בבא בתרא קי ע"א

אֶלָּא אִי אֲבוּהּ דְּאִמֵּיהּ מִיּוֹסֵף אִמַּהּ דְּאִמֵּיהּ מִיִּתְרוֹ אִי אֲבוּהּ דְּאִמֵּיהּ מִיִּתְרוֹ אִמַּהּ דְּאִמֵּיהּ מִיּוֹסֵף דַּיְקָא נָמֵי דִּכְתִיב מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל תַּרְתֵּי שְׁמַע מִינַּהּ
אָמַר רָבָא הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה צָרִיךְ שֶׁיִּבְדּוֹק בְּאַחֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר בַּת עַמִּינָדָב אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲחוֹת נַחְשׁוֹן הִיא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר אֲחוֹת נַחְשׁוֹן מִכָּאן שֶׁהַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה צָרִיךְ שֶׁיִּבְדּוֹק בְּאַחֶיהָ תָּנָא רוֹב בָּנִים דּוֹמִין לַאֲחֵי הָאֵם
וַיָּסוּרוּ שָׁמָּה וַיֹּאמֶר מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה בָּזֶה וּמַה לְּךָ פֹה אָמְרוּ לוֹ לָאו מִמֹּשֶׁה קָא אָתֵית דִּכְתִיב בֵּיהּ אַל תִּקְרַב הֲלֹם לָאו מִמֹּשֶׁה קָא אָתֵית דִּכְתִיב בֵּיהּ מַה זֶּה בְּיָדְךָ לָאו מִמֹּשֶׁה קָא אָתֵית דִּכְתִיב בֵּיהּ וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי תֵּעָשֶׂה כּוֹמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה
אָמַר לָהֶן כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא לְעוֹלָם יַשְׂכִּיר אָדָם עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְאַל יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת
וְהוּא סָבַר לַעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ וְלָא הִיא אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה עֲבוֹדָה שֶׁזָּרָה לוֹ כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב כָּהֲנָא נְטוֹשׁ נְבֵילְתָּא בְּשׁוּקָא וּשְׁקוֹל אַגְרָא וְלָא תֵּימָא גַּבְרָא רַבָּא אֲנָא וְזִילָא בִּי מִילְּתָא
כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָּוִד שֶׁמָּמוֹן חָבִיב עָלָיו בְּיוֹתֵר מִינָּהוּ עַל הָאוֹצָרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר וּשְׁבֻאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם בֶּן מְנַשֶּׁה נָגִיד עַל הָאֹצָרוֹת וְכִי שְׁבוּאֵל שְׁמוֹ וַהֲלֹא יְהוֹנָתָן שְׁמוֹ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁשָּׁב לָאֵל בְּכׇל לִבּוֹ
וְהַבָּנִים אֶת הָאָב מְנָלַן דִּכְתִיב אִישׁ כִּי יָמוּת וְגוֹ' טַעְמָא דְּאֵין לוֹ בֵּן הָא יֵשׁ לוֹ בֵּן בֵּן קוֹדֵם אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי אֵימָא אִי אִיכָּא בֵּן לֵירוֹת בֵּן אִיכָּא בַּת תֵּירוֹת בַּת אִיכָּא בֵּן וּבַת לָא הַאי לֵירוֹת וְלָא הַאי לֵירוֹת
וְאֶלָּא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קי - א

אלא, היה צאצא של שניהם, ואי אבוה דאמיה מיוסף, אמה דאמיה מיתרו, אי אבוה דאמיה מיתרו, אמה דאמיה מיוסף ^[33]. דיקא נמי דכתיב, "מבנות פוטיאל", תרתי. [שני "פיטויים", שפיטפט, ושפיטם] ^[34]. שמע מינה כדברינו, שהיה צאצא של יתרו ויוסף.

אמר רבא, הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. כיון שרוב הבנים דומים לאחי האם.

שנאמר "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון".

והוינן בה, ממשמע שנאמר "בת עמינדב" איני יודע שאחות נחשון היא?!

מה תלמוד לומר אחות נחשון?

מכאן, שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. וכיון שהיתה אחות נחשון, שהיה נשיא יהודה, לכך לקחה.

תנא, רוב בנים דומין לאחי האם ^[35].

הגמרא חוזרת לבאר את פרשת יהונתן בן גרשון שהיה כהן לעבודה זרה אצל מיכה:

נאמר שם, "ויסורו שם ויאמרו לו, מי הביאך הלום, ומה אתה עושה בזה, ומה לך פה?" וקשה, דלכאורה שאלוהו שלש שאלות זהות ^[36]?

ומבארת הגמרא: "מי הביאך הלום", אמרו לו, לאו ממשה קא אתית, דכתיב ביה, "אל תקרב הלום"?!

"מה אתה עושה בזה", לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה "מה זה בידך"?!

"מה לך פה", לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה "ואתה פה עמוד עמדי" תעשה כהן לעבודה זרה?! ^[37]

אמר להן: כך מקובלני מבית אבי אבא, לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה, ואל יצטרך לבריות.

והוא [יהונתן בן גרשום] סבר, מותר להשכיר את עצמו לעבודה זרה ממש.

ולא היא! אלא עבודה זרה פירושה, עבודה שזרה לו. שאינה לפי כבודו. אך אין בה איסור.

כדאמר ליה רב לרב כהנא, נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא, ולא תימא, גברא רבא אנא וזילא בי מילתא. [פשוט נבלה בשוק, וטול שכר להתפרנס בו. ואל תאמר, "אדם חשוב אני, ולא נאה לי לעסוק בעבודות בזויות אלו"] ^[38].

כיון שראה דוד ^[39] שממון חביב עליו ביותר, מינהו על האוצרות.

שנאמר, "ושבואל בן גרשם בן מנשה ^[40] נגיד על האוצרות".

וכי שבואל שמו? והלא יהונתן שמו?

אמר רבי יוחנן: ששב לאל בכל לבו ^[41].

שנינו במשנה: "והבנים את האב נוחלין ומנחילין".

משמע, שהבן קודם לבת בירושה ^[42].

מבארת הגמרא: מנלן שהבן קודם לבת בירושת אביו?

דכתיב, "איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו" וגו'.

ומדייקת הגמרא מלשון הפסוק: טעמא, הטעם שאמר הכתוב שהבת יורשת, הוא משום דאין לו בן. הא יש לו בן, בן קודם לבת. ^[43]

אמר ליה רב פפא לאביי, אימא [אולי כונת הפסוק לומר], אי איכא בן, לירות [ירש] בן, איכא בת, תירות בת.

איכא בן ובת, לא האי לירות ולא האי לירות.

הערות

^[33] צריך באור: במה עדיף פנחס שהיה מצאצאי יתרו מצד אחד, על יהונתן בן גרשום, שהיה אף הוא צאצא של יתרו מצד אחד? וכתב הרשב"ם, שפנחס היה דור רביעי או חמישי ליתרו, ולא היה קרוב כיהונתן. ולכן אהני מה שדבק אהרן בטובים. ובתוספות כתבו, שיהונתן היה מצאצאי יתרו מצד אביו. אך פנחס היה צאצא מצד אמו.

^[34] רשב"ם. ובאופן נוסף כתב, מדכתיב "מבנות", דמשמע משתי בנות, של פיטפוט, ושל פיטום. מדלא כתיב, "בת פוטיאל".

^[35] יש לעיין, האם דומים מחמת טבעם, או מחמת שהתחנכו באותו בית. ונפקא מינא, אם אחי והאם, גדלו במקומות נפרדים. ועיין בתוספות (יבמות סב: ד"ה והנושא), שכתב, דאחות אדם היא בת מזלו. ואם כן יש כאן ענין טבעי. ולא רק מחמת החינוך. אכן, יש לעיין, האם צריך לבדוק בכל אחי האם, ומה במקרה שחלקם טובים וחלקם לא. (ברכת אברהם).

^[36] עיין מהרש"א בחידושי אגדות.

^[37] נראה לבאר את שלש הדרגות שנאמרו במשה, בפעם הראשונה אמר לו השי"ת, "אל תקרב הלום", שהיה עוד בדרגה נמוכה אשר עוד לא היה ראוי לגשת אל הקודש. ואח"כ הרכין הקב"ה כבודו לשאול "מה זה בידך", והראהו נס נפלא. וברבות הימים עלה ונתעלה בקדושה עליונה למעלה ממלאכי השרת עד שאמר לו השי"ת, "ואתה פה עמוד עמדי". שהוא המעלה היתרה שבמעלות. (עיני שמואל).

^[38] ומותר לעשות כן אף בשוק לעין כל. ואין כאן חילול ה' כלל! כיון שעושה בשביל להתפרנס. רשב"ם. ובספר מרומי שדה כתב, דדוקא בעבודה שעובד לעצמו מותר, אבל לא להיות נקלה בעבודה אצל אחרים. ודוקא כשמשכיר את עצמו לעבודה בזויה שמרצון עובדה. אבל לא כשמשכיר את עצמו סתם, ורבו נותן לו מלאכה בזויה.

^[39] בירושלמי (סנהדרין פרק יא' הלכה ה' דף נז' א) מבואר, שזכה להאריך ימים עד ימי דוד, משום שהיתה עינו צרה בעבודה זרה שלו. כיצד, כשהיה אדם מביא שור עז או גדי לקרבן, ומבקש ממנו לפייס את הפסל בעבורו, היה אומר לו: "מה מועילה לך, הרי אינה אוכלת, ואינה שותה, ואינה מוציאה גללים, תן לי במקומה, פנכת סולת, ועשר ביצים, ואני אפייסנה בשבילך". כשהיה אותו אדם הולך לדרכו, היה יהונתן ניזון מאותם המאכלים. פעם בא אליו פיקח אחד, ואמר לו, אם אינה מועילה, מה אתה עושה אצלה? אמר לו, בשביל לחיות ולהתפרנס.

^[40] יש שגרסו, "בן משה", שאין לקרותו על שם מנשה לאחר שחזר בתשובה. אך יש שגרסו "בן מנשה" כיון ששב לקלקולו, כמו שיבואר בהערה הבאה.

^[41] בירושלמי (ברכות פרק ט' הלכה ב') מבואר, שכאשר מת דוד, עמד שלמה והחליף את כל השרים, וביניהם את יהונתן בן גרשום, ואז חזר לקלקולו, לעבוד עבודה זרה אצל פסל מיכה. (אמנם בבבלי בסנהדרין (קא ב) מבואר שיהונתן בן גרשום הוא שבע בן בכרי. ואם כן, הרי נהרג בימי דוד). ולכאורה קשה, הרי ברמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב הלכה ב) מבואר, "ומה היא התשובה: הוא שיעזוב החוטא חטאו:. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב עוד לזה החטא לעולם". ואם חזר בתשובה בכל לבו, דהיינו באופן הנ"ל, כיצד חזר אחר כך לקילקולו? אמנם, עיין שם בלחם משנה, שאין כונת הרמב"ם לומר שלא שייך מצב של חטא לאחר התשובה. אלא, בשעה שעושה תשובה יקבל עליו בקבלה גמורה, שלא יחזור עוד לזה החטא, ודיו בכך. אכן, יתכן לאחר מכן שיתחדש בו יצר הרע, ויחזור לחטא. ועיין מאירי (חיבור התשובה מאמר א פרק ט), שאם שוב חטא מחמת יצרו, אין תשובתו הראשונה נפסדת.

^[42] ומדייקינן מדלא כתיב במשנה, "הבנים והבנות את האב". ומוכח, שבמקום בן אין הבנות יורשות. רשב"ם.

^[43] כתבו התוספות, סוגייתנו כמאן דאמר "קראי דלא כסדרן כתיבי", ולכן יש מקום לומר שאין הבן קודם לבת, אפילו שנכתב לפניה בפרשה. אך למאן דאמר "קראי כסדרן כתיבי, פשיטא דבן קודם לבת, שהרי נכתב לפניה בפרשה.

אלא כך יש ליישב את הדברים: אי אבוה דאמיה [אם אביה של אמו של פנחס] היה מיוסף — אמה דאמיה [של אמו] היתה מיתרו, אי אבוה דאמיה [אם אביה של אמו] היה מיתרו — אמה דאמיה [של אמו] היתה מיוסף, כלומר, שאמו היתה גם מצאצאי יוסף וגם מצאצאי יתרו. ואומרים: דיקא נמי [מדוייק הדבר גם כן] מן הכתוב, דכתיב [שנאמר]: "מבנות פוטיאל", תרתי שמע מינה [שתים אתה שומע מכאן] שאכן, מבנות שני אנשים המכונים "פוטי" בא פינחס.

ועוד בענין זה אמר רבא: הנושא אשה צריך שיבדוק תחילה באחיה, ועל ידי כך יוכל לדעת מראש מה יהיה טיבם של בניו. שנאמר: "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון" (שמות ו, כג), ממשמע שנאמר "בת עמינדב", איני יודע שאחות נחשון היא? שהרי נחשון היה בן עמינדב! מה תלמוד לומר "אחות נחשון"? מכאן, שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. ובענין זה גם תנא [שנה החכם]: רוב בנים דומין לאחי האם. אגב זה שהזכרנו את המעשה ביהונתן ששימש ככהן לפסל מיכה, מביאים עוד מהדברים שפירשו חכמים בענין.

כאשר עברו בני שבט דן דרך בית מיכה נאמר: "ויסורו שמה ויאמר מי הביאך הלם ומה אתה עושה בזה ומה לך פה" (שופטים יח, ג), ומסבירים את ריבוי הלשונות. אמרו לו בני שבט דן: לאו [האם לא] ממשה קא אתית [אתה בא] דכתיב ביה [שנאמר בו]: "אל תקרב הלם" (שמות ג, ה)? לאו [האם לא] ממשה קא אתית [אתה בא] דכתיב ביה [שנאמר בו]: "מה זה בידך" (שמות ד, ב)? לאו [האם לא] ממשה קא אתית [אתה בא] דכתיב ביה [שנאמר בו]: "ואתה פה עמד עמדי" (דברים ה, כח)? ואתה נכדו של משה רבינו תעשה כומר לעבודה זרה?!

אמר להן, כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות לקבל מהם צדקה.

ומעירים: והוא יהונתן בן גרשום סבר [סבור היה] שהכוונה היא שישכיר עצמו לעבודה זרה ממש, ומכיון שהיה עני השכיר עצמו לעבודה זרה של מיכה. ולא היא, לא זו הכוונה, אלא עבודה זרה כוונתה עבודה שזרה לו, שאף על פי שמדובר בעבודה קשה ובזויה בעיניו, מוטב לאדם לעשותה ולא להזדקק לבריות, כדאמר ליה [כפי שאמר לו] רב לרב כהנא תלמידו: נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא [פשוט נבילה בשוק וטול שכר עבור כך], ולא תימא [ואל תאמר]: גברא רבא אנא וזילא בי מילתא [אדם גדול אני ומזולזל עבורי הדבר], אלא מוטב שתעבוד אפילו עבודה בזויה ולא תצטרך לבריות.

ובהמשך למסופר על יהונתן בן גרשום, מוסיפים: לאחר זמן רב, כיון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר, מינהו על האוצרות, שנאמר ברשימת הלויים שמינה דוד על אוצרות המקדש: "ושבאל בן גרשם בן מנשה נגיד על האצרות" (דברי הימים א כו, כד), אגב כך תמהים: וכי שבואל שמו? והלא יהונתן שמו! אמר ר' יוחנן: טעם הדבר שקראוהו שבואל — כדי לרמז ששב לאל בכל לבו.

א שנינו במשנה שהבנים יורשים את האב. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה שהבנים יורשים הכל ואין הבנות שותפות עימם? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] בפרשת נחלות: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו" (במדבר כז, ח), ומכאן יש לדייק: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שאין לו בן, הא [הרי] אם יש לו בן — הבן קודם לירושה. אמר ליה [לו] רב פפא לאביי, אימא [אמור כך] את דיוק הכתוב: אי איכא [אם יש] רק בן — לירות [יירש] הבן, אם איכא [יש] רק בת — תירות [תירש] הבת, איכא [יש] בן ובת יחד — לא האי לירות [זה יירש] ולא האי לירות [זה יירש]!

ותהה אביי על כך: ואלא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, this is how the matter should be resolved: If his mother’s father came from the family of Joseph, his mother’s mother came from the family of Yitro, and if his mother’s father came from the family of Yitro, his mother’s mother came from the family of Joseph, so while his mother was descended from Joseph on one side and from Yitro on the other, Pinehas was a more distant relative to Yitro than Jonathan was. Based on this conclusion, the language of the verse is also precise, as it is written: “And Elazar, Aaron’s son, took one of the daughters of Putiel” (Exodus 6:25). Conclude from the wording of the verse that Pinehas was descended from two men who were referred to as Puti: Yitro and Joseph.

Rava says: One who marries a woman needs to first examine her brothers so that he will know in advance what character his children will have, as it is stated: “And Aaron took Elisheva, the daughter of Amminadav, the sister of Nahshon” (Exodus 6:23). By inference from that which is stated: “The daughter of Amminadav,” do I not know that she is the sister of Nahshon, as Nahshon was the son of Amminadav? What is the meaning when the verse states: “The sister of Nahshon”? From here one learns that one who marries a woman needs to examine her brothers. The reason is as the Sages taught: Most sons resemble the mother’s brothers.

In connection with the Gemara’s mention of Jonathan, who served as a priest for Micah, the Gemara quotes additional statements of the Sages concerning that episode. Describing when the men from the tribe of Dan passed through Micah’s house, the verse states: “And they turned aside there and said to him: Who brought you here [halom], and what [ma] are you doing in this place, and what do you have here [po]?” (Judges 18:3). The Sages interpret their multiple questions. They said to him: Do you not come from Moses, about whom it is written: “Do not draw close to here [halom]” (Exodus 3:5)? Do you not come from Moses, about whom it is written: “What [ma] is that in your hand” (Exodus 4:2)? Do you not come from Moses, about whom it is written: “But as for you, stand here [po] with me” (Deuteronomy 5:27)? Shall you, a descendant of our teacher Moses, become a priest for idol worship?

Jonathan said to them: This is the tradition that I received from the house of my father’s father: A person should always hire himself out to idol worship and not require the help of people by receiving charity, and I took this position in order to avoid having to take charity.

The Gemara comments: And he, Jonathan, thought that this referred to actual idol worship, but that is not so, that was not the intent of the tradition. Rather, here the term idol worship, literally: Strange service, is referring to service, i.e., labor, that is strange, i.e., unsuitable, for him. In other words, one should be willing to perform labor that is difficult and humiliating in his eyes rather than become a recipient of charity. As Rav said to Rav Kahana, his student: Skin a carcass in the market and take payment, but do not say: I am a great man and this matter is beneath me.

The Gemara continues its discussion of that episode. Later, when King David saw that money was excessively precious to Jonathan, he appointed him as director of the treasuries of the Temple, as it is stated: “And Shebuel, the son of Gershom, the son of Moses, was ruler over the treasuries” (I Chronicles 26:24). The Gemara asks: And was his name really Shebuel; but wasn’t his name Jonathan? Rabbi Yoḥanan says: He is called Shebuel in order to allude to the fact that he repented and returned to God [shav la’el ] with all his heart.

§ The mishna teaches in the list of those who inherit from and bequeath to each other: Sons with regard to their father. The Gemara asks: From where do we derive this halakha that sons inherit the entire estate and daughters do not receive a share along with them? As it is written: “If a man dies, and has no son, then you shall pass his inheritance to his daughter” (Numbers 27:8). The reason the inheritance would be passed to a daughter is that he has no son, but if he has a son, the son takes precedence. Rav Pappa said to Abaye: Why not say the following: If there is only a son, let the son inherit the father’s estate; if there is only a daughter, let the daughter inherit the father’s estate; and if there is both a son and a daughter, neither this one should inherit nor that one should inherit.

Abaye asked Rav Pappa: And rather,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דיקא נמי. דמתרוייהו אתא מיוסף ויתרו:

דכתיב פוטיאל. מלא שני פוטיאל דפוטי משמע תרתי מיוסף ומיתרו. ואית דמפקי מבנות דמשמע תרתי: מאי היא דקאמ' ליה לאותו לוי מי הביאך הלום ומה אתה עושה בזה ומה לך פה כלומר כולי האי למה להו למישאל בחדא סגי אלא לאו הכי קאמרי ליה וכו':

נשוט. כמו פשוט:

מינהו. לאותו לוי:

פיס' אלא הואיל דלא האי לירות ולא האי לירות בר קשא דמתא לירות. בלשון תמיה כלומר הממונה על העיר יירשנו:

ולא תימא כהנא רבא אנא. כלומר, אדם גדול אנא, אבל אי אפשר לפרש כהן ממש, דרב כהנא לא כהן היה, וכדאמרינן בחולין (קלב, א) רב כהנא אכיל בשביל אשתו. אלא אם תאמר דההוא רב כהנא אחרינא הוה ולא רב כהנא תלמידו של רב.

אע"פ שראוי לאדם לסלסל את מדותיו ושלא להפחית את עצמו בהם ואפילו הוא עני ביותר ראוי לו להסתיר את דלותו ולצמצם במחיתו עד שלא יפחית את עצמו במלאכה שאין ראויה לו מ"מ אם נדלדל כל כך עד שדלותו מתפרסם ולא יכול עוד הצפינו ישכיר את עצמו אף בעבודה שהיא זרה לו ולא יצטרך לבריות דרך עצה אמרו פשוט נבלתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא כהנא אנא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא:

והבנים את האב מנלן דבנים קודם לבנו' דודאי מדתנן הבנים את האב ולא תנן הבנים והבנות את האב משמע מיהא דאשמעינן דבנים ולא בנות במקום בנים דבן קודם לבת מנלן דכתיב איש כי ימות ובן אין לו והוה מצי למכתב איש כי ימות ובן ובת אין לו אי נמי איש כי ימו' והעברתם את נחלתו לבנו ולבתו טעמא דאין לו בן עם הבת הא יש לו בן ובת הבן קודם אמר ליה רב פפא לאביי אימ' דהכי כתב קרא איכא בן בלא בת לירות בן איכא בת בלא בן לירת בת איכא תרווייהו בן ובת לא האי ולא האי לירות כדמפרש לקמן לא האי ירית כוליה ולא האי ירית כוליה אלא כחדא ירתון דהכי קאמר קרא איש כי ימות ובן אין לו עם הבת שירשו שניהן ביחד אלא בת יחידית בלא בן יש לו והעברתם את כל נחלתו לבתו הא איתנהו תרוייהו ירתון כחכא. מאן דו לירות אם לא הקרובים. ירש בר קשא מושל העיר:

אמר רב הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה שנאמר ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון ממשמע שנאמר [בת] עמינדב איני יודע שהיא אחות נחשון מה ת"ל אחות נחשון מכאן לנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. וכ"כ למה רוב בנים יוצאין לאחי האם:

כד. לעולם ישכור אדם עצמו לעבודה שזרה הימנו ואל יצטריך לבריות כדאמר ליה רב לרב כהנא פשוט נבלתא בשוקא ואכול אגרא ולא תימא כהנא אנא גברא רבה אנא וזילא בי מילתא:

כה. הבנים את האב מנלן דכתיב איש כי ימות ובן אין לו טעמא דאין לו בן הא יש לו בן בן קודם.

טעמא דאין לו בן הא יש לו בן בן קודם נראה דכולה סוגיא אליבא דמאן דאמר לאו כסדרן כתיבי כיון שאנו צריכין לשנות סדר המקרא גם בזה נוכל לשנות דבן ובת יירשו כחדא אבל למאן דאמר כסדרן כתיבי אמאי דחיק רב פפא לשנות סדר המקרא. וכן הא דקאמר ליה אביי אצטריך קרא לאשמועינן כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.

בד"ה אבוה דאימיה כו' יתרו הס"ד ואח"כ צ"ל הגה"ה ונראה בעיני דה"ג אלא אי אבוה דאימא מיוסף כו' יותר מיהונתן הגה"ה ואח"כ מ"ה פוטיאל כו' כצ"ל ואין הגה"ה זו מפרשב"ם ור"ל לפום הך סברא גריס אבוה דאימה בלא יו"ד והוה נמי ממש אבוה דאימה דהיינו אמה של אשת אליעזר והוה דור א' יותר רחוק מיהונתן משא"כ לפרשב"ם דאבוה דאימה ע"כ לאו ממש אלא דור ד' או ה' וק"ל:

בד"ה ששב לאל כו' שגלה מטה דן ופסלו כו' בגין חיי וכיון שעמד דוד כו' הד"א כצ"ל והוא מלשון ירושלמי וק"ל:

גמ' פשוט נבילתא כו' כצ"ל בגמרא ובפרשב"ם ובתוספות וק"ל:

אלא אי אבוה דאימיה מיוסף כו' עיין בחידושי הלכות גם עיין פרשב"ם בזה אבל קשה לפי' דלא הוכרח תלמודא לתרץ אלא אי אבוה דאימיה מיוסף כו' אלא דה"מ המתרץ להניח למקשה סברתו דפוטיאל אינו משמע אלא יתרו שפיטם כו' ולא בא מיוסף כלל אלא שהיה פנחס דור א' רחוק מיתרו יותר מיהונתן וכן לפי' התוס' קשה כמו כן דלא הי"ל לתלמודא למימר אלא שהיה פנחס מצד האם ולולי דבריהם נ"ל לפרש דה"פ אי אבוה דאימיה מיוסף אימא דאימיה מיתרו כו' ומש"ה אף שהיה מצד האם מיתרו שפיטם עגלים מ"מ היה מצד אם מיוסף שהיה בעל מעשה שפטפט ביצרו וכן בהיפך וא"כ ה"ל יחוסו מצד אם שקול ולהכי אהני ליה לפנחס צד אב שדבק אהרן בטובים בבעלי מעשים משא"כ ביהונתן כי מצד אביו היה שקול מיתרו שפיטם כו' וממשה שהיה בעל מעשים אבל מצד אמו לא מצינו יחוסו שהיה מבעלי מעשים מכל צד שיהנה ליה כדמהני ליה לפנחס שהיה מצד אביו מבעלי מעשים וה"ק ר"א לעולם ידבק אדם בטובים שהרי משה היה ודאי בעל מעשים שאין כמוהו אעפ"כ כשנשא בת יתרו יצא ממנו יהונתן ואהרן כיון שנשא בת עמינדב אהני ליה לפנחס שיצא ממנו אע"פ דאתי נמי מיתרו והשתא ליכא לאקשויי ה"נ בלאו אבוה דאימיה מיוסף אף שהיה פנחס מצד האם מיתרו בלחוד אהני ליה מצד האב שדבק אהרן בטובים דא"כ תקשי דה"נ ביהונתן מצד האב יהני ליה משה שהיה בעל מעשים שאין כמוהו ומצד האם לא מצינו לו פסול וא"כ ה"ל פנחס ויהונתן שקולים וע"כ הוצרך למימר גבי פנחס שהיה מצד אם ג"כ מיוסף דהשתא לא הוו פנחס ויהונתן שקולים ודו"ק:

ומ"ש הרא"ם פ' מטות והא דנקט הכא אבי אמו מיוסף כו'. לאו דוקא דהא בסוטה ופרק י"נ ספוקי מספקא ליה אי אבוה דאימיה מיתרו אימא דאימיה מיוסף ואי אימא דאימיה מיתרו אבוה דאימיה מיוסף אלא חדא מינייהו נקט תדע כו' עכ"ל ע"ש ואין דבריו מובנים לן דהא לא קאמר הכא דאבי אמו היה מיוסף ויוסף אבי אמו היה אלא דיוסף גופיה היה אבי אמו דביה קמשתעי הכא ופי' שהיה אב משפחתו מצד אם ובין שיהיה אבי אבי אמו ובין שיהיה אבי אם אמו אבי אמו קרי ליה וכן הוא הפי' ביתרו שאמרו אבי אמו פטם עגלים לעכומ"ז שהוא ודאי לא היה אבי אמו ממש אלא אבי אבי אמו או אבי אם אמו ומ"מ אבי אמו קרי ליה ודו"ק:

ממשמע שנא' בת עמינדב כו'. לפי שכבר מצינו בכתוב שמייחס את האשה אחר אחיה כמו אחות תובל קין נעמה והיינו כשלא הוזכרה כבר לייחסה ע"ש אביה אבל הכא שכבר יחסה בשם אביה בת עמינדב קאמר וכי איני יודע שאחות נחשון היא מה ת"ל אחות נחשון וכן באחות נביות בספ"ק דמגילה שכבר יחסה בת ישמעאל קאמר וכי איני יודע שאחות נביות היא כו' ובאחות אהרן שלא הוזכרה ליחסה שם כבר בשם אביה הוכרחו לדרוש בפ"ק דסוטה וכי אחות אהרן היא ולא אחות משה שהרי משה נזכר שם בשירת אז ישיר וה"ל ליחסה אחר משה או אחר שניהם כמו ואת מרים אחותם ובאחות לוטן תמנע שדרשו תמנע בת מלכים הואי כו' כדאיתא בחלק כבר פירשנו בפרשת ויצא בפסוק וילך ראובן בימי קציר וגו' היינו משום שלא היה לו ליחסה כלל ביחוס בני החורי כיון שלא היתה מזרע אברהם ויצחק ע"ש וליכא למדרש הכא כדדרשינן בספ"ק דמגילה גבי אחות נביות שקדשה ישמעאל ומת והשיאה נביות דא"כ מאי אשמועינן הכא שקדשה עמינדב והשיאה נחשון דהתם אשמועינן קרא ליחס בהן שנותיו של יעקב שאז מת ישמעאל והיה יעקב אז בן ס"ג שנה כדאיתא שם ועוד דהתם עיקר דרשה מוילך עשו אל ישמעאל קדריש כדפרשנו שם והתם לא שייך למדרש כדהכא שבדק עשו באחיה ועוד דוילך עשו אל ישמעאל ל"ל כדפי' (רשב"ם) שם וגבי אחות לבן הארמי שכבר הוזכר ג"כ יחוס של בת בתואל הארמי כתב הרא"ם דמכ"מ ליכא למידרש התם כדהכא דלא שייך התם לומר שבדק בלבן ועוד שלא היה צריך לכתוב לא את אביה ואת אחיה ואת מקומה שכבר הוזכרו למעלה (ועכ"ל) [וע"כ לומר] שכולם באו לדרשה כדי להגיד שבחה שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע ולא למדה ממעשיהם עכ"ל ועי"ל דהתם נמי איכא למדרש כדהכא לפי שבאו שם לספר תולדותיו של יצחק שהם עשו ויעקב אמר שהיתה אחות לבן וע"כ נולד עשו ממנה שרוב בנים אחר אחי האם וכה"ג איתא במדרשות והענין מבואר כי האחים והאחיות הנולדים בבטן אחד הם קרובים לטבע אחת והעובר הוא ירך אמו כי עיקר גופו של אדם נוצר מאמו כדאיתא פ' המפלת וע"כ הוא על רוב בטבע אחי האם להרע ולהטיב:

ויאמרו לו מי הביאך עד הלום וגו' לאו ממשה קאתית כו'. משום דשאלת בג' ענינים מי הביאך הלום ומה אתה עושה בזה ומה לך פה קרובים לענין א' וע"כ אמרו שבאו כולם לדרשה שאמרו לאו ממשה קאתית דכתיב ביה אל תקרב הלום וע"פ מ"ש במדרש משה אמר הנני הנני לכהונה ומלכות וא"ל אל תקרב היינו כהונה ואין הלום אלא מלכות שנאמר כי הביאתני עד הלום וכה"ג דרשו בזבחים וז"ש לו דהא למשה לא נתנה הכהונה ומלכות ואתה עשית עצמך כהן גם עשית מעשה מלכות של מנשה ועוד א"ל ומה אתה עושה בזה לאו ממשה קאתית דכתיב ביה מה זה בידך שעשה כל מעשיו במטה בשליחותו של מקום כמ"ש במדרשות ואתה מה עושה בזה דהיינו עכומ"ז כמו שאמר גם הוא מה מועילה לך כו' לא מטיבה ולא מריעה כמו שכתוב בירושלמי והביאו רשב"ם ועוד א"ל ומה לך פה לאו ממשה קאתית דכתיב ביה ואתה פה עמוד וגו' כי הנה משה אביך נתקרב בזה הדיבור לשכינה יותר מכל אדם שע"י דבור זה פירש מאשתו כדאמר פרק רע"ק ואיך אתה נתרחקת מן השכינה ונתקרבת כ"כ לעכומ"ז עד שנעשית כומר לה וע"ז אמר שהוא הודה לכל דבריהם דודאי אינו ראוי לכהונה ומלכות וגם אין ממש בעכומ"ז ולא היה מקרב עצמו לה רק מפני שהוא תועלת לו כדי שלא יצטרך לבריות כפי טעותו בהבנת קבלתו מבית אבי כו' גם מה שאמר שראה דוד כו' ומינהו על האוצרות ולא נתחייב מיתה כשעבד עכומ"ז היינו משום שלא עבדה וכמ"ש בירושלמי שהביא רשב"ם זיל אייתי חד פינך דסולת כו' וכיון דאזל להון אכיל לון כו' וא"ל בגין חיי ושאמר דכיון דראה שממון חביב עליו כו' פי' ובודאי לא יבזבז אוצרותיו שכן דרך להמנות איש שדרכו לאצור ולא לבזבז וק"ל:

ר"ש בד"ה אמר ליה רב פפא כו' לא האי לירוש בו ולא האי לירות בו אלא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה טעמא כו' ולרשב"א נראה דכל הסוגיא כו' כסדרן כתיבי ואימא אי איכא בן למה יש לנו כו' ועוד דקאמר ליה אביי אצטריך כו' כצ"ל:

גמרא אלא אי אבוה כו' . [לפי' התוספות] לא קאמר בקצרה משום שיהונתן היה מצד אב כו' כמ"ש התוס' דמ"מ יש לעומתו הקורבה מצד האם באליעזר שלקח בת יתרו ממש משא"כ ביהונתן לזה הכריח מקודם דע"כ לא לקח אליעזר בת יתרו ממש מהכרח פוטיאל כו' ואחרי שפגם היחוס בשוה תו מכריע צד אב וצד אם. ובלא פירושם אפשר לומר דב' פטפוטים עושה שקול לא פגם ולא יחוס מעתה מכריע דבק טוב של אהרן. וכן בגרשון מסתמא דיבוקו היה שקול לא פגם ולא יחוס ומכריע דיבוק משה [לבת יתרו] ליציאת יהונתן:
מ"ש הרא"מ ריש פנחס [על מה שפרש"י שהשבטים מבזין כו' בן שפיטם אבי אמו כו' הקשה דמהכא משמע דפשיטא להו שאבי אמו מיתרו ובפרק יש נוחלין מספקא להו אי אבוה דאימא מיתרו או אמא דאמא] אגב שיטפי' לא דק דודאי יתרו היה אבי אמו של פנחס רק היה אחד או שנים בינתיים אבי אבוה דאמיה. או אבי אמא דאמיה וכן גבי יוסף וק"ל:

גמ' לאו ממשה קאתית כו' . פוטיאל [ב' פוטיים מיתרו ומיוסף] ומסופק תלמודא אם שדינן אבוה או אימא בינתיים. וע"כ צריך להטיל אחד ביניהם שהרי אליעזר לא בת יתרו ממש לקח שהרי היה מבנות אם כוונתך כי עתה נעשית כהן וחושב אתה שהכהונה ראויה לך כמו שאמר עתה ייטיב כו' כי היה לי הלוי לכהן לאו ממשה כו' במ"ש הנני לכהונה הנני למלכות על שם אל תקרב הלום כו' שהקב"ה לא רצה לתת למשה הכהונה. ואי משום עריות כמו שאמרו יודעין היו ישראל שאין ממש כו' [לאו ממשה קאתית] דכתיב ואתה פה כו' כמ"ש פירש מן האשה מדעתו והסכים עמו שנאמר שובו לכם כו' ואתה פה כו':
כל הנביאים היה ורש"י בשופטים ממשה דכתיב ביה מי שם פה לאדם:

גמ' ישכיר אדם עצמו לע"ז. כעין דרשה דגמ' על מ"ש ומה אתה עושה בזה. לאו ממשה קאתית שהתנבא בזה]. מתנבאין בכה מוסיף עליהן משה שהתנבא בזה כו'. אספקלריא המאירה כו' [נראה שהוא אפשר לומר דנקיט באמת לשון זה להורות מי שאינו מצטרך לבריות ועושה מלאכה בזויה הוא כאלו עובד עבודת כוכבים דקרי ביה ולמשניאי אהבו מות כו'. ולעולם ילמוד אדם אומנות נקיה ראה חיים כו' דרשוהו זה אומנות. ורמז אומנות שהוא חיים לאפוקי ולמשניאי אהבו מות. והודעת להם זה בית חייהם:
ויש לעיין על מה שאמרו שהתנה יתרו עם משה לתת בן הראשון לעכומ"ז ויואל משה והוא תמוה. ועיין במ"ש בספר הזוהר עובדא בחד גברא דאקדיש בריה לאלהי' שמתי' כו' א"ל משום דאקדשי' לעכומ"ז דכתיב זובח לאלהים יחרם כו' ע"ש. וביתרו ויבא זבחים ועולות לאלהים. בכל פרשת הקרבנות לא כתיב לאלהים כו'. יתרו נתן ממש בעכומ"ז. עתה ידעתי כו' כי גדול ה' מכל אלהים [ז"ש] זובח לאלהים יחרם [בלתי לה' לבדו] וגר לא תונה כו' [לא נודע למה הביא סוף הפסוק] (הכוונה דהסמוכות מורה על יתרו דהיה גר דאין להנותו.):
יש לעיין בכל זה ביקש דוד לעבוד עכומ"ז שנאמר ויהי דוד בא עד הראש והנה חושי הארכי לקראתו מלך שכמותו כו'. אפשר לומר שביקש לצאת חוץ לארץ כמ"ש כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים הדר בחוץ לארץ כאלו עובד עבודת כוכבים:

בתוס' בד"ה טעמא כו' למה יש לנו לשנות כו'. דלמ"ד כסדרן כוונת התורה להורות לנו סדר נחלות זה אחר זה אם אין בן יורש בת ואם אין בת אחין כו' ומהי תיתי לומר שאם אין לו בן ונתתם כו' אינו מסדר נחלות דאף ביש בן יורשת בת. רק הוא כאחריני [דבקרא דמסדר הנחלה זה אחר זה. דאם אין בת. אחין. וכן אם אין בן אז יורשת בת] משא"כ למ"ד שלא כסדרן אינו מכוון על הסדר כלל וק"ל:

בא"ד ועוד דקאמר אביי כו' הא אצטריך למידרש כו'. יש לראות הא לפירוש הרשב"א גופיה לעיל בד"ה ואימא כו' לא שמעינן מוהעברתם דאב קודם לאחין דדלמא אב קודם לבת רק דא"כ לכתוב ונתתם ונדע דבת אינה יורשת במקום אב דאל"כ ונתתם למה לי כו' ואי להקדים בן לבת מוהתנחלתם שמעי' כו' וא"כ השתא דרצה ללמוד קדימה בן לבת מהאי קרא ולא כאיבעית אימא מוהתנחלתם א"כ מונתתם לא הוי שמעינן מידי רק להקדים בן לבת ומוהעברתם נלמד דאב קודם לבת. והכי הו"ל לרשב"א לדייק דע"כ לא אזיל זה למ"ד רשב"א תופס קושיתו בסגנון זה להקשות אף לשאר הפירושים [דלעיל בקושית ואימא כו']: כסדרן דא"כ לא ידעינן הסדר דאדרבה נימא אב קודם לבת כקושית הגמרא לעיל. ואולי

בא"ד וליכא למימר דאביי דייק כו' דא"כ מאי פריך כו'. אלא אין זה קושיא דלכתוב כן כיון דקרא על הסדר אתי אין לקרא לכתוב כן. ולא כתב דהו"ל למיכתב והעברתם לבנו ולבתו. דבא לאשמעינן שיורשת הבת כל הנחלה וכפי' רבותיו [של רשב"ם] לזה כתב דמ"מ הול"ל והעברתם לבתו:

ר"ש ד"ה אלא אי אבוה. דמה ענין בת יתרו אצל שבט יוסף. אלמה לא כגון שנשא יתרו בת יוסף:

ר"ש ד"ה אבוה דאמיה. מבנות יתרו. לכאורה מה הכריחו לומר מבנות ולא מבני ועי' בתוס' ובמש"כ שם. ואולי יכוין למה דפי' לקמן דאמו יצאה משתי בנות שהאחת היתה מיתרו וא' מיוסף:

ר"ש ד"ה פוטיאל תרתי. א"נ מדכתיב מבנות כו'. כפי' זה מבואר להדיא בש"ר ספ"ז:

תד"ה אלא. וי"ל משום שיהונתן מצד האב כו'. ק"ל דמ"מ אביו לא היה מיתרו אלא מצד אמו וללישנא דאבוה דאימיה מיתרו מא"ל דהרי לענין ירושה בת הבן קודמת לבן הבת וי"ל:

ר"ש ד"ה והבנים את האב מנלן. מדלא קתני כו'. התוי"ט תמה דא"כ רישא נמי כו'. ור"ל דה"ל להש"ס לשאול ארישא. וי"ל דאנוחלין דתני ברישא פריך ודו"ק. ועי' לקמן (ר"ד קט"ו) ובפי' הרשב"ם:

לָאו מִמֹּשֶׁה קָא אַתִּית? דִּכְתִיב בֵּיהּ: "אַל תִּקְרַב הֲלוֹם" (שמות ג, ה). נראה לי בס"ד דעובדי עבודה זרה טוענים שהקדוש ברוך הוא מרוב גדולתו אינו משגיח בתחתונים אך הבל יפצה פיהם ויסתם מן הכתוב הזה דכתיב 'אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא' ונמצא דשרתה שכינה בארץ על הקוצים דאם לא היה גילוי שכינה איך היה המקום קודש שאמר לו 'אַל תִּקְרַב הֲלֹם'. ועל זה רמזו לו: לָאו מִמֹּשֶׁה קָא אַתִּית דִּכְתִיב בֵּיהּ 'אַל תִּקְרַב הֲלוֹם' ואיך נתפתית אחר עובדי עבודה זרה אשר יסתם פיהם מכח פסוק זה?
ועוד אמרו לו: לָאו מִמֹּשֶׁה קָא אַתִּית דִּכְתִיב בֵּיהּ (שמות ד, ב) 'מַה זֶּה בְיָדֶךָ' והיינו דאמר לו מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ ואמר לו אֱחֹז בִּזְנָבוֹ ויאחז ואז שב להיות מטה בכפו, ואיך אתה תהיה שמש לעבודה זרה שהיא גונדא דנחש?
ועוד נראה לי בס"ד דמשה רבינו ע"ה נשתבח בשתים דברים יקרים שלא נמצאו בזולתו האחד שזכה לתכלית הענוה שנקראת 'מה' כי אחר מדרגת מה אין יותר ממנה והשניה דאמרו רבותינו ז"ל (פסיקתא במדבר קלז, ב) כל הנביאים נתנבאו ב'כֹּה' ומשה רבינו ע"ה לבדו נתנבא ב'זֶה' כי היתה שכינה מדברת מתוך גרונו, וזהו שאמרו: לָאו מִמֹּשֶׁה קָא אַתִּית דִּכְתִיב בֵּיהּ 'מַה זֶּה בְיָדֶךָ', רצונו לומר מדה של מה ומעלה של זה ישנם בידיך דוקא ואיך תרד לשפל המדרגות להיות שמש לעבודה זרה?

לָאו מִמֹּשֶׁה קָאַתִּית דִּכְתִיב בֵּיהּ: "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" (דברים ה, כז). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דמשה רבינו ע"ה היה בחינת הבל שהוא בסוד הפה לכן היה כוחו בפיו אבל קין היה בסוד הגבורות שהם בחינת מעשה שהם בזרוע וכף ואצבעות וזהו שנאמר וְאַתָּה פֹּה כלומר בחינת הבל שהוא בפה ולכך כחך בפה על כן עֲמֹד עִמָּדִי לקבל נבואה שהוא בסוד הפה ולא תעסוק בכהונה שהיא בסוד המעשה שבידים לכן וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים שהם בפה.
ועל זה אמרו לו אבי אביך אפילו לכהונה שבקדושה אמר לו הקדוש ברוך הוא אין זה כבודך ואתה תהיה כהן שמש לעבודה זרה הטמאה?! ובזה יובן גם דבריהם הראשונים שאמרו לו לָאו מִמֹּשֶׁה קָא אַתִּית דִּכְתִיב בֵּיהּ 'אַל תִּקְרַב הֲלוֹם' דאמרו רבותינו ז"ל משה אמר הנני לכהונה ואמר לו הקדוש ברוך הוא 'אַל תִּקְרַב הֲלוֹם'.

שֶׁשָּׁב לָאֵל בְּכָל לִבּוֹ. דקדק לומר בְּכָל לִבּוֹ נראה לי בס"ד דמוכח בירושלמי שהביא רשב"ם ז"ל אף על פי שחזר אחר כך לקלקולו עם כל זה לבו שלם דהיה מגנה ומבזה העבודה זרה לפני עובדיה ומטה לבבם למאוס בה ונמצא לבו היה שלם מעיקרו בתשובה ולא חזר אלא בשביל פרנסתו.
גם רמז באומרו בְּכָל לִבּוֹ כי בתוך לֵב יש אותיות תָּמִיד כזה למ"'ד בי"ת ואמר בכל לבו כלומר תשובתו היתה בתמידות הרמוזה בְּכָל אותיות לִבּוֹ.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָּוִד שֶׁמָּמוֹן חָבִיב עָלָיו בְּיוֹתֵר, שָׂמוּ נָגִיד עַל הָאוֹצָרוֹת. נראה לי יתכן היה מנהגם דהממונה על האוצרות יתנו לו פרס מרובה כדי שלא יהיה נחשד בגניבה. ונראה לי כי היה לו אמונה בו ביותר מפני שראה שהוא לא היה רוצה ליהנות מאחרים דהא ודאי אם היה רוצה לקבל מתנות היו ישראל מעטרים אותו בזהובים לכבוד משה רבינו ע"ה אלא דודאי הוא לא היה מקבל בחנם והוכרח להיות כומר לעבודה זרה בשביל פרנסתו.

מכאן שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה תנא רוב הבנים וכו'. אפשר לומר דס"ד דהא דצריך לבדוק באחיה היינו כדי לדעת מהות האשה שלוקח כי כל כבודה בת מלך פנימה ובפרט בתולה צנועה ולא נודע מה טיבה באמיתות ולכן יבדוק באחיה שאם הם טובים ודאי גם הכלה היא טובה ונ"מ שאם אחיה אינם טובים והכלה ידע באמת שהיא טובה כגון שהיא קרובתו וכיוצא תו ליכא חששא משום אחיה. להכי סידר הש"ס סמוך ונראה תנא רוב הבנים דומין לאחי האם לומר דאף שהיא טובה בהיות שאחיה אינם טובים יש לחוש דרוב הבנים דומים לאחי האם ולזה צריך לבדוק באחיה ואפשר לרמוז אשת חיל מי ימצא ר"ת אחים שיבדוק באחיה. או צירוף הר"ת הוא מי אח כלומר מי אח האשה:

אלא אי אבוה דאמיה כו'. אלא לעולם לאו מבת יתרו ממש נולד פנחס שהרי גם מיוסף היה כדדרשינן לקמן פוטיאל שני פיטפוטין משמע מיוסף שפיטפט ביצרו ומיתרו שפיטם עגלים והלכך אי אפשר שתהא אמו בת יתרו ממש דמה ענין בת יתרו אצל שבט יוסף אלא ה''ק ואלעזר לקח לו אשה מבנות פוטיאל כלומר שאשתו נולדה מיתרו ומיוסף ומהשתא מצינן למימר שדור רביעי או דור חמישי היה פנחס לבת יתרו ולא היה קרוב ליתרו כיהונתן בן גרשם ולהכי אהני מה שדבק אהרן בטובים ואותו זקינו של פנחס מצד האם שדבק ביתרו ואעפ''כ יצא ממנו פנחס ליכא לאקשויי מיניה למאי דבעינן למילף ממשה שיצא ממנו יהונתן שהרי פנחס היה רחוק מיתרו יותר מיהונתן: אבוה דאמיה מיוסף. ואמיה דאמיה נפקא מיתרו כגון מבניו של יתרו או מבני בניו וליכא למימר אמה דאמיה מיתרו בת יתרו ממש דאם כן קרוב הוא ליתרו כיהונתן ולא ילפינן ממשה ומאהרן מידי: אבוה דאמיה מיתרו. מבנות יתרו ונראה בעיני דה''ג אלא אי אבוה דאמיה מיוסף כו' ואאמה של אם פנחס קאי וה''ק אי אבי אמה של אשת אלעזר מיוסף כו' דהשתא הוה ליה לפנחס דור אחד רחוק מיתרו יותר מיהונתן: פוטיאל תרתי משמע. מדלא כתב פוטאל בלא יו''ד הלכך שני פיטויים דרשינן שפיטפט ושפיטם אי נמי מדכתיב מבנות דמשמע משתי בנות של פיטפוט ופיטום מדלא כתיב בת פוטיאל כן נראה בעיני: שיבדוק באחיה. שהבנים דומין לאחי האם כדלקמן: מלמד שבדק באחיה. לפי שהיתה אחות נחשון שהיה נשיא למטה יהודה מתוך חשיבותו לכך לקחה: ויסורו שם וגו'. ביהונתן בן גרשם מיירי בפרשת מיכה: ויאמרו לו. שבט הדני שבאו שם: ישכיר עצמו כו'. אלא שלא יהא לבו לע''ז: שהיא זרה לו. הוא חשוב והמלאכה נמבזה ומכוערה אלא שאין בה איסור: נטוש. הפשט: וטול אגרא. כלומר הפשיטנה בשכר בשוק לעין כל ואין כאן חילול השם כלל ולא קרינא ביה ומשניאי אהבו מות דדרשינן ליה במסכת שבת (דף קיד.) בתלמידי חכמים שיש רבב על בגדו אבל לעשות מלאכה להתפרנס אין כאן גנאי: ה''ג ולא תימא גברא רבא אנא. ואית דגרסינן נמי ולא תימא כהנא אנא כהן אני וחשוב וגנאי לי הדבר: והלא יהונתן שמו. שלא היה לו לגרשם בנים כי אם זה בלבד כדכתיב בדברי הימים ובני גרשם שבואל הראש: ששב לאל בכל לבו. עכשיו שהיה לו ממון הרבה ואי משום דכתיב ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ ואמרינן בסדר עולם עד יום שגלה מטה דן ופסלו של מיכה עמו כך מפורש בפרק בתרא דברכות ירושלמי מתיבין ליה והכתיב עד יום גלות הארץ אמרי כיון שמת דוד עמד שלמה והחליף כל הסנקליטין והחליפו עמהן חזר לקלקולו הראשון הה''ד ונביא אחד זקן יושב בבית אל אמרין הוא הוה וקבעי התם כהן לע''ז והאריך ימים אמרי ע''י שהיתה עינו צרה בע''ז שלו כיצד הוה בר נש מייתי ליה תור או אימר או גדי לע''ז והוה א''ל פייסיה עלוי והוא אמר מה מועילה לך לא אכלה ולא שותה לא מטיבה ולא מריעה א''ל ומה נעביד א''ל זיל אייתי לי חדא פינך דסלת ועשר ביעין עלוי ואנא אפייס לה עלך וכיון דאזל ליה אכיל לון אתא חד בר פחין ואמר ליה כן אמר ליה אם אינה מועילה כלום מה את עביד הכא אמר ליה בגין חיי וכיון שעמד דוד כו': והבנים את האב מנלן. דהבנים קודמים לבנות מדלא קתני הבנים והבנות את האב ומיהו בנות נוטלות עישור נכסים כתקנת חכמים במס' כתובות (דף סח.): דכתיב איש כי ימות ובן אין לו וגו'. והוה ליה למכתב איש כי ימות ובן ובת אין לו אי נמי איש כי ימות והעברתם את נחלתו לבתו ולבנו: טעמא דאין לו בן. עם הבת הא יש לו בן ובת הבן קודם: א''ל רב פפא לאביי אימא. דהכי אשמועינן קרא איכא בן בלא בת לירות בן איכא בת בלא בן תירות בת איכא תרוייהו בן ובת לא האי לירות כו' כדמפרש לקמיה לא האי לירות כולו ולא האי לירות כולו אלא כחדא ירתון דה''ק קרא איש כי ימות בן אין לו עם הבת שיירשו שניהן כאחת אלא בת יחידית בלא בן יש לו והעברתם את הנכסים לבתו הא איתנהו תרוייהו יירתון כחדא:

אלא אי אבוה דאמיה מיוסף אמה דאמיה מיתרו. וא''ת א''כ היאך פנחס בן טובים טפי מיהונתן שהרי אימיה דאמיה דפנחס מיתרו אתיא כי היכי דאמיה דאבוה דיהונתן מיתרו אתיא וי''ל משום שיהונתן היה מצד האב שהיה אביו בן בת יתרו ופנחס מצד האם: נשוט נבילתא גרסינן בערוך והוי כמו פשוט כי ההיא דחלה (סנהדרין דף ק:) לא תנטוש גילדנא מאוניה דלא ליזיל משכיה לחבלא פירוש דג ששמו גילדנא אל תתחיל לפשטו מאזנו פן ילך העור לאיבוד ואע''ג דהתם נטוש והכא נשוט רוב פעמים מתחלפין האותיות בענין זה כמו (פסחים דף ל:) אין טשין התנור באליה דהוי כמו אין שטין כמו וטח את הבית ומתרגם בירושלמי וישוטון ית ביתא (ויקרא יד): ולא תימא כהנא אנא. מפר''ת ולא תימא אני רב כהנא שאני חשוב ולא מפני שהיה כהן דלאו כהן הוה כדאמרינן בהזרוע (חולין דף קלב. ושם ד''ה רב) רב כהנא הוה אכל בשביל אשתו ובפ' אלו עוברין (פסחים דף מט. ושם) אמר רב כהנא אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי אמרו לו תלמידיו והא למקום תורה גלית אמר להו לא גלאי כדגלו אינשי שגלה ע''י דשמטיה לקועיה דההוא גברא וכן מפר''ת ההיא דערבי פסחים (דף קיג. ושם) לא תדור במתא דרישא אסי כלומר שאתה בעצמך תהיה ראש ששמך רב אסי שלא תתבטל מחמת צרכי צבור ולא כמו שפירש רבינו שמואל דרישא אסי רופא: ושבואל בן גרשם בן משה. ה''ג משה שאין לקרותו על שם מנשה שהרי כבר שב בכל לבו ויש דגרס בן מנשה וטעמא לפי שחזר לקלקולו כדפ''ה: טעמא דאין לו בן הא יש לו בן [בן] קודם. נראה לרשב''א דכל הסוגיא אליבא דמ''ד שלא כסדרן כתיבי מדפריך רב פפא בתר הכי ולמ''ד כסדרן כתיבי ואימא אי איכא בן) למה יש לנו לשנות קראי מכי היכי דכתיבי ועוד דקאמר ליה אביי איצטריך קרא לאשמועינן דמאן דלית ליה אלא וכו' ופ''ה ואמאי כתב ובן אין לו והעברתם את נחלתו פשיטא ולשתוק מיניה והכי איבעי למכתב איש כי ימות וזרע אין לו וגו' ואי אליבא דמ''ד דכסדרן כתיבי היכי נשתוק קרא ולא ליכתוב והעברתם את נחלתו לבתו הא איצטריך למידרש במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב וליכא למימר דאביי דייק מדלא כתיב ואיש כי ימות והעברתם את נחלתו לבתו דא''כ מאי פריך ודלמא קמ''ל דבת נמי בת ירושה היא דמ''מ הכי הוה מצי למכתב ולא ליכתוב ובן אין לו אלא ודאי אליבא דמ''ד שלא כסדרן כתיבי אתיא דלדידיה לא איצטריך והעברתם ואע''ג דמוקי והעברתם לכדרבי שאין לך מעביר נחלה כו' אין זה צורך שום דרשה ולא אשמועינן שום חידוש אלא דלגבי בת שייך לשון העברה ור''י אומר דאפילו למ''ד דכסדרן כתיבי אתיא ואביי דריש מדלא כתיב איש כי ימות והעברתם את נחלתו לבנו דהוה מצי למידרש במקום בן אתה מעביר נחלה מן האב כו' והוה ידעינן דבן ובת שוין הואיל ומצינו במקום אחר שהיא בת ירושה:

בבא בתרא קי ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף קי - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד