בבא בתרא צז ע"א

בבא בתרא צז ע"א - Steinsaltz

In the case of one who produces tamad, a beverage made by steeping grape pomace in water, and he placed a measured amount of water into a container together with the pomace, and after removing the pomace he found that the volume of the tamad produced was equivalent to the amount of water used, one is exempt from the requirement to tithe the tamad, even though the pomace came from grapes that had not been tithed. And Rabbi Yehuda deems one liable to tithe the tamad. The Gemara explains the difficulty posed by this mishna: It would appear that they disagree only with regard to a case where the volume of the tamad produced was equivalent to the amount of water used, but in a case where the volume of the tamad produced was greater than the amount of water used, they do not disagree; rather, they all agree that it must be tithed because it is regarded as wine. This would appear to contradict Rava’s explanation.

The Gemara resolves the difficulty: Actually, the same is true in that they would disagree even where the volume of the tamad produced was greater than the amount of water used. And the reason that the mishna records only that they disagree about a case where the volume of the tamad produced was equivalent to the amount of water used is in order to convey to you the far-reaching nature of the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that one is liable to tithe the tamad even in this case.

Rav Naḥman bar Yitzḥak asked Rav Ḥiyya bar Avin: If one steeps pomace and produces tamad that has the taste of wine, what is the blessing that one should recite before drinking it? Rav Ḥiyya bar Avin said to him: Do you hold that such a beverage is wine? It is merely a sharp-flavored beverage, not wine.

§ The Sages taught in a baraita concerning the production of successive batches of tamad of decreasing strengths by reusing the pomace after each time a tamad is produced: With regard to pomace of teruma wine, the first and second products are considered to be teruma, and it is prohibited for a non-priest to drink it. But with regard to the third product, a non-priest is permitted to drink it. Rabbi Meir says: Even with regard to the third product, if the wine that seeps out of the pomace imparts the flavor of wine to the water, it is forbidden to a non-priest.

The baraita continues: And with regard to water added to pomace of second-tithe wine, the first product is also considered to be second tithe, and it is prohibited to drink it outside Jerusalem. But with regard to the second product, it is permitted to drink it anywhere. Rabbi Meir says: Even with regard to the second product, if the wine that seeps out of the pomace imparts the flavor of wine to the water, it may be consumed only in Jerusalem. And with regard to water added to pomace of wine that was consecrated to the Temple, up to the third product it is prohibited to derive any benefit from it, as it is considered to be consecrated, but from the fourth product, it is permitted. Rabbi Meir says: Even with regard to the fourth product, if the wine that seeps out of the pomace imparts the flavor of wine to the water, it is prohibited.

And the Gemara raises a contradiction from a different baraita: Tamad produced from the pomace of wine that was consecrated to the Temple is always forbidden, even after having steeped them many times, and the beverage produced from pomace of second tithe is always permitted, even from the first such product. The Gemara explains: The ruling concerning consecrated pomace is difficult, as it is contradicted by the ruling of the first baraita concerning consecrated pomace. And the ruling concerning second-tithe pomace is difficult, as it is contradicted by the ruling of the first baraita concerning second-tithe pomace.

The Gemara answers: The contradiction between the ruling of one baraita concerning consecrated pomace and the ruling of the other baraita concerning consecrated pomace is not difficult, as one can explain that here, the second baraita is referring to pomace with inherent sanctity, and there, the first baraita is referring to pomace with sanctity that inheres in its value. Also, the contradiction between the ruling of one baraita concerning pomace of second tithe and the ruling of the other baraita concerning pomace of second tithe is not difficult, as one can explain that here, the first baraita is referring to pomace whose status as second tithe is certain and there, the second baraita is referring to pomace of second tithe of doubtfully tithed produce [demai].

Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: In the same way in which the Sages said concerning differing strengths of tamad that with regard to their prohibition, after a certain number of times the tamad produced is not considered to be wine, so too they said the same rulings with regard to their capacity to render foods susceptible to ritual impurity.

The Gemara asks: When the baraita is referring to their capacity to render other foods susceptible to ritual impurity, why does it matter which kind of beverage the tamad is considered to be? Whether the tamad is regarded as water it can render food susceptible to impurity, or whether it is regarded as wine it can render food susceptible to impurity. The Gemara clarifies: No, it is necessary in a case in which one produced tamad with rainwater that he had not previously intended to use. Rainwater does not render food susceptible to ritual impurity, so the tamad will do so only if it is regarded as wine.

The Gemara challenges this: But since he took the rainwater and poured it into a container holding the grape pomace, he has thereby intended it for a use. Even if the resulting tamad is regarded as water, such rainwater renders food susceptible to ritual impurity. The Gemara answers: No, it is necessary in a case where the pomace produced tamad by itself, having been steeped in water that happened to fall upon it.

The Gemara persists: The baraita above states that from the third product, the tamad is regarded as water, which the Gemara has explained is referring to rainwater that one did not intend to use and that consequently cannot render food susceptible to impurity. The Gemara asks: But since he draws off each subsequent lot of tamad that is produced, one by one, in order to allow more rainwater to fall onto the pomace and produce more tamad, he thereby demonstrates his intent to use the rainwater. Therefore, even if the tamad is regarded as water, it should render food susceptible to impurity. The Gemara answers: Rav Pappa says that this is a case of a cow that drank the lots of tamad, one by one, and some inadvertently dripped from the cow’s mouth onto food. Since no person intended to use the tamad, if it is regarded as water it will not render food susceptible to impurity.

§ Rav Zutra bar Toviyya says that Rav says: One may recite the sanctification of the Shabbat day only over wine of a quality that is fit to be poured as a libation upon the altar.

The Gemara asks: This statement is said to exclude what? If we say it is to exclude the use of wine fresh from one’s press, i.e., grape juice, which has not yet fermented, that is difficult. But didn’t Rabbi Ḥiyya teach: One may not bring wine fresh from his press as a libation ab initio, but if one brought it as a libation, it is valid after the fact. And since if one brought it as a libation it is valid after the fact, we should also be able to use it for the sanctification of the Shabbat day, even ab initio.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צז - א

והא תנן במסכת מעשרות: המתמד, העושה "תמד" משמרי יין, ונתן מים במדה על השמרים, שבאו מיין שלא היה מעושר, ולאחר זמן מצא כדי מדתו, שהתמד אינו עולה על כמות המים שנתן, הרי הוא פטור מן המעשר משום שדינו כמים, ואפילו אם יש בו טעם יין, הואיל ולא נוסף עליו כלום מהשמרים.

ורבי יהודה מחייב במעשר את התמד הזה, שדינו כיין, מאחר שיש בו טעם ומראה יין.

ומוכיחה הגמרא: עד כאן לא פליגי רבנן ורבי יהודה, אלא כשמצא בתמד בכדי מדתו שנתן מים, בלבד. אבל ביותר מכדי מדתו, אם נוסף אפילו קצת על המים שנתן, לא פליגי. וגם רבנן יודו שהוא חייב במעשר, משום שדינו כיין. ואם כן, הוא הדין שרבנן יודו שמברכין עליו בורא פרי הגפן. וכיצד אתה אומר שרבנן ואחרים חולקים באופן שנתרבו המים שבתמד? ^[87]

ומתרצינן: לעולם הוא הדין דאפילו ביותר מכדי מדתו פליגי. ורבנן יסברו שאין דינו כיין אלא אם התוספת היא בשיעור של כוס אחת לשלש כוסות מים. ^[88] והאי דקא מיפלגי בכדי מדתו, להודיעך כחו דרבי יהודה, שאפילו לא נוסף כלום על מדת המים שנתן, בכל זאת דינו כיין. ^[89]

בעא מיניה רב נחמן בר יצחק מרב חייא בר אבין: שמרים שיש בהם טעם יין, מהו? האם מברכים עליהם בורא פרי הגפן? ^[90]

אמר ליה: מי סברת חמרא הוא? קיוהא בעלמא הוא! הטעם אינו אלא משום שנכנס בו החריפות של השמרים ולא משום שהוא יין, ולכן אין מברכים עליו אלא שהכל נהיה בדברו.

תנו רבנן: שמרים של תרומה, שנתן עליהם מים, והוציאם, ושוב נתן עליהם מים אחרים, וכך עשה כמה פעמים. הרי ראשון ושני, המים הראשונים והשניים, אסור. דינם הוא כתרומה, לפי שהם יין, ואסורים למי שאינו כהן. ושלישי, המים השלישיים, מותר. אין עליהם דין תרומה, לפי שהם מים בעלמא, ואפילו יש בהם טעם יין. ^[91]

רבי מאיר אומר: אף שלישי אסור אם הוא בנותן טעם, שיש בו עדיין טעם יין.

ושמרים של מעשר שני: הראשון אסור לשתותו מחוץ לחומת ירושלים כדין מעשר שני. והשני מותר שאין עליו דין מעשר שני.

רבי מאיר אומר: אף שני אסור אם הוא בנותן טעם.

ושמרים של הקדש - שלישי אסור, ורביעי מותר.

רבי מאיר אומר: אף רביעי אסור אם הוא בנותן טעם.

ורמינהו סתירה לכך מהא דתניא: שמרים של הקדש, לעולם אסור. ואפילו החליף הרבה פעמים את המים. ושל מעשר שני, לעולם מותר, אפילו המים הראשונים.

קשיא הקדש אהקדש. שהרי בברייתא הראשונה נאמר שבהקדש אינו אסור לעולם, רק השלישי או הרביעי.

קשיא מעשר אמעשר. שבברייתא הראשונה נאמר שבמעשר אסור הראשון או השני, וכאן נאמר שבמעשר מותר לעולם.

ומשנינן: הקדש אהקדש, לא קשיא:

כאן, הברייתא השניה, מדברת שהשמרים היו מיין שהיה קדוש בקדושת הגוף, שהקדישו אותו לנסכים שינסכו אותו על גבי המזבח. וקדושה חמורה היא, לכן הוא אסור לעולם.

כאן, הברייתא הראשונה, מדברת שהיין היה קדוש רק בקדושת דמים, שהקדיש חבית יין לבדק הבית על מנת שימכר, ויעשו בדמיו צרכי בדק הבית. וקדושה זו קלה יותר, לכן אינו אסור לעולם. ^[92]

מעשר אמעשר, נמי לא קשיא:

כאן, הברייתא הראשונה מדברת במעשר ודאי. לכן אסור אף ראשון או שני.

כאן, הברייתא השניה מדברת במעשר דמאי, שהיין שהופרש ממנו המעשר לא היה טבל ודאי אלא דמאי, שקנו אותו מעם הארץ החשוד על המעשרות. והקילו בו חכמים כי רוב עמי הארץ מעשרין. לכן המים שנותנים על השמרים הללו לעולם מותרים.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כדרך שאמרו לענין איסורן, שלגבי תרומה, המים הראשונים והשניים נחשבים כיין ואסורים, והשלישים נחשבים כמים ומותרים. ולגבי מעשר, רק הראשון אסור [לפי התנא קמא], כך אמרו לענין הכשירן. שהמים הראשונים והשניים של תרומה נחשבים כיין, והם מכשירים את האוכל לקבלת טומאה [שהיין הוא אחד משבעת המשקים שמכשירים לקבלת טומאה], וכן הראשונים של מעשר. ואילו השלישים של תרומה והשניים של מעשר אינם נחשבים כיין, ואינם מכשירים לקבלת טומאה. ^[93] ותמהינן: הכשירן - דמאי? באיזה הכשר מדובר, שאם לענין קבלת טומאה, הרי אין הבדל אם הוא מים או יין, שהרי בין אי דמיא, אם הוא מים, אכשורי מכשרי, הוא מכשיר את האכל לקבלת טומאה. ובין אי דחמרא, אם הוא יין, אכשורי מכשרי לקבלת טומאה!?

ומשנינן: לא צריכא, הנפקא מינה אם הוא יין או מים, הוא באופן שתמדו במי גשמים. המים שנתן על השמרים היו מי גשמים, שעדיין לא חשב עליהם להשתמש בהם, ולא ירדה עליהם תורת משקין שיכשירו לקבלת טומאה הואיל ולא החשיבם. אבל יין, יש עליו תורת משקה גם ללא מחשבה. ^[94] ולכן, רק אם התמד הזה דינו כיין הוא מכשיר לקבלת טומאה.

ומקשינן: וכיון דקא שקיל, ורמי להו למנא, הרי מיד שהעביר את המי גשמים מהכלי שנטפו לתוכם אל הכלי של השמרים, אחשבינהו, החשיבם בכך, וירדה עליהם תורת משקין גם אם הם מים. ושוב אין נפקא מינה אם התמד הוא מים או יין.

ומתרצינן: לא צריכא, שנתמד מאליו. מי הגשמים נפלו מעצמם לתוך השמרים, ולא היתה עליהם מחשבה כלל מצד האדם, לכן רק אם דינו כיין, הוא מכשיר לקבלת טומאה. ^[95]

ומקשינן: וכיון דקא נגיד קמא קמא, אחשבינהו. הואיל והוא משך את המים הראשונים והשניים מהתמד, הרי גילה דעתו שניחא ליה בירידת הגשמים לתוך השמרים, והחשיבם בכך. ואם כן שוב אין נפקא מינה אם הוא מים או יין?

ומתרצינן: אמר רב פפא: מדובר שהאדם לא משך את המים מהתמד, אלא בפרה ששותה ראשון ראשון. שהפרה שתתה את המים הראשונים והשניים, ^[96] ואנו דנים עתה על המים השלישים של המי גשמים, מאחר שדינם כמים אינם מכשירים הואיל והאדם לא החשיבם מעולם. ורק המים השניים של תרומה והראשונים של מעשר בכחם להכשיר, הואיל ויש עליהם שם יין לענין איסורן.

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: אין אומרים קידוש היום בשבת ויום טוב אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח. ואפילו אם יש עליו שם יין לגבי ברכת בורא פרי הגפן, מכל מקום, לגבי קידוש שהוא מצוה, צריך שיהא עליו יותר חשיבות, שיהא ראוי לינסך על גבי המזבח.

והוינן בה: למעוטי מאי? איזה יין בא רב למעט, שדינו כיין לענין דרכה ואינו ראוי לינסך על גבי המזבח?

אילימא למעוטי יין מגתו יין תירוש שלא תסס.

והא תאני רבי חייא: יין מגתו לא יביא לניסוך על גבי המזבח [משום שנאמר "הסך נסך שכר לה'", משמע דוקא יין שמשכר], ואם הביא, כשר. ^[97]

וכיון דאם הביא כשר בדיעבד לגבי מזבח, אנן לגבי קידוש אפילו לכתחילה נמי יהא כשר, שהרי קידוש לא חמור כל כך כמו ניסוך המזבח.

הערות

^[87] אבל זה לא קשה, הרי רבי יהודה מחייב אפילו במצא כדי מדתו, ומדוע אומר רבא שברמא תלתא לכולי עלמא לא כלום הוא? משום שגם רבי יהודה מודה שמעיקר הדין אינו נחשב יין במצא כדי מדתו, ורק לענין תרומה הוא מחמיר לחייב בהפרשת תרומה [ובאמת לא יוכל להפריש ממנו על יין גמור]. ולכן לענין ברכה גם הוא יודה שאין מברכין עליו בורא פרי הגפן, שהיא ברכה חשובה, אלא שהכל. שהרי "על כולן אם בירך שהכל יצא". אבל מרבנן קשה, שהם אינם מחמירים לענין תרומה יותר מעיקר הדין, ואם כן, גם לענין ברכה יסברו שבמצא יותר מכדי מדתו מברך עליו בורא פרי הגפן. רשב"ם.

^[88] הקשו התוס': איך אפשר לפטור ממעשר ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא, לפי רבנן? והרי יש בו טעם של טבל, וטבל אוסר בנותן טעם [במין דשאינו מינו] ? ותירצו, שאין כאן טעם כלל אלא קיוהא בעלמא וכעפרא בעלמא דמי. תוס' ד"ה הוא. והרמב"ן תירץ, ששמרים אין עליהם איסור טבל, דפסולת אוכלין הוא. ובדומה לזה מצינו אפילו לגבי תרומה שהמורסן והסובין של תרומה אין עליהם איסור של תרומה. ורק עתה, כשמתמד אותם ונעשים יין, חל עליהם איסור טבל. ועוד מתרץ, שהשמרים הללו היו מיין מעושר, אלא לפי שלא היה דעתו לעשר מתחילה רק על היין ולא על השמרים לכן הוא צריך לעשר עתה את השמרים. ורק משעה שהם נעשים יין הם מתחייבים במעשר, ולא כשהם עדיין שמרים. וראה חזון איש חושן משפט ליקוטים סימן כא לדף צו.

^[89] ואין לומר שישמיענו שחולקים אפילו ביותר מכדי מדתו להודיעך כחם דרבנן, משום שאין בזה שום חידוש שבגלל המעט שנתרבה מכדי מדתו שלא יהא עליו דין יין, דפשיטא שהוא בטל במים הרבים. אבל דברי רבי יהודה יש בהם חידוש גדול, שאפילו אין בו כלל טעם יין, צריך להחמיר ולהפריש מעשר. רשב"ם. [וברש"י בפסחים [מב ב] ד"ה ורבי יהודה מבואר שרבי יהודה מחייב רק כשיש בו טעם יין. ורבינו גרשם כתב כאן, שהטעם של רבי יהודה משום שאף שמצא רק כדי מדתו ודאי שחלק מהמים נבלע בשמרים, ומהשמרים יצא יין באותה כמות, ולכן דינו כיין].

^[90] ולא שמע מהברייתא דלעיל. שאם כן, היה שואל אם הלכה כרבנן או כאחרים. רשב"ם.

^[91] הקשו התוס': איך מדובר? אם מצא רק כדי מדתו או רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא לרבנן, אפילו הראשון יהא מותר. ואם רמא תלתא ואתא ארבעה, אם כן גם הרביעי של מעשר יהא אסור? ותירצו, שלעולם אין בהם טעם יין כלל אלא קיוהא דעלמא, ובכל זאת החמירו מדרבנן לענין תרומה ומעשר והקדש. וראה מהרש"א ורש"ש. ועוד כתבו, שמדובר בענין שלא הקדיש את השמרים עצמם, כי אז לעולם יהא אסור [שהרי יש בהם טעם השמרים], אלא שהקדיש את היין [ולכן אם אין על המים שם יין, אינם אסורים]. תוס' ד"ה שמרים.

^[92] כך מפרש הרשב"ם. והרשב"א כתב, לולי שראיתי שכולם מפרשים כך, הייתי מפרש בהיפוך, שבקדושת הגוף כל שהלך לחלוחית היין שבו אין כאן הקדש. אבל בקדושת דמים, עדיין הוא קדוש, שהרי יש לו דמים שאפשר למוכרו אפילו רק מחמת הקיוהא שבו או מחמת מראהו. וכעין זה כתב הריטב"א, שכשהקדיש יין לנסכים אין דעתו אלא על היין הראוי לנסכים, ואידך אינו קדוש כלל אלא לחומרא בעלמא. אבל כשהקדישו לדמים, אסור לעולם, כי דעתו על כל מה שאפשר להוציא ממנו דמים. וסיים שכן פירש מורי. אבל מה אעשה שכל המפרשים חלוקים עלינו.

^[93] כתב הרשב"ם: וכל זה חומרא מדרבנן הוא, דמדאורייתא הכל נחשב כמים בעלמא. וכעין זה כתב הרמב"ן, כי מה שנחשב יין לענין איסור נחשב גם לענין הכשר, מפני שהשוו חכמים מדותיהם. והתוס' רי"ד מפרש "לענין הכשירן", היינו הכשרן של תרומה ומעשר והקדש, כי מה שנחשב יין לענין תרומה, מכשיר את התרומה עצמה לקבלת טומאה וכן במעשר והקדש. שלא מסתבר שבגלל שהוא נחשב יין לגבי תרומה מחמת קדושתה, יחשב גם יין לענין הכשר זרעים. אלא ודאי רק לענין התרומה עצמה מדובר, שבגלל קדושתה הוא נחשב יין לגבה. ומכל מקום אינה אלא חומרא מדרבנן.

^[94] במים צריך שני דברים: שיחשיב אותם מתחילה שיהיו משקין. ואחר כך, שיהא ניחא ליה כשנוגעין באוכל. אבל בשאר משקין, די בכך שניחא ליה כשנוגעין באוכל, ואין צריך שיחשיב אותם מתחילה להיות משקה. תוס' ד"ה לא. והרש"ש תמה, למה הוצרכו לידחק שדין היין שונה ממים? והרי בפשוטו היין בשעת דריכת הענבים, היה מחשבה לעשותם משקה. ורבינו גרשום כתב, שזה חומר ביין מבמים, שיין חשוב, ולכן הוא מכשיר גם ללא מחשבה מתחילה. והרמב"ן כתב, שהחילוק בין יין למים הוא בכך שביין ניחא ליה לאדם, ולכן התמד הראשון שהוא נחשב יין, ניחא ליה באותם גשמים שנפלו על התמד שהרי נעשה מהם יין. אבל מכאן ואילך, כיון שאין התמד אלא מים, דילמא לא ניחא ליה, לפיכך צריך מחשבה אחרת.

^[95] כתבו התוס' שלפי זה אין צריך להעמיד במי גשמים אלא אפילו מים רגילים שכבר היתה עליהם מחשבה הרי כיון שנתערבו עם השמרים בטל מהם תורת משקה וצריכים מחשבה מחודשת [או שיהא עליהם דין יין]. תוס' ד"ה ונחמד.

^[96] כתב הרשב"ם, שלא היה יכול לתרץ שנשפכו המים מעצמם ראשון ראשון שאם המים לא נשתהו שם כלל אלא נשפכו מיד אי אפשר לדעת לעולם מהו תמד שני או שלישי. והרמב"ן כתב, שאם נשפכו המים ותיקן את החבית או את הברזא [שהיו שם המים] גלי אדעתיה שניחא ליה בתמדים אחרים, ואם לא תיקן הרי גלי אדעתיה שלא ניחא ליה בהם, לכן נקט ששתתה הפרה.

^[97] שאינו לעכובא. אי נמי משום דכתיב "חסך נסך" לרבות אפילו אינו משכר. רשב"ם.

המתמד העושה משקה תמד על ידי שמוסיף מים לשמרי יין, ונתן מים במדה מסויימת, ומצא לבסוף שהמשקה שיצא היה כדי מדתו במידה שהכניס — פטור מלעשר אותו משקה משום שאין זה יין, ור' יהודה מחייב. והרי עד כאן לא פליגי [נחלקו] אלא בכדי מדתו, אבל ביותר מכדי מדתו לא פליגי [נחלקו], ואף חכמים סבורים שאם המשקה הנמצא הוא מעט יותר ממידת המים שנתן — חייב, שהוא יין!

ומשיבים: הוא הדין שאפילו ביותר מכדי מדתו פליגי [חלוקים הם], והאי דקא מיפלגי [וזה שנחלקו] במשנה בכדי מדתו ולא ביותר ממידתו, הרי זה להודיעך כחו של ר' יהודה עד כמה הוא מפליג לחייב במעשר, אפילו כשלא נוסף דבר.

בעא מיניה [שאל אותו] רב נחמן בר יצחק מרב חייא בר אבין: שמרים (כלומר, מים שנתן בתוך שמרים) שיש בהן טעם יין, מהו דינם? אמר ליה [לו]: מי סברת חמרא [האם סבור אתה כי יין] הוא? קיוהא בעלמא [חמיצות סתם בלבד] הוא ולא יותר.

א עוד בענין דומה, תנו רבנן [שנו חכמים]: שמרים של תרומה — מחזור ראשון שמוסיף להם מים למצות מהם את היין, וכן שני שנותן מים פעם שניה באותם שמרים — אסור לישראל לשתות ממנו, כדין תרומה, ושלישי מותר לפי שאינו אלא מים בלבד. ר' מאיר אומר: אף שלישי יכול שיהא אסור, אם הוא בנותן טעם, שאם יש בו טעם השמרים (היין) עדיין יש בו קדושה.

ואם היו אלה שמרים של מעשר דינם קל משל תרומה — מחזור ראשון אסור, שני מותר. ר' מאיר אומר: אף שני אסור אם יש בו עדיין בנותן טעם. ואם היו אלה שמרים של הקדש דינם חמור מתרומה — שלישי אסור, ורביעי מותר. ר' מאיר אומר: אף רביעי אסור אם יש בו בנותן טעם.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת כי של הקדש — לעולם ואפילו מרביעי והלאה אסור, ושל מעשר — לעולם ואפילו ראשון מותר, ואם כן קשיא [קשה] מהקדש על הקדש, וכן קשיא [קשה] ממעשר על מעשר!

ומתרצים: הקדש על הקדש לא קשיא [קשה], שכן יש לחלק ולומר כי כאן שהחמירו לאסור לעולם, מדובר ביין שנתקדש בקדושת הגוף שהוקדש לצורך נסכים, ואילו כאן שרביעי מותר ואין מחמירים כל כך — בקדושת דמים שהוקדש היין על מנת למוכרו ולהשתמש בדמיו לצורך בדק הבית. מעשר על מעשר נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה] שכן יש לומר כי כאן שהראשון אסור, מדובר במעשר ודאי, כאן שמותר, מדובר במעשר שמפרישים מדמאי, תבואה הנלקחת מעם הארץ, שהיא ספק מעושרת.

ובאותו ענין של שמרים שנתן עליהם מים, אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יהוצדק: כדרך שאמרו בנתינת מים על שמרים לענין איסורן עד מתי אוסרים השמרים את המים, כל אחד לפי דרגת חומרתו, כך אמרו לענין הכשירן, שיכשירו אוכלים (שיהיו ראויים) לקבלת טומאה.

ושואלים: הכשירן דמאי [של מה]? אי דמיא [אם של המים] — אכשורי מכשרי [הרי מכשירים הם] בכל מקרה, גם בלי שיתנם על השמרים, אי דחמרא [אם של היין] — הלא אכשורי מכשרי [מכשיר הוא] בתור יין. ואם כן המשקה הזה בכל מקרה מכשיר אוכלים לקבל טומאה, ואין הבדל אם הוא עדיין נחשב ליין או לא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא במקרה שתמדו את השמרים במי גשמים, ומים אלה אינם מכשירים אוכלים מאליהם לקבל טומאה, אלא אם חשבו להשתמש בהם. אבל אם נעשו יין —

הריהו מכשיר לטומאה בלא שיחשוב עליו. ומקשים: והרי כיון דקא שקיל ורמי להו למנא [שהוא לוקח אותם, את מי הגשמים הללו, ומטיל אותם לכלי] שבו השמרים — הרי בכך אחשבינהו [מחשיב אותם בכך] בשעת נתינתם לכלי, ואם כן מכשירים הם לטומאה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא במקרה שנתמד מאליו, שירדו הגשמים לחבית שהיו בה שמרים.

ומקשים: והרי כיון דקא נגיד [שהוא מושך] את המשקה הבא מן השמרים — קמא קמא אחשבינהו [ראשון ראשון שמוציא החשיב אותו] ומכשיר לקבל טומאה, בין אם היה זה בפעם הראשונה או הרביעית! אמר רב פפא: מדובר פה בפרה ששותה ראשון ראשון שלא אדם הוא שהוציא את המיצוי הראשון או השני וכו' מן הכלי, אלא פרה (שאינה גורמת למי גשמים להכשיר אוכלים) היא ששתתה, ומפיה נטף המשקה על אוכלים. ולפיכך, רק אם הוא נחשב ליין — הריהו מכשיר את האוכל לקבל טומאה, ואם לא — מי גשמים הוא ואינו מכשיר.

ב אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: אין אומרים קידוש היום (של שבת וחג) אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח.

ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] בא כלל זה? אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] יין מגתו, מיץ ענבים שבא מיד מן הגת, עוד לפני שתסס — והא תאני [והרי שנה] ר' חייא: יין מגתו לא יביא לנסכים למזבח, ואם הביא — כשר; וכיון שאם הביא כשר למזבח, אנן [אנו] אפילו לכתחלה נמי [גם כן] יכולים לעשות עליו קידוש!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

המתמד. ששופך מים בחרצנים:

ומצא כדי מדתו פטור. ממעשר דמיא בעלמא נינהו:

לא פליגי. דודאי חמרא היא:

להודיעך כחו דר' יהודה. דאפי' בכדי מדתו מחייב משום דהיכא דרמא תלת כוזי ואפיק תלת כוזי תרי ופלגא נפיק ממיא ותו לא ואידך נבלע בחרצנים והאי דאפיק כמדתו חמרא איכא בהדייהו וחייב לעשר:

מהו. מברכין עליהן בורא פרי הגפן או לא:

ראשון ושני. שמוציאין מן התמד חשוב יין ואסור ליהנות מהן ושלישי מותר דאינו תרומה ומיא בעלמא נינהו: ושל הקדש חמור מכולם:

בקדושת דמים. שהקדיש הדמים שיקחו מן אותו יין לא חמירי כולי האי ועד שלישי אסור ורביעי מותר. אבל אם הקדיש הגוף התמד לעולם אסור:

כאן במעשר ודאי. ראשון אסור ושני מותר אבל מעשר דמאי לעולם מותר:

לענין איסורן. דראשון ושני אסור ושלישי מותר:

כך אמרו לענין הכשירן. דראשון ושני דבר חשוב הוא ומכשר טפי לא חשוב ולא מכשר זרעים: והשתא קשי' לן הכשירן דמאי אי דמיא אכשורי מכשר וחמרא נמי מכשר דחמרא מכשיר בין חשיב עליה לשתיה ובין לא חשיב עליה משום דחשיב הוי אבל מיא לא מכשרי בלא מחשבה וזהו חומר ביין מבמים:

לא צריכא כגון שתמדן בימי גשמים. דלא חשיבי אפי' הכי ראשון ושני מכשירין:

לא צריכא. דאיהו לא רמא להו אלא מאליו נתמד שנפלו לשם הגשמים דהשתא איהו לא חשבינהו למי גשמים ואפילו הכי אצטרכא למימר דמכשירין:

והא כיון דנגיד. מן התמד מי הגשמים קמא קמא אחשביה והואיל דאחשבינהו ודאי מכשירין ואמאי איצטריך למימר:

אמר רב פפא. הכא במאי עסקינן. דאיצטריך למימר דמכשירין כגון דפרה היתה שותה ראשון ראשון דהשתא לא חשבינהו ונתמד מאליו דסד"א הואיל דלא חשבינהו דפרה שותה להו אין מכשירין אפ"ה איצטריך למימר דמכשירין הואיל דחזו לשתייה:

יין מגיתו. שעדיין תירוש הוא ואינו תוסס כשהוא מתוק לא יביא לנסכים:

אפי' לכתחלה נמי. מקדשין ביה קידוש היום של שבתות וימים טובים:

הוא הדין דאפילו בית' מכדי מדתו פליגי. ואיכא דקשיא ליה והא קתני סיפא מצא בה ית' מכדי מדתו מוציא עליו ממקום אח' לפי חשבון אלמא לא פליגי ואיכא למימר מאי יתר מכדי מדתו רמא תלתא ואתו ארבעה ונראה שזה שלא פי' משום דלא עייל ההוא תנא נפשי' בפלוגת' דרבנן ואחרי' לפיכך אמ' סתם יותר מכדי מדתו.
ולי נר' דסיפא רבי יהודה קתני לה אלא דקאמר בכדי מדתו מפריש מעשר מיניה וביה דלא ידעינן כמה נפיק ובית' מכדי מדתו בלפי חשבון ממקום אחר סגי.

להודיעך כחו דרבי יהודה. דאפי' בכדי מדתו מיחייב. ואיכא למידק אדרבה כח דרבנן עדיף דכח דהיתירא הוא ואיכא למימר דרבי יהודה חדוש יתירא וחביבא ליה ודרבנן לאו חדוש דחמרא פורתא בעי טוב' ודאי לאו חמרא הוא. הרב ר' שמואל ז"ל.
כתב בתוס':מכאן הורה רבי יעקב ז"ל להתיר על נכרי שהיה דוחה חבית של שמרי יין בלא ישראל דלאו חמר' הוא אלא קיוהא בעלמא הוא ולכתחלה [אין] לעשות כן ובמקומו אפרש (אין) בסייעתא דשמיא.

שמרים שיש בהן טעם יין מהו. פי' כגון דרמא תלתא ולא אתו ארבעה ויש בהן טעם גדול של יין כאלו רמא תלתא ואתו ארבעה מהו מי אמרינן הכא ודאי תלתא עייל ותרי ופלגא אפיק ואידך חמר' הוא א"ל לעולם לאו חמרא הוא דלא אפיק אלא פלגא והאי דקא יהיב טעמא כולי האי קיוהא הוא וטעמא דרבנן פשט ליה. אי נמי הלכה או אין הלכה בלבד בעא מיניה כי ההיא דאמרינן במס' גיטין (כה"ב) מי בעינן ודין או לא והיא פלוגתא דרבי יהודה ורבנן במתניתין.
ומה שאמרו בשל תרומה מעשר ראשון ושני אסור התם כיון שחל על הכל שם מעשר ותרומה אוס' שהרי מעט יין מעורב במים אוסרין בששים אבל מכאן ואילך מותר שכבר הלכו מהם צחצוחי היין לגמרי בתמדין ראשונים ועכשיו אין כאן יין לא טעמו ולא ממשו אלא קיוהא בעלמא הוא ואפשר שאף חומרות הללו מדבריהם וכדברי הרב רבי שמואל ז"ל.

והא דאמרינן לא צריכא שתמדו בשני גשמים. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דמי גשמים צריכין מחשבה אבל יין מכשי' בלא מחשבה דבמים הוא דכתיב כי יותן מים ובעינן יתן דומיא דיותן ולא היה לו לומר כן דבכל המשקים נמי בעינן דניחא ליה שאין שאר המשקין מכשירין אלא מדין מים.
אלא כך י"ל, דבחמרא ודאי ניחא ליה הילכך תמד ראשון שהוא חשוב יין ניחא ליה באותן גשמים שנפלו על התמד שהרי החזירוהו יין מכאן ואילך כיון שאין התמד אלא מים דילמא דלא ניחא ליה לפי' צריך מחשבה אחר גמורה ומה שאמרו כדרך שאמרו לענין איסורין לומר דשל הקדש לעולם מכשי' משום דכיון שהוא חשוב יין לענין אוסרו חשיב נמי לענין הכשרו שהשוו חכמים מדותיהן וזה שהקשו בגמ' וכיון דקא נגיד קמה קמה אחשביה כלומר כיון שהוציא ראשון ושני גלי אדעתיה דניחא ליה שירדו גשמים כאן פעם אחרת.

לא צריכה בפרה ששותה ראשון ראשון. ואח"כ נתמד פעם שלישית והוא הדין אם נשפך מאליו לאח' שנתמ' אלא שאם נשפך ותקן החבית או הברזא גלי אדעתיה דניחא ליה בתמדים אחרים ואי לא גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בהו ואורחא רויחא נקט.

ופריק דאפילו ביתר מכדי מדתו פליגי . אלא דכחו דרבי יהודה אתא לאשמועינן. ואם תאמר אדרבא ביתר מכדי מדתו הוה ליה למינקט פלוגתייהו לאשמועינן כחן של רבנן, דבכל דוכתא כח דהיתירא עדיף לן. תירץ ר"ש ז"ל, דאיכא למימר דרבי יהודה אמר חדוש יתירא וחביבא ליה, ודרבנן לאו חדוש, דחמרא פורתא במים טובא ודאי לאו חמרא הוא.

הא דבעא מיניה רב נחמן בר יצחק מרב חייא בר אבין שמרים שיש בהם טעם יין מהו. כעין פלוגתא דרבנן ואחרים בעא מיניה ואי הלכתא כאחרים בעא מיניה. ומסתברא לי, דמשום דמסתברא טעמייהו דאחרים בעא מניה, דהיאך אפשר דכל מיא דעייל אפיק. ועוד דטעמיה מוכח עליה דחמרא הוא. והיינו דאהדר ליה מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא, והילכך יחיד ורבים הלכה כרבנן דרבים נינהו.
וכל מאי דאמרינן בכולה שמעתין, הני מילי בשמרים אי נמי בפורצני הנדרכין בגת על ידי קורה, שהקורה דוחקת הרבה ומוציאה את הכל. אבל הנדרכין ברגל לא. וכבר כתבתי עניינין אלו בארוכה בספר תורת הבית בסייעתא דשמיא.

כאן בקדושת הגוף כאן בקדושת דמים. כל המפרשים פירשו, בקדושת הגוף, במקדיש יין לנסכים לעולם אסור, ובקדושת דמים, במקדיש לבדק הבית, רביעי מותר. ולולי שראיתי כולם ז"ל מפרשים כן ולהן שומעין, סבור הייתי לפרש בהפך, דקדושת הגוף כל שהלך כל לחלוחית היין שבו אין כאן הקדש, אבל בקדושת דמים כל שהוא נמכר מחמת קיוהא שבו או אפילו מחמת מראהו דמים לו ודמי הקדש הן, שהמקדיש לדמיו הקדישו.

וכיון דנגיד קמא קמא אחשביה. ואוקימנא בפרה שותה ראשון ראשון. ואם תאמר למה ליה למימר בשותה ראשון ראשון, אפילו נגיד קמא קמא והשלישי נתמד מאליו ונפל על פירות או ששתתה אותו פרה ונטף מפיה על הפירות, הוא הדין והוא הטעם, ולמה יכשיר כיון דבתמד זה לא גלי דעתיה דניחא ליה. י"ל שכל שתמדו הוא אפילו תמד ראשון או שנתמד מאליו אפילו תמד ראשון ומשכו הוא מן הכובא, כי נתמד לאחר מכאן פעם ושתים מאליו אף על פי ששתתה אותו פרה מכשיר כדינו, ומשום דגלה בדעתו בתמד הראשון דניחא ליה בכל תמד ותמד שיתמד לאחר מכאן. ומאי דקאמר כיון דנגיד קמא קמא אחשביה, לרבותא נקט קמא קמא, ולומר שאפילו בכל אחד נתגלה דניחא ליה בזה, אבל הוא הדין דהוה מצי לאקשויי וכיון דקא אמר נגיד אחשבינהו לכולהו. ור"ש ז"ל נראה שסבור דדוקא נקט קמא קמא, שכן כתב, כיון דנגיד ומשיך קמא קמא ראשון ושני גלי אדעתיה דניחא ליה שירדו גשמים לכאן לעולם אולי יקלטו טעם יין. עד כאן. ושמא לאו דוקא, אלא משום דאמרינן בגמרא קמא קמא, פירש כן, ולאו דוקא דבתרי זימני הוי גלוי דעת ולא בפעם אחת.

שמרים של תרומה שנתן עליהם מים ובלבלן עם המים וסננן במסננת שזהו ענין תמוד וכן בשסנן את הראשונות חזר וסנן בה מים פעם אחרת וכן תמיד ראשון ושני אסור שלישי מותר אע"פ שיש בו טעם יין שאינו אלא קיוהא בעלמא ואינו קרוי טעם של מעשר שני אם היה מעשר ודאי ראשון אסור ושני מותר ואם של דמאי אפילו ראשון מותר ושל הקדש אם קדושת דמים כגון שהקדישו לבדק הבית ראשון ושני ושלישי אסור ורביעי מותר ואם של קדושת הגוף כגון שהקדישו לנסכים לעולם אסור הואיל ויש בו טעם יין כלל וכל שאמרנו בזה שהוא אסור לא סוף דבר בנתן שלשה והוציא ארבעה שלא נאמר כן אלא לענין בורא פרי הגפן שאין מברכין אלא על גופו של יין אע"פ שיש שם טעם יין אבל אלו הואיל ונאסרו אף בטעם לבד אפילו לא הוציא כדי מדתו כן וכל שכן כל שיצא מהם בלא מים אלא על ידי העברת השמנים עצמן במסננת בלא נתינת מים שאסור לעולם:

כבר ידעת שאין הפירות מקבלין טומאה עד שיוכשרו בתלוש וששבעה משקין מכשירין ומהם היין והמים ושאין המים מכשירין אא"כ נתלשו ברצון אפילו נפלו על האוכלין ברצון הא כל שנתלשו ברצון מכשירין כל זמן שיעלו על האוכלין ברצון ויש מפרשים אף בשלא נפלו על האוכלין ברצון כמו שכתבנו בראשון של חולין מעתה שמרים שנתן עליהם מים ונפל המשקה היוצא משם על הפירות אם תמדן הוא בידים הרי הם מוכשרין בין בראשון בין בשני אפילו בעשרה מה נפשך אם יין הוא נקרא הרי יין מכשיר אם מים הוא נקרא הרי מים מכשירין והרי נתלשו ברצון שהרי ברצון נשאבו ואפילו תמדן במי גשמים הרי כשהטילם על השמרים חשבם לכך ועשאם תלושים ברצון ואפילו נתמדו מאליהם במי גשמים מכיון שהמשיכם אחר שנעשו יין עד שחזרו מי גשמים לשם פעם אחרת כבר חשבן בשעת המשכה וגלה דעתו שברצונו הם יורדים לשם וכן בכל תמוד ותמוד ומאחר שכן הרי הם מכשירין בין בראשון בין בשני אפילו בעשירי ממה נפשך נתמדו במי גשמים ומאליהם ולא המשיך את היין היוצא משם שנמצא שלא חישבם ולא גלה דעתו להיות תלישתם ברצון אלא שהיתה פרה שוחה ושותתו ונפלו מפיה על האוכלין או ששחטה לאלתר ועדין משקה טופח על בשרה או שנשפך על האוכלין וכן פעם שניה וכן כמה פעמים בזו אתה צריך לברר אם הוא בדין מים או בדין יין שאם יין הוא מכשיר שהרי חשב עליו בשעה שעשאו ויש מפרשים שאינו צריך מחשבה ואם מים הוא הואיל ואין כאן מחשבת תלישה ברצון אין מכשירין מעתה הרי דינן לענין הכשר כדינן לענין תרומה וראשון ושני יין הוא ומכשיר מכאן ואילך מים הם והואיל ולא חישבן אין מכשירין:

תנו רבנן שמרים של תרומה ראשון ושני אסור ושל הקדש שלישי אסור. לא תימא והוא דרמא תלתא ואתא ארבעה דחמרא הוא אלא אפילו רמא תלתא ואתא תלתא נמי דלאו חמרא הוא לענין שמרים של תרומה ושל הקדש אסור דכי אמרינן רמא תלתא ואתא תלתא ולא כלום הוא הני מילי לענין בורא פרי הגפן דלא מברכינן בורא פרי הגפן אלא אגופיה דחמר' אבל אטעמא בלחוד לא מברכינן ומשו' הכי כי רמא תלתא ואתא תלתא כיין דגגופיה מיא הוא אף על גב דאית ביה טעם יין לאו כלום הוא ולא מברכינן עליה בורא פרי הגפן. אבל לענין תרומה והקדש כיון דטעמא נמי אסור כדקיימא לן כל איסורין שבתור' במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם אפילו רמא תלתא ואייתי תלתא חמרא הוא:

אמר רב פפא בפרה ששותה ראשון ראשון. כלומר האי ראשון ראשון ושני לאו איהו שקלינהו בתר דאיתמוד כי היכי דאיתמוד אלא פרה הוא ששותה ראשון ראשון כגון דנפלו מי גשמים פעם ראשון ונתמדו ואתיא פרה ושתיא להו והדר נפלו מי גשמים עליה פעם שניה ונתמדו ואתיא פרה ושתיא להו והדר נפלי עליה מי גשמים פעם שלישית ונתמדו דכיון דלא אחשבינהו ולא איהו שקלינהו לקמא קמא כי היכי דניגלי אדעתיה דניחא ליה בכל תימוד ותימוד אי חשבת להו מיא לא מכשר ואי חשבת להו חמרא מכשר והיינו דקא אמרינן כדרך שאמרו לענין איסורין דראשון ושני אסור אלמא חמרא הוא כך אמרו לענין הכשירן דהיינו ראשון ושני ששותה הפרה חמרא הוא ומכשר שאם נשחטה הפרה לאלתר ונפלה עליה טומאה כיון דהני משקין ששותת חמרא הוא מכשרי ליה לבשרא אי נמי נפל מאותן משקין מפי הפרה כלום על הפירות ונפלה עליהן טומאה הוכשרו באותן המשקין משום דחמרא הוא:

מג. והא דתנן המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור מלעשר ורבי יהודה מיחייב, אסיקנא הוא הדין דאפילו ביתר מכדי מדתו פליגי והא דקא מיפלגי בכדי מדתו להודיעך כחו דרבי יהודה. דאפילו בכדי מדתו מיחייב. וליתא לדרבי יהודה, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דהא אפילו ביתר מכדי מדתו אסיקנא דלית הלכתא כאחרים, וכ"ש בכדי מדתו:

מד. בעא מיניה רב נחמן בר יצחק מר' חייא בר אבין שמרים שיש בהם טעם יין מהו. מאי קא מיבעיא ליה, הלכתא כאחרים או לא. אמר ליה מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא. וקימא לן כותיה. אלא מיהו דוקא דרמא תלתא ואתו בציר מארבעה, אבל רמא תלתא ואתו ארבעה, דכולי עלמא חמרא מעליא הוא כדרבא (לעיל בבא בתרא צו,ב):

מה. ת"ר שמרים של תרומה ראשון ושני אסור ושלישי מותר. כלומר מים ראשונים שהטילו בו וכן שניים אסורים, שלישייים מותרין דמיא בעלמא הוא אע"ג דאית ביה בנותן טעם. ושל מעשר ראשון אסור ושני מותר רבי מאיר אומר שני בנותן טעם ושל הקדש שלישי אסור רביעי מותר רבי מאיר אומר רביעי בנותן טעם. והאי מעשר דקאמרי ראשון אסור ושני מותר, דוקא במעשר שני, אי נמי במעשר עני, אבל מעשר ראשון הניתן ללוי, כיון דטבול לתרומת מעשר שבו כתרומה דמי, וראשון ושני אסור ושלישי מותר. וקי"ל בכולהו כרבנן. חדא דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דרבי מאיר לטעמיה דאמר שמרים שיש בהם טעם יין מברכים עליהם בורא פרי הגפן ולית הלכתא כותיה.

ורמינהי של הקדש לעולם אסור ושל מעשר לעולם מותר מעשר אמעשר לא קשיא כאן במעשר ודאי כאן במעשר דמאי הקדש אהקדש נמי לא קשיא כאן בקדושת דמים כאן בקדושת הגוף. הא דתניא של מעשר ראשון (אסור) לעולם מותר במעשר דמאי, דרבנן הוא דגזרו ביה, וכי גזרו רבנן בעיקר חמריה, אבל בתמד דידיה לא גזרו רבנן. והא דתניא של הקדש לעולם אסור בקדושת הגוף. וההיא דתניא רביעי מותר, בקדושת דמים, ומשכחת לה בשיכרא, אי נמי בחמרא דאיטמי, אי נמי בחמרא טהור, והוא דאמר לדמי עולה, אי נמי לבדק הבית, אבל אמר לדמי נסכים, מאחר דאיהו גופיה הוי לנסכים קדש קדושת הגוף, וכדרבה דאמר רבה הקדיש זכר לדמיו קדש קדושת הגוף, ואוקימנא בפרק קמא דשבועות (יא,א) דאמר לדמי עולה, דכיון דאיהו גופיה חזי לעולה ליכא לאפוקיה לגופיה מידי עולה. אבל אמר לדמי נסכים לא קדש קדושת הגוף, דאיהו גופיה לא חזי לנסכים ומותר למוכרו ולהביאו בדמיו נסכים. והכא גבי חמרא כיון דאיהו גופיה חזי לנסכים ולא לעולה איפכא מסתברא, דאי אמר לדמי נסכים קדש קדושת הגוף, ואי אמר לדמי עולה לא קדש אלא קדושת דמים:

מו. א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק כדרך שאמרו לענין איסור(י)ן כך אמרו לענין הכשרן. ולענין אכשורי פירי לקבולי טומאה קאי. ועיקר האי מילתא, דקימא לן דמשקין לא מכשירי אלא במחשבה, בין דחשיב עליהו לבתר דנפלי להו על גבי פירי, דנפקא לן מדרשא דיותן דומיא דיתן דניחא ליה ואע"ג דלא חשיב עליהו מקמי דנפלי להו על גבי פירי כלל, מידי דהוה אמי גשמים שירדו על גבי פירות שלא מדעתו, דאי שמח מקמי דנגעו הרי זה בכי יותן כדאיתא בפרק אלו מציאות (ב"מ כב,א), בין דחשיב עליהו לדבר התלוש מקמי דנפלו על גבי פירות. דנפקא לן בספרא (שמיני פרשתא ח,ג) מדרשא דכל משקה אשר ישתה, דגרסינן התם יכול אפילו חישב שירדו לבורות לשיחין ולמערות יהיו מכשירין, תלמוד לומר אשר ישתה אין לי אלא שמילאן לשתיה, ומנין אם חישב להדיח בהם עצים ואבנים, ת"ל מים. אי מים יכול אפילו חשב שירדו לבורות לשיחין למערות יהו מכשירין (על) [ת"ל] אשר ישתה, מה שתייה מיוחדת שיש עמה מחשבה אף אני ארבה את שחישב להדיח בהם עצים או אבנים שיש עמהם מחשבה ומוציא את שחישב שירדו לבורות לשיחין ומערות שאין עמהם מחשבה. ואי דניחא ליה בנפילתן על גבי פירות, מאי אירייא דחשיב ליה עליהו להדיח בהם עצים, בלאו הכי נמי מכשירי, מידי דהוה אמי גשמים. וכי תימא וממאי דלאכשורי פירי קאי, דילמא לטומאת עצמן קאי, לא סלקא דעתא, חדא דיהו מכשירין קתני, ואי לטומאת עצמן יהו טמאין מבעי ליה. ועוד מדאפשיט לה ממים דרישיה דקרא דמיירי להכשיר שמע מינה דכולא מילתא להכשיר הוא דמוקים לה. ורישא דכתיב מים סתמא מרבינן מינה מחשבת עצים ואבנים, וסיפא דכתיב אשר ישתה ממעטינן מיניה מחשבת בורות שיחין ומערות. ואי משום דכתיב יטמא, הא בהדיא אוקימנא בפרק קמא דפסחים (יח,ב) דמאי יטמא יכשיר. ואף ע"ג דמרישא שמעת מינה אצטריך חד בתלושין וחד במחוברין.

ותניא נמי התם (פי"א,ח) גבי קרא דכי יתן מים, ומנין לעשות את המחשבה כמתנה, דין הוא מה אם כלי חרס הקל שאין מטמא אדם וכלים, עשה בו את המחשבה כמתנה, לטמא מאוירו את האוכלין שהוכשרו במשקה או במים במחשבה שחישב עליהם אפילו להדיח בהם עצים ואבנים כאלו נתנן בכונה על האוכלין, דכתיב (ויקרא יא,לג) וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, ואוקימנא בשחישב עליהם לשתייה או לדבר התלוש, שרץ החמור שמטמא אדם וכלים אינו דין שאם נגע באוכלין שנגעו במשקין שנעשה בהם את המחשבה כמתנה. ועל כרחיך לא במחשבה דפירות דוקא קאי, אלא אפי' במחשבה דאתרבאי גבי כלי חרס לאכשורי אוכלין לאיטמויי באויר כלי, דהא מהתם קא יליף לה הכא לאיטמויי במגע שרץ. ופריך התם, או כלך לדרך זה, חמור כלי חרס שהוא מטמא מאוירו, כלומר אע"פ שלא נגע, תאמר בשרץ שאין מטמא אלא אם כן נגע, ת"ל מים, מים אמורים למעלה אשר יבא עליו מים ומים אמורים למטה וכי יתן מים, מה מים [ה]אמורים למעלה עשה בהן את המחשבה כמתנה [אף מים האמורים למטה עשה בהן את המחשבה כמתנה], דש"מ דמחשבה דלהדיח בהם עצים ואבנים כנתינה על גבי פירות דמיא, דאי אמרת גבי נתינה נמי מחשבה בעינן, מאי אהניא ליה מחשבה דלהדיח בהן, כי לא חשיב עליהו מעיקרא נמי כיון דחשיב עליהו בנתינה על גבי פירות מכשירי, מידי דהוה אמי גשמים. והיינו דתנן בריש מכשירין (פ"א מ"א) כל משקה שתחלתו ברצון אף עפ"י שאין סופו ברצון או שסופו ברצון אע"פ שאין תחלתו ברצון הרי זה בכי יותן. ולאו למימרא דתרויהו מדרשא דכי יתן דמשמע דניחא ליה בנפילתן ע"ג פירות קאי, דכי בעינן הכי במשקין דלא אחשבינהו מעיקרא, היכא דאחשבינהו מעיקרא לא בעינן דומיא דיתן, דהא אתרבו להו מדרשא דכל משקה אשר ישתה. והאי דקתני הרי זה בכי יתן הא קמ"ל דאידי ואידי לענין אכשורי כי יתן קרינא ביה דיליף מכלי חרס לעשות את המחשבה כמתנה.

והכא גבי שמרים הא קמ"ל דכדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשירן לאחשובינהו לאכשורי פירי, דכל היכא דלענין איסור תרומה הוו להו חמרא ואסירי משום תרומה, מכשירי, דאיסורן חושבן לאחשובינהו כשאר חמרא דעלמא דסתמיה לשתיה, דכל משקה אשר ישתה קרינא ביה. וכל היכא דגבי תרומה לאו חמרא הוא ומותר, אלמא מיא בעלמא נינהו, לענין הכשר נמי מסתמא לא מכשרי.

ודיקינן עלה הכשירא דמאי אי דמיא אכשורי מכשרי אי דחמרא אכשורי מכשרי. כלומר מה לי הוי האי תמד חמרא מה לי הוי מיא, כיון דתמדיה אחשביה ומיכשר. ופרקינן לא צריכא שתמדן במי גשמים. דמי גשמים לא מכשרי אלא במחשבה. ומקשינן וכיון דקא שקיל ורמי להו למנא, לתמודינהו לשמרים בגויהו, [אחשבינהו]. ופרקינן לא צריכא שנתמד מאליו. כלומר שהיו השמרין מגולין לאויר וירדו עליהן מי גשמים ונתמדו מאיליהן שלא לרצון הבעלים.

ומקשינן ואכתי ראשון ושני היכי משכחת לה, כיון דקא נגיד קמא קמא אחשבינהו. וגלי אדעתיה דניחא ליה, וכי הדר נפלי עליה גשמים אחריני מוכחא מילתא דניחא ליה והוו להו בכי יתן, ואפילו רביעי וחמישי. תרגמה רב פפא בפרה ששתת ראשון ראשון. כגון שירדו עליהן גשמים מתחלה ונתמדו מאיליהן שלא לרצון, ובאה פרה ושתת ראשון ראשון שנתמד, והדר נפלו מי גשמים אחריני ואיתמוד, ובאה פרה ושתת את השנים, וכן שלישי וכן רביעי. דהא לא נגדינהו איהו לקמאי דלהוי כמאן דגלי אדעתיה דניחא ליה כי היכי דתהני האי מחשבה דקמאי לבתראי.

והני ראשון ושני ושלישי דקתני, לאו למימרא דשכיחי בהדי הדדי, אלא לצדדין קא מיירי. דאי איתיה לראשון מכשר, לא שנא דהקדש ול"ש דתרומה ול"ש דמעשר ראשון ול"ש דמעשר שני, אבל מעשר דמאי אפילו ראשון נמי לא מכשר. ואי ליתיה לראשון, כגון שבאה פרה ושתת אותו ונפלו מי גשמים ונתמד פעם שניה נמי אי דתרומה הוא אי דמעשר ראשון דטבול לתרומת מעשר, כיון דלענין איסורא אסיר אלמא חמרא הוא, איסורו חושבו וכחמרא דמי לענין הכשר. ואי דמעשר שני ודאי הוא, כיון דלענין איסורא כמיא דמי לא מיתכשר שלא במחשבה. ואם באת פרה ושתת את השני ונפלו עליו מי גשמים ונטמאו פעם שלישית, אי דתרומה הוא כיון דלענין איסורא כמיא דמי לענין הכשר נמי בעי מחשבה, וא"צ לומר לענין מעשר. ואי דהקדש ניהו, כיון דלענין איסורא כחמרא דמי איסורו חושבו ומקבל טומאה שלא במחשבה. ואם באת פרה ושתת את הרביעי ונפלו מי גשמים ונתמד פעם חמישית, אפילו לענין הקדש נמי כיון דלענין איסורא כמיא דמי לענין הכשר נמי כמיא דמי ובעי מחשבה. ודוקא בפרה ששתה ראשון ראשון, אבל היכא דנגדיה איהו לקמאה, הא גלי אדעתיה דניחא ליה, ואי נמי אמרת דהנך דאתו בתר הכי מי גשמים נינהו ולאו חמרא מכשרי, ואפי' חמישי וששי, דהא אחשבינהו. ואין צריך לומר היכא דשקיל להו בידים למי גשמים ורמי להו למנא, דודאי אחשבינהו ומכשרי:

מז. אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב אין אומרין קדוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח. ומוקים לה (להלן ע"ב) למעוטי שריחו רע, אי נמי למעוטי מגולה, ואע"ג דעבריה במסננת כדבעינן למימר קמן:

שמרים של תרומה ראשון ושני אסור כו' פירש דוקא בשמרים דתרומה ומעשר שני וקדשי' מחמרינן דאע"ג דרמא תלתא ואתא תלתא אסירי דמשו' קדושתן מחמירינן עלייהו אבל שמרים דטבל דינן כחרצנים דהיכא דרמו תלתא ואתא תלתא דכ"ע לא פליגי דשרי והיכא דרמי תלתא ואתי תלתא ופלגא הוי' פלוגתא דר' יהודא ורבנן דר' יהודא אסור ורבנן שרי ואי קשיא והרי הטבל אוסר שלא במינו בנותן טעם דהוי בששים ונהי גבי חרצנים איכא לתרוצי כדתרצינא בפ' הכל שוחטין משום דלעולם לא הוי יין בעינו אבל גבי שמרי' דהוה יין ואח"כ נבלע בשמרים אמאי אמרי' דבטל פלגא בשיתא פלגי. תשובה גבי שמרים נמי אע"ג דהוי יין מעיקרא כיון שנבלע בשמרים דתו לא חזי לשתייה בטל מתורת טבל שהשותה שמרים של טבל אינו במית' דלא חזי לשתייה ומיהו אי הוה מתמצה מינייהו פורת' חמר' בעיני' הוה אסר במיא עד ששים אבל השת' דלא נפק אלא בתערוב' מים כל כמה דלא נפק מיני' ריבע' שיתן טעם במים הרי הוא בטל לגמרי ודמי ההוא לשמן של תרומה המובלע בדופני הכד דתנן שאם נוטף שלשה טיפין נותן לתוכה חולין ואע"פ שיש שם שמן ראוי להתמצות ואותו השמן הי' חשוב מתחלה כיון שנבלע בדופני הכד בטל הוא ומותר להשים חולין באותו כד ולבטל לההיא שמן דתרומה המובלע בתוכו ואם הרכינה ומצית הרי הוא תרומה ואסור להרבות עליו חולין ולבטלן והה"נ אמרי' בהני שמרים שהיין מובלע בתוכן:

כדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשרן כמה נכונו דברי רבי' יצחק זצוק"ל שפירש של תרומה להכשיר תרומה ושל הקדש להכשיר הקדש ולא חולין והלשון מסייעו שאמר הכשירן ולא הכשר סתם דאטו משום קדושת תרומה ומעשר יהי' חשוב יין להכשיר את הזרעים א"ו לא אמר אלא להכשיר תרומה ומעשר שחשוב אצלן יין וכולי האי הוי חומרא דרבנן:

מצא בה כדי מדתו פטור. קשיא לי אמאי פטור כיון שיש שם נותן טעם שהרי כל איסורין שבתורה בנותן טעם והכא טעם יש בה דמוקי לה בחולין בפרק קמא כשהחמיץ ובהכי דוקא מיחייב רבי יהודה אלמא שנותן טעם. ואין לומר דנותן טעם לפגם הוא הכא דאם כן למה מתמדין אם הוא פוגם. ועוד דאמרינן לקמן שמרים של תרומה ראשון ושני אסור ושלישי מותר פירוש אף על פי שיש בו נותן טעם מדקאמר רבי מאיר עלה שלישי בנותן טעם ושל מעשר ראשון אסור ושני מותר ואלו היה נותן טעם לפגם לא הוו אסרי רבנן ראשון ושני בתרומה ולא ראשון במעשר שני ומאי שנא טבל מתרומה ומעשר שני דאסרינן ביה תמד ראשון מיהת דהא ודאי ראשון ושני דקאמרינן לאו ביתר מכדי מדתו דאם כן בשלישי נמי ליתסר. ותו קשיא לי בהא דמקשי תלמודא ואזיל עד כאן לא פליגי אלא בכדי מדתו אבל ביתר מכדי מדתו לא פליגי פירוש וכיון דמחייבי רבנן במעשר הוא הדין לענין ברכה חמרא מעליא הוא ומאי קושיא ודאי לענין מעשר יש לחייב מכי הוי נותן טעם כשאר כל איסורים שבתורה שהם בששים אבל לענין ברכה בעינן כוזא דחמרא בתלתא דמיא. ופירש רבינו יצחק ז"ל דהך מתניתין בדמאי מיירי ומשום הכי פטרי רבנן מכדי מדתו כדאמרינן לקמן כאן במעשר ודאי כאן במעשר דמאי פירוש הא דתניא ושל מעשר לעולם מותר ואפילו ראשון מיירי בדמאי וטעמו של דבר כההיא דאמרינן בפרק הכל שוחטין שלא גזרו על תערובת דמאי הילכך לא מחייבי רבנן תמד של דמאי במעשר אלא בדרך מזיגתו יין במים וכענין שמברכין עליו בורא פרי הגפן דהוי כמאן דאיתיה לחמרא בעיניה ולא חשבינן ליה כתערובת. וקשיא לי בהאי טעמא הא דאמרי התם כיון דאמר ליה עשו לי משליכי כמאן דעריב איהו בידים דמי והכא ודאי כשמתמד הלוקח בשמרי יין של דמאי עסקינן דאלו לוקח תמד מעם הארץ אין צריך לעשר שלא נחשדו עמי הארץ על התמד כדאיתא בפרק אלו עוברין אלא ודאי הכא בשהלוקח מתמד מיירי וכיון דאיהו עריב בידים למה לא גזרו עליו כיין דנותן טעם. ויש לומר כיון דאין שמרים עשוים כו' להתעשר בעינייהו אלא בתערובת מים שמתמדים בהם ומעשרין התמד הילכך לא גזרו על התמד כן נראה בעיני. וראינו מקצת רבותינו ז"ל שהם מפרשים דיין במים אין משערים אותה בששים לפי שהוא נותן טעם לפגם כשהמים רבין עליו יותר מדאי כגון בעשרים או בעשרה חלקי מים וכיון שעכשיו טעם היין פוגם מותר אף על פי שאם יוסיף עליו איסור חוזר ואוסר בנותן טעם וכל זמן שהטעם לפגם כמי שאין בו נותן טעם דמי כדאמרינן קדרה זו חסרה מלח יתירה מלח חסרה תבלין יתירה תבלין. וכתבו ז"ל שיעור לדבר ואמרי שהיין מתבטל בששה חלקי מים לפי שהוא טעם לפגם וסמך ר"י ז"ל דבר זה מהא דאמרינן בפרק השוכר את הפועל שתי כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן וערבן זה בזה כו' ובסתם מזיגה מיירי שהיא בשלשה חלקי מים וסליק את היין של חולין שהוא מינו במי שאינו ששה חלקי יין של תרומה מים רבין עליו ומבטלין אותו. ולפי הסברא הזאת יש לפרש הא דמקשינן בשמעתין וביתר מכדי מדתו מי פליגי והא תנן כו' דהכי מקשינן כיון דמחייבי במעשר ביתר מכדי מדתו פורתא אלמא לא אמרו תלתא על תלתא נפיק אלא כשהוא מוצא יותר מכדי מדתו מעט יש שם מן היין כל כך שאין שם ששה חלקי מים לבטלו אם כן רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא יש שם חלק רביעי מיין או יותר ומתרצא נמי בהך סברא הא דפטרי רבנן כשמצא כדי מדתו ואף על פי שיש שם נותן טעם משום דקיוהא בעלמא הוא ולא עיקר טעם היין כיון שבכיוצא בו במזיגה פוגם. עליות.
הא דבעא מיניה רב נחמן בר יצחק מרב חייא בר אבין שמרים שיש בהם טעם יין מהו כעין פלוגתא דרבנן ואחרים בעא מיניה ואי הלכתא כדאמרינן בעא מיניה. ומסתברא לי דמשום דמסתברא טעמייהו דאחרים בעא מיניה דהאיך אפשר דכל מיא דעייל אפיק ועוד דטעמיה מוכח עליו דחמרא הוא. והיינו דאהדר ליה מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא הילכך יחיד ורבים הלכה כרבנן דרבים נינהו. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרא"ם ז"ל בעא מיניה רב נחמן כו'. שמרים יש בהם כו' כגון דרמא תלתא ואתי תלתא אי נמי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא. ופשט ליה כרבנן דאמרי לאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא. עד כאן לשונו.

כאן בקדושת הגוף כאן כו'. כל המפרשים פירשו בקדושת הגוף במקדיש יין לנסכים לעולם אסור בקדושת דמים במקדיש לבדק הבית רביעי מותר. ולולי שראיתי כולם ז"ל מפרשים כן ולהן שומעין סבור הייתי לפרש בהפך דקדושת הגוף כל שהלך כל לחלוחית היין שבו אין כאן הקדש אבל בקדושת דמים כל שהוא נמכר מחמת קיוהא שבו או אפילו מחמת מראהו דמים לו ודמי הקדש הן שהמקדיש לדמיו הקדישו. הרשב"א ז"ל.
ווה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו כאן בקדושת דמים כאן בקדושת הגוף. פירוש קדושת שנתקדש בכלי שרת אף על פי שהיין נתקדש בכלי שרת השמרים לא נתקדשו אף על גב דאמרינן במסכת סוכה דכלי שרת מקדשין בין מדעת בין שלא מדעת היינו בסתם אבל בשאומר בפירוש איני רוצה שיתקדשו השמרים אין כלי שרת מקדשין. וה"ר יונה ז"ל פירש דקדושת דמים נמי מיירי ביין של נסכים אלא שלא נתקדש בכלי ולא החמירו מרביעי ואילך כיון שכבר הלך כל היין משם אבל בקדשי בדק הבית לעולם אסור דכיון שהקדיש היין השמרים הנעשים ממנו בכלל ההקדש וכיון שהיין מושבחים על ידי השמרים ויש להם דמים ודאי מועלין בהם וכדקיימא לן במסכת תמורה דיש בקדשי בדק הבית שאין בקדשי מזבח כגון שיפוי ונבייה דבקדשי מזבח מותרין שלא הקדיש אלא הראוי למזבח ובקדשי בדק הבית אסורין דכל שיש לו דמים הקדיש. פירוש שפוי ונביה כגון אם הקדיש עצים לגזירין מותר וכן העלין הנושרין מן האילן שהקדישו לעצי המערכה מותרין בלא הקדש אלא הראוי למזבח אם הקדישן לבדק הבית הכל אסור. וכן יש לפרש כאן בקדושת דמים כגון בקדשי בדק הבית לעולם אסור. כאן בקדושת הגוף כגון בקדשי מזבח רביעי מותר וקרי להו קדושת הגוף דקדושת דמים שבהם סופה לקדושת הגוף. עד כאן לשון הרא"ש ז"ל. ובעליות.
אבל הרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו כאן בקדושת דמים כגון שהקדיש חבית של יין למכרה ולהוציא דמיה לבדק הבית רביעי מותר דכיון דקדושת דמים וניתן להתחלל קלישא קדושתיה. וכאן בקדושת הגוף כגון שהקדיש חבלת של יין לנסך ממנה על גבי המזבח לעולם אסור דכיון דקדושת הגוף נינהו ולא ניתן להתחלל על דמים חמירא קדושתיה. והא דאמרינן של תרומה ראשון ושני אסור לא תימא והוא דימא תלתא ואתא ארבעה אלא אפילו רמא תלתא ואתא תלתא נהי דלאו חמרא הוא לענין ברכה נמי אסור דכי אמרינן רמא תלתא ואתא תלתא לאו כלום הוא הני מילי לגבי ברכה דלא מברכין בורא פרי הגפן משום הכי כי רמא תלתא ואתא תלתא כיון דגופיה מיא הוא אף על גב דאית ביה טעם יין לאו כלום הוא ולא מברכין עליה בורא פרי הגפן אבל לענין תרומה והקדש כיון דטעמיה נמי אסור כדקיימא לן כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם אפילו רמא תלתא ואתא תלתא נמי אף על גב דגופה לאו חמרא כיון דאית ביה טעם יין אסור. ורבי מאיר סבר אפילו תלתא נמי אי אית ביה טעם יין ואפילו פורתא אסור. עד כאן לשונו.

עלה בידינו. אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין אף על פי שיש בהן טעם יין ואפילו מצא יותר מכדי מדתו מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו ואם נתן בהם שלש מדות מים והוציא משם ארבע מדות מברכין עליהם בורא פרי הגפן. אבל אם נתן שם שלש מדות והוציא שלש ומחצה אמרינן תלתא על תלתא נפיק. ושמרים של תרומה אף על פי שלא מצא אלא כדי מדתו ראשון ושני אסור כיון שיש בהם נותן טעם שלישי מותר דלאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא הוא ושל מעשר שני ראשון אסור ושני מותר. ושל הקדש השלישי אסור ורביעי מותר בקדושת דמים אבל אם נתקדשו בכלי שרת כיון שקדשו קדושת הגוף החמירו בהן לאסרן לעולם כל זמן שיש בהם נותן טעם וכשאמרו קדושת דמים רביעי מותר לא אמרו אלא בקדשי מזבח שלא הוקדשו לדמים אלא לקרב הן עצמן. אבל בקדשי בדק הבית הואיל והוקדשו לדמים אסורין לעולם כיון שהושבחו המים מחמת השמרים. וכן הדין לענין יין נסך שהמתמד בשמרים של יין נסך כיון שהשמרים אסורין בהנאה כל התמדין אסורין לעולם. ותמד של מעשר שני של דמאי אפילו ראשון מותר וכן הדין בתמדים של טבל דמאי שהתמד הראשון מותר. עד כאן בעליות. והשאר כבר הביאו הרא"ש ז"ל בפסקיו עיין שם.
כתבו התוספות התמד שרגילין לעשות שמשליכין מים על החרצנים והזגים כל שכן דהוי קיוהא דגרע טפי מתמד דשמרים כדמוכח סוגיא דפרק אלו עוברין הילכך לא מברכין אלא שהכל עד דרמא תלתא ואייתי ארבעה. ויש אומרים דוקא בשעוצרין אותם במעצרתא אבל כשאין עוצרין אותם יש לומר שהמים נשארו והיין יצא ואף על פי שלא יבאו ארבעה ויש בו טעם יין מברכין בורא פרי הגפן. ויש אומרים עוד דהאי שיעורא דרמא תלתא ואייתי ארבעה הני מילי ביינות שבזמן רבותינו בעלי הגמרא שהיו חולקים וחשובים ביותר אבל היין דידן דהשתא אפילו רמא תלתא ואייתי ארבעה לא מברכין בורא פרי הגפן. ורבי יהודה אומר דיינות שלנו לא גריעו מיין השרוני דתנן התם בנדרים ובמזג שני חלקים מים ואחד יין מיין השרוני הילכך דילן נמי בתילתא יין ושני תלתי מים מזוג מברכין בורא פרי הגפן. עד כאן משיטה לא נודע שם מחברה.
אמר רבי יוחנן כדרך שאמרו איסור בשמרים ראשון ושני אסור דאלמא כחמרא גופיה דמון ושלישי מותר דאלמא מיא בעלמא נינהו כך אמרו לענין הכשירן דשני מכשיר דחמרא הוא שלישי לא מכשיר דמיא בעלמא הוא. ואקשינן הכשירן דמאי כו'. ופרקינן לא צריכא שתמדו במי גשמים דלא חשיב עלייהו ובעינן נותן מים דומיא דכי יתן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה והכי נמי כיון דבמי גשמים תמד שאינן מוחשבין ולא מכשרי ראשון ושני דכחמרא דמו מכשרי משום חמרא דאית בהו שלישי דמיא בעלמא הוא ולאו חמרא הוא לא מכשרי דהא לאו מוחשבין נינהו. ועיקר הא מלתא דאמרינן חמרא נמי מכשר מפורש בספרא דתניא התם אין לי אלא מים מנין לעשות שאר משקין כמים תלמוד לומר מים כו'. וגרסינן נמי בפרק קמא דשבת הבוצר לגת בית שמאי אומרים הוכשר כו' ואוקימנא לטעמא דמילתא דמכשר משום דפעמים שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענביו ליבצר או נוטל אשכול של ענבים וסוחטו ומזלף על גבי ענבים כו' דשמע מינה אכשורי נמי מכשר. ואקשינן וכיון דקא שקיל ורמא להו למנא לתמודי הא אחשביה ואמאי לא מכשר. ופריק לא צריכא שנתמד מאליו כגון שנפלו עליו מי גשמים וכן בפעם שנית וכן בפעם שלישית. ואקשינן וכיון דקא נגיד עליה קמא קמא אחשביה פירוש דהא לא אפשי למהוי ראשון ושני ושלישי אלא בדנגיד קמא קמא וכיון דנגיד להו גלי אדעתיה דניחא ליה בההוא תמד וכמאן דאחשביה להנהו מיא דמו וכו בכל תמד ותמד וכיון שכן אמאי לא מכשרינן בין דחשבת להו מיא בין דחשבת להו חמרא. ופריק רב פפא בפרה ששתת ראשון כלומר דהאי ראשון ושני לאו איהו שקלינהו בתר דאתמוד כי היכי דגלי דעתיה דניחא ליה בהאי תמד אלא פרה היא ששתת ראשון ראשון כגון דנפיל מי גשמים פעם ראשונה ונתמדו ואתיא פרה ושתיא להו והדר נפיל מי גשמים עליה פעם שלישית ונתמדו דכיון דלא אחשבינהו ולא איהו שקלינהו לקמא קמא דגלי דעתיה דניחא ליה בכל תימוד ותימוד אי חשבת להו מיא לא מכשרי ואי חשבת להו חמרא טכשרי והיינו דקאמר כדרך שאמרו לענין הכשרן דהיינו ראשון ושני ששתת הפרה חמרא הוא ומכשרי שאם נשחטה הפרה לאלתר ונפלה עליה טומאה כיון דהני משקין ששתת חמרא הוא מכשרי להו לבשרא אי נמי אם נפל מאותם משקין מפי הפרה כלום על פירות ונפלה עליהם טומאה וכשם שאמרו לענין איסורין שלישי מותר אלמא מיא הוא ולא חמרא כך אמרו לענין הכשרן דהשלישי שנתמד לאחר ששתת הפרה ראשון ושני אם נפל על האוכלין ונפל עליהן טומאה אינו מכשר דלאו חמרא הוא אלא מי גשמים נינהו דלא מכשרי משום דלא אחשבינהו. ורבי מאיר סבר שלישי בנותן טעם דאלמא אי אית ביה טעם חמרא ואפילו פורתא חמרא הוא ומכשר. ויש לומר להך אוקמתא דאוקימנא בפרה ששתת ראשון דהאי דאמרינן כך אמרו לענין הכשרן לאו למימרא דראשון ושני מכשרי כיון דאוקימנא דפרה שתיא הא ליתנהו דמכשרי אלא למימר דשלישי מיא הוא ולא מכשר והכי קאמר כשם שאמרו לענין איסורן דראשון ושני הוא דהוי חמרא הא שלישי לא הוי חמרא אלא מיא הוא ולא מכשר. אי נמי שלא שתת הפרה כלום ונמצא שלא היה שם אלא ראשון בלבד ונפל על האוכלין כיון דחמרא הוא מכשר להנך אוכלין וכן אם שתת הראשון ואחר כך נפלו הגשמים ונתמדו פעם שניה ולא שתת השני ונפל השני על האוכלין כיון דחמרא הוא מכשר להו להנך אוכלין. אבל אם שתת גם השני ואחר כך נפלו גשמים פעם שלישי ונתמדו ולא שתת השלישי ונפל השלישי על האוכלין מיא הוא ולא מכשרי הנך אוכלין דהא לא אחשבינהו. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: לא צריכא בפרה שותה ראשון ראשון. היא הוציאה הברזא מן הכובא והיתה שותה וכששחטה עדיין משקה טופח עליה דאי מיא ניהו לא מכשרי דבעינן להו מחשבה ואי חמרא הוא לא בעי מחשבה. עד כאן לשונו.

וכיון דנגיד קמא קמא אחשביה. ואוקימנא בפרה שותה ראשון ראשון. ואם תאמר למה ליה למימר בשותה ראשון ראשון אפילו נגיד קמא קמא והשלישי נתמד מאליו ונפל על הפירות או ששתה אותו פרה ונטף מפיה על הפירות הוא הדין והוא הטעם ולמה יכשיר כיון דבחמרא זה לא גלי דעתיה דניחא ליה. יש לומר דכל שתמדו הוא אפילו תמד ראשון או שנתמד מאליו אפילו תמד ראשון ומשכו הוא מן הכובא כי נתמד לאחר מכאן פעם ושתים מאליו אף על פי ששתתה אותו פרה מכשיר כדינו ומשום דגלה בדעתו בתמד הראשון דניחא ליה בכל תמד ותמד שיתמד לאחר מכאן ומאי דקאמר כיון דנגיד קמא קמא אחשביה לרבותא נקט קמא קמא ולומר שאפילו בכל אחד נתגלה דניחא ליה ביה אבל הוא הדין דהוה מצי לאקשויי וכיון דקמא נגיד אחשבינהו לכולהו. ורש"י ז"ל נראה שסובר דדוקא נקט קמא קמא שכן כתב כיון דנגיד ומשיך קמא קמא ראשון ושני גלי דעתיה דניחא ליה שירדו גשמים לכאן לעולם אולי קלטו טעם יין עד כאן. ושמא לאו דוקא אלא משום דאמרינן בגמרא קמא קמא פירש כן ולאו דוקא דבתרי זימני הוא גילוי דעת ולא בפעם אחת. הרשב"א ז"ל.

בפרה ששתת ראשון ראשון. ואם תאמר אמאי אצטריך לשנויי בפרה ששתת ראשון לישני כגון שנתמד שתי פעמים בידים ובשלישי נתמד במי גשמים. ויש לומר כיון שנתמד מתחלה במים נתערב מן המים בגשמים ומכשירין. הרא"ש ז"ל בתוספותיו.

בפרשב"ם בד"ה אבל יותר כו' דהא רבנן חומרא לית להו כו' עכ"ל וליכא למימר דר"י חומרא אית ליה בין בכדי מדתו בין ביתר מכדי מדתו ורבנן דלעיל כר"י דא"כ הויא סברת דר"י ורבנן הפוכה דהא ר"י לאו מדינא קאמר ביתר ואפי' הכי מחמיר נמי בכדי מדתו ורבנן דאית להו מדינא ביתר לא מחמרי בכדי מדתו וק"ל:

בד"ה שמרים של תרומה כו' ובד"ה אסור כו' חומרות בעלמא נינהו מדרבנן ובמצא כדי מדתו מיירי עכ"ל דהא לר"מ קיימינן הכא דהיינו אחרים דלעיל דאית להו ביתר דהוי יין גמור אבל לקמן בד"ה כך אמרו לענין הכשר כו' מסיים בו וכרבנן דאחרים עכ"ל ומצי איירי אפילו ביתר משום דהכי [קי"ל] וק"ל:

תוס' בד"ה שמרים של מעשר כו' וי"ל דמיירי שאין כו' ומ"מ בהקדש החמירו כו' עכ"ל ור"ל דאיירי ברמא תלתא ואתא ד' ואע"פ שאין בו קיוהא כלל החמירו בהקדש וכן בתרומה אבל לא ניחא להו לתרץ דאיירי ברמא ג' ואתא ג' ופלגא ובמעשר נמי החמירו דהא רבנן דר"י במעשר קמשתעו ולא מחמרי וק"ל:

בד"ה ונתמד מאליו כו' דכיון שנתערבו בשמרים אין כו' עכ"ל כיון דבטלי בשמרים מים יפים נמי בעי לאחשובינהו להיות משקים ומיהו למאי דלא אסיק אכתי לאוקמי בנתמד מאליו ולא בטלי מים יפין בשמרים כיון דשקיל להו ורמי להו למנא אחשבינהו כדפריך אפילו במי גשמים דאחשבינהו בהא וק"ל:

בד"ה אילימא כו' דא"כ הל"ל אין מברכין עליו בפה"ג כו' עכ"ל דהיינו כפרש"י ור"ש שכתבו דמברכין עליו שהכל דאין סברא לחלק בין קידוש ובין בפ"ה אלא לענין מיאום כפי' רשב"ם לקמן וק"ל:

ד"הלא צריכא כגון שתמדו במי גשמים תימה דהכא משמע שיש חילוק בין גשמים לשאר משקים. רוצה לומר בין גשמים לשאר משקים ומים דמים הן גם כן בכלל שאר משקים ורוצה לומר מדנקטא הגמרא מי גשמים משמע שיש חילוק בין מי גשמים לשאר מים ומשקים ומה שפירש רשב"ם דבמים בעינן דניחא ליה ר"ל דלרשב"ם אין כוונת הגמרא שנקטה מי גשמים לחלק בין גשמים לשאר מים אלא החילוק הוא בין מים ליין דבמים בעינן דניחא ליה וביין לא צריך דניחא ליה ולכך אוקמה כגון שתמדו כמי גשמים דאי תמדו במים ששאב מן הבור פשיטא דידעינן דהן ניחא ליה אבל כשהן מי גשמים שירדו מעצמן וכדמסיק כגון שתמדו מאליו לא ידעינן בהו דניחא ליה אבל כל זמן שהוא נחשב ליין לענין מעשר ותרומה מכשיר בכל אופן דביין לא צריך דניחא ליה ולכך כתבו התוס' ואינו נראה לרשב"א וכו' ומאשר יבא עליו מים מפקינן הכשר לכל משקים ואע"ג דכתיב עוד קרא אחר לשאר משקין דכתיב וכל משקה אשר ישתה וגו' הא בפ"ק דפסחים מוקי ליה לשאר מילי ולא לענין הכשר דשאר משקין וא"כ כל מיני משקין מפקינן מחד קרא מאשר יבא עליו מים ואתו כולהו בין מים בין יין ושאר משקין מהאי קרא וא"כ מהיכי תיתי לן לחלק בין מים ליין. ונ"ל דבגשמים בעינן תרתי כו'. ר"ל דלעולם דלענין דבעי' דניחא ליה דילפינן מקרא אין חילוק בין מים ליין דבכל משקין בעינן דניחא ליה דהא מחד קרא מפקינן לכולהו אלא שיש חילוק בין מים לגשמים דגשמים אין קרוי משקה מן הסתם עד שיחשוב אותן מתחלה שיהיו משקה ולכך בגשמים בעינן תרתי וכו' והכא גבי תמד מסתמא ניחא ליה ולכך כשהוא יין הוא מכשיר כיון דניחא ליה והוא משקה מן הסתם אבל כל זמן שאינו יין אע"ג דמסתמא ניחא במה שנתמד מ"מ כיון שהוא מי גשמים לא מכשיר עד שיחשוב אותן שיהא משקה כ"ג המשך דברי התוס' בד"ז:

ר"ש בד"ה להודיעך כחו כו' חידוש גדול לחומרא כו' נ"ב פירוש אפי' הוא לחומרא ודו"ק:

בד"ה שמרים כו' לברכת היין וברייתא לא הוה כו' כצ"ל:

בד"ה ראשון מים ראשונים שמכניסו והוציאו משם הס"ד וכצ"ל:

בד"ה ה"ג של הקדש כו' ושל מעשר לעולם מותר כצ"ל והס"ד:

בד"ה בקדושת הגוף דחמירי יין שהוקדש לנסכים כו' כצ"ל:

בד"ה כך אמרו כו' דאחרים וקבעי כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה שנתמד כו' מחשבה ופרכינן כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה לא צריכא כו' אשר ישתה בכל כלי כו' כצ"ל:

ר"ש ד"ה להודיעך. וליכא חידוש כלל כו'. לכאורה היה חידוש גדול לאשמועינן דלא כאחרים. וי"ל דזה ידעינן מדלא החמירו במצא כדי מדתו אטו יתר. ובזה מיושב נמי הא דלא מוקי רבנן דר"י באחרים. וביותר דאחרים הם ר"מ דהוא בר פלוגתיה דר"י. אך מש"כ ומילתא דר"י כו' ואע"ג דליכא טעם יין. לכאורה הא דלא כר"נ וריב"ח בחולין (כ"ו) דמוקי פלוגתייהו בשהחמיץ ורבא נמי משמע שם דס"ל כוותייהו:

ר"ש ד"ה לא צריכא. אבל כו' יין מכשיר בלא מחשבה כו'. ועי' בתוס'. ולי קשה ע"ד משבת (י"ז) גבי הבוצר לגת. וכן מחלב בהמה בסוף מכשירין. ואנכי ל"י מה נלחצו בזה דלעד"נ פשוט דהיין כבר חשבו בעת דריכת הענבים להוציאו:

תד"ה שמרים. וי"ל דמיירי כו' ומ"מ בהקדש החמירו. וע' מהרש"א דהוסיף וכן בתרומה. ומש"כ דבמעשר ל"ל דהחמירו דהא רבנן דר"י במעשר קמשתעי ולא מחמרי. לכאורה תמוה דהא מיירי בטבל. ואם ר"ל דטבול למעשר כמעשר א"כ יהא מוכח דאף בתרומה לא מחמרי דהא טבול ג"כ לתרומה. וי"ל משום דאיתא בפ"ה דמעשרות מ"ד דאם הוציאו משקין מן הזגים חייב במעשרות ופטור מן התרומה כו' ע"ש ולכן י"ל דה"ה מן השמרים:

גמרא אי דמיא אכשורי מכשיר. עי' שער המלך הל' ברכות פ"ו הל"ד:

תוס' ד"ה אילימא למעוטי יין מגתו וכו' אין להוכיח מכאן דיין מבושל כשר לקדוש ומברכין עליו בפה"ג וכו' אבל יש להביא ראיה מהירושלמי דשקלים וע"פ דיין גמור הוא דאמר התם ד' כוסות שאמרו יוצאין ביין מבושל וכו'. הרב תרומת הדשן סימן ל' כתב דלית נגר דיפרקינה לראיה זו ע"ש ודלא כהרב מר וקציעה שדחה ראיה זו בדחיות ואוקמתות ע"ש א"ח סימן רע"א ועיין בספר המכריע לרבינו ישעיה הזקן מטראני שנדפס מקרוב סימן כ"ד:

המתמד. מים בשמרים פטור ממעשר: אבל יותר מכדי מדתו. פורתא לא פליגי רבנן עליה דר''י אלא מחייבין במעשר והוא הדין לברכת היין דהא רבנן חומרא לית להו גבי מעשר דהא בכדי מדתו לא מחייבי אלא משום דחשיבי ליה יין הוא דמחייבי ביותר מכדי מדתו והלכך לגבי בורא פרי הגפן נמי חשיב: להודיעך כחו דר''י. דמחייב ולהודיעך כחן דרבנן לא איצטריך למיתני יותר מכדי מדתו דמילתא דפשיטא הוא דפטור דפורתא חמרא במיא טובא בטיל וליכא חידוש כלל לאשמועינן דפטרי רבנן ביותר ומילתיה דר''י חשיב חידוש גדול לחומרא ואע''ג דליכא טעם יין מיחייב: שמרים שיש בהם טעם יין מהו. לברכת היין וברייתא לא הוה שמיע ליה דאי הוה שמיע ליה הכי הוה ליה למימר הלכה כאחרים או אין הלכה כאחרים: שמרים של תרומה. שנתן לתוכן מים ושנה ושילש: ראשון. מים ראשונים [שהכניסו והוציאו] משם: אסור לזרים. וכל הני חומרות בעלמא נינהו מדרבנן ובמצא כדי מדתו מיירי: שלישי מותר. ואפילו יש בו טעם יין: אף שלישי. אסור אם יש בו נותן טעם: ה''ג של מעשר ראשון אסור. כלומר של מעשר שני תמד ראשון אסור לאכול חוץ לירושלים אבל מעשר ראשון דלוים מותר לזרים ודלא כרבי מאיר: הכי גרסינן. של הקדש לעולם אסור ושל מעשר לעולם מותר: מעשר דמאי. שהופרש מפירות הלקוחין מעם הארץ ואקילו ביה רבנן משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן: בקדושת דמים. שהקדיש חבית יין לבדק הבית וימכר ויקחו בדמיו צרכי בדק הבית: בקדושת הגוף. [דחמירא] יין שהוקדש לנסכים ושמרים שלו אסורים בשביל מעט יין המעורב בו: כשם שאמרו לענין איסורן. דבתרומה ראשון ושני הוי יין ושלישי הוי מים ושל מעשר הראשון יין והשני מים וכן כולן: כך אמרו לענין הכשר. דראשון ושני של תרומה חשוב נמי יין לענין הכשר והראשון של מעשר חשיב יין לענין הכשר וכדמפרש ואזיל וכל זה חומרא מדרבנן הוא דמדאורייתא כולהו חשיבי מים בעלמא כדאמרן לגבי מעשר דמאי וכרבנן דאחרים וקבעי גמרא הכשר דמאי על איזה הכשר הוצרך לומר כך אמרו לענין הכשרן של מים או של יין הא תרוייהו מכשרי פירות לקבל טומאה ומאי נפקא לן מיניה אי הוי חמרא אי מיא: אי חמרא אכשורי מכשר. דכתיב (דברים לב) תשתה חמר וכתיב וכל משקה אשר ישתה וגו' (ויקרא יא): לא צריכא. כלומר לא נפקא לן מינה אלא שתמדו לההיא דתרומה ומעשר במי גשמים דצריכי מחשבה אבל אי חשבינן ליה יין מכשיר בלא מחשבה דבמים הוא דכתיב (שם) וכי יותן מים מה יתן דניחא לי' אף יותן דניחא ליה ופרכינן וכיון דשפכינהו האי גברא להני מי גשמים ממנא שניטפו בו למנא דשמרים אחשבינהו ומכשרי ומאי נפקא לן מינה ל''ש מעשר ולא שנא תרומה לעולם מכשרי: שנתמד מאליו. שנפלו הגשמים לתוך השמרים והלכך בתרומה דראשון ושני חשיב יין לענין הכשר נמי מכשרי אבל שלישי דחשוב מים לגבי תרומה לענין הכשר נמי מי גשמים נינהו ולא מכשרי דלא הוה בהו מחשבה: ופרכינן ואכתי מאי נפקא מינה והא כיון דנגיד. מושך: קמא קמא. ראשון ושני גלי דעתיה דניחא ליה שירדו גשמים לכאן לעולם אולי יקלטו טעם יין ושלישי לתרומה נמי מכשר ולא שנא יין ולא שנא מים אכשורי מכשרי ומה חילוק יש עדיין בהכשרן: בפרה ששותה ראשון ראשון. והלכך בשלישי ליכא שום מחשבה ולא מכשר שלישי דתרומה ושני דמעשר ולא מצי לתרוצי בשנשפך ראשון ראשון דכיון דלא נשתהה שם כלל לא נופל ונשפך אין ידוע לעולם מהו תמד שני או תמד שלישי: אין אומר קידוש היום כו'. משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א) כדלקמן וביין הראוי לברך עליו בפה''ג קאמר דאע''ג דמברכין עליו בפה''ג לקידוש היום מיהא לא חשיב ולקמיה בא לפרש איזה יין בא למעט: יין מגתו. תירוש: לא יביא. משום דכתיב הסך נסך שכר (במדבר כח) מידי דמשכר: ואם הביא כשר. דליכא עיכובא אי נמי הסך נסך מכל מקום וכיון דלנסכים כשר בדיעבד לגבי קידוש חשיב לכתחלה דלא חמיר קידוש כניסוך:

הוא הדין אפי' ביתר מכדי מדתו נמי פליגי. והא דתנן בסיפא דמס' מעשרות (פ''ה מ''ו) היתר מכדי מדתו מפריש עליו ממקום אחר ולא פליגי עליה רבנן היינו ברמא תלתא ואתא ארבעה מקשה ר''י היכי פטרי רבנן ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא כיון דאית ביה בנותן טעם וקיי''ל בפ' בתרא דמס' ע''ז (דף עג:) דמין בשאינו מינו בנותן טעם גבי טבל וי''ל דאינו אלא קיוהא בעלמא ואין כאן נותן טעם וכעפרא בעלמא דמי וכן נראה מתוך פירוש ר''ש: מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא מכאן הורה ר''ת בדיעבד אם רחץ עכו''ם חבית של שמרי יין דשרי דלאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא הוא: שמרים של מעשר כו'. תימה במאי מיירי הך ברייתא אי בכדי מדתו או אפי' רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא לרבנן אפי' ראשון יהא מותר ואי ברמא תלתא ואתא ארבעה אפי' רביעי של מעשר יהא אסור וי''ל דמיירי שאין בהן טעם יין כלל אלא קיוהא בעלמא ומ''מ בהקדש החמירו לאסור עד שלישי ומיירי שלא הקדיש שמרים דאי הקדיש לעולם יהא אסור: לא צריכא כגון שתמדו במי גשמים. תימה דהכא משמע שיש חילוק בין גשמים לשאר משקין ואיזה חילוק יכול להיות ביניהן ומה שפירש רבינו שמואל דבמים בעינן דניחא ליה ולא בשאר משקין כגון יין אפי' לא ניחא ליה מכשר דבמים כתיב וכי יותן מים על זרע ואין נראה לרשב''א דלא אשכח בשום דוכתא שיהא חשיבות ביין מבמים לענין הכשר ומאשר יבא עליו מים מפקינן הכשר לכל משקין ובפ''ק דפסחים (דף יח. ושם) איכא דלא מוקי וכל משקה אשר ישתה בכל כלי לענין הכשר וא''כ מנא ליה דלא בעינן דניחא ליה ונראה לר''י דבגשמים בעינן תרתי שיחשיב אותו מתחלה שיהו משקין ואח''כ בעינן דניחא ליה אבל שאר משקין כגון מים ויין ושמן כיון דניחא ממילא הן מכשירין אפי' לא יחשיב אותן להיות משקה אבל קשה מהא דתנן במסכת מכשירין (פ''ו מ''א) ומייתי לה בפ''ק דחולין (דף יג. ושם) המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה וירד עליהם הטל אינן בכי יותן ואם לכך נתכוין הרי הן בכי יותן אע''פ שלא החשיב אותו מתחלה להיות משקה ושמא טל חשוב טפי להיות משקה ממי גשמים: ונתמד מאליו. נראה דהשתא איירי שפיר אפילו במים יפין שאינן מי גשמים דכיון שנתערבו בשמרים אין ראוים להכשיר והא דלא קאמר אלא לפי שלא נזכר אמורא למעלה: אילימא למעוטי יין מגתו כו'. אין להוכיח מכאן דיין מבושל כשר לקידוש ומברכין עליו בפ''ה מדלא קאמר למעוטי יין מבושל דלאו ראיה היא דאפילו אין מקדשין עליו לא מצי למימר למעוטי יין מבושל דאם כן הוה ליה למימר אין מברכין עליו בפ''ה אבל יש להביא ראיה מירושלמי דשקלים ודערבי פסחים דיין גמור הוא דאמר התם ארבע כוסות שאמרו יוצאים ביין מבושל אלמא מקדשין איין מבושל ודלא כפרש''י והר''ש שכתבו דיין מבושל מברכין עליו שהכל דאישתני לגריעותא ואין להאריך כאן:

בבא בתרא צז ע"א