בבא בתרא צה ע"א

הָתָם הֵן חָסֵר הֵן יָתֵיר אֲמַר לֵיהּ מִיהוּ רְבִיעַ לָא חֲשִׁיב יָתֵר מֵרְבִיעַ חֲשִׁיב
דְּכֵיוָן דַּחֲזֵי לֵיהּ לְאִיצְטְרוֹפֵי בְּתִשְׁעַת קַבִּין הָוְיָא לַהּ אַרְעָא חֲשִׁיבְתָּא בְּאַפֵּי נַפְשָׁא וְהָדְרָא
תָּא שְׁמַע הָאוֹנָאָה פָּחוֹת מִשְּׁתוּת נִקְנֶה מִקָּח יוֹתֵר מִשְּׁתוּת בָּטֵל מִקָּח שְׁתוּת קָנָה וּמַחְזִיר אוֹנָאָה
אַמַּאי לַיהְדַּר עַד פָּחוֹת מִשְּׁתוּת שְׁמַע מִינַּהּ כֹּל הֵיכִי דְּבָעֵי לְאַהְדּוֹרֵי כּוּלַּהּ מַהְדַּר
הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם מֵעִיקָּרָא שָׁוֶה בְּשָׁוֶה אֲמַר לֵיהּ מִיהוּ פָּחוֹת מִשְּׁתוּת לָא יְדִיעָה בְּמָנֶה וּמָחֵיל אִינִישׁ שְׁתוּת יְדִיעָה וְלָא מָחֵיל אִינִישׁ יָתֵר מִשְּׁתוּת מִקָּח טָעוּת הוּא וּבָטֵל מִקָּח
תָּא שְׁמַע הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לִיטַּע הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר בּוֹרִיּוֹת לְמֵאָה יוֹתֵר מִכָּאן מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל
אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ כׇּל יָתֵר מִכָּאן כְּבָא לִיטַּע מִתְּחִלָּה דָּמֵי
מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן וְכוּ' הֵיכִי דָּמֵי אִי דְּאָמַר לֵיהּ מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן סְתָם קַשְׁיָא אִי דְּאָמַר לֵיהּ מַרְתֵּף זֶה שֶׁל יַיִן קַשְׁיָא
אִי דְּאָמַר לֵיהּ מַרְתֵּף זֶה קַשְׁיָא דְּתַנְיָא מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן אֲנִי מוֹכֵר לָךְ נוֹתֵן לוֹ יַיִן שֶׁכּוּלּוֹ יָפֶה מַרְתֵּף זֶה שֶׁל יַיִן אֲנִי מוֹכֵר לָךְ נוֹתֵן לוֹ יַיִן הַנִּמְכָּר בַּחֲנוּת מַרְתֵּף זֶה אֲנִי מוֹכֵר לָךְ אֲפִילּוּ כּוּלּוֹ חוֹמֶץ הִגִּיעוֹ
לְעוֹלָם דְּאָמַר לֵיהּ מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן סְתָם וְתָנֵי בְּרֵישָׁא דְבָרַיְיתָא וּמְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר קוֹסְסוֹת לְמֵאָה
וּבִסְתָם מִי מְקַבֵּל וְהָא תָּאנֵי רַבִּי חִיָּיא הַמּוֹכֵר חָבִית יַיִן לַחֲבֵרוֹ נוֹתֵן לוֹ יַיִן שֶׁכּוּלּוֹ יָפֶה שָׁאנֵי חָבִית דְּכוּלָּא חַד חַמְרָא הוּא
וְהָא תָּנֵי רַב זְבִיד דְּבֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן אֲנִי מוֹכֵר לָךְ נוֹתֵן לוֹ יַיִן שֶׁכּוּלּוֹ יָפֶה מַרְתֵּף זֶה שֶׁל יַיִן אֲנִי מוֹכֵר לָךְ נוֹתֵן לוֹ יַיִן שֶׁכּוּלּוֹ יָפֶה וּמְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר קוֹסְסוֹת לְמֵאָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צה - א

ודחינן: הכי השתא!? התם, שמקודם אמר לו "בית כור אני מוכר לך", שמשמע דוקא, לא פחות ולא יותר, ורק אחר כך "הן חסר הן יתיר" אמר ליה, הלכך הועיל גם כן מה שאמר בתחילה "בית כור" שרק על רובע הוא מוחל, כי מיהו, רביע, לא חשיב. אבל יתר מרביע, שהוא חשיב, אינו מוחל כלל. ^[52] דכיון שחזי ליה לאיצטרופי בתשעת קבין, שראוי הוא, לכך שאם יצטרפו יחד הרבה רבעים, יגיעו לשטח של זריעת תשעה קבין שהוא שיעור חשוב. הלכך הויא לה גם עתה ארעא חשיבתא באפי נפשא, שדה חשובה בפני עצמה, והדרא. והלוקח חייב להחזיר את כל העודף על בית כור.

אבל לגבי רובע פסולת, שאין צריך שהמוכר יפרש, אלא גם מסתמא הוי מחילה ברובע פסולת מפני שהוא שכיח שיהא רובע פסולת, הלכך גם כשנמצא יותר מרובע יחזיר המוכר רק את היותר מרובע, כי על הרובע מוחל הלוקח. ^[53]

תא שמע מהא דתניא במסכת בבא מציעא [נ ב]: האונאה במקח וממכר כך דינה:

א. אם היתה האונאה במחיר פחות משתות [שישית], נקנה מקח לגמרי, ואין מחזירים את האונאה, משום שדרך בני אדם למחול עליו.

ב. אם היה יותר משתות, בטל המקח.

ג. אם היה שתות, קנה, המקח קיים, ומחזיר המאנה את האונאה.

ומדייקת הגמרא: אמאי בשתות מחזיר את כל האונאה? ליהדר, יחזיר רק עד שישאר פחות משתות, שהרי פחות משתות מוחלים האנשים, ונמצא שהאונאה היא רק אותו משהו שמשלים לשתות, ויחזיר רק אותו משהו. ^[54]

אלא שמע מינה, כל היכי דבעי לאהדורי, בכל מקום שצריך להחזיר, כולה מהדר. מחזירים את הכל.

וראיה לרב הונא, שהמוכר מחזיר את כל הפסולת, אם היה יותר מרובע.

ודחינן: הכי השתא!? התם, מעיקרא שוה בשוה אמר ליה. המוכר דיבר עם הלוקח שהוא מוכר לו את החפץ בשוויו האמיתי, ורק על דעת כן הסכים הלוקח. ולכן, מן הדין היה שאפילו פחות משתות יחזיר המוכר. מיהו, פחות משתות, לא ידיעה במנה, ^[55] כיון שהאונאה אינה ניכרת בפחות משתות, ונראה כאילו זהו שוויו האמיתי, ולכן מחיל איניש. אבל שתות, ידיעה, האונאה ניכרת, ולא מחיל איניש כלל, גם לא על הפחות משתות, ולכן הוא צריך להחזיר לו את הכל. וכן ביתר משתות, מקח טעות הוא, ובטל המקח.

מה שאין כן בתערובת פסולת בפירות, מאחר והדבר שכיח שיהא שם רובע פסולת לסאה, יתכן לומר שתמיד הלוקח מוחל על הרובע, אפילו אם נמצא שם יותר. ורק את היותר מרובע צריך המוכר להחזיר.

תא שמע מהא דתניא: המקבל שדה מחבירו ליטע, פועל שקיבל שדה מבעל הבית ששכרו לטעת את כולה עצים, הרי זה מקבל עליו עשר בוריות למאה. בעל השדה מקבל עליו עשר אילנות שאינם עושים פירות מתוך מאה, שעד השיעור הזה לא יחוייב הפועל לטעת אילנות אחרים במקומם, לפי שהדרך הוא להיות כן באילנות, ובעל השדה מוחל על כך.

ואם היו שם יותר מכאן, כגון אחד עשר בוריות למאה, מגלגלין עליו על הפועל את הכל, שהוא חייב לנטוע אילנות חדשים במקום כל האילנות הבוריות, ולא די שיטע רק אילן אחד במקום האילן האחד עשר, משום שעל כמות כה גדולה של בוריות אין בעל השדה מוחל.

וראיה לרב הונא, שהמוכר חייב לשלם את כל הפסולת שנמצאה בפירות.

ודחינן: אמר רב הונא בריה דרב יהושע: בשדה, כל יתר מכאן, מעשר בוריות למאה, הוא נחשב כשדה שלם בפני עצמו, וביחס לאותה שדה, כבא ליטע מתחלה דמי. כאילו עדיין לא נטע ממנה כלום, ורק עכשיו הוא מתחיל לנטוע אותה. הלכך הוא צריך לנטוע את כל האחד עשר אילנות. מה שאין כן בפסולת, שאפילו יותר מרובע אין לו חשיבות בפני עצמו, שהרי אינו ניכר לעינים, ולכן אפשר לומר שהלוקח מוחל על הרובע, ורק את היותר מרובע צריך המוכר לשלם לו. ^[56]

שנינו במשנה: המוכר לחברו מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה.

והוינן בה: היכי דמי? איך מדובר, באיזה לשון אמר לו המוכר? אי דאמר ליה "מרתף של יין" סתם, ולא אמר לו איזה מרתף, קשיא. וכפי שיבואר.

אי דאמר ליה "מרתף זה של יין", קשיא. וכפי שיבואר.

ומבארת הגמרא את הקושיות:

אי דאמר ליה "מרתף זה", קשיא, שהרי שנינו בברייתא את כל האופנים הללו, ובכולם הדין שונה מהנאמר במשנה.

דתניא: האומר לחבירו: מרתף של יין אני מוכר לך! נותן לו יין שכולו יפה, שסתם יין משמע יין טוב.

ואילו משנתנו אומרת שהלוקח מקבל עליו עשר קוססות למאה!? ^[57]

וכן אומרת הברייתא: אם אמר לו: מרתף זה של יין אני מוכר לך! נותן לו יין הנמכר בחנות. כלומר היין הגרוע ביותר שנמכר בחנות, ^[58] דהיינו אפילו כל החביות קוססות. לפי שמרתף זה של יין משמע כמו שהוא, ובלבד שיהא עליו שם יין. ^[59]

ואילו משנתנו אומרת שהלוקח מקבל עליו רק עשר קוססות למאה!

וממשיכה הברייתא: ואם אמר לו: מרתף זה אני מוכר לך! אפילו כולו חומץ, הגיעו. כי "מרתף זה" משמע כמו שהוא, ואפילו אינו יין.

ואילו משנתנו אומרת שהכל צריך להיות יין.

ומתרצינן: לעולם המשנה מדברת דאמר ליה: מרתף של יין סתם. ולא קשיא מהברייתא, שגם הברייתא סוברת כהמשנה, ותני ברישא דברייתא, במרתף של יין סתם, "ומקבל עליו עשר קוססות למאה", משום שהדרך להיות כן, והלוקח מוחל. ^[60]

ומקשינן: וכי ב"מרתף של יין סתם", מי מקבל עליו הלוקח עשר קוססות למאה? והא תאני רבי חייא: המוכר חבית יין לחברו, נותן לו יין שכולו יפה, והלוקח אינו מקבל עליו כלום. ^[61]

ומשנינן: שאני חבית, דכולא חד חמרא הוא. שכולה יין אחד הוא, ולא שייך שיקבל עליו הלוקח מקצתו ואפילו גרוע. אבל כשמוכר הרבה חביות, מקבל עליו הלוקח עשר קוססות למאה.

ומקשינן: והא תני רב זביד דבי רבי אושעיא: מרתף של יין אני מוכר לך, נותן לו יין שכולו יפה.

מרתף זה של יין אני מוכר לך, נותן לו יין שכולו יפה, ומקבל עליו עשר קוססות למאה.

הערות

^[52] הרש"ש מוחק מכאן עד "באפי נפשא". וראה ריטב"א שמפרש הענין. וראה עוד בעליות רבינו יונה.

^[53] כך מפרש הרשב"ם. והריטב"א מפרש, שהחילוק הוא, שלגבי פירות הדבר תלוי בשכיחות הפסולת ובטירחת הניפוי, אבל שם, כשאמר לו "הן חסר או יתר", לכאורה היה לנו לומר שאפילו פיחת או הותיר הרבה נתקיים המקח, שהרי כך התנה, שבכל אופן שיהיה יתקיים המקח. אלא שחכמים אמרו שהלשון אינו משמע אפילו בחסרון או יתרון מרובה, אלא רק כאשר החסרון או היתר הוא דבר שאינו חשוב. לכן, כשהוא יותר מרובע, נעשה הכל חשוב, וצריך להחזיר לו הכל, שזה כאילו פירש לו שעל מעט אינו מקפיד, ועל הרבה הוא מקפיד. וראה ברשב"ם וריטב"א שפירשו הסוגיא גם לפי המאן דאמר בפרק בית כור שאפילו אמר לו רק "בית כור אני מוכר לך", כאילו אמר לו "הן חסר הן יתר", ועד רובע נתקיים המקח.

^[54] הרשב"ם מוסיף, שגם ביתר משתות קשה, שיחזיר עד שיהא פחות משתות [וכן מוכח מתירוץ הגמרא שהזכירה גם את היתר משתות]. והרש"ש מקשה שביתר משתות הוא ביטול מקח, ואין בו חזרת אונאה כלל.

^[55] הרש"ש מוחק תיבת "במנה". ובהגהות מבעל תפארת ישראל גרס "במנא" שכן הוא בדפוס ישן. והיינו בכלי שפחות משתות לא ניכר בתוך הכלי. והיעב"ץ גורס "כמה".

^[56] כך מפרש הרשב"ם. והתוס' מפרשים שזה ודאי שלכתחילה אין לו לנטוע אפילו עץ אחד שידוע שהוא גרוע ואינו נותן פירות, וגם אם נטע כל השדה ונודע לו כל זמן שהוא עסוק במלאכתו שאחד מהם גרוע, חייב לעוקרו וליטע אחר תחתיו. הלכך כיון שנטע יותר מעשר גרועים, והוא חייב לעקור לפחות אחד מהם, ואפילו נודע לו על כך לאחר זמן רב, הרי הוא כאילו עדיין לא גמר את המלאכה, וכבא ליטע מתחלה דמי, שאז כאמור הוא צריך ליטע מחדש אפילו עץ אחד. תוס' ד"ה כל.

^[57] ואינו דומה לרובע טנופת לסאה ועשר מתולעות למאה תאנים, שגם בסתם מקבל עליו, לפי שאינם חשובים וגם שכיח בהם יותר פסולת. אבל חביות יין, דבר גדול הוא כל חבית בפני עצמה, וגם לא שכיח כל כך שיהא יין גרוע, הלכך אינו מקבל עליו כלל. רשב"ם.

^[58] כך מפרש הרשב"ם. ורבינו גרשום מפרש, שלפעמים יש לבעל הבית יין גרוע שאינו יכול למוכרו בבית, ונותנו לחנוני שימכרנו בשוק היכן שמצויים פועלים ועוברי דרכים שאינם מבקשים יין כל כך טוב.

^[59] לקמן בסוגיא מבואר שיין הנמכר בחנות הוא יין שהתחיל להחמיץ וריחו כבר חומץ וטעמו עדיין יין. ונחלקו שם בגמרא ביין זה האם דינו כיין או כחומץ. וכתבו התוס', שאפילו למאן דאמר שדינו כחומץ, זה רק לענין ברכה ומעשרות. אבל במקח וממכר, הולכים אחר לשון בני אדם שקוראים לו יין. תוס' ד"ה נותן.

^[60] כתב הרשב"א, שאינו מחסר הברייתא אלא שמפרש שזו הכוונה. שכלפי מה שאמרו במרתף זה של יין שנותן לו יין הנמכר בחנות, ובמרתף זה אפילו כולו חומץ הגיעו, קאמר שבמרתף של יין נותן לו יין שכולו יפה, ולא כולו ממש, אלא כדרך האוצרות שכולו יפה, אלא שעל פי רוב יש בהם קצת קוסס.

^[61] כתב הריטב"א, שהגמרא סברה שחבית של יין אין הכוונה לחבית מסויימת אלא למדה של חבית וכאילו אמר לו מדה פלונית של יין. ולכן הוה אמינא שיכול לתת לו תשעה כלים מהיין היפה ובעשירי מן הקוסס. ומתרצת הגמרא, שחבית של יין אין הכוונה למדה אלא לחבית ממש, שאומר לו חבית שלך אמלא לך מהיין. שאז נותן לו כל היין יפה, היות שבכלי אחד אין נותנים יין מעורב. ולא אמרו שמקבל עליו עשר קוססות רק כשמוכר לו מרתף של יין, שיש בו הרבה כלים, מקצתם קוססים ומקצתם יפים.

התם [שם במכירת בית הכור] אמנם "הן חסר הן יתיר" אמר ליה [לו] לקונה, מיהו [מכל מקום] דווקא עד רביע לא חשיב [חשוב], ולכן נכלל באותה הסתייגות, אבל יתר מרביע חשיב [חשוב], ש

כיון דחזי ליה לאיצטרופי [שראוי לו להצטרף] בתשעת קבין, שקצת יותר מרובע הקב לסאה מצטרף בבית כור (שלושים סאים) עד לבית תשעה קבים, וקרקע בת תשעת קבים הויא לה ארעא חשיבתא באפי נפשא והדרא [הריהי קרקע חשובה בפני עצמה ולכן היא חוזרת]. אבל אין ללמוד מכאן ליתר מרובע טינופת בסאה, שאין היא חשובה לעצמה.

ומציעים עוד ראיה לדברי רב הונא, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: האונאה, שהונה מוכר את הקונה (או להיפך), והיה התשלום לא כפי ערך הדבר הנמכר, אם היה ההבדל בין הסכום שניתן לשוויו האמיתי פחות משתות (שישית) — נקנה המקח, ונמחלת האונאה, יותר משתות — בטל המקח לגמרי. אם היה ההבדל שתות בדיוק — קנה ומחזיר זה שהונה את האונאה.

ויש לשאול: אמאי [מדוע] מחזיר בדיוק בשישית את כל סכום האונאה? ליהדר [שיחזיר] רק עד פחות משתות, שהרי בפחות משישית נמחלת האונאה! שמע מינה [למד מכאן]: כל היכי דבעי לאהדורי [מקום שצריך להחזיר] — כולה מהדר [את הכל הוא מחזיר] ואיננו משייר, ובדומה לדברי רב הונא!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם מעיקרא [שם, באונאה, מתחילה] שוה בשוה אמר ליה [לו], הכוונה היתה שיימכר המיקח בדיוק בשוויו, מיהו [ואולם] אונאה בשיעור פחות משתות — לא ידיעה [ידועה], אינה ניכרת במנה, ומחיל איניש [ומוחל אדם] על הבדל זה. שתות — ידיעה, ולא מחיל איניש [ידועה, ניכרת, ואין אדם מוחל]. יתר משתות — מקח טעות הוא ובטל מקח. אבל בפסולת שבפירות, הכל יודעים שיש מעט פסולת בפירות, ומראש מקבל על עצמו הקונה פסולת זו.

ומציעים עוד ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: המקבל שדה מחברו ליטע אותה תמורת שכר מסויים — הרי זה המזמין את העבודה מקבל עליו עשר בוריות (אילנות שאינם עושים פרי) לכל מאה, שלא הכל מצמיח פרי. היו הבוריות יותר מכאן מעשר למאה — מגלגלין עליו את הכל ונוטע מחדש את כל האילנות שלא הצליחו. משמע שאם מחזיר —

מחזיר הכל, וכדברי רב הונא! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: במקרה זה אין ראיה, שכן כל יתר מכאן מעשר למאה, הרי זה כבא ליטע מתחלה דמי [נחשב], שהרי זה כאילו נותר שדה שלם שלא נטעו עדיין, וכיון שבא לנטוע מתחילה, ודאי שצריך לנטוע את השדה כראוי ולא להשאיר אילנות לא ראויים. אבל בפחות מעשרה — אין זה נחשב כנטיעה של שדה שלם, ואפשר לומר שמוחל. ואולם במכירה, כאשר יש יותר מרובע טינופת לסאה, אינו חשוב לעצמו כל כך.

א שנינו במשנה שהקונה מרתף של יין מקבל עליו עשר חביות קוססות (חמוצות מעט) למאה. ומתקשים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה המכר]? אי [אם] שאמר ליה [לו] "מרתף של יין" סתם — קשיא [קשה], אי [אם] שאמר ליה [לו] "מרתף זה של יין" — קשיא [קשה].

ומפרטים: אי [אם] שאמר ליה [לו] "מרתף זה" — קשיא [קשה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "מרתף של יין אני מוכר לך" — הרי זה נותן לו יין שכולו יפה. אמר לו "מרתף זה של יין אני מוכר לך" — נותן לו יין הנמכר בחנות, כלומר, שהוא חמוץ קצת (קוסס), ואפילו כולו היה כזה. ואם אמר לו "מרתף זה אני מוכר לך" ולא פירש שהוא יין — אפילו היה כולו חומץ הגיעו (כך מקבל אותו) הקונה, ואינו יכול לחזור בו. ואם כן דין משנתנו אינו מתאים לאף אחד מהמקרים הללו!

ומסבירים: לעולם מדובר במשנתנו שאמר ליה [לו] המוכר לקונה "מרתף של יין" סתם, ותני ברישא [ושנה בראשה ] של הברייתא ששנינו בה שנותן לו יין שכולו יפה, והוסף: ומקבל עליו עשר קוססות למאה.

ושואלים: ובסתם מי [האם] מקבל עליו הקונה קוססות? והא תאני [והרי שנה] ר' חייא: המוכר חבית יין לחברו — נותן לו יין שכולו יפה! ומשיבים: שאני [שונה] חבית, דכולא חד חמרא [שכל היין שבתוכה יין אחד] הוא ולכן אינו יכול לתת לו יין שיהא מקצתו חמוץ מעט.

על העמדה זו של משנתנו מקשים: והא תני [והרי שנה] רב זביד ברייתא דבי [של בית המדרש] של ר' אושעיא: אם אמר "מרתף של יין אני מוכר לך" — נותן לו יין שכולו יפה, "מרתף זה של יין אני מוכר לך" — נותן לו יין שכולו יפה, אבל מקבל עליו עשר קוססות למאה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

There, in the case of the sale of land, the reason the buyer may keep the extra land when it is less than the acceptable limit is that the seller said to him: I am selling you this piece of land whether it is slightly less or slightly more than a beit kor, i.e., he agrees to accept a small deviation from the stated area. But while an extra quarter-kav area per beit se’a is not significant, and therefore the seller is willing to forgo it, more than a quarter-kav area per beit se’a is significant, and the seller is not willing to forgo any of it. Consequently, all of the extra land must be returned. By contrast, in the case of Rav Huna’s ruling, the buyer is aware that it is normal to have a certain proportion of impurities mixed in and accepts this possibility from the outset. Accordingly, even if the proportion of impurities is greater than the acceptable limit, it might be sufficient if the seller takes back only the quantity of impurities above the acceptable limit.

The Gemara explains why more than an area required to sow a quarter-kav of seed per beit se’a of land is significant: The reason is that since all those extra areas of land are fit to combine together to form an area in which one could sow nine kav of seed, the extra land is a significant plot of land in its own right, and therefore it must all be returned. The land that was sold was stated to be a beit kor, which is thirty beit se’a. If the area of the extra land was of a proportion somewhat more than an area required to sow a quarter-kav of seed per beit se’a of land, then thirty such areas would collectively be about equal to an area required to sow nine kav.

The Gemara suggests: Come and hear a support for Rav Huna’s ruling from a baraita: The halakha of price exploitation is that if the disparity is less than one-sixth of the value of the merchandise, the merchandise is acquired immediately and the sum of the exploitation need not be returned. If the disparity is greater than one-sixth, then the transaction is nullified. If the disparity is precisely one-sixth, the buyer has acquired the merchandise, and the one who benefited from the exploitation returns the entire sum of the exploitation.

The Gemara explains the proof: Why, in the case where the disparity is precisely one-sixth, is the entire sum of the exploitation returned? Instead, let him return only a small amount of the exploitation until the difference is less than one-sixth. The Gemara concludes: Learn from the fact that he must return the entire sum that when one is required to return part of a sale because of a discrepancy that is beyond the acceptable limit of deviation, one is required to return the entire discrepancy and not just the amount that is beyond the acceptable limit. This supports Rav Huna’s ruling.

The Gemara rejects this: How can these cases be compared? There, in the case of exploitation, the seller initially said to the buyer that he would sell the merchandise for a sum equal to its value. Any price difference should be unacceptable. But a disparity of less than one-sixth is not recognizable in a sale worth one hundred dinars, and a person will forgo it. By contrast, a disparity of one-sixth is considered significant, and a person will not forgo it. Consequently, the entire sum of the exploitation must be returned. If the disparity is greater than one-sixth, it is a mistaken transaction and the transaction is nullified. By contrast, in the case of Rav Huna’s ruling, the buyer is aware that it is normal to have a certain proportion of impurities mixed in and accepted that possibility from the outset. Accordingly, even if the proportion of impurities was greater than the acceptable limit, it might be sufficient if the seller takes back only the quantity of impurities above the acceptable limit.

The Gemara suggests: Come and hear a support for Rav Huna’s ruling from a baraita: When one receives a field from another under a contract to plant trees in it, then this field owner accepts upon himself that there may be ten deficient trees per every hundred trees planted, as he is aware that not every tree planted will necessarily flourish. If the number of deficient trees is more than this, the court imposes upon him the responsibility to replace all of those trees, and not only the number of trees above the acceptable limit. This supports Rav Huna’s ruling.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: There is no proof from this case, because any time there are more than this number of deficient trees, the overall area that contains the deficient trees is of a size equivalent to a whole field. Therefore, the contractor is comparable to one who comes to plant a whole field from the outset, who has not fulfilled his remit if he plants only a few trees; rather, he must plant the entire area. But in the case of Rav Huna’s ruling, the impurities never constitute an independent unit; consequently, it might be sufficient if the seller takes back only the quantity of impurities that is above the acceptable limit.

§ The mishna teaches: When purchasing a cellar containing barrels of wine, one accepts upon himself that up to ten barrels of souring wine may be present in each hundred barrels purchased. The Gemara asks: What are the circumstances of the sale? If one said to the buyer: I am selling to you a wine cellar, without specification of which cellar he meant, it is difficult, as the Gemara will soon explain. And if he said to him: I am selling to you this particular wine cellar, it is difficult.

The Gemara elaborates: If he said to him: I am selling to you this particular wine cellar, it is difficult, as it is taught in a baraita: If one said to a buyer: I am selling to you a wine cellar, then he is required to give him wine that is all of good quality, i.e., the buyer does not have to accept any quantity of souring wine. If he said: I am selling to you this particular wine cellar, then he may give him the wine that is in his possession, even if it is of the quality that is sold in the shops, i.e., it is beginning to sour. If he said: I am selling to you this particular cellar, without mentioning the word: Wine, then even if everything he gives him is wine that had turned into vinegar, it has come to the buyer and the sale is valid. The mishna’s ruling that the buyer must accept that up to ten percent of the wine might be souring does not accord with any of the rulings of the baraita.

The Gemara answers: Actually, the mishna concerns a case when he said to the buyer: I am selling to you a wine cellar, without specification of which cellar he was selling. And emend the baraita and teach the following qualification in the first clause of the baraita: And the buyer accepts upon himself that up to ten barrels of souring wine may be present in each hundred barrels purchased.

The Gemara challenges this addition: But if he sold the buyer a wine cellar without specification of which one he was selling, does the buyer accept upon himself any souring wine at all? Didn’t Rabbi Ḥiyya teach: One who sells a barrel of wine to another must give him wine that is all of good quality? The Gemara answers: A barrel is different, because the wine inside is all one body of wine of the same quality.

The Gemara once again challenges the addition: But didn’t Rav Zevid teach a baraita of the school of Rabbi Oshaya: If one says to a buyer: I am selling to you a wine cellar, then he is required to give him wine that is all of good quality? Similarly, if he said: I am selling to you this particular wine cellar, then he is required to give him wine that is all of good quality, but the buyer accepts upon himself ten souring barrels per hundred barrels.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

יותר משתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה. ואמאי להיכא דנתאנה ביותר על שתות אמאי בטל מקח ניהדר ליה מוכר ללוקח עד פחות משתות והוה המקח קיים:

אלא ש"מ דכל היכא דבעי לאהדורי כוליה מיהדר. הכי נמי תפשוט דהבא לנפות מנפה את כולו:

הכי השתא התם שוה בשוה. קאמר ליה לזבוני ליה המקח ומיהו להיכא דנתאנה פחות משתות נקנה מקח משום דלא ידיע ליה אי נתאנה אי לא נתאנה והוי מחילה והיכא דנתאנה שתות דידיע ללוקח לא הויא מחילה יותר משתות מקח טעות ובטל מקח ומהא לא תפשוט ולעולם הבא לנפות אינו מנפה את כולו:

ת"ש המקבל עליו שדה חברו ליטע בשכר הרי זה מקבל עליו בעל השדה עשר בוראות למאה אילנות. דאי מביר הנוטע כשיעור י' אילנות בין ק' שלא נטע (אעפר) לא קא מפחית מדמיו ומקבל עליו בעל השדה אבל אם מביר יותר מכן מגלגלין עליו את הכל אפי' עשר בוראות ואמאי מגלגלין עליו את הכל וליהדר וליטע ליה הנוטע עד י' אלא ש"מ דמגלגלין עליו את הכל דכל היכא דבעי אהדורי כולו מהדר. ותפשוט לך מהא הבא לנפות מנפה את כולו:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע. מהא לא תפשוט דהכא משום הכי מגלגלין עליו את הכל דכל יותר מיכן. יותר מעשר למאה כבא ליטע לו מתחלה שדה בפני עצמה דמי כמו שקיבל עליו ליטע לו שדה של י"א אילנות לעצמה דמי שאילו היו י' בלבד היה פטור שהיו נבלעין בתוך המאה ועכשיו הואיל והן יותר מי' לא מקבל עליו בעל השדה וכבא ליטא עכשיו דמי ומגלגלין עליו את הכל ואינו מקבל עליו בעל השדה אלא אחד לי' אילן:

פיס' המוכר מרתף של יין לחבירו. כלומר אוצר מלא יין מקבל עליו הלוקח י' קוססות לק'. עשר חביות של יין קהוי שהקדים לק':

היכי דמי אי דאמר ליה מרתף של יין סתם. אני מוכר לך ומקבל עליו עשר קיססות. קשיא להך ברייתא דקתני נותן לו יין שכולו יפה בלא קוססות. ואי אמר ליה מרתף זה של יין קשיא ברייתא דנותן יין הנמכר בחנות. ואי הכי שאמר זה אפי' שאמר זה של יין נותן לו יין גרוע כגון הנמכר בחנות לפי שיש לבעל הבית יין גרוע שאינו יכול למוכרו בבית נותנו לחנוני למוכרו לפי שהחנוני מוכר בשוק מקום שעוברין ושבין בני אדם וקונין אותו פועלים ועוברי דרכים שאינן מבקשים כל כך יין יפה ומתני' קתני דכולו יפה נותן לו חוץ מי' קוססות. וקשיא להך בריית' דקתני היכא דאמר ליה מרתף זה של יין משמע דמזה יין שהוא במרתף ולהיכא דא"ל מרתף זה משמע כעין שהוא ואפילו כולו חומץ הגיעו:

אמרי לעולם מתני' מתוקמא דאמר ליה מרתף של יין סתם ודקשיא לך מן ברייתא תני לה נמי הכי ברישא דברייתא מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו כו' ומקשי' על עשר קוססות למאה דמתני' ודברייתא כי להיכא דאמר ליה סתם מרתף של יין אני מוכר לך מקבל עליו י' קוססות לק' מהא דתני ר' חייא וכו' אלמא דלא מקבל. ומשני ליה שאני חביות של יין הואיל דאתני ליה חבית של יין דין הוא דליתן ליה יין יפה משום דחבית כוליה חד חמר הוא ולהיכא דאיתרע במקצת איתרע נמי כולו. וליכא למימר דיהיב ליה האי יפה מחבית זו וקוסס מחבית אחרת משום דלא אתני ליה הכי. אבל גבי מרתף דכל חבית וחבית כאנפי נפשה הוא ודאי מקבל עליו עשרה קוססות לק':

והא תני רב זביד וכו' נותן לו יין שכולו יפה. אע"ג דאמר ליה סתם ולהיכא דקא מפרש ליה ואמר ליה מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות. וזהו מרתף אוצר ששנינו במשנתינו. אלמא להיכא דאמר ליה יין סתם לא מקבל עליו כלום מן קוססות והיכי מתרצת למתני' וברייתא להיכא דאמר ליה יין סתם דמקבל עליו י' קוססות לק':

תני ברישא דברייתא ומקבל עליו עשר קוססות למאה. מסתברא דלאו חסורי מחסר לה, אלא פריש, מקבל עליו קאמר, דכל מה ששנו במרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין הנמכר בחנות, ומרתף זה אפילו כולו חומץ הגיעו, תנא נמי ברישא נותן לו יין שכולו יפה, ולא שכולו ממש, אלא כולו יפה כדרך האוצרות, שכולו יפה אלא שעל הרוב יש בהם קצת קוסס.

הא דאקשי מדתני רבי חייא המוכר חבית של יין לחבירו נותן לו יין שכולו יפה. משום דחבית של יין משמע ליה דלאו חבית ידועה קאמר ליה, אלא שיעור חבית, כי מדת החבית ידועה. ופריק, כל שאמר לו חבית יין הראויה להיות בחבית אחת קאמר, ואין ראוי לערב יין יפה ויין קוסס בחבית אחת.

המקבל שדה מחברו ליטע הרי בעל השדה מקבל עליו עשר נטיעות בורות למאה ר"ל אילנות שאין עושין פירות וכל שאין שם מהם אלא עשר למאה שהם אחד לעשרה אין המקבל צריך ליטע אחרים תחתיהם הא יותר מיכן כגון י"א למאה מגלגלין עליו את הכל וצריך ליטע תחתיהם עד שלא נשאר שם אחת מן הבורות שהרי זה כמי שבא ליטע מתחלה וכאלו לא נטע כלום ויש גורסין עשר בורות לסאה ואי אפשר לפרשה באילנות שהרי עיקר נטיעתם עשרה לבית סאה אלא בגפנים:

כבר ביארנו במשנה שהמוכר לחברו מרתף של יין מקבל עליו הלוקח עשר קוססות למאה מ"מ יש בענין זה צדדים אחרים שאנו דנין בהם בדרך אחרת וכיצד הוא הדין אמר לו מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין יפה ומקבל עליו לוקח עשר קוססות למאה והוא הדין הנזכר במשנתנו אמר לו מרתף של יין אני מוכר לך למקפה ר"ל ליתן לתוך תבשיל והוא צריך ליין חשוב ומתקיים ביותר מפני שמסתפק מעט מעט נותן לו יין יפה ואינו מקבל עליו אפילו אחת קוססת אמר לו מרתף זה אפילו כלו חומץ הגיעו אמר לו מרתף זה של יין נותן לו כלו מיין הנמכר בחנות והוא שהוא מתחיל להקריס אלא שאין טעם החומץ ניכר בו עדין אמר לו מרתף זה של יין למקפה נותן לו יין יפה ומקבל עליו עשר למאה לא מכר לו מרתף אלא חבית נותן לו יין שכלו יפה וראוי לתבשיל שאין דעתו של אדם לקבל פשרה בענין זה בחבית אחת ואפילו לא התחילה להחמיץ הואיל וניכר לקפילא שהוא עתיד ליתן את הדין אינו מקבלו כלל ונמצא הענין חלוק לששה דרכים ודיניהם ארבעה ויט חולקין במרתף של יין סתם שאם לא פרעו אין מוציאין מידו הואיל ונשאר בספק ולא פסקנו שמקבל אלא מפני שכל ספק ממון קולא לנתבע שהוא המוכר ואין הדברים נראין שהרי מחלקת זו של רב אחא ורבינא הוא וכל שנחלקו שניהם הלכה כדברי המיקל והקולא דרך כלל הוא שיקבל עליו הלוקח מן הקוססות וכן עיקר:

ומהדרינן הכי השתא התם הן חסר הן יתר אמר ליה מיהו רובע לא חשיב לסאה יתר מרובע חשיב וכיון דהויא לה תשעת קבין הויא לה ארעא חשיבתא והדרא. כלומר התם הן חסר הן יתר אמר ליה, דמשמע דלא מחיל אלא אשיעור מועט דלא מינכר בין חסר ליתר, ואפילו בסתמא נמי כהן חסר הן יתר דאמי כדבעי' למימר קמן (שם), ובדין הוא דאפי' פחות מרובע נמי להדר מהאי טעמא דאמרן, וכל שכן רובע, מיהו היינו טעמא דלא הדר משום דרובע לא חשיב ואהני ביה לישנא דהן חסר הן יתר, יתר מרובע חשיב לאהדורי מותר, כדקתני יעשה חשבון. אבל לאהדורי כוליה לא, דכיון דלית ביה שיעור שדה וטפל לגבי ארעא מהני ביה לישנא דהן חסר הן יתר. ולמהוי כוליה מחילה נמי לא, דכיון דיתר מרובע הוא חשיב, ולא מהני לישנא דהן חסר הן יתר בכוליה, אלא הוה ליה כמאן דאמר ליה הן חסר הן יתר על רובע לסאה, דהוה ליה עד רובע בכלל זביניה, והוה ליה לגבי ההוא טופיאנא דיתר מרובע כמדה בחבל דאפילו הותיר כל שהוא יחזיר. אבל ודאי כי הוי תשעת קבין דאית ביה שיעור שדה, הויא לה ארעא חשיבתא טפי באנפי נפשה והדרא כולה, דכל שיעורא דלא הוי טפל לגבי בית כור לאו בכלל הן חסר הן יתר הוא ודינא הוא דלהדר, דאם כן לישנא דבית כור אני מוכר לך מאי אהני ליה. והתם הוא דאהני ליה לישנא ושיעורא לסיועי למוכר, אבל הכא גבי פירות דאורחיהו למהוי בהו תערובת רובע, בין דאשתכח פחות מכשיעור בין דאשתכח יתר לגבי שיעורא דאורחיה מחילה הוי דאדעתא דהכי הוא דזאבן וליכא אורחא לחיוביה מטעמא דקנסא כדאמרן.

הכי מסתבר לן לפרושי האי שינויא לפום סוגיא דכולהו הני שינויי דשמעתין. ואם תמצא לומר דהא טעמא דהתם הן חסר הן יתר אמר ליה לא משמע למעוטי במחילה אלא לרבויי במחילה משמע כפשטא דמתני' דקתני אפילו פחת רובע לסאה כו', מסתברא לן לפרושיה עיקריה דהאי שינויא הכי. דכיון דסלקא דעתין דטעמא דכי הוי תשעת קבין הדר כוליה מטעמא דכיון דטרח טרח בכוליה הוא, מתמהינן עלה הכי השתא כו', כלומר אין התם כי הדר כוליה מעיקר דינא הוא דהדר, מיהו לאו מטעמא דכיון דטרח טרח בכוליה הוא, דאפילו רובע נמי כי הוי מחילה לאו משום דלא טרח למיזל לבי דינא הוא כי היכי דתימא דטעמא דכי הוי תשעת קבין דהדר כולה מטעמא דכיון דטרח טרח בכוליה, אלא כי הוי מחילה משום דא"ל הן חסר הן יתר הוא, ומהאי טעמא גופיה הוא דכי הוי תשעת קבין הדר כולה, כדמפרש ואזיל התם הן חסר הן יתר א"ל דמשמע דמחיל אמותר. ובדין הוא דאפי' יתר מרובע נמי להוי מחילה, מיהו היינו טעמא דלא הוי מחילה משום דלא מהני האי לישנא אלא בשיעורא דלא הוי מחילה משום דלא מהני האי לישנא אלא בשיעורא דלא חשיב, וקים להו לרבנן דלא דרובע לא חשיב, יתר מרובע חשיב לאהדורי מותר, ושאר ענינא כדכתבינן לעיל.

ואע"ג דהאי טעמא דאמרינן גבי הן חסר הן יתר לא אצטריכינן ליה אלא לטעמא דמאן דאמר גבי תערובת פירות קנסא אין דינא לא, לא סליק טעמא דמתני' שפיר אלא אליבא דהאי טעמא, דאילו מטעמא דכיון דטרח טרח בכוליה כי ליכא תשעת קבין לכור נמי כי איכא טפי מרובע לסאה להדר כוליה, דכיון דטרח טרח[א] לאהדורי ההוא טופיאנא טרח בכוליה ואמאי קתני יעשה חשבון. ובדין הוא דלותביה למ"ד דינא מבבא דיעשה חשבון והוה משני מטעמא דהן חסר הן יתר דמסייע ליה ללוקח כדאמרן, אלא דאכתי לא הוה מיגלי לן מינה אלא טעמא דבבא יעשה חשבון, והוה צריך תו לאותוביה למ"ד קנסא מסופא כדרבין בר רב נחמן, אמטול הכי נקט לאותוביה למ"ד קנסא מסופא דתלי טעמא דכולה מתני' בשינוייה ושייך שינויה בין למ"ד דינא בין למ"ד קנסא. דאע"ג דטעמא דמ"ד קנסא צריך להאי לשינוי אהאי שינויא לא תלינן בטעמא דמ"ד הכא קנסא, דאפי' למ"ד לטעמא גבי תערובת פירות משום דכיון דטרח טרח בכוליה, התם הוא דמאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב, אבל הכא גבי הן חסר הן יתר כיון דרובע לסאה בכלל זביני הוא, כי הוי יתר מרובע לית ליה זכותא בכולהו רבעים אלא היכא דאיכא מליותא לתשעה קבין לכור כדברירנא. וש"מ דסופא דקתני ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר לו דתרצה רבין כדאמרן לאו ארישא דקתני יתר מכאן יעשה חשבון קאי, אלא אסופא דשאם שייר בשדה בית תשעת קבין בלחוד קאי:

ל. ת"ש האונאה פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה. בשלמא יתר על שתות לא קשיא לן, דכיון דלאו אורחא דזביני הוא כמקח טעות הוא, אלא שתות תקשי לך, כיון דפחות משתות מחילה הוי כי הוי שתות אמאי הוה מהדר כוליה. בשלמא למ"ד גבי תערובת פירות משום דכיון דטרח ביותר מרובע טרח בכוליה, הכא נמי כיון דטרח בפרוטה דמשלמא לה לאונאה לשתות טרח בכוליה, אלא למ"ד לקנסא, דאילו מדינא ליכא לחיוביה, דכל שיעורא דמחיל איניש לגמרי מחיל, הכא מי שייך קנסא, אטו משום דטעה בפרוטה טפי ניקום ונקנסיה, ודילמא כי היכי דהאי לא ידע האי נמי לא הוה ידע.

ודחינן הכי השתא התם מעיקרא שוה בשוה קאמר ליה מיהו פחות משתות לא ידיע במנא ומחיל יתר על שתות הרי זה מקח טעות שתות ידיע במנא ולא מחיל איניש והדר. כלומר התם גבי אונאה ודאי לא קנסא הוא אלא מעיקר דינא הוא, מיהו לאו מטעמא דכיון דטרח טרח בכוליה הוא, אלא משום דמעיקרא כי קא נחתי מוכר ולוקח אדעתא דשוה פרוטה בשוה קא נחתי, ובדין הוא דאפילו פחות משתות נמי להדר, מיהו היינו טעמא דלא הדר משום דלא ידיע ולא מינכר בדמי מנא זבינא ולא חשיב ומחיל איניש, וכיון דמחיל איניש שוה בשוה הוא. וכי הוי שתות ידיע בדמי מנא ולא מחיל איניש, הילכך לא שוה בשוה הוא. אבל גבי תערובת פירות דאורחיהו למהוי בהו רובע לסאה, מעיקרא כי קא זאבין אדעתא דהכין קא זאבין וכי אשתכח יתר מרובע ליכא טעמא לחיוביה מעיקר דינא לנכויי כוליה אלא למעוטי מרובע. ואי איכא לחיוביה מטעמא דקנסא הוא דאיכא לחיוביה. וש"מ דאפילו היכא דא"ל מוכר ללוקח או לוקח למוכר שוה בשוה ואשתכח אונאה פחות משתות מחילה הויא, שתות קונה ומחזיר אונאה, מהאי טעמא דאמרן:

לא. ת"ש המקבל שדה מחבירו ליטע הרי זה מקבל עליו עשר במאות למאה. כלומר עשר נטיעות במאות ויבשות למאה. יתר מכאן מגלגלין עליו את הכל. אלמא אע"ג דממילא איסור ולאו איהו גרם להו קנסינן היתירא אטו איסורא. בשלמא למאן דאית ליה טעמא דכיון דטרח טרח בכוליה, הכא נמי כיון דטרח טרח בכוליה, אלא למאן דאמר קנסא התם גבי מקבל מאי עבד דלקנסיה.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע כל יתר מכאן, כיון דלא שביק להו מארי ארעא, כבא ליטע מתחלה דמי. ואשתכח דלא גמרה מקבל לקבלנותיה, והתם הוא דשייך האי טעמא, אבל גבי תערובת פירות דליכא למימר הכי אי לאו טעמא דקנסא לא הוה מיחייב לנכויי כוליה. ומדתרץ לה רב הונא בריה דרב יהושע למתניתא אליבא דמ"ד קנסא, שמע מינה כותיה סבירא ליה. וסוגיין נמי טרח לתרוצי מתניתא אליבא דמאן דאמר קנסא וסלקן ליה כולהי אליבא דהלכתא.

לב. והא דתנן מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה היכי דאמי אילימא (למאן) דאמר מרתף של יין סתם, ולא א"ל זה, קשיא אי דאמר מרתף זה של יין קשיא ואי א"ל מרתף זה, ולא א"ל של יין, קשיא, דתניא מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכלו יפה מרתף זה של יין אני מוכר לך [נותן לו יין הנמכר בחנות מרתף זה אני מוכר לך] אפילו כלו חומץ הגיעו. ואלו מקבל עליו עשר קוססות בחד מהני בבי דברייתא לא קתני. וסברינן למימר לעולם מתניתין דא"ל מרתף סתם. כלומר מרתף של יין סתם, דלא א"ל זה, ותני ברישא דבריתא, דקתני מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכלו יפה, ומקבל עליו עשר קוססות למאה כמתני'. ומקשינן והא תני ר"ח המוכר חבית של יין לחבירו נותן לו יין שכולו יפה. ולא מקבל עליו עשר קוססות. ופרקי' שאני חבית דכולה חד חמרא הוא. וכיון דלישנא דיין סתם יין יפה משמע לא שייך בה לקבולי קוססות דכולה חד חמרא הוא.

ותני ברישא דברייתא ומקבל עליו כו'. מסתברא דלאו חסורי מחסרא לה אלא פריש מקבל עליו קאמר דכלפי מה ששנו במרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ולא כולו ממש אלא כולו יפה כדרך האוצרות שכולו יפה אלא שעל הרוב יע בהן קצת קוסס. הרשב"א ז"ל.

והא תני רבי חייא המוכר חבית של יין. פירוש משום הכי מקשה דהוה משמע ליה דלאו חבית ידועה קאמר ליה אלא שיעורא דחבית ואפילו בכלים הרבה הלכך הוה ליה לקבל יין קוסס לפי חשבון. ופריק שאני חבית של יין דכוליה חד חמרא הוא כלומר דכיון שאמר לו חבית יין הראוי להיות בחבית אחת קאמר ואין מערבין יפה בקוסס באחד. הר"ן ז"ל.

קשיא זה וזה. תימה לי אמאי לא משני דברייתא קמייתא סברה דריחא חלא וטעמיה חמרא חמרא הלכך נותן לו יין הנמכר בחנות וברייתא דרב זביד סברה דריחא חלא וטעמיה חמרא חלא הלכך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות כו' וצריך עיון. חד אמר מקבל. תימה לדידיה אמאי מוקי רב זביד מתניתין כרבי הושעיא כו' ככתוב בתוספות. ונראה לי דאין הכי נמי והכי קאמר בברייתא וזהו דין אוצר ששנו חכמים במשנה. ור"מ תירץ משום דסיפא נמי מוקמינן לקמן למקפה להכי נמי אוקי רישא בדאמר ליה למקפה. תוספות הרא"ש ז"ל.

בד"ה חבית של יין כו' אבל ביין הנמכר בחנות לא אפילו כו' עכ"ל מגופה דברייתא קמייתא ה"מ להקשות כן מסיפא לרישא דבמרתף של יין סתם אמאי נותן לו יין שכולו יפה ולא יין הנמכר בחנות דהא מקרי חמרא אלא דאיכא למ"ד (למאן) [לקמן] דמוקי הך רישא דברייתא קמייתא דוקא למקפה ותו לא מידי וק"ל:

ד"ה התם הן חסר הן יתר אמר ליה והכי פירושו התם בית כור הן חסר הן יתר אמר ליה וכו' ולהכי היכי דאמר ליה בית כור סתמא אית לן למימר דיותר מרובע לא הוי מחילהכ וכו'. הם בלאו אע"ג דלא מיפסלי וק"ל:

לשון התוס' לפי הספרים שלפנינו מגומגם ונראה לי דתיבות ולהכי היכי הוא ט"ס וכך צ"ל וכיון דאמר ליה בית כור מסתמא אית לן למימר וכו' וכונת התוס' הוא דהא דקאמר התם הן חסר הן יתר אמר ליה ר"ל בית כור הן חסר וכו' אמר ליה והעיקר תלוי כיון שהזכיר לו בית כור ודאי לבית כור שלם נתכוין הלכך מסתמא אית לן למימר דיותר מרובע לא הוי מחילה אבל בסאה כשאומר סאה מסתמא סאה עם טינופיה קאמר וק"ל:

ד"ה כל יתר מכן וכו'. ואם נודע כל זמן שהוא עסוק וכו' כיון דכל הפחות צריך ליטע היתר וכו' כצ"ל:

ד"ה נותן לו יין הנמכר בחנות וכו' הא מרתף של יין קאמר והא לאו יין הוא כצ"ל ואומר ר"י דאע"ג דהוי חלא. ר"ל לענין ברכה מקרי יין שפיר ר"ל בלשון בני אדם מקרי יין:

בא"ד ואם תמצא לומר אפילו למאן דאמר חלא מקרי חמרא אם כן לימא דלכ"ע וכו' והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד. כצ"ל:

ר"ש בד"ה מקבל עליו בעל השדה הס"ד:

בד"ה קשיא ברייתא כו' מוכר לך הס"ד:

בד"ה קשיא נמי כו' הנמכר בחנות אי דאמר ליה כו' והד"א:

גמרא דכיון דחזי ליה לאיצטרופי כו' עד באפי נפשה. כ"ז נראה למחוק עי' (לקמן ק"ד) פלוגתת ר"ה ור"נ ופירשב"ם שם:

שם מיהו פחות משתות לא ידיעה ומחיל כו'. כצ"ל ומלת במנה נראה למחוק:

ר"ש ד"ה ואמאי. מחזיר כל האונאה כו' בין ביתר משתות כו'. הן ביתר משתות הוי ביטול מקח ואין בו חזרת אונאה כלל:

ר"ש ד"ה וזהו אוצר. לקבל קוססות הס"ד ואח"כ מה"ד

דא"ל ושייך לע"ב

תד"ה נותן. הגהות מהר"ם בדבור זה הם לחנם ללא צורך:

גמ' במנה. צ"ל כמה:

שם רב זביד "דבי״. צ"ל בדבי:

ולמאי דפשיט ליה התם דאי א''ל בית כור סתמא כמאן דאמר ליה הן חסר הן יתר דמי והויא נמי מחילה רובע לסאה ויותר מרובע יחזיר הכל הוה ליה לשנויי הכא הכי השתא התם מעיקרא בית כור א''ל דמשמע לא פחות ולא יותר מיהו רובע הויא מחילה טפי מרובע לא הויא מחילה כלל והדר הכל דאין דרך להיות בבית כור יותר מבית כור אבל הכא דודאי אית ביה טנופת לעולם אימא לך דלא ינפה אלא את המותר על הרובע ונראה בעיני דה''ג לה דכי האי גוונא מתרץ לקמיה הכי השתא התם מעיקרא שוה בשוה א''ל כו' וכן עיקר: נקנה מקח. לגמרי ולא יחזיר לו המאנה כלום דמחילה היא: שתות קנה. אליבא דר' נתן אבל אליבא דר' יהודה הנשיא רצה אומר תן לי מעותי או תן לי מה שאוניתני בפרק הזהב: ואמאי. מחזיר כל האונאה בין בשתות בין ביתר משתות ניהדר המותר שעל הפחות משתות דהא פחות משתות מחיל איניש ואין כאן לא אונאת שתות ולא אונאת יתר משתות אלא אונאת שני משהויין משהו יתר משתות ומשהו פחות משתות דאידך מחילה הוו אלא לאו שמע מינה אם בא לנפות מנפה את כולו כרב הונא: שוה בשוה א''ל. מוכר ללוקח ובכך נתרצה לוקח ואם אינו שוה לא יתרצה והלכך בדין הוא דאפי' פחות משתות יחזיר מיהו לכך אין מחזיר דכיון דלא ידיע כל כך וכשוה דמי הויא מחילה אבל שתות ידיעה היא ולא מחיל מידי אבל גבי פירות דאורח' דמילתא היא שיש שם טנופת התם ודאי איכא למימר דמחיל לגמרי ואפי' היכא דאיכא יתר מרובע הרובע מיהו הויא מחילה: המקבל. פועל שמקבל עליו בשכר ליטע כל שדה חבירו כשיעור שיכולין ליטע כגון ממטע עשרה לבית סאה: מקבל עליו. בעל השדה עשר בוריות למאה אם יש עשרה אילנות בורות שאין עושין פירי לא יצטרך מקבל ליטע אחרים תחתיהן דאורחייהו דאילנות להיות בהן בוריות כל כך ומחיל: יתר מכן. כגון י''א למאה: מגלגלין עליו את הכל. יטע לו י''א אילנות תחתיהן דהשתא ליכא מחילה כלל ולעיל נמי אם בא לנפות מנפה את כולו כרב הונא: אמר רב הונא בריה דרב יהושע כל יתר. מעשר בוריות לק' אין לנו לחייבו לחזור וליטע את היתר על עשר אילנות לבד דהרי הוא באותו מותר כשבא ליטע אותו כאילו בא עכשיו ליטע שדה אחר מתחלה דמי שהרי קרקע הרבה יש שראוי ליטע וחשוב שדה שלם בפני עצמו והרי הוא כאילו לא עשה כלום מעיקרא מקבלנותו שהרי קיבל שדה ליטע ועדיין כשיש יתר מי' בוריות הרי יש לו שדה ליטע הלכך כשאמר לו בעל הבית נטע לי שדה זו ליטע את כל השדה אמר לו והרי לא קיים את תנאו היכא דנשאר י''א בוריות וכשבא לחזור וליטע יטע את כולן דכמתחיל עכשיו לקיים את תנאו דמי ובאילן אחד שיטע לאו כלום הוא שהרי הרוב של שדה נשתייר עדיין שלא נטעו והיכא דלא נשארו מתחלה כי אם י' בוריות לק' לא הקפיד בעל השדה בדבר מועט כזה ומשראוי לקרות שדה כגון י''א אילנות לק' חשיבי ולא מחיל כלל אבל גבי טנופת יתר מרובע לסאה כיון דרובע שכיח מחיל כי איכא טפי מרובע נמי המותר ישלם והרובע מחיל דהא ליכא למימר התם כל יתר מרובע כבא להחזיר לו את הסאה מתחלה דמי דהא סאה זבין ליה עם רובע טנופת וכי משלם ליה מותר דרובע הרי נתקיימה מכירתו וקיים תנאו ולא דמי למקרקעי דחשיבי די''א בוריות הרי הן שדה הניכר לעינים ולא מחיל מידי אבל יותר מרובע טנופת דמטלטלי ליכא קפידא כל כך אלא שישלים לו תנאו ולעולם אימא לך אין מנפה את כולו: היכי דמי. מתניתין דקתני מרתף של יין מקבל עליו כו' דמשמע המוכר לחבירו מרתף של יין אבל אין אנו יודעין איזה לשון אמר המוכר ללוקח בשעת מכירה: אי דא''ל. מוכר ללוקח בסתמא מרתף של יין אני מוכר לך ולא קאמר זה: קשיא. ברייתא דלקמן דקתני נותן לו יין שכולו יפה ומתני' קתני מקבל עליו י' קוססות לק': ואי דא''ל מרתף זה של יין. אני מוכר לך: קשיא. נמי הך ברייתא דלקמן דקתני נותן לו יין הנמכר בחנות: אי דא''ל מרתף זה. ולא הזכיר יין: קשיא. ברייתא דקתני אפילו כולו חומץ הגיעו: שכולו יפה. דסתם יין יפה בעינן ולא מקבל עליו י' קוססות דלא דמי לרובע טנופת לסאה וי' מתליעות תאנים למאה דלא חשיבי וגם שכיחי ומחיל אבל חביות של יין דבר גדול הוא כל חבית בפני עצמו וגם לא שכיח כל כך והלכך כי אמר ליה סתמא יפה בעינן: נותן לו יין הנמכר בחנות. היינו כולו קוססות והכי מוכח לקמיה בשמעתא דלהכי אהני זה כמות שהוא: מרתף זה. אפילו חומץ משמע: לעולם. מתניתין דאמר ליה מרתף של יין סתם ולא קאמר ליה זה הלכך יין טוב בעינן ומקבל עשרה קוססות לק' דעבידי דשכיחי ומחיל ודקשיא לך ברייתא דקתני יין שכולו יפה תני ברישא דברייתא הכי נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו כו': ובסתם מי מקבל. בתמיה דאוקמת למתניתין בסתם ואפילו הכי מקבל י' קוססות לק': חבית של יין כו'. רבותא נקט דסלקא דעתך לשתייה לאלתר קא בעי ליה או למכרו ולא להכניסו באוצר קמ''ל: נותן לו יין שכולו יפה. ואם איתא דמקבל קוססות הכא נמי נימא הגיעו אפילו הוא יין קוסס: דכולה חד חמרא הוא. אבל בחביות טובא מקבל עשרה קוססות לק': וזהו אוצר כו'. כלומר היינו מרתף דמתניתין אלמא מתניתין במרתף זה של יין קמיירי ולא בסתם והיינו טעמא דאהני של יין למכור יין יפה ואהני זה לקבל קוססות דא''ל מרתף זה של יין אני מוכר לך:

התם הן חסר הן יתר א''ל. ה''פ התם בית כור הן חסר יתר א''ל ואפי' כי א''ל בית כור סתמא אני מוכר לך ולא אמר לו הן חסר הן יתר אמר בפ' בית כור (לקמן קד.) דאם פיחת או הותיר רובע הגיעו (ולהכי היכא) דא''ל בית כור סתמא אית לן למימר דיותר מרובע לא הויא מחילה וכיון דהדר הדר כולו אבל גבי סאה כשאדם אומר לחבירו סאה פירות אני מוכר לך רגיל להיות שם רובע טנופת וכשיש שם רובע טנופת קרי ליה שפיר סאה פירות ולכך אין לנו לומר דאי איכא יותר מרובע שינפה את כולן: כל יתר מכאן כבא ליטע מתחלה דמי. פירוש בתחלה כשמתחיל ליטע אינו יכול ליטע אות' שיודע בודאי שהוא גרוע ואפילו הפחות מעשר ואם נודע. דכל זמן שהוא עסוק במלאכה שנטע אפילו אחד שאינו טוב חייב להסירו וליטע אחר במקומו הלכך כשיש יותר מעשר אע''פ שלא נודע עד זמן ארוך אחר שיצא מן המלאכה אכתי כיון דלכל הפחות צריך ליטע היתר א''כ עדיין לא יצא מן המלאכה ועדיין הוא עוסק בה וכבר פי' דכל זמן שהוא במלאכה אפי' נודע שאחד מהן גרוע חייב לעקור וליטע אחר במקומו: נותן לו יין הנמכר בחנות. היינו ריחיה חלא וטעמיה חמרא כדמוכח לקמן בשמעתין ותימה למ''ד ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא היכי יהיב ליה והא מרתף זה של יין קאמר והא לאו יין הוא ואומר ר''י דאע''ג דהוי חלא מיקרי יין שפיר וקשה לרשב''א דבפרק בתרא דע''ז (דף סו. ושם) פליגי אביי ורבא בחמרא לגו חלא אביי אמר במשהו ורבא אמר בנותן טעם ומפרש גמרא דבהא פליגי דאביי סבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא והוה ליה מין במינו ורבא סבר דהוי חמרא והוה ליה מין בשאינו מינו ואם תמצא לומר אפי' למ''ד חלא (מ''מ) מיקרי חמרא אם כן לימא דלכ''ע ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא והוה ליה מין במינו ורבא לטעמיה דאמר התם בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד: חבית של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה. אבל ביין הנמכר בחנות לא אפילו למ''ד ריחיה חלא חמרא מכל מקום אהאי חמרא לא יהבי אינשי דמי:

בבא בתרא צה ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף צה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד