שבת קי ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קי - ב

ואמרינן: ואי לא, שאין לה כוס עקרין או שלא הועיל. לייתי תלתא קפיזי כלי בגודל שלשה לוגין מלא שמכי פרסאי בצלים פרסיים [שהם גדולים], ונישלוק בחמרא, ונשקייה את הזבה. ונימא לה: קום מזוביך! חדלי מזוביך. [ענין סגולי הוא וכן כל האמור להלן].

ואי לא. לותבה יושיבנה אפרשת דרכים, ולינקטה תאחז כסא דחמרא בידה, וליתי יבא איניש מאחורה מבלי שתרגיש וליבעתה ותיבהל ממנו ולימא לה: קום מזוביך!

ואי לא. ליתי בונא דכמונא יקח מלא אגרוף כמון ובונא דמוריקא כרכום ובונא דשבלילתא תלתן ונישליק בחמרא ונשקייה, ונימא לה: קום מזוביך!

ואי לא. ליתי שיתין שיעי דדנא יקח ששים מכסים של חביות ולשפיה ישפשף בהם את הזבה לאחר שישרה את המכסים במים ולימא לה: קום מזוביך!

ואי לא. ליתי פשטינא עשב שאינו גדל לגובה אלא מתפשט על הארץ ולישלוק בחמרא, ולשפיה ישפשפוה בו ונימא לה: קום מזוביך!

ואי לא. ליתי חרנוגא דהיגתא מין עשב הגדל ליד קוצים שנקראים רומיתא, וליקלי ישרוף את העשב, וליסבה בשחקי דכיתנא בקייטא אם הוא קיץ יאסוף את האפר לתוך בגדי פשתן בלויים ובשחקי דעמר גופנא בסיתוא בחורף יאסוף לתוך צמר גפן בלוי.

ואי לא. ליכרי שבע בירי יחפור שבע בורות, וליקלי בהו שבישתא ילדה דערלה ישרוף לתוכם זמורות של כרם חדש שהוא עדיין ערלה, ולינקטה כסא דחמרא בידה, ויושיבנה על אחד הבורות ולוקמה מהא ולותבא אהא ולוקמה מהא ולותבה אהא יעמידנה מבור זה ויושיבנה על השני וכן על כולם ואכל חדא וחדא על כל עמידה לימא לה: קום מזוביך!

ואי לא. ליתי סמידא קמח סלת וליסכה מפלגא לתתאי יסוכו אותה ממנו מחצי גופה ולמטה ולימא לה: קום מזוביך!

ואי לא. ליתי ביעתא דנעימתא ביצת בת היענה, וליקלי, וליסבה בשחקי דכיתנא בקייטא ובשחקי דעמר גופנא בסיתוא.

ואי לא. ליפתח לה חביתא דחמרא לשמה כלומר תשתה הרבה יין תמיד.

ואי לא. לנקיט תאחז בידה שערתא דמשתכחת בכפותא דכודנא חיורא שעורה הנמצאת בגללי פרדה לבנה. אי נקטה בידה חד יומא פסקה מזובה תרי יומי, ואי נקטה תרי יומי פסקה תלתא יומי, ואי נקטה תלתא יומי פסקה לעולם [יש גורסין "חד נימא" דהיינו שהחזיקה גרעין אחד, וכן כולם].

לעיל אמרינן לירקונא תרין בשיכרא ומיעקר.

ואי לא. לייתי רישא דשיבוטא ראש דג ששמו שיבוטא דמילחא כשהוא מלוח ולישלוק בשיכרא ולישתי.

ואי לא. לייתי מוניני דקמצי ציר חגבים ואי ליכא מוניני דקמצי לייתי מוניני דנקירי ציר של מין עופות קטנים וליעייליה לבי בני יכניסנו למרחץ ולישפייה ישפשפנו בציר. ואי ליכא בי בני, לוקמיה בין תנורא לגודא בין התנור לכותל שהוא מקום חם ויזיע ויצא החולי.

אמר רבי יוחנן: הרוצה שיחממנו לחולה הירקונא ולרפאותו יקנחנו בסדינו יעטפנו היטיב בסדינו שהוא חם או בסדין של חולה ירקונא אחר.

רב אחא בר יוסף חש ביה חלה בירקונא עבד ליה רב כהנא רפואה זו של סדין ואיתסי נתרפא.

ואי לא. לייתי תלתא קפיזי שלשה לוגין תמרי פרסייתא, ותלתא קפיזי דקירא דנישתרופי שעוה הנוטפת מכורת שעלתה על גדותיה, ותלתא קפיזי אהלא חומר המשמש לניקוי תולענא אדום ולישלוקינהו בשיכרא ולישתי.

ואי לא. לייתי עילא בר חמרא עייר בן אתונות, וליגלח החולה מציעתא דרישא אמצע ראשו, ולישביק ליה דמא מאפותיה יקיז דם לעייר ממצחו, ולותביה ארישיה ישפוך הדם על ראשו במקום המגולח וליזהר מעיניה דלא ליסמי להו שלא יכנס הדם לעיניו ויסתמא.

ואי לא. לייתי רישא דברחא ראש של איל דמנח בכיבשא הכבוש בחומץ או בציר ולישלוק בשיכרא ולישתי.

ואי לא. לייתי דבר אחר חוטרנא חזיר מנומר בחברבורות וליקרעיה ולותביה אליביה ישימנו עליו.

ואי לא. לייתי כרתי מכבתותא דמישרי הגדל באמצע הערוגה שהוא חריף.

ההוא טייעא ערבי דחש ביה חלה בירקונא אמר ליה לגינאי בעל הגינה: שקול גלימאי קח גלימתי והב לי מישרא דכרתי ערוגת כרתי תמורתה. יהיב ליה ואכלה. אמר ליה הטייעא: אושלן גלימיך ואיגני בה קלי השאילני הגלימה ואישן בה מעט איכרך גנא ביה וכרך וישן בה. כד איחמם וקם כאשר התחמם והזיע נפל פורתא פורתא מיניה נפל מהגלימא חתיכות חתיכות מרוב חום שיצא מהחולה כאשר נתרפא מהמחלה.

ואהא דאמרן לירקונא תרין בשיכרא ומיעקר. הוינן בה: ומי שרי לאדם לגרום לעצמו סירוס?

