דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס

בבא בתרא צו ע"ב - Steinsaltz

And Shmuel said: Even if the wine sours shortly after the purchase, the seller does not bear responsibility, as the wine is agitated as it is carried upon the shoulders of its new owner, causing it to sour quickly.

Rav Yosef ruled in an actual case in accordance with the opinion of Rav, in which beer spoiled shortly after it was sold, and in accordance with the opinion of Shmuel in a similar case involving wine. And the halakha is in accordance with the opinion of Shmuel.

§ The Sages taught in a baraita: Whether one drinks date beer, or barley beer, or a beverage made from soaking pomace from the production of wine in water, known as tamad, one recites over them the blessing: By Whose word all things came to be. Aḥerim say: Over wine made from pomace that has the taste of wine one recites the blessing: Who creates fruit of the vine. Rabba and Rav Yosef both say: The halakha is not in accordance with the opinion of Aḥerim.

Rava said: According to the opinions of everyone mentioned in the baraita, if one poured three jugs of water over grape pomace and then, after removing the pomace, the volume of the resulting beverage came to four jugs, then that beverage is regarded as wine. Evidently, a quarter of the resulting beverage is from juice that was contained in the pomace, which is pure wine, and that is a sufficient ratio for the beverage as a whole to be regarded as wine. The Gemara interjects Rava’s comments: With this statement, Rava conforms to his standard line of reasoning, as Rava said: Any wine that does not contain three parts water to one part pure wine is not regarded as wine, as it is excessively strong.

Rava continues: If one poured three jugs of water over pomace, and the volume of the resulting beverage still came to three jugs, then it is nothing, i.e., it is not regarded as wine. When the tanna’im in the baraita disagree is in a case where one poured three jugs of water over pomace and the volume of the resulting beverage came to three and a half jugs, as the Rabbis, i.e., the first tanna, hold that three jugs of water were absorbed into the pomace and then the same three jugs of water seeped out of the pomace; therefore, there remains half a jug of the resulting beverage that was originally pure wine contained in the pomace. But half a jug of pure wine mixed into six half-jugs of water is nothing, i.e., the mixture is too weak to be regarded as wine.

And Aḥerim hold that three jugs of water were absorbed into the pomace but only two and a half jugs of water seeped out of the pomace, as one jug of water replaced the one jug of pure wine contained in the pomace. Therefore, there remains one jug of the resulting beverage that is pure wine that was previously contained in the pomace. And one jug of pure wine mixed into two and a half jugs of water is regarded as full-fledged wine.

The Gemara asks: And where the volume of the resulting beverage is greater than the amount of water that was poured over the pomace, do the Sages ever disagree? But didn’t we learn in a mishna (Ma’asrot 5:6):

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צו - ב

ושמואל אמר: אפילו החמיצה בתוך שלשה הימים הראשונים הרי היא ברשות לוקח, משום שחמרא אכתפא דמאריה שוואר [היין קופץ על כתפי הבעלים]. כלומר, מזלו של בעל היין וחטאיו הם הגורמים להחמצת היין. [76] ויכול המוכר לומר ללוקח: מזלך גרם שהיין החמיץ! [77] עבד רב יוסף עובדא, דן הלכה למעשה כרב, בשיכרא, בשכר שהחמיץ תוך שלשה ימים. [78] וכוותיה דשמואל בחמרא, ביין שהחמיץ תוך שלשה ימים. כי ביין, מזלו של הלוקח גרם להחמיץ. [79] והלכתא כוותיה דשמואל.

תנו רבנן: אחד שכר שנעשה מתמרים, [80] ואחד שכר שנעשה משעורים, [81] ואחד שמרי יין שנותנים מים על שמרים של יין ומשהים אותם עד שהמים קולטים את טעם השמרים. וזה נקרא "תמד", מברכין עליהם "שהכל נהיה בדברו". [82]

אחרים אומרים: שמרים שיש בהם טעם יין, מברך עליהם בורא פרי הגפן.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין הלכה כאחרים. [83] אלא אפילו יש בהם טעם יין מברך על השמרים שהכל נהיה בדברו. [84] אמר רבא: דכולי עלמא רמא תלתא ואתא ארבעה, אם התמד כל כך חזק, שעל כל שלש כוסות של מים שנתן על השמרים נוסף עוד כוס מהיין שהיה ספוג בשמרים, ונעשו ארבעה כוסות של תמד, הרי גם תנא קמא מודה שחמרא הוא, שתמד זה דינו הוא כיין, ומברכים עליו בורא פרי הגפן.

ומבארת הגמרא: רבא לטעמיה. דאמר רבא: כל חמרא יין דלא דרי, שאין מוסיפין עליו על חד חלק של יין תלת חלקים של מיא - לא חמרא הוא. אינו יין, לפי שהוא חזק מדי ואינו ראוי לשתיה כך עד שיוסיפו עליו מים פי שלש ממנו.

ואף כאן סובר רבא שאם המים הם פי שלש מהיין שבשמרים, יין גמור הוא.

וממשיך רבא: רמא תלתא ואתא תלתא, אם נתן שלש כוסות מים על השמרים ולא נוסף כלום אלא נשארו אותם שלש כוסות, גם אחרים מודים, ולא כלום הוא. שאין עליו דין יין, ואפילו יש בו טעם יין, שהואיל ולא נוסף עליו כלום מהשמרים, הרי הוא נחשב כמים, ומברכים עליו שהכל נהיה בדברו.

כי פליגי תנא קמא ואחרים, דרמא תלתא ואחא תלתא ופלגא, כשנוסף חצי כוס על כל שלש כוסות מים שנתן על השמרים. [85]

דרבנן סברי: תלתא עייל, תלתא נפיק. שאותם שלש כוסות מים שנתן על השמרים יצאו חזרה. פש ליה פלגא, נשאר חצי הכוס הנוסף, שהוא יין שיצא מהשמרים. ופלגא בשיתא פלגי מיא, חצי כוס יין ביחס לשש חצאי כוסות מים, ולא כלום הוא. שהואיל ויש בו שביעית יין, אינו נקרא יין.

ואחרים סברי: תלתא עול, תרין ופלגא נפיק. מתוך שלשת כוסות המים שנתן על השמרים, רק שתים וחצי מהן יצאו חזרה, ואילו חצי כוס מים נבלעה בתוך השמרים, ובמקומה יצאה חצי כוס יין מהשמרים, שדרך היין לצוף למעלה.

פש ליה כוזא. נמצא שביחד יצא כוס שלם של יין מהשמרים.

וכוזא בתרי ופלגא, כוס יין ביחס לשתים וחצי כוסות מים, חמרא מעליא יין גמור הוא. שהוא יותר מרבע יין, שאמרנו מקודם, שלכולי עלמא הוי יין. [86]

ומקשינן לרבא: וביתר מכדי מדתו, מי פליגי!? וכי יש מי על כך שאם כמות התמד גדולה מכמות המים שנתן על השמרים, דינו כיין?

הערות

[76] הגמרא לקמן [צח א] לומדת זאת מפסוק "ואף כי היין בוגד".

[77] כך פירש הרשב"ם, ששמואל סובר כרב חייא בר יוסף לקמן [צח א] שחמרא מזליה דמריה גרים. והקשו תוס', אם כן, היה לו לומר באותו לשון של רב חייא בר יוסף, שחמרא מזליה דמריה גרים. ועוד, דלקמן אמר על רבי יוסי ברבי חנינא "ופליגא דרב חייא בר יוסף", והיה צריך לומר ופליגא דשמואל. ועוד הקשו, שלא מסתבר שהמזל של בעל היין יגרום שהיין יחמיץ יותר מהר, ולעולם אין היין מחמיץ בפחות משלשה ימים. ועוד, דלעיל אמר רבי יוחנן שכל שלשה ימים הראשונים ודאי יין משום שעדיין לא נשלם חימוצו של היין, ולמה לא נחשוש שמא מזלו של בעל היין גרם שיחמיץ מיד? וביארו בשם ר"ת, ש"חמרא אכתפא דמאריה שוואר" היינו שבגלל שנשאו את היין על הכתפיים וניענעו אותו הוא התקלקל ומיהר להחמיץ. ולכן סבר שמואל שהמוכר אינו חייב באחריותו אפילו תוך שלשה ימים, ולא בגלל מזלו של בעל היין. כי שמואל אינו סובר כרב חייא בר יוסף אלא כרבי יוסי ברבי חנינא דלקמן, שבקנקנים דמוכר, המוכר חייב באחריותו. ואף שגם שם יש לומר שהניענוע גרם להחמיץ, מכל מקום, יש לחלק בכמה אופנים. ראה בתוס' שם. אולם הקשו התוס' על ר"ת, מדוע יפסיד הלוקח בגלל הניענוע, והרי על דעת כן קנה את היין, שיוציאנו מבית המוכר ויטלטלנו ויביאנו לביתו. תוס' ד"ה ושמואל. ובשיטה מקובצת הביא מתוס' הרא"ש לתרץ קושיא זו, שאי אפשר להכיר ביין אם יתקלקל על ידי טלטול, וגם לפעמים מטלטלים את היין בחוזקה ומזה הוא מתקלקל. והאריכו כל הראשונים לבאר דעת שמואל ורבי יוסי ברבי חנינא ולחלק ביניהם באופנים שונים כדי שלא יסתרו זה את זה, שהרי הלכה כשניהם.

[78] התוס' הקשו על הרשב"ם, שמפרש בדעת שמואל שמזלו של בעל היין גרם להחמיץ, שאם כן, לא אמר שמואל רק ביין, ומה שייך לומר שדן בשכר כרב, והרי גם שמואל מודה בשכר? תוס' ד"ה ושמואל. ולשיטתם ניחא, ששמואל יחלוק גם בשכר שמתקלקל על ידי נענוע, אלא שרב יוסף לא חשש בשכר לפי שאינו מתקלקל כל כך על ידי נענוע כמו ביין. מהר"ם.

[79] שסתם משנה לקמן [צז ב] משמע כשמואל. שאמר שם התנא, המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו. ורב יעמיד את המשנה כשנמצא חומץ לאחר שלשה ימים. או שהעביר הלוקח את היין לקנקנים שלו, ויכול המוכר לומר לו שהקנקנים שלך גרמו שיחמיץ מהר. כמו שמחלק שם רבי יוסי ברבי חנינא. רשב"ם. והתוס' כתבו, שבתוך שלשה ימים הרי הוא ברשות מוכר אפילו שהקנקנים של לוקח, כי הקנקנים אינם יכולים לגרום שיחמיץ כל כך מהר. והמשנה שם מדברת רק לאחר שלשה ימים. ועל זה מחלק רבי יוסי ברבי חנינא, שדוקא בקנקנים דלוקח. אבל בקנקנים דמוכר לעולם הוא חייב באחריותו. תוס' ד"ה כל [מעמוד קודם].

[80] כתבו התוס', שלאו דוקא שכר תמרים, אלא אפילו דבש שזב מהתמרים עצמם מברך עליו שהכל כמבואר במסכת ברכות [לח א] דהוי רק זיעה בעלמא ולא חשוב כפרי עצמו, ורק בזיתים וענבים נחשב השמן והיין הנסחט מהם כמו הפרי עצמו, לענין ברכה ותרומה. תוס' ד"ה אחד.

[81] מברך עליו שהכל משום שלא אישתני לעילויא על ידי השכר, שיש לו עילוי אחר שעושין ממנו פת, וזה גם הטעם בשכר תמרים [טעם זה מבואר בגמרא ברכות לו א]. ועוד, שמי יימר שהשעורים עיקר שמא המים עיקר בשכר. תוס' ד"ה ואחד.

[82] ולא בורא פרי העץ על שכר תמרים, ולא בורא פרי האדמה ובורא מיני מזונות על שכר שעורים, ולא בורא פרי הגפן על שמרי יין. רשב"ם.

[83] קשה, למה הוצרכו לפסוק דלא כאחרים? והרי פשיטא שהלכה כתנא קמא שנזכר בסתמא! ויש לומר, משום שהם סוברים בריחיה חלא וטעמא חמרא, חמרא הוא, הרי שהולכים אחר הטעם לכן הוצרכו להשמיענו שכאן אין הולכים אחר הטעם משום שאינו טעם אלא קיוהא בעלמא, וכמו שהגמרא אומרת לקמן. שיטה מקובצת.

[84] ולפי זה, הוא הדין ביין שעושים מחרצני ענבים, שנותנים עליהם מים, מברכים עליו שהכל אפילו יש בו טעם יין, משום שאין בו את השיעור של רמא תלתא ואתא ארבעה. תוס' ד"ה אין.

[85] הוא הדין שחולקים ברמא תלתא ואתא תלתא ושליש, דלאחרים, שרק שתים וחצי כוסות יצא, נמצא שיש כאן חצי כוס ועוד שליש כוס יין ביחס לשתים וחצי כוסות מים, שזה רבע יין ודינו כיין. והוא הדין שחולקים גם ברמא תלתא ואתא ארבעה פחות משהו, דלרבנן לא הוי יין עד דאתא ארבעה שלמים שיהא רבע יין. אלא שנקט מדה מסויימת. שיטה מקובצת בשם תוס' הרא"ש.

[86] אבל ברמא תלתא ואתא תלתא, אין לומר שחלק מן המים נשארו בשמרים ומה שיצא יש בו יין. שהרי אין רגלים לדבר לכך שהרי יצא בדיוק מה שנכנס. ועוד, שלכל היותר יצא חצי כוס יין, וחצי אחד ביחס לחמשה חצאים לא הוי יין. רשב"ם.

ושמואל אמר: חמרא אכתפא דמאריה שוואר [יין על כתפו של אדוניו קופץ, ממהר להחמיץ], שלאחר שטלטלו הקונה הריהו ממהר להחמיץ בגלל הטלטול, ואין המוכר נושא באחריות גם בימים הראשונים שלאחר המכירה.

ומסופר: עבד [עשה] רב יוסף עובדא כוותיה [פסק הלכה למעשה כשיטתו] של רב בשיכרא [בשיכר], וכוותיה [וכשיטתו] של שמואל בחמרא [ביין]. ומסכמים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של שמואל.

א ועוד בענין דומה תנו רבנן [שנו חכמים]: אחד שכר תמרים, ואחד שכר שעורים, ואחד שמרי יין שהוסיף עליהם מים עד שנעשו המים כיין — כולם מברכין עליהם "שהכל נהיה בדברו", ולא "בורא פרי העץ" (בשכר תמרים), או "בורא פרי האדמה" (בשכר שעורים), או "בורא פרי הגפן" בשמרים. אחרים אומרים: שמרים שיש בהם טעם יין — מברך עליהן "בורא פרי הגפן", עד כאן דברי הברייתא. ומסופר: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אין הלכה כאחרים.

אמר רבא: דכולי עלמא [לדעת הכל] בברייתא, אם רמא תלתא [הטיל, שפך שלוש] מידות של מים על השמרים, ואתא [ובא] ארבעה שנתמצתה מתוך השמרים עוד מידה אחת כזו — חמרא [יין] הוא, לפי שהנוסף מן השמרים הוא יין נקי, ומזוג במים שהכניסו בו. ומעירים: רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: כל חמרא [יין] שלא דרי על חד תלת מיא [נושא על חלק אחד של יין שלוש מידות מים] — לאו חמרא הוא [אינו יין].

ומוסיף רבא: אם רמא תלתא ואתא תלתא [הטיל שלוש מידות מים ובא, יצאו שלוש], לדעת כולם — ולא כלום הוא שבוודאי אין זה יין, אלא המים שנכנסו הם אותם שיצאו. כי פליגי [כאשר נחלקו] בברייתא, הרי זה במקרה דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא [שהטיל שלוש מידות מים ובא, יצאו, שלוש וחצי מידות], דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: תלתא עייל תלתא נפיק [שלוש נכנסו שלוש יצאו], פש ליה פלגא [נוספה לו מחצית] שנתמצתה מן השמרים, ופלגא בשיתא פלגי מיא [ומחצית בשישה חצאים של מים] ולא כלום הוא, שמזיגה של אחד בשישה אינה נחשבת ליין, ולכן מברך "שהכל".

ואחרים סברי [סבורים]: תלתא עול [שלוש מידות של מים נכנסו], תרין ופלגא נפיק [שתים וחצי יצאו], וחצי מידה נספגה בשמרים, פש ליה כוזא [נשתיירה, נוספה לו לפיכך מידה אחת] שלימה של יין, שהרי כפי שמדובר כאן, יש בידו שלוש וחצי מידות של משקה, וכוזא בתרי ופלגא [ומידה אחת יין בשתים וחצי] של מים חמרא מעליא [יין מעולה] הוא.

ושואלים: וכאשר הוציא מן השמרים ביותר מכדי מדתו של המים שנתן, אפילו פחות משיעור זה, מי פליגי [האם נחלקו] בכך? והא תנן [והרי שנינו במשנה]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And Shmuel said: Even if the wine sours shortly after the purchase, the seller does not bear responsibility, as the wine is agitated as it is carried upon the shoulders of its new owner, causing it to sour quickly.

Rav Yosef ruled in an actual case in accordance with the opinion of Rav, in which beer spoiled shortly after it was sold, and in accordance with the opinion of Shmuel in a similar case involving wine. And the halakha is in accordance with the opinion of Shmuel.

§ The Sages taught in a baraita: Whether one drinks date beer, or barley beer, or a beverage made from soaking pomace from the production of wine in water, known as tamad, one recites over them the blessing: By Whose word all things came to be. Aḥerim say: Over wine made from pomace that has the taste of wine one recites the blessing: Who creates fruit of the vine. Rabba and Rav Yosef both say: The halakha is not in accordance with the opinion of Aḥerim.

Rava said: According to the opinions of everyone mentioned in the baraita, if one poured three jugs of water over grape pomace and then, after removing the pomace, the volume of the resulting beverage came to four jugs, then that beverage is regarded as wine. Evidently, a quarter of the resulting beverage is from juice that was contained in the pomace, which is pure wine, and that is a sufficient ratio for the beverage as a whole to be regarded as wine. The Gemara interjects Rava’s comments: With this statement, Rava conforms to his standard line of reasoning, as Rava said: Any wine that does not contain three parts water to one part pure wine is not regarded as wine, as it is excessively strong.

Rava continues: If one poured three jugs of water over pomace, and the volume of the resulting beverage still came to three jugs, then it is nothing, i.e., it is not regarded as wine. When the tanna’im in the baraita disagree is in a case where one poured three jugs of water over pomace and the volume of the resulting beverage came to three and a half jugs, as the Rabbis, i.e., the first tanna, hold that three jugs of water were absorbed into the pomace and then the same three jugs of water seeped out of the pomace; therefore, there remains half a jug of the resulting beverage that was originally pure wine contained in the pomace. But half a jug of pure wine mixed into six half-jugs of water is nothing, i.e., the mixture is too weak to be regarded as wine.

And Aḥerim hold that three jugs of water were absorbed into the pomace but only two and a half jugs of water seeped out of the pomace, as one jug of water replaced the one jug of pure wine contained in the pomace. Therefore, there remains one jug of the resulting beverage that is pure wine that was previously contained in the pomace. And one jug of pure wine mixed into two and a half jugs of water is regarded as full-fledged wine.

The Gemara asks: And where the volume of the resulting beverage is greater than the amount of water that was poured over the pomace, do the Sages ever disagree? But didn’t we learn in a mishna (Ma’asrot 5:6):

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ושמואל אמר אפי' ג' ימים הראשונים ברשות לוקח הוא ואינו יכול לחזור בו משום דחמרא אכתפא דגברי. שנושאין אותו מבית מוכר. שואר כלומר עקר ומפיק טעמו ממנו:

אחד שמרי יין. שעוצרין מן היין שלועזין ביפ"ט:

אמ' רבא דכולי עלמא. בין ת"ק בין אחרים סברי להיכא דרמי תלתא כוזי מיא לתמד ואפיק תלתא לא כלום הוא ומיא בעלמא נינהו משום דלא אשכח אלא כמדתו: על חד דחמרא תלתא מיא:

פש ליה פלגא. דאפיק מן חמרא דהוי ליה האי פלגא כוזי (דמיא) משום הכי לאו כלום הוא ומברכין עליו שהכל משו' דעל תלתא בעי' [חד] ולא אשיתא חד ואחרים סברי תלתא עייל מיא ואשכח תלתא ופלגא ותרי ופלגא מן מיא נפיק ותו לא משום א)ואולי צ"ל דבחוזק דשמרים כו'. דבשק דשמרים בלע אותה חציה של מדה ב)אולי צ"ל ופלגא כוזא דמיא נתפזר אילך ואילך.וכגון מים שנתפזרו אילך ואילך דהשתא פש ליה כוזא חמרא וכוזא בתרי ופלגא כל שכן דחמרא מעליא הוא ומברכין בורא פרי הגפן: ומקשינן להיכא דאשכח יותר מכדי מדתו כלל וכלל מי פליגי:

והתנן. גבי מעשר:

הא דאמר שמואל חמר' אכתפ' דגברי שוור. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דסבירא ליה כרבי חייא בר' יוסף דאמר לקמן (בבא בתרא צח,א) חמר' מזלא דמרי' גרים ולא נהירא דאי הכי לימא לקמן ופליגא דשמואל ועוד הא דאמרינן עבד רב יוסף עובדא בשכר' כותיה דרב וכי שכרא לא גרים מזל' דמריה ואע"ג דלא כתיב גבר יהיר ולא ינוח ועוד דהוה ליה למימר הכי מזלא דמריה גרים.
ופירש ר"ת ז"ל דהא דשמואל איתא בקנקני' דלוקח על ידי עירוי ועירוי גורם שיחמיץ ואתי' הא דשמואל כרבי יוסי ברבי חנינא כדאיתא לקמן ופירש אכתפ' דגברי בשמערין אותו מכלי אל כלי.
ורבינו הגדול ז"ל כתב דהא דשמואל אי בקנקני' דמוכר קאמר בדלא א"ל למקפה וכן נראה עיקר דבקנקנים דמוכר הוא והחמיצה בריחא וטעמא דכל החמיצה בריח' וטעמא הוא ולשון מוכר חבית של יין שמכר יין בחביתו הו' ומשום הכי סבר רב כל שלשה ימים ברשות מוכר דכיון דהשתא החמיצה בידוע שהו' קוסס קודם מכירה ושמואל סבר אכתפ' דגברי כלומר שהסבלי' שטלטלוהו ממקום למקום הם החמיצוהו שהנדנוד קשה ליין ואע"פ שלא עירו אותו וכיון שכן לא איבעי ליה לשהוייה כלל אלא מיד ימזוג וישתה.
ואי קשיא לך הא דאמר (צח,ב) האי מאן דזבין ליה חבית' דחמרא לחנוואה וכו' דינא הוא דמקבל ליה מיניה והא איכא טלטול לא קשיא דכיון דאדעתא דלזבנה זבין ליה ועל מנת לטלטל כמה טלטולין חייב הוא להעמיד לו יין יפה המתקיים עד שימכר שיש מקומות הנטועין שיינן חזק ואינו מתקלקל בטלטול יין ויש שיינן יפה ומתקיים והטלטול קשה להו הילכך המוכר היה לו להתנות וכשאמר לו למקפה חייב להעמיד לו יין חזק ויפה אבל בקנקנים דלוקח אין למקפה מועיל לו כלום. לפי שכל יין משתנה בעירוי והכתוב צווח כן ומיהו יין מבושם חייב לו להעמיד לו יין יפה שאינו מתקלקל אפי' בקנקני' דלוקח כדתנן לקמן, כך נ"ל דברי הרב ז"ל.
ואי אפשר לפרש דאפילו בלא טלטול נמי אמר שמואל אכתפ' דגברי שוור שמשהין אותו עד ביתו של לוקח וכעין גוזמ' וטעמיה משום דלא איבעי ליה לשויי משום דהא רב מתניתין קאמר כל שלשה ימים ודאי אלא משום טלטול הוא דפליג שמואל ועוד אמרה בלשון אחרת שיכול אתה להעמידה בקנקני' דלוקח ואף ע"ג דא"ל למקפה דרב סבר כיון שבתוך ג' ימים החמיצה ודאי שהיה קלקול בתוכה מקודם עירוי ושמואל סבר על כתפן של מערין שוור ומיד מחמיץ כפירוש רבינו תם ז"ל ולא הכריע רבינו הגדול ז"ל באחד משתי לשונות אלו ודברי רבינו הגאון ז"ל בספר המקח נראין כלשון ראשון.
נמצינו למדין שאם לא טלטל ולא עירה החמיצה בתוך שלשה חייב באחריותו דהיינו מתני' הוא קוססות בתוך ג' אינו חייב באחריותו דאמר ליה לא איבעי לך לשהוייה אלא כדי לשתותו כיון שלא אמר למקפה והוי יודע כי מה שחלקו בקנקנים דלוקח לאו משום פגמן של קנקנים אלא מפני הערוי וכן פירשו כל רבותינו אף על פי שתמצא בירושלמי קנקנך החמיצו את היין פירושו העירוי לתוך קנקנך הוא גרם לו ובתוך קנקנך נתחמץ ולא מקודם לכן.

כל חמרא דלא דארי על חד תלתא מיא הא לאו חמרא הוא. אי קשיא לך הא דאמרינן בסנהדרין (סנהדרין לז,א) נצרך אחד מהן לצאת רואין אם נשתיירו שם עשרים ושלשה יוצא ואם לאו אינו יוצא שנאמר (שיר השירים ז׳:ג׳) אל יחסר המזג ופרש"י ז"ל שני חלקי מים וא' יין אלמא מזג לאו על חד תלתא הוא איכא למימר מזיג' בינונית שני חלקי מים ואחד יין ומיהו אי לא דארי על חד תלתא מיא ותהוי חמר מעלי' בטעם ומראה לאו חמר' הוא ומיהו מזיגה רבתי הי' ואין בני אדם רגילין למזוג כל כך כדאמרינן בנדרים דמי הך מזיג' למזיג' דרב יוסף בר חמא אלמא אינך מזיגת' כולהו שני חלקי מים ואחד יין.
ואי קשיא הא דאמרינן במסכת שבת כמה שיעור ברכ' רובע רביעי' כדי שימזגנו ויעמוד על רביעי' אלמא מזיגה דרב' מזיגההיא בינונית לא קשי' דכיון דחמרא הוא כרבא כך הוא שיעור ברכה ושיעור' זוט' נקט דמכל מקום חמרא הוא לכולי עלמא אף ע"ג דרובא דאינשי לא מזגי ליה כולי האי.
ויש מפרשים דההיא דאל יחסר המזוג, לאו משום שיעור מזיגה אלא משום דמז"ג בגימטרי' חמשין הוו נשתיירו שם עשרים ושתי' דהא אמר רחמנ' אל יחסר מז"ג ואין בית דין שקול לפיכך מוסיפין עליהן עוד אחד.
והפי' הראשון הוא האמת שבמדב' סיני רבה מצאתי אל יחס' המזג שלא יהו חסרין א' משלשתן מה המזג הזה כשאומן נותן שליש של כוס יין ושני חלקי מים כך הסנהדרין לא פחתה מימיה מעשרים ושלשה שהן השליש של שבעים הוי אל יחס' ואפשר ששיעו' זה לפי מזיגת היין השרוני שהוא שני חלקי מים ואחד יין ולאותו יין שיעור הכתוב שהוא יין חשוב.

וביתר מכדי מדתו מי פליגי והתנן המתמד וכו'. אי קשיא לפרוך ולקשי בהדיא ובכדי מדתו מי לא פליגי דהא ר' יהודה מחייב אפי' בכדי מדתו לא קשיא דאי מדר' יהודה הוה אמינא התם משום חומרא דמעש' אבל לא לענין ברכה וא"ת אי הכי מדרבנן לא קשיא דילמא בית' מכדי מדתו דמחייב רבנן חומרא בעלמא הוא לא קשי' דאי משום חומרא אפי' בכדי מדתו נמי כדר' יהודה דהא תלמוד יתר מכדי מדתו לאו חמר' הוא ואפילו הכי מחייבת ליה משום חומרא כדי מדתו אי נמי משום חומרא.
זה כתב הרב ר' שמואל ז"ל, וא"צ דאי הוה פריך ובכדי מדתו לא פליג והתנן וכו'. מאי קושיא, נהי דר' יהודה פליג יחידאה הוא ולא סביר' לן כותיה אבל רבנן ואחרים לא פליגיבה אבל השתא מקשי שפי' דמשמע ממתני' דאי הוה יות' מכדי מדתו פורתא לא פליגי דלכולי עלמא חמר' הוא ורבה אמר דלכולי עלמא לאו חמרא הוא ואפילו מדאחרים קשי' וכל שכן מדרבנן.
וקשה לן, מאי קושיא, התם טבל הוא ואוס' בנותן טעם הילכך כל שיש שם יותר מכדי מדתו הרי נתערב כאן טבל ונתן טעם ונתחייב במעשר אבל חמרא לאו חמרא הוא לענין בפ"ה וא"ת לאו טעמא הוא אלא קיוהא דחמרא וכי כל חמרא דליכא חד לתלתא לא יהיב טעמא כלל והלא אף בששי' משערין.
וי"ל דשמרים דלאו טבל הם, שאפי' המתמד ומצא על חד תלתא מים עכשיו הוא שנעשה יין ולא קודם לכן ולא היה טבל כלל הילכך כל היכא דליכא על חד תלתא מיא לרבא לאו חמרא הוא ופטור מן המעשר ואינו אוס' מדין טבל דפסולת אוכלין הוא דאפילו בפירות של תרומה שנינו המורסן מות' סובין של חדשות אסורות של ישנות מותרות נוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין וכו' הילכך שומרים של טבל אין עליהם אסור טבל וכשמתמד עכשיו הוא קובעו למעשר ובעי' דלהוי יין כדפרישית, כך נראה לי.
ולפי ענין המשנה הזו במקומה (מעשרות ה,ו) והאמור עליה בירושלמי (ה,ג) נראית דבמתמד על שמרי יין המעוש' היא ולפי שלא הפריש מתחל' אלא על היין שבו צריך עכשיו להפריש על השמרים מעשר ושם אמרו שאינו צריך להפריש עליו תרומה שהתורם בלבו על הקוטעין ועל הצדדין ועל מה שבתו' התבן וכ"ש שהטעם שפירשנו נכון בזה הענין לפי שהיין כבר מעושר הוא והשמרים הנעשים עכשיו יין הוא שמתחייבין במעשר מעתה.

ושמואל אמר חמרא אכתפא דגברי שואר. פירש ר"ש ז"ל דאכתף בעליו שואר, (לימ') [דס"ל] דמזליה דמאריה גרים, וכר' חייא בר יוסף דאמר הכין לקמן (בבא בתרא צח, א). ואינו מחוור, חדא דאם כן לימא דמזלא דמריה גרים בפירוש. ועוד, דאם כן כי היכי דאמרינן לקמן (שם) גבי ר' יוסי בר חנינא ופליגא דר' חייא בר יוסף הוה ליה למימר נמי ופליגא דשמואל ועוד, דאי מזליה דמאריה גרים קאמר, ועבד רב יוסף עובדא כותיה בחמרא, אמאי עבד עובדא בשיכרא דלאו כותיה, וכי לאו מזלא דמאריה גרים בשיכרא כמו בחמרא.
ויש מי שפירש אכתפא דגברי, שנושאין אותו ומערין אותו מכלי אל כלי קאמר, וערויו גרם לו, ומקרא מלא דבר הכתוב (ירמיה מח, יא) לא הורק מכלי אל כלי על כן עמד טעמו בו וכו', אלמא הרקתו מכלי אל כלי גורם שימיר טעמו וריחו, והילכך אפילו אמר לו למקפה אינו חייב באחריותו, וכדרבי יוסי בר חנינא דלקמן, ואפילו הכי סבר רב שכל שנשתנה והחמיץ תוך שלשה ימים אין תולין אותו בעירויו, אלא בפגמו של יין שנשתנה עם סלוק ידיו.
ואני תמה, לרב היכי מתוקמה ליה מתניתין דהמוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו, דלפי פירושו זה אפילו בקנקנים דלוקח קאמר רב שהוא ברשותו של מוכר. וי"ל דמוקי לה בשהחמיץ לאחר שלשה ימים, דאיפשר לומר דלאחר מיכן התחיל להמיר ריחו וטעמו, וכשמכרו עדיין לא היה בו שום שנוי. וכן פירש ר"ש ז"ל. וכן צריכין אנו להעמיד משנתינו אליבא דשמואל בקנקנים דלוקח, כלומר, כשעירה אותו מכלי אל כלי, דאי לא, אפילו שמואל מודה ליה לרב דכל שלשה ימים ברשות המוכר, ואפילו לא אמר לה למקפה, ואי נמי לאחר שלשה ואפילו בקנקנים דמוכר ודלא אמר ליה למקפה דלא איבעי ליה לשהוייה, דעד כאן לא הוצרך שמואל לטעם כתפא דגברי אלא בתוך שלשה ימים, הא לאחר שלשה בלאו הכין יצא מרשות המוכר, ואפילו ידוע שיינו מחמיץ, כדאיתא לקמן בדרבי יוסי בר חנינא ושמואל ור' יוסי בר חנינא בחדא שיטתא קיימי. וכן דעת מה שכתב הרב אלפסי ז"ל.
ומכל מקום קשה לי קצת, אי בקנקנים דלוקח, ועל זה סמך שמואל לפטור את המוכר מן האחריות, הוה להו לפרושי בהדיא המוכר חבית של יין לחבירו ועירה אותו לקנקנים דלוקח. ואף על פי שגם במשנתנו שנינו בלשון הזה סתם, המוכר יין לחבירו והחמיץ, ואפילו הכי מוקי לה ר' יוסי בר חנינא בקנקנים של לוקח אפילו הכי אין דרך האמוראים לסתום אלא לפתוח. ואפשר דמשום דאורחא דמילתא הכין דלוקח מחבירו יין מערה אותו לחביותיו, לפיכך אמרוה סתם. דסתמן הכל כיוצא בזה כפירושיהן. ועוד, דכיון דאמר דכתפא דגברא שואר כאן פירו' דבעירוי תליא מלתא.
והראב"ד ז"ל פירשה בקנקנים דמוכר, וכשטלטלה על הכתף להוליכה לביתו. והיינו דקאמר דחמרא על כתף הכתפים שואר, מחמת נדנודו. וכדאמרינן בשלהי פרק המפקיד (ב"מ מד, א) גבי הטה את החבית ונשברה, אמר רבא לא שאנו אלא נשברה אבל החמיצה משלם את כולה, מאי טעמא גירי דידיה אהנו לה. והא דאמר רבא לקמן (בבא בתרא נח, א) האי מאן דזבין ליה חביתא דחמרא לחנואה ותקף אפלגא או אתלתא, דינא הוא דמקבל ליה מינה פסידא, התם כשטלטלה במוט בשנים, שאינו מתנדנד, ואי נמי אפילו יחיד במוט. ואי נמי יש לפרש, דשאני חנואה, דכיון דחנואה הוא וידע דלטלטלה להוליכה לחנותו הוא צריך, הרי הוא כמתנה עמו בכך, וכענין שאמרו בדאמר לו למקפה. אלא שאין זה נכון בעיני כל כך, דאם כן אפילו באיניש דעלמא נמי, שהדבר ידוע שהלוקח חבית של יין לא להעמידה בבית מוכר הוא לוקח ולשתות מתחת יד המוכר, אלא להוליכה לביתו. אבל לדברי הרב ז"ל ניחא, דאפשר הוה לו להוליכה במוטות. אלא שעדיין קשה לי, שאם כן היה לו לשמואל לפרש כשהוליכה על הכתף. וי"ל דכיון שסתם רב ואמר שהיא עומדת כל שלשה ברשותו של מוכר בכל צד, השיב שמואל שאינו כן, שעל כתף הכתפים הוא מדלג', וכאלו פירש לו שפעמים שאינו כן, כיצד שאם ינשאוהו בכתף. ועם מה שכתבתי למעלה אינו קשה כלל, דהא מפרש שמואל טעמא דאכתפא [דגברי] שואר, דהיינו טלטולו על כתף הנושאין אותה.
והרב אלפסי ז"ל העמיד דברי שמואל או בקנקנים דלוקח, ואף על גב דאמר ליה למקפה, ואי נמי בקנקנים דמוכר ובדלא אמר ליה למקפה, כי היכי תדיקום כר' יוסי בר חנינא דקיימא לן כותיה ולא תקשי' הלכתא אהלכתא. ומיהו איכא לעיוני בדברי הרב ז"ל, דאי בקנקנים דמוכר ומשום דאמר ליה לא אבעי לך לשהוייה, כיון שהחמיץ תוך שלשה ימים לגמרי אי זהו שהות היה לו לשתותו, וכי לשתות את הכל באותו מעמד לקחו. ועוד למה הוצרך שמואל לטעם כתפי דגברי. ואי אפשר לו לפרש מזלו גרם, שהרי הוא מעמיד דברי שמואל כר' יוסי בר חנינא. אלא שאיפשר לומר ובשטלטלו בקנקנים של מוכר קאמר, ולא איבעי' לך לשהויי אחר טלטולו קא אמר.

בהא דאקשינן: וביותר מכדי מדתו מי פליגי. איכא למידק, אמאי לא אקשי דעדיפא מינה ולימא ובכדי מדתו מי לא פליגי. וי"ל דאנן לאו אאחרים דייקינן, דיחידאה הוא ולית הלכתא כותיה, אלא אדרבנן דייקינן, ולומר דאפילו לרבנן אם מצא יתר מכדי מדתו חמרא מעליא הוא ומברכין עליה בורא פרי הגפן, דהא רבנן לא פליגי עליה דרבי יהודה ביתר מכדי מדתו. ור"ש ז"ל פירש בענין אחר.

כבר ביארנו במוכר חבית של יין לחברו שאין לוקח מקבל בה שום קלקול מכרה ויצאה מרשות מוכר ובאה לרשות לוקח הואיל וקנאה והחמיצה ברשותו אפילו לאלתר אין מוכר חייב באחריותה שהטלטול שטלטלוה ממקום למקום גרם הפסדה לאלתר וזהו שאמרו חמרא אכתפא דגברא שואר ויש מפרשים שמזלו גרם וראשון עקר ואפילו היתה עדין בקנקנים של מוכר ונטלטלה עם הקנקן בעצמו ומ"מ לפי מה שיתבאר למטה דוקא בשלא אמר לו למקפה שאינו צריך לחשוב כל כך הא אמר לו למקפה הואיל ועדין הוא בקנקניו של מוכר אומר לו הא חמרך והא קנקנך אע"פ שלא התחיל בה קלקול סבה היתה בו שעושהו בלתי ראוי לענין מקפה הואיל ונמהר להתקלקל כל כך אא"כ עירוהו לקנקניו של לוקח שאפשר שהעירוי או הקנקן הפסידו לשעתו ופירשו גאוני ספרד שלא נאמר בכאן קנקן של מוכר אלא באותם הקנקנים שהיה בהם היין קודם המכירה אבל אם עירוהו מקנקן לקנקן אפילו בקנקנו של מוכר הרי הוא כמי שבא לקנקנו של לוקח שאותו עירוי עקרו ועוד שהרי הקנקנים אלו נעשו שאולים לו וכשלו הם ואיפשר שאינו כחשיבותו של קנקן ראשון ואף (בלא) הזכרת מקפה נעשה כרשות לוקח מיד ובשכר כל שלשה ימים ברשות מוכר הואיל ועדין הוא בקנקניו שאין הטלטול מזיק לו כל כך ומ"מ בעירוי אף השכר שוה ליין ויש חולקין בזו ואין הדברים נראין ודברים אלו כלם בדבר שהוא בספק כגון שבדקוהו בשעת מכירה ומצאו יפה והחמיצה מעט שלא היכר אם התחיל קלקולו בשעת המכר אם לאו אבל כל שלא בדקוהו ונמצא עכשו חזק עד שבידוע שבשעת המכר התחיל קלקולו ודאי מקח טעות הוא וכן פירשו רבותי אף לדעת שמואל שאם לא נטלטלה כלל שיעורו בשלשה ימים ומ"מ למי שמפרש חמרא אכתפא דגברא שואר שפירושו שמזלו גורם לו כן לשעתו אף בלא ניטלטלה הואיל וקנאה בקנין או בשוכר את מקומו החמיצה לו:

יש מפרשים שהדברים האמורים למטה אין להם שייכות עם אלו שנאמרו כאן ואלו שבכאן נאמרו בטלטול שלא על ידי עירוי ואותן שלמטה בערוי שלא על ידי טלטול ממקום למקום וכל שניטלטל בלא ערוי ביין הוא ברשות לוקח לאלתר ובשכר לאחר שלשה ובערוי בלא טלטול בין ביין בין בשכר קם לו ברשות לוקח לשעתו שאע"פ שאין הטלטול מזיק לשכר הערוי מזיקו מ"מ אבל כל שלא עירה ולא ניטלטל בין יין בין שכר חייב באחריותו אע"פ שלא אמר למקפה כל שלשה ומ"מ לאחר שישה נפקע אחריותו אא"כ אמר למקפה שסתמו להשהותו וכל שלא עירה ולא טלטל יכול לומר הא חמרך והא קנקנך וזהו עיקר הדברים וכל שטלטל אין הזכרת מקפה מועיל בו ואין הלכה כדברי האומר מזלא דמריה גרים ולשון חמרא אכתפא דגברא שואר פירושו על הטלטול ומי שמפרשו על המזל וכדעת האומר מזלא דמריה גרים אף בלא ניטלטל ולא עירה כל שקנאה בשכירות מקום או בקנין אחר הופקע אחריותו אפילו הזכיר לו שם מקפה אלא שאין הלכה כן ולשטה זו נתכוונו שתי השמועות ומה שחסר זה גלה זה וכך פירשוה גדולי המפרשים וחדשו בה שכל שנשאת במוט על ידי שנים אין הטלטול מזיק בה:

השכר הן של תמרים הן של שעורים הן של שאר פירות אין מברכין עליהם אלא שהכל ואין צריך לומר שאין מקדשין עליו אבל שמרי יין שתמדם ויש להם טעם יין אם נתן מים במדה ונתן שלשה ויצאו ארבעה מקדשין עליהם שזהו יין מזוג כדינו על חד תלתא אבל אם יצא פחות מארבעה אע"פ שיצא יותר מכדי מה שנתן אין מקדשין עליהן ואין מברכין עליהן אלא שהכל וכן לענין מעשר כל שנתן שלשה ויצאו ארבעה יין הוא וחייב במעשר וכבר ביארנו מענין זה בראשון של חלין:

מ. אתמר המוכר חבית יין לחבירו והחמיצה אמר רב כל שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר. כלומר אם החמיצה בתוך שלשה ימים משעת מכירה בידוע שברשות מוכר החמיצה, דאי לאו דעקר ריחיה תלתא יומי לא הוה משתכחא השתא חלא, וכיון דברירא מילתא דכי עקר ברשותא דמוכר עקר מקח טעות הוי, דהא חבית של יין זבין ליה. ואפילו למאן דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, הני מילי גבי תרומה ויין נסך, וגבי קדוש היום וכיוצא בהן, דלאו מידי דתלי בדעתא דאינשי הוא, אבל גבי מקח וממכר דבתר דעתא דמוכר ולוקח אזלינן, אנן סהדי דכיון דאמר ליה חבית של יין דעתיה דמוכר ולוקח אחמרא מעליא, וכדתני רבי חייא (לעיל בבא בתרא צה,א) המוכר חבית של יין לחבירו נותן לו יין שכולו יפה. ומשלשה ימים ואילך ברשות לוקח. דספיקא הוא. ואפילו היכא דלא נקיט מוכר דמי, דכל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה. ושמואל אמר חמרא אכתפא דמריה שוה. וגירסא דגאון אכתפא דגברי שור. קופץ וממהר להחמיץ, והא קמ"ל דאפי' החמיצה תכף למכירתה ברשות לוקח החמיצה, כדבעינן לברורי טעמא לקמן. ודוקא בקנקנים דלוקח, ואע"ג דאמר ליה למקפה, אבל בקנקנים דמוכר, בין דאמר ליה למקפה בין דלא אמר ליה למקפה מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך כדבעינן למימר קמן (צח,א).

עבד רב יוסף עובדא בשיכרא כותיה דרב ובחמרא כוותיה דשמואל. בשיכרא כותיה דרב, דשיכרא שהי לאחמוצי טפי מחמרא, ומכי עקר בבציר מתלתא יומיה לא הוי חלא, ואפי' בקנקנים דלוקח, ואפי' טעמיה בשעת מכירה מעילאי ולא עקר כל שלשה ימים ברשות מוכר קאי, דשיכרא זימנין דעקר מתתאי. ובחמרא כותיה דשמואל כי טעמיה. [ו]אידי ואידי בקנקנים דלוקח, אבל בקנקנים דמוכר לא שנא חמרא ולא שנא שיכרא אפילו לאחר שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר, כי טעמיה דרבי יוסי ברבי חנינא גבי חמרא, וכל שכן גבי שיכרא דשהי לאחמוצי טפי, כדברירנא לטעמא דרב יוסף. וקימא לן כותיה.

ובחמרא דקימא לן כותיה דשמואל, לא תימא דוקא דשקלה מדוכתה דאיכא למימר אידי דשקלה מדוכתא הוא דתקף, דאי מהאי טעמא אמאי ברשות לוקח, הא ודאי מאן דזבין מידי מחבריה מאי לאו אדעתא למשבקיה גבי מוכר קא זבין ליה, לא אדעתא דאמטוייה לרשותיה קא זבין ליה, ולא גרע מקנקנים דמוכר ואמר ליה למקפה, דלא מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהוייה, מאי טעמא דכל למקפה אדעתא דשהויי זבניה, הכא נמי על כרחיך לא מצי אמר ליה לא איבעי לך למשקליה מדוכתיה, דכל מאן דזאבין מידי אדעתא דמשקליה קא זאבין ליה. ואם כן מאי טעמא דשמואל דמוקים ליה ברשות לוקח. ועוד הא גבי שמעתא דמאן דקביל חמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה אפרותא דבילשפט (לקמן בבא בתרא צח,א), דאסיקנא התם אפי' הוה חלא מקביל ליה מיניה כרבי יוסי בר' חנינא, ואמאי, לימא משקליה מדוכתיה גרים ליה. אלא לאו שמע מינה דלא שנא שקלה מדוכתיה ולא שנא לא שקלה חד דינא הוא. וטעמא דמילתא משום קנקנים דלוקח הוא, ואפילו אמר ליה למקפה, דאמר ליה מוכר אנא חמרא דחזי לשהוייה למקפה זבני לך וקנקנך הוא דאפסדוה לחמרך. אבל בקנקנים דמוכר בין דאמר ליה למקפה בין דלא אמר ליה למקפה מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך, ואפילו לאחר שלשה ימים נמי ברשות מוכר, ולא מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהוייה, דמאן דזאבין חביתא דחמרא לאו אדעתא דמשתייה כולה בבת אחת זבין לה אלא אדעתא דשהוייה שיעור מאי דחזי לשהויי לביתיה הוא דזבין לה. הילכך כל כמה דלא שהייה טפי ממאי דמשתער ביה האי לוקח בהדי אינשי ביתיה למשתא ביה שיעור הדין חמרא ותקף ברשות מוכר הוא דתקף.

וכי תימא ומי מצית מוקמת לה לפלוגתיהו בקנקנים דלוקח, והא מוכר חבית יין לחבירו אמרינן כל היכא דזאבין ליה חמרא דכולה חביתא חבית יין קרי ליה, ודמיא לפלוגתא דאדמון ורבנן (כתובות קח,ב) גבי הטוען את חבירו כדי שמן והודה לו בקנקנים דסבירא להו לרבנן דשמן קא טעין ליה קנקנים לא קא טעין ליה, וכמאן דאמר ליה מלא עשרה כדי שמן יש לי בידך דמי. וכי תימא וכי קנקנים דמוכר נמי, מאי שנא ממאן דמזבין חיותא לחבריה ומתה מיד מאליה, דלא מצי אמר ליה אנא אדעתא דשהוייה זבנתה מינך, אלא היכא דאתברר דאיתילידו בה סימני טרפה ברשות מוכר. שאני בעלי חיים דשכיחא בהו מיתת פתאום מחמת עצמן, מה שאין כן במידי דלאו בעלי חיים דלאו אורחיה לאיקלקולי לגמרי בבת אחת, אלא היכא דאיכא מידי אחרינא דגרים ליה, כגון קנקנים דלוקח וכיוצא בהם.

וכי תימא משום קנקנים דלוקח נמי, אמאי נקיט טעמא משום דחמרא אכתפא דמארי שור, הא אמרת טעמא משום קנקנים הוא. התם נמי הא קמ"ל דאפילו החמיצה תכף למכירתה לא אמרינן אם איתא דבשעת מכירה חמרא מעליא הוה לא הוה מחמיץ מיד, דחמרא כל היכא דמתידע ביה מידי דגרים ליה לאחמוצי כגון קנקנים רעים וכיוצא בהם לא שהי לאחמוצי פורתא פורתא, אלא אפילו אכתפא דמאריה כי דרי ליה מפסדי ליה קנקנים מיד.

ומאי שנא מתרומה דקימא לן דכל היכא דאשתכח השתא חלא דינינן ליה דכל שלשה ימים דמקמי הכין ריחיה חלא וטעמיה חמרא הוה, ואלו הכא עבד רב יוסף עובדא בחמרא כותיה דשמואל דאמר חמרא אכתפא דמאריה שור ולא אמרינן הא תלתא יומי מקמי הכין דעקר ריחיה והוה ליה מקח טעות. שתי תשובות בדבר, חדא דשאני תרומה דלא אשתני חמרא לבתר בדיקה ממנא למנא, ואילו הכא קא מיירי בדאשתני לקנקנים דלוקח. ועוד משום דרובא לא הוי חלא עד דעקר ריחיה תלתא יומי מקמי הכין, ואיכא מיעוטא דעקר ריחיה וטעמיה מיד. גבי איסורא אזלינן בתר רובא, גבי ממונא לא אזלינן בתר רובא לאפקועי ממונא, אלא כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה, ואפילו היכא דאין רגלים לדבר, וכל שכן הכא דתקף בקנקנים דלוקח דיש רגלים לדבר:

מא. ת"ר אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו אחרים אומרים שמרים שיש בהם טעם יין מברכין עליהם בורא פרי הגפן רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו אין הלכה כאחרים:

מב. אמר רבא דכולי עלמא רמא תלתא כוזי דמיא ואפיק תלתא דכולי עלמא ולא כלום הוא רמא תלתא ואתו ארבעה דכוליה עלמא חמרא מעליא הוא ומברכין עליו בורא פרי הגפן. רבא לטעמיה דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא. כי פליגי דרמא תלתא ואתו תלתא ופלגא דרבנן סברי תלתא עייל תלתא אפיק פש ליה פלגא ופלגא דחמרא בשיתא פלגי מיא ולא כלום הוא ואחרים סברי תלתא עייל תרי ופלגא מיא אפיק. דאילו אידך פלגא בשמרים הוא דמבלע, פש ליה כוזא דחמרא וכוזא דחמרא בתרי כוזי ופלגא דמיא חמרא מעליא הוא. ולית הלכתא כאחרים כדאמרי' לעיל:

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין הלכה כאחרים. ותמהני אמאי אצטריך למפסק הכי פשיטא דקיימא לן כתנא קמא דסתמא היא. ונראה לי משום דסבירא ליה בעלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא אלמא בתר טעמא אזלינן. קא משמע לן דלא אזלינן הכא בתר טעמא דקיוהא בעלמא הוא כדאמרן. משיטה לא נודעה למי ועיין במה שכתב הרשב"א ז"ל לקמן.

כי פליגי דרמא תלתא ואתו תלתא ופלגא. הוה מצי למימר דבתלתא ותילתא פליגי דלאתרים כיון דלא נפקי אלא תרי ופלגא מיא והשאר חמרא איכא חמרא טפי מעל חד תלתא מיאן ולרבנן דסברי תלתא עול תלתא נפיק אפילו ארבעה פחות משהו לאו כלום הוי אלא דנקט דבר שמסוים. תוספי הרא"ש ז"ל.

וביתר מכדי מדתו מי פליגי. איכא למידק אמאי לא אקשי דעדיפא מינה ולימא ובכדי מדתו מי לא פליגי. ויש לומר דאנן לאו אאחרים דייקינן דיחידאי הוא ולית הלכתא כוותיה אלא אדרבנן דייקינן ולומר דאפילו לרבנן אם מצא יותר מכדי מדתו חמרא מעליא הוא ומברכין עליו דהא רבנן לא פליגי עליה דרבי יהודה ביתר מכדי מדתו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות יש לומר דכי קאמר רבא דהיכא דרמא תלתא ואתא תלתא דלכולי עלמא לאו כלום הוא לומר דבין אחרים בין רבנן כולן שוין דלאו כלום הוא. ומיהו רבי יהודה ודאי פליג עליה אלא דקא בעי רבא לאוקמי בין רבנן בין אחרים כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה ופוטרין מן המעשר כשמצא כדי מדתו וכי קאמרי אחרים דשמרים שיש בהם טעם יין מברכין עליהם בורא פרי הגפן כשמצא יותר מכדי מדתו דוקא קאמרינן כגון דרמא תלתא דאתא תלתא ופלגא אבל ודאי לרבי יהודה אפילו היכא דרמא תלתא ואתא תלתא מברכין בורא פרי הגפן עליה אבל על הא דקאמר רבא דביתר מכדי מדתו פליגי קא מקשה תלמודא שפיר דאם כן קשיא דרבנן אדרבנן דמחייבי במעשר יותר מכדי מדתו ומאי טעמא קא מוקים רבא סברא דרבנן דהכא דלא כרבנן ורבי יהודה דכולן שוין דביתר מכדי מדתו יהיב במעשר. עד כאן לשונו.

בד"ה ושמואל כו' א"נ י"ל דלקמן כיון שהוא לאחר ג' כו' שנתחמץ כדרכו כו' עכ"ל דהיינו בכלי דמוכר ודוקא דא"ל למקפה אבל הכא דלא איירי למקפה מודה נמי שמואל לרב דלאחר ג' הוה ברשות הלוקח משום דא"ל המוכר לא איבעי לך לשהויי וק"ל:

בד"ה כל חמרא כו' וי"מ דא"ל כו' הראוי לג' חלקים מים דהיינו מזוג דהוי ג"כ על כו'. כך מצאתי בתוס' ישנים וק"ל:

בד"ה וביותר מכדי כו' וקשה דתנן בסוף פ"ק כו' דפשיטא ליה אפי' בלא החמיץ אינו כו' עכ"ל כצ"ל וכן הגיה מהרש"ל וק"ל:

ד"ה ושמואל אמר חמרא אכתפיה דגברא שוור פי' ר"ש. כצ"ל:

בא"ד ונראה לפרש לר"ת וכו' היין כיון שנשאו בכתפים נתקלקל ע"י שנענע וכו'. וצריך לומר דרבי יוחנן דאמר לעיל תוך שלשה ימים ודאי יין ולא חיישינן שמא נתקלקל על ידי נענוע איירי שלא נשאו אלא הניחו מונח על מקומו:

בא"ד ולפר"ש קשה דבשכרא עבד עובדא כוותיה דרב וכו'. ולפי' ר"ת צריך לפרש עבד עובדא כוותיה דרב דבשכר לא חיישינן לנענוע דאין מזיק לו נענוע כל כך וכוותיה דשמואל בחמרא דיין מתקלקל טפי ע"י נענוע משכרא וק"ל:

ד"ה אחד שכר תמרים וכו'. אלא אפילו דבש תמרים מברך שהכל כדאמר בכיצד מברכין וכו' ולא כמו שפירש בהלכות גדולות דהיינו דוקא דתרו לה במיא כן צ"ל ורוצה לומר דהלכות גדולות דהא דקאמר האי דובשי דתמרי מברכין עליו שהכל היינו דתרו לה במיא דזה אינו דהא יהיב טעמא משום דזיעה בעלמא הוא והיכי דתרו לה במיא לא מקרי זיעה אלא היוצא מן הפרי קרי זיעה ואפילו היוצא מן הזיתים וענבים וכו' אי לאו דמפיק ליה בהעור והרוטב שסופג את הארבעים וכו'. פירוש לענין ערלה ותרומה ועיין שם דק"כ:

בא"ד ועוד דמייתי עלה ברייתא דתרומה ובו'. רוצה לומר שם בכיצד מברכין אההיא דדובשי דתמרי מייתי ברייתא דתרומה וכו':

ד"ה אין הלכה כאחרים וכו' ומאי קושיא שאני תמד דפורצני וכו'. רוצה לומר מאי פריך נימא דמתני' דפריך מינה איירי בתמד דפורצני והברייתא דעלה קאי רבא ומפרש פלוגתא דאחרים ורבנן קתני שם בהדיא שמרי יין:

ד"ה כל חמרא וכו' אל יחסר המזג שאם יש שם כ"ג כנגד סנהדרי קטנה וכו' כצ"ל דרביע דסנהררין לא חזו לדיני נפשות ונפקא לן מקרא דבעו כ"ג כצ"ל:

בא"ד ויש מפרשים דאל יחסר המזג היינו מזג יין הראוי לשבעים חלקים מים. כצ"ל וכשתחלוק שבעים חלקים לשלשה חלקים יגיע לחלק אחד כ"ג וכנגד חלק אחד מהן צריך יין דהיינו רביע יין וק"ל:

ד"ה וביותר מכדי מדתו מי פליגי וכו' דמצי לשנויי דרבי יהודה אינו אלא חומרא לענין מכל וקשה דתנן בסוף פרק קמא דחולין וכו'. כצ"ל:

בא"ד מאי קושיא נימא לעולם ר' יהודה ובמעשר אפילו לא החמיץ וכו' וי"ל דפשיטא ליה אפילו החמיץ אינו כי אם מחמיר עליו וכו'. הלשון מגומגם ואי אפשר לישב ונראה דכך צריך לגרוס וי"ל דפשיטא ליה אפילו בלא החמיץ אפילו אינו כי אם מחמיר אם כן ספיקא הוי וכו' ורוצה לומר דפשיטא ליה להמקשה דשם דרבי דאיירי אפילו בלא החמיץ אפילו יהא כך דאינו כי אם מחמיר לא היה מחמיר בלי טעם אלא ודאי מספקא ליה אם נחשבנו יין או לא ולכך הוא מהמיר לענין טבל אם כן כיון דספיקא הוא לא היה לו לפסול המקוה לרבי יהודה ולכך ליכא לאוקמא מתניתין דהתם דקתני ופוסל את המקוה כר' יהודה וק"ל נ"ל:

ר"ש ד"ה עובדא דיין כו' צ"ל עובדא דן כוותיה כו':

בד"ה ואחרים כו' וכל שכן דחמרא ופירא מעליא הוי כצ"ל:

תוס' בד"ה כל שלשה כו' ולא איבעי לך לשהויי כצ"ל:

גמרא והל' כוותיה דשמואל. עמש"כ לקמן (צ"ח):

תד"ה אחד. ועוד דמייתי עלה ברייתא דתרומה כו' דתניא כו'. משנה היא בפי"א דתרומות מ"ב:

תד"ה אין. ומצא כדי מדתו כו'. כצ"ל:

תד"ה כל. דרביע דסנהדרין לא חזו כו'. כצ"ל:

ושמואל אמר. אינו חייב באחריותו אע''פ שהחמיץ בתוך חבית של מוכר משום דחמרא אגבא דגברא שוור על כתף האדם מדלג כלומר מזלו גורם חטא של בעל היין כדנפקא לן לקמן (דף צח.) מדכתיב אף עי היין בוגד והלכך פטור מוכר דא''ל מוכר ללוקח לתא דידך קגרים (כך שמעתי מרבינו זקני בבבא מציעא (ד' קו:) וכך מצאתי בתשובות הגאונים וכן עיקר): עובדא. [דן דינא] כוותיה דשמואל דמוכח סתם מתני' לקמן בפרקין כוותיה דשמואל: שמרי יין. הוא תמד שנותנין מים ע''ג שמרים ומתמדין אותן ושותין אותן: שהכל נהיה בדברו. אבל לא בורא פרי העץ בשכר תמרים ולא בורא פרי האדמה ובורא מיני מזונות על שכר שעורין דלא חשיבי ולא בורא פרי הגפן בשמרי יין: אחרים אומרים. אשמרי יין קאי: רמא תלתא. כוסות מים ואייתי נמי תלתא ולא יותר אע''פ שיש בו טעם יין דכ''ע לא פליגי ולא כלום כלומר אפי' אחרים מודו דאינו יין חשוב לברך עליו בורא פרי הגפן דאע''ג דאשכחן פלוגתא בשילהי הכל שוחטין (חולין דף כה:) בין ר' יהודה ורבנן בהמתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו דרבי יהודה מחייב ולקמן נמי מייתי לה הני מילי גבי מעשר ומשום חומרא דמעשר דאפי' ר' יהודה מודי דאין מפרישין ממנו על יין גמור אבל לגבי ברכת היין שהיא חשובה לא יברך אלא שהכל שהרי על כולן אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא והלכך לכתחלה שפיר דמי: תלתא עול. במים ואותן תלתא נפקי: ופלגא. חמרא: בשיתא פלגי. דמיא לאו כלום הוא: ואחרים סברי תלתא. מים עול ותרי ופלגא מים נפיק דאין דרך לצאת כל הנכנס אלא מן המים נשארו והוציאו היין דפירא קפי מלעיל: פש להו. חד כוס שלם של יין בתרי ופלגא של מים וכ''ש דחמרא ופירא מעליא הוי מדליכא על חד תלתא מיא אבל לעיל דרמא תלתא ואפיק תלתא אין לומר שמן המים נשארו והיין יצא דאין רגלים לדבר הואיל ולא מצא יותר מכדי מדתו כי הכא וא''נ נפיק מן היין פלגא הוא דנפק וחד פלגא בחמשה פלגי מיא לאו כלום הוא: וביתר מכדי מדתו מי פליגי כו'. אבל לא פריך ובכדי מדתו לא פליגי בתמיה כדפרישית טעמא דנהי דגבי מעשר פליגי משום חומרא דמעשר גבי ברכת היין מודי להו רבי יהודה לרבנן דמברך שהכל:
לא טעימיה שפיר כיון דאחמיץ בתוך שלש מכאן ואילך ברשות לוקח ואפי' לא נתן מעות חייב ליתן ומיהו נראה דהיכא דלא טעימיה בשעת לקיחה דה''א המוציא מחבירו עליו הראיה דספיקא הוא והא דתנן (לקמן דף צז:) המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו מיירי לאחר ג' א''נ בקנקנים דלוקח כר' יוסי בר חנינא דלקמן כן פ''ה וצ''ל דמיירי הכא דידעינן שהקנקן דהמוכר הוא טוב דאי לאו אמאי חייב באחריותו לימא ליה המוכר היין היה טוב והקנקן גרם לו תוך ג' להתקלקל ולא איבעי לשהויי אלא לשתותו או להריקו בכלי אחר כמו שהוא אומר לו כשהוא בקנקנים דלוקח אבל דוחק לומר דמיירי כגון שמוכר שמרו בזה הקנקן זמן גדול ואם הקנקן גרם כבר היה מחמיץ מקודם ויותר מתיישב לומר דהכא תוך ג' ואפי' בקנקן דלוקח דאין קנקן גורם להחמיץ תוך ג' אלא ודאי לא טעימיה שפיר והתם לאחר ג' ואמר ליה למקפה: ושמואל אמר חמרא אכתפיה דגברא שוואר. פירש [ר''ש] דחמרא מזליה דגברא גרים דסבירא ליה כר' חייא בר יוסף דלקמן ולכך אינו ברשות מוכר ואין נראה חדא דהוה ליה למינקט האי לישנא דלקמן דחמרא מזליה דגברא גרים ועוד כי אמר לקמן ופליגא דר' חייא בר יוסף ה''ל למימר ופליגא דשמואל ועוד דאין סברא שיגרום מזלי' דגברא שימהר להחמיץ תוך ג' דלעולם אין היין מחמיץ אלא לאחר ג' ועוד הקשה ר''י דר' יוחנן קאמר לעיל ג' ימים הראשונים ודאי יין ודלמא מזליה דגברא גרים והחמיץ מיד ונראה לפרש לר''ת חמרא אכתפיה דגברא שוואר כלומר היין כיון שנשאו בכתפים נתקלקל על ידי שנענע ומיהר להחמיץ וא''ת ור' יוסי בר חנינא דאמר לקמן דבקנקנים דמוכר מצי א''ל הא חמרך והא קנקנך והיכי מצי א''ל הכי דלמא נתקלקל על ידי שניענע ולמה ישלם המוכר וי''ל דלקמן מוקי לה בדא''ל למקפה דכיון דא''ל הכי יש לו להתקיים אפי' כשמנענעו ואפילו אחר ג' א''נ י''ל דלקמן כיון שהוא לאחר ג' יותר יש לנו לתלות שנתחמץ כדרכו ממה שהנענוע גרם אבל תוך ג' יש לנו לומר שהנענוע גרם מדנימא ליה לא טעימיה שפיר אבל ק''ק אמאי לא הוי ברשות מוכר דהא אדעתא דהכי זבן לוקח מיניה להוציא משם ולטלטלו ולפי' ר''ש קשה דבשיכרא עבד עובדא כוותיה דרב והא לא קאמר שמואל אלא כיון דמזליה דגברא גרם ולא שייך אלא ביין כדכתיב היין בוגד וגו': אחד שכר תמרים כו' מברך שהכל. לאו דוקא שכר תמרים אלא אפי' דבש תמרים מברך עליו שהכל מ''ט כדאמר בכיצד מברכין (ברכות דף לח.) אמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברך עליו שהכל מ''ט זיעה בעלמא הוא והיוצא מן הפירות קרי זיעה ולא כמו שפי' בהלכות גדולות דהיינו דוקא התם דתרו לה במיא אבל דייב מן תמרי מברך עליו בורא פרי העץ דהא קאמר מר בר רב אשי דזיעה בעלמא הוא והיוצא מן הפירות קרי זיעה ואפי' היוצא מן הזיתים וענבים הוי זיעה בעלמא אי לא דמפיק בהעור והרוטב (חולין דף קכ:) שסופג את הארבעים על היוצא מהן ועוד דמייתי עלה ברייתא דתרומה דקאמר כמאן כי האי תנא דתניא דבש תמרים ויין תפוחים כו' חייב קרן וחומש דברי ר''א ור' יהושע פוטר וטעמא י''ל דלא אישתני לעילויא כשנעשה דבש: ואחד שכר שעורים. דלא אישתני לעילויא דאית ליה עילויא אחרינא בפת ועוד דמי יימר דשערי עיקר דלמא מיא עיקר: אין הלכה כאחרים. אומר ר''ת דאותו יין שעושין מן החרצנים אפי' אית ביה טעם יין כיון דלא רמא תלתא ואתא ארבעה מברכין עליו שהכל וליכא למימר דפורצני עדיף משל שמרים דהא אמר בריש אלו עוברין (פסחים דף מב:) ותמד לאו בר עשורי הוא והתנן המתמד ונתן מים במדה ומצא עליו כדי מדתו פטור ור' יהודה מחייב ומשני הא בדרווקי הא בפורצני פירוש ההיא דפורצני גרוע מדרווקי דהיינו של שמרים הוא חשוב ובר עשורי הוא דאין לפרש איפכא דפורצני חשוב וההיא דהמתמד איירי בדפורצני דא''כ מאי פריך לקמן וביותר מכדי מדתו מי פליגי והתנן המתמד ומאי קושיא שאני תמד דפורצני דחשיב אלא ודאי של שמרים חשיב יותר ואפ''ה מברכים עליו שהכל כיון דלא רמא תלתא ואייתי ארבע כל שכן דפורצני: כל חמרא דלא דארי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא. והכי אמר בריש המוציא יין (שבת דף עו: ושם) כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית וקשה דאמר בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז. ושם) אל יחסר המזג שאם יש שם כ''ג כנגד סנהדרי קטנה יוצא ואם לאו אינו יוצא אחד מהן שהוצרך לצאת משמע דממזג דריש דהוי ב' חלקים מים ואחד יין והכא אמר דהוי ג' חלקים מים ואומר רבינו יצחק דהתם מדמה סנהדרין למזג דיין השרוני דסגי ליה בשני חלקי מים כדאמר בהמוציא יין (שבת דף עז.) שאני יין השרוני דרפי דבשאר יינות לא מצי למימר דרביע דסנהדרין לא חזו לדיני [נפשות] דנפקא לן (סנהדרין דף ב.) מקרא דבעי כ''ג ורבינו מנחם פי' דדריש אל יחסר המזג מז''ג בגימטריא נ' וקאמר אל יחסר המזג מע''א דסנהדרין נ' אבל מ''ט יחסרו וישארו כ''ב ואין ב''ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כ''ג ומיהו בירושלמי ובפסיקתא דריש לה בהדיא ממזג דיין וי''מ דאל יחסר המזג דהיינו מזג יין הראוי לג' חלקים מים דהיינו מזוג (מלבר) דהוי כ''ג על חד תלת: וביותר מכדי מדתו מי פליגי. פי' רבינו שמואל דלא מצי לאקשויי ובכדי מדתו מי לא פליגי והא רבי יהודה מחייב דמצי לשנויי דר' יהודה אינו אלא חומרא לענין טבל וקשה מהא דתנן בסוף פ''ק דחולין (דף כה: ושם) התמד עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה משהחמיץ ניקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה ואמר בגמ' מני לא רבי יהודה ולא רבנן דתנן התמד כו' ומאי קושיא נימא לעולם רבי יהודה דמעשר ואפילו לא החמיץ חומרא בעלמא הוא וי''ל דפשיטא ליה אפילו בלא החמיץ אינו אלא כי אם מחמיר עליו ר' יהודה לעשר א''כ ספיקא הוא אם נחשבו יין ולא היה לו לפסול את המקוה כמו בספק מים שאובין דכשר וי''מ דלא פריך ובכדי מדתו מי לא פליגי דאין זה קושיא כל כך אי הוו רבנן ואחרים כרבנן דרבי יהודה אבל אי ביתר מכדי מדתו פטרי מאן נינהו לא רבי יהודה ולא רבנן:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד