בבא בתרא קז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קז - ב

רבי אליעזר ברבי צדוק אומר נדון בתשעים, קא סבר: הא ארעא תשעין דינר שוה, והאי דקאמר עשרים סלעים, דהיינו שמונים דינר, דקא טעי עשרה לאחוריה. והאי דקא אמר מנה, [מאה דינר] קא טעי עשרה לקמיה.

ומקשה הגמרא: מדוע אנו הולכים אחר השנים הראשונים, אדרבה, היה לנו ללכת אחר האחרונים, ולומר, דהאי ארעא מאה ועשרה שויא, והאי דקאמר מנה, קא טעי עשרה לאחוריה, והאי דקאמר שלשים [סלעים, שהם מאה ועשרים דינר], קא טעי עשרה לקמיה?

ומתרצת הגמרא: כיון שאפשר לומר כך, ואפשר לומר כך, נקוט מיהת תרי קמאי בידך, [עדיף לנקוט כהשנים הראשונים], ד"תפסת מרובה לא תפסת" ^[90]. ומכיון דכולי עלמא מתורת מנה לא מפקי ליה ^[91] ולדעת כולם השומא קרובה למנה, יתן תשעים.

אחרים אומרים עושין שומא ביניהן ומשלשין, קא סברי האי ארעא תשעין ותלתא ותילתא שויא,

האי דקא אמר עשרים, קא טעי תליסר ותילתא לאחוריה. והאי דקאמר מנה, קא טעי תליסר ותילתא לקמיה.

ובדין הוא דלימא טפי, [היה לו לומר, מנה, וששה דינר, ושני שליש], והאי דלא קאמר סבר, מיסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי [די לי במה שהוספתי כבר על שומת חברי] ^[92].

ומקשה הגמרא: מדוע אנו הולכים אחר השנים הראשונים, אדרבה, היה לנו ללכת אחר האחרונים, ולומר, דהא ארעא, מאה ותליסר ותלתא שויא. האי דקאמר מנה, קא טעי תליסר ותלתא לאחוריה. והאי דקאמר שלשים, טעי תליסר ותלתא לקמיה. ובדין הוא דקאמר טפי, אלא סבר, מיסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי!?

ומתרצת הגמרא: כיון שאפשר לומר כך, ואפשר לומר כך, נקוט מיהת תרי קמאי בידך, [עדיף לנקוט כהשנים הראשונים], ד"תפסת מרובה לא תפסת". ומכיון דכולי עלמא מתורת מאה לא מפקי ליה [לדעת כולם השומא קרובה למנה], ולכן, נותן תשעים ושלש ושליש.

אמר רב הונא: הלכה כאחרים.

אמר רב אשי, טעמא דאחרים לא ידעינן, [כלומר, אינו טעם מסתבר, ואם כן, וכי] הלכתא עבדינן כוותייהו?! אלא פסקינן כתנא קמא, דאמר "תידון במנה".

תנו דייני גולה [שמואל וקרנא], עושין שומא ביניהן ומשלשין. דהיינו כדעת אחרים.

אמר רב הונא: הלכתא כדייני גולה. כדלעיל.

אמר רב אשי: טעמא דדייני גולה לא ידעינן, ואם כן, וכי הלכתא עבדינן כוותייהו?! כדלעיל ^[93].

מתניתין:

האומר לחבירו, "חצי שדה אני מוכר לך", והיו בה חלקים שמנים, וחלקים כחושים.

כיצד יחלקו ביניהם?

משמנין ביניהן, כלומר, שמים את כל השדה, והמוכר משאיר לעצמו את החלקים השמנים, כפי ערך חצי השדה, ונוטל הלוקח כפי ערך חצי שדהו, מן החלקות הכחושות שבה.

ויד המוכר על העליונה לומר ללוקח, "לא התכוונתי למכור לך מחצית ממש, אלא כערך דמי מחצית השדה".

וכן אם אמר לו, "חציה בדרום אני מוכר לך", משמנין ביניהן, כלומר, שמים כמה שוה מחצית השדה שבדרום, ונוטל הלוקח מקרקע כחושה שבשדה, כדמי חציה שבדרום ^[94].

והוא [המוכר] מקבל עליו לנכות מחלקו מקום בשביל הגדר, וכן מקום לחריץ ובן חריץ ^[95].

וכמה הוא חריץ?

ששה טפחים.

ובן חריץ, שלשה. ובגמרא יבואר.

גמרא:

שנינו במשנה: "האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך, משמנים ביניהם ונוטל חצי שדהו":

מבארת הגמרא: אמר רב חייא בר אבא אמר רב יוחנן: כונת המשנה לומר שהלוקח נוטל את החלק הכחוש שבו, כדמי מחצית השדה.

אמר לו רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן: והא אנן "משמנין ביניהן" תנן? ומשמע שיד שניהם שוה בשומא ליטול ביפה ובכחוש בשוה ^[96]?

אמר לו רבי יוחנן: אדאכלת כפנייתא בבבל תרגימנא מסיפא [עד שאכלת מעדנים בבבל, ולא עסקת בתורה, היה לך לתרץ דברינו מסיפא דמשנתנו].

דקתני סיפא, "חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן, ונוטל חציה בדרום".

ואם כדבריך, שנותן לו חצי שדה ממש, אמאי משמנין ביניהן [מדוע עליהם לשום את כל השדה] ? והא "חציה בדרום" אמר ליה, והיה עליו לתת לו את החלק שהתנו ביניהם? אלא ודאי, כונת המשנה בלשון "משמנין ביניהם" אינה כדבריך, אלא לומר שנותן לו דמי מחצית השדה, מהקרקע הכחושה ^[97].

והכא נמי [ברישא] כונת המשנה לדמי.

שנינו במשנה: "והוא מקבל עליו מקום הגדר חריץ ובן חריץ". כו':

הגמרא מבארת, לשם מה נזקקו לחריץ ובן חריץ?

תאנא בברייתא: חריץ [תעלה בעומק שישה טפחים, שדיברה בו המשנה, הוא עושה] מבחוץ, כלפי חוץ. ובסמוך לו, הוא עושה גם בן חריץ [תעלה בת שלשה טפחים] מבפנים, כלפי הגדר, דהיינו בין החריץ ובין הגדר. וזה וזה, החריץ ובן חריץ, שניהם נמצאים אחורי גדר, בצדו החיצון של השדה, וזאת, כדי שלא תהא חיה ^[98] קופצת עד הגדר ונכנסת לשדה.

הערות

^[90] כך דעת הרשב"ם. ולפי דבריו יש ללכת בשומא אחר השומא המועטת. אך הרמב"ן חלק עליו, וסבר ד"יד בעל הקרקע על העליונה", ומעלין אותה בכל מה שיכולין לעלות. אבל, בסוגיין נותנים לו כהשנים הפוחתים, כיון שקים להו לאינשי בין מנה ליותר ממנה, יותר ממה שקים להו בשאר שומות. ולכן לא אזלינן אחר השומא המוסיפה על מנה.

^[91] כלומר, אינם מוציאים אותו ממחיר מנה והלאה, דתרויהו אמרי שאינו שווה יותר ממנה. רש "ש.

^[92] הקשה הר"ן: מדוע לא נאמר איפכא, שיטול שמונים ושש ושני שליש, (דהיינו, האומר מאה טעה לפניו ב13 ושליש, והאומר שמונים טעה לאחוריו גם הוא ב13 ושליש, אלא שאמר, "מיסתאי דקא מגרענא כולי האי מחבראי", ולכן נקט שמונים) ? ותירץ, סברת "מיסתאי", אינה אלא כשמוסיף על חברו. אך לגרוע מחברו אינו מתבייש. והתוספות כתבו, "שכן הסדר, דשנים הפוחתים מדברים תחילה", ולכן הפוחת אינו ירא לפחות. ודעת הרמב"ן, לעולם יש לנו ללכת אחר המוסיפים, ולא לפחות, דיד בעל הקרקע על העליונה. (וכמשנ"ת בהערה לעיל).

^[93] וחדא מכלל חברתא איתמר. רשב"ם.

^[94] רשב"ם. ועיין בהערות על הגמרא, במה שנחלקו עליו הראשונים.

^[95] כך דעת הרשב"ם. וטעמו, כיון שמכר לו רק מחצית השדה, מסתמא קיבל על עצמו לתת ללוקח את כל צרכי השדה. אך אם מכר לו שדה שלימה, אינו צריך להוסיף לו עליה כלום. אך הרמב"ם (פרק כא הלכה כב מהלכות מכירה) כתב, "ומקבל עליו הלוקח לעשות בחלקו מקום הגדר". ולפי דבריו, מתניתין קמ"ל לאפוקי מסברת הרשב"ם הנ"ל. וגם אשמעינן, שהמוכר יכול לכופו לעשות גדר וחריץ, כדי שלא תיכנס חיה מחלק הלוקח לשדהו. ועיין עוד במגיד משנה (פרק ב מהלכה שכנים הלכה יז) שישב לפי זה את דברי הרמב"ם שם. רש"ש. ועיין עוד בחזון איש (בבא בתרא סימן ב ס"ק יא, יב). שרצה לומר דאין מחלוקת בין הרמב"ם לרשב"ם. עיי"ש.

^[96] רשב"ם. ולפי דבריו, נחלקו רבי חייא ורבי יוחנן בבאור המילה "משמנין", לרבי חייא, פירושה מלשון "שומא". ורבי יוחנן פרשה, מלשון "שומן", דהיינו, להפריד את החלק השמן מהחלק הכחוש. אך בעל המאור כתב, דלכולי עלמא "משמנין" מלשון שומן. ונחלקו בבאור המילה "ביניהם", שיש לה שני פנים בלשון הקודש: הפן האחד, משתף ומערב, כמו, "תהי נא אלה בינותינו". והפן השני, מפריד ומחלק. כמו, "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה". ולכן: רבי יוחנן סבר, לשון "משמנים ביניהם", משמעו שמחלקים את השומן לחוד, והכחוש לחוד. והמוכר נוטל שומן והלוקח נוטל כחוש. אך רבי חייא הבין שלשון "משמנים ביניהם", משמעו לערב ולחבר, ושניהם יטלו מן השומן.

^[97] רשב"ם. ולפי דבריו, גם כשאמר לו "חציה שבדרום", אינו נוטל מהחלק שבדרום, אלא באיזה רוח שירצה המוכר לפי דמי החלק הדרומי. אך דעת הראב"ד, שאם אמר לו "חציה שבדרום", נוטל את החצי הדרומי, אלא שאם הוא כחוש, מוסיף עליו עד שישתוה בדמיו לדמי החצי הצפוני. וכן פסק הרמב"ם (פרק כא ממכירה הלכה כב).

^[98] כגון נמיה וכיוצא בה. רמב"ם.

תשעין [תשעים] דינרים שוה, והאי דקאמר [וזה שאומר] עשרים סלעים, שהם שמונים — משום דקא טעי [שטועה הוא] בהפרש עשרה דינרים לאחוריה [לאחוריו], כלומר, נמוך מדי, והאי דקא אמר [וזה שאומר] מנה — קא טעי [טועה] עשרה לקמיה [לפניו], כלומר, גבוה מדי, ולכן לוקחים את הסכום הממוצע בין שני אלה.

ומקשים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], תאמר כך: האי ארעא [קרקע זו] מאה ועשרה דינרים שויא [שווה], והאי דקאמר [וזה שאומר] מנה — קא טעי [טועה הוא] עשרה לאחוריה [לאחוריו], כלומר, מפחית עשרה מן המחיר, והאי דקאמר [וזה שאומר] שלשים שהם מאה ועשרים דינר — קא טעי עשרה לקמיה [טועה הוא עשרה לפניו] שמוסיף על המחיר, ואם כן צריכים לקבוע סכום זה של מאה ועשרה בממוצע! ומשיבים: נקוט מיהת תרי קמאי [תפוס על כל פנים את שני הראשונים] בידך, שמתורת מנה לא מפקי ליה [אינם מוציאים אותו], ששניהם סבורים ששווה מנה או פחות מכן.

ועוד שנינו בברייתא: אחרים אומרים עושין שומא ביניהן ומשלשין, ומסבירים: קא סברי [סבורים הם אחרים] כך: האי ארעא תשעין ותלתא ותילתא שויא [קרקע זו תשעים ושלושה ושליש שווה באמת], האי דקא אמר [זה שאומר] עשרים (שמונים דינר) — קא טעי תליסר ותילתא לאחוריה [טועה הוא בשלושה עשר ושליש לאחוריו], כלומר, בפחות, והאי דקאמר [וזה שאומר] מנה — קא טעי תליסר ותילתא לקמיה [טועה הוא בשלושה עשר ושליש לפניו]. ובדין הוא דלימא טפי [שיאמר יותר], כלומר, שלפי חשבון זה היה צריך לומר שהיא שווה מאה ושש ושני שליש, והאי דלא קאמר [וזה שאינו אומר כך] סבר [סבור הוא]: מיסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי [די לי שאני מוסיף כל כך על חברי] שאמר שמונים, ולכן מפחית כאן מן הסכום שמעריך.

ומקשים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], אפשר לומר כי הא ארעא מאה ותליסר ותלתא שויא [קרקע זו מאה ושלושה עשר ושליש שווה], האי דקאמר [זה שאומר] מנה — קא טעי תליסר ותלתא לאחוריה [טועה הוא שלושה עשר ושליש לאחוריו] שהפחית, והאי דקאמר [וזה שאומר] שלשים (כלומר, מאה ועשרים דינרים) — טעי תליסר ותלתא לקמיה [טועה הוא בשלושה עשר ושליש לפניו]. ובדין הוא דקאמר טפי [שיאמר יותר] שלפי חשבון זה היה צריך לקבוע מאה עשרים וששה ושני שליש, אלא סבר [סבור הוא]: מיסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי [די לי שאני מוסיף כל כך הרבה על חברי]! ומשיבים: נקוט מיהת תרי קמאי [תפוס על כל פנים את שני הראשונים] בידך, שמתורת מאה לא מפקי ליה [אינם מוציאים אותו].

ובפסק ההלכה בענין זה אמר רב הונא: הלכה כאחרים שעושים שומה ביניהם ומשלשים. אמר רב אשי: טעמא [את הטעם] של אחרים לא ידעינן [איננו יודעים, מבינים] הלכתא עבדינן כוותייהו [הלכה אנו עושים כמותם]?! וכדעת אחרים שבברייתא תנו [שנו] דייני גולה: עושין שומא ביניהן ומשלשין. אמר רב הונא: הלכתא [הלכה] כדייני גולה. אמר רב אשי: טעמא [את הטעם] של דייני גולה לא ידעינן [אין אנו יודעים], הלכתא עבדינן כוותייהו [הלכה אנו עושים כמותם]?!

א משנה האומר לחבירו "חצי שדה אני מוכר לך", ולא פירש איזה — משמנין (עושים שומה) ביניהן לפי ערכו של כל אחד מחלקי השדה, ונוטל הקונה חצי שדהו. אמר לו המוכר: "חציה שבצד דרום אני מוכר לך" — משמנין ביניהן, מעריכים את ההפרש שבין שני החצאים, הצפוני והדרומי, ונוטל חציה בדרום. והוא מקבל עליו מקום הגדר שבין החלקות, שהוא בונה בחלקו. וכן עושה בחלקו חריץ ובן חריץ (תעלות קטנות לשמירת השדה מן החיות). וכמה הוא חריץ? ששה טפחים, ובן חריץ? שלשה טפחים.

ב גמרא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: המוכר לחבירו חצי שדה — הלוקח נוטל את החלק הכחוש שבו, חצי השדה הפחות בטיבו. אמר ליה [לו] ר' חייא בר אבא לר' יוחנן: והא אנן [והרי אנו] "משמנין ביניהן" תנן [שנינו במשנה], שנוטלים חלקים שווים בערכם, וכיצד אתה אומר שהלוקח מקבל את החלק הכחוש! אמר ליה [לו] בלשון קינתור: אדאכלת כפנייתא [עד שאתה אכלת תמרים] בבבל כאשר היית שם ולא עיינת כראוי — תרגימנא מסיפא [הסברנו את הדבר

מן הסוף של המשנה], שמשם מוכח כדברי, דקתני סיפא [ששנינו בסופה]: "חציה בדרום אני מוכר לך" — משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום, ואם מבינים את הדברים כמשמעם יש לתמוה: ואמאי [ומדוע] משמנין ביניהן? והא [והרי] חציה בדרום אמר ליה [לו] ויתן לו את חציה הדרומי, ומה מקום לשומה והשוואת ערך! אלא חייב אתה לומר שהדבר מורכב יותר, וכי הכוונה היא לדמי [לדמים], כלומר, הלוקח נוטל את חציה בדרום, אלא שהמוכר צריך לפצות אותו בכסף על הבדל השווי שיש בין חצאי השדה, ולפי זה הכא נמי לדמי [כאן גם כן הכוונה לדמים], שהלוקח מקבל את החלק הכחוש, אבל המוכר מוסיף לו לפי הערכה, כמה ששווה ההבדל בין חצאי השדה השונים.

ג שנינו במשנה שהקונה מקבל עליו מקום גדר חריץ ובן חריץ. תאנא [שנה החכם]: חריץ עושים מבחוץ, ובן חריץ מבפנים סמוך יותר אל השדה, וזה וזה עושים אותם אחורי גדר,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is in fact worth ninety dinars, and the one who says it is worth twenty sela, which is equivalent to eighty dinars errs with an assessment that is ten dinars behind, i.e., too low, and the one who says it is worth one hundred dinars errs with an assessment that is ten dinars ahead, i.e., too high. Therefore, the average of these two assessments is followed.

The Gemara raises a difficulty: On the contrary, say that this land is in fact worth one hundred and ten dinars, and the one who says it is worth one hundred dinars errs with an assessment that is ten dinars behind, and the one who says it is worth thirty sela, which is equivalent to one hundred and twenty dinars, errs with an assessment that is ten dinars ahead. If so, the average of these two assessments, one hundred and ten dinars, should be followed. The Gemara replies: In any event, grasp the first two assessments in your hand, as neither of them takes the assessment beyond the sum of one hundred dinars.

The baraita teaches that Aḥerim say that an appraisal is performed of the sum between the two most extreme assessments and then divided by three. This sum is then added to the lowest assessment. The Gemara explains this opinion: Aḥerim hold that this land is in fact worth ninety-three and one-third dinars. The one who says it is worth twenty sela, the equivalent of eighty dinars, errs with an assessment that is thirteen dinars and one-third behind, and the one who says it is worth one hundred dinars errs with an assessment that is thirteen dinars and one-third ahead. By right, that assessor should have said more, i.e., quoted a higher sum, since according to this calculation, he should have said it is worth one hundred and six and two-thirds dinars. And the reason that he did not do so is that he thinks as follows: It is enough that I add this much above and beyond the assessment of my colleague who says it is worth eighty dinars. Therefore, he lowers the sum of his assessment to one hundred dinars.

The Gemara raises a difficulty: On the contrary, say that this land is in fact worth one hundred and thirteen dinars and one-third, and the one who says it is worth one hundred dinars errs with an assessment that is thirteen dinars and one-third behind, and the one who says it is worth thirty sela, which is equal to one hundred and twenty dinars, errs with an assessment that is thirteen dinars and one-third ahead. By right, he should have said more, i.e., quoted a higher sum, since according to this calculation, he should have said it is worth one hundred and twenty-six dinars and two-thirds. And the reason he did not do so is that he thinks as follows: It is enough that I add this much above and beyond the assessment of my colleague who says it is worth one hundred dinars. The Gemara answers: In any event, grasp the first two assessments in your hand, as neither of them take the assessment beyond the sum of one hundred dinars.

Rav Huna said: The halakha is in accordance with the opinion of Aḥerim, who say that the sum of the difference between the two most extreme assessments is calculated and then divided by three, and this sum is then added to the lowest assessment. Rav Ashi said: We do not even understand the reason of Aḥerim; shall we then establish the halakha in accordance with their opinion? The judges of the Diaspora taught a baraita that accords with the opinion of Aḥerim in the previously cited baraita: An appraisal is performed to determine the sum of the difference between the two most extreme assessments and then that sum is divided by three and added to the lowest assessment. Rav Huna said: The halakha is in accordance with the judges of the Diaspora. Rav Ashi said: We do not even understand the reasoning of the judges of the Diaspora; shall we then establish the halakha in accordance with their opinion?

MISHNA: If one says to another: I am selling you half a field, without specifying which half he is selling, an assessment is made of the field, which is then divided between them, and the buyer takes half of the seller’s field. If the seller says: I am selling you the half that is on the southern side of the field, an assessment is made of the northern and the southern sides of the field, which is then divided between them, and he takes the half on the southern side. And he accepts upon himself to provide the space for the fence between the two halves of the field out of his own property. He also accepts to provide out of his own property the space for the larger ditch and the smaller ditch, which are meant to keep animals out of the field. And how wide is the larger ditch? Six handbreadths. And how wide is the smaller ditch? Three handbreadths.

GEMARA: Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: When one sells half of his field to another person, the buyer takes the leaner part of the field, the part that is of lower quality. Rabbi Ḥiyya bar Abba said to Rabbi Yoḥanan: But didn’t we learn in the mishna that in such a case an assessment is made of the field, which is then divided between them, which indicates that the buyer and the seller are given similar parcels of land? How then can you say that the buyer takes the leaner part? Rabbi Yoḥanan said to him in a sarcastic manner: While you were eating dates in Babylonia and neglecting your studies, we explained the matter based on the latter clause of the mishna, which proves that my understanding is correct.

As the latter clause teaches: If the seller says: I am selling you the half that is on the southern side of the field, an assessment is made of the northern and the southern sides of the field, which is then divided between them, and he takes the half on the southern side. If taken literally, this passage gives rise to a difficulty: Why is an assessment made of the northern and the southern sides of the field, which is then divided between them? In any case, didn’t he say to him that he is selling him the southern half? Let the seller give the buyer the southern half of the field. Why is an assessment necessary? Rather, it must be that the matter is more complicated than it seems, and the mishna is referring to money. That is to say, the buyer takes the southern half, but the seller must reimburse him with money for the difference in value between the two halves of the field. Here too, in the first case, the mishna is referring to money: The buyer takes the leaner half, but the seller must reimburse him with money for the difference in value between the two halves of the field.

§ The mishna teaches that the buyer accepts upon himself to provide out of his own property the space for the fence between the two halves of the field and for the larger and smaller ditches. A Sage taught in a baraita: The larger ditch is dug on the outside, while the smaller ditch is dug on the inside, closer to the field. Both this and that are dug behind the fence,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קא טעי י' דינר. אמר פחות ממה ששוה: והאי דאמר מנה טעי י' יותר משויו:

אדרבה. מאי חזית דאזלת בתר הני תרי ^א)נראה דצ"ל דאמר חד בכ' וחד במנה וממצעת ליה וכו'.דאזלי חד בתר כ' וחד בתר מנה וממצעת ליה אאמצע זיל בתר הני בתראי דחד אמר מנה וחד אמר ל' וממצע ליה בק"י. ומשני ר' אלעזר לעולם בתר צ' דינר הוא דאזלי דנקוט הני תרי בידך דחד אמר כ' סלע וחד אמר מנה משום דמתורת מנה לא מפקי ליה לקרקע דליכא בהו דשם ליה טפי ממנה אבל מאן דאמר ל' סלע מפיק ליה מתורת מנה:

אחרים אמרו עושין שומא ביניהן. בין הראשון ובין השלישי ומשלשין מה שיש ביניהן דבין ההוא דאמר כ' דהיינו פ' דינר ובין מאן דאמר ל' דהיינו ק"כ דינר איכא ביניהו מ' דינר וחלק מ' לג' חלקים ונמצא לכל חלק וחלק תליסר ותלתא ואמטול הכי מתחלקין הכי דהאי ארעא תשעין ותלתא ותילתא שויא והאי דקאמר כ' דהיינו פ' הוסיף עליהן תליסר ותלתא הרי כאן תשעים ותלתא ותילתא וקא טעי האי תוספת דאמר פחות ממה ששוה. והאי דקאמ' מנה קא טעי תליסר ותלתא לקמי' טפי והשתא תוסיף הני תליסר ותילתא על תשעין ותלתא הרי כאן ק"ו וב' שלישין והאי דלא קאמר האי תוספת שעל המנה סבר מסתאי כלומר די לי שהוספתי על חבירי כל כך שהוא אומר פ' דינר ואני אומר ק' ומוסיף עליו כ' דינר:

אדרבה. מאי חזית דאזלת בתר הני דכ' ומנה זיל בתר הני דחד אומר במנה וחד אמר ל' לאוקמי נמי האי ^ב)אולי צ"ל האי שילוש בשומא.שלש שומא והכא מצית לפרש האי ארעא מאה ותליסר ותלתא שויא כלומר בין האי דאמר כ' למאן דאמר ל' איכא מ' דינר חלוק מ' לג' חלקים תמצא לכל חלק תליסר ותילתא ומש"ה האי דקאמר מנה טעי תליסר ותילתא ואמר פחות משוייה והאי דקאמר ל' טעי תליסר ותילתא לקמיה טפי משוויה ובדין הוא דנימא טפי מק"כ דינר בו' ושני שלישים והאי תוספ' ו' דינר ושני שלישי בדין הוא דבעי לאיסופי על ל' סלעים אלא סבר מסתאי דקא מטפינא על חבירי שאמר מנה כ' דינר. ומאי חזית דאזלת בתר הני זיל בתר הני. ומשני לעולם בתר האי דשויא ליה מנה דינא הוה דאזלי דמתורת ק' לא מפקי לי' אבל האי דשויה ליה ל' קא מפיק ממנה. וטעמא דאחרים לא ידעי' משום דאיכא לאקשויי עלייהו כדמקשי' אדרבה האי ארעא כו' ועוד ובדין הוא דלימא טפי ולא פסקי למילתייהו והיכי נעביד הלכתא כותייהו ומש"ה אמר טעמא דאחרים לא ידעינן:

דייני גולה. שמואל וקרנא אמרו כמילתא דאחרים קא פרשי' לי' ומקשי' להו כמו לאחרים:

פיס' האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך. והיתה אותה שדה חציה עידית וחציה זיבורית וכל אותה שדה שוה ל' דינר. אבל חציה האחד שוה כ' דינר וחציה האחר שוה י' דינר אם נותן לו חציה השדה הכחוש משמנין ביניהם. כלומר ישומו כמה חלק זה הנשאר למוכר מוטב מחלק הלוקח וישלים המוכר או מגוף הקרקע או יחזיר לו מן הדמים עד שיהא חלקו שוה כחלקו וה"נ לוקח אם חציו שלו טובה מחציו של מוכר משלים מחלקו בקרקע עד שיהא חלק המוכר שוה כחלקו. ואם אמר לו בפירוש חציה של צד דרום אני מוכר לך והוא גרוע או מוטב מחצי האחר משמנין ביניהם בדמים שאם חצי שבצד דרום זיבורית היא כנגד הנשאר ינכה לו המוכר מן הדמים כנגד מה שהיא ואם מוטבת היא יוסיף לו הלוקח מעות ולעולם החצי שבדרום נוטל הלוקח בין פחות בין מוטב הואיל ואמר חצי שדה אני מוכר לך מ"מ משמנין ביניהן שיהא חלקו שוה קתני רישא דמתני' דמשמנין ביניהן ובגופה של קרקע שמעינן השתא:

אמר ר' חייא ולוקח נוטל כחוש. שברשות מוכר הוא אם הוא רוצה להשלים לו מן העידית ישלים או ינכה לו מן הדמים ולעולם החלק כחוש יטול לוקח:

והא אנן משמנין ביניהן תנן. דמשמע ברשות תרוייהו שאם נתן לו הזיבורית יחזור לו העידית שיעור שיהו שוין יחד בין בזיבורית בין בעידית. ואם נתן לו העידית יחזור לו ממנה עד שיהו שוין דהשתא משמע דברשות דתרווייהו הוא:

אדאכלת בפגתא דבבל. כלומר שהיית אוכל תמרים ולא היית מדקדק בדבר:

יהא חציה בדרום קאמר ליה. דמשמע אותה חציה ממש או עידית או זיבורית:

אלא לדמי. לעולם חציה בדרום נוטל ואם היה זיבורית ינכה לו מן הדמים ואם יש לו עידית יחזור לו לוקח מעות:

ה"נ. לעולם לוקח נוטל כחוש וינכה לו מן הדמים ממה שהוא פחות והיינו משמנין:

פיס' ומקבל עליו המוכר ליתן לו מקום הגדר. שלא ידרסו בשדהו. וחריץ בן ג' טפחים רוחב מחוץ לגדר. וכן חריץ קטן בן חריץ גדול ולגדר כדי שלא תקפוץ שם חיה ותפסד תבואתו:

תנא חריץ מבחוץ. של גדר. ובן חריץ סמוך לגדר. וזה וזה מבחוץ לגדר:

האי ארע' תשעין ותלת' ותילתא שויא. יש מקשים אדרב' נימא האי ארעא תמנין ושית' ותרי תילתי שויא והאי דקא מנה קא טעי תליסר ותלת' לקמיה והאי דקאמר עשרין טעי תליסר ותלתא לאחוריה ובדין הוא דאי בעי לי' לגרועי טפי אלא סבר מסתאי דקא גרע כולי האי אתבראי ואיכא למימר דגרועי קא גרע ולא מסתפי מחברי' אבל להוסיף הוא בוש והם אמרו היכי אפשר לומר כן השתא אלו הוו תרי חד אמר מנה וחד אמר תלתין הוה פלגינן בינייהו ואמרינן האי ארעא מאה ועשר שויא השתא דאתא חד וקא גרע ואמ' עשרין היכי עדיף וא"כ היכי מצי' לאקשויי אדרבא האי ארעא מאה ותליס' ותלתא שויא וטעו בזה דאי הוו תרי לא פלגי' בינייהו אלא המוציא מחבירו עליו הראיה והשתא אזלינן בתר רוב דעו' ועוד דתרי ולא כלום הוא שאין יורדין לשום פחות מג' ואם אמר נמי כדשימי על דרך תרי עד דאמרי תרי וכ"ש היכא דאמר כדאמרי תרי, ואין זה צריך לפנים.
ולי נראה דגבי יורדין לשום יד בעל הקרק' על העליונה ומעלין אותה בכל מה שיכולין לעלות והיינו דאקשינן אדרבא לעלויי והא דקא מתרץ נקוט מיהא תרי קמאי דמתורת מנה לא מפקי משום דקים להו לאינשי בין מנה למיות' ממנה טפי ממאי דקילהו בשא' שומות משו' דדייק איניש בין מנה ליות' ממנה והכי דייק לישנא דקאמר' תור' מנה ולא קאמר' בהדי נקוט דקמאי דמפחתי, וזה שלא כפי' הרב רבי שמואל ז"ל, ולפי זה נסתלקה מעליך הקושיא שהקשו למעלה.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ולוקח נוטל כחוש. כלומר ונוטל מן הכחוש כדי שווי דמי החצי, והחצי דקאמר, לדמי קאמר, כדמפרש ואזיל, ומשמנין מלשון שומא

אמר ליה רבי חייא בר אבא והא אנן משמנין ביניהם תנן. דמשמע שמשמנין החלקים ביניהם ונוטלים בשוויה בין בכחוש בין בשמן ואמר ליה דדיקא מתניתין הכי מדקתני חציה בדרום משמנין ביניהם, ואם איתא מאי משמנין, והא בדרום אמר לה ויטול החצי בדרום בין שהוא כחוש בין שהוא שמן, אלא לדמי, כלומר, שלא יטול ממש בדרום קאמר ליה, אלא שיטול בשדה בדמי חציה שבדרום, ולעולם נותן לו המוכר באיזה צד שירצה, וכן נמי ברישא לא החצי ממש קאמר ליה אלא כשיעור דמי החצי, ולעולם השמן נשאר אצל המוכר, וזהו עלוי כחו, דרוצה אדם בקב עידית מקביים זבורית. כך פרשו ר"ח ור"ש ז"ל. ואני תמה, אחר שסיים לו את הרוחות ואמר לו חציה בדרום, היאך יש במשמע שיטול בדמי חצי בדרום ולא יטול בדרום אלא בצפון, ואם רצה לקנות ממנו בדרום ממש באיזה לשון מבואר יותר מזה יאמר לו. והנכון שראיתי בשמועה זו הוא מה שפירש בה הראב"ד ז"ל, וזה לשונו: משמנין ביניהם, פירוש משוין שני החלקים ולוקח נוטל כחוש, כלומר, כשמשוין החלקים לא שיחלוקו השמן והכחוש מדה במדה, אלא הכחוש לצד אחר והשמן לצד אחד, ומוסיפין על הכחוש עד שישתוה לשמן והלוקח נוטל הכחוש, לפי שאדם רוצה במעט שמן מהרבה כחוש, ויד בעל השטר על התחתונה. והא אנן משמנין ביניהן תנן, דמשמע שמשוין אותן בשמן ובכחוש, תרגימנא מסופא והא חציה בדרום אמר ליה אם שמן אם כחוש, אלא לדמי, אם אותו חצי שבדרום כחוש שיוסיפו על הכחוש עד שישתוה לדמי השמן, ואם אותו חצי שמן יפחתו ממנו עד שישתוה לכחוש, הכא נמי לדמי, השואה בדמים, ולעולם לוקח נוטל כחוש באיזה צד שיהיה. עד כאן לשון הרב ז"ל.

המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי ואמר על זה האומר לחברו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי בדרום ומקבל עליו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ כמה הוא חריץ ששה טפחים ובן חריץ שלשה אמר הר"ם השדות ישתנו דמיהם כפי שמנם וכחשם ואמרו בכאן משמנין הוא שידעו כמה שוה כל השדה וכמה דמים ראוי לחצי השדה המדה מן הכחוש שבה והוא שנותן ללוקח כגון שיהיה מדת השדה מאה אמה ויהיה בה מקום שמדתו שלשים אמה שוה שלשים דינרין ימשח לו חמשים אמה מן השבעים ויתן לו עשרים דינרין ואם פסק עמו ברוח ובאותה הרוח על דרך משל היו אלה השלשים אמה השמנים ימשח לו מאותם השלשים אמה תשעה ועשרים בתשעה ועשרים דינרין שהוא חצי הכל והבין זה הענין והלוקח הוא שיקבל עליו חריץ ובן חריץ ובכן יתן לו החצי והוצרכנו לעשות שני חריצין גדול וקטן לפי שאלו היה הגדול בלבד היתה קנייה וכיוצא בה יורדת לקרקעיתו והיתה עולה שפת החריץ ותבא אל השדה ואלו היה הקטן בלבד היתה קופצת עליו ונכנסת בשדה וכשהם שנים אינה יכולה להכנס בקטן למיעוט רחבו ולא תקפוץ לרוחב השני חריצין ובין חריץ וחריץ רוחב טפח והשנים מחוץ לגדר על זה הצורה וכל זה בחציו של לוקח כמו שביארנו:

אמר המאירי האומר לחברו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל כחוש כלומר ששמין כמה שוה כל השדה ונותן לו ערך חצי דמי כלו בצד הכחוש שבו והקשו בגמ' והלא משמנין ביניהם תנן והיה סבור שפירושו שנחלקהו במדה ויהא הצד השמן מעלה בדמים לצד הכחוש והשיבו ולטעמיך אימא סופא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חציה בדרום ולדבריך מה הוצרכו בזו לשומא והרי חציה בדרום אמר לו בין כחוש בין יפה אלא ששומא זו אין ביאורה להשואת החלקים בעלוי אלא לדמי כלו שאנו שמין כל השדה ונותן לו כערך חצין בדרום בין כחוש בין יפה ואף כשלא הזכיר לו צד הדרום אלא חציה בסתם שמין דמי כל השדה ונותן בערך חצים בצד הכחוש ונמצא שאין השדה נחלק במדה ובעלוי דמים ויש מפרשים במשנתנו שמחלקין אותו במדה ונוטל הצד הכחוש בלא עלוי דמים וכשהקשה לו והא משמנין תנן היה סבור שיהא שם עלוי דמים והשיבו שלא אמר כן אלא לדמי כלומר שזה מכרו בלא פסיקה דמים וכשחלקנוהו במדה וביררנו לו הצד הכחוש שמין כמה הוא שוה וכופין אותו ליתן דמיו שאם לא כן חציה בדרום מיהא מה הוצרכנו בה לשומא אלא שנחלקהו במדה ויטול הצד הדרומי בין שמן בין כחוש אלא שכשחלקנוהו במדה ובררנו לו הצד הדרומי שמין כמה הוא שוה וכופין אותו ליתן דמיו:

ודבר זה אף במתנה כן ר"ל שאם נתן לו חצי שדהו חולקין אותו ונוטל כחוש בלא שום עלוי ולא שיעשה שתף בקרקע ואפילו היה חציה סמוכה לו אע"פ שהנותן בעין יפה נותן שהרי אף לענין מכירה נאמרה אף לדעת המוכר בעין יפה מוכר שלא נאמר דין עין יפה אלא שלא לשייר כלום במה ומכר אבל בזו יד בעל השטר על התחתונה ושמא תאמר במכירה מיהא היאך קנה כלום אחר שלא פסק וכבר אמרו מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור התם בשלא פסק כלל אבל בזו אנו עסוקים שאמר לו כפי מה שהיא שוה לשומת בקיאים וזהו ענין משמנין ביניהם וכשנישום נתברר שבאותם הדמים מכר וכמו שאמרו במסכת ע"ז פרק אחרון כדשיימי תלתא וכו' ואלו אמר כיוצא בזה אף בפירות פסיקה היא כמו שביארנו בפרק הספינה:

ומקבל עליו ר"ל הלוקח ליתן חלקו הראוי לו למקום הגדר וכן חלקו לעשות אחורי הגדר סמוך לו חריץ קטן ברחב שלשה טפחים והוא הנקרא בן חריץ וחוצה לו חריץ אחר גדול ברחב ששה טפחים ובין שני החריצים רחב טפח ופירשו הטעם בגמ' שלא תהא הנמייה קופצת לשם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו ויש מקצת דברים במסכת ע"ז פרק אחרון שהם ראויות להתגלגל כאן וכבר ביארנום במקומן:

ונשלם הפרק ת"ל:

האומר לחבירו חצי שדי אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו וכו'. אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ולוקח נוטל כחוש. ואקשינן והא משמנין ביניהן תנן פי' שהוא מלשון שומא דאלמא הלוקח אינו נוטל החצי שלו אלא בשומא בנתינ' שבח לחצי הכחוש מחצי היפה עד שישוו בדמים:

אמר ליה ולטעמיך אימא סיפא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום אמאי משמנין כלומר אי סלקא דעתך דהאי משמנין להשוות החלקים הוא ולתת שבח שבין היפה לכחוש הכא אמאי משמנין ביניהן והא חציו בדרום אמר ליה ואין לו אלא אותו החצי בין שהוא כחוש בין שהוא יפה:

אלא לדמי פי' כלומר זו השומא אינו להשוות החלקים בין כחוש ליפה אלא לידע כמה הוא שוה כדי שיתן לו דמיו לפי שכשמכר לו סתם מכר לו חציה בדרום בלי שיפרוש לו סכום דמים לפיכך שנינו משמנין ביניהם כדי שיתברר כמה הוא שוה אותו חצי שבדרום כדי שיתן לו דמיו והאי דקתני ביניהן כך פירושו כגון שהיתה השדה כולה שוה מאה זהובים ולפי שמכר לו עכשיו חציה שבדרום צריכין אנו לשום ולידע כמה ראוי ליתן ממאה זהובים אלו לרוח צפונית וכמה ראוי ליתן מהן לרוח דרומית שמתברר בכך כמה הוא שוה חציה שבדרום כדי שיתן לו דמיו. וכיון שכן רישא נמי דקתני משמנין ביניהן אינו להשוו' החלקים ולהשתבח בין כחוש ליפה אלא לידע כמה שוה כדי שיתן לו דמיו הואיל וסתם מכר לו בלי סיום סך הדמים ולעולם אינו נוטל אלא החצי הכחוש כמה ששוה וטעמא דמילת' משום דכיון דחציה סתם מכר לו בלי שיסיים לו אם כחוש אם יפה אמרי' יד בעל השטר על התחתונה ואין לו אלא כחוש ולא תימא ה"מ לטעמא דמאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר אלא אפילו למאן דאמר מוכר בעין יפה מוכר הני מילי לענין שיהא המקום עצמו המכור קנוי ללוקח בלי שישייר לעצמו המוכר שום זכות כלל כגון דרך וכיוצא בו ולענין שיהא לו לאותו מקו' המכור דרך על המוכ' ליכנס ולצאת עליו כדי שלא יהא צריך ליקח דרך במאה מנה או יפרח באויר הואיל ובעין יפה מוכר לו אותו מקום מכירה שלא יהא צריך עמה לכך אבל במוכר לחבירו חצי שדהו סתם שהוא לענין בירור המקום שמכר לו אי זה הוא אם כחוש אם יפה כשמכר לו חצי שדהו סתם אין כאן דרך לומר מוכר בעין יפה מוכר אלא יד בעל השטר על התחתונה הואיל והעיון בלשון השטר הוא מאי משמע אם חצי הכחוש אם חצי היפה ולכך אין לו אלא כחוש שהוא פחות שבמשמע. תדע דהא תנן המוכר את הבית לא מכר את היציע ולא את החדר שלפנים הימנו ולא את הבור ולא את הדות. אלמא שכיון שלא הזכיר לו לא יציע ולא חדר ולא בור ולא דות אלא בית ושדה אמרי' יד בעל השטר על התחתונה ואין לו אלא בית בלבד בלי יציע וחדר ושדה בלבד בלי בור ודות שהוא פחות שבמשמע הכא נמי כיון שחצי שדהו סתם מכר לו בלי שיפרש אם החצי היפה אם הכחוש אמרי' יד בעל השטר על התחתונה ואין לו אלא החצי הכחוש שהוא פחות שבמשמע ומעשים בכל יום בימי רבינו הרב זצ"ל וקא דיין שאינו נוטל אלא כחוש. ואפי' במתנה דלכולי עלמא נותן בעין יפה נותן הכא קא דיין שהנותן לחבירו חלק בשדהו בלי שבירר אם כחוש אם יפה ובלי שסיים הרוחות שאין לו למקבל מתנה אלא חלק הכחוש בלי שבח. ואם תשאל וכיון דאמרינן דלוקח נוטל כחוש ואוקימנא להא דקתני במתני' משמנין ביניהן שאינו להשוות החלקים וליתן שבח בין כחוש ליפה אלא לשום איתו חלק הכחוש לידע כמה הוא שוה כדי ליתן לו דמיו דאלמא כשמכר לו סתם מכר לו בלי פסיקת דמים אם כן אמאי קנה אותו הלוקח כלל כדי שנצטרך לשום אותו ולידע כמה דמים הוא נותן לו. והא קיימא לן שהמוכר בלי פסיק' דמים לא קנה לוקח עדיין כלום כדתניא בהדיא מדד עד שלא פסק שניהן יכולין לחזור בהן פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן. תשובה כי אמרי' שהמוכר בלי פסיקת דמים לא קנה לוקח הני מילי באומר לחבירו דבר זה אני מוכר לך סתם שכיון שלא הזכיר לו כמה הוא מוכר לו אע"פ שהוא שוה חמשים יש לו לומר לא הסכימה דעתי למוכרו אלא יותר מכדי דמיו במאה וגם הלוקח לא סמכא דעתיה לפי שאומר בלבו שמא יבקש בו יותר ממה שהוא שוה. אבל אם אמר לו דבר זה אני מוכר לך במה שיאמרו בני אדם שהוא שוה הרי פסק לו הדמים שמכר לו בהן לפי שכיון ששמין אותו עכשיו ומתברר כמה הוא שוה איגלאי מילתא שבאותן הדמים הוא שמכר לו וכמאן דפסיק ליה מעיקרא בשעת המוכר דמי. תדע דהא גרסי' בפ' השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך (ע"ז דף ע"ב) א"ל כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא אלמא אע"פ שלא פירש סך הדמים כיון שכשא"ל השמאין אינו יכול להוסיף על שומתן כלום ולבקש ממנו יתר כפסיקת דמים דמי וכיון שכן האי מתני' הכי נמי מיתוקמא כגון דאמר ליה חצי אני מוכר לך כמו שהוא שוה שכיון שתלה הדבר במה שהוא שוה ונמצא שאינו יכול להוסיף על שיוויו כלום ולבקש ממנו יתר כששמין אותו ומתברר כמה הוא איגלאי מילתא למפרע שבאותן הדמים מכר לו חצי שדהו וכמאן דפסיק להו מעיקרא בשעת המכר דמי:

הדרן עלך בית כור

כו. ת"ר שלשה שירדו לשום אחד אומר במנה ושנים אומרים במאתים אחד אומר במאתים ושנים אומרים במנה בטל יחידי במיעוטו. ופוסקין את השומא על פי הרוב. אחד אומר במנה ואחד אומר בעשרים סלע, שהן שמונים זוז, ואחד אומר בשלשים סלע, שהן מאה ועשרים זוז לידון במנה. קסבר נקוט מילתא מציעתא. רבי אלעזר בר' צדוק אומר נידון בתשעים קסבר האי ארעא תשעין שויא האי דקאמר עשרים קא טעי עשרה זוזי לקמיה והאי דקאמר מנה קא טעי עשרה לאחוריה. ואשתכח דקא סליק מסהדותא דתרויהו דהאי ארעא תשעין זוזי שויא, והך דקאמר שלשים סלע דאינון מאה ועשרים זוז הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים.

ומקשינן אדרבה האי ארעא מאה ועשרה זוזי שויא והאי דקאמר מנה קא טעי עשרה לאחוריה והאי דקאמר שלשים סלע דאינון מאה ועשרים זוז קא טעי עשרה לקמיה. ופריק נקוט מיהת תרי קמאי לדידך דמתורת מנה לא מפקי לה.

אחרים אומרין עושין שומא ביניהן ומשלשין. כלומר הארבעין דינרין שנחלקו בהן נוטלין מהן שליש שהן שלשה עשר ושליש ומוסיפין אותן על השמונים שהכל מודין בהם ונעשה הכל תשעים ושלשה ושליש ונידון בתשעים ושלשה דינרים ושליש. קא סבר האי ארעא תשעין ותלתא ותולתא שויא והאי דקאמר עשרים קא טעי תליסר ותולתא לאחוריה והאי דקאמר עשרים [וחמישה] קא טעי תליסר ותולתא לקמיה ובדין הוא (דילמא) [דלימא] טפי. כלומר דילמא מנה ושבעה פחות שליש דהוו להו תליסר ותולתא טופיאנא אתשעין ותלתא ותולתא, אלא סבר מסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי. דקאמר שמונים זוז. ואשתכח דקא סליק מסהדותא דתרויהו דהאי ארעא תשעים ותלתא ותולתא שויא, והאי דאמר שלשים סלע שהן מאה ועשרים דינרין הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ומקשינן אדרבה כלך לדרך זו דהאי ארעא מאה ותליסר ותולתא שויא והאי דקאמר מנה קא טעי תליסר ותולתא לאחוריה והאי דקאמר שלשים דאינון מאה ועשרים זוז קא טעי תליסר ותולתא לקמיה. ובדין הוא (דילמא) [דלימא] טפי שויא עד תשלום מאה ועשרין ושבעה נכי תולתא, והאי דלא אמר סבר מסתאי דקא מטפינא כוליה האי אחברא. ופריק נקוט מיהא תרי קמאי לידך דמתורת מנה לא מפקי לה.

א"ר הונא הלכה כאחרים אמר רב אשי טעמא דאחרים לא ידעינן הלכתא עבדינן כותיהו. הילכך הלכתא כת"ק דאמר נידון במנה. חדא דמסתברא טעמיה דנקיט מילתא מציעתא, ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דהאי דאמר עשרים דאינון שמונים זוז ואידך דקאמר מנה תרויהו מודו [ד]לא שויא טפי ממנה, ואידך דקאמר שלשים סלע דאינון ק"כ זוז הוה ליה חד ואין דבריו של א' במקום שנים. והאי דקאמר מנה ודקאמר שלשים תרויהו מודו דלא שויא פחות ממנה והאי דקאמר שמונים הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים:

ה. האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהן ונותן לו חצי שדהו חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום ומקבל עליו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ כמה הוא חריץ (ט"ט) [ששה טפחים] ובן חריץ שלשה. מתניתין דא"ל חצי שדי אני מוכר לך בשויה. וסופא נמי דא"ל חציה בדרום אני מוכר לך בשויה. דבכה"ג כפסיקת דמים דמיא וקני, כדאמרינן בפרק השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך (ע"ז עב,א) א"ל בדשימי ביה תלתא אפי' תרי מגו תלתא, דש"מ דאע"ג דלא פריש ליה סתם דמים כמאן דפריש ליה דמים הוא. אבל לא א"ל בשויה, כיון דלא פסק דמים לא קני.

והאי משמנין ביניהן דקתני בין ברישא בין בסופא, אוקימנא בגמרא לדמי, כלומר דהאי משמנין ביניהן דקתני שומת דמים היא, דאי אמר ליה חצי שדי אני מוכר לך בשויה, חולקין את השדה לשני חלקים שוין במדה, האחד שמן והאחד כחוש, ולוקח נוטל כחוש, דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה. ומאי משמנין ביניהם דקתני, ששמין את הכחוש והלוקח נותן דמיו למוכר. ואפילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, הני מילי היכא דאתברר ההוא מידי דזאבין ליה, דכיון דאתברר דזאבין ליה האי מידי בעין יפה זבין ולא שייר לנפשיה זכותא בגויה. אי נמי דאי מכר בור שבבית ולא מכר את הבית, כיון דאתברר דזבניה להאי בור ולא סגיא לאתהנויי בגויה בלא דרך, מסתמא איקני ליה נמי דרך למיעל לבורו, דכיון דאתברר דזבניה להאי בור נהליה מסתמא בעין יפה זאבין ליה ובכל מאי דצריך ליה זבניה נהליה.

אבל היכא דעיקר ספיקא בעיקר הדבר המכור הוא ליכא למימר הכא מוכר בעין יפה מוכר, דכל היכא דמצי לזבוני כחוש לא מזבין שמן. דאי לא תימא הכי, הא דתנן (לעיל בבא בתרא סא,א) המוכר את הבית לא מכר את היציע, לרבי עקיבא אמאי לא מכר את היציע. אלא משום דאמרינן כיון דיציע לאו בכלל משמעותיה דבית הוא ולא מידי דצריך ליה לבית הוא זיל בתר משמעותיה של שטר, וכיון דבמשמעותיה של שטר תליא מילתא אמרינן יד בעל השטר [על] התחתונה ובית זבין ליה יציע וחדר לא זבין ליה. הכא נמי גבי חצי שדי אני מוכר לך, כיון דלא פריש ליה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה וכחוש זבין ליה שמן לא זבין ליה. ואפילו במתנה, דלכולי עלמא בעין יפה יהיב, כל כי האי גוונא לית ליה אלא כחוש דיד בעל השטר על התחתונה, וליכא לפלוגי ביה בין מכר למתנה. ואי אמר ליה חציה בדרום אני מוכר לך בשיוויא, שמין חציה שבדרום בין שהוא שמן בין שהוא כחוש, והלוקח נותן דמיו למוכר והמוכר נותן לו חציה שבדרום.

נמצאת אומר דהאי משמנין ביניהן לשון שומא הוא. ודמיא לההיא דתניא בפ' השוכר את הפועלים (ב"מ פז,א) השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נוטל כפחות שבשכירות דברי רבי יהושע וחכמים אומרים משמנין ביניהם דמשמע בבינונית, והכא נמי כי שימינן בבינונית שימינן. ואיכא מאן דאמר דהאי משמנין לשון שומן הוא, כלומר שהשומן יהא ביניהם בדמים. ומצינו (בין) [כן] לשון מפריש וחולק כדאמרינן התם (סנהדרין יא,א) תא חזי בין תקיפי קמאי לענותני בתראי וכדכתיב והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה. ואע"ג דהני פירושי לחד טעמא סלקי, פירושא קמא דייק טפי, מההיא דהשוכר את הפועלים, דאי אמרת לשון שומן הוא קימא להו רבנן ורבי יהושע בחדא שיטתא שהשומן מפריש ביניהם ונוטל בפחות. ואי מההוא דאמרי' בבכורות (יח,ב) גבי דאלו שלא ביכרה וילדה שני זכרים רבי עקיבא אומר משמנין ביניהם וא"ר יוחנן והכהן נוטל כחוש ומאי משמנין ביניהן שומן יהא מפריש ביניהם, לא דמו, דהתם לא שייך לאוקומה לדמי כלל אלא השומן יהא מפריש ביניהם בחלוקה שבעל הבית נוטל שמן והכהן נוטל כחוש, ואלו הכא אוקימנא לדמי. ותו אי האי משמנין ביניהם דקתני שהשומן יהא מפריש ביניהם בדמים דשיימינן ליה לההוא פלגא דזבין ליה לפום כחישותיה או לפום שומניה ויהיה ליה דמי הוא, מאי קמ"ל תנא, כיון דלא אשמועינן דלוקח נוטל כחוש פשיטא דדמי לפום שומניה או לפום כחישותיה הוא דיהיב ליה. אלא מחורתא כדפרשינן. ולא תיקשי לך נו"ן יתירה דמשמנין, דאורחיהו לרבנן לאוסופי נו"ן דומיא דסמים וסמנין.

סופא דקתני ומקבל עליו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ, אלוקח קאי, שאם הגיעו ללוקח בחלקו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ אינו יכול לכוף את המוכר לתת לו את השאר כשיעור מקום הגדר וחריץ ובן חריץ, אלא מקבל עליו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ בכלל חצי השדה דיד בעל השטר על התחתונה. והכי נמי מסתברא דאלוקח קאי, דאי אמוכר קאי אמאי מקבל, דהא קימא לן יד בעל השטר על התחתונה והשתא כוליה כחוש יהיב ליה ללוקח מקום גדר מקביל ליה. ועוד לישנא דמקבל עליו אלוקח משמע ולאו המוכר, כדתנן (לעיל בבא בתרא צב,א) המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טינופת לסאה, ודכותה טובא בפרק המוכר פירות. וכמה רוחב החריץ, ששה טפחים, ובן חריץ שלשה. נוסחא אחרינא, כמה הוא חריץ תשעה טפחים, ובן חריץ שלשה. והאי דקא יהיב תנא שיעורא לחריץ ובן חריץ, הא קמ"ל דאי הוי טפי מהאי שיעורא לא מקביל ליה לוקח אנפשיה. וכיון דפליגי נוסחי בשיעורא דחריץ, דינא הוא דמקבל תשעה דקרקע בחזקת בעליה קיימת:

כז. והא דתנן האומר לחבירו חצי שדי אני מוכר לך משמנין ביניהן ונותן לו חצי שדהו א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לוקח נוטל כחוש שבה א"ל ר' חייא לר' יוחנן והא אנן משמנין ביניהן תנן. דהא ס"ד האי משמנין ביניהן דקתני ליטול מחצה בשמן ומחצה בכחוש הוא, דאי לאו הכי למה לי שומא. א"ל אדאכלת כפניאתא בבבל תרגמנוה אסופא דקתני סופא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום, ואי ס"ד האי משמנין ביניהם שומת שמן וכחוש הוא דשקיל, פלגא בשמן ופלגא בכחוש, אמאי משמנין ביניהן הא חציה בדרום קאמר ליה. אלא לדמי ה"נ לדמי. כלומר אלא על כרחיך כי קתני גביה חציה בדרום משמנין ביניהן, לדמי קתני, דשיימינן ליה לההוא חציה שבדרום בין שהוא שמן בין שהוא כחוש ויהיב ליה לוקח דמי דיליה. ומדסופא שומת דמים היא, רישא נמי שומת דמים היא, דלוקח נוטל כחוש ונותן דמיו למוכר לפי שומתו, ולא מצי מוכר למימר ליה לא שקילנא מינך אלא פלגו דמי כולה שדה.

אשתכח השתא דהאי משמנין ביניהן דקתני בין ברישא בין בסופא לאו למימרא דפלגינן לה בשוה ושקיל לוקח פלגא בשמן ופלגא בכחוש, אלא האי משמנין ביניהן דקתני שומת דמים היא דשימינן ליה בפלגא כחוש ויהיב ליה לוקח למוכר דמים דידיה, ולעולם אין הלוקח נוטל אלא החצי הכחוש שבה. ודוקא דקאמר ליה חצי שדה אני מוכר לך בשויה, אבל בסתמא לא קני עד דפסק דמים. וכן סופא דקתני חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונותן לו חציה בדרום אמר ליה, ולית ליה אלא חציה בדרום בין שמן בין כחוש אלא שומת דמים היא דשימינן ליה לההוא חציה שבדרום ויהיב ליה לוקח למוכר דמי דידיה. ודוקא נמי דאמר ליה חציה בדרום אני מוכר לך בשויה כדברירנא:

האי ארעא תשעין ותלתא ותילתא שויא והאי דקאמר עשרים טעי תליסר ותלתא לאחוריה כו'. ובדין הוא דלימא טפי סבר מסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי. והאי דלא אמרינן איפכא נימא דהאי ארעא תמנין ושבעה פחות תילתא שויא והאי דקאמר מנה קא טעי תליסר ותלתא לקמיה והאי דקאמר עשרים טעי תליסר ותלתא לאחוריה ובדין הוא דאיבעי ליה לגרועי טפי אלא דסבר מסתאי דקא גרענא כולי האי אחבראי. היינו טעמא משום דלטפויי אחבריה כוליה האי בוש אבל לגרוע אין בוש. הר"ן ז"ל.

מתניתין האומר לחברו חצי שדה אנו מוכר לך משמנין כו'. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לוקח נוטל כחוש. ואקשינן והא משמנין ביניהן תנן שהוא מלשון שומא דאלמא הלוקח אינו נוטל החצי שלו אלא בשומא ובנתינת שבח בחצי הכחוש מבחצי היפה כדי שישתוו שניהם. אמר ליה וליטעמיך אימא סיפא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום אמאי משמנין ביניהן כלומר אי סלקא דעתך האי משמנין להשוות החלקים הוא ולתת שבח בין היפה לכחוש הכא אמאי משמנין ביניהן והא חציה בדרום אמר לו ואין לו אלא אותו החצי בין כחוש ויפה אלא לדמי כלומר זו השומא אינה להשוות החלקים בין כחוש ליפה אלא כדי לידע כמה הוא שוה כדי ליתן לו דמיו לפי כשמכר לו סתם מכר לו חציו בדרום בלי שיפרש לו סכום דמים לפיכך שנינו משמנין ביניהן כדי שיתברר כמה שוה אותו חצי שבדרום כדי שיתן לו דמיו והאי דקתני ביניהן כך פירושה כגון שהיתה השדה כולה שוה מאה זהובים ולפי שמכר לו עכשיו חציה שבדרום צריכים אנו לשום ולידע כמה ראוי ליתן ממאה זהובים אלו לרוח צפונית וכמה ראוי ליתן מהם לרוח דרומית שמתברר בכך כמה הוא שזה חציה שבדרום כדי ליתן לו דמיו וכיון שכן רישא נמי דקתני משמנין ביניהם אינו להשוות החלקים ולתת שבח בין כחוש ליפה אלא לידע כמה הוא שוה כדי שיתן לו דמיו הואיל וסתם מכר לו בלי סכום סך הדמים ולעולם אינו נוטל אלא החצי הכחוש במה ששוה וטעמא דמילתא משום דכיון דחציה סתם מכר לו בלי סיים לו אם כחוש אם יפה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ואין לו אלא כחוש דכי אמרינן מוכר בעין יפה מוכר הני מילי לענין שיהא המקום עצמו המכור קנוי כולו ללוקח בלי שישייר לעצמו המוכר שום זכות כלל כגון דרך וכיוצא בו ולענין שיהא לו לאותו המקום המכור דרך על המוכר ליכנס ולצאת עליו כדי שלא יהא צריך ליקח דרך במאה מנה או יפרח באויר אבל במוכר לחברו חצי שדה סתם שהוא לענין בירור המקום ושמכר לי איזהו כחוש אם יפה כגון שמוכר לו חצי שדהו סתם ואין כאן דרך לומר מוכר בעין יפה מוכר אלא יד בעל השטר על התחתונה הואיל והעיון בלשון השטר הוא מאי משמע אם החצי כחוש אם החצי היפה ולפיכך אין לו אלא כחוש שהוא פחות שבמשמעות. תדע דהא תנן המוכר את הבית לא מכר את היציע ולא את הבור ולא את הדות אלמא כיון שלא הזכיר לו לא יציע ולא בור ולא דות לא מכר לו אלא בית ושדה בלי בור ודות שהוא פחות שבמשמע הכי נמי כיון שחצי שדה מכר לו בלי שיפרש אם החצי היפה אם החצי הכחוש אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ומעשים בכל יום לפני רבינו הרב ז"ל וקא דאין שאינו נוטל אלא כחוש ואפילו במתנה דכולי עלמא בעין יפה נותן הכא קדאין שהנותן חלק לחברו בשדה סתם בלי שיברר אם כחוש אם יפה ובלי שסיים הרוחות שאין לו למקבל המתנה אלא החלק הכחוש בלי שבח. ואם תשאל וכיון דאמרינן דלוקח נוטל כחוש ואוקימנא להא דקתני במתניתין משמנין ביניהם שאינו להשוות החלקים כו' אלא לשום אותו חלק הכחוש לידע כמה הוא שוה כדי ליתן דמיו דאלמא כשמכר לו סתם מכר לו בלי פסיקת דמים אם כן האיך קנה אותו הלוקח כדי שיצטרך לשום אותו ולידע כמה דמים הוא נותן לו והא קיימא לן שהמוכר בלי פסיקת דמים עדיין לא קנה לוקח כלום כדתניא בהדיא מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהם. תשובתך כי אמרינן שהמוכר בלי פסיקת דמים לא קנה לוקח הני מילי באומר לחברו דבר זה אני מוכר לך סתם דכיון שלא הזכיר בכמה הוא מוכר לו אף על פי שהוא שוה חמשים יש לומר שלא הסכימה דעתו למכרה אלא במנה וגם הלוקח לא סמכה דעתיה לפי שאמר בלבו שיבקש עוד יותר ממה שהוא שוה אבל אמר ליה דבר זה אני מוכר לך במה שהוא שוה הרי פסק לו הדמים שמכר לו בהם לפי שכיון ששמין אותו עכשיו ומתבאר כמה שוה איגלאי מילתא שבאותן הדמים הוא שמכר לו וכמי שפסק לו מעיקרא בשעת המכר דמי. תדע דהא גרסינן בפרק השוכר את הפועל אמר ליה כדשיימי ואין יכול להוסיף על שומתם כלום ולבקש ממנו יותר בפסיקת דמים וכיון שכן הא מתניתין הכי נמי מתוקמא כגון דאמר ליה החצי השדה אני מוכר לך כמה ששוה שכיון שתלה הדבר במה שהוא שוה ונמצא שאינו יכול להוסיף על שוויו כלום ומבקש ממנו יותר כששמין אותו עכשיו ומתברר כמה הוא שוה איגלאי מילתא למפרע שבאותן הדמים מכר לו חצי שדהו וכמאן דפסק להו מעיקרא בשעת המכר דמי. הרא"ם ז"ל.
והר"י ז"ל בעליות תירץ וזה לשונו ונראה לי דכי אמרינן לא פסק לא סמכא דעתיה דוקא כשמושך המטלטלים ולא אמר ליה המוכר משוך וקנה אלא שמושך בפניו וכיון שלא פסק אמרינן דלא ניחא ליה למוכר שיקנה במשיכה והוא הדין בקרקעות אם החזיק בפנינו ולא פסק לא קנה אבל ודאי היכא דאמר ליה לך חזק וקנה בין החזיק בפניו בין שלא בפניו קנה ומתניתין הא קמשמע לן דאף על גב דלא פסק לו דמים וכבר החזיק לוקח על פיו וקנה אין ביד הלוקח לומר אתן כפי מה שאחפוץ שאין אונאה לקרקעות קמשמע לן כיון דאמר ליה חצי השדה אני מוכר לך סתם מכר בשויו משמע ונותן לוקח על פי שמאים דמי חצי השדה משלם. והא דקתני סיפא חציה בדרום אני מוכר לך כו' לא אצטרכינן אלא לגלויי רישא דמשמנין דקתני לא להשואת החלקים שיהא לשניהם בשמן ובכחוש אלא לדמי קאמר ולעולם לוקח נוטל כחוש. מתוך בבא דסיפא השמיענו דנוטל חצי שדהו דקתני חצי כחוש. עוד נראה בעיני דמיירי כשפסק לו זיתים ומספיקא אמרינן שאף על פי שהחזיק לוקח וקנה החצי אפילו הכי הוי מוחזק ולוקח נוטל כחוש דהמוציא מחבירו עליו הראיה. ומיהו מספיקא אין הלוקח נותן בכחוש דמים שפסק לו דאמרינן לוקח הוא מוחזק בדמים והמוציא מחברו עליו הראיה הילכך אין נותן לו אלא דמי הכחוש. ומכל מקום אין יכול לטעון לא אתן לך דמים כלל מספיקא עד שתתן לי בשמן. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ולוקח נוטל כחוש. כלומר נוטל מן הכחוש כדי שווי דמי החצי והחצי דקאמר לדמי קאמר כדמפרש ואזיל. ומשמנין מלשון שומא. אמר ליה רבי חייא בר אבא והא אנן משמנין ביניהם תנן דמשמע ומשמנין החלקים ביניהם ונוטלין בשוה בין בכחוש בין בשמן. ואמר ליה דדיקא מתניתין הכי מדקתני חציה בדרום משמנין ביניהם ואם איתא מאי משמנין והא בדרום אמר לו ויטול החצי בדרום בין שהוא כחוש בין שהוא שמן אלא לדמי כלומר דלא שיטול ממש בדרום קאמר ליה אלא שיטול ממנו בשדה בדמי חציה שבדרום ולעולם נותן לו המוכר באיזה צד שירצה וכן נמי ברישא לא החצי ממש קאמר ליה אלא כשיעור דמי החצי ולעולם השמן נשאר אצל המוכר וזהו עלוי כוחו דרוצה אדם בקב עדית מקביים זיבורית כך פירשו רבינו חננאל ורבינו תם ז"ל. ואני תמה אחר שסיים לו את הרוחות ואמר ליה חציה בדרום האיך יש במשמע שיטול דמי חציה בדרום ולא יטול בדרום אלא בצפון ואם רצה לקנות ממנו בדרום ממש באיזה לשון מבואר יותר מזה יאמר לו. והנכון שראיתי בשמועה זו הוא מה שפירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו משמנין ביניהם פירוש משוין שני החלקים ולוקח נוטל כחוש כלומר כשמשוין החלקים לא שיחלוקו השמן והכחוש מדה במדה אלא הכחוש לצד אחד והשמן לצד אחד ומוסיפים על הכחוש עד שישתוה לשמן והלוקח נוטל הכחוש לפי שאדם רוצה במעט שמן מהרבה כתוש ויד בעל השטר על התתתונה. והא אנן משמנין ביניהם תנן דמשמע שמשוין אותם בשמן ובכחוש. תרגימנא מסיפא והא חציה בדרום אמר ליה אם שמן אם כחוש אלא לדמי אם אותו חצי שבדרום כחוש שיוסיפו על הכחוש צד שישתוה לדמי השמן ואם אותו חצי שמן יפחתו ממנו עד שישתוה לכחוש הכי נמי לדמי השואה בדמים ולעולם לוקח נוטל כחוש באיזה צד שיהיה. עד כאן לשון הרב ז"ל. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.
וכן כתב הר"ן ז"ל וזה לשונו ולא מחוור דכיון שסיים לו חציה שבדרום למה לא יטול בדרום ואם רצה שיטול בדרום ממש באיזה לשון מבואר יותר מזה יאמר לו לפיכך נראין הדברים דודאי בדרום הוא נוטל. ומיהו אינו נוטל חציה בדרום מדה בחבל אלא משמנין ביניהם לדמי ועושין מן השדה שני חלקים שוים בדמים ונוטל חלקו בדרום. והיכא דאמר ליה נמי חצי שדהו משמנין את החלקים בדמים ולוקח נוטל כחוש וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"א מהלכות מכירה וכן אם אמר לו חציה בדרום אני מוכר לך שמין לו דמי כולה ונותן לו בדרומה בחצי כל הדמים. עד כאן.
סליק פרק שביעי
פרק שמיני

בד"ה מסתייה דקא כו' דשנים הפחותים מדברים תחילה עכ"ל בזה יתיישב דלמאי דלא אסיק אדעתיה נקיט מיהת תרי קמאי בידך כו' ופריך אדרבה הא ארעא קי"ג שויא כו' אמאי לא פריך בפשיטות טפי דאימא האי ארעא מאה וששה וב' שלישי דינר היה שוה האי דקאמר שלשים טעי בתליסר ותלתא לקמיה והאי דקאמר מנה קא טעי תליסר ותלתא לאחוריה ובדין הוא דלימא לגרועי טפי אלא סבר מסתאי דקא גרעי כולי האי מחבראי ויתיישב נמי גם לפי המסקנא דלא נימא פ"ו ושני ושלישי הוה שוה והאי דקאמר מנה טעה תליסר ותלתא לקמיה והאי דקאמר פ' טעי תליסר ותלתא לאחורי' ובדין הוא דאיבעי הוא לגרועי טפי אלא סבר מסתאי כו' דכיון דהפחות מדבר בתחלה לא שייך למימר הכי ובחידושי רמב"ן כתב בזה דרך אחרת ע"ש:

ר"ש בד"ה והאנן כו' דשמנין כו' אדאכלת כו' הד"א:

ד"ה תרגומא מרישא לסיפא אמאי משמנין כו' הד"א:

גמרא דמתורת מנה לא מפקי ליה. פי' אינם מוציאים אותו ממחיר מנה להלאה דתרווייהו אמרי שאינו שוה יותר ממנה:

במשנה חציה בדרום כו'. כצ"ל ועמש"כ בב"ק (נ"ח ב'):

שם והוא מקבל עליו כו'. הרשב"ם פי' דקאי אמוכר. אבל הרמב"ם מפרשו אלוקח. ופשוט דלפירושו קמ"ל מתניתין לאפוקי מסברת הרשב"ם. וגם נראה דאשמעינן דהמוכר יכול לכופו בכדי שלא תהא חי' נכנסת דרך חלקו לתוך שלו ועי' בהה"מ בפ"ב מהל' שכנים הל' י"ז. ועי' לעיל (ד' ב') בסוגיא דהמקיף א"ח מג' רוחותיו. ודברי התו"ח בזה מגומגמין ע"ש:

גמרא דקתני סיפא כו' ונוטל חציה בדרום. כצ"ל:

שם תאנא חריץ מבחוץ כו'. לפלא בעיני על התוי"ט שהביא זה מפי' הרמב"ם ורשב"ם:

ר"ש ד"ה והאנן משמנין. דמשמע כו' ליטול זה כשומא כו'. נראה דצ"ל כשומן:

תנו דייני גולה עושין שומא וכו' הלכתא כדייני גולה אמר רב אשי טעמא דדייני גולה לא ידעינן הלכתא עבדינן כוותייהו. ק"ק דכיון דדייני גולה תנו בריתא סתמית הכי ואידך בריתא במחלקת שנויה שפיר נאה לפסוק כסתם בריתא דמתניא בלי מחלקת וי"ל דאי מסתבר טעמיה דת"ק דאידך בריתא יש לפסוק כוותיה. ומכאן קצת ראיה דזמנין דמשכחת דהרמב"ם פוסק דלא כסתם וכיוצא ומרן בכ"מ טעמא טעים דפסק כמאן דמסתבר טעמיה דהרי הכא רב אשי תמה על רב הונא דפסק כסתם בריתא משום דמסתבר טעמיה דאידך. ויש לדחות כמה דחויי כאשר יראה המעיין. ועמ"ש הרא"ש בסוף פ"ק דמכילתין על הרי"ף ודוק הטב:

תשעים. דינר שויא דהיינו כ''ב סלעים וחצי וכל אחד טועה מעט זה שאומר כ' מזלזל שתי סלעים ומחצה משויין וזה שאומר מנה מעלה בדמים שתי סלעים ומחצה דניחא ליה למימר ששניהן טועין קצת זה למעלה וזה למטה ונאמר דשוה צ' דהיינו כ''ב סלעים ומחצה דהשתא אזלינן בתר דברי שנים הפחותים ותפשת מועט תפשת ולא נלך אחרי מי שאומר מנה ונימא דהוא לבדו עומד על אמיתתו של דבר מכל וכל והשאר טעו: לאחוריה. ששוה עשרה יותר והניח עשרה אחריו שהיה לו לתפוס בחשבונו: לקמיה. שלקח עשרה לפניו כלומר יותר מן הראוי הוסיף ולקח מחשבון שלפניו העתיד לבא שלא היה ראוי לתפוס: מאה ועשרה שויא. והוה ליה למימר תידון במאה ועשרים דמאי חזית דאזלת בתר ראשון ושני אבל השלישי טעה יותר מדאי אדרבה תפוס דברי השני והשלישי אבל הראשון טעה יותר מדאי: נקוט מיהת תרי קמאי כו'. כלומר כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי יש לנו לילך אחרי שנים הפחותים דמתורת מנה לא מפקי ליה כלומר שלפי דבריהם יש לנו לומר שקרוב למנה שוה אבל לא מנה בכלל ולא אחר תרי בתראי שאומרין יותר ממנה דתפשת מרובה לא תפשת והרי כולם מודים שקרוב למנה שוה הלכך יתן תשעים: עושין שומא כו'. כדפרישית לעיל ות''ק סבירא ליה דאיכא למימר דלא טעי איניש כלל והלכך אמצעי תפוס והשאר שמא טעו ור' אלעזר בר' צדוק סבר טעי איניש בעשרה לזלזל או בעשרה להוקיר ואחרים סברי טעי איניש בי''ג ושליש בדבר ששוה יותר משמונים: ובדין הוא דלימא. דשויא טפי [מנה] וששה דינר דהיינו י''ג ושליש יתר על שויו והאי דלא אמר היינו משום דדיו מה שמוסיף על חבירו כ' שחבירו אומר פ' והוא אומר מנה ואע''פ שאין אנו יודעין איזה דברי ראשון אפ''ה נושאין ונותנין בדבר וכל אחד יודע מה בלבו של חבירו ולאחר שנשאו ונתנו בדבר תוקעין את לבם לומר הנראה בעיניהם וכיון שידע שחבירו רוצה לומר שמונים ירא הוא לומר יותר ממנה: אדרבה הא ארעא כו'. הך סוגיא כי ההיא דלעיל מפרשא כולה: טעמא דאחרים לא ידעינן. דלא מסתבר טעמייהו הלכתא עבדינן כוותייהו בתמיה אלא הלכתא עבדינן כת''ק דאמר תידון במנה: ה''ג תנו דייני גולה עושין שומא כו'. סתם ברייתא שונין כאחרים והכי גרסי' לה בפירושי ר' חננאל: דייני גולה. שמואל וקרנא: הלכתא כדייני גולה. דהיינו נמי הלכתא כאחרים ודלמא חדא מכלל דחבירתה איתמר ומשום דמילתא דפשיטא היא דהיינו הך לא חש הגמרא להקשות ולמימר והא אמרה רב הונא חדא זימנא אלא היכא דלא דמו אהדדי הנהו תרתי מילי שפיר שיש שינוי לשונות בין זה לזה והטעמים שוין התם אורחיה דגמרא לפרושי כן נראה בעיני: מתני' משמנין ביניהם. מפרש בגמ': משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום. כולה מפרשא בגמ': ומקבל עליו. מוכר לתת מחצי שדהו מקום הגדר לגדור זה הלוקח חצי שדהו מכל צד מפני החיות שלא יכנסו לתוכו דסתם מוכר חצי שדה מוכר לו כל צרכי שדה אבל היכא דמכר לו שדה שלם התם מילתא דפשיטא היא שמכר לו את כולו ומה יוסיף ליתן לו יותר: חריץ. פושיי''ר בלע''ז: ובן חריץ. חריץ קטן שבין הגדר לחריץ הגדול: ו' טפחים. רחבו באורך כל השדה ובגמ' מפרש למה לי כל הני: גמ' לוקח נוטל כחוש. יד הלוקח על התחתונה לפיכך נותן המוכר ללוקח המקום הגרוע שבאותו שדה דדלמא דמי חצי השדה אמר לו לפיכך נוטל מן הכחוש יותר מן החצי כדי דמי חצי השדה כדמפרש לקמיה והיינו רווחא דמוכר דרוצה אדם בקב עידית יותר משני קבין זיבורית והא דקתני משמנין היינו כדמפרש בבכורות בפרק הלוקח עובר פרתו דקתני שני רחלין שלא ביכרו וילדו שני זכרים כו' ר' עקיבא אומר משמנין ביניהן ומפרש ר' יוחנן בגמ' וכהן נוטל כחוש וכל כי הך סוגיא איתא התם ומפרש מאי משמנין שומן יהא ביניהן ואי מייתי כהן ראיה שקיל ה''נ שומן יהא ביניהן ומה ששוה חצי השדה היפה יותר מן החצי הכחוש יהא ביניהן ויוסיף לו מוכר ללוקח מן הקרקע הרבה עד שיהא שוה כחלק היפה שעיכב המוכר לעצמו כדמפרש לקמיה ומיהו לגמרי לא יפסיד הלוקח השומן כי התם דהתם שמא הכחוש של כהן הוא הלכך כיון דלא מצי מייתי ראיה מפסיד אבל הכא ודאי מכר לו כל חצי שדהו והדבר ידוע דכל החצי מוכר ומן הדין היה לו ליטול חצי היפה וחצי הכחוש אלא משום דמצי א''ל דמי חצי השדה מכרתי לך כדלקמן הלכך ידו על התחתונה ליטול מן הכחוש בשוה חצי השדה: והאנן משמנין ביניהן תנן. דמשמע יד שניהן שוה ליטול זה כשומא שנוטל זה מן היפה ומן הכחוש דכי הדדי פלגי בגוף הקרקע והכי נמי מוכח בבכורות דהכי משמע ליה משמנין לר' חייא בר אבא דכי הדדי פלגי בגוף הקרקע דאמר ליה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן התם והא משמנין ביניהן תנן ואמר ליה נמי ר' יוחנן אדאכלת כפנייתא בבבל תרגימנא מסיפא דקתני מת אחד מהן המוציא מחבירו עליו הראיה ואי ס''ד משמנין ביניהן דכי הדדי פלגי הכא נמי לפלוג כי הדדי אלא מאי משמנין כו': אדאכלת כפנייתא. תמרים בבבל שהיית מעדן עצמך ולא היית עוסק בתורה ומקנתרו היה: תרגימנא. לרישא מסיפא: אמאי משמנין ביניהן. כלומר אם כדבריך כן הוא דחצי שדה אני מוכר לך ממש הוא למה משמנין ימתחו קו המדה ויטול הלוקח חציה בדרום הן כחוש הן יפה שהרי כך פירש לו חציה בדרום אלא מדקתני אפי' בסיפא משמנין שמע מינה דהאי דקתני משמנין לדמי הוא וכדפרישנא לעיל כלומר מה ששוה חצי שדה זו מכרתי לו מן הקרקע באיזה מקום שארצה אתן לך מיהו רישא דמתני' שמין כל השדה ואם עלו דמיה ק' דינר נותן מוכר ללוקח מה ששוה נ' דינר במקום הכחוש בשדה זו שיד הלוקח על התחתונה וזהו פירוש משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו פירוש כדמי חצי שדהו אבל סיפא דמתני' אין שמין כל השדה אלא חציה שבדרום הן כחוש הן יפה ומה ששוה חציה שבדרום נותן המוכר ללוקח כנגד אותן הדמים באיזה רוח שירצה דהיינו בכחוש דיד הלוקח על התחתונה דדלמא זה שאמר חציה שבדרום שומת חציה שבדרום קאמר ולא חציה שבדרום ממש הוא שמכר לו כן נראה בעיני וכן פירש רבינו חננאל:

דמתורת מנה לא מפקי ליה. וליכא למימר דניזיל בתר בתראי דלא גרעי ממנה דיש לתפוס המועט כדפ''ה: מסתייה דקא טפינא [כולי האי] אחבראי. שכן הסדר דשנים הפוחתים מדברים אדרבה האי ארעא מאה ותליסר ותילתא שויא. תימה לר''י דהשתא אי לא הוי אלא תרי דחד אמר מנה וחד אמר שלשים הוה אמינא דמאה ועשרה שויא דכן האמת נראה לכ''ע והשתא דאיתיה להאי דפחות מכולהו אמר תלתא ותילתא הוי טפי:

דף קז - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד