בבא בתרא צט ע"א

בבא בתרא צט ע"א - Steinsaltz

The verse teaches us this: The area below the cherubs is like the area above them; just as the area above the cherubs’ wings, which were spread out in the air, was not used for anything, i.e., it was empty space, so too the area below them was not used for anything and was empty.

This supports the opinion of Rabbi Levi, as Rabbi Levi said, and some say it was Rabbi Yoḥanan who said: This matter is a tradition handed down to us by our ancestors: The space occupied by the Ark of the Covenant and the cherubs is not included in the measurement of the Holy of Holies in which it rested, as miraculously it did not occupy any space at all. The Gemara comments: This is also taught in a baraita: When they brought the Ark that Moses crafted into the Holy of Holies in the Temple of King Solomon, even though the total width of the Holy of Holies was only twenty cubits, nevertheless the Ark had ten cubits of empty space between it and the wall in each and every direction.

Rabbenai says that Shmuel says: The cherubs stood miraculously and did not occupy any physical space, as it is stated: “And five cubits was one wing of the cherub, and five cubits was the second wing of the cherub; ten cubits from the tip of its wings until the tip of its wings” (I Kings 6:24). Accordingly, the wings of two cherubs, standing side by side, would occupy the entire twenty cubits width of the Sanctuary. But if so, where, in what space, were their bodies standing? Since their wings alone, which protruded from the sides of cherubs’ bodies, occupied twenty cubits, there was no room left in which their bodies could stand. Rather, one must conclude from the verse that the cherubs stood miraculously and did not occupy any physical space.

Abaye objects to this proof: But perhaps they stood with their bodies emerging beneath their wings, like chickens, with their wings protruding above them from the same point in the center of their backs. If so, their bodies would stand beneath their wings and would not occupy any additional space. Rava also objects to this proof: But perhaps they stood so that this one was not next to that one and the wings of the two cherubs overlapped, thereby allowing for the additional space occupied by their bodies. Rav Aḥa bar Yaakov also objects to this proof: But perhaps they were standing in a diagonal [ba’alakhsona] alignment from one corner of the Holy of Holies to the diagonally opposite corner. In this way there would be enough space for their bodies and their wings.

Rav Huna son of Rav Yehoshua also objects to this proof: But perhaps the width of twenty cubits stated in the verse refers only to the width at ground level, whereas the room widened at the top and was therefore able to accommodate both their wings and the width of the bodies. Rav Pappa also objects to this proof: But perhaps they were folding their wings somewhat; since their wings were not fully extended they did not actually fill the full twenty cubits of the Sanctuary. Rav Ashi also objects to this proof: But perhaps their wings crossed over one another, so that they did not occupy so much space.

§ Continuing its focus on the cherubs, the Gemara asks: How were the cherubs standing? Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar disagree about this. One says: Their faces were turned one toward the other. And one says: Their faces were turned toward the House, i.e., the Sanctuary. The Gemara asks: But according to the one who says that their faces were turned one toward the other, isn’t it written: “And their faces were toward the House” (II Chronicles 3:13)? How does he explain the meaning of this verse? The Gemara answers: This is not difficult, as their faces miraculously changed directions in reflection of the Jewish people’s relationship to God. Here, when it states that the cherubs faced each other, it was when the Jewish people do the will of God. There, the verse that describes that the cherubs faced the Sanctuary and not toward each other, was when the Jewish people do not do the will of God.

The Gemara asks: And according to the one who says they stood as described in the verse: “And their faces were toward the House,” isn’t it written: “With their faces one toward the other” (Exodus 25:20). How does he explain the meaning of this verse? The Gemara answers: They were angled sideways so that they turned both to each other and toward the Sanctuary, as it is taught in a baraita: Onkelos the Convert said that the cherubs were of the form of children, as the verse states: “And in the Holy of Holies he made two cherubim of the form of children; and they overlaid them with gold” (II Chronicles 3:10), and their faces were angled sideways toward the Ark of the Covenant, like a student taking leave of his teacher.

MISHNA: One who has ownership of a cistern located beyond the house of another, i.e., the cistern can be accessed only by entering the property of the other, and also has access rights to that cistern, may enter the house to access his cistern only at a time when it is usual for people to enter, and may leave only at a time when it is usual for people to leave. And in addition, he may not bring his animal into the house and water it from his cistern; rather, he must fill a pail with water from the cistern and water his animal outside. And this one, the owner of the cistern, constructs for himself a lock on the entrance to the cistern to prevent the homeowner from drawing water from it, and that one, the homeowner, constructs for himself a lock.

GEMARA: The mishna states that the owner of the cistern and the homeowner each construct a lock. The Gemara asks: A lock to where? Rabbi Yoḥanan says: Both of them construct a lock on the opening to the cistern to prevent the other from accessing it unilaterally. The Gemara asks: Granted, the owner of the cistern constructs a lock, as he wants to protect the water of his well. But why does the homeowner construct a lock? Rabbi Elazar said:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צט - א

ומשנינן: הא קא משמע לן: למטה מהכרובים כלמעלה מהם.

מה למעלה, כשם שמקום העשרים אמות שלמעלה מהכרובים, אין משמש כלום, אין בהם דבר והם חלל בלבד. אף למטה, אין משמש כלום. כך העשר אמות שלמטה מהכרובים כולם חלל. והארון והכרובים [של שלמה] אינם תופסים מקום כלל בדרך נס.

וזו כוונת הכתוב שעשרים אמה קומתו כלומר שכל שלשים האמה של הגובה הם כמו העשרים העליונים שלמעלה משפת הכרובים שהם כולם חלל.

והפסוק הזה מסייע לרבי לוי. דאמר רבי לוי, ואיתימא רבי יוחנן: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מקום ארון וכרובים אינו מן המדה. אינם ממעטים כלום ממדת החלל של קודש הקדשים. ^[134]

תניא נמי הכי: ארון שעשה משה, יש לו ריוח עשר אמות לכל רוח ורוח. שנשאר ריוח בינו לבין הכתלים עשר אמות בכל צד.

נמצא שהארון אינו תופס מקום כלל, שהרי כל בית הקדש קדשים לא היה רק עשרים על עשרים אמה.

אמר רבנאי אמר שמואל: כרובים של שלמה, בנס הן עומדין. שגוף הכרובים לא תפס מקום כלל.

שנאמר במלכים [שם פסוק כד] "וחמש אמות כנף הכרוב האחת וחמש אמות כנף הכרוב השנית [הכנף השניה של אותו כרוב] עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו". ^[135] וכך גם הכרוב השני שעמד לידו ברוחב בקו ישר. נמצא שהכנפים לבד של שניהם תפסו עשרים אמות, שהוא כל החלל של קדש הקדשים.

אם כן, גופייהו גוף הכרובים, היכא הוו קיימי? איך נשאר להם מקום? ^[136] אלא שמע מינה שגוף הכרובים בנס הן עומדין.

מתקיף לה אביי: ודלמא לא היה שם נס כלל, משום שבולטין כתרנגולים הווי קיימי. שגוף הכרובים לא היה ב ין הכנפיים אלא הכנפיים היו צמודות זה לזה, והגוף כולו היה בולט ויוצא מביניהם כמו בתרנגולים, שהכנפיים יוצאים ממקום אחד באמצע הגב? ^[137]

מתקיף לה רבא: אפילו לא היו הכנפיים כתרנגולים, בכל זאת לא היה שם נס, משום שהכרובים זה שלא כנגד זה הוו קיימי. שהם לא עמדו בקו ישר אלא אחד היה יותר פנימה מהשני, כך שהיה מקום גם לגוף הכרובים?

מתקיף לה רב אחא בר יעקב: ודלמא באלכסונא הוו קיימי. שהכרובים היו אמנם צמודים זה לזה באותו קו אלא שהם עמדו באלכסון הבית ולא בקו ישר, ונשאר מקום לגוף הכרובים [שהרי האלכסון הוא יותר גדול מהאורך]!? ^[138]

מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע: ודלמא אפילו עמדו הכרובים זה כנגד זה ביושר, בכל זאת נשאר מקום לגוף הכרובים, משום שביתא, מעילאי רווח. למעלה בכנפיים היה הבית יותר רחב מעשרים אמה, שהכתלים הלכו ונעשו צרים יותר כלפי מעלה?

מתקיף לה רב פפא: ודלמא מיכף הוו כייפי ידייהו, קצות הכנפיים היו כפופים מעט, ונשאר מקום לגוף הכרובים?

מתקיף לה רב אשי: ודלמא שלחופי הוו משלחפי, שהכנפיים לא היו פרושות אלא חובקות אחת את השניה, והן לא תפסו את כל העשרים אמה של הבית. ומנין לנו שהיה שם נס בכלל?

והוינן בה: כיצד היו עומדין הכרובים הן של משה והן של שלמה? פליגי רבי יוחנן ורבי אלעזר:

חד אמר: פניהם היו איש אל אחיו. ^[139]

וחד אמר: פניהם היו לבית, כלפי פנים הבית.

ומקשינן: ולמאן דאמר פניהם איש אל אחיו, הא כתיב בכרובים של שלמה [דברי הימים ב - ג יג] "ופניהם לבית", ומן הסתם גם הכרובים של משה היו כן?

ומשנינן: לא קשיא: כאן, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום אז הם עומדים פנים אל פנים כמו זכר ונקיבה האוהבים זה את זה, סימן שהקדוש ברוך הוא אוהב את ישראל.

כאן, בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום אז הם הופכים את פניהם אל תוך הבית. ^[140]

והוינן בה: ולמאן דאמר: ופניהם לבית, הא כתיב בכרובים של משה [שמות כה כ] "ופניהם איש אל אחיו" ומן הסתם היה גם כך בכרובים של שלמה? ^[141]

ומשנינן: דמצדדי אצדודי שהיו פניהם קצת אל הבית וקצת איש אל אחיו, כמו אדם שמדבר עם חבירו ומסובב את ראשו קצת הצידה.

דתניא: אונקלוס הגר אמר: כרובים - "מעשה צעצועים" [שם פסוק י] הן. פני תינוקות היו להם [מלשון צאצאים] ^[142] ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו שחוזר לאחוריו ופניו כלפי רבו מסובבים מעט הצידה. ^[143]

מתניתין:

מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו, בתוך בית חבירו, שכך חילקו ביניהם את השותפות, שזה לקח את הבית וזה את הבור, או שקנה מבעל הבית את הבור יחד עם הדרך להגיע לבור.

אינו יכול ליכנס לשם בכל שעה שירצה, אלא נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין. היינו, בשעות היום בלבד, שעל מנת כן חילקו ביניהם, שלא יצטרך בעל הבית לקום ממטתו בלילה לפתוח לו. ^[144]

ואינו מכניס את בהמתו לשם, ומשקה אותה מבורו, שהרי אפשר להשקותה בדרך אחרת, אלא, ממלא מים מהבור, ומשקה את בהמתו מבחוץ.

וזה עושה לו פותחת. בעל הבור עושה מנעול לבור, כדי שבעל הבית לא יגנוב הימנו את מימיו. וזה עושה לו פותחת. גם בעל הבית עושה מנעול. ומיד הגמרא תפרש היכן הוא עושה את המנעול, ולמה הוא עושה זאת.

גמרא:

והוינן בה: פותחת, מנעול שעושה בעל הבית, להיכא, להיכן הוא עושה אותו?

ומשנינן: אמר רבי יוחנן: שניהם לבור. גם המנעול של בעל הבית הוא לבור.

והוינן בה: בשלמא בעל הבור, בעי לאשמורי מיא דבוריה. רוצה לשמור על מימיו, לכן הוא עושה מנעול לבורו. אלא בעל הבית, למה ליה? מדוע הוא עושה מנעול לבור של חבירו?

הערות

^[134] לפי ששם השכינה שורה, כמו שנאמר "ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים", ולא יכילהו מקום ומדה, ומלא כל הארץ כבודו. מהרש"א. ובבן יהוידע כתב, שהארון בא לרמז שכל מה שיוציא האדם לצורך תלמוד תורה אינו מתמעט מהקיצבה שקצבו לו מן השמים בראש השנה למזונותיו. וכן הכרובים, שרומזים לישראל, הם באים לרמוז שכל מה שאוכלים בעולם הזה, אינם מחסרים מחלקו של עשיו כלום, אלא ניזונים בנס מן הברכה.

^[135] כתב הרשב"ם, שזה לא היה קשה להגמרא שהכנפיים לבד הם עשר אמות, ואיך יתכן שכל רוחב הכרוב עם הגוף יהא רק עשר אמות, כי אפשר לפרש, שהעשר אמות מקצות כנפיו עד קצות כנפיו היינו אם תחבר את הכנפיים לבד יהיו עשר אמות. ולעולם היו רחבים יותר מעשר אמות ביחד עם הגוף. וכל הראיה שהגוף היה עומד בנס היא מכך שכנפי שני הכרובים בלבד תפסו עשרים אמות כמדת קדש הקדשים, ואם כן, היכן עמד הגוף שלהם. הר"י מיגש גם עומד על כך, שמקושיות הגמרא דלמא זה שלא כנגד זה הוו קיימי, ודלמא באלכסונא הוו קיימי, משמע שעל עצם הכרובים לא קשיא האיך עמד הגוף שלהם בתוך עשר אמות של הכנפיים, משום שיש לפרש עשר אמות מקצות כנפיו עד קצות כנפיו, דהיינו מתחילת הכנף של כרוב זה, במקום חיבורו בגוף, עד תחילת חיבורו של הכנף של הכרוב השני בגוף, יש ביחד עשר אמות.

^[136] ואף שאמת הכלים היתה יותר קטנה מאמת הבנין, והיתה רק בת חמשה טפחים. צריך לומר, כיון שהכרובים היו מחוברים לבית, הרי הם נמדדים באמת הבנין. יעב"ץ.

^[137] הקשו התוס', שעדיין עמדו בנס, שהרי "אמתא באמתא היכי יתיב". כלומר, אי אפשר לדחוק דבר שרחבו עשרים אמה בעשרים אמה מצומצמות! ? ותירצו, שאמנם היה שם נס, אך לא בגוף ה כרובים. והקשה המהרש"א, אם כן, גם לולי הקושיא של אביי מנא ליה לשמואל שהיה נס בגוף הכרובים, שמאחר שבכנפי הכרובים היה גם נס [משום אמתא באמתא היכי יחיב] דלמא כל הנס היה רק בכנפיים ולא בגוף? וראה קרני ראם.

^[138] כך מפרש הרשב"ם. והריטב"א מפרש, שהכנפיים עמדו באלכסון מלמטה למעלה.

^[139] פירוש שהיו הכרובים עומדים בשורה אחת כבמשמע מהכתובים אלא שהיו מסובבים את פניהם איש אל אחיו. הר"י מיגש.

^[140] ומתחילה כך נעשו שיהיו פנים אל פנים כדי שתשרה שכינה בישראל וישראל יעשו רצונו של מקום. וכשאין עושין רצונו של מקום הם הופכים פניהם לבית על ידי נס. רשב"ם. וכתב המהרש"א שלכן באותן של משה כתיב "ופניהם איש אל אחיו" דרך חיבה שלא נפרדה השכינה מישראל כל זמן שהיה המשכן קיים. אבל באותן של שלמה כתיב "ופניהם לבית" לפי שהשכינה נפרדה מהם בסוף כשחטאו ישראל ונחרב הבית, ולכן פניהם לבית כאילו דעת השכינה לילך לחוץ וליפרד משם.

^[141] כאן לא היה יכול לתרץ "כאן בזמן שישראל עושין" כדלעיל, שאיך יתכן שלכתחילה יעמידו אותם כשפניהם לבית לסימן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. [ועל כרחך למאן דאמר זה עשו אותם לכתחילה כך, שאם לא כן דמאי פליגי]. רשב"ם.

^[142] כמו שהגמרא בסוכה [ה א] אומרת: מאי "כרוב" - כרביא [כתינוק]. שכן בבבל קורין לינוקא רביא. רשב"ם.

^[143] הקשה הר"י מיגש מהגמרא במסכת יומא [נד ב] שבשעה שנכנסו גויים להיכל ראו את הכרובים מעורין [חבוקין] זה בזה כזכר ונקבה. אמרו: ישראל הללו, שקללתן קללה וברכתן ברכה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר "כל מרבדיה היזלוה". ועוד אמרו שם [עמוד א] בשעה שישראל עולין לרגל היו מגלים להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להם: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה. וכאן בסוגיא משמע שהיו עומדים זה לצד זה? ותירץ, שהיה מעשה נס בשעה שעלו לרגל שהיו מעורין זה בזה כדי להראות חיבתם לפני המקום. וכן בשעה שנכנסו גויים להיכל, כדי שיזילום. אבל בכל ימות השנה היו עומדים הכרובים זה ליד זה.

^[144] כך מפרש הרשב"ם. וביד רמה כתב, שמכאן ראיה שמי שיש לו דרך בתוך רשותו של חבירו כדי להגיע לרשותו, אין לו קנין הגוף באותה דרך אלא שעבודא בעלמא להשתמש בדרך כדי ליכנס ולצאת לתוך רשותו.

הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: למטה, מקום הכרובים, הריהו כלמעלה מגובה הכרובים, מה למעלה אין משמש כלום, כלומר, השטח שמעל הכרובים אין בו שום דבר ואין החלל מכיל דבר, אף למטה אין משמש כלום, שהמקום אינו נחוץ לדברים המצויים בו, לפי שאינם תופסים מקום בעולם החומרי.

מסייע ליה [לו] הדיוק מכתוב זה לר' לוי, שאמר ר' לוי, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו — מקום ארון וכרובים אינו מן המדה שאינו נמדד במידה חומרית ואינו תופס מקום בקודש הקודשים. ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ארון הברית שעשה משה, כאשר הכניסוהו לקודש הקודשים במקדש שלמה, שכל רוחבו היה עשרים אמה, יש לו לארון ריוח עשר אמות לכל רוח ורוח משני צדדיו, כי הוא עצמו אינו תופס מקום כלל.

וכן אמר רבנאי אמר שמואל: כרובים שבמקדש שעשה שלמה, בנס הן עומדין, שנאמר: "וחמש אמות כנף הכרוב האחת וחמש אמות כנף הכרוב השנית עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו" (מלכים א ו, כד), וכיוצא בזה מידת כנפיו של הכרוב השני, ואם כן, גופייהו היכא הוו קיימי [גופיהם של הכרובים איך היו עומדים]? שהרי שתי הכנפיים עצמן, שהן עשרים אמה, מילאו את כל רוחב הבית! אלא שמע מינה [למד מכאן] שבנס הן עומדין ואינם תופסים מקום.

מתקיף לה [מקשה על כך] אביי: כיצד ניתן להוכיח מכאן שבנס היו עומדים? ודלמא [ושמא] לא היו כנפי הכרובים יוצאות מצידי גופם, אלא בולטין כתרנגולין הוו קיימי [היו עומדים], שגופם בולט מלפנים, וכנפיהם יוצאות ממרכז גבם, ונמצא שהגוף אינו תופס מקום נוסף! ובדומה לכך מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: ודלמא [ושמא] זה שלא כנגד זה הוו קיימי [היו עומדים] הכרובים, אלא במקביל, ולכן יש להם מקום! ועוד מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בר יעקב: ודלמא באלכסונא הוו קיימי [ושמא באלכסון היו עומדים]!

וכן מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ודלמא ביתא מעילאי רווח [ושמא נאמר כי בית מרווח יותר למעלה], ורוחב הבית במקום בו יוצאות הכנפיים מן הגוף היה יותר מעשרים אמה, ורק למעלה היה רוחב הבית עשרים אמה, שכן הדרך היא לבנות בית כשקירותיו הולכים וצרים כלפי מעלה! ועוד מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: ודלמא מיכף הוו כייפי ידייהו [ושמא היו כופפים קצת את ידיהם], כלומר, את כנפיהם, שלא היו פרושות לגמרי! מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: ודלמא שלחופי הוו משלחפי [ושמא היו משולבים זה בזה] בקצות הכנפיים, ולכן לא היו צריכים כל כך הרבה מקום!

אגב דיון זה בכרובים, שואלים: כיצד הן, הכרובים, עומדין? ר' יוחנן ור' אלעזר נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד [ואחד מהם] אמר: פניהם לבית, כלומר, כלפי פנים. ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] פניהם איש אל אחיו, הא כתיב [הרי נאמר]: "ופניהם לבית" (דברי הימים ב ג, יג)! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום פונים הם זה לזה, כסימן לריצוי ואהבה, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום פניהם לא זה אל זה, אלא לבית.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ופניהם לבית, הא כתיב [הרי נאמר]: "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה, כ)! ומשיבים: דמצדדי אצדודי [שהם פונים קצת הצידה] להסתכל זה בזה, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אונקלוס הגר אמר: כרובים "מעשה צעצעים" (דברי הימים ב ג, י) הן, ומצודדים פניהם אל ארון העדות כתלמיד הנפטר מרבו.

א משנה מי שיש לו בור השייך לו לפנים מביתו של חבירו וזכותו להשתמש בבור — נכנס אל הבית בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, אבל אין הוא נכנס ויוצא בשעות שבהן אנשים אינם נוהגים להיכנס ולצאת מביתם. ואינו מכניס בהמתו אל תוך הבית ומשקה אותה מבורו, אלא ממלא מים בכלי ומשקה את הבהמה מבחוץ. וזה, בעל הבור, עושה לו פותחת (מפתח) לדרך הגישה לבור, וזה בעל הבית עושה לו פותחת.

ב גמרא על מה ששנינו במשנה שבעל הבור ובעל הבית שניהם עושים פותחת לבור, שואלים: להיכא [להיכן]? אמר ר' יוחנן: שניהם לבור. ושואלים: בשלמא [נניח] בעל הבור עושה מפתח, משום שבעי לאשתמורי מיא דבוריה [רוצה הוא לשמור את המים של בורו], אלא בעל הבית למה ליה [לו] לעשות מפתח לבור? והרי אינו רשאי להשתמש במי הבור, שאינו שלו! אמר ר' אלעזר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מה למעלה. מן הגובה מן הכרובים ולמעלה לא משמש כלום כי אם שכינה כדכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים וגו' ונועדתי לך שם:

אף למטה. מראש הכרובים ועד קרקעיתו של דביר אין משמש כלום ואין תופשין כלום בבית:

דאמר ר' לוי וכו'. דארון בנס היה עומד והכי נמי כרובים בנס הוו קיימי:

יש לו י' אמה לכל רוח. והארון גופי' היכא הוה קאי והא לא מחזיק הדביר אלא כ' אמה אלא ש"מ בנס הוה קאי:

עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו. וכן לכרוב אחר ומשמע ליה עכשיו שהיו הכרובים כנף של זה בצד כנף של זה ובין כנפיהם לחודייהו ממלאין את הדביר מכותל הדביר ועד כותל אחר דהיינו כ' אמה והדביר היה מחזיק כ' אמה אורך ותו לא נמצא שבכנפיהן היו ממלאין הדביר. ואינהו הכרובים גופייהו היכא הוו קיימי אלא ש"מ בנס היו עומדין:

ודלמא בולטין. היו גופן של כרובין כתרנגולין שבכנפיהן נוגעין מאחורי גביהן אחת אל אחת ובגופן של כרובים היו בולטין כתרנגולין מלמטה ומהא ליכא למישמע מיני' דבנס היו עומדין:

ודלמא זה שלא כנגד זה הוו קיימי. כלומר פניהם איש אל אחיו אבל זה [שלא] בצד זה שכנפיו של א' היו למעלה מכנפי חבירו כדי שיהא מקום לגופין:

ודלמא באלכסונא הוו קיימי. שאחד מנמיך כנפיו שבצד כותל זה למטה והשני מגביה כנפיו שבצד כותל השני למעלה לצד התקרה שעכשיו יכולין לעמוד יפה בלא נס שבאלכסון הכותל יש בו יותר מברחבו:

ודלמא ביתא מעילאי רווח. שהיה הבית במקום הכרובים מרויח יותר ממה שהוא מלמטה שמלמטה היה רחבו כ' אמה ומלמעלה [היה יותר] כשיעור שהיו הגופין עומדין ולא בנס:

ודלמא מיכף הוו כייפי. כנפיהן סמוך לכותל הדביר שהיו כנפיהן כ' אמה ובסיום הכנפים היו כופפין הכנפים כשיעור העמדת הגוף דבשיעור כפיפת כנפים יכולין לעמוד הגופים אעפ"כ כנפיהן מחזיקות כ' ולא בנס היו עומדין:

ודלמא שלחופי הוו משלחפי ידיהן. כנפיהן שבאמצע היה כנף זה יוצא לפני כנף של זה והיו קצת הכנפים זה כנגד זה משוכין זה לפני כנף של זה כשיעור שהיו הגופין יכולין לעמוד ולא בנס היו עומדין אלא ליכא למישמע מינה אם היו עומדין בנס אם לאו:

בזמן שעושין רצונו של מקום. היו פונין זה אל זה פניהם איש [אל אחיו]. כלומר כשהקב"ה מתאהב על ידן אוהבם כאח:

דמצדדי אצדודי. שהיו פונים זה לזה ולא כל כך כי אם כתלמדי הנפטר מרבו שחוזר לאחוריו ומסתכל ולא מסתכלו כל כך: מעשה צעצועים כמו צאצאים (ישעיה כב) כלומר שדומין פניהן לנערים שלהכי נקרא שמו כרוב כלומר כרביא כילד:

פיס' מי שיש לו בור לפנים וכו'. כגון שהיו שותפין או יורשין שחלקו ונטל אחד הבור והאחד הבית אין לו רשות לבעל הבור ליכנס לביתו בכל שעה שרוצה אלא נכנס ויוצא ביום בשעה וכו'. אלא ממלא. כליו מן הבור ומשקה אותה מבחוץ:

אלא בעל הבית למה ליה. פותחת לבורו של זה כלומר למה צריך ליה:

אמר ר' אלעזר משום חשדא ומשום חשד אשתו. שאלמלא היה עושה לו פותחת יחשוד לאשתו מבעל הבור אבל עכשיו שיש לו פותחת ובעל הבית עשה הפותחת לא יכנס שם אלא אם כן יהיה שם בעל הבית:

ודילמא באלכסונא הוו קיימי ודילמא ביתא מעילאי רווחא וכו'. לכל הני אמוראי דמקשי הכי הא דכתיב וי' אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו וגו' מקצות כנפיו של כרוב זה ועד קצות כנפיו של כרוב זה קאמר שהן עומדין בשורה אחת. ולמאן דאמר מיכף הוו כיפין ידייהו נמי על הידות הסמוכות לכותלי' קאמר שיהו כפופו' אבל של תוך הבית פשוטות היו ועשר אמות היו אבל לרבא דאמר זה שלא כנגד זה היו ולרב אשי דאמר משלח פי' מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו לאו דוקא אלא שאם באת לחבר שני כנפי כרוב זה בצד זה תמצא כן. כן פי' ה"ר שמואל ז"ל.
ולכולי עלמא קשיא הא דאמרינן במסכת יומא (נד,ב) בשעה שנכנסו נכרים להיכל וראו כרובים מעורין זה בזה כזכר עם נקבה אמרו ישראל הללו שקללתן קללה וברכתן ברכה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום שנ' (איכה א,ח) כל מכבדיה הזילוה. ואמרינן נמי התם בשעה שישראל עולין לרגל היו מגלי' להם את הפרוכת ורואין כרובים מעורין זה בזה כזכר עם נקבה. ותירץ ה"ר יוסף הלוי ז"ל בשם רבו שמעשה נסים נעשין להם בשעה שישראל עולין לרגל כדי להראות חיבת הב"ה לכנסת ישראל ובשעה שנכנסו נכרים להיכל כדי שיזילום.

המשנה החמישית והכונה להתחיל בה בביאור ענין החלק השלישי ואמר על זה מי שיש לו בור לפנים מביתו של חברו נכנס בשעה שבני אדם נכנסין ויוצא בשעה שבני אדם יוצאין ואינו מכניס את בהמתו ומשקה מבורו אלא ממלא ומשקה מבחוץ וזה עושה לו פותחת וזה עושה לו פותחת אמר הר"ם פותחת שער שמשם נכנסים זה לבורו וזה לביתו:

אמר המאירי מי שיש לו בור לפנים מביתו של חברו כגון שלקחו ממנו והרי אינו צריך ליקח לו דרך כמו שביארנו בפרק הבית או שמכר את הבית ואמר חוץ מן הבור שאף זה אינו צריך ליקח לו דרך ונמצא שיש לו דרך ליכנס שם אינו נכנס בכל שעה שירצה הגע עצמך שיטריחהו לקום בלילות ממטתו ולפתוח לו אלא נכנס בשעה שבני אדם נכנסין ויוצא בשעה שבני אדם יוצאין וכשרוצה להשקות בהמתו אינו מכניסה בביתו של זה להשקותה בשפת הבור אלא ממלא ומשקה מבחוץ שלא נשתעבד לו ביתו של זה להכניס בהמותיו לשם זה עושה לו פותחת וזה עושה לו פותחת פירשו בגמ' שעושין דלתות על פי הבור ועושין שם שני מפתחות אחת ביד בעל הבור שלא יגנוב בעל הבית את מימיו המכונסים שם ואחת ביד בעל הבית שלא יבא זה לשאוב בעוד שאין בעל הבית שם ויגרום לו להיות רוח קנאה לובשתו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

ודילמא באלכסונא הוו קיימי וכו'. איכא הכא לאקשויי בשלמא למאן דאמר הגופין היו בולטין כתרנגולין ולא היה הגוף מבדיל בין כנף לכנף היינו דכתיב עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו אלא להני אמוראי דמוקמי לה באלכסונא וזה שלא כנגד זה ושלחופי קא משלחיפי דאלמא לא היה הגוף בולט אלא היה מבדיל בין כנף לכנף ונמצא רוחב הגוף מוסיף על אורך הכנפים היאך אמר הכתוב עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו והרי הכנפיים לבדן עשר אמות יש בהן דכתיב חמש אמות כנף הכרוב האחד וחמש אמות הכרוב השני. ומסתבר לן בפירוק קושיא זו דהאי דכתי' עשר אמות מקצו' כנפיו ועד קצות כנפיו לאו אחד כרוב קאי אלא אתרי כרובי' קאי דכיון דהוו תרווייהו קיימי בהדי הדדי וכל חד מינייהו משוך כנפי' להדי חבריה אשתכח דמקצו' כנף הימיני של אחד עד קצות כנף השמאלי של שני עשר אמות. ודיקא נמי מדכתיב חמש אמות כנף הכרוב האחד וחמש אמות הכרוב השני עשר אמות מקצות כנפיו עד קצות כנפיו אלמא כנפיה דהאי כרוב בהדי כנפיה דהאי כרוב קא חשיב והיינו דסליק חושבניה לעשר אמות דהא ליכא גוף בנתים ולהאי פירושא האי דכתיב קצות ההוא קצות דלגבי גוף הכרוב קאי דההוא נמי קצות מיקרי:

כרובים מעשה צעצועים היו. פי' קרא מלא כתוב בדברי הימים ויעש בבית קדשי הקדשים כרובים שנים מעשה צעצועים. ופי' צעצועים צאצאים והן תינוקות כצוהר פני הכרובים כפני תינוקות כדגרסינן בסוכה (פ"ק דף ה' ע"ב) מאי כרוב כרביא:

ע. אמר רבנאי אמר שמואל כרובים בנס היו עומדים שנאמר וחמש אמות כנף הכרוב האחת וחמש אמות כנף הכרוב השנית עשר אמות מקצות כנפיו עד קצות כנפיו, וכתיב ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב, גופייהו היכא קיימי וכבר ברירנא במתני' (לעיל בבא בתרא צח,ב סי' ד) דהאי לפני הדביר לשון פנים הוא כדכתיב אל הקדש פנימה, ותוכו של דביר קא משער ואזיל עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב והדבר ידוע שהכרובים בתוך הדביר היו עומדים סוככים בכנפיהם על הכפורת שעל גבי הארון, וכיון שאורך כל כנף מכנפי הכרובים חמש אמות לבד מגופיהו, נמצאו ארבע כנפיהם משמשים בדביר עשרים אמה וכיון שאין באורך הדביר וברחבו יותר מעשרים אמה גופיהו היכא הוו קימי אלא לאו ש"מ בנס היו עומדים מתקיף לה רבא ודילמא זה שלא כנגד זה הוו קימי כלומר ודילמא כרובים לא היו שניהם עומדים בשורה א' מכוונים, אלא הכרוב האחד היה יוצא מעט מן השורה, ונמצא רוחב קצת כנפות של זה עומד בשורה אחת עם רוחב קצת כנפו של זה כגון זה:

מתקיף לה רב אחא בר יעקב דילמא ביתא מעילאי רוח מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע ודילמא באלכסונא הוו קימי כלומר דילמא באלכסון דביתא הוו קיימי, דאע"ג דכנפים משמשי עשרים אמה פשו להו תמניא אמין לגופיהו, דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא מתקיף לה רב פפא ודילמא מיכף הוה כיפן ידיהו כלומר שקצות הכנפים שנוגעים זה בזה היו כפופין כלפי מטה, שנמצאת כפיפתן מחסרת מארכן כשיעור רוחב גופיהן מתקיף לה רב אשי ודילמא שלחופי הוו משלחפי כלומר דילמא כרובים תרוייהו בשורה אחת היו עומדים לרחב הבית או לארכו, אלא שקצת כנפו של זה היה מורכב מעט על קצת כנפו של זה ואי קשיא לך, בשלמא לאביי דאמר בולטין כתרנגולין היו ולא היה הגוף מבדיל בין כנף לכנף, היינו דכתיב עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו, אלא להני אמוראי דסברי דלאו בולטין הוו ומוקמי לה באנפי אחרינא, נמצא רוחב גופן מוסף על אורך כנפיהן, וא"כ הא דכתיב עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו, והלא הכנפים עצמן עשר אמות הן חוץ מרוחב הגוף שמפסיק בנתים איכא למימר דהא דכתיב עשר אמות כנפיו עד קצות כנפיו לאו אחד כרוב קאי דמשמע מקצות כנפו הימני עד קצות כנפו השמאלי, דאם כן היה מקצות כנפיו עד קצות כנפיו (כנפו) מבעי ליה, אלא אתרי כרובים קאי, ומתחלת גופו של זה ועד סוף גופו של זה קא חשיב, דאשתכח דקא חשיב מתחלת הכנף השמאלי של כרוב הימני שהוא מקום חיבורו בגופו ונקרא קצה, ועד מקום חיבור הכנף הימני של כרוב השמאלי. ואיבעיא לן כיצד היו עומדין רבי יוחנן ור' אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו ולאו למימרא דגופו של כרוב עצמו עומד בפני חבירו, דמקרא מלא כתיב במלכים (ו,כז) ויתן את הכרובים בתוך הבית הפנימי ויפרשו את כנפי הכרובים ותגע כנף האחד בקיר וכנף הכרוב השני נוגעת בקיר השני וכנפיהם אל תוך הבית נוגעות כנף אל כנף, אלא לכ"ע בשורה אחת היו עומדין, אלא שפניהם מוחזרים זה לזה וחד אמר פניהם אל פני הבית למ"ד פניהם אל פני הבית דכתיב ופניהם אל פני הבית ולמ"ד פניהם איש אל אחיו דכתיב ופניהם איש אל אחיו. ודיקינן ולמ"ד פניהם איש אל אחיו הא כתיב ופניהם אל פני הבית ל"ק כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום בזמן שישראל עושין רצונו של מקום היו פניהם איש אל אחיו לפי שזכר ונקבה היו והיו פניהם איש אל אחיו להראות חיבת ישראל לפני המקום, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום היו פניהם אל פני הבית להראות שלא היו מסתכלין זה בזה אלא כשנים שאיבה ביניהן. ולמאן דאמר פניהם אל פני הבית הא כתיב ופניהם איש אל אחיו דמצדדי אצדודי כלומר מוצדדין מעט כלפי הבית דתניא אונקלוס הגר כרובים מעשה צעצועים היו כלומר מעשה צאצעים כעין ילדים, ולישנא דקרא דדברי הימים נקט, ופניהם מוצדדין כתלמיד הנפטר מרבו:

ה. מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין ואינו מכניס בהמתו ומשקה מבפנים אלא ממלא ומשקה מבחוץ זה עושה לו פותחת וזה עושה לו פותחת מתני' בשיש לו לבעל הבור דרך על בעל הבית, כגון המוכר בור ושייר בית לפניו, ועלה קתני נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין והא דקתני זה עושה לו פותחת, אוקימנא (בגמ') שניהם לבור, זה עושה לבור פותחת וזה עושה לבור פותחת כדבענן לברורי לקמן מיהא שמעינן דמאן דאית ליה דרך על רשותו של חבירו ליכנס בה לרשות עצמו, לא קני בה אלא שעבודא בעלמא למיעל ולמיפק בגויה, אבל גופה וארעא לא קני עד דפריש ליה מארה בשעת קנין:

מתקיף לה רב אשי דלמא שלחופי הוו משלחופי. כלומר הכרובים ביניהם בשורה אחת היו עומדין בכוון בלי שיהיה אחד מהם בולט מן השורה מעט אלא שקצת כנף כרוב זה היה מורכב על קצת כרוב זה איכא הכא לאקשויי בשלמא לאביי דאמר הגופין היו בולטין כתרנגולין ולא היה הגוף מבדיל בין כנף לכנף היינו דכתיב עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו אלא הני אמוראי דמוקי לה באלכסון זה שלא כנגד זה ושלחופי הוו משלחופי דאלמא לא היה הגוף בולט אלא מבדיל בין כנף לכנף ונמצא רוחב הגוף מוסיף על אורך הכנף היאך אמר הכתוב עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו והרי הכנפים לבדם עשר אמות יש בהם דכתיב חמש אמות כנף הכרוב האחד וחמש אמות כנף הכרוב השני. ומסתברא לן בפירוק קושיא זו דהא דכתיב עשר אמות מקצות כנפיו לאו אחד כרוב קאי אלא אתרי כרובים דכיון דתרווייהו קיימי בהדי הדדי וכל חד מינייהו משיך כנפיה להדי חבריה אשתכח דמקצות כנפיו הימני של אחד עד קצות הכנף השמאלי של שני עשר אמות ודיקא נמי דקתני חמש אמות כנף הכרוב האחד וחמש אמות כנף הכרוב השני עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו אלמא כנפי דהאי כרוב בהדי כנפי דהאי כרוב קא חשיב והיינו דסליק חשבוניה לצשר אמות דהא ליכא גוף בנתים. ולהאי פירושא הא דכתיב קצה דלגבי גוף הכרוב קאי דההוא נמי קצוות מיקרי משום דתחלת הכנף הוא. עד כאן.

כיצד הן עומדין רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו. פירוש שניהם הכרובים בשורה אחת הן עומדין אלא ששניהם מחזירין פניהם זה לזה שאי אפשר שהכרוב עצמו עומד בפני חברו שהרי מקרא מלא דבר הכתוב ומשמע ששניהם בשורה אחת הן עומדים דכתיב וכנפי הכרובים אורכם עשר אמות כו' כנף האחד חמש אמות מגעת לקיר הבית כו'. וקשה לן הא דגרסינן ביומא פרק הוציאו לו את הכף כו' ככתוב בהרמב"ן. ופריק רבינו הרב ז"ל ששניהם בשורה אחת הן עומדים כדכתיב קרא וזה שהיו מעורים זה בזה כזכר עם נקבה בשעה שישראל עולים לרגל בלבד הוא מעשה נס להראות חיבת ישראל לפני המקום כחיבת זכר עם נקבה אבל בשאר ימות השנה לא היו מעורים ובשעה שנכנסו עכו"ם להיכל נמי היו מעורים במעשה נס כמו שהיו מעורים בשעה שעולים לרגל להראות לעכו"ם מה היתה חיבת ישראל לפני המקום אי נמי כדי להראות ערותם לעכו"ם כדי שיזילום שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה עד כאן. הר"י ן' מיגש ז"ל.

בפרשב"ם בד"ה ומשני הא קמ"ל כו' דהא למטה דידהו ולמעלה כו' עכ"ל הכי משמע ליה בכולה שמעתין דכנפי הכרובים לא היו עומדין בנס וק"ל:

בד"ה כנף הכרוב כו' ודילמא ביתא מעילאי רווח וקושית אחרות כו' עכ"ל היינו דפריך ודלמא זה כו' ודלמא באלכסונא כו' אבל ודלמא בולטין כתרנגולין כו' הוה פריך שפיר וק"ל:

בד"ה מתקיף לה רב אחא כו' כנגד דרומית מערבית כו' בקרן צפונית מזרחית כזה עכ"ל ולולי פירושו היה אפשר לפרש גם כן באלכסונא שכ"א מהכרובים היה עומד באלכסון:

תוס' בד"ה מתקיף לה אביי כו' וי"ל מ"מ פריך כו' עכ"ל ק"ר כיון דע"כ עכ"פ כנפי הכרובים בנס היו עומדין משום דכ' בכ' היכי יתיב [א] מנ"ל לשמואל למימר כלל דגוף הכרובים בנס היו עומדין אימא דהכל היה בכנפים וק"ל:

מקום ארון אינו מן המדה כו'. ול"ג כרובים בפ"ק דיומא ובפ"ק דמגילה וכן נראה דכרובים שמואל קאמר ליה דבנס היו עומדין הוא מבואר שהארון והכרובים בנס היו עומדין ואינן מן המדה לפי ששם השכינה שורה כמ"ש ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים ושאינו גשם לא יכילהו מקום ומדה ומלא כל הארץ כבודו וק"ל:

כאן בזמן שעושין רצונו של מקום כו'. ולכך באותן של משה כתיב ופניהם איש אל אחיו דרך חיבה דלא נפרדה השכינה מישראל כל זמן שהיה המשכן קיים אבל באותן של שלמה כתיב ופניהם לבית לפי שהשכינה נפרדה מהם ונחרב הבית כשחטאו ישראל ולכך פניהם לבית כאילו דעת השכינה לילך חוץ וליפרד משם וק"ל:

כרובים מעשה צעצועים הם ומצודדים כו'. מעשה צעצועים קרא הוא בד"ה ואם אונקלוס בא לומר דלכך נקראו צעצועים דדרך התינוקות להיות מצדדים כשנפטרין מרבן כנראה מפרשב"ם הוא דחוק דתלמיד גדול נמי ודאי מצדד עצמו כשנפטר מרבו אבל נראה לפרש דה"ק דכמו שהתלמיד הנפטר מרבו מצדד עצמו כן היו אלו הכרובים כ"א מהם מצדד לחבירו ולכך היו מעשה צעצועים בצורה אחת כרובים כאלו שניהם שוים במעלה וכשנפטרים כ"א מצדד לחבירו דרך חשיבות כמו שדרך התלמיד שהוא עצמו מצדד את עצמו לרבו כן היה כ"א מצדד עצמו וע"כ היו בצורה זו שכ"א מהם שוה לחבירו שלא יהיה למינים מקום לטעות אם היה בא' מהם שום שינוי צורה ושום מעלה יותר מבחבירו ודו"ק:

גמ' ודלמא שלחופי הוי משלחופי. פירוש שכנף האחד פרוש ושוכב על כנף כרוב השני ששני הכנפים פרושות זו על גב זו:

ר"ש בד"ה ודילמא כו' והשני עומד מצד כו' נ"ב לפירוש רשב"ם עמד הארון אצל כותל מערבי שהשכינה שם ואין דעת ריצב"א כן עיין בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ה:)

בד"ה מתקיף לה כו' בקרן צפונית מזרחית מצוייר כזה*:

בד"ה ופניהם לבית כו' על רגליהן ופניהם לבית ואינן כו' כצ"ל:

ר"ש ד"ה כנף הכרוב האחת. כצ"ל:

ר"ש ד"ה מתקיף לה אביי. ידייהו בהדיא בר"פ כו'. כצ"ל בבי"ת:

ר"ש ד"ה ודילמא שלחופי. כדכתיב שכל את ידיו כו'. ול"נ לפרשו מלשון אלכסון דנמצא ג"כ בלא אל"ף לוכסן והנו"ן שבו נוסף כמו נ' דגזלן. אלמן. ושרשו הוא לכס. ושכל הוא משרשו בהיפוך אותיותיו כמו כבש כשב ודומיהם והסי"ן הוא במקום ש'. וכן סכל נקרא ע"ש עוות שכלו. ונ"ל דכן אלפס שהוא כעין מחבת בלשון משנה ומצינו ג"כ בלא א' בפאה (פ"ח מ"ד) וש"מ הוא משרש ספל במקרא בהפוך אותיות:

ר"ש ד"ה מעשה צעצועים. והוא לשון צאצאים. כצ"ל ור"ל הצאצאים דכתיב בישעיה (כ"ב) וע"ש בד"ה בהמפרש:

גמ' כרובים בנס כו'. נ״ב היו מחוברים לבית וכל המחובר לבית כמוהו נמדד. באמת הבנין של ששה טפחים:

הָא קָא מַשְׁמַע לָן: לְמַטָּה כִּלְמַעְלָה. לכאורה נראה הוה מצי למימר הא קא משמע לן דלא תימא ביתא מעילאי רווח ומה שאמר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב על החלל שלמטה אבל חלל שלמעלה רחב יותר דהכותלים מתקצרים מלמעלה ולזה אמר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב ועשרים אמה קומתו כלומר שיעור זה של אורך ורוחב הוא בכל העשרים אמה של קומתו שגם באותם העשרים של קומתו שלמעלה מן הכרובים גם כן הרוחב והאורך הוא עשרים על עשרים שלא היו הכותלים מתקצרים והולכים.

מְקוֹם אָרוֹן וּכְרוּבִים אֵינוֹ מִן הַמִּדָּה. כלומר 'בְּנֵס עוֹמְדִים' ואין לוקחים מן הקרקע כלל. ונראה לי בס"ד הטעם בזה לרמוז כל מה שיעשה האדם הוצאות לצורך תלמוד תורה אינו מתמעט מן הקצבה שקצוב לו מן השמים ביום ראש השנה במזונותיו וכן הכרובים שרומזים לישראל כידוע עומדים בנס לרמוז כל מה שאוכלים בעולם הזה אין מחסרין מחלק עשו כלום אלא נזונין בנס מן הברכה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מה שעומד הארון שבו התורה והכרובין שרומזים לישראל כשעושין המצות בחיבור המדות למעלה בנס שאין לוקחים מקום מן הארץ כלום רמז שראוי לאדם שלא יהיה לו כונה ומחשבה ארציית בעסק התורה ומעשה המצות עד כאן דבריו נר"ו.

אָרוֹן שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה, יֵשׁ לוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת לְכָל רוּחַ וְרוּחַ. נמצא יש כאן רמז לארבעה יודי"ן סובבין את הארון שבו התורה מן ארבע רוחות. ונראה לי בס"ד שהם כנגד ארבעה יודין דשם הוי־ה במלוי יודין העולה ע"ב [יו"ד ה"י וי"ו ה"י =72] שהוא כמנין חסד [72] והתורה נתנה בחסד דכתיב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים לג, ב) ונקראת בשם תורת חסד דכתיב וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ (משלי לא, כו).
גם עשר אמות לכל רוח הרי הם ארבעים כנגד ארבעים יום שנתנו בהם הלוחות שהיו מונחים בארון (שמות כד, יח).
גם נראה לי מספר העשר הוא י' ואות יו"ד [20] במלואה מספרה עשרים ואותיות עשרים [620] הם מספר כתר [620] והיו עשר לכל רוח הרי כאן ארבעה כתרים רמז למה שאמר התנא (משנה אבות ד, יג) רשב"י ע"ה שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן. וכל אלו הארבעה כתרים שהם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב זכו אליהם ישראל הרמוזים בכרובים שעומדים למעלה מן הארבע רוחות אלו שבהם רמוזים הארבע כתרים ולזה אמר השם יתברך ליעקב אבינו ע"ה וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה (בראשית כח, יד) רמז לארבע רוחות של עשר עשר הסובבים את הארון.

וְדִילְמָא, זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה הֲווּ קַיְמֵי. אין לפרש הכונה דקאי על גוף הכרובים דודאי הם עומדים בשוה ממש אלא קאי על הכנפים שלהם דהיו אחד זקוף למעלה ואחד פרוס ביושר ולא הוו תרווייהו פרוסים ביושר.
ומה שאמר וְדִילְמָא שַׁלְחוֹפֵי הֲווּ מְשַׁלְחֲפֵי יָדַיְיהוּ רצונו לומר לעולם גם הכנפיים שניהם פרוסים ביושר אלא שהיו נכנסים זה תחת זה כי כנף האחד היה מתעקם קצת ונכנס תחת חבירו.

כָּאן, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. נראה לי בס"ד הטעם כי הכרובים שניהם פניהם פני אדם זכר ונקבה וידוע בצורת הפנים של אדם יש רמז לשם הוי־ה ברוך הוא כי ב' עינים הם דוגמת שני יו"ד וחוטם דוגמת ו' הרי מספר כ"ו וכמו שכתב הגאון של"ה ז"ל ואם הם פניהם איש אל אחיו מורה להתחברות ב' פעמים כ"ו שעולה מספר בן [52] וכמו שנאמר אֲסַפְּרָה אֶל חֹק הֳ' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה (תהלים ב, ז) ולכן אם יהיו פניהם איש אל אחיו זו הוכחה שהם עושים רצונו של מקום ולכן מבשר הכתוב לעתיד כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב הֳ' צִיּוֹן (ישעיה נב, ח) שלא יתהפכו הכרובים שניהם לבית אלא פניהם איש אל אחיו עין בעין.

ומשני הא קא משמע לן למטה כלמעלה. דהני עשר אמות שהכרובים והארון עומדים בהן כמו העשרים שלמעלה מה העשרים כולן חלל ואין בהן דבר כך גם העשר וגוף הכרובים בנס היו עומדין כדלקמן ומקום הארון אינו מן המדה אלא בנס היה עומד וכנפי הכרובים שהן באויר לא חייצי דהא למטה דידהו ולמעלה דידהו יכולין למדוד עשרים ריקנות מכותל צפוני לכותל דרומי והכי משמע קרא ועשרים אמה קומתו כלומר כל השלשים אמות קומה אינן חשובים אלא כעשרים דמשפת כרובים ולמעלה שהם פנויין מכלום העשר כמו הכ': ארון שעשה משה. כשניתן בבית קדשי הקדשים שעשה שלמה שהוא כ' על כ' יש לו עשר אמות ריוח לכל רוח ורוח לימינו ולשמאלו הרי עשרים בלא ארון ולפניו כ' עד הדביר: כרובים. דשלמה: בנס היו עומדין. גופן: כנף הכרוב האחד. כנף האחד של כרוב וה' אמות כנף השני של אותו כרוב ולאו בכרוב שני קמיירי דהא כתיב בתרי' ועשר באמה הכרוב השני וגו' ועשר אמות מקצות כנפיו עד קצות כנפיו מהכא לא מפקינן דבנס היה הגוף עומד בין שני הכנפים שמקצה האחד עד קצה השני לא היו כי אם עשר אמות וא''כ הגוף שבינתים היכן לא יתכן לומר דמהכא נפקא ליה דא''כ מאי האי דקפריך לקמן ודלמא ביתא מעילאי רווח וקושיות אחרות דלא שייכי הכא כלל אלא קרא הכי משמע ליה אם באת לחבר שני כנפי הכרוב זה בצד זה תמצא מקצות כנפיו עד קצות כנפיו עשר אמות ומיהו טפי מי' אמות הוו שהרי רוחב הגוף בין ב' הכנפים אלא מהכא פרכינן שרוחב בית קדשי הקדשים מצפון לדרום לא הי' אלא כ' אמה וב' הכרובי' היו כנפיהם כ' לבד הגופים כדכתיב ששני הכנפים היו י' אמות וכתי' ויפרשו את כנפי הכרובים ותגע כנף האחד בקיר וכנף הכרוב השני נוגעת בקיר השני וכנפיהם אל תוך הבית נוגעות כנף אל כנף וא''כ אינהו גופייהו דכרובים היכא הוו קיימי קס''ד שהכנפים בכרוב כידי האדם אחד מצד ימין ואחד מצד שמאל והגוף בינתים: מתקיף לה אביי. מי יימר דבנס היו עומדים דלמא גופן של כרובים בולטין ויוצאין מתחת כתרנגולים שהגוף כולו תחת כנפיו ולא בינתים שאין הרחקה והפרש בין הכנפים אלא מקורבים והגוף יוצא מתחת הכנפים ששני הכנפים יוצאים ממקום אחד באמצע הגב וכן כל הנך קושיות דמקשו הנך אמוראי ואזלי אגוף הכרובים קיימי בר מהנך בתראי דגרס בהו ידייהו בהדיא ברב פפא ורב אשי כייפי ידייהו ומשלחפי ידייהו: ודלמא זה שלא כנגד זה הוו קיימי. הכרובים שהאחד עומד מצד הארון מזה סמוך לכותל והשני עומד מצד הארון מזה משוך רחוק מן הכותל קצת ונמצאת כנף האחד נוגעת אחרי כנף חבירו בין הכנף ולכותל נמצאו קצת כנף הכרוב המשוך מן הכותל לפני קצת כנף הכרוב הסמוך לכותל כשיעור עובי רוחב הגופין ואע''ג דלא הוו בולטין כתרנגולין נינהו אפ''ה לא תקשי מידי: מתקיף לה רב אחא בר יעקב. נהי נמי דלאו בולטין כתרנגולים נינהו וגם זה כנגד זה קיימי אפי' הכי לא תקשי מידי דדלמא באלכסונא היו עומדים הכרובים באלכסון הבית היו עומדים זה כנגד זה דאיכא טפי מכ' אמה כשיעור הגופים מקצות כנפי של זה לקצות כנפי של זה כגון שהכרוב שמימין הארון לא הי' פניו ממש כנגד ההיכל וגבו לכותל מערבי אלא מצדד אצדודי כנפיו החיצון כנגד דרומית מערבית נוגע לכותל בזוית וכנף שלו שמצד הארון פרוש בחצי הארון או חוצה לו דהיינו רחוק מן הכותל וכנף הכרוב הב' מתחלת שם וכנפו השנית נוגעת סמוך לדביר בקרן צפונית מזרחית כזה: מתקיף לה רב הונא ברי' דרב יהושע. נהי נמי דזה כנגד זה קיימי ולא באלכסונא קיימי ואפילו הכי אין גופן עומד בנס דדלמא ביתא מעילאי רווח שהבנין הולך ומתקצר למעלה והרי רחב יתר מעשרים במקום שבולטין הכנפים מן הגופין והוי מקיר אל קיר כנגד כנפי הכרובים מקום נגיעתן בכתלים יותר מעשרים אמה ברוחב הגופין: מיכף הוו כייפי ידייהו. הכנפים עצמן כפופין הן כאדם שכופף ידו מעט והלכך ליכא אלא כ' אמה מקצה כנף האחד לקצה כנף השני: ודלמא שלחופי הוו משלחפי ידייהו. כנף על כנף כאדם שחובק את ידיו כדכתיב (בראשית מח) שכל את ידיו ומתרגמינן בתרגום ארץ ישראל שלחיפונון לידוהי כך פר''ח ואי משום דכתיב וכנפיהם אל תוך הבית נוגעות כנף אל כנף היינו נמי כעין נוגעות דהוו זו כנגד זו: ופניהם איש אל אחיו. בשל משה כתיב: ופניהם לבית. בכרובים של שלמה כתיב בדברי הימים דכתיב והם עומדים על רגליהם ופניהם לבית (להיכל) ואינן כאותן של משה שהן על הכפורת ואלו על הקרקע ושל עץ שמן היו ומצופין זהב כדכתיב במלכים: הכתיב ופניהם לבית. ול''ש כרובים שעל הכפורת ול''ש שעל הקרקע ראויין היו ליעשות בענין אחד: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. הם הופכים פניהם זה לזה דוגמת חבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה סימן שהקב''ה אוהב את ישראל ומתחלה כך נעשו פנים אל פנים כדי שתשרה שכינה בישראל וישראל יעשו רצונו של מקום וכשאין עושין הופכין פניהם לבית על ידי נס: דמצדדי אצדודי. קצת לבית וקצת זה לזה כאדם שמדבר אל חבירו והופך ראשו קצת לצד אחר והכא ליכא לתרוצי כדלעיל כאן בזמן שישראל עושין כו' דכיון דעיקר עשיית כרובין פניהם לבית לא היה להם לעשותו לסימן שאין ישראל עושין רצונו של מקום: מעשה צעצועים. פסוק הוא בכרובים בדברי הימים והוא לשון צעצעים כלומר תינוקות כדאמרינן (סוכה דף ה:) מאי כרוב כרביא ילד כלומר כתינוקות הנפטרין מרבותיהם והיינו דמצדדי אצדודי דאמרן לעיל: מתני' מי שיש לו בור כו'. ע''י חלוקה או שלקחו מבעה''ב ולקח גם הדרך: בשעה שבני אדם יוצאין. ביום שעל מנת כן חלקו ולא שיטריחוהו בלילות לעמוד ממטתו ולפתוח לו: ואינו מכניס. דרך ביתו של זה דאין זה צורך הבור: זה עושה לו פותחת. שלא יגנוב בעה''ב ממי הבור ובעה''ב עושה לו פותחת אחרת באותו פתח עצמו הפתוח לבור כדי שלא יוכל זה לשאוב מבורו בלא בעה''ב ולא יבא לעולם בביתו של בעל הבית אלא אם כן ישנו לבעל הבית בביתו ומשום חשד אשתו תקנו כן כדמפרש בגמרא: גמ' פותחת. שעושה בעל הבית להיכא:

מתקיף לה אביי ודלמא בולטין כתרנגולין. ואם תאמר אכתי בנס היו עומדים דעשרים בעשרים היכי יתיב וי''ל מ''מ פריך אביי שהגוף לא היה עומד בנס. דמצדדי אצדודי. לא ה''מ למימר כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום דמסתמא העמידום תחלה לפי מה שהיו עושין רצונו של מקום:

בבא בתרא צט ע"א