בבא בתרא פו ע"א

פֵּירְקָן וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד אֵין שְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק שְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן וּמִדְּכִלְיוֹ דְמוֹכֵר בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ לֹא קָנָה כִּלְיוֹ דְלוֹקֵחַ נָמֵי בִּרְשׁוּת מוֹכֵר לֹא קָנָה
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק בְּשֶׁשְּׁפָכָן אִיקְּפַד רָבָא מִידֵּי שְׁפָכָן קָתָנֵי פֵּירְקָן קָתָנֵי אֶלָּא אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי בִּמְתַאכְּלֵי דְתוּמֵי
אֲמַר לֵיהּ הוּנָא בְּרֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא לְרָבִינָא מִכְּדֵי פֵּירְקָן קָתָנֵי מָה לִי פָּסַק וּמָה לִי לֹא פָּסַק אֲמַר לֵיהּ פָּסַק סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ לֹא פָּסַק לָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי תָּא שְׁמַע דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ כִּלְיוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנֶה לוֹ בְּכׇל מָקוֹם לְאֵתוֹיֵי מַאי לָאו לְאֵתוֹיֵי רְשׁוּת מוֹכֵר הָתָם דְּאָמַר לֵיהּ זִיל קְנִי
תְּנַן הָתָם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה בְּסוּרָא מַתְנוּ לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא בְּפוּמְבְּדִיתָא מַתְנוּ לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא וְאָמְרִי לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהַגְבִּיהַּ אֲבָל דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהַגְבִּיהַּ בְּהַגְבָּהָה אִין בִּמְשִׁיכָה לָא
יְתֵיב אַבָּיֵי וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא אֵיתִיבֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה לְאַבָּיֵי הַגּוֹנֵב כִּיס בְּשַׁבָּת חַיָּיב שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּיב בִּגְנֵיבָה קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר שַׁבָּת
הָיָה מְגָרֵר וְיוֹצֵא מְגָרֵר וְיוֹצֵא פָּטוּר שֶׁהֲרֵי אִיסּוּר שַׁבָּת וּגְנֵיבָה בָּאִין כְּאֶחָד
וַהֲרֵי כִּיס דְּבַר הַגְבָּהָה הוּא וַאֲפִילּוּ הָכִי קָנֵי בִּמְשִׁיכָה אֲמַר לֵיהּ בְּמִיתְנָא אֲנָא נָמֵי בְּמִיתְנָא קָא אָמֵינָא אֲמַר לֵיהּ בְּמִידֵּי דְּבָעֵי מִיתְנָא
תָּא שְׁמַע בִּרְשׁוּת מוֹכֵר לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּגְבִּיהֶנָּה אוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנָּה מֵרְשׁוּתוֹ אַלְמָא מִידֵּי דְּבַר הַגְבָּהָה אִי בָּעֵי בְּהַגְבָּהָה קָנֵי לֵיהּ וְאִי בָּעֵי בִּמְשִׁיכָה קָנֵי לֵיהּ אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לִצְדָדִין קָתָנֵי מִידֵּי דְּבַר הַגְבָּהָה בְּהַגְבָּהָה מִידֵּי דְּבַר מְשִׁיכָה בִּמְשִׁיכָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פו - א

אם פירקן, אם פרק את משאם של חמריו ופועליו, ^[1] והכניסן לתוך ביתו, הרי יש כאן הנחה ברשות לוקח.

לפיכך, אם פסק הלוקח את מחיר התבואה עם המוכר, אפילו עד שלא מדד את התבואה שהוא קונה ^[2], הרי זה קנה, ^[3] ואין שניהן יכולין לחזור בהן. ואם מדד את התבואה עד שלא פסק את מחירה, לא קנה, אלא שניהן יכולין לחזור בהן. ולהלן מבארת הגמרא, מדוע תלוי הדבר בפסיקת המחיר.

וממה ששנינו, פירקן והכניסן לתוך ביתו ופסק עד שלא מדד, אין שניהן יכולין לחזור בהן, יש ללמוד, שכליו של מוכר אינם מעכבים את קניינו של הלוקח, שהרי מן הסתם היתה התבואה בכליו של מוכר, ואף על פי כן קנה הלוקח על ידי שנכנסו והונחו ברשותו. ^[4]

ומדכליו של מוכר ברשות לוקח, לא קנה המוכר, דהיינו, שכליו של המוכר טפלים ומתבטלים כלפי רשות הלוקח, ואינם מעכבים את קניינו של הלוקח, לכן, כליו דלוקח נמי, כשהם ברשות מוכר, לא קנה הלוקח. היות והחפץ נמצא ברשות המוכר, והכלי של הלוקח טפל אל הרשות של המוכר בה הוא נמצא, ואינו חולק רשות לעצמו. ^[5] אמר רב נחמן בר יצחק: אין ראייה מברייתא זו! היות ואפשר לפרש אותה כך: פסק עד שלא מדד, אין שניהם יכולים לחזור בהם, באופן שפירקן מעל גבי החמרים, ושפכן מן הכלים על גבי קרקע.

אבל אם התבואה נשארה בתוך כלי המוכר, יש לומר שאין הלוקח קונה בהיות התבואה בכליו של מוכר, כי אין הכלי טפל אגב הרשות בה הוא נמצא.

איקפד רבא. רבא, שהביא ראייה זו, הקפיד על מה שדחה רב נחמן בר יצחק כך את ראייתו. כי מידי, האם "שפכן" קתני, הרי פירקן "קתני"!?

ו"פירקן", משמע כמות שהם, עם הכלים בהם נמצאת התבואה.

אלא, אמר מר בר רב אשי: כך יש לדחות את ראייתו של רבא, ולומר: הכא במאי עסקינן במתאכלי דתומי, חבילות של שומים, שאינם מונחים בשקים על גבי החמרים, אלא כמות שהן - בלא שקים.

אבל בתבואה הנמצאת בשק, אם היה השק של המוכר, לא קנה הלוקח, אף אם נמצא השק ברשותו, היות וכליו של המוכר מעכב בעד קניינו.

אמר, שאל ליה הונא בריה דמר זוטרא, לרבינא: מכדי, "פירקן" קתני, הרי מדובר באופן שפירק את משאם של החמרים והפועלים והניחם ברשות לוקח.

והרי שנינו: ברשות לוקח, כיון שקיבל עליו מוכר - קנה לוקח. ואם כן, מה לי פסק המוכר את מחיר התבואה עם הלוקח, מה לי לא פסק!?

אמר ליה רבינא: אם פסק קנה לוקח, היות וסמכא דעתיה שיתקיים המקח.

אבל אם לא פסק - לא סמכא דעתיה, שמא לא יתקיים המכר, היות וכל עוד לא קצבו ביניהם את המחיר, יתכן שהמוכר ידרוש דמים מרובים, או שהלוקח ירצה לשלם דמים מועטים, והם לא ישתוו ביניהם.

לפיכך שנינו: אם פסקו ביניהם - קנה הלוקח, אף אם עדיין לא מדדו את המקח. ואם לא פסקו ביניהם - לא קנה הלוקח.

אמר ליה רבינא לרב אשי: תא שמע ראיה מדברי רב ושמואל, שכליו של לוקח קונים אף ברשות המוכר:

דרב ושמואל דאמרי תרוייהו, שניהם אמרו: כליו של אדם קונה לו בכל מקום.

ויש לדקדק: הרי לשון "בכל מקום" בא לחדש ולרבות; לאתויי מאי, מה באה לשון זו להוסיף? לאו, האם לא, לאתויי רשות מוכר?

אם כן, שמע מינה כליו של לוקח ברשות מוכר, קונה לו.

ודחינן: לעולם כליו של לוקח ברשות מוכר אינו קונה לו, ומדברי רב ושמואל אין להוכיח שקנה, כי התם מיירי כגון דאמר ליה מוכר ללוקח: זיל, קני! אני רוצה שיקנו לך כליך.

ואכן, אם אמר לו המוכר ללוקח בפירוש: אני רוצה שהכלי שלך יקנה לך, בודאי קנה הלוקח, היות שהרי הוא כאילו השאיל לו המוכר ללוקח את מקום הנחת כליו. ^[6]

אבל הספק שלנו הוא בסתמא, כאשר המוכר לא אמר ללוקח יקנה לך כליך, שאז אנו דנים, האם הכלי טפל אל הרשות בה הוא נמצא, ולא קנה הלוקח, או שהכלי אינו טפל אל רשות המוכר, ונמצא שהחפץ הנקנה מונח ברשותו של הלוקח, וקנה לו כליו, כמו שחצירו קונה לו. ^[7] שתי הסוגיות הבאות הובאו כאן, אף שאינן עוסקות בקנין כליו של אדם, כיון שהגמרא רצתה להוכיח את הדין הנידון בהן מברייתא דארבע מדות. ^[8]

תנן התם בקידושין כו א:

נכסים שיש להן אחריות קרקעות ^[9], נקנין בקניין כסף על ידי מתן מעות, ובקניין שטר ^[10] ובקניין חזקה על ידי שהקונה "יחזיק" בקרקע ^[11].

ונכסים שאין להן אחריות, מטלטלין, אין נקנין אלא בקניין משיכה, שמושכן לרשותו, או לרשות שיש לו חלק בו, כגון סימטא או חצר השותפין, אבל אין המטלטלין נקנין ^[12] בכסף ולא בשטר או בחזקה. ^[13]

בישיבה שבסורא מתנו לה היו שונים להא שמעתא דלקמן, משמיה דרב חסדא. ובישיבה שבפומבדיתא מתנו לה, משמיה דרב כהנא.

ואמרי לה יש אומרים שמועה זו משמיה דרבא ^[14]:

לא שנו במשנה הנ"ל בקידושין, שמשיכה קונה אלא בדברים שאין דרכן להגביה, היות והם כבידים, ^[15] אבל דברים שדרכן להגביה, דברים קלים ^[16] - בהגבהה, אין, אכן, קונים אותם ובמשיכה לא, אינם נקנים.

יתיב אביי וקאמר להא שמעתא, אביי ישב ושנה שמועה זו: דברים שדרכם בהגבהה, אין נקנין במשיכה, אלא בהגבהה בלבד.

איתיביה רב אדא בר מתנה לאביי מברייתא: כל העושה מעשה שיש על עשייתו שני חיובי עונשים נפרדים, אחד קל ואחד חמור, כגון מיתה וממון -

כיון שהמיתה היא עונש חמור, והממון הוא עונש קל, הרי אנו אומרים "קים ליה בדרבה מיניה", כלומר, אנו מעמידים אותו בעונש הגדול, ואין מענישים אותו בעונש הקל.

כלל זה, ש"קים ליה בדרבה מיניה" נאמר אפילו אם לא נתחייב העובר בפועל בעונש החמור, אלא די בכך שעבר עבירה שיש בה גם עונש חמור.

וכגון שעבר את העבירה שחייבים עליה עונש חמור, בשוגג, שאז הוא אינו נענש במיתה, ובכל זאת הוא אינו נענש בעונש הקל של הממון. ^[17]

לפיכך, הגונב ממון מחבירו בשבת, באופן שבגנבתו עבר הגנב על מלאכת הוצאה בשבת, הרי הוא פטור מתשלום ממון על הגניבה, היות והוצאה בשבת היא עבירה המחייבת מיתת בית דין.

תניא: הגונב כיס, ארנק, ובתוכו מעות, בשבת, שהגביהו והוציאו מרשות בעלים והניחו ברשות הרבים, הרי הוא חייב לשלם על הגניבה. ^[18]

ואף על פי שהוא חייב סקילה על הוצאת הכיס מרשות היחיד לרשות הרבים, אין אומרים "קים ליה בדרבה מיניה" - כיון שכבר נתחייב בגניבה, כשהגביה את הכיס ממקומו ברשות היחיד, קודם שיבוא לידי איסור שבת ^[19], שאינו אלא כשהוציא את הגניבה והניחה ברשות הרבים.

אבל, אם היה מגרר את הגניבה ויוצא מרשות הבעלים, מגרר אותה ויוצא -

דהיינו שלא הגביה אותה ברשות הבעלים בכדי שיתחייב על "קניין" הגניבה על ידי הגבהה, אלא מעשה הגניבה היה רק בהוצאת החפץ מרשות הבעלים, על ידי שמשך את הגניבה מרשות הבעלים לרשות הרבים ^[20] הרי זה פטור מלשלם על הגניבה, ^[21] שהרי החיוב על איסור שבת ואיסור גניבה באין הם כאחד, בשעה שהוציאו מרשות בעלים.

ומברייתא זו רוצה הגמרא להוכיח שאף דבר שדרכו בהגבהה נקנה במשיכה: והרי כיס, ד"בר הגבהה" הוא, שהרי כיס רגיל דבר קל הוא, ^[22] ואפילו הכי קני במשיכה!?

ןמוכח, שמועילה משיכה בכיס זה לקנותו ב"קניני גניבה". ^[23] ותיקשי למאן דאמר: דברים שדרכם בהגבהה, אינם נקנים במשיכה!?

אמר, תירץ, ליה אביי: כאן מדובר באופן שגרר את הכיס במיתנא, ברצועה, בכיס שגוררים אותו ברצועה.

אך תמה רב אדא בר מתנה ואמר לאביי: אנא נמי, בכיס שמושכים אותו במיתנא, קא אמינא! מה בכך שיש לכיס רצועה, והרי סוף סוף, הוא דבר שדרכו בהגבהה, ואינו נקנה במשיכה!? ^[24]

אמר ליה אביי לרב אדא: לא מדובר בכיס קל שיש לו רצועה, אלא במידי דבעי ^[25] מיתנא, בדבר כבד שצריך רצועה, ואין דרכו בהגבהה אלא במשיכה. ^[26] ^[27]

תא שמע ראייה מברייתא, דארבע מדות במוכרים, שדבר הנקנה בהגבהה, נקנה גם במשיכה:

דתניא: ברשות מוכר - לא קנה לוקח, עד שיגביהנה, או עד שיוציאנה וימשכנה מרשותו של מוכר לסימטא.

והניחה הגמרא, שבאותו חפץ ששנינו לגביו "עד שיגביה", שנינו לגביו גם "עד שימשוך".

אלמא, מוכח מכאן: מידי ד"בר הגבהה", אי בעי בהגבהה קני ליה, ואי בעי במשיכה קני ליה, חפץ שראוי להגביה אותו, כגון דבר קל, אם ירצה, קונה אותו בהגבהה, ואם ירצה, יקנהו במשיכה.

וקשיא על מה שאמרו: דברים שדרכן להגביה, אין נקנים במשיכה!? ^[28]

אמר, תירץ רב נחמן בר יצחק: לא קשיא!

ברייתא זו לצדדין קתני, שתי הלכות נאמרו כאן בשני מקרים שונים: ^[29]

מידי דבר הגבהה - נקנה בהגבהה ולא במשיכה.

ומידי דבר משיכה - אף במשיכה הוא נקנה.

הערות

^[1] כתב הרשב"ם: בין אם המוכר פרק את התבואה והכניסה לתוך ביתו של לוקח, ובין אם הלוקח עשה זאת. אם פסקו את המחיר ביניהם קנה לוקח בחצירו, אף אם המוכר הוא שהכניס לשם את התבואה, ואם לא פסקו ביניהם את המחיר, לא קנה לוקח, אף על פי שהוא הכניס את התבואה לתוך ביתו.

^[2] כאשר בדעתו לקנות את כל התבואה, אין המדידה מעכבת, היות והיא אינה אלא "גילוי מילתא בעלמא" כמה עליו לשלם, אולם אם אין בדעתו לקנות אלא כמות מסויימת, אזי יכולים הם לחזור בהם עד שתגמר המדידה - רשב"ם, על פי הגמרא להלן עמוד ב.

^[3] א. קניינו של הלוקח הוא על ידי חצירו ורשותו, ולא על ידי משיכת התבואה אל רשותו, לפיכך אין צורך לפסוק את המחיר לפני פריקת התבואה מעל גבי החמרים, כי אף אם פסקו ביניהם את המחיר אחרי שכבר הונחה התבואה ברשותו - קונה הלוקח על ידי חצירו - רשב"ם. ב. יש מפרשים: פירקן והכניסן לתוך ביתו קנה לוקח מטעם משיכה. וראיית הגמרא היא כך: אם מועילה משיכת התבואה כשהיא בכליו של מוכר, אם כן שמעת מינה: הכלי בטל אל הרשות בה הוא נמצא. וממילא יש ללמוד מכאן שהלוקח יקנה את התבואה בקניין חצר אף שהכלי הוא של המוכר, וכמו כן: לא יקנה כליו של לוקח ברשות מוכר היות והכלי טפל אל הרשות בה הוא נמצא וכן דעת הרמב"ם, ראה "לחם משנה" מכירה ד ה וב"אור שמח". אבל אם תימצי לומר: אין הכלי טפל אל הרשות בה הוא נמצא, אם כן התבואה הנמצאת בכלי, הרי היא כנמצאת ברשותו של מוכר, ואין משיכה מועילה ברשותו של מוכר. [ועוד, אם אין הכלי טפל אל הרשות, דנים את הפירות ביחס לכלי, והרי לא זזו הפירות ממקומם ואין כאן משיכה, ראה ברמב"ן]. לפי זה, פסיקת המחיר היתה דוקא לפני הפריקה, כדי שמשיכתו תועיל לו בשעה שכבר נקבע המחיר, והמקח נעשה בגמירות דעת. ג. אולם כבר הובא [לעיל פה ב הערה 19] שהתוספות ועוד ראשונים סוברים שמשיכה מועילה אף בכליו של מוכר, כגון כשהוא מוציא מרשות מוכר לסימטא, ושוב אין להוכיח ממה שקנה במשיכתו לדין קניין חצר וכלים, וכן נראה מדברי הרשב"ם - רמב"ן. ולדבריהם, הפסיקה היתה אחרי שהונחה התבואה ברשות לוקח [ואין המשיכה קונה למפרע על ידי מה שפסק אחר כך] שאם לא כן איך רוצה הגמרא להוכיח מכאן שרשותו של לוקח קונה לו אף אם התבואה בכליו של לוקח, הרי יש לדחות ולומר: הלוקח קנה על ידי משיכתו ולא בקניין חצר. וראה עוד ברבינו יונה ובתוספות בבבא מציעא ט ב ד"ה משוך אם משיכה בכליו של מוכר מועילה בסתמא בלא שהמוכר אמר לו משוך כלי זה וקנה מה שבתוכו.

^[4] ואם תאמר: אם הכלי בטל אגב רשות לוקח, מדוע לפני הפריקה כאשר עדיין התבואה נמצאת על גבי התמרים או על גבי בהמתן, לא קנה הלוקח על ידי חצירו היות והכל בטל אגב רשותו! ? יש לומר: דוקא כלי בטל אגב הרשות ולא בהמה - תוספות.

^[5] כתב הרשב"ם: אם אהני רשות לוקח לבטל כליו של מוכר, ולהוציאן מרשות מוכר, כל שכן וכל שכן דלוקח נמי ברשות מוכר יבטל הרשות את הכלי של לוקח, שלא להוציאן מחזקת המוכר שמוחזק בהן עד עתה. ובתוספות [לעיל פה ב ד"ה בכליו] כתבו להיפך: יותר מסתבר לומר שכליו של מוכר יתבטל אגב רשות לוקח, מאשר לומר שכליו של לוקח יתבטל אגב רשות המוכר, דניחא ליה למוכר שיתבטל כליו אגב הרשות כדי שיתקיים המקח.

^[6] כתב הרשב"ם לעיל פה א: כאשר אמר לו המוכר זיל קני, נחשב הדבר שיש לו רשות להניח שם את כליו. לפי זה אם נתן המוכר לקונה רשות מפורשת להניח שם את כליו, הרי הוא קונה בכליו אף בלא אמירת זיל קני, כדקיימא לן [פה א] כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו שם וראה עוד בעליות דרבינו יונה, ברשב"א, בש"ך ר ז וב"נתיבות המשפט" שם ס"ק ח. אולם הרשב"ם כאן כתב דכמאן דמושיל ליה מקום הנחת כליו דמי. וכן הר"י מיגאש [פה ב ד"ה אמר ליה רבינא] כתב: ומהדרינן שאני התם דאמר ליה זיל קני כלומר בדאמר ליה זיל קני בקנין דכיון דאמר ליה הכין הוה ליה כמאן דאקני ליה מקום בחצרו למהוי ביה ההוא כלי והוה ליה ככליו של קונה ברשות לוקח. וכן כתב בנמוקי יוסף שבאומר לו זיל קני המקום מושכר לו באמירה בעלמא. [וכן צריך לומר לפי משמעות הרי"ף, ורש"י בגיטין עח א שאף במקום שאין המוכר מקפיד אין הקונה יכול לקנות ברשותו של המוכר, ראה שם ברשב"א]. וראה היטב בלשונות הרא"ש כאן ולעיל פה ב הערה 13 אות ה.

^[7] א. כתב הרא"ש: נמצא דמספקא לן אם הכלי בטל לגבי הרשות, או הרשות בטל לגבי הכלי, הלכך כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה, וכן נמי כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה. [וכתב הטור בשם הרמ"ה: היות ואנו אומרים לא קנה משום ספק והמוציא מחבירו עליו הראיה, אם כן כאשר יקנה הלוקח מן המוכר שני חפצים אחד בכליו של לוקח ברשות מוכר, ואחד בכליו של מוכר ברשות לוקח, הרי זה קנה אחד משניהם ממה נפשך, והחפץ הקטן שלו לכל הפחות]. אבל הרי"ף גרם בתחילת הסוגיא כך: בעי מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא קנה, אמר ליה לא קנה, ומתוך שהשיב לו דלא קנה אלמא שהכלי בטל לגבי הרשות, פסק נמי דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה. וראה מה שהשיג הרא"ש על הרי"ף בזה. וה"כסף משנה" [מכירה ד ב] כתב בדעת הרי"ף והרמב"ם דתרתי בעינן, ובין בכליו של מוכר בין ברשות מוכר לא קנה הלוקח עד שיהיה כליו של לוקח ברשות לוקח. וראה עוד ב"מחנה אפרים" קניין חצר סימן י. ב. האחרונים דנו: האם כליו של אדם הנמצא ברשות חבירו קונה לו דבר הפקר שנכנס אל תוכו, או שחבירו קנה על ידי רשותו. ראה "מגיד משנה", "לחם משנה" [זכיה ומתנה א ד] ו"מחנה אפרים". ואם היה כלי של לוקח בתוך כלי של מוכר ברשות לוקח ראה "בית שמואל" אבן העזר קלט יג ובמה שהקשו עליו ב"קצות החשן" [סימן ס"ק ו] ב"תורת גיטין" ובהגהת רבי עקיבא איגר דבחד זבינא בודאי אמרינן דקנה ממה נפשך. כתב ב"קובץ שיעורים" אות שה: כל נידון הגמרא אם הכלי בטל אל הרשות או לא אינו אלא כאשר הכלי של אחד והרשות של אחר, אבל בחצר השותפין והכלי של אחד מהם [וכן בסימטא] אין הכלי בטל אל הרשות היות ויש לו רשות להניח שם כליו.

^[8] ראה מה שהובא להלן עמוד ב הערה 11 בשם רבינו גרשום.

^[9] שהן קיימים לעולם, ואחריות כל אדם - הלוה והנושה בחבירו עליהן שלפי שהן קיימין ועומדים לפיכך נסמכין עליהן - רשב"ם ורש"י קידושין כו א. ופירוש "אחריות" - חזרה שחוזר המלוה עליהם וטורף אותם מן הלקוחות כשלא ימצא כלום ללוה - רמב"ם, וכלומר שחוזר לאחור, ולשון הערוך: "ואחריתך תאכל באש" [יחזקאל כג כה] תרגום: "ושפר ארעך תתוקד בנורא" [וכתב רש"י שם: שהן אחריות לישען עליהם לפרנסה]. - תוספות יום טוב קידושין א ה.

^[10] שכתב לו: שדי מכורה לך, או שדי נתונה לך, ומסר לו את השטר.

^[11] שנעל גדר או פרץ כל שהוא בקרקע, או שחפר בה מעט, אם היא עומדת לחרישה.

^[12] כאשר קונה אותם בפני עצמן, אבל אגב קרקע אפשר לקנות גם את המטלטלין על ידי כסף שטר או חזקה.

^[13] כתב הרשב"ם: לא באה המשנה למעט קניין הגבהה, וכל שכן הוא, שהרי הגבהה קונה בכל מקום ובכל דבר, דמשהגביהה - הניחה ברשותו אפילו בלא משיכה, כן נראה לי. וכן כתב בסמ"ע קצז ג דבמה שמגביהו בידו מביאו אותו לרשותו, דכל מה שהוא ביד האדם, הרי הוא כאילו מונח בביתו. [ובעליות דרבינו יונה כתב בסתמא: הגבהה עדיפא ממשיכה]. וב"קצות החושן" כתב: דאילו היכא דאינו מגביהו בידו ממש אלא מוגבה מכוחו נמי חשיב הגבהה כמו שכתבו תוספות פרק הגוזל [בבא קמא צח א ד"ה והני] ואף על גב דהגבהה מכחו היה ברשות הרבים, ומשום דלא בעי סימטא אלא משיכה, אבל הגבהה קונה בכל מקום אפילו ברשות מוכר וברשות הרבים ואין לחלק בין הגבהה בידו ממש או מוגבה מכחו. [וב"תורת גיטין" קלט טו נראה שאף אם מוגבה מכוחו קונה מתורת יד]. וראה ברשב"א לעיל עו ב שכתב דאף שאויר חצירו של מוכר כחצירו מכל מקום קנה בהגבהתו כיון דאיכא דעת אחרת מקנה, וכיון דעקר מחצירו ממש אין אוירו חשוב כל כך שלא תקנה שם הגבהתו, אף על פי שאין משיכה קונה בחצירו ממש, אף על גב דאיכא דעת אחרת מקנה. ובקידושין כו א תמה הרשב"א על דברי המפרשים שאפשר לקנות פיל על ידי מה שתולה חבילי זמורות והפיל קופץ למעלה כדי לאכלן, והרי אם אינו מגביהו ממש [בידיו] איך קנה לוקח ברשות מוכר כיון שאויר חצירו כחצירו וכל שסופו לנוח חשבינן ליה כנח על גבי קרקע. וראה ב"קצות החושן" [רעג ד] וב"דבר אברהם" [סימן כא ס"ק טז ובמילואים כא טו- טז] וב"אור שמח" [מכירה א ד ד"ה אולם] כתב דאף שכתב הרמב"ם שכליו של אדם קונה לו גם מטעם הגבהה, מכל מקום אין זה אלא בסימטא, אבל ברשות הרבים לא מהני מה שמוגבה מכחו, ולא דמי למי שמגביה בידו ממש, ראה שם.

^[14] ברי"ף וברא"ש איתא: אמר רבה לא שנו וכו'.

^[15] ולא במשיכה בלבד הם נקנים, אלא אף בהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום ובכל דבר - רשב"ם, ותוספות וכן היא שיטת רוב הראשונים. וברשב"א כתב בשם הראב"ד שדברים אשר אין דרכם בהגבהה, נקנים במשיכה ולא בהגבהה. וב"אור שמח" [שם] חילק בין אוחז בידו לבין אם אינו אוחז בידו אלא שהחפץ מוגבה מחמתו, דלא מהני הגבהה זו אלא בדברים שדרך להגביה אותם ולא בדברים שאין דרכם בכך, ראה תוספות בבבא קמא צח א ד"ה הני.

^[16] הרשב"ם כתב לחלק בין דברים קלים לבין דברים כבדים. ובעליות דרבינו יונה כתב: דברים שאין דרכן להגביה, פירוש: מתוך כובד משאם אין דרכן להגביהן ולישא אותן בידו, אלא מושכין אותם או עומסין אותן על כתף. וראה להלן הערה 26.

^[17] הכי קיימא לן בכתובות לה א [וראה שם בתוספות ד"ה ומי].

^[18] חייב הוא להשיב את הגניבה לנגנב, ואם באו עדים על גניבתו הרי הוא חייב בתשלומי כפל.

^[19] ואף אם לא היו עדים שהתרו בו על איסור שבת, ואפילו אם היה שוגג בדבר, מכל מקום פטור הוא, כפי שנתבאר בהקדמה לברייתא זו. [לפיכך שנינו: קודם שיבוא לידי איסור שבת, ולא שנינו חיוב סקילה].

^[20] ואם תאמר: איך קנאו הגנב במשיכתו מרשות בעלים אל רשות הרבים, הא קיימא לן אין משיכה קונה ברשות הרבים!. כבר הקשו בכתובות לא ב קושיא זו, ותירצו: הכא במאי עסקינן דאפקיה לצידי רשות הרבים, שסמוך לבתים היו נותנים אבנים ומכשולות כדי שלא יתחככו העגלות בבתים, ומקום זה קרוי: "צידי רשות הרבים". וצידי רשות הרבים, לדעת רבי אליעזר, דין רשות הרבים יש להם לעניין חיוב על הוצאת שבת, ודין סימטא לעניין קנין משיכה היות ולא שכיחי ביה רבים. עוד תירצו שם: במוציאו לרשות הרבים ממש, וכגון שצירף ידו למטה משלשה לקרקע, וגרר את הכיס בידו השניה מרשות בעלים, ונפל הכיס אל ידו הסמוכה לקרקע ברשות הרבים. ולדעת התוספות והרבה ראשונים, סוגיא דידן אינה סוברת כתירוץ זה, שהרי לפי תירוץ זה לא קנה הגנבה את הכיס על ידי "משיכה", אלא שידו של אדם קונה לו [בתורת הגבהה או מדין קניין יד], ואילו סוגיא דידן מפרשת שגנב קנה את הגניבה בקניין משיכה, אבל הרשב"ם מפרש את סוגייתינו על פי התירוץ הנ"ל וסובר שקניין הגנב בכיס אינו מטעם הגבהה, אלא שבמשיכה לתוך ידו הרי הוא מושכו למקום שיש לו רשות להניח שם את כליו. [וראה ב"קצות החושן" שנא א וחידושי הגר"ח גניבה ג ב].

^[21] אם באו עדים על גניבתו אינו משלם כפל, ולא עוד אלא שפטור הוא מדין "והשיב את הגזלה אשר גזל" ואם רוצה הבעלים את כיסו, אין בית דין כופין את הגזלן להשיב את הכיס, אלא אם ירצה הבעלים, יבא ויקחנו מבית הגנב - על פי "קצות החושן" שנא ג.

^[22] בכתובות לא ב העמידו ברייתא זו בכיס בינוני, כי כיס קטן אין דרך לגוררו במשיכה, ואם משך אותו - אינו מתחייב עליו בשבת, ובכיס גדול אין שום חידוש בברייתא [לפי אותה שיטה שדנים עליה בסוגיא שם]. אבל בכיס בינוני יש חידוש בברייתא, כי סלקא דעתך אמינא אין דרך הוצאה בכך ואינו מתחייב בשבת, וקא משמע לן דאף בכיס בינוני הוי דרך הוצאה. לפי זה יש לתמוה איך סלקא אדעתין בסוגייא דידן לפרש את הברייתא בכיס רגיל שהוא קל ודרך להגביהו, והא בכיס רגיל שמשכו על גבי קרקע אין חיוב בהוצאת שבת, כמבואר שם בכתובות! ? וכתבו התוספות לתרץ שלשה תירוצים: א. יש דברים שדרך הוצאה בכך לעניין שבת, ואפילו הכי לעניין קניין, אין נקנין אלא בהגבהה. כלומר, גם לפי הסלקא דעתין בסוגיא כאן, מדובר בכיס בינוני, וכיס בינוני הוא חפץ שיש בני אדם שמושכים אותו, וזה מספיק כדי להחשב דרך הוצאה בכך לענין שבת, אבל היות שדרכו אף בהגבהה, לעניין קניין אין מועילה בו משיכה וצריך הוא הגבהה. ב. סלקא אדעתין בסוגין לפרש את הברייתא בגנב שהיה מגרר ויוצא דרך מחתרת, ואז נחשב הדבר כדרך הוצאה לעניין שבת אפילו בכיס רגיל וקל שדרך להגביהו, ולעניין קניין קשיא לן, איך קנה במשיכתו, הרי חפץ זה דרכו בהגבהה. ג. אכן, בעל כרחינו לפרש ברייתא זו בכיס בינוני, שאם לא כן תיקשי הא אין דרך הוצאה בכך, ואביי היה יכול לדחות את קושיית רב אדא ולומר לו: הרי אף לדעתך, שדבר שדרכו בהגבהה נקנה במשיכה, חייב אתה להעמיד ברייתא זו בארנק כבד, וממילא אין מכאן קושיא אף למאן דאמר דבר שדרכו בהגבהה אינו נקנה במשיכה, וראה להלן הערה 26.

^[23] א. בפשוטו כוונת הגמרא היא כך: הרי במשיכתו מרשות הבעלים אל רשות הרבים, נעשו שני דברים: א. הוצאה ומלאכת שבת, ב. גניבה; ואמנם, אין חיוב עונש על גניבתו, כיון דקים ליה בדרבה מיניה, אבל מכל מקום בודאי יש כאן "מעשה גניבה", והרי כדי לעשות מעשה גניבה, צריך מעשה קניין, ואם אין כאן קניין משיכה, אין כאן גניבה, וראה ברש"ש. והנה הרשב"ם כתב: והא כיס דבר הגבהה הוא, ואפילו הכי אי לאו משום איסור שבת הוה קני ליה במשיכה, כגון אם היה מגרר ויוצא בחול. משמע מלשון רשב"ם שהגונב בשבת באופן שמתחייב הוא בנפשו אין לו "קנייני גניבה" בחפץ הנגנב, ורק באופן שאפשר לחייבו על גניבתו - יש לו "קניין" בחפץ, ראה ביאור הדבר ב"נתיבות המשפט" סימן שנא.

^[24] כתב הרשב"ם: אביי השיבו בסתמא, וסבור היה רב אדא דכיס קטן הוא, ותמה על תירוץ זה, ואמר ליה: אנא נמי מיתנא קאמינא לך, דאף על גב דאיכא ביה מיתנא דרכו להגביה הוא. ורבינו גרשום פירש: אמר ליה במיתנא - בארנק גדול שיש רצועה בתוכו ונוהגים לגרור אותו ברצועה. אמר ליה רב אדא אנא נמי במיתנא קאמינא - הרי יכול הוא להגביהו, ודרכן של רוב בני אדם להגביה כיסן יותר מאותן שגוררין. [ותירץ אביי: בכיס גדול כמו שק שאין אדם יכול להגביהו אלא קושרו בחבל ומושכו]. וראה בהערה 26.

^[25] כך היא הגירסא שלפנינו וכן בפירוש רבינו גרשום: דצריך מיתנא. [וכתב רבינו גרשום: שאין אדם יכול להגביהו]. אבל ברשב"ם איתא: דחזי למיתנא, כלומר שראוי הוא לרצועה. [ובפשוטו גם כיס "בינוני" ראוי לרצועה, כי לפעמים נוח לאדם למושכו ולא להגביהו, ראה בהערה הבאה. (ואף כיס "בינוני" הוא כיס "גדול מאד" כלשון הרמב"ם, כי אף כיס גדול מאד אינו אלא משא בעל משקל בינוני)]

^[26] לעיל הערה 22 הובאו שלשה תירוצי תוספות איך ליישב את הסוגיא בכתובות עם קושיית הגמרא בסוגיא דידן. והנה לפי ביאורו הראשון של התוספות, צריך לפרש שאמנם סלקא אדעתין שמדובר בכיס בינוני, אבל למסקנא מיירי בכיס גדול. [דלא כסוגיא דכתובות, כי לפי סוגיא דהתם בכיס בינוני מועילה משיכה, וכתבו הראשונים שמחלוקת סוגיות היא, והלכה כסוגיא דידן שנשנתה במקומה והיא עיקר]. אבל לפי ביאורם השני והשלישי יש לפרש אף למסקנה בכיס בינוני. ובפשוטו תלוי הדבר בגירסא ובפירוש של רבינו גרשום והרשב"ם, ראה בשתי ההערות הקודמות ובהערה 16.

^[27] כתבו הראשונים: יש להוכיח מדברי הגמרא כאן שדבר כבד שדרך למשכו, נקנה גם בהגבהה, שהרי כיס זה צריך הוא מיתנא כדי לטלטלו, ואף על פי כן שנינו ברישא: הגונב כיס בשבת חייב, שכבר נתחייב בגניבה - בהגבהה, קודם שיבא לידי איסור סקילה. [ולא מסתבר לומר: לצדדין קתני, כדלקמן].

^[28] כתבו הראשונים: הגמרא היתה יכולה לתרץ שמדובר בחפץ שאין דרך להגביהו אלא למשוך אותו, ואף על פי כן קונה הוא בהגבהה, כפי שנתבאר לעיל שהגבהה קונה בכל דבר, וראה מה שביארו הרשב"ם ורבינו יונה מה טעם לא תירצה הגמרא תירוץ זה.

^[29] ולא נאמרו שתיהן באופן [צד] אחד, אלא זה לצד זה וזה לצד זה.

ואולם אם פירקן את המשאות מעל החמורים והפועלים והכניסן לתוך ביתו, במקרה זה, אם פסק דמים עד שלא מדד — אין שניהן יכולין עוד לחזור בהן, אבל אם מדד עד שלא פסק — שניהן יכולין לחזור בהן. ונלמד מכאן שכשם שכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה המוכר, שהרי משעה שפירקם והכניסם לביתו זכה הלוקח בפירות, אפילו בכליו של המוכר, ומכאן שהרשות היא הקובעת ולא הכלי, לכן גם כליו של לוקח נמי [גם כן] ברשות מוכר לא קנה!

אמר רב נחמן בר יצחק: אפשר לומר כאן שאין מדובר שהניח את הפירות ברשות הלוקח כשהם עדיין בכלי המוכר, אלא בששפכן על הקרקע, אבל בכלים — לא היה הלוקח קונה. איקפד [הקפיד] רבא על דחיה זו של רב נחמן בר יצחק: מידי [כלום] "שפכן" קתני [שנינו]? הלא "פירקן" קתני [שנינו]! משמע שפירק את הדברים שהיו על החמרים, והם השקים של המוכר, בתוך רשותו של הלוקח! אלא אמר מר בר רב אשי: אפשר לדחות באופן אחר, שכאן מדובר לא בדברים שהיו נתונים בשקים, אלא במתאכלי דתומי [בצרורות של שום] שהיו קשורים זה בזה ולא בשק.

לגופו של דבר אמר ליה [לו] הונא בריה [בנו] של מר זוטרא לרבינא: מכדי [הואיל] ו"פירקן" קתני [שנינו], שהקנין נעשה על ידי פריקת החפצים, ואם כן הוא מה לי אם פסק וקבע מחיר ומה לי לא פסק? אמר ליה [לו]: ההבדל הוא כך, אם פסק וקבע מחיר — סמכא דעתיה [סומכת דעתו] והסכמת הלב היא שעושה את הקנין, לא פסק — לא סמכא דעתיה [סומכת דעתו] ועדיין לא נגמר הקנין. ומכל מקום שוב לא מצאנו ראיה גמורה לבעיית כלי לוקח ברשות מוכר.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע], פתרון לדבר ממה שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] פסק הלכה: כליו של אדם קונה לו בכל מקום. ונברר: הלשון "בכל מקום" לאתויי מאי [להביא את מה]? לאו לאתויי [האם לא להביא] רשות מוכר? ענה לו רב אשי: התם [שם] מדובר במקרה מיוחד, דאמר ליה [שאמור לו המוכר]: זיל קני [לך וקנה], ובמקרה כזה בוודאי יש קנין. אבל אנו מדברים בסתם, ולא נפתרה איפוא הראיה.

א תנן התם [שנינו שם במשנה במסכת קידושין]: נכסים שיש להן אחריות (מקרקעין) — נקנין בכסף ובשטר ובחזקה. ושאין להן אחריות — אין נקנין אלא במשיכה. ועל כך הוסיפו הלכה, שבסורא מתנו לה להא שמעתא משמיה [היו שונים אותה ההלכה משמו] של רב חסדא, בפומבדיתא מתנו לה משמיה [היו שונים אותה משמו] של רב כהנא, ואמרי לה משמיה [ויש אומרים אותה משמו] של רבא וכך לשונה: לא שנו שמיטלטלין נקנים במשיכה, אלא בדברים שאין דרכן להגביה, כלומר, שאין דרך להגביה אותם, מחמת כובדם וכדומה, אבל דברים שדרכן להגביה — בהגבהה אין [כן] קונה אותם, במשיכה לא.

יתיב [יושב היה] אביי וקאמר להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזו], איתיביה [הקשה לו] רב אדא בר מתנה לאביי ממה ששנינו: הגונב כיס (שק קטן) בשבת — חייב בתשלום עבור הכיס, למרות שהיה חילול שבת בדבר והגנב חייב מיתה על עבירה זו, ואף שכרגיל במקום מיתה פטור מן התשלומים. ומדוע? — שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת, שהרי קודם הגביה את החפץ לגונבו ורק אחר כך הוציאו לרשות הרבים, אבל אם

היה מגרר (גורר, מושך) ויוצא, מגרר ויוצא — פטור, שהרי איסור שבת של הוצאה לרשות הרבים, ואיסור גניבה שקנה את החפץ כשהוציאו מרשות בעליו באין כאחד, ובמקרה זה חל עליו רק החיוב החמור יותר, שהוא חיוב המיתה על חילול השבת.

ויש להקשות: והרי כיס דבר [שבן] הגבהה הוא, ואפילו הכי [כך] רואים שקני [קונה] אותו במשיכה ("מגרר ויוצא")! אמר ליה [לו] אביי: כאן מדובר במיתנא [בחבל], שמשכו בחבל. אמר לו רב אדא בר מתנה: אנא נמי במיתנא קא אמינא [אני גם כן בחבל אני אומר]! שאף אם משכו בחבל, מכל מקום רואים שיש בו קנין במשיכה בלא הגבהה. אמר ליה [לו] אביי: אני התכוונתי לומר שמדובר במשנה זו במידי דבעי מיתנא [בדבר שצריך חבל], כלומר, בכיס גדול כזה, שאי אפשר להגביה אותו אלא למושכו בחבל.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: ברשות מוכר — לא קנה עד שיגביהנה, או עד שיוציאנה מרשותו; אלמא [מכאן יוצא] כי מידי דבר [דבר שהוא בן] הגבהה, אי בעי [אם רוצה] בהגבהה קני ליה [קונה אותו], ואי בעי [ואם רוצה] במשיכה קני ליה [קונה אותו]! אמר רב נחמן בר יצחק: אין להוכיח מכאן, שאפשר לומר כי לצדדין קתני [שנה], שאין כאן מתן שתי אפשרויות באותו דבר עצמו, אלא בשני מקרים שונים: מידי דבר [דבר שהוא בן] הגבהה — קונה אותו בהגבהה, מידי דבר [דבר שהוא בן] משיכה — קונה אותו במשיכה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But in a case where he unloaded the merchandise from them and brought it into his house, if he fixed a price before he measured the merchandise, both parties are no longer able to renege on the sale. If he measured the merchandise before fixing a price, both of them are able to renege on the sale. The Gemara comments: And from the fact that the vessels of the seller when in the domain of the buyer do not effect acquisition of the merchandise for the seller, i.e., they do not prevent the buyer from acquiring the merchandise, one can derive that the vessels of the buyer in the domain of the seller do not effect acquisition of the merchandise on his behalf as well.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The merchandise was not placed in the domain of the buyer in vessels belonging to the seller. Rather, the baraita is referring to a case where he emptied the vessels onto the ground. Conversely, if the merchandise remains in the seller’s vessels, the buyer does not acquire it. Rava became angry with Rav Naḥman bar Yitzḥak at his rejection of Rava’s proof, and retorted: Does the baraita teach: He emptied them? No; it teaches: He unloaded them, i.e., he kept the goods in vessels belonging to the seller. Rather, Mar bar Rav Ashi says: This proof can be rejected by means of a different interpretation, as the halakha of the baraita does not refer to vessels full of goods but is stated with regard to bundles of garlic that were tied together. Therefore, they are unloaded straight onto the floor in the buyer’s domain.

With regard to the matter itself, Huna, son of Mar Zutra, said to Ravina: Since the baraita teaches: He unloaded them, which indicates that unloading the merchandise constitutes the act of acquisition, what difference is there to me if he fixed a price, and what difference is there to me if he did not fix a price? Ravina said to him: If he fixed a price he has made up his mind to sell, and therefore the transaction can take place. If he did not fix a price, he has not made up his mind to sell and the transaction does not occur. In any event, no convincing proof has been found with regard to the halakha in a case where the vessels of the buyer are in the domain of the seller.

Ravina said to Rav Ashi: Come and hear a resolution, as Rav and Shmuel both say: A person’s vessel effects acquisition for him of any item placed inside it, in any place that it is situated. What is added by the phrase: In any place? Does it not serve to add the domain of the seller? Rav Ashi answered: There, it is referring to a specific case, where the seller said to him: Go and acquire it. In that situation, the buyer does acquire the merchandise. This does not refer to a standard case where the buyer’s vessels are located in the domain of the seller.

§ We learned in a mishna elsewhere (Kiddushin 26a): Property that is guaranteed, i.e., land, is acquired by means of money, or by means of a bill, or by taking possession of it. And property that does not have a guarantee, i.e., movable property, can be acquired only by means of pulling. In Sura they taught this following halakha in the name of Rav Ḥisda, while in Pumbedita they taught it in the name of Rav Kahana, and some say in the name of Rava: They taught that movable property is acquired by means of pulling only with regard to items that are not typically lifted due to their weight or for some other reason. But in the case of items that are typically lifted, then yes, they are acquired by means of lifting, but they are not acquired by means of pulling.

Abaye sat and related this halakha. Rav Adda bar Mattana raised an objection to Abaye from a baraita: One who steals a purse on Shabbat is liable for theft. Based on the principle that one who is liable to receive two punishments receives only the greater of the two, in this case one might think that he should be exempt from paying for the theft, as the performance of a prohibited labor on Shabbat is punishable by death. The reason he is liable in this case, in apparent contradiction to that principle, is that he already became liable for the theft as soon as he lifted the purse. This occurred before he came to violate the prohibition of performing prohibited labor on Shabbat by carrying the purse into the public domain.

The baraita continues: If he did not lift the purse but was dragging it on the ground and exiting the private domain, continuously dragging and exiting, he is exempt, as the prohibition of performing labor on Shabbat and the prohibition of theft are violated simultaneously the moment he drags the purse out of the owner’s property into the public domain. Therefore, he receives only the greater punishment, death, for carrying on Shabbat.

Rav Adda bar Mattana explains his objection: But a purse is an item that can be lifted, and even so it is apparent from the baraita that one acquires it by means of pulling. How then can it be stated that items that are typically lifted are not acquired by pulling? Abaye said to him: The baraita is referring to a case where the thief pulled the purse with a rope. Rav Adda bar Mattana thought that Abaye meant that the thief happened to drag it with a rope, and he responded: I also state my question even in a case where he pulled the purse with a rope, as it is still evident that one can acquire the purse by means of pulling instead of lifting. Abaye said to him: I meant that the baraita is referring to an item that requires a rope. It is a purse that is so large that it cannot be lifted and must be pulled, therefore it is acquired by means of pulling.

The Gemara raises another objection. Come and hear: If the merchandise is in the domain of the seller, the buyer does not acquire the merchandise until he lifts it or until he removes it from the domain of the seller. Apparently, with regard to an item that can be lifted, if he so desires he acquires it by lifting, and if he so desires he acquires it by pulling. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: This is not a proof, as it can be explained that the tanna teaches it disjunctively, i.e., the two options are referring to two different cases: In the case of an item that can be lifted, he acquires it by lifting, whereas with regard to regard to an item that can be pulled, he acquires it by pulling.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מדכליו דמוכר ברשות לוקח לא קנה מוכר. דהיכא דפירקן והכניסן דעדיין הן בתוך כליו בתוך שקו של מוכר. ואפ"ה כיון דפסק אע"ג דלא מדד ^א)נראה דצ"ל אע"ג דלא מדד שעדיין הן בו אין מועיל לו כלום שיהא יכול לחזור בו.אין מועיל לו כלום שעדיין הן בו שיהא יכול לחזור בו אלמא אין שניהן יכולין לחזור:

כליו דלוקח. בעלמא ברשות מוכר נמי לא קנה לוקח:

אמר רב נחמן בר יצחק. לעולם כליו דמוכר ברשות לוקח קנה מוכר דכליו דלוקח ברשות מוכר קנה [לוקח] והכא ליכא כליו של מוכר לפי ששפכן לפירות מן החמור לארץ והכניסן הלוקח בכלי שלו להכי אין יכול לחזור בו:

אקפד רבא אדברי רב נחמן והא פירקן והכניסן קתני. דמשמע דהכניס המשואות כמו שהן בכליו של מוכר:

אלא אמר מר בר רב אשי. אנא מתרץ לך פירקן ובלא שפכן ואפי' הכי ליכא כליו של מוכר דמאי פירות הללו במסובלי דתומי. חבילות של שומין שנושאין אותן על גבי החמור בלא כלי:

מכדי פירקן קתני. דמשך הפירות עצמן מאי שנא דפסק קנה מאי שנא דמדד ולא פסק לא קנה:

פסק סמכא דעתיה. דמוכר ומקני לו דאומר לו זיל קני: כי קמבעיא לן שאין דרכו להגביה דנקנין במשיכה:

בשבת חייב. לשלם שכבר נתחייב בגניבה משעת הוצאה דקנייה ואיסור שבת לא הוי עד דמוציאה לרה"ר:

היה מגררו. בארץ ויוצא וכך הוציאן פטור מתשלומין שאיסור שבת וגניבה באין כאחת וקם ליה בדרבה מיניה:

והא כיס דבר הגבהה הוא. ואמאי קאמר איסור [שבת ואיסור] גניבה באין כאחת דהא לא אגבהיה עדיין כשהוציא:

אמר ליה במיתנא. כלומר בההוא כיס כגון ארנקי גדולה יש רצועה בתוכה ונוהגין שגוררין אותו באותה רצועה:

אמר ליה רב אדא אנא נמי במיתנא קאמינא. ההוא כיס דיש לו מיתנא אמאי כשגוררו לרה"ר באותו מיתנא אמאי הוי איסור גניבה והא יכול להגביהו ודרכן של רוב בני אדם להגביה כיסן יותר מאותן שגוררין:

א"ל אביי. האי דקאמרי לך מיתנא לא בכל כיס קטן שיש לו מיתנא אמינא. לא דצריך מיתנא. שהיה כיס כמו שק גדול שאין אדם יכול להגביהו אלא קושרן בחבל או ברצועה ומושכן ובההוא מיירי היה מגרר ויוצא:

ת"ש ברשות מוכר לא קנה. דמשמע אפי' מידי דבר משיכה לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו אפי' מידי דבר הגבהה משמע דקנה במשיכה וקשיא לרב חסדא:

ומשני רב נחמן לצדדין קתני. האי דקאמר עד שיגביהנה במידי דבר הגבהה ולא בר משיכה ודקתני עד שיוציאנה מיירי במידי דבר משיכה הוא ולא בר הגבהה:

פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן וכו' והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח וכו'. יש מפרשין שפירקן ומשכן בתוך ביתו וקונה במשיכה. והא דדייקינן מינה והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח וכו'. משום דאם תמצי לומר כליו של מוכר ברשות לוקח אינו קונה אף אם משך פירות בתוך כליו של מוכר לא קנה שכשם שאין משיכה קונה ברשות מוכר כך אינה קונה בכליו של מוכר ברשות לוקח כשתמצי לומר כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה דהא כליו כחצרו דמי וטעם אחר אמרו שהרי הפי' מונחים ועומדין בכלי ואין זזין ממקומן וכיון שאין משיכת הכלי כלו' לא קנה ולזה הטעם אפילו בכליו של סרסור לא קנה שאין זו משיכה כלל. והא דאמרינן במציעא (ט' ע"ב) בעי ר' אליעזר משוך בהמה זו לקנות כלי' שעליה וכו' עד חצר מהלכ' היא וחצר מהלכת לא קנה דמשמע הא בכלי אחד קנה. התם כגון דאמר ליה קנה הכלי וקנה מה שבתוכו דקני ליה כלי במשיכה ומטעם כליו קונה לו מה שבתוכו אבל אי א"ל הכי לא.
וזו הסברא אינה כלום דהא אוקימנא לבריית' ברשותו של מוכר ובכליו דמוכר קתני עד שיגביהנו או שיוציאנו מרשותו לא אלמא בהגבהה או משיכה קונה בכלים דמוכר ואע"פ שלא הקנה לו כליו ואע"ג דלמסקנ' אפשר דלכליו דלוקח היא מיהו שמעינן מינ' דליתנהו להנך טעמי דאמרן.
והרב ר' שמואל ז"ל פי' פירקן והכניסן לתוך ביתו ואח"כ פסק ואין המשיכה קונה שהרי קודם פסק היא ודחה דברי המפרשים שהמשיכה קונה ונראה שהוא סובר דשפיר דמשיכה קונה אפילו בכליו דמוכר ואע"פ שלא הקנה לו כלי כלל, וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל.
ובעלי סברא ראשונה מביאין ראיה שאינ' קונה מדאקשינן התם חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה ואי אמרת משיכה היא היכי אמרינן חצר מהלכת היא והא מטעם משיכת הכלים עצמן הוא קונה, אלא שמע מינה שאינה משיכה מאחר שהפירות מונחין ועומדין ואינן זזין ומטעם כלי הוא קונה ולא מטעם אחר.
אבל במסכת עבודה זרה בפ' השוכר (עא ע"ב) משמע לי דקונ' דקאמרינן אי דכאיל ורמי למנא דישר' הכי נמי כלומר משיכה קונה ולא משכח משיכה אינה קונה שכליו דישראל מוכר וההיאדמציעא נ"ל דהכי מבעיא ליה לר' אליעזר היכא דא"ל משוך בהמה זו וקני כלים אגב' מהו ולהכי מקשי לה ודאי מפשט פשיטא לן דאי לאו משום קפיד' אע"ג דלא א"ל משוך בהמה אלא משוך כלים ומשך בהמה קני דהא אמשכו להו כלים אלא כיון דבאגב מקני ליה היכי ליקני, חצר מהלכת היא ואין קונים בתוכה.
ובירושלמי בפ' קמא דקדושין (ה"ד) ר' חסדא אמר משוך את הבהמה לקנותה קנה לקנות ולדותיה לא קנה לקנות היא וולדותיה קנה ומקשינן אלו האומר לחברו משוך הבהמה שיקנה לך משאוי שלה שמא לא קנה ופריק הדה דתימר בשלא היתה הבהמה עוברה אבל אם היתה הבהמה עוברה עשו אותה כמשואה.
ועוד יש לנו סיוע בכל הסוגיא ההיא למה שפירשנו למעלה עיין שם.
ובמסכת שבת (צ"א ב') כך נראה דמשיכה קונה מעות אע"פ שלא הוציא כל הכיס מרשות בעלים ולא קנאו לכיס והוא דמצי שקיל להו דרך פיו או דרך סלמא וכבר כתבתיה שם בקיצור.

הגונב כיס בשבת וכו'. משמע בסוגיין דמשום משיכה הוא קונה ולא אתיא אליבא דמאן דאוקמ' בכתובות (ל"א ב') כגון שלשל ידו למטה משלשה וקבלה דהא לאו משיכה היא קונה לו אלא ידו שהוא קונה לו בכל מקום ואפילו הניח ידו על הארץ. ותמהני מדברי הרב ר' שמואל ז"ל בכאן ואתיא אליבא דמאן דאוקמה כגון שהוציאה לצידי רשות הרבים. ולענין קנייה לאו כרשות הרבים דמי אבל למ"ד כרשות הרבים לא אתיא וה"נ אוקימנ' בכיסי רברבי דהיינו מידי דבעי מותנא והתם אוקימנ' במציעי.

אלמא כל מידי דבר הגבהה אי בעי במשיכה וכו'. בדין הוא דהוה ליה לאוקמה בדרברבי דבני משיכה נינהו ואפילו הכי קני בהגבהה שהגבהה בכל מקום ובכל דבר הוא קונה כדברי הרב ז"ל, אלא ניחא ליה לאוקומה בראוי לה.

הכי גרסינן: התם דאמר ליה זיל קני. כלומר, לך קני בכליך, ולומר שאמר לו בפירוש שאינו מקפיד על הנחת כליו שם בחצירו אלא יקנה לו כליו.

הא דמותבינן מן הגונב כיס בשבת. אליבא דמאן דמוקי לה בריש פרק אלו נערות במוציא לצידי רשות הרבים, ואליבא דרבי אליעזר דאמר צידי רשות הרבים כרשות הרבים לחיוב שבת, אבל לענין מקנה קני, אליבא דידיה מקשינן הכא דאינו קונה אלא מדין משיכה. אבל אליבא דרב אשי דמוקי לה התם בשצירף ידו למטה משלשה וקבלו, לא קשיא מידי, דהתם לא משום משיכה הא דקני אלא משום דידו קונה לו בכל מקום. דהוה מצי לתרוצי לה הכא הכי ואפילו בזוטרי, אלא דניחא ליה לתרוצה אפילו לדעת המקשה דמקשה ליה אליבא דמאן דמוקי לה כרבי אליעזר ומדין משיכה.

אמר רב נחמן בר יצחק לצדדין קתני מדי דבר הגבהה בהגבהה מידי דבר משיכה במשיכה. יש אומרים שהוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשלפי רברבי ובמשיכה, וכל שכן אם הגביהה דהגבהה עדיפא ממשיכה וכל שבמשיכה קונה כל שכן בהגבהה ואע"פ שישבר בהגבהה אלא ניחא לי לפירוש' לצדדין משום דאין דרך התנא לומר שיגביה מה שאינו בר הגבהה אלא הראוי להגביה בהגבהה והראוי במשיכה במשיכה אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה דדבר הראוי במשיכה הלא בהגבהה אינו נקנה בהגבהה אלא בר הגבהה בהגבהה ולא במשיכה ומידי דבר משיכה במשיכה ולא בהגבהה והראשון נר' עיקר.

זה שכתבנו בכליו של לוקח ברשות מוכר וכן כליו של מוכר ברשות לוקח שלא קנה אין הדבר מוחלט כן בגמ' אלא ששאלו עליהן ונשאר בספק ומתוך כך אנו דנין שלא קנה ובכליו של לוקח ברשות מוכר הולכין אחר הרשות ובכליו של מוכר ברשות לוקח הולכין אחר הכלי כדי להעמיד ממון בחזקת בעליו ומ"מ כל שפרע הלוקח ואין המוכר רוצה לחזור אין מוציאין ממנו ואם היו ביניהם שתי מכירות אחת בכליו של לוקח ברשות מוכר ואחת בכליו של מוכר ברשות לוקח את שאינו רוצה לחזור זוכה באחת מהן על כל פנים ומעמידין אותו על הפחותה שבהן ויש מפרשים שלא קנה כלל ומ"מ בשאמר לו קני קנה בשתיהן כמו שביארנו:

הקרקעות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה כמו שיתבאר במסכת קדושין אבל המטלטלין דברים שדרכן להגביה נקנין בהגבהה ושדרכן במשיכה נקנין במשיכה וכן בשאר הקניות על הדרכים שכתבנו:

הגונב כיס בשבת אע"פ שנתחייב מיתה מצד הוצאה בשבת מרשות לרשות חייב בתשלומין ואין כאן משום אין אדם מת ומשלם שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור שבת שמשהגביה אף ברשות בעלים קנה לענין תשלומין ולענין שבת אינו חייב עד שיוציא ולא אמרו אין אדם מת ומשלם אלא כשבאין כאחד היה מגרר את הכיס ויוצא פטור שהרי לא נתחייב בגנבה עד שהוציא מרשות זה לרשות הרבים והרי אותה שעה בעצמה חל עליו איסור שבת ושמא תאמר והיאך חלה בו חיוב גנבה והלא גירור זה משיכה היא ומשיכה אינה קונה ברשות הרבים פירשוה במסכת כתובות שצירף ידו למטה משלשה וקבלו שידו של אדם חשובה לו ואינה בטלה אגב קרקע והרי משיכה זו שמרשות היחיד לרשות הרבים הושוו בה השעות לשבת ולגנבה שהרי לא מתורת הגבהה הוא קונה עד שתאמר בה שקדמה גנבה לשבת שהרי למטה משלשה היו ואין הגבהה בפחות משלשה אלא במשיכה הוא קונה וכן יש שפירשוה שם בצד רשות הרבים שלענין שבת דינם כרשות הרבים ולענין קנין דינן כסמטא להיות משיכה קונה בו ומ"מ דוקא בשהוא בר משיכה ולא בר הגבהה כגון כיס גדול ושיש בו רצועות עשויות למשכה בהן:

תנן התם בקידושין בפרק האשה נקנית נכסים שיש להם אחריות. שקיימים לעולם. נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה. בסורא מתנו לה להא שמעתא משמיה דרב חסדא בפומבדיתא מתנו לה משמיה דרבא ואמרי לה משמיה דרב כהנא לא שנו שנכסים שאין להם אחריות נקנין במשיכה אלא בדברים שאין דרכן להגביה כלומר דברים גדולים שאין יכול להגביהן אבל דברים קטנים וקלים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. יתיב אביי וקאמר ליה להאי שמעתא. איתיביה רב אדא בר מתנה לאביי הגונב כיס בשבת חייב. פירש חייב לשלם תשלומי כפל שכבר נתחייב בגנבתו קודם שיבא איסור שבת פירש לפי שמשעה שהגביה הגניב' בחצר קנאה ונתחייב בה ובכפילה ובאיסור שבת לא נתחייב עד שהוציאם לחוץ:

היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחת. פירש כיון דקיי"ל דמשיכה ברשות בעלים אינה קונה כדתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשותו נמצא זה שגרר הכיס שלא קנאו בגרירתו כשהיה ברשות בעלים אלא עד שהוציאו לחוץ ומשעה שהוציא לחוץ קנאו בגרירתו דשויא לה משיכה חוץ מרשות הבעלים ולפיכך פטור מלשלם שהרי בשעה שנתחייב באיסור גניבה שהוא שעת הוצאתו לכיס מרשות בעלים באותה שעה עצמה נתחייב באיסור שבת ונמצא איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחת אלמא בשעה שיצא הכיס מרשות בעלים קנאו הגנב בגרירתו. ואי דדברים שדרכן להגביה אין נקנין אלא בהגבהה אבל במשיכה לא הכא אמאי קנאו הגנב להאי כיס בגרירה והא כיס מדברים שדרכן להגביה הוא שהרי ברקנין הוא ואיפשר להגביהו אמר ליה במותנא קא אמינא:

במידי דצריך למותנא. פירש אבל כלומר האי כיס אינו כיס קטן אלא גדול הוא הכיס שאי אפשר להגביהו וצריך הוא לגוררו בחבל ולפיכך קנאו במשיכה. ואם תאמר והא קיימא לן דמשיכה ברשות הרבים אינה קונה וכיון שכן איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא הא אוקימנא בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"א) בצידי רה"ר ור' אליעזר הוא דאמר צידי רשות הרבים כרשות הרבים דמי אלמא איסור שבת איכא דהא כרשות הרבים דמי איסור גניבה נמי איכא דכי אמרינן משיכה ברשות הרבים לא קניא הני מילי ברשות הרבים עצמה דלהילוך עבידא ולית ליה רשותא לאנוחי ביה מידי אבל צידי רשות הרבים משיכה נמי קניא בה. ולרב אחא דאוקמה התם כגון ששלשל ידו למטה משלשה וקבלה לא צריך לאוקמיה במידי דצריך מותנא דהא להאי אוקמתא דיליה בהגבהה הוא דקניא ולא במשיכה הילכך האי פירוקא דאמרינן הכא במידי דצריך מותנא אליבא דמאן דאוקמה התם בצידי רשות הרבים הוא ולאו אליבא דמאן דאוקמה כגון ששלשל ידו למטה משלשה וקבלה:

קא. אמר רבא ת"ש משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו בין פסק דמים עד שלא מדד בין מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן. דכ"ע כל כמא דקאי מקח אגבה דבהמה דמוכר אפילו ברשותא דלוקח לא קאני. פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהם מדד עד שלא פסק שניהן יכולין לחזור בהם. כלומר אם פסק דמים ועדיין לא מדד, אין אחד משניהם יכולין לחזור בהם, דקניא ליה רשותיה ללוקח. ואם מדד ועדיין לא פסק דמים, שניהם יכולין לחזור בהם, ואע"ג דהא קיימי ברשות לוקח לא קנה עד שיפסוק דמים. קתני מיהת פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן, והא הכא דאכתי לא מדד אלא שפירקן והכניסן בכליהן לרשות לוקח, וכי פסק דמים קנה, ואע"ג דאכתי בכליו דמוכר קיימי, ומדכליו דמוכר ברשות לוקח קנה אלמא לאו בתר כלי אזלינן אלא בתר רשותא אזלינן כליו דלוקח ברשות דמוכר לא קנה. דלאו בתר כלי אזלינן אלא בתר רשותא אזלינן. אמר ר"נ בר יצחק בששפכן מכליהן על הקרקע, דודאי קניא ליה רשותיה ללוקח. מר בר רב אשי אמר במסכלי דתומי דליתינון בכלי. אבל כליו של מוכר ברשות לוקח אי נמי כליו של לוקח ברשות מוכר לא תפשוט מהכא אי קני אי לא קני. וכל כה"ג חומרא לתובע וקולא לנתבע:

קב. א"ר הונא בריה דמר זוטרא לרבינא מיכדי פירקן קתני מה לי פסק מה לי לא פסק אמר ליה פסק סמכא דעתיה דמוכר ומקני ליה לא פסק לא סמכא דעתיה דחד מיניהו, דכל חד מיניהו חייש דילמא לא מתרצי ליה חבריה בהני דמי ולא גמר מוכר לאקנויי. וש"מ דכולהו אנפי דהקנאה לא קנו במכר אלא בתר דפסק דמים, אבל מקמי דפסק דמים לא קני. וה"מ במידי דלא קיצי דמיה, אבל מידי דקיצי דמיה ועומד למכירה באותן דמים לא באעי למפסק דמים עילויה, אלא מסתמא נמי קני, כדשמואל דאמר שמואל הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב. והני מילי הוא דקייצי דמיה. וכן ממעשה דההוא גברא דעל לבי טבחא ואגבה אטמא דבישרא, כדבעינן למימר קמן:

קג. א"ל רבינא לרב אשי ת"ש דרב ושמואל דאמרי תרויהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו מאי בכל מקום שיש לו רשות להניחו לאו לאייתויי רשותא דמוכר. אלמא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח. ואסיקנא התם דא"ל זיל קני. דכיון דיהיב ליה רשותא לאנוחי התם וא"ל נמי זיל קני (דכיון דיהיב ליה) גלי אדעתיה דכי יהיב ליה רשותא לאנוחי התם אדעתא דמיקנא הוא דיהיב ליה רשותא. אבל היכא דלא א"ל זיל קני, אע"ג דיהיב ליה רשותא לאנוחיה התם נמי לא קני. דנהי דגבי סימטא הוא דכיון דאית ליה רשותא ללוקח לאנוחי ביה כליו קנה, חדא דמוכר ולוקח לגבי סימטא בהדדי נינהו, ועוד דההיא זכותא דאית ליה ללוקח בגוה לאו מחמתיה דמוכר קאתיא, דינא הוא דקני ליה כליו של לוקח, אבל ברשות מוכר דההוא זכותא דאית ליה ללוקח בגוה לאנוחי כליו התם מחמת מוכר קאתיא, אע"ג דיהיב ליה רשותא מוכר ללוקח לאנוחי כליו התם לא קני, דנהי דיהיב ליה רשותא לאנוחי בעלמא אבל אדעתא דמיקנא לאקנויי לזבונה דבגויה לא יהיב ליה רשותא. הילכך אי א"ל זיל קני, גלי אדעתיה דכי יהיב ליה רשותא לאנוחיה התם אדעתא דמיקנא נמי יהיב ליה רשותא וקני, ואי לא לא קני.

ודוקא גבי כליו של לוקח ברשות מוכר דאיתיה להאי טעמא, אבל ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם דאין לו רשות להניחו שם, אע"ג דא"ל זיל קני לא קני, דלא כל כמיניה דמוכר לאקנויי ליה זכותא ללוקח ברשותא דלאו דיליה. וכן כליו של מוכר ברשות לוקח, אע"ג דא"ל זיל קני לא קני, דעל כרחיך בכליו דמוכר קיימי, וכיון דלא שייך ביה ההוא טעמא דאמרן גבי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קני. וכל שכן כליו דסרסור ברשות מוכר דלא קני. אבל ודאי כליו של לוקח בסימטא אי נמי בחצר שהיא של שניהם, אע"ג דלא א"ל זיל קני קני.

ודוקא בתורת מדה, כגון מדה דלוקח היכא דנתמלאת במדה, אי נמי היכא דיש שנתות במדה ואע"ג דלא נתמלאת המדה, כדבעינן למימר קמן. אי נמי שלא בתורת מדה, ודוקא לאחר מדידה, כגון שמדד המוכר או הסרסור ונתן לתוך קופתו של לוקח כדבעינן למימר קמן. אי נמי היכא דלא נחית אדעתא דמדידה, כגון דזבן מיניה אכסרא בלא מדה ובלא משקל. אבל היכא דדעתיה אמדה או המשקל או אמנין לא קני ליה כליו ללוקח אפי' בסימטא עד שימדוד או עד שישקול או עד שימנה. דבהדיא קתני בבריתא אם היתה מידה של אחד מהן ראשון ראשון קנה, ואוקימנא כגון שיש שנתות במדה, אלמא מדה בעינן. ומדקאמרינן נמי במודד לתוך קופתו שמע מינה כל היכא דנחית אדעתא דמדידה [מדידה] בעינן, וה"ה היכא דנחית אדעתא דמשקל או דמניין, דלא קני ליה כליו ללוקח אלא לבתר משקל או לבתר מניין כדברירנא לעיל. והוא שמדד או ששקל או שמנה עד שלא יניח לתוך כליו של לוקח, דומיא דמדד לתוך קופתו ודומיא דהיכא דיש שנתות במדה דלוקח הוא איתיה לזבונה בכליו דלוקח בתר דמטי להנהי שנתות דהויאן מדה. ואפי' היכא דאשתפוך מיד כיון דאתיא מדה בהדי כליו של לוקח בבת אחת כמאן דקדמה מדידה לכליו של לוקח דמי וקני. אבל היכא דלא מדד ולא מנה ולא שקל אלא לבתר דאפקיה מכליו של לוקח לא קני ליה כליו של לוקח ולא היכא מדידה ולא מידי, (וכיון) [דכיון] דבעידנא דהוה קאי זבונא בכליו דלוקח הוה מיחסר מדידה לא קני ליה כליו. ואע"ג דהדר מדד בתר דנפק מכליו דלוקח הוו להו ככליו דלוקח בלא מדידה ובמדידה בלא כליו דלוקח דלא קני:

קד. תנן התם נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה בסורא מתנו לה להא שמעתא משמיה דרב חסדא בפומבדיתא מתנו לה משמיה דרב כהנא ואמרי לה משמיה דרבא לא שאנו אלא בדברים שאין דרכן להגביה ואע"פ שהוא יכול להגביהן אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא:

קה. יתיב אביי וקא"ל להאי שמעתא איתיביה רב אדא בר מתנא לאביי הגונב כיס בשבת חייב. כלומר אם נגמרה גנבתו ברשות בעלים עד שלא יוציאנו, כגון שהגביהו ברשות בעלים ואח"כ הוציאו לרשות הרבים, חייב לשלם, דלאו מתחייב בנפשו הוא בשעת גניבה, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא עד שהוציאו מרשות בעלים לרשות הרבים פטור מן התשלומין שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד. ואוקימנא בפרק אלו נערות (כתובות לא,ב) בדאפקיה לצידי רשות הרבים דמהניא בהו משיכה, אבל אפקיה לרשות הרבים אפילו בחול נמי לא מיחייב תשלומין בהכי עד דמעייל ליה לרשותיה, דמשיכה ברשות הרבים לא קניא. ואוקימנא נמי בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עב,א) דשדנהו בנהרא מיד דלא קימי ברשותיה, אבל קיימי ברשותיה מיחייב לאהדורינהו. דיקינן מינה טעמא דאיסור שבת ואיסור גנבה באין כאחד, הא לאו הכי חייב, והא כיס דבר הגבהה הוא וקני ליה במשיכה לאוקומיה ברשותיה בתורת גניבה, בין לאיחיובי עלה כפל בין לאיחיובי באונסין. אמר ליה במידי דבעי מותנא דלאו בר הגבהה הוא, אבל מידי דבר הגבהה הוא לא מיקני במשיכה. וכן הלכה:

קו. והא דתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו אמר רב נחמן בר יצחק לצדדין קתני מידי דבר הגבהה בהגבהה מידי דבר משיכה במשיכה:

(ל) אמר ליה מידי דבעי מיתנא. הנכון בעיני שפתרון רבי' יוסף זצוק"ל עיקר שזה התירוץ אינו צריך אלא למאן דמוקי לה בצדי רה"ר וכר' אלעזר אבל לרב אשי דאוקמ' כשצירף ידו למטה משלשה וקיבלה ליכא לאוקמה ולא כפתרון רבינו שמואל זצוק"ל ואע"פ שקילסתי פת' רבי' שמואל במהדורא קמא. ואמרתי שאין זו הגבהה נהי דלא הוי הגבהה מי גריעא ידו מחצרו והא חצרו מידו איתרבאי ואילו משך והביא בתוך חצירו אין חצרו קונה לו כל דבר וכלום יש לחלק גבי חצר בין דברים שאין דרכן להגביה ובין דברים דברים שדרכן להגביה והה"נ גבי ידו ובאיזה משיכה יש לחלק בסימטא שאין המקום קונה לו וצריך משיכה אבל בחצירו שהמקום קונה לו אין לחלק וכן בידו הילכך בע"כ לא מקשה ומתרץ אלא אליבא דמאן דמוקי לה בצדי רה"ר:

הכי גרסינן התם דאמר ליה זיל קני. כלומר קנה בכליך ולומר שאמר לו בפירוש שאינו מקפיד על הנחת כליו שם בחצרו אלא יקנה לו כליו. הרשב"א ז"ל.

דאמר ליה זיל קני. וכן כתוב בספרי ספרד ואני תמה על זה הלשון דקאמר שאני התם דאמר ליה זיל קני משמע דדבר פשוט הוא דבדאמר ליה זיל קני מיירי. ותו למה הוצרך לומר דאמר ליה זיל קני לוקמיה כשנתן לו רשות להניח שם כליו דבהכי קני כדאמרינן כגון שהיה בעלה מוכר קלתות כלומר ויש לה רשות להניח שם קלתה. ונראה בעיני דלהכי פשיט ליה דמיירי דאמר ליה זיל קני משום דקא פסק ואמר סתמא כליו של אדם קונין לו בכל מקום דמשמע בין כשמדד בין שלא מדד ואין כליו קונין לו בשלא מדד אלא אם כן אמר ליה זיל קני בכליך וכמו שכתבתי למעלה וכי אמר ליה מיהת זיל קני בכליך יש בכלל זה נתינת רשות להניח שם. והא דאיבעיא לן כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא כשמדד מיבעיא ליה דאברייתא קא מיבעיא לן דקתני ואם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם וקא מיבעיא לן ברשות מוכר מהו.

עלה בידינו. כליו של אדם קונין לו בסימטא ובחצר של שניהם ודוקא דמדד או אמר ליה זיל קני. ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם אף על פי שמדד ואף על פי שאמר ליה זיל קנה לא קנה. ברשות מוכר אי אמר ליה זיל קנה קונה ואף על פי שלא מדד. מדד ולא אמר ליה זיל קנה לא קנה. ברשות לוקח אף על פי שלא אמר ליה זיל קני קנה ואף על פי שלא מדד כדתניא פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן והסוגיא מוכחת שהטעם מפני שקונה לו רשותו ללוקח ולא משום משיכה. עליות. והא דאמרינן כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אלא היכא דאמר ליה זיל קנה הני מילי היכא דאייתי ליה כלי מעלמא אבל היכא דזבניה לוקח לההוא כלי מיניה דמוכר ואגבהה דקנייה בההיא הגבהה והדר אנחיה ברשות מוכר קני ליה ההוא כלי כל מאן דמנח ביה כיון דזבניה מיניה לא קפיד עליה לאנוחי ברשותיה נמי וכמי שהשאילו מקומו והוי ליה כליו של לוקח ברשות לוקח. ודוקא היכא דאגבהיה לוקח לההוא כלי והדר אנחיה ברשות מוכר אבל אי לא אגבהיה אכתי כליו של מוכר הוא ברשות מוכר והוה ליה כמקח עצמו דכיון דלא אגבהיה לא קני. ואם תאמר הכי נמי לימא כיון דזבנה מיניה לא קפיד עליה מוכר למשבקיה ברשותיה וכמאן דאישיילה מקומו דמי והוה ליה כמאן דאיתא ברשותיה דלוקח דלא צריך מידי כדתניא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. יש לומר כי אמרינן כיון דזבנה מיניה לא קפיד עליה למשבקיה ברשותיה הני מילי היכא דקנייה בהגבהה או במידי אחריני והוי ליה כליו מקמי דלינחיה ברשותיה דמוכר אבל הא לאו הכי אכתי כליו דמוכר הוא דהא לא קני ליה לוקח מקמי הכי כי היכי דלשייליה ההוא מקום דמנח ביה והיינו דתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיוציאנה או יגביהנה.
ולענין כליו של מוכר ברשות לוקח הא ודאי בתר כלי אזלינן ולא קני דהא אוקמה רב נחמן בר יצחק להא דתניא פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן בששפכן ומר בר רב אשי אוקמה במתאכלי דתומי דליתנהו בכלי אלא קשורין הן בחבלים בלבד דשמע מינה הא איתנהו בכליו דמוכר לא קני. וליכא למפשט מינה לכליו של לוקח ברשות מוכר דבתר כלי אזלינן נמי וקני דהא רב נחמן בר יצחק דאוקמא לה ברייתא בששפכן ומר בר רב אשי דאוקמה במתאכלי דתומי בדרך איפשר. ויש לומר הא דאוקמה בהכי דכיון דלוקח מוציא הוא מיד המוכר במה שאיפשר לשנויי כי היכי דליקום ליה המקח בידא דמוכר משנינן הלכך לענין כליו של מוכר ברשות לוקח אמרינן דלמא בתר כלי אזלינן ומוקמינן להאי ברייתא בששפכן כרב נחמן בר יצחק אי נמי במתאכלי דתומי כמר בר רב אשי ולענין כליו של לוקח ברשות מוכר אמרינן דלמא בתר חצר אזלינן ומוקמינן להא דרב ושמואל דאמרי כליו של אדם קונה לו בכל מקום ואפילו ברשות מוכר כדאמר ליה זיל קני אבל לא אמר ליה זיל קני לא קנה תדע דהא לבתר דאוקמה רב נחמן בר יצחק להאי ברייתא בששפכן ומר בר רב אשי במתאכלי דתומי קא אתינן למפשט מהא דרב ושמואל דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה ודחינן לה ואמרינן התם דאמר ליה זיל קני אלמא האי אוקמתא דרב נחמן בר יצחק ודמר בר רב אשי ליכא למפשט מינה דכליו של לוקח ברשות מוכר דקנה אלא אכתי איכא למימר דלא קנה. הרא"ם ז"ל.
וכתב הר"י ז"ל בעליות דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח ואף על פי שאמר ליה זיל קני שהרי לא השאיל לו כליו בלשון הזה כדי שתקנה לו ביתו כליו של מוכר בשאלה ואחר כך קנה בו ואינו דומה לכליו של לוקח ברשות מוכר דכשאמר ליה זיל קני ודאי נתן לו רשות להניח שם כליו ואף על פי שלא הקנה לו כלום וכליו הוא קונה.

ועלה בידינו עוד. מדת סרסור עד שלא נתמלאת המדה היא מושאלת למוכר ואף על פי שיש בה שנתות משנתמלאת המדה מושאלת ללוקח ויקנה בה. וכיון שאמר אדם יזכה הכלי שלי לחברו או תזכה חצר לחברו במקח שהוא לוקח מחברו קנה שחצרו כידו והרי הוא יכול לזכות לחברו בשל אחרים אבל בשל עצמו אינו יכול לזכות לחברו אלא על ידי אחרים והיינו דתנא ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו הלה או עד שישכיר את מקומו. אתה למד מכאן כיון שקבל עליו הנפקד זכתה חצרו ללוקח בלא חזקה שהרי אלו הפירות לא הניחו שם כדי שיהא מקומן מושאל ללוקח בנתינת הפירות שם. וכל דברי ההקנאות שאדם קונה בהן כגון משיכה והגבהה במטלטלין או חצרו של אדם שהוא זוכה לו או כסף ושטר וחזקה אינו קונה בהן אלא אם כן פסק דמי המכר. ואם הגביה או משך ואחר כך פסק אינו קונה עד שיגביה או ימשוך אחר שפסק דתניא פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן ואוקימנא טעמא משום דרשות הלוקח קונה לו אבל במשיכה שמשך תחלה לא קנה לפי שלא פסק עדיין בשעת המשיכה. מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן. ובדברים שדמיהן קצובין אף על פי שלא פסק קנה. ואם אמר לו הריני מוכר לך על פי מה שישומו שלשה אפילו בדברים שאין דמיהן קצובין קנה. המוכר פירות לחברו מדד ולא משך לא קנה וכגון שמדד המוכר. משך ולא מדד קנה שאין המשיכה צריכה מדידה. אף על פי שאינו קונה בכליו של מוכר אלא אם כן מדד משיכה בכליו של מוכר קנה כדתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. עליות.

לא שנו אלא דברים שאין דרכם להגביה כו'. בהגבהה אין במשיכה לא. פירוש דברים שדרכן להגביה קרי כל שאפשר בהגבהה בשליפי מציעאי דאף על גב דאורחייהו נמי במשיכה לא מיקני אלא בהגבהה דלא מיקני במשיכה אלא דברים שאין דרכן להגביה כלל בשליפי רברבי והיינו דמוקמינן מתניתין דהמוכר פירות בשליפי רברבי ולא מוקמינן לה במציעי נמי דאצטריכי לפרוקי בהא דברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו דלצדדין קתני דאם איתא דמידי שדרכו בהגבהה ומשיכה בשליפי מציעאי מיקנו בתרווייהו למה ליה לדחוק דלצדדין קתני לוקמה בהכי אלא ודאי לא מיקנו במשיכה אלא כגון שליפי רברבי דלא דרכייהו בהגבהה כלל ומשום הכי אצטריך למימר דלצדדין קתני דלא מצי לאוקמה בשליפי רברבי דנהי דודאי הנהו מיקנו בתרווייהו דהגבהה קונה בכל מקום כיון דלאו אורחייהו לעולם בהגבהה היכי ליתני עד שיגביהנו. ואף על גב דבסוגיין דפרק אלו נערות משמע דשליפי מציעאי מיקנו במשיכה כיון דמחלפא בסוגיין דהכא מאי דאיתמר הכא עיקר דמתאמר בדוכתיה. ואם היה מגרר ויוצא פטור הא דאייתינן לה מהכא משום משיכה לא אתיא כמאן דמוקי לה התם בפרק אלו נערות בשלשל ידו למטה משלש וקבלה דלההוא פירוקא לאו משום משיכה הוא אלא משום ידו שהוא קונה לו בכל מקום שלא כדברי רשב"ם ז"ל אלא אתיא כמאן דאמר כשהוציאו לצידי רשות הרבים ואף על גב דסבר דלענין שבת כרשות הרבים דמי לענין קנייה לאו כרשות הרבים דמי אלא כסימטא ונמצא שחיוב שבת וגנבה באין כאחת. ומאן דמשני לה נמי במידי דבעי מיתנא לפום טעמיה אהדר ליה דאתי עלה משום משיכה ונהי דלההיא אוקמתא מקשינן התם אי הכי לפלוג וליתני בדידה הכא כיון דלאו דוכתה היא לא דחיק בה דאי מקשי הכי מצי מוקי לה בצרוף ידו למטה משלשה ואפילו בשליפי זוטרי שלא משום משיכה הוא קונה אלא משום ידו. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה. פירוש מתוך כובד משאן אין דרכן להגביה ולישא אותם בידם אלא מושכין אותם או עומסים אותם על כתף אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. והא דכייל תנא ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה לא אתא אלא למעוטינהו מדין כסף ושטר וחזקה לומר שאין נקנין באלה אלא במשיכה וכיוצא בה דהיינו הגבהה והראוי למשיכה משיכה והראוי להגבהה בהגבהה. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: לא שנו שנכסים שאין להם אחריות נקנין במשיכה אלא בדברים שאין דרכן להגביה. כלומר דברים גדולים שאין אדם יכול להגביהם אבל דברים קטנים שדרכן להגביה. בהגבהה אין במשיכה לא. עד כאן לשונו.

אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין כו'. והא דפריך בפרק מי שמת גבי מלוגא דשטרי והא לא משך כו'. יש לומר דהתם שטרות הרבה היו ביחד ולא היו דרכן בהגבהה אי נמי יש לומר דאין לדקדק בלשון אלא במשנה או בברייתא אבל אחיו של רב עמרם לא דקדקו בלשונם במה שאמרו והא לא משך שהיה להם לומר והא לא הגביה. תוספי הרא"ש ז"ל.
הא דמותיב מן הגונב כיס בשבת אליבא דמאן דמוקי לה בפרק אלו נערות במוציא לצדדי רשות הרבים ואליבא דרבי אליעזר דאמר צדי רשות הרבים כרשות הרבים לחיוב שבת אבל לענין מיקנא קני אליבא דידיה מקשינן הכא. דאינו קונה אלא מדין משיכה אבל אליבא דרב אשי דמוקי לה התם בצירף ידו למטה משלשה וקבל לא קשיא מידי דהתם לא משום משיכה הוא דקני אלא משום דידו קונה לו בכל מקום. והוא הדין דהוה מצי לתרוצי הכא הכי ואפילו בזוטרי אלא דניחא ליה לתרוצי אפילו לדעת המקשה דמקשי ליה כמאן דמוקי לה כרבי אליעזר ומדין משיכה. הרשב"א ז"ל.

אמר ליה במיתנא כיון שיש בה מיתנא דרכו במשיכה. אמר ליה אנא נמי במיתנא קאמינא דאפילו הכי קא מותיבנא לך דכיון שהוא קטן אף על פי שהוא במיתנא אין דרכו בהגבהה אמר ליה במידי דבעי מיתנא מפני שאין דרכו בהגבהה מפני כובד משאו ולפיכך קונה במשיכה ומכל מקום בהגבהה נמי קני ליה אף על גב דאין דרכו בהגבהה. תא שמע ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה כו' אלמא כל מידי דבר הגבהה כו'. והא דלא מוקמא ליה במידי דבר משיכה ואין דרכו להגביה קנה בין במשיכה בין בהגבהה כמו שכתבנו נראה בעיני משום דקשיא ליה לתלמודא כיון דהגבהה קונה בכל ענין אפילו בדברים שאין דרכן בהגבהה כל שכן בדברים שדרכן בהגבהה אשתכח דהא דקתני עד שיגביהנה בכל ענין מיירי והדר קאמר או עד שיוציאנה ~מרשותו דמשמע בכל מידי דקני בהגבהה מצי למיקני נמי במשיכה. ומפרקינן דלצדדין קתני מידי דבר הגבהה בהגבהה והכי קאמר זימנין דבהגבהה וזימנין דבמשיכה נמי כגון מידי דדרכו במשיכה ואין דרכו בהגבהה. ויש לומר כיון דקתני עד שיגביהנה תחלה משמע דררכו בהגבהה. עליות.

וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: לצדדין קתני מידי דבר הגבהה כו'. יש אומרים דהוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשליפי רברבי ובמשיכה וכל שכן אם הגביה דהגבהה עדיפא ממשיכה וכל שבמשיכה קונה כל שכן בהגבהה ואף על פי שאינו בהגבהה אלא ניחא ליה לפרושה לצדדין משום דאין דרך התנא עצמו לומר שיגביה מה שאינו בר הגבהה אלא הראוי להגביה בהגבהה והראוי במשיכה במשיכה. אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה דדבר הראוי במשיכה ולא בהגבהה אינו נקנה בהגבהה אלא דבר הגבהה בהגבהה ולא במשיכה ומידי דבר משיכה במשיכה ולא בהגבהה והראשון נראה עיקר. עד כאן לשונו.

בפרשב"ם בד"ה לצדדין כו' דהא אפילו גסה לר"ש בהגבהה ולא כו' עכ"ל כצ"ל:

ר"ש ד"ה במשיכה. שמושכן לרשותו. עמש"כ לעיל (ע"ו ב') בדבריו וכאן י"ל דר"ל בכליו דמוכר:

ר"ש ד"ה והא כיס. אי לאו משום איסור שבת כו'. בפשוט הל"ל מדקאמר שהרי כו' וגניבה באין כאחד:

תד"ה ומדכליו. וא"ת כו' דילמא מתורת משיכה קנה כו'. מרשב"ם נראה דמפרש פסק עד שלא מדד אין שניהם כו' היינו בפסק אחר שפירקן והכניסן א"כ המשיכה אינה כלום כיון דעדיין לא פסק. אבל התוס' מפרשי פסק כו' היינו קודם וכדמוכח ג"כ בדבור הקודם:

תד"ה אבל. הא דפריך כו' והא לא משך כו'. עי' לעיל (ע"ז) תד"ה אמר:

פירקן. בין מוכר בין לוקח והכניסן לרשותו דיש כאן הנחה ברשות לוקח יש כאן חילוק ואע''ג דאכתי בהך הכנסה לא קנה משום דלא פסק אהני לכי פסק בתר הכי דקניא ליה רשותיה שמונחין בו הלכך פסק אחרי כן אע''פ שלא מדד קניא ליה רשותיה ואין יכול לחזור אפי' קודם מדידה דבשעת פיסוק קניא ליה רשותיה ואין כליו של מוכר מעכב עליו אלמא כלי לא חשיב רשותיה ומדידה נמי לא מעכבא כדתנן משך ולא מדד קנה דהואיל ופסק דמים על כולן מדידה גלוי מילתא בעלמא היא ולא דמי להיכא דלא מכר לו אלא כור אחד דאמרי' לקמן מדידת הכור מעכבא ויכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה דהתם מעכבא מדידה דלא קניא רשותיה אלא מאי דזבין ליה: מדד עד שלא פסק לא קנה. ויכולין לחזור קודם שיפסקו אבל משיפסוק קנה ואית דמפרשי פירקן והכניסן לתוך ביתו היינו משיכה והאי דקתני פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור מוקמי לה כשפסק קודם שפירקן וקני במשיכה שאחר פיסוק וטעות הוא בידם דא''כ היכי יליף מיניה דכליו של מוכר לא מעכב קנייה דרשות לוקח דלמא הא דקנה לוקח לאו משום קניית רשותו הוא אלא משום משיכה: ומדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה. מוכר כלומר שאין כליו של מוכר מעכב על רשות הלוקח לקנותן הלוקח כדקתני פירקן ופסק קנה דקנה רשות קודם מדידה ואע''פ שעדיין הפירות בתוך שקין של מוכר וכיון דאהני רשות לוקח לבטל כליו של מוכר ולהוציאן מרשות מוכר כל שכן וכל שכן כליו דלוקח נמי ברשות מוכר יבטל הרשות את הכלי של לוקח שלא להוציאן מחזקת המוכר שמוחזק בהן עד עתה: בששפכן. האי פירקן היינו שפירקן לשפכן מן השקין לקרקע ביתו של לוקח דליכא כליו דמוכר והלכך קניא ליה ללוקח רשותו: איקפד רבא. דאיהו אמר האי ת''ש: פירקן קתני. דמשמע כמות שהיו מונחין החבילות כן פירקן: במתאכלי דתומי. חבילות שומים דליכא שקין: מכדי פירקן קתני. שהונחו ברשות לוקח וקני ליה רשותו מיד כשקיבל עליו מוכר למכרן לו כדקתני בברייתא לעיל: לא סמכא דעתיה. דמי יימר שיתקיים המכר שמא המוכר יעלה בדמיהן והלוקח יזלזל בדמיהן שהרי אין דמיהן קצובין: התם דאמר ליה. מוכר זיל קני אני רוצה שיקנה לך כליך דכמאן דמושיל ליה מקום הנחת כליו דמי כי קמיבעיא לן סתמא: תנן התם. בפ''ק דקדושין: שיש להן אחריות. שקיימין לעולם: בכסף. במתן מעות: בשטר. אם כתב לו שדי מכורה לך או נתונה לך ומסר לו את השטר: ובחזקה. נעל וגדר ופרץ כל שהוא והתם יליף טעמא מקראי: ושאין להם אחריות. מטלטלי: במשיכה. שמושכן לרשותו או לרשות שיש לו חלק בו כגון סימטא וחצר השותפין וכל שכן בהגבהה דהגבהה קונה בכל מקום ובכל דבר דמשהגביהה הניחה ברשותו אפי' בלא משיכה כן נראה לי: להא שמעתא. דלקמיה האי לא שנו: שאין דרכן להגביה. שכבידין: שדרכן להגביה. דברים קלים: הגונב כיס בשבת. והוציאו לרשות הרבים: חייב. בתשלומין דליכא למימר קם ליה בדרבה מיניה דליכא הכא שתי רשעיות ביחד: שכבר נתחייב בגניבה. משעת הגבהה דהגבהה בכל מקום קונה ואיסור שבת ליכא עד שעת הוצאה: היה מגרר. בקרקע דהגבהה ליכא ולא קני ליה אלא בשינוי רשות שימשכנה לרשותו: פטור. מן התשלומין דקם ליה בדרבה מיניה וכתיב כדי רשעתו (דברים כה) משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות: שהרי איסור שבת וחיוב גניבה באין כאחד. דבשעת הוצאת חוץ קנייה ונתחייב בסקילה ובכתובות בפרק אלו נערות פרכינן דמשכיה להיכא אי לרשות הרבים איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא ומוקמינן לה כשצירף ידו למטה מג' וקבלה וידו של אדם חשובה לו כד' על ד' וקניא ליה ולא בטלה לגבי רה''ר לגבי קנייה ויש כאן [איסור] שבת וגניבה באין כאחד והך קנייה לאו משום הגבהה היא אלא משיכה לתוך ידו שהרי ידו סמוכה בתוך ג' לקרקע ואית דמוקי ליה התם בצידי רשות הרבים דלענין גניבה מיקנא קני ולענין שבת הוי רשות הרבים כרבי אליעזר: והא כיס דבר הגבהה הוא. ואפילו הכי אי לאו משום איסור שבת הוה קני ליה במשיכה כגון אם היה מגרר ויוצא בחול: אמר ליה במיתנא. כך השיבו סתם וסבור רב אדא דכיס קטן הוא ותמה על תירוץ זה ואמר ליה אנא נמי מיתנא קאמינא לך דאע''ג דאיכא ביה מיתנא דרכו להגביהו הוא: א''ל דחזי למיתנא קאמינא לך. כיס גדול מאד [כך שיטת הגמרא נכונה וכך מצאתי הגהת רבינו זקני מ''כ]: או עד שיוציאנה. היינו משיכה: אלמא מידי דבר הגבהה. דבר קל: לצדדין קתני. עד שיגביהנה אם דבר קל הוא או עד שיוציאנה אם דבר כבד הוא ולפי עניות דעתי נראה לי דהוה מצי לתרוצי הכא במידי דבר משיכה עסקינן הלכך אי בעי בהגבהה ליקני דהגבהה עדיפא ממשיכה וקונה בכל דבר ואי בעי במשיכה ליקני דהא אורחיה במשיכה אלא דניחא טפי לאורויי דין תרוייהו דמידי דבר הגבהה בהגבהה ולא במשיכה ומידי דבר משיכה אפי' במשיכה וכן נראים הדברים דהא בפ''ק דקידושין (דף כה:) תנן אמר רבי מאיר בהמה גסה במסירה והדקה בהגבהה ולא במסירה ומשיכה ואמרי ליה רבנן בהמה דקה נקנית במשיכה כלומר אף במשיכה ובגמרא אמרי רבנן אחרים זו וזו במשיכה ואמר להו רבי שמעון זו וזו בהגבהה אלמא הגבהה עדיפא ממשיכה דהא אפילו [גסה] לרבי שמעון בהגבהה ולא במשיכה כדמפרש התם:

ומדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה כו'. וא''ת מנא ליה דמתורת רשותו קנה דלמא מתורת משיכה קנה דהא משיכה מועלת בכליו של מוכר כדמפרש לעיל וי''ל דהכא דייק דמתורת רשותו קנה כדפירש לעיל בקונטרס דפירקן והכניסן לתוך ביתו משמע בין מוכר בין לוקח וא''ת בלא פירקן נמי כיון שהכניסן ליקני דליבטיל אגב רשות לוקח ואור''י דדוקא כלי הוא דבטיל אגב הרשות אבל בהמה לא: אבל דברים שדרכן בהגבהה אין נקנים אלא בהגבהה. והא דפריך במי שמת (לקמן דף קנא.) גבי מלוגא דשטרי והא לא משך ודוחק לומר שהיה כל כך הרבה שטרות שלא היה דרכן להגביה אלא לאו דוקא נקט משך אלא כלומר והא לא הגביה: והא כיס דבר הגבהה הוא כו'. לא פריך להאי לישנא דמשני בריש אלו נערות (כתובות דף לא:) כשצירף ידו למטה מג' וקבלה דלא קנה מטעם משיכה אלא מטעם חצר וידו כחצרו אלא לההוא לישנא דהתם דקני משום משיכה פריך וא''ת והיכי ס''ד דמיירי בכיס דבר הגבהה הוא א''כ היכי מיחייב לענין שבת הא אין דרך הוצאה בכך כדדייק בריש אלו נערות (שם) אי בזוטרי אין דרך הוצאה בכך אלא במיצעי ויש לומר דיש דברים שדרך הוצאה בכך לענין שבת ואפי' הכי לענין קנין אין נקנין אלא בהגבהה שדרכן להגביה אי נמי במגרר דרך מחתרת דהוי דרך הוצאה אי נמי הוה ליה למימר וליטעמיך: לצדדין קתני. תימה לרשב''א אמאי לא מוקי לה בכלים שאין דרכן להגביה שגם הן נקנין בהגבהה כדמשמע לעיל דאוקמינן במידי דבעי מיתנא וקתני הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה דהיינו בהגבהה:

בבא בתרא פו ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף פו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד