בבא בתרא קד ע"ב

ואי [ואולם אם] לאחר חישוב זה איכא [יש] מילתא יתירא [דבר יתר] קרקע יתירה נוספת על רובע לבית סאה, דהוי [שהוא] מצטרף להפרש של תשעת קבין — הדרי [חוזרים] כל החלקים הנוספים, גם אלה שכשלעצמם היתה בהם מחילה מתחילה.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן: שנינו במשנה שאם שייר בשדה בית תשעת קבין מחזיר לו קרקע; לאו [האם לא] מדובר גם במקרה דזבין ליה [שמכר לו] כוריים, שטח של שני כורים? משמע שגם אם לא היה ההבדל יותר מרובע לבית סאה (שהרי רובע לבית סאה בכוריים מגיע לחמישה עשר קבים) — אין הדבר תלוי אלא בכך שיש שם תשעה קבים! ודחה רב נחמן: לא, מדובר דזבין ליה [שמכר לו] דווקא בית כור.

ועוד הקשה רבא לרב נחמן, הרי שנינו: ובגנה אם שייר בית חצי קב מחזיר קרקע; לאו [האם לא] מדובר באופן דזבין ליה [שמכר לו] אפילו בית סאתים? ונמצא שמחזיר לו קרקע בכל אופן, אם יש בה שיעור גינה, אפילו ההבדל אינו אלא רובע הקב לבית סאה! ודחה רב נחמן: לא, מדובר באופן דזבין ליה [שמכר לו] בית סאה ושיעור ההבדל גדול מזה.

ועוד הקשה רבא לרב נחמן ממה ששנינו: וכדברי ר' עקיבא אם שייר בגינה בית רובע מחזיר קרקע; מאי לאו [האם לא] מדובר דזבין ליה [שמכר לו] בית סאה שההבדל אינו עולה על רובע לבית סאה, ולמרות זאת אם יש בו שיעור גינה — מחזיר קרקע! ודחה רב נחמן: לא, מדובר דווקא דזבין ליה [שמכר לו] חצי סאה, ששיעור ההבדל גדול מכך.

א על האמור במשנה, שאם היתה זו גינה, די בכך ששייר בית חצי קב, כדי שיוכל הקונה להחזיר קרקע, בעי [שאל] רב אשי: אם מכר לו שדה ונמצאה גדולה ממה שסיכמו ביניהם, וקודם שהחזיר הקונה את התוספת נעשית גנה, או גנה ונעשית שדה, מאי [מה] יהא הדין? האם דנים את התוספת כדין שדה, ואם אין שם בית תשעה קבים רשאי המוכר לדרוש דמים, או שמא דנים את המקום כדין גינה, ואם יש במותר בית חצי קב — רשאי הקונה לתת לו קרקע? שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

תנא [שנה החכם]: אם היה השדה שנמכר סמוך לשדהו של המוכר, אפילו הותיר כל שהוא — מחזיר לו הקונה קרקע, ואין המוכר יכול לדרוש דמים, שהרי אינו מפסיד על ידי החזרת מידת קרקע קטנה, שהריהו מעבד אותו יחד עם שדהו.

בעי [שאל] רב אשי: אם היה בור נמצא בין השדות, מהו שתפסיק לענין זה? וכן אם היתה אמת המים, מהו שתפסיק? וכן דרך הרבים, מהו שתפסיק? וכן ריכבא דדיקלא [שורה של דקלים], מהו שתפסיק? לאף אחת מן השאלות הללו לא נמצא פתרון ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

ב שנינו במשנה: ולא את הרובע בלבד מחזיר לו, אלא את כל המותר. ותוהים: כלפי לייא [לאן הוא פונה]?! כלומר, הפוכים הדברים, שהרי את המותר הוא מחזיר גם כאשר הרבעים נשארים ברשות הלוקח! תאני [שנה] רבין בר רב נחמן כך את המשנה: לא את המותר בלבד מחזיר לו, אלא את כל הרבעין כולן, שאם נתחייב להחזיר את המותר אינו מחזיר רק את המותר זה בלבד, אלא מחזיר לו את כל מה שהוסיף על המידה שקצבו מתחילה ביניהם.

ג משנה אמר המוכר לקונה: "מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר", שנמצא שאמר שני תנאים סותרים — בטל מה שאמר "הן חסר הן יתר" את מה שאמר "מדה בחבל", ואם לא היתה שם תוספת יתר על רובע לבית סאה — נתקיים המיקח כפי שהוא. אם אמר לו: "הן חסר הן יתר מדה בחבל" —

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קד - ב

ואי איכא מילתא יתירא דהוי לתשעת קבין [ואם יש מותר כל שהוא על הרבעים, ויש בכולם תשעה קבין] - אזי הדרי [מחזיר לו את הקרקע] ולא אמרינן "יעשה חשבון" ויחזיר לו מעות. ^[40].

איתיביה [הקשה] רבא על רב נחמן, הרי שנינו במשנה, "שאם שייר בשדה בית תשעת קבין", ולא אמרינן, "שאם שייר בבית כור תשעה קבין", לאו דזבין ליה כוריים?!

האם לא מדובר גם במקרה שמכר לו שני כורים, הרי במשנה משמע דבכל גווני, אם שייר תשעה קבין, נותן לו קרקע?

ומתרצת הגמרא: לא! הסיפא עוסקת במקרה שנזכר ברישא, דזבין ליה כור. אך במקרה שמכר לו יותר מכור, נותן לו רובע הקב לסאה, ורק אם המותר על כולם עולה על רובע לסאה, ומגיע לתשעה קבין, מחזיר לו את הקרקע.

עוד הקשה רבא, מהא דשנינן, "ובגנה בית חצי קב",

וקשה, לאו [האם לא מדובר גם במקרה] דזבין ליה סאתים?! ואפילו הכי, אם יש בגינה שיעור חצי קב מחזיר לו את הקרקע?

ומתרצת הגמרא, לא! מדובר דזבין ליה סאה. ואזי אמרינן, שאם המותר מגיע לרובע, הרי מחל לו. יותר מרובע, יעשה חשבון, וישלם לו דמים. אך אם המותר חצי קב, יחזיר לו קרקע, ולא מעות.

עוד הקשה רבא, מהא דשנינו, "וכדברי רבי עקיבא בית רובע". מאי לאו דזבין ליה סאה?! האם לא מדובר גם כשמכר לו גינה בשטח סאה, ובכל זאת אם הותיר רובע הקב נותן לו קרקע, אף על גב דבעלמא אמרינן, שאם הותיר רובע לסאה הגיעו?

ומתרצת הגמרא, לא! מדובר במקרה דזבין ליה חצי סאה.

ואזי אמרינן, שאם המותר מגיע לשמינית הקב [כשיעור רובע לסאה], הרי מחל לו. יותר משמינית, יעשה חשבון, וישלם לו דמים. אך אם המותר רובע הקב, יחזיר לו קרקע, ולא מעות.

חוזרת הגמרא לדון בדברי המשנה:

בעי רב אשי: אם מכר לו שדה, ונעשית גנה ^[41] ביד הלוקח, קודם שהחזיר לו מעות או קרקע ^[42], או להיפך, מכר לו גנה, ונעשית שדה, מאי? האם מחזיר לו קרקע בשיעור חצי קב כגינה, או בשיעור ט' קבין כשדה?

וסליק בתיקו.

דין נוסף משמיעה לנו הגמרא: תנא, אם היה קרקע המותר סמוך לשדהו של המוכר, אפילו כל שהוא ^[43] מחזיר לו קרקע, ואינו יכול לכפות את הלוקח לקנותו.

בעי רב אשי, אם היה ביניהם בור, מהו שתפסיק?

אם תימצי לומר אינו מפסיק, אמת המים שרחבה טפי, מהו שתפסיק?

אם תאמר אינה מפסיקה, דרך הרבים ^[44] מהו שתפסיק?

אם תאמר אינה מפסיקה, ריכבא דדיקלא [שורת דקלים] מהו שתפסיק?

וסליק בתיקו. שנינו במשנה: "ולא את הרובע בלבד מחזיר לו אלא כל המותר":

ומקשה הגמרא: כלפי לייא ^[45]? כלומר, הרי היה על התנא לומר להיפך, שאינו מחזיר רק את המותר, אלא אף את הרובעים?

ואכן תאני רבין בר רב נחמן [רבין תיקן את לשון המשנה, ושנה], לא את המותר בלבד, מחזיר לו אלא את כל הרבעין כולן.

מתניתין:

במשנה הקודמת התבאר, שאם אמר, "בית כור עפר אני מוכר לך, מידה בחבל", אם פיחת כל שהוא, או הוסיף כל שהוא, מנכה או מחזיר.

אך אם אמר, הן חסר הן יתר" אפילו פיחת או הותיר רובע הקב לסאה, הגיעו.

משנתנו דנה במקרה שאמר את שני הלשונות הסותרים גם יחד. כיצד נפרש את דיבורו.

האומר לחבירו, "מדה בחבל אני מוכר לך, הן חסר הן יתר".

בטל הלשון האחרון שאמר, "הן חסר הן יתר", שמשמעו, מידה שאינה מדויקת, את הלשון "מדה בחבל". שמשמעותו, מידה מדויקת. ודינו כאילו אמר רק "הן חסר הן יתר".

וכן אם אמר להיפך, "הן חסר הן יתר מדה בח בל".

הערות

^[40] רשב"ם. ולפי דבריו, אם מכר לו שני כורין, והותיר לו 16 קבין, דהיינו, שמונה קבין לכל כור, אינו משלם מעות אלא מחזיר לו את הקרקע. כיון שהמותר יתר על תשעה קבין. ויש שפרשו, דבעינן שבכל כור וכור יהיה המותר יותר מתשעה קבין. ולפי דבריהם, במקרה הנ"ל, אינו מחזיר לו קרקע, אלא דמים. ורק אם הותיר 18 קבין, מחזיר לו קרקע. ויש שפרשו, דבעינן תשעה קבין יתר על הרבעים כולם. ולפי דבריהם, רק אם הותיר 24 קבין מחזיר לו קרקע ולא דמים. וכתב הרשב"ם על פירושים אלו, "כללא דמילתא, כי כמעיינת בהו שפיר בהנך לישני, לא תמצא בהם טעם וממש, אלא כהלכתא בלא טעמא". ועיין בחשק שלמה בבאור הפירושים הללו.

^[41] כגון שעלה נהר לשדה, או נבע בה מעין. ונעשתה ראויה לגינה.

^[42] רשב"ם. ויסוד הספק: האם אזלינן בהך תקנתא בתר מעיקרא. ואמרינן, שבשעת המקח כבר נתחייב הלוקח בדמים. ואינו מחזיר לו קרקע. או בתר השתא, וכיון שכעת יש כאן קרקע חשובה, מחזיר לו קרקע. אך ודאי, אם בשעת המכירה לא היה בשדה שיעור רובע לסאה, וכעת כשנעשתה גינה יש בה שיעור חשוב, (הראוי להחזרה לדעת רב הונא דלעיל), ודאי אמרינן, כיון שבשעת מכירה מחל לו עליה אינו צריך להחזיר.

^[43] דהיינו, כל שהוא יותר מרובע לסאה. אך פחות מכך, מחל. ויש שפרשו, אפילו פחות מרובע לסאה לא מחל כיון שיש לו שדה סמוכה לקרקע. ולאו מילתא היא. שאם כן, מה הואיל במה שאמר לו "הן חסר הן יתר?. רשב"ם.

^[44] אין הכוונה לרשות הרבים, דרשות הרבים ודאי הויא הפסק. אלא דרך ברוחב טז' אמה, המשמשת כדרך גישה לשדות. רשב"ם.

^[45] "כלפי לייא", כלפי היכן. כלומר, כנגד מה שונה את הדין במשנה, ולאן הדבר נוטה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if after this calculation there is still a surplus in excess of a quarter-kav per se’a, equal in size to an area required for the sowing of nine kav of seed, the entire surplus must be returned.

Rava raised an objection to Rav Naḥman: The mishna teaches that if the surplus in the field was an area required for the sowing of nine kav of seed, the buyer returns the land to the seller. Isn’t this the halakha even in a case where he sold him a field measuring two kor? This would seem to indicate that even if the surplus does not exceed a quarter-kav per se’a, as a quarter-kav per se’a in a field of two kor is fifteen kav, the sole determining factor is whether or not the surplus is equal in size to an area required for the sowing of nine kav. Rav Naḥman rejects this argument: No, the case in the mishna is specifically where he sold him a field measuring one kor.

Rava raised a further objection to Rav Naḥman: We learned in the continuation of the mishna that if the surplus in a garden was an area required for the sowing of a half-kav of seed, the buyer returns the land to the seller. Isn’t this the halakha even in a case where he sold him a garden measuring two se’a? Once again, this would seem to indicate that the surplus is returned to the seller, provided that it is equal in size to the minimum measure of a garden, even if the surplus does not exceed one-half of a kav per two se’a, which is equivalent to one-quarter of a kav per se’a. Rav Naḥman rejects this argument as well: No, the case in the mishna is where he sold him a garden measuring a se’a, so that the surplus is proportionately twice as large.

Rava raised yet another objection to Rav Naḥman from the next clause in the mishna, which states: Or, according to the statement of Rabbi Akiva, if the surplus in the garden was an area required for sowing a quarter-kav of seed, the buyer returns the land to the seller. What, isn’t this the halakha even in a case where he sold him a garden measuring a se’a? In that case, the surplus does not exceed one-quarter of a kav per se’a, and nevertheless the surplus is returned to the seller, provided that it is equal in size to the minimum measure of a garden. Rav Naḥman also rejects this argument: No, the case in the mishna is where he sold him a garden measuring a half-se’a, so that the surplus is proportionately twice as large.

The mishna teaches that in the case of a field, the buyer can return the land itself if the surplus was an area required for the sowing of nine kav of seed, and in the case of a garden, if the surplus was an area required for the sowing of a half-kav of seed. Rav Ashi raises a dilemma: If one sold a field and it turned out that the plot was larger than had been stipulated, but before the buyer returned the surplus, the plot was turned into a garden, or if it was initially a garden and it was turned into a field (see 11a), what is the halakha? Is the surplus governed by the halakhot applying to a field or by those applying to a garden? The Gemara answers: The dilemma shall stand unresolved, as no answer has been found.

A Sage taught in a baraita: If the field being sold was adjacent to another field belonging to the seller, then even if the surplus was of a minimal amount, the buyer can return the land itself to the seller, and the seller cannot demand payment in money. This is because the seller loses nothing when he receives a small tract of land, as he can cultivate it along with his adjoining field.

Rav Ashi raises a set of dilemmas: With regard to a pit between the surplus in the sold field and the adjoining field belonging to the seller, what is the halakha: Should the pit be considered an interposition between the two fields? With regard to a water channel between the two fields, what is the halakha: Should the water channel be considered an interposition? With regard to the public thoroughfare, what is the halakha: Should the public thoroughfare be considered an interposition? With regard to a row of palm trees, what is the halakha: Should a row of palm trees be considered an interposition? The Gemara states: All these dilemmas shall stand unresolved.

§ The mishna teaches that if the surplus is greater than a quarter-kav per se’a, it is not only the quarter-kav that the buyer returns; rather, he returns all of the surplus. Since he is already required to make a refund, the refund must be made in the precise amount. The Gemara raises a question: Isn’t it the opposite [kelappei layya]? The buyer is required to return the surplus even when the quarters of a kav remain in his possession. Ravin bar Rav Naḥman taught the mishna as follows: Not only must the buyer return the extra land that is beyond the limit of a quarter-kav area per beit se’a, but he must also return to him every one of the extra quarter-kav areas of land that he received beyond the stated area of a beit kor. When he is required to return the surplus, he returns not only the surplus, but also all the quarter-kav areas over and above what had originally been stipulated to be included in the sale.

MISHNA: If the seller says to the buyer: I am selling you a plot of land of a certain size measured precisely with a rope more or less, thereby attaching to the sale two contradictory stipulations; in this case, the words: More or less, nullify the words: Measured precisely with a rope. Accordingly, if the surplus did not exceed a quarter-kav per se’a, the sale is valid as is. Similarly, if the seller says to the buyer: I am selling you a plot of land of a certain size more or less measured precisely with a rope,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואי איכא (יתירא למילתא) [מלתא יתירא]. דאיכא לכור אחד ט' קבין יותר מכולה שאר כורין מהדר ליה כוליה מה שהותיר ליה על כל הכורין אפי' ז' קבין ומחצה דהבא לנפות מנפה את כולה ורב נחמן אתי להקל טפי מרב הונא גבי לוקח דרב הונא אמר ט' קבין אפי' בבקעה גדולה מצטרפין ומחזיר לו ולא אמרו דנותן לכל כור וכור ז' קבין ומחצה כדקתני מתני' ורב נחמן אמר דנותן ז' קבין ומחצה לכל כור וכור ולא מחזיר לו וכדקתני מתני' פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו:

מאי לאו דזבין ליה כוריים ואם שייר בשדה ט' קבין לא אמרינן דיהיב ז' קבין ומחצה לכל כור וכור. אלמא מחזיר לו אותן ט' קבין וכדרב הונא וקשיא לרב נחמן: ומשני ליה לא דזבן ליה כור ולההוא כור הויא יתר ז' קבין ומחצה כדאמר רב נחמן:

ובגנה. דין גנה סאתים ואם הותיר בגנה בית חצי קב מחזיר לו. מאי לאו דזבין ליה ד' סאין ובד' סאין הותיר לו חצי קב אלמא לא אמרי' דיהב לכל כור וכור ז' קבין ומחצה וקשי' לרב נחמן:

לא דזבין סאתים. כדין גנה דהיינו אי איכא יתירא למילתא דט' קבין מהדר ליה:

בית סאה הוי דין גנה לר' עקיבא ובית רובע גנה מאי לאו דזבין ליה סאתים טפי מגנה אליבא דר' עקיבא ואפי' הכי לא אמרינן דיהיב לכל סאה וסאה בית רובע. לא דזבין ליה סאה:

בעי רב אשי. להיכא דשייר בשדה ט' קבין פשיטא לן דמחזיר כדקתני מתני' אבל הא מיבעיא לי להיכא דהותיר שדה מעיקרא ונעשית גנה כשמכרה לו מהו. מי אמרינן דאזלינן בתר מעיקרא ואם שייר בית ט' קבין מחזיר לו ולהיכא דהותיר ז' קבין ומחצה או פחות הגיעו או דלמא בתר השתא אזלינן ואם הותיר ז' קבין ומחצה מחזיר לו דאיכא טפי מחצי קב כדין גנה והם הכי נמי להיכא דהוה גנה מעיקרא והשתא נעשית שדה מהו מי אזלינן בתר מעיקרא להיכא דהותיר חצי קב מחזיר לו או דלמא בתר השתא אזלינן דהוה ליה שדה (ולא) הגיעו תיקו: תנא אם היה אותו שדה שמכר סמוך לשדהו והותיר לו אפי' כל שהוא מחזיר לו קרקע שהותיר ולא הגיעו משום דחזיא ליה דסמוך לשדהו הוא אבל אם פיחת לו כרצונו דמוכר הוא כדאמרי' לעיל לייפות כחו של מוכר אמרי':

בעי רב אשי להיכא דסמיך לשדהו ממש אפי' כל שהוא מחזיר לו קרקע בור מפסיק בינתים מהו. שתפסיק והגיעו והכי נמי אמת המים ורשות הרבים וריכבא דדיקלי שורה של דקלים מהו שתפסיק. מי אמרי' דהוה הפסקה ולא הגיעו או לא:

כלפי לייא. כלפי מה אתה אומר כן איפוך מסתברא דהכי איבעי ליה למיתנא כשהותיר יותר מן השיעור שמנו חכמים לא המותר בלבד הוא מחזיר לו הלוקח אלא כל הרבעים כולם שהן יותר על כור הוא מחזיר לו דהבא לנפות מנפה את כולן. תני רבין במתני' כדאפרש' ולא את המותר בלבד כו':

פיסקא ואם אמר לו כלשון הזה מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר בבת אחת אי אמר ליה הכי ביטל הן חסר הן יתר את מדה בחבל ואזלי' בתר לשון אחרון. ואם פיחת רובע לסאה או הותיר רובע הגיעו. וכן אם אמר לו הן חסר הן יתר מדה בחבל אני מוכר לך ביטל מדה בחבל הן חסר הן יתר דאזלי' בתר מדה בחבל דלשון אחרון הוא מדה בחבל כדברי בן ננס דס"ל דאזלינן בתר לשון אחרון:

הא דבעי רב אשי שדה ונעשה גנה או גנה ונעשה שדה מהו. כלומר, בין מכירה למדידה, לענין מה ששנינו שיד המוכר על העליונה ליטול קרקע או מעות, כל שאין בו שיעור הראוי קאמר, ולומר שאם היה שדה ולא הגיעו כל הרובעין עם המותר לתשעת קבין, כופין את הלוקח ליקח, אם קודם מדידה נבעו בו מים ונעשה גנה, בתר מעיקרא אזלינן, וכופין את הלוקח ליקח אף על פי שעכשיו ראוי הוא למוכר, או דלמא בתר השתא אזלינן, דעד כאן לא אמרו שכופין את הלוקח ליקח אלא מפני שלא היה ראוי למוכר, ועכשיו ראוי. וסלקא בתיקו, ואין כופין. אבל היכא דמכר לו שדה ולא הותיר אלא שבעת קבין ומחצה לכור, משעת מכירה הויא מחילה, ואף על פי שלבסוף קודם מדידה נעשה גנה אין חוזרין, דכבר נמחלו, וכן בגנה ונעשה שדה. וכן פרשו ר"ש ז"ל וכן כתב ר' יהוסף הלוי בן מיגש. ונראה לי דדבר הלמד מעניינו הוא וממקומו הוא מוכרע, שאם לא היה כן היה לנו להביא בעיא דרב אשי בפיסקא דלא את הרובעין בלבד הוא מחזיר ולא בפסקא הראשונה. והיינו נמי דהביא בגמרא אחר בעיא זו תנא אם היה סמוך לשדהו אפילו כל שהוא מחזיר לו קרקע. והיינו נמי דבעי רב אשי בעיא אחריתי בתרא בור מהו שתפסיק אמת המים מהו שתפסיק, דמשמע דבעיא ראשונה דרב אשי בדינא דמחזיר לו קרקע או מעות היא.

זה שביארנו במכר לו שדה שכל שהגיע המותר ליתר מרובע לסאה ולא הגיע לתשעת קבין שמחזיר לו מעות הואיל ואינו מקום חשוב אם נעשית גנה ביד הלוקח קודם שהעמידו בדין על המותר הדבר ספק אם יכול לומר לו הרי גינה היא ומקום חשוב הוא אצל גנה או שמא אחר שעת המקח אנו הולכין לענין זה ומעתה דנין בו קולא לנתבע ויש מפרשים אותה שקודם שמדד נעשית גנה:

זה שביארנו שאם לא הגיע המותר למקום חשוב כופין את הלוקח ליתן לו מעות עליו אם היה סמוך לשדהו של מוכר אין כופין אותו ליקח אלא אפילו היה שם כל שהו יתר על המחילות מחזיר לו את הכל בקרקע אצל שדהו היה מפסיק ביניהם בור או אמת המים או רשות הרבים או רצועות אילנות הרי זה ספק אם הוא נקרא סמוך לשדהו אם לאו ודנין בו קולא לנתבע:

יש בסוגיות אלו דרכים אחרים להרבה גאונים ולא חששתי לכתבם מפני שזו שכתבנו היא הישרה שבכלם וכן הסכימו חכמי הדורות:

המשנה השלישית והכונה בה להשלים עניני ביאור החלק השני ואמר על זה מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר בטל הן חסר הן יתר מדה בחבל הן חסר הן יתר מדה בחבל בטל מדה בחבל את הן חסר ואת הן יתר דברי בן ננס בסמניו ובמצרניו פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה אמר הר"ם ינכה יפחות מן הדמים שיעור מה שחסר מן המדה ואין הלכה כבן ננס אבל יקח הלוקח בכגון זה הדבר כלו הפחות שבשיעורין וזהו שאמר הלך אחר הפחות שבלשונות וכבר ידעת כי המצרים הם הגבולים וכשאמר לו בית כור אני מוכר לך והגבילו והוא מה שאמר במצרניו כלומר שיגביל אותו מכל צדדיו יראו המקום ההוא המוגבל אם כן הוא בית כור או פחות שתות או יתר שתות ודין שתות כדין פחות משתות:

אמר המאירי מדה בחבל הן חסר הן יתר ביטל הן חסר הן יתר מדה בחבל הן חסר הן יתר מדה בחבל ביטל מדה בחבל הן חסר הן יתר כדברי בן ננס שהוא סובר שתוכף שני לשונות זה לזה שהאחרון כנגד הראשון ביטל שני את הראשון ואין הלכה כן אלא אחר פחות שבלשונות לתובע שהוא מוציא מחברו מפני שהוא ספק והמוציא מחברו עליו הראיה בסמניו ובמצרניו וכו' וכבר ביארנוה במשנה השניה זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

איתיביה רבא לרב נחמן שאם שייר בשדה בית ט' קבין מאי לאו דזבין ליה כוריים דלא מטי לכל כור וכור אלא פחות מז' קבין ומחצה ואפילו הכי כיון דמכל מקום הא אית ביה ט' קבין שהוא שיעור שדה הדר ולא הוי ויתור. ופריק לא דזבין ליה כור דויתור דיליה ז' קבין ומחצה בלחוד ומשום הכי דכיון דאיכא יתר על הויתור קב ומחצה תשלום לט' קבין הדר הקרקע כולה ואפילו הנהו שבעה קבין ומחצה וליכא בה ויתור כלל:

תא שמע ובגינה בית חצי קב מאי לאו דזבין ליה סאתים דלא מטי מהאי טופיינא לכל סאה אלא רובע קב בלחוד והיינו ויתור ואפילו הכי כיון דאית בה חצי קב שהוא שיעור גינה הדר ולא הוה ויתור:

ופריק לא דזבין ליה סאה דויתור דיליה רובע קב בלחוד הוא ומשום הכי כיון דאיכא יתר על הויתור רובע קב אחרינא תשלום לחצי קב שהוא שיעור גינה הדר חצי קב כוליה וליכא בה ויתור כלל:

תנא ואם היה סמוך לשדהו. של מוכר אפילו הויתור משהו על ז' קבין ומחצה שהוא ויתור מחזיר לו את הקרקע ואין כופין את הלוקח לקנותו וליתן דמיו ואף על פי שאין בזה המותר ט' קבין שהוא שיעור שדה כיון שהוא סמוך לשדהו יכול הוא המוכר לצרפו עם שדהו:

לא את המותר בלבד יחזיר אלא את כל הרובעין כולן פירש כשיהיה המותר יתר על רובע לסאה שהוא שבעת קבין ומחצה לכור אם יגיע זה המותר לתשעה קבין שהוא שיעור שדה לא את היתר על שבעת קבין ומחצה לכור הוא שמחזיר לו בלבד אלא את כל המותר כולו מחזיר לו ואין שם ויתור כלל הואיל ויש בו באותו מותר שיעור שדה. ורבינו האי ז"ל כתב בספר מקח וממכר דהיכא דאיכא יתר על שבעת קבין ומחצה ואף על גב דלא מטי לתשעה קבין מהדר ליה הכל ואפילו הנהו שבעה קבין ומחצה ושמעינן מינה דסבירא ליה לגאון זצ"ל דהאי דקתני שאם משייר בשדה תשעה קבין לא אסיפא בלחוד אלא ארישא נמי דקתני יתר מיכן יעשה חשבון הוא. וקשיא לן להאי פירושא דאמרינן לעיל אמר רב הונא תשעה קבין שאמרו אפילו בבקעה גדולה ורב נחמן אמר נותן לכל כור וכור שבעה קבין ומחצה ואי איכא טופיינא למליותא דתשעה קבין הוא דהדר הכל אבל אי איכא טופיינא על שבעה קבין ומחצה ולא מטי עד תשעה קבין ההוא טופיינא בלחוד הוא דהדר אבל הנהו שבעה קבין ומחצה לא הדרי:

יד. הרי אמרו שאם שייר בית תשעת קבין בשדה ובגינה בית חצי קב מחזיר לו למוכר את מותר הקרקע. א"ר הונא תשעת קבין שאמרו אפי' בבקעה גדולה, שיש בה כמה כורין, כיון שיש במותר תשעת קבין, אע"ג דלא מטי לכל כור וכור שבעת קבין ומחצה דהוא שיעור ויתור, כיון דמ"מ הא אית ביה תשעת קבין חשיב והדר. ורב נחמן אמר נותן שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור ואי איכא יתירותא למליותא דט' קבין הדר. כלומר נותן ז' קבין ומחצה לכל כור וכור דהוי ויתור, ואי איכא בתר הכי קב ומחצה למליותא דט' קבין דאית ביה שיעור שדה הדר כוליה, בין ההוא קב ומחצה בין הנהו שבעת קבין ומחצה, כדתנן ולא המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל הרבעים כולן. אבל אי ליכא טפי מז' קבין ומחצה לכל כור וכור אע"ג דהא אית בהו יתר (משבעת) [מתשעת] קבין ויתור הוי, דהא לא מטי ליה לכל כור וכור יתר מז' קבין ומחצה דהוי ויתור.

ואי איכא טפי מז' קבין ומחצה לכל כור וכור, מיהו לית ביה בההוא טופייאנא בלחוד הוא דהדר ושארא ויתור הוי. דלא מיבעיא היכא דלא הויא כולה אלא חד כור, דהא לית ביה במותר ט' קבין, וכי קתני סופא ולא את המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל הרבעים כולם אהיכא דשייר בשדה בית ט' קבין קתני, אבל היכא דלא שייר בשדה בית תשעת קבין אע"ג דשייר יתר מרובע לסאה קתני יעשה חשבון, כלומר דיהיב רובע לסאה ויתור ושארא מהדר ליה ותו לא. ודיקא נמי דרב הונא ורב נחמן תרויהו ס"ל דכי איכא ט' קבין הוא דהדר ואי ליכא ט' קבין לא הדר, למאי, אי לההוא טופייאנא דנפיש מרובע לסאה, כי לית ביה יתירא למליותא דט' קבין נמי מהדר הדר, אלא לאו לאהדוריה כוליה. וטעמא דהוי ט' קבין, הא לאו הכי לא. וסוגיין כשמעתא דרבין בר רב נחמן דמיתינן לה בריש פרק המוכר פירות נמי הכי דייק.

ודוקא בחד כור, אבל היכא דהוו כמה כורין ואיכא טופייאנא טפי משבעת קבין ומחצה לכל כור וכור, היינו פלוגתיהו, לרב הונא הדרי כולהי, לרב נחמן כיון דסבירא ליה דנותן ז' קבין ומחצה לכל כור וכור אשתכח דכולהי ז' קבין ומחצה דכל כור וכור ויתור הוי ולא מיחייב לוקח לאהדורי ליה אלא שיעור ההוא טופיאנא בלחוד דנפיש טפי על שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור, כדקתני במתני' יתר מכאן יעשה חשבון כדברירנא. וכי היכי דגבי חד כור אף ע"ג דאיכא טפי משבעת קבין ומחצה, כיון דלא הוי תשעת קבין לא מהדר ליה [אלא] ההוא מותר בלחוד (הם), הכי נמי כי הוו כמה כורין, כיון דסבירא ליה לרב נחמן דנותן שבעת קבין ומחצה ויתור לכל כור וכור, אי איכא טופיאנא על שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור ולית ביה בההוא טופיאנא קב ומחצה למליותא דתשעת קבין, ההוא טופיאנא בלחוד הוא דהדר ושארה ויתור הוי.

והשתא דאתית להכי, מסתברא דהיכא דהוו כמה כורין ואיכא שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור, ואיכא קב ומחצה למליותא דתשעה קבין לחד כור בלחוד, הדרי כולהי, כדקתני בהדיא ולא את המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל הרבעים כולן. וסברא נמי הוא, דכי היכי דאהני האי קב ומחצה לאצטרופי לשבעת קבין ומחצה דחד כור כי היכי דלהדרינהו, אהני נמי לאצטרופי הני תשעת קבין בהדי כולהי קבין דשאר כורין למהוי שדה אחת גדולה ולאהדורה. וכי תימא ומאי חזית (דשרית) [דשדית] ליה להאי קב ומחצה אחד כור לאצטרופי לתשעת קבין לאהדורי כולהו, אדרבה, לשדייה אכולהו כורין, ואשתכח דלא קא מטי ליה לחד כור מיניהו תשעת קבין, מידי דהוה (אתשעת) [אשבעת] קבין ומחצה לכל כור וכור אליבא דרב נחמן, דאע"ג דכי מצרפת להו מצטרפי, לטפי מתשעת קבין לא מצטרפינן להו אלא נותן שבעת קבין ומחצה ויתור לכל כור וכור. לא דמי שיעורא דלא הוי ויתור לשיעורא דהוי ויתור, דגבי שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור, כיון דכי לא זבין ליה אלא חד כור וליכא מותר אלא שבעת קבין ומחצה הוי ויתור, כי זבין ליה כמה כורין נמי, אע"ג דאיכא שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור לא חזי לאצטרופי ויתורין להדדי. ואילו היכא דאיכא קב ומחצה טופיאנא למליותא דתשעת קבין לכל כור וכור דההוא קב ומחצה מכל מקום לא הוי ויתור אלא לאהדורי קאי ואם רצה המוכר מחזיר לו קרקע חזי לאצטרופי, וכיון דחזי לאצטרופי כי שדינן ליה לאו אכולהו כורין שדינן ליה אלא אחד כור הוא דשדינן ליה, דהא כי רצה מוכר להחזיר לו קרקע לאו בשנים ושלשה מקומות מהדר ליה אלא בחד מקום הוא דמהדר ליה. דגדולה מזו אמרו, מחזיר לו מעות ליפות כחו של מוכר, דנהדר ליה מידי דחזי ליה, קרקע דידיה מיבעיא דבחד מקום מהדר ליה, וכיון דבחד מקום מהדר ליה על כרחיך כי שדינן ליה אההוא בית כור דסמיך ליה הוא דשדינן ליה. וכיון דאהני לאצטרופי לתשעת קבין לחד כור אהני לאצטרופי לכולהו שבעת קבין ומחצה דשאר קבין לאהדורי כולהו.

איתיביה רב הונא לרב נחמן שאם שייר בשדה בית תשעת קבין מאי לאו אע"ג דזאבין ליה כורים, דלא מטי לכל כור וכור אלא פחות משבעת קבין ומחצה, מצטרפי לתשעת קבין. (ופריך) [ופריק] לא דזאבין ליה חד כור. תוב איתיביה ובגינה בית חצי קב מאי לאו דזבין ליה סאתים, דלא מטי לכל סאה טפי מרובע קב דהוי ויתור, מצטרפי רובעין לחצי קב. ופריק לא דזאבין ליה סאה. דאיכא חצי קב לסאה, דההוא יתירא דנפיש מרובע לסאה חזי לאצטרופי לחצי קב דהוי שיעור גינה, וכתשעת קבין לכור בשדה דמי, אבל זאבין ליה סאתים דליכא טפי מרובע קב לסאה ויתור הוי. וקי"ל כרב נחמן:

טו. בעי רב אשי שדה ונעשית גינה גינה ונעשית שדה מהו. כשדה חשבינן להו ובעיא תשע קבין, או דילמא כגינה חשבינן לה ובחצי קב סגיא לה. ועלתה בתיקו. וכל כי האי גוונא חומרא לתובע וקולא לנתבע:

טז. תאנא אם היה סמוך לשדהו של מוכר אפי' כל שהו יתר שבעת קבין ומחצה לכור, אף ע"ג דלית ביה מליותא לתשעת קבין, מחזיר לו קרקע. ולא מצי מוכר לחיוביה ללוקח לקבוליה ולמיתב ליה דמיה, דכיון דסמוך לשדהו הרי הוא יכול לצרפו לשדהו, ומאי פסידא אית ליה למוכר בהכין כי היכי דליחייביה ללוקח לקבולי מיניה בדמים.

בעי רב רב אשי (כור) [בור] מהו שתפסיק אמת המים מהו שתפסיק רשות הרבים מהו שתפסיק ריכבא דדיקלי מהו שיפסיק. ועלו בתיקו. ושמעינן מינה דהא דתנן (לעיל בבא בתרא יא,א) ולא את השדה עד שיהא בה תשעת קבין לזה [ותשעה קבין לזה], אם היה סמוך לשדהו של כל אחד מהם, כיון דההוא פורתא דמטי ליה לכל חד מיניהו חזי ליה לערוביה בהדי ארעיה, כל היכא דמטי ליה לכל חד מינהו כשיעור הוה אית ליה מדינא למפלג ליה אמצריה, השתא נמי דלא מטי ליה כשיעור פלגי דהא חזי ליה, וכבר ברירנא בפ"ק (שם סי' יג):

יז. והא דתנן ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל המותר, ומתמהינן עלה כלפי ליא. ומסקנא תני רבין בר רב נחמן לא את המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל הרובעין כלן:

בעי רב אשי שדה ונעשית גנה גנה ונעשית שדה מהו. פירוש כגון שמונה קבין לכור ונתחייב להחזיר לו דמים כיון דאיכא חצי קב מותר על שבעה קבין ומחצה לכור ונעשה גנה כגון שנבע שם נהר וראוי לגנה ולא אמרינן כיון דבשעת מדידה הויא לה ארעא חשיבתא באנפי נפשה מחזיר לו הקרקע או דלמא כבר נתחייב לוקח משעת המקח בחזרת דמים. גנה ונעשה שדה מאי מי אזלינן בתר מעיקרא או דילמא כיון דבשעת מדידה יבש הנהר ואין הקרקע ראוי לחזרה מחזיר לו הדמים ומה שחייבו את הלוקח להחזיר דמים בשאין הקרקע ראוי בפני עצמו מתקנת חכמים הוא להכי מספקא ליה אי אזלינן בהך תקנתא בתר שעת מכירה או בתר בסוף או דילמא כל זמן שאין הקרקע ראוי בין מעיקרא בין בסוף בשעת מדידה מתחייב להחזיר לו דמים. ולפי מה שפירש הרא"ם ז"ל דלא אמרינן שמחזיר לו כל הרובעים אלא היכא דאיכא חזרת קרקע. הכי פירושו שדה ונעשה גנה והותיר שמונה קבין לכור ונתחייב מתחלה בתורת דמי חצי קב דהוא מותר על שבעה קבין ומחצה מי אמרינן דהשתא דנעשית גנה והוה ליה האי חצי קב ראוי מחזיר לו ראוי בפני עצמו כיון דבשעת מכירה הויא לה מחילה ודאי בשהשביחו הרובעים ללוקח השביחו. גנה ונעשה שדה מאי הא נמי כיון שהותיר שמונה קבין לכור ומתחלה היה דינו להחזיר קרקע והשתא דנעשית שדה אין הקרקע ראוי בפני עצמו בפחות מתשעה קבין ומיבעיא לן מי מחייב ליה בחזרת דמים. מיהו ודאי אפילו הרובעים הוא מחזיר או בדמים או בקרקע כיון דבשעת המקח לא קנה לוקח אלא בית כור בלבד שהרי היה שם יתירא על שבעה קבין ומחצה כשיעור הראוי בפני עצמו דגינה הוה וזה הענין דחוק כמעט על כן נראים דברי רבינו האי גאון ז"ל שכתבתי במשנתינו ומיפרשא האי בעיא דרב הונא בדרך מרווח בלשון הראשון שכתבתי. הר"י בעליות.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: בעי רב אשי שדה ונעשית גנה. פירוש קודם שנמדד עשאו גנה ואתר כך נמדר ונמצא המותר בתר מעיקרא אזלינן ושדה זבין ליה או בתר השתא אזלינן דהא חשיב ומהדר ליה ארעא. עד כאן לשונו.

הא דבעי רב אשי שדה ונעשה גנה או גנה ונעשה שדה מהו. כלומר בין מכירה למדידה לענין מה ששנינו שיד מוכר על העליונה ליטול קרקע או מעות כל שאין בו שיעור הראוי קאמר ולומר שאם היה שדה ולא הגיעו כל הרובעים עם המותר לתשעה קבין כופין את הלוקח ליקח אם קודם מדידה נבעו בו מים ונעשה גנה בתר מעיקרא אזלינן וכופין את הלוקח ליקח אף על פי שעכשיו ראוי הוא למוכר או דלמא בתר השתא אזלינן דעד כאן לא אמרו שכופין את הלוקח ליקח אלא מפני שלא היה ראוי למוכר ועכשיו ראוי וסלקא בתיקו ואין כופין. אבל היכא דמכר לו שדה ולא הותיר אלא שבעה קבין ומחצה לכור משעת מכירה הויא מחילה ואף על פי שלבסוף קודם מדידה נעשה גנה אינן חוזרין דכבר נמחלה וכן בגנה ונעשה שדה. וכן פירש ר"ש ז"ל והרא"ם ז"ל.
ונראה לי דדבר הלמד מעניינו הוא וממקומו הוא מוכרע שאם לא כן היה לנו להביא בעיא דרב אשי בפיסקא דלא את הרובעים בלבד הוא מחזיר ולא בפיסקא הראשונה והיינו נמי דהביאו בגמרא אחר בעיא זו תנא אם היה סמוך לשדהו אפילו כל שהוא מחזיר לו קרקע והיינו נמי דבעי רב אשי בעיא אחריתי בתרא בור מהו שתפסיק אמת המים מהו שתפסיק דמשמע דבעיא ראשונה דרב אשי בדינא דמחזיר לו קרקע או מעות הוא.

בפרשב"ם בד"ה ה"ג וכדברי כו' ואפ"ה לא אמרי' נותן חצי רובע לכל חצי סאה כו' חצי רובע הוה מחילה לחצי סאה כי כו' עכ"ל דלא ניחא ליה לפרש הקושיא בפשיטות דלא אמרינן הרובע הוה מחילה לסאה כיון דהוי שיעור גינה והיינו כרב הונא משום דאיכא למימר טעמא דרב נחמן לעיל משום דהרביעית מכל כור וכור דהיינו ז' קבין ומחצה לכל כור וכור לא הוה שיעור שדה והוי בתורת מחילה ולא אמרינן לצרפינהו שיהיו שיעור שדה עד שיהיה משהו יותר על הרבעיים דנפקי מתורת מחילה ואז נצרף אותן לשיעור שדה משא"כ הכא דהאי רובע גופיה הוא שיעור גינה דאיכא למימר מודה רב נחמן דאינו בתורת מחילה ולהכי קאמר דה"נ אימא דנותן חצי רובע לכל חצי סאה דהשתא הוי כל חד וחד בתורת מחילה ולא נצרף אותן שיהיו שיעור גינה עד דליהוי משהו יותר על הרבעיים לרב נחמן ודו"ק:

בד"ה ואית דמפרשי דהאי כל שהו אפי' כו' דא"כ מאי אהני ליה הן חסר כו' עכ"ל מיהו מצינן לפרושי דקאי ארישא אמדה בחבל דאם הותיר כלשהו דיחזיר כפי מה שירצה מוכר מעות או קרקע כפרשב"ם במתני' ואהא קתני הכא אם היה סמוך כו' אלא דא"כ דקאי ארישא לא ה"ל למיתני הך ברייתא בתר פסקא שאם שייר בשדה כו' וק"ל:

גמ' ואי איכא מלתא יתירא לט' קבין הדר. כן היא הגירסא לפירוש רשב"ם וכצ"ל ברשב"ם:

ועוד ברשב"ם בסה"ד כיון דמפיק להו מתורת מחילה ליכא למימר בהו יפוי כה דלוקח. צ"ל יפוי כח דמוכר:

גמ' מילתא יתירא לתשעת קבין כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה ואי איכא כו' יחזור לו קרקע ולא כו' לא הוה לן למימר יחזיר ליכא למימר בהו ייפוי כח דמוכר כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה ומשני כו' דאי הוי ט' קבין הדרי דאיכא טפי מרובע לכל סאה כו' כצ"ל:

בד"ה ה"ג ובגינה בית חצי קב כו' והדר ואע"ג כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה ומשני כו' ה"ד בחצי רובע כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה ואי איכא מילתא יתירה. וק"ל מאי חזית כו' אדרבה שדיי' אכולהו כו' דלא מטי לכל ב"ס אלא טפי מרובע פורתא. הלשון אינו מדויק דהכי הל"ל דלא מטי לכל ב"כ אלא טפי מז' קבין ומחצה פורתא. ונ"ל דנסתרסו השורות ומן דלא מטי עד פורתא שייך לקמי' אחר א"נ מנלן כו' על רבעי כור "דלא מטי כו' פורתא" שדיי' להאי תוספת כו':

שם ועד שיהיה ט' קבין לכל כור וכור לא ה"ל כו'. כצ"ל בלא ו':

ר"ש ד"ה ונעשית גנה. או נבע מעיין כו'. כצ"ל:

ר"ש ד"ה אמת המים.. אבל ר"ה ממש ליכא למימר כו'. כ"נ דצ"ל:

ואי איכא [מילתא] יתירא לט' קבין. כלומר אם יש משהו יותר מרובע לכל סאה דהשתא ליכא מחילה כלל לא ברבעין ולא במותריהן חזינן אי הוו כוריים דהשתא הוו להו רבעין דידהו יותר מט' קבין כיון דליכא מחילה הדרי באנפי נפשייהו דכיון דאיכא חשיבות שדה לא תקנו חכמים למוכר ייפוי כח דמעות אלא יחזיר לו קרקע ואי לא הוי הך מכירה אלא בית כור ואיכא קב ומחצה יתר על הרבעין דהוו להו בין הכל ט' קבין הדר והשתא אסיקנא לר''נ דבכוריים ואע''ג דליכא אלא מותר כל שהוא על הרבעין לא אמרינן יעשה חשבון אלא יחזיר קרקע דכיון דדין מחילה ליכא בהו ושיעור שדה יש למה נכוף הלוקח ליקח האיכא בי רדו יומא ולא מפסיד מוכר מידי אבל בבית כור אחד צריך קב ומחצה מותר על הרבעין להשלים ט' קבין והדר וקיימא לן כר''נ בדיני כן נראה בעיני פיסקא ופירושא ועיקר וי''מ ואי איכא יתירות כו' שצריך ט' קבין יותר לבד כל הרבעין כולן וי''מ קב ומחצה צריך תוספת על הרבעין של בית כור האחד דכיון דבבית כור אחד הוי ט' קבין הדרי כולהו וקשיא לי מאי חזית דשדית להאי קב ומחצה על חד בית כור מי' כורין ולאינך ליכא אלא ז' קבין ומחצה לכור אדרבה שדייה אכולהו ויהיה בתורת יעשה חשבון דלא מטי לכל בית סאה אלא טפי מרובע פורתא ועד שיהיה ט' קבין לכל כור וכור לא הוה לן למימר יחזיר א''נ מנלן האי דדי לנו בקב ומחצה תוספת על רבעי בית כור שדייה להאי תוספת אבית סאה ועד דליהוו ט' קבין לאחד מן הסאין לבד מרובע לכל סאה וסאה לא אמרינן דהדרי למוכר כללא דמילתא כי מעיינת בהו שפיר בהנך לישני לא תמצא טעם וממש בהן אלא כהלכתא בלא טעמא ברם כך הוא כמו שפירשתי דהיכא דאיכא משהו יתר על כל הרבעין כולן של ב' כורין כיון דמפיק להו מתורת מחילה ליכא למימר בהו ייפוי כח דלוקח דהא בין כולן חשיבי שדה דאיכא טפי מט' קבין והדרי למוכר ובבית כור אחד בעינן תוספת קב ומחצה על הרבעין להשלימן לט' קבין והדרי למוכר: מאי לאו דזבין ליה כוריים. דהא לא קתני ואם שייר בבית כור ט' קבין כדקתני רישא בית כור עפר אני מוכר לך אלמא אפי' בבקעה גדולה קאמר ט' קבין הדרי למוכר וקשיא לר''נ דאמר מחילה הויין כל היכא דלא מטי טפי מרובע לכל סאה: ומשני לא דזבין ליה כור. דארישא קאי דאיירי בבית כור ועלה קתני דאי הוו ט' קבין הדרי דאיכא טפי מרובע לכל סאה ונפקא להו מתורת מחילה: ה''ג ובגנה בית חצי קב מאי לאו דזבין ליה סאתים לא דזבין ליה סאה. והכי קפריך מאי לאו דזבין ליה סאתים ואפ''ה לא אמרי' נותן רובע לכל סאה ואי איכא יתירתא משהו למילתא דחצי קב הדר הא לא אמרי' אלא כיון דה''ל בין הכל שיעור גנה לא מחיל איניש כרב הונא והדר ואע''ג דלא מטי אלא רובע לסאה ומשני לא דזבין ליה סאה גנה והלכך רובע הוא דהוי מחילה טפי מרובע יעשה חשבון אבל חצי קב דאיכא שיעור גנה הדר: ה''ג וכדברי ר''ע בית רובע מאי לאו דזבין ליה סאה לא דזבין ליה חצי סאה. והכי קפריך מאי לאו דזבין ליה סאה ואפ''ה לא אמרי' נותן חצי רובע לכל חצי סאה דהוי מחילה אלא כיון דהוי ליה בין כל המותרות שיעור גנה הדרי כרב הונא חצי רובע הוי מחילה לחצי סאה כי היכי דרובע הוי מחילה לסאה ומשני דזבין ליה חצי סאה הלכך חצי רובע הוי מחילה וטפי מחצי רובע יעשה חשבון רובע דהוי שיעור גנה יחזיר כן נראה בעיני ועיקר וכן מצאתי כתוב בספרים מדויקים ולשונות אחרים יש ואין בהן ממש ואמרי' בית סאתים שיעור גנה בבית כור שיעור שדה והבל הוא ודברים ריקים דט' קבין שיעור שדה וחצי קב שיעור גנה וגם מפרשים דלר''ע לית ליה יעשה חשבון בגנה אלא רובע יחזיר פחות מרובע הוי מחילה והכל הבל דהא ודאי אית ליה מחילה כדפרישית דכי היכי דאמרן בשדה רובע לסאה הוי מחילה הוא הדין בחצי רובע לחצי סאה הוי מחילה וכן לגנה חצי רובע לחצי סאה הוי מחילה יותר מחצי רובע לחצי סאה יעשה חשבון לר''ע כמו לרבנן אבל רובע לחצי סאה יחזיר לר''ע ולרבנן יעשה חשבון עד שיהו חצי קב תוספת על חצי סאה דהכי הוי שיעור גנה וגם מפרשים דרובע לסאה בגנה לרבנן יעשה חשבון כיתר מרובע לשדה ופחות מרובע הוי מחילה בגנה כרובע בשדה וכל סברות הללו הבל הן ומטעיין הן: בעי רב אשי. מכר לו שדה כגון שמכר לו סאה או סאתים והותירו יותר מב' רבעין לסאתים אבל אינן ט' קבין דהוו להו בתורת יעשה חשבון: ונעשית גנה. ביד לוקח קודם שהחזיר לו לא מעות ולא קרקע גדל נהר לכאן או נובע מעין לכאן דה''ל ראוי לגנה כדכתיב והשקית ברגלך כגן הירק (דברים יא): מהו. מחזיר לו לוקח למוכר מי אזלינן בתר שעת מכירה ויעשה חשבון רצה נוטל מעות רצה נוטל קרקע או דלמא כיון דתקנתא דרבנן היא משום ייפוי כח דמוכר שלא יפסיד מיעוט קרקע שאין ראוי לכלום השתא דה''ל חצי קב גנה וחשוב שדה צריך שיטול את שלו ויחזיר לו לוקח קרקע ולא מעות א''נ מכרה כשהיא גנה ונתייבשה ונעשית שדה ביד לוקח מי אזניינן בתר שעת מכירה ויחזיר לו החצי קב ולא מעות או דלמא השתא נמי יש לנו לעשות תקנה למוכר הואיל ונעשית שדה ואין ראוי לו בפני עצמו ואם רצה יטול מעות או קרקע ונראה בעיני דדוקא קמיבעיא ליה כגון דליכא בין שעת מכר לשעת מדידה אלא תורת חזרה ועשיית חשבון דממה נפשך ליכא מחילה אבל היכא דמעיקרא הוי מחילה ולבסוף לא הוי מחילה ודאי בתר מעיקרא אזלינן כיון דמחל מחל כגון אליבא דרב הונא שמכר לו מתחלה סאתים שדה והיו שם מותר ב' רבעים רובע לסאה דהוי מחילה והשתא נעשית גנה ביד לוקח והוי בתורת חזרה לרב הונא התם ודאי מודי רב אשי דבתר מעיקרא אזלינן שהרי מחל ונתן לו הב' רבעין וכן עיקר: תנא אם היה. ההוא שדה שמכר סמוך לשדהו אחר אפילו אם הותיר כל שהוא על ז' קבין ומחצה לכור מחזיר לו קרקע ולא יעשה חשבון דהא חזי לאיצטרופי לשדהו ואע''ג דלא הוי ההוא מותר ט' קבין יחזיר לו קרקע דכיון דלא מפסיד מוכר בחזרת קרקע מידי לא נייפה כחו לכוף הלוקח לקנותו אבל אם הותיר כל שהוא על הבית כור כגון פחות מרובע לסאה א''נ ז' קבין ומחצה לכור דליכא טפי מרובע לסאה ודאי מחילה היא ולא הדר ליה לא קרקע ולא מעות וכן פסק רבינו חננאל ואית דמפרשי דהאי כל שהוא אפילו פחות מרובע לסאה קאמר דיחזיר ולא מחל הואיל ויש לו שדה בסמוך לזה ולאו מילתא היא דא''כ מאי אהני ליה הן חסר הן יתר דקאמר ליה כדקתני מתני' וא''נ לא אמר הן חסר הן יתר הא אוקמינן דסתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי: בור מהו שתפסיק. בין ההוא מותר לשדה ולא יחשב על שדהו ויעשה חשבון ואם תמצא לומר דאינו מפסיק: אמת המים מהו. נראה בעיני דגרסינן דרך הרבים מהו כגון שיש כאן שביל של ט''ז אמה שהולכין ממנו לשדות אבל רה''ר ממש איכא למימר דאין לך הפסק גדול מזה וכולהו באם תמצא לומר דאינו מפסיק מפרשינן להו: ופרכינן כלפי לייא. כנגד מה שונה במשנתנו כאן ולאן הדבר נוטה כדאמרינן בברכות (דף נח.) חצבי לנהרא כגני לייא הקדירות שלמות הולכין לנהר לשאוב בהן מים אבל השבורין להיכן הולכין וה''נ במתני' איפכא מסתברא דהמותר לא הוי מחילה אבל הרבעין אמרנו דהוו מחילה הלכך ה''ל למיתני כדמתרץ לא את המותר על הרבעים בלבד הוא מחזיר דנימא הרבעין כולן מחולין אלא גם את כל השלשים רבעין של בית כור הוא מחזיר דכיון דאיכא קרקע טובא לא מחל מידי והוא הדין לענין הפחת דכיון דחסר טפי מרובע לסאה לא מחל מידי כדאמרינן לעיל אם בא לנפות מנפה את כולן וכ''ש לענין קרקע כדאמרינן בהמוכר פירות (לעיל דף צד.): מתני' מדה בחבל כו'. האומר לחבירו ב' לשונות הללו הסותרין זה את זה בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל הן חסר הן יתר ביטל לשון אחרון זה דהיינו הן חסר הן יתר את לשון הראשון דהיינו מדה בחבל ואפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו דס''ל להאי תנא דכל שני לשונות של מכירה שסותרין זה את זה תפוס לשון אחרון דחזר בו בתוך כדי דיבור מן הראשון:

אין פירוש לקטע זה