בבא בתרא צד ע"ב

בבא בתרא צד ע"ב - Steinsaltz

say the latter clause of the mishna: Rabbi Yosei says: It is insufficient to merely reduce the quantity of seeds of a different kind; rather, one must pick out all the seeds of a different kind.

The Gemara explains the difficulty: Granted, if you say that a quarter-kav of seeds of a different kind per se’a with regard to diverse kinds is comparable to more than a quarter-kav of impurities per se’a with regard to a sale, then it is about this that they disagree: The first tanna holds that we do not penalize one by requiring him to remove that which is permitted due to that which is prohibited, and consequently it is sufficient to merely reduce the quantity of seeds of a different kind to an acceptable level, whereas Rabbi Yosei holds that we do penalize one by requiring him to remove that which is permitted due to that which is prohibited. But if you say that a quarter-kav of seeds of a different kind per se’a with regard to diverse kinds is comparable to a quarter-kav of impurities per se’a with regard to a sale, then why does Rabbi Yosei rule that one must pick out all the seeds of a different kind?

The Gemara answers: There, with regard to diverse kinds, this is the reasoning of Rabbi Yosei: One must pick out all the seeds, because once he is purifying the admixture of seeds, if he deliberately leaves a quantity of seeds of a different kind mixed in, it appears as though he is intentionally planting and maintaining diverse kinds in his field.

The Gemara suggests: Come and hear another challenge to Rav Huna’s ruling from a mishna (Bava Metzia 37a): In the case of two people who deposited money with one person, and this one deposited one hundred dinars and that one deposited two hundred dinars, and when they return to collect their deposits, this one says: My deposit was two hundred dinars, and that one says: My deposit was two hundred dinars, the bailee gives one hundred dinars to this one and one hundred dinars to that one, and the rest of the money, i.e., the contested one hundred dinars, will be placed in a safe place until Elijah comes and prophetically determines the truth. In this case, one of the parties is certainly lying, but nevertheless, the Sages did not penalize the parties by placing all of the money in a safe place. Similarly, in the case of a sale, where a seller deceitfully mixed additional impurities into the produce he sold, he should not be penalized and required to take back all of the impurities.

The Gemara rejects this challenge: How can these cases be compared? There, in the case of the deposits, it is certain that at least one hundred dinars belongs to this Master and one hundred dinars belongs to that Master. Here, in the case of a sale where there is an unacceptable proportion of impurities mixed in, who can say that the seller did not mix in the entire amount intentionally? Accordingly, no proof can be drawn from the mishna.

The Gemara suggests: Come and hear a support for Rav Huna’s ruling from the latter clause of that mishna: Rabbi Yosei says: If so, what did the swindler lose? He lost nothing by claiming the one hundred dinars that belongs to another, and he has no incentive to admit the truth. Rather, the entire deposit will be placed in a safe place until Elijah comes. Since through his lie the swindler risks losing even the one hundred dinars that he deposited, perhaps that will induce him to admit his deceit. According to Rabbi Yosei, the Sages did penalize one who acts deceitfully, which accords with Rav Huna’s ruling.

The Gemara rejects the proof: How can these cases be compared? There, in the case of the deposits, there is certainly a swindler, and it is reasonable to penalize both parties in order to induce the swindler to admit his deceit. Here, in the case of a sale where there is an unacceptable level of impurities mixed in with the produce, who can say that the seller intentionally mixed in anything? Perhaps the impurities were inadvertently mixed in during the processing. Accordingly, no proof can be drawn from the mishna.

The Gemara suggests: Come and hear another support for Rav Huna’s ruling from a baraita: In the case of a promissory note in which the details of a loan with interest were written, the court penalizes the creditor, and he may collect neither the principal nor the interest; this is the statement of Rabbi Meir. According to Rabbi Meir, the Sages did penalize one who acts improperly, which accords with Rav Huna’s ruling.

The Gemara rejects the proof: How can these cases be compared? There, in the case of a loan with interest, it is already at the time of the writing of the bill that the lender performed the transgression of placing interest upon the borrower. Since he certainly committed a transgression, it is reasonable that the Sages penalized him. But here, in the case of a sale where there is an unacceptable proportion of impurities mixed in with the produce, who can say that the seller intentionally mixed in anything? Perhaps the impurities were inadvertently mixed in during the processing. Accordingly, no proof can be drawn from the baraita.

The Gemara suggests: Come and hear a challenge to Rav Huna’s ruling from the latter clause of the baraita: But the Rabbis say: He may collect the principal but may not collect the interest. According to Rabbi Meir, the Sages did not penalize one who acts improperly, contrary to Rav Huna’s ruling.

The Gemara rejects this challenge: How can these cases be compared? There, in the case of a loan with interest, according to strict halakha it is certainly permitted to collect the principal, so the Sages did not penalize him with regard to it. But here, in the case of a sale where there is an unacceptable proportion of impurities mixed in, who can say that the seller did not mix in the entire amount intentionally? Accordingly, no proof can be drawn from the mishna.

Come and hear further support for Rav Huna’s ruling from that which Ravin bar Rav Naḥman teaches (104b). Ravin bar Rav Naḥman’s statement is with regard to a situation when land that was sold is later found to be larger than stated at the time of the sale. If the deviation is not more than an area required to sow a quarter-kav of seed per beit se’a of land, then the buyer need not return any land to the seller. If the proportion of extra land is larger than this, not only must the buyer return the extra land that is beyond the limit of a quarter-kav area per beit se’a, but he must also return to him every one of the extra quarter-kav areas of land that he received beyond the stated area of a beit kor. The Gemara infers: Apparently, when one is required to return part of a sale because of a discrepancy that is beyond the acceptable limit of deviation, then one is required to return the entire discrepancy and not just the amount that is beyond the acceptable limit. This supports Rav Huna’s ruling.

The Gemara rejects this: How can these cases be compared?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צד - ב

והוינן בה: אי הכי, שרק משום חומרא הוא צריך למעט, אימא סיפא של המשנה בכלאים: רבי יוסי אומר: יבור, יברור מתוך התערובת את כל הרובע של המין האחר.

אי אמרת בשלמא שרובע בכלאים כיותר מרובע טנופת במקח וממכר דמי, ומצד הדין הוא צריך למעט, אם כן, אפשר לומר שבהא קא מיפלגי התנא קמא ורבי יוסי -

תנא קמא סבר, לא קנסינן התירא אטו איסורא, שאין קונסין אותו למעט גם את הרובע שהוא התירא בגלל היותר מרובע שהוא איסורא.

ורבי יוסי סבר, קנסינן התירא אטו איסורא, שקונסים אותו למעט גם את הרובע למרות שהוא התירא.

אלא אי אמרת רובע בכלאים כרובע טנופת דמי, ואין צריך מן הדין למעטו, אם כן, אמאי אמר רבי יוסי שיבור? כיון שאינו אלא חומרא, למה צריך להוסיף עוד חומרא, שימעט את הכל?

ומשנינן: התם, היינו טעמא דרבי יוסי, משום דמיחזי כי מקיים בכלאים. מאחר שהוא כבר התחיל למעט מהמין האחר, הרי אם הוא ישאיר ממנו קצת ויזרע אותו ביחד עם המין השני, זה נראה כאילו הוא בכוונה רוצה לזרוע כלאים. ^[47]

תא שמע מהא דתנן בבבא מציעא [לז א]: שנים שהפקידו אצל אדם אחד, זה הפקיד בידו מנה, וזה הפקיד בידו מאתים. וכשבאו ליטול את פקדונם:

זה אומר: המאתים זוז שלי הם, שאני הפקדתים. וזה אומר: המאתים זוז שלי הם, שאני הפקדתים.

הרי הנפקד נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו, ויאמר מי הוא בעל המאתים זוז.

הרי שאין קונסים את הרמאי שביניהם שיפסיד גם את המנה. ומדוע כאן קונסים את המוכר שישלם גם את הרובע?

ומתרצינן: הכי השתא!? מהו הדמיון!? והרי אין הדברים דומים כלל, כי התם, ודאי יש מנה למר ומנה למר אצל הנפקד, ובאותה מנה לא שיקר הרמאי, ולמה נקנסנו עליה. אבל הכא, בתערובת הפסולת בתבואה, מי יימר דלאו כוליה ערובי עריב. שהרי רגלים לדבר שהוא עירב בידים פסולת, שהרי יש יותר מרובע, ואם כן, שמא הוא עירב את כל הפסולת, ומן הדין לקונסו על הכל. ^[48]

תא שמע מסיפא של המשנה בבבא מציעא: אמר רבי יוסי: אם כן, שאתה נותן לכל אחד מנה, מה הפסיד הרמאי? והרי נטל את כל מה שהפקיד, ולא יודה לעולם על האמת.

אלא, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. כי אז יפסיד הרמאי את המנה שיש לו, וסופו שיודה.

הרי מכאן ראיה לדעת היש אומרים, שקונסים גם את הרובע כמו שקונסים כאן את הרמאי על המנה.

ודחינן: הכי השתא!? התם, ודאי איכא רמאי. אחד מהם הוא ודאי רמאי וראוי לקונסו. הכא, מי יימר דערובי עריב!? שמא המוכר לא עירב כלל פסולת, ולכן, מספק, לא נקנסנו.

תא שמע מהא דתניא במסכת בבא מציעא [עב ב]: שטר שיש בו רבית, שכתוב בו פלוני לוה מפלוני מנה במאתיים, קונסין אותו את המלוה, ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית, דברי רבי מאיר. ^[49]

הרי שקונסים גם את ההיתר בגלל האיסור, וראיה לשיטת הסוברים שקונסים את המוכר שישלם גם את הרובע.

ודחינן: הכי השתא!? התם, משעת כתיבה הוא דעבד ליה שומא. כבר מעת כתיבת השטר שם המלוה על הלוה נשך, ועבר בכך על איסור של "לא תשימון עליו נשך", הלכך יש לקונסו. אבל הכא, מי יימר דערובי עריב. ועל הספק אין לקנוס את המוכר.

תא שמע מסיפא של אותה ברייתא: וחכמים אומרים: גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית.

הרי להיפך, שאין קונסים התירא אטו איסורא. ואם כן, קשיא למאן דאמר שקונסים את המוכר שישלם גם את הרובע? ^[50] ומשנינן: הכי השתא!? התם, ודאי קרנא, דהתירא הוא. על הקרן לא עבר המלוה שום איסור, ולכן אין ראוי לקונסו שיפסיד גם את הקרן. אבל הכא, מי יימר דכוליה לא ערובי עריב!? שמא הוא פשע בכל הפסולת שעירבו בידים, לכן ראוי לקונסו על הכל.

תא שמע: שנינו לקמן [קג ב] המוכר שדה לחבירו ואמר לו בשעת המכירה בזה הלשון "בית כור עפר [שדה הראוי לזרוע בה כור דהיינו שלשים סאה תבואה] אני מוכר לך, הן חסר הן יתר", כלומר במידה לא מדוייקת, הרי אפילו אם היה שם יותר קרקע או פחות קרקע בשיעור שראוי לזריעת רובע הקב ביחס לשטח שראוי לזריעת סאה, דהיינו שלשים רבעי הקב ביחס לבית כור [אחד חלקי עשרים וארבע], נתקיים המקח, והלוקח אינו צריך להחזיר או לנכות מהתשלום. ואם היה שם יותר משיעור של רובע לסאה, מחזירים הלוקח או המוכר את ההפרש.

דתני רבין בר רב נחמן: לא את המותר על רובע לסאה בלבד הוא מחזיר, אלא את כל הרבעין כולן, את כל שלשים הרבעים של בית כור הוא מחזיר.

אלמא, היכא דבעי אהדורי במקום שצריך להחזיר, כולה מהדר. מחזירים את הכל.

וראיה לרב הונא, שאמר אם נמצאה פסולת יותר מרובע משלם המוכר את הכל. ^[51]

הערות

^[47] וגם אם כבר זרעם בקרקע, אם משייר קצת, נראה כאילו רוצה בקיומו שהוא אסור. כמו שאמרו המקיים בכלאים, לוקה. שאפילו לא זרע את הכלאים, אלא שניחא ליה בהם, ועושה להם גדר וקיום, הוא לוקה על הלאו של כלאים. רשב"ם.

^[48] הגמרא היתה יכולה לתרץ ששם ודאי אחד מהם אינו רמאי ואין לקונסו. ואילו כאן שמא המוכר עירב בידים. אלא שמתרצת תירוץ יותר טוב. תוס' ד"ה התם.

^[49] כתבו התוס', שרבי מאיר קונס לגמרי את המלוה שיפסיד את החוב, ולא רק שלא יוכל לגבותו בשטר זה, אלא גם אם יש לו עדות אחרת על ההלואה, לא יגבנו. והקשו, אם כן, מרויח הלוה וחוטא נשכר! ? ותירצו, שהמלוה שרוצה להרויח מהרבית, קנסוהו להפסיד החוב, כדי שימנע על ידי כן מלהלוות ברבית. אבל הלוה, אם יקנסוהו שישלם את הקר, ן לא ימנע מללוות ברבית, שהרי על דעת שישלם הוא לוה. תוס' ד"ה קונסין.

^[50] הקשו התוס', שמשמע שגובה את הקרן על פי השטר ואפילו מנכסים משועבדים. והרי השטר פסול, שהעדים עוברים על לאו של "לא תשימון עליו נשך", ונפסלין לעדות? ותירצו, שהעדים אינם נפסלים, כי אנשים אינם יודעים שגם העדים מוזהרים בלאו זה, וסוברים שרק המלוה והלוה מוזהרים בלאו של רבית. ועוד תירצו, שמדובר שהעדים היו אנוסים מחמת נפשות, ולא עברו על איסור. תוס' ד"ה וחכמים. ובתחילה ביקשו התוס' לתרץ, כיון שהרבית מפורשת בשטר, אם כן במילא לא יבא הדבר לידי גביה, ולכן לא עברו העדים על איסור [ומה שנאמר שהעדים עוברים על לאו של "לא תשימון" זה רק כשהרבית נכללה ביחד עם החוב ואין ניכר מתוך השטר שיש כאן רבית]. ודחו זאת התוס', שהרי הגמרא אומרת כאן להדיא שמשעת כתיבה עבד ליה שומא, משמע שעוברים על "לא תשימון" בשעת כתיבת השטר. וכתב הקהלות יעקב בבבא קמא [כה], שבהגהת מרדכי אכן תירץ כך, שהעדים אינם עוברים על איסור משום שהרבית היתה מפורשת בשטר. וליישב קושיית התוס' מהגמרא, יש לבאר, שיש לחלק בין המלוה והלוה, לבין העדים. כי מה שהגמרא אומרת שמשעת כתיבה עביד ליה שומא, זה רק לגבי המלוה והלוה, שהם ודאי עוברים על "לא תשימון" משעת פסיקת הרבית, ואף על פי שהשטר אינו ראוי לגבות בו את הרבית בבית דין, מכל מקום הם עשו פסיקה ושומא של רבית ביניהם, והתורה אמרה "לא תשימון עליו נשך". אבל העדים, הרי הם עצמם לא עשו מעשה שומא ופסיקה של רבית, אלא שהם מסייעים להשומא שעשו המלוה והלוה על ידי שעשו להם שטר שיהא להם לראיה ויוכלו לגבות את הרבית בבית דין. ואם כן, כשניכר הרבית מתוך השטר, והבית דין לא יגבו את הרבית, נמצא שלא הועילו כלום לחזק את השומא, ולכן אינם עוברים על "לא תשימון". ובדעת התוס', שלא חילקו בין המלוה והלוה לעדים נראה, שהם סוברים כי מה שהעדים עוברים על לאו של "לא תשימון" אינו משום שסייעו ועשו חיזוק לשומא של המלוה והלוה, אלא משום שהם משתתפים בגוף השומא, שהחתימה על שטר של רבית היא עצמה נקראת שומא של רבית, ולכן כל שהמלוה והלוה עוברים על "לא תשימון", הוא הדין שהעדים עוברים על "לא תשימון". ומכיון שהגמרא אומרת שמשעת כתיבה עבד ליה שומא לגבי המלוה והלוה, הוא הדין לגבי העדים. ובקצות החשן [נב] מתרץ את קושיית התוס', האיך גובים את הקרן על ידי שטר זה שעדיו פסולים, על פי הר"ן בחולין בפרק ראשון בסוגיא דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה. שהקשו התוס' שם, הרי השוחט נעשה מומר לחלל שבתות ושחיטתו פסולה. ותירץ הר"ן, כיון שאינו נעשה מומר רק בגמר השחיטה, אין שם מומר עליו אלא רק מאותה שחיטה ואילך. אבל לאותה שחיטה עדיין הוא כשר. והוא הדין בשטר שיש בו רבית, אף על פי שהעדים נפסלין מחמת עדותם בו, מכל מקום, לעדות זו עצמה שהם נפסלין מחמתה הם עדיין כשרים, מאחר שרק בגמר החתימה הם נפסלים, ורק לעדות אחרת מכאן ואילך הם נפסלים. וכתב הקהלות יעקב שם, שדעת התוס' שלא תירצו כן, היא משום שיש טעם נוסף לפסול את העדות, שאמנם על העדים עצמם לא חל שם פסלות רק בגמר העבירה ולא בשעת העבירה עצמה, אך לענין נאמנות עדים צריך שתהא להם חזקת כשרות, שזה כל יסוד נאמנותם, שלא נחשדו להעיד שקר ולעבור ב"לא תענה". וכאן, אי אפשר לומר שיש להעדים חזקת כשרות, שהרי ממה נפשך עשו בשעת חתימה עבירה אחת. שאם הגידו שקר ולא היתה בכלל הלואה של רבית, עברו בלאו של "לא תענה" שהעידו שקר, ואם עדותן אמת, הרי עברו בלאו של "לא תשימון". ולכן אי אפשר לקבל עדות זו שהרי אין להם חזקת כשרות.

^[51] הראיה למאן דאמר דינא, שבשניהם הוא אותו הטעם, שאדם מוחל על רובע, ואם יש שם יותר מרובע, שהוא דבר חשוב, אינו חוחל כלל. רשב"ם. גם התוס' כתבו כן שלמאן דאמר קנסא אינו דומה לשם שאין שייך לקנוס את הלוקח שהרי לא ידע מה מדת הקרקע שמכר לו. תוס' ד"ה דתני. והריטב"א כתב שגם למאן דאמר קנסא הראיה היא מהיכן שהמוכר נתן לו פחות קרקע, שהוא ודאי יודע את מידת השדה שלו, ונתכוון להונות את הלוקח. ולכן קונסים אותו על הכל.

אימא סיפא [אמור את סופה, המשכה של משנה זו], ר' יוסי אומר: לא די שממעט עד רובע, אלא יבור (יברור) את כל המין האחד שהתערב.

ומעתה יש לשאול: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שרובע לענין כלאיים כיותר מרובע טנופת לענין מכירה דמי [נחשב], ניתן לומר כי בהא קא מיפלגי [בנושא זה הם חלוקים], התנא קמא סבר [הראשון סבור]: לא קנסינן התירא אטו איסורא [אין אנו קונסים בהיתר משום האיסור], ולכן רק ימעט לכדי פחות מרובע. ור' יוסי סבר [סבור]: קנסינן [קונסים אנו] היתר משום האיסור, ולכן צריך לברור הכל, וכדברי רב הונא. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שרובע לענין כלאיים כרובע לענין מכירה דמי [נחשב] ומעיקר הדין אין צורך אפילו למעט, אמאי [מדוע] לדעת ר' יוסי יבור הכל?

ומשיבים: התם היינו טעמא [שם בכלאיים זהו הטעם] של ר' יוסי, משום דמיחזי כי [שנראה כמו] מקיים כלאים, כאשר מתחיל לברור ולמעט, ומניח מרצונו רובע של זרע אחר.

ומציעים עוד ראיה בענין דינו של רב הונא, תא שמע [בוא ושמע]: שנים שהפקידו כסף אצל אחד, זה הפקיד מנה (מאה דינרים) וזה מאתים, והנפקד אינו זוכר מי נתן לו את המאתים ומי נתן לו את המאה, זה אומר "מאתים שלי", וזה אומר "מאתים שלי" — נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו, ואין קונסים את הרמאי שלא יקבל כלום. ואם כן, אף בענין מכירה ביותר מרובע אין לנו לקנוס את המוכר על הכל!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] ודאי מגיע מנה למר [לזה] ומנה למר [לזה], ובזה אין ספק כלל, הכא, מי יימר דלאו כוליה ערובי עריב [כאן, מי יאמר שלא את הכל עירב המוכר בידיים]? ואין ודאות שאפילו חלק מן הפסולת הגיע לשם בהיתר.

ומציעים עוד, תא שמע מסיפא [בוא ושמע כשיטתו של רב הונא ממה ששנינו בסופה, המשכה של אותה משנה], אמר ר' יוסי: אם כן שכל אחד מהמפקידים מקבל מנה, מה אם כן הפסיד הרמאי? אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו, משמע שלדעת ר' יוסי קונסים היתר משום איסור, והרי זה ראיה לדעת רב הונא.

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] במפקידים ודאי איכא [יש] רמאי, שהרי רק אחד מהם הפקיד מאתיים, ולפיכך יש מקום לקנוס כדי שהעבריין ייענש, הכא מי יימר דערובי עריב [כאן, במכירה מי יאמר שהוא עירב כלל] ולכן אין זה מוכח שצריך לקנוס אותו.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדברי רב הונא ממה ששנינו בברייתא: שטר הלוואה שיש בו רבית — קונסין אותו את המלווה בעל השטר, ואינו גובה בשטר זה לא את הקרן ולא את הרבית, אלו דברי ר' מאיר, והרי זו ראיה לדעת רב הונא!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] בריבית משעת הכתיבה של השטר הוא דעבד ליה שומא [שעשה לו הערכה] אומדן וקביעה כמה ריבית יהא חייב לו, כלומר, העבירה של ריבית כבר נעשתה בזמן כתיבת השטר, ולכן קונסים את המלווה על עבירה שוודאי עבר, הכא מי יימר דערובי עריב [כאן, במכירה מי יאמר שהמוכר עבר ועירב] את הפסולת, ואין משם הוכחה שיש לקנוס אותו כאן.

ומציעים עוד ראיה, תא שמע מסיפא [בוא ושמע ממה ששנינו בסופה, המשכה של אותה ברייתא], וחכמים אומרים: גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, ומכאן משמע שאין קונסים, והרי זה שלא כדעת רב הונא!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם בשטר ריבית] ודאי קרנא דהתירא [הקרן, סכום הכסף שלווה ממנו של היתר] הוא, הכא מי יימר דכוליה [כאן, מי יאמר שאת כולו, כל הפסולת] לא ערובי עריב [עירב המוכר], ולפיכך יש מקום לומר שיקנסוהו על הכל.

ומציעים עוד ראיה לשיטת רב הונא, תא שמע [בוא ושמע], דתני [ששנה] רבין בר רב נחמן ברייתא זו: כאשר אדם מוכר שדה לחבירו, ואומר לו שמוכר שטח גדול, כגון בית כור "הן חסר הן יתר", כלומר, בערך, שנינו במשנה כי כל עוד אין ההפרש גדול יותר מבית רובע לכל בית סאה (אחד לעשרים וארבע) המיקח קיים כפי שהוא. אבל אם נמצא שהיה ההבדל גדול יותר מרובע לסאה, צריך המוכר להחזיר לקונה. ועל כך אמרו באותה ברייתא: לא את המותר (יותר מבית רובע לבית סאה) בלבד הוא מחזיר, אלא מחזיר לו גם את כל הרבעין כולן רבע לבית סאה, שעכשיו צריך להחזיר במידה מדוייקת לגמרי; אלמא [מכאן יוצא] שהיכא דבעי אהדורי [במקום שצריך להחזיר] — כולה מהדר [את הכל הוא מחזיר] והוא ממש כדברי רב הונא!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara rejects this: How can these cases be compared?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מסייע לרב הונא מסיפא ר' יוסי אומר יבור. אאם יש בה רובע ממין אחר מהדר ר' יוסי דבורו דיבור כל הרובע (חוץ) דכיותר מרובע דמי והיינו כרב הונא. לא לעולם מהא לא תסייעה דרובע כפחות מרובע דאפילו למעט לא הוה בעי ואמאי קאמר ר' יוסי יבור הכל משום דאי שביק ליה מחזי כמקיים כלאים בכרם:

והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו. ש"מ דלא קנסינן [היתר] אטו איסור דמאי קא תבע מאתים. הכא נמי אם בא לנפות אינו מנפה את כולו דלא קנסינן ביתר של רובע אטו איסור דיותר מרובע איסורא הוא:

התם. משום הכי יהבי' לכל חד מנה דחד מינייהו לאו רמאי הוא:

הכא. האי מוכר מי יימר דלא כולהו ערבינהו. יש לחוש וקנסי' ולהכי הבא לנפות מנפה את כולו:

ת"ש מסיפא וכו'. מדקתני ר' יוסי אומר הכל יהא מונח עד שיודה הרמאי. ש"מ דקנסי' היתר אטו איסור ותפשוט לך מהא הבא לנפות מנפה את כולו וקנסי' היתר אטו איסור: הכי השתא וכו' הכא מי יימר דעירובי מערב איהו דאיכא איסורא דלמא ליכא איסור ולא קנסינן ומהא לא תפשיט:

דברי ר' מאיר. אלמא דקנסינן היתר אטו איסור ותפשוט לך מהא הבא לנפות מנפה את כולו דקנסי':

דעביד ליה שומא. לא תשימון עליו נשך ומשעת כתיבה איכא איסורא ומשום הכי קנסי'. אבל הכא מי יימר דערובי עריב ומשום הכי הואיל דליכא איסור לא קנסי':

ואינו גובה את הרבית. ש"מ לא קנסי' היתר אטו איסור הכא נמי לא קנסי' והבא לנפות אינו מנפה את כולו וקשיא לרב הונא:

ת"ש דתני רבין. באידך פרקין דלקמן לא את המותר הוא מחזיר וכו'. וקתני במשנה בית כור עפר אני מוכר לך וכו'. ואם אמר לו המוכר ללוקח הן חסר מרובע או יותר מרובע אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו יותר מיכן יעשה הלוקח חשבון וגרסי' בגמרא דבית כור לא את הרובע בלבד הוא מחזיר אלא מחזיר לו את כל המותר:

כלפי לייא. תני רבין בר רב נחמן לא את המותר בלבד מחזיר אלא מחזיר כל הרבעין כולן דהיינו לכור ל' רבעין של קב. והיינו סכום הרבעים ז' קבין ומחצה אלמא דקנסי' היתר אטו איסור דהיינו פחות מרובע אטו איסור דיותר מרובע הכא נמי תפשוט הבא לנפות מנפה את כולה:

הכי השתא התם בין חסר בין יתיר אמר ליה. והואיל דאשכח יותר מרובע מיהו רובע לסאה לא חשיב והויא מחילה. יותר מרובע עולות לכור לט' קבין ולא הויא מחילה דכיון דהויא ליה ט' קבין הויא לה ארעא חשיבא באפי נפשה והדרא ליה. ואכתי לעולם מהא לא תפשוט הבא לנפות דמנפה את כולו:

שטר שיש בו רבית. מפורשת בבבא מציעא (עב,א).

שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מתאים. אוקימנא בדוכתא בפרק המפקיד שהפקידו אצלו בכרך אחד או בכעין כרך אחד, וכבר כתבתיה שם בסייעתא דשמיא. וכן ההיא דשטר שיש בו רבית, בשטר שאין הרבית מפורש בו, וגובה ואין גובה ממשעבדי קאמר. וכבר פירשתיה במקומה בפרק אי זהו נשך (ב"מ עב,¨) בסייעתא דשמיא.

שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי ושניהם בטענת בריא נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונה עד שיבא אליהו או שיתפשרו ביניהם או יודו זה לזה ומ"מ דוקא כשהפקידום בכרך אחד אבל בשני כרכים היה לו לנפקד לכתוב שם כל אחד מהם על כיסו וכשלא כתב נעשה פושע וכל אחד משניהם נשבע שהמאתים שלו ונותן לו ונמצא מפסיד מביתו מנה וכבר ביארנוה במקומה בפרק המפקיד:

שטר שיש בו רבית והוא שכתוב בו בפירוש פלוני לוה מפלוני מנה במנה וסלע גובה את הקרן אף מן המשועבדים ואינו גובה את הרבית אף מבני חורין ויש מפקפקין בביאור זה שכתבנו במשועבדים ובני חורין בקצת דברים וכבר כתבנום במקומה בפרק נשך:

מי שאמר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר אפילו הותיר או פיחת בית רובע לסאה שהוא אחד מעשרים וארבעה הגיעו הא יתר מיכן יחזיר ולא את היתר על בית רובע לסאה בלבד הוא מחזיר אלא אף הרובעים שכל שהוא צריך להחזיר מחזיר את הכל ודבר זה יש בו פירושים אחרים כמו שיתבאר בפרק בית כור ומ"מ לשטה זו שכתבנו עכשו הגירסא הנכונה בזה הכי השתא התם בית כור עפר אמר ליה כלומר ולא היתה הכונה אלא לבית כור וזה שאמר הן חסר הן יתר לא אמר אלא שלא לדקדק הוא על המוכר ביתר ולא המוכר עליו בפיחת ומ"מ אומר זה עד רובע והוא שגורסין עד רובע לא חשיב יתר מרובע חשיב ואין גורסין יתר מרובע הואיל ותשעת קבין היא ארעא באפי נפשה היא שאף בפחות מתשעת קבין אנו דנין כן ויש גורסין כן ומפרשים בדרך אחרת ובפרק בית כור יתבאר:

תא שמע שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו בשלמא למאן דאמר התם לענין רובע קטנית דינא אין קנסא לא היינו דלא קנסינן להו הכא אלא למאן דאמר קנסא הכא נמי ליקנסינהו ויהא הכל מונח עד שיבא אליהו. ופריק הכי השתא התם היינו טעמא דלא קנסינן משום דודאי להאי אית ליה מנה ולהאי אית ליה מנה ובההוא מנה תליתאה הוא דערים חד מינייהו ומשום הכי לא קנסינן להו אלא בההוא תליתאה בלחוד אבל הכא לענין רובע מי יימר דהרובע כולו מעיקרו לאו ערובי עריב ליה כיון דאיכא יותר מרובע רגלים לדבר דהוא עירב ושמא הכל עירב אפילו הרובע וכיון דאיכא למיחש להכי כי משכחינן יותר מרובע הואיל וצריך לנכות קנסינן ליה ומנכינן ליה לכוליה רובע דהוה ליה ההוא רובע כוליה כההוא מנה תליתאה דהתם:

תא שמע מסיפא אמר ר' יוסי אם כן מה הפסיד הרמאי אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. בשלמא למאן דאמר התם משום קנסא אלמא קנסינן התירא אטו איסורא אלא למאן דאמר התם משום דינא אבל משום קנסא לא דאלמא לא קנסינן היתירא אטו איסורא הכא אמאי קניס ר' יוסי ואמר הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. ופריק הכי השתא התם ודאי איכא רמאי ומשום הכי קניס רבי יוסי בכל אבל הכא מי יימר דערובי עירוב מידי כי היכי דקנסיה נמי בהיתרא שהוא רובע דילמ' איתרמויי איתרמי ליה למהוי יותר מרובע:

תא שמע שטר שיש בו ריבית קונסין אותו ואין גובה לא את הקרן ולא את הריבית דברי רבי מאיר אלמא קנסינן היתירא אטו איסורא ותיובתא דמאן דאמר הכא דינא אין קנסא לא דאלמא לא קנסינן היתירא אטו איסורא ודחינן הכי השתא, התם ודאי משעת כתובה עביד ליה שומא כלומר עבר על לא תשימון עליו נשך ודאי דעביד איסורא ומשום הכי קנסינן ליה בכוליה אבל הכא מי יימר דערובי עירב ליה מידי כי היכי דקניס ברובע דהוה היתירא אטו יותר מרובע דהוא איסורא:

תא שמע מסיפא וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית אלמא לא קנסינן התירא אטו איסורא ותיובתא דמאן דאמר התם משום קנסא ודחינן הכי השתא התם ודאי קרן דהתירא ומשום הכי לא קנסינן ליה אבל הכא מי יימר דכוליה לאו עירובי עריב ליה:

תא שמע דתני רב נחמן לא את המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא כל הרובעין כולן בשלמא למ"ד משום דינא הכא נמי משום דינא אלא למ"ד משום קנסא הכא מאי קנסא איכא. כלומר הא לא עביד מידי דניקניס ודחינן הכי השתא התם הן חסר הן יתר א"ל מיהו רובע לא חשיב בסאה יותר מרובע חשיב וכיון דהוה ליה תשעת קבין הויא ליה ארעא חשיבתא באנפיה נפשיה והדרא:

תא שמע האונאה פחות משתות נקנה מקח יותר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה אלמא קנסינן התירא בהדי איסורא דהא כי הויא אונאה פחות משתות לא מהדרי ליה מידי וכי הויא שתות מהדר לה לאינאה כולה ותיובתא דמאן דאמר התם דינא אין קנסא לא דאלמא לא קנסינן היתירא בהדי איסורא. ופריק התם נמי דינא שוה בשוה אמר ליה וכו':

תא שמע המקבל שדה מחבירו ליטע הרי זה מקבל עליו עשר בורייות לסאה. פירש מקבל עליו עשר שורות מבויירות לסאה. אי נמי יש לפרש עשר נטיעות מבויירות לסאה. יתר מכאן מגלגלין עליו את הכל. אלמא קנסינן היתירא דהוא עשר בהדי איסורא דהוא יותר מעשר ותיובתא דמאן דאמר התם משום דינא אין משום קנסא לא:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע התם נמי מגלגלין עליו את הכל לאו משום קנסא היא אלא משום דינא דכיון דאונאה יותר מעשר שורות משויירות אי נמי יותר מעשר נטועות מבויירות להך פירושא אחרינא הוה ליה שדה חשובה בפני עצמה וצריך ליטע אותה מתחלה ולא הויא טפילה לגבי הסאה. ויש לפרש לכל הני תא שמע דאמרינן הכא דאעיקר מימריה דרב הונא הוא דאמר אם בא לנפות מנפה את כולו ואליבא דמאן דמוקים לה משום קנסא איכא מינייהו מאן דהוה תיובתא עליה ואיכא מינייהו מאן דהוה סייעתא למימריה וקא מייתי להו לסיועי דרב הונא ולמיפשט מיניה דמימרי' דרב הונא סליק אליבא דהילכתא כי היכי דלא ליסלק אדעתין דלאו הילכתא היא משום הך תיובתא דאותבינן עליה ואף על גב דהא קא פריק לה איכא למימר דדחייא בעלמא היא להכי אמרי תא שמע לסייעתא למימר' ולמפשט מיניה דהילכתא היא ודהאי פירוקא פירוקא מעליא היא אבל למאן דמוקמא להא דרב הונא משום דינא לאו תיובתא איכא עליה ולא סייעתא מסייע ליה דכיון דקאמרינן דהא דרב הונא דינא הוא ולאו קנסא ליכא לאותביה עליה מהנך דקנסינן ולסיועי מהנך דלא קנסינן כפירושא קמא ואף על גב דקא אמרינן להא דרב הונא משום דינא ולא משום קנסא אטו מי קא אמרינן היכא דליכא לחיובא משום דינא ואיכא לחיובי משום קנסא לא קנסינן ליה כי היכי דאתיב תיובתא מהנך דקנסינן וסייעתא מהנך דלא קנסינן הילכך כל הני תא שמע דאמרינן אעיקר מימריה דרב הונא הוא אליבא דמאן דמוקמא לה משום קנסא וכדפרישית. אבל למאן דאמר משום דינא ליכא למשמע הכא מכל הני תא שמע דאמרינן לא תיובתא ולא סייעתא. והאי פירושא בתרא טפי עדיף מפירושא קמא:

כז. תא שמע שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. אלמא לא קנסינן היתרא אטו איסורא. בשלמא למאן דאמר גבי פירי דינא אין קנסא לא, התם גבי מפקיד כיון דלא שייך דינא לאפקועי כוליה לא קנסינן, אלא למאן דאמר קנסא הכא נמי לקנוס התירא אטו איסורא ויהא הכל מונח עד שיבא אליהו. ומתמהינן אקושין, הכי השתא התם ודאי מנה דחד מיניהו, וכל היכא דהיתרא ודאי לא קנסינן, אבל הכא מי יימר דכוליה לא ערובי עריב. וכיון דהיתרא גופיה ספיקא הוא קנסינן היתרא אטו איסורא.

תא שמע מסופא רבי יוסי אומר אם כן מה הפסיד הרמאי אלא יהא הכל מונח עד שיבא אליהו. אלמא קנסינן היתרא אטו איסורא, ואפילו רבנן לא פליגי עליה דרבי יוסי אלא היכא דהיתרא ודאי, אבל היכא דהיתרא ספק מודו ליה, וקשיא למאן דאמר דינא אין קנסא לא. ופרכינן הכי השתא התם ודאי איכא רמאי. דהא בריא לן דלא אפקיד מאתים אלא אחד, וכל חד מיניהו קאמר מאתים שלי, ואמטול הכי קניס להו רבי יוסי לתרויהו בכוליה, כי היכי דלקנסיה לרמאי בכלל כי היכי דלודי, דאי לא קנסת אלא מנה דאיסורא לא קא מטי ליה מהאי קנסא לרמאי ולא מידי. אבל הכא מי יימר דערובי עריב, כי היכי דנקנסיה. וקימא לן כרבנן לדברי הכל, דבין למאן דאמר גבי מוכר פירות דינא ובין למאן דאמר קנסא הכא (נמי) [גבי] מפקיד לא שייך למקנס היתירא אטו איסורא:

כח. תא שמע שטר שכתוב בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית דברי רבי מאיר. אלמא אפילו היכא דליכא מדינא לאפקועי קרן קנסינן התירא אטו איסורא. ואפילו רבנן לא פליגי עליה דרבי מאיר אלא משום דקרן ודאי התירא הוא, אבל היכא דהיתרא גופיה ספיקא הוא מודו ליה, וקשיא ליה למאן דאמר לא קנסינן. ודחינן הכי השתא התם משעת כתיבה עבדי ליה שימה. דקא עברי אלא תשימון עליו נשך, וכיון דודאי עבד איסורא קנסוה רבנן, אבל הכא מי יימר דערובי עריב. כי היכי דליקניסיה. אלא על כרחיך אי לא טעמא דאפירי שפירי יהיב לא הוה שייך לחיוביה.

תא שמע מסופא וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. אלמא לא קנסינן התירא אטו איסורא. בשלמא למאן דאמר דינא אין קנסא לא, התם כיון דליכא מדינא לאפקועי קרן דהיתרא לא קנסינן, אלא למאן דאמר קנסא השתא התם דודאי עבד איסורא לא קנסוה רבנן הכא דאיכא למימר דלא ערובי עריב לא כל שכן. ודחינן הכי השתא התם ודאי קרן דהיתרא הוא אבל הכא מי יימר דכוליה לאו ערובי עריב. דקרי ליה כל היכא דודאי עבדא איסורא חמיר ליה טפי למקנס אפילו היכא דהתירא ודאי טפי מהיכא דלא עבד איסורא (ואי) [ודאי] אפילו היכא דהיתרא ספק. וקימא לן כרבנן לדברי הכל, דבין למאן דאמר גבי מוכר דינא בין למאן דאמר קנסא הכא גבי שטר לא שייך למקנס היתרא:

כט. תא שמע דתאני רבין בר רב נחמן לא את (המוכר) [המותר] בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל הרבעים כולם. וגבי בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר (ר' לקמן בבא בתרא קג,ב), והותיר תשעה קבין (ומחצה) לכור, דאע"ג דכי לא הותיר אלא רובע לסאה דהוו להו (תשעת) [שבעה] קבין ומחצה לכור הגיעו, כי איכא מותר קב ומחצה למליותא דתשעת קבין לכור הדרי כולהו. בשלמא למאן דאמר גבי פירות משום דינא, דכי מחיל משום דלא טרח למיזל לבי דינא הוא, (דבר) [וביותר] מרובע כיון דטרח טרח בכוליה, התם תשעת קבין לכור נמי כיון דטרח טרח בכוליה, אלא למאן דאמר קנסא דאילו מדינא כל שיעורא דהוי מחילה כי מחיל לגמרי מחיל, ואע"ג דאשתכח טפי משיעורא [ד]מחילה נמי ליכא לחיוביה אלא אמותר, התם גבי בית כור עפר מאי עבד דנקנסיה.

שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית כתב רבי' יצחק זצוק"ל האי אינו גובה ממשעבדי קאמר דלא חשיב שטר אפי' לענין קרן הואיל ובעבירה נכתב אבל מבני חרי גבי קרן לכ"ע דאמאי קנסי' טפי למלוה והא לוה עבד איסורא כמו מלוה וא"כ מצינו חוטא נשכר שהלוה ירוויח ולא ישל' ולהכי נקט נמי שטרא ולא קתני המלוה בריבית אינו גובה ואינם נ"ל דבריו אלא אפי' מבני חרי נמי לא גבי ואע"ג דמטי רווחא ללוה למלוה קנסו רבנן כי היכי דלא [יכתוב] בריביתא והאי דלא נקט מלוה על פה משום דמלוה ע"פ ליכא למיקנס מאי דאכתי לא עביד איסורא עד שיגבה אבל בשטר עבד איסורא משעה שנכתב עבר בלא תשימון:

וזה לשון הרא"ם ז"ל תא שמע שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים כו'. בשלמא למאן דאמר לענין רובע דינא אין קנסא לא היינו דלא קנסינן להו הכא אלא למאן דאמר קנסא הכא נמי נקנסינהו ויהא מונח עד שיבא אליהו. ופרקינן הכי השתא כו'. תא שמע מסיפא אמר רבי יוסי אם כן מה הפסיד כו' בשלמא למאן דאמר משום קנסא היינו דקניס היתרא אטו איסורא אלא למאן דאמר דינא אין קנסא לא הכא נמי אמאי קניס רבי יוסי. ופריק הכי השתא התם ודאי איכא רמאי ומשום הכי קניס רבי יוסי בכל אבל הכא מי יימר דערובי עריב מידי כי היכי דנקנסיה נמי בהיתרא שהוא רובע דלמא אתרמי ליה למיהוי ביה יותר מרובע. תא שמע שטר שיש בו רבית קונסים אותו כו' אלמא קנסינן היתרא משום איסורא. ודחינן הכי השתא התם ודאי משעת כתיבה עבד ליה שומא כלומר עבר על לא תשימון עליו נשך ובודאי עבר עבירה ומשום הכי קנסינן ליה כו' הכא מי יימר דערובי עריב ליה מידי כי היכי דנקנסיה ברובע דהיתרא אטו יתר מרובע דהוי איסורא. תא שמע מסיפא וחכמים אומרים כו' ותיובתא למאן דאמר משום דינא ניחא אלא למאן דאמר משום קנסא. ודחינן כו'. תא שמע דתני רבין לא את המותר בלבד הוא מחזיר כו' בשלמא למאן דאמר משום דינא ניחא אלא למאן דאמר משום קנסא הכא נמי מאי קנסא איכא כלומר הא לא עבד מידי דנקנסיה. ודחינן הכי השתא התם הן חסר הן יתר אמר ליה מיהו רובע לא חשיב סאה יותר מרובע חשיב וכיון דהוה ליה תשעה קבין הויא ליה חשיבותא באנפיה נפשה והדרא תא שמע האונאה פחות כו' אלמא קנסינן היתירא בהדי איסורא ותיובתא דמאן דאמר דינא אין קנסא לא ופריק התם נמי דינא הוא בשוה אמר ליה כו' תא שמע המקבל שדה מחברו כו' אלמא קנסינן היתירא ותיובתא דמאן דאמר דינא אין קנסא לא. אמר רב הונא בריה דרב יהרשע התם נמי אין מגלגלין עליו את הכל משום קנסא אלא משום דינא דכיון דאיכא יתר מעשר בורות מכורות הויא ליה שדה חשובה בפני עצמה וצריך ליטע אותה מתחלה ולא הוי טפלה לגבי הסאה ומשום הכי מגלגלין עליו את הכל. ויש לפרש כל הני תא שמע דאמרינן הכא דאעיקר מימריה דרב הונא דאמר אם בא לנפות מנפה את כולן ואליבא דמאן דמוקי משום קנסא איכא מינייהו מאן דהוי תיובתא עליה ואיכא מינייהו מאן דהוי סייעתא למימריה וקא מייתי ליה לסיועי לדרב הונא ולמפשט מיניה דמימריה סליק אליבא דהלכתא כי היכי דלא ליסליק אדעתין דלאו הלכתא הוא משום הך תיובתא דאותבינן עליה ואף על גב דהא פריק לה איכא למימר דוחק הוא להכי אמרינן תא שמע לסיועי למימריה ולמפשט מינה דהלכתא הוא והאי פירוקא פירושא מעליא הוא. אבל למאן דמוקים לה להא דרב הונא משום דינא לאו תיובתא איכא עליה מהני תא שמע דאמרינן ולאו סייעתא מסייע ליה כיון דאמרינן דהא דרב הונא דינא הוא ולאו קנסא ליכא לאותובי עליה מהנך דלא קנסי להו ולאו לסיועי מהנך דקנסי להו וגם הכי נמי ליכא למימר איפכא (חסר מכאן עלה א').

תא שמע מסיפא אמר רבי יוסי כו'. ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא משום דהתם ודאי מנה דחד מינייהו הוא. תוספות הרא"ש ז"ל.

תא שמע דתני רבין לא את המותר בלבד כו'. משנה שלימה היא בפרק בית כור אלא דמתרצינן התם לישנא דמתניתין מתוך ברייתא זו לפיכך הביא זאת הברייתא והיא שנויה בענין האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך דקתני רישא פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו יתר מכאן יעשה חשבון מיהו מחזיר לו מעות אם רצה או מחזיר לו קרקע ולמה אמרו מחזיר מעות כדי ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעה קבין ובגנה בית חצי קב וכדברי רבי עקיבא בית רובע מחזיר לו קרקע הא לאו הכי מחזיר לו מעות. ולא את המותר בלבד הוא מחזיר כו' פירוש היכא דאיכא בההוא בית כור מותר על רובע לסאה ובין הרובעים והמותר יש שם יתרון תשעה קבין מחזיר לו המותר והרובעים אלמא כיון שהיתרון דבר חשוב מחזיר לו את הכל ולא אמרינן כבר נתן רובע לכל סאה למחילה הכי נמי לענין רובע קטנית לסאה אם יש שם מותר על רובע קטנית מנפה את כלו ולא אמרינן כיון דלא טרח איניש בשביל רובע הא אתיהיב ליה מעיקר המכר שיעורא דרובע למחילה לפי שאין אדם מוחל על רובע אלא על דעת שאין שם יתר מרובע ומסייע למאן דאמר דינא. הכי השתא הן חסר הן יתר אמר ליה רובע לא חשיב יתר מרובע חשיב דכיון דהוה ליה תשעה קבין הויא ליה ארעא חשיבתא באנפי נפשה והדרא פירוש התם היינו טעמא דרובע לסאה הויא מחילה משום דהן חסר הן יתר אמר ליה ואם לא מפני שהתנה עמו הן חסר הן יתר אפילו רובע לסאה לא הויא מחילה הלכך יתר מרובע לסאה כיון דאינו בכלל התנאי מחזיר לו את כולו דבמכירת קרקעות לא מחיל איניש ולא מידי אפילו בפחות מרובע הרי שדרך בני אדם לצמצם ולדקדק במכירתה ולהוסיף דמים בשביל תוספת המדה וכדאמרינן לקמן התם שוה בשוה אמר ומאי דאמרינן דהוסיף רובע לסאה הגיעו לא מפני שדרך למחול על רובע אלא משום דאמר ליה בפירוש הן חסר הן יתר הלכך אמרינן מחזיר את כולו ולא אמרינן דרובע לסאה מאותו יתרון הויא מחילה לפי שדרך בני אדם שמדקדקין ואין מוותרין במכירתם ולא דמי לההיא דרובע טנופת לסאה שדרך בני אדם לוותר על כך ושלא להטריח לו לנפות בשביל רובע לסאה ובלא שום תנאי שהתנה עם הלוקח הגיעו הלכך אפילו בשיש שם יותר מרובע איכא למימר שהוא מוחל עד רובע ולא ינפה לו את המותר. ואף על גב דאסיקנא דסתמא נמי כהן חסר הן יתר לא מפני שדרך לוותר על כך אלא היינו טעמא לפי שהיה לו להזכיר מדה בחבל ולא הזכיר כמאן דאמר הן חסר הן יתר דמי דשם בית כור עליו אף על פי שפיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה. שאין הדבר מצוי שימצא ביד אדם בית כור או לתך מכוון ומצומצם ולפיכך הוה ליה להזכיר מדה בחבל וכיון שלא הזכיר כמאן דאמר ליה הן חסר הן יתר דמי ולא מתוקמא מתניתין בשלוקח בית כור מתוך בקעה גדולה וטעה והותירה המדה דהתם אפילו כל שהוא יחזיר היכא דאמר ליה בית כור סתמא כן נראה בעיני. והא דאמרינן מיהו רובע לא חשיב פירושו אף על גב דאיכא תשעה קבין מותר כל זמן שאין שם יתר מרובע לסאה כגון דזבין ליה שני כורין מחילה הויא בכלל הן חסר הן יתר הוי דרובע לסאה לא חשיב דקיימא לן כרב נחמן דאמר נותן תשעה קבין ומחצה לכל כור כך פירושו בעיני. ואם תאמר כיון דקיימא לן כרב הונא דאם בא לנפות מנפה את כולו היכא דאיכא מותר רובע לסאה ולא הוי תשעה קבין כגון שיש שם שמונה קבין לכור דאיכא חצי קב טפי מרובע לסאה למה אינו מחזיר את כל הרובעים במעות כיון שמחזיר את המותר. יש לומר דשאני התם דאמר ליה הן חסר הן יתר הלכך לעולם רובע לסאה הויא מחילה אף על גב דאיכא יותר מרובע לסאה צד שיצטרף המותר לשיעור קרקע הראוי בפני עצמו דהיינו תשעה קבין אבל היכא דליכא מותר תשעה קבין מחזיר לו במעות מה שיש שם יותר על רובע לסאה אף על פי שאמר ליה הן חסר הן יתר והרובעים הוו מחילה. מיהו רב הונא גופא סבירא ליה דהיכא דאיכא מותר על רובע לסאה אף על גב דלא הוי תשעה קבין מחזיר את הכל כדמוכח בפרק בית כור. ורב האי גאון ז"ל פירש בפרק בית כור דהא דתנן ולא את המותר בלבד הוא מחזיר כו' לא קאי היכא דשייר בבית כור תשעה קבין אלא כל היכא דאיכא מותר מרובע לסאה כגון שיש שם שמונה קבין מחזיר את הכל במעות בין לרב נחמן בין לרב הונא. וקשה לי לפירושו הא דאמר בשמעתין כיון דהוה ליה תשעה קבין הויא ארעא חשיבתא כו'. ובפרק בית כור אנו מוסיפין ביאור בדברים אלו. ועוד יש לומר הכי השתא התם הן חסר הן יתר לא בפירוש אמר ליה הן חסר הן יתר ולמה הוא מחזיר כל הרובעין כולה אפילו לרב הונא דאמר אם בא לנפות מנפה את כלו אלא על כרחך היינו טעמא דכיון דהוה ליה תשעה קבין הוה ליה ארעא חשיבתא באנפי נפשה ואדרא כולה שאין הקרקע הראוי בפני עצמו בכלל הן חסר הן יתר. הר"י ז"ל בעליות.

בד"ה אימא סיפא ולא גרסינן ת"ש כו' עכ"ל דאין לומר דהמקשה לית ליה סברת המדחה לומר דחומרא בעלמא הוא מה"ט דאין סברא שיקנוס ר"י דא"כ תיהדר הקושיא מת"ק אלא ע"כ דקושטא הוא דליכא למיגרס ת"ש דמשמע סייעתא אלא אימא סיפא כו' להחזיק הקושיא מת"ק וק"ל:

תוס' ד"ה אימא סיפא ולא גרסי' ת"ש דלמאי שדחה דחומרא בעלמא הוא אין סברא וכו'. נראה מה שכתבו התוס' דלמאי שדחה וכו' אינו נתינת טעם אהא דלא גרסינן ת"ש אלא פירושו הוא על קושיית המקשה ור"ל שהמקשה פריך אהא שדחה דחומרא בעלמא הוא פריך מרבי יוסי דאמר יבור ואי אמרת חומרא בעלמא הוא אין סברא שיקנוס ר' יוסי ובמאי פליגי רבנן ורבי יוסי לא מסתבר ליה דבהא פליגי דרבי יוסי סבר דרובע לא שכיחא וכו' כן נראה משמעות לשון התוס' דפירוש המקשה הוא והא דלא גרסי התוס' ת"ש אפשר שטעמא הוא דלפי גירסת הגמרא דגרסי בה אי אמרת בשלמא ביותר מרובע לא יתיישב אגירסא דתא שמע אלא הלשון משמע שהוא קושיא אשנויא דלעיל שדחה דחומרא בעלמא הוא וכי תימא דהכל טעמא מאי למה לא פשט הפשטן מרבי יוסי דסיפא דקניס היתרא משום איסורא וסבירא ליה כרב הונא דאמר אם בא לנפות מנפה את כולו כמו שפשיט לקמן בסמוך מדברי ת"ק דשנים שהפקידו וכו' דלא קניס ודלא כרב הונא והדר פשיט מסיפא מרבי יוסי דקניס כרב הונא י"ל משום דסבירא ליה להפשטן דליכא למפשט מרבי יוסי דאיכא למימד דאיסורא דכלאים שאני דחמיר ולכך קניס ביה ר' יוסי אבל מת"ק דמיקל פשיט שפיר מקל וחומר כמו שפירש הרשב"ם לעיל וק"ל:

ד"ה קונסין אותו וכו' והתם אינו מפסיד המלוה אלא דהשטר חוב פסול דהתם לפי שלא נעשית עבירה בגוף המלוה וכו'. ר"ל ומה שמדמה התם שט"ח שיש בו רבית לשטרי חוב המוקדמים הכי מדמה ליה דכמו שבשטר חוב שיש בו רבית דבמה שנעשית בו עבירה קניס ר' מאיר שמפסיד הכי נמי בשטרי חובות המוקדמים במה שנעשה בו העבירה דהיינו הש"ח מפסיד לר' מאיר וק"ל:

ד"ה וחכמים אומרים גובה את הקרן וכו' וי"ל דלא תשימון לאינשי במלוה ולוה וערב משמע להו ולא עדים ולהכי לא מיפסלו ור"ל אבל מכל מקום עוברים :

ר"ש בד"ה הכי השתא כו' רובע ולעולם אימא לך מנפה את כולה ולמאי כו' לשנויי הכא הכי השתא התם כו' אבל הכא דודאי כו' כצ"ל:

תד"ה וחכ"א (בסופו). א"נ י"ל דהתם כגון שאומרים טעינו בשנות המלך. וצ"ל דדוקא העדים נאמנים אבל המלוה א"נ לומר שטעה עי' לקמן (קנ"ד ב') אי עדים אלימו כו'. דאל"כ מדוע יוקנס למאי דמוקי לה רשב"ל כר"מ:

אימא סיפא ר' יוסי אומר יבור. יברור את הכל: אי אמרת בשלמא. דרובע דכלאים כיתר מרובע דטנופת דמי והאי ימעט מן הדין הוא היינו דאתא ר' יוסי למימר יברור את הכל וס''ל כרב הונא דאמר אם בא לנפות מנפה את כולן אבל כיון דאוקמת דמן התורה אפי' מיעוט אינו צריך אלא חומרא הוא אמאי אתא רבי יוסי להוסיף חומרא אחרת על זו ולמימר יבור ואיכא ספרים דכתוב בהו ת''ש מסיפא ולסיועי לרב הונא קאתי: משום דמיחזי כמקיים כלאים. מאחר שמתחיל למעט ומניח מקצתן ומיחזי כאילו מטיל אותן בידים וזורען במתכוין ואי כבר נזרעו בקרקע ובירר קצת ושייר קצת נראה כמקיים בקרקע כלאים ונפקא לן מקרא במ''ק ובתורת כהנים דלוקה: שנים שהפקידו. אלישנא דקנסא פריך שמע מינה לא קנסינן אמותר וה''נ אמאי קנסוהו רבנן בכוליה אלא במותר רובע: מי יימר דלאו כוליה כו'. דכיון דרגלים לדבר דעירב בו בידים דהאיכא יותר מרובע איכא למימר דכוליה עריב: מה הפסיד הרמאי. לא יבא להודות דהא לא מפסיד מידי ולסיועי' קאתי: מי יימר דערובי עריב. כלל: שיש בו רבית. פלוני לוה מפלוני מנה במאתים עד זמן פלוני: התם משעת כתיבה. קעבר המלוה אלא תשימון עליו נשך דמהכא נפקא לן בפ' איזהו נשך: ת''ש דתני רבין כו'. לקמן בפ' בית כור תנן בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל כו' ואם אמר לו הן חסר הן יתר אפילו פיחת רובע לסאה או הוסיף רובע לסאה הגיעו דהיינו ל' רבעים לבית כור דהוי ל' סאין יתר מיכן יעשה חשבון ויחזיר לו כיון דאיכא מותר מרובע ותני רבין בגמ' לא את המותר של רובע לכל סאה הוא מחזיר לבדו אלא את כל הרבעים כולן כל ל' רבעים של בית כור ומותרותיהם הכל מחזיר דהיכא דבא לשלם משלם את כולו ולעיל נמי היכא דבא לנפות מנפה את כולו ומסייעא לרב הונא ואלישנא קמא דאמרי לה דינא קמסייע דהכא והתם חד טעם הוא דרובע מחיל איניש אבל כי איכא טפי מרובע הוי דבר חשוב ולא מחיל מידי: הכי השתא. התם גבי בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך בדין הוא דמחזיר לו את כל הרבעים דמעיקרא לא אקני ליה מוכר מידי בייתור על מדת החבל אלא משום דאמר ליה בהדיא הן חסר הן יתר אבל מסתמא לא הוה קני יתר על הבית כור ואפי' כל שהוא הלכך כיון דאיכא דבר גדול כל כך יתר מרובע לסאה לא הוה מחילה כלל דקרקע חשוב הוא בפני עצמו דלהכי אהני מאי דא''ל בית כור והאי דקאמר ליה הן חסר הן יתר מיהו להכי אהני דאי לא הוה יתר על המדה כי אם רובע הוא מחיל ליה אבל יתר מרובע לא הויא מחילה כלל והדר והוא הדין לחסרון דרובע נמי הוי מחילה יתר מרובע לא הוי מחילה והדר ללוקח אבל גבי רובע טנופת דאף על גב דלא אמר ליה הן חסר הן יתר הויא מחילה מסתמא דהא שכיח טנופת רובע ולעולם אימא לך כי איכא נמי יתר מרובע הויא רובע מחילה ויחזיר המותר דאם בא לנפות אינו מנפה את כולו

אימא סיפא. ולא גרסי' ת''ש דלמאי שדחה דחומרא בעלמא הוא אין סברא שיקנוס ר' יוסי ולא מסתבר ליה למימר דפליגי דר' יוסי סבר דרובע לא שכיחא ורבנן סברי דשכיחא דלא מסתבר לפלוגינהו בהכי: התם ודאי מנה למר. ה''מ לשנויי התם ודאי איכא חד דלא הוי רמאי הכא מי יימר דליכא רמאי אימור ערובי עריב אלא דמשני שפיר טפי: קונסין אותו ואינו גובה לא קרן ולא רבית. נראה לר''י דר''מ קונס לגמרי להפסיד החוב אפילו בהודאה או בעדות אחרת כדמשמע לישנא דאינו גובה לא את הקרן משמע דאינו גובה כלל ועוד משמע דומיא דרבית וכן משמע נמי מדמדמה לה בהמניח (ב''ק דף ל: ושם) גבי המוציא תבנו וקשו דקנסו גופן משום שבחן שמפסיד גוף הממון ואין להקשות דבפ' איזהו נשך (ב''מ דף עב: ושם) מדמה הך דשטר שיש בו רבית לשטרי חוב המוקדמין ומוקי ההיא דשטר חוב כר''מ והיכי מדמה דהכא מפסיד גוף המלוה והתם אינו מפסיד המלוה אלא דהשטר פסול דהתם לפי שלא נעשית עבירה בגוף המלוה אלא בשטר אבל רבית יש עבירה בהלואה אפי' בלא שטר אע''ג דקאמר דמשעת כתיבה עבד לה שומא מ''מ בלא שטר נמי איכא איסורא בהלואה והקשה ריב''ם דאם יפסיד כל חובו יפסיד לגמרי א''כ מצינו לוה חוטא נשכר ואור''י דלא קשה כי המלוה שמרויח קנסו בגוף אטו שבח ומתוך כך יזהר אבל הלוה אין במה לקנוס כדי שיזהר שמתחלה ע''מ לפרוע הוא לווה: הכי השתא התם משעת כתיבה עבד ליה שומא הכא מי יימר דעריב. קשה לרשב''א דאמאי לא מייתי ההוא דשטרי חוב המוקדמין דקנסו התם בכוליה מזמן ראשון ומזמן שני אע''ג דאיכא למימר נמי מי יימר דגבי ממשעבדי דשמא לא יבא לגבות ממשעבדי לעולם וכן יש להקשות בסוגיא דהמניח את הכד (ב''ק דף ל: ושם) ואמר ר''י דכי היכי דהכא משעת כתיבה הוא דעבד ליה שומא התם נמי משעת כתיבה הוא דעבר ליה על מדבר שקר תרחק: וחכמים אומרים גובה את הקרן. משמע שגובה ע''פ השטר ואפי' ממשעבדי וקשה לר''י דלמה השטר כשר כיון שהעדים עוברין על לא תשימון כדתנן באיזהו נשך (ב''מ דף עה:) ואע''ג דאינן עדי חמס שאין מרויחין כלום הא קיימא לן כאביי (סנהדרין כז.) דעבריין אוכל נבלות להכעיס פסול והא דלא תני בזה בורר (שם דף כז:) ה''נ לא תנא לוה אלא בכלל מלוה הוא כדמפרש התם (דף כה.) בגמ' מלוה ברבית מלוה הבאה (לו) ברבית ואין לומר דמיירי כגון שאין ניכר הרבית בשטר אלא כתב סתם פלוני לוה מפלוני מנה והעדים היו סבורים שהיה הכל קרן ואח''כ נודע שהיה בו רבית דהא בפרק איזהו נשך (ב''מ דף עב. ושם) משני ר' יוחנן אההיא דשטרי חוב המוקדמין פסולין אפי' תימא רבנן גזרה שמא יגבה מזמן ראשון ואם אין ניכר הרבית בשטר שיש בו רבית נמי נגזור שמא יגבה גם הרבית בתורת קרן ואין לומר דלכך כשרין שלא עשו שומא כיון שניכר הרבית מתוך השטר לא יבא לגבות הרבית ע''י שטר זה והא דתנן באיזהו נשך (שם דף עה:) שהעדים עוברים בלא תעשה היינו כשאין הרבית בשטר ניכר דהא אמר בשמעתין ובהמניח (ב''ק דף ל: ושם) דמשעת כתיבה עבד ליה שומא א''כ בשטר זה עוברין בלא תעשה וי''ל דלא תשימון לאינשי במלוה ולוה וערב משמע להו ולא עדים ולהכי לא מיפסלי כדאמרי' (ב''מ דף ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו א''נ כגון שיש עדים שהיו אנוסין מחמת נפשות וכן י''ל בשטרי חוב המוקדמין דאית דמוקי לה כר''מ אבל לרבנן כשרין ואפי' ר''מ אינו פוסל אלא מטעם קנס ואמאי והלא עדים פסולים הן שחתמו על השטר מוקדם אלא י''ל שיש עדים שהיו אנוסין מחמת נפשות א''נ י''ל דהתם כגון שאומרים טעינו בשנות המלך ואומר ר''י דהלכה כרבנן דאע''ג דקיי''ל כר''מ בגזירותיו (עירובין מז.) דוקא בגזירותיו אבל לא בקנסותיו וכן פסקו הלכות גדולות: מטעם זה כרבנן דר''מ (יבמות לז.) במעוברת חבירו ומינקת חבירו: דתני רבין בר ר''נ לא את המותר כו'. הא דלא אייתי מתני' דהתם דמפרשי לה נמי הכי לא את המותר בלבד הוא מחזיר כו' משום דלא מתרצא אלא ע''י ברייתא דרבין בר ר''נ וללישנא דדינא מייתי דללישנא דקנסו היתרא אטו איסורא לא מצי מייתי מהכא דלא שייך הכא קנסא דאם לקח הלוקח יותר ממה שהיה לו ליקח אין לקנסו בכך כי מה היה לו לידע כמה שם ולא גרסי' מה שהיה כתוב במקצת ספרים בשינויא הכא מי יימר דערובי עריב דא''כ הוה משמע דללישנא דקנסא מייתי:

בבא בתרא צד ע"ב