בבא בתרא קד ע"א

פחות כל שהוא ינכה יתר כל שהוא יחזיר הא סתמא כהן חסר הן יתר דמי אימא סיפא ואם אמר לו הן חסר הן יתר אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו הא סתמא כמדה בחבל דמי אלא מהא ליכא למשמע מינה ת''ש בית כור עפר אני מוכר לך כבית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר אני מוכר לך אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו אלמא סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי התם פרושי קא מפרש איזהו בית כור שהיא כבית כור כגון דא''ל הן חסר הן יתר מתקיף לה רב אשי א''כ אני מוכר לך אני מוכר לך למה לי אלא לאו שמע מינה סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי שמע מינה: מהו מחזיר לו מעות וכו': ליפות כחו של מוכר אמרי' ליפות כחו של לוקח לא אמרינן והתניא פיחת שבעת קבין ומחצה לכור או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור הגיעו יותר מכאן כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח התם כגון דהוה יקירא מעיקרא וזל השתא דאמרינן ליה אי ארעא יהבת לי הב לי כזולא דהשתא והתניא כשהוא נותן לו נותן לו כשער שלקח ממנו התם כגון דהוה זולא מעיקרא ויקרא לה השתא: שאם שייר בשדה בית ט' קבין וכו': אמר רב הונא ט' קבין שאמרו ואפי' בבקעה גדולה ורב נחמן אמר נותן שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קד - א

פחות כל שהוא ינכה, יתר כל שהוא יחזיר".

ומדוייק, דוקא אם אמר לו "מידה בחבל" חייב להחזיר, הא אם אמר לו סתמא, כהן חסר הן יתר דמי.

ודחינן: אימא סיפא, "ואם אמר לו הן חסר הן יתר, אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו", ומדויק להפך, דוקא אם אמר לו "הן חסר הן יתר" הגיעו, הא סתמא כמדה בחבל דמי.

אלא ודאי, מהא ליכא למשמע מינה ^[33].

עוד הוכיחה הגמרא: תא שמע, שנינו בברייתא: האומר לחבירו "בית כור עפר אני מוכר לך", או "כבית כור עפר אני מוכר לך", או "הן חסר הן יתר אני מוכר לך", אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו. עד כאן הברייתא.

מדייקת הגמרא: אלמא, סתמא נמי כ"הן חסר הן יתר דמי".

דהרי נאמרו בברייתא שלשה מקרים, "בית כור", "כבית כור", "הן חסר הן יתר", ובשלשתם הדין, "הגיעו".

ודחינן: התם, אין כונת הברייתא לשלשה מקרים נפרדים, אלא פרושי קא מפרש. איזהו בית כור שהיא כבית כור [כלומר, באיזה מקרה אינו צריך לתת לו בית כור מדוייק, אלא רק "כבית כור"], כגון דאמר ליה "הן חסר הן יתר ^[34] ".

אך אם אמר לו "בית כור סתמא", אפשר לומר דחייב לתת לו "בית כור" מדויק.

ומקשה הגמרא: מתקיף לה רב אשי, אם כן, [אם כדבריך, שכונת הברייתא לפרש "איזהו בית כור שהוא כבית כור", וכו'], "אני מוכר לך" "אני מוכר לך" למה לי?

כלומר, מדוע שנינו בברייתא "בית כור עפר אני מוכר לך", "כבית כור עפר אני מוכר לך", ומשמע, שכל מימרא היא מכירה בפני עצמה.

אלא לאו שמע מינה, אם אמר "בית כור" סתמא, נמי דינו כאילו אמר, "הן חסר הן יתר" דמי ^[35].

ומסקינן, אכן כך שמע מינה.

שנינו במשנה: "מהו מחזיר לו? מעות. ואם רצה מחזיר לו קרקע. ולמה אמרו מחזיר לו מעות? ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעה קבין ... מחזיר לו את הקרקע". וכו':

ומקשה הגמרא: וכי רק ליפות כחו של מוכר אמרינן, וליפות כחו של לוקח לא אמרינן?!

והרי תניא בברייתא, "פיחת שבעת קבין ומחצה לכור, או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור, [שהם רובע הקב לסאה, כמו שנתבאר במשנה], הגיעו.

ואם הותיר יותר מכאן, כופין את המוכר למכור, את המותר אם הלוקח חפץ לקנותו ^[36], ואת הלוקח ליקח אם המוכר חפץ למכור ^[37] ".

ומבואר, דכשם שעשינו תקנה למוכר כך עשינו תקנה ללוקח, ואילו במשנה משמע, שתקנו רק ליפות כחו של המוכר?

ומתרצת הגמרא: אכן, באמת מיפים את כחו של המוכר ולא את כחו של הלוקח. ולעולם אין כופין את המוכר למכור בעל כרחו.

ומאי דאמרינן התם בברייתא, "כופין את המוכר למכור", אין הכונה שימכור בעל כרחו, אלא, מדובר במקרה שהמוכר רוצה למכור, וכגון דהוה יקירא מעיקרא, וזל השתא [שהיתה הקרקע יקרה בשעת המכירה הראשונה, והוזלה כעת, כשבאו לדון על המותר], והמוכר רוצה למכור את המותר כשעת היוקר.

ובמקרה זה כופין אותו למכור כשעת הזול, דאמרינן ליה, "אי ארעא יהבת לי הב לי כזולא דהשתא" [אם תרצה לתת ללוקח קרקע, תנה לו כפי המחיר העכשוי]. או טול קרקעך ולך ^[38].

וכמו כן, אם המוכר מסכים למכור את הקרקע במחיר הזול, כופין את הלוקח לקנותה ממנו.

ומקשה הגמרא: הרי תניא, "כשהוא נותן לו, [כשהמוכר מוכר ללוקח את המותר], נותן לו כשער שלקח ממנו", ולא כזולא דהשתא?

ומתרצת הגמרא, התם, כגון דהוה זולא מעיקרא ויקרא לה השתא [שהיתה הקרקע זולה בשעת המכירה הראשונה, והתיקרה כעת, כשבאו לדון על המותר].

ובמקרה זה, אם בא המוכר לכפות את הלוקח לקנות את המותר, יכול הלוקח לטעון, "איני רוצה לקנותה ביוקר, ואף בתחילה שקניתי ממך, לא קניתי אלא מפני המחיר הזול".

ובכל מקרה שיש ללוקח טענה מעליתא, אין כופין אותו לקנות.

אבל, אם המוכר יסכים למכור לו את הקרקע כפי המחיר הזול, כופין את הלוקח לקנותה ממנו. שהרי כעת אין לו שום טענה.:

שנינו במשנה: "ליפות כחו של מוכר, שאם שייר בשדה בית ט' קבין ... מחזיר לו את הקרקע" וכו'.

אמר רב הונא: ט' קבין שאמרו בהם "אם שייר בשדה בית תשעה קבין, מחזיר לו את הקרקע", אין הדין רק כשמכר לו בית כור, ואפילו בבקעה גדולה הרבה יותר מבית כור, אם הותיר תשעה קבין, מחזיר לו את הקרקע ^[39].

ורב נחמן אמר: נותן שבעת קבין ומחצה [רובע הקב לכל סאה], לכל כור וכור,

הערות

^[33] ואין להקשות סתירה מהרישא לסיפא, כיון שהסיפא באה להשמיע לנו את משמעות לשון "הן חסר הן יתר", ונפקא מינה במקרה שאמר את שתי הלשונות יחדיו, "מידה בחבל הן חסר הן יתר", כמו שיתבאר במשנה הבאה. רשב"ם.

^[34] על פי התוספות. ועיין ברבינו גרשום, דכמו כן אם היו בו נקעים ובקעים יותר מעשרה, נמדדים עמו, כאילו אמר "כבית כור", וקא משמע לן, דאף על פי שאמר "בית כור", שמשמעו, בית כור מדוייק, מכל מקום, לא אמרינן "תפוס לשון ראשון", אלא כיון שהוסיף ואמר "הן חסר הן יתר", אמרינן שלשון "בית כור", אינה ממש כור מדויק, אלא רק "כבית כור". והרשב"ם פירש, "האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך, לא שנא אם אמר לו 'כבית כור עפר אני מוכר לך', ולא שנא אם אמר לו לבסוף 'הן חסר הן יתרבי לאחר שאמר בית כור עפר אני מוכר לך, דבתרוייהו אמרינן הגיעו". וצריך עיון מדוע שינה מפשט הגמרא.

^[35] וקשה, אם כן מדוע שנינו "הן חסר הן יתר" הלא אם בית כור סתמא הגיעו, כל שכן אם אמר "הן חסר הן יתר? ומבארים התוספות: אתא לאשמועינן, דאפילו הכי דוקא בית רובע הגיעו, אבל יתר מרובע, לא. אי נמי, תנא סיפא לגלויי רישא, שלא תעמיד את הרישא אף במקרה שאמר לו "הן חסר הן יתר".

^[36] תקנו ללוקח שיוכל לכפות את המוכר למכור לו את המותר, כדי שלא ידרוס המוכר אצל שדהו, ויהיה צריך להשמר ממנו. והמוכר אינו ניזוק בתקנה זו, כיון שקרקע קטנה זו אינה ראויה לכלום, והוי, "זה נהנה וזה לא חסר". רשב" ם.

^[37] משום תקנת המוכר, שלא יהיה נפסד את אותו מיעוט קרקע. ואף הלוקח אינו מפסיד בכך. ו"כופין על מידת סדום". רשב"ם.

^[38] על פי הרשב"ם. ולפי זה לשון "כופין" אינו מדוקדק. שהרי אינו חייב למכור. ועיין בשיטה מקובצת בשם הרשב"א והראב"ד.

^[39] וטעמו, מכיון שיש במותר חשיבות כשדה בפני עצמה, אינו מוחל עליו. ורב נחמן סבר, לא שנא רובע אחד לסאה, לא שנא אלף רובעים לאלף סאים, הוי מחילה.

אם נמצא שנתן לו פחות כל שהוא — ינכה, יתר כל שהוא — יחזיר, ומכאן נדייק: הא סתמא [הרי אם אמר סתם] ולא פירש דבריו — כ"הן חסר הן יתר" דמי [נחשב].

ודוחים בראיה הפוכה: אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: ואם אמר לו "הן חסר הן יתר", אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה — הגיעו, ונדייק: הא סתמא [הרי בסתם] שלא פירש לו כך — כ"מדה בחבל" דמי [נחשב]! אלא מהא ליכא למשמע מינה [מזו, ממשנתנו, אין לשמוע ממנה] בדרך הדיוק, שאפשר לדייק בה, כפי שראינו, לשני הצדדים.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא, אמר לו המוכר לקונה: "בית כור עפר אני מוכר לך", או שאמר לו: "כבית כור עפר אני מוכר לך", או "הן חסר הן יתר אני מוכר לך", אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה — הגיעו; אלמא [מכאן יוצא] כי סתמא נמי [בסתם גם כן] כ"הן חסר הן יתר" דמי [נחשב]. ודוחים: התם פרושי קא מפרש [שם מפרש הוא] את דבריו, וכך צריך להבינם: איזהו בית כור שהיא כבית כור ולא בדיוק בית כור? כגון שאמר ליה [שאומר לו] "בית כור הן חסר הן יתר".

מתקיף לה [מקשה על כך] על תירוץ זה רב אשי: אם כן, מה שנאמר "אני מוכר לך" "אני מוכר לך" למה לי? ומכאן משמע שאין זה מכר אחד, אלא מקרים שונים של מכירה. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי סתמא נמי [סתם גם כן] כ"הן חסר הן יתר" דמי [נחשב]? ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

א שנינו במשנה שכשהקונה מחזיר את המותר למוכר מהו מחזיר לו? — מעות, ואם רצה מחזיר לו קרקע, ולמה אמרו שמחזיר לו מעות — לייפות כוחו של מוכר. כלומר, חכמים נתנו למוכר את הבחירה אם לקבל מעות, הגם שבכך הם מכריחים את הקונה לקנות תוספת זאת. ושואלים: וכי ליפות את כחו של מוכר אמרינן [אומרים אנו], ואילו ליפות את כחו של לוקח לא אמרינן [אין אנו אומרים]?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אם פיחת המוכר שבעת קבין ומחצה לכור, כשיעור רבע הקב לכל בית סאה (שהכור מכיל שלושים סאים), או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור — הגיעו, נתקיים המיקח כפי שהוא. היה ההפרש יותר מכאן — כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח (לקנות),

משמע שמייפים גם את כוחו של הקונה, ומחייבים את המוכר למכור את הקרקע ולקבל מעות, אם הקונה רוצה בה! ומשיבים: התם [שם] אין מדובר במקרה שהקונה רוצה בקרקע היתירה, אלא כגון דהוה יקירא מעיקרא וזל השתא [שהיתה הקרקע יקרה מתחילה, בשעת המכירה, והוזלה עכשיו] והמוכר רוצה לקבל מעות תמורת הקרקע היתירה, אלא שרצונו שחשבון המעות שיקבל יהיה על פי המחיר הקודם, היקר, דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו] למוכר, בשם הקונה: אי ארעא יהבת [אם קרקע אתה נותן] לי ורצונך לקבל מעות — הב [תן] לי כזולא דהשתא [כמו המחיר הזול של עכשיו], והיא הכפייה שכופים אנו את המוכר.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כשהוא נותן לו מעות תמורת הקרקע היתירה — נותן לו כשער שלקח (קנה) ממנו! ומשיבים: התם [שם] מדובר כגון דהוה זולא מעיקרא ויקרא [שהיתה זולה מתחילה והתייקרה] לה השתא [עכשיו], שאם רצונו של המוכר לקבל מעות דווקא, כופים אותו למוכרו לפי השער הזול, של זמן הקניה.

ב שנינו במשנה שאם שייר בשדה בית תשעה קבין או בגינה בית חצי קב, ולדעת ר' עקיבא בית רובע, מחזיר הקונה את גוף הקרקע ואין המוכר יכול לתבוע דמים במקום הקרקע. אמר רב הונא: תשעה קבין שאמרו, ואפילו בבקעה גדולה ששטחה כמה וכמה כורים, אם סך כל עודפי הייתור נצטברו לכדי שדה חשוב (תשעה קבים), רשאי הקונה להחזיר למוכר קרקע אפילו היתה התוספת פחות מרובע לכל בית סאה.

ורב נחמן אמר: נותן, מחשב, שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור (שהוא רובע לבית סאה), וכל זמן שהיה ההפרש לפי שיעור זה הרי זו מחילה, גם אם מצטבר סך כל ההפרש בכל הבקעה ליותר מתשעה קבים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and he gave him even the slightest amount less that what was stipulated, the seller must deduct the difference from the purchase price of the field and return money to the buyer. If he gave him even the slightest amount more than what was stipulated, the buyer must return the difference to the seller. The reason that even the slightest difference in value must be returned is that the seller specified that he was selling land measured precisely with a rope. But had he sold the land without further specification, it would be like he sold it saying that it is a beit kor more or less.

The Gemara rejects this argument by proposing another, completely opposite proof: Say the latter clause of the mishna: And if the seller said to the buyer that he is selling him a beit kor of land more or less, then even if he gave him one-quarter of a kav per se’a less than what was stipulated, or he gave him one-quarter of a kav per se’a more than what was stipulated, it is his and the sale is valid. One can infer: The reason that the sale is valid is that he specified that he was selling a beit kor of land more or less. But had he sold the land without further specification, it would be like he sold it saying that he was selling the land measured precisely with a rope. Rather, since the mishna can be interpreted in two opposite ways, no inference is to be learned from the mishna.

The Gemara tries to present another proof: Come and hear a proof from a baraita: If the seller said to the buyer: I am selling you a plot of earth the size of a beit kor; or he said to him: I am selling you a plot of earth about the size of a beit kor; or he said to him: I am selling you a beit kor more or less; then even if he gave him one-quarter of a kav per se’a less than what was stipulated, or he gave him one-quarter of a kav per se’a more than what was stipulated, it is his and the sale is valid. One can infer: Apparently, selling a beit kor of land without further specification is also like selling it more or less. The Gemara rejects this proof: There, the tanna is explaining his statement, which should be understood as follows: When is the phrase a beit kor treated like the phrase about the size of a beit kor? In a case where the seller says to the buyer: I am selling you a beit kor more or less.

Rav Ashi objects to this: If that is so, then why do I need to repeat the words: I am selling you, three times? The fact that the baraita repeats these words in each clause indicates that it is discussing three separate sale transactions, and not that the three clauses are all referring to one case. Rather, isn’t it correct to conclude from the baraita that selling a beit kor of land without further specification is like selling it more or less? The Gemara affirms: Conclude from the baraita that this is so.

§ With regard to a buyer who received too much land and now must compensate the seller, the mishna teaches: What does he return to him? He pays him money, and if the seller so wishes, the buyer returns the surplus land to him, because the Sages said that the buyer pays money in order to enhance the power of the seller. In other words, the Sages allowed the seller to choose whether to take back the surplus land or to demand payment for it from the buyer, even though this effectively forces the buyer to purchase the surplus land from him. The Gemara asks: Is it correct that we say that the seller’s power should be enhanced, and that we do not say that the buyer’s power should be enhanced?

But isn’t it taught otherwise in a baraita: If the seller gave the buyer seven and a half kav per kor less than what was stipulated, which is the equivalent of a quarter-kav per se’a, as a kor is equal to thirty se’a, or he gave him seven and a half kav per kor more than what was stipulated, it is his and the sale is valid. If the difference is greater than that amount, the court compels the seller to sell and the buyer to buy the difference. This indicates that we also say that the buyer’s power should be enhanced, since if the buyer so wishes, the seller is compelled to sell him land and accept payment for it.

The Gemara replies: There, the baraita is not discussing a case where the buyer wishes to acquire the surplus land, but rather with a case where the land was initially, at the time of the sale, expensive, but now it is cheap, and the seller wants the buyer to pay him for the surplus land according to the initial higher rate. In this case, we say to the seller, in the name of the buyer: If you wish to give me land and receive money, give me the land according to the current, cheaper rate. This is what the baraita is referring to when it states that the seller is compelled to sell.

The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in a baraita: When he gives him money in payment for the surplus land, he gives it to him according to the rate at which he had bought the rest of the land from him? The Gemara replies: There the baraita is referring to a case where the land was initially cheap but now it is expensive. If, in such a case, the seller wants the buyer to pay him for the surplus land, he is compelled to sell it to him according to the cheap rate from the time of the original sale.

§ The mishna teaches: As, if the surplus in the field was an area required for the sowing of nine kav of seed, and in a garden an area required for the sowing of a half-kav of seed, or, according to the Rabbi Akiva, an area required for the sowing of a quarter-kav of seed, the buyer can return the surplus land to the seller, and the seller cannot demand payment in money. Rav Huna says: The halakha that was stated in the mishna, that a surplus in the size of an area required for the sowing of nine kav of seed can be returned to the seller, applies even in a large valley which measures several kor. If the surplus is a significant plot of land equal in size to an area required for the sowing of nine kav of seed, the buyer can return it to the seller, even if it is less than one-quarter of a kav per se’a, i.e., less than one twenty-fourth the size of the field that was sold.

And Rav Naḥman says: He calculates seven and a half kav for each and every kor, which is equivalent to one-quarter of a kav per se’a. As long as the surplus does not exceed that ratio, he is not required to return it, even if the surplus is greater than the area required for the sowing of nine kav.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ש בית כור עפר אני מוכר לך וכו'. דהיינו סתמא אמר ליה. כבית כור עפר אני מוכר לך או הן חסר (או) הן יתר אני מוכר לך אפי' וכו'. ומדקתני להו אהדדי ש"מ דסתמא כהן חסר הן יתר דמי ותפשוט לך מהא:

מהא לא תפשוט דהתם פרושי קא מפרש אי זהו בית כור. שאם אמר לו בית כור אני מוכר לך שהוא כבית כור. כלומר דודאי להיכא דאמר ליה כבית כור עפר אני מוכר לך היינו משמע הן חסר הן יתר דהיינו כבית כור עפר ולא בית כור ממש דאפי' פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו ודינייהו שוו אהדרי ואפי' היו שם נקעים או סלעים יתר מעשר נמדדין עמה ולפרושי אתא וליכא למשמע מהכא אם אמר ליה סתמא:

מתקיף לה רב אשי אם כן הוא. דלפרושי אתא הא דקתני ברייתא תרי זימני אני מוכר לך למה לי ליתני בית כור עפר כבית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר ודאי [אי] תני הכי משמע כדקאמרת דלפרושי אתי אלא לאו ש"מ הואיל דקתני אכל חד אני מוכר לך סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי דאפי' פיחת רובע לסאה או הותיר הגיעו:

פיס' מהו וכו' ליפות כחו של לוקח לא אמרינן והא תניא פיחת ז' קבין ומחצה לכור. המוכר ללוקח או הותיר לו ז' קבין ומחצה הגיעו:

יותר מיכן. כגון ח' קבין ומחצה אם פיחת לו המוכר ללוקח יותר מז' קבין ומחצה ואינו רוצה להשלים לו והלוקח רוצה להשלים לו כופין המוכר למכור ולהשלים לכור שלם והיינו ייפוי כח ללוקח. ואם הותיר לו המוכר יותר מז' קבין ומחצה והלוקח אינו רוצה לקנות ליתן דמים כופין אותו ללוקח דמצי למימר ליה המוכר הואיל דלית ביה שיעור שדה איני רוצה ליקחנו ויהיב ליה דמי אלמא דכי היכי דאמרי' ליפות כחו של מוכר אמרינן ^ב)נראה דצ"ל ה"נ אמרינן ליפות כחו של לוקח: התם כגון וכו'. כלומר דהיכא דהותיר לו וכו' היכא דהותיר לו דמקבל כל מאי דבעי או קרקע או מעות וליפות כחו של לוקח לא אמרינן והכא טעמא מאי כופין את המוכר למכור דמשמע דהיינו ייפוי כח דלוקח כגון דהוה יקירא ארעא כשמכרה לו ופיחת לו יותר מז' קבין וזל השתא ואמרינן ליה הרשות בידך ליתן לו או מעות או קרקע אלא אי ארעא יהבת ליה להשלים הכור הב ליה כזולא דהשתא או תשלם לו מעות כדי שלא יפסיד הלוקח:

והתניא כשהוא נותן לו. המוכר ללוקח:

נותן לו כשער שלקח ממנו. ביוקר אע"פ שמפסיד הלוקח דהשתא בשעת פרעון הוזלה: מאי הא ברייתא דקתני נותן לו כשער שלקח ממנו דהוה זולא כשמכרה והשתא יקרא ונותן לו כשעת הזול בשעה שקנאה לוקח ולא מפסיד לוקח אבל בשעה שהותיר לו המוכר על ז' קבין ומחצה ידו על העליונה לקבל מן הלוקח איזה שירצה או קרקע או מעות:

ואם שייר בשדה. היינו שהותיר אצל הלוקח בית ט' קבין חשוב שדה בפני עצמו ומחזיר:

אמר רב הונא ט' קבין שאמרו אפי' בבקעה גדולה. שאם מכר לו י' כורין בבקעה גדולה אחת או י"ב ובין כולן הותיר לו ט' קבין מחזיר לו דחשוב שדה בפני עצמו הוא ולא אמרינן הואיל דליכא לכל כור וכור ט' קבין להחזיר לו אינו מחזיר:

ורב נחמן אמר נותן ז' קבין ומחצה לכל כור וכור. דהיינו לכל סאה וסאה רובע הקב כדתני מתני':

התם פירושי קא מפ' אי זו בית כור שהוא כבית כור. וא"ת והיכי תלי בדלא תניא ואיכא למימר דהא קמ"ל דהן חסר הן יתר יתר מכאן יעשו חשבון דסלקא דעתך אמינ' אפילו שתות הגיעו קמל"ן. ואי קשיא נמי כיון דסתמא כהן חסר דמיא אמאי לא תנא במתני' סתמא וכ"ש והן חסר הן יתר ובהאי תירוצא נמי מתרצא.

א"כ אני מוכר לך אני מוכר לך למה לי. מצינו במקצת מקומות בתלמוד שהקשו קושיא זו כי ההיא במסכת סנהדרין (צ"ה ב') שלשה שלשה למה לי. ויש מקומות דלא פריך כי ההיא דבקמא גבי נתן לאומנין לתקן וקלקלו וכו'. ואמרינן התם פירושי קא מפרש ולא פרכינן חייב חייב תרי זימני למה לי וכיוצא באלו יש ושמא כשהוא בא להאריך הלשון נותן לסיום ולחזור ולפרש.

גמרא: סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי שמע מינה. ואם תאמר אם כן ליתני בית כור סתם וכל שכן הן חסר הן יתר. יש לומר, אי תני הכי הוה אמינא דאם אמר לו הן חסר הן יתר אפילו יתר מרובע הגיעו. כתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, דהאי דינא לא משכחת לה אלא במסיים לו את השדה ואמר בית כור זה אני מוכר לך. אבל אם אמר לו בית כור מכל שדותיו נותן לו בלא ש[י]פחות ושיותיר. ובודאי באומר לו בית כור שיש לו במקום פלוני היא [כמו] שסיים לו את השדה. אבל מה שאמר הרב ז"ל באומר בית כור זה, נראה דהוה ליה כמסיימו לו בסימניו ובמצרניו ואפילו עד שתות הגיעו, וכן כתב הראב"ד ז"ל, ולולי שאמרוה ז"ל הייתי סבור דאפילו חסר רבעא, דכיון דאמר לו זה, סבר וקביל, וחשיב כבית כור אמר לו, כעובדא דרב פפא דלקמן (בבא בתרא קו, ב).

התם כגון דיקירא מעיקרא וזילא השתא. פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל בן מיגש, לא שכופין את המוכר למכור אם רצה ליטול ממנו קרקע, אלא שאם רצה ליטול דמים אמרינן ליה אי ארעא יהבת ליה ללוקח ורוצה אתה ליטול המעות הב ליה כזולה דהשתא. ואקשינן ליה והא תניא כשהוא נותן לו כשער שלקח ממנו, א(י)למא אי יקירא מעיקרא שקיל כיוקרא ולא כזילא דהשתא. ופריק כגון דזילא מעיקרא ויקירא השתא, דלעולם כל שהלוקח נותן דמים בעל כרחו, אינו נותן אלא כשעת הזול דמעיקרא או דהשתא, דתרתי לא עבדינן ליה ללוקח שיתן מעותיו ועוד שיתן כשעת היוקר. ויד מוכר על העליונה בקבלת מעות או קרקע, ויד לוקח על העליונה כל שנותן מעות שלא יתן אלא כשעת הזול. ואינו מחוור בעיני, דאם כן לא הוה ליה למימר אי ארעא יהבת ליה, אלא אי זוזי שקלת מיניה שקול כזולא דהשתא. ועוד, מאי כופין למכור דקתני, שזו אינה כפייה אצל מוכר, אלא שאין כופין את הלוקח ליתן אלא כשעת הזול.
ור"ח ז"ל כתב, לעולם יד המוכר על העליונה, אלא שלא פי', והראב"ד פירש, דהא דתנא שכופין את המוכר למכור, לטובתו הוא, שאומרים לו אל תבקש ממנו קרקע, שאם כן נפטור אותך בשיעור הקרקע שהותיר, אלא מכור אותו לו, ואף על פי שהוזל עכשיו הוא צריך ליתן לך כיוקרא דמעיקרא, ואם ירצה ליתן לך על המעות ארעא, אמרינן ליה מעות אתה חייב ליתן לו, ואי ארעא יהבת ליה בשומא הב ליה כזילא דהשתא, ופעמים במקום רובע שהותיר יחזיר שני רובעין. ואקשינן והא תניא כשהוא נותן לו כשעה שלקח ממנו, כלומר, כל מה שנותן לו, בין קרקע בין מעות, והיכי אמרת דיהיב ליה ארעא בזילא דהשתא. ופריק התם כגון דהוה זילא מעיקרא ויקירא השתא, והילכך אם יחזיר לו קרקע בודאי כל מה שהותיר יחזיר, וזה דין גמור הוא, אבל אם יחזיר לו מעות נותן כשער של עכשיו, לפי שעכשיו הוא מוכרו לו, שהרי אם רצה יטול ממנו קרקעו.

זה שביארנו במשנה כשהמותר מגיע יתר מרובע לסאה ואינו מגיע לתשעת קבין שהוא מחזיר לו שהבחירה ביד המוכר במה שמחזיר לו אם רצה מקבל כל המותר בקרקע ואם רצה כופין את הלוקח ליתן לו מעות פירושו בשלא נשתנה ערך הקרקע אבל אם נשתנה ערך הקרקע הן שהוקר הן שהוזל אם רצה קרקע נוטלו שהבחירה בידו אם לקרקע אם למעות אבל אם רצה מעות על כל פנים כופין אותו ליטלם בשער הזול שאם הוזלה אומר לו הב ליה כזילא דהשתא או טול קרקע ואם הוקרה אומרין לו הב ליה כשער שלקח או טול קרקע וגדולי המפרשים פירשו בזו דברים שאינן נראין:

כבר ביארנו בבית כור אני מוכר לך שכל שפיחת או הותיר רובע לסאה נמחל ויתר מכן מחזיר עם כל הרובעין במעות ואם הגיעה החזרה לתשעת קבין הואיל ומקום חשוב הוא מחזירו בקרקע על כרחו של מוכר אל תחשוב שאם מכר לו בקעה גדולה של שני בתי כורים והגיע המותר לתשעת קבין שיהא זקוק להחזיר לו שלעולם כל שאין המותר מגיע ליתר מרובע לסאה אפילו הגיע לכמה קבין נמחלו והם שבעה ומחצה לכור אבל אם יש שם יתר על שיעור זה אם מגיע לתשעת קבין איזה שיעור שיהא בקרקע שהוא לוקח מחזיר לו בקרקע ואם לאו מחזירו במעות על הדרך שביארנו נמצאת למד שזה שאמרו ואם שייר בשדה תשעת קבין פירושו במכר בית כור וזה שאמר ובגנה חצי קב פירושו במכירת בית סאה שעל כרחך כל שאין היתר או הפחות מגיע ליתר מרובע לסאה נמחל אפילו הגיע לכמה וגדולי המחברים כתבו שמועה זו בדרכים אחרים ונמשכו בה אחר גאוני ספרד שפירשוה בפירושיהם על אותם הדרכים ואין הדברים נראין:

ליפות כחו של מוכר. דהשתא רוצה ליטול מן הלוקח דמי אותו מותר והלוקח אינו רוצה לקנותו כופין את הלוקח לקנותו וליתן את דמיו למוכר אבל ליפות כחו של לוקח לא אמרינן דכשהוא רוצה לקנות אותו מותר והמוכר אינו רוצה למכור אין כופין את המוכר למכור והתניא פוחת ז' קבין ומחצה לכור כשמגיע רובע לסאה הגיעו יתר מוכן כופין את המוכ' למכור ואת הלוקח ליקח. אלמא כופין גם את המוכ' למכור וליקח מעות באותו מותר ואמאי קתני במתני' ליפות כחו של מוכר דאלמא ידו על העליונה למוכר ליקח מעות וכופין את הלוקח ליקח וליתן מעות ואם רצה ליקח קרקע אין כופין אותו למכור וליקח מעו' ופרקינן התם כגון דהוה יקירא מעיקר' וזילא השת'. כלומר האי דקתני כופין את המוכר למכור לאו למימרא דאי לא בעי לזבוני כייפינן ליה לזבוניה ולמיתב דמי אלא למימרא דהיכא דהוה יקירא מעיקרא וזולא לה השתא וקא בעי מוכר לזבוני ליה לההוא מותר ולמשקל דמי דכייפינן ליה דלא לישקול ביה דמי אלא כדשויא השתא ולא מצי למימר כיוקרא דמעיקרא שקילנא ביה משום דאמרינן ליה אי ארעא יהבת ללוקח כלומר אי יהבת ליה האי טופיינא דארעא וקא בעית למישקל ביה מיניה דמי שקול כזולא דהשתא ואי לא שקול ארעא דידך והיינו דקתני כופין את המוכר למכור כלומר כשרוצה ליקח מעות באותו מותר מן הלוקח כופין אותו למכור כשעת הזול אבל אם אינו רוצה למכור אותו דכל אין כופין אותו למכור ואקשינן והתניא כשהוא נותן לו כלומ' כשהוא נותן לו הלוקח למוכר דמי אותו מותר נותן לו כשעה שלקח ממנו ואמאי אמרינן הכא שכופין את המוכר למכור כמו ששוה עכשיו שהוא בזול. ופרקינן התם כגון דהוה זילא לה מעיקרא בשעה שקנה ממנו השדה ויקרא לה השתא דהוה יפוי כחיה דלוקח למיתן ליה כשעה שלקח ממנו שהוא שעת הזול דעד כאן לא קתני במתני' ליפות כחו של מוכר אלא שאם רצה המוכר למכור אותו מותר והלוקח אינו רוצה לקנות שכופין אותו לקנותו ממנו ואם רוצ' המוכ' שלא למכו' אותו מותר והלוקח רוצה לקנותו שכופין את הלוקח להחזיר לו קרקע אבל לענין דמי כשרוצה המוכר למכור והלוקח אינו צריך לקנותו כח הלוקח הוא דמייפינן וכייפינן ליה למוכר שלא למכור אותו אלא כשעת הזול משום דאמר ליה לוקח אנא הא לא בעינא למיזבן מינך האי מותר כלל את כיון דמיכף הוא דכייפת לי למיזבן ליה מינך אי ניחא לך למישקל ביה כשעת הזול לחיי ואי לא שקול ארעא דידך דאנא הא לא צריכנא ליה ומשום הכי הוא דלא יהיב ליה אלא כשעת הזול בין דהוה זילא מעיקרא ויוקרא השתא בין דהות יוקרא מעיקרא וזולא השתא:

שאם שייר בשדה בית תשעה קבין וכו'. אמר רב הונא תשעה קבין שאמרו אפילו בבקעה גדולה שיש בה כמה כורין כיון שיש בו במותר תשעה קבין ואף על גב דאיכא דלא מטי לכל כור וכור שבעת קבין ומחצה דהוא ויתור כיון דמכל מקום אית ביה ט' קבין הדר:

ורב נחמן אמר נותן לכל כור וכור ז' קבין ומחצה ויתור ואי איכא בתר הכי קב ומחצה למלאת הט' קבין דאיהו שיעור שדה הדר פי' הדר הקרקע וכו' בין ההוא קב ומחצה בין הנהו ז' קבין ומחצה דיהבי' לכל כור וכור כדתנן ולא את המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא כל הרובעין כולן אבל אי ליכא טפי מז' קבין ומחצה לכל כור וכור ואף על גב דהא אית ביה יותר מט' קבין ויתור הוי דהא לא מטי לכל כור וכור אלא ז' קבין ומחצה דהוא ויתור. והיכא דאיכא טפי מז' קבין ומחצה לכל כור מיהו ההוא טופיינא לית בה קב ומחצה למליותא דט' קבין דסבירא ליה לרב נחמן דנותן לכל כור וכור ז' קבין ומחצה לא מחייב לוקח לאהדורי ליה למוכר אלא ההוא טופיינא בלחוד דאיכא על ז' קבין ומחצה לכל כור וכור כדקתני במתני' יתר מיכן יעשה חשבון שהוא חשבון ההוא מותר בלחוד דאיכא על רובע לסאה דכי תנן במתני' ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר אלא את כל המותר ותריצנא בגמרא הכי ולא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא כל הרובעין כולן הני מילי בדמטי ההוא טופיינא דאיכא על ז' קבין ומחצה לכור למליותא דט' קבין דהוא שיעור שדה אבל אי לא מטי ההוא טופיינא לט' קבין ההוא טופיינא בלחוד דאיכא על ז' קבין ומחצה לכל כור וכור הוא דמחייב לאהדורי אבל הנהו ז' קבין ומחצה לכל כור וכור לא מחייב לאהדורינהו ניהליה משום דויתור הוה וכי היכי דלענין היכא דאיכא יותר על ז' קבין ומחצה לא מחייב לאהדורי אלא ההוא יתר בלחוד הכי נמי לענין כמה כורין כיון דסבירא ליה לרב נחמן דנותן לכל כור וכור ז' קבין ומחצה אי איכא טופיינא על ז' קבין ומחצה לכל כור וכור וההוא טופיינא לית בה קב ומחצה למליותא דט' קבין ההוא טופיינא בלחוד הוא דמחייב לאהדורי אבל הנהו ט' קבין ומחצה דיהבינן לכל כור וכור ויתור הוא ולא מחייב לאהדרינהו וכי מהדר ליה ההוא טופיינא יד מוכר על העליונה רצה אומר תן לי מעותי רצה אומר תן לי קרקע כדקתני במתני' מהו מחזיר לו מעות ואם רצה מחזיר לו קרקע:

ת"ש בית כור עפר אני מוכר לך כבית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר אני מוכר לך אפילו פחת רובע לסאה הגיעו או הותיר רובע לסאה הגיעו אלמא סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי ש"מ. וכ"ת היכי דמי אי דמיקרי בית כור, מאי איריא רובע לסאה, הא קי"ל דאפילו שאין בו אלא לתך הגיעו. אלא לאו דלא מתקרי בית כור, בשלמא גבי הן חסר הן יתר ניחא, דרובע לא חשיב יתר מרובע חשיב כדפרישנא גבי כבית כור נמי כהן חסר הן יתר משמע. אלא גבי בית כור סתמא, אמאי, והא בית כור אמר ליה ודבר שבמדה הוא, דכיון דידעינן בית סאה כמה הוי ממילא ידעינן בית כור כמה הוי, וקי"ל דכל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר. היינו טעמא דאע"ג דלא קרו ליה אינשי להאי דוכתא בית כור ולית ביה נמי מדת בית כור מצומצם, כיון דבית כור מקום הראוי לזרוע בו כור זרע משמע, אפי' פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה מקום הראוי לזרוע בו כור זרע הוא, ובית כור זרע מיקרי. מאי טעמא, דלא מדקדקי אינשי בזריעה כולי האי, דזימנין דזרע איניש כור זרע דאינון שלשים סאין בבית כור נכי שבעת קבין ומחצה, אלמא כי האי שיעורא נמי בית כור זרע מיקרי. אבל בבציר מהכי לא, דדחקי זרעים להדדי. וה"ה היכא דהותיר שבעת קבין ומחצה לכור מהאי טעמא הוא, דזימנין דזרע איניש כור זרע בבית כור ושבעת קבין ומחצה, אבל בטפי מהכין לא דמפוזרין נינהו ולא מצטרפי להדדי לאקרויי בית כור.

וטעמא דהן חסר הן יתר נמי דקים להו לרבנן דרובע לא חשיב לגבי בית כור מהאי טעמא נמי הוא. ואשתכח דכולהו מטעמא דכבית כור הוא דאתו, דאפילו פחת שבעת קבין ומחצה לכור או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור כבית כור דמי.

אלא אי קשיא הא קשיא, דכי א"ל בית כור סתמא אפי' פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו, אם כן כי א"ל בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר נידוק לישנא יתירא. אלא מסתברא דכי דיקינן לישנא יתירא במידי דמוכחא מילתא דלטפויי קאתי, דומיא דחוץ מאלו, דמדקפיד לשיורינהו בפירוש מוכחא מילתא דניחא להו לאשתמושי בהו, ואי לא משייר להו דרך היכי משתמש בהו. וה"ה גבי המוכר את הבית, דאי הוה סבירא לן דבסתמא קני עומקא ורומא הוה מהני עומקא ורומא למקני בור ודות ומחילות, התם נמי משום דמוכחא מילתא הוא דאע"ג דחשיבי לאפוקינהו מכלל סתם זביני דביתא גופיה, דהא לאו מגופיה דביתא נינהו, לא חשיבי לאפוקינהו מכלל לישנא יתירא דשייך בהו. דלא שנא לישנא דעומקא ורומא ולא שנא לישנא דמארעית תהומא ועד רום רקיעא, לישנא דשייך גבי בור ודות ומחילות וגג ועלייה נינהו דכולהו בעומקו של בית או ברומו קיימי. ובדין הוא דאי הוה משתיירי גבי מוכר בהדי אוירא דתותיהו ודעילויהו לא הוה מהני בהו לישנא יתירא לאקנויינהו בכלל, מידי דהוה אמרחץ ובית הבד לגבי חצר ואבור וגת ושובך לגבי שדה. אלא כיון דקני ליה עומקא דידהו ללוקח בכלל עומקא ורומיא דביתא, לא חשיבי לאפוקינהו מכלל לישנא יתירא דשייך בהו כדברירנא התם.

וה"ה גבי תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו (לקמן בבא בתרא קלח,ב), דקתני נוטלן ונוטל חובו, דדיקינן לישנא יתירא כדברירנא התם משום דמוכחא מילתא הוא, דמדהוה ליה למימר בחובו ולא אמר אלא בראוי לו ש"מ במתנה קאמר. אבל היכא דלא מוכחא מילתא לא דיקינן לישנא יתירה, דלאו כולהו אינשי דינא גמירי, ועוד דאי נמי גמיר (ד)עביד איניש לפרושי מידי דלא צריך ליה לרוחא דמילתא. תדע דהא קי"ל בפ' חזקת (לעיל בבא בתרא ל,ב) דעביד איניש דזאבין דיניה, דמשמע התם אפילו בזוזי וכ"ש בלישנא יתירא. ואמרינן נמי בפ' המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא סט,ב) האי מאן דמזבין ליה ארעא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך דיקלין ותאלין והוצין וצנין. ואע"ג דכי לא כתב ליה הכין קני ואפ"ה שופרא דשטרא הוא, דש"מ בהדיא דשופרא דשטרא חזא לפרושי אפי' מידי דמיקני בסתמא, ואם כן היכי תיסק אדעתין למידק מינה לישנא יתירא לטפויי מילתא אחריתי נמי. תדע דהא גבי חצר וגבי שדה דאפילו א"ל היא וכל מה שבתוכה לא קנה לא את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה של חצר, ולא דייקינן לישנא יתירא, אלא תלינן אפילו בשאר תשמישי דחצר ושאר אילני דשדה דמיקנו בסתמא דהא סתמא קתני, ולית לך לאוקומה בדאיכא מילי אחריני דמהני בהו האי לישנא אלא בראיה. ועוד דאם כן אדמפליג בין מכר למתנה במכר גופיה הוה ליה לפלוגי. אלא מחוורתא דמילתא כדברירנא. וכל שכן דהאי מסקנא דאסיקנא גבי בית כור סתמה ראיה ברורה היא ולית בה ספיקא, דלא דיקינן לישנא יתירא אלא [היכא] דמוכחא מילתא. וכן הלכתא:

יג. והא דתנן ולמה אמרו מחזיר לו מעות ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעת קבין ובגינה בית חצי קב מחזיר לו את הקרקע, דיקינן עלה ליפות כחו של מוכר אמרינן, דאי בעי למשקל דמים מיניה דלוקח בההוא מותר כופין את הלוקח ליקח את המותר לעצמו וליתן דמיו למוכר, אבל אם רצה המוכר בקרקע יותר מבמעות אין כופין אותו למוכרו וליטול דמיו מן הלוקח, והא תניא פחת שבעת קבין ומחצה לכור, דהיינו רובע לסאה, או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור הגיעו, ובדאמר לו הן חסר הן יתר קאי, יתר מכאן כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח. ואהותיר קאי, שאם הותיר יתר משבעת קבין ומחצה לכור כופין את המוכר למכור (ואת הלוקח ליקח והותיר קאי שאם הותיר יתר מז' קבין ומחצה לכור כופין את המכור למכור) את המותר אם רצה הלוקח ליקח או את הלוקח ליקח אם רצה המוכר למכור. דאי א(י)פחת, מאי כופין את המוכר איכא, הא לית ליה בהאי פיסקא טפי. ואי למיתב ליה גריוא בדוכתא אחרינא, חדא ארעא זבין ליה תרתי לא זאבין ליה. וכי תימא דאית ליה סמוך למצר, כיון דבית כור אמר ליה, כולא לענין לישנא דבית כור כחדא ארעא דמיא, מאי פחת ומאי הותיר איכא, ליתיב ליה מינהי בית כור מצומצם וליזיל. אלא לאו, אהותיר קאי. אלמא ליפות כחו של לוקח אמרינן, דכופין את המוכר למכור את המותר ללוקח וליטול הימנו דמים.

ופריק התם כגון דהות ארעא יקירא מעיקרא בעידן זביני, וזל השתא, וקא בעי למיתב ליה ההוא מותר אדעתא דמשקל עיניה דמי, דאמרינן ליה אי ארעא יהבת ליה הב ליה כי זולא דהשתא, כלומר אי ניחא לך למיתב ליה מותר ארעא ללוקח אדעתא דמשקל מיניה דמי (דיני) דיליה, הב ליה כי זולא דהשתא, דהשתא הוא דזאבין ליה מינך, ואי לא שקול מותר ארעיך ולא תחיביה למיתב לך דמי. והיינו דקתני כופין את המוכר למכור, בשעת הזול, אם רצה לתת לו קרקע, ואת הלוקח ליקח, דכיון דיהיב ליה כזולא דהשתא לא מצי א"ל לוקח לא ניחא לי בהאי מותר אדעתא דמיתב ביה דמי (לא) [אלא] מיחייב לקבוליה ויהיב ליה דמיה למוכר כי זולא דהשתא. אבל היכא דלא ניחא ליה למוכר לזבוניה לההוא מותר ללוקח כלל לא כיפינן ליה אלא מהדר ליה לוקח מותר הקרקע למוכר.

ומקשינן והא תניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעה שלקח ממנו. ופרקינן התם כגון דהות זילא מעיקרא ויקרא לה השתא. וקא בעי מוכר למיתב ליה מותר קרקע ללוקח, דיהיב ליה כי זולא דמעיקרא. כללא דמילתא, כל היכא דכייף ליה מוכר ללוקח לקבולי מיניה ההוא מותר, כיון דכייפינן ליה השתא למזבן, יד לוקח על העליונה ולא שקיל מיניה אלא כשער הזול. דכי אמרינן ליפות כחו של מוכר, למהוי יד מוכר על העליונה, אם רצה נוטל הקרקע ואם רצה נוטל דמים, אבל לענין דמים גופיהו היכא דמחייב לוקח למיתב ליה דמים למוכר יד לוקח על העליונה ולא יהיב ליה אלא כשער הזול, דהשתא הוא דזאבין ליה להאי מותר מיניה, ומצי א"ל אי ניחא לך למיתב לי כשער הזול לחיי ואי לא שקול מותר ארעך דלא צריכנא ליה. אלא מיהו הני מילי היכא דהות יקירא מעיקרא וזל השתא, אי נמי הות זילא מעיקרא ויקרא ליה השתא, אבל היכא דלא זילא השתא ולא יקרא טפי ממאי דהוה מעיקרא לא מצי לוקח למימר ליה לא שקילנא ליה להאי מותר מינך אלא בפחות מכאן, דאם כן ליפות כוחו של מוכר מאי אהני לי:

גמרא. אלא מהא ליכא למשמע מינה. הקשה ר"מ הא מרישא איכא למידק שפיר הא סתמא כהן יתר דמי דאי סלקא דעתך אפילו סתמא אם פימת כל שהוא ינכה כו' לאשמועינן סתמא וכל שכן מדה בחבל ואי אמרת נידוק מסיפא איפכא הא סתמא כמדה בחבל דמי התם איכא למימר הוא הדין נמי סתמא והא דקתני הן חסר הן יתר לאשמועינן רבותא דאפילו הכי טפי מרובע לא הוי מחילה. ותירץ דברישא נמי איכא למימר דהוא הדין סתמא דלא הוי מחילה והא דקתני מדה בחבל לרבותא לאשמעינן דלא הוי מקח טעות דסלקא דעתך אמינא כיון דאמר מדה בחבל ופיחת כל שהוא או הותיר כל שהוא יחזיר המקח לגמרי קמשמע לן דאפילו הכי המקח קיים אלא ינכה דמים או יותר. תוספי הרא"ש ז"ל.
אסיקנא דבית כור סתמא כהן חסר הן יתר דמי ואף על פי שחסר בית רובע לסאה דהיינו שבעה קבין ומחצה לכור הגיעו. ואי קשיא לך הא דקיימא לן טרשין שאמרו בית ארבעה קבין אבל טפי לא מקבל. לא קשיא דהתם כגון שהוא מוכר לו בית כור בבקעה גדולה ויש לו למדוד לו בית כור שלם ואינו מקבל שום חסרון אלא שיכול למדוד לו בכללו טרשין עד בית ארבעה קבין דשדרא דארעא מיקרי אבל טפי לא והאי דקתני ואפילו פיחת רובע לסאה פירושו שאין לו בית כור שלם ואף על פי שפיחת רובע לסאה הגיעו דהיינו שבעה קבין ומחצה לכור ונפקא מינה אם לא פיחת ויש לו טרשין שבעה קבין ומחצה ואין שם עפר יותר דודאי יש לו לקבל כן נראה לי. הר"י ז"ל בעליות.
והתוספות תירצו דרבי יצחק לא קאמר אלא להצטרף החסרון לפחות מרובע לסאה דכשהם יותר מארבעה קבין מצטרפים להשלים החסרון אבל בפחות מארבעה קבין בטלים אגב שדה ואינם בכלל החסרון. לשון תוספות הרא"ש ז"ל.

ליפות כחו של מוכר אמרינן ליפות כחו של לוקח לא אמרינן. כלומר ואין כופין המוכר לעולם למכור והא תניא כופין המוכר למכור אם הלוקח רוצה ליקח ונאמר לו אינו ראוי לך בקרקע טוב הוא שתמכור לו ואת הלוקח ליקח אם רצה המוכר למכור אלמא בתר דעתיה דלוקח נמי אזלינן. התם כגון דהוה יקירא ארעא מעיקרא וזל השתא דאמרינן ליה ללוקח אי ארעא יהבת ליה הב ליה כזילא דהשתא. יש מפרשים אותה על משנתינו כלומר כשאמרה משנתינו ליפות כחו של מוכר שאם ירצה המוכר ליקח קרקעו יקח ולא נכוף אותו למכור כגון דהוה ארעא יקירא מעיקרא כו' מפני שיש לו תועלת אם יטול קרקע דאמרינן ליה ללוקח אתה חייב לו מעות בשעה שלקח ממנו ואם ירצה ליקח ממך קרקע תתן לו כזולא דהשתא אבל ברייתא דקתני כופין את המוכר למכור כגון שעמדה בשער הראשון שאין לו תועלת בנטילת קרקע והואיל ואין הקרקע ראוי נכוף אותו למכור. ולפי דעתם אין לשון הגמרא נראה כך דקאמר היום והוה ליה למימר מתניתין כגון דהוה יקירא כו' והשתא משמע דעל הברייתא קאמר. ועוד כי נראה כמעט משפט מעוקל דתרתי לריעותא עבדינן בהדיה יתן מעות בשעת היוקר וזהו דין אבל כשנכוף אותו ליתן קרקע באותם המעות בשער הזול זהו אין מן הדין יאמר לו מעות אני חייב לך שהרי אני פורע בשעת המקח ביוקר ומעות אתן לך שאיני רוצה עתה ליתן קרקע. על כן נראה לי כי על הברייתא הוא חוזר כלומר הא דקתני כופין המוכר למכור לטובתו הוא אומרים לו אל תבקש ממנו קרקעך פן יפטור אותך במה שהוספת לו ויהיה לך הפסד גדול שמכרת לו בשעת היוקר ועכשיו הוזל רק תבקש ממנו מעות והוא על כרחו יתן בשעת היוקר שקונה ממך ואחר כך יתרצה ליתן לך קרקע באותן מעות נאמר לו ארעא יהבת ליה הב ליה כזולא דהשתא כי אתה מעות חייב לו ולא תוכל לפטור במה שהותיר לך בלבד זה הדין ישר נוכח. והא תניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעה שלקחה הימנו כלומר כל מה שנותן לו הן קרקע הן מעות נותן לו כשעה שלקח ממנו ואת אמרת דאי יהיב ליה ארעא יהיב ליה בזולא דהשתא. התם כגון דהויא זולא מעיקרא ויקירא השתא ואם יחזיר לו קרקע בודאי כל מה שהותיר יחזיר וזהו דין גמור אבל אם יחזיר מעות אינו נותן לו כשעה שלקח ממנה מפני שזה קרקעו יטול אם ירצה ואם יקח ממנו מעות עכשיו הוא מוכר לו. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: התם כגון דיקירא מעיקרא וזולא השתא. רשב"ם והרא"ם ז"ל פירשו לא שכופין את המוכר למכור אם רוצה ליטול ממנו קרקע אלא שאם רוצה ליטול דמים אמרינן ליה אי ארעא יהבת ליה ללוקח ורוצה אתה ליטול המעות הב ליה בזולא דהשתא ואקשינן ליה והא תניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעה שלקח ממנו אלמא אי יקירא מעיקרא שקיל ביוקרא ולא בזולא דהשתא. ופריק כגון דזילא מעיקרא ויקירא השתא דלעולם כל שהלוקח נותן דמים בעל כרחו אינו נותן אלא כשעת הזול דמעיקרא או דהשתא דתרתי לא עבדינן ליה ללוקח שיתן מעותיו ועוד שיתן כשעת היוקר ויד מוכר על העליונה בקבלת מעות או קרקע ויד לוקח על העליונה כל שנותן מעותיו שלא יתן כשעת הזול. ואינו מחוור בעיני דאם כן לא הוה ליה למימר אי ארעא יהבת ליה אלא אי זוזי שקלת מיניה שקול כזולא דהשתא. ועוד מאי כופין למכור דקתני שזו אינו כפייה אצל מוכר אלא שאין כופין את הלוקח ליתן אלא כשעת הזול. ור"ש ז"ל כתב לעולם יד מוכר על העליונה אלא שלא פירש. והראב"ד ז"ל פירש הא דתניא כופין את המוכר למכור לטובתו הוא שאומרים לו אל תבקש ממנו קרקע שאם כן יפטור אותך בשיעור הקרקע שהותיר אלא מדוד אותו לו ואף על פי שהוזל עכשיו צריך הוא ליתן לך כיוקרא דמעיקרא ואם ירצה ליתן לך על המעות ארעא אומרים ליה מעות אתה חייב לו ואי ארעא יהבת ליה בשומא הב ליה בזילא דהשתא ופעמים במקום רובע שהותיר יחזיר שני רובעים. ואקשינן והא תניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעת שלקח ממנו כלומר כל מה שנותן בין קרקע בין מעות והיכי אמרת דיהיב ליה ארעא בזולא דהשתא. ופריק התם כגון דהוה זולא מעיקרא ויקירא השתא והלכך אם יחזיר לו קרקע בודאי כל מה שהותיר יחזיר וזה דין גמור אבל אם יחזיר לו מעות נותן לו כשעת של עכשיו לפי שעכשיו הוא מוכר לו שהרי אם רצה יטול ממנו קרקעו. עד כאן לשונו.
ורב נחמן אמר נותן שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור ויתור ואי איכא בתר הכי קב ומחצה למליאתא דתשעה קבין דאית ביה שיעור שדה. הדר. פירוש הדר הקרקע כולו בין ההוא קב ומחצה בין הנהו שבעה קבין ומחצה דיהבי לכל כור וכור כדתנן ולא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא את כל הרובעים כולם אבל אי ליכא טפי משבעה קבין ומחצה לכל כור וכור ואף על גב דאית בהו יתר מתשעה קבין ויתור הוי דלא מטי לכל כור וכור אלא משבעה קבין ומחצה דהוא ויתור והיכא דאיכא טפי משבעה קבין ומחצה לכל כור וכור מיהו ההוא טופיאנא לית ביה קב ומחצה למליותא דתשעה קבין כיון דסבירא ליה לרב נחמן דנותן לכל כור וכור שבעה קבין ומחצה לא מיחייב לוקח לאהדורי למוכר אלא ההוא טופיאנא בלחוד דאיכא על שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור כדקתני במתניתין יתר מכאן יעשה חשבון שהוא חשבון ההוא מותר בלחוד דאיכא על רובע לסאה דכי תנן במתניתין ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר כו' ותריצנא בגמרא הכי ולא את המותר בלבד כו' הני מילי בדמטי ההוא טופיאנא דאיכא על שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור הוא דמחייב לאהדורי אבל הנהו שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור לא מחייב לאהדורינהו ניהליה משום דויתור הוי וכי היכי דלענין חד כור היכא דאיכא יתר על שבעה קבין ומחצה לא מחייב לאהדורי אלא ההוא יתר בלחוד הוא הדין נמי לענין כמה כורין כיון דסבירא ליה לרב נחמן דנותן לכל כור וכור שבעה קבין ומחצה אי איכא טופיאנא על שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור ההוא טופיאנא בלחוד הוא דמחייב לאהדורי אבל הנהו שבעה קבין ומחצה דיהבינן לכל כור ויתור הוא ולא מחייב לאהדורינהו וכי מהדר ליה ההוא טופיאנא יד מוכר על העליונה רצה אמר לו תן לי מעות רצה אמר לו תן לי קרקע כדקתני במתניתין ומיהו מחזיר לו מעות. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: ורב נחמן אמר נותן שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור שהן מחילה לחשבון משנתינו רובע קב לבית סאה והכור שלושים סאין נמצאו שבעה קבין ומחצה מחילה לכור. ואידך אי הוי תשעה קבין מהדר ליה ארעא כו' יש משתבשין במילתיה דרב נחמן שסברו האי ואידך דקאמר מה שיותיר על שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור קאמר ואינו כן אלא אם יגיע המותר לתשעה קבין בין המחילות והמותר מהדר ליה ארעא אבל מכל מקום בעי שיצאו המותרות מתורת מחילה ובגינה בית חצי קב מאי לאו דזבין ליה סאתים וכי פלגת להו הוי רובע קב לסאה והויא מחילה והשתא מיהא הדר בארעא. לא דזבין לסאה. והוה נמי מצי למימר סאה ומתצה וכור ומחצה אבל פלגי כור וסאה לא מתאמר ליה. וכדברי רבי עקיבא בית רובע מאי לאו דזבין ליה סאה דכי פלגא להו הוי חצי רובע לחצי סאה מחילה והשתא מצטרפי והדרי. לא דזבין ליה חצי סאה דנפיק ליה מתורת מחילה. ובכל אלו השיעורין יש שלשה דינים כמו שיש בשדה. מחילה וחזרה במעות וחזרה בקרקע ובגינה לרבנן רובע קב לסאה הויא מחילה יותר מרובע חזרה במעות כשיגיע לחצי קב חזרה בקרקע וכן לרבי עקיבא חצי רובע וחצי סאה מחילה יותר מחצי רובע חזרה במעות כשיגיע לרובע חזרה בקרקע. עד כאן לשונו.

בפרשב"ם בד"ה אלא מהא כו' הלכך איצטריך למיתני ברישא היכא דא"ל האי כו' עכ"ל מיהו ק"ק דהיכא דא"ל נמי האי או האי דאזלינן בתר ההוא לישנא נמי לא איצטריך דהא קתני בסיפא דאזלינן בתר א' מב' הלשונות אפי' בסתר ליה מקודם מכ"ש בלא סתר להם כלל דאזלינן בתר א' מהם וצ"ל דלא זו אף זו קתני ועי"ל דאיצטריך למיתני ברישא בהאי או האי דאזלינן בתר ההוא לישנא בלא סתר לרבנן דפליגי בסיפא בסתר אבן ננס וק"ל:

בד"ה כגון דהוה זולא מעיקרא דא"ל לוקח לא בעינא לקנות קרקע ביוקר כו' עכ"ל והשתא הך ברייתא דלעיל דכופין את המוכר למכור ואת כו' איכא לאוקמי נמי בכה"ג וק"ל:

תוס' בד"ה פחות כל כו' וא"ת ולימא ליה דאדעתא כו' וי"ל דקאי בתוך השדה כדמפרש דמתחלה כו' עכ"ל לכאורה כבר לעיל בתוספות תירצו זה על קושיא זו בעצמה ונ"ל דדבריהם דלעיל הם דברי ר"י והוא לא מחלק בין קאי בתוך השדה בין לא קאי דבכל גוונא נאמר דמתחלה היה יודע שאינו מכוון כ"כ כו' כמ"ש התוס' לעיל אבל הרשב"א כתב לקמן מכח קושיא א' דבאינו עומד בתוך השדה מצי א"ל שפיר דאדעתא דהכי לא זבני ומזה לשיטתו הוצרכו הכא להוסיף הכא בדבריהם וי"ל דקאי בתוך השדה כדמפרש כו' דהיינו כדמפרש הרשב"א לקמן ומהרש"ל הגיה כדפרישית ואין צורך להגיה כל נוסחת התוספות שלפנינו ודו"ק:

בד"ה אלא לאו כו' וי"ל לאשמועינן דאפי' הכי דוקא בית רובע אבל יתר כו' עכ"ל והשתא דע"כ בברייתא אית לן למימר הכי במתני' נמי דקתני הן חסר והן יתר ולא קתני בית כור סתמא נמי איכא למימר הכי דלרבותא קתני דאפ"ה דוקא בית רובע כו' וכ"כ בחידושי הרמב"ן ומיהו לעיל דמקשה אימא סיפא ואם א"ל הן כו' הא סתמא כמדה בחבל דמי לא בעי למימר הכי דמשמע ליה דעיקר מלתיה דרובע לסאה הגיעו גם התוס' דלעיל שכתבו תימה דתלי הן חסר כו' משמע טפי דהגיעו כו' לא אסקי אדעתייהו למימר דלגבי יתר מרובע תלי הן חסר הן יתר בכבית כור משום דעיקר מלתיה משמע לאשמועינן דרובע לסאה הגיעו ודו"ק:

בא"ד וי"ל דר' יצחק לא קאמר אלא להצטרף לפחות מרובע לסאה כו' עכ"ל כ"ה בכל נוסחת תוס' שלנו וכ"ה בתוס' ישנים ופירוש להצטרף לדין של פחות מרובע לסאה דקתני במתני' דהגיעו דהיינו שאם חסר מן הכור ז' קבין ומחצה דהוי רובע לסאה ויש בשדה זה טרשין ד' קבין שנמדדין עמה הרי מצטרפין אלו הד' קבין לכור שאין חסר בו רק ז' קבין ומחצה והגיעו אבל אם היה בו טרשין ה' קבין שאין נמדדין עמה ומצטרפין ה' קבין הללו לז' קבין ומחצה החסרין כבר והוי חסר יותר מרובע לסאה ויעשה חשבון ומהרש"ל הגיה מה שהגיה לאין צורך מיהו ק"ק ומאי קושיא אימא דמתני' דלעיל איירי בשיש שם קרקע יתר מבית כור דהשתא ודאי אי לאו הנהו טרשין הוה צריך ליתן לו בית כור שלם ודו"ק:

ר"ש ד"ה אמר רב הונא ט' קבין שאמרו וכו' ולא בתורת עשיית החשבון ליפות כחו דמוכר וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אלא לאו ש"מ סתמא נמי כהן חסר הן יתר וכו' וי"ל דר' יצחק לא קאמר אלא להצטרף לפחות מרובע לסאה כך היא גירסת הספרים שלפנינו ור"ל דר' יצחק איירי שכבר חסר מן הבית כור אלא שהחסרון ההוא אינו מגיע לרובע לסאה שהוא ז' ומחצה לכור רק שמגיע לסאה פחות מרובע וכשיש ג"כ באותו שדה טרשין בית ד' קבין אז מצטרפים עם אותו החסרון הראשון כדי שיגיע החסרון יותר מרובע לכל סאה דהיינו ז' ומחצה לבית כור וי"ס גורסים להצטרף לפחות יותר מרובע לסאה ר"ל כדי שיעלה הפחת יותר מרובע לסאה והיא היא:

גמ' רובע לסאה או הותיר כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה הן חסר כו' אני מוכר לך כצ"ל והס"ד:

בד"ה ומשני כו' הזול הוא דעכשיו דאמרינן ליה למוכר אי אתא ארעא המותר יהבת ליה כו' שקול מאותו המותר מעות כזולא כו' קרקע שלך והאי דקתני כו' דמוכר דהשתא לא מפסיד הלוקח מידי כצ"ל והד"א:

בד"ה אמר רב הונא ט' קבין שאמרו במתניתין כו' ליתנהו בתורת מחילה ולא בתורת כו' ליפות כחו דמוכר אלא לחזרת קרקע אפי' בבקעה כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה פרושי קמפרש כו' איזהו בית כור שהוא בכבית כור כו' הן יותר בכבית כור דמשמע כבית כור כו' תלה ליה בכבית כור כו' כצ"ל:

בד"ה אלא לאו כו' אלא להצטרף לפחות יתר מרובע לסאה כו' כצ"ל ונ"ב פי' בין שהיו כבר ז' קבין ומחצה בהחסר בין לא היו כבר בהחסר אלא ג' קבין ועם הטרשים שהוא ה' קבין יהיה שמנה קבין דאז יהא יתר על הרובעים ומחזיר הכל ודו"ק [עיין במהרש"א]:

גמרא דא"ל אי ארעא יהבת ליה הב ליה כו'. כצ"ל:

תד"ה פיחת. אגב חורפי' לא עיין כו'. עמש"כ בישוב דבריו בב"מ (נ"ו ב'):

בא"ד אבל הכא לא מדדו עדיין כו'. ל"ד אלא אפי' מדדו רק שלא הטעהו וכמש"כ דרבא איירי כשמדדו והטעהו:

תד"ה אלא לאו. ולרשב"א נראה כו' דאם התנה ב"כ עפר למכור כו' אפי' ע"י ניכוי לא היה מקבל כו'. לכאורה ראיה לזה מהא דרב ושמואל לקמן (ק"ה) כור בשלשים כו' יכול לחזור כו'. אבל התם בדאית ליה. או דיש לחלק בין קרקעי למטלטלי כמש"כ הרשב"ם:

אלא מהא ליכא למשמע מינה. דלגופה איצטריך ומשום סיפא דקתני מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר ביטל הן חסר הן יתר מדה בחבל דתפוס לשון אחרון הלכך איצטריך למתני ברישא היכא דאמר ליה האי או האי דאזלינן בתר ההוא לישנא דאמר ליה אבל בסיפא דאמר לתרוייהו וסותרין זה את זה הלך אחר האחרון: כבית כור עפר. משמע קרוב לבית כור דמתחזי כבית כור אבל לא הוי בית כור ממש אלא או פחות או יותר: הן חסר כו'. כלומר או שאמר לו בית כור עפר הן חסר הן יתר אני מוכר לך: הגיעו. אכולהו הנך תלתא לישני קאי: פרושי קמפרש. דהן חסר הן יתר דסיפא ארישא קאי דקתני בית כור עפר אני מוכר לך וה''ק האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך ל''ש אם אמר לו כבית כור עפר אני מוכר לך ולא שנא אם אמר לו לבסוף הן חסר הן יתר לאחר שאמר בית כור עפר אני מוכר לך דבתרוייהו אמרינן הגיעו: א''כ אני מוכר לך אני מוכר לך כו'. אם איתא דפרושי קמפרש הכי ה''ל למיתני בית כור עפר כבית כור עפר הן חסר הן יתר אני מוכר לך: ומקשינן ליפות כחו של מוכר אמרי' אבל ליפות כחו של לוקח לא חיישינן מידי. דאפי' היכא דחפץ הלוקח לקנות את המותר כדי שלא יכנס זה המוכר בשדהו לא כפינן למוכר למכור בתמיה: שבעת קבין ומחצה לכור. היינו נמי רובע לסאה כדקתני במתני': כופין את המוכר למכור. את המותר ללוקח אם הלוקח רוצה לקנותו דכי היכי דכופין את הלוקח ליקח משום תקנת המוכר שלא יהא נפסד ההוא מיעוט קרקע דכופין על מדת סדום ה''נ עבוד רבנן תקנתא ללוקח שיהו כופין את המוכר למכור לו ההוא מיעוט קרקע כדי שלא ידרוס אצל שדהו ויהא צריך להשמר ממנו והמוכר אינו ניזוק בכך דהא לא חזי למידי ההוא פורתא וה''ל זה נהנה וזה אינו חסר: ומשני התם כגון דהוה יקירא. כלומר לעולם כדי ליפות כחו של מוכר אמרי' ליפות כחו של לוקח לא אמרינן דלעולם לא כפינן המוכר למכור בעל כרחו המותר אלא אם רצה מוכר יחזיר לו לוקח קרקע כדקתני מתני' והאי דקתני כופין את המוכר למכור לא למכור ממש את הקרקע בעל כרחו אם רצה שתחזור לו אלא הכא במאי עסקינן כשהמוכר חפץ למכרה ללוקח שיחזיר לו בה מעות למוכר כמו שייפו חכמים כחו של מוכר שאם רצה יחזיר לו לוקח מעות והך ארעא הוה יקירא מעיקרא בשעת מכירה והשתא זול ארעתא והוא רוצה לכפות את הלוקח שיחזיר לו דמי המותר כפי שעת היוקר דמעיקרא והיינו דקתני כופין את המוכר למכור כשעת הזול דעכשיו: דאמרי' ליה. למוכר אי [אתה] ארעא [המותר] יהבת ליה ומעות אתה רוצה שיחזיר לך שקול מאותו [המותר] מעות כזולא דהשתא דדי לך אם ייפו חכמים כחך לתלות בך מכר המותר במעות או חזרת קרקע היכא דליכא הפסד ללוקח דה''ל זה נהנה וזה אינו חסר אבל לקנות לוקח בשעת הזול כשער היוקר לא אמרינן אלא או תן לו בזול או טול קרקע שלך והאי דקתני ואת הלוקח ליקח היינו שאם חפץ מוכר ליתנהו בדמי הזול כופין את הלוקח ליקח משום ייפוי כח דמוכר ב) דהתם לא מפסיד הלוקח מידי: כשהוא נותן לו. מוכר ללוקח: כגון דהוה זולא מעיקרא. דא''ל לוקח לא בעינן לקנות קרקע ביוקר דמעיקרא נמי אם לא מפני שמצאתיה בזול לא הייתי לוקחה וכל היכא דאית ליה טענה מעלייתא ללוקח לא ייפו חכמים כחו דמוכר הלכך אם רוצה מוכר לכפותו יתן לו כשעת שלקח דהיינו בזול דהשתא לית ליה טענה ללוקח ויקנה בעל כרחו: אמר רב הונא ט' קבין שאמרו. במתני' דאם הותירו בשדה ליתנהו בתורת מכירה ולא בתורת עשיית חשבון ליפות כחו דלוקח אלא לחזרת קרקע: ואפילו בבקעה גדולה. שמחזקת י' כורין קאמר דמחזיר קרקע אע''ג דלא הותיר בין הכל אלא ט' קבין דס''ל לרב הונא דרובע לסאה הוי מחילה טפי לא הוי מחילה אלא יעשה חשבון וכן לבית כור דהויא ל' סאים ל' רבעים הוו מחילה טפי מל' רבעין דאיכא טפי מרובע לסאה יעשה חשבון עד דמטי לט' קבין דהויא חזרה והני מילי בית כור אבל שני כורים דכי איכא רובע לכל סאה הוי טפי מט' קבין כל כך ודאי במכירת שדה אחת לא מחיל איניש הואיל ויש במותר חשיבות שדה ויחזיר לו קרקע ומיהו כל זמן דלא הוו ט' קבין מודה רב הונא דרובע לבית סאה הוי מחילה כגון בית ל''ה סאין אני מוכר לך ואיכא ל''ה רבעין מותר דהיינו ט' קבין חסר רובע הוי מחילה: ורב נחמן אמר נותן ז' קבין כו'. דלא שנא רובע אחד לסאה אחד ולא שנא אלף רבעים לאלף סאין הוו מחילה:

פחות כל שהוא ינכה. מה שפ''ה דהא דאמר רבא כל דבר שבמדה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר היינו במטלטלי אגב חורפיה לא עיין דבהדיא אייתי לה בריש פ''ב דקידושין (דף מב: ושם) אמקרקעי דאמר ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דטעו בעילויא אבל במשחתא לא כדרבא כו' ואור''י דרבא איירי כשמדדו והטעהו במדה אבל הכא לא מדדו עדיין אלא בבאין למדוד ומתחלה היה נמי יודע שאינו מכוין כ''כ שלא יהא או פחות או יותר: פחות כל שהוא ינכה. וא''ת ולימא ליה דאדעתא דהכי לא זבני וי''ל דקאי בתוך השדה כדפרישית דמתחילה היה נמי יודע שאינו מכוין לגמרי: אלא מהא ליכא למשמע מינה. ולא קשיא רישא לסיפא דלישנא דחד מינייהו לאו דוקא ולא נקטיה אלא משום סיפא כדפ''ה: פרושי קמפרש איזהו בית כור שהוא כבית כור כגון דאמר ליה הן חסר הן יתר. תימה דתלי הן חסר הן יתר בכבית כור (והן חסר והן יתר משמע טפי דהגיעו ממאי) דמשמע כבית כור וי''ל דכי א''ל בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר איכא למימר תפוס לשון ראשון ולהכי תלי ליה בכבית כור: אם כן אני מוכר לך אני מוכר [לך] למה לי. בכמה דוכתי דייק הכי ובכמה דוכתי לא דייק: אלא לאו ש''מ סתמא נמי כהן חסר הן יתר כו'. ותימה דכיון דתנא רישא בית כור עפר סתמא דהגיעו אמאי איצטריך למיתני סיפא הן חסר הן יתר דכ''ש הוא וי''ל לאשמועינן דאפ''ה דוקא בית רובע אבל יתר מרובע לא א''נ תנא סיפא לגלויי רישא שלא תאמר רישא דא''ל הן חסר הן יתר תנא סיפא הן חסר הן יתר מכלל דרישא דלא קא''ל וכענין זה יש בכמה מקומות ותימה דרבי יצחק קאמר לעיל טרשין שאמרו בית ד' קבין אבל יותר אין נמדדין עמה הא אמר הכא דבית כור סתמא כהן חסר והן יתר דמי ואפילו לא היו טרשין כל עיקר אלא היה הקרקע חסר הוה אמינא דהגיעו כ''ש השתא וי''ל דרבי יצחק לא קאמר אלא להצטרף לפחות מרובע לסאה ולרשב''א נראה דלא קשיא מידי דהכא מיירי בעומד באותה שדה ורואה כמה יש בה אבל באינו רואה אותה פשיטא ליה דהתם לא אמר הגיעו דאם התנה בית כור עפר למכור לו מי מצי למיתב ליה בית כור שהוא פחות רובע לסאה וסברא הוא דהתם אפילו ע''י ניכוי לא היה מקבל לוקח דא''ל אדעתא דהכי לא זבני שלא היה דעתו לקנות אלא בית כור שלם ובהכי איירי רישא דמתניתין ולהכי א''ר יצחק טרשין שאמרו בית ארבעת קבין אבל טפי לא דאי הוה חזינן להו כאילו אינן כלל אפילו לא היה חסר אלא קב חייב להשלים שלא קנה אלא בית כור שלם לגמרי:

בבא בתרא קד ע"א - טקסט הדף

דף קד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד