בבא בתרא צא ע"ב

דף צא - ב

ה. ומביאה הגמרא אימרה נוספת שלו, בדרש הפסוק בספר דברי הימים א [פרק כט] " לך ה' הממלכה, והמתנשא לכל לראש."

אמר רב נחמן בר רבא אמר רב: אפילו מינוי פשוט של ריש גרגותא, שהוא השר הממונה על חלוקת המים של בורות העיר, מי ידלה מהם מים היום ומי מחר, משמיא מוקמי ליה, נעשה המינוי על פי ה'. וכך הוא ביאור הפסוק: כל המתנשא, לכל דבר שהוא, להיות לראש, הרי הוא נעשה על פי ה'. ^[32]

ועתה חוזרת הגמרא לאמור לעיל בתחילת העמוד הקודם, שנענשו אלימלך ובניו על שעזבו את הארץ מחמת הרעב.

אמר רב חייא בר רבין אמר רבי יהושע בן קרחה: חס ושלום לומר שנענשו משום שיצאו מן הארץ מחמת הרעב, היות שאפילו מצאו סובין להתפרנס מהם, לא יצאו. ואלא מפני מה נענשו? משום שהיה להם לבקש רחמים על דורם, ולא בקשו!

וכמו שנאמר בספר ישעיה [פרק נז], "בזעקך - יצילוך קבוציך". דהיינו, אם תזעק בתפילה על כל הציבור הנקבצים עמך בעירך, ולא תתפלל רק על הצלתך האישית, מיד אתה נענה, וניצול עמהם, לפי שזכותם של הרבים, שהתפללת עליהם, היא תסייע לך בהצלתך, יחד עמהם. ^[33]

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו שאין לצאת לחוץ לארץ מחמת היוקר, אלא כשהיו המעות בזול, שהיתה האפשרות להרויח כסף בקלות, ופירות ביוקר. אבל אם היו המעות ביוקר, שהיה קשה להשתכר, משום שירד מאד מחיר הפרקמטיא, וגרם להפסדים לעוסקים במסחר, הרי אז, אפילו עמדו ארבע סאין בסלע, שהיה מחיר הפירות זול, יוצאין! מותר לצאת מחמת חסרון הפרנסה, ופי שיתבאר להלן:

[סימן לחמש אמרות הבאות, בשם רבי יוחנן: סלע, פועל, חרובא, טליא, אמרין].

א. דאמר רבי יוחנן: נהירנא, זכורני, כד הוו קיימין ארבע סאין בסלע, כאשר היו הפירות בזול, והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא, מדלית, מכך שלא היה להם אפילו איסר, כדי לקנות בו אוכל! והיינו, שהמחסור במעות, אפילו בזמן שהפירות הם בזול, גורם לסבל רב לאנשים, שלא יכולים לקנותם מחמת המחסור בכסף, ולכן מותר אז לצאת מן הארץ.

ב. ואמר רבי יוחנן: נהירנא, כד לא הוו מיתגרין פועליא, כאשר לא היו הפועלים מוכנים להשכיר עצמם לעבודה למדנח קרתא, בצדה המזרחי של העיר, כי מריח פיתא, מייתין. שהרי הרוח נושבת ממערב למזרח, והיתה מביאה למזרח העיר את ריח הלחם החם הנאפה בעיר, והם, מחמת רעבונם, היו מתים מהריח של הפת הנאפית, ולפיכך סירבו לעבוד ולהשתכר במזרח העיר.

ג. ואמר רבי יוחנן: נהירנא, כד הוה בצע ינוקא חרובא, כאשר היה תינוק היה חותך חרוב, והוה נגיד חוטא דדובשא על תרין דרעוהי, היה נמשך חוט של דבש על שתי זרועותיו.

ואמר רבי אלעזר דבר דומה לדברי רבי יוחנן: נהירנא, כד הוה נטיל עורבא בשרא, כשהיה העורב מתגנב ונוטל בשר ועף עמו כלפי מעלה, ונגיד חוטא דמשחא, היה נמשך חוט של שומן מריש שורא מראש החומה, ועד לארעא, לקרקעית שליד החומה, מרוב השמנונית שהיתה בבשר.

ד. ואמר רבי יוחנן: נהירנא כד הוי מטיילין, משחקים יחד, טליא וטליתא, נער ונערה, בשוקא, בשוק העיר, והיה גילם כבר שית עשרה, כבן שש עשרה, כבר שבע עשרה, ולא הוו חטאן, לא היו חוטאים, על אף שהיו משחקים ביניהם.

ה. ואמר רבי יוחנן: נהירנא כד הוו אמרין בי מדרשא, שהיו אומרים בבית המדרש כלל בהנהגה עם עובדי כוכבים: דמודי להון, המתרצה להם, להסכים לדבריהם, ואינו מתווכח וסותר דבריהם, ^[34] סופו שהוא נפיל בידיהון. ואילו מאן דמתרחיץ עליהון, שבוטח בהם שלא יעשו לו רעה, ומגלה להם מה יש לו, סופו שהרכוש דיליה, השייך לו, יהיה רכוש דילהון, שייך להם. וכמו שאירע לחזקיה, שהראה לשלוחי מלך בבל את אוצרותיו, מתוך שסמך עליהם, וסופו שנטלוהו ממנו.

ועתה שבה הגמרא לענין מחלון וכליון:

במגילת רות כתיב "מחלון וכליון", ואילו בספר דברי הימים [פרק ד] כתיב שהם נקראים "יואש ושרף"!?

ונחלקו רב ושמואל, בישוב הסתירה, לכאורה.

חד אמר, מחלון וכליון הוא שמן. ולמה נקרא שמן, מדוע מכונים מכלון וכליון בספר דברי הימים בשמות יואש ושרף?

ללמדך, בכינוי יואש, שנתיאשו מן הגאולה, שלא בטחו בהקב"ה שיגאלם מן הרעב אלא השתקעו בגולה ונשאו להם שם נשים מואביות. ^[35]

וללמדך בכינוי שרף, שנתחייבו בעונש שריפה, למקום, על שיצאו לחוץ לארץ, ולכן מתו כשהם מזי רעב. ^[36] שזה כעין שריפה.

וחד אמר, יואש ושרף הוא שמן האמיתי של מחלון וכליון, ולמה נקרא שמן, מדוע מכונים הם במגילת רות בשם מחלון וכליון? ללמדך, בכינוי מחלון, שעשו גופן חולין. שחיללו גופם בצאתם מקדושת ארץ ישראל, לחוץ לארץ, שהיא טמאה ^[37] ואין בה קדושה. וללמדך בכינוי כליון, שנתחייבו כליה למקום, על שיצאו מארץ ישראל.

תניא כמאן דאמר "מחלון וכליון" שמן:

דתניא, מאי, מהו ביאור הכתוב, דכתיב [בדברי הימים שם], ושם מונה הכתוב את בני יהודה, לדורותם:

"ויוקים, ואנשי כוזיבא, ויואש ושרף, אשר בעלו למואב, וישבי לחם, והדברים עת יק ים"?

כך הוא ביאור הפסוק:

"ויוקים" - זה יהושע, שהוא משבט יהודה מצד אמו, ונקרא בכינוי "יוקים", על שם שהקים שבועה לאנשי גבעון שלא יפגע בהם.

אבל "ואנשי כוזיבא", אינם משבט יהודה, אלא אלו הם אנשי גבעון, שכזבו ביהושע, שרימו אותו, ומכח רמאותם הוא הקים להם את שבועתו שלא יפגע בהם.

"ויואש ושרף" - אלו מחלון וכליון, שהם משבט יהודה, שהרי אביהם אלימלך היה בן נחשון בן עמינדב.

ולמה נקרא שמן יואש ושרף?

"יואש", שנתיאשו מן הגאולה, שהיו סבורים שלא יגאלם הקב"ה מן הרעב. "שרף", שנתחייבו שריפה למקום.

"אשר בעלו למואב" - שנשאו נשים מ ואביות.

"וישבי לחם" - זו רות המואביה, ששבה ^[38] ונדבקה בבית לחם יהודה, והיו בניה משבט יהודה.

"והדברים עתיקים" - דברים הללו, שיארע הדבר כך, שייצאו מחלון וכליון מהארץ, ועל ידי כך ימותו, ותבא רות המואביה, ותנשא לבועז, ומכך יוולדו מלכי בית דוד, עתיק יומין [כינוי להקב"ה] אמרן, שגזר ואמר עליהם שכך יתגלגלו הדברים, כדי שייצא מהם דוד. ^[39] והם יצאו מאתו קודם לכן, אלא שהדברים היו כבושים. ^[40]

דכתיב [תהילים פט] "מצאתי דוד עבדי", וכתיב [בספר בראשית, יט] לגבי לוט, שהוא אבי מואב ואבי עמון, וממנו יצאה רות המואביה, בלשון מציאה. "שתי בנותיך הנמצאות". ונרמז כאן, שכבר אז, בהיות לוט בסדום, גזר הקב"ה ["מצא" שם את דוד], שייצא דוד מרות המואביה.

וממשיכה הגמרא לדרוש את הפסוק הבא, בדברי הימים, שם, לגבי שבט יהודה, ולגבי רות המואביה.

"המה היוצרים, ויושבי נטעים, וגדרה עם המלך במלאכתו, ישבו שם".

"המה היוצרים" - אלו בני יונדב בן רכב, שנצרו שבועת אביהם, לפי שהשביעם אביהם שלא ישתו יין, ושלא לבנות בתים. ^[41]

"יושבי נטעים" - זה שלמה, שדומה לנטיעה ההולכת וגדלה, במלכותו, שגם היא גדלה והתעצמה.

"וגדרה" - זו סנהדרין, שגדרו פרצותיהן של ישראל, בתקנות ובסייגים שעשו לתורה. ^[42] "עם המלך במלאכתו ישבו שם" - זו רות המואביה, שראתה במלכות שלמה, בן בנו של בן בנה.

שנאמר [מלכים א ב], כאשר באה בת שבע, אם שלמה, לבקש ממנו שיתן את אבישג השונמית לאדניה אחיו, "ויקם המלך לקראתה, וישתחו לה, וישב על כסאו, וישם כסא לאם המלך, ותשב לימינו".

ואמר רבי אלעזר: שלמה המלך שם את הכסא לאמה של מלכות, שהיא רות המואביה, אשר ממנה יצאו כל מלכי בית דוד. ^[43]

תנו רבנן: כתיב [ויקרא כו] לגבי הברכה של התבואה הגדילה בשנה הששית לפני שמיטה, "ואכלתם מן התבואה ישן", שתהא התבואה בשנה הששית בלא סלמנטון, המונע את התבואה מלהתיישן כראוי, אלא היא הולכת ומרקבת.

ומבארת הגמרא: מאי "בלא סלמנטון"?

רב נחמן אמר: בלא רצינתא, שלא תהא בו תולעת המכלה את התבואה.

ורב ששת אמר: בלא שדיפא, שלא תתחמם התבואה, כי ההתחממות מונעת את ההתיישנות, וממילא מרקיבה התבואה.

תניא כוותיה דרב ששת, ומאידך, גם תניא כותיה דרב נחמן.

ומבארת הגמרא:

תניא כותיה דרב נחמן, דתניא: "ואכלתם ישן".

יכול יהו ישראל מצפין לחדש, לתבואה החדשה בשנה השמינית, מפני ישן שכלה, והיינו, שמחמת התולעת תכלה התבואה הישנה מהשנה הששית סמוך לקצירת התבואה החדשה בשנה השמינית, ויצפו ישראל לקציר התבואה של השמינית? לפי שכך אמר הכתוב "ואכלתם מן התבואה ישן עד קרוב לימות הקציר", ולא עד בכלל. ^[44]

תלמוד לומר "עד בוא תבואתה", שתהא להם תבואה ישנה לאכול עד שתבא תבואה החדשה של השנה השמינית, מאליה. עד שתתבשל התבואה החדשה יפה, שלא תכלה התבואה הישנה בגלל התולעת, ולא יצטרכו להקדים את הקציר של התבואה החדשה בעודה לחה, ולא יצטרכו לקלות אותה כדי שתהיה ראויה לאכילה. ^[45]

תניא כותיה דרב ששת: "ואכלתם מן התבואה ישן". יכול יהו ישראל מצפין לחדש מפני ישן אשר תחת ידם, לפי שהוא רע. והיינו שגרעיני התבואה הם שלמים, אך התבואה מתחממת, והיינו שדיפה!?

תלמוד לומר "עד בא תבואתה", עד שתבוא תבואה מאליה.

תנו רבנן: כתיב [ויקרא כו] "ואכלתם ישן נושן", מלמד הכתוב שכל המיושן מחבירו, הוי יפה מחבירו.

ואין לי שתנהג הברכה שכל המיושן מחבירו הרי זה יפה, אלא דברים שדרכן ליישנן, כמו חטה ויין.

דברים שאין דרכן ליישנן, כמו פירות, שדרכן להרקיב, מנין שגם בהם תנהג ברכת השביעית, שלא ירקיבו, אלא אדרבה, הישנים יהיו מעולים יותר!?

תלמוד לומר "ישן נושן", כפל הכתוב לשונו ואמר "ישן נושן", כדי ללמדך, כי מכל מקום, בכל דבר, תהיה ברכה בישן.

"וישן מפני חדש תוציאו" - מלמד שהיו אוצרות התבואה מהשנה הששית מלאין ישן אפילו בשנה השמינית, וגרנות של תבואת השנה השמינית מלאין חדש. והיו ישראל אומרים: האיך נוציא זה, את הישן המעולה מהאוצרות, מפני זה, החדש, שאינו מעולה כמותו!? לפי שיהיה שפע כה גדול בשנה הששית, עד שלא יהיה מקום להכניס את התבואה החדשה של השמינית.

אמר רב פפא: כל מילי, עתיקא מעליא, טוב כשהוא ישן ועתיק, לבד מתמרי, ושיכרא, והרסנא, דגים קטנים בשמן.

הדרן עלך פרק המוכר את הספינה

פרק שישי - המוכר פירות

שאבד קברניטה. הספן המנהיגה:

ריש גרגותא. שממונה על הדולין:

משמי. פוסקין לו אותו שררות:

שאפי' מצאו מחלון וכליון סובין. שיוכלו להתפרנס לא היו יוצאין מא"י לחו"ל:

שנאמר בזעקך יצילוך קבוציך. כלומר כשתזעק ותתפלל על קבוציך הנקבצים עמך בעירך מיד אתה נענה ותהיה אתה ניצול עמהן שזכותן מסייעתך:

אמר ר' יוחנן לא שנו. דאין יוצאין אלא מעות בזול ופירות ביוקר:

נהירנא. כלומר זכור אני:

מדלית איסר. שלא היה להן מעות ליתן:

למדנה קרתא מריח פיתא. שלא היו רוצין להשכיר עצמן לאחרים למזרח העיר מפני כי רוח מערבית קשה הוא והיה מוליך רוח הפת למזרח העיר והיו פועלין מריחין ריח הפת ומצטערין שלא היה להן מה לאכול ומתים ברעב:

על דרעוהי. מרוב זבת חלב ודבש:

חוטא דמשחא. מרוב שמניות שבו:

וכתיב בדברי הימים יואש ושרף שנתיאשו מן הגאולה. שלא בטחו בהקב"ה שיגאלם מן רעב:

שנתחייבו שריפה למקום. על שיצאו מא"י ומתו מזי רעב:

שנעשו עצמן כחולין. שיצאו מארץ קדושה:

עתיק יומיא. זה המקום שגזר ואמר עליהן שיתגלגלו בגלגול זה שיצא מהן דוד:

ותמה המור"ה. ^א)נראה דחסר כאן איזה תיבות וצ"ע. כל אלו בפסוק אחד שנצרו שבועת אביהם שלא שתו יין שהיו ^ב)נראה מזה שגי' אחרת היה לו בגמ' בכאן. סנהדרין למלך במלכותו:

לאמה של מלכות. זו רות שיצא ממנה מלכות:

בלא רצינתא. שלא יאכלוה תולעים:

בלא שדיפא. כמו שדפון:

עד שתבא מאליה. שלא תהיו מתאוים לחדשה לפי שאותה שתחת ידיכם טובה היא שלא ואכלוה תולעים ואינו כלה:

מפני ישן שרע. שנלקית בשדפון. עד שתבא מאליה. שלא תחושו לחדשה מפני הישנה שהוא טובה:

ומנין. שהיא טובה:

ת"ל ^ג)אולי צ"ל ת"ל וישן מפני חדש תוציאו כלומר וכו'.ישן נושן. כלומר היאך נוציא זה הישן הטוב מפני החדש:
הדרן עלך המוכר את הספינה

דברים הללו עתיק יומיא אמרן. פירש הקב"ה גזר שיצאו מחלון וכליון בחוצה לארץ. וישאו שם נשים כדי שיתגלגל הדבר ותבא רות המואביה לבית לחם יהודה ותנשא לבועז ויצא ממנה דוד:

ריצינתא ריקבון שמכלה גוף החטים. שדיפא שיפסיד טעמו מחמת שנתיישן:

דברים שאין דרכן ליישנן כגון תבואה ודגן וכיוצא בו שהחדש מעולה מן הישן. מנין שמתברכין בו אף על פי שמתיישן ת"ל ואכלתם ישן נושן מכל מקום:

הדרן עלך המוכר את הספינה

קס. אמר רבי חייא בר אבין משום רבי יהושע בן קרחה חס ושלום שאפילו מצאו סובין לא יצאו מפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על בני דורן ולא בקשו שנאמר בזעקך יצילוך קבוציך. שמעינן מינה (כמאן) [דמאן] דחזי למבעה רחמי על בני דורו ולא בעי מיענש:

קסא. אמר רבי יוחנן לא שאנו שאין יוצאין אלא אם כן עמדו סאתים בסלע אלא בשעה שהמעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר ופירות בזול יוצאין ואפילו עמדו ארבע סאין בסלע דאמר רבי (יוסי) [יוחנן] נהירנא כד הוו קימין ארבע סאין בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא מדלית איסר:

קסב. ואמר רבי יוחנן נהירנא כד הוו אמר בי מדרשא דמודי להו נפיל בידיהון דמתרחיץ בהון דיליה דילהון. ואאומות העולם קאי:

הדרן עלך המוכר את הספינה:

דמודה להון נפיל בידיהון. דמתרחיץ וליהון דיליה דילהון. פירוש דמודה לעכו"ם משבח מעשיהם מענישו הקב"ה במעשיהם מדה כנגד מדה. והנשען עליהם כלומר שיהנה בממון על ידיהם או שיצילו ממונו מיד האונסים סופו שיהא הממון שלהם שכיון שהיה הוא נשען עליהם שיתרבה ממונו על ידיהם מענישו הקב"ה בהם ולוקחים ממונו מדה כנגד מדה. הדברים עתיקים דברים הללו עתיק יומין אמרם פירוש הקב"ה גזר שיצאו מחלון וכליון לחוץ לארץ וישאו שם נשים כדי שיתגלגל הדבר ותבא רות המואביה לבית לחם יהודה ותנשא לבועז ויצא ממנו דוד. רב נחמן אמר בלא רצינתא. פירוש שלא עלה בה רקב ואכלת גוף החטה מחמת הרקב. ורב ששת אמר בלא שדיפא שלא יפסיד טעמו מחמת שנתיישן. תניא כוותיה דרב נחמן ואכלתם מן התבואה ישן יכול יהיו ישראל מצפין לחדש מפני ישן שכלה כלומר שכלה גופו מחמת רקבון שעלה בו תלמוד לומר עד בא תבואתה תאכלו ישן כלומר עד שתבא תבואה מאליה. תנו רבנן ואכלתם ישן נושן מלמד שכל המיושן מחברו כו' ואין לי אלא דברים שדרכן להתיישן. פירוש כגון היין שהיין ישן מעולה מן החדש. דברים שאיך דרכן להתיישן כגון תבואה ודגן וכיוצא בהן שהחדש מעולה מן הישן מנין כלומר מנין שמתברכים בו ומתיישן גם הוא אצלם תלמוד לומר ואכלתם ישן נושן מכל מקום. הרא"ם ז"ל.
סליק פרק חמישי

והמתנשא לכל לראש וגו'. אפילו ריש גרגותא כו' הא ודאי דיותר חדוש ורבותא טפי שיש בידו ית' היכולת אפי' מלכים גדולים מוקמי' משמיא אלא דלענין השגחה קאמר דמשגיח הש"י אף בשפלים ולא כמאמרי הרשעים עזב ה' את הארץ מתוך שפלותם גם השמיענו בזה מוסר דמשמיא מוקמי להו וכל ראש וראש באומנות צריך להשגיח על אנשי כתתו להדריכם דרך ישרה ולהוכיחם לשם שמים וע"ז רמז הכתוב אתם נצבים היום כלכם ראשיכם וגו' עד שואב מימך דהיינו ריש גרגותא וק"ל:

שהיה להן לבקש רחמים על דורן כו'. שנאמר בזעקך יצילוך קבוציך כו' פרש"י ע"י שתזעק לקבץ הנדחים תנצל עכ"ל ולפי הענין נראה לפרש בע"א בזעקך על צרת הקבוץ והרבים כי הרבים נקראים קבוץ בכ"מ יצילוך מן השמים ע"ד שאמרו המבקש רחמים על חבירו הוא נענה תחלה וק"ל:

נהירנא כד הוה בצע ינוקא חרובא והוי נגיד כו' וכד הוה נטיל עורבא כו'. ר"ל שאני זוכר שהיה כן בדורות הראשונים וקרוב לזמן הבית וכדאמרינן סוף סוטה מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה כו' וניטל שומן הפירות ובגמרא שם אמר רבא וכל יום ויום קללתו מרובה משל חבירו וכן הא דאמר נהירנא כד הוה מטיילין טליא כו' ולא הוו חטאן כו' ר"ל שנתקלקלו הדורות מימי החורבן מיום ליום וכדאמרי' אכשר דרי בתמיה וקאמר כבר ט"ז וכבר י"ז אבל בני י"ח כבר הגיעו לזמן נשואין כמו ששנינו בן י"ח לחופה וק"ל:

דמודה להון נפיל בידיהון ודמתרחץ עליהון כו'. ביאורו דמודה להון דמחניף להון כדאמרינן בפרק אלו נאמרין כל המחניף לרשע סופו נופל בידו שנאמר ויאמר ירמיהו לחנניה וגו' ודמתרחיץ עליהון שהוא מובטח שיש לו שלום עמהן וע"י זה מראה עצמו בבגדי תפארת ובנינים חשובים דיליה דלהון שהם מקנאין אותו ונוטלין ממנו ממונו אבל יש לאדם להיות בטחונו בה' והוא ענין המשנה דאבות כל שחכמתו מרובה ממעשיו כו' שנאמר והיה כערער וגו' וכל שענפיו מועטין כו' שנאמר והיה כעץ גו' כי הענין קשה לפי פשוטיה מאי מייתי מהני קראי דלפי הנראה לא איירי הכתובים כ"א בבטחון ונראה שפי' חכמתו שזכר כאן לאו בחכמת התורה קמשתעי כמו אל יתהלל חכם בחכמתו שפירשו בו דלא בחכמת התורה קמיירי אלא חכם במילי דעלמא ואמר המשתדל בגלותנו וחכמתו מרובה בהשתדלותו נגד המלך והשרים ואינו בעל מעשים אך הוא בוטח על חכמתו נגדם ושהבטיחו לו לשלום ע"ז אמר ארור הגבר אשר יבטח באדם וגו' ומדמי ליה לאילן שענפיו מרובין כו' כי ענפיו עצמן מתוך שהן מרובין עוקרין האילן ע"י הרוח כן הדבר הזה שע"י בטחונו בעצמן מתקנאין בו ונוטלין ממונו ועוקרין אותו אבל כל שמעשיו מרובין כו' כגון נחום איש גם זו וחביריו שהיו בעלי מעשים טפי מבחכמתם בהשתדלות ולא נסמכו על השתדלות כלל רק בטחו בה' אמר אשרי הגבר אשר יבטח בה' וגו' ודימה אותו לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין כי הוא ית' ב"ה הוא המקור ושורש לכל להיות קיים כל הסומך עליו וק"ל:

כתיב מחלון וכליון וכתיב יואש ושרף כו'. יואש שנתייאשו מן הגאולה. אביהם לא היה בכלל זה אבל הם אחרי מות אביהם נתיישבו שם כמ"ש שנשאו להם נשים מואביות וישבו שם כעשר שנים שנתייאשו מן הגאולה ושאמר שנתחייבו שריפה למקום יש לפרשה ע"פ מ"ש לעיל שהיה להן לבקש רחמים על דורן כו' דהיינו לבקש רחמים על דורן בימי שנות הרעב שיפקוד ה' עמו ויתן הקב"ה מי מטר כדרך שמתפללים חסידי כל דור כדמפרש בפ' סדר תעניות אלו והם לא בקשו בזה וע"כ מדה כנגד מדה נתחייבו בשריפת אש ודו"ק:

מחלון שעשו גופן חולין ופרשב"ם חוץ לארץ ארץ טמאה היא עכ"ל אבל א"כ יהיה אביהם גם כן בכלל ויותר נראה לפרש שעשו גופן חולין במה שנשאו להם נשים מואביות נכריות אחרי מות אביהם שעדיין אף רות לא נתגיירה עד שהלכה לא"י עם נעמי כמפורש בהחולץ גם ע"ז אמר שנתחייבו כלייה כמ"ש ולא תתחתן בם וגו' כי יסיר את בנך וגו' והשמידך מהר וק"ל:

מ"ד ויוקים ואנשי כוזיבא כו' ויוקים זה יהושע כו'. גם לפי מה שפרשב"ם דאיכא למימר דכל הני משבט יהודה היו כו' קשה מה ענין זה לזה וי"ל שסיפר כל הני שדבקו בשכינה והיפך מחלון וכליון שהיה להם ממי ללמוד ולא למדו שהרי יהושע הקים השבועה אף לאותן שכזבו בו והיינו משום שבאו לידבק בשכינה והם עשו היפך זה שעברו על שבועת הר סיני ועברו על התורה לידבק בע"ז ונשאו להם נשים נכריות כמ"ש אשר בעלו למואב אמר מואב במקום מואבית להורות כי בגיותן נשאו אותן שאז המואבית כמואב לאיסור ומזה סיפר ג"כ וישבי לחם זה רות ששבה לידבק באלהי ישראל היפך שעשו הם ועי"ז זכתה שכבר עתיק יומיא אמרן שתי בנותיך הנמצאות שהוא רמז על מלכות בית דוד שבא מב' הבנות רות ממואב ונעמה מעמון כדכתיב מצאתי דוד עבדי וגו' היכן מצאתיו בסדום הכי מפורש בב"ר וקראם מציאה לפי שהיו קרובים להאבד עם אנשי סדום או ע"ש שבאו לאבדם מתוך הקהל והקב"ה מצא אותם להתירם בקהל מדכתיב עמוני ולא עמונית כו' כדאמרינן ביבמות ע"ש גם נסמך לזה ענין בני יונדב בן רכב שהם מבני יתרו ובאו לידבק בשכינה וגם במותר נאסר להם דהיינו שתיית יין וישיבת בתים דהיינו שנצרו שבועת אביהם והיא תוכחה לעובר על מצות ה' כמ"ש בירמיה כה אמר ה' וגו' הלא תקחו מוסר לשמוע אל דברי וגו' הוקם את דברי יהונדב וגו' וכל הענין שם ואמרו במכילתא גדול הברית שנאמר ביהונדב מהברית שנאמר בדוד על תנאי אם ישמרו בניך בריתי וגו' ועם יהונדב לא נכרת על תנאי שנאמר לא יכרת איש וגו' עומד לפני כל הימים:

ואמר יושבי נטעים זה שלמה כו'. זכר גם זה על שזכתה רות בזה למלכות שלמה ודימה ליה לנטיעה ע"ש שנתמנה שלמה למלך בילדותו כמ"ש שלמה בני נער ורך שלא היו לו אז רק י"ב שנים ונטיעה בכ"מ נאמר על אילן ילדה כמו עשר נטיעות לבית סאה וג' אילנות ועוד ע"פ מה שאמרו פרק הבע"י ונברכו בך כל גויי וגו' שני בריכות טובים יש לי להבריך בך זו רות המואביה ונעמה העמונית שהנטיעה החשובה מהבריכות אלו היא מלכות שלמה בגדולתו ואמר וגדרה זו סנהדרין כי במלכותו נתמנה סנהדרי גדולה לישב בלשכת הגזית ועל ידם נגדר הפרצה שלא תאסר רות בקהל ואמר שזכתה להיות חיה כמה שנים ולראות בכבוד מלכות שנאמר עם המלך במלאכתו ישבו נראה מדכתיב ישבו בלשון רבים דרש לה ארות ובת שבע והכי מפורש במדרש ילקוט מנין אתה אומר שלא מתה רות עד שראתה שלמה בן בנו של בן בנה דן דינין של זונות שנאמר עם המלך במלאכתו ישבו ואמר וישם כסאו לאם המלך ותשב לימינו וישם כסא לאם המלך זו בת שבע ותשב לימינו זו רות דהכי משמע ליה למדרש דלא קאי אבת שבע דכתיב בההוא קרא דא"כ לא הל"ל אלא וישם לה כסא כמו וישתחו לה דכתיב לעיל מיניה על כן דרש לאם המלך לא קאי אבת שבע אלא על רות שהיא אם המלוכה שהיא בת מלכים בת בנו של עגלון מלך מואב וזכה בזה כמ"ש ויקם מעל כסאו זכה שבת בנו תשב בכסא המלוכה של ישראל:

ואכלתם מן התבואה ישן בלא סלמנטון כו'. אסיפא דקרא עד בוא תבואתה סמיך כדמסיק יכול יהו ישראל מצפין לחדש כו' ורש"י בחומש הביא דרש דהכא אקרא דפרשת בחקותי ואכלתם ישן נושן שהפירות יהו משתמרין וטובים כו' עכ"ל והוא ע"פ ת"כ:

ואכלתם ישן נושן מלמד שכל המיושן כו'. כ"ה בכל הנוסחאות גם בילקוט אבל ר"ש פי' דה"ג ואכלתם ישן מלמד כו' עכ"ל ור"ל דהכא לאו מיתורא דנושן דריש ליה אלא ממשמעות דישן דהא לקמן דריש מיתורא דנושן מ"מ ונראה לקיים כל הנוסחאות דמיתורא דנושן דריש מלמד שכל המיושן כו' וכדפירש רש"י בחומש שיהא ישן הנושן של ג' שנים יפה למאכל משל אשתקד עכ"ל ודדרש מיניה נמי ישן נושן מ"מ היינו משום דשינה לכתוב נושן דה"ל למכתב ישן ישן וכה"ג דריש בכמה דוכתין ודו"ק:

וישן מפני חדש תוציאו מלמד כו'. והיה ישראל אומרים היאך נוציא זה כו' עכ"ל וכה"ג אמרו בת"כ והרא"ם כתב ע"ז ולא הבנתי כי א"א כו' דא"כ וישן מפני חדש נוציא מיבעי ליה לכן נ"ל שטעות נפל כו' וצ"ל במקום היאך היכן ובמקום נוציא נשים כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש ואולי נעלם ממנו סוגיא דשמעתין דגרסינן בהדיא כהך דת"כ ומה שהקשה הרא"ם דא"כ נוציא מבעי ליה כבר הרגיש רש"י ז"ל בשמעתין בזה וז"ל דהכי משמע וישן מפני חדש תוציאו בעל כרחכם כו' עכ"ל ר"ל דאני אומר לכם שתוציאו ישן מפני חדש בעל כרחכם אף שלא יהיה רצונכם בכך מפני שהישן מעלי שנאמר ואכלתם ישן נושן מ"מ תוציאו הישן מפני שהחדש ראוי להתיישן טפי כו' ודו"ק:

סליק פרק הספינה

גמ' לאמה (שלמה) של מלכות כו' נ"ב ובמדרש רות דורש כסא לאם המלך זו בת שבע ותשב לימינו זו רות ע"ש:

גמרא דאריו"ח נהירנא כד הוו קיימין ארבעה סאין בסלע כו'. עי' מש"כ בזה בתענית שם:

שם ששבה ונדבקה בבית לחם יהודה. ר"ל אחר שכבר היתה למחלון שהיה מבית לחם שבה עוד הפעם להדבק בבועז:

שם וגדרה זו סנהדרין כו'. נראה משום דאיתא במ"ר פ' ויחי לא יסור שבט מיהודה זו סנהדרין כו':

"וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכָל לְרֹאשׁ", אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא, אָמַר רַב: אֲפִלּוּ רֵישׁ גַּרְגּוּתָא, מִן שְׁמַיָּא מוּקְמִי לֵיהּ. נראה לי בס"ד מפיק לה מן תיבת לְכָל (דברי הימים א' כט, יא) דנראה לשון יתר דסגי לומר וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְרֹאשׁ, ולכן דריש לְכָל לשון כלכול כי זה הממונה על הבורות מכלכל המים על הבור לפי צורך הנצרכים וקאמר אפילו בעל שררה זו של כלכול משמיא מוקמי ליה.

וַהֲוָה נָגִיד חוּטָא דְּדוּבְשָׁא עַל תְּרֵין דַּרְעוֹהִי. נראה לי בס"ד זה היה לסימן טוב לרמוז להם מן השמים דהשפע הרב הזה בא להם מכח מעשיהם הטובים אשר מתיחסין לידים.
ומה שאמר בָּצַע יְנוּקָא חֲרוּבָא אורחא דמלתא נקיט כי הגדול לא ישבר החרוב בידו כיון שיודע שהוא מלא דבש ויתלכלכו ידיו.
ומה שהיה נָגִיד חוּטָא דְּמִשְׁחָא מֵרֵישׁ שׁוּרָא וְעַד לְאַרְעָא נראה לי שזה סימן שהיו צדיקים גמורים אשר מקימים התורה מן אל"ף ועד תי"ו ועוד נעשה רמז בזה הטוב הנמשך על החומה לרמוז שהם נזהרים גם במצות שהם גדר וסייג.
ומה שאמר דְּמוֹדִי לְהוֹן נָפַל בִּידֵיהוֹן היינו כמו שהיה לאחאב עם בן הדד מלך ארם במלכים (מלכים א' כ, א) והוא הדבר הזה ממש.
ומה שאמר דְּמִתְרָחִיץ עֲלֵיהוֹן דִּילֵיהּ דִּילְהוֹן הוא כאשר היה לחזקיהו המלך ע"ה עם שרי מלך בבל במלכים (מלכים ב' יט, ט) והוא הדבר הזה ממש כי היתה כונתו שהראה להם הכל כדי לחזק השלום ואהבה בינם לבינו.

מַאי 'בְּלֹא סַלְמַנְטוֹן'? רַב נַחְמָן אָמַר: בְּלֹא רְצִינָתָא. נראה לי בס"ד לרמוז דבר זה בפסוק עצמו כי הַתְּבוּאָה עם כולל האותיות עולה תכ"ה ותיבת יָשָׁן גימטריא ש"ס הרי סך הכל עולה תשפ"ה כמספר בְּלֹא רְצִינָתָא עם הכולל שעולה תשפ"ה [360+425=785] נמצא זה רמוז בפסוק עצמו שאמר מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן (ויקרא כה, כב).
ובזה יובן דקדוק אחר בתלמודא ששאל מַאי בְּלֹא סַלְמַנְטוֹן וקשא הוה ליה למימר מַאי סַלְמַנְטוֹן? ובזה ניחא דהשואל ידע מהו סלמנטון אך הוא שמע שיש למספר 'בְּלֹא סַלְמַנְטוֹן' רמז במקרא לכך שאל מלשון הזה דנקיט בברייתא מהו הרמז שלו במקרא והשיב הרמז ששמעת שרמוז במקרא על בְּלֹא רְצִינָתָא כי רצינתא וסלמנטון חדא הן.

"וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן", מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמְיֻשָּׁן מֵחֲבֵרוֹ הוּא מְעֻלֶּה מֵחֲבֵרוֹ (ויקרא כו, י). הנה הדברים שדרכם לישנן הם חיטים ויין וכמו שפירש רשב"ם ז"ל. ובזה יובן בס"ד הטעם שנמשלה התורה לחיטה וליין כי כן הוא דרכה של תורה כל דברי תורה המיושנין עדיפי טפי מה שאין כן הפלסופייא כל המיושן זרוק לאשפות כי כל דור מתחכם לבטל דברי דור שלפניו והוא כבנין פִּתֹם וְרַעַמְסֵס (שמות א, יא) ולכן דימו התורה ללחם ויין.

"וַיָשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ", וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְאִמָּהּ שֶׁל מַלְכוּת (מלכים א' ב, יט). יש להבין רות לא היה בנה ולא בן בנה מלך ולמה קוראה אִמָּהּ שֶׁל מַלְכוּת? ועוד הוה ליה למימר אֵם הַמַּלְכוּת.
ונראה לי בס"ד הטעם שנתקיימה המלכות בדוד המלך ע"ה ולא נתקיימה בשאול המלך ע"ה אמרו רבותינו ז"ל (יומא כב:) מפני ששאול לא היה תלוי בו דופי מצד היחוס הן מצד האב הן מצד האם מה שאין כן דוד המלך ע"ה דאתי מרות המואביה ואין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו כדי שלא תזוח דעתו עליו נמצא מלכות בית דין נתקיימה ונתחזקה מכח רות לכך קרי לה 'אִמָּהּ שֶׁל מַלְכוּת' כי ממנה נולד קיום המלכות.

'שָׂרָף', שֶׁנִּתְחַיְּבוּ שְׂרֵפָה לַמָּקוֹם (דברי הימים א' ד, כב). נראה לי בס"ד הטעם שנתחייבו שריפה דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דארץ ישראל בחול היא תחת שליטת היצירה ששם הוא מלאך מט"ט שרו של עולם אבל חוצה לארץ בחול היא תחת שליטת העשיה ששם שבעים שרים. ולפי זה הם שיצאו מן ארץ ישראל לחוץ לארץ יצאו משליטת מט"ט.
גם ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים) דחלק הנשמה דאצילות שלקח אדם הראשון נסתלקה ממנו קודם החטא ואחר כך לקחה חנוך בן ירד (בראשית ה, כד) ולכך היה מלאך בשמים והוא מלאך מט"ט ולכך לא מת ובחינת נשמה זו נקראת 'שר העולם' להיותה נמשכת מעולם האצילות ושולטת בכל העולמות ומן הארת נשמה זו היה לאדם הראשון יופי גדול ולכן יוסף הצדיק ע"ה שזכה לנשמה זו דחנוך היה יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט, ו) שזכה ליופיו של אדם הראשון שנמשך לו מפאת אותה הנשמה דזיהרא עילאה דאצילות וגם נתגלגלה נשמה זו שלקח יוסף הצדיק ע"ה ברבי ישמעאל בן אלישע כי הוא היה גלגולו של יוסף הצדיק ע"ה ולכן גם הוא היה יפה תואר ולכן כשהיה עולה רבי ישמעאל למרום היה קורא אותו מלאך מט"ט הדר זיוי עד כאן דבריו עיין שם.
ולפי זה מלאך מט"ט שהוא חנוך נקרא 'שר יפה' שיש לו יופי עצום מאותה הנשמה שהיא זיהרא עלאה דאצילות וגם מחמת אותה נשמה נקרא 'שר העולם' כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל כנזכר לעיל ולכן אלו שהיו בארץ ישראל ויצאו מתחת שליטתו דהלכו לחוץ לארץ שהיא תחת שליטת העשיה נתחייבו שריפה למקום אם תחבר אותיות 'שר יפה' ביחד יהיה צירוף 'שריפה' שנתחייבו שריפה בעבור שיצאו מתחת שליטת שר יפה.

'יֹשְׁבֵי נְטָעִים', זֶה שְׁלֹמֹה, שֶׁדּוֹמֶה לִנְטִיעָה בְּמַלְכוּתוֹ (דברי הימים א' ד, כג). נראה לי בס"ד הטעם מפני שמלך קטן בן שתים־עשרה שנה ולכך אמר דומה לנטיעה שהוא אילן קטן בכמות.
גם אמר דּוֹמֶה לִנְטִיעָה בְּמַלְכוּתוֹ כי דרך נטיעה לעקור אותה ממקומה ולנטעה במקום אחר כדי שתוציא פירות וכן היה לשלמה שהיה מלך והדיוט ומלך כי באמצע כשטרדו אשמדאי הרי נעקר ממלכותו ואחר כך חזר למלכותו והוה ליה שתילה חדשה.

"עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ", עַד שֶׁתָּבֹא [תְּבוּאָה] מֵאֵלֶיהָ (ויקרא כה, כב). נראה לי בס"ד נקיט לשון זה לרמוז לפי דרכו להשפעת שמות א־ל י־ה שמשפיעים לישראל דוקא ובזה פירש עטרת ראשי הרב מו"ר אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] מאמר הגמרא דפסחים (פסחים ג:) בההוא כותי דהוה סליק ואכיל פסחים ואמר לו ספו לי 'מאליה' רצונו לומר 'מא־ל י־ה' והשיבו לו אליה לגבוה סלקא, רצונו לומר השפעת א־ל י־ה לגבוה אלו ישראל בלבד סלקא עד כאן דבריו ודפח"ח [ודברי פי חכם חן].
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב עַל כִּי אֵין אֱלֹהַ־י בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה (דברים לא, יז) תיבת אֱלֹהַ־י 'א־ל י־ה'. ובזה יובן שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּהֳ' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַ־י (ישעיה סא, י) כלומר בהשפעת א־ל י־ה.

כתיב מחלון וכיליון וכתיב יואש ושרף וכו'. בעניותי כתבתי על המאמר הזה בקונטריס שמחת הרגל רות עש"ב בס"ד:

(מנהיגו) קברינטא. המוליך את הספינה: ריש גרגותא. שר הממונה על הבורות מי ידלה ממנו היום להשקות שדותיו ומי למחר ושררה קטנה היא ומדכתיב לך ה' הממלכה והמתנשא יליף לה כלומר על ידך המתנשא לכל דבר אפי' לגרגותא לראש הוא על פיך: בזעקך יצילוך קבוציך. ע"י שתזעק לקבץ הנדחים תנצל: אבל מעות ביוקר. שהפרקמטיא זלה מאד יוצאין כדמפרש טעמא לקמיה: נהירנא. זכורני: מדלית איסר. לקנות בו לחם: מריח פיתא מייתין. שרוח מערבית מנשבת ומביאה ריח הפת שהוא טוב מאד למזרח העיר ומייתין מתוך ריח טוב מרובה כן נראה בעיני ויש מפרש מתוך תאות רעבון: מטיילין. משחקין: טליא וטלייתא. נער ונערה: דמודי להון. לעובדי כוכבים מתרצה להן במה שאומרים נפיל בידיהון אלא כל דבריהן יסתור: דמתרחיץ. בוטח שע"י שמתגלה להן לוקחין כל מה שיודעין משלו כדכתיב בחזקיה ויראם את [כל] בית נכאתו וגו' (מ"ב כ) : יואש ושרף. בדברי הימים: שנתחייבו כליה. על שיצאו מא"י: חולין. חו"ל ארץ טמאה היא: מאי דכתיב ויוקים ואנשי כוזיבא וגו'. בני יהודה קא חשיב ואזיל בדברי הימים ואיכא למימר דכל הני דקחשיב משבט יהודה היו מצד האם או מצד האב: זה יהושע. ושמא אמו מיהודה כדכתיב נמי איש יהודי אמו מיהודה (מגילה דף יב:): ואנשי כוזיבא. הכי קאמר מי שהקים שבועה לאנשי כוזיבא דהיינו יהושע אבל אנשי כוזיבא לא משבט יהודה הם שהרי כנענים היו שכיזבו ביהושע: אלו מחלון וכליון. שהיו משבט יהודה בני אלימלך בן נחשון: שנתיאשו מן הגאולה. שיגאלם הקב"ה מן הרעב כדכתיב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם סבורים היו שלא יפקדם: זו רות המואביה. שנקראת על שבט יהודה כלומר בנים שיצאו ממנה: דברים הללו. שיצאו מחלון וכליון לחו''ל וע''י כך באה רות ונשאת לבועז ונולדו מלכי בית דוד: עתיק יומין אמרן. מאתו יצאו כבושים: שבועת אביהם. שלא לשתות יין ולא לבנות בתים כדכתיב (בירמיה לה): לנטיעה. הלוך וגדול כדכתיב על כסא ה' למלך: שגדרו. לעשות סייג לתורה: הכי גרסי' במלכותו של שלמה בן בנו של בן בנה. כלומר שלמה בן דוד שהוא בנו של ישי שהוא בן עובד בנה: לאמה של מלכות. שיצאו ממנה כל המלכים: בלא סלמנטון. דסלמנטון אין מניח ליישן התבואה אלא מרקיבה: רצינתא. תולעת המרקיב את התבואה: שדיפא. מתחממת התבואה ואין יכולה להתיישן: מצפין לחדש כו'. דהכי קאמר קרא ואכלתם מן התבואה ישן עד קרוב לימות הקציר ולא עד בכלל: שכלה. היינו ע''י רצינתא שמרקיבה ומכלה אותה: עד שתבא מאליה. שתתבשל התבואה יפה ולא יהו צריכין להקדים קציר ולעשות קליות: ישן שרע. היינו שדיפה אבל שלם הוא הגרעין אלא שמתחמם: הכי גרסי' ואכלתם ישן מלמד שכל המיושן וכו'. דמשמע הישן יאכלו ויניחו החדש להתיישן: דרכן ליישנן. חטה ויין: אין דרכן ליישנן. כגון מיני פירות שמרקיבין: ת''ל ישן נושן מכל מקום. שנה הכתוב להודיע שבח א''י שאפי' אותן שאין דרכן ליישנן יתיישנו ויתקיימו: היאך נוציא כו'. דהכי משמע וישן מפני חדש תוציאו בעל כורחכם שלא יהיה לכם מקום להצניע החדש ואע''פ שהישן טפי מעלי יוציאוהו מפני החדש שהחדש ראוי להתיישן טפי מן הישן שכבר נתיישן: עתיקא. ישן: הרסנא. דגים קטנים:

אין תוס' לעמוד זה