בבא בתרא קג ע"א

אין נמדדין עמה פחות מכאן נמדדין עמה ואמאי לקדשו באנפי נפשייהו וכי תימא כיון דלא הוי בית כור לא קדשי והא תניא שדה מה ת''ל לפי שנאמר {ויקרא כז-טז} זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף אין לי אלא שהקדיש בענין הזה מנין לרבות לתך וחצי לתך סאה תרקב וחצי תרקב ת''ל שדה מכל מקום אמר רב עוקבא בר חמא הכא בנקעים מלאים מים עסקינן דלאו בני זריעה נינהו דיקא נמי דקתני דומיא דסלעים שמע מינה אי הכי אפי' פחות מכאן נמי הנהו נגאני דארעא מיקרו שדרי דארעא מיקרו הכא מאי אמר רב פפא אע''פ שאין מלאים מים מאי טעמא אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו לו כשנים ושלשה מקומות מתקיף לה רבינא והא דומיא דסלעים קתני מה סלעים דלאו בני זריעה נינהו אף הני נמי דלאו בני זריעה נינהו כי קתני דומיא דסלעים אפחות מכאן: (פחות מכאן נמדדין עמה): אמר ר' יצחק טרשים שאמרו בית ארבעת קבין אמר רב עוקבא בר חמא והוא שמובלעין בחמשת קבין רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן והוא שמובלעין ברובה של שדה בעי רב חייא בר אבא רובן במעוטה ומעוטן ברובה מהו תיקו בעי רבי ירמיה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קג - א

אך היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהין עשרה טפחים אין נמדדין עמה. כלומר, אינם נפדים לפי החשבון הנ"ל [חמשים שקל כסף לכל בית כור], אלא נחשבים כשדה בפני עצמה ^[11].

פחות מכאן נמדדין עמה, כיון שאינם חשובים בפני עצמם, ובטלים לשאר השדה ^[12] ".

והוינן בה: אמאי אין נמדדין לפי החשבון האמור בפרשה?

לקדשו באנפי נפשייהו, כלומר, יתקדשו בפני עצמם, ויפדו אף הם לפי החשבון האמור בפרשה ^[13]?!

וכי תימא [ואם תאמר], כיון דלא הוי בית כור לא קדשי. דהיינו, אינם נחשבים כדי להפדות לפי החשבון הנ"ל, אלא נפדים בשווין.

והא אין לומר כך! שהרי תניא בתורת כהנים: נאמר בתורה (ויקרא כז יט) גבי המקדיש שדה אחוזה, "ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אתו".

ודרשינן, "שדה" מה תלמוד לומר? הרי כבר נאמר לעיל, "ואם משדה אחוזתו יקדיש", והיה לכתוב לומר, "ואם גאל יגאל אותה המקדיש אותו"?

אלא לפי שנאמר בתחילת הפרשה (שם טז) "זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף", היינו אומרים, אין לי אלא שהקדיש בענין הזה, כלומר רק אם הקדיש בית כור שלם, אזי פודהו לפי החשבון האמור.

מנין לרבות את המקדיש לתך, [חמשה עשר סאים, דהיינו מחצית הכור] וחצי לתך, סאה, תרקב, [שלשה קבין, דהיינו מחצית הסאה] וחצי תרקב, שאף הם נפדים לפי החשבון האמור בפרשה?

תלמוד לומר, "שדה", ודרשינן, מכל מקום. כלומר, כל שדה שהיא נפדית לפי החשבון האמור.

ומבואר בברייתא, שגם שדה קטנה נמדדת לפי החשבון האמור.

והדרא קושיין, מדוע לא ימדדו את הנקעים בפני עצמם, לפי החשבון האמור בפרשה?

ומתרצת הגמרא: אמר רב עוקבא בר חמא, הכא בנקעים מלאים מים עסקינן. דלאו בני זריעה נינהו. ואינם נקראים "בית זרע", ולכן אינם נמדדים כשדה אחוזה, אלא נפדים בשווים.

וכן דיקא נמי לשון המשנה הנ"ל, דקתני "נקעים גבוהים עשרה, או סלעים", ומשמע, נקעים דומיא דסלעים.

שמע מינה, מה סלעים אינם בני זריעה, אף נקעים, מדובר באופן שאינם בני זריעה.

ומקשה הגמרא, אי הכי, אפילו פחות מכאן [נקעים פחותים מעשרה טפחים] נמי יחשבו בפני עצמם, ויפדו בשווים ^[14]?

ומתרצת הגמרא, הנהו נגאני [בקעים] דארעא מיקרו, שדרי [גבשושיות] דארעא מיקרו. כלומר, אין להם שם בפני עצמם, אלא הרי הם כחלק מהקרקע. ומכיון שכל השדה נקרא "בית זרע", אף הם נחשבים כ"בית זרע", ונפדים עמו.

חוזרת הגמרא לדון בדברי משנתנו:

הכא מאי? כלומר, האם במשנתנו גם כן מדובר בנקעים המלאים מים, ואינם ראויים לזריעה, דומיא דסלעים?

אמר רב פפא: במשנה מדובר בכל הנקעים, אף על פי שאין מלאים מים.

מאי טעמא? כלומר, מה אכפת ללוקח לקבל נקעים שאינם מלאים מים, הרי אף הם ראויים לזריעה?

מבארת הגמרא, אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד, ויראו לו כשנים ושלשה מקומות ^[15]. ולכן, גם אם אינם מלאים מים, מכל מקום, אין כאן שדה אחת, אלא כמה שדות, ואין הלוקח חפץ לקנות כמה שדות אלא שדה אחת בלבד ^[16].

מתקיף לה [הקשה על דבריו] רבינא, והא נקעים דומיא דסלעים קתני! ומדוע לא נדייק כדלעיל, מה סלעים דלאו בני זריעה נינהו, אף הני נמי דלאו בני זריעה נינהו ^[17]?

ומתרצת הגמרא, כי קתני דומיא דסלעים, אפחות מכאן. כלומר, המשנה באה לחדש, שנקעים פחות מעשרה טפחים מצטרפים לשדה, אפילו כשאינם ראויים לזריעה.

אך יותר מעשרה, אפילו אם ראויים לזריעה אינם מצטרפים. כיון דהוי כשני מקומות.

שנינו במשנה, "סלעים גבוהים עשרה אינן נמדדים עמה, פחות מכאן נמדדין עמה":

אמר רבי יצחק: טרשים [סלעים, וכן נקעים המלאים מים ואינם ראויים לזריעה ^[18]] שאמרו במשנה "פחות מכאן נמדדין עמה ^[19] ", היינו דוקא אם בכל השדה לא יצטרפו מהם אלא בית ארבעת קבין.

אך אם השדה מלאה בסלעים קטנים, יותר מארבעה קבין לבית כור, אין נמדדים עמה. דכולי האי לא מחיל איניש.

אמר רב עוקבא בר חמא, והוא שמובלעין בחמשת קבין ^[20].

כלומר, אותם ארבעה קבין יהיו בשטח המכיל לפחות חמשה קבין, או יותר.

אך אם יהיו מכונסים במקום אחד, אינם נמדדים עמה, ונחשבים כמקום בפני עצמו.

ודוקא כשיש בהן ארבעה קבין. אך פחות מכך, אף אם היו מכונסים במקום אחד נמדדים עמה ^[21].

אך רב חייא בר אבא אמר בשם רבי יוחנן: והוא שמובלעין ברובה של שדה.

כלומר, גם אם היו מפוזרים ביותר מחמשה קבין, הרי הם כרצופים, עד שיהיו מפוזרים ברוב השדה.

כגון, בשדה המכילה שלשים סאה, רובה הוא 16 סאה, אם כן, על חמשת הקבים להיות מפוזרים בתוך 16 סאה. דהיינו, רבע הקב לסאה.

בעי רב חייא בר אבא, רובן במעוטה, ומעוטן ברובה, מהו?

כגון, אם רובן של חמשת הקבים (כגון תשעה רבעי קב) היו מפוזרים במיעוטה של רוב השדה, דהיינו בשבעה סאין, ומיעוט חמשת הקבין (שבעה רבעי קב) היו מפוזרים ברובה של רוב השדה, דהיינו בתשעה סאין, יוצא, שבחלק מן השדה היחס הוא יותר מרבע הקב לסאה. האם בכהאי גוונא, ימדדו עמה?

תיקו.

הערות

^[11] הרשב"ם כתב, "ואין נפדים אלא בשוייהן". ומשמע, שהנקעים קדושים, אלא שנפדים בצורה שונה. (וכ"כ רש"י בערכין כה א). וכן הוכיחו התוספות, מהגמרא לעיל (דף עא א), "המקדיש את השדה הקדיש את כולם", ואפילו בור. וכל שכן שהקדיש נקעים וסלעים. אך הרבינו גרשום כתב, שאינם קדושים כלל. וכן הוא בתוספתא דערכין (פרק ד הלכה ה). ולכאורה קשה עליו מהגמרא הנ"ל? ומבאר התפארת ישראל (ערכין פרק ז אות י), הכא שאני, כיון שהנקעים והסלעים נחשבים כמקום בפני עצמו, לכן אינם קדושים כלל. משא"כ שם, הבור אינו מקום חשוב בפני עצמו. ודעת הר"י מיגאש, דאף שהנקעים והסלעים קדושים, מכל מקום אינם צריכים פדיון בפני עצמם, אלא נפדים אגב השדה. ועיין עוד במגיד משנה (פרק כח מהלכות מכירה הלכה א) בדעת הרמב"ם.

^[12] רשב"ם לקמן (ד"ה נגאני דארעא). אך כאן כתב הרשב"ם, "ונפקא לן בתורת כהנים, "ואם אחר היובל יקדיש שדהו", מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר, היו שם נקעים עמוקים פחות מעשרה או סלעים גבוהים פחות מעשרה, הרי אלו נמדדים עמה? תלמוד לומר שדהו". וצריך עיון, מדוע נזקק הרשב"ם לדרוש דין זה מפסוק, הלא סברא היא, כמו שכתב בעצמו לקמן?.

^[13] על פי הרשב"ם. וקשה, הרי לפי דבריו, אין ריוח במה שנפדים בפני עצמם, דאף הם נפדים לפי החשבון האמור בפרשה? ולכן מבארים התוספות, דקושיית הגמרא, מדוע אמרינן דאינם נמדדים עמה, ימדדו עמה אפילו שנחשבים בפני עצמם. וברש"י (קידושין סא א) פירש, שאם נמדדים בפני עצמם, אין מודדין אלא את קרקעית הנקעים, בלא המדרון. אך אם נמדדים בהדי שאר השדה, מודדים גם את המדרון. ועיין עוד ברמב"ם (פרק ד מהלכות ערכין הלכה יד), ובכסף משנה והרדב"ז שם. והרשב"א כתב, דנפקא מינה שנגאלת לחצאין. כיון שמדדנו כל שדה בפני עצמה.

^[14] לכאורה קושיא זו, אינה קשורה לדברי הגמרא לעיל, ואפשר היה להקשותה כבר בתחילת הסוגיא, מדוע סלעים פחותים מעשרה אינם נמדדים עמה, הרי אינם ראויים לזריעה?. ואם כן, קשה מדוע אמרה הגמרא, "אי הכי"? ומבארים הרשב"ם והתוספות: בחילה סברה הגמרא שאין צורך שהשדה תהא ראויה לזריעה, רק החישוב הוא לפי שטח המקביל ל"בית זרע חומר שעורים", ולכן, הבינה הגמרא, דבפחות מעשרה טפחים נמדדים עמה, כיון שהכל שדה אחת. אך למסקנא, דבעינן ראוי לזריעה, קשה, הרי הסלעים אינם ראויים לזריעה.

^[15] במסכת בבא מציעא (קיח א) נחלקו רב ושמואל האם "אדם דר חציו למעלה וחציו למטה", או לא. ולכאורה, נידון דידן, תלוי במחלוקת זו. ועיין רש"ש. וברשב"א.

^[16] וגם המוכר יודע שזו דעתו של הלוקח, ולכן, אם בכוונתו לתת לו בית כור המורכב מכמה שדות, היה עליו לפרש. רשב"ם.

^[17] עיין ברשב"א (לפי אחד מתרוציו, בדיבור המתחיל "אין אדם"), ולפי דבריו, שיטת רב במסכת בבא מציעא (קיח א), כאתקפתא דרבינא, שמשנתנו עוסקת רק בנקעים מלאים במים, דומיא דסלעים. ודלא כרב פפא.

^[18] רשב"ם. ומשמע מדבריו, שאם אין הנקעים מלאים מים, וראויים לזריעה, נמדדים עמה אפילו ביותר מארבעה קבין. ועיין רש"ש, שהביא דעת הטור החולקת, על הרשב" ם. והראב"ד כתב, "ועם כל זה אנחנו צריכים לידע כי לשון טרשים אינו אלא על סלעים אבל נקעים לא נכנסו בכלל טרשים. ואם כן, לא נדע משפט הנקעים. אם נאמר אפילו באחד, ואותו האחד לא נתפרש ארכו ורחבו כי אם עומקו. ושמא בו בארבעה טפחים שהוא שיעור מקום והוא כמו בור שבכרם. מי יתן והייתי בימיהם, הייתי שואל מהם למה פירשו עומקם וגובהם ולא פירשו ארכם ורחבם? ואם הניחו מקום לאחרונים הבאים אחריהם, והם בעוננו לא מצאו".

^[19] לשון הרשב"ם. אך לפי מה שנתבאר ברשב"ם במשנה, הרי שאף בסיפא, "ואם אמר לו כבית כור או סלעים יותר מעשרה טפחים הרי אלו נמדדים עמה", מדובר כשאין בהם אלא בית ארבעה קבין. ועיין במה שציינו לעיל במשנה. ולדעת הראב"ד, אף ברישא, "היו שם נקעים גבוהים עשרה או סלעים גבוהים עשרה אין נמדדים עמה", מדובר דוקא בסלעים שיש בהם ארבעה קבין. אך בפחות מכך, אף על פי שגבוהים עשרה, נמדדים עמה.

^[20] רב עוקבא לא חלק על דברי רב יצחק, אלא הוסיף על דבריו. ואכן, להלכה נפסקו דברי שניהם. שיטה מקובצת.

^[21] רשב"ם. אך לדעת הראב"ד אף בפחות מארבעה קבין, אם אין קב עפר מעורב ביניהם, הוי כ"סלע יחידי", ואמרינן לקמן "ואם היה סלע יחידי אפילו כל שהוא אין נמדדים עמה", אך כשיש עפר ביניהם, נכנסו בכלל "בית כור עפר". והרשב"ם הקשה עליו, מאי שנא סלע יחידי מסלעים רבים המכונסים יחדיו? ויתבאר לקמן בסוגית "סלע יחידי". ולדעת רב האי גאון, אם מובלעים בפחות מחמשה קבין, שיעורם ב"בית רובע". ויתבאר להלן בסוגיית "סלע יחידי".

אין נמדדין עמה, אם היו פחות מכאן, מעשרה טפחים — נמדדין עמה.

ושואלים על כך: ואמאי [ומדוע]? ליקדשו באנפי נפשייהו [שיקדשו נקעים אלה בפני עצמם]! וכי תימא [ואם תאמר]: כיון דלא הוי [שאינו] שטח של בית כור שלם הריהם לא קדשי [מתקדשים],

והא תניא [והרי שנינו בברייתא] על הפסוק "ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו" (ויקרא כז, יט): "שדה" מה תלמוד לומר? והרי בשדה אנו עוסקים באותם פסוקים, ודי לומר "אותו"! לפי שנאמר: "זרע חמר שערים בחמשים שקל כסף" (ויקרא כז, טז), יכול הייתי לומר: אין לי דין זה אלא כשהקדיש בענין הזה, כלומר, דווקא שטח זריעת חומר (בית כור) שעורים,

מנין לרבות גם כשהקדיש לתך (שטח של חצי בית כור), וחצי לתך, סאה, תרקב וחצי תרקב? — תלמוד לומר: "שדה", מכל מקום, משמע שניתן להקדיש גם שטח קטן בפני עצמו!

אמר רב עוקבא בר חמא: הכא [כאן] בנקעים מלאים מים עסקינן [עוסקים אנו], דלאו [שלא] בני זריעה נינהו [הם] ולכן אינם קדשים, שהרי נאמר "והיה ערכך לפי זרעו" (ויקרא כז, טז). ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן הסבר זה], דקתני [ששנה] נקעים דומיא [בדומה] לסלעים, שהם בוודאי אינם ראוים לזריעה, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שמדובר בנקעים מלאים מים, ומשום שאינם מקום זרע, אפילו פחות מכאן נמי [גם כן], גם אם היו נבדלים בגובהם מן השדה פחות מעשרה טפחים, לא יקדשו! ומשיבים: כאשר ההבדל בגובה הוא קטן יותר, הנהו "נגאני דארעא" מיקרו [אלה הנקעים "חריצי הקרקע" הם נקראים], והסלעים "שדרי דארעא" מיקרו ["שדראות הארץ" הם נקראים] ואינם נבדלים לעצמם.

ושואלים: למדנו לענין הקדש, ואולם הכא [כאן] לענין מיקח וממכר, ששנינו שנקעים עמוקים עשרה טפחים אינם נמדדים עם הקרקע, מאי [מה] הדין? האם הוא דווקא כשהנקעים מלאים מים? אמר רב פפא: אף על פי שאין הם מלאים מים אין הם נחשבים בכלל השדה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — אין אדם הקונה שדה רוצה שיתן מעותיו בקניית מקום אחד, ויראו לו כשנים ושלשה מקומות, לפי שאין גובהם שווה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: והא דומיא [והרי בדומה] לסלעים קתני [שנה] נקעים, מה סלעים דלאו [שלא] בני זריעה נינהו [הם], אף הני נמי [אלה, הנקעים, גם כן] מדובר במקרה דלאו [שלא] בני זריעה נינהו [הם], אבל אם ניתנים להיזרע, גם אם גובהם שונה הריהם בכלל המכירה! ומשיבים: כי קתני דומיא [כאשר שנה נקעים בדומה] לסלעים — הרי זה על מה ששנינו פחות מכאן, פחות מעשרה טפחים, לומר שבמקרה זה גם אם אינם נזרעים הריהם נמדדים עם השדה.

א שנינו שאם היו סלעים ונקעים פחות מכאן מעשרה טפחים הם נמדדין עמה. ומסבירים, אמר ר' יצחק: טרשים שאמרו שנמדדים עמה — דווקא כשהם בשיעור בית (שטח זריעה של) ארבעת קבין בתוך בית כור. אמר רב עוקבא בר חמא: והוא דווקא כשמובלעין שהיו מפוזרים ארבעה קבים אלו בתוך שטח של חמשת קבין. רב חייא בר אבא אמר בשם ר' יוחנן: והוא דווקא כשמובלעין מפוזרים ברובה של השדה.

על אותה הלכה שהביא בשם ר' יוחנן בעי [שאל] רב חייא בר אבא: אם היו רובן של הטרשים במעוטה של השדה, או מעוטן של הטרשים ברובה, מהו? האם הולכים אחר מיעוט השדה, ואומרים שהוא מלא טרשים, או שמא דנים אחר השדה כולו, ובסך הכל מובלעים הטרשים ברובו של השדה? שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

בעי [שאל] ר' ירמיה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

they are not measured together with the rest of the field. If the crevices or rocks were less than ten handbreadths, they are measured together with the rest of the field.

The Gemara asks: But why are the crevices that are deeper and the rocks that are higher than ten handbreadths not measured with the rest of the field? Let them at least be consecrated separately and require their own redemption. And if you would say that since they are not the size of a beit kor, they cannot be consecrated, there is a difficulty.

But isn’t it taught in a baraita concerning the verse: “And if he that sanctified the field will redeem it” (Leviticus 27:19): Why must the verse state the word “field”? Since the previous verses are all discussing a field, it would have sufficed for this verse to refer to the field with the pronoun: It. Rather, as it is stated in an earlier verse: “Then your valuation shall be according to the seed required for it; a ḥomer of barley seed shall be valued at fifty shekels of silver” (Leviticus 27:16), I have derived only the halakha in the case of one who consecrated in this manner, i.e., an area fit to sow a ḥomer of barley seed.

The baraita continues: From where do I learn that this halakha is also meant to include the case of one who consecrated a smaller area, e.g., an area fit to sow a letekh, i.e., a half-kor, a half-letekh, a se’a, a tarkav, and a half-tarkav? From where is it derived that these smaller plots of land can also be consecrated and redeemed in accordance with the fixed values stated in the Torah? The verse states: “A field,” teaching that this halakha applies in any case of a field, even to smaller plots.

Rav Ukva bar Ḥama said: Here, in the mishna in Arakhin, we are dealing with crevices filled with water. Being that they are not fit for sowing, they cannot be consecrated, as the verse states: “Then your valuation shall be according to the seed required for it” (Leviticus 27:16). The Gemara comments: The language of the mishna is also precise according to this interpretation, as it teaches the halakha about crevices that are similar to rocks, which are certainly not fit for sowing. The Gemara affirms: Learn from this that this explanation is correct.

The Gemara raises a difficulty: If this is so, that the crevices and rocks of the mishna are excluded from being consecrated because they are unfit for sowing, then even if they are less than ten handbreadths in depth or height, they also should not be consecrated. The Gemara answers: If the crevices or rocks are less than ten handbreadths deep or high, these crevices are called the cracks of the earth, and these rocks are called the spines [shidrei] of the earth. In other words, since they are considered standard features of the field and do not constitute separate areas, they are consecrated together with the rest of the field.

The Gemara asks: The halakha stated above was taught with regard to consecrated property. Here, in the case of a sale of land, with regard to which the mishna teaches that crevices ten handbreadths deep are not measured along with the land, what is the halakha? Does that halakha apply only when the crevices are filled with water? Rav Pappa said: Even if they are not filled with water they are not considered part of the field. What is the reason that in the case of a sale crevices are not considered part of the field even if they are not filled with water? Because a person buying a field does not want to give his money for the purchase of one plot when it appears to him like two or three different plots due to differences in the height of the terrain. Therefore, those crevices that are ten handbreadths deep are not measured along with the rest of the field, regardless of whether or not they are filled with water.

Ravina objects to this: But the mishna teaches the halakha about crevices in a manner indicating that they are similar to the rocks discussed in the mishna. Just as rocks are not fit for sowing, so too, these crevices are such that they are not fit for sowing. But if they are not filled with water, and are therefore fit for sowing, then even if they are lower than the rest of the field, they should be included in the sale. The Gemara replies: When the mishna teaches the halakha about crevices in a manner indicating that they are similar to the rocks discussed in the mishna, it teaches about crevices that are less than that, i.e., less than ten handbreadths deep. In such a case, even if they are not fit for sowing, they are measured along with the rest of the field.

§ The mishna teaches that if the crevices or rocks in the field measured less than ten handbreadths, they are measured together with the rest of the field. Rabbi Yitzḥak says: The rocks or crevices that measure less than ten handbreadths that the Sages said are measured together with the rest of the field must not measure more than an area required for sowing four kav of seed within an area required for sowing a kor. Rav Ukva bar Ḥama says: This applies specifically where the rocks are scattered throughout an area required for sowing five kav. Rav Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: This applies specifically where the rocks are scattered throughout the greater part of the field.

Rabbi Ḥiyya bar Abba raises a dilemma with regard to the halakha taught in the name of Rabbi Yoḥanan: If the majority of the rocks are scattered throughout the smaller part of the field, and the minority of the rocks are scattered throughout the greater part of the field, what is the halakha? The Gemara answers: The dilemma shall stand unresolved, as no answer was found.

Rabbi Yirmeya raises another dilemma:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אינם נמדדים עמה. ומשמע דאינם מקודשים ואמאי לא הוין מקודשין. ליקדשו הני נקעים והני סלעים באנפי נפשייהו בלא מדידה. וכי תימא כיון דלא הויין הנהו נקעים וסלעים בית כור ומשום הכי לא יקדישו והא תניא הא דכתיב ואם את שדה מקנתו וגו' ומה ת"ל ^א)נראה דצ"ל ומה ת"ל אשר לא משדה אחוזתו הא כבר אמר וכו' כצ"ל ומיהו בת"כ מפיק לה מקרא דואם גאול יגאל וגו' וכמ"ש הרשב"ם.שדה הא כבר אמר ואם את שדה מקנתו לפי שנאמר זרע חומר שעורים דהיינו כור אין לי דמצי למיפרקיה אלא שהקדיש בענין הזה זרע חומר. מנין לרבות לתך חצי כור חצי תרקב קב וחצי ואפי' רובע הקב ת"ל שדה מכל מקום והני סלעים והני נקעים ליקדשו באנפי נפשייהו. ואמר רב עוקבא בר חמא משום הכי אין מקודשין ואפי' באנפי נפשייהו דבנקעים מלאים מים עסקינן דלאו בני זריעה נינהו. וגבי הקדש בעינן ראוי לזריעה דכתיב זרע חומר:

דיקא נמי. דמלאין מים מדקא מדמי לסלעים דלאו בני זריעה משום הכי לא מקדשי אפי' באפי נפשייהו ש"מ:

אי הכי. דלאו בני זריעה אפי' פחות מיכן עמוק י' וגובה י' נמי לא ליקדשו הואיל ולא חזיין לזריעה ואמאי נמדדין עמה. ותריץ הכי פחות מיכן ודאי נמדדין דהנהו נקעים דאינן עמוקין י' אפי' מלאין מים כאגני דארעא מיקרו. כלומ' ספלים של קרקע וכגופה של קרקע דמו. וסלעים נמוכין מי' שידרי דארעא מיקרו. כלומר כמו שידרא שבקרקע משום הכי נמדדין אע"ג דלא חזו לזריעה. גבי הקדש אמרינן כהאי גוונא. הכא גבי מקח וממכר דמתני' מאי. מי אמרינן הני נקעים דעמוקין י' משום הכי אין נמדדין דמלאין מים הן אבל לאו הכי נמדדין:

אמר רב פפא אע"פ שאין מלאין מים. הואיל דעמוקין י' אין נמדדין משום דאין אדם רוצה שיתן מעותיו בשביל שדה אחת ויראו לו ב' וג' מקומות אבל פחות מי' נמדדין משום דהנהו שדרי ואגני מיקרו דאפי' מלאין מים נמדדין:

מתקיף לה רבינא. והיכי מצית למימר דהכא במתני' במאי עסקינן דאע"ג דאין מלאין מים אין נמדדין. והא דומיא דסלעים קתני מה סלעים דלאו בני זריעה נינהו. אבל אי לאו מלאין מים לעולם נמדדין הואיל דחזיין לזריעה כי היכי דגבי הקדש. ומהדר ליה לעולם אע"פ שאין מלאין מים אין נמדדין משום שאין אדם רוצה שיתן מעותיו כו' ויראו לו ב' וג' מקומות ודקא קשיא לך הא דומיא דסלעים קתני וכו'. כי קתני דומיא דסלעים אפחות מיכן קתני דקתני מתני' פחות מיכן נמדדין עמה אע"ג דמלאין מים הן ולאו בני זריעה נינהו משום דאגני דארעא מיקרו. אבל גבי רישא אע"פ שאין מלאין מים אין נמדדין וכדפרשי':

קתני מתני' פחות מיכן נמדדין עמה אמר ר' יצחק סלעים וטרשים שאמרו. דפחות מיכן דנמדדין כשהן בת ד' קבים שהן גופן הסלעים אם יהי' מקובצין ביחד לא יהו יותר מבית זרע ד' קבים מחזיקים בשדה לא הוי דבר חשוב באנפי נפשייהו וכגופה של קרקע דמיא אבל מחזיקין בשדה יותר מד' קבין הוי דבר חשוב אע"ג דנמוכין טפי אין נמדדין:

אמר רב עוקבא. אימתי קתני ר' יצחק ד' קבין דנמדדין והוא שמובלעין הנהו טרשין בבית זרע ה' קבין הואיל דהנך טרשים דד' קבין מפוזרין בה' קבין לא הוי חשיבי בפני עצמן ונמדדין עם השדה וכל שכן אם מובלעין בתוך ו' קבין או ז' או ח' אבל אי מובלעין בבציר מה' קבין לא הוי מפוזרין כל כך והוי חשיבי בפני עצמן ואין נמדדין. ור' חייא מחמיר טפי מרב עוקבא דר' חייא בעי דליהוו טרשין דד' קבין מובלעין מפוזרין ברובה של שדה ואמטול הכי נמדדין עמה אבל אי מובלעין במיעוטה של שדה אע"ג דמפוזרין בה' קבין או בו' אין נמדדין עמה דדבר חשוב בפני עצמו הוא:

בעי ר' חייא. להיכא דמובלעין הן כולן טרשין ברובה של שדה פשיטא לי דר' יוחנן דאמר דודאי נמדדין דלא חשיבי בפני עצמן. אלא הא מבעיא לי אי רובן של הנהו טרשין הללו במיעוטה של שדה מהן מי אמרינן הואיל דרובן של טרשין במיעוטה של שדה כמאן דאיתנייהו כולן דמי ואין נמדדין דדבר חשוב בפני עצמו או דלמא הואיל דליתנייהו כולן הנהו טרשין במיעוטה של שדה לא הוי דבר חשוב ונמדדין דכמפוזרין דמי. והיכא דרובן דסלעין במיעוטן של שדה מיעוטן דסלעין ברובה של שדה וחדא מילתא היא:

בעי ר' ירמיה. בין אליבא דרב עוקבא דאמר שמובלעין בה' קבין משום הכי נמדדין עמה וכל שכן אי מובלעין בטפי מהאי שיעורא דנמדדין ובין אליבא דר' חייא דאמר שמובלעין ברובה של שדה נמדדין אליבא דכולהו קא בעי ר' ירמיה אם עשויין הנהו סלעים כשיר. אע"ג דמובלעין הן בה' קבין אין נמדדין או דלמא הואיל דמובלע בגוף ה' קבין אע"ג דלא מצי למיזרע בינתייהו נמדדין והם הכי נמי אליבא דר' חייא מי אמרינן להיכא דעשוין כשיר ומובלעין ברובה של שדה הואיל דלא מצי למיזרע בינתיים אע"ג דמובלעין ברובה אין נמדדין או דלמא הואיל דמובלעין נינהו ברובה של שדה אע"ג דלא מצי למיזרע נמדדין והם הכי נמי קא מיבעיא ליה אליבא דכולהו אי עבדא כשורה או כאיצטדינין או דרך עקלתון מהו. מי אמרינן הואיל דלא מצי למזרע בינתייהו אין נמדדין או דלמא הואיל דלא הוי אלא למר כדאית ליה ולמר כדאית לי' ולית בהו אלא כשיעורייהו נמדדין אע"ג דלא מצי למיזרע בינתייהו תיקו:

אין נמדדין עמה. פי' הרב רבי שמואל ז"ל אין נמדדין עמה לפדיון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף אבל לפדות בשוין נמדדין כדתנן הקדיש בור ודות ושובך ואע"ג דרשותא באפי נפשייהו נינהו.
ואקשי' וליקדשו באפי נפשייהו, כלומר לפדיון בית זרע חומר שעורים ואף ע"פ שאינן שדה אחר ונפקא מינה שיגאל לחצאין וצריך תלמוד דבלאו ה"נ שדה אחוזה לוה וגואל וגואל לחצאי' ובמסכת קידושין פירשתי אבל יש לפרש כאן נהי נמי שאינן נפדין בכך מתורת שדה אחר מדין עצמן היה להן לפדות כן ולמאי כו' תני אין נמדדין עמה.

אי הכי פחות מכאן נמי. קשה לן ומעיקרא נמי אמאי לא קשיא ליה דהא סלעים קתני שאינן ראויין לזריעה ויש לפר' דאע"ג דסתם סלעים אינן ראויין לזריעה יש נמי במשמען סלעי' שראויין לזריעה שאפשר הוא ומעיקרא קא סלק' דעתך דסלעים דומיא דנקעי' קתני וראויין לזריעה והשתא דייקינן מדקתני לנקעים דומיא דסלעים שמע מינה דבסלעים שאינן ראויין לזריעה כל עיקר קאמר כסתמן ודכוות' בנקעים וכל אחד למד מחבירו.

טרשין שאמרו בית ארבע קבין. פירוש אבל יתר מכאן אינן נמדדי' עמה במקום שצריכין לימדד כגון בית כור מדה בחבל או שפחת ג' קבין ומחצה וארבעה ומשהו.
טרשין - פירש הרב רבי שמואל ז"ל והוא הדין לנקעים מלאים מים והוי יודע דוקא בנקעים קטנים כגון מארבעה טפחות ועד עשרה אי נמי עד ארבע אמה אבל נקעים גדולים לא שהרי יש להם שם בפני עצמן וכיון שמלאים מים אינן נמדדין ושיעורן מצינו בירושלמי רחבן כמה רבי ינאי אומר עד עשרה רבי יוסי בר' בון אומר עד ארבע אמות, ונראה דאנקעים קאי כמו שפירשתי.
ובנקעים עמוקים וסלעים גבוהים עשרה פי' הרב ז"ל כגון שרחבן ארבע על ארבעה אבל פחות מכאן נמדדין ובירושלמי כעין בעיא היה שם נקט עמוק עשרה טפחים ואין בו ארבעה.

אי הכי פחות מכאן נמי. ואם תאמר מעיקרא נמי ליקשי ליה בסלעין גופיה דלאו בני זריעה נינהו. וי"ל דמעיקרא הוה משמע ליה איפכא, דסלעין דומיא דנקעים דבני זריעה נינהו.

אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו כשנים ושלשה מקומות. קשיא לי, דהא אמר רב בפרק הבית והעליה (ב"מ קיח, א) גבי בית הבד שהוא בנוי בסלע וגנת אחר על גביו ונפחת, כמה נפחת רב אמר ברובה ושמואל אמר בארבעה, רב אמר ברובה אדם זורע חציו למטה וחציו למעלה. ויש לי לומר, דבא לכתחלה לקנות שאני. אי נמי י"ל, דרב מפרש לה למתניתין דהכא (בקנקנים) [בנקעים] מלאים מים, כההיא דהמקדיש שדהו וכאתקפינהו דרבינא דאתקיף והא דומיא דסלעים קתני.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן והוא שנבלעין ברובה של שדה. פירש הראב"ד ז"ל, דר' חייא לא פליגא אדרב עוקבא, אלא כמוסיף על דבריו הוא, דהא והא בעינן. והרב אלפסי ז"ל נראה שסובר כן, שהביא בהלכות דברי רב עוקבא.

כבר ביארנו בכמה מקומות שהמקדיש שדה אחזה בשעה שהיובל נוהג אינה נפדית בשווייה אלא בין עדית בין זבורית נפדית לפי חשבון בית זרע חומר שעורים והוא בית כור בחמשים שקל כסף לכל שני היובל ונמצא עולה סלע ופנדיון לשנה ואע"פ שנמצא הפודה מתאונה בחלק אחד ממ"ט חלקים שבפנדיון לשנה שהרי ממ"ט סלעים היה מגיע סלע לכל שנה ומן הסלע היתר אלו היה הסלע מ"ט פנדיונים היה מגיע פנדיון לשנה יתר על הסלע אבל אינו אלא מ"ח פנדיונין מ"מ לא חשו לפסידא מועטת כזו ונתנוה קלבון לפרוטרוט כמו שיתבאר במקומו ודבר זה בשפדאה אחר הא אם פדו בעלים או אשתו או אחד מיורשיו נותן כשיעור זה ומוסיף חומש וכשבא לפדותו היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אם היו הנקעים מלאים מים שנמצאו שאין הנקעים והסלעים ראויים לזריעה אין נמדדין עמה וחושבין לו מלבד אלו בית זרע חומר שעורים לחשבון שהזכרנו ונקעים וסלעים אלו חוזרין לו עמה בלא פדיון לא היו הנקעים מלאים מים הואיל וראויים לזריעה הם אע"פ שמקום בפני עצמו הם ואין נמדדין עמה מ"מ קדושים הם בפני עצמן ונפדין בפני עצמן שההקדש חל על מה שהקדיש הן רב הן מועט בין שהקדיש בית כור שלם בין שהקדיש לתך וחצי לתך סאה או חצי סאה או איזה שיעור שיהיה חושבין לפי המדה וגדולי המפרשים כתבו בה שנמדדין עמה והכל אחד ויש מפרשים נמדדין בפני עצמן לפדות בשוויין ויש מפרשין לענין שאם רצה לפדות אותן הנקעים לבד רשאי לא היו הנקעים או הסלעים עמוקים או גבוהים עשרה בין שהנקעים מלאים מים בין שאין מלאים מים נמדדין עמה:

הקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג אע"פ שהמקדש קיים כגון בית שני שלא מנו יובלות אלא כדי למנות שמטין אבל לא לקדשת עצמן כמו שיתבאר במקומו שדה אחזה נפדה בשוויו ובעלים מוסיפין חומש אבל בזמן הזה לא יקדיש כלל שהרי בדברים שיש להם קדשת הגוף אין כאן מזבח ואף לקדשת דמים הרי אין כאן בית ואם הקדיש כבר ביארנו את הדין במסכת ע"ז פרק ראשון:

זה שנאמר במשנתנו במוכר בית כור לחברו והיו שם נקעים או סלעים פחותים מעשרה שנמדדין עמה דוקא שלא היו בין כלם אלא עד בית ארבעת קבין אבל אם היו יותר משיעור זה אין נמדדין עמה ומקום בפני עצמן הם ואף עד כדי ארבעת קבין דוקא שהם מפוזרים ואין מובלעין אלא בתוך רוב הבית כור או יותר אבל אם מכונסים בתוך חצי הבית כור אין נמדדין עמה וזה שאמרו כאן בתוך חמשת קבין אין הלכה כן אלא ברבה של שדה ועל כרחך שתי לשונות אלו חולקים הם זה עם זה שהרי בשדה של בית כור אנו עסוקים וא"כ רובה של שדה פירושו רבו של בית כור וכן פירשוה גאוני ספרד בפירושיהם וזהו שגאוני הראשונים לא הביאו לשון ראשון ר"ל והוא שמובלעין בחמשת קבין בחבוריהם אלא שגדולי הפוסקים והמחברים הביאו את שניהם ומפרשים שאם היו מפוזרים ביתר מרוב הבית כור אף הלוקח אין נוח לו בפזור גדול כל כך שאז הוא נראה כמקומות חלוקים הרבה זה מזה ואין הדברים מתישבים מכיון שביארנו דבר זה בבית כור עפר אני מוכר לך ונקעים פחותים מעשרה כל שכן בכבית כור עפר ובנקעים פחותים מעשרה היה רוב ארבעת קבין אלו מובלע במיעוטו של בית כור ומיעוטו מובלע ברוב הבית כור הרי זה ספק שמא הואיל וכללן לא נשלם אלא ברוב בית כור נמדד או שמא הואיל ורובן נכלל במיעוט הבית כור אינו נמדד והמוציא מחברו עליו הראיה:

פחות מכאן נמדדין עמה וכו'. אמר רבי יצחק טרשים שאמרו בית ארבעה קבין. פירש אבל יש בהן יותר מארבעת קבין מקום בפני עצמו הוא ואין נמדד עם השדה:

אמר רב עוקבא והוא שמובלעין בחמשה קבין. פירש כלומר והאי דאמרינן דעד ארבעת קבין נמדדין עמה והוא שמובלעין בחמשה קבין שנמצא שהן מפוזרין אבל אם הם מכונסין כאחד אפילו ארבע נמי אין נמדד עמה:

אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן והוא שמובלעין ברובה של שדה. רבי חייא חולק הוא על רב עוקבא דקאמר רב עוקבא כשמובלעין ד' קבין טרשין אלו בחמשת קבין מבית כור הנמכר אבל בפחות מיכן כמכונסין דמו. ורב האי גאון לא כתב בספ' מקח וממכר הא דרב עוקבא כלל:

בעי רב חייא בר אבא אם היו רובן של ארבעת קבין אלו במיעוטו של בית כור והמיעוט הנשאר מארבעה קבין ברובו של בית כור זה מהו כיון שכלל ארבעת קבין אלו לא נשלם אלא ברובו של בית כור זה נמדד או דילמא כיון שרובן של ד' קבין אלו מכונס הוא בתוך מיעוט של בית כור מכונס הוה ואינו נמדד תיקו:

בעי רבי ירמיה כשיר מהו פירש אם היו קבין אלו כשיר כגון זה להוספה מהו כיון שאין באצעדה ריוח כמכונס דמי או דילמא כיון ששדה מתוכה כמפוז' דמי:

כשור' מהו. פירש אם היו כולן מדובקין זה לזה, בשורה אחת שנמצאו טרשין אלו שהן צדין וארוכין מהו כיון שהן מדובקין זה בזה באורך כמכונסין דמו או דילמא כיון שהן צרין ואין להם רוחב כמפוזרין דמו שהרי יש שדה מיכן ושדה מיכן. איצטדינין מהו פירש כגון שהיו טרשין אלו מכונסין אלא שיוצאין מהן קרנות לכאן ולכאן והשדה נכנס בין אותן קרנות היוצאו' מהן ואין מפסקת ביניהן ובין העיקר כגון, זה להוספה מהו כיון שד' קבין אלו אינן נשלמין אלא באותן קרנו' היוצאין מן הגוף אילך ואילך כמפוזרין דמו שהרי יש שדה נכנסת בין אותן קרנות ומפסקת ביניהן או דילמא כיון שהן מוחזקין לגוף ואין מפסקת ביניהן ובין הגוף כמכונסין דמו. דרך עקלתון והשדה נכנסת בין העקמימות והנוסחא דרב האי ז"ל אית ליה תוספת על נוסחא דילן כחצובה מהו כגון זה להוספה וכולן ענין אחד הוא שהטרשין מדובקין זה לזה בעקמימות והשדה נכנסת באותו ריוח שבין העקמימות ואלו כולן עלו בתיקו וכיון שכן כמכונסין דמו ואין נמדדין ואיצטדינין זו שפירשתי יש לומר שהוא מלשון שור האיצטדין שהוא השור שמשסין אותו ונוגח לאחרים לפי שדרך השור כשנוגח לאחרים פושט את רגלו ונוגח בו גם זה שיוצאין מן הקרנות אילך ואילך שהוא דומה לשור שפושט את רגליו נקרא איצטדינין לפי שהן מרובין נקרא אצטדינן ויש לומר שהוא מלשון צד כלומר יש לו קרנות שיוצאין מצדיו אילך ואילך. זו הטי"ת כמו הטי"ת דויצטידו והתי"ו דישתמר ויסתבל:

בשיר מהו אם תמצי לומר כחצובה דהם נמדדין דהתם ודאי שפיר מזדרע בנתים שתי וערב כשיגיע אצל הסלע יגביה מחרשתו מעט עד שיעבור הסלע ויחזור ויחרוש אלא עשויין כאצעדה דלא מזדרע בנתים כל כך כזה. ואם תמצא לומר דהכא נמי נמדדין עמה כשורה מהו דכל כנגד השורה אינו יכול לזרוע וכל חרישות בעינן שתי וערב ומיהו על ידי הדחק יכול לזרוע ואם תמצא לומר דכשורה נמדדין עמה איצטדינין דלא מזדרע שפיר כמו שורה מהו וכן כולם אחרון לא מזדרע שפיר כראשון:

ו. תנן התם המקדיש שדהו בשעת היובל נותן לבית זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה. כלומר אלא נוטלן בלא פדיון, דלא מכלל השדה נינהו. ומקשינן עלה ואמאי נקדשו באנפי נפשיהו. ואע"ג דקדישי אגב ארעא, דהא תנן המקדיש את השדה הקדיש את כולו, ואפי' בור וגת ושובך, וכל שכן הני נקעים וסלעים, כי קא מקשינן לענין פדיון קא מקשינן, דקתני אין נמדדין עמה, דכי היכי דקדשי אגב ארעא מיפרקי אגב ארעא ולא בעי פדיון באנפי נפשיהו, כלומר להוי כמאן דאקדשינהו באנפי נפשיהו וליבעו פדיון באנפי נפשיהו. בשלמא סלעים לא קשיא לן דלא חזו לזריעה, וגבי הקדש לפי זרעו כתיב, אלא נקעים קשיא.

וכי תימא כיון דלא הוה בית כור לא חשיבי למהוי כמאן דאקדישנהו באנפי נפשיהו, והתניא שדה מה תלמוד לומר לפי שנאמר זרע חומר שעורים אין לי אלא שהקדיש בענין הזה מנין לרבות לתך וחצי לתך סאה וחצי סאה בית קב ואפי' בית רובע מנין ת"ל שדה מכל מקום אמר רב עוקבא בר חמא הכא, גבי הקדש דקתני היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה, בנקעים מלאים מים עסקינן דלאו בני זריעה נינהו. אלא בנקעים שאין מלאים מים דבני זריעה נינהו קדשי באנפי נפשיהו ומיפרקי באנפי נפשיהו לחשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.

דיקא נמי דקתני דומיא דסלעים דלא חזו לזריעה שמע מינה אי הכי אפילו פחותין מעשרה טפחים נמי. ופריק הנהו נגאני דארעא מיקרו שדרי דארעא מיקרו. ומכלל השדה נינהו, ואע"ג דמלאין מים נמי נמדדין עמה. ודוקא בזמן שהיובל נוהג, דכי כתיב קרא בזמן שהיובל [נוהג] כתיב, דכתיב בתריה אם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך יקום, והתם [הוא] דמשערינן זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף דהוה ליה סלע ופונדיון לכל שנה ושנה משני היובל. אבל בזמן שאין היובל נוהג הוה ליה כדין בית דפריק ליה בשוויו ומוסיף חומש. ודוקא בזמן שבית המקדש קיים ואין היובל נוהג כגון בימי מקדש שני, אבל בזמן הזה, אי קרקע נינהו פריק ליה בארבעה זוזי וממטי להו לים המלח, כי מעשה דההוא גברא דאחרמניהו לנכסיה דמפרש בערכין (ערכין כט,א), ואי מטלטלין נינהו הא תניא בהדיא בפרק לפני אידיהן של גוים (ע"ז יג,א) אין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר פירות כסות או כלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח, ואי זהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה:

ז. ודיקינן הכא גבי מקח וממכר מאי. מי בעינן מלאין מים או לא אמר רב פפא הכא אע"פ שאין מלאין מים. כיון דעמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה. מאי טעמא אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו לו בשנים ושלשה מקומות. מתקיף לה רבינא והא [דומיא] דסלעים קתני מה סלעים דלאו בני זריעה נינהו אף נקעים דלאו בני זריעה נינהו. ופרקינן כי קתני דומיא דסלעים אפחות מכאן, אע"ג דמלאים מים ולאו בני זריעה נינהו דומיא דסלעים נמדדין עמה:

ח. הרי אמרו פחות מכאן אין נמדדין עמה א"ר יצחק בתרשים שאמרו שנמדדין עמה בית ארבעה קבין לכור, אבל יתר מכאן אין נמדדין עמה. אמר רב עוקבא בר חמא והוא שמובלעין בחמשת קבין, ואין [צריך] לומר ביתר מכאן, אבל אם היו מכונסין יתר מכאן, שמובלעין בפחות מחמשת קבין, אין נמדדין עמה, דכסלע יחידי דמו. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן והוא שמובלעין ברובה של שדה. ואע"ג דשדה בית כור היא והוה ליה רובא של שדה שש עשרה סאין, ואנן בעינן מובלעין בחמשת קבין, משכחת לה דמובלעין ברצועה בית חמשת קבין אריכא וקטינא, ומאי דמבלעי ברצועה של שדה ברוב אורכה של שדה, ואע"ג דלא נקטי מרחבה אלא פורתא. אי נמי דמיבלעי ברוב רחבה ואע"ג דלא מיבלעי ברוב אורכה, שנמצאו מפוזרין ברובה ומובלעין בחמשת קבין. אבל אם היו מובלעין בחצי ארכה ורחבה אין נמדדין עמה דהוו להו מכונסין וכסלע יחידי דמו.

תדע דאי ס"ד רבי יוחנן מובלעין ברוב ארכה וברוב רחבה בעי, אם כן הא דמבעיא ליה לרבי ירמיה אליביה כשורה מהו מאי קא מבעיא ליה, הא לא משכחת להו למהוי כשורה ולמהוי מובלעין ברוב ארכה וברוב רחבה כלל. אלא מדקא מבעיא אליבא דרבי יוחנן בשורה מהו, שמע מינה דרבי יוחנן לא בעי מובלעין ברוב ארכה וברוב רחבה אלא בחד מיניהו בעי. וכי האי גוונא הוא דמשכחת לה למהוי נמי מובלעין בחמשת קבין כרב עוקבא בר חמא. והכי נמי מסתברא, דר' יוחנן אית לה נמי דרב עוקבא בר חמא, מדקאמרינן א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, ולא קאמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן.

ומאי שנא (מ)דבעינן ברובא של שדה, פריש לה רבינו שמואל ז"ל דלהוו מובלעין בשש עשרה סאין כי היכי דלא לימטי מינייהו לבית כור טפי מרובע לסאה דהוי ויתור. וטעמא דמסתבר הוא, דאע"ג דלא מיבלעי ברוב ארכה וברוב רחבה, כיון דבכל רצועה דבית סאה לית בה תרשין יתר מרובע ויתור הוי:

ט. בעי רבי חייא בר אבא רובן (במיעוטן) [במיעוטה] ומיעוטן ברובה מהו. כלומר אם היו רובן של תרשים מובלעין במיעוטה של שדה (ומיעוטה) [ומיעוטן] מובלע ברוב של שדה מהו, מי אמרינן כיון דמובלע רובא במיעוטה של שדה במיגו דמיבלעו כולה כמיעוטא דמי ואין נמדדין עמה, או דילמא כיון דאיכא מיעוטן דמיבלע ברובה של שדה הוו להו מפוזרין ונמדדין עמה. ועלתה בתיקו. וכיון דקרקע בחזקת בעליה קיימת נמדדין עמה ולא מיחייב מוכר לאשלומי ליה משאר ארעיה תשלום בית כור לבר מהנהו תרשים ונקעים:

וליקדשו באפי נפשייהו ליפדות לפי זרע חומר שעורים ואף על פי שאינן שדה אחת ונפקא מינה שיגאל לחצאין כך פירש הרב ז"ל. והקשו עליו דאי משום הא לא נפקא מינה מידי דהא לכולי עלמא שדה אחוזה נגאל הוא לחצאין. ופירשו דהכא הכי קאמר נהי נמי שאינן נפדין בכך מתורת שדה אחת מהן עצמו היה לפדות כן ולמאי תני אין נמדדין עמה. ומסתברא לי כפירוש רש"י ז"ל דאמרינן דשדה אחוזה נגאל הוא לחצאין לא שיאמר לגזבר הא לך חציו דמיו ותן לי חצי שדה אלא לומר שיכול לכופו לקבל חצי הדמים שעד היובל ונפקא מינה שאין חצי השדה נחלט לכהנים ביובל והוא הדין לממשכן שדה לחברו שפורע לחצאין ואף על פי כן אינו יכול להוציא מתתת יד המלוה שדה לפי פרעון עד שיתן לו כל מעותיו. וכבר כתבתי כן בארוכה בפרק א' של קדושין בסייעתא דשמיא וכיון שכן אלו היו סלעים ונקעים אלו נמדדין עמה לא היו נגאלין בפני עצמן ומוציאין מיד גזבר כאילו הקדיש שדה זו בפני עצמה וזו בפני עצמה. כן נראה לי להעמיד דברי הרב ז"ל. הרשב"א ז"ל.
ור"מ הקשה לפירוש רש"י ז"ל עוד דמאי קפריך לימא הא דקתני אין נמדדין עמה היינו לענין זה שאם ירצה לגאול בפני עצמה שהרשות בידו ולעולם אימא לך דקדשה באנפי נפשייהו לפדות בחשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. הרא"ם ז"ל.

אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו כשנים ושלשה מקומות. קשיא לי דהא אמר רב בפרק הבית והעליה גבי בית הבד שהוא בנוי בסלע וגנת אחד על גבה ונפחת כמה נפחת רב אמר ברובה ושמואל אמר בארבעה רב אמר ברובה אדם זורע חציו למטה וחציו למעלה. ויש לי לומר בבא לכתחלה לקנות שאני. אי נמי יש לומר דרב מפרש לה למתניתין דהכא בנקעים מלאים מים כההיא דהמקדיש שדהו וכאתקפתיה דרבינא דאתקיף והא דומיא דסלעים קתני.

כי קתני דומיא דסלעים אפחות מכאן. שאם היו פחותים פחות מעשרה טפחים ואף על פי שאין מלאים מים שהם ראוין לזריעה אין נמדדין עמה אלא נשארים למוכר ואף על פי שאין בהם בית תשעה קבין ונמצא שהמוכר אינו נהנה בהמן כיון שאין אדם רוצה ליתן מעותיו בשדה אחד כו' אין כופין את הלוקח ליקח אותם. ן' מיגש ז"ל.
כבר פירשנו הא דאמר רבי יצחק טרשין שאמרו בית ארבעת קבין לבית כור אכולה מתניתין קאי בין לפחות מעשרה טפחים בין ליותר. ועם כל זה אנחנו צריכים לידע כי לשון טרשים אינו אלא על סלעים אבל נקעים לא נכנסו בכלל טרשים ואם כן לא נדע משפט הנקעים אם נאמר אפילו באחד ואותו האחד לא נתפרש ארכו ורחבו כי אם עומקו ושמא בו בארבעה טפחים שהוא שיעור מקום והוא כמו בור שבכרם. מי יתן והייתי בימיהם הייתי שואל מהם למה פירשו עומקם וגובהם ולא פירשו ארכם ורחבם ואם הניחו מקום לאחרונים הבאים אחריהם והם בעוננו לא מצאו. הראב"ד ז"ל.

אמר רבי חייא בר אבא והוא שמובלעין כו'. פירוש רבי חייא בר אבא לא פליג אדרב עוקבא אלא מוסיף על דבריו הוי דהא והא בעינן. וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל שהביאן לשתיהן בהלכות. וכן פירש הראב"ד ז"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ח מהלכות מכירה. וקשיא לי כי אמרינן והוא שמובלעין בחמשת קבין כלומר הא לאו הכי ארבעה קבין אין נמדדין עמה ואם כן באיזה שיעור נמדדין שאי אפשר לך לומר אפילו כל שהוא אינו נמדד שאיך אפשר שהורע כחו של סלע זה יחידי מפני שאין שם סלעים אחרים שמכיון שאנו אומרים שכיון שמובלעין בחמשת קבין נמדדין כל שכן שיש לנו לומר שיהא נמדד אותו שיעור שהוא לפי חשבון ארבעת קבין בחמשת קבין. ואם תאמר שארבעת קבין אין נמדדין אלא פחות מכאן כהאי גוונא הוה ליה לפרושי שיעור בגמרא. אלא מכאן יש ראיה לפירוש של גאון ז"ל שפירש בההיא דסלע יחידי שכל שהוא סלע אחד בפני עצמו אפילו בית רובע אינו נמדד עמה וכמו שנכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא ולפיכך אמרו כאן והוא שמובלעין בחמשה קבין כלומר שיהא קב עפר מעורב ביניהם שאם אין קב עפר מעורב ביניהם הוו להו כסלע אחד ואמרינן לקמן אם היה סלע יחידי אפילו כל שהוא אין נמדדין עמה ועכשיו שיש קב עפר מעורב ביניהם נכנסו בכלל כור עפר. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן והוא שמובלעין ברובה של שדה. פירוש כאלו אמר והוא שמפוזרין ברובה של שדה בא להוסיף על דברי רב עוקבא ואמר אפילו מעורב ביניהם קב עפר לא יועילו להמדד עמה אלא אם כן מפוזרין ברוב השדה כי אז יהיו בטלים אגב שדה אבל אם היו כולם במיעוט השדה אין נמדדין עמה מפני שהן מקום בפני עצמן ובאו כל השאלות על דברי רבי יוחנן. רובן במיעוט השדה ומיעוטן ברובה מהו (פשוטות הן). הא דבעי רבי ירמיה כשיר פירוש כשלשלת ואין ביניהם שום הפסק עפר. או כשורה כמו סירוגין ומיעוט עפר הפסק ביניהם. איצטדינין עפר. עקלתון כקשת. על פני כולה על פני כל השדה סביב סביב. וכל אלו אין קב עפר מפסיק ביניהם והיתה שאלתם אם יספיק להם המשכתם ברוב השדה בלא עירוב קב עפר באמצע אם לא ותהיה המשכה כשיר וכשורה וכל אחד שאל כפי מה שעלה בדעתו. ועלו השאלות בתיקו וכל תיקו דממונא קולא לנתבע הילכך נמדדין עמה. אבל הרב ז"ל לא הביא השאלות כלל והביא גם דברי רב עוקבא רצה לקיים דברי שניהם שתהיה המשכתם ברוב השדה ויהיה קב עפר מובלע בהם (ואם לאו) לא יועיל המשכתם ברוב השדה ולא אפילו על פני כולו ואין נמדדין עמה. הראב"ד ז"ל.
אבל הרא"ם ז"ל פירש כשיר מהו אם היו ארבעה קבין אלו כשיר מהו כיון שיש באמצע ריוח כמפוזרין דמי. כשורה מהו פירוש אם היו כולם מודבקין זה לזה בשורה אחת שנמצאו טרשין אלו שהן צרין וארוכין כגון זה *) מהו כיון שמדובקין באורך זה לזה כמכונסין דמה או דילמא כיון שהם צרין ואין להם רוחב כמפוזרין דמי שהרי יש שדה מכאן ושדה מכאן. איצטדינין מהו פירוש כגון שהיו טרשין אלו מכונסין אלא שיוצא מהם קרנות לכאן ולכאן והשדה נכנסת בין אותן קרנות היוצאות מהם ואינה מפסקת ביניהם ובין העיקר מהו שארבעה קבין אלו אין נשלמין אלא באותן קרנות היוצאות מן הגוף אילך ואילך כמפוזרין דמי שהרי יש שדה בין אותן קרנות נכנסת ופוסקת ביניהם או דילמא כיון שהם מדובקים לגוף ואין מפסקת ביניהם ובין הגוף כמכונסין דמו. דרך עקלתון כגון זה שנמצאו מדובקים זה לזה בדרך עקלתון והשדה נכנסת בין העקמימות ובנוסחא דרבינו האיי גאון ז"ל אית ליה תוספת על נכסי דילן כחציבא מהו כגון זה *) פירושו וכולן ענין אחד הוא שהטרשין מדובקים זה לזה בעקמימות והשדה נכנסת באותו ריוח שבין העקמימות. ואלו כולם עלו בתיקו וכיון שכן כמכונסין דמי ואין נמדדין עמה. ואיצטדינן זה שפירשנו הוא מלשון שור האיצטדין הוא שור שמושכין אותו ונוגח לאחרים ולפי שדרך השור כשנוגח לאחר פושט את רגלו ונוגח בו גם זה שיוצא מן הקרנות אילך ואילך שהוא דומה לשור שפושט רגליו נקרא איצטדין ולפי שהיו מרובין נקראו איצטדינין. ויש לומר שהוא מלשון צד כלומר יש לו קרנות שיוצאין מצדו אילך ואילך וזה כט' ויצטיירו כת' ישתמר יסתבל ישתבח. עד כאן לשונו.

בד"ה אין נמדדין כו' אבל הכא שאין מקדיש בפירוש לא כו' עכ"ל אבל לפרשב"ם דעכ"פ ליקדשו פריך שפיר דאמאי לא ליקדשו באנפי נפשיה נמי בסתם בתורת שדה אחוזה ודו"ק:

בד"ה אי הכי כו' דהשתא נמי פריך מנייהו כו' עכ"ל ר"ל דליכא למימר דלא פריך מסלעים כלל משום דהמקשה נמי אסיק אדעתיה למימר שדרא דארעא כו' דמאצטריך לשנויי כו' וק"ל:

ר"ש ד"ה אמאי אין נמדדין עמה וכו' ויכול לפדות כל אחד ואחד בפני עצמו כמקדיש שתי שדות וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אין נמדדין עמה וכו' ועוד מה הוי פריך בתר הכי וכו' התם ודאי קדשי לפי שמקדישו בפירוש וכו'. ואין להקשות השתא נמי מה פריך מהא דתניא וכו' דהא השתא נמי יש לדחות דשאני התם לפי שמקדישו בפירוש די"ל דדוקא לענין שיהא קדוש יש לחלק בין מקדישו בפירוש להיכי שאין מקדישו בפירוש אבל לענין דין פדיון לפי חשבון הכתוב בפרשה אין סברא להלק בזה וק"ל:

גמ' נותן לבית זרע חומר שעורים כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה האומר לחבירו כו' והוא בריבוע ד' אמות חסר משהו פחות משליש רוחב אצבע ויתר על רובע כל זה נמחק ונ"ב הכל טעות ואינו מפי' רשב"ם ועיין בפרק האומר בקדושין:

בד"ה בית כור דשמא לבנות לו בית או למשטחא בה פירי כו' אני מוכר לך אפילו כו' כצ"ל:

בד"ה פחות מיכן בגובה :

ר"ש ד"ה אמאי צ"ל ואמאי:

בד"ה ליקדשו כו' בפני עצמו כמקדיש שתי כו' כצ"ל:

או בעומק הס"ד:

בד"ה דלאו בני כו' אלא בפרי עצמו לפדות בשוייהו כצ"ל:

בד"ה אי הכי בני זריעה הס"ד:

בד"ה שידרא כו' וגבשושית הס"ד:

בד"ה טרשין כו' לזרעי' ה"מ כו' הד"א:

בד"ה ר' חייא כו' נמדדין עמה עד שיהו כו' כצ"ל:

בד"ה בעי ר' חייא כו' דהיינו ט' רבעין מפוזרין במיעוטה של רוב השדה שהוא ז' סאין כו' ועיקר וה"ג רובן במיעוטה כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה ואמאי כו' פי' הרשב"ם במקדיש שתי שדות כו' כצ"ל:

גמרא מ"ט אין אדם כו' כשנים ושלשה מקומות. לכאורה הוא כשמואל ולא כרב בב"מ (קי"ח) ויש לחלק:

ר"ש ד"ה פחות מיכן. ונפקא לן בת"כ כו' ת"ל שדהו. פי' הק"א דמשמע כל הנקרא ע"ש שדהו. ואולי יל"פ משום דהוה מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות:

ר"ש ד"ה כשני מקומות. כשתי שדות. כצ"ל:

ר"ש ד"ה טרשין שאמרו. וה"ה לנקעים מלאים מים דל"ח לזריעה כו'. משמע דבראויין לזריעה אפילו ביותר מד' קבין נמדדין ולא כן כ' הטור בסי' רי"ח ובשו"ע שם מיסתם לה סתומי וגם האחרונים שתקו בזה. גם מש"כ בהגהת רמ"א והם גבוהים ג' ומשמע דקאי על שא"ר לזריעה תמוה דז"א כמבואר להדיא בטור:

ר"ש ד"ה בעי רחב"א. אם רובן של ד' קבין דהיינו ט' כו'. כאן שייכא ההגה' שבגליון בשם רש"ל:

בא"ד ולפ"ח של ריו"ח רובע לכ"ס בעינן כמו שכל כו'. כצ"ל:

תד"ה ואמאי. דלכ"ע לווה ופודה וגואל לחצאין. כצ"ל:

והא תניא שדה מה ת"ל וכו'. עיין סוגית קדושין דף ס"א ומ"ש המפרשים ומ"ש התוספות בסוגיין ד"ה אין נמדדין ומורי הרב ז"ל שקיל וטרי בענין זה ובמ"ש המפרשים והפוסקים בספרו הבהיר נחפה בכסף בשו"ת אבן העזר סימן א' עיין שם באורך:

אין נמדדין עמה. לפדות לפי חשבון זה הקצוב בפרשה דחשיבי שדה בפני עצמן וכיון דלא הוה שדה זרע כדלקמן דמוקמינן לה בנקעים מלאים מים אין נפדין אלא בשווייהן ובתורת כהנים מפיק לה מקראי ואם משנת היובל יקדיש שדהו מה ת''ל מנין אתה אומר היו שם נקעים עמוקים כו' שאין נמדדין עמה ת''ל שדהו וליכא למימר אין נמדדין עמה דלא קדשי כלל דהתנן בשילהי המוכר את הבית (לעיל דף עא.) המקדיש את השדה הקדיש את כולן אפי' בור וגת וכ''ש נקעים וסלעים: פחות מכן נמדדין עמה. ונפקא לן בתורת כהנים ואם אחר היובל יקדיש שדהו מה ת''ל מנין אתה אומר היו שם נקעים עמוקים פחות מעשרה או סלעים גבוהים פחות מי' טפחים הרי אלו נמדדין עמה ת''ל שדהו: נמדדין עמה. לפדות לחשבון סלע ופונדיון לבית כור לשנה: ואמאי. אין נמדדין לפדות לפי חשבון: ליקדשו באפי נפשייהו. כלומר אם אין רוצה למודדן עמה לפי שהן שדה חשוב בפני עצמן ויכול לפדות כל אחד ואחד בפני עצמו כמקדיש שתי שדות שיכול לפדות זה בלא זה ליקדשו מיהא באנפי נפשייהו שכשירצה יפדה אותן הנקעים בפני עצמן לפי חשבון בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף כדין שדה אחוזה ואמאי קתני אין נמדדין דמשמע כלל וכלל אינן בקדושת תורת שדה אחוזה אלא קדושת דמים לפדות בשווייהן: וכי תימא כיון דלא הוי בית כור. אותן הנקעים: לא קדישי בפני עצמן. בתורת שדה אחוזה אלא לפדות בשווייהן כשדה מקנה ומשום דגבי שדה אחוזה זרע חומר שעורים כתיב: והתניא. בתורת כהנים גבי שדה אחוזה דכתיב ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו שדה מה ת''ל שיכול אין לי אלא המקדיש בית כור שגואל בענין הזה הקדיש בית לתך בית סאה בית קב מנין ת''ל שדה מכל מקום הכי מיתניא בתורת כהנים: דלאו בני זריעה נינהו. ולא קרינא להו בית זרע הלכך אין נמדדין עמה אלא [בפני עצמן] לפדות בשווייהן: אי הכי. כיון דטעמא משום דאינן בני זריעה אפי' פחות מי' נמי לא יהו נמדדין עמה: נגאני דארעא. ביקועי הקרקע ואין להם שם בפני עצמן וכיון דעיקר השדה ראוי לזריעה הרי כל השדה נקרא בית זרע דהנהו נגאני בטילי לגבי שדה: שידרי. גבשושיות שאי אפשר לקרקע להילקט במלקט ורהיטני שלא יהו בה בקועים וגבשושיות: נגאני. אנקעים קאי ושידרי קאי אסלעים: הכא מאי. נקעים עמוקים י' דמתניתין גבי מכירה דקתני נמי אין נמדדין עמה מי מיירי נמי בנקעים מליאין מים דומיא דסלעים והלכך לא הוו בכלל בית כור עפר אבל אי הוו ראוין לזריעה נמדדין עמה כדאמרן גבי הקדש או דלמא לא דמי מכירה להקדש דאין אדם רוצה כדלקמן: אין אדם רוצה. הלוקח וגם המוכר יודע היה שלדעת כן קונה הלוקח הלכך עליה דמוכר רמיא לגלויי שימכור לו בשני מקומות וכיון דלא פירש לא מקבל לוקח: כשני מקומות. בשני שדות דאיכא טורח מרובה בחרישה וזריעה וקצירה בשני שדות יותר משדה אחד גדול ביחד: אפחות מיכן. כלומר משום סיפא דקתני פחות מכאן נמדדין עמה תנא רישא נקעים וסלעים דלאו בני זריעה נינהו לאשמועינן דהיכא דהוו פחות אע''ג דלאו בני זריעה נינהו נמדדין עמה ומיהו רישא דקתני דומיא דסלעים הוא הדין נמי אי לא הוי דומיא דסלעים אין נמדדין עמה כיון דהוי מקום חשוב בפני עצמו דאין אדם רוצה כו' וגבי הקדש דאמרן לעיל דיקא נמי דקתני דומיא דסלעים שפיר קדייקא דומיא דסלעים דאילו ה''נ גבי מכירה בעל כרחנו רישא דומיא דסלעים קתני בשאינן ראוים לזריעה אלא שאנו דוחקים לתרץ ה''ה בראוים לזריעה והא דנקט שאין ראוין לזריעה דומיא דסלעים משום סיפא נקט לה ומכל מקום דומיא דסלעים קתני: טרשין שאמרו. במתניתין פחות מיכן נמדדין עמה והוא הדין לנקעים מלאים מים דלא חזו לזריעה ה''מ דנמדד כגון דלא הוו אלא בית ארבעת קבין בין כולן כי מצרפת להו בההוא בית כור והוא הדין לקביים בחצי כור אבל טפי מד' קבין לא מקבל לוקח דהא בית כור עפר אתני ליה מוכר ללוקח וכולי האי לא מחיל איניש: והוא שמובלעין. הנהו ארבע קבין: בחמשת קבין. שמפוזרין בכל חמשת קבין וכל שכן אם מפוזרין יותר כגון בששה או בז' קבין דבטילי אבל אם אינן מפוזרין אלא בד' קבין ומחצה כמו שמכונסין דמו ולא בטילי ואין נמדדין עמה דכאבן אחת רחבה ד' קבין דמי ודוקא ד' קבין אבל פחות מד' קבין כיון דאין גבוהין עשרה אפילו הוו סלע אחת נמדדין עמה: רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן. אפילו מובלעין בטפי מה' קבין כרצופים דמו ואין נמדדין עמה וכל שכן בה' קבין דאין נמדדין עמה עד שיהו מובלעין ברובה של שדה כגון דבית כור הוי ל' סאין ורובן הוי ט''ז סאין וד' קבין היינו ט''ז רבעים רבעי הקב נמצאו ד' קבין המובלעין ברובה של שדה היינו רובע לכל סאה אבל ביותר מרובע לסאה חשיבי כמכונסין ולא בטילי ואין נמדדין עמה: בעי רב חייא בר אבא. בהך מילתא דרבי יוחנן דאמר והוא שמובלעין ברובה של שדה פשיטא לי דאם מפוזרין כל הארבע קבין בכל רובה של בית כור בשוה כגון רובע לסאה ט''ז רבעין לט''ז סאין דבטל אלא הכי קמבעיא לי אם רובן של ד' קבין דהיינו ט' רבעין בז' סאין ומיעוטן של ארבע דהיינו ז' רבעין מפוזרים ברובה של רוב השדה שהן ט' סאין דהיינו ז' רבעים בט' סאין מהו מי אמרינן כיון דרובן של ארבע קבין מכונסין הן ואין מפוזרין כראוי משום דהוו תשע רבעין בז' סאין ולפי חשבונו של ר' יוחנן רובע לכל סאה בעינן ח) נמי שכל הארבע קבין [אין] מפוזרין כראוי דמי ואין נמדדין עמה או דלמא כיון דבין כל הארבע קבין מפוזרים ברוב כל השדה דהיינו ט''ז רבעין בט''ז סאין שפיר דמי ולא קפיד ר' יוחנן אלא שיהו כל הארבע קבין מובלעין ברובה של שדה ולא אתא למעוטי אלא היכא דכולן במיעוט שדה דהוו כולן רצופין יותר מדאי אבל אם רובה של שדה ד' קבין רצופין ומיעוטן מפוזרין יפה וכגון שבין כולן תופסין רוב השדה שפיר דמי ונמדדין עמה כן נראה בעיני ועיקר והכי גרסינן רובן במיעוטה ומיעוטן ברובה מהו תיקו וחדא בעיא היא:

אין נמדדין עמה. לפי חשבון הכתוב בפרשה וליכא למימר אין נמדדין עמה דלא קדשי כלל דהא תנן בשלהי המוכר את הבית (לעיל דף עא.) המקדיש את השדה הקדיש את כולן אפי' בור וגת כ''ש סלעים ונקעים כפ''ה ועוד דא''כ מאי הוי פריך בתר הכי והתניא שדה כו' התם ודאי קדשי לפי שמקדישו בפירוש אבל הכא שאין מקדיש בפירוש לא קדשי כלל: ואמאי ליקדשו באפי נפשייהו. פי' הרשב''ם כמקדיש שתי שדות שיכול לפדות זה בלא זה ואין נראה לר''י דא''כ אפי' בשדה אחד יכול לפדות חציו לפי חשבון בית זרע חומר שעורים דבשדה אחוזה אמר בפ''ק דקדושין (דף כא ושם) דלכ''ע פודה וגואל לחצאין ולא פליגי התם ר''ש ורבנן אלא (בשדה מקנה) ולא כמו שפ''ה בפ' (המקדיש) שדהו (ערכין דף כח) דפליגי בשדה אחוזה ונראה לר''י דה''פ וליקדשו באפי נפשייהו כלומר היכי אמרת דלפי שהן נחשבים בפני עצמן אין נמדדין עמה ליקדשו אע''ג דהן נחשבין באפי נפשייהו: אי הכי אפי' פחות מכאן נמי. לשון אי הכי מגומגם דמשמע דאי לאו דאוקימנא בנקעין מלאים מים הוה אתי שפיר והא מסלעים לעולם איכא למיפרך שאינן ראוין לזריעה דהשתא נמי פריך מינייהו מדאיצטריך לשנויי שידרי דארעא מיקרו ומיהו בכמה מקומות מצי למימר ולטעמיך ולא קאמר ועוד אומר ר''י דמעיקרא לא ס''ד דבעינן שיהא ראוי לזריעה אלא אפי' לא יהא ראוי לזריעה קדושה לפי חשבון בית זרע חומר שעורים ומשום הכי הוה אתי שפיר דפחות מכאן הוי הכל שדה אחת וגבוהין עשרה או עמוקין י' חשובין בפני עצמן אבל השתא דקאמר דבעינן ראוי לזריעה אפי' פחות מכאן נמי: כי קתני נמי דומיא דסלעים אפחות מכאן. אע''פ שדוחק עצמו לומר כן אפחות מכאן מכל מקום שפיר קאמר לעיל דיקא נמי דמשמע טפי דאגבוהים עשרה קתני דומיא דסלעים דהא ברישא הוא דקתני סלעים ונקעים:

בבא בתרא קג ע"א - טקסט הדף

דף קג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד