בבא בתרא קה ע"א

בטל מדה בחבל הן חסר הן יתר דברי בן ננס:
גמ' אמר רבי אבא בר ממל אמר רב חולקין עליו חביריו על בן ננס מאי קא משמע לן תנינא מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה דינר זהב לחדש ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי ואמרו יחלוקו את חדש העיבור אי מהתם הוה אמינא התם הוא דאיכא למימר מיהדר קא הדר ביה ואיכא למימר פרושי קא מפרש אבל הכא דודאי קא הדר ביה אימא לא קא משמע לן אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי בן ננס אבל חכמים אומרים הלך אחר פחות שבלשונות זו ולא סבירא ליה והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה האחרונה כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה אלא זו וסבירא ליה ומי סבירא ליה והאמר שמואל בבא באמצע החדש עסקינן אבל בא בתחלת החדש כולו למשכיר בסוף החדש כולו לשוכר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קה - א

בטל הלשון האחרון שאמר, "מדה בחבל", שמשמעו, מידה מדויקת, את הלשון הראשון, "הן חסר הן יתר", שמשמעו, מידה שאינה מדויקת. ודינו כאילו אמר רק "מידה בחבל".

אלו דברי בן ננס. הסובר, "תפוס לשון אחרון".

כלומר, כל האומר שני לשונות הסותרים זה את זה, אזלינן אחר הלשון האחרון. משום דחזר בו תוך כדי דיבור מהלשון הראשון.

אך חכמים נחלקו עליו. כמו שיתבאר בגמרא.

גמרא:

אמר רבי אבא בר ממל, אמר רב: חולקין עליו חביריו על בן ננס.

ולא סברו "תפוס לשון אחרון", אלא מספקא להו האם "תפוס לשון ראשון" או "תפוס לשון אחרון" ^[46]. כמו שיתבאר בהמשך דברי הגמרא.

אמנם, דעת רב עצמו, כבן ננס. ד"תפוס לשון אחרון". כמו שיתבאר לקמן (עמוד ב').

ומקשה הגמרא: מאי קא משמע לן רב בדבריו?

הלא תנינא (בבא מציעא קב' א), "מעשה בציפורי, באחד ששכר מרחץ מחבירו.

ואמר לו, "הנני משכירך מרחץ זה בשנים עשר זהובים לשנה, דינר זהב לחדש".

ונתעברה השנה, והרי יש בה שלשה עשר חדש.

יש לדון כמה ישלם לו: מצד אחד, הלשון הראשון משמעה, שיתן לו רק שנים עשר זהובים, אפילו אם תתעבר השנה.

ומאידך, הלשון האחרון משמעה, על כל חודש וחודש חייב לתת לו דינר זהב.

ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל, ולפני רבי יוסי, ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור". עד כאן המשנה.

ומבואר להדיא, דלא סבירא להו כבן ננס, אלא הסתפקו האם תפסינן את הלשון הראשונה או האחרונה, וממון המוטל בספק, חולקים ^[47].

ואם כן, מה חידש רב בדבריו?

ומתרצת הגמרא: אילו לא חידש לנו רב ש"חולקים עליו חביריו על בן ננס", והיינו באים ללמוד זאת מהתם, [מהמשנה הנ"ל, "המשכיר מרחץ"], הוה אמינא, דוקא התם הוא דאמרינן, "חולקים", משום דמספקא לן מה היתה כונתו.

מחד, איכא למימר מיהדר קא הדר ביה, [אפשר לומר, שחזר בו בסוף דבריו ממה שאמר בתחילתן]. ובמקרה זה חייב לשלם לו על חודש השכירות.

ומאידך, איכא למימר פרושי קא מפרש. כלומר, כונתו היתה לפרש, שיתן לו את שנים עשר הזהובים בכל חודש וחודש, ולא רק בסוף השנה. וגם יוכל לחזור בו בתוך השנה, ולא יתחייב להעמיד לו דירה אחרת ^[48].

אך אין כוונתו להשכיר לו כל חודש בנפרד. ואם זו כונתו, אינו חייב לשלם עבור חודש העיבור.

ומכיון שהספק שקול, אמרינן, יחלוקו".

אבל הכא, במשנתנו, דודאי קא הדר ביה, בלשון האחרון, ממה שאמר בתחילה. אימא לא. ואף רבנן מודים לבן ננס, דאמרינן "תפוס לשון אחרון.

לכן קא משמע לן רב, שגם במשנתנו נחלקו רבנן על בן ננס ^[49].

הגמרא חוזרת לדון בדברי משנתנו:

אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי בן ננס. אבל חכמים אומרים, בין אם אמר "מידה בחבל" בסוף, ובין אם אמר "הן חסר הן יתר", מספק "הלך אחר פחות שבלשונות". ויד המוכר שהוא המוחזק בקרקע על העליונה ^[50].

ומקשה הגמרא: "זו" ולא סבירא ליה?!

כלומר, מדקאמר שמואל "זו דברי בן ננס", ולא קאמר "חלוקין עליו חביריו על בן ננס" כמו שאמר רב לעיל, משמע, דלא סבירא ליה כבן ננס, אלא כרבנן.

וקשה: הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו, האומר לחבירו, "כור חיטה, בשלשים סלעים, אני מוכר לך", והתחיל למדוד לו את החיטה, יכול לחזור בו אפילו בסאה האחרונה.

ואפילו אם משך הלוקח עשרים ותשע סאים, לא נגמר המקח, עד שיתן לו שלשים סאה.

אבל, אם אמר לו "כור, בשלשים, סאה, בסלע. אני מוכר לך", ראשון ראשון קנה.

כיון שאמר לו "סאה בסלע", הרי כל סאה וסאה היא מכירה בפני עצמה. ומשיכת כל אחת קנאתה.

אלמא, לדעת שמואל אמרינן "תפוס לשון אחרון", כבן ננס.

ומתרצת הגמרא: אלא, זו וסבירא ליה. כלומר, אע"ג דאמר "זו דברי בן ננס", לאו משום שלא סבר כמותו, אלא השמיענו דעת רבנן החולקים עליו.

ומקשה הגמרא: מי סבירא ליה?! וכי סבר שמואל דאמרינן "תפוס לשון אחרון"?!

והרי אמר שמואל, בבאור המשנה דמרחץ, דאמרינן בה "יחלוקו את חדש העיבור",

והעמיד שמואל, בבא לבית הדין באמצע החדש ואמר לו "צא מביתי או תן לי שכר החדש הזה" עסקינן.

וכיון שאנו מסתפקים איזה לשון נתפס, אמרינן העמד ממון על חזקתו, ומה שדר בה כבר לא מוציאים ממנו, שמא יש לנו לתפוס לשון אחרון.

אבל בא בתחלת החדש, כולו למשכיר. דאמרינן העמד קרקע בחזקת בעליה.

ובסוף החדש, כולו לשוכר ^[51]. דאמרינן, העמד ממון בחזקתו ^[52].

על כל פנים משמע, ששמואל מסתפק אף הוא כרבנן, והולך אחר המוחזק ^[53]. ולא כבן ננס ^[54]?

הערות

^[46] ולדעתם, כל האומר שני לשונות בתוך כדי דיבור, כאילו הוציאן בפיו ביחד. ויבואר יותר להלן בגמרא. ויש לדון: האם הספק הוא "ספיקא דדינא", דהיינו, בית הדין מסתפק היאך לדון את דיבורו, [ולא מספקא לן מה חשב בליבו, דדברים שבלב אינם דברים, רק מסתפקינן מה כלול בדיבור שהוציא מפיו]. או דילמא, הוי ספק במציאות, מה היתה כונת המשכיר. א. דעת התוספות (בבא בתרא סב ב), דהוי ספיקא דדינא. והוכיחו מדברי שמואל המובאים להלן, דאף בספיקא דדינא אמרינן "המוציא מחבירו עליו הראיה". ב. עיין במשנה למלך (פרק ז מהלכות שכירות הלכה ב) ומבואר בדבריו, דהוי ספיקא במציאות. ועיין שם בדבריו, דלהכי מהני בזה חזקת מרא קמא. ובתוספות בסוגיין (קה א, ד"ה אבל), פרשו בדעת שמואל, שאם בא בסוף החודש הודה המשכיר לשוכר שהוא שלו. ומוכח, דהוי ספיקא במציאות. דאי הוי ספיקא דדינא, לא היה שייך בזה הודאת בעל דין. ג. יעויין בקונטרס הספיקות (כלל א אות ב), ותורף דבריו, דאף על פי דהוי ספיקא דדינא, מכל מקום הוא ספק מעליא, כיון שהספק אינו נובע מחסרון ידיעת הדיין, אלא מחמת דיבורו המבולבל של המשכיר. ולכן לדעת סומכוס, אף בספק כזה אפשר לפסוק "יחלוקו". למרות שבשאר ספיקא דדינא אין לדיין לפסוק אם אינו יודע את הדין, ואמרינן, "המוציא מחבירו עליו הראיה".

^[47] הרשב"ם. אמנם למסקנת הסוגיא, אין הטעם משום "ממון המוטל בספק חולקים", אלא משום "המוציא מחבירו עליו הראיה", דאמר שמואל, בבא באמצע החודש עסקינן, אבל בתחילת החודש, כולו למשכיר, ובסופו, כולו לשוכר. כלומר, שיש לנו ללכת אחר המוחזק. כמו שיתבאר. ועיין עוד במהרש"א (בבא מציעא קב ב), דלפי ההוא אמינא היה מקום לפרש, דסברו רבנן, "תפוס לשון שניהם", וחלו שני הלשונות כאחד. וחולקים חלוקת ודאי. כמו ב"שנים אוחזין בטלית", ששניהם מוחזקים בה, וחולקים חלוקת ודאי. ועיין עוד, במהר"ם (בבא מציעא קב ב), שהקשה לדעת רב נחמן החולק על שמואל (הובא בגמרא שם), וסובר דלעולם הקרקע בחזקת בעליה, וכי פליג על המשנה? וכתב, רב נחמן העמיד את משנתנו כדעת סומכוס, ד"ממון המוטל בספק חולקים". ואולי זו כונת הרשב"ם דנקט בפשטות דטעמא דרבנן משום "ממון המוטל בספק", ודלא כשמואל.

^[48] צריך עיון, אם יכול לחזור בו בכל חודש וחודש, אם כן הוא משכיר לחדשים ממש, ולמה ידור חנם בחודש העיבור? (רבי אליעזר משה הורביץ).

^[49] צריך באור, מדוע באמת נחלקו רבנן על בן ננס, הרי אם הלשון האחרון סותר לגמרי את הראשון ודאי חזר בו, ומהיכי תיתי לומר "תפוס לשון ראשון"? וכתבו הראשונים, דחיישינן כיון שאמר לשון אחרון ולא פירש דבריו שכונתו לחזור מהראשון, יש להסתפק שמא ניחם על האחרון ורוצה את הראשון. ובתוס' רי"ד כתב, לדעת רבנן, אדם האומר שני לשונות ביחד, לא בכונה אמרם, אלא התבלבל בלשונו שלא רצה לומר אלא כלשון הראשון וכפל דבריו כדי לחזק את דיבורו.

^[50] רשב"ם, וכן דעת הרמב"ם (פרק כח ממכירה הלכה יא). צריך באור, מדוע חזקת המוכר בקרקע עדיפא על חזקת הקונה במעות? ומדוע לא נאמר, יד הקונה על העליונה כיון שהוא מוחזק בכסף? ונראה לומר, כיון שחיובו של הקונה ברור, והספק הוא מה חיובו של המוכר, אמרינן, "אין ספק מוציא מידי ודאי", ואזלינן אחר חזקת המוכר. ועיין בקונטרס הספיקות (כלל ז אות ג) שהלך אף הוא בדרך זו. אך יעויין בהשגות הראב"ד (פרק כח ממכירה הלכה יא) שכתב, "הפחו?ת שבלשונות קולא היא לנתבע. ואם נתן מעות, הלוקח הוא התובע. ואם לא נתן מעות, והלוקח מחזיק והמוכר תובע מעות יתרים, הוא התובע. ופעמים שהחיסור קולא או חומרא לנתבע, וכן היתר".

^[51] אמנם בדין זה אין ההלכה כשמואל. אלא כרב נחמן (בבא מציעא קב ב), דאמר, "קרקע בחזקת בעליה עומדת" ומכיון שהספק לא נולד עכשיו אלא בתחילת החודש, העמד קרקע על חזקתו, ונמצא שדר בבית חבירו וצריך להעלות לו שכר. ואף אם בא בסוף החודש כולו למשכיר.

^[52] מבואר בסוגיא, שתפיסת השוכר בקרקע מועילה אף על פי שתפס לאחר שנולד הספק. והקשו התוספות: הרי נתבאר בסוגית "תקפו כהן" (ו ב) שתפיסה לאחר לידת הספק אינה מועילה? בשאלה זו, נאמרו כמה תירוצים: א. התוספות בסוגיין תרצו, בסוגיתינו מועילה תפיסה, משום שאם המשכיר הגיע בסוף החודש הוי כהודאה שהחודש שייך לשוכר, ואם הגיע באמצע החודש, מספקא לן אי הוי הודאה או לא, ולכן יחלוקו. ובפילפולא חריפתא (בבא מציעא סימן יג אות פ) הקשה, הרי בגמרא משמע, שהנדון כאן הוא בהלכות תפיסה, ולא בדין הודאת בעל דין? ובנתיבות המשפט (כללי תפיסה אות יג) תירץ, באמת הטעם הוא משום התפיסה. אלא שבזה גופא הסתפקו התוספות, בקושייתם סברו שהוא ספיקא דדינא, אם תפוס לשון ראשון או אחרון, וספק זה קיים אף בתחילת החודש. ודחו, שהספק הוא ספק הודאה, וספק הודאה חל רק בסוף החודש. ולכן מועילה תפיסה קודם שנולד הספק. ב. עוד תרצו התוספות בסוגיין, כאן מועילה תפיסה אף אחר לידת הספק משום שטוען טענת ברי. משא"כ בסוגיית תקפו כהן, טוען טענת שמא. ועיין בקונטרס הספיקות (כלל ב אות ד) שדן בדבריו. ג. במסכת בבא מציעא (ו ב) תרצו התוספות, מכיון שהשוכר נכנס לקרקע בהיתר, מועילה תפיסתו אפילו אחר שנולד הספק. (ועיין בספר תקפו כהן להש"ך, סימן נט. ובקונטרס הספיקות כלל ז אות ז, שדנו בדברי התוספות).

^[53] הקשו התוספות, הרי דעת רבי יוסי, (בבא קמא עג ב) שאם אמר שני לשונות, כגון "תמורת עולה תמורת שלמים", אמרינן, "תפוס לשון שניהם", ואם כן מדוע בנידון דידן לא נאמר גם כן, "תפוס לשון שניהם", ואף אם יבא בסוף החודש, נחלוק את חודש העיבור? ומבארים התוספות, שאפשר לומר "תפוס לשון שניהם" רק במקום שהלשונות אינם סותרים זה את זה, אלא מוסיפים זה על זה. אך כאן שהלשונות סותרים, ודאי אין דעתו אלא על אחד מהם. ולכן, מספק אמרינן "המוציא מחבירו עליו הראיה".

^[54] אפשר ליישב בפשטות, כמו שאמרה הגמרא לעיל, לגבי משכיר מרחץ, איכא למימר מיהדר קא הדר ביה, ואיכא למימר פירושי קא מפרש, ובזה סבר שמואל, יחלוקו. אך במשנתנו דודאי חזר בו, שמא יודה שמואל לדברי בן ננס. אך לגמרא לא ניחא לתרץ כך. דלא משמע שזהו עיקר הטעם. ועוד, לשון "זו דברי בן ננס" משמע יותר, "זו" ולא סבירא ליה. תוספות.

בטל התנאי "מדה בחבל" את התנאי "הן חסר הן יתר", שבכל מקרה הולכים אחר לשון אחרון שאמר, אלו דברי בן ננס.

א גמרא אמר ר' אבא בר ממל אמר רב: חולקין עליו חביריו על בן ננס ואינם מסכימים עימו שהולכים אחר הלשון האחרון. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] רב בכך? הלא כבר תנינא [שנינו] דבר זה: מעשה בציפורי, באחד ששכר מרחץ מחבירו והוסכם ביניהם שיהיה מחיר השכירות בשיעור שנים עשר זהובים לשנה, דינר זהב לחדש,

ובא מעשה זה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני ר' יוסי לדון לגבי שנה מעוברת, האם חודש העיבור הוא בכלל "שנים עשר זהובים לשנה", או שצריך לשלם תוספת עבורו, שהרי אמר ב"דינר זהב לחודש", ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור משמע שבמקום כזה שאומר שני לשונות סותרים פסקו חכמים שספק הוא, ויחלוקו!

ומתרצים: אי מהתם [אם משם] בלבד לא הייתי יודע שחלוקים חכמים על בן ננס בכל מקרה, שכן הוה אמינא [הייתי אומר] כי התם [שם] הוא שאמרו שיחלוקו, משום דאיכא למימר מיהדר קא הדר ביה [שמצד אחד יש מקום לומר שהוא חוזר בו] מדיבור ראשון, וקוצב מחיר של דינר זהב לחודש, ומן הצד האחר איכא למימר פרושי קא מפרש [יש מקום לומר שהוא מפרש] את הדברים שאמר תחילה. שאין כוונתו להתייחס כלל לחודש העיבור, אלא רצונו לומר שהתשלום לשנה לא יהא בסוף השנה, אלא דינר זהב בכל חודש, ומכיון שיש ספק במשמעות דבריו — יחלוקו, אבל הכא [כאן] במשנתנו שבודאי קא הדר ביה [חזר בו] — אימא [אמור] שלא חולקים חכמים בזה, ומודים הם לבן ננס, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שחולקים עליו.

ובדומה למה שהובא קודם לכן בשם רב, אמר רב יהודה אמר שמואל: משנתנו זו היא כדברי בן ננס שהולך אחר לשון אחרון, אבל חכמים אומרים: הלך (לך) אחר פחות שבלשונות, כלומר, יש ללכת תמיד אחר הלשון הכוללת פחות מהאחרת, ולפי הכלל שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

ותוהים: מכלל הלשון "זו דברי בן ננס "שאמר שמואל נראה שזו היא שיטת בן ננס, ואולם שמואל עצמו לא סבירא ליה [סבור הוא] כן? והא [והרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם], האומר לחבירו: "כור (מידה בת שלושים סאים) תבואה, בשלשים סלע אני מוכר לך" — יכול לחזור בו מן המכר אפילו בסאה האחרונה שמודד, שהרי התנה למכור כור שלם, וכל זמן שלא מדד כור שלם עדיין לא חלה המכירה.

אבל אם אמר לו "כור בשלשים, כל סאה בסלע אני מוכר לך" — ראשון ראשון מן הסאים שמדד קנה. משמע ששמואל סבור שהולכים אחר לשון אחרון, "סאה בסלע", שלפיה מכר כל סאה לעצמה! אלא צריך להסביר שמה שאמר שמואל "זו דברי בן ננס", משמעו: "זו" וסבירא ליה [וסבור הוא] כשיטה זו, שהולכים אחר לשון אחרון.

ואף על כך שואלים: ומי סבירא ליה [והאם סבור הוא כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל: מה שפסקו חכמים בענין המשכיר מרחץ ואמר לשוכר שהוא משכיר אותו בשנים עשר זהובים לשנה, דינר לחודש, שיחלקו ביניהם את חודש העיבור, הרי דווקא במקרה שבא המשכיר לתבוע את דמי השכירות באמצע החדש עסקינן [עוסקים אנו], אבל במקרה שבא בתחלת החדש — הרי כולו למשכיר שתובע את שכרו, שהרי הוא המוחזק בקרקע. וכן אם בא בסוף החדש — כולו לשוכר, שהרי הוא מוחזק בכסף. ומכאן משמע שלדעת שמואל אין הולכים אחר לשון אחרון, אלא רואים זאת כספק שקול הנידון לפי הכלל של "המוציא מחבירו עליו הראיה"!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the words: Measured precisely with a rope, nullify the words: More or less, since the principle is that in all cases, one should attend to the final expression; this is the statement of ben Nanas.

GEMARA: Rabbi Abba bar Memel says that Rav says: Ben Nanas’s colleagues disagree with him with regard to his ruling that one should attend to the final expression. The Gemara asks: What new halakha is Rav teaching us? Don’t we already learn that they disagree from a mishna (Bava Metzia 102a): There was once an incident in Tzippori involving one who rented a bathhouse from another, and it was stated that the rental fee would be twelve gold dinars [zehuvim] a year, one gold dinar per month, and the year was later intercalated, an extra month being added.

The incident came before Rabban Shimon ben Gamliel and before Rabbi Yosei for a decision as to whether the intercalated month is included in the words: Twelve gold dinars a year, or whether an additional payment must be made for that month, as the agreement stipulated: One gold dinar per month. And they said: The landlord and the tenant should divide the intercalated month between them, and so the tenant should pay only half a gold dinar for it. This indicates that these Sages ruled that the meaning of an agreement containing two contradictory expressions is in doubt, and therefore the parties divide the disputed amount between them. From here it follows that they disagree with the opinion of ben Nanas, who says that in such a case one should attend to the final expression.

The Gemara replies: If the Sages’ opinion was derived only from there, I would not know that they disagree with the opinion of ben Nanas in all cases, as I would say that it is only there that the Sages say that the parties divide the disputed sum between them. As it is possible to say that the landlord retracted his first statement and set the rental fee at one gold dinar per month, but it is also possible to say that he is explaining his earlier statement. That is to say, he did not mean to relate to the intercalated month; rather, he was clarifying that payment was to be made not with a lump sum at the end of the year, but in monthly installments. Since there is uncertainty with regard to his intention, the parties divide the contested sum between them. But here in the mishna, where the seller certainly retracted his first statement, one might say that the Sages do not disagree with ben Nanas. Therefore, the mishna teaches us that in all cases the Sages disagree with ben Nanas.

Similar to what was cited above in the name of Rav, Rav Yehuda says that Shmuel says: This is the statement of ben Nanas, who says with regard to a case of contradictory expressions that one should attend to the final expression; but the Sages say: Follow the least inclusive expression, the one that is the least advantageous to the buyer, in keeping with the principle that in a case of uncertainty, the burden of proof rests upon the claimant.

The Gemara asks: Did Shmuel mean to say that this is the statement of ben Nanas, but he, Shmuel, does not agree with him? But don’t Rav and Shmuel both say: If the seller said to the buyer: I am selling you a kor of grain, an amount equivalent to thirty se’a, for the sum of thirty sela, he can renege on the entire sale even while measuring out the last se’a. Since the seller stipulated that he was selling a full kor of grain, as long as he has not yet measured out the full amount, he may still renege, as the sale is not yet complete.

But if the seller said to the buyer: I am selling you a kor of grain for thirty sela, each se’a for a sela, the buyer acquires each se’a one by one as it is being measured out to him. Since the seller specified the price per sela, he has indicated that he is ready to sell each sela on its own. This seems to indicate that Shmuel maintains that in a case of contradictory expressions, one should attend to the final expression. Rather, Shmuel’s formulation: This is the statement of ben Nanas, must be explained as follows: This is the statement of ben Nanas, and he, Shmuel, agrees with him that one should attend to the final expression.

The Gemara asks: And does Shmuel actually agree with him? But doesn’t Shmuel say: Concerning the ruling of the Sages that the landlord and the tenant should divide the intercalated month between them, we are dealing with a case where the landlord came to collect the rent in the middle of the month. Only in that case is the disputed rent divided between them. But in a case where he came to collect the rent at the beginning of the month, the entire sum goes to the landlord who is demanding payment, since he is in possession of the property. And if he came at the end of the month, the entire sum goes to the tenant who is refusing payment, since he is in possession of the money. This indicates that Shmuel maintains that in a case of contradictory expressions, one should not attend to the latter expression. Rather, the case is viewed as one of uncertainty, and the burden of proof rests upon the claimant.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ר' אבא בר ממל חלוקין עליו חביריו על בן ננס. דלא אזלינן בתר לשון אחרון: בשנים עשר עשר זהובים לשנה והזכיר גם מדינר זהב היינו זהוב לחדש שכך מגיע:

יחלוקו את חדש העיבור. דיתן לו חצי זהוב וחצי מפסיד המשכיר דאם איתא דלא הוו חלוקין עליו חביריו כולו זהוב של חדש העיבור למשכיר הוה ליה למימר דהיינו תפוש לשון אחרון אלא ש"מ דחלוקין עליו חביריו דלא אזלינן בתר לשון אחרון ומאי קאתא לאשמועינן ר' אבא. ומשני טובא אתא לאשמועינן דאי מהתם ליכא למיפשט מינה דלא אזלינן בתר לשון אחרון דהוה אמינא התם הוא בדין דיחלוקו דהיכא דאמר משכיר לשוכר מעיקרא בי"ב זהובים לשנה והדר אמר מדינר זהב לחודש מיהדר קא הדר ביה ממילתא קמייתא משום הכי אמר לסוף מדינר זהב לחודש דלא מחיל ליה את חודש העיבור ובדין הוא דכוליה ^א)צ"ל ובדין הוא דכוליה דינר יהיב ליה. יהיב ליה את דינר ואיכא למימר נמי דפרושי קא מפרש ליה והכי קאמר י"ב זהובים לשנה דהיינו לכל חודש וחודש דינר ובדין הוא דלית ליה ליה למשכיר כלום מאותו דינר הואיל דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הוה ליה ממון המוטל בספק וכל ממון המוטל בספק חולקין ומשום הכי הכא חולקין את חודש העיבור ולא מצינן למיפשט מהכא דסבירא להו לרבנן דלא אזלי' בתר לשון אחרון אבל הכא במתני' להיכא דאמר ליה מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר דודאי הדר ביה מהא דאמר ליה מדה בחבל ואזיל בתר הן חסר הן יתר אימא לא דלא הוו חלוקין עליו חביריו על בן ננס אלא אזלי' בתר לשון אחרון דלא גמר ומקני ליה מאי דקאמר ליה מעיקרא קמ"ל ר' אבא דאפי' הכי חלוקין עליו חביריו ולא אזלינן בתר לשון אחרון:

אחר פחות שבלשונות. אחר לשון שהוא קצר בין דאמר ליה מדה בחבל הן חסר הן יתר ובין דאמר ליה הן חסר הן יתר מדה בחבל לא ביטל האי מקמי האי ואזלינן בתר מדה בחבל דהיינו פחות שבלשונות דלשון קצר הוא:

מדקאמר שמואל זו דברי בן ננס מכלל דלא סבירא לבן ננס. והא רב ושמואל דאמרי תרויהו וכו' יכול לחזור בו אפי' בסאה האחרונה בין לוקח בין מוכר. משום דכל הכור מלא התנה לו ואכתי אינו מלא הלכך כל זמן שאינו מלא יכול לחזור בו: כור בל' סלע סאה בסלע דהיינו לשון אחרון דקאמר סאה בסלע ראשון ראשון סאה סאה שמדד קנה אלמא דאזלינן בתר לשון אחרון אליבא דשמואל וקשיא דשמואל אדשמואל: אלא זו דברי בן ננס וסבירא ליה כבן ננס דאזלינן בתר לשון אחרון:

והאמר שמואל. משום הכי יחלוקו את חדש העיבור בבא המשכיר לתבוע שכירות באמצע חדש העיבור ונותן לו מחצי חודש הבא: אבל בבא המשכיר לתבוע בתחלת החדש כולו יהיב למשכיר משום דהאי דתפיש תפיש ואם איתא דסביר לשמואל דאזלינן בתר לשון אחרון אפי' בא המשכיר בסוף החדש כולו למשכיר מיבעי ליה דהא קאמר מדינר זהב לחדש דהיינו לשון אחרון וקשיא דשמואל אדשמואל:

ואיכא למימר פרושי קא מפרש. כלומר וכולו לשוכ', דאיהו אשנים עשר זהובים לשנה קא סמיך והא דאמר מדינר זהב לחדש לא מהדר הדר ביה הלא פירושי קא מפרש לומר שבכל חדש וחדש יתן שכר חדש בחדשו ומידק הוא דלא דק בחושבנא אי נמי משום דלא קים ליה בעבודה של שנה ולעולם אשנים עשר זהובים סמיך. והא דאמרינן לקמן גבי אסתירא מאה מעי פרושי קא מפרש לה לאו אהא דמרחץ קאמרינן דאי הכי ה"ל לרב למימר יהיבנא ליה כולי' לשוכר מדאמרינן למשכיר אלמא מהדר הדר ביה ותפוס לשון אחרון אלא אההיא דאסתירא קיימי דאיכא למימר סלע גדול שהוא שוה ק' פרוטות או מעות רעות דשוו איסתיר', כך פרש"י ז"ל במציעא (ק"ב ב').
ויש לדקדק אם הוא מפרש כן בשמעתין, דהא איהו הכי קשיא ליה לימא מר יהיבנא ליה כולי' למשכיר ומכללא ידעינן דאיסתירא ק' מעי ולפי פירוש מה שטענו לא תירץ לו ויש לומר הייתי אומר איסתירא מאה מעי אסתירא שהלשון האחרון פירוש לראשון כלומר איסתירא שפעמים שוה מאה מעי בזמן שרעות אי נמי הכי קאמר ליה יהיבנא לך איסתירא במאה מעי כלומר שאפרע לך האיסתירא במעות ואתן לך מהן מאה רעות שהן שוות איסתירא, קמ"ל.
ויש לפרשה דאי איתמר הא דאיסתירא נהי דשמעינן מינה דתפוס לשון אחרון מיהו דינא דמרחץ לא שמעי' מינה דאיכא למימר גבי מרחץ פרושי קא מפרש ולשוכר הו' קמ"ל. כך פירשה הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל.
ולפי פי' זה נמי יש לדקדק לימא מר כולו למשכיר ואנא ידענא דלאו פירושי קא מפרש ותפוס לשון אחרון ומה שאמר הוא דהא דאיסתירא איתמר ברישא אינו משמע הסוגיא אכל שמא תפס לו דרך התירוץ שתפס בפרק השואל שהקשו שמה למה לי הא דמרחץ הא א"ר איסתיר' ולא חשש להאריך וזה אף לפי' רש"י ז"ל שכתבנו אבל המחוור דאי איתמר כולו למשכיר הוה אמינא משום שהוא סובר שהלשון הראשון פי' לאחרון והאחרון עיקר שיש לומר במרחץ דפרושי קא מפרש לשני צדדים או לשוכר או למשכיר אבל גבי איסתירא ליכא למימר פרושי קא מפרש, וזה הפי' נכון כאן וכאן כדברי הרב רבי שמואל ז"ל.
ואיכא דקשיא ליה דילמא הא דאמר רב כולו למשכיר לאו משום לשון אחרון ופי' אלא משום דמספקא ליה וסבר כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת. וזו אינה קושיא שאם כן היה לו לומר כן מדקאמר אי הואי התם משמע דוקא בשאמר כלשון הזה אבל אפיך מיפך לא ואלו לר' נחמן אע"ג דאמר איפכא.

כבר ביארנו בפרק השואל על מי ששכר קרקע מחברו כגון בית ומרחץ וכיוצא בו ואמר לו בשנים עשר זהובים לשנה דינר בחדש או שהקדים דינר בחדש לשנים עשר זהובים לשנה שלפי לשון הזכרת שנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר ולפי לשון הזכרת חדש נתעברה למשכיר הואיל ואין הולכין אחר לשון אחרון אלא אחר הפחות לתובע נתעברה למשכיר בין שתבע בתחלת החדש שיש לדון את השוכר בתובע בין בסוף החדש שיש לדון את המשכיר בתובע בין בתבע באמצע החדש שיש לדון את שניהם במוציאים זה שכר חצי חדש שעבר וזה דירת חצי חדש הבא וטעם הדבר מפני שמאחר שאין זה אלא שוכר הרי הקרקע עומד בחזקת בעליה והטוען כנגדו נקרא מוציא אפילו בסוף החדש הא בשאר דברים הדין עם המוחזק הילכך שטר שכתוב בו איסתירא מאה מעי אם לא פרע עדין גובה איסתירא שהיא פחותה ארבעה פרוטות כמו שביארנו ואם פרע מאה מעי ר"ל מאה פרוטות אינו גובה את המותר כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון קנה שהרי הוחזק ונעשה חברו מוציא ומפני זה הולכין אחר לשון אחרון וכן הדין אם אמר סאה בסלע כור בשלשים שמאחר שהוחזק ראשון ראשון קנה על הצדדין שביארנו בפרק הספינה ויש מפרשים שאם לא נתן המעות אין המוכר יכול לחזור אבל הלוקח יכול לחזור אף במה שקבל ואם נתן המעות אין אחד מהם יכול לחזור ונמצא שכל שתי לשונות הפכיים התכופים זה לזה אין אומרים לילך אחר לשון אחרון מכל וכל ולא לדון אותם בספק כדי לחלוק ולא לילך אחר המוחזק בכל הדברים ואף בקרקע הנשכר אלא הלכה לילך אחר המוחזק בכל הדברים חוץ מקרקע הנשכר שאפילו היה השוכר מוחזק דנין אותו כמוציא מפני שהקרקע בחזקת בעליה עומדת כמו שביארנו בפרק השואל:

ג. מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר ביטל הן חסר הן יתר את מדה בחבל הן חסר הן יתר אני מוכר לך מדה בחבל ביטל מדה בחבל את הן חסר הן יתר כדברי בן ננס. בסימניו ובמצרניו פחת שתות הגיעו עד שתות ינכה. הני בבי דהאי מתני' נמי כולהו אבית כור עפר אני מוכר לך דאיירי ביה בהא מתניתא קיימי, מיהו התם אשמועינן דינא (הכא) [היכא] דפריש בה מדה בחבל דמשמע קפידא, אי נמי הן חסר הן יתר דמשמע ויתור, והכא קמ"ל דינא היכא דפריש ביה תרי לישני דסתרי אהדדי, כגון דא"ל בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר, אי נמי בית כור עפר הן חסר הן יתר אני מוכר לך מדה בחבל.

וטעמא דבן ננס בתרויהו דקסבר תפוש לשון אחרון דהא הדר ביה מקמא. ולית הלכתא הכין, אלא הלך אחר הפחות שבלשונות. דמספקא לן האי לשון אחרון אי חזרה הוי ותפוש לשון אחרון, אי פירושא הוי ותפוש לשון ראשון, ואע"ג דאשתכח בלשון אחרון טופייאנא מטעא הוא דקא טעי, סבר אידי ואידי חד שיעורא הוא. ואמטול הכי הלך אחר הפחות שבלשונות ללוקח, דקרקע בחזקת בעליה קיימת והמע"ה, ועוד דקי"ל יד בעל השער על התחתונה, והכא כיון דההוא לישנא דמסייע ליה ללוקח גבי חסר מסייע ליה למוכר גבי יתר ואנן קי"ל דהלך אחר הפחות שבלשונות ללוקח כדברירנא, אי אשתכח חסר אפילו פחות רובע לסאה הגיעו, יתר מכאן יעשה חשבון כמאן דא"ל מדה בחבל לחודיה. ומתניתין דמשמע מינה דתפשינן לשון אחרון, הא דחייא שמואל בגמרא, ורב נחמן נמי הכי סבירא ליה כדאיתא בפרק השואל את הפרה (ב"מ קב,ב):

יח. והא דתנן הן חסר הן יתר מדה בחבל ביטל מדה בחבל את הן חסר הן יתר כדברי בן ננס א"ר אבא בר ממל אמר רב חלוקין עליו חבריו על בן ננס. ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי בן ננס אבל חכמים אומרים הלך אחר הפחות שבלשונות. ודייקינן זו ולא סבירא ליה והא רב ושמואל דאמרי תרויהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה. אלמא תפשינן לשון אחרון דקאמר ליה סאה בסלע, דשויה לכל סאה וסאה זבינא באנפי נפשיה, ואמטול הכי ראשון ראשון דמשיך ליה קנה, אלא זו וסבירא ליה. ומי סבירא ליה והאמר שמואל, גבי מעשה באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים בשנה מדינר זהב לחדש, ואמרו יחלוקו את חדש העיבור, ואמר שמואל בבא באמצע החדש עסקינן אבל בא בתחלת החדש כלו למשכיר בסוף החדש כולו לשוכר. ואי ס"ד תפסינן לשון אחרון, כי בא בסוף החודש אמאי כולו לשוכר, הא בלשון אחרון מדינר זהב לחדש קאמר ליה וכוליה דמשכיר בעי הוי אלא לאו ש"מ דסבירא ליה לשמואל דלא שנא הכי ולא שנא הכי אוקי ממונא בחזקת מריה, ואי בעי שוכר לאתהנויי בהאי מרחץ מהשתא חד ירחא יתירא הוה ליה מוציא מחבירו ועליו הראיה, ואם בא בסוף החדש, כיון דקדים אתהני ביה שוכר בחדש העיבור ספיקא בעיקר אגרא הוא ואגרא ברשותיה דשוכר קאי, ומשכיר הוה ליה מוציא מחבירו ועליו הראיה.

חלוקין עליו חביריו על (סומכוס) [בגמרא איתא בן ננס] פי' סומכוס היה דן את דבריו כי בכיון אמרם ולא נתבלבל בלשונו וכיון שבכיון אמרם א"כ הלשון האחרון היא עיקר דהא חזינן דהדר בי' מקמא ורשאי אדם לחזור בו בתוך כדי דבור ורבנן סברי כשאדם אומר שתי לשונות ביחד לא בכוונה אמרם אלא נתבלבל בלשונו שלא רצה לומר אלא הלשון האחד וסבר לכופלו כדי לחזק דיבורו. והשינוי שיצא מפיו שלא מדעת הי' הילכך לא נדע על איזה לשון נתכוין או על הראשון או על האחרון ומאן דסבר תפוש לשון ראשון הוא סובר כי בודאי הראשון שיצא מפיו אמר בכוונה ובשני נתבלבל ולא הוי חזרה. הילכך לשון ראשון עיקר:

התם טעמא מאי. כלומר גבי מרחץ משום דתפיס הכא נמי גבי כור בשלשים סאה בסלע משום דתפיס ולא אמרינן בכי הא אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא ואף על גב דתפס בעדים אלא מוקי בחזקת מאן דתפיס מדעתייהו דמרייהו קמאי. ואם תאמר אמאי לא אקשינן עליה דשמואל מאי קמשמע לן והא תניא בפרק גט פשוט כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא סלעים עשרים זוזין מאה דאינון סלעין תלתין אין לו אלא זוזין מאה אלמא חלוקין עליו חבריו והולכין אחר פחות שבלשונו. וכן נמי לפרוך מינה לרב ולפרוק הוא דאמר כבן ננס. תירץ הראב"ד ז"ל דשאני התם דאמרינן דאינון בודאי פרושי קא מפרש אלא דקא טעי במילתיה וכיון דלא אפשר בלא טעות שדינן לקולא לנתבע דיד בעל השטר על התחתונה. ואי נמי הזוזין היו פחותין שלא היו שוין המאה זוזין כי אם עשרים סלעין וסיפא נמי איכא למימר הסלעים היו פחותין שלא היו שוין כי אם מאה זוזין. הרשב"א ז"ל.

איסתרא מאה מעי כו'. פירוש איסתרא פלגי דזוזא שהוא תשעים ושש פרוטות ואחר כך אמר מאה מעי כו' והענין הזה אינו נמצא אלא בשכיב מרע שהודה ומת. והאמרה רב חדא זימנא כו' מהו דתימא התם לאו חזרה איכא אלא פרושי קא מפרש ומילתא אדעתא דדיבורא בתרא קאמר לה והכי קאמר משנים עשר זהובים לשנה אי ליכא עבור ואי איכא עבור מדינר זהב לחדש קמשמע לן ואף על גב דפרושי קמפרש דאמרינן לעיל לאו הכי מפרשי ליה מיהו האי פירושא דמפרש האי גברא מצינן למימר דיבורא קמא מסכים על דיבורא בתרא או דיבורא בתרא מסכים על דיבורא קמא וחד מינייהו לא פליג על חבריה וזיל הכא ומדחי ליה. הראב"ד ז"ל.
והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: אי איתמר בהא ולא איתמר בהא. כלומר הא דאיסתירא מאה מעי הוא דאמר ברישא ולא סגי לה דלא אמר נמי האי דמשכיר דאי אמר האי דאיסתירא ולא אמר ההיא דמשכיר הוה אמינא דהא דמשכיר פירושי קא מפרש ולאו מהדר קא מהדר ביה כי היכי דנתפוס לשון אחרון קמשמע לן אי הויא התם הוה יהיבנא ליה כולו למשכיר אלמא מהדר קא הדר ביה ותפוס לשון אחרון. עד כאן.
והרשב"א ז"ל הקשה עליו וזה לשונו: ואין מחוור דאנן השתא לא קשיא לן ההיא דמרחץ אלא ההיא דאיסתירא אמאי אצטריכא דהא אמרה רב חדא זימנא בההיא דמרחץ והוא השיב על אותה דמרחץ. ועוד דאכתי תיקשי נימא ההיא דמרחץ ותו לא הוה צריך להא דאיסתירא. ומיהו נראה שלא דחקו לרב לפרש כן אלא מפני שאמרו למעלה גבי מרחץ דאיכא למימר פרושי קא מפרש אלמא כל שאמרו פרושי קא מפרש אההיא (דאיסתירא) דמרחץ קא מהדרי. ויש מפרשים דפרושי קא מפרש דהכא לאו אמרחץ קאי כההיא דלעיל אלא אהא דאיסתירא והכי קאמר אי איתמר בהא דמרחץ בההיא דאיסתירא הוה אמינא דפרושי קא מפרש איסתירא חשוב דשויא מאה מעי אי נמי מאה מעי פחותים דלא שוו אלא איסתירא אבל במרחץ כיון דאמר בהדיא שנים עשר זהובים לשנה אף על גב דאמר מדינר זהב לחדש לא להוסיף על השנים עשר קאמר אלא על השנים עשר דאמר ברישא סמיך ולעולם כולו לשוכר ובין אמר הכי ובין אמר איפכא מדינר זהב לחדש משנים עשר זהובים לשנה לעולם כולו לשוכר. ומסתברא לי דאתרווייהו קא מהדר דאי איתמר בחדא ולא איתמר באידך הוה אמינא בההוא דאמר רב לאו משום תפיס לשון אחרון אלא משום דפרושי קא מפרש הלכך אצטריכו תרווייהו לאשמועינן מייתורא דמשום תפוס לשון אחרון הוא. כן נראה לי. וסעד מצאתי שבקצת הספרים גרסינן אי איתמר בהא ולא איתמר בהא ולא גרסינן הא והא. עד כאן.
וכן פירש הר"ן ז"ל וזה לשונו: אי איתמר הא ולא איתמר הא הוה אמינא פרושי קא מפרש. עיקר פירושו של דבר כדברי רשב"ם ז"ל דהכי קאמר אי אשמועינן ההיא דמרחץ הוה אמינא היינו טעמא דיהיב ליה כוליה למשכיר לאו משום תפוס לשון אחרון אלא משום דפרושי קא מפרש והכי קאמר בשנים עשר זהובים לשנה בענין שיגיעו לו דינר זהב לחדש כלומר בשנה פשוטה ומינה דלמעוברת שלשה עשר דנהי דלציל אמרי פרושי קא מפרש לתועלת השוכר איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הלכך לא הוה שמעינן ממימריה דמרחץ דינא דאיסתירא מאה מעי קמשמע לן גבי איסתירא דאף על גב דליכא למימר ביה פרושי קא מפרש אמרינן תפיס לשון אחרון וכי תימא לאשמעינן ההיא דאיסתירא ולא בעי הא דמרחץ ליתא דהוה אמרינן פרושי קא מפרש לאידך גיסא והכי קאמר שנים עשר זהובים לשנה בין בפשוטה בין במעוברת ושתפרע לי שכרי כל חודש וחודש וכולו לשוכר וכדאמרינן בריש שמעתין משום הכי אצטריך לאשמועינן דכולו למשכיר. עד כאן.
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: הוה אמינא פירושי קא מפרש. פירש רשב"ם דגרסינן בבבא מציעא מהו דתימא פרושי קא מפרש. ואין זו שיטת התלמוד דכל היכא דפריך והא אמרה תדא זימנא מהדר תלמודא לתרוצי דלא ידעינן קמייתא מבתרייתא. הלכך צריך לפרש התם כפירוש רש"י ז"ל והכא כפירוש רשב"ם ז"ל. אלא מיהו קשה דבתלתא עניני נפרש פרושי קמפרש דהך דלעיל לא דמי לחד מהנך. ונראה לפרש הכי דאי אתמר בההיא דאיסתירא הוה אמינא פרושי קמפרש ההיא דמשכיר כו' ככתוב בתוספות. עתה ניחא דכל תלתא פרושי קא מפרש פירוש אחד להם. אך שקצת קשה דהך דהכא לא הוי כשיטת התלמוד והני תלת דרב צריכי כולהו כו'. ככתוב בתוספות. עד כאן.

תוספות בד"ה ובא מעשה כו' לשמואל דאוקי כו' עכ"ל עיין בחדושינו ס"פ השואל:

בד"ה אבל בא כו' וי"ל דמסתברא ליה כו' אבל היכא דאין מוחזק זה יותר היה לב"ד כו' עכ"ל ומיהו בלאו ההיא דסומכוס מכח הך סברא לא הוה פריך אלא כיון דסומכוס סבר הכי אית לן למימר דרבנן לא פליגי עליה בהא וק"ל:

בא"ד נראה דלא שייך כ"כ אודוי אודי על חצי החודש ואי אודי על הכל ומש"ה כו' עכ"ל וכ"ה בתוס' הישנים ושיעור דבריהם דגבי באמצע החודש דיחלוקו נמי ק' כדלעיל אמאי יועיל תפיסתו על החצי חודש כיון דהמע"ה דהתם דחוק לומר כן דלא שייך כ"כ אודיי על החצי חודש ואם נאמר דאודי על הכל למה יחלוקו ומהרש"ל הגיה כאן לאין צורך ואין להאריך:

ודע דאההיא דראשון קנה ודאי לא קשיא להו מידי דהתם תפס הלוקח קודם שנולד הספק ולא שייך בזה המע"ה ותלמודא דמדמה ההיא דראשון קנה לדהכא והתם טעמא מאי משום דתפס ה"נ כו' היינו לענין ספיקא ודו"ק:

ר"ש ד"ה חלוקין עליו חביריו דלדידהו הוי ממון המוטל בספק וחולקין וכו'. הא דכתב הרשב"ם דטעמא דהנך רבנן משום דס"ל דממון המוטל בספק חולקין דמשמע מדבריו דרבי אבא ר"ל דלרבנן החולקים על בן ננס הוי נמי הדין הכא באומר מדה בחבל וכו' דחולקים חפחת לא הוי אליבא דכ"ע דהא לשמואל דמוקי לה בבא באמצע החדש אבל בא בתחלת החדש כולו למשכיר וכי' הוי טעמייהו דהנך רבנן כיון דמספקא לן אמרי' דכל המוציא מחבירו ע"ה ומאן דתפיס תפיס כדלקמן בשמעתין וא"כ לדידיה הכא בדינא דמדה בחבל וכו' לרבנן דמספקא להו אי תפוס לשון ראשון או אחרון הוי הדין דהולכין אחר פחות שבלשונות והמוכר המוחזק בקרקע ידו על העליונה כדבסמוך בשמעתין ולא כמו שמשמע מדברי הרשב"ם שחולקים אלא דלרב נחמן הוי טעמייהו דר"ש ור"י משום ממון המוטל בספק כמו שאכתוב בסמוך:

ד"ה והאמר שמואל וכו' דלמא לשון ראשון אית לן למתפס כצ"ל:

ד"ה בסוף החודש כולו לשוכר וכו' כרב וכר"נ דפליגי עלה דההיא משנה וכו'. ר"ל דרב אמר אי הואי התם הוה יהיבנא כולו למשכיר משום דאיהו סבר כבן ננס דתפוס לשון אחרון כדאיתא לקמן בשמעתין ורב נחמן קאמר נמי אפילו בא בסוף חודש כולו למשכיר ולא משום דתפוס לשון אחרון אלא אפילו היכי דאפיך מיפך דאמר בדינר זהב לחדש בי"ב דינרין לשנה ואפ"ה כולו למשכיר משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכיון דמספקא לן אי תפיס לשון אחרון או לשון ראשון אוקמיה הקרקע בחזקת בעליה ואפילו בא בסוף החודש הוי כאלו בא בתחלת החודש והוי השוכר המוציא מחבירו ע"ה שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחלת החדש נולד ורשב"ג ור"י דמתני' דהתם דאמרו יחלוקו סבר רב נחמן דטעמייהו משום דס"ל כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל לרבנן דפליגי עליה דסומכוס וס"ל המע"ה דכ"ע כולו למשכיר:

תוס' ד"ה ובא מעשה לפני רשב"ג ור"י וכו' משמע מהכא דמספקא ליה לר"י אי תפוס לשון ראשון או אחרון לשמואל דאוקי לה בבא באמצע החודש. יש לדקדק למה נקטו התוס' לשמואל והא אליבא דכולי עלמא בין לרב בין לר"נ לכולהו להוי טעמייהו דרשב"ג ור"י משום דמספקא להו אי תפיס לשון ראשון או אחרון ואפשר דנקטי שמואל משום שהוא מפרש דברי רשב"ג ור' יוסי:

בא"ד תמורת עולה תמורת שלמים דבריו קיימים והיינו תפוס לשון שניהם. פירוש וירעה עד שיסתאב וימכר ויקנה בחצי דמיו עולה ובחצי דמיו השני שלמים והיינו משום דתפוס לשון שניהם דא"ל דהוי מטעם דמספקא ליה ולכך סבר חולקין דמיו חצי לעולה וחצי לשלמים דאי יש לספק דשמא כולה עולה אין ראוי לקנות בחצי דמיו שלמים וכן אם יש לספק בדמי כולו שהוא שלמים אין ראוי לקנות בחצי עולה אלא ודאי תפוס לשון שניהם ס"ל:

בא"ד ובנזיר ובמנחות וכו' אית ליה לר"י בגמר דבריו אדם נתפס. ר"ל באומר הרי עלי מנחת שעורים דס"ל לר"י דאין בדבריו כלום דמנחה אינה באה כי אם מן החטים ולא מן השעורים ולכך דבריו בטלים:

בא"ד וההיא דנזיר ומנחות וכו' דמפרש דבריו וכו'. ר"ל שאמר בפירוש הרי עלי מנחת שעורים וכן בנזיר אמר בפי' הריני נזיר מן התמרים וע"ש:

ד"ה אבל בא בתחלת החודש וכו' ואפ"ה בסוף חודש כולו לשוכר משמע דאי תפס מוציא וכו'. ר"ל דא"ל דהטעם הוא דבסוף החדש נקרא המשכיר המוציא דהא קרקע בחזקת בעליה עומדת ולעולם השוכר נקרא מוציא אלא ודאי הטעם הוי משום שהשוכר שהוא המוציא כבר תפס ודר בה ולפי זה גם שמואל סבירא ליה כרב נחמן דקרקע בחזקת בעליה עומדת אלא דשמואל ס"ל בבא בסוף החודש כולו לשוכר מטעם דתפס ורב נחמן ס"ל כיון דקרקע בחזקת בעליה עומדת לא שייך בה תפיסה והוי כאלו בא בתחלת החדש שהספק לא נולד עכשיו אלא בתחלת החדש נולד:

בא"ד וי"ל דמסתברא ליה במחליף פרה בחמור וכו'. ר"ל דאע"ג דלפום ריהטא סלקא אדעתין לומר דכיון דבמחליף פרה בחמור אמרינן המוציא מחבירו עליו הראייה ואי תפס לא מפקינן מיניה כל שכן גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי דאין שום אחד מהן מוחזק דהוה לן לומר כל דאלים גבר מכל מקום לא מסתבר להגמרא לומר כן אלא מסתברא ליה דדוקא במחליף פרה בחמור וכו' התם דוקא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ואי תפס לא מפקינן מיניה אבל היכא דאין אחד מהם מוחזק לא מסתברא לומר מתחלה דכל דאלים גבר אלא הסברא נותנת לומר להם יחלוקו ולא להניחם לתפוס וכו':

בא"ד אבל באמצע החודש לא שייך כ"כ אודי אודויי על החצי וכיון דאודי אודויי על הכל משום הכי יחלוקו. כן נראה להגיה ור"ל אבל באמצע החודש לא שייך כ"כ לומר דאודי אודי על החצי כיון שהמתין ושתק עד אמצע החודש ונימא כיון דאודי על החצי אודי על דכל זה לא שייך כל כך ומשום הכי אמרינן דיחלוקו כנ"ל ודו"ק:

ר"ש בד"ה אבל הכא במתני' הס"ד:

בד"ה יכול לחזור כו' ועד דמשיך לכוליה לא קני מידי נ"ב פי' במדידה לאפוקי משך כל הכור דלא מהני עיין בטור:

תוס' בד"ה אבל בא כו' ואפילו הכי בסוף חדש כו' נ"ב פי' ולא מוקמינן ארעא בחזקת מריה וק"ל דאי לאו הכי דלמא המשכיר קרוי המוציא ודו"ק [עיין במהרש"א]:

בא"ד ידענו שכתב ידן הוא זה כו' כצ"ל:

תד"ה אבל. ומאי פריך בח"ה מהמחליף כו' על ז"א של אבותי כו'. כצ"ל:

בא"ד וי"ל דמסתברא ליה כו' דאיכא חזקת מרא קמא לא אמרי כו'. כצ"ל בלא ו':

בא"ד וי"ל דבשמעתין ה"ט דכי כו' אמרינן דאודויי כו'. כצ"ל:

ביטל מדה בחבל הן חסר הן יתר. ואם פיחת כל שהוא ינכה ואם הותיר כל שהוא יחזיר: דברי בן ננס. ופליגי רבנן עליה בגמרא: גמ' חולקין עליו חביריו. דלדידהו הוי ממון המוטל בספק וחולקים דמספקא להו אי אמרינן תפוס לשון ראשון או לשון אחרון כדמפרש לקמיה ממתני' דמרחץ ומיהו רב סבירא ליה כבן ננס כדלקמן בשמעתין אמרי בי רב איסתרא מאה מעי מאה מעי כו': תנינא. בבבא מציעא בפ' השואל: ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר כו'. דא''ל הכי מרחץ זה אני משכיר לך בי''ב זהובים לשנה דינר זהב לחדש ואותה שנה שנת עיבור היתה ואי תפסינן לשון ראשון נתעברה לשוכר ולא יתן אלא שנים עשר זהובים לשלשה עשר חדשים כדתנן התם המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר ואי תפסינן לשון אחרון נתעברה למשכיר וחייב ליתן לו י''ג זהובים כדתנן נמי התם השכירו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר והכא בלשון ראשון השכיר לו בית לשנה ובלשון אחרון השכיר לו לחדשים והרי שתי הלשונות סותרין זה את זה: יחלוקו. יתן לו שכר חצי החדש דממון המוטל בספק חולקין דמספקא להו אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון: אי מהתם הוה אמינא. דאין חולקין עליו חביריו על בן ננס דהתם נמי מודי בן ננס דיחלוקו משום דאיכא למימר מיהדר קא הדר ביה מלשון ראשון ותפוס לשון אחרון ונתעברה למשכיר ואיכא למימר דלא הדר ביה מלשון הראשון ונתעברה לשוכר אלא פרושי קמפרש דאינו משכיר לו לשנה שלמה ויקבל שכירותו בסוף השנה כדין שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף אלא מדינר זהב לחדש הוא משכירה כדי שיטול הדינר בכל חדש וגם אם ירצה לחזור בו מלהשכירה לסוף חדש או לסוף שני חדשים יוכל להוציאו מביתו ואינו חייב להעמיד לו בית אחר הלכך כיון דאיכא למימר תפוס לשון אחרון דשמא חזר בו ואיכא למימר תפוס לשון ראשון דדלמא ליכא הכא לשון אחרון כלל אלא פירוש בעלמא לראשון הלכך יחלוקו: אבל הכא. במתניתין: דודאי הדר ביה. שלשון אחרון מכחיש את הראשון אימא לא פליגי רבנן עליה אלא תפוס לשון אחרון: קא משמע לן. רב דחלוקין עליו דהתם לא הוי טעמייהו אלא משום דמספקא להו אי תפסינן לשון אחרון או לשון ראשון דכיון דבתוך כדי דיבור אמר שתי הלשונות אין ידוע על איזה נתכוין יותר ולא משום דאיכא למימר דפרושי קמפרש דהא ודאי מכחיש לשון אחרון את הראשון: הלך אחר פחות שבלשונות. אחר אותו הלשון שמפחית כחו של לוקח דמספקא ליה אי תפוס לשון ראשון או אחרון ויד המוכר שהוא מוחזק בקרקע שלו על העליונה הלכך היכא דאמר ליה מדה בחבל והן חסר והן יתר חזינן אם הותיר כל שהוא להכי אמר מדה בחבל ויחזיר ואם פיחת כל שהוא להכי א''ל הן חסר הן יתר שהיה ירא שמא לא יהיה כאן בית כור שלם והגיעו: ומתמה גמרא זו ולא סבירא ליה. מדקאמר שמואל זו דברי בן ננס ולא קאמר חלוקין עליו חביריו על בן ננס כי היכי דאמר רב לעיל אלמא לא סבירא ליה כבן ננס דלא אזלינן אחר לשון אחרון אלא מספקא לן כרבנן: יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. ואע''פ שמשך עשרים ותשע אינה משיכה דכוליה חד מקח הוא ועד דמשיך לכוליה לא קני מידי כדאמרינן בפ' הזהב (ב''מ דף מז.) דהיכא דמכר ליה חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ולא משך עדיין את הטלה שניהן יכולין לחזור משום דלא הוה משיכה מעלייתא: ראשון ראשון קנה. דכיון דאמר ליה סאה בסלע כל סאה וסאה הוה ליה חד מקח ומשיכת כל אחת קנאתה אלמא ס''ל לשמואל תפוס לשון אחרון כבן ננס: אלא זו וסבירא ליה. דאע''ג דקאמר זו דברי בן ננס לאו משום דלא ס''ל הכי אלא לאשמועינן דפליגי רבנן עליה אתא: ומי ס''ל. דתפסינן לשון אחרון: והאמר שמואל. עלה דההיא משנה דמרחץ דקתני יחלוקו את חדש העיבור בבא לב''ד באמצע החדש ואמר לו צא מביתי או תן לי שכר החדש הזה עסקינן וכי מספקא לן איזה לשון נתפס אמרינן העמד ממון על חזקתו ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה דלמא לשון אחרון אית לן למתפס ומה שלא עבר מן החדש או יצא או יתן שכר דאמרינן העמד קרקע בחזקת בעליה אלמא לשמואל נמי מספקא ליה כרבנן והולך אחר המוחזק: כולו למשכיר. העמד קרקע בחזקת בעלים: בסוף החדש כולו לשוכר. העמד מעות על חזקתן ומדמוקי לה שמואל בבא באמצע חדש אלמא ס''ל הכי דאי לאו דס''ל הכי מאי דוחקיה לאוקמה הכי לוקמה בין בבא בתחלת חדש בין בבא בסוף חדש כרב וכרב נחמן דפליגי עליה דההיא משנה בפרק השואל אלא מדדחיק לאוקמי הכי היינו משום דס''ל הכי ופליג אדרב ואדרב נחמן דפליגי עליה ואתא איהו לתרוצי למימר הכי הלכתא:

ובא מעשה לפני רשב''ג ור' יוסי ואמרו יחלוקו כו'. משמע מהכא דמספקא ליה לרבי יוסי אי תפוס לשון ראשון או אחרון לשמואל דאוקי לה בבא באמצע החדש ובתמורה (דף כה: ושם) ובמרובה (ב''ק דף עג:) א''ר יוסי תמורת עולה תמורת שלמים דבריו קיימין והיינו תפוס שניהם ובנזיר בפ''ב (דף ט. ושם ד''ה אין) ובמנחות (דף קג: סשו) ובזבחים (דף ל. ושם) ובפסחים (דף נג:) אית ליה לר' יוסי בגמר דבריו אדם נתפס וי''ל דבכולהו לר' יוסי כאילו הוציא שניהן יחד ולהכי הויא הכא ספיקא שהרי סותר זה את זה ואי אפשר לומר כאן שדעתו על שניהן אבל בתמורה ובמרובה להכי קאמר ר' יוסי תפוס לשון שניהן דאין סותר זה את זה וההיא דנזיר ומנחות וזבחים ופסחים דמפרש דבריו קאמר דבגמר דבריו אדם נתפס: אבל בא בתחלת החדש כולו למשכיר. פירוש משום דהוי שוכר המוציא מחבירו עליו הראיה ואפילו הכי בסוף חדש כולו לשוכר משמע דאי תפס מוציא לא מפקינן מיניה וכן משמע בפ' שני דכתובות (דף כ. ושם) דתניא שנים החתומין על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידן הוא זה אבל אנוסים היו קטנים או פסולי עדות היו אם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין ופריך ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו ומסיק רב נחמן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה והשתא לענין מאי קתני בברייתא דאין נאמנין כיון דמוקמינן ממונא אחזקתיה ופירש הקונטרס התם לענין דאי תפס מלוה לא מפקינן מיניה ותימה דאם כן המוציא מחבירו היינו כל דאלים גבר ומאי פריך בחזקת הבתים (לעיל דף לה. ושם) מהמחליף פרה בחמור כו' עד זה אומר של אבותי וזה אומר כו' דאמר כל דאלים גבר ופירשנו דלאו מסומכוס קפריך דלית הלכתא כוותיה אלא מדסומכוס נשמע לרבנן דהיכא דליכא חזקה דמרא קמא דמודו רבנן לסומכוס דיחלוקו ומאי קשיא והא במחליף פרה בחמור אמרו רבנן דהמע''ה ואי תפס מוציא לא מפקינן מיניה כל שכן גבי זה אומר של אבותי דאין שום אחד מהן מוחזק דאמרינן כל דאלים גבר ויש לומר דמסתברא ליה במחליף פרה בחמור דאיכא חזקת מרא קמא ולא אמרי רבנן יחלוקו אלא המוציא מחבירו עליו הראיה כיון דאית ליה חזקה אבל היכא דאין מוחזק זה יותר היה לב''ד לומר להם שיחלוקו ולא להניחם לתפוס דאפילו רבנן מודו הכא לסומכוס אבל קשיא בפרק קמא דבבא מציעא (דף ו: ושם ד''ה פוטר) מסיק גבי ספק בכור דתקפו כהן מוציאין אותו מידו אלמא היכא דאמרינן המע''ה לא מהניא תפיסה ויש לומר דבשמעתין היינו טעמא דכי לא בא עד סוף החדש דאמרינן דאודויי הוא דאודי ליה לפיכך כולו לשוכר אבל בא באמצע החדש נראה דלא שייך כל כך אודויי אודי על חצי החדש ואי אודי [אודי על הכל ומש''ה] יחלוקו וההיא דפ''ב דכתובות (דף כ. ושם) מצי' למימר משום דקא טעין טענת ברי מהניא ליה תפיסה אבל בספק בכור לא בא הכהן אלא מכח ספק אי נמי להכי נפקא מינה דאין נאמנין דאי תפס המלוה קודם שנולד הספק לא מפקינן מיניה ובכתובות מפורש יותר: