בבא בתרא קט ע"ב

ואי (אין) אתה מעביר נחלה מן האב אפילו במקום בת, ויקדם האב בירושה לבת! ומשיבים: אם כן, לא נכתוב רחמנא [תכתוב התורה] בלשון "והעברתם את נחלתו לבתו

", לפי שזה שהבת קודמת לאחים בירושה — אין זו העברה, שהרי פשוט הדבר שהבת קרובה לאביה יותר מאשר אחיו! אלא ודאי בא הכתוב להקדימה אף לאב. מצאנו איפוא שתי דרכי מדרש מהן למדנו שהאב קודם לאחים בירושה. ועתה דנים בהן, ושואלים: ולמאן דנפקא ליה [ולמי שיוצא לו] דין זה מהכתוב "והעברתם", האי [זה] הכתוב "שארו" שהוסבר שזהו האב, מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו]? כיצד הוא דורשו? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא לו לכפי ששנינו בברייתא]: "שארו" — זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו.

ושואלים מצד שני: ולמאן דנפקא ליה [ולמי שיוצא לו] דין זה שהאב קודם לאחים ממה שכתוב "שארו", האי [ביטוי זה] "והעברתם" מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא אותו לכפי ששנינו בברייתא], רבי אומר: בכולן, בכל היורשים, נאמר בהן לשון "נתינה" ("ונתתם"), וכאן נאמרה בהן (בבנות) לשון "העברה" ("והעברתם"), לומר שאין לך שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת, הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה אם נישאה לבן שבט אחר. ומכאן למדנו שהבן יורש את אמו.

א ושואלים על הלימוד מ"שארו": וממאי [וממה, מהיכן] אתה יודע ש"שארו" האמור לענין נחלה (במדבר כז, יא) זה האב? דכתיב [שכן נאמר]: "שאר אביך הוא" (ויקרא יח, יב), אימא [אמור] באופן שונה: "שארו" — זו האם, דכתיב [שנאמר] גם כן: "שאר אמך הוא" (ויקרא יח, יג)!

אמר רבא, אמר קרא [הכתוב] בענין נחלה: "ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אתה" (במדבר כז, יא), ובכך הדגיש הכתוב כי "שארו" הוא דווקא זה שהוא ממשפחתו. והרי משפחת אב היא הקרויה "משפחה", משפחת אם אינה קרויה "משפחה", וראיה לדבר, דכתיב [שנאמר]: "למשפחתם לבית אבתם" (במדבר א, ב).

ומקשים: וכי משפחת אם אינה קרויה "משפחה"? והא כתיב [והרי נאמר]: "ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה והוא לוי והוא גר שם" (שופטים יז, ז), ונברר: הא גופא קשיא [זה עצמו קשה], אמרת מצד אחד "והוא לוי" — אלמא [מכאן] שמשבט לוי אתי [בא], ואחר כך נאמר "ממשפחת יהודה" — אלמא [מכאן] שמשבט יהודה אתי [בא]! אלא לאו דאבוה [האם לא שאביו] משבט לוי ואימיה [ואמו] משבט יהודה, וקאמר [ואמר] הכתוב עליו שהוא "ממשפחת יהודה", משמע שגם משפחת האם קרויה משפחה!

אמר רבא בר רב חנן בתירוץ: לא זה ההסבר לתירוץ הקושי, אלא באופן זה: היה זה גברא דשמיה [איש ששמו הפרטי היה] לוי, אך אביו היה משבט יהודה. ומקשים על פירוש זה: אי הכי [אם כך], האם היינו דקאמר [זהו מה שאמר] מיכה כשלקח אותו לכהן לעבודה זרה: "עתה ידעתי כי ייטיב ה' לי כי היה לי הלוי לכהן" (שופטים יז, יג)? שאם היה אותו נער לוי ממש, מובן הדבר שהיה זה עבורו סימן טוב שיש לוי המשמש לו ככהן, אבל אם אין זה אלא שמו, האם יש כלל יתרון בכך ששמו הפרטי של אותו נער היה לוי? השיב רבא בר רב חנן: אין [כן], גם בזה ראה מיכה סימן יפה, דאיתרמי ליה גברא דשמיה [שהזדמן לו אדם ששמו] לוי.

ותוהים עוד: וכי יכול אתה לומר שלוי היה שמו? והלא יהונתן שמו, שנאמר: "ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני" (שופטים יח, ל)! אמר ליה [לו] רבא בר רב חנן: וליטעמיך [והרי אף לטעמך, לשיטתך], שאתה למד שלא היה שמו לוי אלא שם שבטו הוא, ומסתמך על פסוק זה, יש לשאול: וכי אותו נער בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא, דכתיב [שנאמר]: "בני משה גרשום ואליעזר" (דברי הימים א' כג, טו)!

אלא, כפי שדרשו חכמים, אף שבנו של משה היה, מתוך שעשה מעשה כמנשה מלך יהודה, שעבד עבודה זרה, תלאו הכתוב במנשה וקרא לו "בן מנשה". ואם כן הכא נמי [כאן גם כן], בפסוק ממנו אתה מוכיח שמשפחת האם קרויה משפחה (שהרי נאמר "ממשפחת יהודה") יש לפרש שאין בזה יחוס משפחתי ממש, אלא מתוך שעשה מעשה מנשה דאתי [שבא] משבט יהודה — תלאו הכתוב ביהודה וקרא לו "ממשפחת יהודה".

ומעירים: ממה שדרשו חכמים בענין מנשה, אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: מכאן שתולין את הקלקלה במקולקל, כלומר, כאשר יש דבר קלקלה, מקשרים אותו למי שידוע שמעשיו מקולקלים, אף שאין לו קשר מוכח אל הדבר. ר' יוסי בר חנינא אמר, מהכא [מכאן] למדים דבר זה, שנאמר באדוניה בן דוד: "וגם הוא טוב תאר מאד ואתו ילדה אחרי אבשלום" (מלכים א א, ו), והלא אדניה היה בן חגית ואבשלום היה בן מעכה, אם כן, מה פשר לשון "ואותו ילדה אחרי אבשלום", ממנה משמע שנולדו מאותה אם? אלא, מתוך שעשה אדוניה מעשה אבשלום שמרד במלכות — תלאו הכתוב באבשלום, ועשאו כאחיו מכל צד, ואף מן האם. הכא נמי [כאן גם כן], מתוך שעשה יהונתן זה מעשה מנשה — תלאו הכתוב במנשה.

ב מתוך שהוזכר המעשה ביהונתן בן גרשום, מביאים לימוד אחר העולה מכאן. אמר ר' אלעזר: לעולם ידבק אדם בטובים, כלומר, ישא אשה ממשפחה טובה, שהדבר יביא טובה לילדים הנולדים להם, שהרי משה שנשא בת יתרו שהיה כומר לעבודה זרה — יצא ממנו יהונתן שאף הוא שימש לעבודה זרה, ואילו אהרן שנשא בת עמינדב ממיוחסי שבט יהודה — יצא ממנו פנחס.

ותוהים: והאם פנחס לאו [לא] ממשפחת יתרו אתי [בא]? והא כתיב [והרי נאמר]: "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה" (שמות ו, כה), מאי לאו [האם לא] מדובר דאתי [שבא] מיתרו שכינוהו "פוטיאל" משום שבשעתו פיטם עגלים לעבודה זרה? ודוחים: לא, אף ש"פוטיאל" כינוי הוא, הכוונה ב"בן פוטיאל" היא דאתי [שבא] מיוסף שפטפט התווכח, נלחם ביצרו ונצחו.

ומקשים: והלא יודעים אנו מן המדרש שהיו שבטים מבזים אותו את פנחס, לאחר שהרג את זמרי (ראה במדבר פרק כה) ואומרים עליו: ראיתם בן פוטי זה, בן של מי שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, הוא יהרוג נשיא שבט מישראל?!

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קט - ב

ואי אתה מעביר נחלה מן האב אפילו במקום בת ^[24]?

ומתרצת הגמרא: אם כן לא נכתוב רחמנא "והעברתם", אלא "ונתתם", כמו בשאר היורשים. וממילא שמעינן שהבת קודמת לאחים, מדכתיב לאחר מכן, "ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו" ^[25].

ומקשה הגמרא: למאן דנפקא ליה דין ירושת האב מ"והעברתם", האי "שארו", מאי עביד ליה?

ומתרצת הגמרא: מיבעי ליה לכדתניא, "שארו" זו אשתו ^[26] . מלמד שהבעל יורש את אשתו ^[27].

ומקשה הגמרא: למאן דנפקא ליה מ"שארו", האי "והעברתם" מאי עביד ליה?

ומתרצת הגמרא: מיבעי ליה לכדתניא, רבי אומר בכולן נאמר בהן "נתינה", וכאן נאמרה בהן "העברה", למדנו מכאן, שאין לך שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת. הואיל ובנה ובעלה הבאים אף משבטים אחרים יורשין אותה.

ומכאן שהבעל יורש את אשתו, והבן את אמו.

הגמרא חוזרת לדון בדרשה הנזכרת לעיל, "שארו זה האב".

ומקשה הגמרא: ממאי ד"שארו" זה האב, דכתיב "שאר אביך הוא", אימא "שארו" זו האם, דכתיב "שאר אמך היא", ונלמד מכאן, דבין אביו ובין אמו יורשים אותו ^[28]? אמר רבא, אמר קרא, "ממשפחתו וירש אותה", משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה.

דכתיב, "למשפחותם לבית אבותם" ^[29].

ומקשה הגמרא: וכי משפחת אם אינה קרויה מ שפחה?!

והא כתיב בספר שופטים, בפרשת פסל מיכה (שופטים יז ג): "ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה והוא לוי, והוא גר שם".

והוינן בה: הא גופא קשיא, אמרת "והוא לוי" אלמא מלוי אתי, ומאידך נאמר, "ממשפחת יהודה", אלמא מיהודה אתי?

אלא לאו, דאבוה מלוי ואימיה מיהודה, ובכל זאת קאמר "ממשפחת יהודה", אלמא משפחת אם קרויה משפחה?

אמר רבא בר רב חנן, לא! גברא דשמיה לוי. ואביו מיהודה.

ומקשה הגמרא: אי הכי, היינו דקאמר [דברים אלו שאמר] מיכה (שופטים יז יג) "עתה ידעתי כי ייטיב ה' לי כי היה לי הלוי לכהן", ואם לא היה לוי, במה שמח מיכה?

ומתרצת הגמרא: אין. בכל זאת שמח, דאיתרמי [הזדמן] ליה גברא דשמיה לוי ^[30].

ומקשה הגמרא: וכי לוי שמו? והלא יהונתן שמו! שנאמר, (שם יח ל) "ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני".

אמר ליה, וליטעמיך, וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא! דכתיב (דה"י א כג טו), "בני משה, גרשם ואליעזר".

אלא, מתוך שעשה מעשה מנשה, תלאו הכתוב במנשה ^[31].

הכא נמי, לעולם משבט לוי היה, והא דקרי ליה "ממשפחת יהודה", לאו משום שאמו היתה משבט יהודה, אלא מתוך שעשה מעשה מנשה דאתי מיהודה, תלאו הכתוב ביהודה.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מכאן שתולין את הקלקלה [כגון כאן, את הפרשה העוסקת בכהן עבודה זרה] במקולקל [מנשה].

רבי יוסי בר חנינא אמר, מהכא:

נאמר על אדוניה בן חגית, "וגם הוא טוב תואר מאד, ואותו ילדה אחרי אבשלום". משמע, שמאם אחת היו.

וקשה, הלא אדניה היה בן חגית, ואילו אבשלום היה בן מעכה?

אלא מתוך שעשה מעשה אבשלום, דמרד במלכות, תלאו הכתוב באבשלום. והינו, "תולין את הקלקלה במקולקל".

אמר רבי אלעזר: לעולם ידבק אדם בטובים ^[32] ! שהרי משה שנשא בת יתרו, יצא ממנו יהונתן. שהיה כהן לעבודה זרה אצל מיכה.

ואילו אהרן שנשא בת עמינדב, יצא ממנו פנחס.

ומקשה הגמרא: וכי פנחס לאו מיתרו אתי?!

והא כתיב, "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה",

מאי לאו דאתי מיתרו הנקרא "פוטיאל" משום שפיטם עגלים לעבודה זרה? ומתרצת הגמרא: לא! דאתי מיוסף שנקרא אף הוא "פוטיאל", משום שפטפט [התריס, ונלחם] ביצרו.

ופרכינן: הלא שנינו בסנהדרין, שהיו שבטים מבזים אותו [את פנחס] ואומרים, "ראיתם בן פוטי זה בן שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז יהרוג נשיא שבט מישראל", ומשמע, שהיה נכדו של יתרו?

הערות

^[24] הרשב"ם פרש את קושית הגמרא, דילמא לשון "והעברתם" קאי על האחים, וקא משמע לן שבת קודמת לאחים בירושה. ואב אינו קודם אפילו לאח. ולפי זה, סדר הנחלות הוא, בן, בת, אח, אב. (ועיין מהרש"א ובהגהות הב"ח). אך התוספות פרשו, כיון שלשון "והעברתם" בא לקבוע מקום לאב, אדרשנו כך שאפילו לבת יקדום. ולפי זה סדר הנחלות הוא, בן, אב, בת, אחים.

^[25] שהרי לפי סברת האי תנא, קראי כסידרן כתיבי. ולא כדברי התנא הנזכר לעיל. הרשב"ם. והתוספות הוסיפו עוד, שהרי בת עדיפא על האחים, כיון שקמה תחת אביה ליבום, כנזכר לעיל. ופשיטא שהיא קודמת להם. משא"כ אב, שהוא קרוב יותר מבת, הוה אמינא שיקדם לרשתה, קא משמע לן שאינו קודם. הרשב"א בתוספות באר באופן אחר, אם נאמר שהפסוק בא להמיענו שבת קודמת לאחין, ואב יקדם גם לבת, אין צורך לכתוב "והעברתם", וסגי לכתוב "ונתתם". כיון, שירושת הבת נלמדת מקרא ד"וכל בת יורשת נחלה", (במדבר לו' ח'), וממילא ידעינן שהיא קודמת לאח, שהרי קרובה יותר למת, דקמה תחתיו ליבום. ואם כן הפסוק "ונתתם את נחלתו לביתו" מיותר. ונלמד ממנו שאב קודם לבת. ומדוע נזקקנו לכתוב "והעברתם"? אלא ודאי, לשון "והעברתם" באה להשמיענו, שהבת קודמת אף לאב.

^[26] דכתיב, "והיו לבשר אחד", ואם כן אשתו היא שארית הבשר שנותרה מן המת. ועוד דכתיב, "שארה?, כסותה ועונתה לא יגרה", ודרשינן, "שארה?" דהיינו בעלה "כסותה ועונתה לא יגרע". רשב"ם ועל פי הרש"ש.

^[27] וסבר, שירושת הבעל מדאורייתא. ועיין בבכורות (נב' ב) שנחלקו בזה רבי אלעזר ורבי יוחנן בן ברוקה.

^[28] רשב"ם. וצריך עיון לפי זה, מי קודם האב או האם, או שניהם שוים. אם נאמר שהאב קודם, אם כן לאחר מותו לא תמשמש הנחלה ליורשי האב, כיון שמגזירת הכתוב האם קודמת. אך אם נאמר ששניהם שוים, אם כן לאחר מיתת שניהם תהא הנחלה ממשמשת לקרובי האב כמו שמפורש בתורה, "ואם אין לו אחים, ונתתם את נחלתו לאחי אביו". וצריך עיון. (שיעורי הגרש"ר).

^[29] יש לדון, האם משפחת האם אינה יורשת כלל, או, רק במקום שיש משפחת אב אין משפחת האם יורשת, אך, במקום שאין משפחת אב, כגון, גר שנשא בת ישראל, תירש משפחת האם. ועיין במשנה למלך (פרק א' מהלכות נחלות הלכה ו'), דאפילו במקום שאין יורשים מצד האב, אין משפחת האם יורשת. אלא הנכסים הפקר. אמנם, עיין ברשב"ם לקמן קטו' ב, ד"ה נחלה. ודייקו מדבריו, שהאם אינה יורשת אלא במקום שיש משפחת אב. אך במקום דליכא משפחת אב, האם יורשת. ועיין עוד בזה בחידושי הגר"ח (פט"ו מאיסורי ביאה הלכה ט').

^[30] וגם בזה היה שמח, לפי שחשבו העם שהוא לוי ממש. הריטב"א. וקשה, אם לא היה לוי, ורק שמו היה כך, כיצד קראו, "הלוי", בה"א הידיעה, הרי שם עצם אינו סובל את ה"א הידיעה? ועיין הגהות יעב "ץ.

^[31] המילה "מנשה" בנביא נכתבה עם "נ" תלויה (מנשה), ללמדינו, שהיה באמת בנו של משה, אלא תלאו הכתוב (על ידי ה"נ" התלויה) במנשה. מחמת מעשיו. מהרש"א על פי רש"י בנביא שם.

^[32] בגמרא בפסחים (מט' ב) אמרינן, "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, ולא ישא בת עם הארץ:: ". וצריך באור, אם כן מה חידש לנו רבי אלעזר בדבריו, הלא ברייתא מפורשת היא? ועוד, שבבריתא נאמר, "ישא בת תלמיד חכם", ואילו הוא אמר רק "בת טובים"? והנה בט"ז (אה"ע ס"ב סק"ג) מבואר, שעיקר מה שנאמר, "לא ישא בת עם הארץ", כי תטרידו מלימודו לעסוק בסחורה, ואינה מבינה שגם העולם הזה בא על ידי תורה. ואכן, מבינה דבר זה, או שהיה אביה עשיר וקיבל על עצמו את כל מחסורם, ואין לחוש שתוציאנו לסחורה, שפיר דמי. אמנם יש ענין נוסף, למכור כל אשר לו כדי לשאת בת ת"ח דוקא, שם ימות או יגלה מובטח לו שבניו תלמידי חכמים, כיון שאימם יודעת את חשיבות התורה. ולפי זה, יתכן שבת שנתחנכה באופן שיודעת כתר תורה, אף אם אינה בת ת"ח בפועל, שוב היא בגדר בת ת"ח לענין זה. ובזה חידש רבי אלעזר, שאפילו אם היא צדקת ובעלת מידות טובות, מכל מקום אם שורשה בעובדי ע"ז או רשעים, לא ידבק בה. כיון שיש בתכונתה מן הרע, ואולי ישפיע הדבר על בניו. אמנם עיין ברמב"ם (דעות פ"ו ה"ב) שיש ענין נוסף, והא להדבק ולהתחבר לתלמידי חכמים בכל אופני החיבור. ואחד מהם, על ידי שישא בת ת"ח. וזה שייך לכאורה רק בבת ת"ח דוקא. ואף אם אינה בת בנים. אמנם, נראה שלמצוה זו אין חיוב לבזבז יותר מחומש. נמצא, שישנם ג' אופנים בהנהגת הנישואין: א. למכור כל אשר לו, ולישא בת ת"ח, כדי שאם ימות או יגלה יהיו בניו ת"ח. (ובזה אולי סגי שתהא צדקנית ומחונכת כבת ת"ח). ב. להדבק בת"ח בכל מה שאפשר. ובין היתר, לישא בת ת"ח. וזה שייך רק בבתו ממש. ונראה שאין צריך לבזבז יותר מחומש, ככל מצוה. ג. עיצה לידבק בטובים, ולא לישא מזרע רשעים. והיינו אפילו אם אביה ת"ח. ברכת אברהם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but you do not pass an inheritance from the father even in a case where there is a daughter, so that the father precedes the daughter in the order of inheritance? The Gemara answers: If so, the Merciful One would not write: “Then you shall pass the inheritance to his daughter” (Numbers 27:8). This indicates that the logical order of inheritance is being overridden, as the fact that the daughter precedes the brothers of the deceased is due to her being a closer relative of his. It is obvious that the Torah intends that she precede even the father.

Having quoted two derivations for the halakha that the father precedes the brothers, the Gemara proceeds to discuss them and asks: And according to the one who derives it from the term: “And you shall pass,” what does he do with this term: “His kinsman,” which was said to refer to the father? The Gemara answers: He requires it for that which is taught in a baraita: “His kinsman.” This is referring to his wife, and the Torah teaches that a husband inherits from his wife.

The Gemara asks: And according to the one who derives it from the term: “His kinsman,” what does he do with this term: “And you shall pass”? He requires it for that which is taught in a baraita, that Rabbi Yehuda HaNasi says: In the context of all of the relatives listed in the passage detailing the laws of inheritance, it is stated concerning them with the terminology of giving, and only here, in the context of daughters, it is stated concerning them with the terminology of passing. This teaches us that you have no one who passes an inheritance of land in Eretz Yisrael from one tribe to another except for a daughter, since her son and husband inherit from her.

§ The Gemara returns to discuss the interpretation of the term: “His kinsman” (Numbers 27:11). And from where does one know to derive that with regard to the term: “His kinsman [she’ero],” this is referring to the father, as it is written in the context of forbidden sexual relations: “She is your father’s kinswoman [she’er]” (Leviticus 18:12)? Perhaps one should say instead: “His kinswoman,” this is referring to the mother, as it is also written: “For she is your mother’s kinswoman [she’er]” (Leviticus 18:13).

Rava said in response that the verse states: “Then you shall give his inheritance to his kinsman who is next to him of his family, and he shall inherit it” (Numbers 27:11), emphasizing that “kinsman” is referring specifically to someone who is of his family, and it is the father’s family that is called one’s family, while one’s mother’s family is not called one’s family. Proof for this is found in another verse, as it is written: “By their families, by their fathers’ houses” (Numbers 1:2).

The Gemara raises a difficulty: And is one’s mother’s family indeed not called one’s family? But it is written in the episode of Micah forming an idol to be worshipped: “And there was a young man of Bethlehem in Judah of the family of Judah who was a Levite, and he sojourned there” (Judges 17:7). The Gemara explains the difficulty: This matter itself is difficult. You said: “Who was a Levite,” as apparently he came from the tribe of Levi, but the verse says: “Of the family of Judah,” so apparently he came from the tribe of Judah. Rather, is it not that his father was from the tribe of Levi and his mother was from the tribe of Judah, and yet the verse says that he was: “Of the family of Judah”? This appears to prove that one’s mother’s family is also called his family.

Rava bar Rav Ḥanan said in response: No, the verse speaks of a man whose name was Levi, but his father was of the tribe of Judah. The Gemara asks: If that is so, how is that which Micah said when that man agreed to serve as his priest: “Now I know that the Lord will do me good, seeing that I have a Levite as my priest” (Judges 17:13), understood? It is understood only if he was an actual Levite, not if he was from the tribe of Judah and named Levi. Rava bar Rav Ḥanan responded: Yes, it is understood. Micah understood the fact that a man whose name is Levi happened upon him as an auspicious sign.

The Gemara asks further: But is it so that his name was indeed Levi; but wasn’t Jonathan his name, as it is stated: “And Jonathan, the son of Gershom, the son of Manasseh, he and his sons were priests to the tribe of the Danites” (Judges 18:30)? Rava bar Rav Ḥanan said to him: And according to your reasoning, that his name was not Levi but he was from the tribe of Levi, there is also a difficulty from that same verse: But is it so that he was the son of Manasseh; but wasn’t he the son of Moses, as it is written: “The sons of Moses: Gershom and Eliezer” (I Chronicles 23:15)?

Rava bar Rav Ḥanan explains the verse: Rather, although he was the son of Moses, because he acted as Manasseh the king of Judah, who was notorious for idol worship, acted, the verse linked him to Manasseh by calling him “the son of Manasseh.” Here too, in the verse from which you seek to prove that one’s mother’s family is called one’s family, since he acted as Manasseh, who came from the tribe of Judah, acted, the verse linked him to Judah by stating that he was “of the family of Judah,” but he was, in fact, a Levite.

In connection with this, Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: From here it is learned that corruption is linked to one who is corrupt, as this man was linked to Manasseh and Judah despite having no familial connection to them. Rabbi Yosei bar Ḥanina says: That concept can be seen from here, in the matter of Adonijah, the son of David: “And he was also a very handsome man; and she gave birth to him after Absalom,” (I Kings 1:6) but Adonijah wasn’t the son of Haggith and Absalom was the son of Maachah, so why does the verse state: “And she gave birth to him after Absalom,” as if they were sons of the same mother? Rather, since Adonijah acted in a manner fit for Absalom, who also rebelled against the monarchy, the verse linked him to Absalom, referring to him as his full brother. Here too, with regard to Jonathan, since he acted as Manasseh acted, the verse linked him to Manasseh.

§ In connection with the story of Jonathan, son of Manasseh, the Gemara cites a related statement. Rabbi Elazar says: A person should always cleave to good people, meaning one should marry a woman from a good family, as this is beneficial for the offspring of that marriage. As in the case of Moses, who married a daughter of Yitro, who was a priest of idolatry, Jonathan, who was also a priest of idolatry, descended from him, while in the case of Aaron, who married the daughter of Amminadab, who was of distinguished lineage in the tribe of Judah, Pinehas descended from him.

The Gemara asks: And did Pinehas not also come from Yitro? But it is written: “And Elazar, Aaron’s son, took one of the daughters of Putiel as a wife; and she bore him Pinehas” (Exodus 6:25). What, is it not stating that Pinehas came from the family of Yitro, who was also called Putiel because he fattened [pittem] calves for idol worship? The Gemara answers: No, it is stating that he came from Joseph, who battled [shepitpet] with his desire by resisting the advances of Potiphar’s wife.

The Gemara asks: But didn’t the tribes denigrate him after he killed Zimri (see Numbers, chapter 25), and say of him: Have you seen this son of Puti, the son of he whose mother’s father fattened calves for idol worship? Should such a man kill a prince of a tribe of Israel?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולמאן דנפקא ליה מוהעברתם. דמקדמי' אב לאחין האי לשארו מאי עביד ליה:

שארו זו אשתו. דגורעין ומוסיפין ודורשין לו כלומר ^א)אולי צ"ל ונתתם נחלת וכו'. דהכי' נחלת שארו לו. וירש אותה דגורעין ו' מנחלתו ול' מלשארו ומצרפין אהדדי ודורשין לו כלומר דיהבין נחלת שארו דהיינו אשתו לו:

בכולן. של קרובים נאמר בהן נתינה וגבי בת כתיב העברה לומר לך ^ב)צ"ל לומר לך שאין לך מי שמעביר. מי שמעביר נחלה משבט לשבט אלא הבת שהוא משבט ראובן והיו לה אחין הראויין לירש את אביה ונשאת לאחד משבט שמעון ולאחר שנשאת מת אחיה ולא היה להן יורש אלא זו ועכשיו מעברת משבט לשבט הואיל שכשמתה בנה או בעלה שהן משבט שמעון יורשין אותה:

וממא דהאי שארו אב הוא. דמצית למדרש מיניה מלמד שהאב קודם לאחין משום דאב איקרי שאר דכתיב שאר אביך הוא דלמא שאר זו האם דכתיב שאר אמך היא ואימא שהאם קודמת לאחין של מת. ומאי חזית דאמרת הכי אימא הכי ואכתי שהאב קודם לאחין מנא לך. אמר רבא לא מצית למימר שהאם קודמת לאחין ולא האב משום דבתר האב אזלינן דאמר קרא ממשפחתו של אב ולא ממשפחתה של אם וירש אותה נחלה ומשפחת אב קרויה משפחה דכתיב ויתילדו על משפחותם לבית אבותם ולעולם אב של מת קודם לאחיו של מת:

וקרו לה משפחה. אלמא דמשפחת אם קרויה משפחה:

כי היה לי הלוי לכהן. ואי שמיה לוי מאי הטבה איכא אלא משום דמשבט לוי הוה דיצאו ממנו כהנים להכי קאמ' כי ייטיב דאית ביה צד כהונה. ומשני לא לעולם לוי שמו ומשבט יהודה היה ומשום דשמו היה לוי ^ג)אולי צ"ל ומשום דשמו היה לוי לפיכך קאמר והוא לוי:

לשבט הדני. היינו מיכה:

מעשה מנשה. ששימש לע"ז תלאו הכתוב ביהודה ולעולם משבט לוי הוה ולעולם משפחת אם אינה קרויה משפחה:

ואותו ילדה אחרי אבשלום. משמע דבני אם אחת היו והלא אדוניה בן חגית וכו':

שפטפט ביצרו. שכבשו:

כלל גדול שבדברי חכמים ושכל דרכי התורה תלויים בו הוא להיות כל מעשיו של אדם לשום שמים הן בשעה שהוא עושה מצוה שלא יעשנה דרך הרגל ומצוה מלמדה הן בדרך מדרכי העולם כמו שרמזו בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עברה אף כשמקיים מצות נשואין צריך שתהא כונתו לשמים ושישתדל בהם להעמיד ממנה תולדות הגונות ופונות לעבודת השם מעתה ראוי לו שידקדק בנשואיו לישא בת אבות ועל כל פנים יבדוק באחיה יותר מכלם שרוב בנים דומים לאחי האם צא ולמד מאהרן שנשא בת עמינדב ואחות נחשון צא ובדוק בתולדותיו שמעולם לא העבירו את הדרך:

יט. ותנא מייתי לה לירושת האב מהכא דתניא את זו דרש רבי ישמעאל בר' יוסי איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואין אתה מעביר נחלה במקום האחים. שהן אחי המת. ואימא במקום בת אתה מעביר נחלה מן האחים במקום האב. אם כן לא ליכתוב רחמנא והעברתם. כלומר לא לישני קרא בדבוריה, ולימא ונתתם את נחלתו לבתו, ואנא שמענא דבת קודמת לאחים דהא כתיב ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו, הא יש לו בת בת קודמת לאחים. ודוק מינה, במקום בת אתה מעביר נחלה מן האחים במקום אב. אמאי שני קרא וכתב והעברתם, שמעינן מינה הכי קאמר קרא, ובן אין לו והעברתם את נחלתו מאביו לבתו, ודוק מינה במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין:

כ. ולמאן דנפקא ליה מוהעברתם האי שארו מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו:

כא. ולמאן דנפקא ליה משארו ממאי דשארו זה האב דכתיב שאר אביך היא אלמא קורבא דאבא שאר מיקרי. אימא זו האם דכתיב שאר אמך היא אמר [רבא אמר] קרא ממשפחתו וירש אותה משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה דכתיב למשפחותם לבית אבותם:

כב. מניין שתולין את הקלקלה במקולקל שנאמר ויהי נער מבית לחם יהודה והוא לוי והוא גר שם. והוא לוי אלמא מלוי קא אתי וכתיב ממשפחת יהודה אלמא מיהודה קאתי. ותו דכתיב ויונתן בן גרשום בן מנשה. וכי בן מנשה הוא והלא בן משה הוא. אלא מתוך שעשה מעשה מנשה תלאו הכתוב במנשה הכא נמי מתוך שעשה מעשה מנשה דקאתי מיהודה תלאו הכתוב ביהודה א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מכאן שתולין את הקלקלה במקולקל. ר"י בר' חנינא אמר מהכא ואותו ילדה אחרי אבשלום וכי אמו של אבשלום ילדתו והלא אדניה בן חגית ואבשלום בן מעכה אלא מתוך שעשה מעשה אבשלום שמרד במלכות תלאו הכתוב באבשלום כאלו ילדתו אמו של אבשלום, מכאן שתולין את הקלקלה במקולקל:

כג. א"ר אלעזר לעולם ידבק אדם בטובים שהרי משה שנשא בת יתרו יצא ממנו יהונתן אהרון שנשא בת עמינדב יצא ממנו פנחס.

א"כ לא יכתוב רחמנא והעברתם פי' אם בעבור זה שינה הכתוב את לשונו שלא כתב ונתתם אלא והעברת' כדי שיקדמו האחין לאב לישתוק קרא מיני' ומסדרא דקרא ילפי' דאחין קדמי לאב אלא ודאי לא איצטריך שינויא דוהעברתם אלא לשנויא סדר' דקרא ולמימר דאב קודם לאחין:

אם כן לא נכתוב רחמנא והעברתם. כלומר אי אמרת בשלמא העברה זו מן האב היא דשמעת מינה שהאב קודם לאחים היינו דאמרינן דאפקה רחמנא בלשון והעברתם לרמוז לך שיש לה יורש אחר שאינו כתוב בהדיא שהוא היה ראוי לנחלה לולי בת דשמעת מינה שאם אין שם בת האב קודם לנחלה לאחים אלא אי אמרת העברה זו מן האחין לכתוב ונתתם דליכא למדרש בה מידי למאי הלכתא אפקה בלשון העברה אם לרמוז שיש שם יורש אחר שהיה ראוי לנחלה זו לולי הבת ומנו אחים ולהודיע שאחר הבת האחים קודמים לאב בהדיא כתיב ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו דאלמא אחר בת אחים קודמין ולאחר אחים אב קודם דסברא הוא אחי האב מכח מאן קאתי כו' וכיון דפשטיה דקרא הכי משמע למה לי לכתוב והעברתם לכתוב ונתתם אלא מדשני קרא בדבוריה ואפקיה בלשון העברה שמע מינה דהעברה זו מיורש אחרינא דלא כתיב בהדיא הוא ולאשמועינן מאי דליכא בפשטיה דקרא הוא דכתב רחמנא שהיא קודמת לאב והאב לאחים. הרא"ם ז"ל.

בד"ה ומשני וכי כו' דלכך הנו"ן תלויה וגם מדקרי ליה לוי כו' וכדכתב בד"ה ובני משה גרשום כו' עכ"ל כל זה ראיה דהאי בן מנשה מפרש לה בן משה מיהו הא דגרשום בן משה הוא לא הוה איצטריך לאתויי לכאורה מקרא דד"ה דבאורייתא מפורש דגרשום בן משה ואפשר משום דשם מפורש בני גרשום שבואל הראש דהיינו יהונתן ששב לאל כדלקמן לכך מייתי האי קרא דד"ה ודו"ק:

אי הכי היינו דקאמר כו'. כי היה לי הלוי לכהן אף שלא נבחרו הלוים רק לשרת לא לכהונה מ"מ בכך היה משתבח ולמאי דמסיק דההוא לוי יהונתן הוה דקאתי ממשה ניחא טפי דכבר נתנה גם הכהונה מתחלה למשה כדאמרינן בזבחים וק"ל:

והלא בן משה היה דכתיב ובני משה גרשם וגו'. בתורה נמי מפורש דגרשום בן משה היה ומייתי האי קרא דד"ה משום דבהאי קרא דד"ה כתיב בני גרשום שבואל הראש ושבואל הוא יהונתן כדלקמן בשמעתין וק"ל:

מתוך שעשה מעשה מנשה תלאו הכתוב במנשה כו'. הנו"ן תלויה לרמז שתלאו ליהונתן בשם מנשה שהוא ע"י נו"ן התלויה ולא בשם משה הכתוב ולפי שמשם מנשה יוצא שם משה נקט שם מנשה ולא שם שאר מלכים שהיו ג"כ עובדי עכומ"ז ועי"ל שתלאו בו דכמו שעשה מנשה תשובה בכל לבו כן עשה יהונתן תשובה בכל לבו כדלקמן ועיין עוד בחידושי הלכות וק"ל:

אלא מתוך שעשה מעשה אבשלום כו'. ופי' הכתוב וגם הוא טוב תואר כאבשלום וכו' והיא גרמה להם שנתגאו כדאמרינן בפ"ק דסוטה באבשלום ואותו ילדה וגו' מלשון גידל כלומר גדלתו אמו אחר תרבות שגידלתו אמו של אבשלום כן פרש"י במלכים וק"ל:

אלא מתוך שעשה מעשה אבשלום כו' ה"נ מתוך שעשה מעשה מנשה כו' יש לדקדק מאי אולמי' דהאי מהאי וי"ל דתולין הקלקלה במקולקל שלפניו כמו הך דאבשלום ואדוניה ניחא אבל לתלות הקלקלה במקולקל שלאחריו כהך דיהונתן ומנשה לא שייך כ"כ וק"ל:

שהרי משה שנשא בת יתרו כו'. והוא שעל הרוב ימשך הזרע אחרי הטבע ומעשה האבות כפי הקרוב שמזה היה מטתו של יעקב שלמה בלא פסול לפי שכבר נשתלשל היחוס מטובים ג' דורות ולא נאמרו דברים אלו על צד ההכרח ובהחלט דכמה צדיקים מצינו שהיו בני רשעים וכן בהיפך ועוד דבני משה ודאי קרובים יותר ליתרו והיו צדיקים אלא שהוא כן על הרוב כמו שהיה זה ביהונתן שהיה מיתרו שפיטם עגלים לעכומ"ז נמשך גם הוא לעבוד עכומ"ז ובהיפך פנחס שהיה מבני טובים נמשך להיות בעל מע"ט לבטל עבודת עכומ"ז בית פעור וק"ל:

מבנות פוטיאל וגו' מיתרו שפיטם כו'. בכמה מקומות באו רז"ל לדרוש ולתת טעם לשמות שלא נמצאו בהם טעם מפורש בשכבר מצאו בתורה נותנת טעם בקצת השמות ועי' עוד בזה ברא"ם:

גמ' כי היה לי הלוי לכהן אין דאיתרמי ליה כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה ומתמהינן כו' אלמא קרוב היה ליתרו כו' נ"ב יש מקשים א"כ למה לא פריך מבניו של משה גופו שהיו קרובים ליתרו יותר מיהונתן וחלילה לומר שרשעים היו ואת"ל שזכות משה גרם עד דור שלישי שמא זכות אליעזר גם כן גרם עד בניו של פנחס ותלמודא לא פריך מבניו של פנחס כלום ושמא אינם טובים ונ"ל שהסברא נותנת שזכות הצדיק גורם שלא יתקלקלו בניו כ"כ ותלוים עד דור שלישי ומ"ה בניו של מרע"ה בינונים היו עד בני בניו שהיו אחד רשע גמור אבל פינחס שהיה צדיק גמור מאי איכא למימר ודו"ק:

גמרא אימא שארו זה האם כו' . אע"ג דא"כ נמצא הסבת נחלה כבר כתבנו לעיל. ויש ליישבו דאבוה מלוי ואמיה מיהודה. רש"י בשופטים והוא לוי. מצד האם. ואין זה ה"א בשמעתין: בענין אחר ועיין לקמן בתוס' (בבא בתרא דף קי"ד) בסוף ע"ב בד"ה אף תמצא מבוקשך:

גמ' אלא לאו

גמ' דכתיב בני משה גרשם ואליעזר כו' . דכתיב בתריה שבואל כו' [ובני גרשום שבואל כו' וכתיב ושבואל בן גרשום בן מנשה] ולכך לא מייתי מהתורה [משום דאפשר דהך גרשום ירקב צדיק מעצמו רשע מחברו וכמ"ש כבר על ושם האיש המוכה כו' [ילקוט פרשה פנחס]: אחרינא הוא]:

גמ' שתולין את הקלקלה כו'. כמה שאמרו [יומא ל"ח ע"ב] ושם רשעים

בתוס' בד"ה ואימא כו' א"כ לא לכתוב רחמנא והעברתם כו' ונתתם כו'. דא"ל דלמא בת קודמת כיון דלענין יבום כו' אלא לאורויי דוקא במקום אחין ונתתם לא במקום אב. ה"א ונתתם לאורויי אפילו במקום אב ונתתם לבת. דא"כ לא לכתוב ונתתם ומסברא נמי כו' י"ל להורות דאי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין דמסברא הוי אחין קודמין לאב: וכ"ת א"כ לא לכתוב כלל כיון דמסברא נמי בת קודם ולא לכתוב והעברתם ולא ונתתם

גמרא דכתיב שאר אביך הוא. עתוי"ט ד"ה והאיש הב'. גם י"ל דדריש מיתורא דאביך דה"ל לכתוב שארו הוא וכדכתיב בקדושים (כ' י"ט) כי את שארו הערה ונ"ל דכינוי דשארו שב על אביו דסליק מיניה:

ר"ש ד"ה שארו זו אשתו. וכתיב נמי שארה כו'. עתוי"ט שם. או י"ל דמפרש שארה ר"ל בעלה. כסותה ועונתה ל"י:

ר"ש ד"ה הואיל ובנה (בסופו). ורבי דריש לה מהכא. לכאורה קשה היאך מוכח דילמא משום ירושת הבעל לחודא כתיב והעברתם. ונראה דרבי ס"ל ירושת הבעל דרבנן (ומאי דקאמר ובעלה אשיגרת לישן הוא הואיל דיורש מתקנתא דרבנן) ומסתבר ליה יותר לאוקמי אבן עי' לקמן (קי"א ב') בסוגיא דריש"א א"צ כו' עד סופה. והתוס' לקמן (ק"י) בד"ה טעמא כתבו דוהעברתם לרבי אין בו שום חידוש דין:

תד"ה א"כ. שהבת קרובה למת יותר כו' ולענין יבום ולא ה"ל כו'. כצ"ל:

בא"ד אבל מן האב לבת ניחא כו'. כצ"ל:

אין דאתרמי ליה גברא דשמיה לוי. נ"ב ואע"ג דשם העצם לא יוודע. אשכחן נמי שמות עצמיים דאתו בה"א הידיעה:

תְּלָאוֹ הַכָּתוּב בִּמְנַשֶּׁה. הא דתלאו במנשה ולא תלאו באחרים שעבדו עבודה זרה נראה לי בס"ד מפני כי מנשה לעיני הרואין נתקנא קנאת כבודו של משה רבינו ע"ה דאמר רבא מנשה כשהרג את ישעיה הנביא ע"ה מיידן דייניה וקטליה דאמר לו משה רבך אמר כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי (שמות לג, כ) ואתה אמרת וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָ־י (ישעיה ו, א) משה רבך אמר מִי כַּהֳ' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו (דברים ד, ז) ואתה אמרת דִּרְשׁוּ הֳ' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב (ישעיה נה, ו) משה רבך אמר אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא (שמות כג, כו) ואתה אמרת וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ (מלכים ב' כ, ו) וכנזכר בגמרא (יבמות מט:) ואף על גב דכל אלו דברי עלילה הן עם כל זה לעיני הרואין קנאת משה רבינו ע"ה הוא מתקנא לכן כאן במקום שראוי לכתוב משה נכתב מנשה.

לְעוֹלָם יִדְבַּק אָדָם בְּטוֹבִים. נראה לי בס"ד תיבת לְעוֹלָם ריבה אפילו מי שהוא צדיק וגדול בתורה ומעשים טובים כמשה רבינו ע"ה ידבק בטובים ואל יסמוך על זכותו הגדול בלבד.
אי נמי אפילו אם יש לו הכרח גדול בדבר כענין משה רבינו ע"ה שברח מחרב פרעה למדין ולא היה יכול לישא בת ישראל דכלם היו אצל פרעה במצרים והוכרח לישא את צפורה עם כל זה ישתדל לדחוק עצמו ולדחות ההכרח ולישא בת טובים.
אי נמי הכונה אף על פי שאמרו רבותינו ז"ל (משנה הוריות ג, ח) ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ עם כל זה לענין נשואין שאני שיקח בת כהן גדול עם הארץ ולא יקח בת תלמיד חכם שאינו מיוחס.
ומה שאמר שֶׁיָצָא מִמֶּנּוּ פִּינְחָס כלומר שזכה פנחס להיות כהן אף על פי שלא היתה לו מצד הדין משום דלא נמשח עם אביו ועם אחיו וכלפי זאת יהונתן היה כהן לעבודה זרה שהוא דבר רחוק וזר מאד מצדו ומצד יחוסו.
ונראה לי משום דנחשון מסר עצמו על קדוש השם שקפץ לים תחלה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ (תהלים קיד, ב) לכן פנחס בן אחותו נדמה לו בזה שמסר עצמו על קדוש השם במעשה זמרי כי רוב בנים דומין לאחי האם.

אהרן שנשא בת עמינדב וכו'. בפתח עינים במאמר זה הבאתי הקדמה דאליהו הנביא זכור לטוב היה מתחילה מלאך וכו' ע"ש ושוב מצאתי שרש ההקדמה בילקוט ראובני על פסוק נעשה אדם שכתבה משם ספר הפרדס ורמוזה הקדמה זו בזהר הקדוש גם כן:

אהרן שנשא בת עמינדב יצא ממנו פנחס. פירוש שזכה שכל כהנים גדולים במקדש ראשון ושני יצאו מפנחס כמשז"ל וכלפי זה יהונתן היה כהן לע"ז:
א"נ יש להסמיך לזה אשר שמעה אזני מכת הקודמין שפירשו בפסוק ואלעזר בן אהרן לקח מבנות פוטיאל ותלד לו את פנחס במ"ש בקדושין דף ע' אמר רב המנונא כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקב"ה רוצעו ואז"ל פנחס זה אליהו וז"ש ואלעזר בן אהרן לקח מבנות פוטיאל וכי תימא דהיא אשה שאינה הוגנת דאית בה לתא דיתרו. לז"א ותלד לו את פנחס כלומר ודאי אשה הוגנת היתה דהא ותלד את פנחס זה אליהו שכופת מי שנושא אשה שאינה הוגנת ומכאן תוכיח דאלעזר נשא הוגנת דאי לא"ה לא היה זוכה לבן שכופת לנושא אשה שאינה הוגנת. וכמדומה ששמעתי שמורינו הרב מהר"א יצחקי ז"ל תהי עלה דהרי כתוב בפירש"י בהגהה שם בקדושין וז"ל האי אליהו לאו אליהו דכתיב במקרא הוא דא"כ מקמי דהוה ניתי מאן כפתיה אלא שם מלאך הוא שהוא סופר למעלה עכ"ל ולפ"ז נפל פיתא בבירא דפנחס זה אליהו הוא אליהו שבמקרא ע"כ שמעתי:
וזה ימים שמצאתי הקדמה בספרי המקובלים שאליהו זכור לטוב היה מכת מלאכי מרום דיבר על בריאת האדם וגזר עליו הקב"ה שירד למטה אצל בני אדם ואח"ך עלה בסערה השמים ובו בפרק אמרתי בזה מיושב דלעולם אליהו כופתו דקאמר בש"ס הוא אליהו הנביא זכור לטוב שבמקרא ועד שלא בא לעולם הזה הוא עצמו היה כופתו בהיותו מלאך וכן אחר שבא ואחר שעלה השמים. ובזה נתישב הדרך הנזכר שאמרו הראשונים במ"ש ותלד לו את פנחס ופנחס זה אליהו שנתעברו בו נשמות עליונות ואי ס"ד דאלעזר נשא אשה שאינה הוגנת לא היה יוצא פנחס דנאמר עליו פנחס זה אליהו ואליהו כופתו לנושא אשה שאינה הוגנת. ועתה חפשתי למצוא הקדמה זו ולא מצאתיה. ומ"מ אחר החיפוש מצאתי בספר מדרש תלפיות ערך אליהו שבתוך דבריו מזכיר בקצור הקדמה זו משם המקובלים ע"ש. [שוב ראיתי שכן כתב הרב כלי יקר למהר"ש לאנייאדו במלכים שני סימן ב' על פסוק ויהי בהעלות ה' את אליהו ועיין בזהר הקדוש ח"א סוף דף ע"ו בהגהה למטה] ולפ"ז אפשר דהיינו דקאמר אהרן שנשא בת עמינדב יצא ממנו פנחס דאמרו זה אליהו ואליהו כופתו לנושא [אשה] שאינה הוגנת וק"ל:

ואי אתה מעביר נחלה מן האב אפי' במקום בת. הך לאו דוקא מקרא משתמעא מידי אלא ה''ק מהאי קרא לא תילף דבת קודמת לאב דלא מיירי קרא באב אלא באחיו אלא לעולם אימא לך דאב קודם לבת דהוא קרוב טפי: שארו זו אשתו. כדכתיב והיו לבשר אחד (בראשית ב) וכתב נמי שארה כסותה ועונתה לא יגרע (שמות כא): יורש את אשתו. דקסבר גורעין ומוסיפין ודורשין וקרי הכי ונתתם את נחלת שארו לו והכי מפרשינן לה לקמן בפירקין ויליף לה מוירש אותה לשון נקבה: האי והעברתם מאי עביד ליה. לכתוב ונתתם: משבט לשבט. נחלת שבט ראובן לשבט שמעון: הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה. כגון סרח בת אשר שנשואה לחנוך בן ראובן ומת אשר בלא בנים זכרים וירשתו סרח בתו ומתה סרח וירשה בנה או בעלה שהם משבט ראובן נמצא שהוסבה נחלת שבט אשר לשבט ראובן ואשמעינן קרא שהבעל או הבן יורש את אשתו ואת אמו ואיכא דדריש לקמן ירושת הבן את אמו מקרא אחרינא ורבי דריש לה מהכא: אימא שארו זו האם. ונילף מכאן דבין אביו בין אמו יורשין אותו: ממשפחתו. היינו הקרובים לו מצד אביו: ויהי נער וגו'. בספר שופטים כתיב בפרשת פסלו של מיכה: וקא מתמה גמרא ממשפחת יהודה אלמא מיהודה קאתי וכתיב והוא לוי אלמא מלוי קאתי קשיין אהדדי: אלא לאו דאבוה מלוי. להכי קרו ליה לוי שהלוים למטה אבותם נקראים לוים והאי דקאמר ממשפחת יהודה על שם שאמו משבט יהודה: ומשני לא גברא דשמיה לוי. האי דכתיב והוא לוי כלומר כך שמו ולא משבט לוי הוא אלא משבט יהודה כדכתיב ממשפחת יהודה דמשפחת אב קרויה משפחה: היינו דקאמר מיכה כו'. בתמיה שהיה מתגאה בעצמו על שנקרה לו איש לוי לכהן לע''ז ואי משבט יהודה הוא ממה היה משתבח לעצמו אלא ודאי משום דמשבט לוי הוא שבהם בחר הקדוש ברוך הוא לשרתו ולעולם אבוה מלוי ואימיה מיהודה והדרא קושיין לדוכתה: ומשני דאתרמי ליה גברא ששמיה לוי. בכך היה משתבח כאילו הוה משבט לוי ולעולם לאו לוי הוא אלא משבט יהודה: והלא יונתן שמו. בעל כרחך האי דקרי ליה לוי היינו דמשבט לוי הוי וקרי ליה משפחת יהודה אלמא משפחת האם קרויה משפחה: בן מנשה. הנו''ן תלויה לפי שהיא יתירה דבן משה הוא ויהונתן בן גרשם כו' בההיא פרשתא כתיב שגזלו שבט הדני פסלו של מיכה והלוי הלך עמהם להיות להם לכהן ומשני וכי בן מנשה הוא והלא בן משה הוא דלכך הנו''ן תלויה וגם מדקרי ליה לוי שהיה משבט לוי וכדכתיב בדברי הימים ובני משה גרשום ואליעזר: אלא מתוך שעשה מעשה מנשה. בן חזקיה מלך יהודה שעבד ע''ז תלאו הכתוב במנשה הכא נמי לעולם משבט לוי הוא כדקאמרת והאי דקרי ליה ממשפחת יהודה לאו משום דאתי מיהודה לא אביו ולא אמו אלא מתוך שעשה מעשה מנשה בן חזקיה כו': מכאן. מדקרי ליה בן מנשה וממשפחת יהודה: הקלקלה. דבהך פרשתא מיירי שנעשה כהן לע''ז: במקולקל. מנשה: ילדה אחרי אבשלום. משמע שמאם אחת היו: והלא אדניה. היה בן חגית: יצא ממנו יהונתן. בן בנו של משה: פנחס. בן בנו של אהרן: ומתמהינן פנחס והלא מיתרו קאתי מבת יתרו אלמא קרוב היה ליתרו יותר מיהונתן בן גרשום ואפי' הכי חסיד היה ואין ללמוד מכאן שידבק אדם בטובים שהרי אלעזר אבי פנחס לקח בת יתרו ויצא ממנה פנחס ואם אהרן דבק בטובים אלעזר בנו לא דבק בטובים: מאי לאו. מבנות יתרו כו' כלומר בת יתרו ממש אחת מבנותיו: מבנות יוסף. כלומר משבט יוסף: שפטפט. מתריס ונלחם כנגד יצרו כדאמרי' לקמן בפירקין (דף קטו:) חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו: ופרכינן והלא שבטים מבזין אותו כו'. בסנהדרין בפרק אלו הן הנשרפין התחילו שבטים מבזין אותו כו': שפיטם. כדכתיב כהן און (בראשית מא) כומר:

ואימא במקום בת אתה מעביר נחלה מן האחין ואי אתה כו'. כלומר השתא דמשמע לך מוהעברתם אתא לקבוע מקום לאב אדרשנו כך שאפילו לבת יקדום וה''ה דהוה מצי למימר דבמקום בת אתה מעביר נחלה מן האחין אבל אי אתה מעביר מן האחין במקום אב ונימא שאח יקדום לאב אלא לפי משמעות הברייתא דאב חשוב יותר מכולם נסיב: א''כ לא לכתוב רחמנא והעברתם. כלומר לא תוכל לדרוש במקום בת אתה מעביר נחלה מן האחין דאין זו העברה שהבת קרובה למת יותר מאח לפי שהיא יוצאת ירכו ולענין יבום לא הוה ליה למכתב אלא על כרחך יש לדרוש במקום בת אתה מעביר נחלה כו' אלא ק''ק דהשתא משמע דלא שייך העברה מאחין לבת דפשיטא דקרובה יותר מאחין אבל מן האב ובת ניחא ליה דשייך העברה ובכולה שמעתין מספקא לן אי אב קרוב טפי מאח או לא ולרשב''א נראה לפרש א''כ לא ליכתוב רחמנא והעברתם כלומר אי לא אתי למדרש אלא דבמקום בת (אי) אתה מעביר נחלה מן האחין ולא מן האב א''כ לא הוה ליה למכתב והעברתם אלא ונתתם והוה ידעינן דבת אינה יורשת במקום אב דהוה דרשינן מיתורא דונתתם את נחלתו לבתו דוקא מן האחין אתה מעביר נחלה במקום בת ולא מן האב דהא לגופה לא איצטריך שהרי מוכל בת יורשת נחלה שמעינן דבת ירושה היא וממילא ידעינן שהיא קודמת לאח שהרי היא קרובה יותר שהיא מקימה שם ואח אינו מקים שם אלא צריך ליבם ואי להקדים בן לבת הא מוהתנחלתם אותם לבניכם נפקא לן לקמן ומדכתי' והעברתם אתא למימר דבמקום בת אתה מעביר נחלה מן האב:

בבא בתרא קט ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף קט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד