בבא בתרא פה ע"א

דף פה - א

כליו ^[1] של אדם קונה לו, בסימטא ובכל מקום, אפילו ברשות מוכר, חוץ מרשות הרבים או רשות של אדם שלישי ^[2], שם אין כליו קונה לו, אפילו אם אמר לו המוכר בפירוש: יקנה לך כליך.

ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו: כליו של אדם קונה לו בכל מקום, אפילו ברשות הרבים.

אמר, פירש, רב פפא: לא פליגי, אין כאן מחלוקת בין רב ושמואל לבין רבי יוחנן וריש לקיש.

כאן, רב ושמואל שאמרו: חוץ מרשות הרבים, דיברו ברשות הרבים ממש, וברשות הרבים ממש, לכולי עלמא אין כליו של אדם קונה לו. ^[3]

כאן, רבי יוחנן וריש לקיש שאמרו: אפילו ברשות הרבים, דיברו בסימטא, ובסימטא, לכולי עלמא כליו של אדם קונה לו. ^[4] ואם תתמה: אמאי קרו לה רבי יוחנן וריש לקיש בשם "רשות הרבים"!?

תשובתך: היות שאין היא "רשות היחיד"

ממש. על כן יש מקום לקרוא לסימטא בשם "רשות הרבים". ^[5]

ומוסיפה הגמרא: הכי נמי מסתברא, ^[6] כדברי רב פפא, שברשות הרבים ממש לא אמר רבי יוחנן שכליו של אדם קונה לו.

דהא אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כליו של אדם קונה לו, בכל מקום שיש לו רשות להניחו. ^[7]

משמע, דוקא במקום שיש לו רשות להניחו, אין, אכן כליו קונה לו, אבל אם אין לו רשות להניח את כליו שם, לא, אין כליו קונה לו, שמע מינה: ברשות הרבים ממש מודים רבי יוחנן וריש לקיש שאין כליו קונה לו, שהרי אין לו רשות להניח את כליו שם. ^[8]

ומקשינן: תא שמע מברייתא דאף ברשות הרבים ממש כליו של אדם קונה לו: ארבע מדות, ארבעה דינים חלוקים ^[9] נאמרו במוכרין לעניין קניין בכלים:

אדם שמשאיל כלי מדידה למוכר על מנת למדוד בו עבור הלוקח, דעתו היא שעד כלות מעשה המדידה של המוכר, יהיה הכלי שאול למוכר, ^[10] ומיד כאשר תסתיים המדידה יהיה הכלי שאול ללוקח, עד שיצניע את מקחו או יעבירנו לכליו. ^[11] כאשר המוכר מודד את הפירות עבור הלוקח, הדין הוא כך: עד שלא נתמלאה המדה [כלי המדידה], כל עוד עוסק המוכר במדידה, הרי המדה ברשותו של מוכר, ועדיין לא קנה הלוקח. ^[12]

משנתמלאה המדה, ואין המוכר עוסק במדידה, הרי המדה ברשותו של לוקח ליטול בה את מקחו, והלוקח קנה את הפירות, כאילו היתה המדה כליו של לוקח ממש.

במה דברים אמורים, במדה שאינה של שניהן, אלא של אדם שלישי, שהשאיל להם את כליו.

אבל אם היתה מדה של אחד מהן, של הלוקח, או של המוכר ^[13] - ראשון ראשון קנה בעל המדה.

אם המדה של הלוקח, הרי הוא קונה "ראשון ראשון", כלומר כל משהו ומשהו שנכנס לכלי - קנאו הלוקח ואף שלא נתמלאה המדה, והמוכר עסוק עדיין במדידה, מכל מקום קנה הלוקח, היות והכלי שלו מתחילה, וכליו של אדם קונה לו.

ואם המדה של מוכר, לא קנה הלוקח, אף על פי שנתמלאה המדה, והרי הפירות ברשותו של מוכר לעולם, עד שימשוך הלוקח.

ובמה דברים אמורים, ברשות הרבים ובחצר [או בחצר] שאינה של שניהם, אלא של אדם שלישי שלא נתן להם רשות למדוד שם. ^[14]

עד כאן הדין הראשון והשני של הברייתא:

א. במדה שאינה של שניהם ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם - משנתמלאה המדה קנה הלוקח.

ב. במדה של אחד מהם, ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם - ראשון ראשון קנה.

והדין השלישי:

אבל אם מדד המוכר ללוקח ברשות מוכר, לא קנה הלוקח ^[15] עד שיגביהנה, ויקנה את הפירות בקניין "הגבהה", או עד שיוציאנה מרשותו של מוכר לרשותו של לוקח או לסימ טא.

והדין הרביעי:

ואם מדד המוכר ללוקח ברשותו של לוקח, כיון שקיבל עליו המוכר, שנתרצה במקח ואמר לו: כל פירות אלו קנויים לך, בכך וכך כל סאה, קנה הלוקח מיד, אף בלא מדידה. ^[16]

ועוד מוסיפה הברייתא: ^[17] אם מדד המוכר ללוקח ברשותו של הלה [אותו אדם] שהיו הפירות מופקדים אצלו, לא קנה הלוקח, עד שיקבל עליו הנפקד לייחד ללוקח רשות לקנות את הפירות, ^[18] או עד שישכור הלוקח את מקומן של הפירות, ויקנה אותם ב"קניין חצר". ^{[19] [20]}

עתה חוזרת הגמרא אל הנידון אם כליו של אדם קונה לו ברשות הרבים: הרי קתני מיהא [על כל פנים שנינו] בברייתא: אם היתה מדה של אחד מהן, ראשון ראשון קנה, ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהן.

לא פליגי כאן ברה"ר. כולהו מודי דאם מדד לו בכליו של לוקח ברה"ר דלא קנה לו כליו. וכולהו מודי דאם מדד לו בכליו בסמטא דקנה. והא דקאמר רב ושמואל חוץ מרה"ר ממש קאמרי הא בסמטא קנה והא דקאמר ר' יוחנן וריש לקיש ברה"ר לא רה"ר ממש קאמרי אלא בסמטא ואמאי קרו ליה רה"ר לפי שאינה רה"י דאינה מוקפת מחיצה. ה"נ מסתברא דבסמטא מיירי דאמר ר' אבהו וכו'. והאי דקאמר ליה ר' זירא לר' אסי שמא לא שמע רבי וכו'. משום דס"ל לר' זירא כר' אבהו ^א)ר"ל דס"ל כר' אבהו דאפי' בסימטא בעינן כליו דוקא. אמר ר' יוחנן ור' אסי אמר אפי' בלא כליו ס"ל לר' יוחנן דבסמטא קנה:

עד שלא נתמלאה מדה כולה למוכר. דהמוכר יכול לחזור בו:

ומשנתמלאה מדה ללוקח. הרי הוא ברשות לוקח ואם רצה קנה:

בד"א דעד שלא נתמלאה למוכר שמדד לו במדה שאינה של שניהן. אלא ששאלוה אבל אם היתה מדה של אחד מהן של לוקח ראשון ראשון שמדד לתוכו קנה הלוקח. בד"א דקנה ראשון ראשון ברה"ר ובחצר ^ב)נראה דצ"ל ברה"ר ובחצר שאינה של שניהם ולקמן מפרש דרה"ר דקאמר היינו בסימטא. מפרש לקמן בסמטא. וזו מדה אחת. ומדה ב' אם ברשות מוכר מדד לו במדת לוקח לא קנה עד שיגביה דהגבהה קונה בכל מקום או עד שיוציא מרשותו כגון דשוכר את מקומו:

ואם ברשות לוקח הן. שהיו מופקדין בידו כיון שקבל עליו מוכר למכרן לו אע"פ שלא מדד לו עדיין קנה לו לוקח רשותו וזו מדה ג'. מדה ד' אם היו הפירות ברשות הלה המופקדין אצלו. כלומר שהיו מופקדין ביד אחר ולא ביד לוקח לא קנה הלוקח עד שיקבל עליו זה המופקד שישאיל לו ללוקח מקום שהפירות מונחין שם או עד שישכור את מקומו של מופקד שהפירות שם:

ארבע מדות במוכרין. כתב הרב ר' שמואל ז"ל לאו ד' רשויות קתני. דהא רשות מוכ' ורשות הלה המופקדין אצלו א' הן דגבי מוכ' נמי שייך למימר קבלה ושכירות הוצאה והגבהה כדאמרינן גבי הלה המופקדין אצלו דהא קתני שכירות במתני' גבי מוכ' כדאוקימנ' לעיל ואי ברשות בעלי' היא ישכו' את מקומו הילכך ד' דינין חלוקין קתני.
ואיכא למידק, אם כדברי הרב ז"ל ליערבינהו וליתנינהו ואף על פי שהרב טרח לפרק קושיא זו אינו מספיק ואכתי איכא למרמא עליה מהא דגרסינן במסכת עירובין (ע"ט ב') ומזכה להן ע"י בנו ובתו שמע מינה שאף על פי שקבל עליו המוכר לא קנה לוקח אלא בשכירות. וכן בדין דחצרו כידו וכי המוכר כלי לחברו והוא בידו של מוכר משקבל עליו מוכר קנאו לוקח ומשנה שלימה שנינו נתקבלו שכר זה מזה ותמהני שהרי שנינו בפ"ק דקדושין (כ"ו א') נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזק' אלמא בעינן שיזכה בקרקע בכסף ואח"כ קונה מטלטלין. ואם לאו לא קנה ואפי' צבורין בתוכה ורשות הלה המופקדין אצלו שאני שאם היו בידו ואמר לו זכה לפלוני זוכהלו שזכין לו לאדם וחצרו נמי זוכה לו.
ולפי מקצת נוסחאות שכתוב בהן ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנו או יוציאנו מרשותו ברשות הלה המופקדין אצלו עד שיגביהנו או יוציאנו ברשותו כמו שכתב בהלכות רבינו הגדול ז"ל הכי נמי פירושן דהוצאה מרשותו של מוכר היא הוצאה גמור והוצאה מרשות הלה המופקדין אצלו הוא משיקבל עליו הלה שמכיון שקבל עליו יצאו מרשות מוכר.
ולפי זה יש לפרש דארבע רשויות קתני שדיניהן חלוקין זה מזה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת ללוקח ואם היתה מדה של אחד מהם פי' של לוקח או של ראשון ראשון קנה וברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח וברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו או שישכור את מקומו ובזו יש לך לומר דמשום הכי לא קתני שכירות מקום גבי מוכר שאין דרך מוכר לשכור את מקומו וברשות הלה המופקדין אצלו כיון שקבל עליו או ישכור את מקומו. ויש לפ' דארבע דינין הם ולא יותר שדין ראשון ראשון קנה ומשנתמלאת המדה ללוקח אחד הוא משנתמלאת המדה נעשית של לוקח וקונה לו.
וא"ת השתא דקא סלק' דעתך מאי חצר שאינה של שניהם שאינה של אחד מהם ואין להם רשות בה כלל היינו רשות הלה המופקדין אצלו לא תטעי בהא דחצר שאינה של שניהם שהניח שם מוכר פירותיו שלא ברשות ואין בעל החצר תופס אותם פירות ברשותו של מוכר או חצר שאינה משתמרת לבעלים שאינה קונה ויד שניהם שוה בחצר אבל רשות הלה המופקדין אצלו תפוס להו מכח מוכר וכאלו הם מונחין בביתו של מוכר דמי שיד נפקד שלו כידו הוא.

והא דאמרינן דברשות הלה המופקדין אצלו כיון שקבל עליו או ששכר את מקומו קנה. איכא דק"ל עלה כיון דק"ל תן כזכה כדאית' בפ"ק דגיטין (יא,ב) למה הצריכו חכמים מעמד שלשתן כיון דתן כזכה מכיון שאמר תן אותו מנה לפלוני וקבל עליו קנאו וזו הקושיא לדברי מי שאמר במסכת גיטין כי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא דאי במלוה אמר ודאי צריך מעמד שלשתן דהא ליתיה שיזכה לו.
ויש שהשיבו בזו השאלה דכי בעינן מעמד שלשתן הני מילי בשאין הנפקד רוצה לזכות לו שלא קבל עליו דלא קני וכי א"ל במעמד שלשתן אפילו בעל כרחו וסייעו זה ממעשה דאיסור גיורא דבפ' מי שמת, דאמר רבא אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אתינ' משמע דאי הוה התם על כרחיה דרב' הוה מקני להו במעמד שלשתן וליכא מהא ראיה דהתם מאי דהוה עביד קאמר ולמה ילך ולא יקבל עליו, ועוד דאי אזיל כסיפה ליה מלתא.
ואחרים השיבו ואמרו דלא אמרינן תן כזכה אלא בדבר שמוציאו מתחת ידו ונותנו לזה ליתנו לפלוני מפני שהוא כמזכה לו על יד זה אבל אם היה הדבר מופקד ביד הלה ועכשיו הוא אומר לו ליתנו לפלוני אין אומר בזה כזכה וצריך למעמד שלשתן ויש להם ראיות על זה כפי דעתם. ואם תאמר למה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן הרי יכולין לומר זכה. לאו מלתא היא דלאו כולהו אינשי גמירי לומר כן ועוד אנן דינא קאמרינן שאע"פ שלא אמר זכה קנה.
וא"צ לדברים הללו, שמי שאומר מסתברא מלתיה דרב בפקדון הוה מוקי לה בפקדון דליתיה ברשותיה דנפקד כגון פרה שבאגם וכיוצ' בה או שהוא בחצר שאינה משתמרת שאינה קונה לו שאע"פ שקבל עליו ואמר לו זכה בפי' לא קנה ומיהו מדין מעמד שלשתן קונה שאינו דומה למלוה כיון שישנו בעין. ועוד י"ל דרבה דאמר מסתברא מלתיה דרב בפקדון לא סבירא ליה כל האומר תנו כאומר זכו במתנה. אבל כתבתי סברות הללו מפני שאפשר שהן אמת ובמקומן צריכות תלמוד.

יש לו רשות להניחו אין, אין לו רשות להניחו לא. והכי קיימא לן. ומינה דמדד והניח על גבי סימטא לא קנה, ומסתברא לי, דוקא בשלא קדם לוקח ועמד שם בסימטא, הא קדם לוקח למוכר זכה בארבע אמות, וקונין לו אפילו במציאה שאין שם דעת אחרת מקנה, כל שכן במכר שיש דעת אחרת מקנה. ואם תאמר אם כן למה לא העמידו ההיא דר' אסי וההיא דר' יעקב תרוויהו על גבי קרקע, וכאן שקדם הלוקח למוכר וכאן שקדם מוכר ללוקח. הא ליתא, דר' אסי מיסבר סבר דסימטא וחצר השותפין זוכין הן ללוקח כל שמדד מוכר והניח על גבי קרקע, ואם אתה בא להעמיד ההיא דר' אסי בקדם לא הועלנו כלום להעמיד דברי ר' אסי. כנ"ל.
וקשיא לי אשמעתין, דהכא אסיקנא דבסמטא וחצר השותפין במודד על גבי קרקע לא קנה, ואלו בפרק [קמא] דקידושין (ה, ב) בעי רב ביבי בסלע של שניהם מהו, וסלקא בתיקו, ואמאי לא פשטא מהא דאינה מקודשת. ולא עוד אלא שהפוסקים פסקו שם דמקודשת מספק וכאן פסקו בהדיא דלא קנה. וצריך עיון.

ארבע מדות במוכרין. פירש ר"ש ז"ל דלא רשויות קתני אלא דיני קניות קתני. דארבע רשויות מה הן רשות הרבים, רשות מוכר, רשות לוקח, רשות הלה המופקדין אצלו. ואי אפשר, דרשות מוכר ורשות הלה המופקדין אצלו אחת הן, דכל ששייך בזה שייך בזה, רשות הלה ישנו בהגבהה והוצאה בשכירות מקום ובקבלה, וארבעתן ישנן גם ברשות מוכר, הגבהה והוצאה היא תניא הכא ברשות מוכר, לא קנה עד שיגביהנה או יוציאנה מרשותו, ושכירות מקום הא תני' במתני' ואם היה פקח שוכר את מקומו, ופרישנא ואי רשות בעלים היא שוכר את מקומו, וכן נמי קבלה שיביא בחצירו של מוכר, וכיון שכן אין כאן אלא שלש רשויות. אלא ארבעה דינין קאמר שהן חלוקין זה מזה, ואלו הן, מדה שאינה של שניהם ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם דאמרינן עד שלא נתמלאת המדה למוכר ומשנתמלאת ללוקח הרי אחד, והשני אם היתה מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה, והשלישית רשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה, הרביעית רשות מוכר ורשות נפקד דקא מפרש בהו הגבהה והוצאה ושכירת מקום וקבלה. ומה שכתב הרב ז"ל דרשות מוכר ורשות נפקד דין אחד יש להן, דאפילו ברשות מוכר שייכא נמי קבלה, אינו, דרשות נפקד שייך ביה קבלה, דכל שקבל עליו זכה בפירות ללוקח, דחצרו כידו וכשם שזוכה בידו ללוקח כשיזכה לו על ידו המוכר כך זכתה לו חצירו, אבל מוכר אי איפשר לו לזכות בשלו ללוקח, והוא הדין לחצירו, אלא אם כן הקנה לו חצרו בכסף בשטר ובחזקה, וכמו ששנינו (קדושין כו, א) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה, ותנן (בתרומות) [במעשר שני פ"ה מ"ט] מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה, עמד ר"ג ואמר עישור שאני עתיד למוד וכו', ונתקבלו שכר זה מזה, ומה שאמרו גבי גט מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה, לאו שהקרקע קנוי לה לקנות לה קא אמר, אלא להעמיד שם קלתה, שאינו מקפיד עליו, ולפיכך אינו מעכב עליו הכלי מלקנות לה, וכדאמרינן מאי טעמא דרבי יוחנן לפי שאינו מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה. והא דאמרינן לקמן דאמר ליה זיל קני, הכי קאמר, זיל קני בכליך, שאיני מקפיד על עמידתו שם. ותדע לך, דההיא אדרב ושמואל דאמרי כליו של אדם קונה לו בכל מקום אמר רב אשי דהתם בדאמר ליה זיל קני. וכענין שאמר רבי יוחנן כי כליו של אדם כל מקום שיש לו רשות להניחו קנה, כלומר שאין הרשות מעכב (במיד) [עמידת] הכלי, וארבע רשויות ודאי קתני.

אם היתה מדה של אחד מהם. פירוש, מיוחד לאחד מהם, כלומר, מן הלוקח.

הראשון ראשון קנה. ואוקימנא לה לקמן דוקא בשיש שנתות במדה וכשאמר לו כל שנת ושנת בכך וכך, ואפילו הכי במדה של סרסור, דהיינו הך קמייתא, לא קנה עד שתתמלא, לפי שאינו משאילה ללוקח עד שתתמלא, כל שמכר לו המוכר ללוקח מלא המדה. אבל אם לא מכר לו אלא עד אחד מן השנתות קנה לוקח כל שנתמלאת עד אותו שנת.

גירסת הספרים: במה דברים אמורים ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם. וכתב מורי הרב ז"ל שאין גרמא זו נכונה, דהא למאי דקא סלקא דעתא השתא, ברשות הרבים דקתני היינו רשות הרבים ממש, אם כן מאי אתא למעוטי, דאי ברשות הרבים ממש קנה דכל שכן ברשות מוכר דאית ליה טפי רשות להניח כליו שם. ותדע לך, דהא לבתר דאמרינן דמאי רשות הרבים סימטא אבל ברשות הרבים ממש לא קנה, איבעיא לן כליו של לוקח ברשות מוכר מאי, אם כן למאי דקא סלקא דעתא השתא בכולהו רשויות קני, ומאי במה דבאים אמורים דלמעוטי מאי. וגירסת ספרי ספרד ספרד יפה ממנה, דלא גרסא במה דברים אמורים, אלא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, ואזיל ומני ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, ולמאי דקא סלקא דעתא השתא לא למעוטי אלא לאשמועינן דבהני קני וכל שכן בסימטא ובחצר של שותפין ובחצר של מוכר.

גירסת הספרים: ברשות הלה המופקדין אצלו עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשותו. ואם לפי גירסתו מאי איכא ברשות המוכר לרשות הנפקד. י"ל דהאי שיוציאנה מרשותו דקתני ברשות נפקד, לא שיוציאנה ממש מאותו רשות ממש לרשות אחרת קאמר, וכדקאמר ברשות מוכר, אלא שיוציאנה מרשותו של מוכר כלומר, שישכור את מקומו מן הנפקד או שיקבל עליו לזכות חצרו בשבילו ושיוציא מרשות המוכר שהנפקד תופש בה בשבילו. ור"ש גריס עד שיקבל עליו הלה או עד שישכור את מקומו. ואין צורך, דדא ודא אחת הן. ואני תמה לדברי הרב ז"ל שעושה רשות מוכר ורשות נפקד אחד לדיניהם, למה לא מנה ברשות מוכר עד שישכור או עד שיקבל עליו מוכר. אבל הפירוש השני שכתבתי ניחא, דקבלה לא שייכא במוכר, אלא שכירות מקום. אלא שעדיין קשיא לי, דבכולי עלמא הוה ליה לממני שכירות מקום ברשות מוכר, ואיפשר לומר דיוציאנה מרשות כולל אפילו שוכר את מקומו, כמו שכתבתי. וגירסת הרב ז"ל נכונה בעיני יותר, שמוסיף קנייה ברשות הלה המופקדין אצלו, דהיינו עד שיקבל עליו, דאינה ברשות מוכר. וגירסתו נכונה ולא כפירושו. כנ"ל.

מדקתני עד שיקבל עליו הלה. דאלמא קנה הלוקח מיד, דקדק רבינו תם ז"ל אם כן למאן דאמר (גיטין יג, ב) דמעמד שלשתן דוקא בפקדון אבל לא במלוה, למה לי מעמד שלשתן, והא קיימא לן דתן כזכה, וכיון שקבל עליו הלה קנה, ואף על פי שאמר לו בינו לבינו, ולפיכך כתב הוא ז"ל, דמכאן למדנו דמעמד שלשתן אפילו בעל כרחו דנפקד קנה, דאי שלא במעמד שלשתן לא קנה עד שיקבל עליו הלה, ובמעמד שלשתן קנה בין ירצה ויקבל בין לא ירצה. וממנה אתה דן לדידן דקיימא לן דאמר רב אפילו במלוה. ועוד מביאין ראיה מדרבא דאמר (לקמן בבא בתרא קמט, א) אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא, דאלמא אי אזיל קני ואפילו בעל כרחו. וי"ל דלאו ראיה היא דא, מההיא דמאן דאמר דלא אמרה רב אלא בפקדון, נפקא מינה בדקיימא באגם, ואי נמי בחצר שאינה משתמרת, דאי משום תן כזכה וכי הא דתניא הכא כיון שקבל עליו הלה קנה, התם לא קנה, דמאן קני ליה, לפיכך איצטריכינן למעמד שלשתן, ואי מההיא דרבא איכא למימר דהכי קאמר, לא אזילנא כדי שלא אתבייש להתרצות לו, ואי נמי בדיני קניות קא מני ואזיל, אי בהא לא קני ואי בהא לא קני ואי במעמד שלשתן לא קני דלא אזילנא. ואלא מיהו הא דקא מתרצי דההיא דלא אמרה אלא בפקדון דמיירי כגון דקאי פקדון באגם, לא ניחא לי, דאם איתא היכא קני למאן דסבירא ליה דבפקדון בלחוד קא אמרה רב, דהא מאן דאמר הכי לא אמר אלא משם דסבירא ליה דמעמד שלתן דינא הוא, ובפקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיא, מה שאין כן במלוה, ואם איתא אפילו פקדון בדאיתיה באגם אי נמי בחצר שאינה משתמרת מדינא במאי קני. ובפרק קמא דגיטין כתבתי יתר מזה.

כליו של אדם קונה לו בסימטא כמו שביארנו אבל אינו קונה לו לא ברשות הרבים ולא ברשות מוכר שאין כליו קונה אלא במקום שיש לו רשות להניחו שם ומ"מ אין רשות הרבים ורשות מוכר שוים בו שרשות הרבים אפילו אמר לו המוכר וקנה לך בזו לא קנה אבל ברשות מוכר דוקא בסתם אבל במפרש שאמר לו בפירוש שיקנה לו כליו א"כ שהוא ברשותו קנה שהרי נעשה כמשאיל לו מקום:

כליו של מוכר אף ברשות לוקח גדולי הפוסקים כתבו שלא קנה בסתם אא"כ אמר לו קני וגדולי המפרשים חולקין לומר שקנה שהכל הולך אחר הרשות ומ"מ נראין דברי הראשונים ואף גדולי המפרשים חזרו וכתבוה כן בהגהותיהם הא בסימטא ובדומה לה דברי הכל שלא קנה:

היתה המדה של סרסור או של אחר שהשאילה לשניהם והיתה המדידה בסימטא או בחצר של שניהם עד שלא נתמלאת המדה עומדת ברשות המוכר ואם הוקר חוזר נתמלאת המדה קם לו ברשות לוקח כך היא כונת הסרסור או המשאיל להיות המדה קנויה למוכר עד שימדוד וללוקח משמדד עד שיצניע פירותיו למקום המוצנע ואם כן עד שלא נתמלא נמצא כליו של מוכר שאינו קונה וכן הדין בה אף ברשות לוקח לדעת גדולי הפוסקים משנתמלאה נעשה כליו של לוקח שקונה בסימטא:

היתה מדה של אחד מהם אם של מוכר לא קנה בסימטא לדברי הכל ואף ברשות לוקח לדעת גדולי הפוסקים אע"פ שנתמלאה אם של לוקח ובסימטא קנה אע"פ שלא נתמלאה ומ"מ דוקא שהיו בה שנתות לכל קב וקב וכיוצא בזה ואמר לו סאה בשש מעין קב קב במעה שכל קב וקב מכר בפני עצמו ומשהגיע לשנת ראשון קנה עד תחומו וכשהגיע לשני קנה עד תחומו שכל שנת מהם כמדה בפני עצמה וכמי שאמר לו כל שנת בכך וכך על דרך כור בשלשים סאה בסלע אבל כל שאין שם שנתות לא קנה עד שתתמלא שכל המדה מכר אחד הוא ויכול לחזור עד שיתמלא כל המכר כדין כור בשלשים האמור למטה ואפילו בהגבהה כן כל שהיא זכייה אחת לא קנה כלום עד שיקנה את כלה:

היו הפירות ברשות מוכר או ברשות מי שהפקידן אצלו לא קנה הלוקח אף בכליו עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשותו בשכירות מקומה או במשיכה אם הוא דבר הראוי למשיכה היו הפירות ברשות לוקח כגון שהביאם המוכר בביתו כדי למכרן ונמלך הוא ללקחן כיון שקבל עליו המוכר למכור קנה לו ביתו אע"פ שלא מדד ודוקא בשאין הכלי של מוכר לדעת גדולי הפוסקים או אף בכליו של מוכר לדעת גדולי המפרשים וגאוני ספרד אומרים אף בזו דוקא שהיו הפירות בקרקע אבל היו בכליו של מוכר ומודד ממנו לכליו של לוקח לא קנה עד שתתמלא או בדין שנתות וכן יראה משמועת כור בשלשים כמו שיתבאר:

ואין גורסין בכאן ברשות הנפקדים אצלו עד שיקבל עליו שרשות נפקד ורשות מוכר אחת היא ומ"מ יש גורסין אותו ומפרשים שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד להיותו נפקד בהם ללוקח כמו שהיה נפקד ממנו ולדעת רבים אף ברשות מוכר קבלה זו מועלת שהשאלה כשכירות כמו שביארנו אלא שהשמועה דברה בהוה שהמוכר והפירות בשלו רוצה לפנות את ביתו אבל נפקד כשם שהיה נפקד מזה נוח לו להיותו נפקד מזה גם כן:

נמצאו ארבע מדות נכללות בדין זה והם הראשונה מדידה בסימטא במדה שאינה של שניהם והשניה במדה של אחד משניהם השלישית רשות מוכר או מי שהופקדו אצלו באיזו מדה שתהיה הרביעית רשות לוקח באיזו מדה שתהיה על הדרכים שכתבנו:

רב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונים בכ"מ חוץ מרה"ר ומוקים לה לקמן בדאמר ליה זיל קני כלומר יקנו כליך וכיון שנעשה ללוקח בכליו כאילו נעשה ברשותו חוץ מרשות הרבים לפי שאין לו רשות להניח שם כליו. ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו ברשות הרבים אמר רב פפא ולא פליגי האי דקאמרי רב ושמואל חוץ מרשות הרבים רשות הרבים הוא שאין לו בו רשות כדי להניח שם כליו והאי דאמרינן רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו ואפילו ברשות הרבים לאו ברשות הרבים ממש הוא אלא סימטא אבל רשות הרבים ממש דכ"ע כליו של לוקח אינו קונה בו. ואותבינן עלייהו דרב ושמואל דאמרי כליו של לוקח קונה לו בכל מקום חוץ מרשות הרבים דאינו קונה ועלייהו דרבי יוחנן ור"ל נמי ואליבא דרב פפא דאמר דכולי עלמא כליו של לוקח ברה"ר לא קנה מהא דתניא ארבע מדות במוכרין עד שלא נתמלאה המדה למוכר משנתמלאה המדה ללוקח בד"א במדה שאינה של שניהם פירש כגון שהיתה המדה של סרסור אבל אם היתה המדה של א' מהן פירש של לוקח ראשון ראשון קנה ברה"ר ובחצר שאינו של שניהם פירש והוא דאיכא שיתות במדה וכדבעינן למימר לקמן (דף פ"ז ע"ב) אבל ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ברשות הלה המופקדין אצלו שאינו לא למוכר ולא ללוקח לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו פירש מפני שאין לו רשות להניח כליו בחצרו של חבירו. קתני מיהא אבל אם היתה מדה של א' מהן שהוא הלוקח ראשון ראשון קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם מאי לאו ברשות הרבים ממש אלמא כליו של לוקח ברשות הרבים קנה. ופריק לא סימטא ואמאי קרי לה רשות הרבים לפי שאינה רשות היחיד ואקשינן והא דומיא דחצר שאינה רשות של שניהם קתני מה התם דלית ליה רשותא לאנוחי ביה כלל הכא נמי דלית ליה רשותא לאנוחי ביה כלל דהוא רשות הרבים ומהדרינן לא מאי חצר שאינה של שניהם נמי דאינה מיוחדת לחד מינייהו כלומר דאינה מיוחדת לא' משניהם אלא אתרווייהו הוא דאית ליה לכל חד וחד מינייהו רשותא לאנוחי בה משום הכי קנה לוקח אבל חצר שאינה של שניהם ממש אלא לאדם אחר שאין לאחד מהן רשות בה וכן רשות הרבים שאין לא' מהן בה רשות כליו של לוקח אינו קונה שם כלום לפי שאין לו רשות להניח שם כליו. וא"ת היכי סליקא אדעתין מעיקרא דהאי חצר שאינה של שניהם דקתני חצר של אדם אחר היא אלמא כליו של לוקח ברשות שאינה של שניהם אלא לאדם א' קניא והא בהדיא ברשות הלה המופקדין אצלו לא קני עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו אלמא כליו של לוקח ברשות שאינה של שניהם אלא לאדם אחר לא קניא. לא דמי רשות שאינה של שניהם אלא לאדם אחר לרשות הלה המופקדין אצלו דאילו רשות שאינה של שניהם אלא לאדם אחר לית ליה לחד מינייהו רשות לא למוכר ולא ללוקח ומשום הכי סלקא אדעתין דכליו של לוקח קניא ביה דהא לית בהא רשותא למוכר אבל רשות הלה המופקדין אצלו וכיון שהשאיל בעל חצר מקום למוכר להניח שם פקדונו נמצא אותו מקום קנוי למוכר וכרשותו דמי ומש"ה לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו תדע דהא גבי רשות מוכר קתני לה אלמא דינה כדין מוכר:

צז. רב ושמואל דאמרי תרויהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום חוץ מרשות הרבים ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום ואפילו ברשות הרבים ולא פליגי כאן בסימטא כאן ברשות הרבים. הא דאמרינן חוץ מרשות הרבים ברשות הרבים ממש, והא דאמרינן קנה אפילו ברשות הרבים בסימטא. ואמאי קרו לה רשות הרבים לפי שאינה רשות היחיד הכי נמי מסתברא דא"ר אבהו א"ר יוחנן כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו יש לו רשות להניחו אין [אין] לו רשות להניחו לא שמע מינה:

(כז) פיסקא המוכר פירות לחבירו כו' ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיגביהנ' או שיוציאנה מרשותו כך כתוב בספרי' ואינה נ"ל גירסא זו דא"כ היינו רשות מוכר ואמאי פלגינהו לתרי בבי הו"ל למיכללינהו בחד. והנכון בעיני לגרו' כך ברשו' הלה המופקדין אצלו ה"ז לא קנ' עד שיקבל עליו כדגריס רבי' שמואל זצוק"ל וה"פ שיקבל עליו הנפקד לזכות בעבור הלוקח שכיון שאמר המוכר לנפקד זכה בעבור הלוקח קנה משא"כ ברשות המוכר שלא קנה עד שיגביהו משא"כ ברשות לוקח דהתם כיון שקיבל עליו מוכר והכא אע"פ שקיבל עליו המוכר צריך שיקבל גם הנפקד לזכות בעבור הלוקח ואילו הן ארבע מידות רשה"ר וחצר שאינה של שניהם א' רשות מוכר ב' רשות לוקח ג' רשות הנפקד ד' ולא כמו רבי' שמואל שעושה רשות המוכר והנפקד א' ורה"ר מחלק לשניה' מדה של שניהן א' ומדה של א' מהן ב':

יש לי רשות להניחו אין אין לו רשות להניחו לא. והכי קיימא לן. ומינה דמדד והניח על גבי סימטא לא קנה. ומסתברא לי דוקא בשלא קדם לוקח ועמד שם בסימטא הא קדם לוקח למוכר זכה בארבע אמותיו וקונין לו אפילו במציאה שאין שם דעת אחרת מקנה כל שכן במכר שיש דעת אחרת מקנה. ואם תאמר אם כן למה לא העמידו ההיא דרבי אסי וההיא דרבי יעקב תרווייהו על גבי קרקע וכאן שקדם הלוקח למוכר וכאן שקדם המוכר ללוקח. הא ליתא דרבי אסי מסבר סבר דסימטא וחצר השותפים זוכין הן ללוקח שמדד מוכר והניח על גבי קרקע ואם אתה בא להעמיד ההיא דרבי אסי בקדם לא הועלנו כלום להעמיד דברי רבי אסי. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אם היתה מדה של אחד מהן. פירוש האחד מיוחד כלומר מן הלוקח. הרשב"א ז"ל. ואיידי דקאמר במדה שאינה של שניהם נקט נמי במדה של אחד מהן. עליות.

ראשון ראשון קנה. אוקימנא לה לקמן דוקא כשיש שנתות במדה וכשאמר לו כל שנתא ושנתא בכך וכך ואפילו הכי במדה של סרסור דהיינו הך קמייתא לא קנה עד שתתמלא לפי שאינו משאילה ללוקח עד שתתמלא כל שמכר לו כו' המוכר ללוקח מלא המדה אבל אם לא מכר לו אלא עד אחד מן השנתות קנה לוקח כל שנתמלאת עד אותו שנתא. הרשב"א ז"ל.

במה דברים אמורים ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. ברשות מוכר לא קנה לוקח עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו. תמיהא לי למאי דאמרינן לקמן דכי קתני ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח בכליו דלוקח הוא וכי קתני ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו בכליו דמוכר הוא אם כן מאי במה דברים אמורים והיכי פליג להו לשלש רשויות והרי דינן שוה דבי היכי דאמרינן דברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח בכליו דלוקח הכי נמי ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם דהא אמרינן אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה וכי היכי דאמרינן דברשות מוכר ובכליו של מוכר לא קנה עד שיגביהנו הכי נמי ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם דהא אמרינן לעיל עד שלא נתמלאת המדה למוכר וטעמא דמשלא נתמלאת המדה הוי כליו דמוכר ואם כן מאי במה דברים אמורים ואמאי פליג להו לתלת הרי דינן שוה. וניחא לי דכי מוקמינן לקמן הך בבא דברשות לוקח בכליו דלוקח לאו דוקא בכליו דלוקח אלא למעוטי כליו דמוכר שכל שאין שם כלי כלל קונה דרשותו קונה לו ומשום הכי קתני במה דברים אמורים דבעי שיקנה לו כליו ומשנתמלאת המדה ללוקח ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם אבל ברשות לוקח אין שם צורך לכלי וכיון שקבל עליו מוכר קנה כל שאינו עומד בכליו של מוכר. ולפום מאי דמוקמינן לה לקמן ברשות מוכר בין דקיימי אארעא בין דקיימי במאניה דמוכר לא קנה לוקח אבל אי קיימי במאניה דלוקח קנה לפום האי אוקמתא וכי תימא אם כן הרי רשות מוכר שוה לרשות הרבים ולחצר שאינה של שניהם שבשניהם קונה כליו דלוקח אין הכי נמי שהן שוין בכליו דלוקח אבל בנתמלאת המדה אין דינו שוה דברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם אפילו במדה שאינה של שניהם משנתמלאת המדה קנה לוקח מה שאין כן ברשות מוכר והיינו טעמא משום שכל שהרשות שוה לשניהם כשנתמלאת המדה היא מושאלת ללוקח שמכיון שאין הרשות מכרעת כלום דעתו של משאיל להשאילה למוכר עד שלא נתמלאת וללוקח משנתמלאת אבל ברשות מוכר לעולם דעתו של משאיל שתהא מושאלת למוכר עד שתצא מרשותו שהרשות מכרעת והיינו דקתני במה דברים אמורים אתרווייהו. כן נראה לי. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: הכי גרסינן וכן הוא בספרי ספרד ובהלכות הריא"ף ז"ל ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם. ומפרש לה תלמודא ואזיל בסימטא ובחצר שאינה של אחד מהם אלא של שניהם. ויש ספרים שכתוב בהן במה דברים אמורים ברשות הרבים כו'. ונראה בעיני דגירסא לאו דוקא היא דלקמן מיבעיא לן כליו של לוקח אם הוא ברשות מוכר אי קני ואי סבירא ליה דקני אשתכח דמדה דלוקח קונה בין ברשות הרבים דהיינו סימטא בין ברשות מוכר וכל שכן ברשות לוקח ואם כן היכי ליתני במה דברים אמורים ומאי אתא למעוטי אי אתא למעוטי רשות הרבים גמורה ליכא דהיאך ימעט התנא רשות הרבים בלשון זה שהוא שונה להפך ומעמידה בסימטא. אלא ודאי לא גרסינן במה דברים אמורים ומה שהוא שונה ברשות הרבים וברשות שאינה של שניהם לא למעוטי בא אלא לומר דבמדה דלוקח קנה אפילו בסימטא דלא תימא דהוי כרשות הרבים מיהו הוא הדין ברשות מוכר קנה דטפי עדיפא ליה לאשמועינן דקני בסימטא דאלו ברשות מוכר איכא למימר דניחא ליה שיקנה שם כליו כיון שנתרצה לו במכר אבל בסימטא שהיא משותפת לרבים הוה אמינא דלא קניא ואיידי דתנא סימטא תנא חצר שאינה של שניהם דדמיא לה. ועוד כיון דמוקמינן לקמן ולמאן דבעי למימר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה הא דקתני ברשות מוכר כגון בכליו דמוכר והא דקתני ברשות לוקח בכליו דלוקח דבי לוקח שכיחי מאני דלוקח ובי מוכר שכיחי מאני דמוכר הלכך לא בעי תנא למנקט מידי בלוקח ברשות מוכר לא למעט בא אלא לרבות דהא למאי דסלקא דעתין ברשות הרבים ממש קאמר על כרחך לא בא למעט כלום דכל שכן ברשות מוכר דקני כדמוכח סוגיין. עד כאן.

ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. לקמן מוקמינן לה בכליו דלוקח למאן דאמר דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה. ויש לי לדקדק הא תנא ליה דמדה דלוקח קונה אפילו ברשות הרבים דהיינו סימטא ואין צריך לומר ברשות לוקח ומאי אתא לאשמועינן הך בבא. ויש לי לפרש דעיקר הך בבא אתא לאשמועינן דאף על פי שהיו הפירות בפקדון כבר ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר למוכרן קנה ללוקח ולא צריך למימר ליה שיקנה לו כליו ורשותה דאלו מרישא שמעינן אלא כשנותן המוכר בכלי~ של לוקח לאחר שקבל עליו למכור דמסתמא אדעתא דליקני ליה כליו אותבינהו בגויה כיון שקבל עליו למכור והוא מניחן אחר כך בכליו דלוקח או שהסרסור מניחן בכליו דלוקח בפני המוכר אבל כשהיו ברשות הלוקח קודם לכן הא אין כאן הוכחה שנתרצה המוכר דליקני ליה כליו וצריך למימר ליה שיקנה לו כליו. וצוד כיון דכליו וחצרו מושאלין למוכר עד עכשיו הוה אמינא ברשות מוכר קיימי וצריך למימר ליה קני קמשמע לן דכיון שקבל עליו מוכר לאלתר כלתה שאלת הכלי והחצר לקנות לו ללוקח והאי דינא צריך למיתנייה ברשות לוקח ולא בסימטא לפי שאין דרך להפקיד לחברו בסימטא. ועוד דנקט ברשות לוקח משום דסתמא בי לוקח שכיחי מאני דלוקח כדאמר לקמן ולומר שהפקדון בכלי הלוקח ולא בכלי המוכר ולמאן דמוקי לה ברשות הלוקח ואפילו בכליו של מוכר הא קיימא לן דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח מה שאין כן בסימטא. עוד יש לי לפרש דעיקר הא בבא אתא לאשמועינן דברשות לוקח אף על פי שלא מדד קנה כגון שמכר לו סאה בתוך סאתים והם ברשות לוקח דדוקא בסימטא בעי מדידה כדאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן מדד והניח על גבי סימטא קנה ואוקימנא לה במודד לתוך קופתו ואפילו הכי דוקא מדד אבל לא מדד צריך שיאמר לו זיל קני אבל רשות לוקח אף על פי שלא מדד אין צריך לומר זיל קני דרשות לוקח כמסירה דמי ותנן משך ולא מדד קנה. ועוד תנן בהדיא פרקן והכניסן בתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולים לחזור בהם ומוכח סוגיין דרשותו של לוקח קונה לו ולא המשיכה שמשך ולישנא דברייתא הכי משמע כיון שקבל עליו מוכר קנה ואין צריך מדידה דעד הכא איירי בדין מדידה דקתני במדת סרסור משנתמלאת המדה ללוקח וקתני במדה דלוקח ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם דראשון ראשון קנה ומתוקמא במדה שיש בה שנתות כן נראה בעיני וכן נראה דברי הריא"ף ז"ל ולשון זה נהירא טפי מן הלשון הראשון שכתבתי מדלא קתני ברשות לוקח שמופקדים אצלו כדקתני ברשות הלה המופקדים אצלו. ואי קשיא לך לפי מה שכתוב הא דאמרינן לקמן תא שמע ברשות מוכר לא קנה מאי קפשיט מינה דלמא ברשות מוכר לא קנה כיון דלא מדד דודאי סיפא דקתני ברשות מוכר לא קנה דומיא דרישא קתני לה ואי מוקמית לה לרישא דקתני ברשות לוקח כו' כשמכר לו סאה בתוך סאתים להך סיפא נמי בהכי מיירי. לא קשיא דשפיר פשיט מינה דכליו דלוקח ברשות מוכר לא קנה מדקתני לא קנה עד שיגביהנה כו' ולא קתני לא קנה אלא אם כן מדד וכדקתני ברישא ראשון ראשון קנה דאיירי בדאיכא שנתות ורישא דרישא נמי דקתני עד שלא נתמלאת המדה כו' משמע בהדיא דאפילו מדד לא קנה. ונראה לי דאפילו בסימטא אם מכר לו כל הפירות הנמצאים שם לשער כך וכך והניחן בכליו של לוקח כיון שאין מחוסרים מדידה אלא לידע כמה דמים יתן לה קנה מיד אף על פי שלא מדד ותדע דבעינן למימר דהא דקתני ראשון ראשון קנה מיירי בלא שנתות וקנה ואף על פי שאין ידוע כמה יש שם ולא אידחיא אלא משום דאינו קונה מקחו לחצאין אבל כשהמוכרן מודדן לידע כמה יתן מהם ללוקח אין כליו של לוקח קונה לו אלא אם כן מדד. עליות.

ברשות הלה מופקדין אצלו. אית דגרסי לא קנה עד שיקבל עליו הלה או עד שישכיר את מקומו וכך היא שנויה בתוספתא. ונראה לי טעמו של דבר דכיון דקיימא לן חצר משום יד איתרבאי כמו שאדם זוכה לחברו כך חצרו זוכה לחברו אם אמר בעל החצר תזכה חצרי לפלוני הלכך כיון שקבל עליו הנפקד לזכות ללוקח זכה הלה ברשותו והוא הדין אם קבל עליו ליתן דכל האומר תנו כאומר זכו דמי. והיינו טעמא נמי דהא דקתני רישא משנתמלאת המדה ללוקח ואף על פי שעדיין לא נתן הלוקח שכירות לסרסור ולא משך המדה קונה בה דכיון דמסתמא קא מושיל ללוקח משנתמלאת רוצה הוא שיקנה הכלי שלו ללוקח אבל מוכר שאינו יכול לזכות בשלו בשביל הלוקח חצרו נמי לא זכיא ליה ללוקח. ועוד מטעם אחר קונה כיון שקבל עליו הנפקד פירוש שכלתה שאלת רשותו שהיתה מושאלת עד עתה לראשון כיון שהוא מתרצה שיהיו שם פירות אלו מונחים בשביל הלוקח הרי זו חזקה לשאלת רשותו ללוקח. והא דאמרינן בגיטין פרק א' מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ואמרינן התם מסתברא מלתיה דרב בפקדון אלמא אין הלה זוכה בו אלא במעמד שלשתן. התם דליתיה גביה אבל איתיה בחצר כיון שקבל עליו נפקד קנה עליו הלה. עליות.
ויש מי שאומר משום דלא אמרינן תן כזכי אלא בדבר שמוציא עכשיו מרשותו ונתנו לו אבל לא בדבר שהיה כבר תחת ידו ככתוב בתוספות. וכי תימא אפילו הכי למה לי מעמד שלשתן לימא להו זכה. לאו קושיא הוא דדינא קאמר שאף על פי שלא אמר כן קנה. ועוד דלאו כולהו אינשי גמירי למימר הכי. הר"ן ז"ל.
ובשיטה לא נודע שם מחברה כתוב ברשות הנפקד היינו טעמא דקבלה קניא דכיון שקבל עליו נפקד ליתן לזה הלוקח במצות המוכר הרי זכה לו כדין מעמד שלשתן. ונראה לי מכאן ראיה דבקנין מעמד שלשתן בעינן מדעתו של הנפקד דהא מסתמא לוקח נמי באותו מעמד קאי דמתרצה במקח ואז הוא רשות זכות לו ואף על פי כן קאמר דוקא קבל עליו אבל לא קבל עליו לא אלמא דבעל כרחו לא קנה שלא כדברי ריב"א. עד כאן לשונו.

בד"ה כל מקום כו' ואר"י דבעי למימר זיל קני וכיון דמדד כו' עכ"ל יש לדקדק דמשמע דבלא אמר לו זיל קני לא קנה אפילו בסימטא וא"כ מאי קמבעיא ליה לקמן בכליו של לוקח ברשות מוכר אי קנה אי לא והיינו אפילו בלא א"ל זיל קני דבא"ל זיל קני ודאי קנה כדמסיק לקמן מהך דרב ושמואל וי"ל דזיל קני דלקמן דקנה היינו דווקא במפרש בהדיא יקנו כליך כמ"ש הרשב"ם וק"ל:

בד"ה ה"ג בתוספתא כו' שיגביהנה או עד שיוציאנה או ישכור כו' אבל לפי ספרים כו' עד שיגביהנה כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל לאותה גירסא דלא גרסינן עד שקיבל עליו ועד שישכור כו' וק"ל:

גמ' אבל ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו ברשות הלה המופקדים כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה עד שלא כו' מוכר שנתמלאה כו' וליטול בה מקחו עד שיצניענו כו' שלא הגביה הס"ד וכצ"ל והד"א:

בד"ה אבל אם כו' של דתרוייהו כו' השותפים הס"ד:

בד"ה ואי בכליו כו' דמוכר ומשני סיפא אתאן כו' ומתמהי ומאי כו' הד"א:

מוכר הס"ד:

תוס' בד"ה ארבע מדות כו' וקשה לפירושו דא"כ כו' שידו כידו ומ"מ כו' כצ"ל:

גמרא ואמאי קרו לה רה"ר לפי שאינה רה"י. כה"ג בשבת סוף ד"ו וע"ש ריש ד"ז בגה"ש ד"ה רה"י קתני:

ר"ש ד"ה ה"ג בתוספתא. דהא תנן במתניתין גבי רשות מוכר כו'. כצ"ל:

ר"ש ד"ה משנתמלאת. ה"ה ברשות לוקח לקנותה וליטול כו'. כצ"ל. ועי' לשונו לקמן (פ"ו ב') בד"ה מצאתי גירסא זו:

רשב"ם ד"ה עד שלא. שהשאילו. נ״ב ששאלו צ"ל או שהשאילו לשניהם:

רשב"ם ד"ה מין אחד וכו' דאם טענו יין וחומץ. קשה לי הא קי"ל בשבועות דף מ ע"א דטענו חטים ושעורים והודה באחד דחייב והו"ל להרשב"ם למנקט טענו יין והודה חומץ:

שם ואמאי קרו לה רה"ר. שבת דף ו ע"ב [ח ע"ב]: