בבא בתרא צב ע"א

בבא בתרא צב ע"א - Steinsaltz

MISHNA: With regard to one who sells produce to another that is sometimes purchased for consumption and sometimes for planting, and the buyer planted it and it did not sprout, and even if he had sold flaxseeds, which are only occasionally eaten, the seller does not bear financial responsibility for them, i.e., he is not required to compensate the buyer. Since the buyer did not specify that he purchased the produce in order to plant it, the seller can claim that he assumed the buyer intended to eat it. Rabban Shimon ben Gamliel says: If he had sold seeds for garden plants, which are not eaten at all, then the seller bears financial responsibility for them, as they were certainly purchased for planting.

GEMARA: An amoraic dispute was stated with regard to one who sells an ox to another and the ox is found to be one that habitually gores. Rav says: This is a mistaken transaction, since the buyer can claim that he bought the ox specifically for labor, and an ox that gores is not suitable for this function. Therefore, the seller must take back the ox and reimburse the buyer. And Shmuel says: The sale is not voided, as the seller can say to him: I sold it to you for slaughter, and the fact that it gores is immaterial.

The Gemara suggests: But let us see if the buyer is a man who generally purchases oxen for slaughter, in which case it can be presumed that he also purchased this ox for slaughter, or if he is a man who generally purchases oxen for plowing, in which case it can be presumed that he also purchased this ox for plowing. The Gemara answers: The dispute concerns a man who sometimes purchases oxen for this purpose and sometimes for that purpose, and so it is uncertain for which purpose he purchased this ox.

The Gemara persists: But let us see the payment he made; how much was it? Since an ox fit for plowing costs more than one fit only for slaughter, the purpose for which the ox was purchased will be apparent from the price paid.

The Gemara answers: No, it is necessary to discuss the case where the price of an ox to be slaughtered for its meat appreciated and reached the value of an ox for plowing. But if the price disparity is significant, there is no dispute. The Gemara asks: If so, for the sake of what practical difference did they discuss the case? Even if the ox was not suitable for the buyer’s purposes, he could sell it for the same price of the ox he needs. The Gemara answers: The practical difference is with regard to the effort of selling the ox in order to recover its value; who must go to the effort of doing so?

The Gemara clarifies: What are the circumstances of the case under discussion?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צב - א

מתניתין:

המוכר פירות העומדים לזריעה או לאכילה, לחברו, וסתמו ולא פירשו המוכר או הקונה בדבריהם אם נעשה הקנין לצורך זריעה או לצורך אכילה, וזרען הלוקח, ולא צמחו, מפני שהזרעים היו מקולקלים, ^[1] ואפילו מכר לו זרע פשתן, ורוב זרעוני הפשתן הנמכרים בעולם מיועדים לזריעה, מכל מקום, אינו חייב המוכר באחריותן אם לא צמחו, ואין כאן מקח טעות, והמוכר אינו צריך להחזיר לקונה את כספו. כי היות ויש אנשים הקונים את זרע הפשתן לצורך אכילה, יכול המוכר לטעון ללוקח: אני מכרתי לך אותם לאכילה, והרי הם ראויים לכך! ובדיני ממונות אין הולכים אחר הרוב.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם מכר לו בסתם זרעוני גנה, כגון זרעוני כרוב, שאינן נאכלין כלל, וזרען הלוקח ולא צמחו, אזי המוכר חייב באחריותן, כי זה ודאי מקח טעות הוא, שהרי זרעונים אלו נועדו לזריעה, וכיון שהם לא צמחו, הרי זה כמי שקנה יין ונמצא חומץ, ^[2] שהוא מקח טעות, ולכן חייב המוכר להחזיר לו את כספו.

גמרא:

איתמר: המוכר שור לחברו, ונמצא השור שהוא נגחן, שאינו ראוי לחרוש בו.

רב אמר: אם טוען הקונה שקנאו לצורך חרישה, הרי זה מקח טעות.

ושמואל אמר: יכול המוכר לומר לו ללוקח: לשחיטה מכרתיו לך, ואין כאן מקח טעות.

ודנה הגמרא, מדוע נחלקו בדבר רב ושמואל:

וליחזי, נבדוק ונווכח מי הוא הקונה, אי גברא דזבין לנכסתא, אם הוא אדם שרגיל לקנות שוורים לשחיטה, כגון שהוא קצב, ואינו עובד אדמה הצריך את השור לחרוש עמו, הרי ודאי קנה את הבהמה לנכסתא, לשחיטה, וכאן גם רב מודה שאין כאן מקח טעות.

ואי לרדיא, אם הוא אדם שרגיל לקנות שוורים לחרישה, כגון שהוא עובד אדמה ולא קצב, אם כן בודאי שהוא קנה את השור לרדיא, לחרישה, וגם שמואל מודה שאם המוכר נתן לו שור נגחן הרי זה מקח טעות, שהרי זה כאילו אמר לו הקונה בפירוש שימכור לו שור הראוי לחרישה!? ^[3]

ומעמידה הגמרא: רב ושמואל נחלקו בגברא דזבין להכי ולהכי, שהקונה הוא גם טבח וגם עובד אדמה. ואין ידוע לאיזו מטרה הוא קנה את השור הזה.

אך עדיין יש לדון: וליחזי דמי היכי נינהו!? נבדוק כמה כסף הוא שילם עבור השור, כי שור הראוי לחרישה שוה יותר משור שאינו ראוי לחרישה אלא רק לשחיטה. ולכן, אם נמצא שהוא שילם מחיר יקר של שור הראוי לחרישה, סימן הוא שקנה את השור לחרישה, ומקח טעות הוא. ^[4] ואם הוא שילם מחיר זול של שור שאינו ראוי אלא לשחיטה, סימן שהוא קנה אותו לשחיטה, ואין כאן מקח טעות. ולמה נחלקו רב ושמואל? ^[5]

ומשנינן: לא צריכא, מחלוקתם היא באופן דאייקר בישרא, וקם בדמי רדיא. שהתייקר מחירם של השוורים העומדים לשחיטה, והגיע עד לגובה המחיר של שוורים לחרישה. ולכן אין כאן הוכחה מהמחיר לגבי המטרה של הקונה.

ומקשינן: אי הכי, שמחלוקתם היא באופן שהמחיר של שור לשחיטה שוה למחיר של שור לחרישה, למאי נפקא מינה במחלוקתם של רב ושמואל!? והרי הקונה לא הפסיד כלום כתוצאה מכך שהשור אינו ראוי לחרישה, ומה איכפת לו שהמקח יתקיים!? ^[6]

ומתרצינן: נפקא מינה לטירחא. שאמנם הקונה אינו מפסיד כסף בקניה הזאת, אך הוא אינו רוצה לטרוח בשחיטת השור ובמכירת הבשר. ולכן הוא תובע לבטל את המקח, להחזיר למוכר את שורו, ולקבל בחזרה את כספו. ונחלקו רב ושמואל אם אכן המקח בטל או לא.

אך עדיין יש לדון: היכי דמי, באיזה אופן נחלקו רב ושמואל?

הערות

^[1] כתב הרי"ף: והני מילי דלא צמחו מחמת עצמן. אבל אם מחמת דבר אחר כגון שלקו בברד או בכיוצא בו אינו חייב באחריותן. והרא"ש כתב, שמדברי הרי"ף משמע שכל היכא שאין הליקוי ידוע שהוא מחמת דבר אחר, תלינן בגריעותא דזרעים, לפי שידוע שכל הזרעים הטובים צומחים. וראה פלפולא חריפתא.

^[2] וכל שכן הוא, ששם יש אנשים שרוצים יין ויש שרוצים חומץ, אבל כאן, שאינם ראויים לא לאכילה ולא לזריעה, אין להם תקוה אלא להסיק בהם את התנור. ופטור מלשלם לו אפילו את שווים כעצים להסקה, שהרי לא נהנה בהם כלל, וגם אין לו דין של שולח יד בפקדון חבירו שחייב עליו [שהרי לא נתכוון לגוזלם]. רשב"ם. וכתב הנמוקי יוסף, שהמוכר אינו יכול לומר לו לא אחזיר לך מעותיך עד שתחזיר לי את הזרעים, כי היות ועל דעת זריעה מכרן לו ולא פשע הלוקח כלום, ולבסוף הוי מקח טעות, אין הלוקח חייב לשלם לו כלום. וכן בכל מקח שבעולם, שהלוקח עשה בחפץ את יעודו, כגון בד וחתכו או בהמה ששחטה, ונמצאה טריפה, חייב המוכר להחזיר לו את הדמים. ועוד למדנו מכאן, שהקונה פרקמטיא מחבירו להוליכה למקום ידוע, ומצא שם מום במקח, ואין לו מה לעשות עמו, אין צריך הלוקח להוציא הוצאות כדי להחזירה למוכר, אלא מניחה ביד שומר חנם, ובא ונוטל מהמוכר את כספו.

^[3] ומדובר באופן שהמוכר והקונה מכירים זה את זה. רשב"ם. וכתב המהרש"א, שאם כן, היתה יכולה הגמרא לתרץ, שמדובר שאין מכירים זה את זה. אלא שניחא לגמרא להעמיד פלוגתתם בכל ענין. וגם שמסתמא מכירים המוכר והקונה זה את זה.

^[4] ואפילו אם קנה אותו לשחיטה הרי שילם עליו הרבה יותר ממחירו, ויש כאן אונאה של יותר משתות, שהדין הוא שהמקח בטל. רשב"ם.

^[5] לעיל בפרק המוכר את הספינה [עז ב], נחלקו רבי יהודה ורבנן לגבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר, שרבי יהודה סבר "הדמים מודיעים", ורבנן סוברים "אין הדמים ראיה". וכתבו התוס', שקושית הגמרא כאן היא אפילו לרבנן, הסוברים שאין הדמים ראיה, כי דוקא שם, שרוב אנשים קוראים לבקר בקר, ולצמד צמד, ורק מיעוט קוראים לצמד בקר, ונמצא שהרוב מסייע למוכר המוחזק, לכן אין הולכים אחר הדמים נגד הרוב והמוחזק. ואפילו לפי הגירסא שם שהוא מחצה על מחצה, האנשים שקוראים לצמד בקר והאנשים שאינם קוראים לצמד בקר, מכל מקום, אין בכח ראיית הדמים להכחיש את כח המוחזק. אבל כאן, שרוב האנשים קונים לרדיא, ונמצא שהרוב הוא לטובת הקונה נגד המוכר שהוא מוחזק, אז הולכים אחר הדמים, שהם יכריעו בין הרוב לבין המוחזק. תוס' ד"ה וליחזי. והרא"ש כתב, שכאן רבנן יודו, מאחר שהדמים אינם מכחישים את עיקר הלשון כמו שם, שצמד לא משמע בקר. אבל כאן, אין שום משמעות מהלשון אם נתכוון לרדיא או לשחיטה. ובדומה לזה כתב הר"י מיגש, שדוקא כשאנו רוצים לכלול במכר דבר שאינו בכללו, כגון בצמד ובקר, שלא מכר לו בפירוש את הבקר, אז אין הדמים ראיה, כי היות והם שני דברים נפרדים היה לו ללוקח לפרש. אבל במכר עצמו, לברר אם קנאו לרדיא או לשחיטה, בזה גם רבנן מודים שהולכים אחר הדמים, כיון שאינו אלא גילוי מילתא בעלמא. ועוד תירץ הר"י מיגש, שיש לחלק, שדוקא בנמצא נגחן יש ללכת אחר הדמים כי הדבר תלוי רק בדעת הלוקח לאיזו מטרה קנה את השור, ולא איכפת לנו מה היא דעת המוכר, שאם הלוקח רצה לקנותו לרדיא והשור אינו ראוי לכך הוי מקח טעות [וכפי שמשמע מלשון הגמרא "וליחזי אי גברא דזבין לנכסתא" משמע שהכל תלוי בדעת הלוקח]. ולכן, כיון שהלוקח נותן את הדמים, הרי הדמים הם הראיה על מה נתנם. אבל בצמד ובקר, אין הדבר תלוי בדעת הלוקח בלבד, אלא שגם המוכר צריך שיסכים בדעתו למכור לו גם את הבקר עם הצמד, לכן אין הדמים שנתן הלוקח יכולים להיות ראיה על כוונת המוכר.

^[6] הקשו התוס', הרי הגמרא היתה יכולה לתרץ שהנפקא מינה היא באופן שאחר כך ירד המחיר של שור לשחיטה, והוא עתה פחות ממחיר שור לחרישה. או שהמוכר הונה את הלוקח במחיר, והאונאה היא פחות משתות שבאופן רגיל המוכר אינו צריך להחזיר את האונאה. ולכן מעוניין הלוקח לבטל את המכר בגלל שהשור נגחן. תוס' ד"ה למאי.

א משנה המוכר פירות לחברו כלומר, מכר לו זרעים (כגון חיטים ושעורים או פולים וכיוצא בהם) הנמכרים הן לאכילה והן לזריעה, וזרען הקונה ולא צמחו, ואפילו קנה ממנו זרע פשתן שאינו נמכר כל כך לאכילה, ולא צמח — אינו חייב המוכר באחריותן מכיון שלא אמר לו הקונה שהוא מתכוון לזריעה, ויכול המוכר לומר שסבר שקנה אותם לאכילה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: זרעוני גינה שאינן נאכלין כלל, וזרעם הקונה ולא צמחו — חייב המוכר באחריותן שמובן שקנה אותם לזריעה.

ב גמרא איתמר [נאמר]: המוכר שור לחבירו, ונמצא השור נגחן ואינו יכול לעבוד בו, רב אמר: הרי זה מקח טעות, ושמואל אמר: יכול המוכר לומר לו: לשחיטה מכרתיו לך.

ושואלים על כך: וליחזי [ונראה] מה טיבו של הקונה, אי גברא דזבין לנכסתא [אם הוא אדם שקונה לשחיטה] כגון שהיה הקונה מוכר בשר — ודאי קנה לנכסתא [לשחיטה], אי [אם] הוא אדם שקונה לרדיא [לחרישה] כגון חקלאי העובד בשדה — ודאי קנה אותו לרדיא [לחרישה] לעבוד בו! ומשיבים: מדובר בגברא דזבין להכי ולהכי [באדם שקונה לכך ולכך].

ושואלים: וליחזי דמי היכי נינהו [ונראה את המחיר ששילם הקונה איך הוא], שמחיר שור לחרישה גדול יותר!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], דאייקר בישרא וקם בדמי רדיא [שהתייקר הבשר ועמד בדמי שור לחרישה]. ושואלים: אי הכי [אם כך] שהמחירים שווים, למאי נפקא מינה [מה, איזה הבדל, יוצא מזה]? מה זה משנה לקונה, והרי אין הוא מפסיד דבר! ומשיבים: נפקא מינה לטרחא [יוצא מכאן הבדל לטרחה] שצריך לטרוח למכור לשחיטה את השור שקנה, ולקנות שור חדש. ויש בזה משום מיקח טעות לדעת רב, ולפיכך, לדעתו, רשאי הקונה להחזיר את השור ולדרוש את דמיו.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara clarifies: What are the circumstances of the case under discussion?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

המוכר פירות. בסתם לחברו:

וזרען ולא צמחו. לפי כי מקולקלין נינהו. אפי' זרע פשתן. מכר לו דאיכא למימר דזרע פשתן לאו לאכילה קאי אלא לזריעה וידיע למוכר שפיר דלדעת דזריעה קונה לוקח אפי' הכי אם לא צמחו אינו חייב באחריותן דמצי למימר המוכר כסבור הייתי דלאכילה קבעית להו ולא לזריעה:

ר"ש ב"ג אומר זרעוני גינה שאינן נאכלין כלל חייב באחריותן. משום דהכא ודאי ידיע ליה למוכר דלזריעה קבעי להו וזרעוני שפירי הוה ליה לזבוני. מכלל דזרע פשתן אינו חייב באחריותן משום דאיכא דקבעי ליה לאכילה או לצורך רפואה:

אתמר המוכר וכו' ומקשי' אמאי פליגי ביה רב ושמואל. ונחזי האי גברא דזבן אי לרדיא זבן לצורך חרישה א"כ מאי טעמא דשמואל הא ודאי מקח טעות הוא. ואי לצורך שחיטה זבין מאי טעמא דרב:

לא צריכא בגברא דקונה להכי ולהכי שקצב ועובד אדמה הוא וקונה לרדיא ולשחיטה דהשתא ליכא למיקם עלה דמלתא. ולהכי סבירא ליה לרב דלצורך רדיא זבנה והרי זה מקח טעות. ושמואל אמר יכול לומר לצורך שחיטה זבניה:

ומקשי' ולחזי אי דמי רדיא יהב מאי טעמא דשמואל ואי דמי בשרא יהב מאי טעמא דרב. ומשני לא צריכא דאייקר בשרא לאכילה וקם ברדיא:

למאי נפקא מינה. הואיל דדמי חד יהיב בין לרדיא בין לשחיטה. כלומר במאי פליגי הא מצי לזבוני לצורך אכילה ולמיקני מהני דמים לרדיא. משום דטרחא יתירא ללוקח לזבניה לצורך אכילה להאי ולמיקני אחריתי ומשום הכי פליגי רב ושמואל. ומקשי' היכי דמי אי דליכא לאשתלומי מיניה. שאין למוכר שור אחר שראוי לרדיא והדמים כבר הוציאם. מאי טעמא דרב דאמר מקח טעות וחוזר מוטב ליה למשקליה לתורא מידיה דמרא בזוזיה דאמרי אינשי ממרי רשותך וכו'. לא צריכ' דאיכא לאשתלומי מיניה. ובהא פליגי. רב דאמר הרי זה מקח טעות משום דבתר רוב אזלינן דרובא דעלמא לרדיא זבני וצריך למטרח מוכר שימכור שור זה וליקח שור לרדיא ויתן ללוקח. ושמואל אמר הואיל דהאי גברא זבן להכי ולהכי ואייקר בשרא וקם ברדיא מצי למימר ליה מוכר לשחיטה מכרתיו לך דכי אזלינן בתר רובא לענין איסורא. כגון תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כלומר כיון דאותה חנות נבילה קבוע ביני הני אידך חנויות המוכרות בשר שחוטה חשבינן שכל חצי החנויות מוכרות בשר נבילה ואסור. ובנמצא הלך אחר הרו' דכל דפריש מרובא פריש אבל גבי ממונא לא אזלינן בתר רובא ואמטול הכי אם רוצה לוקח להוציא מן המוכר יביא ראיה דלרדיא זבין:

מתני': המוכר פירות ולא צמחו. פי' שאחר שזרען באו בקיאין ואמרו שלא היו ראויין לזריעה שאינן מצמיחין אבל אי לאו הכי היאך יתחייב באחריותן לעולם שמא מתמת דבר אחר אירע שאיפשר שאין המקום שזרען בו ראוי לזריעה ואפילו היתה שדה בדוקה ולא היו שנים בתקנן אם אפשר לתלות תולין ואם לאו תולין ודאי בזרעים אע"פ שאינן ידועין שאינן מצמיחין, וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל, וכן כתב רבינו הגאון ז"ל בספר המקח בשער מ"ו.

גמ': וליחזי דמי היכי. מקשו בה רבנן ז"ל, והא קיימ' לן (עז ע"ב) הלכה כדברי חכמים שאין הדמים ראיה ופריק לה רבי יוסף הלוי ז"ל דכי אמרי' אין הדמים ראי' הני מילי לעיולי בכלל המכר מילתא אחריתי שאינה בכלל כגון צמד ובקר שכל שני דברים צריך היה לפרש אבל במכר גופיה לאודועיה אי לדידיה זבין אי לנכסת' זבין לו גילויי מילתא בעלמ' היא והוו הדמי' ראיה וזה הפירוק הנכון בקושיא זו שהרי בקרון ופרדות וצמד ובקר ובאשדוקי' בהן הדמים מודיעים כמו שכתבתי בפירקין דלעיל (בבא בתרא עז ע"ב). וכבר כתבתי דעת אחרים בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא סא,ב).

המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן. כלומר, אפילו זרע פשתן שרובו בזריעה, כדאיתא בגמרא.

רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן. ותנא קמא מודה בהא, אלא דהוצאה איכא בינייהו, כדאיתא בגמרא, ואי נמי כולה רשב"ג היא, כדאיתא בגמרא.
וחייב באחריותן דקאמרינן כתב ר"ח ז"ל, כשמתברר שהפירות היו רעים ולפיכך לא צמחו. וכן הדבר בודאי, דאי לא, המוציא מחבירו עליו הראיה. ומיהו אם זרען בקרקע בדוקה והשוה כתקנה, בהא שודאי משמע דבודאי שמחמת רעות הזרעים משוינן להו.
וכשמשלם המוכר אין הלוקח מנכה דמי הזרעים, ואפילו דמי עצים בעלמא, ואף על פי שאי אפשר להחזירם לו, שהרי זרעם ועל כן מסרם לו המוכר, וכל המקח בטל ולוקח זה דלא פשע בכלום אינו חייב לשלם לו כלום. ותנן בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (בכורות לז, א) השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו לחכם, מה שאכלו אכלו ומחזיר להם את הדמים, ומה שלא אכלו יקבר ויחזיר להם את הדמים. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, ומה שלא אכלו יחזיר ויחזיר להם את הדמים. מכרוהו לגוים או הטילוהו לכלבים ישלמו דמי הטרפה, ותנו רבנן המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים.

גמרא: וליחזי דמי היכי. איכא דמקשו, מאי קאמר וליחזי דמי היכי, והא קיימא לן כרבנן דאמרינן בפרק הספינה (בבא בתרא עז, ב) דאין הדמים ראיה, ואטו הכא מי נימא דמקשו אליבא דרבי יהודה דאמר הדמים מודיעים, והא לית הלכתא כותיה. וכבר כתבתי שם משמו של הראב"ד ז"ל, דשאני הכא דהשם והדמים שוים, דשור דשחיטה ושור דרידיא תרווייהו שור סתם קרו להו, וכל שאין השם כנגד הדמים, כבקעה ושדרה ודירה ובית, הדמים מודיעים.
וכתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל בן מיגש דלא נחלקו שם אלא בלהכניס בכלל המקח מחמת הודעת הדמים מה שאינו מבואר שהוא בכלל המקח לולי שהדמים ראיה, אבל כאן שאינו אלא לגלות ולהודיע שור זה שלקח למה קנאו אם לשחיטה או לרידיא, בכי הא ודאי דלכולי עלמא הדמים ראיה. ור"ח ז"ל כתב: ומדמקשינן וליחזי דמי היכי נינהו אי דבשרא אי דרידיא, ופריק כגון דאיקר בשרא וקם (בדירידא) [בדמי רידיא], ולא פריק אין הדמים ראיה, שמע מינה שהדמים ראיה לבטל המקח בעידנא דמוכחי ובכדי שאין הדעת טועה, עד כאן. נראה שהוא ז"ל פסק כפירוקא קמא דפריקו בפרק הספינה (בבא בתרא עח, א). וכבר כתבתי שם יותר מזה.

המוכר פירות וכו' כבר נכפל המאמר על חלק רביעי שבזאת המסכתא שהוא סובב בעניני המכירות בכל מה שראוי לדון בהם ובעניניהן ושאחד מעניני זה החלק הוא בדין טעות הנמצא במכירות על איזה צד נדון בו וכבר הותחל לבאר זה הענין בעצמו בפרק הספינה בענין יפות ונמצאו רעות וכו' והיתה הכונה בזה הפרק להשלים זה הענין ולבאר עוד ענינים אחרים שבדיני המכירה גם כן ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון להשלים זה הענין בפירות ר"ל בדיני טעות הנמצא במכירתן על איזה צד הוא מקח טעות מכל וכל ועל איזה צד המקח קיים אלא שחייב באחריות הפסידא ועל איזה צד יש לו לקבל ולמחול אותו טעות ואותה פסידא השני לבאר בו בדומה למה שכבר קדם באחד מעניני המכירה והוא מה שנכלל בכלל המכר ומה שלא נכלל בו והתעורר הנה בדומה לזה על מי שהתנה למכור מקום ופירט בו לאיזה דבר אלא שלא התנו על זה מדה ידועה וחלקו בשיעור המקום לבאר המדה הראויה לאותו דבר שהותנית המכירה עליו השלישי לבאר במי שאין יכול ליכנס בתוך שלו אלא דרך רשות חברו על איזה צד הוא יכול ליכנס ברשות חברו ועל איזה צד אינו נכנס וכן מי שהיו הרבים צריכים לעבור דרך רשותו אם הוא יכול למנוע להם דרך רשותו בנתינת דרך אחרת אם לאו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בה דברים על ידי גלגול כמשפט סוגית התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד להתחיל בביאור החלק הראשון והוא שאמר המוכר פירות לחברו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן אמר הר"ם אפילו זרע פשתן שאין לוקחין אותו על הרוב אלא לזריעה והכל מודים שזרעוני גנה שאין נאכלין חייב באחריותן ויתן להם דמיהם בלבד ורשב"ג אומר הדמים וכל מה שהפסיד בשביל הזרע כאלו אמר חייב באחריות ההוצאה ואין הלכה כרשב"ג:

אמר המאירי המוכר פירות ר"ל בסתם ולא פירש לו אם לאכילה אם לזריעה והם פירות הראויים לשתיהם וכגון פולים ומיני קטניות ותבואות ודומיהם וזרען הלוקח ולא צמחו אינו חייב באחריותן ולא סוף דבר במה שהאכילה מצויה בו כזריעה אלא אפילו זרע פשתן שרוב בני אדם אין לוקחין אותו אלא לזריעה הואיל ומקצת בני אדם אוכלין אותו אף הוא אומר לו לאכילה מכרתים וכן בכל הדברים שאפשר שיוקחו לרפואה או לצבע או לאיזה דבר חוץ מן הזריעה ואפילו היה רוב ענינו לזריעה שאין הולכין בממון אחר הרוב ודין דמים מודיעין אין כאן שאין תוספת דמים מזו לזו בכדי שיבא הענין בהם לידי בחינה וכן אין בחינה מענין הלוקח אם הוא רגיל ליקח לזריעה או לאכילה שרוב בני אדם לוקחין לשתיהן ומ"מ אם הודיעו בשעת המקח שלזריעה הוא לוקחם חייב באחריותן כל שנתעכבה צמיחתם מחמת עצמם הא אם אירעה סבה מחודשת הראויה לעכב צמיחתן כגון ברד וכיוצא בו אין ספק שאין יכול לומר לו שמא אף בלא סבה זו היתה צמיחתן מתעכבת אלא תולין עכובן באותה סבה וצריך לעיין בשבירר זה לקות אותן הפירות הואיל ומ"מ זרען ואירעה סבה המפסידתן אף בלא לקות אם חייב באחריותן רשב"ג אומר מכר לו זרעוני גנה שאין נאכלין ר"ל אף לקצת בני אדם כגון זרע כרוב וכיוצא בהם וכן שאין נקחין לדבר אחר אלא לזריעה וזרען ולא צמחו חייב באחריותן ואף תנא קמא אינו חולק בזו ואין כאן אלא תוספת ביאור וכן צריך לעיין בזו אם אירעה סבה המפסידתן אם חייב באחריותן אם לאו:

ויתבאר בגמ' שכל שהוא חייב באחריותן אינו נותן לו אלא דמי זרע ולא דמי הוצאה שאין בהוצאה אלא דין גרמא ומ"מ נותן לו דמי זרע ואין יכול לומר החזר לי זרעי כמו שהיו ואני מחזיר לך את דמיך ומכאן למדו גאוני ספרד שהלוקח מקח מחברו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרה שם ואחר הולכתו נמצא בה מום אין יכול לומר לו החזר לי סחורתי לכאן ואחזיר לך דמים אלא המוכר מיטפל להביא ממכרו או למכרה שם ואפילו אבד או נגנב אחר שהודיעו הרי הוא ברשות מוכר אבל אם לא הודיעו הולכתו למדינה אחרת והוליכה ונמצא בה מום הרי זה ברשות לוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר וכן כתבוה גדולי המחברים ואף גדולי המפרשים מודים בה אלא שאין להם ראיה מכאן מפני שהזרע אינו בר השבה שכבר נרקב ונפסד בקרקע מה שאין כן בשאר מקומות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

המוכר שור לחברו ונמצא נגחן אם לחרישה לקחו הרי זה מקח טעות ואם לשחיטה לקחו אין כאן מקח טעות נסתפק הדבר אם לשחיטה אם לחרישה אומדין לברר את הענין לפי ענין האיש ולפי ענין דמי השור היה האיש רגיל ליקח לשתיהן וכן שהיו דמי מקח שוין לחרישה ולשחיטה ואין כאן בחינה באחת מאלו המוציא מחברו עליו הראיה שאין הולכין בממון אחר הרוב נתברר הדבר שמקח טעות הוא אלא שכבר הוציא זה מעותיו ואין לו במה לשלם אף הוא אומר לו זכה בשורך בשביל מעותיך ואין הלה יכול לומר לו טרח אתה ומכור הא אם יש לו מעות אי אפשר לו לסלקו בשורו שאין בעל חוב דוחה אצל מטלטלין בשיש לו מעות ויש חולקין בזו וכבר ביארנו ענין שמועה זו ומה שנתבלבלו קצת מפרשים בפירושה ובנסחאות שבה ובפסק היוצא ממנה בקמא פרק הפרה:

וליחזי דמי היכי נינהו אי דמי דרדיא נינהו ודאי לרדיא זבין ואי דבישרא נינהו ודאי לשחיטה זבין. ואוקימנא דאייקר בישרא וקם בדמי רדיא וכו'. הא דאמרינן ולחזי דמי היכי איכא לאקשויי עלה הא דתנן בפרק המוכר את הספינה מכר את הצמד לא מכר את הבקר מכר את הבקר לא מכר את הצמד רבי יהודה אומר הדמים מודיעים וחכמים אומרים אין הדמים ראיה וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים אלמא דמים לא ראיה הויין ואם תאמר דאוקימנא לההיא מתניתין דקתני אין הדמים ראיה דהאי אין הדמים ראיה נמי הוי ביטול מקח ואמרינן נמי איבעית אימא לא קשיא כאן בכדי שהדעת טועה כאן בכדי שאין הדעת טועה דשמעת מינה דאף על גב דדמים לא הוה ראיה דשויי בקר בכלל זביני צמד וצמד בכלל זביני בקר מכל מקום היכא דהויא אונאה יותר על שתות הוא דהוי ביטול מקח ועל האי הוא דאמרינן ולחזי דמי היכי כלומר דאי נתן דמי רדיא להוי ביטול מקח דמהאי טעמא הוא משום דאמרינן מה נפשך אי לרדיא הוא דזבין הא ודאי מקח טעות היא דהא נגחן הוא ואי לשחיטה זבין ביטול מקח הוא כיון דיהב דמי רדיא. אם כן הא תינח היכא דהויא אונאה בכדי שהדעת טועה היכא דהויא בכדי שאין הדעת טועה מאי איכא למימר ומדקא פסק ואמר לחזי דמי היכי ולא פליג בין היכא דהויא אונאה בכדי שהדעת טועה בין היכא דהויא בכדי שאין הדעת טועה מכלל דהאי ולחזי דמי היכי דאמרינן דלמהוי ראיה דלרדיא זבין הוא דאמרינן ליה כי היכי דלהוי מקח טעות ולאו משום אונאה כי היכי דלהוי ביטול מקח וכיון שכן קשיא האי מתני' דקתני אין הדמים ראיה אהא דאמרינן הכא המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ולחזי דמי היכי. ואיתחזי לן בפירוקא דהאי קושיא דהמוכר שור ונמצא נגחן לא דמי למתני' אין הדמים ראיה דכי קתני אין הדמים ראיה הני מילי לעיולי בזבינא מידי דלא זבין ליה בהדיא כגון צמד ובקר אבל לברורי מילתא דזבינא גופיה היכא הוא דנדע אי הוה זביני אי לא בכי הא לא אמרי רבנן אין הדמים ראיה אלא לעולם הוי ראיה דגלוי מילתא בעלמא הוא עליה דההוא זבינא היכי הוה מילתיה ומשום הכי אמרינן הכא לענין המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ולחזי דמי היכי. א"נ איכא לפרוקי דלא דמי דין המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן לדין צמד ובקר דאילו המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן גלוי דעתיה דלוקח הוא דבעינן אי לרדיא זבין אי לשחיטה זבין ולא איכפת לן בדעתיה דמוכר בהכי כדאמרינן ולחזי אי גבר' דזבין לרדיא לרדיא אי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא דש"מ דגלוי דעתיה דלוקח הוא דבעינן בהכי ולא גלוי דעתיה דמוכר וכיון דלוקח הוא ניהו דיהבינהו לזוזי מש"ה הוה ראיה לגלוי דעתיה בהאי זביני דהא זוזי דידיה הוה ואיהו הוא דיהבינהו ואף על גב דזוזי בידא דמוכר נינהו מדאמרינן ואי דליכא זוזי לשקול תורא בזוזיה דשמעת מינה דזוזי כבר שקלינהו מוכר והוה ליה ברשותיה והוה ליה השתא לוקח מוציא מחבירו כיון דלא איכפת לן הכא בדעתא דמוכר אלא על דעתא דלוקח בעידן זביני הוא דסמכינן ומוכר הא לא יכול לברורי אי הוה דעתיה דלוקח לרדיא או לנכסתא משום הכי מפקינן להו מיניה ומהדרינן ליה ללוקח ולא מהני ליה למוכר האי דאיתנהו לזוזי ברשותיה מידי אבל לענין צמד ובקר כיון דלאו דעתיה דלוקח בלחוד הוא דבעינן לגלויי אלא דעתיה דמוכר דבעינן לגלויי אי גמר לאקנויי ליה ללוקח צמד בהדי בקר ובקר בהדי צמד אי חד מנייהו בלחוד הוא דגמר לאקנויי ליה משום הכי לא הוה הני זוזי דיהבינהו לוקח ראיה לגלויי דעתיה דמוכר אי תרווייהו אקני ליה אי חד אקני ליה חדא דהא ברשותיה דמוכר קיימא והוה לוקח מוציא מרשותיה ולוקח הא לא יכול לברורי דעתיה דמוכר אי גמר לאקנויי ליה תרווייהו או לא ועוד דכיון דלאו זוזי דמוכר נינהו אלא זוזי דלוקח לא חביבי הנהו זוזי עליה דמוכר כי היכי דלקני ליה בהו תרווייהו אלא צמד ובקר דיליה הוא דחביבי עליה טפי מהנהו זוזי דלוקח ואכתי איכא למימר דחד מינייהו בלחוד הוא דאקני ליה בהו ולא תרוייהו וכי מעיינת בהו בהני פירוקי משכחת לה דפירוקי מעלי' נינהו:

א. המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפי' זרע פשתן אינו חייב באחריותן רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן. טעמא דהא מתניתין משום מקח טעות הוא. ומאי אפילו זרע פשתן, דרובא לזריעה זבני [ו]כמאן דפריש לה לזריעה דמיא וכיון דלא צמחו הוה ליה מקח טעות, קמ"ל דכיון דאיכא מיעוטא דזבני לאכילה מצי א"ל אנא אדעתא דזבנת לאכילה זביני לך והמוציא מחבירו עליו הראיה. רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן, דכיון דאינן נאכלין כלל כמאן דפריש ליה לזריעה אפילו במידי דרובה לאכילה זבני. ומסקאנא דרבנן נמי הכי סבירא להו והוצאה איכא ביניהו, דרבנן סברי זרעוני גנה שאינן נאכלין דמי זרע הוא דמשלם לו הוצאה לא, ורשב"ג סבר ההוצאה. וקימא לן כרבנן. והני מילי דלא צמחו מחמת עצמן, אבל אם לקו בברד או כיוצא בו אינו חייב באחריותן:

יא. אתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול הוא לומר לו לשחיטה מכרתיו לך. ודיקינן וליחזי האי גברא אי לרדיא זבין אי לשחיטה זאבין. ואלוקח קא דיקינן, דאלו מוכר לכל מילי מזבין. ואוקימנא בגברא דזאבין להאי ולהאי. אבל בגברא דלא זאבין אלא לנכסאתא דכולי עלמא לא הוי מקח טעות. ודייקינן ולחזי דמי היכי לא צריכא דאיקר בישרא וקם ברידיא. אבל היכא דדמי דרידיא טפי מדנכסתא דכולי עלמא אזלינן בתר דמים, אי דרידיא לרידיא ומקח טעות הוי.

רבי שמעון בן גמליאל אומר זרעוני גנה שאינם נאכלים חייב באחריותן. אמרינן בגמרא דהכי קאמר שרבי שמעון בן גמליאל אומר זרעוני גנה כו' וקשיא לן מאי קא משמע לן פשיטא כיון שאינן נקחין אלא לזריעה ואינן ראויין לה אין לך מקח טעות יותר מזה. ונראה לי דהא אתא לאשמועינן דאף על פי שיודעין ואי אפשר להחזירן חייב שהרי הוא כמו שפירש לו מוכר וכו' הבא לי חיטי ואחזיר לך דמיהן קמשמע לן דלא.
ומכאן שהלוקח מקח מחברו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם ואחר שהוליכו נמצא בו מום אינו יכול לומר לו החזיר לי מקחי אלא המוכר מחזיר לו את הדמים והמוכר מיטפל להביא ממכרו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהלכות מכירה. והא דאמרינן חייב באחריותן דוקא כשזרען בקרקע בדוקה ושנים כתקנן אבל זרעם בטרשים או שלא היו שנים כתקנן אינו חייב דתלינן בשנים או בריעות הקרקע אלא אם כן באו בקיאים ואמרו שראו אותם ולא היו ראוין לזריעה וכן נראה מדברי הריא"ף ז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: ואם תאמר אמאי חייב באחריותן לימא ליה החזר לי זרעוני ואחזיר לך הדמים ואפילו זרעוני פשתן דחזי לאכילה איכא מאן דאמר בגמרא דחייב באחריותן ואמאי כיון דחזו לאכילה יחזיר לו הזרעים ויחזיר לו הוא הדמים. ויש לומר כיון דבתר רובא אזלינן דזבני לזריעה איהו הוא דאפסיד אנפשיה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שיזרעם. והכי תנן בפרק פסולי המוקדשין השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו לחכם כו' השוחט את הטרפה ומכרה ונודע שהיא טרפה כו'. עד כאן לשונו.
ווה לשון הרשב"א ז"ל: המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן. כלומר אפילו זרע פשתן דרובו לזריעה כדאיתא בגמרא. רבי שמעון בן גמליאל אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן. ותנא קמא מודה בהא אלא דהוצאה איכא בינייהו כדאיתא בגמרא. ואי נמי כולה רבי שמעון בן גמליאל היא כדאיתא בגמרא. וחייב באחריותו דקאמרינן כתב רבינו חננאל ז"ל כשמתברר שהפירות היו רעים ולפיכך לא צמחה וכן הדבר בודאי דאי לא המוציא מחברו עליו הראיה. ומיהו אם זרען בקרקע בדוקה והשנה כתקנה בהא ודאי משמע דבודאי שמחמת ריעות הזרעים משוי לה. וכשמשלם המוכר אין הלוקח מנכה דמי הזרעים ואפילו דמי עצים בעלמא ואף על פי שאי אפשר להחזירם לו שהרי זרעם ועל כן מסרם לו המוכר וכל המקח בטל ולוקח זה לא פשע בכלום אינו חייב לשלם לו כלום. ותנן בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו לחכם מה שאכלו אכלו ומחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו קובר ויחזיר להם את הדמים. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים ומה שלא אכלו יחזיר ויחזיר להם את הדמים. מכרוהו לעכו"ם או הטילוהו לכלבים ישלמו דמי הטרפה. ותנו רבנן המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור פירות ונמצא טבלים יין ונמצא נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר את הדמים כו'. עד כאן לשונו.

הרי זה מקח טעות. הקשה רבי מאיר מאי טעמא דרב אמאי לא אמר סמוך מיעוטא דזבני לשחיטה לחזקה דממונא והוה ליה פלגא ופלגא ונימא המוציא מחברו עליו הראיה. ותירץ דסבר רב דכל חזקה שנשנית דלפעמים זה מוחזק ולפעמים זה מוחזק לא חשיבא חזקה דמעיקרא היה הלוקח מוחזק ועכשיו המוכר. תוספי הרא"ש ז"ל.

ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך. משום דקיימא לן זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה וכיון דשקלינהו מוכר לזוזי מן הלוקח בעידן מכירה לית ליה השתא להדורינהו מיניה אלא בראיה ושמע מינה דהיכא דלא שקל להו מוכר עדיין לזוזי דלית לן לאפוקינהו מן הלוקח אלא בראיה וכיון דליכא ראיה יכול הלוקח לומר לו לרדיא הוא דזבני מיניה. הא דאמרינן וליחזי דמי היכי איכא לאקשויי עליה הא דתנן בפרק הספינה מכר את הצמד כו' וחכמים אומרים אין הדמים ראיה וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים אלמא דמים לא הוו ראיה והכא אמרינן וליחזי דמי היכי אלמא דמים הוו ראיה. ואם תאמר כיון דאוקימנא להאי מתניתין דקתני אין הדמים ראיה דהוי ביטול מקח ואמרי נמי ואי בעית אימא לא קשה כאן בכדי שהדעת טועה כו' דשמע מינה דאף על גב דדמים לא הוו ראיה לשוויי בקר בכלל זביני צמד וצמד בכלל זביני בקר מכל מקום היכא דהויא אונאה יתר על השתות ובכדי שהדעת טועה דהוי ביטול מקח מחמת האונאה הכי נמי איכא למימר דהאי דאמרינן וליחזי זוזי היכי דמהאי טעמא הוא משום דאמרינן מה נפשך אי לרדיא הוא דזבין הא ודאי מקח טעות הוא ואי לשחיטה זבין ביטול מקח הוא אם כן תינח היכא דהויא אונאה בכדי שהדעת טועה היכא דהויא בכדי שאין הדעת טועה מאי איכא למימר ומדקא פסיק ואמר ליחזי דמי היכי ולא פליג בין היכא דהויא אונאה בכדי שהדעת טועה מכלל דהאי וליחזי דמי היכי דאמרינן דליהוי ראיה דלרדיא זבן הוא דאמרינן ליה כי היכי דליהוי מקח טעות ולאו משום אונאה כי היכי דליהוי ביטול מקח וכיון שכן קשיא האי מתניתין דקתני אין הדמים ראיה אהא דאמרי הכא וליחזי דמי היכי. ואיתחזי לן בפירוקא דהא דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן לא דמי למתניתין דאין הדמים ראיה דכי קתני אין הדמים ראיה הני מילי לעיוני בזביני מידי דלא זבין ליה בהדיא כגון צמד ובקר אבל לברורי מלתא לזבינא גופא היכי הוה דנדע אי הוי זביני אונאה בכי הא לא אמרי רבנן אין הדמים ראיה אלא לעולם הוו ראיה דגלויי מילתא הוא עליה דההוא זבינא היכי הוה מילתא ומשום הכי אמרי הכא לענין המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן וליחזי דמי היכי. אי נמי איכא לפרוקי דלא דמי דין המוכר שור לחברו לדין צמד ובקר דאלו מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן גלויי דעתא דלוקח הוא דבעינן אי לרדיא זבן אי לשחיטה זבן ולא איכפת לן בדעתיה דמוכר בהכי כדאמרינן וליחזי אי גברא דזבין לרדיא לרדיא אי גברא דזבן לנכסתא לנכסתא דשמע מינה דגלויי דעתא דלוקח הוא דבעינן בהכי ולא גלויי דעתא דמוכר וכיון דלוקח הוא נהי דיהיב זוזי משום הכי הוו ראיה לגלויי דעתיה בהדי זביני דהא זוזי דידיה הוו ואיהו הוא דיהבינהו ואף על גב דזוזי ביד מוכר נינהו מדאמרינן ואי ליכא זוזי לשקול תורא בזוזי דשמע מינה כבר שקלינהו מוכר והוו להו ברשותיה והוה ליה לוקח מוציא מיד חברו כיון דלא איכפת לן הכא בדעתא דמוכר אלא על דעתיה דלוקח בעידן זביני הוא דסמכינן ומוכר הא לא יכול לברורי אי הוה דעתיה לרדיא ואי לנכסתא משום הכי מפקינן להו מיניה דמוכר ומהדרינן להו ללוקח ולא מהני ליה למוכר האי דאיתנהו ברשותיה אבל בדין צמד ובקר דעתיה דמוכר נמי בעינן לגלויי אי גמר לאקנויי ללוקח צמד בהדי בקר או בקר בהדי צמד או חד מינייהו בלחוד הוא דגמר לאקנויי משום הכי לא הוו הני זוזי דיהבינהו לוקח ראיה לגלויי דעתיה דמוכר אי גמר לאקנויי ליה תרווייהו או לא. ועוד דכיון דלאו זוזי דמוכר אלא זוזי דלוקח לא חביבי הנהו זוזי עליה דמוכר כי היכי דליקני ליה בהו תרווייהו אלא צמד ובקר הוא דחביבי עליה טפי מהנהו זוזי דלוקח ואכתי איכא למימר דחד מינייהו בלחוד הוא דאקני בהו ולא תרווייהו. וכד מעיינת בהו בהני תרי פירוקי משכחת להו דפירוקא מעליא נינהו. הרא"ם ז"ל.

ואי דליכא לאשתלומי מיניה לישקול תורא בזוזי כו'. כך הגירסא ברוב הספרים בהלכות הריא"ף ז"ל. ושמעינן מינה דכל היכא דאית ליה זוזי ללוה לא מצי למימר למלוה שקול מטלטלי אלא זוזי יהיב בעל כרחו. והיכא דלית ליה זוזי ואית ליה מטלטלי וארעא אף על פי שלא נמצא דינו מפורש בתלמוד דעת הגאונים ז"ל דכי היכי דבאית ליה זוזי זוזי יהיב ליה ולא מטלטלי הכי נמי כי לית ליה זוזי ואית ליה ארעא ומטלטלי מטלטלי יהיב ליה ולא ארעא דדמי טפי לזוזי וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות מלוה ולוה. הר"ן ז"ל.

בפרשב"ם בד"ה לשחיטה כו' ואפילו לסומכום כו' הכא מודה סומכוס כו' עכ"ל צ"ע דלא משמע כן בפרק הפרה דאמר שמואל זו דברי סומכוס כו' אבל חכ"א זה כלל גדול בדין המע"ה לל"ל זה כלל כו' אצטריך דאפי' כו' א"נ לכי הא דאתמר כו' ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו ע"ש דמשמע מזה דסומכוס לית ליה הא דשמואל וכ"כ התוס' בהדיא בפרק ח"ה ע"ש ויש ליישב פרשב"ם בדוחק ודו"ק:

בד"ה ה"ג וליחזי כו' וכגון שהיו מכירין זה את זה כו' עכ"ל וכ"כ הרא"ש והכירו המוכר מיהו לא ניחא ליה לאוקמא פלוגתייהו באין מכירו המוכר ללוקח דמסתמא מכירו ועוד דניחא ליה לתלמודא לאוקמא פלוגתייהו בכל גווני וק"ל:

תוס' בד"ה זרעוני גנה כו' לפי שלא זרעת אותה בזמן כו' כל זרעה זרע לה כו' עכ"ל דליכא לפרושי התם דכל יומי זריעה ליזרע וליזיל משום דאנו חוששין דזריעה ראשונה לא היה ראוי לזריעה דא"כ בזורע נמי כל ימי זריעה אימא דכולה היה זרע שאינו ראוי לזריעה וכ"ה מבואר באשר"י שכתב אהך דכל זרעה ליזרע וליזיל דמה שלא צמחה לפי שעדיין לא הגיע זמן הזריעה ואמאי ואפילו אם זרעה קודם כל זמן זריעה לימא ליה מה שלא צמחו לפי שלא היו ראוין לזריעה כו' ודו"ק:

בד"ה וליחזי כו' קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט כו' עכ"ל פי' ולא איירי בדמים מודיעים דדמי הכד קרובים לדמי חבית אי נמי כו' כמ"ש התוס' בר"פ המניח ע"ש ולהכי בצמד ובקר איצטריך ליה למימר דרובא קרו לצמד צמד דאל"ה לא המ"ל המוכר שאני מן המיעוט כיון דהתם הדמים מודיעים ודו"ק:

תוס' ד"ה זרעוני גנה וכו' דהכי אמרינן בהמקבל דתנן המקבל שדה מחברו וכו'. פירוש האי המקבל רוצה לומר שחוכר את השדה מבעל השדה בכך וכך כורין לשנה שיזרע אותה דאלו בקבלנות ממש לא שייך לומר מנכין לו מן הדמים שכל מה שגדל בשדה הן חולקין הן רב הן מעט למחצה או לשליש ולרביע כפי המנהג המדינה ועיין שם ברש"י:

בא"ד וי"ל דהתם מיירי במכת מדינה וכו'. רוצה לומר דלעולם הסברא הוא דתלינן יותר מניעת הצמיחה בחסרון הזרע דלא היה חזי לזריעה ממה שנתלה בחסרון הזמן ולכך אתי שפיר הכא דחייב באחריות והא דתליא התם בחסרון הזמן ולא נתן הטעם משום שיכול לומר שהמניעה שלא צמחו היה בחסרון הזרע משום דהתם לא שייך לתלות בחסרון הזרע דלית לן למימר שכל בני באגי זרעו זרע שאינו ראוי לזריעה אי נמי הכא מיירי דאיגלאי מלתא למפרע וכו' רוצה לומר דנוכל לומר דתלינן טפי בחסרון הזמן ואתא שפיר ההיא דהמקבל והא דחייב הכא באחריות ולא תלינן לומר הא דלא צמחו לפי שלא זרע אותה בזמן הראוי משום דאיירי דאיגלאי מלתא וידוע הדבר שאותה הזרע לא היתה ראויה לזריעה וגם המוכר בעצמו ידע שלא היתה ראויה לזריעה:

ר"ש ד"ה ולא צמחו. דרוב זרע פשתן (כצ"ל) הנקח בעולם לזריעה כו'. וכן איתא בגמרא לקמן. ותמוה דאיך יתכן זה הלא איתא בב"מ (ק"ה ב') דבימי ר' אמי דכחישא ארעא היתה מוציאה קרוב לד' פעמים בזרעה. ואם בכל שנה יוכפל הזריעה מהקודמת ילך הדבר עד אפס מקום לזרוע. וצ"ל דודאי רובה לתשמיש כגון לשמן וכיוצא אולם אותם הקונין לזה קונים בשופי הרבה ביחד. ואותן הקונים לזריעה ולמאכל קונים מעט הכמות ומהן הוא רובה לזריעה ובהו איירי מתניתין:

תד"ה זרעוני. אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חיכורו. כצ"ל:

גמרא המוכר שור. עי' ירושלמי פ"ה דשביעית על מתני' דבש"א לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית:

רשב"ם ד"ה (יכול לומר) [לשחיטה] כו' ואפילו טעין חד מינייהו ברי. תמוה לי באם המוחזק אומר ברי גם לסומכוס אין מוציאין ממנו כדקתני במתניתין דב"מ השואל אמר שכורה מתה והמשאיל אינו יודע פטור וצע"ג:

בא"ד וכמו סבא ויבם. ק"ל הא התם דאין כאן מוחזק ולא חזקת מר"ק גם לרבנן חולקים:

מתני' המוכר פירות. סתם ולא פירש אם לזריעה אם לאכילה: וזרען. הלוקח: ולא צמחו. לא מבעיא פירות דאיכא דזבין לזריעה ואיכא דזבין לאכילה ומצי למימר לאכילה מכרתיו לך ואין כאן מקח טעות כלל אלא אפילו זרע פשתן דרוב הפשתן הנקח בעולם לזריעה קונין אותו דכיון דאיכא דזבין נמי לאכילה כדאמרינן (נדרים דף מט.) לוליבא דכיתנא לכותחא אינו חייב באחריותן דמצי למימר לאכילה מכרתיו לך דבממונא לא אזלינן בתר רובא כדשמואל בגמרא ודוקא זרע פשתן משום דחזי לאכילה אבל זרעוני גינה כגון זרע כרוב וקפלוט שאינו נאכל כלל חייב באחריותן שרשב''ג אומר זרעוני כו' הכי מפרש בגמרא: חייב באחריותן. דהוי מקח טעות והרי הוא כעצים של זית ונמצא של שקמה יין ונמצא חומץ דהוי מקח טעות וכל שכן בכאן דהתם מיהא איכא דניחא ליה בהכי ואיכא דניחא ליה בהכי אבל הכא כיון דלאכילה לא חזו ולזריעה לא חזו אין לו תקנה אלא להסקה ואפילו דמי עצים לא ישלם לו לוקח דהא לא נהנה בהם כלום וגם לא שלח בהן יד דנתחייב באחריותו וכמי שאמר לו מוכר לך זרע אותם דמי דודאי לזרע זבנינהו: גמ' איתמר. לקמן פריך עלה ממתניתין הלכך נקט לה הכא: ונמצא שהיה נגחן. קודם מכירה ואין ראוי אלא לשחיטה: מקח טעות. כיין ונמצא חומץ והדרי זוזי כדמפרש טעמא לקמיה דרובא לרדיא זבני: יכול לומר לו כו'. דבממונא לא אזלינן בתר רובא אלא אחר טענה טובה: לשחיטה מכרתיו לך. דהא איכא דזבין לשחיטה ורובא לאו כלום הוא והוה ליה כי פלגא ופלגא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואפילו לסומכוס דאמר בפרק שור שנגח ממון המוטל בספק חולקין וקיימא לן כוותיה דסתם לן תנא התם כוותיה ה''מ כגון שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע לבית דין היאך היה המעשה אם ילדה קודם נגיחה או אחר כן ואפילו טעין חד מינייהו טענת ברי ואידך טענת שמא כדאמרינן התם וכמו סבא ויבם בנכסי ספק בפרק החולץ (יבמוח דף לח.) דקיימא לן חולקין משום דאין ידוע אם בן ט' לראשון ויירשנו זקנו או בן ז' לאחרון ובנו של יבם הוא אבל הכא שאנו יודעין היאך היה המעשה הרי זה מכרן לזה סתם ונתגלה הדבר שהיה נגחן קודם לכן הכא מודה סומכוס דלא הוי ממון המוטל בספק אלא אזלינן בתר ההוא שטוען יפה דכיון דרובא לא כלום הוא לא היה לו למוכר לפרש אלא הלוקח הוה ליה למימר לרדיא קבעינא ליה ומדלא פי' הפסיד ולא דמי ליין ונמצא חומץ (לעיל פג:) דהתם יין קתבע מיניה דמוכר בהדיא: ה''ג וליחזי אי גברא דזבין לרדיא לרדיא אי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא. כלומר ה''ד דפליגי רב ושמואל ליחזי אי האי גברא עובד אדמה הוא ולא טבח ורגיל לקנות שוורים לחרישה וכגון שהיו מכירין זה את זה ודאי לרדיא זבין ואפי' לשמואל ליהוי מקח טעות דכיון שמכירין זה את זה הרי כאילו פירש לו מכור לי שור לחרישה ודמי למוכר זרעוני גינה שאינן נאכלין דמסתמא חייב באחריותן: דזבין לנכסתא. כגון טבח שאינו עובד אדמה: ומשני בגברא דזבין להכי ולהכי. טבח ועובד אדמה: דמי רדיא. יתירין הרבה על דמי שחיטה: וליחזי. אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסתא כיון דהאי גברא עביד דזבין להכי ולהכי היה לנו לילך אחר הדמים ונימא הדמים מודיעים דשור לרדיא קונין בעשרים דינרים ולשחיטה בי' דינרים וניחזי אי דמי רדיא יהב ליה דהיינו כ' דינר הדמים מודיעים דלרדיא זבין והרי זה מקח טעות כמוכר יין ונמצא חומץ ואמאי קאמר שמואל דיכול לומר לשחיטה מכרתיו הא ודאי לרדיא זבין דהא אפילו לשחיטה זבין כיון דדמי רדיא קביל מיניה דלוקח מקחו בטל דנתאנה יתר משתות דהא לא חזי לרדיא שהרי נמצא נגחן ואינו שוה אלא י' דינרים לשחיטה ואי דמי נכסתא יהב ליה ודאי דלנכסתא זבין ואף על פי ששוה י' דינרים כמו שנתן קאמר רב דהוי מקח טעות ונפקא מינה לטרחא כדלקמן ואמאי לימא הדמים מודיעין דהא אפילו לרבנן דאמרי בפרק המוכר את [הספינה] (לעיל דף עז:) אין הדמים ראיה הני מילי גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר וכדאוקימנא בדוכתא דקרי לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא נמי דקרי ליה לבקר צמד דכיון דלאו כולי עלמא קרו ליה לבקר צמד איכא למימר דהאי לוקח הוי מהנהו דקרי לבקר בקר והלכך קא''ל מוכר צמדי מכרתי לך ולא בקר שהמוציא מחבירו עליו הראיה והלכך על הלוקח להביא ראיה שהוא מאותן הרגילין לקרוא לבקר צמד ומדלא מייתי ראיה מפסיד אבל הכא דהאי גברא זבין לרדיא ולשחיטה מודו רבנן דהדמים מודיעים דכיון דידעינן בודאי בהאי לוקח דרגיל לקנות לרדיא וגם הדמים מודיעין הלכך הדמים ראיה דכי האי גוונא נמי אמרינן התם היכי דמי אי דקרו ליה לצמד צמד כו' אלא דקרו ליה נמי לבקר צמד כולה זבין ליה אלמא היכא דכל בני העיר קורין לבקר צמד אע''פ שקורין לו לפעמים בקר אמרינן דכוליה זבין דכיון דידעינן ביה בהאי לוקח שרגיל לקרות נמי לבקר צמד כשאר בני העיר וגם הדמים מודיעין דבקר עם צמד זבן הלכך אמרי רבנן דהדמים ראיה וה''נ כיון דהאי גברא זבין לרדיא ולשחיטה והדמים מודיעין דלרדיא זבין ודאי כיון דאיכא מילתא דמוכחא הדמים ראיה כן נראה בעיני: דאייקר בישרא כו'. וליכא דמים מודיעין ואיכא דגרס דזל רדיא וקם כי בישרא והיינו הך: ובעי גמרא למאי נפקא מינה. פלוגתא דרב ושמואל מאחר ששוה יפה מה שנתן בו: לטרחא. טורח מכירת השור לשחטו ולמכור הבשר הלכך אמר רב הרי זה מקח טעות ויחזיר לו המוכר דמיו: ה''ד. דהוי מקח טעות להתחייב המוכר להחזיר הדמים:

מתני' המוכר פירות. זרעוני גינה שאינם נאכלים חייב באחריותן. תימה אמאי חייב באחריותן לימה ליה מה שלא צמחו לפי שלא זרעת אותם בזמן שהיו ראוים לזריעה דהכי אמרי' בהמקבל (ב''מ דף קה:) דתנן המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה [היא] מנכין לו מן הדמים ואמר עלה ר''ל בגמ' (שם קו:) לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה מצי אמר ליה [בעל הקרקע] כל (כי) [ימי] זרע זרע ליה [ואזיל] כו' ויש לומר דהתם מיירי במכת מדינה דכולהו באגי נמי לא צמחו ולית לן למימר שכל בני באגי זרעו זרע שאינו ראוי לזריעה אי נמי הכא מיירי דאיגלאי מילתא למפרע שלא היו ראוין לזריעה כלל וכן משמע בגמרא דאיכא למאן דמחייב לשלם אפי' ההוצאה ואין סברא לחייבו כלל כל ההוצאה אלא כשלא היו ראוין כלל לזריעה וידע המוכר שלא היתה ראויה לזריעה: וליחזי אי דמי רדיא וכו'. דאפי' לרבנן (לעיל עז:) דאית להו דאין הדמים ראיה היינו התם דוקא דרובא דקרו לצמד צמד דרובא וחזקה מסייעין למוכר ולהכי אין הדמים ראייה להכחיש רוב וחזקה ואפי' לפי ספרים דגרסי דאיכא דקרו לצמד צמד כו' ולא גרסי רובא מכל מקום אין כח בדמים להכחיש החזקה אבל הכא דרובא לרדיא זבני ואיכא חזקה כנגד אותו רוב שהמוכר מוחזק אפי' רבנן מודו דיש לדמים ראיה לסייע לרוב או לחזקה ובהכי אתי שפיר ההיא דריש פרק המניח (ב''ק דף כז. ושם) אפילו אליבא דרב גבי היינו כד היינו חבית דקאמר לא צריכא דרובא קרו לחביתא חביתא ולכדא כדא מהו דתימא זיל בתר רובא קמ''ל דאין הולכין בממון אחר הרוב דאפילו רב מודה התם דאין הולכין אחר הרוב כיון דדמים מסייעין לבעל הכד המוחזק והוא הדין דה''מ למימר התם איפכא מהו דתימא זיל בתר חזקה קמ''ל דאין הולכין בממון אחר חזקה אלא אחר הרוב אם היו דמים מסייעים לרוב אבל זה לא היה שום חידוש לרב ומיהו בלאו הכי מפרש רבינו תם דאתי אפילו כרב משום דיכול לומר המוכר ללוקח קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט דקרו לכדא חביתא וכשהתנה עמו חבית לא יתן אלא כד אבל הכא במוכר שור ונמצא נגחן אזיל בתר רובא דזביני לרדיא והוי מקח טעות דלא מצי אמר ליה מוכר ללוקח אתה מן המיעוט דזבני לשחיטה: למאי נפקא מינה לטרחא. לעיל בהמוכר את הספינה (דף פג:) גבי יפות ונמצאו רעות ואף על גב דאיירי שוה בשוה לא בעי מאי נפקא מינה דבהדיא מוקמינן מתניתין דהתם כשהוקרו והוזלו אך תימה דהכא אמאי לא מוקי לה הכי דנפקא מינה כגון דבשעת לקיחה אייקור בישרא וקם בדמי רדיא אבל אחר כן הוזל אי נמי כשאינהו פחות משתות:

בבא בתרא צב ע"א