והתניא: מנין לסירוס באדם שהוא אסור? תלמוד לומר בפרשת מומי הקרבנות "ומעוך וכתות ונתוק וכרות" [שכולם מומים באברי ההולדה] "לא תקריבו לה' "ובארצכם לא תעשו" וקרינן "לא תיעשו" דהיינו בכם לא תעשו סירוס, דברי רבי חנינא. ^[1]

ומתרצינן: הני מילי: היכא דקא מיכוין שהוא מסרס באבר עצמו, אבל הכא מעצמו הוא שאינו נוגע באבר אלא שותה כוס עיקרין ומסתרס [עפ"י רשב"א וריטב"א]. ^[2]

דאמר רבי יוחנן: הרוצה שיסרס תרנגול, יטול כרבלתו ומסתרס מאליו הרי שאעפ"י שאסור לסרס בעלי חיים מ"מ כיון שלא סירסו באבר עצמו, מותר.

ומקשינן: והאמר רב אשי: אין התרנגול מסתרס ע"י כן אלא רמות רוחא הוא דנקיטא ליה שהוא מתאבל על שניטל הודו ואינו משמש. אבל לסרס ממש אסור אפילו שלא באבר?

ומתרצינן: אלא הא דמותר לשתות כוס עיקרין בסריס במי שכבר היה סריס לפני כן.

הערות

^[1] הקשו תוד"ה והתניא, דאפילו לא היה איסור סירוס בתורה היה אסור לסרס, שהרי הוא מבטל בכך מצות פריה ורביה. ותירצו דניחא ליה להקשות מצד סירוס כדי שלא יוכל לתרץ דמיירי במי שכבר קיים מצות פריה ורביה, שהוליד בן ובת, דלחד מ"ד ביבמות שוב אינו חייב אפילו מדרבנן.

^[2] ובשאלתות ביאר כפשוטו, דדבר זה תלוי במחלוקת ר"ש ורבי יהודה באינו מתכוין, דלר"ש מותר הואיל ואינו מתכוין לסירוס אלא לרפואה. וכתב עוד דאע"ג דקיי"ל כר"ש, היינו דוקא בשבת, משום דבעינן מלאכת מלאכת מחשבת, וכשאינו מתכוין לאו מלאכת מחשבת היא. אבל בשאר איסורי תורה קיי"ל כרבי יהודה, ולפיכך אסור לסרס אפילו לצורך רפואה. אולם התוס' בד"ה תלמוד, הוכיחו דבכל התורה קיי"ל כר"ש אלא שגם ר"ש מודה שאסור לסרס אפילו לרפואה דהוי פסיק רישיה. וכתבו הראשונים דאפילו לדעת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר, זה דוקא לענין שבת, דבעינן מלאכת מחשבת. אבל בשאר איסורי תורה אסור אפילו בלא ניחא ליה.

קפיזי שמכי פרסאי [כלים מלאים בצלים פרסיים], ונישלוק בחמרא, ונשקייה, ונימא [ויבשל ביין, וישקה אותה, ויאמר] לה: קום [חדלי] מזוביך. ואי [ואם] אף זה לא הועיל — לותבה [יושיבנה] על פרשת דרכים, ולינקטה כסא דחמרא [ושתחזיק כוס יין] בידה, וליתי איניש מאחורה וליבעתה, ולימא [ויבוא אדם מאחוריה ויפחידנה, ויאמר] לה: קום [חדלי] מזוביך, ואי [ואם] גם זה לא הועיל — ליתי בונא דכמונא ובונא דמוריקא ובונא דשבלילתא [מלוא אגרוף כמון, ומלוא אגרוף כרכום, ומלוא אגרוף תלתן], ונישלוק בחמרא, ונשקייה, ונימא [ויבשל ביין, וישקה אותה, ויאמר ] לה: קום [חדלי] מזוביך. ואי [ואם] לא הועיל — ליתי שיתין שיעי דדנא, ולשפיה, ולימא [שיביא ששים מגופות חבית וישרה אותן ויאמר] לה: קום [חדלי] מזוביך. ואי [ואם] גם זה לא הועיל — ליתי פשטינא, ולישלוק בחמרא, ולשפיה, ונימא [יביא עשב, ויבשל ביין, וישרה אותו, ויאמר] לה: קום [חדלי] מזוביך. ואי [ואם] לא הועיל — ליתי חרנוגא דהיגתא רומיתא, וליקלי, וליסבה בשחקי דכיתנא בקייטא ובשחקי דעמר גופנא בסיתוא [יביא את הצמח הטפיל על ההגה הרומאי, וישרפנו, וישים אותו, את האפר, בבלאי בגד פשתן בקיץ ובבלאי בגד צמר גפן בחורף].

ואי [ואם] לא הועיל — ליכרי שבע בירי, וליקלי בהו שבישתא ילדה [יכרה שבעה בורות וישרוף בהם זמורות צעירות] של גפן ערלה, ולינקטה כסא דחמרא [ויתן כוס יין] בידה, ולוקמה מהא ולותבה אהא, ולוקמה מהא ולותבה אהא [ויעמידה מבור זה ויושיבוה בזה, ויעמידה מזה ויושיבוה בזה] ואכל חדא וחדא לימא [ועל כל אחד ואחד יאמר] לה: קום [חדלי] מזוביך. ואי [ואם] לא הועיל — ליתי סמידא, וליסכה מפלגא לתתאי, ולימא [יביא סולת, ויסמוך אותה מחציה למטה, ויאמר] לה: קום [חדלי] מזוביך. ואי [ואם] לא הועיל — ליתי ביעתא דנעמיתא, וליקלי, וליסבה בשחקי דכיתנא בקייטא ובשחקי דעמר גופנא בסיתוא [יביא ביצת יען, וישרפנה, ויכניסנה בבלאי פשתן בקיץ ובבלאי צמר גפן בחורף]. ואי [ואם] גם זה לא הועיל — ליפתח [יפתח] לה חביתא דחמרא [חבית יין] לשמה, עבורה, ותשתה. ואי [ואם] לא הועיל — לנקיט שערתא דמשתכחת בכפותא דכודנא חיורא [שתחזיק שעורה הנמצאת בגללי פרדה לבנה], אי נקטה חד יומא [אם תחזיקנה יום אחד] — פסקה תרי יומי [תפסיק את הזיבה, ואי נקטה תרי יומי [ואם תחזיקנה יומיים] — פסקה תלתא יומי [תפסיק שלושה ימים], ואי נקטה תלתא יומי [ואם תחזיקנה שלושה ימים] — פסקה [תפסיק] לעולם.

א הזכרנו מקודם את הסגולה לירקונא [לרפואת חולי ירקון] שישתה תרין בשיכרא [שנים מן הדברים המוזכרים שם בשכר], ומיעקר [וייעקר]. ואמרו: ואי לא היו לו אותם דברים, קומוס אלכסנדרי, כרכום גינה ואלום, או שלא הואילו — לייתי רישא דשיבוטא דמילחא ולישלוק בשיכרא, ולישתי [יביא ראש שיבוטה במלח ויבשלנו בשיכר, וישתה] אותו משקה. ואי [ואם] לא הועיל — לייתי מוניני דקמצי [יביא ציר חגבים] וישתה ממנו. ואי ליכא מוניני דקמצי [ואם אין ציר חגבים] — לייתי מוניני דנקירי [יביא ציר עופות קטנים], וליעייליה לבי בני ולישפייה [וייכנס לבית המרחץ וישפשף אותו בו]. ואי ליכא בי בני [ואם אין בית מרחץ] — לוקמיה [יעמידוהו] בין תנורא לגודא [התנור והקיר], כדי שיזיע וייצא חוליו. אמר ר' יוחנן: הרוצה שיחממנו לחולה זה — יקנחנו בסדינו ויעטפנו בו יפה. רב אחא בר יוסף חש ביה [חלה בה, במחלה זו], ועבד ליה [ועשה לו] רב כהנא רפואה זו, ואיתסי [והתרפא].

ומוסיפים: ואי [ואם] לא הועילה רפואה זו — ליתי תלתא קפיזי תמרי פרסייתא [יביא שלוש מידות תמרים פרסיות], ותלתא קפיזי דקירא דנישתרופי [ושלוש מידות שעוה נוטפת], ותלתא קפיזי אהלא תולענא [ושלוש מידות אהל אדום], ולישלוקינהו בשיכרא, ולישתי [ויבשלם בשיכר, וישתה] אותו משקה. ואי [ואם] לא הועילה רפואה זו — ליתי עילא בר חמרא [יביא עיר בן חמור], וליגלח מציעתא דרישא, ולישביק ליה דמא מאפותיה, ולותביה ארישיה [ויגלח החולה את אמצע ראשו, ויקיז לו, לחמור, דם ממצחו, וישים אותו על ראשו], וליזהר מעיניה דלא ליסמי להו [וייזהר מעיניו שלא ייכנס הדם לתוכן כדי שלא יעוור אותו]. ואי [ואם] לא הועיל — ליתי רישא דברחא דמנח בכיבשא, ולישלוק בשיכרא, ולישתי [יביא ראש איל המונח בכבישה, כבוש, ויבשלנו בשיכר, וישתה] משקה זה. ואי [ואם] לא הועילה רפואה זו — ליתי [יביא] דבר אחר (חזיר) חוטרנא [מנומר], וליקרעיה, ולותביה אליביה [ויקרענו, ויניחנו על לבו]. ואי [ואם] לא הועיל — ליתי כרתי מכבתותא דמישרי [יביא כרישים מאמצע הערוגה], שהם חריפים ביותר.

ומסופר: ההוא טייעא דחש ביה [ערבי אחד שחלה בו, במחלת הירקון], אמר ליה לגינאי [לו לגנן]: שקול גלימאי והב [קח את גלימתי ותן] לי תמורתה מישרא דכרתי [ערוגת כרישים]. יהיב ליה [נתן לו] ואכלה. אמר ליה [לו] אותו ערבי לגנן: אושלן גלימיך ואיגני ביה קלי [השאילני גלימתך ואישן בה מעט]. נתן לו ואיכרך גנא ביה [התעטף וישן בה]. כד איחמם וקם, נפל פורתא פורתא מיניה [כאשר התחמם ועמד ממקומו, נפלו מעט מעט, חתיכות חתיכות, ממנה], וכך הערים אותו ערבי על הגנן שבסופו של דבר לא קבל מאומה.

ב מקודם הוזכר שלירקונא [לרפואת חולי ירקון] ישתה תרין בשיכרא, ומיעקר [שנים מן המינים בשיכר, ואולם נעשה עקר]. ושואלים: ומי שרי [והאם מותר] לגרום עקרות? והרי שנינו: מניין לסירוס באדם שהוא אסור — תלמוד לומר: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כב, כד), ומשמעו — בכם לא תעשו, אלו דברי ר' חנינא. נמצא שאסור לגרום עקרות לאדם! ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שאסרו — הרי זה דווקא היכא דקא מיכוין [במקום שהוא מתכוין] לסירוס, ואילו הכא [כאן] — מעצמו הוא הסירוס נעשה, שנגרם אגב רפואת הירקון. וראיה שמותר באופן כזה, שאמר ר' יוחנן: הרוצה שיסרס תרנגול — יטול כרבלתו, ומסתרס מאליו, נמצא שסירוס הבא מאליו — מותר. ודוחים: והאמר [והרי כבר אמר] רב אשי: רמות רוחא (גאוה) הוא דנקיטא ליה [היא שאוחזת בו, בתרנגול] כשיש לו כרבולת, ומשניטלה ממנו מתעצב ואינו משמש עוד, אבל אינו נעשה סריס ממש. אלא יש לומר שרפואה זו מותרת רק לסריס שאין לחוש לעקרותו.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

vessels full of Persian onions, and boil them in wine, and give it to her to drink. And we say to her: Stop emitting your discharge. And if that is not effective, seat her at a crossroads, and she should take a cup of wine in her hand, and let a person come from behind her and frighten her and say to her: Stop emitting your discharge. And if this is also not effective, bring her a fistful [buna] of cumin, and a fistful of saffron, and a fistful of fenugreek, and cook them in wine, and give it to her to drink, and say to her: Stop emitting your discharge. And if this is not effective, let one bring sixty barrel seals, soak them, and then spread it on her and say to her: Stop emitting your discharge. And if this is also does not effective, let one bring pashtina, a type of grass, boil it in wine, and then spread it on her and say to her: Stop emitting your discharge. And if this is not effective, let one bring a thistle that grows on Roman thorns and burn it, and place its ashes in rags from linen clothing in the summer and in rags from cotton clothing in the winter.

And if this is not effective, let one dig seven pits and burn young grape shoots in them from vines that are orla, and place a cup of wine in her hand and raise her up from that pit and sit her in another pit, and raise her from that pit and sit her in this pit, and raise her from that pit and sit her in this other pit. And each and every time say to her: Stop emitting your discharge. And if this is not effective, let one bring fine flour and place it on the bottom half of her body and say to her: Stop emitting your discharge. And if this is not effective, let one bring an ostrich egg and burn it, and place its ashes in linen rags during the summer, and in cotton rags during the winter. And if this is also not effective, let one open a barrel of wine for her, and let her drink it. And if this is not effective, let one hold a barley grain that is found in the dung of a white donkey. If she holds it for one day her discharge will cease for two days; and if she holds it for two days it will cease for three days, and if she holds it for three days it will cease forever.

The Gemara states: For jaundice, one should drink two of the three ingredients mentioned together with beer, and one becomes sterile from it. The Gemara continues to discuss this remedy: And if one does not have these ingredients, i.e., Alexandrian gum, saffron, and alum, or if the remedy did not work, let one bring the head of a salted shibuta fish and boil it in beer and drink it. And if this is not effective, let one bring grasshopper brine and drink it. And if one does not have grasshopper brine, let one bring brine of small birds, and enter the bathhouse, and smear himself with it. And if there is no bathhouse, have him stand between the oven and the wall and sweat out his disease. Rabbi Yoḥanan said: One who seeks to warm this patient up should wrap him tightly in his sheet. Rav Aḥa bar Yosef was sick with this disease, and Rav Kahana performed this remedy for him and he was healed.

The Gemara continues: And if this remedy is not effective, let one bring three vessels of Persian dates, and three vessels of dripping wax [kira], and three vessels of red aloe, and boil them in beer and drink it. And if this remedy is not effective, let one bring a donkey foal, and shave the middle of its head, and let blood from the donkey’s forehead, and place it on his own head. And he should take care not to let the blood enter his eyes lest it blind him. And if this is not effective, let one bring a pickled ram’s head and boil it in beer and drink it. And if this is not effective, let him bring a striped something else, i.e., a pig, and tear it open and place it on his heart. And if this is not effective, let him bring leeks from the middle of the row, which are very sharp.

It is reported that a certain Arab was sick with jaundice. He said to the gardener: Take my cloak and give me a row of leeks in exchange. The gardener gave him the row and he ate it. The Arab said to the gardener: Lend me your cloak and I will sleep in it for a short while. The gardener gave it to him and he wrapped himself in it and slept. When he got hot and stood up pieces fell from the cloak bit by bit because the cloak had become very hot from the Arab’s sweat. The Arab tricked the gardener, who ultimately received nothing.

The Gemara discussed the remedy for jaundice, saying that one should drink two of the ingredients mentioned together with beer, and one becomes sterile from it. The Gemara asks: And is it permitted to cause sterility? Wasn’t it taught in a baraita: From where is it derived that castration of a man is prohibited? The verse states: “Those whose testicles are bruised, or crushed, or torn, or cut, shall not be offered to the Lord, and you shall not do this in your land” (Leviticus 22:24), meaning that you shall not do it to yourselves; this is the statement of Rabbi Ḥanina. Apparently, it is prohibited to castrate a man. The Gemara answers: This prohibition applies only in a case where one intends to castrate. Here, in the cure for jaundice, the sterility happens on its own, incidental to the treatment. Proof is cited from that which Rabbi Yoḥanan said: One who seeks to castrate a rooster should remove its comb and it will become castrated on its own. Incidental castration is permitted. The Gemara rejects the proof. Didn’t Rav Ashi say: It is arrogance that it assumes when it has its comb, and when the comb is removed it becomes depressed and no longer procreates. However, it is not actually castrated. Rather, apparently this remedy for jaundice is permitted only for one who is castrated and for whom causing sterility is not a concern.

The Gemara asks: Didn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba say that Rabbi Yoḥanan said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בגמ' דבני מערבא (הלכה ג) גרסי ר' בא שאל לרב ירמיה מה ניתני דיקלין או דקרין אמר ליה דקרין שהן דוקרין את המרה אמר ר' יונה לא מסתברא אלא דקלין שהן יוצאין מבין ב' דקלין ובסוף פ' כיצד מברכין על הפירות (שם) נמי גרסי אית תנאי תאנו מי דקרים ואית תנאי תאנו מי דקלים מאן דאמר מי דקרים שהן דוקרין את המרה ומאן דאמר מי דקלים שהן יוצאין מבין שני דקלים:

הני מילי היכא דקא מכוין הכא ממילא הוא. ואסיקנא דאפ"ה אסור. א"ד דאתיא כר"י דאמר דבר שאין מתכוין אסור אבל לר"ש ה"נ דשרי ולא מחוור דא"ה מאי קושי' דילמא כי אמרי' לר"ש ורב אחא משבחא גאון ז"ל כ' בשאלתא דאמור אל הכהנים דאע"ג דדבר שאין מתכוין הוא אסור דכי קיי"ל כר"ש ה"מ באיסורי שבת אבל בשאר איסורין הלכה כר"י. ורבותינו הצרפתים ז"ל השיבו עליו מדאמרי' לעיל ומי א"ר יוחנן הכי והאר"י הל' כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אבל לא שורק אלמא ר' יוחנן כר"ש ס"ל ועוד מדפרכי' בפ' ר"א דמילה ל"ל קרא דבר שאין מתכוין הוא ועוד מדגרסי' במס' בכורות בפ' יש בכור לנחלה מנין לבכור שאחזו דם שמותר להקיז אותו וכו' אמר שמואל הלכה כר"ש ופרכי' הי ר"ש אילימא ר"ש דמתני' אטו עד השתא לא אשמעי' שמואל דדבר שאין מתכוין מותר אלמא הלכה כר"ש בכל איסורי אלא י"ל הכא פסיק רישי' ולא ימות הוא ואפ"ה קס"ד מעיקרא למישרא הואיל וממילא הוא שלא אסרה תורה [אלא] כורת [ו]נותק גיד או בצים:

הא דאמרי' אלא בסריס והאר"י א"ר חייא הכל מודים במסרס וכו'. תמיה לי בשלמא התם בדקא עביד מעשה כגון נותק אחר כורת ומחמץ אחר מחמץ נמי רחמנא קפיד אמחמץ ואלש ומקטף ואופה אלא סריס ששותה כוס של עיקרין מאי קעביד וא"ל הכא בסריס חמה שאינו מוליד אבל מתאוה ובועל וכשהוא שותה כוס של עיקרין הללו מיעקר לגמרי ואינו מתקשה כלל ואינו יכול להיות נזקק לנשים וזה אסור לפי שהקפיד' תורה אתוספת סירוס. וא"ת מנ"ל דשרינן בכה"ג לא נוקי לי' בהכי ולא תיקשי א"ל מדקאמרי' ומיעקר אלמא בשיש בה תוספת עיקור וסירוס קאמר והוה יכלי' למימר דהא דקאמר ומיעקר לאסורא לומר דלא לישתי אלא סריס גמור אלא ניחא ליה לאשכוחי בשריותא. ומסקנא אוקי' באשה זקנה א"נ עקרה ואע"פ שיש בה תוספת סירוס שהיא מצטננת ואינה נזקקת שוב לבעל אפי"ה באשה שרי שאין בה דין סירוס ואפשר דכיון דחייבה תורה על נותק אחר כורת אע"פ שהוא סריס גמור ואינו מוסיף כלום כיון שעשה מעשה סירוס אסור אף זה כן:

הני מילי היכא דקא מכוון הכא לא מכוון. כתב רב אחא בשאלתות שלו (פ' אמור סי' קה): אסור למשתא סמא דעקראתא אפילו מעלי לגופא, דכתיב (ויקרא כב, כד) ובארצכם לא תעשו. ואע"ג דלא מכוון וקיימא לן כרבי שמעון בדבר שאין מתכוון, הני מילי לענין שבת, אבל במילי דעלמא כר' יהודה קיימא לן. ולדבריו הא דקאמר הני מילי היכא דקא מכוון הכא לא מכוון, פירושו ומותר כרבי שמעון, דהא בפלוגתא דרבי שמעון ור' יהודה שייכא.

והקשו עליו בתוס' דודאי כל מאן דאית ליה דבר שאינו מתכוון מותר בכל מילי אית ליה הכין, לא שנא שבת ולא שנא מילי דעלמא. ותדע לך מדאמר רבי יוחנן בפרק המוציא יין (שבת פא, ב) אסור לקנח בחרס בשבת, וקא מפרש עולא טעמא התם משום השרת נימין ואע"ג דלא מיכוין אסור, ואקשינן ומי אמר ר"י הכין, הא אמר ר"י הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק, ומאי קושיא דלמא בעלמא אית ליה דבר שאין מתכוון מותר אבל לענין שבת לא, ובבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (בכורות לד, א) גבי מקיז דם לבכור, אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי שמעון, ופריך אטו עד השתא לא אשמעינן שמואל דבר שאין מתכוון מותר, ואם איתא, מאי קא פריך, עד השתא אשמעינן במילי דשבת, והשתא אשמעינן אפילו בשאר מילי.
ולדידי נמי קשיא, דאם איתא דהא בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון בדבר שאין מתכוון שייכא, כי קאמר דא"ר יוחנן הרוצה שיסרס תרנגול יטול כרבלתו, הוה ליה למימר דאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה, ותנן נזיר חופף ומפספס, ואפילו תמצי לומר דניחא לי לאתויי טפי הא דתרנגול דאיירי בסרוס ממש, אכתי מאי קא מייתי מההיא, דההיא אפילו במתכוון היא, וכדאמרינן הרוצה שיסרס תרנגול. ועוד כי דחי לה רב אשי מינה ואמר, והאמר ר' יוחנן רמות רוחא הוא דנקיט ליה, ליהדר וליתי' ראיה מאידך דרבי יוחנן, דאמר הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס.
ובתוס' אמרו דהא לאו בדרבי שמעון ורבי יהודה שייכא, דבהא אפילו רבי שמעון מודה בה משום דפסיק רישיה ולא ימות הוא, ואפילו לפירוש הערוך (ערך פסק) דאמר דאפילו בפסיק רישיה פליג רבי שמעון בכל שאינו נהנה ממנו, וכדמוכח ההיא דלעיל דריש פרק הבונה (לעיל שבת קג, א) גבי תולש עולשין, דאקשינן והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, ופרקינן התם דעביד בארעא דלאו דידיה, איכא למימר דהני מילי לענין שבת משום דכתיב ביה מלאכת מחשבת, אבל במילי דעלמא כל שפסיק רישיה ולא ימות מודה ביה רבי שמעון. ותדע לך מדפריך תלמודא בזבחים בפרק כל התדיר (זבחים צא, ב) גבי מתנדב יין מזלפו על גבי האשים, והא מכבה, ואע"ג דהתם לא מכוון לכבוי ולא ניחא ליה.
ומכל מקום אכתי קשיא לי, מאי קא מייתי מדרבי יוחנן דאמר הרוצה שיסרס תרנגול דהתם הא מכוון. ויש לומר דלרבותא נקטיה דאיהו סבירא ליה דלא אסרה תורה אלא בנוגע ממש במקום סירוס, וכדכתיב (ויקרא כג, כד) ומעוך וכתות ונתוק וכרות, אבל בשאינו נוגע באבר עצמו מותר וכדבר דאתי ממילא היא, והיינו דקאמר הני מילי היכא דקא מכוון ליגע באבר אבל היכא דלא מכוון ליגע באבר עצמו לא כדר"י ואף על גב דמתכוון לסרוסי וכל שכן הכא דלא מכוון.

בד"ה והתניא כו' ובאשה דלא שייך סירוס אוקי כו' בעקרה וזקנה ולא מוקי ביש לה כו' עכ"ל וה"ה דמדברי המקשה דפריך ולריב"ב כו' ה"מ לאוכוחי כן דכיון דלא פריך הכא מפריה ורביה משום דאיכא לשנויי ביש לו בנים מאי פריך לרבי יוחנן בן ברוקא הא איכא לאוקמא נמי ביש לו בנים ויש ליישב דהמקשה לקמן ודאי כיון דלית ליה לאקשויי מסירוס גבי אשה מקשה מפריה ורביה ומהדר לאוקמא אפילו באין לה בנים אבל הכא גבי זכר ניחא ליה לאקשויי מסירוס ואפי' ביש לו בנים ומיהו מדברי המתרץ לקמן הוכיחו שפיר כיון דמוקי לה דדוקא בעקרה וזקנה ה"נ ה"ל לאוקמא דלא איירי אלא ביש לו בנים ועוד נכתוב לקמן ישוב לזה בפשיטות טפי ודו"ק:

בד"ה ת"ל כו' דשמואל סבר כר"ש כו' דפסיק שמואל התם כר"ש דשרי להקיז ופריך עד השתא כו' עכ"ל מהא דפסיק שמואל כר"ש דשרי להקיז מוכח שפיר דס"ל כר"ש בכל התורה דדבר שאין מתכוין שרי אלא שהביאו גם ראיה ומסתמא דתלמודא דאינו מחלק בין שבת לדעלמא מדפריך עד השתא לא כו' וכן הוא הראיה ברא"ש מסתמא דתלמודא דפריך עד השתא כו' וק"ל:

בתוס' ד"ה ת"ל וכו' מה לי בארץ מה לי בחו"ל אלא האי בארץ וכו' כצ"ל:

גמ' ואי לא ליכול כרתי כו' אושלן גלימא ואיגני כו' גנא ביה כד איחמם וקם נפל כו' מיניה לירוקא תרין כו' כצ"ל:

רד"ה בונא. מלא אגרוף. עמש"כ לעיל (ס"ז):

רש"י ד"ה לא תעשו קרי ביה לא תעשו. כצ״ל:

בר"ן ד"ה אלא, ואפילו לר' נתן בעל הערוך כו', אבל באיסורים דעלמא כו'.
תמוה לי, הא הר"ן שם ע"ב הביא דברי הערוך שהביא ראי' ממוכרי כסות, והא מזה מוכח דבכל איסורים הכי הוא, וצע"ג:

ומי שרי והתניא מנין לסירוס וכו' דברי שאלתות י"ל דבאמת טעמא בעי מ"ט להתיר אין מתכוין בשארי איסורים דלא כתיב בי' מלאכת מחשבת ועיין חי' ר"ן ר"פ הנחנקים דכ' באיסור לאו לא מצינו שום חיוב על שוגג בלא כוונה משא"כ באיסור כרת משא"כ שבת אפי' באיסור כרת פטור אין מתכוין מדכתיב מלאכת מחשבת ע"ש. ואמנם לפמ"ש חי' רשב"א פראד"מ גבי אם יש שם בהרת יקוץ כ' אין מתכוין דשארי איסורים מסברא פטור דטעם האיסור לתכלית שום כוונה ואם אינו נעשה לאותו תכלית כגון לובש כלאים לא לתכלית לבישה כ"א להעביר המכס פטור. ולא צריך קרא מלאכת מחשבת. מה שאין כן בשבת שחייב אפי' מדליק נר בצהרים שלא לשום תכלית והי' סברא לחייב אפי' אין מתכוין מש"ה צריך קרא מלאכת מחשבת וכ"כ בתשו' חו"י כרשב"א הנ"ל ע"ש. והנה א"כ הכא במסרס שג"כ הקפידה תורה בלי שום כוונת תכלית שהרי אפי' מסרס אחר מסרס חייב והרי אפי' במחמץ אחר מחמץ י"ל שנעשה חמץ ברור יותר ע"י חימוץ השני עיין מנחות ר"פ כל המנחות באות מצה. ובמטיל מום בבעל מום י"ל ה"ל בזיון קדשים טפי אבל במסרס אחר מסרס ע"כ קפידא וגזירת הכתוב הוא וגרע ממדליק נר בצהרים ואפ"ה חייב א"כ ראוי להתחייב אין מתכוין כיון דלא כתיב בי' מלאכת מחשבת. ובאמת קשה להעמיס זה בלשון השאלתות אבל הסברא אמת לפע"ד. מה שקשה על הרא"ש עי' ס' עצי ארזים סי' ה' וקרוב לזה בק"נ ונכון:

אלא בסריס. לא בעי למימר בנולד סריס דהוה כדיקלא בעלמא ואינו מחייב המסרסו וכעין דאמרינן בבכורות ל"ג ע"ב גבי בעל מום מעיקרא ע"ש. דליתא דסריס חמה יש לו רפואה ופשיטא דשייך בי' סירוס וכמבואר ביבמות ע"ט ע"ב במתני' ע"ש. וע"כ בסריס אדם. ועיין מה שהארכתי בתשובתי סי' תרכ"ו בסופו דעת רוב הפוסקים אחרונים בדעת הרמב"ם כשאיברי הזרע נתמסמסו כבר מחמת חולי שוב אפי' ניטלו בידי אדם מותר בקהל דלענין לא יבא פצוע דכה בקהל ה' מיקרי זה בידי שמים עיין ש"ע אה"ע סי' ה' וב"ש ס"ק י"ב. מ"מ לענין איסור לעשותו לסרסו בכך יש לעיין. הנה בפרישה מייתי אסור לסרס אחר סירוס מדכתיב לא תעשו לשון רבים לחייב שניהם. עיין כיוצא בזה ס"פ או"ב גבי לא תשחטו. ושלהי מכות גבי לא תקיפו. ובקדושין גבי איש אמו ואביו תיראו. ואמנם ט"ז הקשה הא בש"ע מייתי לי' מנתוק וכרות. וראיתי בתורת כהנים פ' אמור דרוש אחר לא תעשו להביא מסרס בעל מום. פי' דה"א הואיל ובעניני דקדשים כתיבי דוקא תם ולא בעל מום קמ"ל. וצ"ע דהא אפי' כלב מרבינן לאיסור. והנה איתא שם פלוגתא ת"ק ור' יהודה דר' יהודה פוטר נקבה מסירוס משום דכתיב משחתם בהם למעוטי נקבה. וכבר פירשתי בתשובתי סי' תרס"ז דרוצה לומר בהם אאיברים הנזכרים בומעוך ונתוק וכרות שהם בגיד וביצים בהם שייך סירוס ולא באיברי נקבה כגון נטילת האם וכדומה. ות"ק פליג ופסק רמב"ם כר' יהודה ובזה יישבתי קו' עצי ארזים דליחשיב מתני' דקידושין כ"ט ע"א גם חוץ מסירוס כמו דחשיב לא תקיפו ובל תטמא למתים. והא"ש דאשה לא אימעט אלא איברים אחרים שאינם גיד וביצים וממילא לא שייך באשה. מ"מ י"ל לר' יהודה איצטריך לא תעשו לשון רבים לחייב גם אשה המסרסת את הזכר דה"א כל דליתא בסירוס של עצמו ליתא בסירוס חברו וכדפליגו לענין אשה המקפת אחרים אי חייבת הואיל וליתא בהקפה דנפשה וכדאמרינן שם בקידושין גבי פדיון בכור מש"ה איצטריך לא תעשו לחייב א' זכרים וא' נקבות המסרסים זכרים אחרים ועל שניהם הוא אומר לא תעשו כדדרשינן גבי תיראו על שניהם אומר תיראו. וא"כ לית לן דרשא לחייב מסרס אחר מסרס מש"ה איצטריך למילף מנתוק וכרות. ומדסתמא דתלמודא מייתי הך ש"מ הלכה כר' יהודה דפוטר איברי נקבה ומש"ה פסק רמב"ם כן. מ"מ נ"ל למאן דמפיק מסרס אחר מסרס מלא תעשו י"ל דוקא כשתי העשיות בידי אדם אבל אם נמסו ע"י חולי מותר אדם לחתכן ולנתקן כשם שאינו נעשה פצוע דכה עי"ז ה"ה דליכא בלאו דסירוס. אבל למ"ד דנפקי לי' מכרות ונתוק אין חילוק לעולם אסור לסרס המסורס אפי' יהי' מסורס בידי שמים ואיכא נפקותא לדינא. עי"ל למאי דקיי"ל כמ"ד מטיל מום בבעל מום פטור ה"א לא תעשו קאי אמסרס בעל מום כנ"ל דהרי מטיל בבעל מום פטור וקמ"ל דהמסרסו חייב ואיצטריך נתוק וכרות למסרס אחר מסרס. אך למ"ד מטיל מום בבעל מום חייב לא איצטריך קרא למסרס בעל מום. וע"כ לא תעשו למסרס אחר מסרס ונתוק וכרות י"ל לפי משמעות רש"י ותוס' לא קשה אם על כרות חייב וכו' אלא למ"ד עיקור קרא אביצים קאי אע"ג דקאי נמי אגיד מ"מ עיקור קרא אביצים וקשה אם על כרות חייב נתוק לא כ"ש. אבל למ"ד עיקור קרא אגיד קאי ולא אביצים כלל לק"מ אם על כרות חייב והחילוק קל להבין. וא"כ לא מייתרי קרא וכשיטת הדרישה הנ"ל ואין להאריך:

(קי רע"ב) וליתי איניש מאחורה וליבעתה.—עי' נדה עא א: ביעתותא מרפיא, ואולי המכוון ע"פ מה דאיתא עוד שם סו א: זיל בעתה (וע"ש).

(קי סע"ב) תרין בשיכרא ומיעקר ומי שרי וכו'.—עי' יומא פד א, דר' מתיא בן חרש אמר מי שאחזו ירקון מאכילין אותו בשר חמור, ואף רבנן אינם חולקים עליו אלא משום דסברי דאין בשר חמור רפואה בדוקה לירקון. ומשמע דלכ"ע יש סכנת נפשות בירקון. ולפי זה אינו מובן קושייתם כאן "ומי שרי". ואולי נאמר דמשום דלעיל ביארו עוד כמה רפואות לירקון, ולפיכך הקשו כאן: ומי שרי לכתחילה לשתות תרין בשיכרא ומיעקר, ואי לא יעשו רפואות אחרות? ונהפוך הוא: כי מתחילה היו צריכים לעשות רפואות אחרות המותרות, ואי לא ישתה תרין בשיכרא ומיעקר. עוד י"ל ע"פ מ"ש לעיל (לג א), שהירקון אינו מחלה מיוחדת אלא סימן לאיזו מחלה פעמים מסוכנת ופעמים אינה מסוכנת, ומשום שסתמו כאן משמע דמותר לכל מיני ירקון שפיר מקשינן.

ומי שרי והתניא מנין לסירוס באדם. עיין ברא״ש שדבריו סותרים למה שכתב לעיל בפ' הבונה ועיין זרע אברהם חא"ע א' ל״ז. צרור החיים כ״ט. אגורה באהליך אדמת קדש ח״א נ״ז ע״ב. זבח השלמים סימן ל״ו. יצחק ירנן ל״ו ל״ז. וראיתי ברא״ש לעיל פ׳ הבונה שכתב לתרץ ראית הערוך מההיא דהושענא וכתב אי נמי כיון דרבי שמעון סבר דבר שאין מתכוין מותר מן התורה הכא אף על גב דפסיק רישיה הוא כו׳ ודבריו מגומגמין מאי הלשון מותר מן התורה דמשמע דמדרבנן אסור והלא דבר שאין מתכוון לגמרי מותר ואי כוונת הרא״ש לפסיק רישיה דאסור מדרבנן זה אינו דפסיק רישיה אסור מן התורה אפילו לרבי שמעון כמו שכתבו התוספות בפ' כירה והכי מוכח לקמן בפ׳ ר״א דמילה דתירץ רבא דאיצטריך בשר לפסיק רישיה ש״מ דמן התורה אסור וכ״כ בכפות תמרים ומעתה מה שכתב הרא״ש עוד אבל לר׳ יהודה כו׳ ואי צריך ליה איכא איסורא דאורייתא הלא גם לרבי שמעון אי צריך ליה איכא איסורא דאורייתא ועיין בתוספות כתובות דף וי״ו שכתבו קרוב לדברי הרא״ש ועיין מה שאכתוב שם אי״ה וראיתי בשיטה מקובצת לכתובות שכתב על שם שיטה ישנה בשם מורי דדוקא גבי שאר איסורים לרבי שמעון פסיק רישא אסור מן התורה אבל גבי שבת דמלאכת מחשבת בעינן לרבי שמעון הוא מדרבנן ולרבי יהודה מדאורייתא ואם זו היא שיטת הרא״ש יהי׳ דבריו מבוארין בפשיטות וצ״ע:

תוספות ד״ה ~ובארציכם~ {צ"ל תלמוד לומר ובארציכם}. גופי הלכות מ"ו ע"ב:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

קפיזי. כלי מחזיק ג' לוגין: שמכי. בצלים: פרסאי. גדולים הם: קום מזוביך. חדלי מזוביך כמו ויעמוד השמן (מלכים ב ד): וליבעתה. יבעתנה בלי ידיעתה פתאום: בונא. מלא אגרוף: מוריקא. כרכום: שבליתא. תלתן פנגרי''ג: שיעי דדנא. מגופת חבית: ולשייפיה. לכשישורו במים: פשטינא. עשב שאינו גדל בקומה אלא הולך ופשט על גבי קרקע: חרנוגא. מין עשב הוא שגדל אצל ההיגים: היגתא רומיתא. מין הגא הוא שנקראת רומי''ת: וליסבה בשחקי דכיתנא. יקחו אותו האפר בבלאי בגדי פשתן בקיץ: דעמר גופנא. קוטו''ן: ליכרי שב בירי. שבעה גומות: שבישתא דערלה. זמורות של כרם ילדה: ולינקטה כסא דחמרא. יאחוז כוס של יין בידה ותשב על הגומא: ולוקמה מהא. מעל גומא זו יושיבוה על זו ועל כל עמידה נימא לה קום מזוביך: קמחא דסמידא. קמח סולת: וליסכה. יסוכו אותה ממנו: דנעמיתא. בת היענה: ליפתח לה חביתא דחמרא לשמה. כלומר יין הרבה תשתה תמיד: שערתא דמשתכח בכפותא דכודנא חיורתי. שעורה הנמצאת בגללי פרדה לבנה: אי נקטא. לה בידה חד יומא פסקה מזובה תרי יומא אית דגרס נקטה חדא נימא גרעין אחד: לירקונא. דאמרן לעיל קומא וגביא גילא וכורכמא תרי בשיכרא ומיעקר: ואי לא. דלית ליה אי נמי עביד ולא אהני: רישא דשיבוטא. ראש דג ששמו שיבוטא: דמילחא. שהוא מלוח: מוניני דקמצי. ציר חגבים: דנקירי. מין עופות קטנים: ולישייפיה. ישפשפוהו בו: בין תנור לגודא. בין תנור לכותל במקום חם שיזיע ויצא החולי: הרוצה שיחממנו. לזה: יקנחנו בסדינו. יעטפנו בסדינו יפה או בסדין של חולה אחר של חולי זה: עבד ליה רב כהנא. רפואה זו של סדין: קירא דנישתרופי. שעוה הצפה ונוטפת מכוורת שנתמלאה ועודפת: אהלא. אלויי"ן: תולענא. אדום: עילא בר חמרא. עייר בן אתונות: וליגלח. החולה: מציעתא דרישיה. אמצעית ראשו: ולישבוק ליה דמא מאפותיה. יקיז לעייר ממצחו: ולותביה ארישיה. ישפך הדם על התגלחת: ולזדהר מעיניה. שלא יכנס מדם זה בעיניו: רישא דברחא. של איל: דמנח בכבשא. כבוש בחומץ או בציר: דבר אחר חוטרנא. חזיר טלוא בחברבורות מנומר: מכבתותא דמישרי. מאמצע הערוגה שהם חריפים: אושלן גלימיך. השאילני הטלית: ואיגני בה. ואישן בה: קלי. מעט: איכריך גנא. נכרך בה וישן בה: נפל פורתא פורתא. קדחה הטלית מחום שריפת החולי שיצא עם הזיעה ונפלה חתיכות דקות: ומי שרי. לשתות כוס עיקרין: לא תעשו. קרי ביה לא תיעשו: ומסתרס מאליו. ואע''ג דסירוס אסור בידים: והא אמר רב אשי. דההוא לאו סירוס הוא אלא רמות רוחא נקיטא ליה לתרנגול ומשניטל הודו הוא מתאבל ואינו משמש אבל בסירוס אפילו ממילא אסור: אלא בסריס. הך דשרי למישתי כוס של עיקרין במי שהוא סריס כבר עסקינן:

והתניא מניין לסירוס שהוא אסור. וא''ת אפילו לא אסור סירוס תיקשי ליה דליתסר משום פריה ורביה וכ''ת משום דהוי מצי לשנויי ביש לו בנים הא משמע בסוף הבא על יבמתו (יבמות דף סה:) גבי דביתהו דר' חייא דאי הוה מיפקדה אפריה ורביה לא הוה שתיא סמא דעקרתא אע''ג דהוי לה שתי נקבות ושני זכרים משום בבקר זרע [את] זרעך ולערב אל תנח ידך (קהלת יא) ובאשה לא שייך סירוס אוקי במסקנא לרבי יוחנן בן ברוקה דמחייב בפריה ורביה בעקרה וזקנה ולא מוקי ביש לה בנים ויש לומר דמסירוס ניחא ליה למפרך משום דאיכא למ''ד בפרק הבא על יבמתו (שם דף סא:) כיון דקיימא פריה ורביה תו לא צריך: תלמוד לומר ובארצכם לא תעשו. מכם קא דריש והא דאמר בחגיגה (דף יד:) שאלו את בן זומא מהו לסרוסי כלבא אמר להו בארצכם לא תעשו כל שבארצכם לא תעשו התם נפקא לן מארץ כדמפרש בשאלתות דרב אחאי דהא חובת הגוף הוא מה לי בארץ מה לי בחו''ל אלא האי בארץ לכל אשר בארץ אתא והכא מכם דריש כדפי' ומה שמפרש בשאלתות דהא דאסר לשתות סמא דעקרתא היינו כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואע''ג דקי''ל כר''ש דשרי היינו דוקא בשבת משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל בכל התורה כולה סבירא לן כרבי יהודה ואין נראה לר''י דבכל התורה כולה קי''ל כר''ש דשרי כדמשמע לעיל בפ' המוציא (פא:) דאמרי' דרבי יוחנן סבר כסתם משנה דנזיר חופף ומפספס וכו' והיינו כרבי שמעון דשרי דבר שאינו מתכוין וכן משמע בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לד.) דשמואל סבר כר''ש בכל התורה כולה דדבר שאין מתכוין שרי גבי המקיז דם בבכור דפסק שמואל התם כר''ש דשרי להקיז ופריך עד השתא לא אשמועינן שמואל דדבר שאין מתכוין מותר דאמר רב חייא בר אשי כו' ואי יש חילוק בין שבת לדעלמא איצטריך התם שפיר לפסוק כר''ש אע''ג דכבר אשמעינן דבשבת הלכה כר''ש והכא אתיא אפילו לר' שמעון דפסיק רישיה הוא דודאי יסתרס בשתיי' כוס עיקרין:

דף קי - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד