בבא בתרא צט ע"ב

דף צט - ב

ומשנינן: אמר רבי אלעזר:  משום חשד אשתו. כדי שבעל הבית לא יחשוד באשתו מבעל הבור. ^[145] לכן תיקנו חכמים שבעל הבית יעשה אף הוא מנעול לבור, כדי שבעל הבור לא יוכל לבא לשאוב מים מהבור בשעה שבעל הבית אינו נמצא בביתו. ^[146]

מתניתין:

מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו, ונתרצה בעל הגינה החיצונית לתת לו דרך בתוך שדהו, הרי הוא נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסים, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאים. שהדבר ידוע שלא הסכים בעל הגינה החיצונית לתת לו דרך לבעל הגינה הפנימית רק כשיש לו צורך רב, שהרי דריסת הרגל גורמת לנזק גדול לגינה.

ואינו מכניס לתוכה תגרין. בעל הגינה הפנימית אינו יכול להכניס לגינתו סוחרים שיקנו מירקות גינתו.

ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת. אם הוא אינו צריך ליכנס לגינתו, ורןצה לעבור בה רק כדי לקצר את דרכו לשדה אחרת, אסור לו לעבור דרך גינתו של חבירו. שהרי חבירו לא שיעבד לו את הדרך אלא לצורך הטיפול בגינה ולאיסוף הירקות בלבד, ולא לצורך אחר. וזה גם הטעם שאסור לו להכניס שם סוחרים.

והחיצון, בעל הגינה החיצונית, זורע את הדרך. רשאי לזרוע את הדרך, לפי שאנן סהדי, הואיל והדרך עוברת באמצע גינתו, ודאי לא התכוון לתת לו אותה לגמרי עד שהוא לא יוכל לזרוע שם. ^[147] אם נתנו לו בית דין לבעל הפנימית דרך מן הצד, דרך שעוברת בצד הגינה החיצונית ולא באמצעה, מדעת שניהם, ששניהם הסכימו לכך, הרי זה נכנס לתוכה בשעה שהוא רוצה, ויוצא ממנה בשעה שהוא רוצה. ומכניס לתוכה תגרין. כי היות והוא מדעת שניהם, וגם מדובר שהדרך היא מן הצד ואינו מזיקו כל כך, מן הסתם נתן לו לגמרי את הדרך, שיוכל להשתמש בה כל צרכו.

אך, ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת. שרק לצורך גינתו הסכים לתת לו, ולא כדי לקצר ממנה את הדרך לשדה אחר.

זה וזה, בין בעל הגינה החיצונית ובין בעל הגינה הפנימית, אינן רשאין לזורעה. כי היות שהדרך היא מן הצד, ייחדוה להליכה בלבד. ^[148]

גמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל: האומר לחבירו: אמה בית השלחין אמת המים [תעלות מים] לצורך השקאת שדה בית השלחין שהיא שדה שזקוקה להרבה מים, אני מוכר לך בתוך השדה שלי -

נותן לו שתי אמות לתוכה. האמה בעצמה צריכה להיות ברוחב שתי אמות כדי שתכיל הרבה מים שיספיקו לבית השלחין. וגם צריך לתת לו אמה מכאן ואמה מכאן, משני הצדדים לאגפיה, כדי שיוכל לתקן מאותה קרקע את דפנות האמה אם תתמוטט. ^[149]

אם אמר לו: אמה בית הקילון, אמת המים לצורך השקאת הבהמות ורחיצת בגדים וכלים ^[150] אני מוכר לך, והוא אינו גדול כל כך, נותן לו אמה אחת לתוכה, שרוחבה צריך שיהא אמה אחת. וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה.

והוינן בה: ואותן אגפיים, השטח שמחוץ לאמה, שמיועד לחיזוק האגפים, מי זורעם? למי הזכות לזרוע בהם, לבעל השדה או לבעל האמה?

רב יהודה אמר שמואל: בעל השדה זורעם. שבדומה למשנתנו, לענין דרך שנותן בעל הגינה החיצונית לבעל הגינה הפנימית, כך גם כאן, בעל השדה אמנם שיעבד לו את הקרקע הזאת לצורך חיזוק האמה בשעת הצורך אך לא ויתר לגמרי על זכותו לזרוע שם.

רב נחמן אמר שמואל: בעל השדה נוטעם. יכול לנטוע שם אילנות בלבד. ^[151]

ומבארת הגמרא את מחלוקתם: מאן דאמר זורעם, כל שכן שהוא יכול לנוטעם, שהאילנות מזיקות לקרקע פחות מהזרעים.

ומאן דאמר נוטעם, יסבור שרק אילנות הוא יכול לנטוע שם כי שרשי האילנות חודרים לעומק ואינם מזיקים לקרקע העליונה. אבל זורעם, לא! משום ששרשי הזרעים חלחולי מחלחולי, הם מתפשטים לרוחב ומחלחלים בשכבה העליונה של הקרקע ומזיקים לאגפי האמה.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: אמת המים שכלו אגפיה שהתמוטטו דפנותיה, מתקנה מאותה שדה נוטל עפר מהשדה הסמוכה לתקן דפנותיה.

כי בידוע שלא כלו אגפיה אלא באותה שדה. שחזקה שהעפר של הדפנות התפזר לתוך השדה הסמוכה. ולכן הוא יכול ליטול משם עפר לתקן את האגפים.

מתקיף לה רב פפא: ולימא ליה, יאמר בעל השדה לבעל האמה: מייך אשפלוה לארעיך! המים שלך הם שהציפו את העפר של הדפנות לתוך עומק האמה, ואין לך לקחת מהשדה שלי כלום!

אלא, אמר רב פפא: לא זהו הטעם, אלא משום שעל מנת כן קבל עליו בעל השדה, שאם יפלו האגפים של האמה יוכל לקחת מהעפר של שדהו, שאם לא מכאן, מהיכן יקח עפר לתיקון האגפים. וכשמכר לו את האמה גמר בדעתו להקנות לו גם את העפר מהשדה שלו כשיצטרך לתקן את האגפים. ^[152]

מתניתין:

מי שהיתה דרך הרבים עוברת לתוך שדהו, כגון שהחזיקו בה רבים לעבור שם מעולם, או שבעל השדה נתנה להם בעצמו, וכעת ברצונו לבטלה, ולכן נטלה מהם, ונתן להם דרך אחרת העוברת מן הצד של שדהו. מה שנתן נתן, והם מוחזקים בדרך החדשה. ואילו הדרך הישנה שרצה ליטול לעצמו, לא הגיעו. לא זכה בה, אלא אף הדרך הראשונה נשארת בחזקת הרבים.

דרך היחיד, המוכר לחבירו דרך בתוך שדהו, צריך לתת לו דרך ברוחב ארבע אמות, כדי שתוכל לעבור שם עגלה שרחבה כשיעור הזה.

דרך הרבים, אם מכר לו דרך לרבים, צריך לתת לו דרך ברוחב שש עשרה אמה, שלמדו חכמים במסכת שבת [צט א] מעגלות המשכן שזהו השיעור לדרך הרבים.

דרך המלך, אין לה שיעור. ^[153] שהמלך פורץ גדר ובתים של אנשים אחרים לפנות לו דרך שלא יצטרך לנטות ימין ושמאל. ^[154]

דרך הקבר, המוכר לחבירו דרך בתוך שדהו להעביר בה את המת לקברו, אין לה שיעור ברוחב, אלא שהוא חייב להעמיד לו דרך שיוכלו כל המלוים לעבור דרך שם. ^[155]

המעמד, המוכר מקום לחבירו לעשות שם "מעמד", שהיה המנהג כשחוזרים מבית הקברות מלווית המת היו מתיישבים סמוך לבית הקברות ומנחמים שם את האבל או בוכים שם על המת, וקמים משם וממשיכים ללכת מעט ומתיישבים שוב, וכך שבע פעמים. ומקומות הללו נקראים "מעמד".

דייני צפורי אמרו, שיעור המעמד הוא בית ארבעה קבין. שטח שאפשר לזרוע בו ארבעה קבים. והוא חמישים אמה אורך על שלשים ושלש ושליש אמות רוחב [לפי החשבון של "סאתיים כחצר המשכן", שמקום זריעת סאתיים הוא מאה אמה על חמישים אמה]. דהיינו ריבוע של ארבעים על ארבעים אמה בערך.

גמרא:

והוינן בה: אמאי שלו לא הגיעו? מדוע אומרת המשנה שלא רק את הדרך החדשה שנתן לרבים הוא הפסיד, אלא הוא הפסיד גם את הדרך הישנה שרצה לקבל בתמורה.

ולכאורה הטעם הוא, משום שאמנם מצד הדין הוא רשאי לעשות את החליפין הללו אפילו בעל כרחם של הרבים, שהרי הרבים אינם מפסידים בכך כלום, ובכגון זה כופין על מדת סדום, ולכן הדרך החדשה זכו בה הרבים מצד הדין, אלא שגם את הדרך הישנה הוא מפסיד, למרות שהוא זכה בה בדין, משום שהרבים כבר התרגלו לעבור בה, והוא אין באפשרותו להזמין את כל אחד ואחד לדין תורה שימנע מללכת בה. ^[156] ותקשי, מאחר שהוא אינו יכול להזמין את הרבים לבית דין, אם כן, יעשה דין לעצמו, לינקוט פזרא, וליתיב. יטול מקל, ויתיישב על הדרך הישנה, ויגרש את העוברים בה!? ^[157]

שמעת מיניה, האם נוכל ללמוד מכך, שלא עביד איניש דינא לנפשיה, שאין אדם רשאי לעשות דין לעצמו אפילו במקום פסידא, כשיש לו הפסד. כגון בעניננו, שהוא מפסיד את הדרך הישנה. ^[158] והרי קיימא לן, שבמקום פסידא מותר לאדם לעשות דין לעצמו!

ומשנינן: אמר רב זביד משמיה דרבא: לעולם עביד איניש דינא לנפשיה במקום פסידא, אלא שכאן מעיקר הדין הוא אינו יכול לקחת מהרבים את הדרך הישנה, לפי שתיקנו חכמים שלא יוכל אדם להחליף לרבים את דרכם אפילו אם יתן להם דרך טובה כמו הישנה, גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון שאינה נוחה כמו הקודמת, והם לא ישימו לב לכך [שהרי קדירא דשותפי לא חמימי ולא קרירי]. ודאגו חכמים הרבה לתקנת הרבים, לכן הם קבעו שאף אם החליף בדרך טובה לא יפסידו הרבים בשל כך את דרכם הקודמת [לקמן תבאר הגמרא אם כן, למה יפסיד בעל הבית את הדרך החדשה שנתן להם, שהרי מקח טעות הוא].

רב משרשיא בריה דרבא אמר: אין דין המשנה נוהג אלא בנותן להם דרך עקלתון. לכן אין הוא יכול ליטול מהם את הדרך הקודמת שהיא טובה ממנה. אבל אם החליף להם בדרך טובה, הרי הוא זוכה בדרך הישנה ויכול הוא לעשות דין לעצמו ולמנוע מהרבים להשתמש בה עוד.

פיס' ואינו מכניס לתוכה תגרים. משום שלא יפסיד לאידך ירקותו בדריסת רגליהם:

ולא יכנס בתוכה לילך לשדה אחרת. כי אם לגינתו בלבד:

והחיצון. אם רוצה הוא זורע את הדרך. אע"פ שיש לזה דריסת רגלים עליו ונוטל מה שישתייר שלא נדרס:

נתנו לו. בית דין:

דרך מן הצד. לסוף גינתו של זה בסמוך לכותל מדעת שניהן כיון שלדעת שניהן נתנו לו ליכנס לגינתו נכנס בשעה כו':

אמר רב יהודה אמר שמואל. האומר לחבירו מקום אמת המים אני מוכר לך כדי להשקות ממנו בית השלחין נותן לו ב' אמות לתוכה של אמת המים. כלומר שיהא ב' אמות רחב:

ואמה מיכן ואמה מיכן. נותן לו מן השדה לצורך אגפי' כלומר לגידודי שלא יצא לחוץ ויעשה מהן גידודין גבוהין אמה:

בית הקילון. שעוברת בחצר שרוחצין לשם כלי הבית ואינו גדול כל כך נותן לו כו' והוא כמדת חצי אמת השלחין:

בעל השדה זורען. לפי כי שלו הן שלא מכרן לו כי אם לתשמיש גידודין:

בעל השדה נוטען. לפי שאין נטיעת אילן מזיק למים כזריעה משום דזרעים מחלחלי חלחולי. מחלידין ומעלין עפר לתוכה עד שמקלקלין המים אבל נטיעה הולכת כדרכה ולא מזקת:

שכלו אגפיה. שנפלו:

מתקנה מאותו שדה. שמכרו לו לפי כי לשם כך ניתן לו אגפיה שאם נפלו שנוטל בקרקע ומתקן לה אגפיה:

ונימא ליה. בעל השדה:

מיא דידך אשפילו לארעך. כלומר לא נפלו לתוך שדי כי אם מים שלך ממש אכלו הקרקע והשפילו הגידודין לתוך המים ואין לך משדי לתקן:

אלא אמר רב פפא. לאו היינו טעמא הוא ^א)צ"ל לאו היינו טעמא דמילתא אלא על מנת כן. דכי זריע אלא על מנת כן קיבל עליו בעל השדה שאם כלו אגפיים מתקנן משדהו:

פיס' נטלה. מבני רה"ר:

ונתן להם דרך אחרת מן הצד מה שנתן נתן. דחילופין הן ואינו יכול לחזור בו:

ושלו לא הגיעו. כלומר אותו דרך שרצה לקנות לא הגיעו לפי שהוא יכול ליתן ולזכות לכל בני רה"ר ולאותן שאין בפניו אבל אין אחר יכול להחליף ולמכור חלק של אותן שאינו בפנינו:

אמאי לא הגיעו. הואיל שנתן להם דרך שהוא יפה כמו הראשון:

לינקוט פנדא וליתב. כלומר יקח מפצו בידו וישב באותו דרך שקנה וכל מי שירצה לעבור במה שקנה יכהו וימנעהו:

מדלא מצי למיעבד הכי ש"מ לא עביד אינש דינא לנפשיה. כלומר אין אדם רשאי לעשות דין לעצמו מן האחרים אפי' במקום שיש לו הפסד כמו כאן שיש לו הפסד דמה שנתן נתן ושלו לא הגיעו. ותיובתא למאן דמוקים בבבא קמא דמאן דאית ליה היכא דליכא פסידא דלא עביד אינש דינא לנפשיה אפי' הכי מודי דלהיכא דאיכא פסידא כגון הכא דדרסי אינשי בשדהו דודאי עביד אינש דינא לנפשיה ולינקוט פנדא וליתב: אמר רב זביד לעולם במקום דאיכא פסידא עביד אינש דינא לנפשיה והכא טעמא מאי (לאו) משום דלא בדינא קאתיא לידיה כשנתן להם דרך מן הצד משום גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון דהשתא לאו בדינא קאתיא לידי':

הכי גרסינן אמה בית השלחין אני מוכר לך נותן לו שתי אמות לתוכה ואמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה. וא"ת למה נקראת אמה איכא למימר שעומק' אמה, והכי אמרינן במו"ק.
וה"ר שמואל ז"ל גריס נותן לו ב' אמות לתוכה אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה ומפ' נותן לו שתי אמות של שדה אמה מהן מכאן והאחרת מכאן לאגפיה וליתה בנוסחי הגאונים ז"ל ולא דמיא אמה בית השלחי' לההיא דאמרינן במציעא (ק"ז ב') ארבע אמות דאנגרא דמשמע דארבע אמות יהבי לצדדין דהתם יאור גדול הוא ומשקין ממנו שדות הרבה והכא לשדה אחת.

אמאי ושלו לא הגיעו לנקוט פיזרא וליתיב. הקשה ר"ת ז"ל היאך יגיענו שלו ונקט פיזרא ויתיב כל כמיניה דשקיל דרכן של רבים ומחליף אותה להם וכי יפה כח יחיד מכח רבים וזה גרע לו להחליף פירוש שמועה זו כמו שאכתוב וזו אינה קושיא דמכל מקום קשיא אי חליפיו חליפין לינקוט פיזרא ליתיב בדידהו ואי לא בעו לדידיה לנקוט פיזרא וליתיב בדידיה וא"ת היכי נקטינן בגמ' לאקשויי בשלו לא הגיעו. ויש להשיב דמדקתני מה שנתן נתן קא סלקא דעתך שכך פירוש משנתנו מי שהחליף דרך הרבים באחרת כגון שגדר שלה' והם הלכו בזו ושתקו ומחלו ודומיא דרישא דקתני מדעת שניהם מה שנתן נתן שחליפיו חליפין שאלו לא היו חליפיו חליפין קל הוא להגיע את שלו כלומר זה דרך החדש שאין העם רגילין בה אלא ודאי חליפיו חליפין והדרך הישנה שהיא שלי לא הגיעו שאם חזרו הרבים לעבור בתוכו ואינם נמנעים מלילך בתוך דרכן הראשון אינו יכול למונען שאינו יכול לבא עם כל אחד ואחד לבית דין והוא לא עביד דינא לנפשיה ולפיכך הקשו בגמרא אמאי ושלו לא הגיעו לינקוט פיזרא וליתוב.
ומפרקינן שאין חליפיו חליפין, שכיון שהדרך עקלתון אין שתיקתן כלום שכך תקנו להם כדי שלא יהא כל אחד גודר דרך הרבים ונותן להם כרצונו שאין מי שימחה בידו דקדרא דבי שותפי היא ועוד שאי אפשר דליכא חד מינייהו במדינת הים שאינו מתרצה בכך ואפילו בני עיר אחרת מעכבים כיון שיש להם קלקול בדבר כמו שאמרו בדלתי המבוי פרק קמא (יא,ב).

הכי גרסינן: אמה בית השלחין אני מוכר לך נותן לו שתי אמות לתוכה ואמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה. הכל ארבע אמות. ואם תאמר אם כן למה קורא אותה אמה. י"ל כל חלל שהמים עוברין בו קורא אמה אמת המים, ולאו דוקא אמה. ואי נמי על שם שעומקה אמה. ור"ש ז"ל גריס אמה מכאן ואמה מכאן, והכי קאמר, נותן שתי אמות לתוכה של שדה לאגפיה מלבד חללה שהוא אמה, שהן שלש בין הכל, ואין גרסת רב הספרים מסכמת לכך.

אמאי שלו לא הגיעו לינקוט פזירא וליתיב. הקשה רבינו תם ז"ל, וכי גדול כחו של יחיד מן הרבים, הוא בירד לעצמו ואנו אומרים דלינקוט פזירא וימנע את הרבים מלעבור בדרך שהיתה שלהם, ואפילו יחיד שהחליף דרך היחיד שלא מדעת שניהם לא עשה ולא כלום, וכל שכן בדרך הרבים. וי"ל דמשום דקתני מה שנתן נתן והרבים עושין דרכן שם, שנראה שנתרצו בחליפיו ושחליפיו חליפין, וכיון שכן שלו הגיעו ולעביד דינא לנפשיה לכלות רגל הרבים משם. וכי קאמר ליה דאי אפשר להיות חליפיו חליפין, דאי אפשר שלא יהיה הדרך שנתן להם עקלתון למקצת בני רשות הרבים, וכיון שכן אין חליפיו חליפין, חזר והקשה אם כן לימא להו הבו לי דידי ושקולו דידכו ולינקוט פזירא וליתיב על הדרך שנתן להם, ואמאי מה שנתן נתן דאמרת כיון דשלו לא הגיעו. ואתא לאוקמי מתניתין כרבי יהודה דאמר משמיה דרבי אליעזר דרבים שביררו דרך לעצמן מה שביררו ביררו והרי היא שלהן, וכל שכן כאן שלא בררו הם לעצמן אלא שנתנה הוא להם. ואקשינן לברורה לרבי אליעזר וכי רבים גזלנים נינהו, והאיך אפשר שיאמר רבי אליעזר כן. ופירש רב גידל משמיה דרב לדרבי אליעזר בשאבדה להם דרך באותה שדה, דמן הדין יש להם דרך שם, אלא שלא נודעה להם עכשיו אם מן הצד או באמצע, והם בררו להם דרך זו. ואקשינן תו על זה, שאם כן, דרבי אליעזר דוקא בשאבדה להם דרך באותה שדה קאמר, למה אמר רבה שאין הלכה כרבי אליעזר, דמן הדין יש לבעל השדה ליתן להם דרך, דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דאדמון בפרק דייני גזרות (כתובות קט, ב) במי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו, אדמון אומר ילך בקצרה וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר, אלא באחד דאתי מכח ארבעה, דאמר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו, אבל באחד דאתי מכח חד, אי נמי חד דאית ליה דרך על חד, כולי עלמא מודו דאמר ליה אורחאי גבי דידך הוא. ואי אמרת הא דקאמר רבה אין הלכה כרבי אליעזר היינו במה שבררו לעצמן, דמדינא בעל השדה יברור להן או יביאו ראיה. לא היא, דמדקאמר רבה אין הלכה כרבי אליעזר סתם, משמע שאין להם דרך כלל, דמשמע ליה דהא דמיא להאי דמי שהלך למדינת הים, דאי לא, לימא אין הלכה כרבי אליעזר דאמר מה שבררו בררו אלא בורר הוא להם דרך, אלא ודאי בשלא אבדה להם הדרך הוא, ומשום דדמיא לאדמון וגריעא מינה. ופריק (מאן) דבשאבדה להם הדרך לא אמר כי הא דרבה דאין הלכה כרבי אליעזר. וטעמא מאי, השתא הדרי לברורי מתניתין, כלומר אפילו כי מוקמת מתניתין כרבי אליעזר וכרבי אליעזר בשאבדה להם הדרך באותה שדה, מכל מקום מתניתין לא נאבדה להם דרך, דדרכן ידוע, ולא הגיעו בעל השדה, אם כן אכתי לימא להו שקולו דידכו והבו לי דידי. ופרישנא טעמא דמתניתין מדרבי יהודה דאמר מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. ותו לא צריכינן להא דרבי אליעזר כלל. כן נראה פירוש שמועתינו. ופנים רבים נאמרו בה וזה נראה עיקר. ובפרק המניח את הכד (ב"ק כח, א) הביאו משנתינו גבי פלוגתא דעביד איניש דינא לנפשיה, ואקשו נמי התם לימא להו שקולו דידכו והבו דידי כדאקשו הכא, ופרישו טעמא כדרב יהודה ולא אדכרו בה הא דרבי אליעזר, דאלמא טעמיה דמתניתין כרב יהודה.

המשנה הששית והכונה בה ככונת משנה שלפניה מי שיש לו גנה לפנים מגנתו של חברו נכנס בשעה שבני אדם נכנסין ויוצא בשעה שבני אדם יוצאים ואינו מכניס תגרין ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת והחיצון זורע את הדרך נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהם נכנס בשעה שהוא רוצה ומכניס לתוכה תגרין ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת וזה וזה אינן רשאין לזרעה אמר הר"ם הטעם שלא יכנס לתוכה לשדה אחרת ואע"פ שנתנו לו מדעת שניהם דרך לפי שהוא מרבה עליהם הדרך ולא נתנו לו אלא לצרך גנתו:

אמר המאירי מי שיש לו גנה לפנים מגנתו של חברו ויש לו דרך על בעל גנה החיצונה על הדרכים שביארנו במשנה שלפניה או שותפים ואחים שחלקו ונתרצו זה לזה להיות לפנימי דרך על החיצון ונמצא שהוא נכנס באמצע שדהו או גנתו של זה אינו נכנס ויוצא אלא בשעה שבני אדם נכנסין ויוצאים הואיל וכניסתו מזקת לו הרבה אינו יכול להתמיד בה אלא בשעה שבעלי גנות רגילין ליכנס ולצאת ואינו מכניס לתוכה תגרים לקנות מירקות שבגנתו אלא ילקט ויוציא להם ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת ר"ל שאם אינו צריך ליכנס לגנה זו אלא כדי לעשותה קפנדריא ליכנס מתוכה לשדה אחרת אינו רשאי לא נשתעבד לו דרך אלא לצורך עצמה של גנה והחיצון זורע את הדרך שלא נשתעבד לו אלא לילך בה נתן לו דרך מן הצד מדעת שניהם ר"ל שנתרצו זה לזה להיות דרך של פנימי על חיצון מצד שדהו או גנתו של חיצון ולא באמצע נכנס בשעה שהוא רוצה שהרי אינו מזיקו בהלוכו וכן מכניס לתוכה תגרים אבל לא יכנס מתוכה לשדה אחרת שלא נשתעבד לו אלא לאותה שדה והרי עכשו מרבה עליהן את הדרך וזה וזה אין רשאין לזרעה ודאי הואיל ומן הצד היא כך נתרצו שניהם שלא להעמידה אלא לשביל ולהלוך ולא לזריעה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מי שמכר לחברו מקום בשדהו לעשות בו אמת המים להשקות ממנו בית השלחין שלו חייב ליתן לו לחפור אמת המים זו ברחב שתי אמות שיבאו המים בדרך בה ברוחב וברבוי ונותן לו עוד אמה רוחב מכאן ואמה רוחב מכאן לתקן מהם את אגפיה אם יפול עפר שבהן ויש גורסין שתי אמות אמה מכאן ומכאן ר"ל שאינו חופר בה ברחב שתי אמות אלא הרחב הנהוג באמת המים אלא שתי אמות אלו פירושן אחת מכאן ואחת מכאן לתקון אגפיה מכר לו מקום בחצרו לעשות בו קילון ר"ל אמת המים קצרה להעביר בה שופכין ומי תכבוסת וכיוצא באלו נותן אמה לגופה וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפים ואלו האגפים בעל השדה נוטען ואין הלוקח יכול לעכב אבל אם רצה בעל השדה לזרען יכול הלוקח יעכב שהזרעים מחלחלין את הקרקע ועושין אותו טיחוח ומפילין את האגפים מה שאין כן בנטיעה שהשרשים מעמיקין הרבה ואין מזיקין לשפתו אמת המים זו של שלחין או של קילון שהזכרנו שכלו אגפיה הרי זה חוזר ומתקנן מעפר אותו שדה ולא שנאמר שמחמת השדה כלו אגפיה כלומר שנתפזר עפר האגפים בתוך השדה ונידש בו אדרבה מימיה של אמת המים זו גברו ושטפו את אגפיהם מעט מעט אלא שמן הסתם כך קבל עליו בעל השדה להקנותו עפר כל שדהו לתקן את האגפים אחר שיכלו שאם לא כן מהיכן יביא לו עפר לשם ושמא תאמר אם כן למה נותן מתחלה אמה מכאן ואמה מכאן תדע שהוא נותן לו אמה מכאן ואמה מכאן שאין לבעל השדה רשות לעשות שם שום תשמיש של בנין או דבר המכביד או של זריעה אלא נטיעה לבד אבל מן האמה ולפנים עושה בתוך שלו מה שירצה אלא שהלה מתקן אגפיו בעפרו:

המשנה השביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתנה להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו אמר המאירי מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו הן שהוחזקה בכך מעולם הן שנתן לה מתחלה ואח"כ סתמה ונתן לה דרך מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו ונמצא שיש לרבים על שדהו שתי דרכים ואין יכול לעכבן כלל אף באחת מהן ופירשו הטעם בגמ' שכל מן הצד דרך עקלתון היא שקרובה לזה הבא מאותו צד ורחוקה לזה הבא מן הצד האחר ומעתה אין חלופו מועיל כלום והרי בני רשות הרבים עוברים בראשונה ואף השניה אין יכול לעכב שכל מצר שהחזיקו בו רבים שלא כדרך גזלה אלא או מן הדין או ברשות בעלים אע"פ שנמצא אח"כ שמתנתו אינה מתנה אסור לקלקלו ולשון איסור שבמקום הזה פירושו שאם עשה לא הועיל שהנותן לרבים כנותן לשמים ואע"פ שהוא חוץ מן הדין שכן מצינו העוסק בצרכי רבים כעוסק בצרכי שמים ומ"מ אם לא היה שם צד עקלתון לשום אדם חלופו מועיל ורשאי לדחות כל ההולך שם אף בהכאה ודחיה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:

כל שאונס את חברו והאנוס לפניו ורואה באנסו יש לו רשות לעשות דין לעצמו ולדחותו בכל מיני דחיה והכאה לסלקו מאותו אונס ולא סוף דבר בדבר שאם יתעכב עד שילך לבית דין תהא לו פסידא בכך אלא אף במקום שאין הליכתו לבית דין גורמת לו פסידא הואיל והוא לשם בעת שזה אונסו עושה דין לעצמו וכבר ביארנוה בקמא פרק הכד:

עא. הרי אמרו מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו זה עושה לו פותחת וזה עושה לו פותחת פותחת להיכא א"ר יוחנן שניהם לבור בשלמא בעל הבור עושה לו פותחת, דבעי לאישתמורי (במיא) [למיא] דבוריה אלא בעל הבית (לימא) [למה] ליה א"ר אלעזר משום חשד אשתו כלומר בעל הבית נמי עושה לו פותחת לבור משום חשד אשתו, כדי שלא יהא בעל הבור [רגיל] ליכנס לבורו שלא בפני בעל הבית, שהרי גם הוא עושה לו פותחת, ולא יהא רגיל ליכנס לביתו של בע"ה שלא בפניו, וכל כך למה משום חשד אשתו של בעל הבית:

ו. מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו נכנס בשעה שדרך בני אדם [נכנסין ויוצא בשעה שדרך בני אדם] יוצאין ואינו מכניס לתוכה תגרין ולא יכנס מתוכה לשדה האחרת והחיצון זורע את הדרך הא מתניתין נמי בשיש לו דרך לפנימי על החיצון הוא, וש"מ דגופה דחיצון הוא:

ז. נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהם נכנס בשעה שהוא רוצה ויוצא בשעה שהוא רוצה ומכניס לתוכה תגרים אבל לא יכנס מתוכה לשדה אחרת וזה וזה אינן רשאין לזרעה מ"ט דכיון דאית ליה לעיולי תגרי לגוה אית ליה פסידא ללוקח בזריעת הדרך, שלא יהו התגרים נדחקים בזרעים כדברירנא בפרק המוכר את הספינה והיינו טעמא דלית ליה רשותא לפנימי למזרעה ולא למיעל מינה לשדה אחרת, משום דכי אקני ליה ההוא דרך מן הצד לאו למקנייה קניין גמור לכל מילי אקני ליה, דהא לשם דרך בלחוד הוא דיהבה נהליה ולא למזרעה יהבה נהליה, ואי הוה איכא מן דינא למזרעה, חיצון הוא דהוה ליה למזרעה דעיקר ארעא דיליה היא, משום סירכא דתגרים דפנימי הוא דמנעינן ליה לחיצון, ומצי חיצון למימר ליה לפנימי אי בעית למזרעה גלית אדעתיך דלא קפדת אדוחקא דתגרי ואי איכא מן דינא למזרעה לדילי הוא דאיכא מן דינא למזרעה ועוד דאי זרע לה פנימי אית ליה פסידא לחיצון מתלתא אנפי, חדא דמדחקי תגרי בהנהו זרעים ועיילי לשאר ארעית דחיצון ומפסידי ליה, ועוד דבשעת עבודה לא סגיא דלא דחיק ועייל לשדה חיצון, ועוד דקימא ליה חזקה בגוה לגמרי ועייל מינה לשדה אחרת ונמצא מרבה עליו את הדרך והיינו טעמא דגבי הכנסת תגרים לא חיישינן לריבוי דרך ואילו גבי מיעל מתוכה לתוך שדה אחרת חיישינן, דכי אהני ליה למיתב ליה דרך מן הצד למהוי דרך לההיא שדה פנימית דהוה לה דרך אהאי שדה דחיצון ואפי' על ידי רבוי דרך, אבל למהוי דרך לשדה אחריתי לא אהני ליה כללא דמילתא, היכא דיהיב ליה דרך מן הצד, כל למהוי דרך לההיא שדה פנימי הדין עם הפנימי, ואפי' להכניס לתוכה תגרים דצורך דרך דשדה פנימי הוא, אבל למילתא אחריתי כגון זריעת הדרך א"נ לצורך שדה אחרת לא עד דמתני בהדיה בפירוש:

עב. א"ר יהודה אמר שמואל אמה בית השלהין אני מוכר לך נותן לתוכה שתי אמות אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה כלומר אם מכר לו מקום בשדהו לעשות בו אמת המים להשקות ממנה שדה בית השלהין שהיתה ללוקח סמוכה לו, נותן לו ד"א ברוחב כדי שיהו שתי אמות לתוכה מקום העברת המים, ואמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה אמה בית הקילון אני מוכר לך נותן לתוכה אמה אחת וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה ואי זו היא אמה בית השלהין ואי זו היא אמה בית הקילון, אמה בית השלהין זו שנמשכת מעצמה מן המעין או מן הנהר ומימיה מרובין ונמשכין בבת אחת, ולפיכך צריכה שתהא רחבה שתי אמות ואמה בית הקילון כגון דדלו מינה בדולא ואין מימיה נמשכין הרבה בבת אחת, ולפיכך אינו צריך להרחיבה יותר מאמה אחת וראיה להא מילתא מיהא דתנן (מ"ק ב,א) משקין בית השלהין במועד אבל לא בשביעית, בין ממעין שיצא בתחלה בין ממעין שלא יצא בתחלה, אבל אין משקין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון ודיקינן עלה (שם ד,א) בשלמא מי הקילון איכא טירחא יתירא דבעי לאשקויי מיניה בדולא, דשמעת מינה דאמה בית (השלהין) הקילון לא סגיא לה בלא דולא וש"מ נמי דסתם השקאת בית השלהין לאו על ידי דולא הוא אלא המים נמשכין מעצמן, ואמטול הכי בעיא רוחא טפי כדפרשינן:

עג. ואותן אגפים מי זורען [רב יהודה אמר שמואל בעל השדה זורעם] א"ר נחמן אמר שמואל בעל השדה נוטען אבל זורען לא משום דמחלחלי וקי"ל כר"נ בדיני:

עד. וא"ר יהודה אמר שמואל אמת המים שכלו אגפיה מתקנן מאותה שדה בידוע שלא כלו אגפיה אלא באותה שדה מתקיף לה רב פפא לימא ליה מיא דידך אשפלוה לארעיך אלא אמר רב פפא שע"מ כן קיבל עליו בעל השדה:

ח. מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו:

ט. דרך היחיד ד"א ודרך הרבים שש עשרה אמה דרך המלך אין לה שיעור דרך הקבר אין לה שיעור המעמד דיאני צפרי אמרו בית ארבעת קבין נוסחא אחרינא, בית תשעת קבין דרך היחיד ד"א, נפקא מינה למוכר לחבירו דרך סתם דאין פחות מד"א, א"נ למאן דאיתחזק ליה דרך על שדה חברו, זה אומר אמה וזה אומר ד"א, אין פחות מד"א ולית הלכתא הכין, אלא שני גומדין ומחצה דאינון תרי גרמידי ופלגא, כדבעינן למימר קמן ודרך הרבים שש עשרה אמה, איבעי תימא למוכר ואיבעי תימא דאיתחזק ולא ידיע שיעוריה, דאין פחות משש עשרה אמה וכן המעמד בית ארבעת קבין, איבעי תימא למוכר משדהו מקום למעמד סתם, ואיבעי תימא לדאתחזק מיהו הא דקתני דרך המלך אין לה שיעור ודרך הקבר אין לה שיעור, לאו למוכר אצטריכא ליה ולאו לדאיתחזק אצטריכא ליה, אלא דאי אתרמי ליה למלך או לנושאי המת לעבור על דרך זו אינן חייבין לדחוק את עצמן לפי רוחב הדרך, אלא פורצין מכאן ומכאן לעשות להם דרך ולהרחיב להן לפי צורך השעה ודוקא לפי שעה אבל למקנייה מכאן ואילך לגמרי לא:

אמה בית הקילון כו' נ"ל דאמה בית השלחין היא שצריך להמשיך מים מן הנהר לתוך שדהו דרך אותה האמה והילכך כיון שמן הנהר רוצה להמשיך צריך שיהא רחבו שתי אמות שהמים רבים אבל אמה בית הקילון היא שהי' שם באר שדולין ממנה בקילון ומשם ממשיכין מים לכל השדות הקרובות לה והילכך די לו באמה רוחב מפני שהמים מרובים:

בעל השדה זורען. כתב רבי' יצחק זצוק"ל תימה האיך זורעין והא מרחיקין את הזרעים מאמת המים ומבור ג' טפחים. והתינח באגפים של שלחים שיש אמה לאגפים מכל צד וצד ויוכל לומר דג' טפחי' זורע וג' טפחים ירחיק אלא של בית הקילון מאי איכא למימר ועוד מאן דאמר נטען והלא מרחיקין את האילן כ"ה אמות. ונ"ל דלק"מ דלא תנן הרחקה אצל אמה כלל אלא אצל בור דהא תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים. ולא נברכת של כובסין אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים. ולגבי אילן נמי תנן מרחיקין את האילן מן הבור חמש ועשרי' אמה דוקא בבור שהוא עמוק צריך הרחקה אבל האמה שאינה עמוקה אלא אמה אחת אינה צריכה הרחקה שהזרעים והשרשים מעמיקין יותר ממנה ולא יזיקו לה ועוד הא אמרי' אמת המים שכלו אגפי' מתקנין מאותה שדה:

שמעת מינה לא עביד אינש דינא לנפשי' אפי' במקום פסידא נראה לי דל"ג אפילו במקום פסידא דמה פסידא יש כאן עד שילך לב"ד לא נקרא פסידא אלא כעין ההיא גרגיתא שאם ימתין ולא ישקה שדהו עד שילך לב"ד ייבש והתם בריש פ' המניח את הכד אמרי' במקום פסידא דכ"ע ל"פ דעביד אינש דינא לנפשי' כי פליגי היכא דלית לי' פסידא ומקשה מהכא למאן דאמר לא עביד אפילו היכא דלית לי' פסידא ש"מ דלית כאן פסידא כלל דא"כ הוה קשיא לתרווייהו דהא כולהו מודו היכא דאיכא פסידא דעביד:

אבל לא נכנס בתוכה לשדות אחרות. פירוש שאף על פי שהרי נתנו לו מן הצד אין לו ליכנס בתוכה אלא לאותה שדה אבל בשדה אחרת לא מפני שמרבה עליהם את הדרך והא דמיא להא דתנן לקח בחצר אחרת לא יפתח לחצר השותפין ואמרינן עלה בגמרא מפני שמרבה עליהן את הדרך. הר"י ן' מיגש ז"ל.

אמאי ושלו לא הגיעו לינקוט פיזרא וליתיב. דקסלקא דעתין דהחליפין קיימים הן מן הדין לפי שכופין על מדת סדום שזה נהנה במה שנתן להם את הדרך מן הצד והם אינן חסרין בכך כלום כן פירש רש"י ז"ל. וקשיא לי היכן מצינו שיקח אדם קרקע של חברו ויחליף בשלו שלא מדעת חברו מטעם זה נהנה וזה לא חסר ובפרק קמא נמי אמרינן מעלינן ליה בנכסי דבי מר מריון. ואפשר לומר כיון דלא קנה ליה גופה אלא להילוכא בעלמא ולא עוד אלא דגופה של בעל השדה כדתנן החיצון זורע את הדרך כגון זה כופין על מדת סדום ליתן להם הילוך מן הצד שאין חסרין בכך כלום. שמע מינה דלא עביד איניש דינא לנפשיה ואפילו במקום פסידא ולהביאם לבית דין אי אפשר לפי שאין יכול להזמין לבית דין כל עוברי דרך. גזרה שמא יתן להם דרך עקלתון הלכך אפילו נתן להם דרך ישרה חליפין הללו בטלין והיינו טעמא דגזרינן בהא לפי שאם יתן להם דרך עקלתון מאן תבע ומזמין ליה לדינא. ולקמן אזיל ומקשה אי הכי אמאי מה שנתן נתן לימא להו שקולו דידכו והבו דידי ואכולהו פירוקי מקשי להו. ויש לפרש דלהאי פירוקא דלרב זביד לא קשיא לפי שהחליפין קיימין מן הדין הלכך מה שנתן נתן מיהו שלו לא הגיעו משום גזרה שמא יתן להם דרך עקלתון. והלשון הראשון יותר נכון דודאי כיון דממה נפשך בטלו חכמים את החליפין משום גזירה דין הוא דשלו הגיעו שהרי לא נתן להם זו אלא כדי להחליף להם ראשונה. ופירוש דרך עקלתון שהדרך הראשונה קרובה יותר לכל בני העיר לכל המבואות והדרכים שרגילין לילך להם דרך שדה זו אבל היכא שהראשונה קרובה למקצת מבואות שבעיר ושניה קרובה למקצתן לאו דרך עקלתון הוא לדעת רב זביד ורב משרשיא ולרב אשי כל מן הצד דרך עקלתון היא לפי שמקצת בני העיר רוב הילוכן למבואות הקרובים לדרך ראשונה הלכך הויא דרך שנייה לגבייהו דרך עקלתון ואף על פי שמקצת בני העיר רוב הילוכן למבואות הקרובין לדרך שניה החליפין בטלין כיון דרבים מהם הראשונה נוח להם. הא מני רבי אליעזר היא דתניא רבי אליעזר אומר רבים שבררו דרך לעצמן מה שבררו בררו ותו לא צריכין לכל הני פירוקי דפריקנא בנותן להם דרך עקלתון כו' אלא טעמא דמתניתין לפי שבררו רבים דרך זו שנתן להם והניחו דרך הראשונה. ויש לומר מדלא אמרינן אלא הא מני רבי אליעזר היא דלא איבטלו להו הנך פירוקי דפריקנא אלא עריין צריכין אנו להם דמדקתני נטלה ונתנה להם מן הצד משמע שהניחו הרבים דרך ראשונה והלכו בזו שנתן להם מן הצד וזה חרש וזרע את הראשונה הלכך כיון שאין רבים בוררין עכשיו את הראשונה אלא שהיחידים מהלכים בה לפרקים ומעתה אין בראשונה ברירת רבים דדין הוא שיהו החליפין קיימין ולינקוט פיזרא למנוע את היחידים הבאים לילך בראשונה אף על פי שאי אפשר להביא את כולן יום יום לבית דין להכי אצטריך להני פירוקי דפריקו אמוראי בטעם החליפין גזרה שמא יתן להם דרך עקלתון כו'. כן נראה לי. ותדע שכן הוא דודאי לא לחנם טרחו כל האמוראים ליתן טעם על החליפין ורב זביד לא לחנם הוה דוחק לומר גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון שהרי היו יודעין שיש להקשות אם החליפין בטלין אמאי מה שנתן נתן אלא לאו שמע מינה דבמסקנא נמי צריכין להנך פירוקי. ועוד דבפרק המניח גרסינן בתר כל הלין פירוקי ולימא להו שקולו דידכו כו' משום דרב יהודה ולא אמרינן אלא משום דרב יהודה. ולפי זה שכתבתי שהניחו הרבים את הראשונה יש לומר דמשום הכי הוה סלקא דעתין שהחליפין קיימין לפי שנתרצו בהם הרבים ויש ביד הרבים להחליף כיון שאין בחליפין חובה ליחידים שלא הלכו בה עדיין ולא מטעם כופין על מדת סדום. ותדע דהיכי תיסוק אדעתין שאדם רשאי להחליף דרך חברו וליתן לו מן הצד והא תנן נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהם מדעת שניהן אין שלא מדעת שניהן לא. עליות.

וזה לשון הר"ן ז"ל: אמאי ושלו לא הגיעו כו'. פירוש דכיון דתנן מה שנתן נתן אלמא חליפיו חליפין שכיון שידעו הרבים ושתקו מחלו אלא דשלו לא הגיעו משום דאינו יכול לכופן בבית דין ואמאי ולינקוט הוא גופיה פיזרא דעביד איניש דינא לנפשיה ומדתנן ושלו לא הגיעו שמע מינה דלא עביד. ואם תאמר ולידוק איפכא דמדקתני ושלו לא הגיעו אין חליפיו חליפין וכי קתני מה שנתן נתן משום דלא עביד איניש דינא לנפשיה. כתב הרמב"ן ז"ל דאם איתא דאין חליפיו חליפין זה הדרך החדש שאין העם רגילין בו בקל היה יכול להחזירה לעצמו בלאו מינקט פיזרא כיון שאין רגילין בו. ולי נראה דאפילו למאן דאמר לא עביד איניש דינא לנפשיה הני מילי ליכנס לרשות חברו ולהוציא משם את שלו אי נמי בדבר שהיה של חברו ועכשיו זכה בו כגון דרך זו ישנה של רבים דאפילו אי חליפיו חליפין למאן דאמר לא עביד איניש דינא לנפשיה אינו יכול למנעה מהם כיון דעד עכשיו שלהן היתה אבל אי אין חליפיו חליפין אפילו אי לא עביד איניש דינא לנפשיה יכול למנקט פיזרא ולמחות שלא ילכו בדרך חדשה כיון שמעולם לא זכו בה דודאי יכול אדם למחות בחברו שלא יכנס בשלו ובכהאי גוונא ליכא מאן דפליג הלכך כיון דתנן מה שנתן נתן ושמע מינה דחליפיו חליפין ומשום הכי דייקינן אמאי שלו לא הגיעו. עד כאן.
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אמאי שלו לא הגיעו לינקוט פיזרא וליתיב. הקשה רבינו תם ז"ל וכי גדול כוחו של יחיד מן הרבים הוא בירר לעצמו ואנו אומרים דלינקוט פיזרא וימנע את הרבים מלעבור בדרך שהיתה שלהם ואפילו יחיד שהחליף דרך יחיד שלא מדעת שניהם לא עשה ולא כלום וכל שכן בדרך הרבים. ויש לומר דמשום דקתני מה שנתן נתן והרבים עושין דרכן שם נראה שנתרצו בחליפיו ושחליפיו חליפין וכיון שכן שלו הגיעו וליעביד דינא לנפשיה לכלות דרך הרבים משם. וכי קאמר ליה דאפשר להיות חליפיו חליפין מקשה דאי אפשר שלא יהא להם הדרך שנתן להם עקלתון למקצת בני רשות הרבים וכיון שכן אין חליפיו חליפין. חזר והקשה אם כן לימא להו הבו לי דידי ושקולו דידכו ולינקוט פיזרא וליתיב על הדרך שנתן להם ואמאי מה שנתן נתן כיון דאמרת דשלו לא הגיעו. ואתא לאוקומי מתניתין כרב יהודה דאמר משמיה דרבי אליעזר דרבים שביררו דרך לעצמן מה שבררו בררו והרי היא שלהן וכל שכן כאן שלא בררו הן לעצמן אלא שנתנה הוא להם. ואקשינן לברורה לדרבי אליעזר וכי רבים גזלנין נינהו והיאך אפשר שיאמר רבי אליעזר כן. ופירשה רב גידל משמיה דרב לדרבי אליעזר בשאבדה להם דרך באותה שדה דמן הדין יש להם דרך שם אלא שלא נודע להם עכשיו אם מן הצד או באמצע והם בררו להם דרך זו.

בפירוש רשב"ם בד"ה ולא יכנוס כו' דדמי להכנסת תגרין שזה כו' עכ"ל ועדיף מהכנסת תגרין דהא בסיפא קתני מכניס תגרין ואפ"ה קתני שם ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת וק"ל:

בד"ה ד' קבין כו' ובריבוע מ' אמות וד' טפחים וג' אצבעות כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה הפירושים ועשה רבוע כרצונו וחשב האצבעות מה' בטפח ואין ריבועו מכוון ממש כי יש בו יתרון יותר מחצי אצבע אבל זה הריבוע שבפירושים הישנים חשב האצבעות מד' בטפח דהיינו בגודל והריבוע מכוון ממש כי הל"ג אמות וב' טפחים על נ' אמות אורך עושים אלף ותרס"ו אמות וד' טפחים אורך על רוחב אמה וכן הוא הריבוע של מ' אמות וד"ט וג"א וג' רבעי אצבעות ומשהו כו' כמו שכתוב בפירושים והוא כי מ' על מ' הוא אלף ות"ר אמות ואח"כ עשה זאת ועשה מהמותר שסביבו ס"ו אמות וד' טפחים אורך ברוחב אמה וחתך סביבו לחתיכות אמה אשר כ"א תהיה אורכה אמה ורוחבה ד"ט וג' אצבעות וג' רובע אצבע בזולת המשהו וקח לך ד' חתיכות כאלו וצרף אותן זו למעלה מזו ויהיה ג' אמות וטפח אחד וג' אצבעות צרף כל מ' החתיכות שמצד אחד (כזה) יהיה י"פ כחשבון הזה דהיינו סך הכל ל"ב אמות וה' טפחים וב' אצבעות ברוחב אמה וכן מ' החתיכות שמצד השני יהיה (כזה) צרף אותן יהיה סך הכל ס"ה אמות וה' טפחים אורך ואמה רוחב קח לך הקרן שהוא ד' טפחים וג"א וג' ר"א על ד"ט וג"א וגר"א ועשה ממנו אמה באורך ומתחלה קח הד' טפחים על ד"ט ואחר כך חתוך מצד אחד ג' אצבעות וג' רביעי אצבע רוחב באורך ד"ט והעמידהו מצד השני ויהיה אורכו ה' טפחים וג"א וחצי אצבע ברוחב ד' טפחים עוד קח מהקרן ג"א על ג"א חתוך אותו לששה חתיכות ויהיה כל חחיכה רוחב חצי אצבע ואורך ג"א צרף אותן ויהיה באורך י"ח אצבעות ורוחב ח"א והעמידהו ג"כ שם רוחבו לרוחב הד' טפחים יהיה מכוון אמה אורך וד"ט רוחב וישאר לך ב' אצבעות אורך וח"א ברוחב עוד קח לך מהקרן ג"א אורך ברוחב ג' רביעי אצבע אשר מצד אחד והעמידהו אצל הג"א אורך ברוחב גר"א אשר מצד אחר ויהיה רוחבו אצבע וחצי אצבע באורך ג"א חתוך אותו לג' חתיכות וצרף אותן זו למעלה מזו ויהיה אורכו ט' אצבעות רוחב ח"א וצרף אותן עם הב' אצבעות ברוחב ח"א שכבר נשארו ויהיו בידך י"א אצבעות באורך ח"א רוחב עוד קח לך מהקרן ג' רביעי אצבע על ג' רביעי אצבע חתוך ממנו רביע אצבע ברוחב וג' רביע באורך והעמיד רוחבו לאורך הג' רביע אצבעות אצבע וח"א רוחב ויהיה אצבע באורך וח"א רוחב וישאר לך רביע אצבע על רביע אצבע וצרף מאצבע אורך ברוחב ח"א עם הי"א אצבעות יהיה לך י"ב אצבעות אורך ברוחב ח"א חתוך אותו לשנים ויהיה באורכו כ"ד אצבעות דהיינו אמה ברוחב רביע אצבע העמידהו על הד' טפחים ויהיה אמה אורך על ד"ט ורביע אצבע רוחב העמידהו על הס"ה אמות וה' טפחים שכבר בידך יהיה לך ס"ו אמות וג' טפחים ורביע אצבע ברוחב אמה הרי לך זה החשבון אינו חסר מחשבון דלעיל רק טפח בפחות רביע אצבע ואם יהיה חסר טפח יהיה המשהו מכוון חלק אחד מעשרים באצבע חוץ מהקרן אבל השתא דאינו חסר רק טפח פחות רביע אצבע לא יהיה המשהו חלק אחד מעשרים באצבע גם עוד יחסר מההוא טפח הרביע אצבע על ר"א שנשאר כבר בידך מהקרן וע"כ המשהו פחות מחלק אחד מעשרים באצבע וזה הוא ברור הארכתי לאינם יודעים בחכמת תשבורת ודו"ק:

גמ' ואמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה בית הקילון אגי מוכר לך נותן לו אמה לתוכה וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה. כן צ"ל:

תוס' ד"ה נותן לו שתי אמות לתוכה וכו' ומה שהוא קרויה אמה. ר"ל אבל לפי גירסא דגרס אמה מכאן ואמה מכאן והן הן השתי אמות שהזכיר בראשונה ולתוכה ר"ל לתוך השדה אתי שפיר שקרויה אמה משום שאין רחבה של אמת המים כי אם אמה אחת ולפי זה צ"ל לגירסא זו דגם אמת בית הקילון כיון שקרויה אמה הוי גם כן רחבה אמה כמו באמה בית השלחין אע"ג שאין דומין בשיעור אגפיים אבל הטור ח"מ לא כתב כן אלא כתב דרוחב אמה בית הקילון לא הוי כי אם חצי אמה וע"ש בסימן רי"ז גם ע"ש בחדושי מה שכתבתי על דברי הב"י:

ר"ש בד"ה מן הצד אינו נפסד כ"כ דכיון דמדעת שניהן כו' כצ"ל ונ"ב ור"ש פירש לעיל בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ"ב) דאיירי בכי האי גוונא שנתנו להם הבית דין הדרך מן הצד ע"ש:

בד"ה שכלו אגפיה שנפלו הס"ד:

בד"ה אלא באותה שדה חזקה שנתפזר כו' כצ"ל:

בד"ה דרך הקבר שנושאים המת לקוברו כצ"ל והס"ד:

בד"ה אין לו כו' כל הדרך מאבולא עד סיכרא כו' כצ"ל:

בד"ה המעמד בגמרא מפרש הס"ד:

בד"ה בית ארבעה כו' רוחב על נ' אורך והנראה בעיני ריבוע מ' אמות וד' טפחיס וד' אצבעות ומעט כו' א"כ אמאי מה שנתן כו' כצ"ל:

יותר כצ"ל והס"ד והשאר נמחק ונ"ב בכאן יש טעות [עיין במהרש"א]:

בד"ה גזירה :

במשנה ולא יכנס מתוכה כו'. פי' הרע"ב דכיון כו' שעובר באמצע שדהו כו'. תימה דהא גם בנתנו לו מן הצד תני סיפא דלא יכנס כו'. ונראה דהציון הוא ט"ס וצ"ל ואינו מכניס לתוכה וכ"מ מפי' רשב"ם:

ר"ש ד"ה אמה בה"ס. וא"ד קילון ולהשקות בהמות כו'. בריש מו"ק איתא דמשקין ממנו ג"כ שדות ע"ש:

במשנה דרך היחיד ד"א. בגמרא פסק ר"ה דלא כמתני'. ותימה על פי' הרמב"ם והרע"ב דשתקו מזה:

משום חשד אשתו. אבל השתא דאינו יכול לשאוב בלא בעל הבית לא יכנס לשם עד שיבא בעה''ב אבל משום גניבה שלא יגנוב חפציו של בעה''ב לא חיישי' שהאשה משמרת את הבית: מתני' מי שיש לו גינה כו'. כגון יורשים או שותפין שחלקו ונתרצה חיצון לפנימי לתת לו דרך באמצע שדהו: נכנס בשעה כו'. דכיון שהוא עושה לו היזק גדול שעובר באמצע שדהו הדבר ידוע שלא נתרצה לו בריוח אלא במה שצריך לו הרבה: תגרין לקנות מירקות גינתו. ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת כלומר לא יכנס בתוכה לכתחלה כשאין צריך לזו הגינה כלום אלא ליכנס דרך עליה לשדה אחרת שלו כדי לקצר את דרכו דדמי להכנסת תגרין שזה החיצון לא שיעבד לו דרך אלא לתקן גינתו ללקוט פירותיה אבל למידי דאינו צורך הגינה לא שיעבד לו: והחיצון זורע את הדרך. דכיון דבאמצע שדהו הוא אנן סהדי דלא מחל לו הדרך מכל וכל שלא יוכל לזרוע לשם: מן הצד. אינו נפסד כל כך דכיון דמדעת שניהן הוא אנן סהדי דמסתמא מחל לו את כל הדרך לגמרי להיות מיוחד להליכה ולא לזריעה: וזה וזה אין רשאים לזרעה. דכיון דמן הצד היא לגמרי ייחדוה להילוך גרידא: גמ' אמת המים. גדולה כדי להשקות בית השלחין אני מוכר לך צריך ליתן לו שתי אמות ברוחב שאם קצרה היא יחפור בקרקע וירחיבנה עד שתי אמות כדי שיבאו לכאן מים הרבה שזה שיעור להשקות בית השלחין וגם נותן לו אמה מן השדה מכאן ואמה מכאן משני גדותיו כדי לתקן מאותה קרקע אגפיה של אמת המים אם יפול. לישנא אחרינא אמה בית השלחין אני מוכר לך נותן לו שתי אמות לתוכה של שדה לתקן אגפיה אמה מכאן ואמה מכאן בשם רבינו יעקב בר יקר ועיקר: אמה בית הסילון. ואיכא דאמרי קילון ולהשקות בהמות ורחיצת בגדים וכלים הוא ואין גדול כל כך ונותן לו אמה אחת לתוכה להרחיבן עד אמה. ל''א נותן לו אמה אחת לשפתו לתוכה של קרקע מוכר כגון חצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן ועיקר: בעל שדה זורעם. דדמי למתני' דאם שיעבד לו ליקח עפר מכאן אם יצטרך לא הפסידו לגמרי בכך מלזרען: כ''ש נוטעם. דאינו מקלקל האגפים שהשרשים מעמיקים הרבה ואין מזיקין את שפתו אבל הזרעים מתפשטים מיד בתוך השלשה ומחלחלין הקרקע מלמעלה בשפתו: שכלו אגפיה. שנפלו: מאותה שדה. הסמוכה לה: אלא באותה שדה. חזקה שנתפזר העפר של אגפיה לתוך אותה שדה אילך ואילך: ולימא ליה. בעל השדה מייך אשפלוה לארעך שגברו המים ושטפו אגפיהן: אלא אמר רב פפא. תריץ ואימא הכי שעל מנת כן כו' דסתם מוכר אמת המים גמר ומקנה ליה עפר שדהו לתקן אגפיה כשיכלו דמהיכן יביא לו עפר אם לא מאותה שדה ואע''פ שנתן לו כבר אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה כדאמרן לעיל כיון דכלו להו מתקנן עדיין מעפר השדה מיהו להכי אהני לו מה שנותן לו מתחלה אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה דאין לו לבעל השדה לעשות שם שום תשמיש שיקלקל האגפים אלא נטיעה או זריעה אבל בנין או כל דבר שמכביד אין לו רשות לעשות שם אבל מן האמה ולפנים יעשה בתוך שלו מה שירצה: מתני' מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו. שהוחזקו לעבור שם מעולם או ע''י בעל השדה שנתן להם מתחלה את הדרך: מה שנתן נתן ושלו. שנטל עכשיו לא הגיעו והרי יש להם שני דרכים וטעם מפרש בגמ': דרך היחיד. המוכר לחבירו דרך בתוך שדהו צריך ליתן לו ד' אמות כרוחב עגלה: י''ו אמה. במס' שבת (דף צט.) נפקא לן מעגלות דמשכן: דרך המלך אין לה שיעור. כדמפרש בגמ' שהמלך פורץ בתים וגדר מלפניו לעשות לו דרך ולא יטה ימין ושמאל ובספרי בפרשת המלך נפקא לן מקראי ונראה בעיני דמדכתב לבלתי רום לבבו מאחיו קדריש גדלהו משל אחיו כדדרשינן נמי (הוריות דף ט.) והכהן הגדול מאחיו: דרך הקבר. כשנושאין המת לקברו: אין לו שיעור. תקנת חכמים היא משום יקרא דשכבי כדאמרינן בגמרא ואמרינן בכתובות (דף יז.) דצריכים ללוותו הרבה בני אדם שיחזיקו מלא כל הדרך מאבולא עד סיכרא ונראה בעיני דהא אין לו שיעור דמת לא חמיר כדרך המלך לפרוץ בנינין להפסיד ממון אחרים אלא להלך על גבי תבואה ולא יטו ימין ושמאל א''נ במוכר דרך הקבר לחברו ללכת דרך שדהו מיירי דמסתמא אין לו שיעור אלא כל מלוי המת יעברו שם ועיקר: המעמד. בגמרא מפרש: דייני צפורי. לא אתפרש: בית ארבעה קבין. ברבוע צא ולמד מסאתים בחצר המשכן דהוי מאה על חמשים נמצא בית סאה חמשים על חמשים והסאה ששה קבין נמצא בית ארבעת קבין שלש ושלשים אמות ושני טפחים רוחב על נ' אורך ובריבוע מ' אמות וד' טפחים וג' אצבעות ומעט יותר: גמ' אמאי שלו לא הגיעו. כלומר למה לא תקינו לו חכמים שיהא לו רשות לתת להן דרך מן הצד בעל כרחן שהרי אין מפסידין כלום דכגון זה כופין על מדת סדום והלכך יהא הדרך שלהן קנוי לו לגמרי שאם ירצו לעבור בהאי דרך שלקח לעצמו והוא אינו יכול להעמיד רבים בדין: לינקוט פזרא. מקל או רחת שקורין פורקא וליתיב בההוא דרך להכות את כל מי שירצה לעבור וליעביד דינא לנפשיה מאחר דאית ליה פסידא במה שעוברין בתוך שדהו והמקשה סבר דכיון דקתני מה שנתן נתן בדין עשה מה שעשה ודרכם קנוי לו והאי דקתני לא הגיעו היינו משום דרגילין בני רשות הרבים לעבור בכאן והוא לא יוכל למנען דלא עביד איניש דינא לנפשיה: ש''מ דלא עביד כו'. בתמיה ואנן קיימא לן בבבא קמא בהמניח דכולי עלמא סברי עביד איניש דינא לנפשיה במקום דאיכא פסידא: גזירה שמא יתן כו'. כלומר לעולם עביד איניש דינא לנפשיה אבל הכא מן הדין אנו אומרים דשלו לא הגיעו שכך תקנו חכמים דלא ליהוי דידיה אפילו היכא דנתן להם דרך ישר כשלהן דזימנין דאתי למיתב להו דרך עקלתון והם לא יתנו אל לבם דקדירא דשותפי לא חמימא ולא קרירא (לעיל כד:) וחשו חכמים לתקנתא דרבים טובא ולקמיה פריך אם כן אמאי מה שנתן נתן דכיון דלא עשה ולא כלום מקח טעות הוא ויחזירו דרך שלו: רב משרשיא משמיה דרבא אמר. היכא דנתן להם דרך ישר אמרינן שלו הגיעו ולינקוט פזרא וליתיב דלא גזרינן שמא יתן להם דרך עקלתון אבל הכא במאי עסקינן שהדבר ידוע שנתן להם דרך עקלתון ולכך לא הגיעו וגם שלו הפסיד כדמפרש לקמן:

נותן לו שתי אמות לתוכה. לפי ספרים דגרסי ואמה יש לפרש ב' אמות לתוכה היינו להרחיב אמת המים שתהא רחבה שתי אמות ומה שהיא קרויה אמה משום דעומקה אמה: ואמה מכאן ואמה מכאן כו'. אמה לאו היינו ניגרא דבניגרא משמע בהמקבל (ב''מ דף קז:) דבעינן ד' אמות ועוד דהכא קאמר דלמ''ד נוטען ולמ''ד זורען והתם פ''ה דאין זורעין אותן אלא ניגרא היינו יאור כדפ''ה לעיל בפרק קמא (דף יג. ושם) וגדול יותר שכל בני הבקעה משקין ממנו שדות וצריך ארבע אמות: שמע מינה דלא עביד איניש דינא לנפשיה. לפי זה בחנם נקט במתני' שהיתה עוברת דרך הרבים תוך שדהו ונתן להם כו' דאפילו נטלו לו בחנם נמי כיון דלא עביד אינש דינא לנפשיה: