דף צ - א
ועוכלא.
וכמה היא עוכלא? אחד מחמשה ברביע. אחד חלקי עשרים הקב, דהיינו חמישית הלוג, שהיא ביצה וחומש.
ובמדת הלח - הוא עושה מידות בשיעורים קבועים אלו:
מידה של הין - דהיינו י"ב לוג, שהוא שיעור תרקב.
וחצי הין - דהיינו חצי תרקב.
ושלישית ההין - דהיינו קב.
ורביעית ההין - היינו שלושה לוגין.
[ומידה של שמינית ההין, דהיינו לוג וחצי, אינו עושה, משום שיבואו לטעות בינו לבין מידה של חצי קב ביבש, שהוא ב' לוגין, כי בהפרש של רבע אנשים טועים].
ולוג - היינו כמידת רובע הקב ביבש.
וחצי לוג - היינו כמידת שמינית הקב ביבש.
ורביעית הלוג - היינו כמידת ביצה וחצי ביבש.
ושמינית הלוג - היינו שיעור שלושת רבעי ביצה. [וביבש אינו עושה מידה בשיעור זה משום שלא רגילים למדוד דברים יבשים בכלי קטן כל כך, ואם יש דבר יבש שהוא מאד יקר ומוכרים אותו בשיעור מאד קטן, אותו רגילים למדוד באומד או במשקל. רשב"ם].
ואחד משמונה בשמינית [בתוספתא גורסים: חצי שמינית] הלוג, וזהו קורטוב הנזכר בהרבה מקומות. כגון בחולין [כו, א]: מ' סאה חסר קורטוב שנפל לתוכו קורטוב יין.
ומקשינן: מדוע לא ולעביד נמי כלי בשיעור קביים למידת היבש - דהיינו שלישית הסאה, כמו שעושה כלי בשיעור שלישית ההין למדת הלח.
ומתרצינן: כיון שחוששים שמא אתי לאיחלופי בתרקב - דהיינו שלושה קבין.
ומקשינן: אלמא טעו אינשי בהפרש של תילתא שליש, אי הכי, כלי בשיעור קב נמי לא ליעביד, דאתי לאיחלופי בחצי תרקב - דהיינו כלי בשיעור קב וחצי.
אלא יש לומר כי אנשים אינם טועים בהפרש של שליש, אלא כלי בשיעור קביים היינו טעמא דלא עביד, משום דאתי לאיחלופי בחצי תרקב, דהיינו בכלי בשיעור קב וחצי, שיש ביניהם הפרש של רבע.
ומקשינן: אלמא טעי איניש בהפרש של ריבעא רבע, אי הכי, חצי תומן דהיינו אחד חלקי שש עשרה ועוכלא דהיינו אחד חלקי עשרים, לא ליעביד, כיון שההפרש ביניהם הוא רק חומש, ואם אנשים טועים בהפרש של רבע, כל שכן שיטעו בהפרש של חומש.
אמר רב פפא: גבי מדות קטנות בקיאי בהו אינשי, ואין לחשוש אם יש ביניהם הפרש קטן, כי מתוך קטנותם יודעים לשער בהם כמה מחזיק כל כלי, ולא יבואו לרמות.
ומקשינן: שלישית ההין, רביעית ההין לא ליעביד, כיון שההפרש ביניהם הוא רבע, ויבואו לטעות בהם.
ומתרצינן: כיון דהוו מידות אלו במקדש [כמבואר לעיל פו, ב שנתות היו בהין, כדי למדוד את המידה שהיה צריך ליין לנסכים, עבור הפר ועבור האיל ועבור הכבש, דהיינו חצי ושלישית ורביעית ההין], לכן לא גזרו בהו רבנן. ומקשינן: במקדש נמי ליגזור, שמא יחליפו גם שם את המידות.
ומתרצינן: כהנים זריזין הן [14], ומשתדלים הרבה בעבודתם, ואינם באים לידי טעות.
אמר שמואל, שלשה דברים:
א. אם רוצים בני העיר להגדיל את המידות של כלי המדידה, אין מוסיפין על המדות יותר משתות, לא יגדילו אותן יותר מששית, וכפי שיתבאר להלן הטעם. וכגון, כלי מדידה שהכיל עד עתה מידה בת חמש ביצים, לא יגדילו את מידתו אלא עד שתכיל שש ביצים, ולא יותר. [1]
ב. ולא יוסיפו על המטבע, יתר משתות. אם באו לשנות את גודל המטבע, לא יגדילוהו יותר מששית מגודלו הקודם, מהטעם שיבואר להלן.
ג. והמשתכר, כגון חנוני, הרוכש מהסיטונאי כמות גדולה של דברי מאכל, שיש בהם חיי נפש, [2] במחיר זול, ומוכרה בחנותו לאנשים יחידים מעט מעט, במחיר גבוה, אל ישתכר, לא ירוויח במכירתו יותר משתות, ממחיר קניית הסחורה מהסיטונאי. [3] ודבר זה תקנת חכמים הוא. [4]
ודנה הגמרא בדברי שמואל: מאי טעמא אין מוסיפים על המידות יותר משתות?
אילימא משום אפקועי תרעא, אם נאמר, שטעמו של דבר משום שחששו חכמים להפקעת שערים, כי מאחר שהגדילו את המידות, הרי יגרום הדבר להעלאת המחיר על ידי המביאים את התבואה לעיר, כי מעתה מקבל הלוקח כמות יותר גדולה. וכיון שיעלו את המחיר, יש לחוש שינצלו המוכרים את המצב, ויעלו את מחיר הסחורה ביותר מהמחיר המתחייב מההוספה על המידות.
אין לומר טעם זה! שהרי לפי הטעם הזה, לא רק יתר משתות אין להוסיף על המידות, אלא העלאה של שתות בלבד על המידות, נמי לא יוסיפו. שהרי אם יש לחשוש שינצלו המוכרים את העלאת המחיר כדי לגבות מחיר שהוא מעבר להוספה על המידות, אם כן, יש להמנע מכל הוספה שהיא על המידות, ולא רק ביתר משתות.
אלא, הטעם שאין מוסיפים על המידות יותר משתות, הוא משום אונאה ביתר משתות, דלא ליהוי ביטול מקח, שאם לא ידעו מביאי הסחורה לעיר על הגדלת המידות, וימכרו את התבואה במחיר הרגיל, ויש בכך אונאה, שמאנים הקונים את המוכרים, הרי אם תהיה האונאה יותר משתות, יבטל בכך המקח, ולא תהיה לקונה אפשרות לקיים את המקח ולשלם למוכר את דמי ההונאה. ואילו אם תהיה האונאה בשתות בלבד, יתקיים המקח, ויצטרך המאנה לשלם למתאנה את השתות שהונה אותו, ולכן תקנו חכמים שלא יוסיפו על המידות אלא עד שתות, ולא יותר מזה.
אך דוחה הגמרא, שגם טעם זה, אינו נכון. כי הרי לא מדובר כאן בהונאה של מחיר גרידא, אלא בהונאה של מידות, ובהונאה שכזאת מתבטל המקח אפילו כשהיתה ההונאה בפחות משתות.
והאמר, שהרי אמר על כך רבא: כל דבר, אשר ההונאה הנעשית בו, היא הונאה שבמדה, שהטעה את חברו במידה שמודד בה, ושבמשקל, שהונה אותו במשקל, ושבמנין, בדבר הנמכר לפי ספירת היחידות הנמכרות, הרי אפילו אם היתה ההונאה פחות מכדי הונאה, דהיינו, בפחות משתות, בכל זאת בטל המקח, וחוזר בו המתאנה. [5] והיינו, שאם ההונאה מתבטאת במחיר בלבד, קבעו חכמים שבפחות משתות מוחל המתאנה, היות והיתה המכירה באומד, ולא במדוייק. ואילו בשתות, הוא אינו מוחל, אך המקח קיים, ומחזיר המאנה למתאנה את דמי ההונאה. ובהונאה שהיא יותר משתות, בטל המקח, ויכולים שניהם לחזור בהם כליל מהמקח.
אך לעומת זאת, אם היתה ההונאה במדידת הדבר, או במשקלו, או במנייתו, הרי זו טעות גמורה, כי אין כאן ענין של טעות באומד. ובטעות גמורה, בטל המקח לגמרי, אפילו בפחות משתות! [6]
אלא, טעמו של דבר הוא, דלא ליהוי פסידא לתגרא. שחששו חכמים, שמא יבוא תגר מעיר אחרת, ולא יידע מהגדלת המידות, ויפסיד מכך. כי בני העיר ימדדו לו את התבואה שהוא מוכר להם במידה החדשה, הגדולה, והוא ייחשב להם את המחיר לפי המידה הקטנה שהיתה נהוגה קודם לכן.
אלא, שאם יפסיד התגר רק עד שתות ולא יותר, אין הוא מפסיד אלא את הרווח שהיה צפוי לו אם היה יודע מהגדלת המידות, שהרי מותר לו להשתכר רק עד שישית מערך הסחורה. ולכן, להפסד הרווח גרידא של תגר, לא חששו חכמים לגזור משום כך שלא יוסיפו על המידות. אבל ביותר משתות, יש לחשוש שמא התגר, שלא יידע מההוספה, יבוא להפסיד גם חלק מהקרן של סחורתו, ולזאת דאגו חכמים, וגזרו שלא יוסיפו על המידות יותר משתות, כדי שלא יארע שיפסיד התגר מהקרן.
אך תמהה הגמרא על הטעם הזה:
וכי חששו חכמים רק לכך שפסידא הוא דלא ליהוי ליה לתגר בהפסד סחורתו, אבל רווחא, לא בעי, לא דאגו חכמים לרווח שימנע מהתגר שאינו יודע מהוספה על המידות!? וכי אדם שהוא זבן וזבין, קונה סחורה ומוכרה בלא רווח, "תגרא" איקרי!? האם הוא נקרא תגר גם כשאינו מרויח דבר אלא רק קונה ומוכר!? והיינו, הרי גם מניעת הרווח לחלוטין, נחשבת היא כהפסד לתגר, כיון שהוא מביא סחורתו מרחוק, וטורח להתפרנס ממנה. ולכן, לפי הטעם של הפסד התגר, היה להם לחכמים לתקן שיוסיפו על המידות רק פחות משתות, כדי שבכל ענין ישאר לתגר מעט רווח עבור טרחתו.
אלא, אמר רב חסדא, שמואל, שאמר דין זה, קרא אשכח, מצא פסוק בספר יחזקאל [פרק מה], והסתמך עליו:
"והשקל [הסלע, שיש בו ארבעה דינרים] - יש בו עשרים גרה, עשרים מטבעות כסף קטנות, הנקראות כל אחת בשם "גרה".
וכמה הוא "מנה" של קודש?
יש מקומות שבהם "מנה" של חולין, הוא עשרים שקלים [שהם שמונים דינרים].
ויש מקומות שבהם "מנה" של חולין הוא חמשה ועשרים שקלים [שהם מאה דינרים].
ויש מקומות שבהם "מנה" של חולין הוא עשרה וחמשה, חמש עשרה שקל [שהם ששים דינרים].
המנה, הצירוף של שלשת סוגי המנים הללו של חולין, שהם ביחד ששים שקלים [סלעים], שהם מאתיים וארבעים דינרים, הוא יהיה לכם מנה של קודש". עד כאן דברי הכתוב ביחזקאל.
הערות
[14] הברכת אברהם הקשה, כי לכאורה מידה זו לא שייכת כלל למידת הזריזות אלא למידה הזהירות. ותירץ על פי הברייתא של רבי פנחס בן יאיר [ע"ז כ ב], זהירות מביא לידי זריזות. וכיון שנודע שכהנים זריזים הם, אם כן ודאי הם גם זהירים.
[1] חישוב הששית הוא מלבר, דהיינו ששית מתוך הסך הכולל, של הקרן ועוד התוספת, וכפי שיבואר בהערה להלן.
[2] לפי הרשב"ם, וכך פסק הרמב"ם והשו"ע [חו"מ רלא כ] שמדובר דוקא בדברים שיש בהם חיי נפש.
[3] אך מותר לו לנכות מחישוב הרווח את השכר עבור טורח התעסקותו, כך שהחישוב של שתות הרווח יהיה רק לאחר שהרויח את שכר טרחתו, וכמובן שיש לו לנכות גם את ההוצאות שהיו לו, לפני חישוב הרווח. ריב"ם בתוספות ד"ה חד, והרא"ש בבא מציעא פרק ג סימן טז, ובשולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף כ. והמאירי כאן כתב שמחשבים את כל הוצאותיו. ואילו במסכת בבא מציעא דף מ ב, הוא כתב שמחשבים דמי המקח, ודמי ההוצאה, ןניכוי הסחורה, ואם טרח יתר בסחורה זו, מחשבים לו אף את דמי הטורח, לפי ראות בית דין. והסמ"ע מבאר שריווח השתות נעשה על הסך הכולל של הקרן, הטורח וההוצאה, ולא רק ששית מהקרן עצמה. אבל הרשב"ם העמיד את האמור כאן בחנוני המוכר מעט מעט, ולדעתו אין לו לחשב את הטירחה למכור מעט מעט אלא מרוויח רק ששית על הקרן.
[4] רשב"ם.
[5] הרשב"ם מבאר, שאף על פי שנקט רבא שחוזר בו המתאנה, אין הכונה לאפשרות החזרה של המתאנה בלבד, אלא גם המאנה יכול לחזור בו, אם ירצה, משום שבטל המקח. ולא נקט רבא את לשון היחיד "חוזר", אלא כלפי הדין שאם היתה האונאה במחיר בפחות משתות, מוחל המתאנה ואין צורך להשיב לו את דמי הונאתו, נקט רבא שבהונאה בדבר שבמנין ובמשקל, לא נוהג הדין הזה, אלא יכול המתאנה אפילו לחזור בו מהמקח. אך הוא הדין, שיכול גם המאנה לחזור בו, כי בטל המקח. אך עיין בהערה הבאה.
[6] כך מבאר הרשב"ם, וכמו בהערה הקודמת. אך נחלקו בדבר רבותינו הראשונים. הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מכירה פסק שהמקח אכן חל, אלא שצריך המאנה להשלים למתאנה את הונאתו אפילו היא פחות משתות. ואילו הראב"ד סובר שהמקח בטל לגמרי. הרשב"א במסכת קידושין דף מב סובר כמו הרמב"ם, ומסביר שכונת הגמרא כאן, היא לומר להיפך, שאונאה במדה במשקל ובמנין לא נאמר בה כלל דין שתות, אלא כמו שבפחות משתות קנה ומחזיר אונאה, כך ביתר משתות קנה ומחזיר אונאה! ובחידושי רבי חיים הלוי על הרמב"ם הנזכר, ביאר את שיטתו, שיש שני אופנים של "טעות במידה". האחד, האופן המבואר ברמב"ם, שאדם מוכר לחברו שק שיש בו מאה אגוזים, ונמצא שחסר בו אגוז אחד, או שהיה בו אגוז אחד יתר. במקרה שכזה, לא היתה כל טעות בין המוכר לקונה בעצם פסיקת המקח, שהוא מאה אגוזים, אלא שהתברר כי בשק הזה לא היו בו מאה אגוזים, ולכן משלים המוכר לקונה את האגוז החסר, וכמו כן, אם היה אגוז יתר, מחזירו הקונה למוכר, וזהו דינו של רבא. אך יש אופן שני, כגון בסוגייתנו, שאמר שמואל, שמדובר בטעות אשר הקונה והמוכר כלל לא הסכימו ביניהם על אותה מידה, כי המוכר התכוון למקח במידה קטנה, ואילו הקונה התכוו למקח במידה המוגדלת. ונמצא, שלא פסקו ביניהם את המקח באותה המידה. ובאופן שכזה, גם לפי הרמב"ם בטל המקח לגמרי, ואי אפשר להשלימו, כי הרי לא יתכן שיחול המקח בשעה שהמוכר והקונה לא היו שוים ביניהם בעצם פסיקת הכמות של המקח. אלא שלפי זה מאד תמוה, כיצד דימתה הסוגיה כאן את דין האונאה שאמר רבא לגבי דבר שבמידה, לדין האונאה שאמר שמואל, לגבי האונאה בין מידה קטנה לגדולה, והרי הם שני דברים חלוקים לגמרי! ? ותירץ הגר"ח, שהדמיון הוא בעצם החיוב להחזיר את ההונאה בשני המקרים, ובזה דומה הדין של שמואל לדין של רבא, וחלוק הוא מהדין של החזרת ההונאה כשיש הונאת שתות במחיר. והיינו, שלכאורה יש לתמוה, מדוע כשיש הונאת שתות במחיר מחזירים את ההונאה ולא מתבטל המקח אפילו כשהמאנה אינו יודע שהוא מאנה את חברו, אלא הוא סבור שזהו המחיר הנכון. והרי במקרה שכזה, שטעה המאנה במחיר האמיתי, הוא חשב על מקח במחיר אחר, ועתה כיון שהוא חייב להחזיר את אונאתו, הרי נמצא שהטעות היא בעצם המקח, שהרי הוא לא פסק עם השני מחיר שכזה על המקח הזה. ומחדש הגר"ח, שהחזרת ההונאה במקום שהטעות היתה במחיר, אין היא מחוייבת מצד המקח עצמו, אלא שגזירת הכתוב היא שהמאנה יחזיר את הונאתו למתאנה. והיינו, שמבחינת המקח שביניהם, אכן חל המקח לפי המחיר שהם קבעו ביניהם. ואי אפשר לומר שחלה כאן טעות בעצם המקח היות ועתה צריך המאנה להחזיר הונאתו, כי החזרת ההונאה היא רק מכח חיוב התורה המחודש להחזיר את דמי ההונאה, אך היא אינה משנה את המחיר שנקבע ביניהם עבור המקח. אבל, אם היתה לא היתה הטעות במחיר, אלא במידה או במנין, כגון שמכר לו מאה אגוזים בשק ונמצאו תשעים ותשע, כאן השבת ההונאה אינה מחיוב התורה, אלא מחיוב המקח, שהרי עצם פסיקת המקח היתה על מאה אגוזים! והוא הדין אם היתה הטעות בגודל המידה, חיוב הפסיקה של המקח, הוא המבטל אותו, לפי שלא פסקו ביניהם על מידה גדולה, ואין זו גזירת הכתוב. ומכח הדמיון הזה השותה הגמרא את דינו של רבא עם דינו של שמואל.
קמג. תניא נמי הכי לא יעשה אדם מדה חסירה או יתירה בתוך ביתו ואפי' עביט של מימי רגלים אבל עושה הוא סאה ותרקב, כלומר תרי וקבא דהוו להו תלתא קבין דאיתינהו פלגו סאה, וחצי תרקב דהיינו קבא ופלגא וקב וחצי קב רובע קב וחצי (קב) רובע ותומן שהוא רביעית רובע ועוכלא וכמה עוכלא אחד מחמשה ברובע קב. ובמדת הלח עושין הין וחצי הין ושלישית הין ורביעית הין לוג וחצי לוג ורביעית ושמינית ואחד משמנה בשמינית וזהו קורטוב. נמצא קורטוב אחד מששים וארבעה בלוג, והיינו אחד משמונה בשמינית לוג. אבל קביים לא לעביד דאתי לאיחלופי בתרקב, אלמא טעו אינשי תולתא. ואי הכי קב נמי לא ליעביד דאתי לאיחלופי בחצי תרקב אלא תולתא לא טעו אינשי וקביים היינו טעמא דלא ליעביד דאתו לאיחלופי בחצי תרקב דהיינו קבא ופלגא אלמא טעו אינשי ריבעא. אי הכי תומן ועוכלא נמי לא לעביד דאתו לאיחלופי בהדי הדדי, דהא ליכא ביניהו טפי מחומשא, ואי טעו אינשי ריבעא כל שכן דטעו בחומשא. אמר רב פפא מדות קטנות פקיעי* בהו אינשי. וכי תימא שלישית ההין ורביעית ההין לא נעביד כיון דהוו במקדש לא גזרו בהו רבנן, וכי תימא במקדש גופיה לגזור כהנים זריזים הם:
קמד. אמר שמואל אין מוסיפין על המדות יתר משתות ולא על המטבע יתר משתות והמשתכר אל ישתכר יתר משתות. מאי אין מוסיפין על המדות, אין מוסיפין עליהן לבטל את הראשונות ולעשותן גדולים ממה שהיו יתר משתות. ולא על המטבע יתר משתות, והמשתכר אל ישתכר יתר משתות. ומסתברא דהני מילי היכא דאיכא בי דינא דפריס להו לכלהו מוכרין לזבוני הכין, כי מעשה דרב יהודה בפרק המפקיד (ב"מ מ,א) גבי דנא דחמרא, אבל היכא דליכא ביה דינא דפריס להו לכולהו מוכרין לזבוני הכין אלא כל חד וחד מזבין כמא דיכיל, לא מיחייב האי לחודיה לזבוני בזול, דלכי שלמי פירי דידיה מזבני הנך אחריני ביוקר. ועוד דאיפשר דזאבין להו מיניה מאן דמזבין להו למחר ביוקר, ואפסודיה לדידיה בידים לא מפסדינן:
קמה. ודייקינן אין מוסיפין על המדות יתר משתות מ"ט אילימא משום אפקועיה תרעא, דכיון דמטפינן על המדות על מנת שלא להוסיף בדמים מימנעי בעלי בתים מלזבוני וקא פקע תרעא. אי הכי אפילו שתותא נמי לא לוסיף. אבל פחות משתות לא קשיא לן, דעביד איניש דמחיל. ואלא משום אונאה דלא להוי ביטול מקח אי הכי אפי' פחות משתות נמי לא דהא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמניין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר. הכי אשכחנן ליה להאי סוגיא במקצת נוסחי. ואיכא נוסחי דלית בהו אי הכי אפי' פחות משתות נמי לא, אלא הכי אית בהו, ואלא משום אונאה דלא להוי ביטול מקח, והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמניין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר.
והני תרי נוסחי תרויהו לחד טעמא סלקי, דאליבא דתרויהו כי קשיא לן שתות ופחות משתות קא קשיא לן אמאי אין מוסיפין. אי משום אונאה דלא להוי ביטול מקח דילמא אתי למיכל ליה בכילא עתיקא ואי מטפינן שתות לא הוי ביטול מקח טפי הוי ביטול מקח, ואביטול מקח לא קפדי רבנן דלא לטרח בכדי, דאלו שיעור אונאה כיון דקנה ומחזיר אונאה לאו בכדי קא טרחי, אי הכי אפילו פחות משתות נמי לא לוסיף, דכיון דטעותא במדה היא ביטול מקח הוי, דהא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר, דאשתכח דאפי' פחות משתות נמי זימנין דהוי ביטול מקח כי טעמא דנוסחא קמא אלא דחד נוסחא קיטא וחד נוסחא רויחא.
לאו למימרא דעיקר שמעתיה דרבא כי איתמר לענין ביטול מקח דוקא איתמר, דרבא לאו לשווייה ביטול מקח דוקא אתא, דהא גבי מדה בחבל אני מוכר לך וגבי לקח הימנו במשקל אע"ג דאשתכח טעותא במדה או במשקל לא (האי) [הוי] ביטול מקח אלא הדר טעותא למריה, כדבעינן לברורי לקמן. אלא רבא לאפוקיה מדין מחילה דשיכא בהונאת דמים בפחות משתות הוא דאתא. והוא הדין לאפוקי משאר אנפי דמחילה דשיכא גבי הונאת דמים. כגון היכא דשהה בכדי שיראה לתגר או לקרובו. אי נמי בקרקעות, דאע"ג דאונאת דמים לית בהו טעות מדה ומנין אית בהו לאהדורי טעותא, דומיא דמדה בחבל ודומיא דשמעתא דקידושין (מב,ב) דמפליג התם בקרקעות בין היכא דפלוג בעילויא להיכא דפלוג במשחתא מדרבא. מיהו במטלטלי זימנין דמתרמי בהו נמי ביטול מקח בטעות מדה אפילו בפחות משתות, כגון היכא דלא קני אלא במדה, דתנן (לעיל בבא בתרא פז,א) עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח, דאי כייל ליה במדה חסרה או יתירה דלא קים להו לתרויהו בגויה לא קני חד דלאו מדה. ועוד דכל מדה ומדה כי כייל לה מוכר אדעתא דקטנה ואשתכח גדולה מדידה בטעות היא ובמאי קני. ומהאי טעמא הוא דמקשינן הכא מדרבא, דכיון דאיכא חמרין דמיתו תבואה ופירות ממקום למקום ולא ידעי בתוספת המדה וכיילי להו ללקוחות אדעתא דמדה ישנה דהוא קטנה ונמצאת גדולה, והוה ליה מקח טעות, ואפילו בפחות משתות, דכל טעות מדה אפילו בפחות מכדי אונאה לא שייכא ביה מחילה, דאשתכח דאפילו פחות משתות נמי זמנין דאתי ביה לידי ביטול מקח, ואמאי מוסיפין.
ואלא דלא להוי פסידא לתגרי שאין להם להשתכר יתר משתות, ואם מוסיפין על המדות יתר משתות מאחר שאינו מוסיף בדמים הוה ליה פסידא. פסידא הוא דלא הוי רוחא לא בעי זבון וזבין תגרא איקרי. כלומר אי משום פסידא דתגרי הוא, דשמעת מינה דהאי מוסיפין על המדות דקאמרינן על מנת שלא להוסיף בדמים הוא, אי הכי אפי' שתות נמי לא לוסיף, דהא קא נפיק שתותא דרוחא בדמים בשתותא דאוסיף ליה במדה ולית ליה רוחא, וכיון דלית ליה רוחא כלל היינו פסידיה, דאטו מאן דזאבין ומזבין בלא רוחא תגרא איקרי.
אלא אמר רב חסדא שמואל קרא אשכח ודרש. כלומר אלא לעולם האי אין מוסיפין על המדות יתר משתות לאו על מנת שלא להוסיף בדמים בכדי תוספת המדה חוץ מתוספת הקצבה לתגרין להשתכר במקח, דאשתכח דאית להו לתגרא לאוספי בדמים תולתא, שתותא כדי תוספת המדה ושתותא רוחא, דהשתא ודאי ליכא פסידא לתגרי כלל. ודקא קשיא לך אי הכי מאי שנא שתות ומאי שנא יתר משתות, לאו משום פסידא דתגרי הוא ולאו משום אפקועי תרעא הוא, אלא שמואל קרא אשכח ודרש כדבעינן למימר קמן:
קמו. ושמעינן מינה דכל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, דמסתמא לא שייכא ביה מחילה כלל, לא במטלטלין ולא בקרקעות. ושמעינן נמי דכל היכא דלא קני אלא במדה, ונמצאת מדה חסרה או יתירה, אפילו פחות מכדי אונאה כביטול מקח הוי. דאי סלקא דעתא קנה ומחזיר את הטעות, אם כן הא דדיקינן ואלא משום אונאה דלא להוי ביטול מקח והא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, מאי קושיא, הא אמרת דכל היכא דהמקח בטל לא קפדי רבנן. וכי תימא הכי קא קשיא ליה, כיון דאמר רבא כל דבר שבמדה אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ולא הויא מחילה דכפורע חובתו דמי, והוה ליה כמאן דאיתיה גבי(ה) חבריה כור חטים, דכי יהיב ליה כור פחות כל שהוא או יתר כל שהוא ואפילו עוכלא, אית ליה מדינא למשקל מיניה ההוא עוכלא דאשתייר ליה גביה או דאייתר ליה גביה, וכי היכי דפחות משתות (לה) [לא] שייכא ביה מחילה מטעמא דכפורע חובתו דמי, יתר משתות נמי לא שייך ביה ביטול מקח, אלא שקיל טעותיה ואזיל דכפורע חובתו דמי, ואם כן אמאי אין מוסיפין על המדות יתר על שתות, אפי' יתר על שתות נמי לוסיף, דהא לא שייך בהו ביטול מקח. לא ס"ד, דכי שייך למימר הכי היכא דעיקר זביני לית בהו טעותא, אלא בתר דגמרי להו זביני קא טעי במדה, אבל הכא עיקר זביני בטעות, דהא לא מקימי זביני אלא בחד מאנפי הקנאה זבין דההיא מדידה דמיקיימי ביה זביני בטעות הואי, אין לך מקח טעות יתר מזה כדברירנא.
והוא הדין לכל היכא דהויא טעותא בעיקר זביני, בין דהויא בדמים בין דהויא במקח. ונוסחי דאית בהו ואלא משום אונאה דלא ליהוי ביטול מקח אפילו פחות משתות נמי לא, הכי נמי דיקי, דאי ס"ד דלא הוי ביטול מקח, אדקשיא לן אפי' פחות משתות נמי לא, אפי' יתר משתות נמי לוסיף מיבעי ליה, אלא לאו ש"מ כל כי האי גוונא מקח טעות הוי ובטל מקח.
אלא מיהו ה"מ היכא דאיתידע טעותא בעיקר ההיא מילתא דגמרי בה זביני, כגון היכא דלא קני אלא במדה ונמצאת אותה מדה שמדד בה חסרה או יתרה. והוא הדין היכא דלא קני אלא בדמים ואמר לו מכור לי במנה זה, ונמצא מנה חסר דינר או שנמצא בו דינר שאינו עובר לסוחר, דלא קנו לו מעותיו, מידי דהוה אהתקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דאינה מקודשת, ולא אמרינן הרי זו מקודשת וישלים, כדאמרינן גבי התקדשי לי במנה סתם כדאיתא בפרק האשה נקנית (קידושין ח,א), אלמא כיון דכי קדיש בדבר קצוב קדיש ונמצא חסר מקח טעות הוי. והוא הדין גבי מכר היכא דלא קני אלא בדמים קצובים ונמצאו חסרים או במדה ונמצא חסרה דמקח טעות הוי.
אבל היכא דלא אשתכח טעותא בעיקר ההיא מילתא דגמרי בה זביני, כגון שמדד כראוי, אלא שנמצא הטעות (כשיעור) [בשיעור] הדבר המכור שפסק עליו דמים בשעת המכירה, או שטעה בחשבון המדות שמדד ונמצאו חסר או יתר, או שנמצאת המדה שמדד בה חסרה או יתירה, ולא אגלאי טעותא אלא לבתר דמשכינהו לוקח לפירי לרשותיה, דאע"ג דלא קני במדה קני במשיכה, כל כי האי גוונא לא הוי מקח טעות אלא נקנה מקח והדר טעותא למריה. ודינא הוא דאי טעה (כשיעור) [בשיעור] הדבר המכור שפסק עליו דמים, כגון דאמר ליה כור זה של חטים סאה בסלע אני מוכר לך והיה מודד והולך ונמצא כור יתר סאה, קנה ומחזיר את המותר. נמצא חסר סאה, ראשון ראשון קנה ומנכה לו מן הדמים כדי חסרון המקח. מידי דהוה אמתנות כהונה היכא דא"ל מכור לי בני מעיה של פרה ונמצאו בהן מתנות כהונה, דקתני (חולין קלח,א) לקח ממנו במשקל נותן לכהן ומנכה לו מן הדמים. והוא הדין בקרקעות היכא דא"ל בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל, דקתני (לקמן בבא בתרא קג,ב) פחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר. וכן היכא דאשתכח טעותא בחשבון המדות חד דינה הוא. והוא דשויא לכל מדה ומדה זביני באנפי נפשיהו, כגון דא"ל סאה בסלע דמי שוויה כוליה בחד זביני כגון דלא א"ל אלא כור בשלשים אני מוכר לך, כל היכא דלא קני ליה לכוליה בבת א' בחליפין או ברשות מוכר דיכיל למקני כוליה בבת אחת, אלא בזה אחר זה, כגון היכא דלא קני אלא במדידה או במשיכה היכא דמשיך ליה קלי קלי, אע"ג דלא אשתכח חסר ולא יתר נמי הא קימא לן יכול לחזור בו ואפילו בסאה אחרונה וכל שכן היכא דאשתכח חסר.
וה"מ במידי דמתהני ליה לאיניש במקצתו כמה דמתהני ליה מכוליה לפי חשבון, כגון בישרא ופירי ומאי דדמי להו, דלא קפדי אשיעורא אלא היכא דשכיח ההוא שיעורא גבי מוכר, אבל היכא דלא שכיח גביה אלא בציר מהכין מינח ניחא ליה למקנא לפי חשבון ואמטול הכי לא הוי מקח טעות אלא היכא דגלי אדעתיה דקפיד אשיעורא. והוא הדין בקרקעות, במידי דקאי לזריעה או לנטיעה וכיוצא בה, דכיון דלפירי קימא ועבדא פירי לפי חשבון מינח ניחא ליה למיקנא לפי חשבון כדאמרן. ומהאי טעמא הוא דאמרן בכולהו הנך בבי דבית כור עפר אני מוכר לך גבי פחת ינכה אי נמי יעשה חשבון ולא קאמרינן בטל מקח, דאפילו גבי מדה בחבל דקפידא הוא כי קפיד לאו למהוי ביטול מקח קא קפיד אלא דלא תהוי ביה מחילה קא קפיד, וניחא ליה למקנא מיניה מדה בחבל לפי חשבון.
אבל במידי דלא מתהני ליה ממקצתו כמה דמתהני ליה בכוליה לפי חשבון, כגון בית העומד לדירה וכלי העומד להשתמש בו ובגד העומד ללבישה, דאיכא דניחא ליה בגדול ולא ניחא ליה בקטון ואיכא דניחא ליה בקטון ולא ניחא ליה בגדול, כל כהאי גוונא (או) [אי] שני מהאי דפסק בהדיה מקח טעות הוי, כדקתני התם (בבא מציעא קג,א) גבי משכיר בית היה קטן לא יעשנו גדול גדול לא יעשנו קטן. ואפילו היכא דקאי אגבא דנהרא ואמר ליה כזה דאיכא למתלא קפידא בדקאי אגבא דנהרא לא תלינן אלא בגדלו או בקטנו, וכל שכן היכא דפריש ליה קפידיה דא"ל גדול או קטן. ומתני' דפרק המוכר פירות (לקמן בבא בתרא צח,ב) נמי דייקא, דקתני בית קטן שש על שמונה גדול שמונה על עשר, ועל כרחיך כי אצטריכא ליה למוכר או למקבל אצטריכא ליה דאיירי בה, והא קמ"ל דאי א"ל קטן לא יעשנו גדול גדול לא יעשנו קטן דומיא דמשכיר, דכל היכא דסבירא לן דקפידא הוי (או) [אי] משני מקח טעות הוי. דאי לנכויי ליה מן הדמים לפי חשבון, תינח גדול ונמצא קטן, אלא קטן ונמצא גדול מאי קמ"ל. וכ"ת לטפויי ליה בדמים, ולימא ליה לא ניחא לי למזבן בטפי ממאי דפסקי בהדך, ולא אשכחן כה"ג אלא בקרקע העומד לזריעה או לנטיעה, דכיון דניחא ליה למקני לפי חשבון תקינו רבנן ליפות כחו של מוכר דלא להדר ליה אלא מידי דחזי ליה כדבענן לברורה התם, אבל הכא על כרחיך למהוי מקח טעות קאמרינן.
וה"מ היכא דהואי טעותא במקח, אבל היכא דהואי טעותא בדמים, איכא לפלוגי בין קרקע למטלטלין. דאלו גבי קרקע, לא מיבעיא היכא דתלי עיקר קניניה בהני דמי, אי נמי דהוי מידי דלא מתהני ליה לאיניש ממקצתו ככלו לפי חשבון, כגון בית וחצר וכיוצא בהן, אי נמי היכא דלא משתייר ליה למוכר מיניה שיעורא דחזי ליה, דמקח טעות הוי, אלא אפי' היכא דלא תלי עיקר קניניה בהני דמי, לא שנא א"ל מכור לי במנה סתם ולא שנא במנה זה ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחושת וכיוצא בו, והוי מקח מידי דמתהני ליה לכל חד מיניה ממקצתו ככלו לפי חשבון, וכי קאני לוקח מיניה כנגד מעותיו משתייר ליה למוכר שיעורא דחזי ליה באנפי נפשיה, כגון דמשתייר ליה בשדה בית תשעת קבין ובגינה בית חצי קב, מקח טעות הוי. דכי היכי דגבי שליח(ו) [ו]בעל הבית כי א"ל זיל זבין לי כורא ואזל זבין ליה ליתכא סוגיין דמעביר על דבריו הוי (כתובות צט,א), דא"ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עילוי, גבי מוכר ולוקח נמי מקח טעות הוי, דאמר ליה לא ניחא לי דליפשו שטרי עילוי, גבי מוכר ולוקח נמי מקח טעות הוי, דאמר ליה לא ניחא לי דליפשו שטראי עילואי.
וה"מ במקרקעי דשייך בהו האי טעמא, אבל במטלטלי כל היכא דמזדבן ליה שארא למוכר לפי חשבון כנגד מעותיו, דכיון דלא שייך ביה טעמא דלא ניחא דליפשו שטרי עלואי ולית ליה פסידא בזביני מינח ניחא ליה. מידי דהוה אלוקח לגבי מקח, דכי היכי דגבי חסרון מקח קני לוקח כנגד מעותיו על כרחיך גבי חסרון דמים נמי קנה כנגד מעותיו על כרחיה דמוכר, דאידי ואידי חד טעמא הוא, דכל חד מיניהו ניחא ליה למיקנא או לאקנויי לפי חשבון.
ומאי שנא גבי אונאה דפחות משתות הויא מחילה ויתר משתות בטל מקח, ואלו גבי דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כל היכא דאתרע ביה טעותא לית ביה מחילה. לא דאמי, דאלו אונאת דמים כיון דלא איתידע ביה טעותא במידי דברירא מילתא דהויא טעותא, דאפילו היכא דא"ל שוה בשוה כיון דפחות משתות לא ידיע במנאי ומחיל, איכא למימר דמעיקרא סבר וקביל בשוה בשוה הוא, אבל גבי דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין דטעה, דברירא מילתא דהויא טעותא, דהא אשתכח חסר או יתר, אפי' פחות משתות נמי לא הויא מחילה. ואפילו היכא דיהיב ליה כור חסר סאה אדעתא דהוי כור שלם וקנו מיניה דאיפרע מיניה בהכין, ואתברר דההוא קנין מחמת ההוא כור דיהיב ליה בחזקת שהוא כור הוה, ונמצא שהוא כור חסר סאה, הוה ליה קנין בטעות וחוזר, מידי דהוה אהנהו גינאי דעבדו חושבנא בהדי הדדי כדאיתא בגיטין בפרק קמא (יד,א):
ליה בהדייהו דהיינו תומן אבל שמינית לשון נקבה היינו שמינית הלוג והיינו דקתני לקמיה גבי לוג רביעית ושמינית אבל הכא גבי קב גרס רובע ותומן והתומן חצי לוג ג' ביצים וחצי תומן ביצה ומחצה: ועוכלא אחד מחמשה ברובע הקב. כלומר אחד מה' בלוג היינו ביצה וחומש ביצה שהלוג ו' ביצים וכן פירש רבינו חננאל ועיקר והשתא לא עדיף חצי תומן על עוכלא כי אם חומש שחצי תומן ביצה ומחצה שהן ז' חומשין וחצי חומש דהיינו ה' חומשין וה' חצאי חומש והעוכלא היא ביצה וחומש ביצה דהיינו ו' חומשין שהן ד' חומשין וד' חצאי חומש נמצא חצי תומן יתר על עוכלא חומש וחצי חומש ביצה ואישתכח דלא עדיף מיניה ריבעא אלא חומשא והכי פרכינן לקמן חצי תומן ועוכלא לא נעביד דכיון דטעו אינשי בריבעא כ''ש דטעו בחומשא: הין. י''ב לוג הוא דהיינו נמי תרקב: חצי ההין. היינו חצי תרקב: שלישית ההין. דהיינו קב לקמיה מפרש למה התקינו: רביעית ההין. היינו שלשה לוגין והא דלא עביד נמי חצי רביעית ההין דהיינו לוג ומחצה משום דאתי למיטעי בחצי קב דיבש דהיינו ב' לוגין ואמרי' לקמן דבריבעא טעו אינשי: ולוג. היינו נמי רובע הקב דלעיל: וחצי לוג. היינו תומן דיבש: ורביעית. היינו חצי תומן דאמרן לעיל ביצה ומחצה: ושמינית. היינו חצי ביצה ורביע ביצה אבל יבש אין דרכו למדוד בכלי קטן כל כך אלא נמכר באומד או במשקל אם דבר יקר הוא: וחצי שמינית. גרסינן בתוספתא וזהו קורטוב הנזכר בהרבה מקומו' מ' סאה חסר קורטוב שנפל לתוכו קורטוב יין בפ''ב דחולין (דף כו.) ובפ''ק דמכות (דף ג:): וליעביד נמי קביים. דליהוי שלישית הסאה כי היכי דתקון שלישית ההין: ומשני אתי לאחלופי בתרקב. דהוא שלשה קבין וגדול שליש מקביים וימדוד לו מוכר בקביים תחת תרקב: בחצי תרקב. דהיינו קב וחצי ואינו פחות מקביים שליש אלא רביע ואתי למיטעי: נראה בעיני דה''ג אי הכי חצי תומן ועוכלא לא ניעביד. שהחצי תומן אינו גדול אפי' רביע כי אם חומש כדפרישית לעיל וכ''ש דאתי למיטעי: בקיאי בהו אינשי. שמתוך קטנותו יודעין בהו לשער כמה מחזיק ולא אתי לרמות: רביעית ההין. פחותה משלישית ההין רביע ואתי למיטעי: כיון דהוו במקדש. כדאמרן לעיל (דף פו:) שנתות היו בהין עד כאן לפר עד כאן לאיל עד כאן לכבש דהיינו חצי ושלישית ורביעית ההין: אין מוסיפין על המדות כו'. אם באו אנשי העיר להוסיף על כל המדות בין גדולות בין קטנות לפי חשבון אחד מכור עד רביעית ולשבר מדות הראשונות דלא ליתי למיטעי אין מגדילין כי אם שתות יותר שמי שהחזיק ה' ביצים יחזיק עתה ו' וטעמא מפרש לקמיה: והמשתכר. כגון חנוני הקונה יין ופירות מן הסיטון הרבה ביחד כדי למכור מעט מעט אל ישתכר יותר משתות [וכגון שלא הוקר השער אבל אם לקח בשעת הגורן ועכשיו הוקיר ישתכר אפילו כפליים כפי שהשער הולך ותקנת חכמים היא זו שלא ישתכר יותר]: משום אפקועי תרעא. שמביאים תבואה לכאן כשיראו שהוסיפו המדות יוקירו ומשנכנס היוקר מוקירין יותר מכדי תוספת: שתות נמי לא ליעביד. משום האי טעמא גופיה: אלא. להכי אין מוסיפין יותר משתות משום דאותו מכר דהוי עכשיו אונאה אין שניהם חוזרין כשאין מוסיפין אלא שתות: ליהוי ביטול מקח. אם נוסיף יתר על שתות ולא נכון לעשות תקנה שיבטלו על ידה המכירות והיכי דמי כגון החמרים שמביאין תבואה לכאן רגילים ליתן ה' קבין בה' [דינר] וכשהוסיפו המדות שתות והן לא ידעו יתנו כמו כן ה' קבין בה' דינר ונמצא שנתאנה שתות דו' קבין יש בהני ה' ויחזור לו פשוט ויהיה המכר קיים אבל אם הוסיפו על החמשה קבין קב וחצי הרי נתאנה יתר משתות ובטל המקח: והאמר רבא כו'. ואפילו אם יוסיפו על המדות פחות משתות ליהוי ביטול מקח: כל דבר שבמדה. שהוטעה במדה אפילו פחות מכדי אונאה דהיינו פחות משתות דהוי מחילה בחפץ הנמכר באומד הכא חוזר משום דטעות גמור הוא ושניהן נמי חוזרין אלא משום דפחות מכדי אונאה הוי מחילה לגמרי לא נתכוין רבא אלא לאפוקי ממחילה ומיהו מקח טעות הוי לחזור שניהן דהא לרבא לית ליה חזרה במי שנתאנה טפי מן המאנה דפסק רבא בפרק הזהב (ב''מ דף נ.) הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה אבל בפחות משתות הוי מחילה וביותר משתות שניהן חוזרין: דלא ליהוי פסידא לתגרא. שבא מעיר אחרת ואמרן דמשתכר שתות ובשלא הוסיפו כי אם שתות והוא לא ידע ומכר כמו שהיה רגיל עד עכשיו לא איבד כי אם שתות שהיה לו להרויח ולא הפסיד מקרן שלו כלום אבל אם הוסיפו יותר משתות אית ליה פסידא מקרן שלו: ומתמה גמרא פסידא הוא דלא ליהוי ליה. כלומר להכי חשו דלא יפסיד מקרן שלו כלום אבל לריוח שלו לא חשו חכמים אם לא ירויח: זבן וזבין תגרא איקרי. בתמיה משל הוא וכי לכך קנה התבואה רחוק מכאן שיתננה כאן באותן דמים כדי שיקרא תגר ולהרויח אינו חושש הא ודאי אין לך פסידא גדולה מזו שטורח ואוכל ואינו מרויח והכי הוי להו למימר אין מוסיפין על המדות שתות כי אם פחות משתות כדי שירויח התגר פורתא: קרא אשכח. דאמר מוסיפין שתות והלכך מותר להוסיף שתות דלא חייש קרא אתגר אם יטעה בתוספת ולא ירויח ומיהו יותר משתות אין מוסיפין משום פסידא דתגרא שהרי לא התיר הכתוב [כן נראה הטעם בעיני]: השקל. סלע: עשרים גרה. מעות קטנות שיש מהן ה' בדינר: עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל. שלש חשבונות הללו ביחד המנה יהיה לכם ויש לומר דיש מקומות שהמנה חמשה עשר סלעים ויש עשרים סלעים ויש חמשה ועשרים לכך נאמר שלשת המנים הללו המנה של קודש יהיה לכם:
221ימים לסיום הש״ס