בבא בתרא צח ע"א

דף צח - א

ואם אמר לו המוכר: יין  מבושם ^[109] אני מוכר לך, יין משובח שרגיל להתקיים זמן רב, חייב להעמיד לו עד עצרת, שיתקיים עד חג השבועות. שמאז ואילך היין מתקלקל מהחום ואפילו הוא מבושם. ^[110] וישן, אם אמר לו המוכר: יין ישן אני מוכר לך, חייב לתת לו יין משל אשתקד משנה שעברה.

ומיושן, אם אמר לו: יין מיושן אני מוכר לך, חייב לתת לו יין משל שלש שנים היינו משנה שלפני אשתקד, שנמצאו שלש שנים יחד עם השנה שעומדים בה.

גמרא:

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא שנו ברישא של המשנה שהמוכר אינו חייב באחריות יינו אלא בקנקנים דלוקח, שהלוקח העביר את היין לקנקנים שלו, ושם החמיץ, שאז יתכן שהקנקנים שלו גרמו להחמיץ, ולכן אין המוכר חייב באחריותו. ^[111] אבל אם היין נשאר בקנקנים דמוכר, אמר ליה הלוקח למוכר: הא חמרך והא קנקנך! שאפילו לאחר זמן רב יכול הלוקח לטעון למוכר שודאי בגלל הקנקנים שלך החמיץ היין, והמקח בטל. ^[112]

והוינן בה: וכי קנקנים דמוכר, מאי הוי!? למה יפסיד המוכר? לימא ליה יאמר המוכר ללוקח: לא איבעי לך לשהויי. לא היית צריך להשאיר את היין כל כך הרבה זמן עד שיחמיץ! ^[113]

ומתרצינן: לא צריכא, המשנה מדברת, בכגון דאמר ליה הלוקח למוכר, שהוא צריך את היין למקפה, להשתמש ממנו מעט מעט להטעים את המאכל, ולהכניס אותו לתוך התבשיל. ^[114]

והוינן בה: ומאי דוחקיה דרבי יוסי ברבי חנינא, מה ההכרח שלו לאוקמא למתניתין, להעמיד את המשנה דוקא בקנקנים דלוקח, ודאמר ליה הלוקח למקפה.

לוקמא, יעמיד את המשנה אפילו בקנקנים דמוכר, ודלא אמר ליה למקפה. שאז אפילו בקנקנים דמוכר אינו חייב באחריותו, משום שלא היה ללוקח להשהות את היין עד שיחמיץ!?

ומתרצינן: אמר רבא: מתניתין קשיתיה, משום שהיה קשה לו הסיפא של המשנה, דקתני "אם ידוע שיינו מחמיץ, הרי זה מקח טעות".

אמאי הוי מקח טעות? לימא ליה המוכר ללוקח: אמנם היין שלי דרכו להחמיץ במשך הזמן, אך לא איבעי לך לשהויי. לא היית צריך לחכות עם היין עד שיחמיץ.

אלא, לאו, שמע מינה, שהמשנה מדברת דאמר ליה הלוקח למקפה. ולכן אם ידוע שיינו של המוכר מחמיץ, הוא חייב באחריותו, שהרי הלוקח אמר לו בפירוש שהוא רוצה להשהותו. ואם כן, גם הרישא מדברת כשאמר לו למקפה. ולכן היה צריך רבי יוסי ברבי חנינא להעמיד את הרישא דוקא בקנקנים של הלוקח, שאז יתכן שהקנקנים שלו גרמו ליין להחמיץ.

ופליגא דרב חייא בר יוסף. רבי יוסי ברבי חנינא חולק עם רב חייא בר יוסף, שהוא סובר שהמשנה מדברת אפילו בקנקנים של המוכר, ובכל זאת המוכר אינו חייב באחריותו.

דאמר רב חייא בר יוסף: חמרא, מזלא דמריה גרים. מזלו של בעל היין הוא הגורם שהיין יחמיץ. ולכן אין הלוקח יכול לטעון למוכר שהקנקנים שלך גרמו להחמיץ, אלא שהמזל שלו, שהוא בעל היין, גרם להחמיץ.

שנאמר [חבקוק ב ה] "ואף כי היין בוגד [כלומר למה היין בוגד באדם ומחמיץ? משום] גבר יהיר". בגלל גאותו של האדם, שמרמה את האנשים ומתגאה בדברים שאין לו, לכן היין בוגד בו, שהוא מדה כנגד מדה, שאנשים סבורים שהוא יין ולבסוף הוא חומץ. ^[115] אמר רב מרי: האי מאן דיהיר, מי שמתגאה, אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל. אפילו אשתו מבזה אותו. ^[116]

שנאמר [שם] "גבר יהיר ולא ינוה".

מאי "ולא ינוה"? שאפילו בנוה שלו, בביתו, הוא אינו מקובל.

אמר רב יהודה אמר רב: כל המתגאה בטלית של תלמיד חכם שלובש בגד שמיוחד לתלמידי חכמים, ^[117] ואינו תלמיד חכם, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. ^[118]

דכתיב הכא "גבר יהיר ולא ינוה". וכתיב התם "אל נוה קדשך". משמע שלא יבוא בנוה של הקדוש ברוך הוא. ^[119] אמר רבא: האי מאן דזבין ליה חביתא דחמרא לחנואה אדעתא לסבוייה, ^[120] המוסר חבית יין לחנוני כדי שימכור אותה בחנותו בשליחותו, והחבית נשארת בבעלותו של בעל הבית, ורק לאחר שימכור אותה החנוני יקבל בעל הבית את הכסף, והחנוני יקבל את שכר טרחתו ^[121] ותקיף אפלגא או אתילתא, והחמיצה החבית כשהגיעה לחציה או לשליש, דינא הוא, דמקבל לה מיניה. על הבעל הבית לשאת בהפסד, כי לא שייך לומר כאן שמזלו של החנוני גרם לכך, שהרי אין לו חלק בה אלא כולה של בעל הבית. וגם הקנקנים הם שלו, ואי אפשר לומר שהקנקנים של החנוני גרמו להחמיץ.

ולא אמרן: אלא דלא שני בברזא. כל זה אמור רק כשהחנוני לא פתח ברז חדש בחבית, שאם כן, יתכן שהוא גרם בכך שהיין יחמיץ.

ולא אמרן: אלא דלא מטא יומא דשוקא. רק אם עדיין לא הגיע יום השוק. שאם כן, היה צריך למכור את החבית, וכיון שנתעצל ולא מכרה, הוא חייב לשאת בהפסד.

הנוהג הוא, שאדם מקבל מחבירו סחורה, וקובעים ביניהם את שויה לפי השער העכשוי כאן, והמקבל עוסק במכירתה, והרוחים מתחלקים ביניהם בשוה.

הסחורה היא בבעלות שניהם, וכל ההפסדים כתוצאה מגניבה ואבידה, או מירידת ערכה של הסחורה, חלים על שניהם בשוה.

אמר רבא: האי מאן דקביל חמרא אדעתא דממטי ליב לפרוותא דוול שפט. מי שקיבל מבעל הבית יין למכור, והתנה עמו בעל הבית שאפילו אם היין יתייקר לא ימכרנו כאן, אלא יביא אותו למדינה פלונית, ששם מוכרים יין ביוקר, ושם ימכור אותו, ואדמטי התם, זל. ועד שהביאו לשם הוזל היין בכל מקום, וירד מהערך שהיה בשעה שקיבל את היין. דינא הוא, דמקבל ליה.

בעל הבית חייב לשאת בכל ההפסד של ירידת הערך של היין. כי מאחר שהוא לא הרשה לו למכור את היין כאן, והמקבל לא היה יכול ליהנות מהריוח במקרה של התייקרות, לכן הוא אינו צריך לשאת גם בנזק של ההוזלה. [למרות שהיא בבעלות שניהם לגבי הפסדים אחרים, כגון גניבה ואבידה]. ^[122] איבעיא להו: הוה חלא, אם החמיץ היין לפני שהמקבל הביא את היין לאותה מדינה, מאי? האם גם אז צריך הבעל הבית לשאת בכל הנזק או לא?

אמר ליה רב הלל לרב אשי: כי הואן בי רב כהנא, כשהיינו אצל רב כהנא, אמר לן: חלא לא! את הפסד ההחמצה לא מקבל עליו בעל הבית בלבד אלא שניהם ביחד, וכדעת רב חייא בר יוסף, שמזלו של בעל היין גורם להחמיץ, וכאן שניהם בעלי היין.

ודלא כרבי יוסי ברבי חנינא. שלדעתו רק בעל הבית צריך לשאת בנזק ההחמצה, שהרי הוא סובר שאפילו במוכר לגמרי צריך המוכר לשאת בהפסד של ההחמצה באופן שהקנקנים היו שלו, ובתנאי שהלוקח אמר לו שהוא צריך את היין למקפה. וכל שכן כאן, שאינה מכירה גמורה, והרי נשלמו כל התנאים: הקנקנים הם של המוכר, וגם המקבל אינו יכול למכור את היין מיד, אלא הוא חייב להמתין עד מדינה פלונית במצוות בעל הבית. והרי זה כאילו אמר לו למקפה.

ואיכא דאמרי: אפילו חלא נמי, אפילו את הפסד ההחמצה, גם כן מקבל עליו בעל הבית בלבד.

כמאן? כרבי יוסי ברבי חנינא. שאין הדבר תלוי במזל אלא במי שגורם להחמצה, וכאן המוכר גרם על ידי קנקניו.

שנינו במשנה: המוכר יין לחבירו ואמר לו: יין ישן אני מוכר לך, חייב ליתן לו יין משל אשתקד. ואם אמר לו: יין מיושן אני מוכר לך, חייב ליתן לו משל שלש שנים.

לא שנו. דאין המוכר באחריות היינו כשדרכו בקנקן דלוקח. אבל אם עדיין בכליו דמוכר לימא ליה לוקח הא חמרך: אפי' כי איתיה בקנקנים דמוכר אמאי מצי למימר ליה לוקח הא חמרך הא קנקנך לימא ליה המוכר לא איבעי לך לשהוייה ברשותך אלא היה לך ליקחנו ולמכור לאלתר משום דכל שעתא מחמיץ ואמאי מצי לוקח למימר לי' הא חמרא כו':

הכא במאי עסקינן דאמר לי' לוקח למקפה. בעינא ולא לזבוני דהשתא לא מצי למימר ליה לא איבעי לך לשהוייה: ומקשי' מאי דוחקיה דר' יוסי לאוקמי כו' לוקמי' בקנקנים דמוכר ודלא אמר לו למקפה ולימא הכי לא שנו דאינו חייב באחריותו אלא בקנקן דמוכר הואיל דלא א"ל למקפה דמצי למימר ליה [לא] איבעי לך לשהוייה: אמר רבא משום הכי אוקמוה למתני' הכי בקנקנים דלוקח וכו' משום דסיפא דמתני' כו':

אלא ש"מ. דמשום הכי לא מצי למימר הכי דאמר הלוקח למקפה קא בעינא ליה והיכא דמפרש לסיפא מפרשי' נמי רישא. והא דקתני ר' יוסי ב"ר חנינא דבקנקנים דמוכר מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך וחייב המוכר באחריות פליגא דר' חייא:

אף כי היין בוגד. לו לאדם שמתייהר ואינו מתגאה בשום טובה ומחמיץ היין לו הואיל ^א)אולי צ"ל הואיל וכן אינו וכו'.דלקחן אינו חייב המוכ' באחריותו:

בנוה שלו. בביתו:

כל המתגאה. בטלית של ת"ח לא בטלית ממש קאמר משום שהכל חייבין בציצית אלא שכורך בסודר על ראשו כעין שהיו רגילין לעשות תלמידי חכמים וסודר אסור לפרוש כי אם לת"ח וקרא שמו סודר על שמו [של] ת"ח כדכתי' סוד ה' ליראיו: לא ינוה ולא יבא לנוה קדשו:

אדעתא לסבוייה. שקנאה על דעת למוכרה בביתו על יד על יד ותקף החביתא שהחמיצ' קודם מכירת' למחצית או לשלישית דינא הוא דמקבל ליה המוכר:

דלא שני בבירזייהו. שלא עשאה סמוך לשמרים: אבל אי מצי לזבונה מקמי הכי ולא זבנה בודאי באחריות' החמיצה ולא מקבל:

לפרוותא דוולשפט. לאותו מקום שהיין ביוקר וזל מכדי שוויין שהיה נמכר בוול שפט כשעה שקיבלה דינא הוא דמקבל לה מיניה דמשום דאההיא דעתא קיבל מניה דאי זבין זבין ואי לא ליהדרה ליה:

איבעיא להו הוה חלא. ברשות חנווני:

מאי. מקבל או לא מקבל:

ואמר לי'. דלא מקבל ליה כדר' חייא ב"ר יוסף דאמר לעיל חמרא מזלא דגברא גרים והחנווני גורם ולא מקבל ודלא כר' יוסי ב"ר חנינא דאמר לעיל אבל בקנקנים דמוכר לימא ליה הא חמרך הא קנקנך והא חמרא בחביתא דמוכר החמיץ:

ואיכא דאמר וכו' כמאן כר' יוסי ב"ר חנינא. דאמר בקנקנים דמוכר מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך והא חמרא איתיה בקנקנים דמוכר ומקבל הואיל שהחמיץ בכליו:

אבל בקנקנים דמוכר א"ל הא חמרך והא קנקנך. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דסבירא ליה דחמרא דעיקר מעיקרא נמי חלא הוא דהשתא מבחר נפשיה כי ההיא דאמרי' במציעא (ע"ג ב') מעיקרא דחמרא חמרא ודחלא חלא והשתא בטבת מבחר נפשיה ואי קשיא הא דגרסינן התם ההוא גברא דקבל פרדיסא מחבריה בעשר דני חמרא ואתקיף סבר רב הונא למימר היינו מתני' לקתה נותן לו מתוכה וא"ל רב אשי מי דמי התם לא עבדא ארעא שליחות הכא עבידא ארעא שליחות' ומודה רב אשי בענפי דאקרוס דלא עבידא ארעא שליחותא משמע והשתא דכי לא אקרוס ענבי לא אמרי' דבענבים לא דחלא חלא איכא למימר שמשעה שנעשה יין דחמרא חמרא דחלא חלא, אבל ענבי לא אמרינן אלא א"כ אקרום.

מאי מאן דזבין ליה חבית' דחמרא לחנואה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דשליחא בעלמא שויה ואין לשון הגמ' מסכים לפירושו דאמר זבין וכבר מפורשת למעלה (צו ע"ב).

לא שנו אלא בקנקנים דלוקח. כלומר, ומשום עירוי. ואוקימנא אפילו אמר לו למקפה, דאמר ליה קנקניך גרמו. אבל בקנקנים דמוכר חייב, דאמר ליה הא חמרך והא קנקנך. והוא דאמר ליה למקפה. ופירש ר"ש ז"ל, משום דכל דהחמיץ עכשיו איתגלי דמעיקרא רעותא הוה ביה, והשתא הוא דמבחר נפשיה, וכאותה שאמרו בשילהי איזהו נשך (ב"מ עג, ב) מעיקרא אי דחמרא חמרא אי דחלא חלא הוא ובטבת הוא דמבחר נפשיה. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק המקבל ( בבא מציעא קו, ב) ההוא גברא דקביל פרדיסא מחבריה (בארבעה) [בעשר] דני חמרא, תקיף ההוא חמרא, סבר רב כהנא למימר היינו מתניתין לקתה נותן לו מתוכה, אמר ליה רב אשי לרב כהנא מי דמי התם לא עבדא ארעא שליחותיה הכא עבדא ארעא שליחותיה, ומודה רב אשי בעינבי דרום דכשלקתה נותן לו מתוכה דמי, דאלמא כל דלא איקרום ענבי לא תליא בדמעיקרא אלא בהפסד דהגיעו לאחר מכאן. י"ל כל דלא איקרום ענבי ודאי לא מחמתן אחמיץ חמרא, ועבדא ארעא שליחותיה, אבל משעת דריכה הוא דמטי ליה פסידא. ולדידי קשיא לי, דאדרבא מההיא דפרק איזהו נשך משמע דכל דהוי חלא מעיקרא בטבת הוא דמבחר נפשיה, וכל מאן דלא מבחר בטבת איגלי דחמרא הוא מעיקרא והפסד הוא דמטי ליה לבתר כן, ואילו במתניתין לא פליגי בין קונה קודם טבת לקונה לאחר כן. אלא מסתברא, דכל דאמר ליה למקפה מקבל עליו אחריות להעמיד לו יין יפה כשיעור הראוי להסתפק ממנו למקפה, וכענין שאמרו במבושל ובמיושן ולהוליכו לפרוואתא דביל שפט.

וכי קנקנים דמוכר מאי הוי לימא ליה לא איבעי ל לשהוייה לא צריכא דאמר ליה למקפה. ודוקא בשהחמיץ לאחר שלשה, הא תוך שלשה, אף על גב דלא אמר ליה למקפה, הרי הוא ברשות מוכר, וכמו שכתבתי למעלה, דבהא לא פליג שמואל עליה דרב אלא אם כן טלטלו ונדנו על כתפי הכתפים, וכמו שכתבתי למעלה. ואני תמה. וכי אפשר לומר לו לא איבעי לך לשהוייה כלל, וכי על דעת לשתותו שם לשעתו קנאו. על כן נראה לי דלאו בשהחמיץ מיד קאמר, אלא לאחר זמן, שהיה לו לשתותו, ואם אמר לו לשתותו מעט מעט לעצמו, הרי זה כאומר לו למקפה וכחנוני דקונה למכור על יד על יד בחנותו.

האי מאן דמזבין חביתא דחמרא לחנואה. פירש ר"ש ז"ל, דשליחא בעלמא שוייה. ואינו מחוור, דמאן דמזבין קאמר, ואם איתא לימא האי מאן דמקבל. לפיכך נראה דמזבין ממש קאמר, ואפילו הכי לא מצי למימר ליה לא איבעי לך לשהוייה, דהא למזבן ליה בחנותו ביומי דשוקא בעי ליה, וכמתנה בהדיא בהכין הוא. וכבר כתבתי למעלה משמו של הראב"ד ז"ל, דדוקא בנושאו במוט, אבל על ידי כתפים לא, דאכתפא דכתפין שואר.

האי מאן דמקבל חביתא דחמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה אפרוואתא דביל שפט וזל דינא הוא דמקבלה מיניה. כך הגירסא בספרים שלנו. ולפי גרסא זו נראה, דדוקא במקבל לעסק, דאף על גב דפלגא מלוה ופלגא פקדון, כיון דבתורת עסק קבלה ולהוליכה לפרוואתא דביל שפט וזל קודם לכן, מחזירה לו, שלא על דעת כן קבלה. אלא דבהחמיצה פליגי לישני, וללישנא קמא החמיצה לא, דכל שהחמיצה מזליה גרים ופסידא מחמתיה מטייה וחייב. אבל בלוקח יין או סחורה אחרת על דעת להוליכה למקום אחר אינו יכול לחזור בו. וכן הגירסא בהלכות הרב אלפסי ז"ל וכן בפירוש ר"ש ז"ל. אלא שפירש הוא ז"ל, שבעל היין התנה שלא ימכרנו כאן אלא בפרוואתא דביל שפט, וכיון שכן דינא הוא דמקבל בעל היין הפסד הזול, הואיל ואפילו אם הוקיר מיד לא היה לו רשות למוכרו עד שיגיע לפרוואתא דביל שפט, ומיהו לענין גנבה ואבדה ברשותא דמקבל קיימא. עד כאן.
אבל בפירוש רבינו תם ז"ל מצאתי, האי מאן דמזבין חביתא דחמרא. וכן מצאתי לראב"ד ז"ל. וזה תימה, וכי כל קונה להוליך סחורה ממקום הזול למקום היוקר, אטו מי קאי באחריות זילא על המוכר. ושמא כל שאומר בשעת המקח אדעתא דלמטיה לפרוואתא, כאלו מתנה שאם אינו מוליכה שם משום דזילא דתהדר, וכענין שאמר באדעתא למיסק לארץ ישראל ונאנס ולא סליק (קדושין נ, א) והאי נמי נאנס באונסא דזילא ולא סליק. והאי דקאמר וזל ולא אמטייה הא [אמטייה] אף על גב דזל לא מצי הדר ביה דאדעתא דלימטייה קאמר והא [אמטייה] כנ"ל.
וקיימא לן כלישנא בתרא, דאמרו אפילו החמיצה, וכר' יוסי בר חנינא, ואף על גב דקנקנים דמוכר, מכל מקום הוה ליה כמוכר למקפה, והכל מחמת התנאי, ודלא כר' חייא בר יוסף. וכן פסקו ר"ח והרב אלפסי ז"ל. והיינו נמי דשמואל, לפי מה שפירשנו למעלה. אבל ר"ש ז"ל פסק כלישנא קמא וכר' חייא בר יוסף, ואזיל לטעמיה, שהוא ז"ל פירש דברי שמואל כר' חייא בר יוסף, וכמו שכתבנו למעלה.

לא נתערה יין מקנקניו של מוכר אלא עדין הוא בקנקניו כבר ביארנו למעלה הענין בשני דרכים ושעיקר הדברים שאם לא עירה ולא ניטלטל כלל אע"פ שלא אמר לו למקפה חייב באחריותו כל שלשה ולאחר שלשה נפקע אחריותו ואם אמר לו למקפה חייב באחריותו עד כדי שיראה לדיינין שהיה ראוי ללוקח להשהותו לפי מדת היין שלקח ולפי צרכי ביתו ולא נתעסק בזו בטלטלו ולא עירה אלא בעירה לבד או שלא עירה ולא טלטל אבל טלטל ולא עירה הוזכר דינו למעלה בדברי רב ושמואל ופסק הדברים בה לשיטה זו שביין הרי הוא כעירוי וקם לו ברשות לוקח לאלתר ואין הזכרת מקפה מועיל בו ובשכר לאחר שלשה וכבר ביארנו בה למעלה שיטה אחרת וזו עיקר שהטלטול מנדנד את היין ומחמיצו כמו שאמרו במציעא מ"ד א' לא שאנו אלא נשברה אבל החמיצה משלם את כלה מאי טעמא גירי דידיה אהנו בה ר"ל שעל ידי נדנודו בהטאתו החמיץ ומ"מ זה שאמרנו שאם אמר לו למקפה חייב באחריותו יראה דוקא בלקות הבא שלא מחמת סבה אלא מצד גופו של יין וממקום מטעו בלא שום סבה ובלא מקרה אבל אם נתקלקל מצד שנוי עתים כגון רעמים או חמימות יתרה אין לו עליו כלום הא כל שנתקלקל בלא שום סבה הואיל ואין היין מתקלקל ברוב עמידתו ואדרבה ישונו משביחו אין קלקול זה אלא מצד ריעות שבו משרשו ומנטיעותיו הא שאר פירות שלקותן מצוי ברוב איחורן אפילו היו עדין של מוכר אינו מחזירן שהרי לקותן מתחדש ברוב האיחור וכן כתבוה גדולי המפרשים:

חנוני שלקח חבית של יין מבעל הבית כדי למכרה לדלת העם מעט מעט ועל יד על יד ועדין היא בקנקנו של מוכר ולא טלטל ולא עירה אלא שמוכרו באוצר המוכר וכשהגיעה למחציתה או לשלישיתה החמיצה חוזרת למוכר שהרי זה כמי שאמר לו למקפה ומ"מ אם נדנדה בשנוי ברזא ר"ל שסתם אותו הנקב שהיה בחבית וחדש בו נקב אחר הרי זה כטלטול ונעשה מאותה שעה ברשות לוקח וזו מסייעת לשיטתנו ששנוי ברזא דיו שיהא כטלטול ולא כעירוי ומ"מ אם השהה יותר מדאי במכירתו כגון שהגיע יום השוק והיה לו למכור ולא מכר הפסיד על עצמו:

קבל ממנו למסור לו חבית של יין על מנת להוליכה למקום פלוני שיוקר היין מצוי שם למכרה באותו מקום וקודם שהגיעה לשם החמיצה חייב באחריותו אע"פ שטלטל הואיל ולא עירה שמאחר שהוא מתנה שלמכרו במקום פלני לקחה ואינו מקבל עליו לפרעו במשיכתו אלא מדמים שיצאו מן היין הרי הוא יודע בנדנודו ובטלטולו שהוא גדול מצד רחק הדרך והיה לו להודיעו שאפשר שאין יינו סובל כל כך והואיל והאחר התנה והודיע שלכך הוא לוקחו ולא קבל לפרעו במשיכתו אלא מדמי היין הרי הוא כמי שמתנה למכור לו יין הראוי לסבול לו כך לא החמיצה אלא שהוזל היין שם אף זה ברשות מוכר הואיל ועדין הוא בחביתו הואיל ולא פשע זה להתאחר יותר מדאי הרי זה כמי שהתנה לוקח על שער שירויח בהולכתו הא אם פשע באיחורו או בצד אחר הופקע אחריותו ויש מפרשים שני אלו אף בעירה ואין נראה כן שכל שעירה תולין את הקלקול בעירוי או בחדוש הקנקן ואין שום יין עומד בה אלא מרוב חשיבות או במקרה אבל טלטולו בחבית עצמה הרבה יינות סובלין אותה ויש בה צד טעות:

ויש מפרשים שתי שמועות אלו בתורת שליחות בעלמא או ליתן לו שכר טרחו או בתורת עסק למחצה שכר ומחצה הפסד ואין צרך בכך שאף במכירה גמורה יראה שהדין כך על הדרך שכתבנו ועוד שהרי בראשונה אמרו בפירוש האי מאן דזבין לחנואה וכו' שזהו לשון מכר גמור אלא שבשניה אמרו האי מאן דקביל וראוי לפרשו לשיטה זו שמסרו לו למחצה שכר והתנה עמו להביאו למקום פלוני והרי סלקו שלא למכרו במקום אחר ומאחר שכן כל שלא פשע והוזל דין הוא שיקבל זה שכרו כמה שנמכר במקום אחר שהיה באפשר למכרו שם:

אע"פ שמדת השררה ראויה במקומות לפי מקומה ולפי מדרגת בעליה בתוך ביתו של אדם מיהא אין ראוי לשום אדם להשתרר על בניו ובני ביתו אלא שיתנהג עמם בשפלות עד שלא יחשב אצלם לזר ולנכרי דרך הערה אמרו האי מאן דיהיר אפילו אינשי ביתיה לא מקבל שנאמר גבר יהיר לא ינוה לא ינוה בנוה שלו ויראה לי בפירושו מי שהוא משתרר אף בתוך ביתו אינו מקובל ר"ל שאין דבריו נשמעים ואינו מניח מקום למי שראוי ללמוד ממנו שיתנהג על פי תוכחותיו שנאמר גבר יהיר וכו' כלומר איזהו יהיר כל שאינו מתקבל אף על אנשי ביתו וכן צריך שלא להתראות בפני אחרים במה שאין ראוי לו שהבריות אין אדם יכול לרמותן ואין מחזיקות את האדם לפי מה שהוא מתראה בעיניהם אלא לפי מה שהם מפרשים בענינו ולפי מה שהם מכריעים את הכף בדינו דרך הערה אמרו כל המתנאה בטלית של תלמיד חכם והוא אינו תלמיד חכם אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ויראה לי בפירושו אין הבריות מחזיקות אותו מפני זה בתלמיד חכם וכראוי להכנס במחיצתו של הקב"ה אדרבה מתלוצצים בו ומשפילים את ערכו בכך יתר מן הראוי וכן כל כיוצא בזה:

מיושן משל שלש שנים. תנא מתיישן והולך עד החג. פי' וצריך להיות היין המיושן שנותן לו מתיישן והולך עד החג. פי' אם החמיץ קודם לכן חייב באחריותו לפי שיש בלשון מיושן שיתיישן והולך עד החג כמו שיש בלשון מבוסם שיהא עומד בביסומו עד העצרת כדקתני ברישא דהאי מתני' ואם אמר יין מבוסם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד העצרת:

ג. המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות ואם א"ל יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד העצרת ישן משל אשתקד מיושן משל שלש שנים. אוקימנא למתני' (בגמ' בסמוך) בדאמר ליה למקפה, דהיינו לצורך תבשילו, ואמטול הכי כי ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות. ורישא דמיירי בשאין ידוע וקתני אינו חייב באחריותו, אוקימנא בדאחמיץ לבתר דשויוה בקנקנים דלוקח, דאע"ג דא"ל למקפה דגליה אדעתיה דלאסתפוק מיניה פורתא פורתא קא בעי ליה ואדעתא דחזי לאשהויי זבניה, לא הוי מקח טעות, דא"ל קנקנים דידך אפסדוה לחמרך. אבל בקנקנים דמוכר אע"ג דאשהייה טפי ממאי דמשתער האי לוקח לאמשוכי בשתייתו, אי אחמיץ מקמי דעביד שליחותיה לההיא מילתא דפריש ליה דזביניה מקח טעות הוי, דאמר ליה הא חמרך והא קנקנך. והוא דאמר למקפה, דאי לאו הכי לא הוי מקח טעות, דאמר ליה [לא] איבעי לך לאשהוייה כדבעינן לברורי לקמן.

וסופא דקתני ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות, מטעמא דא"ל למקפה הוא, דאע"ג דקאי בקנקנים דלוקח, דכיון שידוע שיינו מחמיץ לא שבקינן חזקת יינו דמוכר דידעינן ביה דמחמיץ ותלינן בקנקנים דלוקח דלא ידעינן. אבל לא אמר ליה למקפה, אפילו בקנקנים דמוכר לא הוי מקח טעות, דכיון דאשהייה טפי ממאי דמשתער לאמשוכי בשתייתו מצי א"ל לא איבעי לך לאשהויי, כדבעינן למימר קמן.

ומאי ידוע שיינו מחמיץ דקאמרינן, דאתחזק בהכי מקמי הכין, לרבי בתרי זמני ולרבן שמעון בן גמליאל בתלת זימני. והכא כיון דממונא הוא לא עבדינן בה עובדא בבציר מג' זימני חדא דלשור המועד מדמינן ליה דממונא הוא, ועוד דספק ממונא לקולא ולא אמרינן הוי מקח טעות היכא שידוע שיינו מחמיץ אלא דלא הוה [ידיע] ליה ללוקח, אבל היכא דהוה ידיע נמי ללוקח מקמי זביניה לא הוי מקח טעות מאי טעמא, דהא סבר וקביל והוא הדין במוכר פירות לחבירו לישנן והרקיבו אינו חייב באחריותן, ואם ידוע שפירותיו מרקיבין הרי זה מקח טעות, והוא דלא ידע בהו לוקח מקמי זביניהו ואם אמר לו יין מבושם אני מוכר לך, חייב להעמיד לו עד העצרת, שאם החמיץ קודם העצרת חייב באחריותו והאי בבא עניינא באנפי נפשיה הוא ולא מיתוקם אלא בקנקנים דמוכר, דאי בקנקנים דלוקח לא מיחייב באחריותיה אלא היכא דידוע שיינו מחמיץ, מידי דהוה אהיכא דאמר ליה למקפה ואפי' (לקנקנים) [בקנקנים] דמוכר נמי, דוקא בדזבין ליה מקמי עצרת, אבל זבין ליה בתר עצרת, כיון דהוה מבושם בעידן מכירה, אע"ג דאיקלקל בתר הכי לא מיחייב באחריותיה אלא היכא דאמר ליה למקפה וכיוצא בו, דמאי טעמא אמור רבנן חייב להעמיד לו עד העצרת, דסתם יין מבושם לא מיקלקל מקמי עצרת, והאי כיון דעבר עליה עצרת לאו מקח טעות הוא והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי לקתה מדת הדין, דהא כי זאבין ליה חד יומא מקמי עצרת לא מיחייב לאוקומי ליה אלא חד יומא, ואי זאבין ליה בתר עצרת חד יומא מיחייב לאוקומי ליה חד שתא, אטו זכותה דעצרת מנטרא ליה להאי חמרא, אלא לאו ש"מ כדפרשינן ואם אמר לו יין ישן אני מוכר לך צריך שיהא משל אשתקד, שהיא שנה שעברה, כמה דאת אמר שתא קדמיתא ואם אמר לו מיושן צריך שיהא משל שלש שנים:

נו. הרי אמרו המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו א"ר יוסי בר' חנינא לא שאנו אלא בקנקנים דלוקח דא"ל מוכר ללוקח קנקנים דידך הוא דאפסדוה לחמרך, אבל בקנקנים דמוכר מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך ומקשינן עלה וכי קנקנים דמוכר מאי הוה (למימר) [לימא] ליה לא איבעי לך לשהויי דמשמע ליה לסוגיא דגמרא מדאצטריך רבי יוסי ברבי חנינא לאוקומי טעמא דמתניתין משום קנקנים דלוקח, ולא אוקמה משום דאשהייה טפי ממאי דחזי ליה, דאפילו היכא דאשהייה טפי ממאי דחזי ליה לא מיתוקמא ליה אלא בקנקנים דלוקח, אבל בקנקנים דמוכר אע"ג דאשהייה טפי ממאי דחזי ליה מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך, ואמטול הכי קא מקשי ליה, וכי קנקנים דמוכר מאי הוי, לימא ליה (הא חמרך והא קנקנך) [לא איבעי לך לשהויי] ופריק לא צריכא דא"ל למקפה לצורך תבשילו, דסתם מאן דזבין למקפה אדעתא דאסתפוקי מיניה פורתא פורתא קא זאבין, ואמטול הכי אע"ג דאשהייה טפי ממאי דחזי לשהוייה לשתיה לפום שיעור יומי דמשתער האי לוקח לאימשוכי כשיעור הדין חמרא, מיחייב לקבולי מיניה אבל לא א"ל למקפה, דסתמיה לשתיה, אפילו בקנקנים דמוכר אי אשהייה טפי ממאי דחזי ליה לאשהויי בשתייתו אינו חייב באחריותו, דא"ל לא איבעי לך לשהוייה וקי"ל כרבי יוסי בר' חנינא כדבעינן למימר קמן והאי קנקנים דלוקח דקאמרינן, לא תימא דוקא דלוקח ממש, אלא אפילו ערייה לוקח להאי חמרא מקנקני קמאי לקנקני אחריני דשיילינהו ממוכר נמי כדידיה דלוקח דמו, דאיהו דאפסיד אנפשיה דערייה לחמרא לקנקנים דלא בדיקי ליה, ואי נמי טעין דבדיקי ליה לא מהימן לאפסודיה למוכר ומשום דינא דגרמי ליכא לחיוביה למוכר, דלא חמיר מהנותן סם המות לפני בהמת חברו דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (ב"ק מז,ב), וכבר ברירנא טעמא בב"ק:

נז. ומאי דוחקיה דרבי יוסי בר' חנינא לאוקומא למתני' בקנקנים דלוקח ודא"ל למקפה לוקמה בקנקנים דמוכר ודלא א"ל למקפה וכגון דאשהייה טפי ממאי דמשתער לאשהויי לשתיה דהאי לוקח אמר רבא מתניתין קשיתיה דקתני אי ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות ואמאי נימא ליה לא איבעי לך לשהוייה אלא לאו ש"מ דוקא דא"ל למקפה אבל לא א"ל למקפה, אע"ג דידוע דיינו מחמיץ, ואפילו קאי בקנקנים דמוכר, מצי א"ל לא איבעי לך לשהויי ומדסיפא דא"ל למקפה רישא נמי דא"ל למקפה ואמטול הכי אצטריך רבי יוסי בר חנינא לאוקומי רישא דקתני אינו חייב באחריותו בקנקנים דלוקח, דאי בקנקנים דמוכר מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך ולא מצי מוכר למימר ליה לא איבעי לך לשהוייה, דהא בדאמר ליה למקפה עסיקינן, וכל למקפה אדעתא דשהויי זבין ליה ופליגא דר' חייא בר' יוסי דא"ר חייא בר' יוסי חמרא מזלא דמאריה גרים שנאמר ואף כי היין בוגד גבר יהיר לא ינוה איכא דמשמע להו דגבר יהיר לא ינוה מדה כנגד מידה, כסבורין שהוא יין ונמצא חומץ, שמהר להחמיץ ברשות לוקח ואיכא לפרושה כפשטה, ואף כי היין בוגד, שממהר להחמיץ, כגבר בוגד שממהר לבגוד בנוהו ובבעלי בריתו וסייעתיה דרבי חייא ברבי יוסי מכי היין בוגד היא, דכיון דממהר להחמיץ ש"מ מזאלא דמריה גרים וברשות לוקח קאי, ואפי' בקנקנים דמוכר וא"ל למקפה לא מיחייב מוכר לקבוליה מיניה ולית הלכתא כר' חייא בר' יוסי, דהא סוגיא כר"י ברבי חנינא כדבעינן למימר קמן אשתכח השתא דהיכא דא"ל למקפה, איכא לפלוגיה, דאי בקנקנים דמוכר אע"ג דאין ידוע שיינו מחמיץ מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך ואי בקנקנים דלוקח, אפי' החמיץ תכף למכירתו אינו חייב באחריותו, אלא היכא דידוע שיינו מחמיץ, כי טעמא דשמואל דאמר (לעיל בבא בתרא צו,ב) חמרא אכתפא דגברי שואר ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות, דאין ספק קנקנים דלוקח מוציא מידי ודאי יינו של מוכר שחזקתו להחמיץ ואי לא אמר ליה למקפה, לא מיבעייא בקנקנים דלוקח ואין ידוע שיינו מחמיץ, אלא אפילו בקנקנים דמוכר וידוע שיינו מחמיץ לא מיחייב לקבולי מיניה, דאמר ליה לא איבעי לך לשהוייה ומסתברא דהני מילי דאשהייה טפי ממאי דחזי לשהויי לפום שיעור יומיה דאורחיה דהאי לוקח למשתי בהו שיעור הדין חמרא היכא דשתי מיניה בכל יומא כאורחיה, אבל היכא דלא אשהייה טפי מהאי שיעורא ולא שני ליה שינויא דגרם ליה לאחמוצי, ואע"ג דלא א"ל למקפה נמי, אי בקנקנים דמוכר דהוה קאי בהו חמרא מקמי מכירה הוא דתקף מיחייב לקבולי מיניה והכי חזינא ליה לרבנו האיי גאון ז"ל בספר מקח וממכר ומייתי לה ראיה משמעתיה דרבא דאמר האי דמזבין ליה חביתא דחמרא לחנונאה, לפום גירסיה דהוה גריס לה לההיא שמעתא דמאן דמזבין ליה חביתא דחמרא לחבריה ואע"ג דכולהו נוסחי דשאר רבואתא לחנונאה גרסי, על כרחיך איכא למילף מינה, דלחנונאה טעמא מאי, דסתמיה כי זאבין אדעתא דזבונה פורתא פורתא הוא דזאבין, והוה ליה כמ"ד למקפה, לבעל הבית נמי סתמיה למשתא מיניה בכל יומא כי אורחיה הוא דזאבין וכי היכי לדגבי חנוני כי לא אשהייה טפי ממאי דאורחיה לשהוייה ולא שני ביה ותקף מיחייב לקבוליה מני(ה), גביה בעל הבית דזאבין לשתייה נמי כי לא אשהייה טפי ממאי דאורחיה לשהוייה ולא שני ביה ותקף מיחייב לקבוליה מיניה ושמעתין נמי דיקא, חדא מדנקט טעמא דלא איבעי לך לשהוייה, ואי דלא שהייה טפי ממאי דאורחיה לשהויי, היכי מצי א"ל לא איבעי לך לשהוייה ועוד היכא דא"ל למקפה טעמא מאי, דסתם מאן דזאבין למקפה אדעתא דאסתפוקי מיניה פורתא פורתא שיעור מאי דצריך לתבשילו הוא דזאבין, סתם בעל הבית נמי כיון דלאו אורחיה למזבן אלא לשתיית עצמו ובני ביתו מסתמא לאו לכיבוס קא זאבין ולא לזילוף קא זאבין ולא לזמוני עליה בני מאתא קא זבין ולא לזבוני בחנות קא זבין, דהא לאו גברא דאורחיה בהכין הוא, ואמטול הכי לא מצי א"ל אנא לחד מהנך אנפי זביני לך מידי דהוה אמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, דאי גברא דלאו אורחיה למזבן אלא לרידיא הוא, לא מצי א"ל לשחיטה מכרתיו לך הכא נמי כיון דסתמיה דהאי לוקח לשתייה הוא דזאבין, ולמשתי מיניה בכל יומא שיעור מאי דאורחיה למשתי הוא דזאבין, לא שייך טעמא דלא איבעי לך לשהוייה אלא היכא דאשהיה טפי ממאי דחזי ליה, דאפילו איתרע ליה אונסא דעכביה מלמשתייה לא משערינן ליה אלא כשיעור מאן דשתיה מיניה כל יומא כי אורחיה, דהא עבד חמרא שליחותיה וקם ולא תקף כשיעור מאי דהוה חזי ליה למיקם, ומרעיה דלוקח הוא דגרים ליה לאשהוייה ובדין הוא דהוה יכיל לאוקומא למתניתין בדלא א"ל למקפה, דסתמיה לשתייה, וכגון דלא אשהייה טפי ממאי דחזי ליה לאימשוכי בשתייתו, אלא למקפה עדיפא ליה לאשמועינן משום סירכא דקושיין, דקא ס"ד דכל היכא דאשהייה טפי משיעורא דחזי לשהוייה לשתייה מצי א"ל לא איבעי לך לשהויי, דמשכחת לה אפילו היכא דאשהייה טפי מהדין שיעורא, כגון דא"ל למקפה ועוד דהיא גופה אצטריכא ליה, סד"א כי מהני דא"ל למקפה, למהוי יין הראוי למקפה ולמהוי יין שכולו יפה, אבל לאוקומי ליה עד דמסתפק כוליה למקפה לא, דהאי גברא לא צריך ליה כוליה למקפה אלא לשתייה נמי קא בעי ליה, והאי דא"ל למקפה למהוי יין הראוי למקפה קא"ל, קמ"ל דחמרא דחזי לשהויי שיעור מאי דחזי לאסתפוקי מיניה למקפה עד דכלי קאמר ליה אבל ודאי אי אשהייה טפי ממאי דהוה חזי לאשהויי היכא דמסתפק מיניה בכל יומא למקפה, לא מיחייב לקבוליה מיניה, דא"ל לא איבעי לך לשהוייה תדע מדקתני סופא ואם א"ל יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד העצרת, מדקתני חייב להעמיד לו עד עצרת ולא קתני אינו חייב להעמיד לו אלא עד העצרת, שמע מינה שיעורא דמבושם נפיש טפי, דאילו למקפה זימנין דזוטר שיעורא, דאי שלים שיעור זמניה מקמי עצרת טובא לא מיחייב באחריותיה וכי תימא ודילמא למקפה נמי עד העצרת היא, מדקתני סופא גבי מבושם עד העצרת מכלל דרישא דמיירי למקפה שיעורא לאו עד העצרת, דכיון דבשיעורא דחזי לאימשוכיה בסיפוקיה תליא מילתא, זימנין דכלי מקמי עצרת וזימנין דלא חזי למכלי אלא לבתר עצרת לזמן מרובה וכי תימא מאי חזית דחיישת לפסידיה דלוקח דבעי ליה למקפה ולא חיישת לפסידיה דמוכר, דאי הוה קאי חמריה גביה הוה מזבין ליה לכמה אינשי אפילו למקפה שיעור דהוה כלי מקמי דלחמץ, התם הוא מוכר דאפסיד אנפשיה דזאבין ליה כי האי שיעורא למקפה לחד גברא דכל למקפה כמאן דאתני על מנת דקאי כי האי שיעורא דמי ודוקא דפריש ליה לוקח דצריך ליה למקפה, אבל אמר ליה יין הראוי למקפה, דחזי השתא למקפה קאמר ליה, ולא מיחייב לאוקומיה נהליה אלא כמאן דזאבין ליה סתמא, דאי גברא דזאבין לשתייה הוא לשתייה ואי למכירה למכירה וכי תימא בין דאמר ליה למקפה בין דלא אמר ליה למקפה, תינח היכא דאחמיץ מקמיה דפגע ביה חד מתלתא פירקי דאורחיה דחמרא לאחמוצי בהו, אלא היכא דלא אחמיץ אלא לבתר דפגע ביה לבתר זביני חד מהנך תלתא פירקי דאורחיה דחמרא לאחמוצי בהו, אמאי מיחייב מוכר באחריותיה, לימא אוירא דההוא פירקא גרם ליה וליתלי ביה כי היכי דתלינן בקנקנים דלוקח, כדתנן (גיטין לא,א) רבי יהודה אומר בשלשה פרקים בודקין את היין בקדום של מוצאי החג ובהוצאת סמדר ובשעת כניסת מים לבוסר לא דמי, דאלו גבי קנקנים כיון דאנן סהדי דאיכא קנקנים דמפסדי ליה לחמרא ואע"ג דמעלי תלינן בקנקנים דלוקח, אבל גבי הנך תלתא פירקי נהי דאורחיה דחמרא לאחמוצי בהו היכא דלא בסים ולא נפיש חיליה, אבל היכא דבסים אי נמי נפיש חיליה לא מהני ביה אוירא דהנך תלתא פירקי לאפסודיה, דהא חזינן חמרא טובא דחלפי עליה הני תלתא פירקי ולא פסיד, דא"כ לא הוה משתכח יין ישן בעולם והאי מדאהנו ביה הני פירקי מוכחא מילתא דמעיקרא חמרא גריעא הוה דלא הוה חזי למיקם כולי האי מיהו התם דלמעבדיה תרומה ומעשר קא בעי ואיכא למיחש דילמא מעיקרא חמרא גריעא הוה ואהני ביה אוירא דפירקא לשנויי צריך למבדקיה דלא לפריש מן הרע על היפה, אבל גבי מקח וממכר, לא מיבעיא היכא דאמר ליה למקפה דגלי אדעתיה דחמרא מעליא דחזי לשהוייה למקפה קא זבין, אלא אפי' בסתמא דזאבין לשתייה סתמיה אדעתא דחמרא מעליא דחזי לשהוייה שיעור מאי דמשתעבד האי גברא לאימשוכי ביה לשתייה ולא מהני ביה סתם הני פירקי דפגעי ביה ביני ביני לאפסודיה קא זבין, והאי חמרא דאהני ביה סתם הני פירקי לאפסודי אי לאו דמעיקרא חמרא גריעא הוה לא הוה מהנו ביה הני פירקיה לאפסודיה, הילכך מקח טעות הוי והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי כי אמר ליה יין מבושם אני מוכר לך נמי אמאי חייב להעמיד לו עד העצרת, והא פגעו תרי פירקי דקדים של מוצאי החג ודהוצאת סמדר מקמי עצרת, אלא לאו שמע מינה כדברירנא אלא מיהו דוקא דאחמיץ בתוך שלש שנים מריש ההיא שתא דזבין ליה, דכיון דאיכא מיושן דקאי שלש שנים מילתא דשכיחא היא ודעתיה עילוה אבל אחמיץ לאחר שלש לא מיחייב באחריותיה, דמילתא דלא שכיחא היא דקאי חמרא כולי האי, דאי הוה שכיחא לא סגיא דלא הוו יהבי בה רבנן שיעורא כי היכי דיהבי במבושם ובישן ובמיושן, ומסתמא כי נחתי מוכר ולוקח לא אדעתא דמילתא דלא שכיחא נחתי, אלא דעתא הוה לאסתפוקי מיניה למקפה טפי מהאי שיעורא דמשתער גבן תדע אפי' בתנאה דמתני אינשי בפירוש, כל היכא דאיכא למתלי במילתא דשכיחא לא תלינן במילתא דלא שכיחא, כדמיברר מההוא דקביל עליה כל אונסא דמתיליד (ר' גיטין עג,א), דקימא לן דאונסא דלא שכיח לא קביל עלויה, וכל שכן הכא דלא אתני בהדיה בפירוש, אלא מכלל מימריה דאמר ליה למקפה הוא דאזלינן בתר דעתיה, דלא שייך למימד דעתיה אלא במילתא דשכיחא הילכך כל היכא דנפיש שיעורא דמשתער למקפה טפי מתשלום שלש שנים לא מיחייב באחריותיה אלא עד תשלום שלש שנים, דאדעתא דקאי טפי לא זאבין חמרא והא עבד שליחותיה וכל היכא דנפיש תשלום שלש שנים טפי ממאי דמשתער למקפה לא מיחייב באחריותיה טפי ממאי דמשתער למקפה, דהא כי מיחייב לאוקומי ליה כולי האי מטעמא דאמר ליה למקפה הוא דמיחייב, הילכך דינא הוא דלא ליחייביה מכח האי לישנא אלא שיעור דמשתער לאימשוכי ביה למקפה והיינו טעמא דלא מנינן ליה שלש שנים אלא מריש ההיא שתא דזבני להאי חמרא, דאילו מעידן זביני ליכא למימר, דכיון דלאו זמן דריכה הוא מידע ידע לוקח דהאי חמרא לאו השתא דרכוה אלא מריש שתא דרכוה, ולאו אורחיה למיקם טפי משלש שנים משעת דריכה ואי נמי הוי ישן דחלפה עליה חד שתא או תרתי ליכא למימני ליה מזמן דריכתו, דהתם מוכר הוא דאפסיד אנפשיה, דכיון דאמר ליה לוקח למקפה וידע ביה בההוא חמרא דלא כלי למקפה גבי האי גברא בבציר מכוליה שיעורא דמיושן, לא הוה ליה למיתב ליה אלא חמרא חדתא בר שתיה דחזי לישוניה תלת שנין מההיא שתא, או לאודועי דישן הוא, ואמטול הכי מנינן ליה מריש ההיא שתא דזביניה נהליה דהא לא אפשר למיתב ליה חדש טפי מהכין:

נח. אמר רב מארי האי מאן דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל שנאמר גבר יהיר לא ינוה אפי' בנוה שלו:

נט. אמר רב יהודה אמר רב כל המתגאה בטלית של תלמידי חכמים ואינו תלמיד חכם אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה שנאמר גבר יהיר לא יצוה וכתיב התם אל נוה קדשך:

ס. אמר רבא האי מאן דמזבין ליה חביתא דחמרא לחנונאה אדעתא דליזבנה וליתיב ליה דמהא ותקף אפלגא או אתולתא דינא הוא דמקבל ליה למוכר מיניה ולא אמרן אלא דלא שני לוקח בבירזא, אבל שני בבירזא לא מקבל לה מיניה, דגירי דידיה אהנו בה ולא אמרן אלא דלא מטא יומא דשוקא אבל מטא יומא דשוקא, ופשע ולא זבנה, לא מקבל לה מיניה, דפושע הוא ומיחייב לשלומי והאי שני בברזא דקאמרי', איכא מ"ד כגון דסתמיה לברזא קמא דחביתא וברז איהו ברזא אחרינא לידע מניה לאפוקי מניה חמרא, דאיכא למימר האי ברזא חדתא גרם ליה לחמרא למתקף ואיכא מאן דאמר כגון דלא הוה ביה ברזא מעיקרא, ואצטריך האי לוקח למעבד בה ברזא, דאי שני ביה וברזיה בדוכתא דלא חזי למברז ביה איהו גרם ליה ואיתה להא ואיתה להא דכולי עלמא מיהת היכא דלא הוה ברזא ועבד בה ברזא כראוי לאפוקיה מיניה חמרא, לאו שינויא הוא, דנטירותא דחמרא הוא דלא ליצטריך בכל זימנא וזימנא לעיולי מנא לגויה דיקא נמי מדקאמרינן מדלא שני בברזא ולא קאמרינן דלא עבד ברזא וכי תימא דהאי שני דקאמרי' לאו בברזא גופיה קאי, אלא אחביתא קאי, (בשני) [דשני] בה למעבד בה ברזא, מאי אירייא בברזא, אפילו בכל מילי נמי וראיה ברורה מההיא דגרסינן בפרק השואל (ב"מ צט,ב) גבי הני שקולאי דתברו ליה חביתא דחמרא לחנונאה דמנכי להו אגר טרחיה ודמי ברזניתיה, אלמא ברזא מידי דצריך ליה לחנונאה למעבד בחבית הוא הדין הוא מחורתא דהא שמעתא לפום נוסחי דילן, ונוסחא דרבינו חננאל נמי הכין איתיה ולפום הני נוסחי אפילו היכא דתקף בחביתא דלוקח, כגון דאנחיה בחביתא דידיה מדעתיה דמוכר, כיון דאדעתא דזבונה ומיתב ליה דמהא הוא דזבנה נהליה ולא אנחה בחביתא דידיה אלא מדעתיה דמוכר, כי לא שני ולא פשע מיחייב לקבולה מיניה, דשליחותיה דמוכר עבד וברשותיה דמוכר קימא והני מילי היכא דיהבא נהליה אדעתא דליזבני וליתיב לה דמהא כדקאמרינן בשמעתין בהדיא, אבל יהיב ליה דמי מעיקרא אי נמי זבין אדעתא דפרע ליה מיד או למחר, אע"ג דתקפא מקמי דיכיל לזבונה ומקמי דיהיב ליה דמי, לא מקבל לה מיניה, ואפילו בחביתא דמוכר, דאמר ליה לא איבעי לך לשהוייה עד דמזבנת לה פורתא פורתא ואיכא רבוואתא דלא גרסי לה אדעתא דליזבן וליתיב ליה דמהא, ומשמע דאע"ג דיהיב ליה דמים למוכר מקביל לה מיניה, דכיון דהאי לוקח חנונאה הוא סתמיה כמאן דאמר ליה למקפה דמי, דאדעתא דמזבין לה פורתא פורתא הוא דזבנה, וכמאן דאמר ליה למקפה דמי מידי דהוה אמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, דאי גברא דזבין לרדיא הוא הוה ליה מקח טעות ולא מצי אמר ליה לשחיטה מכרתיו לך, הכא נמי לא מצי אמר ליה לזבונה בבת אחת הוא דזבינתה נהלך, אלא היכא דמתברר דאורחיה בהכי ובדין הוא דאי הוה מקפא בחביתא דלוקח דלא הוה מיחייב לקבולה, אלא כיון דחביתא דמוכר היא דתקף בה חמרא מצי אמר ליה הא חמרך והא חביתך גירסת דרבינו האיי גאון ז"ל, אמר רבא האי מאן דזאבין ליה חביתא דחמרא לחבריה ותקף אתולתא או אפלגא דינא הוא דמקביל לה מיניה, ולא אמרן אלא דלא שני בברזא אבל שני בברזא פסידא דיליה הוא, ולא אמרן אלא דלא הוה ליה לזבונה אבל הוה ליה לזבונה פסידא דיליה הוא הדין הוא גירסא דיליה ז"ל, ומוקים לה במאן דמזבין לבעל הבית דסתמיה לשתייה, ויהיב ליה שיעורא לשתייה מיהו סופא דשמעתא דקאמרינן אבל הוה ליה לזבונה ולא זבנה פסידא דיליה הוא לא סליק טעמיה שפיר (אלה) [אלא] בחנוני וכיוצא בו דזבין למכירה:

סא. ואמר רבא האי מאן דקביל ליה חמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה אפרותא דבלשפט, ופשע ולא אמטייה, ואדממטי ליה התם זל דינא הוא דמקבל ליה מיניה הא שמעתא דרבא משכחת לה בין דקבליה לוקח לחמרא אנפשיה בתורת עסקא, בין דקבליה בתורת זביני, ואידי ואידי כגון דשימיה עלויה בדמי דשוי הכא, אדעתא דממטי ליה אפרוואתא דבלשפט לזבוני התם ומשכחת לה כגון דזל מקמי דהוה יכיל לוקח לאמטייה, דהאי פסידא שלא מחמת לוקח הוא, דהא אי נמי הוה ממטי ליה התם הוה זאיל, ומאי הוה נפקא ליה למוכר מינה ואיכא נסחי דאית בהו, האי מאן דקביל עליה חמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה אפרותא דבלשפט ואד(א)מטי התם זל דינא הוא דמקבל ליה מיניה דמאי הוה ליה תו למעבד (דאי) [ואי] קשיא לך, בין לנוסחא קמא בין לנוסחא בתרא, כיון דקבליה לחמרא עילויה בדמים קצובים, כי זל נמי מאי הוי, אילו איקר טפי מי הוה אית ליה למוכר זכותא בההוא יוקרא יתירא, השתא נמי דזל אמאי מיחייב לקבוליה מיניה ואפילו היכא דקבליה מיניה בתורת עיסקא [ו]זל לא ליקביל מיניה אלא פלגא דהוי פקדון, דאילו אידך פלגא מלוה ברשותיה דלוקח קאי לכל מילי וכי תימא התם נמי כי קאמר אפלגא בלחוד קאמר, פשיטא, דהא אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ותו, אי בעיסקא קאי ואפלגא, דכותא גבי חלא נמי אפלגא, מאי טעמא דמאן דאמר חלא לא, הא ודאי פלגא פקדון ברשותיה דמוכר קאי ומזליה גרים, ואפי' לרבי חייא בר יוסף וכי תימא דילמא הכא במאי עסיקינן דלא קבליה בדמים ידועים, אי הכי מאי קמ"ל רבא, פשיטא, ועוד דכותה גבי חלא לרבי חייא בר' יוסף אמאי לא מקבל, חמרא דמוכר הוא אלא מסתברא דבדזבין ליה בדמים ידועים קאי וטעמא דמילתא, דמאן דזאבין מידי אדעתא דלא ליתיב דמי עד דממטי ליה לדוך פלן דאורחיה דההוא מידי לאזדבוני התם ביוקר, מסתמא כי זאבין אדעתא דאורחיה דההוא דוכתא הוא דזאבין, דכי ממטי ליה התם לשבחיה לתרעא כי אורחיה, וכיון דזל מקמי דמטי התם הוה ליה כמאן דזאבין אדעתא דמדעם ידוע ולא איקים ההוא מידעם ודיקא נמי מדנקט לישנא דהאי דמקבל ולא נקט לישנא דהאי דמזבין, ש"מ דוקא דלא יהיב דמי מעיקרא לא מקבל ליה מיניה אלא היכא דהוה חלא, אבל זל לא מקבל ליה מיניה דלאו מידי דאתא מחמת חמרא גופיה הוא ומעיקרא כי קא נחית לספיקא קא נחית, אבל היכא דלא יהיב דמי מקבל, דלהכי לא יהיב דמי מעיקרא דאי לא מזדבן ליה ביוקר מהדר ליה נהליה ובדין הוא דאי הוה איכא למימר דמזליה דלוקח גרים לא הוה מדינא עליה דמוכר לקבוליה מיניה, אלא כיון דההוא זולא מכת מדינה הוא, אשתכח דלאו מזליה דלוקח קא גרים הא למה זה דומה, למקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, דאם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו ואם אינה מכת מדינה אינו מנכה לו מחכורו ואמרי' נמי גבי ההוא דקביל ארעא בזוזי אגודא דנהר מלכא סבא ואסתכר, ואמרינן עלה נהר מלכא סבא לא עביד דמסתכר מכת מדינה היא זיל נכי ליה, והא התם דכי קביל בסכום זוזים ידועים קביל, וכי הואי מכת מדינה במידי דלאו אורחיה בהכי מנכה ליה, דכי קביל לאו אדעתא דהכי קביל הכא נמי גבי זולא דחמרא חד טעמא הוא, דהא מכת מדינה היא, דלאו אדעתא דהכי זבין והיכא דתקף והוה חלא, כיון דאיכא דמ"ד דמזלא דלוקח גרים פליגי כדמפרש בשמעתין ואזיל הדין הוא סברא דילן ואיכא מ"ד דאפי' היכא דיהיב דמי מעיקרא נמי מיחייב לשלומי, דמדמי ליה למוכר פירות לחבירו ולא צמחו ולא היא, התם כיון דזבין ליה לזריעה מידי דלא חזי לזריעה פסידא דאתא מחמת זבינא גופיה הוא, והוה ליה מקח טעות, הכא מאי מקח טעות עבד ביה ועוד דכה"ג המוכר פירות לחבירו ולא צמחו נמי כי הוי מכת מדינה כגון דלקו בברד וכיוצא בו לא הוי מקח טעות וה"ה היכא דזל, דלאו פסידא דאתא מחמת חמרא גופיה דלא הוה חזי לאמטויי להתם הוא, אע"ג דיהיב דמי נמי מיחייב מוכר לקבוליה מיניה ולשלומי ליה דמי, מידי דהוה אהיכא דאמר ליה למקפה אליבא דרבי יוסי ברבי חנינא:

סב. איבעיא להו הוה חלא מאי א"ל [רב] הלל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר לן חלא לא מדרב חייא בר יוסף ואיכא דאמרי אפי' חלא נמי מקבל כמאן כרבי יוסי בר' חנינא דאמר היכא דא"ל למקפה ואיתינהו בקנקנים דמוכר מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך דהתם גבי מקפה טעמא מאי, משום דלא מצי א"ל לא איבעי לך לשהוייה, הכא נמי כיון דלאמטויי התם הוא דיהיב ליה ואמטייה ומקמי דמטי התם הוה חלא, מקבל ליה מיניה, דהא לאמטויי התם קבליה מיניה, ולא מצי א"ל לא איבעי לך לשהוייה וכיון דמטעמא דרבי יוסי בר' חנינא גבי המוכר יין לחבירו והחמיץ היכא דא"ל למקפה מיהא שמעינן דהילכתא כרבי יוסי בר' חנינא, דהא לישנא בתרא כוותיה סלקא וסוגיין דהלכתא כלישנא בתרא ואי משום דשמואל דאמר חמרא אכתפא דגברי שואר, וקימא לן כותיה, התם בקנקנים דלוקח כדברירנא בדוכתה (לעיל בבא בתרא צו,ב) תדע מדלא אוקימנא לפלוגתא דר' יוסי ברבי חנינא ודר' חייא בר יוסף בפלוגתא דרב ושמואל ולא קאמרינן נמי והא דר' חייא בר יוסף דשמואל היא, ש"מ דלא שיכאן שמעתתא בהדי הדדי, דר' יוסי בר' חנינא בקנקנים דמוכר ודשמואל בקנקנים דלוקח כדברירנא ברם צריך את למידע דלא שנא לענין זולא ולא שנא היכא דהוה חלא, והוא הדין במאן דזאבין מידי לחבריה אדעתא דממטי ליה לדוכתא פלן ואיגלי ביה התם מומא, כי מחייבינן ליה למוכר לאהדורי ליה זוזי ללוקח, לבתר דמהדר ליה לוקח לחמריה למוכר, דאלו מקמי הכין לא מיחייב מוכר לאהדוריה ליה זוזי, אלא היכא דידוע שיינו מחמיץ, דכיון דהוה ידע ביה בחמריה דלא הוה חזי לאמטויי לדוכתא אחרינא וזבניה אדעתא דאמטויי התם, איהו דאפסיד אנפשיה, ואיהו הוא דצריך לאיטפולי ביה לאייתויי מהתם, דכמאן דשדריה איהו להתם דמי מידי דהוה אמאן דמזבין תורא מחבריה ולא הוו ליה ככי ושני, דאי הוה ידע מוכר במומיה, אע"ג דפשע ביה לוקח ולא עיין ביה אי אכיל ואי לא אכיל, ומית מחמת דלא אכיל, פסידא דמוכר הוא, דאיהו דאפסיד אנפשיה, דידע ביה בתוריה דלא אכיל וזבניה למאן דלא ידע במומיה, וכמאן דשבקיה מוכר בלא אוכלא דמי, כדברירנא בפ' המפקיד, ה"נ כיון דידע ביה מוכר בחמריה דלא הוה חזי לאמטויי להתם וזבניה למאן דממטי ליה להתם, כמאן דאמטייה או שדריה איהו להתם דמי אבל היכא דלא הוה ידע ביה מוכר בחמריה דמחמיץ, לא מיחייב לאהדורי ליה ללוקח דמי עד דמהדר ליה חמריה, מכמה אנפי חדא דכיון דיהיב זוזי למוכר, למהוי דמי בהאי זבונא הוא דיהיב, אע"ג דאשתכח מקח טעות, והוו להו דמי בהלואה גבי מוכר, כי היכי דאיחייב מוכר לאהדורי ליה זוזי ללוקח הכי מיחייב לוקח לאהדורי ליה זביני למוכר, ודינא הוא דכל כמה דלא מהדר ליה לוקח למוכר זביני לא מחייבינן ליה למוכר לאהדוריה ליה זוזי דלא גרע מהמלוה על המשכון דלא מיחייב ליה למפרעיה למלוה עד דמוקים ליה למשכון בדוכתה דיכיל ליה למשקליה מיניה, והוא דמינטר ביה כמה דהוה מינטר בדוכתא דמסריה נהליה ועוד דמעובדא דתורא נמי שמעת לה, דאע"ג דאשתכח מקח [טעות] נמי רמיא עליה דלוקח לנטוריה, דאי לאו דרמיא עליה דאפטרופא לעיוני ביה לא הוה מיחייבינן ליה לבקרא לשלומי, כדברירנא בדוכתיה, וכיון דרמיא עליה נטירותיה, אע"ג דמודע ליה נמי לא מיפטר מיניה עד דמהדר ליה למריה כשאר פקדונות ואפי' מסריה לב"ד לא מיפטר ממאריה בהכי, דכי עבדו רבנן האי תקנתא, היכא דהוצאה יתירה על השבח ולאיפטורי בה, אבל לאפוקי בה ממונא מאחריני לא תדע דהא לא שנא שומר שכר ולא שנא שומר חינם, היכא דנגנבה באונס ואח"כ הוכר הגנב לא אמרינן כיון דנגנבה באונס איפטר מינה לגמרי, אלא עושה דין עם הגנב ואינו נפטר בשבועה, דכי מיפטר באונסא דלא הדר, אבל באונסא דאיפשר דהדר מיחייב לאישתדולי ביה לאהדוריה וכל שכן גבי לוקח, דמעיקרא מיחייב באונסין, דאע"ג דכי מודע ליה דמקח טעות הוא מיפטר מן האונסין, לא מיפטר מיניה לגמרי עד דמשתדל לאהדורי ליה זביני, וכ"ש לאיתויי מדוכתא דאמטייה איהו גופיה להתם, ואע"ג דאודועי למוכר דלאמטויי להתם קא בעי לאו כמאן דשדריה איהו להתם דמי, דהא לאו להנאה דמוכר אמטייה אלא להנאה דנפשיה אמטייה להתם, ולא ניחא ליה למוכר דלמטייה להתם אלא אדעתא דלהוי ברשות לוקח דהא אדעתא דזביני מעליי מסריה נהליה ואי משום דאשתכח מקח טעות, הא איהו לאו אדעתא דמעבד ביה מקח טעות זבין ליה, דהא לא ידע ביה במומיה, ואי הוה ידע ביה במומיה לא הוה מזבין ליה נהליה סתמא אפילו לאמטויי לביתיה, וכל שכן לאמטויי למתא אחריתי ודינא הוא דכי אשתכח מקח טעות, כי היכי דמחייב מוכר לאהדורי זוזי ללוקח, הכי מיחייב לוקח לאהדורי (לזוזי ללוקח היכי מיחייב לוקח לאהדורי) ליה זביניה למוכר וסוגיא דשמעתין נמי דיקא, מדקאמרי טעמא (מר') [דר'] יוסי בר חנינא משום דאמר ליה הא חמרך והא קנקנך וכדמוקים ליה קמיה, משמע דאי במתא אחריתי מי איתיה להאי טעמא כלל מיהו מסתברא דהוצאה דמפיק עליה באיתוייה מההוא דוכתא דאיגלי ליה מומיה התם כיון דלצורך מוכר הוא דמפיק אמוכר הוי, וכי מיחייב לוקח בטירחא בעלמא הוא דמחייב מידי דהוה ארועה שהיה יכול להציל ברועים ובמקלות אפילו בשכר עד כדי דמיהן, דמיחייב לאצולי והדר שקיל דמיהן מבעל הבית (ר' ב"מ צג,ב), הכא נמי לא שנא אבל להוצאה דהולכה אלוקח הויא, דכי אמטייה לצורך נפשיה הוא דאמטייה להתם, כתנא קמא דרבי יוסי דאמר (לעיל בבא בתרא צג,א) מהו נותן לו דמי זרע אבל הוצאה לא וכי תימא, אי מה התם כיון דלזריעה זבין ליה וזרען ולא צמחו איתפטר ליה לוקח מינהו לגמרי ולא מיחייב באחריותיהו, דכי פסדי ברשותיה דמוכר פסדי ומיחייב לאהדורי ליה זוזי ללוקח, הכא נמי כיון דלאמטוייה לההוא דוכתא זבין ליה ואשתכח התם מקח טעות איפטר לוקח מיניה לגמרי וקם ליה ברשות מוכר ומיחייב לאהדורי ליה זוזי מי דמי, התם פסידא דלא הדר הוא, וכיון דפסידא דאתא מחמת מומיה הוא דלא מיחייב ביה לוקח ולא אשתייר מיניה מידי דליחייב לוקח לאיטפולי ביה לאהדורי למריה, איפטר ליה מיניה לגמרי ומיחייב מוכר לאהדורי ליה זוזיה אבל הכא כיון דאשתייר מזבונא מידי ברשותיה דלוקח קאי לאיטפולי ביה ולאהדורי למריה ולא מיחייב מוכר לאהדורי ליה זוזיה עד דמהדר לוקח שאר זביניה ומשתבע ליה אשארא ושקיל זוזיה הא לא דמיא אלא לנגנבה באונס ואחר כך הוכר הגנב, דאע"ג דאיתניס ואפילו שומר שכר נמי פטור מן האונסין, כיון דאיפשר ליה למטרח ולאהדורה אכתי לא כליא לה שמירתו, הכא נמי לא שנא והוא דלא הוה ידע ביה מוכר במומיה, אבל ידע ביה במומיה לא מיחייב לוקח למטרח ולאיתוייה, דכמאן דשדריה איהו גופיה להתם דמי כדברירנא, הילכך מיחייב לשלומי ליה זוזי ללוקח ואפילו בהוצאה, דהילכך נמי איחיובי מיחייב משום דינא דגרמי מידי דהוה אדן את הדין טיהר את הטמא דמיירי שערבן עם פירותיו (סנהדרין לג,ב), דלמאן דדיין דינא דגרמי אע"ג דלא נשא הדיין ונתן ביד מיחייב, דאיהו גרם ליה לערובינהו להני טמאים בהדי הנך טהורים, וקימא לן כמאן דדיין דינא דגרמי, ואף הא נמי דכותה ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דיש אומרין (לעיל בבא בתרא צג,ב) גבי המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אלא בסתמא דלא ידע, דליכא לחיוביה, דכיון דלא ידע מאי הוה ליה למעבד, אבל במזיד דידע ביה במומיה אפילו רבנן מודו דמיחייב ולא דמי לאומן הדיוט, אי נמי לדיין הדיוט, דאפילו בשוגג נמי מיחייב, דבשלמא התם כיון דלא גמירי כל צרכן לא איבעי ליה למחזי ולא למידן לאינשי, אבל מוכר דלא סגיא דלא מזבין ממונא דנפשיה היכא דצריך לזבוני לא מיחייב מדינא דגרמי ומסתברא דכל היכא דאית ליה מדינא למשקל הוצאה משתבע כעין דאורייתא ושקיל מידי דהוה אמוציא הוצאות על נכסי אשתו ואמכיר כליו וספריו ביד אחר והני מילי דלא איתרע ביה בזבונא אונסא אחרינא דלאו מחמת מומיה, אי מקמי דאודעי למוכר או לבית דין דמקח טעות הוא דאתרע ביה אונסא מיחייב באונסין כדברירנא בפרק המוכר את הספינה, ואי בתר דאודעיה למוכר או לבית דין דמקח טעות הוא איתרע ביה פסידא, איכא לאפלוגי דאי אתרע ביה פסידא ברשותיה דאיניש אחרינא דמסריה לוקח התם נהליה לנטורי, וליכא סהדי דנטריה שומר שני כי אורחיה, אע"ג דטעין ביה שומר שני טענת אונסין ואפי' טענת מתה כדרכה מיחייב לוקח לשלומי ליה למוכר, מטעמא דאת מהימנת לי בשבועה, האיך לא מהימן לי בשבועה ואי איכא סהדי דנטריה שומר שני כי אורחיה, אי נמי שבקיה התם בבית הראוי לשמירה דמיחד ליה ללוקח, אי פסידא דמחייב עליה שומר שכר הויא חייב, דכיון דרמיא עליה דלוקח לאיתוייה להכא מקמי דלתבע דמי ממוכר ולא אתייא, וקא תבע מיניה דמי בעידנא דליתיה לזבונא בדוכתא דיכיל מוכר למשקליה לענין פסידא דמתרע ביה בתר הכין, כהבא מעות וטול את שלך דמי, דקימא לן דשומר שכר הוי, לא שנא הוה ידע ביה מוכר מעיקרא במומיה ולא שנא לא הוה ידע ביה לענין פסידא דלא מחמת מומיה חד דינא נינהו, דאידי ואידי כל מקמי הודעה כיון דיד לוקח על העליונה הנאת לוקח היא, ולאחר הודעה נמי בין לענין דינא דשומר שמסר לשומר בין לענין דינא דהבא מעות וטול את שלך חד טעמא נינהו:

אמר רבי יוסי בר חנינא לא שנו אלא בקנקנים דלוקח כו'. ומוקי לה ואזיל כגון דאמר ליה למקפה שלדעת שישהנו זמן מרובה מכרו לו אבל לא אמר ליה למקפה אפילו בקנקנים דמוכר אינו חייב באחריותו דאמר ליה לא איבעיא לך לשהוייה ולא נתחייבתי למכור לך יין הראוי לשהייה. ומסתברא שאם החמיץ תוך זמן הראוי לספק בני ביתו בחבית זה חייב באחריותו ולגבי אותו זמן כמאן דאמר ליה למקפה דמי היכא דהאי גברא לשתייה זבין ולא למכירה. ואי קשיא לך כיון דקיימא לן כשמואל דאמר חמרא אכתפא דגברא שוור ואפילו תוך שלשה אינו חייב באחריותו לפי שהטלטול גרם לו להחמיץ אם כן בקנקנים דמוכר נמי אמאי חייב באחריותו ואף על גב דאמר ליה למקפה לימא ליה לא היין ולא הקנקנים שלי גרמו אלא הטלטול גרם לו. וליכא למימר דהא דרבי יוסי בר חנינא פליגא אדשמואל דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן כשמואל וקיימא לן נמי כרבי יוסי בר חנינא מדאמרינן לקמן איכא דאמרי חלא נמי מקבל כרבי יוסי בר חנינא. ועוד אם איתא דהא דרבי יוסי בר חנינא פליגא אדשמואל הוה ליה למימר ופליגא אדשמואל דאמר שמואל כו' כי היכי דקאמרינן ופליגא אדרבי חייא ברבי יוסי דאמר כו' טפי הוה עדיף לן למימר ופליגא אדשמואל דאיפסיקא הלכתא כוותיה. לא קשיא דכיון שלקחו בקנקנים דמוכר ואמר ליה למקפה לא שייך למימר חמרא אכתפא דגברא שוור ולפטור המוכר בטענה זו שאפילו אם הטלטול גרם כיון שהלוקח לטלטלו לקחו ולהוליכו לביתו חייב באחריותו יותר לפי שיש עליו למכור לו יין הראוי להתקיים אחר הטלטול כיון דאמר ליה למקפה כי יש הרבה יינות מתקיימין אחר הטלטול וכמו שאנו אומרים דכיון דאמר ליה למקפה יש עליו למכור לו יין טוב שאינו מתקלקל בשהייתו כך יש עליו למכור לו יין טוב שלא יתקלקל בטלטול שהוא מטלטל ומוליכו לביתו ויהא ראוי להתקיים אחר הטלטול. ודברים של טעם הם. והא דאמר שמואל חמרא אכתפא דגברא שוור ואינו חייב באחריותו ולא אמרינן כיון שלא שהה כדי לטלטלו לביתו חייב באחריותה משום דלא איבעי ליה לזבוני יין הראוי להתקיים אחר הטלטול כיון דלא אמר ליה למקפה דלא איבעי ליה לשהוייה ורב סבר כיון דהחמיץ תוך שלשה בשעת המכר הוה ריחה חלא ומקח טעות הוא. אי נמי לעולם הא דשמואל כדאמר ליה למקפה נמי מתוקמא ובקנקנים דלוקח מיירי ולפיכך אינו חייב באחריותו וסתם משנתנו מיירי בקנקנים דלוקח ואפילו הכי סבירא ליה לרב כיון דהחמיץ תוך שלשה אף על פי שהקנקנים של לוקח חייב באחריותו דאמרינן בידוע שהיה ריחיה חלא בשעת המכר כיון דהשתא טעמא חלא ומקח טעות הוא ושמואל סבר תוך שלשה ימים נמי חמרא אכתפא דגברא שוור ולעולם בשעת המכר חמרא מעליא הוה וכיון דבקנקנים דלוקח הוא אינו חייב באחריותו וכי תימא בקנקנים דלוקח נמי אמאי אינו חייב באחריותו כיון שהחמיץ תוך שלשה הא מחמת קנקנים לא היה מחמיץ תוך שלשה אלא מחמת הטלטול הילכך לימא ליה כיון שלקחתיו לטלטלו ולהביאו לביתו היה לך למכור לי יין הראוי להתקיים אחר הטלטול מצי אמר ליה יין הראיי להתקיים אחר הטלטול מכרתי לך אלא קנקנך גרמו לו ליין שלא יהא ראוי להתקיים אחר הטלטול דהא אפשר שהיין עוקר מיד אחר המכירה על ידי הקנקנים וכיון דעקר והוי ליה יין קוסס שוב אינו ראוי להתקיים אחר הטלטול ואפילו אם לא נעשה יין קוסס לאלתר אלא שנתקלקל מעט על ידי הקנקנים ומתוך כך עקר אותו הטלטול וכשהטלטול עוקר אותו להחמיץ מחמיץ אפילו תוך שלשה. כן נראה בעיני פירוש שמועות הללו. ועל דרך זה הלך הריא"ף ז"ל שכתב בהא דשמואל שאם הקנקנים של מוכר ואמר ליה למקפה חייב באחריותו ואף על פי שטלטלו. ועוד כתב דבקנקנים דלוקח אף על גב דאמר ליה למקפה ואפילו תוך שלשה אינו חייב באחריותו ומסתברא כוותיה מן הטעם שכתבנו שאלו לפי הלשון הראשון שכתבנו בהא דשמואל בדלא אמר ליה למקפה ולפיכך אפילו בקנקנים דמוכר אינו חייב באחריותו דאמר ליה לא איבעי לך לשההויי יש להקשות על זו מי לא עסקינן שראויה חבית זו לספוק בני ביתו לשתייה שלשה ימים או יותר ואשתכח שאין כאן שהייה ואינו יכול לומר לא איבעי לך לשהייה יום או יומיים דגבי שלשה ימים כמאן דאמר ליה למקפה דמי וחייב באחריות מקצת היין שלא היה ראוי שיכלה בשתיית בני ביתו בתוך אותו זמן. ויש שדוחקין הא דרבי יוסי ברבי חנינא דאמר דבקנקנים דמוכר מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך כגון שלא טלטלו ולא נהירא דדומיא דקנקנים דלוקח קאמר דסתמא דמילתא בקנקנים דלוקח כגון שטלטלו והוליכו לביתו מיירי. ועוד שהרי יש שם עירוי שהוא קשה ליין יותר מן הטלטול לביתו ודכוותה קאמר בקנקנים דמוכר דאמר ליה הא חמרך והא קנקנך אף על פי שיש שם טלטול כמו בקנקנים דלוקח. וכי תימא בשחלק בקנקנים דלוקה וקנקנים דמוכר הרי זה כמי שחלק בין טלטל ולא טלטל דבקנקנים דלוקח איכא עירוי וטלטול ובקנקנים דמוכר ליכא טלטול דסתמא דמילתא כשמניחו בקנקנים דמוכר אינו מטלטלו לביתו אלא מניחו בביתו של מוכר ומסתפק משם. לא היא דאם כן עיקר ההפרש ועצם הדבר שהחיוב תלוי בו הוה ליה להזכיר וכיון שהדבר תלוי בטלטול הוה ליה למימר לא שנו אלא שטלטלו אבל לא טלטלו חייב באחריותו שהאמוראים אינם סותמין דבריהם כדרך המשניות והברייתות אלא דרכם לפרש ולברר עיקר הדבר וטעמו וכן מוכח בירושלמי דבקנקנים דלוקח מחמת קנקנים מחייבים ליה ולא מחמת טלטול. דגרסינן התם תאני מאה חביות אני מוכר לך חייב להעמיד לו יין יפה ברוב היין הנמכר באותו חנות. מאה חביות אלו אני מוכר לך אפילו חומץ הגיעו. רבי חייא בר אבא אמר כשהקנקנים של מוכר אבל היו של לוקח יכול הוא מימר ליה לשתייה מכרתיו לך פירוש היכא דלא אמר ליה למקפה. ויש לנו להשיב לכל אלה ולומר דבשמעתין מיירי כגון שהמוכר מריק היין לקנקני הלוקח ומוליכן לביתו קודם שנגמר המקח ולא טלטלן הלוקח מבית המוכר והחמיצו בבית המוכר ונמצא שהטלטול קודם שנתקיים המקח וכשנתקיים המקח לא היה היין ראוי להתקיים ובדין הוא דליהוי מקח טעות אי לאו דאמרי קנקנים דלוקח גרמו אבל בקנקנים דמוכר ולא טלטלן הלוקח משם אלא היו מופקדות בבית המוכר ולא היה מסתפק מהם והחמיצו קודם שטלטלן אמר ליה הא חמרך והא קנקנך אבל אם לא טלטלן אלא לאחר משיכה או אחר מתן מעות שהם קונות לענין מי שפרע אינו חייב באחריותו כיון דמחמת מעשה החמיצו לאחר המקח אבל ודאי יש להכריע שאף על פי שטלטלו לאחר המקח חייב באחריותו כל זמן שהוא בקנקנים דמוכר מהא דאמרינן לקמן האי מאן דזבין ליה חביתא דחמרא לחנוני ותקף אפלגא או אתילתא דינא הוא דמקבל מיניה והתם ודאי משמע שטלטלו ואפילו אם תרצה לפרשה כגון שקבלה החנוני למחצית שכר ומקבל לה מיניה כיון שהטלטול גורם ליתא דהא אמרינן לקמן במקבל חמרא מחבריה והוי חלא דלרבי חייא ברבי יוסי לא מקבל המפקיד דמזליה דמקבל גרם בחלא אף על פי שהמפקיד משותף בה אלמא שמו מינה שכיון שלקחו על מנת לטלטלו ולא היה ראוי להתקיים אחר הטלטול אמר ליה הא חמרך והא קנקנך. ועוד דלשון האי מאן דזבין מכר משמע בלא קבלה. ועוד דאמרינן במקבל חמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה לפרוותא דזלשפט דאפילו חלא נמי מקבל לרבי יוסי ברבי חנינא אלמא אף על פי שטלטלו מצי אמר ליה הא חמרך כו' ואין לחלק בין מקבל למוכר כמו שכתבנו והא נמי סתמא בטלטלו נמי מיירי ורבינו חננאל ז"ל נמי גריס בה בהדיא ואדממטי ליה להתם זל. ועוד דודאי הדעת נותנת דאף על פי שטלטלו הלוקח דין הוא שיתחייב באחריותו כיון שלקחו על מנת לטלטלו וכמו שמתחייב ליתן יין הראוי לשהייה כיון דאמר ליה למקפה. ואית דאמרי דהא דאמרינן חמרא אכתפא דגברא שוור בשלא לקחו על מנת לטלטלו. ולאו מילתא היא דסתם לוקח על מנת לטלטלו הוא לוקח. עליות.
וכתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו: הנני חוזר ול דברי רבי יוסי בר חנינא דהלכתא כוותיה שהם דברי תימה. אמר לזמן מרובה אם החמיץ בקנקנים דמוכר מחזיר את יינו ובודאי בדלא שני בברזא כדאמרינן בחנואה והנה תימה גדול וכי הקונה חטים או פירות מחבירו ולקו אחר זמן מחזירן למוכר ואפילו הן עומדין בשקו של מוכר וכן הקונה בהמה מחברו ולקתה לאחר זמן כלום יחזירנה למוכר ומה נשתנה דין היין משאר דברים וכי אין עשוי שיפול ביין בשינוי העתים כמו שהוא נופל בשאר דברים ולמה יחזירנו למוכר. ונראה דקים ליה לרבי יוסי בר חנינא כי היין לא ישתנה רק מעלילת הנטע שאם הוא מנטע טוב לעולם יעמוד בטובו רק על ידי מקרה או מחמת נדנוד או בשינוי ברזא וכמדומה אני שינוי ברזא היינו נדנוד או מפני ריח רע מריח רפת בקר או ריח מרחץ המזהימות וכשהוא משתנה שלא על ידי עלילה אלא מפני גריעות הנטע ומשרשו נולד לקותו עמו. תדע שאין לך שמתיישן שנים הרבה וטעמו מוסיף והולך לשנים אלא היין כי שאר הפירות ברוב עמידה מרקיבין ופוחתין לפיכך כל שאר הפירות אם יפול בהם לקוח אין חוזרין למוכר. עד כאן.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: לא שנו אלא בקנקנים דלוקח דאמר לו המוכר קנקנים דידך הוא דאפסידו ליה אבל בקנקנים דמוכר אמר ליה הא חמרך והא קנקנך דהאי פסידא ודאי לאו מחמת לוקח קא אתי אלא מחמת חמרא הוא דאתי ואף על גב דבתר דזבניה לוקח הפסיד הוי ליה כמאן דזבין חמרא אדעתא דלמטייה אפרוותא דזלשפט ואמטייה התם וזל דהכי נמי לשתייה זבני מיניה ומקמי דלשתויי החמיץ ומשום הכי כיון דהאי פסידא לאו מחמת לוקח קאתי דהא בקנקנים דמוכר נינהו דינא הוא דמקבל עליה. והני מילי דאמר ליה למקפה דלא מבשל מיניה אלא פורתא פורתא אבל אי לא אמר ליה למקפה מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהוייה והוי ליה כמאן דמטא יומא דשוקא ולא זבין דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה ופליג דרבי חייא בר יוסף דאמר חמרא מזליה דמאריה גרים דכתיב אף כי היין בוגד והוי ליה פסידא דאתי מחמת לוקח וכי מקבל מוכר פסידא דאתי ממילא כגון דעד דמטי התם זל משום דההוא פסידא לאו מחמת לוקח הוא דאתי אבל פסידא דאתי מחמת לוקח לא מקבל ליה מוכר. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: לא שנו אלא בקנקנים דלוקח כלומר ומשום עירוי. ואוקימנא אפילו אמר ליה למקפה דאמר ליה קנקנך גרמו. אבל בקנקנים דמוכר חייב דאמר ליה הא חמרך והא קנקנך והוא דאמר ליה למקפה. ופירש ר"ש ז"ל משום דכל שהחמיץ עכשיו איתגלי דמעיקרא רעותא הוה ביה והשתא הוא דמבחר נפשיה וכאותה שאמרו בשלהי איזהו נשך מעיקרא אי דחמרא חמרא אי דחלא חלא הוא ובטבת הוא דמבחר נפשיה. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק המקבל ההוא גברא דקביל פרדיסא מחבריה בארבעים דני חמרא תקיף ההוא חמרא סבר רב כהנא למימר היינו מתניתין לקתה נותן לו מתוכה אמר ליה רב אשי לרב כהנא מי דמי התם לא עבדה ארעא שליחותה הכא עבדה ארעא שליחותה. ומודה רב אשי בענבי דקרים דבלקתה נותן לו מתוכה דמי דאלמא כל דלא איקרים ענבי לא תלינן בדמעיקרא אלא בהפסד דהגיעו לאחר מכאן. יש לומר כל דלא איקרים ענבי ודאי לא מחמתן אחמיץ חמרא ועבדה ארעא שליחותה אבל משעת דריכה הוא דמטי ליה פסידא. ולדידי קשיא לי דאדרבה מההוא פרק איזהו נשך משמע דכל דהוי חלא מעיקרא והפסד הוא דמטו לה לבתר כן ואלו במתניתין לא פליגי בין קונה קודם טבת לקונה לאחר מכאן. אלא מסתברא דכל דאמר ליה למקפה כמקבל עליו אחריות להעמיד לו יין יפה כשיעור הראוי להסתפק ממנו למקפה וכענין שאמרו במבוסס ובמיושן ולהוליכה לפרוותא דזולשפט.

ובקנקנים דמוכר מאי הוי לימא ליה לא איבעי לך לשהוייה לא צריכא דאמר ליה למקפה. ודוקא בשהחמיץ לאחר שלשה הא תוך שלשה אף על גב דלא אמר ליה למקפה הרי הוא ברשות מוכר וכמו שכתבתי למעלה דבהא לא פליג שמואל עליה דרב אלא אם כן טלטלו ונדנדו על כתפי הכתפים וכמו שכתבתי למעלה. ואני תמה וכי אפשר לומר לו לא איבעי לך לשהוייה כלל וכי על דעת לשתות שם לשעתו קנאו. על כן נראה לי דלאו כשהחמיץ מיד קאמר אלא לאחר זמן שהיה לו לשתותו ואי אמר ליה לשתותו מעט מעט לעצמו הרי זה כאומר לו למקפה וכחנוני דקונה למכור על יד על יד בחנותו.

האי מאן דמזבין חביתא דחמרא לחנואה. פירש ר"ש ז"ל דשליחא בעלמא שווייה. ואינו מחוור דמאן דמזבין קאמר ואם איתא לימא האי מאן דמקבל. לפיכך נראה דמזבין ממש קאמר ואפילו הכי מצי למימר ליה לא איבעי לך לשהוייה דהא לזדבן ליה בחנותו ביומא דשוקא בעי ליה ובמתנה בהדיה בהכי הוא. וכבר כתבתי למעלה משמו של הראב"ד ז"ל דדוקא בנושא במוט אבל על ידי כתפים לא דאכתף דכתפין שוור. עכ"ל.

אמר רבא האי מאן דזבין חביתא דחמרא לחנוני ותקיף אפלגא או אתלתא. פירוש זבן מיניה החנוני פלגא או תלתא ותקף שאר חביתא כיון דההיא חביתא גופה דתקף ביה חמרא חביתא דמוכר היא ולא חביתא דלוקח דינא הוא דמקבל ליה מוכר דהא ממילא הוא דאפסיד ולא מחמת הלוקח כדאמרן לעיל אבל בקנקנים דמוכר אמר ליה הא חמרך והא קנקנך וליכא למימר לא איבעי לך לשהוייה דכיון דחנוני הוא מידע ידע דלזבוני פורתא פורתא הוא דזבני מיניה והוי ליה כמאן דאמר ליה למקפה דלא מצי אמר ליה לא איבעיא לך לשהויי. והני מילי דלא שני בברזא אבל שני בברזא כלומר אם סתם הנקב שהיה היין יוצא ממנו ועשה נקב אחר והוציא ממנו היין לא מקבל דאיכא למימר דמחמת ההוא נוקבא אמרינא הוא דאפסיד והוי ליה פסידא דאתי מחמת לוקח דלא מקבל ליה מוכר משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה. ולא אמרן אלא דלא מטא יומא דשוקא אבל מטא יומא דשוקא פירוש והוה אפשר ליה לזבוני כולה ואיכשל ולא זבין לא מקבל דאמר ליה לא איבעיא לך לשהויי והוה ליה כפסידא דאתי מחמת לוקח דלא מקבל ליה מוכר משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: האי מאן דמקבל חביתא דחמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה אפרוואתא דזולשפט דינא הוא דמקבל מיניה. כן הגירסא בספרים שלנו. ולפי גירסא זו נראה דדוקא במקבל לעסק דאף על גב דפלגא מלוה ופלגא פקדון כיון דבתורת עסק קבלה ולהוליכה לפרוואתא דזולשפט וזל קודם לכן מחזירה לו שלא על דעת כן קבלה אלא דבהחמיצה פליגי לישני וללישנא קמא החמיצה לא דכל שהחמיצה מזליה גרם ופסידא מחמתיה מטייה וחייב אבל בלוקח יין או סחורה אחרת על דעת להוליכה למקום אחר אינו יכול לחזור בו. וכן הגירסא בהלכות הרי"ף ז"ל וכן בפירוש רש"י ז"ל. אלא שפירש הוא ז"ל שבעל היין מתנה שלא ימכרנו כאן אלא בפרוואתא דזולשפט וכיון שכן דינא דמקבל בעל היין אם הוזל הואיל ואפילו אם הוקיר מיד לא היה רשות למוכרו עד שיגיע לפרוותא דבלשפט. ומיהו לענין גבבה ואבדה ברשות דמקבל קיימא עד כאן. אבל בפירוש רבינו תם ז"ל מצאתי האי מאן דמזבין חביתא דחמרא וכן מצאתי להראב"ד ז"ל. וזה תימה וכי כל קונה להוליך סחורה ממקום הזול למקום היוקר אטו מי קאי באחריותו של המוכר. ושמא כל שאומר בשעת המקח אדעתיה דלמטייה לפרוותא כאלו מתנה שאם אינו מוליכה שם משום דזילא דתהדר וכענין שאמרו באדעתא למיסק לארץ ישראל ונאנס ולא סליק והאי נמי נאנס באונסא דזילא ולא סליק. והאי דקאמר וזל ולא אמטייה הא אמטייה אף על גב דזל לא מצי הדר ביה דאדעתא דלמטייה קאמר והא אמטייה. כן נראה לי. וקיימא לן כלישנא בתרא דאמרו אפילו החמיצה וכרבי יוסי בר חנינא ואף על גב דקנקנים דמוכר מכל מקום הוי ליה כמוכר למקפה והכל מחמת התנאי ודלא כרב חייא בר יוסף וכן פסקו רבינו חננאל והרי"ף ז"ל והיינו נמי דשמואל לפי מה שפירשתי למעלה. אבל רש"י ז"ל פסק כלישנא קמא וכרב חייא בר יוסף ואזיל לטעמיה שהוא אלפיה דברי שמואל כרב חייא בר יוסף וכמו שכתבנו למעלה.
ואמר רבא האי מאן דמקבל חביתא דחמרא מחבריה אדעתא דלמטייה לפרוותא דבלשפט וזל עד דלא אמטייה דינא הוא דמקבל ליה. ואף על גב דכל עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ונמצא שחייב באונסין במכירת היין בין באחריות דגנבה ואבדה בין באחריות הזול הכא היינו טעמא דאינו חייב באחריות הזול כיון דבעל העסק עיכב עליו שלא ימכרנו אלא בפרוותא דבלשפט ומחמת שעיכב עליו ולא הניחו למוכרו כאן אירע שם אונס הזול וכיון דפסידא מחמת בעל העסק אינו חייב באחריות אותו אונס כך פירש רש"י ז"ל. ונראה בעיני דבשאר אונסין נמי לא מיחייב היכא דאתניס בתר דזל שהרי נתבטלה כיון דשוב אין ראוי לעשות בו סחורה ויש לבעל היין לקבלו ממנו. ויש לומר דהיינו טעמא נמי דאינו חייב באחריות הזול משום דאונס הזול וביטול קבלתו באים כאחד דשוב אין ראוי ליה למימטייה לפרוותא דבלשפט. אלא שאין זה מחוור דאם כן היכא דהוה חלא נמי אפילו לרבי יוסי בר חנינא דאמר חמרא מזלא דמריה גרים לימא שהאונס וביטול קבלתו באים כאחד כיון דשוב אין ראוי לעשות בו סחורה. איבעיא להו הוה חלא מאי מי אמרינן מצי אמר ליה מקבל הא חמרך והא קנקנך ככתוב ברשב"ם. אמר ליה רב הלל לרב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר לן חלא לא דלא כרבי יוסי בר חנינא אלא כרבי חייא בר יוסף. ואף על גב דלגבי מלתא דרבא איבעיא לן חלא מאי. תשובת רב כהנא דאמר חלא סברא דנפשיה קאמר ולא אמר לדעת רבא דהא שמעינן ליה לרבא דאמר האי מאן דזבין ליה חביתא דחמרא לחנוואה כו' דינא הוא דמקבל מיניה אלמא אפילו במכר גמור אמר ליה הא חמרך והא קנקנך ולא מצי אמר ליה מזלך גרם כל שכן בקבלת עסק. איכא דאמרי אפילו תלא נמי לא מקבל כמאן כרבי יוסי ברבי חנינא. וקיימא לן כהך לישנא בתרא ורבא נמי הכי סבירא ליה בהא דלעיל וכדכתיבנא.

עלה בידינו. המוכר יין לחבירו והחמיץ בקנקני הלוקח אף על פי שפירש שהוא לוקח יין למקפה אינו חייב באחריותו ואפילו אם החמיץ תוך שלשה ימים אף על פי שאמרו כל יין שהחמיץ כבר התחיל זה שלשה ימים להיות ריחו חומץ כיון שטלטלו הלוקח יתכן שהיה יין רפה בשעת מכירה וקנקני הלוקח עקרו את היין להחמיץ והטלטול מיהר אותו להחמיץ תוך שלשה ימים. החמיץ בקנקני המוכר אם לא פירש שהוא לוקח למקפה אינו חייב באחריותו שיכול לומר לו היה לך להחל ולשתות ואם פירש שהוא לוקח היין למקפה הרי זה מקח טעות שיכול לומר הרי יינך והרי קנקנך אף על פי שטלטל הלוקח את קנקני המוכר והוליכם לביתו חייב באחריותו הואיל והחמיץ בקנקני המוכר ולקחו למקפה ואין המוכר יכול לומר ללוקח טלטולך גרם לי להחמיץ שהרי יודע היה המוכר שהלוקח לטלטלו לביתו לקחו ונתחייב למכור לו יין הראוי להתקיים למקפה אחר הטלטול. ומה בין זה ללוקח פירות מחברו שהמקח קיים ואפילו אם לקחם לאלתר לפי שהפירות אין תולדות הרקבון מצוייה בהם מתחלתם אלא אחר כך מרקיבין לפי הזמן ולפי המקום אבל היין כשהוא מחמיץ תולדתו מצויה בו מתחלתו ועד סופו וכענין שאמרו בפרק איזהו נשך מעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא ובטבת הוא דמבחר אנפשיה ובין שהחמיץ מחמת ריעות המצויה בו ובין שהחמיץ מחמת קנקני המוכר הרי זה מקח טעות שהרי אם קנקני המוכר רעים הם לאלתר שנתנו בו היין היה סופו להחמיץ ועוד כיון שמכרו לו להשהותו בקנקניו והיה סופו להחמיץ שם הרי זה מקח טעות ואינו יכול לומר מה שהחמיצו קנקנים שלי את היין גרמא בניזקין הוא. אם היה ידוע שיינו מחמיץ אף על פי שהתמיץ בקנקני הלוקח חייב באחריותו והוא שלקחו למקפה שאינו יכול לומר לו לא היה לך להשהות את היין. המקבל יין מחברו למחצית שכר שיוליכנו למקום פלוני למוכרו והוזל עד שלא הספיק למוכרו שם כיון שסבת הזול מחמת תנאו של בעל היין שהתנה עמו שלא למוכרו לאלתר עד שיוליכנו לאותו המקום אינו חייב באחריות הזול ומחזיר לו את יינו שהרי אין ראוי להוליכו לשם להשתכר ולא הורשה זה ולא נעשה שליח אלא להוליך היין לאותו המקום אבל הלוקח יין מחבירו אף על פי שאמר בדעתו להוליכו למקום פלוני והוזל עד שלא הספיק להוליכו לשם המקח קיים שהרי לקחו מקח גמור ואם לא נתקיים מחשבתו להגיע לאותו מקום יהא לו לשתייה ואף על פי שאמרו המוכר על דעת לעלות לארץ ישראל ולא יכול לעלות מכרו בטל במוכר בלבד אמרו כי שהמוכר מתוך אונס הוא מוכר והרי נודע הדבר שלא מכר זה אלא מפני שעלה בדעתו שאינו צריך למה שמכר. אמר ליה יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד עצרת. ואם תאמר כיון דאוקימנא מתניתין בקנקנים דלוקח כו' ככתוב בתוספות ובפסקי הרא"ש ז"ל. עד כאן לשון הר"י ז"ל בעל העליות.

גמרא ופליגא דר' חייא כו' חמרא מזליה כו' דליכא למימר דר"י ב"ח איירי תוך ג' דאין סברא שיחמיץ בזמן כזה כמ"ש התוס' לעיל וכבר כתבו התוס' לעיל לפר"ת דר"י ב"ח איירי אחר ג' גם לפר"ש כתבו דיותר מתיישב כן דאין הקנקן גורם להחמיץ תוך ג' וק"ל:

תוס' בד"ה מבושם כו' דודאי אם נמצא חומץ מצי א"ל כו' עכ"ל וכן צ"ל גבי מיושן אבל רשב"ם לקמן גבי מיושן לא פירש כן ודו"ק:

חמרא מזלי' דמריה גרים שנאמר ואף כי היין וגו'. יש לנו לפרש קרוב לפרשב"ם והוא כי הרשע נקרא חומץ והצדיק נקרא יין בכמה מקומות כההיא דפרק הפועלים חומץ בן יין וזה האיש היהיר מראה עצמו טוב כיין ומתגאה עצמו בטלית של ת"ח כו' כדלקמן נמצא שהוא חומץ ורע ויהיר נאמר על המראה עצמו כחסיד כדאמרינן בסוטה פ' עגלה ערופה משרבו היהירים כו' שאין דורינו רואים אלא לפנים כו' וע"כ נענש גם יינו ממש שהיה מראה טוב נמצא רע וחומץ ממש ונראה לזה נתכוין שמואל דאמר במשל חמרא אכתפיה דמריה שוור וסבר כר' חייא ב"י דהכא דר"ל ע"פ מ"ש בפ' היה נוטל פרוש שכמי כו' ומפרש בירושלמי שטוען מצות על כתפו כמ"ש התוס' שם ופי' שמתייהר לטעון המצות על שכמו ברמה שיראו הכל שהוא צדיק כמ"ש בעל יפה מראה בפ' הרואה והיינו שמראה את עצמו פרוש והוא אינו פרוש וע"כ גם היין בוגד להיות חומץ וק"ל:

האי מאן דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל כו'. ובפ' עגלה ערופה אמרו משרבו היהירים התחילו בנות ישראל להנשא כו' ומסיק דמעיקרא קפצו עלייהו ולסוף מיתזל עלייהו השתא מה"ט שתנשא לו למראית עינה שהוא חסיד ואחרי שהכירה אותו שאינו ת"ח מיתזל עלייהו וק"ל:

כל המתגאה בטלית כו' אין מכניסין אותו במחיצתו כו'. הוא מדה כנגד מדה לפי שהוא מתגאה בטלית ובמחיצה שאינו שלו רק של ת"ח ע"כ אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה שאינו שלו ועיין מזה בחידושינו בפ"ק דסנהדרין:

תוס' ד"ה האי מאן דזבין וכו' פרש"י דאין החנוני אלא שליח בעלמא. ר"ל שכן התנה עם המוכר שיהיה היין באחריותו ולא יהא החנוני (אלא) כמו שליח בעלמא ליטול שכר טרחו ולכך מקשים התוס' א"כ מגופה מלתא דרבא לא שמעינן חידוש וק"ל:

גמ' לחנואה אדעתא לסבויי כו' נ"ב למכור יין בחנות כמו זולל וסובא כו' רש"י פרק ' השוכר בע"א על ההיא מסובתא:

ר"ש בד"ה משל ג' כו' שלשה שנים עם שנה כו' כצ"ל:

ד"ה פליגא הא כו' צ"ל ופליגא הא לבית כו':

בד"ה ולא אמרן דמפסיד בעל הבית כו' כצ"ל:

במשנה יין מבושם כו'. אולי צ"ל מבוסם בס' והוא מלשון מחייב איניש לבסומי בפוריא מגילה (ז' ב') ושם עוד איבסום כו' ולעיל (ס"ד ע"ג) כמאן דמיבסמי דכולן לשון שכרות הן (וגם לפי הגי' בש' יל"פ כן) וכאן ר"ל יין חזק המשכר שמתקיים יותר כדאיתא בב"מ (ס') במשנה התירו לערב קשה ברך מפני שהוא משביחו ופי' הרא"ש דמתקיים יותר:

גמרא חלא מאי א"ל רב הלל לר"א כו'. כה"ג שבת (ק"ט):

ר"ש ד"ה עד העצרת. שחום תקופת תמוז כו'. תמוה דברוב השנים אין התקופה נופלת במועד הזה ועוד דה"ל להש"ס לפרושי כאן של תקופה כמו בספ"ג דגטין על בקידום של מוצאי החג ועמש"כ שם. ולשון רש"י שבאלפסי חום הקיץ:

ר"ש ד"ה אבל בקנקנים דמוכר. ההוא שעתא הוא דמבחרי אנפשייהו חמרא. ב"ת האחרונות ליתנייהו שם וע"ש גי' הרי"ף והרא"ש:

בסה"ע ואמרן לעיל עביד ר"י עובדא כו'. נראה מזה שלא היה לפניו הגי' שם והל' כוותיה דשמואל וכ"נ ברי"ף ורא"ש וכ"כ הכ"מ בפי"ז מהל' מכירה ה"ג לדעת הרמב"ם:

תד"ה האי. ומיהו קשה כו' מעובדא דקביל חמרא כו'. נראה דצ"ל בעובדא. אבל לכאורה לישנא דהאי מאן משמע דלאו על עובדא שאירע קאמר:

חַמְרָא, מַזְּלָא דְּמָרִיהּ גָּרִים. פירוש רשב"ם ז"ל דחוק. ונראה לי הכונה מַזְּלָא דְּמָרִיהּ גָּרִים בענין עריבות יש יין חשוב הוא ואינו ערב לשותהו ויש אינו חשוב כל כך וערב לשותהו וזה הדבר הוא כמו ענין הגאוה דאף על פי שזה האדם הוא שלם בדעת ומדותיו עם כל זה אם הוא גאה לא יהיה מרוצה לבני אדם כמו שאמרו הַאי מַאן דְּיָהִיר אֲפִלּוּ אַאִינְשֵׁי בֵּיתֵיהּ לָא מִתְקַבֵּל ולזה אמר יַּיִן בֹּגֵד (חבקוק ב, ה) הוא כמו גבר יהיר ולא ינוה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דאמרו רבותינו ז"ל (יומא עו:) על היין זכה משמחו לא זכה משממו, דהיינו מטפשו וזהו שאמר מזליה גרים דאם מזלו טוב קונה על ידי היין מדת ענוה ואז מפקחו לא זכה קונה מדת גאוה ואז מטפשו וזהו מזליה גרים אם הוא עניו או גאה עד כאן דבריו נר"ו.

כָּל הַמִּתְגָּאֶה בְּטַלִּית שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם וְאֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם, אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִצָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. קשא מה עבירה עשה בכך שלבש טלית של תלמיד חכם? אם בשביל שנתגאה יאמר 'כָּל הַמִּתְגָּאֶה אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ' ואם לשון מליצה הוא זה דכונת המאמר הוא על האומר דבר תורה שחדשו אחרים בשם עצמו שמראה לשומע שהוא חידשם הנה זה עון אחר שהוא בכלל גניבה שגונב חידוש זה מאחרים וגם גונב בו דעת הבריות לחשוב שהוא בעליו של אותו דבר ואינו כך.
ונראה לי כונת המאמר כפשוטו שלובש טלית של תלמיד חכם והוא אינו תלמיד חכם דעביד תקלה בזה כי העולם חושבין שהוא תלמיד חכם וכיון דאינו נוהג מנהגים של תלמיד חכם גורם חלול השם דהוא חמור מכל עבירות.

הַכֹּל שָׁקַלְתִּי בְּכַף מָאזְנַיִם, וְלֹא מָצָאתִי קַל מִסֻּבִּין. וְקַל מִסֻּבִּין, חָתָן הַדָּר בְּבֵית חָמִיו, וְקַל מֵחָתָן, אוֹרֵחַ מַכְנִיס אוֹרֵחַ. הקשה מהרש"א ז"ל מה ענין זה לזה ולמה נקיט סובין ולא נוצה? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דסובין קודם טחינה היו מגוף החיטים וכבוד אחד להם אך אחר טחינה נפרדו מן החיטים ונעשו סובין שאז כבודם קל מאד מאד כי נזרקים ונבדלים על ידי נפה ולזה ידמה בעל שהוא כאשתו שהם נחשבים כגוף אחד אשר קודם נשואין זאת אשתו שהיא כגופו היתה דבוקה באביה ואמה וכבודה נחשב כמו כבודם ואחר נשואין דאז דבקים איש ואשתו נפרדה אשתו שהיא כגופו מן אביה ואמה ואז כבודה קל מאד וממילא גם כבודו קל.
ונמצא זה הוא כמו הסובין אשר קודם טחינה היה כבודם כמו הכבוד של החיטים שהיו עמהם ואחר הטחינה קל כבודם שהם מוכנים לזריקה שיבדלום על ידי נפה ויזרקו אותם ולהכי לא נקיט נוצה כי הנוצה מתחילתה היא נבדלת מגוף העוף וניכרת בפני עצמו וקל מסובין אורח מכניס אורח כי הקלות שיש לבעל שהוא החתן עצמו אינו דומה לקלות הבת שהיא אשתו כי הבת בבית אביה אחר נישואין היא כבודה כאורח אבל בעלה הוא אורח הנכנס מחמת אורח ועל כן כבודו קל מכבוד אשתו ועם כל זה משיב דבר בטרם ישמע היא כבודו קל יותר מזה הבעל שהוא בסוג אורח הנכנס מחמת אורח.

דא"ר חייא בר יוסף חמרא מזלא דמריה גרים שנאמר ואף כי היין בוגד גבר יהיר וכו'. פירש רשב"ם גאותו של אדם שמגיס דעתו בדבר שאין בו גורם שהיין וכו' יש להעיר דקאמר חמרא מזלא דמריה גרים ופשטו כי הולך אחר המזל ויליף מקרא שתלוי בגאוה. ואפשר דידוע שאין מזל לישראל ואמרו פ"ק דסוטה דהגאה כופר בעיקר ומשו"ה נסתלק ממעלת ישראל דאינם תחת המזל. אך הוא תחת המזל ומזלו גרם להחמיץ היין ודוק הטב:

א"ר מרי האי מאי דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מתקבל שנאמר גבר יהיר לא ינוה וכו'. יש להעיר דזמנין דמשכחת דזו האשה שנשאת להאי דיהיר ידעה והכירה אותו וייטב בעיניה דרך הלוכו ויופי סדרו ומשו"ה עמדה ונשאת ואיך אחר נשואיה אינו מקובל. ואפשר במ"ש פרק היה נוטל איש ואשה שזכו י"ה ביניהם. וכתב רבינו האר"י זצ"ל בשער רוח הקדש דמי שהוא גאה פוגם בשם י"ה ע"ש א"כ כאשר האי מאן דיהיר פוגם בשם י"ה ממילא מסתלק מבינו ובין אשתו ואש אוכלתן ובודאי לא מתקבל אאינשי ביתיה כי נסתלק שם י"ה מביניהם. ולפי מ"ש הרב החסיד בספר ראשית חכמה דהגאה מגביה אות ו' מן ה' ורמוז בתיבת גאוה ע"ש א"כ מפריד אלוף ומדה כנגד מדה גם הוא יפרד ואאינשי ביתיה לא מתקבל. ולא ינו"ה לרמוז מקום כמ"ש האר"י זצ"ל שם:

מבושם. שיתקיים כדרך המתקיימין: עד העצרת. אבל לא מן העצרת ואילך שחום תקופת תמוז מקלקל אפי' יין מבושם: וישן. ואם מוכר לו יין ישן יתן לו משל אשתקד שנה המוקדמת לזו שאנו עומדים בה: משל שלש שנים. משנה דקודם אשתקד דהוו להו ג' שנים עם שנה שאנו עומדין בה: גמ' לא שנו. דאינו חייב באחריותו: אלא בקנקנים דלוקח. שקבל הלוקח היין בחביותיו דאיכא למימר כליו גרמו ומיהו סיפא דקתני ואם ידוע כו' התם ליכא למימר כלי הלוקח גרמו דאנן סהדי שהיין רגיל בכך: אבל בקנקנים דמוכר. מצי אמר ליה לוקח אפילו לזמן מרובה הא חמרך והא קנקנך דודאי יינך וכליך גרמו דסבירא ליה דמימות הבציר הוה יין מקולקל כבר אלא שאין ניכר הדבר עד שעת חימוץ כדאמרינן באיזהו נשך (ב''מ דף עג:) מעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא ההוא שעתא הוא דמבחרי אנפשייהו חמרא ולרב דאמר לעיל כל שלשה ימים ברשות מוכר איכא לאוקומי מתני' בקנקנים דלוקח ואפילו תוך שלשה או בקנקנים של מוכר ולאחר שלשה והלכך מוכר פטור: וכי קנקנים דמוכר. למה יפסיד מוכר הא מצי אמר ליה מוכר ללוקח לא איבעי לך לשהויי דאפילו לרב דאמר (לעיל דף צב.) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הרי זה מקח טעות הני מילי משום דרובא לרדיא זבני אבל הכא רובא לאו לשהויי זבני ויפסיד לוקח: דאמר ליה למקפה. להסתפק מעט מעט לקדירות דהיינו לשהויי: מאי דוחקיה דרבי יוסי ברבי חנינא לאוקומי. רישא דמתניתין בקנקנים דלוקח לחוד ולא בקנקנים דמוכר משום דמוקי למתני' בדא''ל למקפה לוקמיה בדלא אמר ליה למקפה דהמוכר יין סתם קתני ולא שנא קנקנים דלוקח ולא שנא קנקנים דמוכר קתני מתניתין דאין מוכר חייב באחריותו משום דלא איבעי ליה לשהויי: אמאי. הוה ליה מקח טעות: לימא ליה לא איבעי לך לשהויי. דהא רובא לאו לשהויי זבני: אלא לאו שמע מינה דאמר ליה למקפה. וה''ה לרישא והיינו טעמא דברישא פטור מוכר דאיכא למימר קנקנים דלוקח גרמו ובסיפא חייב הואיל וידוע שיינו רגיל להחמיץ כל שנה: ופליגא. הא דר' יוסי בר' חנינא דמוקי לה בקנקנים דלוקח ולא דמוכר משום דמצי א''ל הא חמרך והא קנקנך: דרב חייא בר יוסף. דאיהו מוקי לה נמי בקנקנים דמוכר ואע''ג דא''ל למקפה כדמוכח סיפא אפי' הכי מוכר פטור דלא מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך דלאו קנקנים דמוכר גרמו אלא מזלא דלוקח שהוא בעליו של יין גרים: שנאמר ואף כי היין בוגד. באדם למה משום דגבר יהיר וגו' גאותו של אדם שמגיס דעתו בדבר שאין בו גורם שהיין בוגד בו דסבורין שהוא יין ונמצא חומץ מדה כנגד מדה ומיהו סיפא כיון דאמר ליה למקפה ולא מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהויי ולא מצי למימר ליה מזלך גרם מאחר שהדבר ידוע שיינו מחמיץ הלכך חייב מוכר: אאינשי ביתיה. אשתו: לא מיקבל. שמבזה אותו: כל המתגאה בטלית של תלמידי חכמים. דעביד כדאמרן בחזקת הבתים (לעיל דף נז:) טלית של תלמידי חכמים כיצד כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח וצניעותא יתירתא הוא וגסות הוא למי שאינו תלמיד חכם: האי מאן דמזבין ליה חביתא דחמרא לחנווני וכו'. מוסר חבית שלו לחנווני כדי למכור את היין בחנותו וישתכר החנווני קצת ובעל הבית לא יקבל מעותיו אלא לאחר שיקבל החנווני מן הלוקחין וחמרא ברשותא דמריה קאי ואין החנווני אלא שליח בעלמא ליטול שכר טרחו והלכך אם החמיץ אפלגא או אתילתא דדנא קודם שמכר כולו: דינא הוא דמקבל. בעל הבית כל ההפסד וכגון שלא פשע שליח דהיינו חנווני מידי בשליחותו כדמפרש ואזיל ואף כי היין בוגד ליכא למימר גבי חנווני דהא אין לו חלק בו וגם לא הקנקן שלו הוא ואכתי ברשות מריה קמא איתיה: ולא אמרן. דהפסיד בעל הבית: אלא דלא שני. לוקח בברזא לעשות נקב אחר בחבית אבל שני איכא למימר דהוא גרים: דלא מטא יומא דשוקא. ולא נתעצל חנווני במכירתו: האי מאן דקביל חמרא מחבריה. למחצית שכר והקנקנים דמוכר והוא קיבלו בדמים בשער של עכשיו בעיר הזאת והריוח יחלוקו וכל מקבלי ממון למחצית שכר הוו מפקיד ונפקד קרובים לשכר וקרובים להפסד והרי הוא באחריות שניהם להפסד כמו לשכר כדאמרן (ב''מ דף קד:) הך עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ואם הוקיר או הוזל או נגנב או נאבד לשניהם נאבד והוזל אבל אמר לו בעל היין למקבל אפי' אם הוקיר לא יהא לך רשות למכרו בכאן אלא זיל ואמטייה למלכות אחרת אפרוותא דוול שפט שבאותו מקום היו מוכרים יין ביוקר וקודם שהגיע לשם זל היין בכל המקומות ופיחת מכדי דמים שקיבלו: דינא הוא דמקבל. בעל היין את כל הזול דכיון דאפילו אם הוקיר מיד לא היה לו רשות למכרו עד שמגיע לפרוותא דוול שפט לענין זולא נמי ברשותא דבעל היין קאי ומיהו לגבי גניבה ואבידה ברשותיה דמקבל נמי קאי וכן אם נעשה חומץ כדלקמן שהרי באחריותו הוא וקרינא ביה אף כי היין בוגד דמזלא דתרוייהו גרים שבאחריות שניהן הוא עומד ושניהן בעליו של יין: ופשע דלא אמטייה לא גרסינן: הוה חלא. מקמיה דאמטייה להתם מאי מי מקבל בעל היין כל ההפסד דהא אפילו גבי מכירה גמורה מקבל משום דא''ל לוקח הא חמרך והא קנקנך היכא דאמר ליה למקפה דלא מצי אמר ליה מוכר לא איבעי לך לשהויי וכל שכן הכא דלא מכר לגמרי וגם אמר ליה זיל אמטייה אפרוותא דוול שפט שצוה להשהותו דמצי אמר ליה מקבל הא חמרך והא קנקנך כר' יוסי בר' חנינא או דלמא לא מקבל כל ההפסד אלא פלגא דמצי אמר ליה מזלך נמי גרם שבאחריות שנינו עומד והיין בוגד קרינא ביה כרב חייא בר יוסף: חלא לא. כלומר לא מקבל בעל היין כל ההפסד ואע''ג דכמאן דא''ל למקפה דמי ואיבעי לשהויי משום דמזל שני הבעלים גורם: ודלא כר' יוסי בר' חנינא. דמוקי למתניתין בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר סבירא ליה דאמר ליה לוקח הא חמרך והא קנקנך היכא דאמר ליה למקפה והכא נמי כיון דא''ל זיל אמטייה כו' הרי צוה לו להשהותו ונראה בעיני דלית הלכתא כר' יוסי בר' חנינא אלא כרב חייא בר יוסף דמזלא דגברא גרים אלא אם כן ידוע שיינו מחמיץ ודאמר ליה למקפה דהא שמואל קאי כוותיה ואמרן לעיל עבד רב יוסף עובדא בחמרא כוותיה דשמואל:

מבושם עד עצרת. קשה לרשב''א דהא בקנקנים דלוקח איירי מתניתין ולימא ליה קנקנך גרים ולרב חייא בר יוסף לימא ליה מזלך גרם ויש לומר דודאי אם נמצא חומץ מצי אמר ליה הכי אבל הכא לא איירי בהכי אלא אשמועינן דצריך ליתן לו יין הראוי להתקיים עד העצרת: האי מאי דזבין חביתא דחמרא אדעתא לסבוייה. פי' (. רש''י) דאין החנווני אלא שליח בעלמא ואין נראה לר''י דאם כן לא הוה ליה למימר זבין ועוד דאם כן מגופה מילתא דרבא לא שמעינן שום חידוש דהא דקאמר לא אמרן אין נראה שיהא זה מדברי רבא אלא גמרא דקאמר ליה ונראה לו לפרש דמיירי דזבין מכר גמור ואדעתא דהכי זבנה שימכרנו בחנות ודמי לא''ל למקפה דבעי שיתקיים כדי מקפה והכי נמי בעינא שיתקיים כדי סיבוייה ומיהו קשה ללישנא דאמר בסמוך מעובדא דקביל חמרא מחבריה אדעתא דנמטאה אפרוותא דוול שפט חלא לא כרב חייא בר יוסף השתא התם דלא זבניה לגמרי מצי אמר ליה מזלך גרם כ''ש הכא דהוי מכר גמור וי''ל דההיא לישנא מוקי הך מילתי' דרבא בידוע שיינו מחמיץ ואפי' הכי דוקא אדעתא דסבוייה הא לאו הכי מצי א''ל לא איבעי ליה לשהויי: