בבא בתרא צג ע"א

מאי טעמא לאו משום דרובא הכי איתנהו לא כולהו הכי איתנהו ת''ש שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואינו ידוע אם עד שלא נגחה ילדה או אם משנגחה ילדה משלם חצי נזק לפרה ורביע לולד ואמאי לימא הלך אחר רוב פרות ורוב פרות מתעברות ויולדות והא ודאי מחמת נגיחה הפילה התם משום דמספקא לן דאיכא למימר מקמה אתא ומביעתותא הפילה ואיכא למימר מאחורה אתא ומינגח נגחה והפילה הוי ממון המוטל בספק וכל ממון המוטל בספק חולקין לימא כתנאי שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצדו אע''פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישוך אין אומרים בידוע שזה נגחו וזה נשכו רבי אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו סברוה דרובא וחזקה כי הדדי נינהו לימא רב דאמר כר' אחא ושמואל דאמר כתנא קמא אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לתנא קמא עד כאן לא קאמר תנא קמא התם אלא דלא אזלינן בתר חזקה אבל בתר רובא אזלינן ושמואל אמר לך אנא דאמרי אפילו לר' אחא עד כאן לא קאמר ר' אחא התם אלא דאזלינן בתר חזקה דהוא גופיה מוחזק אבל בתר רובא לא אזלינן ת''ש המוכר פירות לחברו וזרען ולא צמחו ואפי' זרע פשתן אינו חייב באחריותן מאי אפי' לאו אפילו זרע פשתן דרובא לזריעה זבני ואפ''ה לא אזלינן בתר רובא תנאי היא דתניא המוכר פירות לחברו וזרען ולא צמחו זרעוני גינה שאין נאכלין חייב באחריותן זרע פשתן אינו חייב באחריותן רבי יוסי אומר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צג - א

ומוכיחה הגמרא: רישא, שנמצא העבד שהוא גנב או קוביוסטוס, מאי טעמא? מדוע אין המקח בטל? והרי אין לך מום גדול מזה שהוא גנב או קוביוסטוס!?

לאו, האם לא, משום דרובא, הכי איתנהו. שרוב העבדים הם כך, ועל דעת כן קנה אותו!

ומוכח שגם בממון הולכים אחר הרוב, וקשיא לשמואל, כי לדבריו, שאין הולכים בממון אחר הרוב, הרי זה כאילו שהקונה לא ידע שהעבד הוא גנב, ואם כן מדוע לא הוי מקח טעות!? ^[15] ומשנינן: לא רוב העבדים הם גנבים או קוביוסטוסים, אלא כולהו הכי איתנהו. כולם הם כך, וגם שמואל מודה שאין כאן מקח טעות, שהרי זה הקונה יודע מכך, והרי זה כאילו אמר לו המוכר בפירוש שהעבד הוא גנב או קוביוסטוס.

תא שמע ראיה לדברי שמואל מהא דתנן בבבא קמא [מו א]: שור תם שנגח את הפרה שהיתה מעוברת, ונמצא עוברה מת מוטל בצדה, ואינו ידוע אם עד שלא נגחה, עוד לפני שנגח אותה השור, ילדה [הפילה אותו הפרה], ואין בעל השור חייב לשלם על הולד.

או אם משנגחה, רק לאחר הנגיחה ילדה, שמחמת הנגיחה הפילה אותו הפרה. ובעל השור חייב לשלם גם על מות הולד. ^[16] הרי בעל השור משלם חצי נזק לפרה, עבור הפרה כיון שבודאי הזיק אותה, כדין תם שמשלם רק חצי נזק. וכן משלם הוא רביע נזק לולד, שהואיל והדבר הוא בספק אם הוא חייב לשלם עבור הולד חצי נזק כדין שור תם, או שמא הוא פטור מכלום, הרי זה ממון המוטל בספק, וחולקין. ^[17] ומשלם בעל השור עבור הולד רק רבע מהנזק, דהיינו חצי הממון המוטל בספק.

ומוכיחה הגמרא: ואמאי הוא משלם רק רביע נזק לולד? לימא, הלך אחר רוב פרות שבעולם, ורוב פרות מתעברות ויולדות ולד בר קיימא, ואינן מפילות. והא, גם פרה זו, היא מן הרוב, והיתה עתידה ללדת ולד בר קיימא. ומה שהפילה, ודאי מחמת נגיחה הפילה. ואם כן, על בעל השור לשלם את כל חצי הנזק גם עבור הולד, שהרי אין כאן ספק כלל שהשור שלו גרם להפלת הולד!? ^[18]

אלא ודאי, אין הולכים בממון אחר הרוב. אלא הדבר נשאר בספק שקול, ולכן הם חולקין ביניהם את הממון המסופק. וקשיא לרב, הסובר שגם בממון הולכים אחר הרוב.

ומשנינן: לעולם הולכים בממון אחר הרוב, והתם, משום דמספקא לן, שגם אם נלך אחר הרוב ונחליט שאכן הפרה הפילה את ולדה מחמת נגיחת השור, עדיין יש לנו ספק אם לחייב את בעל השור על כך:

דאיכא למימר, מצד אחד, מקמה אתא, יתכן שהשור בא כנגד הפרה, ומביעתותא, בגלל הפחד מהשור הבא לקראתה לנוגחה הפילה, עוד לפני הנגיחה. ואם כן, בעל השור פטור, שהרי אפילו אדם המבעית את חברו וגרם לו נזק פטור מלשלם, כי זה רק "גרמא", וגרמא בנזקין פטור בדיני אדם וחייב רק בדיני שמים. וכל שכן בהמתו של אדם שהבעיתה בהמה אחרת, שבעל הבהמה פטור. ^[19] ואיכא למימר מהצד השני, מאחורה אתא, יתכן שהשור בא מאחורי הפרה, והיא לא ראתה אותו קודם הנגיחה שתיבהל ממנו, ומינגח נגחה, והפילה. ורק מחמת הנגיחה הפילה, ובעל השור חייב לשלם על הולד.

ולכן, הוי ממון המוטל בספק. וכל ממון המוטל בספק, חולקין.

ודנה עתה הגמרא: לימא כתנאי!? האם נאמר שרב ושמואל נחלקו במחלוקת של תנאים.

דתניא: שור שהיה רועה בשדה יחד עם עוד שוורים השייכים לאנשים אחרים, ונמצא שור הרוג בצדו על ידי נגיחה או נשיכה, ואין ידוע מי הרג אותו, אף על פי שזה מנוגח, וזה מועד ליגח, שהשור הנמצא ליד השור ההרוג הוא שור המועד, או זה מנושך וזה מועד לישוך, בכל זאת אין אומרים "בידוע שזה נגחו וזה נשכו", ונחייב את בעליו על הנזק. אלא הדבר בספק, שמא שור אחר הרגו, כי אין הולכים בממון אחר אומדנא. ^[20] רבי אחא אומר: אם היה גמל האוחר בין הגמלים, העוסק בתשמיש רביעה [שדרך תשמישו אחור כנגד אחור] ודרך בהמות בשעת תשמיש להשתגע ולהכות בהמות שסביבם, ^[21] ונמצא גמל הרוג בצדו, בידוע שזה הרגו. והיינו, רבי אחא חולק על תנא קמא, וסובר שהולכים אחר החזקה, שמן הסתם הגמל האוחר הוא שהרגו. וכל שכן בשור המועד, שכבר נגח שלש פעמים, שחזקה עליו שהוא זה שהרג את השור שלצדו.

סברוה, סברו בני הישיבה, דרובא וחזקה, כי הדדי נינהו. שדין אחד להם, שאם הולכים בממון אחר החזקה, הולכים גם אחר הרוב.

ואם כן, לימא, רב דאמר כרבי אחא, שהולכים בממון אחר החזקה, והוא הדין שהולכים אחר הרוב.

ושמואל דאמר כתנא קמא, שאין הולכים בממון אחר החזקה, וגם לא אחר הרוב.

ודחינן: אמר לך רב: אנא דאמרי, אפילו לתנא קמא. כי עד כאן לא קאמר תנא קמא התם, אלא דלא אזלינן בתר חזקה, אבל בתר רובא כן אזלינן, כי רוב עדיף מחזקה. והתנא קמא יודה שהולכים אחר הרוב בדיני ממונות, למרות שלא הולכים בו אחר החזקה. ^[22]

ושמואל אמר לך: אנא דאמרי, אפילו לרבי אחא. כי עד כאן לא אמר רבי אחא התם, אלא דאזלינן בתר חזקה, משום דהוא גופיה מוחזק, הגמל עצמו מוחזק להרוג בשעת תשמיש, ולכן אנו תולים שמן הסתם הוא זה שהרגו. אבל בתר רובא, שהוא דבר שאינו בגוף השור, אלא שמכח רוב השוורים שבעולם אנו רוצים לדון גם עליו, לא אזלינן. ^[23]

תא שמע ראיה לשמואל, מהא דתנן במשנתנו: המוכר פירות לחברו, וזרען ולא צמחו, ואפילו זרע פשתן. אינו חייב באחריותן.

מאי לאו, האם אין משנה באה לומר, שאפילו זרע פשתן, דרובא לזריעה זבני, שרוב הפשתן הנקנה בעולם מיועד לזריעה, ואפילו הכי, לא אזלינן בתר רובא לבטל את המקח משום שהפשתן לא היה ראוי לזריעה.

וקשיא לרב!? ^[24]

ומשנינן: תנאי היא, מצינו שנחלקו בזה תנאים, אם הולכים בממון אחר הרוב, ורב יסבור כאותו תנא הסובר שהולכים בממון אחר הרוב.

דתניא: המוכר פירות לחברו וזרען ולא צמחו. אם היו אותם הפירות זרעוני גינה שאין נאכלין כלל, חייב באחריותן.

ואם היו זרע פשתן, שראוי גם לאכילה, נאמרו בזה שלש דעות:

א. אינו חייב באחריותן, דברי תנא קמא.

הערות

^[15] כתבו הראשונים, שהיה פשיטא לגמרא שמדובר באופן שהלוקח לא נתן עדיין דמים, ומחייבים אותו לשלם עבור העבד. והראיה מהסיפא, דקתני "אומר לו הרי שלך לפניך", ולא קתני "הרי זה מקח טעות". משמע, שעדיין לא שילם, ואין צריך רק להחזיר העבד. [ונתכוונו לתרץ, שאם הלוקח כבר שילם, והמוכר מוחזק, מה מקשה לשמואל, והרי גם שמואל מודה שהולכים אחר הרוב להחזיק, ולא פליג אלא שאין מוציאין מכח רוב. ראה הערה 10]. והתורת חיים כתב, שמהרשב"ם משמע שהמעות ביד המוכר, ואף על פי כן מקשה הגמרא שלשמואל יוכל הלוקח להוציא מיד המוכר, כי היות ואין הולכים אחר הרוב, והדבר ספק אם העבד גנב או לא, אנן סהדי שהלוקח לא התכוון לקנות עבד כזה שהוא גנב.

^[16] הקשה הרע"א: לשמואל, שאין הולכים בממון אחר הרוב, אם כן, גם אם ידוע שהפרה הפילה מחמת הנגיחה, עדיין יש להסתפק, שמא העגל הוא מהמיעוט והיה נפל מקודם, ואין חייבים לשלם על נגיחת נפל. ואף שבעלמא אם המית בהמת חבירו אינו יכול ליפטר בטענה שמא היתה הבהמה טריפה, כי היות וכבר דנו עליה לענין שאר דברים, כגון לענין היתר אכילתה, ונפסק שהיא כשרה, ממילא גם לענין ממון חייבים עליה, אבל כאן בעובר, עדיין לא דנו עליו כלל, ורק עכשיו אנו דנים לענין התשלום, אם כן, נאמר שמא הוא נפל?

^[17] כדעת סומכוס, ורבנן חולקים עליו שבכל ספק בממון המוציא מחברו עליו הראיה. גמרא בבא קמא תחילת פרק שור שנגח את הפרה.

^[18] ואף על גב שהמשנה סוברת כסומכוס ואין הלכה כמותו, כל שכן שקשיא לרבנן שסוברים שאינו משלם כלום שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ריטב"א.

^[19] התוס' כתבו, שאמנם יש רוב שהפילה מחמת הנגיחה ולא מחמת הפחד, אלא שמצרפים את המיעוט שמחמת הפחד למיעוט בהמות מפילות, ונחלש הרוב של רוב פרות מתעברות ויולדות, והוי ליה מחצה על מחצה. תוס' ד"ה איכא. וכתב המהרש"א, שהתוס' הוכיחו שהספק הזה איננו שקול, מכך שהמשנה אומרת שהצד לפטור את בעל השור הוא בגלל שאפשר שקודם שנגחה ילדה, דהיינו שהפילה מעצמה ולא מחמת הפחד. משמע, שהספק הזה שמחמת הפחד הפילה אינו מספיק לפטור, אלא רק בצירוף המיעוט של בהמות מפילות. ועוד, שאם היה זה ספק שקול, היינו אומרים סמוך מיעוטא שבהמות מפילות, לפלגא של מפילות מפחד, והוי ליה רוב לפטור. ומדוע מחייב סומכוס בחצי נזק?

^[20] ואין זה אפילו בגדר ממון המוטל בספק, שחולקין בו לפי סומכוס, כי מי יימר שהוא נגחו, שהרי יש עוד שוורים. ולא אמר סומכוס יחלוקו אלא בשור שנגח את הפרה, שאנו רואים שהשור נגח את הפרה ויש לנו להעמיד את הפרה על חזקתה שילדה רק עתה בשעת הנגיחה, ולכן הוי ממון המוטל בספק. רשב"ם.

^[21] כך מפרש הרשב"ם. והראשונים כתבו שרק הגמל עושה כן לפי שהוא צנוע בתשמיש [ראה רש"י בפרשת וישלח לב טז], והורג את המסתכלים עליו כשמשמש.

^[22] וזה גם הטעם של תנא קמא שפוטר את שור המועד, כי הולכים אחר הרוב ואמרינן רוב שוורים שבעולם נגחוהו. רשב"ם. וראה רש"ש. כתב המהרש"א שיש מקשים לפי זה מה היתה ההוה אמינא של הגמרא שרב סובר כרבי אחא, שגם אם רובא וחזקה כי הדדי נינהו הרי שלשור המועד יש רוב שהוא נגח ולעומת זה יש רוב שוורים שבעולם שהם נגחוהו? ותירץ, שהגמרא ידעה גם בהוה אמינא שהחזקה עדיפא מרוב משום שהיא בגוף השור עצמו אלא שסברה שבכל זאת הא בהא תליא שאם אין הולכים אחר הרוב, גם אחר החזקה אין הולכים.

^[23] וזה לשון הרשב"ם: אבל בתר רובא דליתא קמן לא אזלינן. וכתב הרע"א, שמשמע כי ברובא דאיתא קמן גם שמואל מודה שהולכים אחר הרוב. וכן דייק התרומת הדשן מלשון הרשב"ם. והקשה על זה, שהרשב"ם כתב לעיל על הגמרא "ושמואל אמר לך כי אזלינן בתר רובא באיסורא", כגון תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה. ומשמע, שבממון בכי האי גוונא אין הולכים אחר הרוב, אף שהוא רובא דאיתא קמן. וכתב באילת השחר, אפשר שהרשב"ם כאן לא כתב כן אלא לדברי רבי אחא, שמוציאין ממון על ידי חזקה, וצריך לחלק משום שבחזקה, הגמל עצמו מוחזק. ואם כן הוא הדין ברובא דאיתא קמן, שהוא דומה לחזקה, גם הולכים אחר הרוב. אבל לרבנן, שגם בחזקה לא מוציאין ממון, הוא הדין ברובא דאיתא קמן שאין מוציאין ממון. והרשב"ם לעיל אזיל אליבא דרבנן, ולכן כתב שאפילו ברובא דאיתא קמן אין הולכים אחר הרוב.

^[24] כתב הרשב"ם, שאין לתרץ שגם המשנה סוברת שהולכים אחר הרוב אלא שאין הולכים אחר רוב הפשתן הנמכר בעולם אלא אחר רוב האנשים שקונים פשתן, והם קונים אותו למאכל ולרפואה כמו שהגמרא אומרת לקמן. שאם כן, לא היתה המשנה צריכה להשמיענו שאפילו בזרע פשתן אינו חייב באחריותו. שהרי יש שם רוב לטובת המוכר, והוא רוב האנשים שקונים פשתן, ומדוע שנלך אחר רוב הפשתן יותר מאחר רוב האנשים. אלא ודאי המשנה באה לומר שאפילו בזרע פשתן, שיש שם רוב לטובת הלוקח כי הולכים אחר רוב הפשתן, בכל זאת אין הולכים בממון אחר הרוב. ועוד כתב, שאם לא היינו מוצאים מחלוקת תנאים בזה, היינו מתרצים כן מתוך הדחק אליבא דרב שהתנא של המשנה סבור שהולכים אחר רוב האנשים. אבל כיון שמצאנו מחלוקת תנאים ניחא יותר לתרץ שמחלוקת רב ושמואל תלויה במחלוקת תנאים.

מאי טעמא [מה טעם] אין זה מיקח טעות? לאו [האם לא] משום דרובא הכי איתנהו [שרוב העבדים כך הם]? ונמצא שסומכים על הרוב אף בממונות, שלא כשמואל!

ודוחים: לא, כולהו הכי איתנהו [כולם, כל העבדים כך הם],

גנבים או משחקי קוביה, ולכן אין לקונה מקום לטענת מיקח טעות. ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: שור שנגח את הפרה והמיתה ונמצא עוברה מת בצדה, ואינו ידוע אם עד שלא נגחה ילדה והעובר מת מעצמו ולא כתוצאה מהנגיחה, או אם משנגחה ילדה והשור הוא שגרם לנזק זה — בעל השור משלם חצי נזק לפרה כדינו של כל שור תם שנגח, ורביע (רבע) נזק לולד משום הספק אם השור הוא שגרם לנזק.

ואולם לשיטת רב שהולכים בממון אחר הרוב אמאי [מדוע חוששים לספק זה]? לימא [אמור]: לך אחר רוב פרות, ורוב פרות מתעברות ויולדות וולד חי בזמן הראוי, והא [וזו] שלפנינו, שוולדה הוא וולד מת, ודאי מחמת נגיחה הפילה!

ומשיבים: אף אם הולכים בממון אחר הרוב, מכל מקום התם [שם] אין לחייב את בעל השור בכל התשלום בגלל רוב זה, משום דמספקא לן [שמסופק לנו] אם יש לחייבו, אפילו אם מחמת השור הפילה, דאיכא למימר [שיש מקום לומר]: מקמה אתא ומביעתותא [מלפניה בא השור, ומפחדו] נבהלה והפילה, אבל לא מחמת נגיחה, ואין נזק זה נחשב שנעשה על ידי השור, ואיכא למימר [ויש מקום לומר]: מאחורה אתא ומינגח נגחה [מאחוריה בא ונגחה ממש] והפילה בגלל הנגיחה, אם כן, הוי [הריהו] ממון המוטל בספק, וכל ממון המוטל בספק חולקין.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שרב ושמואל נחלקו במחלוקת שנחלקו בה כבר תנאים], ששנינו בברייתא: שור שהיה רועה, ונמצא שור הרוג בצדו, אף על פי שזה המת מנוגח וזה השני, החי, מועד ליגח, או זה מנושך וזה מועד לישוך — אין אומרים: בידוע (בוודאי) שזה נגחו וזה נשכו, ואין מוציאים כסף מבעל השור המועד על סמך הנחה מעין זו. ואילו ר' אחא אומר לגבי מקרה דומה: גמל האוחר (גמל מיוחם המשתולל) בין הגמלים, ונמצא גמל הרוג בצדו — בידוע שזה הרגו, שחזקה היא שהוא שהרג.

ותחילה מסבירים: סברוה [סברו חכמים] שמידת תוקף הראיה של רובא [רוב] וחזקה כי הדדי נינהו [זה כמו זה הם] ותוקפם שווה, ואם כן, לימא [נאמר] כי רב שאמר שהולכים בממון אחר הרוב, סבור כר' אחא שהולכים אחר החזקה. ושמואל שאמר שאין הולכים בממון אחר הרוב, סבור כתנא קמא [הראשון], שאין הולכים אחר החזקה בממון!

ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את שיטתי אפילו לשיטת התנא קמא [הראשון] אמרתי, וכיצד? עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] התנא קמא התם [הראשון שם] בענין שור שנמצא שור הרוג בצידו, אלא דלא אזלינן בתר [שאין אנו הולכים בממון אחר] חזקה, אבל בתר רובא אזלינן [אחר הרוב הולכים אנו].

ושמואל אמר [יכול היה לומר] לך לצד השני: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי, אפילו לשיטת ר' אחא אמרתי, כי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' אחא התם [שם] אלא דאזלינן בתר [שהולכים אנו בממון אחר] חזקה, משום שהוא הגמל גופיה [עצמו] הריהו מוחזק כמסוכן, אבל בתר רובא לא אזלינן [אחר רוב, שאינו מצוי לפנינו, אין אנו הולכים].

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לאחד מן הצדדים, ממה ששנינו במשנתנו: המוכר פירות לחברו וזרען ולא צמחו, ואפילו זרע פשתן — אינו חייב באחריותן.

ויש לשאול: מאי [מה פירוש], למה הכוונה במה שאמרו "אפילו"? לאו [האם אין] הכוונה אפילו זרע פשתן, דרובא [שהרוב] לזריעה זבני [קונים אותו], ואפילו הכי [כך] לא אזלינן בתר רובא [אין אנו הולכים אחר הרוב]?

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בנושא זה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוכר פירות לחברו וזרען ולא צמחו, אם היו אלה זרעוני גינה שאין נאכלין — חייב באחריותן. אם היה זה זרע פשתן — אינו חייב באחריותן, שהרי מקצתם נקנים לשם עשיית שמן או לצורך אחר. ר' יוסי אומר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

what is the reason that the sale is not considered to be a mistaken transaction? Is it not because a majority of slaves are like this, i.e., either thieves or gamblers? Apparently, the majority is followed in monetary matters.

The Gemara rejects the proof: No, it is because all slaves are like this. Accordingly, no proof can be drawn as to whether we follow the majority in monetary matters.

Come and hear another challenge to Rav’s opinion from a mishna (Bava Kamma 46a): In the case of an innocuous ox that gored and killed a cow, and the cow’s fetus was found dead at its side, and it is not known whether the cow calved before the ox gored it and the fetus’ death was unrelated to the goring, or whether it calved after the ox gored it and the fetus died on account of the goring, the ox’s owner pays half the cost of the damage for the cow, as is the halakha for an innocuous ox (see Exodus 21:35), and one-quarter of the cost of the damage for the offspring. Since it is uncertain whether the ox caused the death of the fetus, its owner pays for half of the standard liability of half the cost of the damage.

The Gemara explains the proof from the baraita: But why, according to Rav, should he only pay for one-quarter of the damage to the fetus? Since there is an uncertainty, let us say: Follow the majority of cows, and since the majority of cows become pregnant and calve live offspring, one should conclude that this cow, which did not, certainly miscarried due to the ox goring it, and the ox’s owner should be liable for half the cost of the fetus. Since that line of reasoning is not applied here, it is apparent that the majority is not followed in monetary matters.

The Gemara rejects the proof: There, the reason that the ox’s owner pays for only one-quarter of the damage for the fetus is due to the fact that we are uncertain about how it died, as it is possible to say that the ox approached the cow from its front and it was due to the cow’s fright, not due to the goring, that it miscarried, meaning that the ox’s owner would not be liable; and it is also possible to say that the ox approached the cow from behind it and gored it, and that is why the cow miscarried. Accordingly, the payment for such damage constitutes property of uncertain ownership, and the halakha is that all property of uncertain ownership is divided equally between the two parties.

The Gemara suggests: Let us say that this dispute between Rav and Shmuel is parallel to a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: In the case of an ox that was grazing and another ox that was found killed at its side, even though this dead ox has been gored and that grazing ox is forewarned with regard to goring, or this dead ox has been bitten and that grazing ox is forewarned with regard to biting, nevertheless one does not say that it is evident that this grazing ox gored the dead ox or that grazing ox bit it, despite the fact such behavior is typical for the ox; rather, one cannot draw any definite conclusions. Rabbi Aḥa says that in the case of a rutting male camel that is rampaging among other camels and another camel that was found killed at its side, it is evident that this rampaging camel killed it, as such behavior is typical for a rutting camel. Therefore, the owner of that camel is liable.

Those who suggested the parallel between the tannaitic dispute and the dispute between Rav and Shmuel assumed that a majority and a logical presumption about whether an event will happen are equivalent in their capacity to determine the facts of a case. Consequently, let us say that Rav, who says that one follows the majority in monetary matters, holds in accordance with the opinion of Rabbi Aḥa, who follows a presumption to determine the facts of a case, and that Shmuel, who says that one does not follow the majority in monetary matters, holds in accordance with the opinion of the first tanna, who does not follow a presumption.

The Gemara rejects this: Rav could have said to you: I am stating my ruling even in accordance with the opinion of the first tanna, as the first tanna says that one cannot draw a definite conclusion only there, in the case of the grazing ox, as we do not follow a presumption in monetary matters, but he concedes that we follow the majority in monetary matters.

And Shmuel could have said to you: I am stating my ruling even in accordance with the opinion of Rabbi Aḥa, as Rabbi Aḥa says that one can draw a definite conclusion only there, in the case of the camels, since we follow a presumption in monetary matters, as this camel itself is presumed, based on its behavior, to be the killer. But he concedes that we do not follow the majority in deciding monetary matters.

The Gemara suggests: Come and hear another challenge to Rav’s opinion from the mishna: With regard to one who sells produce to another that is sometimes purchased for consumption and sometimes for planting, and the buyer planted it and it did not sprout, and even if he had sold flaxseeds, which are rarely sold as food, the seller does not bear financial responsibility for them.

The Gemara explains the proof: What novelty is indicated by saying: Even if he had sold flaxseeds? Is it not that even where he sold flaxseeds, of which the majority is purchased for planting, and they were not suitable for that purpose, nevertheless the sale stands because we do not follow the majority in monetary matters?

The Gemara concedes that the mishna cannot be reconciled with Rav’s opinion, but suggests that there are other tanna’im who hold in accordance with his opinion. It is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: With regard to one who sells produce to another, and the buyer planted it and it did not sprout, if the produce was seeds for garden plants, which are not eaten at all, then the seller bears financial responsibility for them. If the produce was flaxseeds, which are only occasionally eaten, then the seller does not bear financial responsibility for them. Rabbi Yosei says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לאו משום. דאיכא למימר דרובייהו דעבדים הכי איתנהו דגנבים וקוביוסטוסים נינהו וכשהלוקח לקחו ודאי היה ידע שפיר דהכי איתנהו וגמר וקנהו. אלמא דאזלינן בתר רובא בממונא וקשיא לשמואל:

ומשני לעולם לא אזלינן בתר רובא בממונא. והכא משום הכי הגיעו דכולהו עבדים הכי איתנהו ולעולם לא אזלינן בתר רובא:

ונמצא עוברה בצדה. מת:

משלם חצי נזק לפרה. דשור תם הוא:

ורביע נזק לולד. משום דמספקא לן אי קודם נגיחה ילדה ואם לאחר נגיחה ילדה. ואם איתא דאזלינן בתר רובא בממונא אמאי לא משלם אלא רביע בלבד לימא הלך אחר רוב פרות ורוב פרות מתעברות ויולדות שאין מפילות. והא ודאי מחמת נגיחה ילדה וחצי נזק מבעי ליה לשלומי לולד אלא ש"מ דלא אזלינן בתר רובא בממונא וקשיא לרב:

ומשני לעולם בעלמא אזלינן בתר רוב בממונא. והתם מאי טעמא לא משלם אלא רביע לולד משום דמספקא לן דאיכא למימר מקמה של פרה אתא האי שור ומביעתותי' דשור הפילה ולא קא מחייב ולא מידי לשלומי לולד כלום דמקמא נגיחה ילדה. ואיכא למימר נמי דמאחורה אתא וקא נגחה והפילה מחמת נגיחה. ובדין הוא דחצי נזק לישלם אלא משום דמספקא לן והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין:

גמל האוחר בין הגמלים. כלומר שמועד הוא לנשוך ולחרחר ולבעט בין הגמלים:

סברוה דרובא וחזקה כי הדדי נינהו. דר' אחא דאית ליה חזקה מאותו גמל דכיון דמוחזק הוא לישוך בידוע שזה הרגו אית ליה רובא ^א)צ"ל אבל בתר רובא אזלינן. דת"ק דלית ליה חזקה מ"מ ס"ל דבתר רובא וכו'.דכולי עלמא בתר רובא אזלינן. ות"ק דלית ליה חזקה אלא בתר רובא אזלינן דרובא עדיף מחזקה. אלא דהוא גופיה מוחזק דבגופו של גמל הויא חזקה דדרכו לישוך בין הגמלים אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא משום דבגופו של מעשה לא הוי רובא לעלמא אלא אחריני הוויין רובא לדיליה כגון המוכר שור לחברו דלאו בדידיה הוא רובא כי באחריני דרובא לרדיא זבני ומשום הכי לא אזלינן בתר רובא:

דרובא לזריעה זבני. ומיעוט לאכילה לצורך רפואה ואפי' הכי לא אזלינן בתר רובא כי אם בתר מיעוט משום הכי אינו חייב באחריות דאיכא למימר לצורך אכילה קא זבין ליה. וקשיא לרב (דבעי) [דאזיל בתר] רובא:

זרעוני גינה שאין נאכלין כלל חייב באחריותן דודאי הואיל שאין נאכלין לצורך זריעה זבין ליה. אבל זרע פשתן אע"ג דרובן קונין אותו לזריעה אינו חייב באחריותן משום דמיעוט לאכילה קא בעי ליה ואזלינן בתר מיעוט:

ר' יוסי אומר נותן לו דמי זרע. משום דרובו לזריעה קא בעי לה ואזלינן בתר רובא:

הא דאקשינן לאו משום דרוב' הכי איתנהו וכו'. משום דקים להו בגמ' דבשלא נתן דמים קאמר שמחייבי' אותו ליתן ממאי מדקתני סיפא אומר לו הרי שלך לפניך ולא קתני מקח טעות הוא ומיהו ודאי הוא הדין ואפי' נתן לו דמים שמקחו מקח טעות.

רבי אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים וכו'. פי' לא מיבעי' מועד ליגח אלא אפילו גמל האוחר וכו' והא דאמרינן בקמ' כגון דאתו עדי' ואמרי ידענא דתורא נגחא אית לך בבקרך איבעי ליה לנטורי לכולה בקרך ומיעדי ליה לשלם מן העליה ולא יכול למימר לאו חד שור הוא שנגח כולן אלא שנים ושלשה שוורים נגחו אותן שלש נגיחות אלמא מחייבינן באומד ההיא רבי אחא היא איבעית אימא לעולם רבנן וכגון דהשתא בסוף שלש נגיחותיו אתו עדי' ואמרי הדין הוא תורא דאזיק ומשוין ליה למועד וכן פי' רבינו חננאל ז"ל. וההיא דתנן שני שוורין אחד תם ואחד מועד זה אומר תם הזיק וזה אומר מועד הזיק וכו' אפילו ר' אחא מודה שהרי אף התם היה רודף אחר שור המנוגח והוה ליה כמועד לגבי הך נגיחה.

לאו משום דרובא הכי איתנהו. כלומר, ואזלינן בתר רובא ואפילו לאפוקי ממונא. ואם תאמר ומנא ליה דבשלא נתן לוקח מעות למוכר הוא, דילמא בשנתן כבר ולפיכך הגיעו. יש לפרש, דמדקתני סיפא אומר לו הרי שלך לפניך, שמע מינה דבשלא נתן מעות היא כולה ברייתא.

גמל האוחר בין הגמלים. פירש ר"ח ז"ל, כמו נוחר. ויש מי שפירש משמש עם בת זוגו והורג המסתכל, כמו שאמרו (ב"ר עה, ו) צניעות מגמל. ואמר אוחר מפני שכן טבעו אחור כנגד אחור. ויש גורס אוהר מלשון יהיר. ורבי אחא לרבותא נקטיה, כלומר, אין צריך לומר בשור המועד ליגח או לישוך דאית ליה חזקה דגופא, אלא אפילו גמל שהוא עצמו אין לו חזקה, אלא שהגמלין הואיל ודרך כולן כן מוחזק בגופו הוא וחייב.

סברוה דרובא וחזקה כי הדדי נינהו. הקשה הראב"ד ז"ל, ואי חזקה כרובא מכל מקום היאך מוציאין מבעל השור והגמל, והא אית ליה חזקה דממונא, ור' אחא גופיה למה מחייב את בעל הגמל להוציא ממנו, ומאי אולמיה דהאי מהאי, ובכל כי הא אוקי ממונא בחזקת מאריה. ותירץ הוא ז"ל, משום דאיכא חזקה וקורבא. ואפילו הכי פטרי רבנן שאין מוציאין ממנו אפילו בכי האי.

שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה משלם חצי נזק לפרה אבל אינו משלם על הולד כלום ואע"פ שרוב פרות מתעברות ויולדות ויש לך לומר בזו שמחמת נגיחה הפילה אין הולכים בממון אחר הרוב וכבר ביארנוה במקומה בבבא קמא:

שור שהיה רועה על גב הנהר ונמצא שור הרוג בצדו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישוך אין אומרין בידוע שזה נגחו וזה נשכו שכשם שאמרו אין הולכין בממון אחר הרוב כך אין הולכין בממון אחר חזקה ומ"מ גמל האוחר בין הגמלים ר"ל שהוא נזקק לבת זוגו ומתוך שהוא מכוער בתשמישו עד שעל שם תכונתו קראוהו אוחר הוא הורג כל הנמצא בצדו באותה שעה ומעתה כל שנמצא הרוג בצדו יש פוסקים לומר בה בידוע שהוא הרגו וחזקה זו גדולה לדעתם מחזקת ממון ביד המוחזק עד שמוציאתו מידו מפני שהוא כבריא ואע"פ שבשור שהיה רועה על גבי הנהר לא פסקנו כן ויראה לפי הסוגיא שהמחייב בזו מחייב בזו מ"מ אפשר שלא נשתנה הלשון אלא לומר שלא לפסוק הלכה כן אלא בגמל שחזקתו ברורה והוא שאמרו עליה בתלמוד המערב שבכתבות פרק שני אמר ר' אבון בדבר אחד הלכו במדת הדין ולממון אחר הרוב כהדא דתני גמל האוחר וכו' וקראוה רוב מפני שהחזקה והרוב על מדרגה אחת הם שלא להוציא ממנו בסבתם ויש חולקים לפסוק כן אף בשור שהיה רועה ופרשו על שתיהן שהם בדין אחד ולא עוד אלא שהדבר פשוט אצלם יותר בשור שהיה רועה וכו' הואיל והוא מועד בכך ומ"מ רוב פוסקים פסקו אף בגמל שהמוציא מחברו עליו הראיה ואף אנו כתבנוהו כן בקמא פרק פרה ובהרבה מקומות:

יש מי שהקשה היאך אפשר שבממון אין הולכין אחר הרוב ובדיני נפשות הלכו אחר הרוב שהרי בגמ' סנהדרין אמרו אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה בחדש עדותם קיימת שזה יודע בעבורו של חדש וזה אינו יודע שאין רוב העולם יודעים בכך ותירצו בה מפני שיש כאן רוב וחזקה ר"ל רוב שאין יודעין בקבוען של חדשים וחזקת עדים שאין משקרין ועוד שהרי כיונו את היום ר"ל ששניהם אמרו ברביעי בשבת ומ"מ בהרבה דברים אנו הולכין אחר הרוב בדיני נפשות אחר רוב סנהדרין וכן בהורג שלא נחוש שמא טרפה הרג וכיוצא באלו כמו שביארנו בראשון של חולין שלא נאמר במזיד לעבור שלא לילך בו אחר הרוב שאם כן אף במכה אביו נאמר שמא אינו אביו אלא שכל אלו במזיד לעבור אין דנין בהם כן או שמא יש לומר שכלם אתה יכול לפרשם ברוב וחזקה:

טז. ת"ש המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך רישא דקתני הגיעו מאי טעמא לאו משום דרובא הכי איתינהו. ופרקינן לא משום דכולהו הכי איתינהו. וכי תימא מאי קושיא ומאי תירוצא, אפילו תימא משום דרובא הכי אתינהו, עד כאן לא קאמר שמואל דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא דרובא מסייע ליה לתובע, דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה, אבל הכא גבי עבד דרובא מסייע ליה למוכר שהוא נתבע היכא דשקיל דמי אפי' שמואל מודי, דהשתא היכא דרובא מסייע ליה לתובע וחזקה דממונא מסייע ליה לנתבע קאמר שמואל אוקי ממונא בחזקת נתבע, היכא דרובא וחזקה תרויהו מסייעי לנתבע לא כל שכן.

לא תיקשי לך, דבדין הוא דהוה יכיל לאוקומה למתניתא כגון דשקיל מוכר דמי, אלא דעדיפא מינה תירץ ליה, דאפי' תימא נמי דלא שקיל מוכר דמי מחייבינן ללוקח למיתב ליה דמי משום דכולהו הכי איתינהו. ודיקא נמי דקתני הגיעו ולא קתני אינו חוזר. ומאן דאקשי נמי מהאי דוקיא הוא דאקשי. ותו מדקתני סופא ליסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך ולא קתני חוזר, ש"מ דבדלא יהיב לוקח דמי למוכר עסיקינן, ואמטול הכי נקט לישנא דאומר לו הרי שלך לפניך, דמשמע דשביק ליה קמיה ואזיל, דאלמא לא צריך מידי אחרינא, ואי בדיהיב ליה דמי למוכר חוזר מיבעי ליה דמשמע דהדר ביה ושקיל מיניה מידי, אלא לאו דלא יהיב ליה לוקח למוכר דמי, ומדסיפא בדלא יהיב ליה דמי רישא נמי בדלא יהיב לו דמי, וקתני הגיעו. ואמטול הכי קא קשיא ליה, מאי לאו משום דרובא מסייע ליה לתובע אזלינן בתר רובא לאפוקי ממונא מחזקת מאריה, ופריק לא משום דכולהו הכי איתינהו.

וש"מ דהא מתניתא דהמוכר עבד לחבירו משכחת לה בין בדיהיב ליה לוקח למוכר דמי בין בדלא יהיב דמי. נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו וחייב לתת את הדמים למוכר משום דכלהו הכי איתינהו וליכא מקח טעות כלל. ואם נמצא ליסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך, ואם לא נתן דמים לא יתן ואם נתן חוזר. והוא דלא אשתמש ביה מההיא שעתא דאיתידע ליה, אבל היכא דלבתר דאיתידע ליה אשתמש ביה, כיון דגלי אדעתיה דניחא ליה בגויה סבר וקביל כדברירנא בפרק הזהב:

יז. ת"ש שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה משלם חצי נזק לפרה ורביע לולד ואמאי לימא הלך אחר רוב פרות ורוב פרות מתעברות ויולדות והא ודאי מחמת נגיחה הפילה. אלא לאו ש"מ דבממונא לא אזלינן בתר רובא לאפוקי ממונא מחזקת מריה. ואפילו לסומכוס דלא אלים ליה אוקי ממונא בחזקת מריה היכא דאיכא דררא דממונא לתרויהו, וכ"ש לאפוקי דלא אזלינן בתר רובא. ופריק התם משום דמספקא לן דאיכא למימר מקמה אתא ומביעתותיה הפילה, ופטור, ואיכא למימר מאחורה אתא ומינגח נגחה והפילה, וחייב, והוה ליה ממון המוטל בספק [וכל ממון המוטל בספק] חולקין. וה"מ לטעמיה דסומכוס דלית ליה כללא דהממע"ה אלא היכא דליכא דררא דממונא לתובע, אבל לרבנן דאית להו כלל גדול אפילו היכא דאיכא דררא דממונא לתרויהו ואפילו היכא דאיכא סהדי דמאחורה אתא לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. וקי"ל כרבנן, כדברירנא לה התם בדוכתיה. וכן הא דתניא שור שהיה רועה על גב הנהר ונמצא שור הרוג בצדו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישך אין אומרים בידוע שזה נגחו וזה נשכו רבי אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו, ליתא לדרבי אחא אלא הממע"ה:

גמל האוחר. פירוש גמל שהוא מועד להזיק את הגמלים. ופירוש אוחר מלשון נוחר כן פירש רבינו חננאל ז"ל. ויש לפרש גמל אוחר אינו עומד ואינו מהלך בנחת אלא ניהל וזועק ומכה ימין ושמאל. הרא"ם ז"ל.
ויש מי שפירש משמש עם בת זוגו והורג המסתכל כמו שאמרנו למדנו צניעות מגמל ואמר אוחר שכן טבען אחור כנגד אחור. ויש גורסים אוהר מלשון יהיר. ורבי אחא לרבותא נקטיה כלומר אין צריך לומר בשור המועד ליגח או לישוך דאית ליה חזקה דגופא אלא אפילו גמל דהוא עצמו אין לו חזקה אלא שהגמלים הואיל ודרך כולם כן כמוחזק בגופו הוא וחייב. סברוה דרובא וחזקה כי הדדי נינהו. הקשה הראב"ד ז"ל ואי חזקה כרובא מכל מקום היאך מוציאין מבעל השור והגמל והא אית ליה חזקה דממונא ורבי אחא גופיה למה מחייב את בעל הגמל להוציא ממנו ומאי אולמיה דהאי מהאי ובכל כי הא אוקי ממונא בחזקת מאריה. ותירץ הוא ז"ל משום דאיכא חזקה וקורבה ואפילו הכי פטרי רבנן שאין מוציאין ממנו אפילו בכי הא. הרשב"א ז"ל.

רבי יוסי אומר נותן לו דמי זרע. דקסבר דכיון דבסתם זבין דלא קא טעין מוכר טענת ברי דלאכילה זבניה ניהליה זיל בתר רובא ורובא דזרע פשתן לזריעה קאי והיינו טעמא דאין משלם המוכר אלא דמי זרע בלבד ואינו משלם ההוצאה דהוה ליה גבי ההוצאה גרמא וקסבר רבי יוסי דלא דייבינן דינא דגרמי ותרווייהו בתר רובא אזלינן רבי יוסי אזיל בתר רובא דזרע פשתן ורובו דזרע פשתן לזריעה קאי ומשום הכי חייביה למוכר לשלם ותנא קמא אזיל בתר רובא דאינשי ורובא דאינשי לדבר אחר זביני ליה דלא זביני ליה לזריעה אלא בני הכפרים שהם זורעים אבל רובא כשקונין אותו לדברים אחרים קונין אותן ואף על גב שהם קונין ממנו מעט ורוב הזרע בני כפרים קונין אותו לא אזלינן בתר רובא דזרע אלא בתר רובא דאינשי וכיון דרובא דאינשי לדברים אחרים זבני ליה משום הכי פטור המוכר מלשלם. אי תנא קמא ואמרו לו ואף על גב דתנא קמא ואמרו לו פטרי למוכר לאו מחד טעמא פטרי ליה דלתנא קמא לא פטר אלא משום דלא אזיל בתר רובא כלל ואמרי לו פטרי ליה דקא אזיל בתר רובא דלוקחים. הרא"ם ז"ל.

בגמרא מ"ט לאו משום דרובא כו' משמע ליה דאיירי דהלוקח עדיין מוחזק מדקתני בסיפא הרי שלך לפניך ולא קתני מקח טעות ועיין בחידושי רמב"ן וק"ל:

בפרשב"ם בד"ה אין אומרים כו' דמאן לימא לן שזה נגחו הואיל ואיכא שורים אחרים ולא דמי לשור כו' עכ"ל דודאי היכי דליכא לספוקי בשור אחר לכ"ע אמרינן בודאי דזה נגחו [א] והשתא לכאורה לא ק"מ מהך דשור שנגח את הפרה דמצינן למימר דאיירי שפיר דליכא לספוקי בשור אחר ואפשר לומר דמשמע ליה הך דשור שנגח את הפרה שיש עדים שזה השור נגח את הפרה אבל אי לא ראו העדים הנגיחה הוי איכא לספוקי באחר דאל"כ הכי הל"ל שור שנמצא פרה הרוגה בצדו ועוברה בצדה כו' דכיון דליכא לספוקי באחר משלם חצי נזק לפרה כדין תם ורביע נזק לוולד מספק וק"ל:

בד"ה בתר רובא כו' ואיכא למימר דרוב שוורים שבעולם כו' עכ"ל י"מ היאך בעי המקשה למימר דרב כרבי אחא דאזיל בתר החזקה דא"נ רובא וחזקה כהדדי נינהו מ"מ הכא איכא רוב שוורים נגד החזקה וי"ל דהא דבעי למימר דרובא וחזקה כהדדי נינהו דהיינו דחזקה שהוא מוחזק ליגח אית לן למתלי ביה מטעם דתלינן בעלמא ברובא ומאחר דלית ליה בעלמא רובא לית ליה נמי הך חזקה מיהו הך חזקה ודאי עדיפא מרובא דעלמא משום דהוא גופיה מוחזק ותו לא מידי ודו"ק:

תוס' בד"ה איכא למימר מקמא כו' למיעוט דמביעתותא הפילה ואתרע כו' עכ"ל דעל כרחך הספק לא הוי משום דאיכא למימר דמביעתותא הוי פלגא דהא במתניתין קתני ואם עד שלא נגחה ילדה כו' דמשמע דבספק דמפילות תלה הספק לפטור אלא ע"כ דאית לן למימר דבתרתי הני מיעוטי תלה הפטור ועוד דאי היה מביעתותא פלגא סמוך מיעוטא דמפילות להך פלגא והוי רובא לפטור ודו"ק:

ד"ה איכא למימר מקמא אתא וכו' וסמוך מיעוט דמפילות וכו'. נ"ל דכתבו זה משום דהוקשה להם מה תי' במה שאמר איכא למימר מקמא אתא וכו' דהא אם תניח סברא זו לאמת וקיים דאזלינן בתר רובא דרוב בהמות מתעברות ויולדות ולא תתלה לומר שמא עד שלא נגחה ילדה משום דבממון אזלינן בתר רובא אלא תלינן דמחמת השור הפילה אם כן אין כאן ספק כלל מאי אמרת שמא מקמא אתא וכו' הא השתא נמי בענין זה הוי נמי רובא לחיובא חדא דאימא מאחוריה אתא ואי נמי מקמא אתא איכא נמי למימר מינגח נגחה והפילה דהא אפילו היכא דמקמא אתא אפשר נמי בנגיחה אלא דאיכא למימר נמי דמחמת ביעתותא קודם שנגחה הפילה ואם כן הדר איכא רובא לחיובא ותירצו דלאו משום האי טעמא לחוד דאיכא למימר דמקמא אתא משוינן ליה ספיקא אלא העיקר טעם הוא משום חילוק האחד דאימר בלי סבת השור ילדה כך דאיכא מיעוט דמפילות בלא שום גרמת השור וסמוך מיעוטא דמפילות למיעוטא דמחמת ביעתותא הפילה ואיתרע לה רובא דנימא דרוב מתעברות ויולדות והאי מחמת גניחה הפילה כל זה איתרע אלא אמרינן דשמא קודם נגיחה בלא שום גרמת השור הפילה מאי אמרת רוב מתעברות ויולדת והאי מחמת השור הפילה הא איכא נמי למימר אפילו יהא כך דמחמת השור הוא ואיכא נמי דוכתא לפטורא דאימא מקמא אתי ומחמת ביעתותא הפילה ולכך משוינן ליה ספיקא וק"ל:

ר"ש בד"ה לאו משום דרובא עבדי הס"ד:

בד"ה הכי איתנהו כו' בתר רובא וקשיא לשמואל כו' ללוקח ומשני הד"א:

בד"ה ח"נ כו' המעשה ומשני כו' שור למיפטרה הס"ד וכצ"ל והד"א:

ר"ש ד"ה בתר רובא אזלינן. דרוב שורים שבעולם נגחוהו כו'. לעיל פי' דלהכי נקט רועה דדרך שוורים הרבה להיות לשם ואיכא לספוקי בשוורים טובא. משמע דדוקא בדאיכא שם באותו מקום. ועוד ה"נ דאפי' ליתא שם אלא שור אחד זולתו תולה בו לת"ק וכ"מ בתד"ה ר"א בסופו. והאי בתר רובא אזלינן דקאמר לא קאי אדהכא אלא דר"ל בעלמא. ונראה דלרב אם היה שם עוד ב' שוורים לאחד אמרינן כל דפריש מרובא פריש וחייב ועי' ברמ"א סי' רצ"ב ס"י:

רשב"ם ד"ה גמל האוחר. וסתם בהמות כו'. נ"ב ער״פ וישלח בנמוקי רש"י עה"ת דגמל דווקא משום דצנוע הוא בתשמישו וכ"ה בב"ר:

תוס' (סד״ה בעמוד הקודם) שופרא דשטרא. נ"ב דהכי אשכחן ליה דכוותה במאן דמזבין ארעא כו' בהמוכר את הבית (ס״ט ב):

גמרא ת"ש המוכר. קשה לי למה דכתבו תוס' חולין דף יא ע"ב בחד תירוצא דמוכח בבכורות דרשב"ג חייש למיעוטא. אם כן מאי פרכינן הכא הא מסקינן דכולה מתני' רשב"ג ולדידיה דבאיסור חייש למיעוטא ה"נ בממון. אבל לדידן דקי"ל דאזלי' בתר רובא י"ל דגם בממון אזלינן בתר רובא:

רשב"ם ד"ה דהוא גופיה כו' אבל בתר רובא דליתא קמן לא אזלינן. משמע דברובא דאיתא קמן הולכין בממון אחר הרוב וכן ראיתי בתה"ד סימן שי"ד דהוציא כן מלשון הרשב"ם הנ"ל. ואולם מלשון הרשב"ם לעיל דף צ"ב ע"ב ד"ה באיסורא כגון ט' חנויות. משמע דבממון גם כה"ג דהוי דאיתיה קמן לא אזלינן בתרה וצ"ע:

רישא מאי טעמא. הגיעו והלא אין לך מום גדול מגנב או קוביוסטוס ואפ''ה קנה לוקח ואע''ג דלא קבל עליו מומין בפירוש: לאו משום דרובא. עבדי הכי איתנהו גנבים או קוביוסטוסין ולדעת כן קנאו הלוקח וכמי שקבל עליו דמי אלמא בממונא אזלינן בתר רובא וקשיא לשמואל דכיון דלא אזיל בתר רובא כפלגא ופלגא דמי וא''כ אמאי הגיעו הרי לא היה יודע הלוקח שהיה בו מום זה וסתם לוקח אעבד שפירא יהב זוזי כדאמר נמי לקמן אפירי שפירי יהב זוזי ומום מבטל כל מקח וממכר היכא דלא נודע ללוקח: ומשני לא כולהו הכי איתנהו. גנבים וכמאן דאמר ליה מוכר בהדיא דמי שהרי יודע לוקח שהוא גנב: ונמצא עוברה בצדה. ואין ידוע לב''ד ולא עדים יודעין אבל הם יודעין דלא קתני ואינו יודע והכי אמרינן בשנים אוחזין (ב''מ דף ב:) ולרבה בר רב הונא דאמר אמר סומכוס אפילו ברי וברי כו': אם עד שלא נגחה. השור ילדה ופטור בעל השור: משלם. בעל השור: חצי נזק לפרה. דשור תם משלם חצי נזק: ורביע נזק לולד. משום דחצי נזק דולד הוי ממון המוטל בספק וחולקין ואליבא דסומכוס מוקמינן לה התם ולרב קפריך ואמאי חשיב ליה ממון המוטל בספק אליבא דרב דאזיל בממונא בתר רובא לימא הלך אחר רוב פרות שיולדות בן קיימא ואינן מפילות ופרה זו מן הרובא היתה והיה לה לילד בן קיימא כרוב פרות דעלמא והלכך ודאי השור נגחה בעודה מעוברת ומתוך כך הפילה וליחייב בעל השור חצי נזק לולד אלא ודאי רובא בממונא לאו כלום הוא אלא כי פלגא ופלגא דמי והלכך קאמר סומכוס חולקין דהוי ממון המוטל בספק ומיהו בדשמואל מודי סומכוס דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה שהרי לא נולד ספק במעשה כי הכא כדפרישית לעיל שהרי הדבר ידוע היאך היה המכר ולא הוי ממון המוטל בספק אלא כשנולד ספק בדבר שאין ידוע היאך היה המעשה: ומשני התם משום דמספקא לן כו'. כלומר לעולם בממון הלך אחר הרוב והתם היינו טעמא דחשיב ליה ממון המוטל בספק משום דכי נמי אזלינן בתר רובא אכתי איכא ספיקא בהך נגיחת שור למפטריה דאיכא למימר מקמה כנגד פניה אתא השור ונגחה ומחמת ביעתותא קודם נגיחה הפילה שכך דרך להפיל מחמת פחד כמו מחמת נגיחה ממש וקי''ל (ב''ק דף נו.) המבעית חבירו פטור מדיני אדם וכ''ש בהמתו המבעתת לבהמת חבירו דגרמא בניזקין פטור: מאחורה. ליכא ביעתותא דהא לא חזיא ועד דנגח לה אינה מפלת והלכך איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הוי ממון המוטל בספק וחולקין: שור שהיה רועה ונמצא שור כו'. ולא גרסי' על גב הנהר ובתוספתא לא גרסי' ליה ופירוש תינוקות היה והאי דנקט שהיה רועה משום דדרך שוורים הרבה להיות לשם ואיכא לספוקי בשוורים טובא: שזה. המת מנוגח: אין אומרים כו'. דרבנן לא אזלי בתר אומדנא ואפי' ממון המוטל בספק לא הוי לשלומי פלגא דמאן לימא לן שזה נגחו הואיל ואיכא שוורים אחרים ולא דמי לשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין אנו יודעין אם נגח את הולד אם לאו ואפ''ה מחייבינן ליה פלגא דהתם היינו טעמא שהרי רואין שנגח את הפרה והעמד פרה על חזקתה והשתא הוא דילדה בשעה שאנו מוצאין עוברה בצדה: ורבי אחא אומר כו'. בתר אומדנא אזיל בדיני ממונות והכי אמרינן בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות: גמל האוחר. עסוק בתשמיש רביעה דאמרינן בבכורות (דף ח.) לגבי תשמיש גמל אחור כנגד אחור וסתם בהמות בשעת תשמיש משתגעות ומכין זכרים זה את זה (כך שמעתיה מרבינו זקני מ''כ) ואיכא דאמרי אוחר כמו נוחר ולא נהירא: בידוע שזה הרגו. דמוחזק הוא בשעת רביעה להכות וכ''ש בשור המועד ליגח שנגח כבר שלש פעמים ורבותא נקט גמל אוחר אע''פ שמעולם לא נגח ונשך: וחזקה. דהאי שור המוחזק ליגח: כי הדדי נינהו. דמאן דאזיל בממונא בתר חזקה אזיל נמי בתר רובא: בתר רובא אזלינן. דרובא עדיף מחזקה ואיכא למימר דרוב שוורים שבעולם נגחוהו ולכך פטור: דהוא גופיה מוחזק. וכיון דהוא עומד בצדו אזלינן בתר אומדנא אבל בתר רובא דליתיה קמן לא אזלינן: ת''ש. ממתני' המוכר פירות לחבירו כו' ומשום דאיצטריך לשנויי תנאי היא אקדמיה להאי לימא כתנאי דלעיל מקמי האי ת''ש: מאי לאו האי. דקתני אפילו היינו רבותיה דאע''ג דרוב פשתן הנלקח בשוק לזריעה קונין אותו ואפ''ה לא אזלינן בתר רובא וקשיא לרב וליכא לתרוצי דהאי תנא בתר רובא דאינשי אזיל כדלקמן ולא בתר רוב זריעה שרוב בני אדם לוקחין פשתן לדברים אחרים למאכל ולרפואה והלכך אינו חייב באחריותן דאזלינן בתר רוב לוקחין והכי קתני אפילו זרע פשתן דסד''א ניזיל בתר רובא דזריעה וניחייב באחריותן אפ''ה אינו חייב דאזלינן בתר רובא דאינשי ולא תקשי לרב ליכא למימר הכי דאם איתא דרובא דאינשי חשוב רוב ורובא דזריעה כמאן דליתיה לא הוי ליה למיתני אפי' דממאי תיסק אדעתין למיזל בתר רובא דזריעה טפי מרובא דאינשי דליתני אפילו אלא ודאי הכי קתני אפילו זרע פשתן שהיה לנו לחייבו מן הדין משום דרובא דזריעה שהוא רוב גמור אפ''ה אינו חייב דבממונא לא אזלינן בתר רובא ומיהו אם לא מפני שמוצא תנאים דפליגי בדרב ושמואל גמרא הוה ליה לשנויי ע''י הדחק תנא דמתניתין אזיל בתר רובא דאינשי אבל כיון דאשכח תנאי ניחא ליה טפי לאוקומה כתנאי: המוכר פירות לחבירו ולא צמחו. כגון זרעוני גינה כו' ולי נראה דלא גרסינן כלל בהך ברייתא המוכר פירות לחבירו ולא צמחו ויש ברייתא דוגמתא בתוספתא (רפ''ו) דקתני המוכר לחבירו זרעוני גינה שאין נאכלין כו' זרע גינה שאין נאכלין כלל חייב באחריותן אבל זרע פשתן דנאכל קצת לעולם אינו חייב כשמואל:

אית להו וכיון דלא יצא הקול מילתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן להכי והא דאמר בהמגרש (גיטין דף פו. ושם) אתקין רב יהודה בשטרא דעבדי עבדא דנן מוצדק ופטיר ועטיר מכל עירורי מלכא ומלכתא כלומר אינו מוכתב למלכות אפי' לא כתב הוי מקח טעות כדאמר הכא אלא אתקין רב יהודה משום שופרא דשטרא. ר''ת: איכא למימר מקמה אתא דמביעתותא הפילה. וסמוך מיעוטא דמפילות למיעוט דמביעתותא הפילה ואיתרע לה רובא דרוב מתעברות ויולדות והא מחמת נגיחה הפילה והוה מחצה על מחצה: רבי אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים. הא דנקט גמל ולא נקט שור דאיירי ביה ת''ק רבותא אשמועינן דאפי' גמל שצנוע בתשמישו תלינן ביה כיון שבועט בשעה שאוחר והא דאמר בפרק כיצד הרגל (ב''ק דף כד: ושם) והיכי מיעדי ליה דא''ל תורא נגחנא אית לך בבקרך איבעי לך לנטורי כולי בקרך וכשיגח רביעית הוי מועד דתלינן ביה כל הנגיחות אומר ר''י דהיינו כרבי אחא אי נמי אפילו כרבנן ומיירי שבנגיחה רביעית נודע הדבר ע''י עדים שאותו עצמו היה שנגח שלש נגיחות והא דתנן בהמניח (שם דף לה:) זה אומר מועד הזיק וזה אומר תם הזיק כו' מודה רבי אחא שיש לתלות בתם כמו במועד כיון שגם התם רודף ואמרינן המע''ה:

בבא בתרא צג ע"א - טקסט הדף

דף צג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד