בבא בתרא פז ע"א

דף פז - א

ולגורן - יפה שכרו בכל יום סלע [ארבעה דינרים].

כלומר, אם בשעת הגורן יוכל הפועל להשכיר את עצמו עבור סלע ליום, ועבור הקדמת המעות מניסן, משכיר הפועל את עצמו בזול - דינר ליום.

אסור לבעל הבית להנות הימנו, מן הפועל, משום איסור ריבית, ^[1] שהרי הפועל נותן לו בשעת הגורן עבודה שערכה סלע, עבור מה שהלוקח הקדים לשלם לו דינר בניסן, והמתין לו עד עכשיו.

אבל, אם שכרו בעל הבית מהיום, שיתחיל לעבוד אצלו מהיום, במחיר של דינר ליום, ושילם לו בעל הבית את שכרו מראש -

אין איסור בכך, ואף שלגורן יפה שכרו בכל יום סלע, מכל מקום מותר הדבר.

שכל פעולתו, מהיום עד לאחר ימות הגורן, כיום אחד ארוך היא נחשבת, ואין כאן "אגר נטר לי" שהרי התחיל בפעולתו מיד.

אבל אם לא התחיל הפועל במלאכתו אלא בשעת הגורן - אסור הדבר, שהרי עבור המתנת מעותיו השכיר הפועל את עצמו בזול.

מקרה זה דומה למי שמוכר לחבירו כור בשלשים סלע, סאה בסלע, שהרי הזכיר לתת לו דינר ליום, ולא אמר לו בסתמא: עד ימות הגורן אני שוכר אותך בכך וכך דינרים.

ואי סלקא דעתך שכאשר אמר לו: כור בשלשים, סאה בסלע אני מוכר לך, נחשב הדבר כמו שכל סאה וסאה היא מקח בפני עצמו, וראשון ראשון קנה.

הרי הכי נמי, בשכירות הפועל, קמא קמא מיפסק פסק, כל יום ויום נחשב בנפרד, ויש כאן איסור ריבית, ואסור להנות הימנו. ^[2]

ותיקשי: היאך שנינו: אם שכרו מהיום מדינר ליום ולגורן יפה סלע - מותר!?

אמר, תירץ, רבא: ותסברא, וכי סבור אתה שדבר זה אסור מצד הדין?

וכי זלזולי בשכירות, להשכיר את עצמו בזול, מי אסיר!?

הרי אפילו כאשר הקדים לו את התשלום מניסן, ואינו עושה עמו עד לגורן, אין איסור תורה בדבר, כי רשאי הפועל להשכיר את עצמו בדמים מועטים. ^[3] ותמהינן: אם כן, מאי שנא רישא, כשאינו עושה עמו מלאכה מהיום, דקתני: אסור להנות הימנו, משום אגר נטר לי.

ומאי שנא סיפא דמותר הוא, כשעושה עמו מלאכה מהיום!?

ומפרשינן: רישא, דלא קא עביד בהדיה מהשתא, אינו עושה עמו מלאכה מעכשיו, וחומרא דרבנן היא לאסור, משום שנתינת המעות מעיקרא מיחזי כי אגר נטר לי, ולא מדין תורה.

אבל סיפא, דקא עביד פועל בהדיה מהשתא - לא מיחזי כי אגר נטר לי, לפיכך מותר הדבר.

שנינו במשנה: הלוקח פשתן מחבירו, ואם היה מחובר בקרקע ותלש כל שהוא - קנה.

והניחה הגמרא שתלישת הפשתן כמשיכה היא נחשבת, ועל ידי תלישת חלק מהפשתן - קנה הלוקח את כל הפשתן. ^[4] ולכן היא תמהה: משום דתלש כל שהוא מן הפשתן, קנה את כל השאר!?

וכי משיכת חלק מן המקח, קונה את כל המקח!? ^[5]

א. קרקע נקנית בקניין "חזקה". ולכן, קונה המייפה את הקרקע כדי שתהיה ראויה לחרישה, הרי זה קניין חזקה, וקנה.

ב. המחזיק במקצת מן הקרקע, קונה את כל הקרקע שמוכר או נותן לו בעל הקרקע.

ג. כל המחובר לקרקע, הרי הוא כקרקע, ונקנה גם הוא בקניין חזקה.

אמר, פירש, רב ששת: לא משום משיכה קנה הלוקח את הפשתן, אלא משום קניין חזקה.

והכא, במאי עסקינן? כגון דאמר ליה מוכר ללוקח: לך תלוש מעט פשתן מן הקרקע, ויפה לך ^[6] קרקע כל שהוא, וקני את כל מה שעליה, הפשתן.

כלומר, לך והחזק בקרקע, על ידי שתלקט מעט פשתן, ותנקה את הקרקע שבאותו מקום לחרישה, ועל ידי מה שהחזקת בקרקע - תקנה את הפשתן שעליה. ^[7]

מתניתין:

המוכר יין ושמן ^[1] לחבירו והוקרו או שהוזלו, לאחר שפסקו דמיהם, והמוכר או הלוקח רוצה לחזור בו.

אם הוקרו או הוזלו עד שלא נתמלאת המדה, קודם שנתמלא הכלי שמדד המוכר לתוכה את היין או השמן, למוכר - ברשות המוכר הוקרו או הוזלו.

ואם הוקרו או הוזלו משנתמלאת המדה, ללוקח - ברשות הלוקח הם.

ובגמרא יבואר, שמדובר באופן שכלי המדידה אינה של שניהם, אלא של אחר שהשאילה לשניהם, ובאה המשנה ללמדנו, כי קודם שנתמלאה המידה, הרי היא שאולה למוכר, ומשנתמלאה המידה, הרי היא שאולה ללוקח. ומדובר כאן שמודד לו את היין או השמן בסימטה, או בחצר של שניהם, או ברשות לוקח, שבכגון זה כליו של לוקח קונים לו.

ואם היה סרסור ביניהן, המודד ללקוחות בשכר שנותנים לו, נשברה החבית - בשעת המדידה, וכגון שלא נשברה מחמת אונסים אלא משום שלא נזהר יפה במדידה, נשברה לסרסור, וחייב הוא לשלם את ההפסד של המקח, כיון שנעשה אחראי על המקח בזה שמקבל שכר עבור המדידה ^[2].

ואגב הענין הקודם, מוסיפה המשנה ללמדנו, כי:

וחייב המוכר יין ושמן לחבירו להטיף לו שלש טיפין. לאחר שעירה המוכר את היין או את השמן לתוך כליו של הלוקח, חייב הוא להשהות את המידה על הכלי עד שיטפטפו ממנה עוד שלוש טיפות, טיפה אחר טיפה.

הרכינה - היטה המוכר את המידה על צידה לאחר שהטיף ממנה שלוש טיפות, ומיצית [ומיצה] את שיירי היין או השמן, כלומר שהניח את המידה על צידה עד שכונסו שיירי המשקים שבדפנות לשולי הכלי, הרי הוא המיצוי של מוכר, שכבר נתייאש הלוקח ממנו.

והחנווני, אינו חייב להטיף שלש טיפין, מפני שהוא טרוד בלקוחותיו, ואין לו פנאי לעמוד עם כל אחד עד שיטיף שלוש טיפות ^[3].

רבי יהודה אומר: אף החנווני אינו פטור מלהטיף שלוש טיפות, אלא רק ערב שבת עם חשכה פטור, מפני שהשעה דוחקת, אבל בימות החול חייב.

גמרא:

הגמרא דנה בדין המשנה הא מדה דמאן? כלי המדידה למי היא שייכת?

אילימא מדה אם נאמר כי כלי המדידה דלוקח, אם כן, מדוע נאמר במשנה כי עד שלא נתמלאת מדה מה שבתוכה עדיין שייך למוכר, והרי מדה דלוקח היא, וכל מה שנכנס לתוך כלי הלוקח נקנה לו!

ואלא שמא נאמר שמדובר במשנה, באופו שהמדה, כלי המדידה, הוא דמוכר, אם כן, קשה מדוע נאמר במשנה כי משנתמלאת מדה, מה שבתוכה נקנה ללוקח, והרי מדה דמוכר היא, ועדיין לא נכנס הדבר לכליו של הלוקח! ואם נאמר שמדובר ברשות הלוקח, הרי נסתפקו בגמרא לעיל אם הכלי נחשב הפסקת רשות, ולא נפשט בגמרא. ולכאורה היה אפשר לפשוט מהמשנה שכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח, והוא הדין כליו של לוקח ברשות מוכר קנה המוכר.

אמר רבי אלעא: יש ליישב, שמדובר במשנה במדת סרסור, שהמתווך ביניהם הוא בעל המידה, ואינה שייכת לא למוכר ולא לקונה. אלא שהוא משאילה למוכר על מנת למדוד בה, ומשעה שנתמלאת - הרי היא מושאלת לקונה, כדי שיעביר מה שיש בה לכליו שלו.

ומקשינן: והא מדקתני סיפא, והרי ממה ששנינו בסוף המשנה: ואם היה סרסור ביניהם, נשברה החבית - נשברה לסרסור. מכלל זה אתה למד, דרישא, לאו בסרסור עסקינן!

ומתרצינן: רישא - מדובר שהשאיל להם מדה בלא סרסור, שהמתווך אינו שם, והמשנה מחדשת שאינם שלוחיו של המתווך והמקח אינו נחשב ברשותו, אף על פי שהמידה היא שלו.

סיפא - מדובר בסרסור עצמו, שהמתווך ביניהם, וכיון שהוא שם וכלי המדידה שלו היא, המקח נחשב ברשותו, כיון שהוא לוקח את המקח מהמוכר ומוכרו ללוקח, ומשום כך כשנשברה החבית בשעת המדידה, נשברה לסרסור, וחייב הוא לשלם על הפסד המקח, שכליו קנו את המקח.

שנינו במשנה: אם הרכינה היטה המוכר את החבית על צידה לאחר שהטיף ממנה שלוש טיפות ומיצית - הרי הוא המיצוי של מוכר שכבר נתייאש הלוקח ממנו.

ומביאה הגמרא מעשה:

כי סליק, כאשר עלה רבי אלעזר מבבל לארץ ישראל, אשכחיה מצאו לזעירי, אמר ליה: מי כאן תנא דאתנייה רב מדות? האם יש כאן בארץ ישראל תנא השונה משניות וברייתות ששנה לו רב משנה המדברת בדין מידות?

אחוייה הראה לו זעירי את רב יצחק בר אבדימי.

אמר ליה רב יצחק בר אבדימי: מאי קא קשיא לך?

אמר לו רבי אלעזר כי יש לו סתירה בין המשניות: דתנן במשנתינו: רכינה ומיצית - הרי הוא של מוכר,

אמר רבא ותסברא. דהוי רבית כי האי גוונא וכי לזלזולי בשכירות. אם פועל מקיל ומזלזל בשכירותו ומשכיר עצמו בפחות מפועלים אחרים מי אסור ודאי אינו אסור ולא קשיא לרב ושמואל. ומקשה כיון דאמרת דלזלזולי בשכירות לא אסור א"כ מאי שנא רישא מסיפא דברישא קאמר אסור. היינו טעמא רישא כיון דלא עביד בהדיה דבעל הבית השתא מלאכה אבל מתנה עמו בשכירות דהשתא שיעש' עמו לגורן ומלוהו שכרו עד הגורן מיחזי כי אגר [נטר] יהיב ליה פועל דנטר וממתין לו עד הגורן. וסיפא הואיל דעבד מלאכה כל יומא עד הגורן לא מיחזי באגר נטר ליה: פיס' לך ויפה לי שם במקום הפשתן קרקע כל שהוא תלוש העשבים ויפהו וקנהו לי ובההיא הנאה קנה לך שאר הקרקע לקנות (יד) הפשתן שעליה:

פיס' עד שלא נתמלאת המדה למוכר דיכול לחזור בו. אבל משנתמלאת מדה ללוקח ברשות לוקח היא ואין יכול לחזור בה המוכר. ואם היה סרסור ביניהן שהסרסור קונה מבעל הבית ומוכר ללוקח בריוח ועד שהוא מודד לו נשברה החבית בידו נשברה לסרסור ומשלם הסרסור. והמוכר יין ושמן חייב להטיף לו המוכר ג' טיפין. ללוקח אחרי שמריק לו הכלי. ואם אחר שהטיף לו הג' טיפין הרכינה המדה שהטה אותה אצל הכותל ומיצית שנתמצה השיור שבתוכה ונתקבץ למקום אחד אותו המיצוי הרי הוא של מוכר. והחנוני שטרוד הוא אינו חייב להטיף ג' טיפין ללוקח. וכן בעל הבית ערב שבת עם חשיכה פטור מלהטיף ג' טיפין לפי שטרוד הוא לצורך שבת. הא מדה דלוקח הוא וראשון ראשון קנה:

הכא במדת סרסור עסקינן שהשאילה לשניהן. מכלל דרישא לאו במדת סרסור מיירי כלל. ומתרץ רישא מיירי במדה של סרסור ובלא סרסור דאין הסרסור מודד אלא בעה"ב וסיפא מיירי נמי במדת סרסור ובסרסור עצמו דאיהו מודד להכי נשברה החבית נשברה לסרסור:

לרב מדות. מתני' דהכא דמיירי בה דין דמדות:

משום דתלוש כל שהוא קנה. פירש רבינו הגדול ז"ל ר' יצחק שהרי הוא כמטלטלין וצריך לתלוש הכל ואוקמה רב ששת כגון דא"ל לך ויפה לי קרקע כל שהוא באותה תלישה וקנה כל מה שעליה בשכירות היפוי שהקרקע נקנה בכסף והמטלטלין נקנין אגבה כך פירשה רבינו הגדול ז"ל בתשובותיו, וכן כתב תלמידו רב יהוסף הלוי זכרונו לברכה וה"ר שמואל ז"ל פי' דבחזקה קנו כשאמר לו ויפה לי כדאמרינן בפ' חזקת הבתים אדעתא דארעא קני אדעתא דציבי לא קני וקונה הפשתן שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ולפי' זה צריך להעמידה בשאינו עומד ליתלש וכן במשמע וכן מוכיח בירושלמי בפ' קמא דקדושין, ואין לי להאריך.

ותסברא זלזולי בשכירות מי אסור. פירש מורי ז"ל, דכיון שגוף הפועל בעולם הרי הוא כמוכר חפץ בפחות מכדי דמיו למסור לו החפץ לאחר שלשים יום, דכיון שהחפץ בידו כזלזולי בדמיו הוא ושרי. וכן ודאי נראה כדבריו, דהא שרינן אפילו בהלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ובדלועין דאזלי בגיזרתא זרתא בזוזי בשוקא וקאמר ליה אנא יהיבנא לך בני גרמידא דכיון דמנפשייהו קא רבו כעד שיבא בני או עד שאמצע מפתח, וכל שכן כאן שישנו לחפץ בעולם וכן גופו של פועל. אלא דמשום שפועל יכול לחזור בו אמרו ברישא דלא קא עביד בהדיה אסור דמחזי כרבית. וכתב מורי ז"ל דדוקא בפועל הוא דאסרו בדלא קא עביד מהשתא בהדיה, דמחזי כרבית הואיל ולא משתעבד פועל לגמרי מהשתא, דהא יכול לחזור בו, אבל בשכירות קרקע שזוכה בו מהשתא זכייה גמורה, שרי למימר ליה מהשתא בדינר ולקמיה יפה סלע.

משום דתלש כל שהוא קנה. כלומר, כמטלטלי נינהו, דהעומד לתלוש כתלוש דמי, ואינו קונה עד שיתלוש את כולו. ואוקמה רב ששת כגון דאמר ליה לך ויפה לי קרקע כל שהוא באותה תלישה, ובשכר יפוי זה קנה הקרקע וקנה אגבו כל מה שעליו. ולפי זה איצטריכא למימר דיש בשכר אותה תלישה כדי שוה פרוטה, דקרקע נקנה בכסף, ושוה פרוטה מיהא בעינן. אבל ר"ש ז"ל פירש, החזק בקרקע באותו יפוי, וכדאמרינן בשילהי פרק חזקת הבתים (בבא בתרא נד, א) האי מאן דזכי זכיה אדעתא דארעא קני אדעתא דציבי לא קני, וכיון דקנה הקרקע קנה רכל המחובר לקרקע, שכל המחובר בקרקע כקרקע. וכתב הרמב"ן ז"ל: לפי פירוש זה צריך להעמידה בשאינו עומד ליתלש. ולא ידעתי למה, דאפילו במוכר את השדה מכר את התבואה שהגיעה ליקצר, וכדאיתא בפרק המוכר (לעיל בבא בתרא ס"ט ע"א), וכל שכן אי מוקמי לה בנותן מתנה דאפילו בתלושה יש לומר דקנה דומיא דבור ומימיו.

האי מדה דמאן אילימא דלוקח עד שלא נתמלאת המדה למוכר, אמאי, דלוקח הוא. כלומר, אם יש בה שנתות וכדאמר ליה כל שנת ושנת בכך וכך. ואוקימנא במדה דסרסור. והוא הדין דהוה מצי לאוקומה במדה דלוקח ובשאין בה שנתות, ואי נמי בשיש בה וכשלא אמר לו כל שנת ושנת בכך וכך, אלא משום דבמתניתין ובברייתא קתני מדות סתם ואוקימנא על כרחין ברייתא בשיש בה שנתות ואמר ליה כל שנת בכך, ניחא ליה טפי לאוקומה נמי מתניתין בהכין. כנ"ל.

מתני': וחייב להטיף שלשה טיפין. פירש הרב ר' יהוסף הלוי אבן מיגש, חייב בעל הבית להטיף שלשה טיפין ללוקח יתר על המדה, מפני שמשתייר במדה כדי אותן שלשה טיפין שמוסיף לו. וזה תימה בעיני, וכי מקיתון של בעל הבית צריך להטיף לו, אם כן ליתני שעורא לתוספת, כדתני בשילהי מתניתין נותן גירומין אחד לעשר בלח, ומאי שיעור שלשה טיפין דקאמר. ועוד אי שלשה טיפין לתשלומי מה שנשתייר במדה קאמר, הרכינה ומיצת מאי קא קשיא ליה לרבי אלעזר בגמרא למה של מוכר, והלא כבר נשתלם ממנו בראש. ועוד חנוני למה פטור, וכי בשביל שהוא חנוני מוחלין לו בשל לוקח. ועוד ערב שבת עם חשיכה למה פטור מן התוספת. ועוד, יוסיפו בגירומין כדי אותן שלשה טיפין. אלא הכי פירושו, מטיף שלשה טיפין מן המדה קאמר, ולפיכך החנוני פטור מפני שהוא טרוד למכור לזה ולזה ואין לו פנאי להטיף. וכן ערב שבת עם חשיכה מפני הטרדא.

המשנה העשירית והכונה להשלים בה ביאור עניני החלק השלישי ולבאר בה עוד החלק הרביעי באונס הבא על הסחורה איזה משניהם לוקה באנסה ואמר על זה המוכר יין ושמן לחברו והוקרו או שהוזלו עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח היה סרסור ביניהם ונשברה החבית נשברה לסרסור וחייב להטיף לו שלש טיפין הרכינה ומיצית הרי זו של מוכר החנוני חייב להטיף לו שלש טיפין ר' יהודה אומר אם היה ערב שבת עם חשכה פטור אמר הר"ם הוקרו הוספו דמיהם הוזלו שפחתו דמיהן וסרסור הוא איש אחד סוחר שלוקח מבעל הבית ומוכר לאיניש מעלמא וזהו כשהיתה המדה של סרסור ובסימטא או ברשות הלוקח והתבונן זה בעקרים שהקדמנו הרכינה ר"ל הרכין המדה מה שיתמצה ממנו לבעל החנות לפי שנתיאשו הבעלים ומה שאמר ר' יהודה פטור ר"ל מליתן שלש טפין לדוחק השעה ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המוכר יין ושמן לחברו והוקרו או הוזלו עד שלא נתמלאת המדה למוכר וכו' שאלו בגמ' עליה שאם מדת הלוקח הוא אף עד שלא נתמלאת ללוקח היא וא"כ על כרחך אתה מעמיד משנה זו בדין שנתות שאם אין בה שנתות אפילו היתה מדת לוקח כל שבסימטא אינו קונה עד שתתמלא ולדעת הגאונים אף בחצר הלוקח שלא נאמר כיון שקבל עליו למכור קנה אלא בשכל הפירות בקרקע החצר אבל כל שהם בכליו של מוכר כל שנשתייר ממנו מעט שאינו בחצר לא קנה כלום הואיל ומכר אחד הוא אף בסאה אחרונה חוזר וכל שאין כאן דין שנתות אתה צריך בה לנתמלאת המדה אלא על כרחך משנה זו במדת שנתות היא שנויה ושאמר לו מדה זו שהיא מחזקת סאה אני מוכר לך בששה מעין כל קב וקב שהם שנתות שלה במעה ובזו אילו היתה מדה של לוקח קנה אע"פ שלא נתמלאת ואילו היתה של מוכר אע"פ שנתמלאת לא קנה כלל כמו שבארנו ומתוך כך העמדנו בגמ' משנה זו במדת סרסור שכל שלא נתמלאת אפילו בשנתות לא קנה שהרי כל שלא נתמלאת היא של מוכר ומשנתמלאת ללוקח בין בסימטא בין בחצר הלוקח היה סרסור ביניהם ר"ל שהיה סרסור עצמו מודד ונשברה החבית שלא באונס נשברה לסרסור וחייב לשלם מה שבתוכה אם עד שלא נתמלאת למוכר אם משנתמלאת ללוקח מפני שהוא נושא שכר וגדולי המפרשים פירשו שהיה הסרסור עצמו לשם ולא שהוא מודד וכל שנשברה החבית נשברה לו ואין חייבין לו לשלם ששאלה בבעלים היא:

ונתגלגל עוד במשנה זו בעניני חלק חמישי אע"פ שלא הגיע מקומו עדין ואמר שהמוכר חייב להטיף לו ללוקח לתוך מדתו שלש טיפין יותר מן השיעור מפני שבשיעור זה נשתייר במדת המוכר משל לוקח ואחר שכן אם הרכינה המוכר אח"כ ר"ל שהטה את החבית לצד אמר ומיצת השמן משוליה ונתקבץ למקום אחד הרי הוא של מוכר ואין בו סרך גזלה ויש מפרשים שאין צריך ליתן לו מצד אחר אלא שימצה לו את המדה עד שתהא מנטפת שלש טיפין והשאר שלו על הדרך שפירשנו ואע"פ שבמערה כד שמן של תרומה כדי ליתן בתוכו שמן חולין אמרו שאינו צריך למצות עד שתנגב אלא משפסק העמוד וניטפו אחריו שלש טיפין דיו ומותר ליתן לתוכו שמן של חולין הא אם לא נתן בו שמן של חולין והרכינה ומיצת כל התמצית תרומה בזו מיהא משום יאוש בעלים נגעו בה ובידוע שנתיאשו הבעלים מאותו מיצוי וזכה בה מוכר ואפילו לא נתן לו שלש טיפין הואיל והלך לו נתיאש ובדבר מועט כזה לא חששו ליאוש כדי החנוני אינו חייב להטיף שהתמצית הוא מכלל שכרו שנתנו לו חכמים מפני שהוא לוקח מבעל הבית כדי למכור על יד על יד ר' יהודה אומר ערב שבת עם חשכה פטור פירשוה בגמ' כלומר אף חנוני אינו פטור אלא בערב שבת עם חשכה מפני שהוא טרוד הא בחול חייב ואין הלכה כדבריו ויש גורסין החנוני חייב ור' יהודה פוטרו בערב שבת ולנסחא זו ראוי לפסוק כר' יהודה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולענין מה שכתבנו במערה כד של תרומה ליתן לתוכו חולין שאינו צריך אלא לנטפה שלש טיפין ואין צריך לומר שאינה צריכה הדחה כך היא בתלמוד המערב וכן אמרו שם במפנה חבית של תרומה ונשארו חטים בסדקי הכלי מותרין לזרים שלא היו בכלל תרומה ויש מפרשים דוקא בשאותו חבית בעצמו הופרש לתרומה ומן הסתם לא הופרש אלא בדרך זה הא אם הובא יין של תרומה והניח באותו כלי צריך הדחה וכלי שהניחו בו יין של תרומה אין משתמשין בו חולין בלא הדחה וכן בחטים צריך ללקטן אחת אחת ולא נתחדש במשנה זו בגמרא דבר שלא בארנוהו:

המוכר יין ושמן לחברו עד שלא נתמלאת המדה למוכר וכו'. דייקינן בגמ' מדה דמאן אילימא מדה דלוקח עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח הוא. וקני בסימטא וחצר דשותפין וכל שכן ברשות לוקח, מדה דמוכר הוא ולא קני אפי' ברשות לוקח דאי תימא דקני א"כ מוכחינן ממתני' דכליו דמוכר ברשות לוקח קני ולעיל לא איפשיטא:

במדת סרסור וקני בסימטא ובחצר השותפין. איכא הכא לאקשויי היכי מתמהינן עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח הוא דאלמא מדה דלוקח קניא אף על פי שלא נתמלאה המדה והא אוקימנא להא דתניא ראשון ראשון קנה בדאיכא שנתות במדה אבל ליכא שנתות במדה לא קנה אלא אם נתמלאת ויכול לתרוצי דמתני' בדאיכא שנתות מיירי דודאי מתניתין מילתא פסיקא תני וכי היכי דמשנתמלאת המדה ללוקח מיירי דאמר ליה כל סאה וסאה בסלע הכי נמי עד שלא נתמלאת המדה למוכר מיירי דאיכא שנתות ואמר ליה סאה בדינר וכל לוג ולוג בכך וכך ואפילו הכי לא קנה עד שנתמלאת המדה דהא לא פליג מתני' אלא בין נתמלאת ללא נתמלאת אבל לא שוי חילוקא בין איכא שנתות לליכא שנתות. ואם תאמר דהאי מתני' בחצר דלוקח הוא ומשום הכי אף על גב דלא נתמלאת המדה אף על גב דליכא שנתות קני דלא גרע מדה דלית בה שנתות בחצר לוקח מקרקע החצר עצמה דהא כי איתנהו בקרקע חצר דלוקח קנאן כדתניא ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח הא ליכא למימר הכי דהיכא דליכ' שנתות במדה אף על גב דאיתיה בחצר דלוקח לא מהני מידי דכי אמרינן ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ה"מ היכא דאיתיה לזבינא כולה בחצר דלוקח אבל אי אשתייר מיניה מקצת דליתיה בחצר דלוקח אכתי לא קני מידי דהא אמרינן כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה דשמע מינה אף על גב דמשכיה לוקח לרובא דזבינא או אגביהה כיון דמשתייר מיניה מקצת דלא משכיה ולא מטא לרשותיה כמאן דלא משך מידי דמי משום דכולה זבינא כחד גופא דמי וכיון דאשתייר מיניה מקצת דלא מטא לרשותיה אפילו מאי דמטי לרשותיה לא קני והאי מדם נמי שהיא של לוקח אי לית בה שנתות כולה חד גופא היא וכמה דלא נתמלאה אף ע"ג דברשות לוקח היא אכתי לא קנה מידי דהוה ליה ככור בשלשים הילכך ליכא לאוקמה אלא במדה דאית בה שנתות בין דאיתה לההיא מדה בסימטא בין דאיתה בחצר דלוקח והוא דאמר ליה מידה זו קב בכך וכך אני מוכר דהוה ליה ככור בשלשים סאה בסלע דראשון ראשון קנה כדברירנן לעיל. ועל הכי קא מתמהינן בגמ' עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח הוא:

ואוקי' במדת סרסו' ואם תשאל וכיון דאמרת דהאי מדה מדה דאית בה שנתות הוא אי הכי במדת סרסור נמי אמאי עד שלא נתמלאת המדה למוכר תהוה מדת סרסור כמדה דלוקח מה מדה דלוקח כי אית בה שנתות ראשוו ראשון קנה אף מדת סרסור נמי ראשון ראשון קנה. תירוץ לא אמרינן מדה דסרסור כמדה דלוקח דמיא וקני אלא היכא דנתמלאת המדה אבל אי לא נתמלאת המדה אף על גב דאיכא שנתות לא קני מידי דהא תניא בהדיא ארבע מדות במוכרין עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאה המדה ללוקח בד"א במדה שאינה של שניהם פירש דהיינו מדת סרסור אבל אם היתה מדה של אח' מהן דהיינו של לוקח ראשון ראשון קנה ואוקימנא בדאיכא שנתות אלמא במדת ליקח מהני שנתות ובמדת סרסור לא מהני שנתות ולא קני אלא בשנתמלא' המדה הילכך האי מדת סרסור עדיפא ממדה דמוכר וגריעא ממדה דלוקח. עדיפא ממדת מוכר דאילו מדת מוכר אף ע"ג דנחמלאת המדה לא קני ומדת סרסור קני דלוקח. וגריעא ממדת דלוקח דאילו מדת לוקח מהני בה שנתות ובמדת סרסור לא מהני בה שנתות אלא אי נתמלאת אין אי לא לא. ואם היה סרסור ביניהם ונשברה וכו' אוקימנא בסרסור עצמו. כלומר שהסרסור עצמו היה מודד ומשום הכי נשברה לסרסור ומשלם דמי היין מפני שהוא נושא שכר. וחייב בעל הבית להטיף לו ללוקח שלש טיפין מפני שמשתייר במדה כדי אותן שלש טיפין שמוסיף:

הרכינ' ומיצת הרי הוא של מוכר. פי' כשמדד המוכר ונתן לתוך כליו של לוקח והלך לו הלוקח אם הטה המוכר במדה לצד ונתמצה השמן משוליה ונתקבץ למקום אחד הרי הוא של מוכר ואינו חייב להוליכו אצל הלוקח דכיון שהלך לו הלוקח נתייאש מאותו מיצוי' ולפיכך הרי הוא של מוכר. והחנוני חייב להטיף לו שלש טיפין פירש כשם שהבעל הבית חייב להטיף לו ללוקח שלש טיפין כך החנוני חייב להטיף לו ללוקח שלש טיפין:

קיב. ת"ש השוכר את הפועל לעשות עמו לגורן מדינר ליום ולגורן יפה סלע אסור הימינו מדינר ליום ולגורן יפה סלע מותר. כלומר אם שכר את הפועל קודם ימות הגורן לעשות עמו לגורן מחשבון היום בדינר והקדים לו שכרו ולגורן יפה סלע אסור, דהוה ליה אגר נטר לי. ואם שכרו לעשות עמו מהיום ההוא ששכרו ועד ימות הגורן והקדים לו שכרו ולגורן יפה סלע מותר. אלמא אע"ג דא"ל מדינר ליום כלהו כחד יומא אריכא דמו וליכא אגר נטר לי, ולא אמרינן כל יומא באנפי נפשיה חשיב, דאם כן הוה ליה כל יומא שכירות בפני עצמו והיכי שרי ליה למעבד בהדיה בימות הגורן מדינר ליום, כיון דכי מקדים ליה מעות אכתי לא מטי זמן הגורן וקא מוזיל השתא גביה באגר נטר לי קא מוזיל גביה ואסיר. אלא ודאי ש"מ דאע"ג דא"ל מדינר ליום כולהו כחד יומא אריכתא דמו, וקשיא לרב ושמואל דאמרי סאה בסלע אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה.

אמר רבא ותסברא זלזולי בשכירות מי אסיר. כלומר לעולם אימא לך כל יומא ויומא שכירות בפני עצמו הוא, וסופא היינו טעמא דקתני מותר, דכי חיישי רבנן במשא ומתן לשכר הקדמת מעות הני מילי במקח וממכר דשייך ביה הונאה, ואי בעי למיהדר ביה ולמתבע מיניה אונתיה מצי תבע, הילכך כי מחיל גביה נמי איכא שכר הקדמת מעות. אבל שכירות פועל, דכי מוזיל גביה ועביד בהדיה בפחות לא מצי למתבעיה בדין אונאה, דהא טעמא דשכירות יש לה אונאה משום דליומא נמי הוי מכירה הוא, הילכך הני מילי במטלטלין ובהמות דכי היכי דמכירה דידהו יש לה אונאה שכירות דידהו נמי יש לה הונאה, אבל שכירות דאדם, לא יהא אלא עבד כנעני, כי היכי דמכירה דידיה לית ביה הונאה, דהא אמעיטו להו עבדים מדין הונאה משום דאיתקוש לקרקעות, שכירות דידהו נמי לית ביה אונאה, וכל שכן פועל בר ישראל דלא קני ליה לגופיה. הילכך כי מקדים ליה מעות נמי ומוזיל גביה ליכא אגר נטר לי ואמטול הכי מותר.

מאי שנא רישא ומאי שנא סופא. כלומר השתא דאמרת דזלזולי בשכירות מותר דליכא אגר נטר לי, מאי שנא רישא ומאי שנא סופא, אפילו רישא נמי לישתרי. ומהדרינן רישא כיון דלא עביד בהדיה מיחזי כאגר נטר לי. כלומר רישא כיון דלא עביד בהדיה מההוא יומא קמא דאגריה מיחזי כאגר נטר לי, דהא יכיל למעבד בהדיה מההוא יומא וכיון לא עביד מיחזי דההוא זימנא דקא נטר ליה הוא דקא מוזיל גביה, ואע"ג דזילזולי בשכירות שרי, כיון דאלו אתני בהדיה אם מעכשיו אני עושה עמך אתה נותן לי מסלע ליום ואם לגורן מדינר ליום אסיר, דומיא דשדה, דאע"ג דקרקע אין לה אונאה כי פריש ליה אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בעשר סלעים לשנה ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור, כי מוכחא מילתא נמי דמשום אגר נטר לי קא מוזיל גביה כמאן דפריש ליה דמי אסרי רבנן משום חומרא דרבית. סופא כיון דעביד בהדיה מההוא יומא ליכא אגר נטר לי. ושרי:

קיג. הרי אמרו הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום אם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה משום דתלש כל שהוא קנה אמר רב ששת הכא במאי עסקינן דא"ל לך (רפה) [ויפה] לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה. דאשתכח דאקני ליה כל מה שעליה בשכר מאי דעביד בהדיה בההיא תלישה, דכיון דגמרה לההיא עיבידתא קני ליה לההוא פשתן כוליה כל היכא דאיתיה בתורת שכירות, דהוא ניהו אגרא דפסק בהדיה למיתב ליה:

יג. המוכר יין ושמן לחברו והוקרו או שהוזלו אם עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח ואם היה סרסור ביניהם ונשברה המדה נשברה לסרסור. מתני' דקתני עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח, דוקא בסימטא ובמדה דסרסור. דאי ברשות מוכר אע"ג דנתמלאת המדה נמי לא קני, דאפילו כליו של לוקח ברשות מוכר לא קני. ואי ברשות לוקח, אף על גב דלא נתמלאת המדה נמי שקבל כליו מוכר קנה לוקח ואף על גב דלא נתמלאת המדה, כדבעינן למימר קמן. ולא מצית לאוקומה ברשות לוקח ומדה דמוכר, דאם כן אפילו נתמלאת המדה נמי לא קנה כדמיברר לקמן. אלא לא משכחת לה אלא בסימטא. ובמדה דסרסור, דאי במדה דמוכר אפי' נתמלאת המדה נמי, היכא דאיכא שנתות במדה כל שינא ושינא מדה בפני עצמו היא, ומכי מטי יין או שמן התם אף על גב דלא נתמלאת המדה ללוקח. אלא על כרחיך מתני' דקא פסיק ותני עד שלא נתמלאת המדה, דמשמע אע"ג דאיכא שנתות במדה, למוכר, לא משכחת לה אלא במדה דסרסור, והכי אוקימנא בהדיא לקמן.

והאי סרסור היינו ספסירא דקאי בין מוכר ללוקח לאשוויי ביניהו, ויהב ליה אגרא. ואורחא דמילתא דכילי בכילא דידיה, וכי איתיה לסרסור התם אורחא דמילתא דכייל להו סרסור גופיה.

מיהו רישא דמתניתין במדה דסרסור וליתיה לסרסור התם, אלא מוכר ולוקח הוא דטרחי וכילי לנפשיהו במידה דסרסור. לפיכך אם הוקרו או הוזלו עד שלא נתמלאת המדה למוכר, ואפילו נשברה המדה, דכיון דעדיין לא קנה לוקח לא איבעי ליה למוכר למיסמך עליה דלוקח ואיהו דאפסיד אנפשיה דסמיך עליה. ואע"ג דמטיא ליה הנאה ללוקח בהני זביני פטור, דהא לא קביל עליה נטירותא. וההיא דאמר שמואל (להלן ע"ב) הלוקח כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב, והוא דקיציה דמיה, התם משום דקנייה לגמרי, דאי משום שומר שכר היכן מצינו שומר שכר שחייב באונסין, ותו מאי אירייא דקיצי דמיה, אלא לאו משום דקנייה. והכא כיון דלא קנייה לוקח דהא לא נתמלאת המדה, ברשות מוכר קיימי, בין ליוקרא וזולא בין לשבירה. ומשנתמלאת המדה ללוקח, ואפילו נשברה המדה, דכיון דקנה לוקח ברשותיה קימא ואיהו דאפסיד אנפשיה דסמיך אמוכר.

והני מילי לגבי מוכר ולוקח דלא קבלו עליהו נטירותא להדדי, אבל אם היה סרסור עמהן ונשברה המדה, בין עד שלא נתמלאת בין משנתמלאת, נשברה לסרסור, דשומר שכר הוא ואיבעי ליה לנטורי נטירותא מעליתא. ואע"ג דגבי שומרין משיכה נמי בעינן (כדאיתא בב"ק עט,א), והכא קתני ונשברה המדה ואע"ג דאכתי לא אגבהה למדה, כיון דמדה דידיה דסרסור היא קניא היא לאוקומינהו לפירי ברשותיה. והני מילי דאתבר שלא באונס, אבל אם נשברה באונס הסרסור פטור, שלא מצינו שומר שכר שחייב באונסין.

והיינו טעמא דלא איירי גבי סרסור לענין יוקרא וזולא, משום דגבי סרסור לא שייך יוקרא וזולא, דהא לא קני זכותא בפירי אלא לקבולי עליה נטירותא בלחוד. אבל ודאי אי הואי האי סרסור ספסירא דזאבין מהכא ומזבין להכא לאלתר, שנמצא בעל הבית מוכר לסרסור והסרסור מערה ממדתו לכליו של(א) לוקח, אם יש שנתות במדה, עד שלא הגיע לשנתות הרי היא ברשות מוכר, משהגיע לשנתות הרי היא לסרסור, ואפילו נתמלאת המדה לא קני להו לוקח שני דאכתי כליו של מוכר הוא. ואם אין שנתות במדה, עד שלא נתמלאת המדה לבעל הבית, משנתמלאת המדה לסרסור, ולא קני להו לוקח שני, דסרסור מוכר הוא לגבי לוקח שני והוה ליה כליו של מוכר ולא קני לוקח:

יד. וחייב להטיף לו ג' טיפין רבי יהודה אומר אם היה ערב שבת עם חשיכה פטור. מתניתין בבעל הבית המוכר יין ושמן קימא, וה"ה לשאר מיני משקין, והא קמ"ל שחייב להטיף ללוקח מכל מדה ומדה ג' טיפין, שנמצא משפיע לו את המדה ופיה למטה עד שיפסוק כל הנצוק ויטיף לו ג' טיפין, ואח"כ מגביה פי המדה כלפי מעלה. והאי (ארכינה) [הרכינה] ומיצת לשון הטיה הוא, כדכתיב (בראשית כד,יד) הטי נא כדך ומתרגמינן ארכיני כען קולתיך, כלומר שאם הטיף לו ג' טיפין ואח"כ הטה את המדה על צדה או על פיה ומיצת חוץ לכליו של לוקח, הרי הוא של מוכר. ומשום ייאוש בעלים נגעו בה (כדלהלן ע"ב). וכן החנוני, אע"פ שהוא טרוד (ויתר) [יותר] מבעל הבית חייב להטיף ללוקח ג' טיפין. רבי יהודה אומר אם ערב שבת עם חשיכה הרי החנוני פטור מלהטיף לו ללוקח ג' טיפין מפני שהחנוני טרוד. ולית הלכתא כוותיה, אלא אפי' בערב שבת עם חשיכה נמי חייב:

קיד. והא דתנן המוכר יין ושמן לחברו והוקרו או שהוזלו אם עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח במדה דמאן אילימא במדה דמוכר אימא סיפא משנתמלאת המדה ללוקח אמאי מדה דמוכר היא. א"ר אלעא אמר רב במדת סרסור והא מדקתני סופא אם היה סרסור ביניהן ונשברה החבית נשברה לסרסור מכלל דרישא לאו בסרסור עסיקינן. ופריק רישא במדה דסרסור בלא סרסור דליתיה לסרסור גופיה התם וסיפא דקתני אם היה סרסור ביניהם בדאיתיה לסרסור גופיה התם. ודוקא בסימטא, דאי ברשות הרבים אי נמי ברשות מוכר, אפילו כליו דלוקח נמי לא קני, ואי ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואע"ג דלא מדד כלל כדאמרי' לעיל (סי' יג). אלא לאו בסימטא ומדה דסרסור, דאע"ג דאיכא שנתות במדה נמי לא קני עד שתתמלא המדה כדאמרן.

והא דמקשינן אילימא מדה דלוקח אי הכי עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח היא, דש"מ דמדה דלוקח אע"ג דלא נתמלאת המדה קניא, בדאיכא שנתות במדה קא מיירי, כדאמרינן לעיל. אבל היכא דליכא שנתות במדה, לא קני עד שתתמלא המדה. והאי דקא פסיק ומקשי עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח היא, משום דפשיטא לן דמתני' בדאיכא שנתות במדה עסיקינן, דקתני מציעתא (לעיל בבא בתרא פה,א) אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה לוקח, ואוקימנא (לעיל בבא בתרא פו,ב) בדאיכא שנתות במדה, אבל ליכא שנתות במדה לא קנה עד שתתמלא המדה, ומדמצעיתא בדאיכא שנתות במדה רישא נמי בדאיכא שנתות במדה, ואי במדה דלוקח אמאי עד שלא נתמלאת המדה למוכר, מדה דלוקח היא.

ואי קשיא לך מכדי לא שנא מדה דלוקח ולא שנא מדה דסרסור, היכא דאין שנתות במדה עד שלא נתמלאת המדה למוכר ומשנתמלאת המדה ללוקח, אלמא אפי' מדה דלוקח כיון דדעתיה אמדה לא קניא ליה עד שתתמלא המדה, ומדה דסרסור נמי אע"ג דלאו דידיה דלוקח היא כי נתמלאה המדה מיהת קניא ליה, ואשתכח דכליו של לוקח דקני ליה משנתמלאת המדה לאו מכח כליו הוא דקני אלא משום דנתמלאת המדה הוא דקני, ואם כן כי איכא שנתות במדה נמי עד שלא נתמלאת המדה אמאי קני. אי כל שינא ושינא מדה בפני עצמה היא והוה ליה כמי שנתמלאת המדה, אפילו במדה דסרסור נמי ליקני, דהא מדה דסרסור נמי משנתמלאת המדה קניא ליה ללוקח, ואי לאו כמי שנתמלאת המדה דמי אפילו במדה דלוקח נמי לא ליקני, דאפילו במדה דלוקח נמי הא קימא לן עד שלא נתמלאת המדה למוכר.

לא תיקשי לך, כדמעינת בה שפיר משכחת דעיקר טעמא דמילתא אתרויהו חד הוא, דאידי ואידי עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח, ואי איכא שנתות במדה כל היכא דהרשות ביד הלוקח למיכל פורתא פורתא עד הנהו שנתות ותו לא הוה ליה כל שינא ושינא מדה בפ"ע והוה ליה כמי שנתמלאת המדה וקני לוקח, וכל היכא דאין הרשות ביד הלוקח אלא למלאת המדה אשתכח דלא חשיבא להו מדה שלימה עד שתתמלא המדה, וכל כמא דלא נתמלאת המדה לא סמכא דעתיה דלוקח למקנא ולא גמר מוכר לאקנויי ליה. הילכך גבי מדה דלוקח, כיון דמדה דידיה היא וליכא דמעכב עילויה בגוה ואי בעי כייל פורתא פורתא עד הנהו שנתות ותו לא, כגון דהויא סאה ואית בה ששה שנתות זה על גבי זה כל שינא ושינא הוי קבא, דאי בעי לוקח למיכל קבא קבא מדעתיה דמוכר ליכא דמעכיב עילויה. הילכך כי כייל סאה סאה נמי כל שינא ושינא בפ"ע היא והויא ליה כמי שנתמלאת המדה, ואמטול הכי ראשון ראשון קנה. ואלו מדה דסרסור כיון דאי נמי מירצי ליה מוכר ללוקח למיכל ביה קבא קבא בהנהו שנתות מצי סרסור לעכוביה עילויהו, דאפילו אושלה נהליה נמי מצי אמר להו כי אושילתה למיכל בה כשהיא מליאה כדכיילי אינשי, אבל למיכל בה קבא קבא ולעכובה כוליה יומא לא אושילתה נהליכו, הילכך הנהו שנתות כמאן דליתינהו דמו ולא קנה עד שתתמלא המדה. ואיפרק קושיין כהוגן.

נמצאת אומר שלש מדות במדה. אם היתה מדה של מוכר, אפי' נתמלאת המדה לא קנה עד שיערה מן המדה למקום שקונה לו ללוקח או לכליו של לוקח שיש לו רשות להניחו. ודוקא בכל דוכתא לבר מרשותיה דלוקח, אבל כליו של מוכר ברשות לוקח חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואם היתה מדה של סרסור, אם לא השאילה לזמן קצוב אלא למוד בה כך וכך בלבד, עד שלא נתמלאת המדה למוכר, ואע"ג דאיכא שנתות במדה, כיון דלית להו רשותא למיכל בהנהו שנתות פורתא פורתא משום פסידא דסרסור כדאמרן כמאן דליתינהו להנהו שנתות דמי, ועד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח. ואם השאילה לזמן קצוב למוד בה כל היום כלו, כיון דקנייה בתורת שאלה ליומא הויא לה כמדה דלוקח. חדא דהא קנייה ליומה, ועוד דאי בעי למיכל בה קבא קבא לא מצי סרסור לעכובי עליה דהא קניה לכולי יומא. הילכך הויא ליה כמדה דלוקח, דאי איכא שנתות במדה כל שינא ושינא מדה בפני עצמה היא וראשון ראשון קנה, ואי ליכא שנתות במדה עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח.

ודוקא בסימטא אי נמי ברשות שהיא של שניהם, אבל ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם ואין צריך לומר ברשות מוכר, אע"ג דא"ל זיל קני נמי לא קני, ואע"ג דנתמלאת המדה כדאמרן (ועא"ג דא"ל זיל קני) ואי ברשותיה דמוכר היא, אי א"ל זיל קני קאני ואי לא א"ל זיל קני חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואי ברשות לוקח איתינהו בכליו דמוכר חומרא לתובע וקולא לנתבע. והוא דלא א"ל זיל קני, אבל א"ל זיל קני קאני. ואי ליתינהו בכליו דמוכר אע"ג דלא א"ל זיל קני קני ואע"ג דלא מדד כלל:

אמר רבא ותסברא האי שכירות הוא וזלזולי בשכירות מי אסור פירוש הלא מן הדין אף על פי שלא שכרו עד ימות הגורן מותר דמעות שהקדים לו לאו הלואה נינהו כלל אלא אגריה הוא דקא מקדים ליה שהרי מעכשיו הוא נשכר לעשות עמו בגורן ודמי ללוקח חפץ הנמצא ביד חברו אף על פי שמתנה עמו שלא יתן לו החפץ עד חדש או שני חדשים מותר להקדים לו המעות ולאוזולי גביה ולא אמרינן דמעות הלואה נינהו וכי יהיב ליה אותו החפץ בזול הוי אגר נטר אלא כיון דמעכשיו מכר לו אותו חפץ מכר גמורה היא הכי נמי שכירות גמורה היא והיכי דמי דאסרינן במכר להקדים לו מעות ולאוזולי גביה כגון שמוכר לו דבר שלא בא לעולם שאין כאן תורת מכר. ואם תאמר והלא בשכירות אפילו שהתחיל עמו במלאכה לא קנאו להשתעבד בו כדקיימא לן פועל יכול לחזור בו בחצי היום התם לא משום דלא חיילא שכירות אלא משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים וכל זמן שאינו חוזר בו הרי הוא נשכר בכסף שנתן לו ואף על פי שלא התחיל עמו במלאכה וכשוכר בית לדור בו לאחר חדש או שני חדשים דמי שמותר להקדים לו מעות ולאזולי גביה הכי נמי כיון שגוף הפועל מצוי בעולם חלה עליו תורת שכירות ואף על פי שיכול לחזור בו ומעות לאו הלואה הן הילכך הא דקתני רישא השוכר את הפועלים לעשות עמו בגורן לא היה לאסור דזלזולי בשכירות מי אסור אלא חומרא הוא דאחמור רבנן דכיון דלא עביד בהדיה מתחזי כאגר נטר ליה משום דפועל יכול לחזור בו ודמי להו לאינשי כהלואה וסיפא דקא עביד בהדיה לא דמיא להו לאינ.שי להלואה אף על גב דיכול לחזור בו הילכך לא אחמור ביה רבנן ואף על גב דכל יומא שכירות באנפי נפשיה. כן נראה פירושא בעיני. ורש"י ז"ל פירש ולזלזולי בשכירות מי אסור פירוש דדרך פועל שמשכיר עצמו בזול כשאינו מוצא להשתכר ולא הוי מאן דקא מוזיל גביה ברבית. ולא נהירא לן דהא אפילו שכירות כלי או בהמתו יש לו אונאה ולא אמרינן דבכל דהוא מוכר בשאינו מוצא להשכירן. ויש אומרים דכי היכי דאסרינן גבי פועל להקדים לו מעות ולאוזולי גביה היכא דלא עביד בהדיה הכי נמי לענין זו ששנינו מרבין על השכר דוקא כשהוא דר בבית מעתה אבל אם שכרו לדור בו לסוף חדש או שני חדשים אסור להקדים לו מעות ולאוזולי גביה ומסתברא לן שלא אסרו כן אלא גבי פועל דכיון שהוא יכול לחזור בו לא קעביד בהדיה מיחזי כאגר נטר ליה והיינו דקא מקשה רבא בפשיטות וזלזולי בשכירות מי אסור דהא שנינו מרבין על השכר ויכול לומר אם מעכשיו אתה נותן הרי הוא שלך בעשר סלעים כו' וסתמא תנן אפילו לא שכרו לדור שם מיד אלא עד חדש או שני חדשים אלא רישא חומרא הוא דכיון דלא עביד בהדיה מתחזי כאגר נטר ליה כיון דשכירות פועל לא הויא קניה ממש דיכול לחזור בו ותדע דהאי דינא בפועל דוקא מדלא תנן ליה לא במשנה ולא בברייתא גבי שכירות חצר וקתני לה גבי פועל.

עלה בידינו. נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. במה דברים אמורים בדברים שאין דרכם להגביהם אבל אם דרכן להגביהם אף על פי שדרכן למשכן גם כן לפעמים לא קנה אלא בהגבהה. ודברים שאין דרכן להגביהם שנקנין במשיכה כל שכן שנקנין בהגבהה. כללו של דבר הגבהה קונה בכל מקום ובכל הדברים. וחבילות גדולות של פשתן אף על פי שמשאן כבד אין נקנין אלא בהגבהה שאין דרכן למשכן לפי שהפשתן נשמט מהחבילה במשיכתו וכיצד הוא עושה מתיר אגדו ומגביה מקצתו ואם טרח והגביה הכל כאחת אף על פי שאין דרך לעשות כן קנה. אמר ליה כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה עד אם כלו למדוד ולתת בתוך כליו של לוקח שהוא קונה בו בסימטא ובחצר של שניהם. היה מודד בכליו ונתן על גבי קרקע בסימטא אף לאחר שהשלים למדוד כל הכור לא קנה הואיל ולא קנה כל סאה וסאה בשעה שהיתה נתונה בכליו שכל קנין כלי או קנין משיכה והגבהה שאינן קונין בשעתן אין קונין לאחר זמן. האומר לחברו משוך פרה זו ולא תיקני לך עד לאחר שלשים יום לא קנה לאחר שלשים יום אף על פי שלא קנתה לו המשיכה חצרו קונה לו. אמר ליה כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך כל סאה בסאה שמודד לתוך כליו של לוקח קנה לפי שאנו מסופקים אם יש לתפוס לשון ראשון או לשון אחרון לפיכך כיון שהלוקח מוחזק שהפירות בתוך כליו המוציא מחברו עליו הראיה ולמה אמרו שהלוקח מוחזק מחמת תפיסתו ולא אמרו שהמוכר מוחזק מחמת שהיו מתחלה שלו ולא יהא הספק מוציאן מחזקתו לפי שתפיסת הלוקח ברשות המוכר היתה שהרי המוכר היה מודד ונותן לתוך כליו אמר ליה כור בשלשים אני מוכר לך ומשך סאה בסאה ראשון ראשון קנה שכיון שהוא מושך בפניו אין צריך לומר לו קנה והרי הוא כמי שאמר ליה קנה מה שאתה מושך. היו הפירות ברשות לוקח הן על גבי קרקע הן בכליו של לוקח הרי קנה מיד כל הכור אף על פי שלא משך ואף על פי שלא מדד כדתניא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. עליות.

משום דתלש כל שהוא קנה. כלומר דמטלטלי נינהו דהעומד לתלוש כתלוש דמי אינו קונה עד שיתלוש את כולו. ואוקמה רב ששת כגון דאמר ליה לך ויפה לי קרקע כל שהוא באותה תלישה ובשכר יפוי זה קנה הקרקע וקנה אגבו כל מה שעליה. ולפי זה אצטרכינן למימר דיש בשכר אותה תלישה כדי שוה פרוטה דקרקע נקנית בכסף ושוה פרוטה בעינן מיהא. אבל ר"ש ז"ל פירש החזק באותו יפוי וכדאמרינן בשילהי פרק חזקת האי מאן דזכי זכיא אדעתא דארעא קני אדעתא דציבי לא קני וכיון דקנה הקרקע קנה כל המחובר לקרקע כקרקע.
וכתב הרמב"ן ז"ל דלפי זה צריך להעמידה בשאינו עומד ליתלוש. ולא ידעתי למה דאפילו במוכר את השדה מכר את התבואה שהגיע לקצור וכדאיתא בפרק המוכר וכל שכן אי מוקמינן לה בנותן מתנה דאפילו התלושה יש לומר דקנה דומיא דבור ומימיו. הרשב"א ז"ל.
והר"י ז"ל בעליות כתב וזה לשונו: הכא במאי עסקינן דאמר ליה יפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה. יש מפרשים דשאלת הקרקע נקנית בחזקה שמחזיק הקרקע ומיפה אותו בניכוש כל שהוא וקונה הפשתן המחובר בה שהשדה שהיא מושאלת לו זוכה לו. ולא נהירא לן האי פירושא שאם בא להשאיל לו קרקע זו בחזקה לא הוה ליה למימר יפה לי שאין לו כאן חזקה אם הוא מתכוון בתלישה זו ליפות השדה לבעליה אלא אם כן מתכוון להקנות בה שדה זו בתורת שאלה והוה ליה למימר לך ויפה לך קרקע כל שהוא או ויפה סתם. ועוד לשמואל דלא קנה אלא מקום ניכושו בלבד תקשי ליה מתניתין דהכי נמי לא ליקני אלא מקום ניכושו ויפויו בלבד. אלא שאפשר לך לומר בזו דמודה שמואל היכא דפירש לו שיקנה לו כל הקרקע במכוש אחד שקנה את כולה. ויש מפרשים יפה לי קרקע כל שהוא ובכסף שאתחייב לך בשכרך תקנה כל הפשתן שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ונקנה בכסף. ונראה בעיני דאפילו למאן דאמר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל פרוטה ופרוטה שמרויח נעשית הלואה ואין קונין בהלואה הכא אין מתחייב לו בתלישה זו אלא פרוטה ולא שייך לומר בפרוטה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דעד שיתחייב לו פרוטה אינה נעשית מלוה עליו וכשנתחייב לו פרוטה קנה הפשתן מיד עד שלא הספיקה להעשות. ועוד דבתלישה כל שהוא מתחייב עצמו בפרוטה ואין כאן מלוה כדאמרינן התם דאגריה לביטשי ביטשא במעיתא. עליות.

וה"ר יהונתן ז"ל כתב דבספרים ישנים כתוב לך ויפה לך קרקע כל שהוא כו'. עד כאן.
והרא"ם ז"ל כתב וזה לשונו: הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה והאי דקתני ותלש כל שהוא קנה לאו בתלישת ההוא כל שהוא הוא דקנה הכל אלא מה שיפה הקרקע בתלישתו ממנו דהוה ליה כמי ששכרו ליפות קרקע כל שהוא באותו פשתן שבקרקע כולו שכיון שיפה הקרקע קנה הפשתן בתורת שכירות. ורבינו האיי גאון ז"ל פירש בספר מקח וממכר שכיון שתלש כל שהוא מן הפשתן קנה כל הפשתן שבשדה באותו התלישה משום דתלישת כל שהוא חד אנפא הוא מאנפי ההקנאות. וקשה לן האי פירושא נהי דמאנפי ההקנאות הוא מיהו עד דאמר ליה תלוש כל שהוא וקנה והא דקא מתמהינן משום דתלש כל שהוא קנה משום דקא סלקא דעתין דלא אמר ליה מידי הוא דתלש לההוא כל שהוא מדעתיה דנפשיה ולהכי קא מתרצינן ליה בהכי הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה אי הכי לך ויפה לי מאי עבידתיה לאו הכי איבעי ליה למימר אלא הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך ותלוש קרקע כל שהוא וקנה מה שעליה. אלא מיתחזי מילתא דהא דקתני כל מה שעליה בתורת שכירות הוא דקני להו ולא משום דתלישת כל דהו אנפא הוא מאנפי ההקנאות. ומכל מקום עדיין לא נתברר לן פירוש הלכה זו כהוגן. האי מחובר לקרקע דקתני הכא לא תימא דכקרקע דמי ומיקני בכסף בשטר ובחזקה כקרקע אלא לעולם כמטלטלי דמי דכל העומד לגדור כגדור דמי וכיון דלתלישה קאי תורתו כתלוש ולא מיקני לא בשטר ולא בחזקה אלא במאי דמיקנו מטלטלי נינהו והיינו דקא מתמהינן בגמרא משום דתלש כל שהוא קני אלמא לאו כקרקע דמי דמיקניא בגדר ונעל ופרץ כל שהוא אלא כמטלטלי דמי דהא עומד לתלישה הוא ולא מיקני אלא בהגבהה ובמידי דמקנו כלהו מטלטלי ומשום הכי הוא דקמתמהינן משום דתלש כל שהוא קני שהרי לא הגביה אלא אותו תלוש בלבד. ואי קשיא לך הא דתנן רבי מאיר אומר יש דברים שהם כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד עשר גפנים כו' וקיימא לן כחכמים ההוא לאו למתלש מסריה ניהליה כי היכי דליהוו כתלושין אלא לנטורי בעלמא הוא דמסרן ניהליה בהדי קרקע ומשום הכי שוו לקרקע דהא למתלש קיימי אבל הכא דזבוני זבנינהו למתלישנהו כתלושין דמו. והקשה רבינו הרב זצ"ל בתשובה ומעשים טובים בכל יום וקא מחייב בהו שבועה דאית בה דין אונאה כדין מטלטלין. עד כאן לשונו.
וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות שכירות ועיין במגיד משנה בפרק ה' מהלכות טוען ונטען (דף תשה א').

מתניתין: ואם היה סרסור ביניהם נשברה החבית נשברה לסרסור. פירוש כגון שהיה סרסור מודד להם בשכר לפיכך הסרסור חייב בשמירת החבית כדין שומר שכר וכגון שלא היה באונס אף על פי שלא פשע אלא שדומה לגנבה ואבדה כך פירש ריב"ם. ומשום דאיירי במדת סרסור כדמוקי לה בגמרא קא מפרש הכא דין חיוב שמירת הסרסור ואשמועינן שאף על פי שלא פירש לו שנותנין לו שכר על שמירת החבית אלא על המדידה אפילו הכי יש לו דין שומר שכר. והראב"ד ז"ל פירש נשברה הימנו חבית של סרסור ואף על פי שהיא מושאלת למוכר וללוקח אין חייבים באונסיה דשאלה בבעלים היא שהסרסור נשכר להם למוד. וקשיא לי אם כן ליתני נשברה המדה כלישנא דנקט ברישא עד שלא נתמלאת המדה כו'. עליות הר"י ז"ל ותוספי הרא"ם ז"ל.

וחייב להטיף שלש טיפין. פירש הרא"ם ז"ל חייב בעל הבית להטיף שלש טיפין ללוקח יותר על המדה מפני שמשתייר במדה כדי אותן שלש טיפין שמוסיף עליו לו. וזה תימה בעיני וכי מקיתון של בעל הבית צריך להטיף לו אם כן ליתני שיעורא לתוספת כדתני בשילהי מתניתין נותן לו גירומיו אחת לעשרה בלח ומאי שיעור שלש טיפין דקאמר. ועוד אי שלש טיפין לתשלומי מה שמשתייר במדה קאמר הרכינה ומיצה מאי קא קשיא ליה לרבי אלעזר בגמרא למה של מוכר והלא כבר נשתלם ממנו. ועור חנוני למה פטור וכי בשביל שהוא חנוני מוחלין לו משל לוקח. ועוד ערב שבת עם חשכה למה פטור מן התוספת ועוד יוסיפו בגירומין כדי אותן שלש טיפין. אלא הכי פירושו מטיף שלש טיפין מן המדה קאמר ולפיכך החנוני פטור מפני שהוא טרוד למכור לזה ולזה ואין לו פנאי להטיף וכן ערב שבת עם חשכה מפני הטרדא. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: וחייב להטיף לו שלש טיפין. פירוש וחייב בעל הבית שהוא המוכר להטיף לו שלש טיפין ללוקח יותר על המדה מפני שמשתייר במדה כדי אותן שלש טיפין שמוסיף לו הרכינה ומיצה הוא של מוכר פירוש כשמדד בעל הבית שהוא המוכר ונתן לתוך כליו של לוקח והלך לו הלוקח אם הטה המוכר המדה לצד אחד ונתמצה השמן משוליה ונתקבץ למקום אחד הרי הוא של מוכר ואינו חייב להוליכו אצל הלוקח ואוקימנא משום יאוש בעלים שכיון שמדד המוכר לתוך כליו של לוקח והלך לו הלוקח בידוע שנתיאש מאותו המצוי שיש בשולי המדה ולפיכך הרי היא למוכר והחנוני חייב להטיף לו שלש טיפין. עד כאן לשון הרא"ם ז"ל.

גמרא: האי מדה דמאן אילימא מדה דלוקח כו'. איכא לאקשויי הכא היכי מתמהינן עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח דאלמא מדת הלוקח קניא ואף על פי שלא נתמלאת המדה והא אוקימנא להא דתניא ראשון ראשון קנה בדאיכא שנתות במדה אבל ליכא שנתות במדה לא קנה אלא אם כן נתמלאת המדה. ואם תאמר דהאי מתניתין בחצר דלוקח הוא ומשום הכי היכא דהויא מדה דלוקח קניא ואף על פי שלא נתמלאת המדה ואף על גב דליכא שנתות דלא גרע מדה דלית בה שנתות בחצר לוקח מקרקע החצר דהא בדאיתנהו בקרקע חצר דלוקח קנאן כדתניא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. הא ליכא למימר הכי דהיכא דליכא שנתות במדה אף על גב דאיתא בחצר דלוקח נמי לא מהני מידי דכי אמרינן ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח הני מילי היכא דאיתיה לזבינא כוליה בחצר דלוקח אבל היכא דאשתייר מיניה מקצת דליתיה בחצר דלוקח אכתי לא קנה מידי דהא אמרינן רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה דשמע מינה דאף על גב דמשכיה לוקח לרובא דזבינא או אגבהה ומטא לרשותא כיון דאשתייר מיניה כמאן דלא משך מידי דמיא משום דכוליה זבינא כחד גופא דמי וכיון דאשתייר מיניה קצת דלא מטא לרשותיה כמאן דלא מטא כלל מההוא זביני דמי ואכתי לא קני ליה ואפילו לההוא דמטא ליה ברשותיה והאי מדה דלוקח אי לית ביה שנתות כוליה חד גופא הוא וכמה שלא נתמלאת המדה אף על גב דברשות דלוקח הוא אכתי לא קני הילכך ליכא לאוקמא אלא במדה דאית ביה שנתות בין דאיתא לההיא מדה בסימטא בין דאיתא בחצר דלוקח והוא דאמר ליה מדה זו כל קב וקב בכך וכך אני מוכר לך דהוה ככור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך דראשון ראשון קנה כדברירנא לעיל ומשום הכי מתמהינן בגמרא עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח הוא ואוקימנא במדה דסרסור. ואם תאמר וכיון דאמרינן מדה דאית בה שנתות הוא אי הכי במדת סרסור נמי אמאי עד שלא נתמלאת המדה למוכר והא מדת סרסור כמדה דלוקח דמיא מדאמרינן משנתמלאה המדה ללוקח וכיון דמדה דלוקח כי אית בה שנתות ראשון ראשון קנה מדה דסרסור נמי. לימא דכי אמרינן מדת סרסור כמדת לוקח הני מילי הכא דנתמלאת המדה אבל היכא דלא נתמלאת המרה אף על גב דאית בה שנתות אכתי לא קני לוקח מידי דהא תנא בהדיא ארבע מדות במוכרים עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח במה דברים אמורים במדה שאינה של שניהם פירוש דהיינו מדת סרסור אבל אם היתה מדה של אחד מהם כלומר דלוקח ראשון ראשון קנה אף על גב דאית בה שנתות עד שלא נתמלאת המדה למוכר הילכך האי מדה דסרסור עדיפא ממדה דמוכר דאלו מדה דמוכר אף על גב דנתמלאת המדה לא קנה לוקח ואלו מדת סרסור היכא דנתמלאת המדה קנה לוקח וגריעא ממדה דלוקח דאלו מדה דלוקת היכא דאית בה שנתות ראשון ראשון קנה ואלו מדת סרסור אף על גב דאית בה שנתות אם נתמלאה המדה אין אי לא לא. הרא"ם ז"ל.
וכתב הר"י ז"ל בעליות וזה לשונו: הא דלא אוקמה בשאין בה שנתות ומשום הכי מוכר יכול לחזור בו עד שלא נתמלאת המדה. משום דסתמא מתניתין מיירי על אנפא דמיירי ברייתא דארבע מדות במוכרים דקתני כי האי לישנא עד שלא נתמלאת המדה למוכר ועל כרחך מיירי אפילו בשיש שם שנתות מדקתני סיפא ואם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה ואוקימנא לה בשיש בה שנתות ורישא דקתני עד שלא נתמלאת המדה למוכר צריך אתה להעמידה במדה דסרסור ומשום הכי פירשה דמתניתין נמי במדה דסרסור לפרושי ביה פירושא דסליק למתניתין ולברייתא דקתני בה כי האי לישנא כן נראה בעיני. עכ"ל.
וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: הוא הדין דהוי מצי לאוקמה במדה דלוקח וכשאין בה שנתות ואי נמי בשיש בה וכשלא אמר ליה כל שנתא ושנתא בכך וכך אלא משום דבמתניתין וברייתא קתני מדות סתם ואוקימנא על כרחך ברייתא בשיש בה שנתות ואמר ליה כל שנתא בכך וכך ניחא ליה טפי לאוקמה מתניתין נמי בהכי. כן נראה לי. עד כאן לשונו.

בפרשב"ם בד"ה אי מדה דלוקח היא וליקני ליה כליו כו' עכ"ל דליכא למימר דאיירי ברשות מוכר דא"כ היינו בעצמה אבעיין דלעיל ותפשוט מהכא דלא קנה לוקח וק"ל:

תוס' בד"ה מי כאן תנא דליתנייה לרב מדות כו' עכ"ל היינו כגירסת ר"ת כמו אתנייה לרב בפרק כ"ה דמשמע דהוא שנה לרב ור"ש מגיה דאתנייה רב בלא למ"ד דמשמע דרב שנה לו וק"ל:

גמ' ואי ס"ד ראשון כו' כל שהוא קני כל מה שעליה כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה רישא כו' וקמ"ל דאין שלוחו כו' הלוקח ממנו הס"ד והד"א וכצ"ל ונ"ב פירוש והכא לא איירי שהשכיר בעל הבית אלא שהשאיל להם המדה ודו"ק:

תוס' בד"ה מי כאן כו' איכא תנא דאתנייה רב כחל כו' כצ"ל:

גמרא ה"נ קמא קמא מיפסק פסק מהיום בדינר ליום ולגורן כו'. כצ"ל:

ר"ש ד"ה אבל. ולא הוי אגר נטר לי שהרי מיד התחיל כו'. ק"ק דהא מ"מ שכירות אינה משתלמת אלא בסוף. וכמו כן קשה בהא דמרבין על השכר שהביאו התוס' ולמאי דמסיק רבא א"ש. גם מש"כ הא כיון דיכול לחזור בו כו'. לכאורה יקשה הא בלא"ה קי"ל דפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום. וי"ל דמ"מ כל כמה דלא הדר ביה הוה מושכר לבעה"ב עי' לקמן (קכ"ג ב') תד"ה הכא. ועי' ב"מ (מ"ט) ובמש"כ שם:

ר"ש ד"ה מדה דמוכר הוא. דהא אפי' את"ל דברשות לוקח מיירי כו'. לכאורה מ"מ יקשה א"ה עד שלא נתמלאת נמי וכה"ג יקשה בדברי המהרש"א. ואולי י"ל דסתם עד שלא נתמלאת היא עדיין ברשות מוכר ומשנתמלאת נושאין אותה מיד לרשות לוקח וע"ד שתירץ הש"ס לעיל (סוף דפ"ה) סתמא דמילתא כו':

תד"ה מי כו'. לרב מדות. כצ"ל:

ולגורן יפה. שכרו סלע בכל יום שבסלע היה יכול להשכיר עצמו אבל בשביל הקדמת המעות אוזיל גביה: אסור. משום דמיחזי כי אגר נטר לי שנותן לו זה הפועל סלע בימות הגורן בשביל דינר שנתן לו בניסן והמתין לו עד עכשיו: אבל אם שכרו מהיום. מאה יום במאה דינר ונתן לו שכרו עכשיו ולגורן היה יכול להשתכר הפועל בסלע דהיינו ד' דינרין ליום כיון שמאותו היום ששכרו עושה עמו מותר שכל פעולת המאה ימים כיום אחד ארוך דמיין ולא הוי אגר נטר לי שהרי מיד התחיל בפעולתו וכמו שהתחיל בפעולת ימי הגורן דמי והא הכא דכי כור בשלשים סאה בסלע הוא שהרי הזכיר לתת לו דינר ליום ולא קאמר ליה סתמא עד ימות הגורן אני שוכרך במאה דינר ואפי' הכי קתני מותר וחייב להשלים וקשיא להני דאמרי ראשון ראשון קנה והשאר לא קנה וכיון שזה לא קנה אמאי מותר הא כיון דיכול לחזור בו דכל יום ויום חשוב מכירה בפני עצמה הוי נמי אגר נטר לי לענין ימות הגורן שהרי בניסן נתן לו שכר ימות הגורן ואינהו לא חיילי עד שיגיע ימות הגורן: ותסברא. דליהוי אסור וכי זלזולי בשכירות מי אסור בתמיה ואפי' היכא דהקדים לו הדינר מניסן ולא עשה עמו עד לגורן מדאורייתא שרי דלא דמי לא להלואה ולא למקח וממכר דאית ביה אונאה וביטול מקח דהתם ודאי כי מוזיל גביה מכדי שויו בשביל הקדמת המעות נמצא שנותן לו יותר מכדי הדמים שקבל אבל שכר טרחו של אדם ליכא אגר נטר לי דדרך פועל להשכיר עצמו בכל שהוא כשאין לו מה יאכל וכל מה שמקבל הפועל מבעל הבית ריוח הוא אצלו והלכך הך סיפא ליכא צד רבית כלל והיינו דקפריך מ''ש רישא ומ''ש סיפא כיון דזלזולי בשכירות שרי רישא אמאי אסור ליהנות ממנו: ומשני רישא. חומרא בעלמא הוא דכיון דלא קעביד בהדיה מלאכה עד שיבא הגורן והוא כבר נתן המעות מקודם מחזי כרבית: ומתמהין משום דתלש כל שהוא. מן הפשתן קנה כל השאר המחובר בקרקע ואמאי מי קני האי במשיכה דהאיך: דא''ל. מוכר ללוקח: לך ויפה לך קרקע כל שהוא. כך כתוב בספרים ישנים כלומר לך והחזק בקרקע לקנות פשתן המחובר בה דקרקע נקנה בחזקה וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואתא מתני' לאשמועינן דחזקת קרקע מהני לפשתן ואע''ג דלא זבין ליה ארעא ואשמועינן נמי חזקה קלה דבלקיטת הפשתן מקצתו יכול לקנות השאר המחובר וכגון דא''ל המוכר לקט מן הפשתן עצמו קצת ויתייפה הקרקע ויהיה נקי לחרישה כדאמרינן בחזקת הבתים (לעיל דף נד.) האי מאן דזכי זיכיא אדעתא דארעא קני וה''נ אם לקט מן הפשתן קצת ונתכוין לקנות הקרקע קני לה לקנות כל מה שעליה כן נראה בעיני: מתני' המוכר יין ושמן. וה''ה לפירות אלא אגב דבעי לאורויי בסיפא חייב להטיף שלש טיפין נקט יין ושמן: והוקרו או שהוזלו. לאחר פיסוק הדמים: עד שלא נתמלאת המדה. ובמדה שאינה של שניהם מוקי לה בגמ' ותנינא מה דתניא לעיל בברייתא וטעם כדהתם כל זמן שלא נתמלאת הוי כליו של מוכר ומשנתמלאת הוי כליו של לוקח ומיירי בסימטא או בחצר של שניהם: היה סרסור ביניהן. והמדה שלו כדמפרש בגמ' ודרך הסרסור לקנות מבעל הבית ומוכר לאחרים ומרויח: נשברה לסרסור. דקני ליה כליו של סרסור לסרסור כדתניא לעיל ואם היתה מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה וקא משמע לן דלא אמרינן דסרסור אינו אלא שלוחו של לוקח וכשנתמלאת נשברה ללוקח: הרכינה. הטה על צדה אחר שהטיף ממנה שלש טיפין ללוקח: ומיצית. שנתאסף מצוי השמן לשולי הכלי: הרי הוא של מוכר. משום דהלוקח נתייאש כדאמרי' בגמ': וחייב להטיף לו שלש טיפין. לאחר עירוי השמן והיין חייב עוד להטיף שלש טיפין מן הדבוק בדופני הכלי: והחנווני. טרוד הוא במכירתו ולכך לא הזקיקוהו להטיף דאין לו פנאי: ר' יהודה אומר כו'. בגמ' בעי ר' יהודה אהיכא קאי: גמ' אי מדה דלוקח היא. וליקני ליה כליו כדתניא לעיל אם היתה מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה דהכא נמי בשיש שנתות במדה עסקינן כדאוקימנא לההיא דלעיל דהא סתמא קתני אפילו במדה שיש לה שנתות ואמר ליה הין בשתים עשר סלעים לוג בסלע: מדה דמוכר הוא. ואמאי קנה לוקח דהא אפילו אם תמצא לומר דברשות לוקח מיירי הא איבעיא לן לעיל אם הכלי חשוב הפסקת רשות ולא איפשיטא וא''כ תפשוט ממתני' דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח והוא הדין לכליו של לוקח ברשות מוכר דקנה מוכר: במדת סרסור. שהשאילה לשניהן וכדתניא לעיל בברייתא וטעמא כדפרישית ותנינא במתניתין מאי דתני בברייתא לעיל דארבע מדות: רישא. שהשאיל להם המדה והסרסור אינו שם וקא משמע לן דאינן שלוחיו של סרסור להיות המקח ברשותו ואף על גב דהמדה שלו ודרך סרסור למדוד במדתו להשתכר בלוקח הלוקח ממנו: סיפא. שהסרסור ביניהן דכיון שהוא שם והמדה שלו המקח ברשותו דאיהו לוקח מן המוכר ומוכר ללוקח ומשום הכי כי נשברה נשברה לסרסור דכליו קני ליה כדתניא לעיל ראשון ראשון קנה: הכי גרסינן מי כאן תנא דאתנייה רב מדות. כלומר היש כאן בארץ ישראל תנא שונה משניות וברייתות ששנה לו רב מדות מתני' דמיירי בדין מדות:) והתנן. גבי מפריש תרומה שתי מדות ממאה אם הרכינה בעל הבית לאותה מדה שמדד בה התרומה ומיצת הרי הוא של תרומה ונותנו לכהן ובמתניתין נמי תיהוי של לוקח:

לך ויפה לך קרקע כל שהוא וקני כל מה שעליה כלומר החזק . בקרקע ע''י יפוי דהוי כעין נעל וגדר כל שהוא ותהא שאולה לך להיות כחצרך לענין זה שתקנה מה שעליה: המוכר יין ושמן לחבירו והוקרו והוזלו. לאו דוקא הוקרו והוזלו אלא שאין דרך לחזור בחנם: נשברה לסרסור. פי' הקונטרס לפי שהסרסור קנאה לעצמו וחוזר ומוכר לבעל הבית ותימה דאם כן אמאי נקט נשברה ושבק יוקרא וזולא דאיירי בה רישא הוי ליה למימר היה סרסור ביניהן והוקרו והוזלו ופי' ריב''ם היה סרסור ביניהם ומדד להן כדרך סרסורים שמודדין בשכר שנותנין להן ונשברה החבית ע''י מדידה נשברה לסרסור וכגון שלא היה מחמת אונס אלא ע''י שלא נזהר יפה במדידה: מי כאן תנא דליתנייה רב מדות. רבינו שמואל מגיה דאתנייה רב כלומר ששנה לו רב מדות משום דקשיא לי' היאך יתכן שהיה רבו של רב והא בימי רבא הוה כדאמרינן ביבמות (דף ג. ושם ד''ה דאמר) אמר רבא אמר לי רב יצחק בר אבדימי וקשה לר''ת דבפ' כל הבשר (חולין דף קי. ושם ד''ה איכא) אמר איכא תנא דאתניי' לרב כחל אחוי ליה לרב יצחק בר אבדימי א''ל אני לא שניתי לו כחל כל עיקר ולדבריו הוה לי' למימר ממנו ואמר רבינו תם דשני רב יצחק בר אבדימי הוו חד בימי רבי וחד בימי רבא כדאמרינן בפ' כירה (שבת דף מ:) אמר רב יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ואותו היה רבו של רב ומיהו הכא אומר רשב''א דעל כרחך רב יצחק בר אבדימי הוא תלמידו של רב דאי ס''ד רבו של רב היכי קאמר לר''א הא איתמר עלה אמר ר' אבהו (א''ר יוחנן) והא אפי' ר' יוחנן שהיה רבו של רבי אבהו היה קורא את רב שהיה תלמידו של רב יצחק בר אבדימי רבינו כדאמרי' באלו טריפות (חולין דף נד):