בבא בתרא פח ע"א

כגון שנטלה החנווני את הצלוחית מיד התינוק על מנת למוד (למדוד) בה עבור הקונה, וכיון שנטלה בידו פעם אחת — נתחייב באונסין. וכדברי רבה, שאמר רבה: המוצא בהמה שאבדה, הלכה היא שאף במקרה שפטור הוא מלטפל בה להשיבה לבעליה (כגון זקן שאינו לפי כבודו), מכל מקום אם הכישה (היכה את הבהמה) כדי להטותה לדרך — נתחייב בה לטפל בהשבתה, שעצם הדבר שעשה בה מעשה מטיל עליו האחריות להשיבה לבעליה. ולכן אף כאן חייב החנווני, לדעת חכמים, על הצלוחית שנשברה.

ומקשים: אימור [אמור] שאמר רבה את דבריו רק בבעלי חיים, שיש טעם לדבר, דאנקטינהו ניגרא ברייתא [שלימד אותם פסיעות חיצוניות], כלומר, גרם שיצאו ויטו עוד יותר מדרכם. ואולם, כי האי גונא מי אמר [כגון זה, בצלוחית, האם אמר]? הרי נטילת הצלוחית אינה גורמת יותר לשבירתה מכפי שהיה בתחילה!

אלא יש לחזור אף מתירוץ זה ואמר רבא: אני וארי שבחבורה (כלומר, אדם גדול שהיה עמנו) תרגימנוה [הסברנוה], ומנו [ומיהו] אדם גדול זה? ר' זירא, וכך הסברנו: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שנטלה החנווני לצלוחית זו מיד התינוק על מנת למוד בה לאחרים, ואין בעל הצלוחית, אבי התינוק, יודע על כך.

ובענין שואל שלא מדעת קא מיפלגי [חלוקים הם] ר' יהודה וחכמים במשנתנו, מר סבר [חכם זה, ר' יהודה, סבור] שדינו ככל שואל הוי [הוא], וכיון שהחזיר לתינוק — שוב אינו אחראי על הצלוחית. ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: שואל שלא מדעת גזלן הוי [הוא] וחייב בהשבה גמורה לבעלים עצמם, ולכן חייב על הצלוחית שנשברה בידי התינוק קודם שתגיע לידי אביו.

ודנים גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו קודם, אמר שמואל: הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו — חייב. מסבירים: והני מילי הוא — דקיצי דמיה [ודברים אלה אמורים רק באופן שקצובים דמיו] של הכלי, שאפשר לומר שכאשר נטל את הכלי ואינו חסר לקנייתו אלא בדיקה, הרי זה כנוטל אותו לקנותו, אלא אם כן יתברר שאין הכלי טוב.

מסופר: ההוא גברא דעל לבי טבחא, אגבה אטמא דבישרא [אדם אחד שנכנס לבית הקצב כדי לקנות בשר, והגביה בידו ירך מן הבשר] כדי לבודקה אם ראויה היא, בהדי דקא אגבה [ובתוך שהיה מגביה אותה] אתא פרשא מרמא מיניה [בא פרש וחטף אותה ממנו], אתא לקמיה [בא הקונה לפני] רב יימר, חייביה לשלומי דמיה [חייב אותו לשלם את דמיה] למוכר הבשר, לפי שהגביהה ומרשותו נלקחה. ומעירים שוב: והני מילי הוא — דקיצי דמיה [ודברים אלה אמורים במקום שקצובים דמיה] של ירך כזו, שלקיחתה ביד הרי היא כגמר המיקח.

ועוד מסופר בענין זה: ההוא גברא דאייתי קארי [אדם אחד הביא דלעות] לעיר פום נהרא, אתו כולי עלמא שקול קרא קרא [באו הכל ולקחו דלעת דלעת] כדי לקנותן, ועדיין לא שילמו. אותו אדם, כיון שלא ידע ממי לדרוש את כספו, כעס ואמר להו [להם]: הרי הן מוקדשין לשמים, שלא יוכלו ליהנות מן הדלעות שלקחו.

אתו לקמיה [באו לפני] רב כהנא לשאול מה דינן של הדלעות הללו, אמר להו [להם]: אין ממש בדבריו, משום שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, והדלעות הללו שנטלו בידם כבר אינן שלו. ומעירים שוב: והני מילי הוא — דקיצי דמייהו [ודברים אלה אמורים שקצובים דמיהם] והלוקח מן הדלעות כקונה הוא, אבל אם לא קיצי דמייהו [קצובים דמיהם] — ברשות מרייהו קיימי [בעליהם, המוכר, הם עומדים] ושפיר אקדיש [ויפה הקדיש].

תנו רבנן [שנו חכמים]: הלוקח (קונה) ירק מן השוק, והמוכר אינו נאמן על מעשרות, ולכן הקונה ממנו צריך לעשר את הירק כאשר יגיעו לידו, ובירר בין הירקות הגרועים והטובים, והניח בצד טובים שבירקות, אפילו עשה זאת כל היום כולו ועדיין לא גמר בדעתו לקנותם — לא קנה ולא נתחייב במעשר.

אבל אם גמר בלבו לקנותו — קנה ונתחייב במעשר; ומעתה, מה יעשה? להחזירו למוכר כמות שהוא, אי אפשר — שכבר נתחייב במעשר. ולעשרו ולתת המעשר למי שזכאי לו, גם כן אי אפשר — שכבר מפחיתן בדמים, הא [הרי] כיצד יעשה? מעשרו ונותן המעשר למי שצריך לקבלו, ונותן לו למוכר דמי מעשר שחיסר ממנו.

ושואלים: אטו [וכי] משום שגמר בלבו לקנות, קנה ונתחייב במעשר? הרי לא אמר דבר, ולא עשה מעשה קנין! אמר רב הושעיא: הכא [כאן] בקונה שהוא ירא שמים עסקינן [עוסקים אנו], כגון רב ספרא, שקיים בנפשיה [בעצמו] את הפסוק "ודבר אמת בלבבו" (תהלים טו, ב), שהיה מחייב עצמו בענייני מיקח וממכר רק לפי הסכמתו הפנימית, גם כאשר לא אמר ולא עשה דבר, ואדם כזה קונה ומתחייב במעשר משעה שגומר בלבו לקנות.

א משנה הסיטון (מי שקונה כמויות גדולות של דברי מאכל ומשקה ומוכרם לחנוונים) מקנח (מנקה) מדותיו, את כלי המדידה שהוא מודד בהן משקים, כגון יין ושמן, אחד לכל שלשים יום, מפני ששיירי הדברים שהוא מוכר נדבקים בכלי המדידה ומפחיתים את קיבולם. ובעל הבית, המוכר רק מזמן לזמן — מקנח מידותיו אחד לשנים עשר חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר: חילוף הדברים, שהמוכר תדיר אין השיירים נדבקים במידותיו, ולכן די לסיטון בקינוח פעם בשנים עשר חודש, ואילו המוכר לעתים רחוקות השיירים נדבקים בהן ומפחיתים את קיבולן, ולכן צריך בעל הבית לקנח אחת לשלושים יום.

חנווני המוכר הרבה בכמויות קטנות, מקנח מדותיו פעמים בשבת (בשבוע) וממחה (מנקה) משקלותיו פעם אחת בשבת, ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל שהוא שוקל, שמא דבק במאזניים משהו ממה שמוכר, ומכביד את המאזניים שלא כדין. אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שצריך לקנח — במוכר דבר לח שנדבק במידות ובמשקלות, אבל במוכר דבר יבש שאינו נדבק — אינו צריך לקנח.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פח - א

ומדובר כגון שנטלה החנווני את הצלוחית ששלח האב עם התינוק, על מנת למוד בה עבור הקונה.

שאם היה מודד לכלי כשהוא בידי הקטן - היה פטור, שהרי אבידה מדעת היא של האב, ואולם משנטלה החנווני בידו פעם אחת כדי להשתמש בה - נתחייב באונסין.

וכדרבה, דאמר רבה: המוצא בהמה שאבדה, הדין הוא שאף באופן שפטור הוא מלטפל בה ולהשיבה לבעליה [כגון זקן שאינו לפי כבודו], מכל מקום אם הכישה [הכה את הבהמה] כדי להטותה לדרך - נתחייב בה לטפל בהשבתה, לפי שעצם הדבר שעשה בה מעשה, מטיל עליו את האחריות להשיבה לבעליה.

ומשום כך, אף כאן, לדעת חכמים, החנווני שהשתמש בצלוחית נתחייב באחריותה, וחייב כשנשברה ^[1]. וגם מובנים דברי המשנה בסופה, שמודים חכמים לרבי יהודה, בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה - שחנווני פטור. כיון שלא קנאה להתחייב עליה.

ומקשינן: אימור דאמר רבה שקנה את האבידה ונתחייב לטפל בה, דווקא בבעלי חיים, דאנקטינהו ניגרא ברייתא, שלימד אותם פסיעות חיצוניות, כלומר, גרם שיצאו ויטו עוד יותר מדרכם, ולכן נתחייב בהשבתה ^[2].

אבל כי האי גונא שנטל את הצלוחית על מנת למדוד בה את השמן, מי אמר רבה שקונה באופן זה את הצלוחית להתחייב באחריותה? שהרי נטילת הצלוחית אינה גורמת יותר לשבירתה מכפי שהיה בתחילה! אלא, אמר רבא: אני, וארי שבחבורה תרגימנוה, הסברנוה, ומנו, ומי הוא אדם גדול זה? רבי זירא, וכך הסברנו: הכא במאי עסקינן, מדובר כאן, כגון שנטלה החנווני לצלוחית זו מיד התינוק על מנת למוד בה לאחרים. ואבי התינוק שהוא בעל הצלוחית אינו יודע על כך, ולכן נחשב החנווני שואל שלא מדעת.

ובשואל שלא מדעת קא מיפלגי רבי יהודה וחכמים. מר, רבי יהודה סבר: שואל הוי, וכיון שהחזיר למקום שממנו שאל, דהיינו לתינוק - שוב אינו אחראי על הצלוחית.

ומר סבר, חכמים סוברים: שואל שלא מדעת גזלן הוי, וחייב בהשבה גמורה לבעלים עצמם, שנאמר "והשיב את הגזילה", והשבה לתינוק אינה נחשבת השבה כיון שצריך דעת בעלים, ומסירה ליד התינוק אינה נחשבת שהחזירה בדעת בעלים ^[3], ולכן חייב על הצלוחית שנשברה בידי התינוק קודם שהגיעה לידי אביו.

גופא, שנינו לעיל: אמר שמואל: הנוטל כלי מן האומן, לבקרו, ונאנס בידו - חייב.

ומבארינן: והני מילי הוא שחייב - רק באופן דקיצי דמיה, שדמי הכלי קצובים, וגם יש לכלי הרבה קונים, שהמוכר אינו נהנה מכך שדווקא קונה זה לוקח את הכלי, כי גם אם קונה זה לא יקנה את הכלי, הוא ימצא בקלות קונה אחר, וכיון שהנאתו של לוקח היא, שיכול לקנות חפץ זה, לכן, כאשר הוא לוקח את הכלי לבודקו נחשב כלוקח גמור, או כשואל, ^[4] שכל הנאה שלו, ומתחייב באונסי הכלי.

ומביאה הגמרא מעשה:

ההוא גברא דעל לבי טבחא, אגבה אטמא דבישרא, אדם אחד נכנס לבית הקצב כדי לקנות בשר, והגביה בידו ירך מן הבשר, כדי לבודקה אם ראויה היא לו. בהדי דקא אגבה, אתא פרשא, מרמא מיניה. בשעה שהיה מגביהה לבודקה, בא פרש, וחטף אותה ממנו. ועתה יש לדון, האם הלוקח חייב עבור הירך שנגנב.

אתא לקמיה, בא הלוקח לפני דרב יימר, חייביה לשלומי דמיה, חייב אותו לשלם את דמיה למוכר הבשר, לפי שהגביהה, ומרשותו נלקחה.

ומוסיפה הגמרא: והני מילי הוא שחייב הלוקח - רק באופן דקיצי דמיה, שדמי הירך קצובים, שאז דעתו היתה לקנותה אם תמצא ראויה, ומיד כשהגביהה על מנת לבודקה היא ברשותו. אבל אם אין דמיה קצובין, אינו סומך דעתו לקנותה כשמגביהה על מנת לבודקה, ולפיכך אם נגנבה, מרשות המוכר נגנבה.

ומביאה הגמרא עוד מעשה בענין שכזה:

ההוא גברא, דאייתי קארי לפום נהרא, אדם אחד הביא דלעות לעיר פום נהרא. אתו כולי עלמא שקול קרא קרא, באו הכל ולקחו דלעת דלעת כדי לקנותן, ועדיין לא שילמו.

כיון שלא ידע המוכר ממי לדרוש את כספו, רצה לאוסרן עליהם, אמר להו: הרי הן מוקדשין לשמים!

אתו לקמיה דרב כהנא, לדון האם הדלעות הללו מוקדשות לשמים או לא.

אמר להו: לא הועילו דבריו להקדיש את הדלעות, כי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ואותן דלעות שנטלו הקונים כבר אינן שלו.

והני מילי הוא שזכו הקונים בדלעות - דקיצי דמייהו, שקצובים דמי הדלעות. אבל אם לא קיצי דמייהו - ברשות מרייהו קיימי. ברשות המוכר הם עדיין, ושפיר אקדיש, והועיל מה שהקדישם.

ואין אומרים שדין הדלעות הוא כדין גזילה, שגם הגזלן וגם הנגזל אינם יכולים להקדיש. הנגזל אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו, והגזלן אינו יכול להקדיש לפי שאינו שלו. כי כאן הלקוחות לא נטלו את הדלעות על מנת לגוזלן אלא על מנת לקנותן, וכיון שלא היו דמיהן קצובין לא סמכו דעתם לקנותן, כי שמא ירצה המוכר יותר מהסכום שהם מעונינים לשלם עבורן, ודעתם להחזירן, ולכן הדלעות נחשבות ברשות המוכר.

תנו רבנן: הלוקח ירק מן השוק, ממוכר עם הארץ שאינו נאמן על המעשרות, ובירר הלוקח בין הירקות הגרועים והטובים, והניח את הטובים בצד, ולא גמר בדעתו לקנותם, אפילו עשה כן כל היום כולו - לא קנה הלוקח את הירקות, ולא נתחייב עליהם במעשר, כיון שלא התכוון אלא לברר את היפות.

אבל אם גמר הלוקח בלבו לקנותו - קנה הלוקח את הירקות, ונתחייב מיד במעשר דמאי, ואם רוצה לחזור ממקחו.

להחזירו בלא הפרשת מעשר אי אפשר - שכבר נתחייב במעשר, וחבר המקפיד על המעשרות, אסור לו להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.

ולעשרו ואחר כך להחזירו למוכר אי אפשר - שכבר מפחיתן בדמים, שממעט מהירקות את שיעור המעשר ^[5].

הא כיצד יעשה?

מעשרו, ונותן ללוי את המעשר ^[6], ונותן לו למוכר את שאר הירקות בתוספת דמי מעשר. ומקשינן: אטו וכי משום דגמר בלבו לקנות, קנה ונתחייב במעשר? הרי לא אמר דבר, ולא עשה מעשה קנין, ואפילו אם היו דמיהן קצובין היה יכול להחזירן ולהשיבן וליפטר מן המעשר!

אמר רב הושעיא: הכא בקונה בירא שמים עסקינן, שהירא שמים מחייב את עצמו בענייני מקח וממכר רק לפי הסכמתו הפנימית, גם כאשר לא אמר ולא עשה דבר, ואדם כזה קונה את המקח ומתחייב במעשר משעה שגומר בלבו לקנות ^[7].

כגון רב ספרא, דקיים בנפשיה [תהלים טו, ב]: "ודובר אמת בלבבו", שפעם אחת היה קורא קריאת שמע, ואמר לו אדם תן לי מקחך בכך וכך מעות, וסבר הלוקח כי משום שהציע סכום מועט מדי שותק רב ספרא, והעלה לו את סכום ההצעה בדמים מרובים, ולאחר שסיים רב ספרא את תפילתו, לא רצה לקבל מהקונה אלא רק את הסכום שהציע בתחילה, משום שכבר הסכים בליבו למכור לו בסכום זה.

מתניתין:

כתוב בתורה [קדשים יט, לו]: "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם".

אבני צדק - הן המשקלות ששוקלים כנגדן, איפה - היא מידת היבש. הין - זו מידת הלח ^[8]. מכאן, שמצוות עשה לצדק המאזניים והמשקולות והמידות יפה יפה, ולדקדק בחשבונן בשעת עשייתן ^[9]. ומשנתנו באה ללמד, שהמוכר יין או שמן וכיוצא בזה, צריך לנקות את המידות פעם לזמן מסויים מן השיריים הנדבקים בדפנותיהן ובשוליהן, לפי שעל ידי השיריים הללו המידות מתמעטות. ויש בזה הבדל בין סוגי המוכרים,

הסיטון, ^[10] הוא חנווני גדול שקונה הרבה יחד ומוכר לחנוונים קטנים, מקנח מדותיו, המידות שמודד בהן דברים לחים, כגון יין או שמן וכיוצא בהם, אחד לשלשים יום, כי המידה מתמעטת מפני השיירים הנקרשים ונדבקים בדפנות כלי המידה ובשוליו.

ובעל הבית המוכר לסיטון, ואינו משתמש במידותיו אלא לעתים רחוקות, מקנח את מידותיו אחד לשנים עשר חדש.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: חילוף הדברים, הסיטון מקנח מידותיו אחת לשנים עשר חודש, שהואיל והוא מוכר תדיר, אין המשקה נקרש בדפנות המידה, אבל בעל הבית מקנח אחת לשלושים יום, שהואיל ואינו מוכר תדיר, שיירי המשקה נקרשים ומתייבשים בתוך המידה ^[11].

חנווני מקנח מדותיו פעמים בשבת - פעמיים בשבוע, שהואיל ואינו חייב להשהות את המידה על כליו של הלוקח עד שיטפטפו ממנה שלוש טיפות אחרונות, כמו ששנינו לעיל [פז א], לפיכך נקרש ונדבק הרבה בדופני המידה, ואפילו רבן שמעון בן גמליאל מודה בזה ^[12].

וממחה ^[13], החנווני מקנח ומנקה משקלותיו אבני משקל ששוקל בהן דבר לח ובשר, פעם אחת בשבת - פעם בשבוע.

ומקנח החנווני את כף המאזנים על כל משקל ומשקל, בכל פעם ששוקל בהם, שהואיל ויש להם בית קיבול, נדבק בהם הרבה ^[14].

אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שצריכים לקנח את המידות ואת המשקלות? בלח - במודד ובשוקל דברים לחים, כגון יין או שמן או בשר. אבל ביבש - במודד ובשוקל דברים יבשים כגון פירות, כמון ופלפלים, אינו צריך לקנח, שלא נדבק מהם מאומה ^[15].

הערות

^[1] השיטה מקובצת בשם רבינו יונה מוכיח מכאן למי ששלח בהמתו לרעות במקום שאין משתמר כלל, שאם הכישה מתחייב בהשבתה.

^[2] בבבא מציעא [ל ב] פירש רש"י, שהחיוב בהכישה הוא משום שעל ידי ההכשה נתחייב בהשבה הואיל והתחיל להשיבה. ומה שחייב כשמתחיל בהשבה, ביאר הגר"ח [הובא בברכת שמואל יח ה ד"ה ובזה, וסי' כה ב] כי קודם שנטלה הרי הוא במצוות השבה, ובזה נפטר זקן ואינו לפי כבודו, מה שאין כן לאחר שנטלה, הרי הוא בחיוב השבה, וחייב מדין שומר אבידה ובזה אינו פטור. וכן ביאר באבן האזל [גזילה ואבידה יא יד]. בריטב"א ובר"ן בבבא מציעא הקשו, כי בסוגייתינו מבואר שדין זה הוא דווקא בבעלי חיים, ומשום שמרגילה לברוח למרחקים, ולפי מה שפירש רש"י לכאורה גם בכלים יתחייב בהשבה. ויישב החזון יחזקאל [בבא מציעא פ"ב ה"ט], שרש"י יפרש את המבואר בסוגייתינו שהרגילם לפסוע פסיעות היינו שמבריחם לבעליהם ומתחיל בזה את קיום מצות ההשבה, מה שאין כן בצלוחית שאינו מתחיל להשיבה. ובאבן האזל [שם] יישב, שרש"י סובר כי דברי רבה נאמרו בשני אופנים, בסוגייתינו מדובר שאינו חייב בהשבת הצלוחית כיון שהיא אבידה מדעת, ולכן פירשו בגמרא שנתחייב להשיבה בהכישה משום שמרגילה לברוח ונעשה שומר עליה, מה שאין כן בבבא מציעא מדובר באבידה שיש עליה חיוב השבה אלא שהזקן פטור ממנה, ולכן פירש רש"י שנתחייב בהשבתה, משום שהתחיל בהשבה. השיטה מקובצת [ב"מ שם] כתב בשם הרמ"ך כי הכישה היינו שזרק לה צרור והלכה, וכיון שעקרה יד ורגל נחשב כקנין. הרי שסובר כי החיוב בהכישה הוא מחמת שקנאה במשיכה, ועל ידי זה נעשה שומר אבידה.

^[3] התוספות כתבו כי אף שיש אומרים שהגוזל חפץ מחבירו ולא ידע הנגזל בלקיחתו יכול להחזירו למקומו ולקיים בכך מצוות השבה, לא אמרו כן אלא כשמחזיר את הדבר הגזול למקום המשתמר, אבל כשנותן את הצלוחית לתינוק הרי הוא כמאבדו בידים.

^[4] הקהילות יעקב בנדרים [סי' כב] ביאר כי כדי לחייב את מבקר הכלי באונסי הכלי, צריך שיהיה לו, גם דין לוקח - שהמוכר לא יוכל לחזור בו מהמקח [אבל הלוקח פשוט שיכול לחזור בו, שהרי נטל את הכלי על מנת לבקרו], וגם דין שואל, כי כדי להתחייב על אונסי הכלי לא מספיק שיחשב שואל מחמת שכל ההנאה שלו, אלא צריך שיהיה לו גם דין לוקח, כי לא מספיק במה שיש לו רשות להשתמש, אלא צריך שזכות ההשתמשות תהא קנויה לו בקנין, שאז נחשבת כל ההנאה שלו, כי אם המוכר יכול לחזור בו, אין כל ההנאה שלו.

^[5] וכתב הר"י מיגאש שאף אם ירצה המוכר למוכרם מעושרים למי שמקפיד על המעשרות, ויאמר לו שפירות אלו הם מעושרים, לא יאמינו לו, ונמצא שעבור המוכר יש כאן הפסד.

^[6] כך פירש הרשב"ם, אבל התוספות והרבינו יונה פירשו שלענין מעשר ראשון או מעשר עני אינו מחסרו, שהרי דמאי הוא ואינו חייב לתת אותו לא ללוי ולא לעני, ודי לו בהפרשה בלבד. אלא מפחיתו במעשר שני שחייב לאכלו בירושלים, ובתרומת מעשר שנותנו לכהן.

^[7] בתוספות הקשו אם ירא שמים קנה על ידי גמירת דעתו, אם כן כיצד יכול להחזיר? ותירצו, שמחזיר מדעתו של המוכר. שאף שהמכר נגמר, מכל מקום אם מסכים המוכר יכול להחזיר לו.

^[8] רש"י עה"ת.

^[9] רמב"ם הל' גניבה ח, א

^[10] סיטון פירושו חיטים בלשון יוונית, וכיון שקונה הרבה חיטים ביחד נקרא סיטון.

^[11] כך פירש הרשב"ם, אבל המאירי מבאר טעמו של רבי שמעון בן גמליאל, לפי שבעל הבית מוכר לאחד ואונאתו מרובה, אבל הסיטון מוכר לכמה חנוונים והאונאה מתפזרת, וכיון שאף הם מרוויחים בקניינם, לא חשו לאונאה זו.

^[12] כך פירש הרשב"ם, והביא טעם אחר בשם רבותיו, לפי שהחנווני מוכר תדיר יותר מן הסיטון ומבעל הבית, ואין זו אלא דעת תנא קמא.

^[13] מלשון "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים" [ישעיהו כה, ח].

^[14] כך פירשו הרשב"ם והמאירי, והרמב"ם [גניבה ח, יח] כותב, כדי שלא יחלידו.

^[15] כך פירש הרשב"ם, אבל רבינו גרשום מאור הגולה פירש שאינו צריך לעשות כן באותה תדירות, אבל מכל מקום אף הוא זקוק לנקות משקלותיו לעתים רחוקות.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The mishna is referring to a case where the storekeeper took the jug from the child in order to measure with it for him, and because he took it in his hands, he is liable in the event of an accident, in accordance with the opinion of Rabba. As Rabba says: With regard to the obligation to return lost animals, even in a case where the finder is exempt from caring for the animal and returning it to its owner, e.g., if he is an elderly person and it is beneath his dignity, if he struck the animal in order to lead it, then he becomes obligated to return it. Likewise, the Rabbis here maintain that the storekeeper’s action renders him liable for the jug.

The Gemara asks: You can say that Rabba says his statement with regard to animals, as the finder taught them to take steps away, i.e., he worsened the situation, as he causes them to stray even further from their owner. Nevertheless, in a case like this, where the storekeeper took the jug from the child, did Rabba say that the storekeeper is liable? The storekeeper’s action does not make it any more likely that the jug will break.

Rather, Rava said: I and the lion of the group explained it. And who is this great Sage, referred to as a lion? It is Rabbi Zeira, and the explanation is as follows: Here we are dealing with a case where the storekeeper took the jug from the child in order to measure with it for others, without the knowledge of the father.

And the Rabbis and Rabbi Yehuda disagree with regard to a borrower who takes an item without the owner’s knowledge. One Sage, Rabbi Yehuda, holds that the storekeeper is considered like any other borrower and once he returns the jug to the child, he is no longer responsible for it. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds that someone who borrows without the owner’s knowledge is a robber and is obligated to return the item to its owner. Therefore, the storekeeper must pay for the jug that the child broke before it reached the father.

The Gemara returns to the matter itself. Shmuel says: With regard to one who takes a vessel from a craftsman in order to examine it, and an accident occurred while it was in his possession and it broke, he is liable to pay restitution for the vessel. The Gemara explains: And this statement applies only in a case where the monetary value of the vessel is fixed, because he examines the vessel merely to ensure there is nothing wrong with it, and it is assumed that if he finds no defect he will buy it.

The Gemara relates: There was a certain man who entered a butcher shop and lifted a thigh of meat to examine it. While he was lifting it, a horseman came and seized it from him. The buyer came before Rav Yeimar, who deemed him liable to pay its monetary value to the seller, because it was seized from him after he had lifted it. The Gemara again notes: And this matter, i.e., halakha, applies only in a place where the monetary value of the item is fixed, and therefore lifting it is equivalent to finalizing the sale.

The Gemara relates a similar incident: There was a certain man who brought pumpkins to the city of Pum Nahara. Everyone came and took a pumpkin with the intention of buying it, but had yet to pay for it. The seller was angry, and since he did not know from whom to demand payment, he said to them: The pumpkins are hereby consecrated to Heaven.

They came before Rav Kahana to inquire about the halakhic status of the pumpkins. Rav Kahana said to them: This statement has no effect, as a person cannot consecrate an item that is not his, and since the buyers had lifted the pumpkins, they no longer belonged to the seller. Once again the Gemara points out: And this matter, i.e., halakha, applies only in a place where the item’s monetary value is fixed, and therefore lifting it is akin to finalizing the sale. But if the item’s monetary value is not fixed, it remains in the jurisdiction of its owner, and the seller did well, i.e., was successful, in that he consecrated it.

§ The Sages taught: In the case of one who wishes to buy vegetables from the market and the seller is an am ha’aretz, i.e., one who is unreliable with regard to tithes, in which case the buyer is required to separate tithes after his purchase, and he selected superior-quality vegetables from inferior-quality vegetables and placed them to the side, as he was considering purchasing them, even if he did this all day, if he does not decide to buy the vegetables he does not acquire them and does not become obligated in separating tithes.

If he had determined to buy the vegetables he selected, he acquires them and becomes obligated in separating tithes. In such a case, it is not possible for him to decide to not buy the vegetables and to return them to the seller in their present state, as they have already became obligated in tithes, and, likewise, it is not possible to tithe them and return them to the seller, as he would then lower their monetary value. How should he proceed? He should tithe the produce, give the tithes to an appropriate recipient, and give the seller money in exchange for the tithes that he separated from it.

The Gemara asks: Is that to say that because one determined to buy the produce, even though he says nothing and performs no act of acquisition, he acquires the produce and becomes obligated in tithes? Rav Hoshaya said: Here, we are dealing with a buyer who is God-fearing, such as Rav Safra, who himself fulfilled the verse: “And speaks truth in his heart” (Psalms 15:2). With regard to business matters Rav Safra considered himself bound by his thoughts at the time of negotiations, even if he did not express them verbally or perform any action (see Makkot 24a). A person on the ethical level of Rav Safra acquires the produce and becomes obligated to separate tithes from the moment that he decides to buy it.

MISHNA: A wholesaler [hassiton] must clean his measuring vessels, which are used for measuring liquids such as oil and wine, once every thirty days, because the residue of the liquids sticks to the measure and reduces its capacity. And a homeowner who sells his goods must clean his measuring vessels only once every twelve months. Rabban Shimon ben Gamliel says: The matters are reversed. In the case of one who is constantly using his vessels for selling merchandise the residue does not adhere to the measuring vessel, and therefore a wholesaler must clean his measures only once a year. But in the case of a homeowner, who does not sell as often, the residue adheres to the measuring vessel; therefore, he must clean them every thirty days.

A storekeeper, who constantly sells merchandise in small quantities, cleans his measuring vessels twice a week and cleans his weights once a week; and he cleans the pans of his scales after each and every weighing, to ensure that no merchandise has adhered to the pans, thereby increasing their weight. Rabban Shimon ben Gamliel said: In what case is this statement, that it is necessary to clean a measuring vessel, said? With regard to moist items, which are likely to adhere to the measuring vessels. But with regard to dry goods, which do not adhere to the measuring vessels, one does not need to clean his measuring vessels.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מי דמי אימור דאמר רבה. אמאי חייב באחריותה כשהכישה משום דבעלי חיים היא ואינקטה נגרי ברייתא שהבריחה:

כי האי גוונא. כשנטלה חנוני:

מי אמר. רבה דנתחייב בה:

ובשואל שלא מדעת שמדד בה לאחרים שלא מדעת בעל הצלוחית פליגי רבנן סברי שואל הוי ונתחייב באונסיה כל זמן שלא חזרה ביד לבעליה. ור' יהודה סבר שואל שלא מדעת גזלן הוי ואין לו דין שואל ופטור מן האונסין:

והני מילי הוא דקיצי דמיה. שידע בכמה הוא נותנו ועל מנת כן הגביהו לקנותו באותן דמים אם יכשר בעיניו. ולהכי כי נאנס ברשות לוקח נאנס אבל אם לא קץ דמים קצובין היה נאנס ברשות מוכר. והני מילי הוא דבעי לה לכולה אטמא לקנות והיה יודע מה היו דמיה. אבל לא בעי לה כולה אלא חציה מאי דבעי מיניה חייב לשלומי:

קארי. קישואין:

והני מילי. דאינו מקדיש הוא דקיצי דמיה של כל אחת דכשהגביה קנאה זה החוטף. ואע"ג דלא נתנו דמים עדיין קנאום ולא היה יכול להקדישן שאינן שלו: אבל לא קיצי דמיה אע"ג דחטפה ברשותי' דמוכר קאי ומצי מקדיש:

הלוקח ירק מן השוק. מן עם הארץ שחייב לעשר מעשר ירק מדרבנן. מדד חבילה אחת והניח אחת אפי' כל היום כולו שלא היה יודע עדיין איזה יקח לא קנה ולא נתחייב במעשר:

גמר בלבו. לוקח אחת מהן אע"פ שלא הגביהה עדיין ושוב נמלך שאין צריך להם אעפ"כ קנה מעשר דחייב לעשר אותה חבילה:

מה יעשה כיון שאין צריך להן. ל אותה אגודה אצל שאר האגודות אי אפשר שכבר נתחייב במעשר משעה שגמר בלבו לקנות ואם מחזירו אצל האחרות יהיו טבל וחולין מעורבין ואסירין כולן. וליעשרן אי אפשר שאם יטול המעשר מאותה אגודה מפסיד המוכר שמפסידו בדמים כיצד יעשה בזה יעשר אותו שבירר ויתן לו למוכר דמי מה ששוה המעשר שנטל ויחזיר לו השאר:

אטו משום דגמר בלבו לקנות. יקנה מעשר והלא לא הוציא בשפתיו לומר זה אני רוצה ולא הגביהו א"כ במה קנאו:

דמקיים בנפשו ודובר אמת בלבבו. כדרב ספרא שהיה לו חמור למכור ובשעה שהיה קורא ק"ש בא אחד ואמר לו תנהו לי בכך וכך דמים ונתרצה בלבו ולא היה יכול להשיבו והוסיף לו עוד הלוקח דמים וכשגמר קריאת שמע אמר ליה בדמים ראשונים אמרתי בלבי לתנו לך לא אטול ממך התוספת ונתנו לו בדמים הראשונים:

פיסקא הסיטון. היינו שקונה יין ושמן ומוליכו לשווקים ומוכרו:

מקנח מדותיו אחת לל' יום שמתייבש בתוכה השמן ובעובי אותו שמן כך המדה חסירה. ובעל הבית שאינו מוכר כל כך תדיר. אחת לי"ב חדשים מקנח:

חילוף הדברים. בעה"ב הוא עשיר ויש לו יותר למדוד. חנוני שבכל יום ויום מודד מקנח אחת בשבת המדה וממחה משקלותיו דשמא נדבק בהם כלום ושוקלין יותר. אבל ביבש אין צריך לקנח כל כך תדיר:

הא דאמר שמואל דהנוטל כלי מאומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב. פרש"י ז"ל במסכת בבא מציעא (פא,א) משום דליקח הוא כל זמן שלא חזר בו ולפיכך חייב וכן נלמוד מתוך הפירוש שפירשתי בסוגיא למעלה וכן נמי נראה מהא דאמרינן לקמן בסמוך בההוא עובדא דההוא גברא דאיתי קרי לפומבדית' וכו' דאמרי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואי שואל הוא הא קיימא לן במסכת ערכין דמשכיר מקדיש וכל שכן משאיל כגון זה וה"נ מוכח בקמא וכדאמר דאי לא קיצי דמי ברשותייהו קיימי ואקדשינהו.
אבל הרב ר' שמואל ז"ל פי' דשואל הוא ומשום הכי חייב באונסין בדין שואל, ואינו נכון.
ומ"ש בההיא דתניא (נדרים לא,ב) בהליכה חייב ובחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר דלאו דוקא נושא שכר דא"כ לא ליחייב באונסין לא עיין בה דכי קתני מפני שהוא כנושא שכר אחזרה קאי שהוא פטור מאונסין ומיהו חייב בגניבה ואבדה מפני שהוא כנושא שכר דהואיל ונהנה מהנה כדמפרש בפ' השוכר את האומנין.

ופי' והוא דקיצי דמיה. כגון שקצץ להם מוכר בתחלה דמים כל כלי וכלי בכך ובכך שכל זמן שעומדין לפניו הרי דמיהן ידוע ממנו אבל אם לא קצץ להן הוא דמים אע"פ שדמי כלים הללו קצובים במדינה אינו קונה עד שיפסוק, וכן דעת רבינו ז"ל.

אלא מעשרו ונותן לו דמי מעשר. משום דכיון דגמר בלבו לקנותו זכו בו שמים במעשר שהמקח קובע למעשר וכשהוא מחזיר ברצונו של מוכר מחזירו ומיהו אינו קובע עד שיתרצה מוכר במכירה ובמעשה דרב פפא נתרצו שניהם.

הא דאמרינן: כיצד הוא עושה מעשרו ונותן לו דמי מעשר. מסתברא דוקא בשנתרצה לו המוכר לקבלו ממנו, הא לאו הכי אסור להחזירו לו, ואף על פי שנותן לו דמי מעשר, דכיון דירא שמים הוא קנה לגמרי כאלו גמר בלבו והוציא בשפתיו.

שלח בעל הבית את בנו וצלוחית בידו ונטלה חנוני בידו למוד לו כבר ביארנו שפטור שהרי אבדה מדעת היא כמו שביארנו ולא נשנית בכאן אלא בשביל מה שנתחדש בה והוא שאין אומרים הרי צלוחית זו כאבדה היא ביד התינוק וכשנטלה נעשה עליה שומר אבדה ואע"פ שמתחלה הואיל ואבדה מדעת היתה לא היה חייב להשתדל בה מכיון שנטלה נתחייב בה לשמרה שמכיון שמעיקרו פטור בהשתדלותה אף כשהגיעה לידו כל שהחזירה למקומה נסתלקה שמירתו ואע"פ שבענין אבדה אמרו שזקן ואינה לפי כבודו פטור ואעפ"כ אם הכישה נתחייב בה לא נאמר כן אלא בבעלי חיים שהרי בהכשתו הוא מדריכה בניגרי ברייתא אבל שאר אבדה שאינו חייב בהשתדלותה כל שנטלה והחזירה למקום שהיא פטור וכן כך כיוצא בזו בכל עניני אבדה:

הנוטל כלי מן האמן לבקרו ונאנס בידו אם דמיו קצובין חייב כיון שהוא עומד לימכר ודמיו קצובים ולא נטלו אלא לבקרו דעת שניהם סומכת להיותו קנוי לו ומתוך כך הוא קנוי לו לענין אונסים וכתבו גאוני ספרד שאף הוא קנוי לו לענין חזרה ר"ל שאין האומן יכול לחזור ואע"פ שלא אמר לו קני הואיל ולדעת מכירה הוא מעמידן לשם כאומר קני דמי ומ"מ לוקח יכול לחזור הואיל ואינו מגביהו אלא על דעת בקור והרי אומר לחשוב ממנו אני צריך ויש אומרים שלענין קנין אינו קונה כלל ולא אמרוה אלא לענין אונסין ואין דבריהם כלום שהרי מעשה הנזכר בסמוך באותו שהביא הדלועים אתה למד כן בפירוש ומ"מ אף לענין אונסין יתבאר במסכת נדרים דוקא בזבינא חריפא ר"ל שיש עליו קופצים הרבה שהנאת לוקח הוא וסתם הדברים כמי שקנאו הוא וקם לו ברשותו אבל אם אינו כן הואיל ואין זה הנאת לוקח אלא הנאת מוכר סתם הדברים שאין הלוקח גומר בלבו קנייתו ואם נאנסו בידו פטור הא בזבינא חריפא על הדרך שביארנו כל שנאנס בידו חייב מעשה היה באחד שנכנס לבית המטבחים והגביה ירך אחד לראות אם היה שמן ונאנס בידו והוא שבא אנס אחד וגזלה הימנו וחקרו ומצאו שדמיה קצובים היתה ושכלה היה רוצה ליקח ולא היה צריך לחזור ולקוץ על חתכה שבה וחייבוהו מעשה היה באחד שהביא דלועים למכור והיו דמיהם קצובים וקפצו עליו הרבה בני אדם ונטלו בידם אחת אחת לבקרם על דעת קנין וכעס על שקפצו עליו כמה בני אדם והקדישם לשמים ודנו בה שמכיון שדמיהן קצובין הרי הם ברשות אותם שהיו הדלועים בידיהם ואי אפשר לו לחזור במכירתו כמו שביארנו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו הא מ"מ אם לא היו דמיהן קצובין יכול היה להקדישם ואין כאן משום שאינו ברשותו הואיל ולפניו היו ולא על דעת גזלה היו בידם הרי הם כמי שהם בידו:

הלוקח ירק מעם הארץ שהוא חייב לחזור ולעשרו והיה בורר ומניח בורר ומניח אפילו כל היום כלו לא קנה להתחייב במעשר ואם רצה להחזיר את הירק למוכר מחזיר וכמו שביארנו בכל נוטל לבקר דבר שדמיו קצובים ושהמוכר מעמידם על דעת למכור שהלוקח יכול לחזור ולא מוכר גמר בלבו לקנותו אף זה לא קנה ויכול לחזור ואם הוא ירא שמים ורוצה לצרף מחשבתו למעשה ר"ל לקיים דברים שבלב עד שיהא נכלל במדת דובר אמת בלבבו קנה מדין זה אע"פ שלא קנה בדיני אדם ואם נתחרט אח"כ והיה מדקדק על גמר מחשבתו להחזירו אי אפשר שכבר נתחייב במעשר מצד גמר מחשבתו לעשרו ולהחזירו אי אפשר שעכשו הוא מפסידו שהרי עם הארץ זה אף הוא היה אומר שמעושר היה ושמא כך הוא ולא עוד אלא שאף הלוקח ממנו אינו מאמינו עדין הא כיצד הוא עושה מעשרו ונותן לו דמי מעשר:

המשנה השתים עשרה והכונה לבאר בה ענין החלק החמשי ואמר על זה הסיטון מקנח את מדותיו אחת לשלשים יום ובעל הבית אחד לשנים עשר חדש רשב"ג אומר חלוף הדברים החנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת וממחה את משקלותיו פעם אחת בשבת ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל אמר רשב"ג במה דברים אמורים בלח אבל ביבש אינו צריך וחייב להכריע לו טפח היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומין אחד מעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש מקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה בגסה לא ימוד בדקה למחוק לא יגדוש לגדוש לא ימחוק אמר הר"ם סיטון הוא שמחלק הסחורות על בעלי הסחורות ועל בעלי החנויות ומקנח שמסיר את החלודה ומה שנדבק בכלי וממחה שרוחץ במים חייב להכריע לו טפח במקום שנהגו אבל במקום שלא נהגו לשקול עין בעין שיעמוד קנה המאזנים בשוה וגירומין התוספת שהוא מוסיף במכר ושיעורו עשירית ליטרא כשמוכר עשרה ליטרין מן הלח ועשירית ליטרא כשימכור עשרים מן היבש וגסה מדה גדולה ודקה מדה קטנה למחוק שימדוד ויסיר מה שעל שפת המדה ולגדוש שיוסיף על מלוי המדה ואין הלכה כרשב"ג:

אמר המאירי הסיטון מקנח את מדותיו אחת לשלשים ובעל הבית אחד לשנים עשר חדש פירוש בעל הבית הוא בעל האוצר המכנס תבואתו משדותיו ויינו מכרמיו ושמנו מזיתיו וכן כל שאר הדברים ומשאיר מהם כדי ספוק ביתו ומוכר השאר בבת אחת והסיטון הוא אותו שלוקח ממנו והוא חנוני עשיר ומוכר לחנונים שימכרו על יד על יד ודלת העם כלם לוקחים מן החנוני ואומר עכשו שהסיטון הואיל ואינו מתמיד למכור בכל יום דיו שיקנח מדותיו אחת לשלשים יום ובעל הבית שמוכר הרבה בבת אחת ואינו מתמיד אף כסיטון דיו לקנחם אחת לשנים עשר חדש והוא בשעת כנוס תבואותיו וענין קנוח המדות הוא שהיין וכל שכן השמן הנשאר בשולי הכלי מתקרש לתוכו והמדה מתמעטת רשב"ג אומר חלוף הדברים ויש מפרשים מפני שכל שמוכר תמיד אינו מתייבש בו כל כך ואין נראה לי שאם כן היה לו לחלוק בחנוני אלא טעם הדברים לרשב"ג שבעל הבית מוכר לאחד ואונאתו מרבה אבל הסיטון מוכר לכמה חנונים והאונאה מתפזרת ומכיון שאף הם מרויחים בקנינם לא חשו לאונאה זו והלכה כחכמים וכבר ידעת מכמה מקומות שאין הכלל מעכב החנוני שמוכר יד על יד מקנחה פעמים בשבת שהרי תמיד השמן מתקרש לשם ואף לדברי רשב"ג כל שנמכר לעניים ולדלת העם צריך להזהר אף באונאה מועטת ביותר וכן ממחה ר"ל מקנח את משקלותיו פעם אחת בשבת ושמא תאמר והרי אם אינו מקנחם הם מכבידים יותר מפני העפרורית והאבק הנדבק בהם ואונאה זו שלו היא יש מפרשים מפני שאף ההמון בא לפניו תמיד למכור לו מענינים שבחנות ויש מפרשים וממחה וכו' שרשאי לקנח משקלותיו אם ירצה פעם אחת בשבת ואין זו אונאה ומ"מ אין לו לקנחם יום יום שהאבן מתחסרת מעט בכך ומקנח את המאזנים על כל משקל ומשקל שהרבה עפרורית ואבק מתקבצים בכף שהסחורה נשקלת בו ויש אונאה ללוקחים בד"א וכו' על קנוח המדות הוא חוזר שלא נאמר אלא בלח כגון יין ושמן ודבש אבל ביבש אינו צריך לקנוח מדות וחייב להכריע לו טפח כלומר כל שמוכר במאזנים ומשקלות יכריע כף שהסחורה לתוכו טפח על הכף שהמשקל לתוכו שלא יהו המאזנים מעוינות ר"ל מצומצמות זו כנגד זו ואם היה שוקל לו עין בעין כגון מקום שנהגו שלא להכריע נותן לו גירומין ר"ל תוספת משלו אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש ופירשו בגמ' אחד מעשרה בליטרא לקנין של עשר ליטראות בלח שהוא חלק אחד ממאה ואחד מעשרים בליטרא לקנין עשר ליטראות ביבש שהוא חלק אחד ממאתים ויש בה לשון אחר ביבש והוא אחד מעשרים בליטרא לקנין עשרים שהוא חלק אחד מארבע מאות ונראה לפסוק כלשון ראשון דיו שיכפול לו גירומין וטעם תוספת הגירומין בלח מפני שנשאר מן היין או השמן בשולי הכלי והוא של מוכר מקום שנהגו למוד בדקה כלומר בקב ובתרקב לא ימוד בגסה והיא הסאה שיש כאן הפסד לוקח שאינו נותן אלא הכרע אחד לסאה כמו בקב ואינו עולה לכך וכן נהגו למוד בגסה לא ימוד בדקה שיש הפסד למוכר ואם אין שם מנהג ימוד במה שירצה מקום שנהגו למחוק לא יגדוש אפילו הוסיף לו בדמים לגדיש לא ימחוק אע"פ שפיחתו בדמים שכל שמשנה אפשר שכונת זיוף מניעתו ואין הלוקח מרגיש בו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:

גופא אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן וכו'. והא דאמרינן דכי קייצי דמים כמאן דקניא דמי ה"מ לאחייביה באונסיה אי נמי דלא מצי מוכר למיהדר ולאפוקי מיניה דאף על גב דמוכר הא לא אמר ליה משוך וקני כיון דשוייה קמיה לזביני בעלמא ואתא האי ושקליה למחזייה אדעתא למיקנייה ולא קאמר ליה מידי קנייה לוקח דהא גלי מוכר דעתיה במאי דלא אמר ליה מידי דמינח ניחא ליה דלקנייה האי לוקח ולא מצי לאהדורי מיניה:

כמעשה דההוא גברא דאייתי קרי לפומבדיתא וכו' עד אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. דשמע מינה לזבינהו קיימי וקיצי דמי' ולא מצי מוכר לאהדורינהו מינייהו אבל ודאי אי בעי הלוקח לאהדורי מצי מהדר ליה דהא לאו בתורת קניין אגבהה הוא דשקלה אלא לבקורי הוא דשקליה ומצי למימר ליה שקול דידך דשפיר מהאי דבעינן למיזבין. ולענין אי חיובי באונסין אוקימנא בגמרא דנדרים (פ"ג דף ל"א) בזבינא חריפא דהנאת לוקח הוא וכו'. אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והוא דקייצי דמי דקנה לוקח אבל לא קייצו דמי משיכ' בלא פסיקת דמים לא קני לוקח:

משום דגמר בלבו לקנותו קנה מעש' פי' דלא גמירי דקנה לוקח בברירתו אלא לענין איתנוסי בלחוד אבל לענין מיקנייה ללוקח כי היכי דלא מצי לאהדורי למוכר אכתי לא קנייה ומצי לאהדורי דהא לאו בתורת דתיקני ליה הגביה כדאמרי' לעיל ואמאי חייב במעשר כיון דמחזירם לו לא קני:

משנה הסיטון מקנח מדותיו וכו' פירש בעה"ב הוא בעל האוצר שאינו מוכר אלא הרב' במקו' א'. והסיטון הוא שקונה הרבה במקו' א' מבעל האוצר ומוכר לחנווני. והחנווני הוא בעל החנות שמוכר לכל אדם מעט לצורך אכילתן ולפי שבעל האוצר אינו מודד תדיר שבפעם אחת מוכר הרבה מקנח מדותיו פעם אחת בשנה. והסיטון שהוא מוכר יותר ממנו לפי שהוא מוכר לחנוני בכל עת צריך לקנח מדותיו א' לל' יום. וחנווני שהוא מוכר בכל יום ובכל שעה לכל עובר ושב יותר מסיטון מעט מעט כדי צורך אכילתו צריך לקנח פעמים בשבת. ואית דמפרשי אתאן לתנא קמא ולא אליבא דרשב"ג ולא נהירא לי דאם כן לא סבירא לן הכי שהרי הלכה כרשב"ג ועוד דמסיים בה רשב"ג בד"א ועוד אם איתא דפליג אמאי לא תני שיעוריה כדקתני לעיל אלא דברי הכל הוא והיינו טעמא לפי שחנווני אינו יכול להטיף ללוקח ג' טיפין כדאמרינן לעיל הילכך מה שמשתייר בכלי לדבק בדופני הכלי ומשתייר הרבה והילכך צריך לקנחה תדיר אבל סיטון ובעל הבית חייבין להטיף ג' טיפין ואין משתייר בכלי כי אם מעט:

וממחה מקנח כמו ומחה ה' דמעה מעל כל פנים:

משקלותיו אבני משקל ששוקל בה לא כגון בשר. בד"א כל קינוחי' הללו בכלי הלח יין ושמן. ביבש פירות כמון ופלפלי'. חייב להכריע לו המאזניים מצד הבשר טפח יותר מהליטרא. ובגמרא מוקי' לה במקו' שנהגו:

היה שוקל לו עין בעין במקום שלא נהגו להכריע. נותן לו גירומיו אחד מעשרים בלח בגמר' מפרש לה. ובגמר' נפקא ליה דחייב ליתן לו משלו לבד המשקל:

אמר רב הושעיא הכא בבעל הבית מוכר צלוחית עסיקינן וכגון שנטלה חנוני על מנת לבקרה וכדשמואל דאמר שמואל הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב. לימא דשמואל תנאי היא אלא רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו הכא בחנוני מוכר צלוחיות עסיקינן. ושלח בעל הבית את בנו אצלו למוד לו שמן באיסר שהוא חייב לו ולשלחו באחת מן הצלוחית שהוא מוכר, ואזדא רבי יאודה לטעמיה ורבנן לטעמיהו דאמרי לאודועיה שדריה. אי הכי אימא סופא מודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני לתוכה שחנוני פטור והא אמרת לאודועיה שדריה. אלא אביי בר אבין [ור' חנינא בר אבין] דאמרי תרויהו הב"ע כגון שנטלה למוד לו בתוכה שהיה לו למוד בשלו וליתן לתוכה ביד התינוק, וכיון דנטלה קימא לה ברשותיה. וכדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה. אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי בריאתא כי האי גונא מי אמר. אלא אמר רבא אני וארי שבחבורה תרגמוה ומנו רבי זירא הב"ע כגון שנטלה למוד בה לאחרים ובשואל שלא מדעת קא מיפלגי מר סבר שואל הוי, דאדרה לתינוק דשילה מיניה [ו]פטור, ורבנן סברי גזלן הוי, וצריך דעת בעלים בהשבה. ומודים חכמים לר"י בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנוני לתוכה לאחרים שחנוני פטור, דכיון דלא אגבהה חנוני לא קימא ברשותיה. וקי"ל כרבנן:

קיז. ושמעינן מינה דטעמא דרבנן נמי גבי שמן משום דלאודועיה שדריה. וכל כי האי גונא היכא דשדריה בהדיה מסתמא ואיתניס החנוני חייב. ואפי' היתה הצלוחית ביד התינוק ומדד לו החנוני, דהאמרת לאודועיה שדריה. ושמעינן מינה לענין דינא דצלוחית, דהיכא דמסר לה אבוה דתינוק נהליה לאמטיה לחנוני אבדה מיניה, (לעניין דינא דצלוחית) דהיכא למוד לו בתוכה ואהדרה נהליה ותברה פטור דלא מיחייב באחריותה אלא אם כן נטלה למוד בה לאחרים. ומסתברא דהוא הדין גבי(ה) שמן היכא דמסר ליה אבוה דתינוק איסר לתינוק למיתב ליה לחנוני האי נמי אבדה מדעת היא ואע"ג דיהיב ליה חנוני שמן בגויה לתינוק לא מיחיב באחריות, ועל כרחיך לא מיתוקמא מתניתין אלא באיסר שהוא חייב לו:

קיח. ושמעינן נמי שאם היה בעל הבית מוכר צלוחית, ושלח אחת מהן ביד התינוק לחנוני למוד לו בתוכה באיסר שמן, ונטלה החנוני על מנת לבקרה, מיחייב באחריותה, ולא מיפטר מינה עד דמהדר לה לידא דבעלים, וכדשמואל דאמר שמואל הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב, והוא דקייצי דמיה:

קיט. ושמעינן נמי דהיכא דשלח בעל הבית את הצלוחית ביד התינוק אצל החנוני למוד לו באיסר שמן, ונטלה החנוני מידו למוד לתוכה והחזירה ליד התינוק ושברה, החנוני פטור. ולא דמי להכישה נתחייב בה, דאימור דאמר רבה הכישה נתחייב בה בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי בריאתא, אבל במידי דלאו בע"ח לא אמר ופטור:

קכ. ושמעינן נמי דהיכא דנטלה החנוני מיד התינוק למוד בה לאחרים, ואח"כ החזירה לו ושברה חייב, דשואל שלא מדעת גזלן הוי ולא מיפטר עד דמיהדר לה לידא דבעלים. ומתני' נמי דאיפליגו רבנן ורבי יהודה גבי צלוחית, בהכי נמי אוקימנא. דרבי יאודה סבר שואל הוי, ומכי אהדר ליה לתינוק דשאיל מיניה כליא לה שאילתו, ורבנן סברי גזלן הוי וצריך דעת בעלים. וקימא לן כרבנן. ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני בתוכה לאחרים, דכיון דלא שקלה לא קיימא ברשותיה. ושמעינן מינה דשואל שלא מדעת גזלן הוי. ושמעינן נמי דמאן דשאיל מתינוק ממונא דאבוה גזלן הוי ולא מיפטר עד דמהדר לידא דאבוה. והוא דקאי ברשותיה:

קכא. גופא אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב וה"מ דקיצי דמיה. ולזבוניה קאי גבי מאריה, וכי שקליה לוקח לבקוריה מדעת דמאריה שקליה, אדעתא דאי מירצו ביה נקיט ליה ויהיב דמיה למוכר, ואי לא מירצי ביה מהדר ליה למאריה. מסתמא מוכר נמי הגבהה גמר בדעתיה לאקנויי ללוקח בהנהו דמים מהשתא אדעתא דאי לא ניחא ליה ללוקח בגוה ליהדריה נהליה, ולוקח נמי כי אגבהיה אדעתא דהכי אגבהיה. ואמטול הכי אם נאנס בידו מתוך ביקורו מקמי דגלי אדעתיה אי ניחא ליה בגויה ואי לא, חייב לשלם דמיו למוכר כמאן דקנייה קנין גמור. ולא מצי חד מיניהו למיהדר ביה כדבעינן לברורי לקמן. ואי לבתר דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בגויה נמי פשיטא לן דפטור, דמכי אודועי למוכר דלא ניחא ליה בגויה בעידנא דהוה יכיל לאהדוריה נהליה נפק ליה מתורת לוקח לגמרי וקם ליה בידיה בתורת פקדון בעלמא, ולא מיחייב אלא לאהדוריה למריה כי תבע ליה, (דאי) [ואי] אתניס ביני ביני פטור. דאפילו למאן דפליג גבי אומן בגמרתיו (ב"מ פא,א) התם הוא דאיכא למימר דניחא ליה למתפסיה אאגרה, אבל הכא דמהשתא לא מתהני ליה מידי מיניה מודה דשומר חנם הוי ומוכר הוא דאפסיד אנפשיה דשבקיה גביה*.

אלא כי מיירי היכא דאיתניס בידיה מקמי דלאודועיה למוכר דלא ניחא ליה בגויה, דאע"ג דמשעת הגבהה גמרי תרויהו למהוי יד הלוקח על העליונה, הני מילי לענין יוקרא וזולא דאיתיה בעיניה ויכיל לאהדוריה למאריה, אבל לענין אונסין, כיון דלא הדר ביה לוקח בעידנא דיכיל לאהדוריה בעיניה למאריה ברשותיה קאי, דכמאן דאתניס לבתר דקנייה לגמרי דמי. דמעיקרא כי אירצו להדדי יד לוקח על העליונה בחזרה לאו אדעתא דלהדר ביה בעידנא דלא להוי ליה למוכר לא זביני ולא דמיה אירצו ליה, דאי הדר ביה בעידנא דיכיל לאהדורי ליה זביני בעיניה מצי למהדר ביה, ואי איתניס מקמי דהדר ביה איגלויי מילתא למפרע דמשעת הגבהה קנייה לגמרי.

ומסקאנא בפרק ארבע נדרים (נדרים לא,א) דה"מ בזבינא חריפא דהנאת לוקח היא משום דנפישי עליה לוקחין וחייש דילמא הדר ביה מוכר ולא משכח איהו זבינא דכותיה בהני דמי, ואמטול הכי ניחא ליה ללוקח דליקום ברשותיה לכל מילי כי היכי דלא יכיל מוכר למהדר ביה. אלא בזבינא מציעא דלא נפישי עליה לוקחין כולי האי הנאת תרויהו היא לקיומיה למקח, דאי הדר ביה חד מיניהו, כי היכי דחייש לוקח דילמא לא מתרמי ליה אחרים דכותיה בהני דמי הכי נמי חייש מוכר דילמא לא מיתרמי ליה לוקח אחרינא דזאבין ליה מיניה בהני דמי. וכיון דסמכא דעתיה דלוקח דלא הדר ביה מוכר מיניה לא ניחא ליה דליקום ברשותיה מהשתא אפילו למהוי ידו על העליונה, דאי קאי ברשותיה לענין מקנא דלא יכיל מוכר למהדר ביה קאי על כרחיה ברשותיה נמי לאונסין, ומשום ספק האי הנאה קלישתה לא ניחא ליה לאיחיוביה באונסין. וכל שכן בזבינא דרמי על אפיה דסמכא דעתיה ודאי דלא הדר ביה מוכר מינה, אע"ג דניחא ליה למוכר דליקום ברשותיה דלוקח למהוי ידו על העליונה לא ניחא ליה ללוקח מהאי טעמא דאמרן.

וכי תימא וממאי דטעמיה דשמואל משום דבזבינא חריפא ניחא ליה ללוקח דליקום ברשותיה בתורת מקח, בין לשכר בין להפסד עד דהדר ביה, ודילמא משום דבההיא הנאה דהוי ידו על העליונה לענין יוקרא וזולא הוי עליה כשואל לאיחיוביה באונסין, ונפקא מינא לאיפטורי בבעלים. לא ס"ד, חדא דלא דמי לשואל, דאלו שואל רוב הנאה שלו, ואלו הכא אפילו בזבינא חריפא נמי תרויהו מתהנו, דזה צריך למקח וזה צריך לדמים. ואי משום דיד לוקח על העליונה לענין יוקרא וזולא, לא עדיף מהפקיד מעות אצל השולחני, דאע"ג דאם מותרין ישתמש בהם אם נאנסו אינו חייב באחריותן, דאלמא אע"ג דכל הנאה דשלחני היא לא מיחייב באונסין, וכל שכן הכא דתרויהו קא מתהנו. ועוד דאם כן מתניתא דהלוקח כלים מבית האומן על מנת לשגרם לבית חמיו ואמר אם מקבלין אותן ממני אני נותן לך דמיהם ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן, ונאנסו בהליכה חייב ובחזירה פטור מפני שהוא כנושא שכר (ב"מ פא,א) דסיעיניה לשמואל מינה אלמא חד טעמא נינהו, אי ס"ד כי מיחייב באונסין מדין שואל הוא דמיחייב בהליכה אמאי חייב, כיון דהליכתו לצורך הולכתן לבית חמיו היא דלא סגיא להו בלאו הכי ואי לאו הליכתן לא הוו מיתנסין, הוה ליה כמתה מחמת מלאכה דפטור. דהתם טעמא מאי דלאו לאוקומה בכילתא שילא, הכא נמי לאו לאוקומינהו באידרונא דביתיה שיילינהו. אלא מדחייבוה באונסין הליכה דלצורך שיגורן לבית חמיו היא שמע מינה דלאו מדין שואל חייבוה אלא מדין לוקח גמור חייבוה. והוא הדין גבי עובדא דחמרא דמיפרש התם (בב"מ) דתרויהו חד טעמא נינהו.

ואי קשיא לך מי מצית אמרת דטעמא דמיחייב באונסין דלאו מטעמא דשואל הוא, והא שמעתיה דשמואל בנדרים (לא,א) בהדיא איתינן מיהא דתניא הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו, וההיא ברייתא גופה בהדיה איתינן לה בפרק השוכר את האומנין (ב"מ שם) לסיועי מינה לאמימר דאמר גבי שואל דכי החזירה לאחר ימי שאלתה פטור משואל וחייב בשומר שכר, דשמעת מינה דטעמא דהא ברייתא דמיחייבה ליה ללוקח באונסים מטעמא דשואל היא, דאי מטעמא דלוקח מאי סיעתיה דאמימר מינה, הא ברירנא התם דכי קא מסייע ליה לאמימר מינה לאו מטעמא דהוה מעיקרא שואל בהליכה ובחזירה נושא שכר קא מסייע ליה, אלא מטעמא דכיון דלא קבלינהו מיניה בבית חמיו איגלאי מילתא לפום תנאה דאתני בהדיה דמעיקרא ועד ההיא שעתא דלא קבלונהו מיניה הוה ליה כשוכר, ואע"ג דההיא שעתא כליא ליה שכירותיה הוי עליה בחזירה כנושא שכר, וכל שכן גבי שואל.

ושמעינן מדשמואל בלוקח כלי מבית האומן לבקרו, דאי איתיה לכלי וקא בעי מוכר למהדר ביה אפילו מקמי דגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה בגויה, לאו כל כמיניה, דאי לא תימא הכי כי איתניס מקמי הכין דהיינו מתוך ביקורו אמאי מיחייב לוקח באחריותיה, ומאי אהנייא ליה דקיצי דמיה. ודוקא בזבינא חריפא כדפרשינן, אבל בזבינא מציעא, וכל שכן בזבינא דרמי על אפיה, דכיון דמעיקרא לא גמר לוקח למקנא כלל לא קני ואפילו מוכר (לא) מצי למהדר ביה. דאי לא תימא הכי, כיון דבזבינא חריפא דמחייב באונסין משום דקאי ברשותיה לענין מקנא למהוי ידו על העליונה הוא דמחייב, אי אמרת דבזבינא דרמי על אפיה נמי ידו על העליונה ליחייב נמי באונסין. אלא מדלא מיחייב באונסין אלא בזבינא חריפא ש"מ דלענין מקנא נמי לא קני אלא בזבינא חריפא. ודוקא דהדר ביה מוכר מקמי דגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקנא, אבל מכי גלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקנא אפילו בזבינא דרמי על אפיה לא מצו חד מינייהו למהדר ביה, כדבעינן למימר קמן מבריתא דהלוקח ירק. וכולהו נמי לא אמרן אלא במידי דקיצי דמיה, דכמאן דפסק דמים דמי, אבל לא קיצי דמי אפי' בזבינא חריפא נמי אי פסק דמים קנה ואי לא לא קנה. והאי דקיצי דמיה דקאמרינן, דוקא דידיע בדעתיה דמוכר לזבונינהו בהנהו דמי, לא פחות ולא יותר, אבל היכא דלא ידיעא דעתיה דמוכר, אף על גב דיצא השער בשוק לאותו מקח לא קנה הלוקח אלא אם כן פסק דמים, [כדאמרינן] (לעיל בבא בתרא פו,א) פסק סמכא דעתיה לא פסק (ו)לא סמכא דעתיה.

ואי קשיא לך, ומי מצית אמרת בזבינא דרמי על אפיה אע"ג דיד לוקח על העליונה לא מיחייב באונסין, והא בריתא דהלוקח כלים מבית האומן דסיעיה התם לשמואל מינה, ועובדא דההוא גברא דזאבין ליה חמרא לחבריה וא"ל קא ממטינא ליה לדוך פלן אי מזדבנא מוטב ואי לא מהדרנא לה נהלך, תרויהו בזבינא דרמי על אפיה קימי, דאי לאו הכין לא הוה מזבין ליה נהליה על הדין תנאה. ולא עוד [אלא] דעובדא דחמרא מוכח דאפי' התם לא אזדבן ליה ללוקח ואפילו הכי חייביה באונסין. לא תקשי לך, דכי שאני לן בין זבינא חריפא לזבינא דרמי על אפיה, בנוטל מקח מבעליו לבקרו בפניו. דאי ניחא ליה בגויה דזאכי ביה לגמרי תו לא מצי חד מינייהו למהדר ביה, ואי לא ניחא ליה בגויה מהדר ליה מיד, דלאו הנאת לוקח היא, דאי משום דלא יכיל מוכר למהדר ביה כיון דזבינא דרמי על אפיה הוא אי נמי בזבינא מציעא דסמכא דעתיה דלוקח, דמוכר גופיה לא ניחא ליה דלהדר, ואי נמי הדר ביה איכא אחריני טובא למזבן בהני דמי. ואי משום דאפשר דמתרמי איניש אחרינא דצריך ליה וזאבין ליה מהאי לוקח בדמי יתירי, כל בשעת ביקור כיון דחזי דאכתי לא זבניה לוקח לגמרי לא זאבין ליה אחרינא מיניה. ולא עוד אלא דהאי לוקח גופיה לא מצי מזבין ליה לאחרינא אלא לבתר דזאכי ביה איהו זכייה גמורה, דאי נמי הדר ביה לוקח שני מיניה חייב איהו בדמיה למאריה קמא, שלא יהא זה עושה סחורה בפרתו של זה. ואשתכח דאפילו בזבינא מציעא לאו הנאת לוקח היא. אבל בלוקח מקח מבעליו להוליכו ולבקרו שלא בפני בעליו, אדעתא דאי ניחא ליה בגויה קני ליה למפרע בהנהו דמי דקייץ ליה אי נמי בשויו, דאפשר דאתרמי ליה באורחא מאן דזאבין ליה מיניה בדמי יתירי. וכל שכן היכא דשקליה אדעתא לאמטוייה לדוכתא פלן, דאי מזדבן ליה דמיה דפסיק בה דיה ואי לא מזדבן ליה מהדר ליה נהליה, אפילו בזבינא דרמי על אפיה נמי כיון דלא מיחייב ליה בדמים אלא לבתר דמטי ליה מיניה רוחא, אין לך הנאת לוקח גדולה מזו. והוא הדין בלוקח כלים מבית האומן להוליכן לבית חמיו, דאי מקבלי להו מיניה כמאן דזאבין להו בדמי יתירי דמי, ואי לא מהדר להו למריהו, והנאת לוקח היא, ואמטול הכי מיחייב באונסיהו.

ומסתברא דכל שכן בלוקח מקח ונמצא בו מום ונאנס ברשותו שלא מחמת מומו, כיון דאי ניחא ליה ללוקח לקיומיה למקח לא מצי מוכר לבטוליה ואי הוי ביה רוחא ללוקח הוי, כמה דלא מודע ליה למוכר או לב"ד דמקח טעות הוא אי איתניס ברשותיה דלוקח איתניס ומיחייב לשלומי ליה דמיה למוכר כמה דפסק בהדיה. דהשתא היכא דמעיקרא לאו אדעתה דזביניה חליטי קא נחית אלא למהוי יד הלוקח על העליונה לקיומיה למקח או לבטולי, כי איתניס מקמי דלודעיה למוכר דלא ניחא ליה בגויה ללוקח איתניס, היכא דנחית מעיקרא אדעתא דזביני חליטי דלא יכיל חד מיניהו למהדר ביה ומחמת מומא דאשתכח ביה הוא דהוי יד הלוקח על העליונה, לא כל שכן דאי איתניס מקמי דלודעי למוכר או לב"ד דלא ניחא ליה בגויה ללוקח אתניס, אטו משום דנחות מעיקרא אדעתא דזביני חליטי מגרע גרע, אלא ודאי מחוורתא דמילתא כדכתבינן:

קכב. ההוא גברא דעל לבי טבחא אגבה אטמא דבישרא אתא פרשה ומרטא מיניה אתא לקמיה דרב יימר חייביה לשלומיה וה"מ הוא דקיצי דמיה והוא דקא בעי לה לכולה. ושמעינן נמי מינה כדשמעינן לעיל מדשמואל:

קכג. ההוא גברא דאתי קרי לפום נהרא אתו כולי עלמא שקול קרא קרא אמר להם הרי הן מוקדשין לשמים אתו לקמיה דרב כהנא אמר להם אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וה"מ הוא דקיצי דמיהו. דכיון דאדעתא דזבונינהו בדמים קצובין איתניהו, כי שקלינהו הנך לוקחין אדעתא דהכי קנו להו, ואע"ג דלא פסקי דמים, ותו לא מצי מוכר למהדר ביה. וש"מ דכי אמרינן דהיכא דלא פסק לא קנה ומצי חד מיניהו למהדר ביה, הני מילי במידי דלא קיצי דמיה, אבל במידי דקיצי דמיה אע"ג דלא פסק קנה ולא מצי חד מיניהו למהדר ביה.

וכי תימא וממאי דכי קאמרינן גבי קרי דלא הוו הקדש משום דלא יכיל מוכר למהדר ביה, דילמא משום דקיימי בידא דלוקחין דשקלינהו ואין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו מיבעי ליה. ועוד מאי איריא דקיצי דמיה, כי לא קיצי דמיה נמי הא אמרת אין אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו. אלא משום דכי אמרינן אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו הני מילי במידי דקאי גבי חבריה בתורת הלואה או בתורת גזלה, אבל הכא דלא מגזל גזלונהו מיניה אי לא דלא מצי מוכר למהדר ביה הוו להו פקדון גביהו, ופקדון ברשותא דמאריה קאי כל היכא דאיתיה לכל מילי, אלא השתא דסבירא לן דלא מצי מוכר למהדר ביה הוה ליה כשאר ממונא דלוקח ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כדברירנא:

קכד. ת"ר הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח כל היום כלו לא קנה ואינו חייב במעשר גמר בלבו לקנות קנה וחייב במעשר להחזירו אי אפשר שכבר נתחייב במעשר לעשרו אי אפשר שכבר הפחיתו בדמים הא כיצד יעשה מעשרו ונותן לו דמי מעשר. הא דקתני רישא הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח כל היום כלו לא קנה, כשהניח לפני המוכר קאי, וטעמא דמילתא לפי שאין נתכון לקנות. ואפי' היכא דקיצי דמיה, דע"כ לא קאמר שמואל ורב יימר ורב כהנא אלא מקמי דלהדריה למוכר דלא יכיל מוכר למהדר ביה, אבל ודאי היכא דאהדריה נהליה כיון דכי שקליה לאו אדעתא דמיקנא שקליה אלא אדעתא דביקור וברירה, מכי אהדריה נהליה איפטר מיניה. וכיון דלא קנה אינו חייב במעשר. ואם גמר בלבו לקנות בעוד שהוא בידו קנה וחייב במעשר, שהלוקח מעם הארץ חייב לעשר. להחזירו אי אפשר שכבר נתחייב במעשר, ואסיר ליה לחבר להוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו. ולעשרו ולהחזירו אי אפשר שכבר הפחיתו בדמים, דכי הוה בטיבליה הוה יכיל מאריה לזבוניה ללוי בדמי יתירי משום מעשר דאית ביה, והשתא דאפיק מיניה מעשר תו לא יכיל מאריה לזבוני לההוא מעשר. ואמרי לה משום דהאי מוכר עם הארץ הוא ואינו נאמן על המעשרות, והלוקח ממנו חייב לעשר, ונמצא שאינו יכול למוכרו בחזקת שהוא מעושר, ונמצא המוכר מפסיד דמי אותו מעשר. הא כיצד יעשה, מעשרו ונותן לו דמי מעשר.

ומתמהינן עלה ומשום דגמר בלבו קנה וחייב במעשר אמר רב הושעיא הכא בירא שמים עסיקינן כגון רב ספרא דמקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו. אבל באיניש מעלמא דלא ניחא ליה לקבולי אנפשיה מאי דגמר בלביה, אע"ג דמודי דגמר בלבו לקנות נמי כיון דלא אמר הכין בפירוש לאו אדעתא דהכין שקליה:

קכה. וש"מ דכי איכא לפלוגי בין זבינא חריפה לזבינא מציעא אי נמי דרמי על אפיה, בין לענין איחיובי לוקח באונסין בין לענין מקנא, הני מילי מקמי דגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקנא, אבל היכא דגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה דליקני מקמי דלהדריה למוכר, קים ליה זבונא ברשות לוקח לכל מילי, בין למקנא בין לאונסין, ולא יכיל חד מיניהו למהדר ביה אלא בתוך כדי דבור, אבל לאחר כדי דבור מדגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקנא לא יכיל חד מיניהו למהדר ביה. ואע"ג דהשתא לא אמר ליה ללוקח קני קאני, דכי מסר ליה לאגבוהיה אדעתא דמקנא מסר ליה, דליקני משעת הגבהה אדעתא דניחא ליה ללוקח בגויה, ואמטול הכי כי גלי לוקח אדעתיה דניחא ליה בגויה מקמי דלהדרה למוכר ומקמי דהדר ביה מוכר קני לוקח ולא מצי חד מינייהו למהדר ביה.

ודוקא לאחר כדי דבור מדגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקני, אבל בתוך כדי דבור אפילו מוכר נמי מצי למהדר ביה, אע"ג דמשעת הגבהה גמר מוכר לאקנויי ליה ללוקח אדעתא דלירצי ביה לוקח, כיון דזבינא דרמי על אפיה הוא אי נמי זבינא מציעא דלא גמר לוקח למקנא מעיקרא אפילו למהוי ידו על העליונה, לא מהני גמר דעתו דמוכר לאקנויי ליה ללוקח משעת הגבהה דלא מצי מוכר למהדר ביה אלא מכי ארצי ביה לוקח דלא מצי לוקח למהדר ביה.

תדע דמכי ארצי ביה לוקח לא מצי חד מיניהו למהדר ביה, דהא בריתא דידן לאו בזבינא חריפא קימא, מדקתני בירר והניח כל היום כולו, וקתני סופא גמר בלבו לקנות קנה וחייב במעשר בבא לצאת ידי שמים. אי אמרת בשלמא מכי גלי לוקח דאעתיה דניחא ליה למיקני תו לא מצי למהדר ביה בתוך כדי דבור, היינו דגבי ירא שמים כי גמר בלבו לקנות קנה לחייבו במעשר, דהא אי הוה מגלי אדעתיה דניחא ליה תו לא יכיל מוכר למהדר ביה אלא בתוך כדי דבור דלוקח, והכא כיון דלבתר דגמר לוקח בלבו לקנות לא הדר ביה מוכר, דהא לאו איהו שקליה מיניה אלא לוקח הוא דקא בעי השתא לאהדוריה נהליה אדעתיה דניחא ליה בגויה ולא הדר ביה מוכר בתוך כדי דבור, ויכיל מוכר בתר הכי למהדר ביה, הכא גבי ירא שמים נמי כי גמר בלבו לקנות נמי אמאי קנה וחייב במעשר, הא לאו בדידיה לחודיה תליא מילתא, דאי נמי הוה אמר בפומיה דניחא ליה דליקני אכתי יכיל מוכר למהדר ביה אפילו לאחר כדי דבור. ותו מרישא נמי שמעת לה, דקתני בירר והניח כל היום כולו לא קנה, טעמא דבירר והניח הא בירר ונטל לעצמו, כיון דקמא קמא דאגבהיה מדעתא דמוכר אגבהיה קנה לוקח ולא יכיל מוכר למהדר ביה. ודוקא היכא דלא הדר ביה מוכר בתוך כדי דבור מדגלי לוקח אדעתיה דאירצי ביה, אבל היכא דהדר ביה מוכר בתוך כדי דבורו דלוקח לא קני כלל ותרויהו נמי מצו הדרי בהו. דאע"ג דמשעת הגבהה ניחא ליה למוכר דליקני לוקח אפילו למהוי ידו על העליונה, ואפילו בזבינא חריפא דהנאת לוקח היא, וכ"ש בזבינא דרמי על אפיה דהנאת מוכר היא, כיון דמעיקרא לא גמר לוקח למקנא אפילו למהוי ידו על העליונה דהא בזבינא מציעא עסיקינן וכ"ש בזבינא דרמיה על אפיה, אע"ג דגמר מוכר לאקנויי ליה מעכשיו ולכשירצה ביה לוקח, לא קני ביה לוקח זכותא אלא מעידנא דמירצי לוקח מקמי דהדר ביה מוכר, דמההיא שעתא לא מצי חד מיניהו למהדר ביה אלא בתוך כדי דבור כדברירנא:

טז. הסיטון מקנח את מדותיו אחת לשלשים יום ובעל הבית אחת לי"ב חדש רשב"ג אומר חילוף הדברים החנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת וממחה משקלותיו פעם אחד בשבת ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל אמר רשב"ג בד"א בלח אבל ביבש אינו צריך. מאי סיטון, זה שמוכר מיני משקה במדה גסה. ומה טעם מקנח מדותיו אחת לשלשים יום, לפי שמוכר תדיר והמשקה מתיבש במדה, והמדה מתמעטת ללוקחים הבאים אחר כן. ובעל הבית אחת לי"ב חדש, לפי שאינו מוכר תדיר. וליתא לדרבן שמעון ב"ג, דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. וההיא דאמר רב יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו הא דחינן לה בפרק המדיר (כתובות עז,א) ואסיקנא אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן. והחנוני שמוכר יתר תדיר בכל יום ובכל שעה מקנח מדותיו פעמים בשבת. וממחה את משקלותיו לנסותן פעם אחת בשבת. ומה טעם, לפי שמשתתכין ומעלין חלודה ומוסיפין במשקלן ופעמים שהוא קונה בהן והמוכר מתאונה, או שהוא מוכר בהן שלשה רביעי ליטרא ונמצא שוקל לו ליטרא ונותן רביע ליטרא עם הפירות ואיפשר שהשיתוך מרובה באבן שנשתכת עם הפירות יתר מן השיתוך שבאבן שבכף שנייה. ומה טעם מקנח מאזנים על כל משקל ומשקל, כלומר כל פעם ופעם שהוא שוקל, לפי שנדבק מן המשקה ומן הבשר והדבש והחלב שהוא שוקל בכף מאזנים והכף מכבדת יתר מן המשקל הראוי לה, וכשהוא חוזר ושוקל בה לאחרים הכף מכבדת והפירות מתמעטין לפי שתוספת הכף עולה למשקל הפירות. לפיכך מקנח כף המאזנים על כל משקל ומשקל, לא שנא בלח ולא שנא ביבש, כתנא קמא דגזר לח אטו יבש. וליתה לדרשב"ג:

וכדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה. ואם תאמר אמאי לא אמר לימא דרבה תנאי היא. לאו קושיא דרבי יהודה אפילו סבירא ליה כרבה פטור לפי שלא נעשית בה מעשה שלא מדעת בעלים דכי הכישה ונטלה מדעת בעל הבית (הכישה ונטלה מדעת בעל הבית) מחזירה למקום שנטל משום הכי בנטלה על מנת לבקרה או להשתמש בה שלא ברשותו למאן דאמר דשואל שלא מדעת גזלן הוא דבתרווייהו קמה ליה ברשותיה. הר"י ז"ל. וכן תירץ הרמב"ן ז"ל.
וכן פירש הרא"ם ז"ל וזה לשונו: הכא במאי עסקינן כגון שנטלה חנוני למוד בתוכה כלומר זו הצלוחית אביו של תינוק הוא ששלחה בידו אצל החנוני למוד לו בתוכה שמן ואלו מדד לו השמן בצלוחית והיא ביד התינוק שאין נוטל אותה מידו בודאי שלא היה אחנוני מתחייב כלום לפי שאבדה מדעת היא אלא הכא במאי עסקינן כגון שנטלה חנוני מיד התינוק למוד בתוכה ומדד בתוכה נתחייב בשמירתה כדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה ורבי יהודה דפטר סבר לשדורי ליה שדריה ומן הדין פטור גם מן הצלוחית דהא לשדורי שדריה בהאי צלוחית. עד כאן לשונו.
הכא במאי עסקינן כגון שנטלה חנוני למור בה לאחרים וסיפא דקתני ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית בידו הוא הדין אם נטלה חנוני למוד לתינוק ולא אתא לאפוקי אלא נטלה למוד בה לאחרים שלא מדעת קמפלגי מר סבר שואל הוי לכך לאלתר שהשלים למוד בה כלתה שאלתו וכיון שהחזיר למקום שנטל דיו. וקשיא לי הא דאמרינן לעיל כגון שנטלה חנוני למוד בתוכה וכדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה כי נתחייב בה מאי הוי להוי כשואל דהא פשיטא לן הכא דלמאן דאמר שואל שלא מדעת שואל הוי דיו שיחזיר ליד התינוק ואף על גב דאידחיא ליה ההיא אוקמתא הא לא פירכא תלמודא מההוא טעמא. ויש לומר כיון דסלקא דעתא דנתחייב מטעם השבת אבדה וכאלו היא אבדה שלא מדעת אם כן השבה ליד תינוק לאו השבה היא ואף על גב דקיימא לן הכל צריכים דעת חוץ מהשבת אבדה השבה למקום המשתמר בעינן.

מהא דאמרינן בשמעתין כגון שנטלה למוד בתוכה וכדרבה כו'. ודמינן אימר דשמעת ליה לרבה גבי בעלי חיים כו' שמעינן מינה דכי היכי דאמרינן בבעלי חיים לענין זקן ואינו לפי כבודו הכישה נתחייב בה הכי נמי לענין אבדה כגון ששלח רגל בהמתו לרעות במקום שאין משתמר כלל ומצאה חברו והכישה נתחייב. הר"י ז"ל בעליות.
גופא אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן כדי לבקרו ונאנס בידו חייב דכדידיה ממש דמה לפי שאין האומן יכול לחזור בו אלא דעתו להקנותו לו לגמרי הוא משנטלו וכדאמרינן בעובדא דקרי דבסמוך דהקדישן המוכר ואתא לקמיה דרב כהנא ואמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ודוקא דקיץ דמו מפי המוכר או שאמר עכשיו בפירוש כלי זה בכך וכך אי נמי שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שבא ליקח ממנו כלי זה. והיינו דאמרינן לעיל בבעל הבית מוכר צלוחיות ונטלה חנוני לבקרה וכדשמואל והנה אין שם בעל הבית אלא התינוק אלא שאותו בעל הבית קצץ דמים לצלוחיות כל שבא לקנות מי שרוצה לקנות הא לאו הכי לא קנה ואף על פי שמוכרין כיוצא בו בעיר בקצבה ידועה דאכתי לא סמכה דעתייהו דלמא אין המוכר מתרצה בכך ואין הלוקח מתרצה בכך וכדאמרינן לעיל מדד עד שלא פסק לא קנה. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בשם הריא"ף ז"ל.
אבל הר"ן ז"ל כתב דמסתברא דכל שהדבר קצוב במדינה והדבר ידוע שאינו שוה יותר כגון פת פלטר וכיוצא בו בכלל קיץ דמים הוא דכל שהוא עושה אותו דבר ומניחו במקום ידוע למכור על דעת כן הוא עושה ויכול כל אחד ואחד ליקח כרצונו בלא רשותו וזכה בו אלא אם כן מיחה בו קודם נטילה. וכן דעת הרא"ה ז"ל.

האי דאמרינן דכי קייצי דמי כמאן דקניה דמי הני מילי לאיחיובי באונסיה אי נמי דלא מצי מוכר למהדר ולאפוקי מניה דאף על גב דמוכר לא אמר ליה משוך וקנה ולא זבין מניה מידי כיון דשוייה קמיה לזבוני לעלמא ואתא האי ושקליה למחזיה אדעתיה למקנייה ולא קאמר ליה מידי קנייה לוקח דהא גלי מוכר אדעתיה במאי דלא אמר ליה דמינח ניחא ליה דלקנייה האי לוקח ולא מצי לאהדוריה מניה כמעשה דההוא גברא דאייתי קרי לפום נהרא כו'. ושמע מינה דכיון דלזבנינהו קיימי וקייצי דמי לא מצי מוכר לאהדורינהו מנייהו אף על גב דהא לא זבין ליה מנייהו מידי. אבל ודאי אי בעי לוקח לאהדורי מצי הדר ליה דהא לא בתורת מקניא בהגבהתו הוא דשקליה אלא לבקוריה הוא דשקליה וכיון שכן מצי אמר ליה שקול דידך דשפיר מהאי בעיא ל4 למזבן. ולענין איחיובי באונסי נמי אוקמוה בגמרא דנדרים דלא מחייב באונסיה אלא היכא דהוי זבינא חריפא דהנאת לוקח הוא למזבניה ומשום הכי אמדינן לדעתיה דכי שקליה גמר בלביה למקנייה ואכתי לאו ברשותיה קאי ואי אתניס ברשותיה דאומן אתניס. הרא"ם ז"ל. וכן כתב הרשב"א ז"ל.

ולעשרו ולהחזירו לו אי אפשר מפני שמפחיתו למוכר בדמים. לפי שהקונה אותו אינו מאמינו שהוא מעושר ובחזקת שאינו מעושר הוא שקונה ממנו ונמצא מוכר מפסיד דמי אותו מעשר הא כיצד כו'. הרא"ם ז"ל.

עלה בידינו. השולח בנו אצל חנוני ופונדיון וצלוחית בידו למכור לו שמן באיסר ויחזיר לו איסר ומכר לו החנוני באיסר שמן ואיסר נתן לו ושבר התינוק את הצלוחית ואבד את האיסר שבידו החנוני חייב על השמן ועל האיסר שלא שלחו בעל הבית אלא להודיעו שהוא צריך שמן ושישלח לו ביד אחר השמן והאיסר ואין החנוני חייב על הצלוחית לפי שהיא אבדה מדעת ואינו מתחייב בנטילתה מדין השבת אבדה לפיכך כיון שהחזירה למקום שנטל פטור. נטל החנוני אח הצלוחית למוד בה לאחרים ואחר כך נתנה ביד התינוק חייב גם על הצלוחית לפי ששואל שלא מדעת גזלן הוא וחייב בהשבה ונתינה הצלוחיח ביד תינוק אינה השבה. היה בעל הבית מוכר צלוחיות ודמי הצלוחיות קצובין ונטל החנוני הצלוחית על מנת לבקרה והדבר ידוע שבעל הבית רוצה שיקחנה כל הרוצה ליקח בדמים הקצובין ולאחר שבקרה החנוני לא חפץ בה והחזירה ליד התינוק הרי החנוני חייב על הצלוחית לפי שנעשה לוקח עליה ונתחייב באחריותה לפיכך אינו פטור בהשבתה ליד התינוק. הגביה חתיכת בשר מבית הטבח לקנותה ודמיה קצובים בזמן שצריך לקנות את כולה נעשה עליה לוקח וחייב באונסיה אינו צריך אלא למקצת לא נעשה עליה לוקח. במה דברים אמורים כשהגביה לראות ולהמלך אם טוב בעיניו לקנותה שהמוכר אינו יכול לחזור בו כיון שהניח לו להגביה והלוקח יכול לחזור בו אבל אם נתרצה כבר לקנות חצי החתיכה או שלישיתה כיון שהגביהה קנה בה כפי אותו השיעור שנתרצה לקנות וכדתנן משך ולא מדד קנה. הרי שהיו לפניו כלים למכור ודמיהן קצובין ובא אחד והגביה אחד מהם והקדישו המוכר אינו קדוש לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל אם אין דמיהן קצובין והקדישו המוכר הרי הוא קדוש ואף על פי שאינו ברשותו לפי שהוא כפקדון ביד זה שהרי לא נתכוון לגזלו אלא להקנותו לרצונו של זה ופקדון הרי הוא ברשות בעליו להקדישו ולמוכרו. גזל ולא נתיאשו הבעלים אין שניהם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. הלוקח ירק בירר והניח אפילו כל היום כולו לא קנה. וירא שמים והוא השלם במדרגת הקדושה שהיא מביאה לידי יראת חטא כיון שגמר בלבו לקנות אינו חוזר בו שנאמר ודובר אמת בלבבו. עליות.

משום דגמר בלבו לקנות קנה ונתחייב במעשר. פירוש דלא אמרינן דקנה לוקח אלא לענין אתנוסי בלמוד דהיכא דאיתניס מיחייב ביה אבל לענין מקניא ללוקח כי היכי דלא מצי אהדורי למוכר אכתי לא קנייה ומצי לאהדורי דהא לאו בתורת מיקנא ליה אגבהיה כדאמרינן לעיל. הרא"ם ז"ל.
הא דאמרינן כיצד הוא עושה מעשרו ונותן לו דמי מעשר מסתברא דוקא בשנתרצה לו המוכר לקבלו ממנו הא לאו הכי אסור להחזירו ואף על פי שנותן לו דמי מעשר דכיון דירא שמים הוא קנייה לגמרי כאלו גמר בלבו והוציא בשפתיו. הרשב"א ז"ל.

מתניתין: הסיטון מקנח את מדותיו כו'. פירוש בעל הבית הוא בעל האוצר שאינו מוכר אלא הרבה במקום אחד והסיטון הוא שקונה מבעל האוצר ומוכר לחנוני הרבה במקום אחד והחנוני הוא בעל החנות שמוכר לכל אדם מעט מעט לצורך אכילתו ולפי שבעל האוצר אינו מוכר מעט אלא שבפעם אחת מוכר הרבה ואינו מוכר בכל עת ועת לא הצריכוהו לקנח מדותיו אלא פעם אחת בשנה והסיטון שהוא מוכר יותר ממנו לפי שהוא מוכר לחנוני בכל עת שצריך צריך לקנח מדותיו אחת לשלשים יום והחנוני שהוא מוכר בכל יום ובכל שעה לכל עובר ושב מעט מעט כדי צורך אכילתו צריך לקנח פעמים בשבת. פירוש גירומין תוספת. הרא"ם ז"ל.

בפרשב"ם בד"ה ור"י סבר כו' בהמפקיד הא דאמר רבא שואל שלא מדעת גזלן הוי היינו לרבנן דהכא עכ"ל רצה לומר דלכך ליכא לאקשויי הכא אהך דרבה דהתם תנאי היא כדמקשינן לעיל ודו"ק:

בד"ה וה"מ דקייצי כו' נראה בעיני דלאו דוקא כנושא שכר דא"כ לא כו' עכ"ל מהך סוגיא דפ' האומנין ודאי מוכח דמפני שהוא כנושא שכר אסיפא קאי וכמ"ש התוס' לעיל וכמ"ש מהרש"ל אבל בדברי רש"י בפרק ה' דנדרים משמע שהוא מפרש לה כפרשב"ם דהכא דקאי ארישא וצריך לומר לפירושם דמשמע להו דקאי נמי ארישא מדקאמר מפני שהוא כנושא שכר ואי לא הוה קאי רק אסיפא לחוד הל"ל פטור מפני שאינו אלא כנושא שכר ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה סטין חיטין בלשון יון כו' עכ"ל והוא דחוק למאי דמוקי לה בכלי הלח ובערוך פי' פירוש אחר מוכר שמן והיינו כלי הלח וק"ל:

ר"ש בד"ה וה"מ כו' כנושא שכר ונראה בעיני דלאו כו' כצ"ל ונ"ב שרי ליה מריה בכאן לא דק דמפני שהוא כנושא שכר אסיפא קאי ולכך פטור כשנאנסו כדמוכח הסוגיא להדיא התם ונ"ב נ"ל (עיין במהרש"א):

בד"ה קרא דלעת שקל קרא לקנות כצ"ל:

תוס' בד"ה מר סבר כו' ואפילו מנין לא צריך כו'. נ"ב והא דקתני לא ידעו בעלים ה"ק לא ידעו בעלים לא בגניבה ולא בחזרתה פירוש שלא מנו או שידעו ומנו פטור ומנו ארישא קאי דקתני הכי הגונב טלה מן העדר והחזירו מת או נגנב חייב באחריותו לא ידעו בעלים כו' מכלל דרישא בידעו איירי ע"ש:

גמרא דאנקטינהו ניגרא ברייתא. ב"ק קי"ח ב' ושם:

שם אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה. עי' פי' רשב"ם. ונראה דאפי' משך או הגביה ג"כ כיון דלא אמר בפיו דדברים שבלב אינם דברים. ורישא ודאי מיירי אפי' משך והגביה כיון דאף בלבו לא גמר לקנותו. ומהר"ש פ"ג דדמאי מ"ב משמע דמפרש לרישא נמי בשלא משך ותמוה:

ר"ש ד"ה מעשרן. ונותן ללוי. תמוה דמע"ר יכול לעכב לעצמו כדאיתא בסוטה והובא בתוס':

ר"ש ד"ה סיטון. ומשום שקונה הרבה חטין כו'. עי' מהרש"א. וכן התוס' בב"מ (מ"ח) ד"ה נתנה הביאו ראיה מכאן דסיטון הוא מוכר דבר לח. אולם הנ"י מסיים (אחר שכ' כעין דברי הרשב"ם) וע"ז נקרא כל תגר גדול הן מיבש הן מלח סיטון:

כגון שנטלה למוד בה. כלומר מתניתין לאו בבעל הבית ולא בחנווני מוכרי צלוחית מיירי אלא כגון שנטלה למוד בתוכה השמן ואע''ג דלא לדעת החנווני שלחה דשמא לא יטלנה משנטלה מתחייב בה וכדרבה: הכישה. במקל גבי זקן ואינה לפי כבודו מיירי בב''מ (דף ל:) דאע''פ שאינו חייב להחזירה כיון שהכישה נתחייב בה והשתא איכא לפרושי מודים חכמים לרבי יהודה בשלא נטלה וכו': אימור דאמר רבה. אי בעי הוה פריך לימא דרבה תנאי היא אלא דעדיפא מינה קפריך: דאנקטה ניגרי ברייתא. הלקיחה פסיעות חיצוניות כלומר הרגילה לברוח ולילך למרחוק ומש''ה נתחייב בה: כגון שנטלה. מיד תינוק: למוד בתוכה לאחרים. שהצלוחית מדה ומדד בה לאחרים: ובשואל שלא מדעת. בעל הצלוחית פליגי: דמר סבר. רבנן גזלן הוי וקנייה להתחייב בה עד שתבא ליד בעלים דבעינן והשיב את הגזילה והשבה ליד תינוק לאו השבה היא והכי אמרי' בהגוזל ומאכיל (ב''ק דף קיח.) הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו דבעינן דעת בעלים ואין זה דעת בעלים כשמוסרו ליד תינוק: ורבי יהודה סבר שואל הוי. וכי מחזירו למקום ששאלו משם די והלכך משהחזירו לתינוק פטור והא דאמרי' בהמפקיד הא דאמר רבא שואל שלא מדעת גזלן הוי היינו לרבנן דהכא ומודים חכמים לרבי יהודה הכי יש לפרש מודים חכמים לר' יהודה היכא דלא נטלה למוד בה לאחרים אפילו נטלה למוד לתינוק והיינו דקתני בזמן שהצלוחית ביד התינוק שלא מדד בה אלא לצורך התינוק ואם כן לא אפקה מרשות בעלים ומש''ה פטור מן הצלוחית ואית דמפר' לה להא סוגיא לחנווני הרגיל אצלו ומסר לו בעל הבית כבר הפונדיון ושלח בשביל השמן והאיסר ולא שלח ביד בנו כי אם הצלוחית לבדה ובכך הסוגיא פשוטה: והני מילי דקיצי דמיה. שדמיו קצוצים כגון רחיים של פלפלין ושאר כלים קטנים שדרכן לעולם לתת בפשוט פשוט ובנדרים מוקי לה להא דשמואל בתרעא חריפא ובדבר שלוקחין קופצין עליו דאין הנאה למוכר בלקיחתו של זה דהרבה ימצא קופצין ומשום דהנאתו של לוקח היא הוה ליה הלוקח כשואל עליו ומיחייב באונסא ותניא התם בברייתא כוותיה דקתני נאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ונראה בעיני דלאו דוקא נושא שכר דא''כ לא ליחייב באונס אלא בגניבה ואבידה וטעמא משום דקייצי דמיה וזבינא חריפא הוא הרי הוא בנטילה זו כמו לוקח גמור אי נמי כמו שואל שכל הנאה שלו בו: אגבה אטמא. הגביה ירך לקנותה ולראות אם שמנה היא או כחושה: אבל לא קייצי דמיה כו' לא גרסי': קרא. דלעת: שקול קרא. לקנות: אמר להן הרי הן מוקדשין לשמים. לפי שלא היה יודע ממי ישאל מעותיו היה רוצה לאסרן להם: אין אדם מקדיש כו'. דכי יקדיש איש את ביתו כתיב (ויקרא כז) וה''נ כיון דקייצי דמייהו זכו בהו כדשמואל: ברשותא דמרייהו קיימי. ויכול להקדישן דלא דמי לגזלן דאמרי' (ב''ק סח:) שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דהכא לאו אדעתא למיגזל שקלינהו אלא לקנותן וכיון דלא קייצי דמייהו לא סמכא דעתייהו דשמא ירצה למכרן ביותר ודעתן להחזירן ומש''ה ברשותא דמרייהו קיימי: הלוקח ירק. חבר מעם הארץ: בירר והניח. ולא גמר לקנות: אינו חייב במעשר. דהא אינו מתכוין אלא לברר היפות אבל גמר לקנות נתחייב מיד לעשרו דמאי ואם רוצה לחזור ממקחו: להחזירו א''א. בלא הפרשת מעשר שכבר נתחייב במעשר ואין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן: ולעשרו א''א. ואח''כ יחזירו למוכר שהרי מפחיתו בדמים שנתמעט החבילה כדי מעשר: מעשרן ונותן. ללוי ונותן לו דמי מעשר ומחזיר את המותר בעין: אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה ומעשר. בתמיה אמאי הא אפילו אי קייצי דמייהו יכול להחזירן וליהדרינהו וליפטר: רב ספרא. הוה קרי קריאת שמע ואמר ליה ההוא גברא הב לי עסקך בכך וכך מעות וסבר דמשום מיעוט דמים הוה שתיק והעלה לו דמים מרובים ולאחר תפלתו לא רצה לקבל אלא במיעוט מעות הראשונות משום דגמר בלבו להקנותו בכך וה''נ גבי מעשר כיון דירא שמים הוא כיון שגמר בלבו זכה במקח ונתחייב במכר וכי מחזירו כחוזר ומוכר לו דמי: מתני' הסיטון. הוא חנווני גדול שקונה הרבה יחד ומוכר לחנוונים קטנים: סיטון. חטין בלשון יון ומשום שקונה הרבה חטין ביחד קורא לו סיטון: מקנח מדותיו. בשביל שנקבץ בהן היין והשמן ונקרש לתוכן ומתמעטת המדה ובכלי הלח מוקי לה לקמן: בעל הבית. שאינו מוכר תדיר כסיטון די בפעם אחת בשנה שאינו נדבק בו כל כך: חילוף הדברים. סיטון פעם אחת בשנה דכיון שמוכר תדיר אין המשקה נקרש בתוכו אבל בעל הבית שאינו מוכר תדיר נקרש ומייבש המשקה בתוכו: החנווני מקנח פעמים בשבת. לפי שתדיר למכור יותר מסיטון ובעל הבית ואתאן לת''ק כך פירשו רבותינו ולא נהירא דא''כ לא ס''ל הכי שהרי הלכה כרשב''ג במשנתנו ועוד דקמסכים בה רשב''ג כדקאמר אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים כו' ועוד אם איתא דפליג עלה אמאי לא קתני שיעוריה כדקתני לעיל אלא נראה דאפילו רשב''ג מודה בחנווני אע''פ שמוכר תדיר דכיון שאינו חייב להטיף ג' טיפין נקרש בתוכו יותר: וממחה. מקנח כמו ומחה ה' דמעה מעל כל פנים (ישעיה כה): משקלותיו. אבני משקל ששוקל בהן דבר לח ובשר: על כל משקל ומשקל. בכל פעם ופעם ששוקל בהן שנדבק בהן יותר מן המשקולות לפי שיש להן בית קיבול צריך לקנחן בכל פעם ופעם: במה דברים אמורים. קינוחין הללו בדבר לח כגון בשר ויין ושמן: אבל בדבר יבש. כגון פירות כמון ופלפלין אינו צריך לקנח שלא נדבק בהן מאומה:

מר סבר גזלן הוי. וחייב להחזירה ליד הבעלים תימה הא תנן בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיח.) גבי הגונב טלה מן העדר ולא ידעו בעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו ומנו הצאן והיא שלמה פטור וא''ר יוחנן לדעת מנין פוטר שלא לדעת אפילו מנין לא צריך א''כ ה''נ הכא אף על גב דגזלן הוי כשהחזירה ליד התינוק שלקחה הימנו יהיה פטור אומר ר''י שאני התם דמחזירה למקום המשתמר אבל הכא מאבדה בידים שמוסרה ליד התינוק כדאמרי' לעיל דאבידה מדעת היא: לעשרו אי אפשר מפני כו'. במעשר ראשון ובמעשר עני אינו מפחיתו דבדמאי מעשרן והן שלו אלא מפחיתו במעשר שני שחייב לאכלו בירושלים ובתרומת מעשר דנותנו לכהן כדאמרי' בפרק בתרא דסוטה (דף מח.): בירא שמים עסקינן כגון רב ספרא כו'. ואם תאמר כשגמר בלבו לקנות היאך מחזיר וי''ל דמחזיר מדעת המוכר: