הקור על כי רחוקים המה בתכלית מקו השוה של מהלך השמש ותקופתו וחום השמש אינו מגיע לשם וְלִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד אבל שאר הכדור מיושב מסביב מבני אדם וְכָל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה אפילו באזור החם תחת קו המשוה יען כי שם הכין להם הקדוש ברוך הוא ברחמיו מגן משרב שהשמים מכוסה בעבים ברוב הימים גם אידים קרים ולחים שם גם רוחות קרות יפיחו שמה גם הרי שלג הגבוהים שם כל אלה יחד ימעיטו החום וימזגו האויר עד כי טוב לשבת שם וכנזכר כל זה בספר הברית יעוין שם.
ובשער הגמול לרבינו הרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: גן עדן מצוי הוא בעולם הזה במקום ממקומות הארץ וארבעה נהרות יוצאים משם וכל מה שבא בכתוב מפשוטי סדר בראשית (בראשית ב, י) הכל אמת אין מקרא מהם יוצא מידי פשוטו ואנשי המדות עצמן אמרו שגן עדן תחת קו ההשויה שלא יוסיף היום ולא יחסר.
ובספרי הרפואות ליונים הקדמונים וכן בספר אסף היהודי יספרו כי אספלקנות חכם מקדוני וארבעים איש מן החרטומים מלומדי הספרים הלכו הלוך בארץ ועברו מעבר להודו קדמת עדן למצוא קצת עצי הרפואות ועץ החיים למען תגדל תפארתם על כל חכמי הארץ ובבואם אל המקום ההוא ויברק עליהם להט החרב המתהפכת ויתלהטו כולם בשביבי הברק ולא נמלט מהם איש וכו' וכל אלה דברי אמת גלוים ומפורסמים היום וכו' יעוין שם.
ובמקום אחר כתבתי בס"ד שמוכרח לומר דגן עדן אשר בארץ הלזו בנס הוא עומד בארץ הלזו על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא צט.) על ארון וכרובים בנס היו עומדין שמקום הארון והכרובים אינו מן המדה שאינם תופסים מקום בארץ אלא בנס עומדים. וכן הוא בגן עדן המקודש מאד מאד אין תופס מקום בארץ הלזו אלא כולו עומד בנס על הארץ הלזו ולכן הנס הוא גדול ורחב מאד מאד דאמרו רבותינו ז"ל (תענית י.) כל הארץ הלזו היא אחד מששים בגן, אל תתמה איך יצוייר שיהיה כל מקום גן עדן על שטח הארץ מאחר ששטח העליון של הארץ הוא אחד מששים בגן ואין מקום בשטח אשר יכיל אפילו אחד ממאתים חלקים שבו? דכפי האמור מובן הדבר היטב כי באמת אף על פי שהוא עומד בארץ הלזו אינו לוקח מקום מן הארץ אלא בנס הוא עומד באיזה מקום מן הארץ וברוך היודע מקומו אשרי עין ראתה.
והנה לפי דברי רבינו האר"י זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] נראה דגן עדן עומד בשטח שלנו והשתא לפי דברי חכמי הטבע הנזכר לעיל שהארץ היא כדור ומסובב מבני אדם וחלק אמריכא"ן הוא בעבר השני נכח כפות רגלינו ורק בערך עשרה מעלות ממעלות השמש בציר הצפוני והדרומי מפה ומפה אין בו ישוב מחמת הקור כי רחוקים הם מן קו השוה של מהלך השמש וכנזכר לעיל, קשה ליישב דברי הש"ס כאן לפי דבריהם.
ולפי מה שנסתכלתי לעשות ישוב לזה מה שכתב בספר יבקש רצון הנזכר לעיל וספרים אחרים הנה כעת אין לי פנאי להתבונן ולדבר בזה אך אני אומר מילתא פסיקתא בכל דבר אשר ישפטו חכמי התכונה והטבע האחרונים אף על פי שהם השכילו בכמה דברים אשר לא השיגו חכמיהם הראשונים עם כל זה עודם הם נבוכים בחכמתם ושוגים הם בכמה דברים, יען כי כל דבריהם בנויים על פי השערת השכל ועושים מדה ומשקל לכל מקומות ולכל דברים אשר לא ראו בעיניהם על פי ההשערה והגם דהשערה זו מביאים לה הוכחות וראיות ממידות ושיעורים אשר ימודו וישערו בְּכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים בדברים אשר רואין אותם בעיניהם, עם כל זה יש פתחון פה לדבר ולומר 'לא ראי זה כראי זה' ושמא זה כך וכך נמצא בו וכך וכך ישתנה טבעו ולא שייכה ביה השערה שאתה משער בו ממה שאתה רואה לפניך כי באמת כיוצא בזה קרה לפלוסופים הראשונים וחכמי הטבע והתכונה הראשונים ואפשר כי יבואו ימים אשר חכמי הטבע והתכונה עצמם יוסיפו חכמה יותר או יפלא להם בחוש דברים אשר עדיין לא נגלו ואז מחמת זה הם עצמן יבואו לסתור כל ראיות אלו שיש ביד חכמי הטבע והתכונה אשר על פיהם גוזרין ושופטין בדברים אשר סוברין עתה ואז החדשים יבואו לסתור וישפטו באופנים אחרים.
וכבר נודע בענין כובד האויר ומשקל הרוח אשר היו הפלוסופים כולם מכחישים דבר זה ומשחקים על האומר שיש לאויר כובד ומשקל לרוח ופערו פיהם לבלי חק על הכתוב באיוב בזה ועל מה שאמרו בדברי חכמים, וראשית הוכחתם היתה ממה שחלל העולם מלא אויר ואין האדם מרגיש בכובדו ואחר כך הם והם עמד השטן בהם והלעיגו על המכחישים והכריחו שיש לאויר כובד ומשקל אחר שעשו כלי שבהם מגרשים ומריקים האויר מן הכלי ושקלו אותו קודם הרקתו ואחר הרקתו ומצאו שיש לאויר כובד ומשקל וזה אחר שראו בעיניהם, בעל כרחו הוצרכו להודות! ועל מה שאין האדם מרגיש בכובד האויר מצאו טעם נכון.
על כן אין ראוי לסמוך על כל אשר גוזרין חכמי הטבע והתכונה בדבר ומקום אשר לא ראו בעיניהם אלא רק גוזרין בו בהשערת שכלם מכח דברים שרואין בחוש ומה שהגידו חכמים ז"ל בתלמוד ומדרשים על קצת מענייני הטבע והתכונה ודאי הם אמת וצדק אך הם קצרו הרבה בדבריהם והגידו הדברים ברמז דק אשר לא נוכל להבין כונתם ממחסור הקדמות השייכים לדברים ולא נשאר לנו אלא רק לצפות לביאת מורה צדק ויורה לנו האמת בכל דבר ודבר אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת (דברים ה, ז).

ע"ב רשב"ם ד"ה מימרא בעי. בתמי' הא אפי' ברשות מוכר קני לו כליו של לוקח. ונ"ל ליישב מה שמקשים העולם. דהא הגמרא (דף פו ע"א) משני שם דרב ושמואל איירי באמר לי' זיל קני. והא זה האיבעי' כליו דלוקח ברשות מוכר.
ועוד צריכים לדקדק מה בעי הגמרא אם קבל' מיניה או לא, הא בודאי קבל' מיני' משום קושית רב אסי מדד לתוך קופתו מימרא בעי.
ועוד בל"ז הו"ל להקשות מכח מתני' מדד ולא משך לא קנה, מאי לאו בסמטא.
ועוד מאי בעי בזה דמקשה עוד פעם ממתני'. ורוצה להוכיח דר' יוחנן איירי בסמטא הא בלא"ה מוכח, מבר ה"נ מסתברא.
ועוד צריכי' לבאר פי' רשב"ם דפי' על ת"ש ממתני'. קושי' לרב אסי ומשום הכי לא קבלה. דאמאי משני בלישנא. הו"ל לפרש. וש"מ נמי דלא קבלה.
ועוד באיזה סברא קמיפלגי ר"ז ור"א, וי"ל חדא בירך חברתה, דהנה מוכרח דע"כ דר"א ל"ל דרב פפא. אלא סברי דר"י איירי אפילו ברשות הרבים ממש. דאלת"ה הו"ל לאשמעינן רבותא טפי. אפילו מדד קנה בסמטא. אלא ודאי איירי אליבא דר"א ברשות הרבים ממש וזהו רבותא טפי ע"ש.
אך קשה לי על פי' רשב"ם דא"כ דאפי' ברשות הרבים קנה כליו של לוקח מכש"כ ברשות מוכר כמ"ש תוס' ד"ה כליו של לוקח וכו', וא"כ צריכים לומר דלדידי' באמת ליכא איבעי' כלל, והאיבעי' הוא אליבא דר"ז, וא"כ קושי' מהוכחת תוס' דע"כ צ"ל דר"י גופא הי' מסופק בכליו דלוקח ברשות מוכר, מדמשני ר"י אהא דתנן זרקו לתוך חיקה. מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה, ובזה מוכח דהוא עצמו מסופק הי'. וי"ל דתוס' גיטין (דף ע"ח) משני תירוץ אחר על האי קושי' משום דלרחקנה קאתי ל"ק. אבל בעלמא יכול לומר דפשיטא ליה דקני כליו של לוקח ברשות מוכר. ועפ"ז נוכל לומר בהאי סברא דקמיפלגי ר"ז ור"א, והשתא שפיר קאמר מדד לתוך קופתו. מימרא בעי דאפילו ברשות מוכר קנה כליו של לוקח משום דמשמע לי' דר"י איירי אפילו ברה"ר ממש כדמשמע בפשוטא. ומכש"כ בכליו של לוקח ברשות מוכר דקנה. והא דמשני ר"י מקום קלתה קנוי לה. היינו משום דלרחוקה קאתי, וזהו כוונת הרשב"ם דאפילו ברשות מוכר קנה משום דלדידי' לא איירי באמר לי' זיל קני. אבל לר"ז הי' לפניו נמי אידך דר"י דכליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות. יש לו רשות קנה, אבל ברה"ר לא קנה. וא"כ מוכח נמי מהך דר"י דגיטין דמשני מקום קלתה קנוי לה. דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קני. משום דלדידי' לא מוכח הך סברא כיון דלרחוקה קאתי. וכיון דרה"ר לא קנה. יכול לומר דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה וא"כ לדידי' ל"ק כלל מימרא בעי. דיכול לומר דקושית העולם לפני תירוץ דרב ושמואל איירי באומר זיל קני, וא"כ שפיר בעי קבלה מיני' או לא. משום דלדידי' לא מתחיל קושית ר"א מימרא בעי, והא נמי שפיר דפריך עוד ממתני' לר"א משום מכח הנ"מ לא קשה כלל לר"א משום די"ל הא דאמר ר"י מדד והניח על גבי סמטא לא קנה. איירי בכליו של מוכר ולא הניח על גבי סימטא. והא דאר"י קנוי מיירי בהניח על גבי סימטא. אבל ממתני' פריך שפיר.
ועפ"ז יהי' מתורץ קושית תוס', וא"ת דילמא בכליו של מוכר איירי. דהנה ע' בת"ח שכ' על קושית תוס' אך סיפא דקתני ואם הי' פיקח שוכר את מקומו איירי נמי בכליו של מוכר. וא"כ הי' יכול לפשוט האיבעי' דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה. וא"כ ממילא איפשוט נמי דכליו של לוקח קנה ברשות מוכר דזה בזה תלי' כמו שכ' הר"י ז"ל דכיון דחזינן דרשות הוא עיקר, וע"ש בתירוצו שכ' דסיפא היא מלתא באנפי נפשי' ולא איירי בכליו של מוכר. וזה אין לו הבנה דהא מקשה מסיפא ואי ברשות הרבים ממאן אגר. משום דס"ל דסיפא הוי ודאי דומי' דרישא רק י"ל דאין זה קושיא. די"ל דלמא לר"א באמת הא ליכא איבעי' כלל דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה. והאיבעי' הוא אליבא דר"ז. אבל לפי דברינו הנ"ל הוי שפיר משום כיון דפריך דאי מדד לתוך קופתו מימרא בעי הא אפילו גם ברשות מוכר קנה. וא"כ ממילא מוכרח נמי דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה. וא"כ לא יוכל לשנוי' בכליו של מוכר איירי. א"כ דסיפא דקתני ואם היה פיקח איירי נמי בכליו של מוכר וש"מ. וזהו כיון המקשן שהמתין עד השתא ליפרוך ממתני' משום בל"ז היה יכול לומר דאיירי בכליו של מוכר. ובאמת ס"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה. אבל השתא מכח תשובתו מימרא בעי. מקשה שפיר. ובזה צדקו דברי הרשב"ם ומש"ה לא קבלה, פי' דקשה לר"א ממתני'. וצ"ל כנ"ל דאיירי בכליו של מוכר. דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה. וא"כ שמעי' מיני' דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה. או דלדידי' נמי הוא ספק. ומש"ה לא קבלה. ממילא כיון דסלקה מיני' קושית ר"א מימרא בעי. משום הא דאמר רב ושמואל אפילו רשות מוכר קנה איירי באומר זיל קני'. וע':
הרי"ף בסוף מסכתא כתב אהא דר"ה דש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני. דמיירי במע"פ והקשה עלי' המאור הא מע"פ אינו טורף מלקוחות. ולכאורה לק"מ למ"ש הר"י מיגש בפ' י"נ (דף קלג) דא"ר שם השתא ירושה דאורייתא אלמנה ניזונית מהם. מתנת שכ"מ דרבנן מכ"ש. וכ' הר"י מיגש דמיניה יש ללמוד דמע"פ גובה ממתנת שכ"מ דמתנת שכ"מ הוי רק כמו ירושה. וכן מבואר דעת תוס' בפ' נערה. וא"כ ה"נ בשכ"מ שהקדיש הוי כמו מתנת שכ"מ. דהקדש הוא כמו מתנה. וכמו שמבואר בתוס' בסוגיין. ומש"ה מע"פ גובה.
וצ"ל דקושית הרז"ה ע"כ ר"ה מיירי בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו. היינו שבשעת הקדש הוי בריא רק שהוא שכ"מ כשאמר מנה לפלוני בידי, וכץ הוכיח התוס' מדמסקנא בפ' י"נ באיבעי' דלא איפשטא בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו אם עמד חוזר או לא ע"ש. ולא פשטי' מדר"ה דאינו חוזר מדלא קאמר דנאמן במגו, אע"כ דר"ה מיירי שהקדיש כל נכסיו כשהוא בריא. וא"כ שפיר הקשה המאור על הרי"ף.
אמנם י"ל דהרי"ף מיירי כפי המסקנא. דאיבעי' לא איפשטא אם עמד חוזר או לא. והדין מספיקא לא הדר וכדעת הרא"ש שם דא"י לבטל הדיבור מספיקא. וא"כ לדינא לא הוי מגו ושפיר מיירי ר"ה שהקדיש כשהוא ש"מ. דהש"ס לא רצה לפשוט האיבעי' דהיה אפשר לומר שהקדיש כשהוא בריא ובאמת במלוה בשטר. אבל לפי האמת מיירי הרי"ף שהקדיש כשהוא שכ"מ ומש"ה מע"פ גובה ממנו:
אולם לכאורה ג"ז ליתא דהראוי להיות מן הדין דמע"פ אינו גובה כיון דהספק בהש"ס דלגבי הקדש גמר ומקני נפשי' מחיים. וא"כ ממילא באותו צד לא הוי כמתנת שכ"מ ומע"פ אינו גובה ממנו. ולזה י"ל דדוקא הוא אינו חוזר מספיקא וכסברת הרא"ש כיון דרוצה לבטלה. מחנה א"י לבטל מספק. אבל הבע"ח כשרוצה לטרוף אינו בא בטענה ביטול מתנה. רק שהספק באיזה אופן היא המתנה. וכיון שזה היה לי' שעבוד בודאי. רק אם הוא מתנת בריא נפקע שעבודו. וא"י מספק לבטל שעבוד' ומע"פ גובה ממנו. ודו"ק: