בבא בתרא צג ע"ב

בבא בתרא צג ע"ב - Steinsaltz

The seller gives back to the buyer the value of the seeds. Since the majority of flaxseeds are sold are for planting, it is a mistaken transaction. They said to him, i.e., to Rabbi Yosei: Many, i.e., a majority of people, purchase flaxseeds for purposes other than planting. Consequently, the sale stands.

The Gemara asks: Who are the tanna’im in this baraita who have a dispute that parallels the dispute between Rav and Shmuel? If we say that they are Rabbi Yosei and the opinion cited as: They said to him, that is incorrect, as both of them hold that one follows the majority in monetary matters. Their dispute concerns only which majority to follow: One Sage, i.e., the opinion cited as: They said to him, follows the majority of people making purchases, and one Sage, i.e., Rabbi Yosei, follows the majority of the volume of seeds that are sold overall. The disparity arises because the majority of sales are each made with a relatively small quantity of seeds that are purchased for purposes other than planting. The minority of sales involve large quantities of seeds that are purchased for planting. This means that the majority of the seeds sold overall are purchased for planting, but the majority of people purchasing seeds do so for purposes other than planting.

Rather, the dispute that parallels the dispute between Rav and Shmuel is either the dispute between the first tanna and Rabbi Yosei, or the dispute between the first tanna and the opinion cited as: They said to him.

§ The Sages taught in a baraita: When the seller bears financial responsibility for selling seeds that did not sprout, what is he liable to give to the buyer? He is liable to give him only the value of the seeds themselves, but not the expenses that the buyer incurred in planting them, e.g., the hire of laborers. And some say: He is liable to give him even the expenses that the buyer incurred.

The Gemara asks: Who is the tanna whose opinion is cited as: Some say? Rav Ḥisda said that it is Rabban Shimon ben Gamliel.

The Gemara clarifies: From which statement of Rabban Shimon ben Gamliel is it apparent that he holds the seller is liable for the buyer’s expenses? One possibility is if we say that the statement in question is that of Rabban Shimon ben Gamliel in the mishna, as we learned in the mishna: One who sells to another produce that is sometimes purchased for consumption and sometimes for planting, and the buyer planted it and it did not sprout, and even if he had sold flaxseeds, which are only occasionally eaten, the seller does not bear financial responsibility for them. The Gemara extrapolates: By inference, if this tanna holds that he had sold seeds for garden plants, which are not eaten at all, then the seller bears financial responsibility to compensate the buyer for them.

The Gemara continues: But accordingly, say the latter clause: Rabban Shimon ben Gamliel says: If he had sold seeds for garden plants, which are not eaten at all, then the seller bears financial responsibility for them. The Gemara asks: But according to the inference made from the first clause, the first tanna is also saying this, as he holds that it is only for the sale of flaxseeds that the seller does not bear financial responsibility to compensate the buyer for them, but with regard to the sale of seeds for garden plants, which are not eaten at all, the seller bears financial responsibility for them. What, then, is the dispute between the first tanna and Rabban Shimon ben Gamliel?

The Gemara therefore suggests: Rather, is it not that the difference between them is whether the seller is liable for the buyer’s expenses? One Sage, i.e., the first tanna, holds that the seller is liable only for the value of the seeds, and the other Sage, i.e., Rabban Shimon ben Gamliel, holds that the seller is liable even for the buyer’s expenses.

The Gemara asks: From where is it apparent that it is Rabban Shimon ben Gamliel who holds that the seller is liable for the expenses? Perhaps it is the opposite, i.e., it is the first tanna who holds that the seller is liable for the expenses, and Rabban Shimon ben Gamliel holds that he is liable only for the value of the seeds. The Gemara rejects this suggestion: This is not difficult, because the last tanna cited always comes to add something to the ruling of the first tanna, not to detract from it.

The Gemara suggests: But perhaps all of the mishna is stating the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, and the mishna is incomplete, and this is what it is teaching: With regard to one who sells produce to another that is sometimes purchased for eating and sometimes for planting, and the buyer planted it and it did not sprout, and even if he had sold flaxseeds, which are only occasionally eaten, the seller does not bear financial responsibility for them. But if he sold seeds for garden plants, which are not eaten at all, the seller bears financial responsibility for them. This is the statement of Rabban Shimon ben Gamliel, as Rabban Shimon ben Gamliel says that it is only for the sale of flaxseeds that the seller does not bear financial responsibility to compensate the buyer for them, but by inference, for the sale of seeds for garden plants, which are not eaten at all, the seller bears financial responsibility for them. Interpreted in this way, there is no evidence from the mishna that Rabban Shimon ben Gamliel holds that the seller is liable for the expenses.

Rather, the statement in question is this statement of Rabban Shimon ben Gamliel, as it is taught in a baraita (Tosefta, Bava Kamma 10:9) In a case of one who brought wheat to a miller to grind, and the miller did not wet the grains sufficiently for the grinding to be performed effectively, and as a result he converted the grain into bran or coarse bran [mursan], or in a case of one who gave flour to the baker and the baker made it into bread that is underbaked and tends to crumble, or if one gave an animal to a butcher and the butcher killed it in a way that rendered it an unslaughtered animal carcass, in all these cases the worker is liable, because he is like a paid bailee.

The baraita continues: Rabban Shimon ben Gamliel says: If the owner had invited guests to eat the food and due to the worker’s actions he was unable to serve them, then the worker must give him compensation for his humiliation and compensation for the humiliation of his guests. And similarly, Rabban Shimon ben Gamliel would say: There was a great custom in Jerusalem that if one gives raw materials for a meal to another to prepare the meal for him, and that person spoils it, that person gives the former compensation for his humiliation and compensation for the humiliation of his guests.

The baraita continues: Another great custom that was followed in Jerusalem was that when one made a feast, there would be a cloth [mappa] spread over the entrance to the hall. As long as the cloth was spread, the guests would enter, as the presence of the cloth indicated that there was food for more guests. When the cloth was removed, the guests would not enter any more.

MISHNA: When selling a significant quantity of produce or a number of items, there is a possibility that there will be a certain proportion of impurities in it or that some of the product will be of substandard quality. The mishna delineates what proportion is considered acceptable, for which a buyer may not demand compensation. With regard to one who sells produce, i.e., grain, to another, this buyer accepts upon himself that up to a quarter-kav of impurities may be present in each se’a of produce purchased. When purchasing figs, he accepts upon himself that up to ten infested figs may be present in each hundred figs purchased. When purchasing a cellar containing barrels of wine, he accepts upon himself that up to ten barrels of souring wine may be present in each hundred barrels purchased. When purchasing jugs of wine in the Sharon region, he accepts upon himself that up to ten inferior-quality jugs [pitasot] of wine may be present in each hundred jugs purchased.

GEMARA: Rav Ketina taught: When the mishna states that a buyer accepts upon himself that a quarter-kav of impurities per se’a may be present, that means only that he accepts upon himself the presence of a quarter-kav of legumes, but he does not accept upon himself the presence of a quarter-kav of dirt. The Gemara asks: And is it so that the buyer does not also accept upon himself that some quantity of dirt might be present in the produce? But doesn’t Rabba bar Ḥiyya Ketosfa’a say in the name of Rabba: One who picks out a pebble from the wheat on another’s threshing floor

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צג - ב

ב. רבי יוסי אומר: נותן לו דמי זרע. המוכר חייב להחזיר לקונה את הכסף ששילם עבור זרע הפשתן. משום שהולכים אחר הרוב, ורוב הפשתן שבעולם נקנה לזריעה, והרי זה מקח טעות.

ג. אמרו לו חכמים לרבי יוסי: אמנם רוב הפשתן בעולם נקנה לזריעה, אך הרבה אנשים לוקחין אותו לדברים אחרים, למאכל ולרפואה. וכנגד אדם אחד שקונה עשרה סאים לזריעה, יש מאה אנשים שקונים סאה אחת [ביחד] למאכל ולרפואה. ^[25] והולכים אחר רוב האנשים ולא אחר רוב הפשתן. הלכך לא הוי מקח טעות בכך שלא היה ראוי לזריעה.

ועתה דנה הגמרא, ומבארת מי הם התנאים החולקים:

מאן תנאי? מי הם התנאים שאמרנו זה עתה שהם חולקים במחלוקת של רב ושמואל, האם הולכים בממון אחר הרוב? ^[26]

אילימא רבי יוסי והחכמים ש"אמרו לו", שרבי יוסי הולך אחר הרוב, וחכמים ש"אמרו לו" אינם הולכים אחר הרוב. אין זה נכון.

כי הרי תרוייהו, בתר רובא אזלי. שניהם סוברים שהולכים אחר הרוב, אלא שהם חולקים אחר איזה רוב הולכים: מר, חכמים ש"אמרו לו", אזיל בתר רובא דאינשי, הם סוברים שהולכים אחר רוב האנשים שקונים זרע פשתן, והם קונים אותו לאכילה. ולכן הם פוטרים את המוכר מלשלם לקונה עבור הפשתן שאינו ראוי לזריעה.

ומר, רבי יוסי, אזיל בתר רובא דזריעה. הוא הולך אחר רוב הפשתן שמיועד לזריעה ולא לאכילה. ולכן הוא סובר שהמקח טעות.

אלא, בהכרח, אלו הם התנאים החולקים ביניהם:

אי או תנא קמא ורבי יוסי.

אי או תנא קמא ו"אמרו לו".

דהיינו, תנא קמא ודאי סובר שאין הולכים בכלל בממון אחר הרוב. [ואי אפשר לומר שלכן הוא פוטר את המוכר מלשלם משום שהולכים אחר רוב האנשים ולא אחר רוב הזריעה, שאם כן היינו "אמרו לו"].

ואילו רבי יוסי ו"אמרו לו", שניהם סוברים שהולכים בממון אחר הרוב, אלא שהם חולקים ביניהם מהו הרוב שהולכים אחריו. ^[27]

תנו רבנן: המוכר לחברו זרעוני גינה שאינן נאכלין כלל, וזרען ולא צמחו, מהו נותן לו? מה משלם המוכר לקונה?

דמי זרע. הוא מחזיר לו רק את הכסף שהוא שילם עבור הזרעונים, ולא הוצאה. הוא אינו חייב לשלם לו עבור מה שהשקיע בחרישה ובשכר הפועלים. משום שזה רק גרמא בעלמא, שגרם לו הפסד, וגרמא בנזקין פטור.

ויש אומרים: משלם לו אף הוצאה. גם על מה שהפסיד בהוצאות החרישה ושכר הפועלים. ^[28]

והוינן בה: מאן יש אומרים? מי הוא התנא הסובר שצריך לשלם לו גם את ההוצאה? ^[29]

אמר רב חסדא: רבן שמעון בן גמליאל היא.

ודנה הגמרא: הי רבן שמעון בן גמליאל? איזה רבן שמעון גמליאל, כלומר היכן מצינו שרבן שמעון בן גמליאל סובר כן.

אילימא, אם תאמר שהוא רבן שמעון בן גמליאל דמתניתין.

דתנן: המוכר פירות לחברו וזרען ולא צמחו, ואפילו זרע פשתן, אינו חייב באחריותן.

ואימא סיפא, שכתוב בסיפא של המשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: זרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן.

ולכאורה תקשי, הרי תנא קמא נמי הכי קאמר, גם הוא סובר כן, שהרי הוא אומר זרע פשתן הוא דאינו חייב באחריותן, משום שיש מיעוט ממנו שנקנה לצורך אכילה, ומשמע, הא זרעוני גינה, שאינן נאכלין כלל, חייב באחריותן. ובמה נחלקו התנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל?

אלא לאו, האם לא, בהכרח, הוצאה איכא בינייהו. המחלוקת ביניהם היא, האם המוכר צריך לשלם גם את ההוצאה, או לא.

מר תנא קמא סבר, כי רק דמי זרע הוא משלם.

ומר, רבן שמעון בן גמליאל, סבר, אף הוצאה. ^[30]

הרי לנו שרבן שמעון בן גמליאל הוא התנא שסובר שמשלם גם עבור ההוצאה.

ודוחה הגמרא: ממאי, מנין לך שאכן כך היא דעתו של רבן שמעון בן גמליאל!?

דלמא איפכא, שמא התנא קמא הוא הסובר שחייב גם בהוצאה, ורבן שמעון בן גמליאל מחייב רק בדמי זרע. ואם כן, יתכן לומר שבברייתא דלעיל, התנא קמא הוא רבן שמעון בן גמליאל, והיש אומרים הם התנא קמא.

ומשנינן: הא, לא קשיא. משום שכל תנא בתרא, לטפויי מילתא קאתי, הוא בא להוסיף על דברי קודמו. ואם כן, רבן שמעון בן גמליאל בא להוסיף על דברי התנא קמא שגם על ההוצאה חייב לשלם.

ועדיין מקשינן: ודלמא אין כאן מחלוקת כלל בין תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל, אלא כולה, כל המשנה, רבן שמעון בן גמליאל היא, ולא מדובר כלל בענין התשלום עבור ההוצאה. וחסורי מחסרא, והכי קתני:

המוכר פירות לחברו, וזרען, ולא צמחו אפילו זרע פשתן, אינו חייב באחריותן, דברי רבן שמעון בן גמליאל. שרבן שמעון בן גמליאל אומר: זרעוני גינה שאינן נאכלין, חייב באחריותן. ומשמע כי דוקא זרעוני גינה שאינן נאכלין כלל. הא זרע פשתן, שראוי לאכילה, אינו חייב באחריותן. ^[31]

ועדיין איננו יודעים היכן אמר רבן שמעון בן גמליאל שהמוכר זרעוני גינה חייב לשלם גם את ההוצאה.

ומשנינן: אלא הא רבן שמעון בן גמליאל.

דתניא: המוליך חטין לטחנת הקמח לטחון. והדרך היא ללתות [להשרות] את החטים במים לפני הטחינה, ולכותשן במכתשת כדי להסיר את הקליפה החיצונה כדי שתהא סולת נקיה. והטוחן לא לתתן את החטים, ועשאן סובין שהקמח יצא גס וגרוע, או מורסן, קמח גס אך פחות גרוע מסובין.

או שנתן קמח לנחתום כדי שיאפה לו פת, ואפאו פת ניפולין, שמתפורר ונופל.

או שנתן בהמה לטבח לשוחט, וניבלה -

בכל אלו חייב לשלם לו מפני שהוא כנושא שכר [עיין בהערה ^[32]].

רבן שמעון בן גמליאל אומר: מלבד התשלום על הנזק שנגרם לו, נותן לו גם דמי בושתו, שנתבייש בפני אורחיו על שהזמינם ואין לו מה להאכילם, ודמי בושת אורחיו, שהלכו כלעומת שבאו.

ואם כן, כל שכן שרבן שמעון בן גמליאל מחייב לשלם עבור ההוצאה שהלה הפסיד ממון בגללו.

וזהו אם כן, רבן שמעון בן גמליאל שמחייב על ההוצאה.

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: מנהג גדול היה בירושלים: המוסר סעודה לחבירו שיכין לו את הסעודה לצורך אורחיו, וקלקלה, נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו. ^[33]

עוד מנהג גדול היה בירושלים: מפה היתה פרוסה על גבי הפתח. כל זמן שמפה פרוסה, אורחין נכנסין. שזה סימן שבעל הבית חפץ שיכנסו אורחים. ^[34] נסתלקה המפה, אין האורחין נכנסין, שזה סימן שבעל הבית אינו רוצה שיכנסו עתה אורחים. ותקנה טובה היא להכנסת אורחים שידעו היכן הם יכולים לאכול. ^[35]

מתניתין:

המוכר פירות [תבואה] לחבירו, הרי זה הקונה מקבל עליו רובע הקב טנופת [פסולת] לכל סאה של תבואה שקנה. לפי שסתם תבואה יש בה פסולת ביחס של אחד לעשרים וארבע [הסאה היא ששה קבין].

וכן המוכר תאנים לחבירו, מקבל עליו עשר תאנים מתולעות, לכל מאה תאנים, דהיינו עשירית, שהדרך להיות בהם כן.

וכן המוכר מרתף של יין לחבירו, מקבל עליו עשר קוססות, עשר חביות של יין מקולקל, למאה חביות.

וכן המוכר קנקנים כדים בשרון, ^[36] מקבל עליו עשר פיטסות, כדים רעועים, למאה. ^[37]

גמרא:

תאני בר קטינא: מה שנאמר במשנה שהקונה מקבל עליו רובע טנופת, אין הכוונה לרובע של עפרורית, שעל תערובת של עפרורית אין האנשים מוחלים, אלא רובע קטנית לסאה, שאם היה תערובת של קטניות בתבואה, הרי הקונה מקבל עליו עד רובע הקב לסאה תבואה.

ומקשינן: וכי עפרורית לא מקבל עליו הקונה?

והאמר רבה בר חייא קטוספאה משמיה דרבה: הבורר צרור מגרנו של חבירו, שהוציא לו צרור [עפרורית] מתוך החטים שלו, וגרם לו נזק בכך, שהיה יכול למכור את החטים ביחד עם הצרור המעורב בהם, ^[38] נותן לו דמי חטין, צריך לשלם לו כאילו הצרור היה חטים. ^[39]

הרי שגם עפרורית מותר למכור עם החטה!

הערות

^[25] הקשה הרש"ש [במשנה], האיך יתכן שרוב הפשתן שבעולם נזרע, שהרי מבואר בגמרא בבא מציעא [קה ב] שלכל הפחות הארץ מצמיחה פי ארבע מהזרעים, ואם כן, בכל שנה יצמח פי שתים מהזריעה הקודמת עד שלא ישאר מקום בעולם לזרוע? ותירץ, שרוב הפשתן ודאי מיועד לשימוש, כגון לעשיית שמן וכדומה, אלא שאותם אנשים שקונים לכך הם קונים הרבה ביחד. והקונה הזה שאנו מסתפקים עליו אינו מהם. ומתוך הפשתן שנמכר מעט מעט, רובו מיועד לזריעה ורק מיעוטו לאכילה.

^[26] הקשה הפני שלמה: הרי אפשר לדעת אם האדם הזה קנה לזריעה או למאכל, שאם קנה הרבה ודאי לזריעה קנה ואם קנה מעט ודאי למאכל קנה? ותירץ, יתכן שאדם זה הוא סוחר שקונה בשביל למכור לאחרים. וגם אם קנה הרבה, בדעתו למוכרם לאחרים מעט מעט לאכילה.

^[27] כתב הרש"ש: נסתפקו האחרונים בתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבילה, ובחנות הנבילה מוכרים יותר בשר מכל תשע החנויות הכשרות, האם הולכים אחר רוב החנויות או אחר רוב הבשר. ולכאורה זו היא פלוגתת רבי יוסי ואמרו לו, אם הולכים אחר רוב הפירות, והוא הדין שהולכים אחר רוב הבשר, או אחר רוב האנשים והוא הדין אחר רוב החנויות. אולם אפשר, שה"אמרו לו" אינם סוברים שרובא דאינשי עדיף מרובא דזריעה, אלא שהם שקולים והמוציא מחבירו עליו הראיה.

^[28] כתב הרשב"ם: נראה בעיני דקנסא הוא.

^[29] בסוף מסכת הוריות נאמר שקנסו את רבי נתן לקרוא לו בשם "יש אומרים", מכל מקום כאן היתה קבלה בידם ש"יש אומרים" הוא רבי שמעון בן גמליאל. תוס' ד"ה מאן.

^[30] והכי קאמר רבי שמעון בן גמליאל: זרעוני גינה שאינן נאכלין, חייב בכל אחריותן, ואפילו הוצאה. רשב"ם.

^[31] לפי גירסת רשב"ם ומהרש"ל.

^[32] הגמרא בבבא קמא [צט ב] מגיהה "מפני שהוא נושא שכר", כי דוקא כאשר הוא מקבל שכר הוא חייב. אבל אם עושה בחנם פטור, כיון שהוא אומן. שכך הוא הדין האומן, שחייב בנזק שאירע תחת ידו רק כשעושה בשכר.

^[33] לכאורה רבי שמעון בן גמליאל מחייב מצד הדין, ולמה אמר שהוא רק מנהג. ומה הלשון "מנהג גדול"? ומבאר המהרש"א, שמעיקר הדין לא מחייב רבי שמעון בן גמליאל רק כשהיה מקבל שכר. אבל בחנם פטור. אלא שהיה מנהג שאפילו המוסר סעודה לחבירו דהיינו בחנם שישלם לו על מה שקלקל. ומה שנקט מנהג גדול משום שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה [והמנהג היה לשלם לאורחים על בושתם].

^[34] כתב הפרישה באורח חיים [קע טז] שטעם המפה להראות שעדיין הזמן ליכנס וליטול ידים לסעודה. והמהרש"א כתב, שענין המפה הוא שכל זמן הכנסת אורחים היה הפתח פתוח לרוחה כמו אצל אברהם אבינו, שנאמר "והוא יושב פתח האהל". אלא שהוא היה דר במקום שאין היזק ראיה ולא היה צריך למפה. אבל בירושלים, שהיה היזק ראיה, היו פורסין מפה כנגד חלל הפתח מפני היזק ראיה. ואפשר, שלכן עשו במפה, על שם הסעודה, כדאמרינן "פורס מפה". וכשנסתלקה המפה, היינו שהיו סוגרים את הדלת שלא יכנסו עוד אורחים. ואפשר שעשו זה כדי לדקדק באורחים שיהיו מהוגנים.

^[35] כתב בן יהוידע: קשה, בשלמא במוסר סעודה לחבירו נקרא מנהג גדול מפני שמוציאין ממון בניגוד לדין שמצד הדין לא היה צריך לשלם לו, ובפרט שהוא מכין לו את הסעודה בחנם, אך גדול כח המנהג שנהגו כך. אבל כאן, למה נקרא מנהג גדול, יאמר מנהג סתם? ותירץ, שקראוהו מנהג גדול משום שהוא היפוך ההגיון, שמפה פרוסה הוא כמו גדר בפני האורחים, ואדרבה אז נכנסים, וסילוק מפה לכאורה אז הפתח פתוח, ובכל זאת נמנעים אז מליכנס. והטעם בזה, לרמז לאורח שאף על פי שתראה חברך פותח ביתו לפניך, אתה הוקר רגלך מבית רעיך. ולכן נקרא מנהג גדול, כי מלבד פשוטו, יש בו רמז נאה על ענין אחר.

^[36] הרמב"ם מפרש, שנקט שרון לפי שלא היה שם מנהג קבוע כמה הלוקח מקבל. שבמקום שיש מנהג הולכים אחר המנהג. רמב"ם הלכות מכירה [יח יד] וראה מגיד משנה שם. והמאירי כתב, ששם היו רגילים למכור הרבה חביות.

^[37] הרשב"ם לקמן [צז ב] ד"ה הכי גרסינן הביא תוספתא, האומרת שאם היו יותר מעשר קוססות או עשר פיטסות למאה, אין צריך המוכר להחזיר לו את כולם, אלא רק את העודף על העשר, היות וכל הטעמים שנאמרו בגמרא לקמן לגבי טינופת שמחזיר לו את הכל, לא שייכים כאן.

^[38] ואינו יכול לחזור ולערב אותו, שאם כן, עושה עול בידים, ונאמר "לא תעשו עול". וגם הלוקח אינו מוחל אלא אם כן נתערב מעצמו, ולא כשהמוכר מערבו בידים. רשב"ם [לקמן צד א].

^[39] שהוא מזיק בידים, שהצרורות שוים כמו חטים. וגם אם לא נחשיבו כמזיק בידים, שהרי הצרור עצמו אינו שוה כלום, מכל מקום, הוא חייב מדינא דגרמי, כמו השורף שטרותיו של חבירו וזורע כלאים בשדה חבירו. שהלכה כרבי מאיר דדן דינא דגרמי. והחילוק בין "דינא דגרמי", שמחייב בו רבי מאיר, ל"גרמא בנזקין", שפטור, הוא כך: גרמא בנזקין הוא בכגון השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן, שההיזק ניכר, אך האדם לא עשאו בידים אלא רק גרם עכשיו שיבא הנזק לאחר מכן מעצמו. ואילו "גרמי" הוא מזיק בידים, אך ההיזק אינו ניכר, כגון כאן, שהוא בורר צרורות מגרנו של חבירו שהוא עושה זאת בידים אך הדבר אינו ניכר שנעשה לו היזק לחבירו. וכן שורף שטרותיו של חבירו. כי הצרור והשטר אינם שוים בעצמם כלום. רשב"ם. והתוס' הביאו את שיטת הריב"ם, שהטעם שמשלם לו על הצרור שהוציא מגרנו, הוא משום שרבה סובר כרבי שמעון, שדבר הגורם לממון כממון דמי, והצרור גורם לו לממון, שהיה יכול לקבל עליו ממון כמו חטים. והר"י חולק עליו, וסובר כי אפילו רבנן, החולקים על רבי שמעון, מודים כאן בצרור, כי דוקא בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אדם אחר ושרפו, נחשב לדבר הגורם לממון ולא כממון עצמו, כי החמץ עצמו אינו שוה לשום אדם אלא רק לגזלן עצמו, בכך שיכול להחזירו לבעליו, ולומר לו הרי שלך לפניך. אבל בצרורות, נחשב הדבר כאילו גזל חטים עצמם, שהרי הוא מוכר אותם בתור חטים. [כוונתם לומר, שבצרורות הם שוים למוכר שווי של ממש, שהרי הוא יכול למוכרם לכל מי שירצה. אבל החמץ, אפילו לגזלן אינו שוה אלא רק לענין השבת הגזילה, ולא לדבר אחר. פני שלמה]. וגם אינו דומה לשורף שטרותיו של חבירו, שהוא רק גרמי, ששם אינו שורף את החוב עצמו רק את הנייר שאינו שוה כלום. תוס' ד"ה נותן.

נותן לו דמי זרע, שרוב זרעי הפשתן שימושם לזריעה. אמרו לו: הרבה לוקחין (קונים) אותו לדברים אחרים ולא לזריעה.

ושואלים: מאן תנאי [מי הם אותם התנאים] שאמרנו שחולקים בשאלה האם הולכים אחר הרוב בממונות? אילימא [אם תאמר] שהכוונה לר' יוסי ואותם המצויינים כ"אמרו לו", והרי תרוייהו בתר רובא אזלי [שניהם אחר הרוב הולכים], אלא שנחלקו אחר איזה רוב יש ללכת: מר אזיל בתר רובא דאינשי [חכם זה, "אמרו לו", הולך אחר רוב האנשים], שמספר האנשים שקונים לדברים אחרים גדול מהקונים לזריעה, ומר אזיל בתר רובא [וחכם זה, ר' יוסי, הולך אחר רוב] הזריעה שרוב הזרעים הנמכרים — נמכרים לזריעה!

אלא, מחלוקת התנאים בענין רוב בממונות היא אי [או] מחלוקתם של התנא קמא [הראשון] ור' יוסי, אי [או] מחלוקתם של התנא קמא [הראשון] ו"אמרו לו", שהתנא הראשון סבור שאין הולכים בממון אחר הרוב.

א על האמור שזרעוני גינה שלא צמחו חייב באחריותם תנו רבנן [שנו חכמים]: מהו נותן לו המוכר לקונה? — דמי זרע, דמי הזרעים עצמם ואולם לא הוצאה שהוציא בזריעתם, כגון שכירת פועלים וכיוצא בזה. ויש אומרים שאף את ההוצאה משלם לו.

ושואלים: מאן [מי הם] יש אומרים אלה? אמר רב חסדא: שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא.

ושואלים: הי [לאיזה] דבר מדברי רבן שמעון בן גמליאל מתכוון רב חסדא? אילימא [אם תאמר] רבן שמעון בן גמליאל דמתניתין [של משנתנו], דתנן [ששנינו במשנה]: המוכר פירות לחבירו וזרען ולא צמחו, ואפילו זרע פשתן — אינו חייב באחריותן, ונדייק: הא [אבל] אם מכר זרעוני גינה שאינן נאכלין כלל — חייב באחריותן.

אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה], רבן שמעון בן גמליאל אומר: זרעוני גינה שאינן נאכלין — חייב באחריותן; והרי התנא קמא [הראשון] נמי הכי קאמר [גם כן כך אמר] כפי שדייקנו: זרע פשתן הוא שאינו חייב באחריותן, ומכאן: הא [אבל] זרעוני גינה שאינן נאכלין — חייב באחריותן!

אלא לאו [האם לא] נאמר כי בענין הוצאה איכא בינייהו [יש ביניהם מחלוקת], מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור] שנותן לו רק דמי זרע, ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור] שנותן לו אף הוצאה, ומכאן סבור רב חסדא שרבן שמעון בן גמליאל הוא "יש אומרים" שבברייתא.

על כך יש להקשות: ממאי [ממה] אתה יודע שרבן שמעון בן גמליאל הוא האומר שמשלם אף דמי הוצאה? הרי במשנה לא מפורש במה נחלקו, דלמא איפכא [שמא ההיפך], שתנא קמא הוא זה האומר שמשלם לו גם דמי הוצאה! ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], שכן כל תנא שדבריו באו בתרא [מאוחר], לטפויי מילתא קא אתי [להוסיף דברים על מה שלפניו הוא בא], ולפיכך יש לפרש את דברי רבן שמעון בן גמליאל כהוספה על דברי התנא הראשון.

ומקשים קושיה אחרת: ודלמא [ושמא] כולה, כל המשנה, שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, וחסורי מחסרא והכי קתני [וחסרה המשנה וכך היא שנויה]: המוכר פירות לחבירו וזרען ולא צמחו, אפילו זרע פשתן — אינו חייב באחריותן, הא [הרי מכאן] שזרעוני גינה שאינן נאכלין — חייב באחריותן, אלו דברי רבן שמעון בן גמליאל, שרבן שמעון בן גמליאל אומר: זרע פשתן הוא שאינו חייב באחריותן, הא [הרי מכאן] שזרעוני גינה שאינן נאכלין — חייב באחריותן, ואם כן ממשנתנו אין להוכיח שרבן שמעון בן גמליאל חולק בענין הוצאה!

אלא רב חסדא, שאמר שדברי "יש אומרים" דעת רבן שמעון בן גמליאל היא, כוונתו להא [זו] שאמר רבן שמעון בן גמליאל, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוליך חטין לטוחן לטחון, ולא לתתן (לא נתנם במים לפני הטחינה כדי לרככן ולהפריד מהן את קליפתן), ועשאן בטחינה סובין פסולת דקה, או מורסן שהוא קמח מעורב בפסולת גסה, של שיירי קליפות החיטים. או שנתן אדם קמח לנחתום כדי לאפותו, ואפאו הנחתום פת ניפולין שמתפוררת לחתיכות. או שנתן אדם בהמה לטבח (שוחט) לשוחטה, וניבלה עשה אותה נבילה בשחיטתו — על כל אלה חייב בעל המלאכה לשלם, מפני שהוא כשומר נושא שכר ומשלם מה שהזיק ברשלנות כזו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לו גם דמי בושתו ודמי בושת אורחיו, אם על סמך זה הזמין אורחים לסעודה, ועתה בעל המלאכה לא יכול לתת להם אוכל. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: מנהג גדול היה בירושלים, המוסר סעודה לחברו שיכין עבורו וקלקלה החבר — נותן לו דמי בשתו ודמי בושת אורחיו.

ודרך אגב מוסיפים: עוד מנהג גדול היה בירושלים, כשהיו עושים סעודה או משתה היתה מפה פרוסה על גבי הפתח, כל זמן שמפה פרוסה — אורחין נכנסין, שיודעים שיש מקום לסעוד שם. נסתלקה המפה — אין האורחין נכנסין עוד.

ב משנה המוכר פירות (מיני תבואה וכיוצא בהם) לחבירו — הרי זה הקונה, מקבל עליו רובע קב של טנופת (מיני לכלוך), לכל סאה מהפירות שקנה. הקונה תאנים — מקבל עליו עשר תאנים מתולעות לכל מאה. הקונה מרתף של יין — מקבל עליו עשר חביות קוססות חמוצות מעט, למאה. הקונה קנקנים בשרון — מקבל עליו עשר פיטסות (כדים רעים) למאה.

ג גמרא תאני [שנה] רב קטינא: "רובע טינופת" שאמרו במשנה, אין הכוונה ללכלוך ממש, עפר וכיוצא בו, אלא לרובע קטנית לכל סאה של פירות. ושואלים: וכי עפרורית לא מקבל הקונה על עצמו? והאמר [והרי אמר] רבה בר חייא קטוספאה (מקטיספון) משמיה [משמו] של רבה: מי שבורר צרור (אבן או עפר) ומוציא אותו מגרנו של חברו —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: Who is the tanna whose opinion is cited as: Some say? Rav Ḥisda said that it is Rabban Shimon ben Gamliel.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמרו לו. חכמים אחריני נינהו ולא ת"ק:

הרבה לוקחין אותו לדברים אחרים. לאכילה ולרפואה ולא לזריעה. ואמאי חייב באחריות:

מר אזל בתר רובא דאינשי. אמרו לו חכמים אזלי בתר רובא דאינשי דלאו לזריעה קא בעו להו דלאו כולהו בני שדות נינהו ומשום הכי סברי דאינו חייב באחריותה. ור' יוסי אזל בתר רובא דזריעה ורובא של זרע פשתן לזריעה עומד דבין י' כורים של זריעה ^א)נראה דצ"ל דלית בהו אלא חדא דלאכילה וכו'. לית בהו חדא דלאכילה משום הכי חייב באחריותו ונותן לו דמים של זריעה. אלא הני תנאי דאמרינן אי תנא קמא ור' יוסי דת"ק סבירא ליה אע"פ שזרע פשתן רובא לזריעה קיימי ומיעוט לאכילה אזלינן בתר מיעוט ור' יוסי ס"ל דבתר הרוב אזלינן ומשום הכי נותן לו דמי זרע:

אי תנא קמא ואמרו ליה. דת"ק אזיל בתר מיעוט ואמרו ליה אזלי בתר רובא דאינשי והיינו פלוגתא דתנאי ורב סבירא ליה אי כר' יוסי אי כאמרו לו:

ת"ר מכר לו זרעוני גינה שאין נאכלין ולא צמחו מהו. כלומר כמה נותן לו המוכר ללוקח:

ויש אומרים אף היציאה. שאם הוציא לתקן הזרע כולו חייב ליתן לו:

מר סבר. ת"ק:

דמי זרע קא יהיב ליה לחוד. ורבן שמעון סבר אף היציאה:

ממאי. מצית למימר דרבן שמעון דמתני' היא. דלמא איפכא דת"ק סבירא ליה היציאה ורבן שמעון לא ס"ל אלא דמי זרע בלבד ואכתי הא דתני לעיל ויש אומרים אף היציאה לאו רבן שמעון היא:

לעולם ר' שמעון היא דמתני'. ודקא קשיא לך ^ב)צ"ל ודקא קשיא לך דלמא איפכא הא לא קשיא וכו'.הא לא קשיא דכל תנא בתרא לטפויי מלתא קאתי ומטפי אף היציאה:

ודלמא לעולם לאו רבן שמעון דמתני' היא משום דכולי מתני' רבן שמעון היא וכו' ^ג)זרעוני גינה שאינן נאכלין חייבין באחריותן ונותן לו דמי זרע וכו'.חייב באחריות וזרעוני גינה נותן לו דמי זרע ולא הוצאה. ואכתי יש אומרים דלעיל הי רשב"ג היא:

ולא לתתן. כעין שמלתתין אותן שהקליפה שעל החיטין קולפין ומן הגרעינין גופה בלא הקליפה עושה ממנו סולת:

סובין. זהו אותו קליפה שמקלפת מעל החטין:

מורסן. זהו מורסן הדק:

פת ניפולין. שנופל מאליו ומתמקמק:

מפני שהוא כנושא שכר. כדמפרשינן בב"ק (דף צט) שהוא נושא שכר עצמו:

רשב"ג אומר נותן לו דמי בשתו. שעשה לו בושת שהיה סבור לאכול ועלתה בידו שלא אכל. ודמי בושת אורחיו. שלא היה להן מזומן לאכול. וכי היכי דסבירא ליה הכא דנותן לו דמים ודמי בשתו נמי הכי סבירא ליה להיכא דזבין ליה זרעוני גינה שאין נאכלין ולא צמחו דיהיב ליה הדמים של זרע ודמי הוצאתו:

כל זמן שהמפה פרוסה. על גבי הפתח:

אורחין נכנסין. שכך היה סימן זה מסור להן שרצון בעל הבית שיכנסו אורחין. אבל לא היתה מפה פרוסה אין אורחין נכנסין לפי שלא היה רצון בעל הבית שיכנסו יותר:

פיס' הרי זה מקבל. הלוקח:

רובע טנופת לסאה. שבסאה דרכו שיתאסף לשם רובע הקב ולא ערבו המוכר אבל יותר עירבו המוכר ואינו מקבל:

עשר מתולעות למאה. כלומר תאנים מתולעים: תני רב קטינא המוכר פירות לחבירו מקבל עליו רובע קטנית שמתאסף בפירות אבל עפרורית לא:

ומקשי' ועפרורית רובע לא מקבל והתניא וכו' רובע נישובת. היינו אבק קש שנישוב:

אי תנא קמא ורבי יוסי אי ת"ק ואמרו. פי' דליכא למימר דתנא קמא היינו אמרו לו דא"כ מאי אפילו זרע פשתן דקתני מתניתין כיון דרובא דאינשי לאכילה זבני דין הוא שלא יהא חייב באחריותן ואי פליגא אמאן תרמיא אי נמי מדקא נסיב רישא זרעוני גנה שאין נאכלין חייב דכולהו לזריעה נינהו מכלל דבשאר פירי לא אזלינן בתר רובא.

הא דתנן הרי זה מקבל עליו וכו'. כתב רבינו הגדול ז"ל כל הני שיעורי באתרא דליכא מנהגא וכו'. ורבינו הגאון ז"ל פי' בה יותר בס' המקח, וכך אמר כל השיעורין הללו שהן במשנה הן לפי מנהג אותו מקום ששם נישנית המשנה וכן בשאר מקומות הולכין אחר מנהג אותו המקום ובמקום שאין שם מנהג ידוע אין דנין בו כאלו השיעורין שהזכרנו אלא רואין היאך מביאין אנשי אותו המקום הפירות מן השדה ולפי אותו ענין עושין כדאמרינן במתניתין (ב"מ מ,א) בכגון זה הענין יוציא לו שתות ליין רבי יהודה אומר חומש ואתמר בגמ' ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה, ע"כ לשון הגאון ז"ל.

אלא אי תנא קמא ואמרו לו. דתנא קמא ודאי לא אזיל בתר רובא, הואיל ופטר בזרע פשתן. ואם תאמר דילמא משום דסבירא ליה דהרבה לוקחין אותו לדברים אחרים. לא היא, דאם כן אמרו לו היינו תנא קמא. ועוד, דאם איתא, מתניתין דקתני אפילו זרע פשתן דדייקא דלא אזלינן בתר רובא, אמאן תרמיה.

ויש אומרים אף דמי הוצאה. יש מפרשים משום דינא דגרמי. ואוקימנא דמאן יש אומרים רשב"ג, וכיון דפליגי רבנן עליה לית הלכתא כותיה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ותמיה לי, כיון דמשום דינא דגרמי מחייב ליה, למה לא פסקו כותיה, דהא קיימא לן (ב"ק ק, א) כמאן דדאין דינא דגרמי.

המוכר פירות לחבירו מקבל עליו רובע טנופת. תני רב קטינא רובע קב קטנית לסאה, אבל עפרורית פחות מרובע מקבל רובע לא מקבל. ותניא המוכר פירות לחבירו חיטין מקבל עליו רובע קטנית וכו'. כתב הרב אלפסי ז"ל, דכל הני שיעורי באתרא דליכא מנהגא, אבל באתרא דאיכא מנהגא, קיימא לן דבכל כי הני הכל כמנהג המדינה. והגאון רב האי ז"ל (ספר המקח שער נז) כתב דאין הולכין בכל אלו אלא כדרך שמביאין אותן שם באותו מקום, וכמו שאמרו בכיוצא באלו בפרק המפקיד (ב"מ מ, א) ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה.

המוליך חטיו לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן קמח לנחתום ואפאה פת ניפולין בהמה לטבח ונבלה חייבין לשלם בד"א בשכר וזה שאמרו מפני שהוא כנושא שכר כבר תירצוה בבבא קמא מפני שהוא נושא שכר ר"ל שיש לו שכר על זה ואינו משלם עוד דמי בשתו ודמי בשת ארחיו אבל בחנם אם היה אומן פטור מכל וכל ואם הוא הדיוט חייב וכבר ביארנוה בתשיעי שבקמא:

כבר ביארנו במסכת חולין פרק טרפות שהמוכר בהמה לחברו ונמצא מחט בעובי בית הכוסות שלה משני צדדין שהיא טרפה והוגלד פי המכה בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה ננעצה ואם קנאה תוך שלשה מחזיר לו המוכר מעותיו ומיטפל בנבלה שמקח טעות הוא ואם לא הגלד פי המכה הדבר בספק שמא תכף לשחיטה היה ועל הטבח להביא ראיה ואפילו לא פרעו כופין אותו לפרוע כמו שביארנו שם ומ"מ בטרפות המצוי אין דנין כן וכן כתבו קצת גאונים כמו שביארנו שם שעל דעת כן קבלו:

במסכת בכורות התבאר שהשוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו למומחה לראות את מומו מה שאכל אכל והוא יחזיר את הדמים ר"ל מוכר ומה שלא נאכל אלא שהוא עדין ביד הלוקח יקבר ומחזיר מוכר את הדמים שחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכל אכל והוא יחזיר לו הדמים ר"ל מוכר ומה שלא אכל יחזיר את הבשר והלה מחזיר לו את הדמים מכרה הלוקח לגוים או האכילה לכלבים מחשב עם הטבח בדמי טרפה ומחזיר לו הטבח את המותר מכר בשר לחברו ונמצא בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכל אכל ויחזיר את הדמים ודברים אלו באיסורי תורה אפילו בחייבי לאוין אבל באיסורי סופרים אם הפירות קיימין מחזירן ונוטל דמים ואם אכלן אכל ואין מוכר מחזיר לו דמים ואיסורי הנאה שמכרן אפילו מדבריהם מחזיר את הדמים ואין בהן דין מכירה כלל:

המשנה השניה והכוונה בה בביאור טעות הנמצא במכירה על איזה צד יש לו עליו לקבלו המוכר פירות לחברו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה תאנים מקבל עליו עשר מתליעות למאה מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה קנקנים בשרון מקבל עליו עשר פטיסאות למאה אמר הר"ם טנופת מטונפות בעפר מתליעות אכולות מתולעים קוססות מחמיצות אם היה המרתף חביות עשר חביות ואם המרתף כדים עשרת כדים זהו כשאומר לו מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכלו יפה אמר לו מרתף זה של יין אני מוכר לך ולא זכר לו מקפה נותן לו יין הנמכר בחנות שאינו בתכלית היופי ואם אמר מרתף של יין אני מוכר לך ולא זכר מקפה ולא ייחדו שלא אמר לך זהו גם כן מקבל עליו עשרה קוססות למאה כמו שאמרה המשנה אבל אם אמר לו מרתף זה ולא זכר יין ואפילו כלו חומץ הגיעו הקנקנים בשרון במישור ופירוש פיטסאות ר"ל כעורות שאינם מבושלות כל צרכן ובלבד שיהו נאות ומזופתות:

אמר המאירי המוכר פירות לחברו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה וכלל הדברים שכל שמכר לחברו ומסר לו אותו דבר בעצמו בלא שום שינוי אלא שיש אונאה בדמיו זו היא אונאה הנידונת בשתות ובפחות משתות וביתר משתות ואם לא מסר לו אותו דבר שמכר אלא שנשתנה בקצת ענינים הוא מקח טעות ואם מסר לו הדבר בעצמו אלא שפיחת בגוף הדבר או הוסיף בו אין זה אונאה ולא מקח טעות גמור אלא ישלם הנכוי או יפחות התוספת ובענין זה באה משנה זו שיש דברים שאין צריך המוכר להשלימו ויש על הלוקח לקבלו מצד שדרך בני אדם לקבל עליהם כך הא כל שחסר ביתר ממה שאין דרך בני אדם לקבלו ישלים ועל זה אמר שהמוכר פירות לחברו ר"ל מיני תבואות וקטניות שהלוקח מקבל עליו רובע קב טנופת לכל סאה ופירשו בגמ' בחטים רובע קב קטנית בשעורים רובע קב נישובת ר"ל שעורים קלים שפורחים בנשוב ובעדשים רובע קב עפרורית שכך דרכן ליגדל חטים בקטנית ושעורים בנישובת ועדשים בעפרורית וכל שאר מיני תבואות וקטניות מקבל עליהן רובע קב טנופת שאותה תבואה רגילה בו לכל סאה מכר לו קציעות של תאנים מקבל עליו עשר מתליעות למאה שהוא אחת לכל עשרה שכך דרכן להתליע אחת מעשרה מכר לו מרתף של יין סתם מקבל עליו עשר קוססות למאה ר"ל עשר חביות שהתחיל יינן להחמיץ קנקנים בשרון ר"ל באותה מלכות שהיו רגילים למכור שם חביות הרבה מקבל עליו עשר פיטסאות למאה ר"ל כדים שלא נאפו בכדי צרכן והן מזיעות את היין ומ"מ פירשו בגמ' דוקא שיהו נאות ר"ל שלמות ומגופרות ר"ל שועות בגפרית ויש מפרשים בזפת ועיקר הכונה שהן עשויות כדין שהחשובות עשויות ואין ביניהן שנוי אחר אלא שאינן נאפות כראוי:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא וממנה אתה למד לכל מיני סחורות ודברים אלו כלם במקום שאין שם מנהג ידוע על כך הא כל מקום שיש בו מנהג דנין בו אחר המנהג וכל שרוצה לחזור ואינו רוצה לקבל כמה שהוקבע בדין זה מקבל מי שפרע ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' כך הם:

כשם שביארנו בחטים שהוא מקבל עליו רובע קטנית לסאה כך הדין בעפרורית אלא שדבר בהוה ומ"מ יש פוסקין לפי סוגיא זו שבחטים אינו מקבל עליו רובע שלם עפרורית אלא פחות מרובע ומ"מ הן לרובע הן לפחות מרובע כל שבירר צרור מתוך חטיו של חברו נותן לו דמי חטים עד שישלים בשיעור צרור שבירר משם שהרי הפסידו בידים שאלו הניחו היה נמכר במדת החטים ולחזור ולערב אי אפשר שכל לערב לכתחלה אסור אף בכל שהוא:

יח. ת"ש המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן מאי לאו אפילו זרע פשתן דרובא לזריעה זבני אפי"ה לא אזלינן בתר רובא לאפוקי ממונא, וקשיא לרב. ואסיקנא תנאי היא דתניא המוכר פירות לחבירו ולא צמחו זרעוני גינה שאין נאכלין חייב באחריותן זרע פשתן אינו חייב באחריותו רבי יוסי אומר נותן לו דמי זרע. במאי קא מפלגי, ת"ק סבר זרעוני גינה שאינן נאכלין כלל הוא דחייב באחריותן דודאי לזריעה זבנינהו, אבל זרע פשתן אינו חייב באחריותו ואע"ג דרובא לזריעה זבני ליה כיון דאיכא מיעוטא דאכלי ליה יכיל למימר ליה לאכילה מכרתיו לך כטעמיה דשמואל. ורבי יוסי סבר זיל בתר רובא ורובא לזריעה זבני. וקם ליה סתמא דמתניתין וסתמא דברייתא כוותיה דשמואל דאמר אין הולכין אחר הרוב בממון אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. ושמעינן מינה לענין המוכר פירות לחבירו ולא צמחו, דאי זרעוני גנה שאינן נאכלין כלל נינהו חייב באחריותן דודאי לזריעה זבינינהו, ואין צריך לומר היכא דזבן מיניה לזריעה בפירוש. ודוקא נמי בשלא צמחו מחמת עצמן, אבל מחמת דבר אחר כגון שלקו בברד וכיוצא בו, אע"ג דזאבין כלהו לזריעה בפירוש אינו חייב באחריותן:

יט. הרי אמרו זרעוני גינה שאין נאכלין כלל חייב באחריותן, וכל שכן היכא שלקחן לזריעה בפירוש, ת"ר מהו נותן לו דמי זרע ויש אומרים אף ההוצאה. וקימא לן כתנא קמא. וכן הא דתנן (לעיל בבא בתרא צב,א) רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן, ת"ק נמי ה"ק זרעוני פשתן הוא דאינו חייב באחריותן, דאיכא מיעוטא דאכלי להו, הא זרעוני גנה שאין נאכלין חייב באחריותן אלא לאו הוצאה איכא בינייהו דתנא קמא סבר דמי זרע אין הוצאה לא ורשב"ג סבר אף ההוצאה. וממאי דילמא איפכא הא לא קשיא כל תנא בתרא לטפויי מילתא קא אתי. וקי"ל כת"ק דאמר זרע אין הוצאה לא:

כ. והא דתניא המוליך חטים לטחון טחנן ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן קמח לנחתום ואפאו ועשאו פת ניפולין בהמה לטבח ונבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר רשב"ג אומר נותן לו דמי בשתו ודמי בשת ארחיו וכן היה רשב"ג אומר מנהג היה בירושלם המוסר סעודה לחברו וקלקלה נותן לו דמי בשתו ודמי בשת ארחיו. וליתא לדרשב"ג דאמר נותן לו דמי בשתו ודמי בשת ארחיו, וכן במוסר סעודה לחברו וקלקלה לא מיחייב לשלומי ליה אלא דמי היזק ממונו. ודוקא במי דאקדים ליה דינר, אבל לא אקדים ליה דינר פטור. והא דקתני מפני שהוא כנושא שכר, תריצנא בפרק הגוזל (ב"ק צט,ב) מפני שהוא נושא שכר:

ב. המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה תאנים מקבל עליו עשר מתליעות למאה מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה קנקנים בשרון מקבל עליו עשר פיטסאות למאה. הא דקתני מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה, אוקימנא בגמרא (לקמן בבא בתרא צה,ב) דאמר ליה מרתף [זה] של יין למקפה, וה"ה גבי היכא דלא אמר ליה מרתף זה של יין ולא אמר ליה למקפה אלא א"ל מרתף של יין סתם. והוא הדין גבי פירות ותאנים, דאמר פירות סתם או תאנים סתם, ואמטול הכי מקבל עליו טנופת רובע קב לסאה פירות ועשר תאנים מתליעות למאה תאנים ועשר חביות של יין קוססות למאה. אבל לא של יין אפילו כולו חומץ הגיעו. וכן היכא דא"ל מרתף של יין ולא א"ל למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות. מרתף של יין ואמר ליה למקפה נותן לו יין שכולו יפה, כדבעינן למימר קמן. והוא הדין גבי פירות, היכא דאמר ליה פירות אלו ולא א"ל יפות, אפילו כולן מתליעות הגיעו, והוא שיהו כיוצא בהן נמכרין בשוק לאכילה. ואי א"ל פירות יפות ולא א"ל אלו, נותן לו פירות שכולן יפות. ומתני' דקתני מקבל, דא"ל פירות יפות אלו, אי נמי דאמר ליה פירות סתם ולא א"ל יפות. והא דקתני סופא קנקנים בשרון מקבל עליו עשר פיטסאות למאה, כלומר סדוקות כעין סידוק שבחמץ. ודוקא פיטסאות נאות ומגופרות בגופרית לסתום סדקיהן כדבעינן למימר קמן (צז,ב):

ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיע פי' הגיע משמע דאע"ג דלא פרעי' חייב למיפרעי' ומפקי' ממונא מחזקת מריה משום דרובא דעבדי הכי איתנהו אבל אי פרעיה לא קשיא ליה לשמואל דאיכא גבי רובא וחזקה וכך מצאתי שפירש גם רבי' יצחק זצוק"ל בתוספותיו ומ"ש במה"ק אינו נראה לי ואע"ג דאמרי' בפ' המדיר בה' היו בה מומין אמר רב יהודא אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת על בעל החמור להביא ראיה שהיתה חמורו קיימת בשעת משיכת הפרה אפי' אי איתא דהכי הוי סבר התם דאע"ג דאיהו מוחזק עליו להביא ראיה התם משום דמכי משך בספק משך שלא נודע אם הי' חמורו קיים בשעת משיכה ואם לאו וכיון דנולד ס' במשיכה לא מהניא מידי אבל הכא אין שום ס' בשעת קבלת המעות ומה שתובעו כי הוא מום הוא אומר לו זיל בתר רוב' ורוב' דעבדי הכי איתנהו:

ליסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך. עיין בפ' אע"פ במהדורא תליתאה מה שהקשתי מכן על דברי המורה:

אי תנא קמא ואמרו לו. הא דמשמע ליה דאמרו לו תנא אחרינא הוא ולא אמרינן דאמרו לו היינו תנא קמא גופיה דאהדר ליה לרבי יוסי הכי וכולהו אזלי בתר רובא אלא דתנא קמא אזיל בתר רובא דאינשי ורבי יוסי בתר רובא דזריעה. משום דאי הכי מתניתין דקתני אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן מני. אי כתנא קמא ומשום דאזיל בתר רובא דאינשי מאי אפילו. אי נמי מגופא דברייתא קא דאיק דמדקתני רישא זרעוני גנה שאין נאכלין חייב שמע מינה דהא שאר פירי שאין נאכלין אף על גב דמיעוטא לאכילה בין באינשי בין בגופייהו דפירי פטור. הר"ן ז"ל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל. ועוד דאם כן אמרו לו היינו תנא קמא. הרשב"א ז"ל.

יש אומרים אף דמי הוצאה. יש מפרשים משום דינא דגרמי. ואוקימנא דמאן יש אומרים רבי שמעון בן גמליאל וכיון דפליגי רבנן עליה לית הלכתא כוותיה וכן פסק הריא"ף ז"ל. ותמיהא לי כיון דמשום דינא דגרמי מחייב ליה למה לא פסקו כוותיה דהא קיימא לן כמאן דדאין דינא דגרמי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל לענין פסק הלכה פסק הריא"ף ז"ל כמאן דאמר נותן לו דמי זרע דאף על גב דמתניתין רבי שמעון בן גמליאל היא וקיימא לן כוותיה ורבי שמעון בן גמליאל גופיה אסיקנא דסבירא ליה דנותן לו דמי הוצאה לא קיימא לן כוותיה אלא במאי דאיתא במתניתין דהיינו בחייב ובאינו חייב אבל בכמה הוא חייב כיון דפליגי תנא קמא ואחרים דהיינו רבי שמעון בן גמליאל וברייתא כתנא קמא קיימא לן דאין נותן לו אלא דמי זרע דהוצאה לא איתנייא במתניתין כלל וכן כתבו בתוספות בשם הרב אלחנן ז"ל. עד כאן לשונו.

מאן יש אומרים כו'. תנא קמא דקאמר מהו נותן לו דמי ורע ודאי רבי יוסי היא דהא אמר רבי יוסי בהדיא נותן לו דמי זרע ולא הוצאה משום הכי דייקינן מאן יש אומרים ואף על גב דתנא קמא דרבי יוסי קאמר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן היינו טעמא דלא אמרינן הא מני תנא קמא דרבי יוסי היא חדא דתנא קמא ורבי יוסי לענין זרע פשתן הוא דפליגו אבל לענין הוצאה איכא למימר דמודה ליה תנא קמא דרבי יוסי לרבי יוסי היכא דחייב לשלם דאינו משלם אלא דמי זרע בלבד והא דקתני חייב באחריותן ליכא למשמע מינה דמחייב נמי בהוצאה תדע דקא בעי לאוקמה ליה כרבי שמעון בן גמליאל דמתניתין זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן אלא אדמי זרע בלחוד הוא ולאו הוצאה. ועוד דאי נמי אמר תנא קמא בהדיא דמיחייב בהוצאה כיון דסתמא הוא ולא ידעינן נמי האי תנא קמא מאן ניהו לא אמרינן דיש אומרים היינו תנא קמא ואוקימנא כרבי שמעון בן גמליאל דהמוליך חטיו לטחון כו' דמחייב לשלם בשתו ובשת אורחיו דאלמא מיחייב בכל מה שגרם ללוקח מהפסידא וכיון דיש אומרים איפשיטא כרבי שמעון בן גמליאל אי איכא למימר דתנא קמא דרבי יוסי מיחייב נמי בהוצאה ממילא נמי איפשט דתנא קמא דרבי יוסי רבי שמעון בן גמליאל הוא דהיינו יש אומרים. הרא"ם ז"ל.

מתניתין המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה. תאנים מקבל עליו כו'. כתב הריא"ף ז"ל דהני שיעורי דמתניתין באתרא דליכא מנהגא אבל באתרא דאיכא מנהגא כמנהגא עבדינן וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות מכירה. ולא כן דעת רבינו האיי גאון ז"ל שכתב בספר המקח שכל השיעורים הללו לפי מנהג אותו מקום ששם נשנית המשנה אבל בשאר מקומות הכל לפי המנהג ובמקום שאין מנהג ידוע אין דנין בו באלו השיעורים אלא רואין היאך מביאין אנשי המקום פירותיהן מן השדה ומקבל עליו כיוצא בו וכמו ששנינו בכענין זה בפרק המפקיד יוציא לו שתות ליין רבי יהודה אומר חומש ואמרינן עלה בגמרא דלא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה.
תאני רב קטינא רוב~ קטנית לסאה אבל עפרורית פחות מרובע וקיימא לן כוותיה דהא אידחי בגמרא כל מאי דמקשינן עלה ואף על גב דמסקינן עדשים אצטריכא ליה הכי קאמר מהא לא תפשוט וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות מכירה. והא דאמרינן לקמן בשמעתין אבל גבי עפרורית מסיק אדעתיה לקבל רובע עפרורית בסאה לאו בדוקא נקט רובע אלא משום דכולהו לבד מעפרורית שערינהו שיעורייהו רובע נקט הכי. הר"ן ז"ל.

מסתברא לי דאי איכא פחות מרובע עפרורית וקטניות משלימו לרובע דמקבל אבל אי קטניות משלימו ליותר מרובע לא מקבל. משיטה לא נודעה למי. עפרורית פחות מרובע אף על פי שאין ביניהם אלא משהו כל שיעורי חכמים כך הם. תוספי הרא"ש ז"ל.

בד"ה מאן יש אומרים כו' קבלה היתה בידו דהאי י"א רשב"ג כו' עכ"ל ר"ל דקבלה היתה בידו דהאי י"א רשב"ג הוא דאמר כך בשום מקום ואהא מסיק הי רשב"ג כו' וק"ל:

בד"ה חייב מפני כו' דס"ד דמיירי הך ברייתא בחנם למה היה לו להיות כנושא שכר כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דס"ד דחייב אף בחנם מטעם דאמר שמואל התם טבח אומן שקלקל חייב מזיק הוא פושע הוא ומסיק כר"מ דנתקל פושע הוא דלישנא דכשנושא שכר לא משמע הכי כיון דפושע הוא וש"ח חייב ביה לא ה"ל למתני כנושא שכר וק"ל:

המוליך חטין כו'. רשב"ג אומר נותן לו דמי בושתו כו'. וקשה דהא רשב"ג מחייב מדינא דגרמי ומאי קאמר מנהג כו' דמשמע אינו אלא מנהג וע"ק מלת גדול ומה ענין מפה הפרוסה ויש לפרש דרשב"ג לא קאמר דינא אלא בנושא שכר אבל בחנם לא מחייבו משום גרמא וקאמר דאעפ"כ היו מנהג בירושלים המוסר כו' אף לתקן בחנם דהיינו דנקט לחבירו היו נוהגין מנהג גדול משום דגדולה מצוה זו כדאמרינן דגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה וכן קאמר עוד מנהג גדול כו' ע"ש גדולה מצוה זו ומפה פרוסה כו' דכל זמן הכנסת אורחים היה הפתח פתוח לרוחה כמ"ש במדרשות גבי אברהם אבינו על והוא יושב פתח האהל והוא היה דר במקום שאין בו היזק ראייה ולא יהיה צריך למפה בפני הפתח אבל בירושלים שהיה בו היזק ראייה כל זמן שהיה פתוח כדי שיכנסו האורחים היה מפה פרוסה נגד כל חלל בפנים הפתח מפני היזק ראיית בני ר"ה שמבחוץ ואפשר שהיה זה במפה ע"ש הסעודה כדאמרינן פורס מפה כו' וקאמר נסתלקה המפה והיו נועלין הדלת שלא יכנסו עוד אורחים ואפשר שעשו זה לדקדק באורחים שיהיו מהוגנים כמו שיבואר לקמן אההיא דקל מחתן אורח כו' ע"ש:

תוס' ד"ה חייב מפני שהוא כנושא שכר וכו'. למה היה לו להיות כנושא שכר וי"ל דמרבינן מפצע תחת פצע וכו' מכל מקום אונס שקרוב לפשיעה כעין אבדה חשיב ליה בהשואל קרוב לפשיעה ואדם המזיק חייב והוה ס"ד וכו' וחייב כמו נושא שכר ולפי זה צריך לפרש הא דקאמר מפני שהוא כנושא שכר דהכי קאמר מפני שהוא כעין אבדה וחייב בה אדם המזיק כמו שחייב בה הנושא שכר:

גמ' המוכר פירות לחבירו וזרען ולא צמחו ואפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן אימא סיפא רשב"ג כו' פירות לחבירו וזרען ולא צמחו ואפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן דברי רשב"ג שרשב"ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן הא זרע פשתן אינו חייב באחריותן אלא הא רשב"ג כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה נותן לו כו' לוקחים אזלי ור' יוסי כו' הד"א:

בד"ה וחסורי כו' ולא נימא יציאה איכא בינייהו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מאן יש אומרים כו' קבלה היתה בידן דהאי כו' כצ"ל:

גמרא מאן תנאי כו'. כצ"ל:

שם מר אזיל בתר רובא דאינשי כו'. עי' מה שנדפס בשמי בס' יהגה חכמה אות מ"ח בסופו דמה שנסתפקו האחרונים בתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבלה ובה יש בשר מרובה מבכל הט' הכשרות אי אזלינן בתר רוב החנויות או בתר רוב בשר. דנ"ל דזהו פלוגתת ר"י וא"ל. ועתה התבוננתי דאין הכרח לומר דא"ל סברי דרובא דאינשי עדיף אלא דר"ל דגם זה חשיב רוב וכהדדי נינהו והמעה"ר:

תד"ה חייב. כעין אבדה דחשיב ליה בהשואל קרוב לפשיעה אדם המזיק חייב. כ"נ דצ"ל:

עוֹד מִנְהָג גָּדוֹל הָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, מַפָּה פְּרוּסָה עַל גַּבֵּי הַפֶּתַח וכו'.. קשא בשלמא חלוקה של מוסר סעודה לחבירו קרי ליה 'מִנְהָג גָּדוֹל' מפני שהוא אפוקי ממונא הפך הדין דאין שורת הדין מחייבתו ממון בכהאי גונא ובפרט שהוא עשה לו עסק זה בחינם אך גדול כח המנהג שנהגו בכך אבל חלוקה של מפה פרוסה אמאי קרי לה 'מִנְהָג גָּדוֹל' יאמר מִנְהָג בסתם? ודוחק לומר איידי דנקיט גדול בראשונה נקיט באחרונה.
ונראה לי בס"ד דקרי ליה 'מִנְהָג גָּדוֹל' מפני שעשו אותו באופן מהופך על דרך סגי נהור דמפה פרוסה שהיא כמו גדר בפני האורחין אדרבה נכנסין ובסילוק המפה דהפתח פתוח צריכין להיות נמנעין מליכנס. ונראה דרמז גדול רמזו לאורח באופן זה דאף על פי שתראה חבירך פותח ביתו לפניך אתה הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ (משלי כה, יז) ולהכי קרי ליה 'מִנְהָג גָּדוֹל' מפני כי מלבד פשוטו יש בו רמז נאה על דבר אחר.

רשב"ם ד"ה אמרו לו כו' ורבי יוסי בתר רובא דזריעה. עי' יבמות דף סז ע"ב תוס' ד"ה אין:

מאן יש אומרים רשב"ג. עמ"ש התוס' ועיין לעיל פ"ק דף ט"ו מ"ש שם התוס'. ומ"ש הרב באר שבע סוף הוריות וראיתי להרב החסיד הרמ"ך בספרו הנחמד יד מלאכי כלל תקפ"ד דאייתי בידיה מ"ש התוס' סוף פ"ק דסוטה דכשהוזכרו ר"מ ואחרים בבריתא הסברא הראשונה בשם ר"מ כך היה סובר בתחילה וכשקראוהו אחרים חזר בו ושנאוה לבתריתא בשם אחרים. ותמה שם הרב ז"ל ממ"ש התוס' בברכות דף ט' ושאר דוכתי ועוד התפלא עמ"ש התוס' שם פ"ק דסוטה שסיימו וכן בפ"ק דברכות ושם כתבו להפך ע"ש וכל זה אינו כל כך קושיא דנראה פשוט דתוספות סוטה אינם מתוספות שברוב הש"ס כאשר יראה הרגיל בתוס' דמטבע תוס' סוטה שבידינו הוא משונה וניכר שאינו ממחבר התוספות דרוב הש"ס ופוק חזי פסקי תוספות סוטה שאינם מכוונים להתוספות שבמסכת כלל. [ואחר זמן זיכני ה' ובאו לידי תוס' סוטה העיקריים אשר פסקי תוס' הנדפסים בנוי עליהם כמ"ש במסכת סוטה והבאתי שם איזה גרגירי מרגליות מהם ע"ש]. אבל הא איכא למידק על התוס' דסוטה משמעתין דאמרינן מאן יש אומרים רשב"ג וכן לעיל פרק חזקת (בבא בתרא דף ל"ו) מאן יש אומרים ר' אחא וכיון דאשכחן יש אומרים דאינו ר' נתן הכי עדיף לן לומר כי איכא בחד בריתא יש אומרים ור' נתן וכן ר"מ ואחרים ולא לומר דתרוייהו מר' נתן ור' מאיר וחזרו בהם:
ואפשר לומר דלא כתבו התוס' כך בסוטה אלא לגבי ר"מ ואחרים דוקא דלא אשכחן דכינו סברת שום תנא בלשון אחרים ולהכי סברי התוס' בסוטה דשניהם מר"מ כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה. אמנם גבי ר' נתן ויש אומרים גם לתוס' דסוטה יש אומרים דתני בריתא בהדי ר' נתן תנא אחר הוא כיון דאשכחן בהדיא בש"ס דגם לתנא אחר קרי יש אומרים ואינו שום זלזול כאחרים. ומעתה מ"ש הרב יד מלאכי שם דהתוס' דמכילתין דף ט"ו ודסוגיין הם דלא כתוס' דסוטה. אינו מוכרח דלגבי יש אומרים ור' נתן גם התוס' דסוטה יש מקום לומר דסברי דאם הוזכרו בחד בריתא יש אומרים לאו ר' נתן כמדובר:
והתוס' בסוטה שם כתבו וז"ל ואומר רבי שראה בקונטריס צרפת שמועות שקבל מאלישע בן אבויה קבעום בשם אחרים מפני דקרו ליה אחר אבל שאר שמועות קבעום בשמו ולא מסתברא דהא לר' נתן אסיקו יש אומרים וכל שמועותיו קבעו כך ולר"מ כיוצא בו עכ"ל ולמדתי מדבריהם דאפשר לומר באופן וסגנון אחר ולא תקשי מה שהקשו התוס' והוא דר"מ גם הן קדם מההוא עובדא דהוריות כשהיה אומר איזה שמועה בשם אלישע היו קובעים אותה בלשון אחרים שכך כינו אותו אחר. וכשהיה אומר שמועה מדעתו היו קובעים אותה בשמו ר"מ אומר וכי הוה ההוא עובדא קנסוהו דכל שמועותיו גם מה שהיה אומר בשמו ליתמרו משם אחרים ולר' נתן יש אומרים. ובכלל הקנס הוא דלא היה ניכר בבירור שזו השמועה מהם. אי לר"מ גם דכ"ע ידעי דאסיקו ליה אחרים. מ"מ כבר מקמי הכי איכא שמועות בלשון אחרים מאלישע איכו השתא כי אמרי אחרים אינן מכירים בבירור הא דידיה הא דרביה אלא דעל הרוב הוא ר"מ. וכן לר' נתן כיון דכבר הוו רגילי לפעמים לכנות איזה סברא יש אומרים כי הני דמכילתין א"כ השתא כי אמרי הלכה בשם יש אומרים לא נודע בבירור שהוא ר' נתן. ובאופן זה ל"ק קושית התוס'. ומהשתא בריתא דתני ר"מ ואחרים האי אחרים סברת אלישע דגם מקמי ההוא עובדא קובעים אותה בלשון אחרים. וכן אי איכא ר' נתן ויש אומרים הך יש אומרים לאו ר' נתן דזמנין קבעי איזה סברא בלשון יש אומרים מחד תנא מקמי ההוא עובדא כמו שנאמר ודוק הטב:

נותן לו דמי זרע. שרוב פשתן שבעולם נזרע: אמרו לו. אינו חייב באחריותו שהרבה בני אדם לוקחין לדברים אחרים למאכל ולרפואה וכנגד אדם אחד שקנה י' סאין לזריעה יש מאה בני אדם שקונין מיהת סאה אחת למאכל ולרפואה ובתר רוב לוקחין אזלינן ורבי יוסי בתר רובא דזריעה אזיל שהיחיד הקונה לזריעה קונה יותר ממאה הקונין למאכל ולרפואה ומיהו ת''ק דר' יוסי היינו טעמיה דודאי בתר רובא דזריעה הוה לן למיזל כר' יוסי ולחייבו אלא שאין הולכין בממון אחר הרוב דאי לא תימא הכי אלא אזיל נמי בתר רובא דאינשי אם כן מאי איכא בין תנא קמא לאמרו לו: אילימא ר' יוסי ואמרו לו. דר' יוסי מחייב כרב דאזיל בתר רובא ואמרו לו פטרי כשמואל דלא חייש לרובא: הא תרוייהו בתר רובא אזלי. דאפילו תנא דאמרו לו סבירא ליה כרב והאי דפטר היינו טעמא דאזיל בתר רובא דאינשי כדמפרש טעמא הרבה לוקחין אותו כו': ה''ג אלא אי תנא קמא ור' יוסי אי ת''ק ואמרו לו: מהו נותן לו. המוכר זרעוני גינה שאין נאכלין דאמרינן חייב באחריותן מה ישלם מוכר ללוקח: דמי זרע. ולא דמי יציאה דגרמא בעלמא הוא ופטור: אף הוצאה. יציאת חרישה ושכר פועלים ונראה בעיני דקנסא הוא: ומ''ס אף הוצאה. והכי קתני רשב''ג אומר זרעוני גינה שאין נאכלין חייב בכל אחריותן אפילו יציאה: דלמא איפכא. דרשב''ג לא מחייב אלא דמי זרע ומנלן דהא רשב''ג היא אימא רבנן היא ותנא קמא דברייתא היינו רשב''ג: הא לא קשיא. אם אין קושיא אחרת זו אינה קושיא וכל היכא דאיכא פירכא אחריתי קאמר גמרא הא לא קשיא: וחסורי מחסרא כו'. אין זה תירוץ דחוק כו' דטוב לנו לחסרה מעט כדרך משנה שמדברת בקוצר ולא נימא יציאה איכא בינייהו דהא לא משמע ממתניתין מידי אלא על ידי דוחק דמשמע דרשב''ג היינו ת''ק והלכך טוב לפרש דכולה רבן שמעון היא כדמשמע מתני' דרשב''ג היינו ת''ק ונראה בעיני דה''ג ודלמא כולה רשב''ג היא והכי קאמר המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן שרשב''ג אומר זרעוני גינה שאין נאכלין חייב באחריותן הא נאכלין אין חייב באחריותן אלא הא ר' שמעון בן גמליאל דתניא כו': לתתן. במים: מורסן. היא הקליפה העליונה שמוציאין מחטין הכתושין במכתשת: סובין. כשטוחנין גסין ולא הדק נשאר בנפה והוא סובין: ניפולין. שנופל פתיתין: מפני שהוא כנושא שכר. בהגוזל קמא מתרצינן אימא מפני שהוא נושא שכר אבל בחנם פטור אם אומן הוא כדאמרינן התם זיל אייתי ראיה דמומחית לתרנגולי ואיפטרך וכן הלכה דאומן בשכר חייב בחנם פטור כדאמר רבי יוחנן התם: דמי בשתו. שזימן אורחים ואין לו מה יאכילם וכל שכן יציאה דחסריה ממונא ומיהו לית הלכתא אלא כרבנן דפטרי מבשת דגרמא הוא והא ליכא למימר דמדהשתא נוקי מתניתין דביציאה פליגי כי היכי דמיפלגי בהך ברייתא וליהוי הלכה כרשב''ג במשנתנו הא לא אמרינן דרבי שסתם המשנה לא בעי לאוקומי מתניתין כרשב''ג ביציאה דלא ס''ל כרשב''ג אלא כולה מתניתין רבן שמעון בן גמליאל היא כדאמר לעיל וביציאה לא איירי מידי כן נראה בעיני דמהיכא תיתי דביציאה פליגי במתניתין וניהוי הלכה ביציאה כיש אומרים מאחר דאיכא לאוקומי כולה כרשב''ג ולא איירי ביציאה כלל: אורחין נכנסין. ותקנה טובה היא לקבלת אורחין שידעו כי שם יאכלו וילכו שם לאכול: מתני' המוכר פירות. תבואה: הרי זה. הלוקח: מקבל עליו רובע. הקב של טנופת לכל סאה דסתם תבואה דרכה להיות בה רובע טנופת אבל יותר מרובע לא כדמפרש טעמא בגמרא אי משום דינא אי משום קנסא: מתולעות. דאורחייהו בהכי והוא הדין אחת לעשר: מרתף של יין. ויש בו חביות הרבה: קוססות. יין רע כלומר עשר חביות של יין רע דסתם מאה חביות אורחייהו בעשר קוססות ומחיל איניש ובגמרא מוקי לה כדאמר ליה מרתף זה של יין אני מוכר לך. קוססות נראה לי כמו פריה יקוסס ויבש דיחזקאל (יז): קנקנים. כדים: בשרון. באותו המלכות: פיטסות. כדים רעים ובגמרא מפרש לה: גמ' תני רב קטינא. הא רובע טנופת דמתניתין לאו בעפרורית מיירי דעפרורית רובע לא מחיל איניש אלא רובע קטנית לסאה של תבואה: ועפרורית לא. בתמיה: צרור. היינו עפרורית:

מאן יש אומרים רשב''ג. אע''ג דקיימא לן דיש אומרים היינו ר' נתן כדאמר בסוף הוריות (דף יג:) דאסיקו ליה לר' נתן יש אומרים הכא קבלה היתה בידן דהאי יש אומרים רשב''ג וכן בפרק חזקת הבתים (לעיל דף לו:) גבי ניר דקאמר מאן יש אומרים רבי אחא ובפרק קמא (שם דף טו: ושם) פליגי יש אומרים ור' נתן גבי איוב: חייב מפני שהוא כנושא שכר. בהגוזל קמא (ב''ק דף צט: ושם) מגיה וקאמר אימא מפני שהוא נושא שכר דפריך מינה לר' יוחנן דאמר התם טבח אומן שקלקל פטור כיון דעביד בחנם ואם תאמר ומעיקרא דס''ד דמיירי הך ברייתא בחנם למה היה לו להיות כנושא שכר ויש לומר משום דמרבינן מפצע תחת פצע לחייב אדם המזיק על אונס כרצון אע''ג דלאו בכל אונס חייב כדאמר בהמניח (שם דף כז: ושם) דבאפלה ובקרן זוית פטור משום דאונס הוא ואמר נמי טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול וגבי בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון תנן בהמניח (שם דף לב. ושם) דאם עמד פטור ובירושלמי נמי מוקי הא דאדם מועד לעולם בין ער בין ישן כשקדמו כלים אבל קדם הוא וישן ואח''כ העמידו כלים אצלו ושברן פטור וטבח אומן נמי שקלקל קאמר ר' יוחנן שפטור מ''מ אונס שקרוב לפשיעה כעין אבידה חשיב ליה בהשואל (ב''מ דף צד:) קרוב לפשיעה ואדם המזיק חייב והוה ס''ד טבח אומן שקלקל הוי כעין אבידה וחייב כמו נושא שכר ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר אבל בחנם פטור והוי כעין גניבה שקרובה לאונס ופטור בה אדם המזיק דאע''ג דשומר שכר חייב והכי נמי אמר בפרק השוכר את האומנין (שם דף פב: ושם) דתנן המעביר חבית ממקום למקום ונתקל ושברה שומר חנם ישבע ונושא שכר ישלם אלמא אע''ג דבשכר חייב בחנם פטור אע''ג דהוי אדם המזיק והיינו משום דבאונס שהוא כעין גניבה פטור:

בבא בתרא צג ע"ב