בבא בתרא קיג ע"א

בבא בתרא קיג ע"א - Steinsaltz

It is taught in another baraita: “So shall no inheritance transfer from one tribe to another tribe” (Numbers 36:9); the verse speaks of the transfer of the inheritance by means of the husband. The Torah prohibits the woman from marrying a man from a different tribe since her husband will inherit from her, thereby transferring her inheritance away from its original tribe.

Do you say that this is with regard to the transfer of the inheritance by means of the husband, or is it only with regard to the transfer of the inheritance by means of the son? When it says: “So shall no inheritance of the children of Israel transfer from tribe to tribe” (Numbers 36:7), the verse is speaking with regard to the transfer of the inheritance by means of the son. How do I realize the meaning of the verse: “So shall no inheritance transfer from one tribe to another tribe” (Numbers 36:9)? That verse speaks of the transfer of the inheritance by means of the husband.

The Gemara comments: In any event, according to everyone, i.e., according to both baraitot, the phrase in the verse “from one tribe to another tribe” speaks of the transfer of the inheritance by means of the husband. The Gemara asks: From where is this inferred? The Gemara supplies a mnemonic. Rabba bar Rav Sheila said that the latter part of the verse states: “So shall no inheritance transfer from one tribe to another tribe; for the tribes of the children of Israel shall cleave each one [ish] to its own inheritance,” alluding to the transfer by means of the husband, as the word “ish” means husband, in the context of: “Elimelech the husband [ish] of Naomi” (Ruth 1:3). The Gemara asks: But the word “ish” is written in both of the verses. Therefore, both verses should be interpreted with regard to the transfer of the inheritance by means of the husband.

Rather, Rav Naḥman bar Yitzḥak said a different explanation. The verse states: “Shall cleave,” and this term alludes to marriage, as in the context of: “And he shall cleave to his wife” (Genesis 2:24). The Gemara raises a difficulty: But the term “shall cleave” is written in both of the verses. Therefore, both verses should be interpreted with regard to the transfer of the inheritance by means of the husband.

Rather, Rava said a different explanation: The verse states: “The tribes of the children of Israel shall cleave,” and tribes cleave to one another through marriage. Rav Ashi said another explanation: The verse states: “From one tribe to another tribe,” and a son is not considered “another,” as he is an extension of his mother.

§ Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says that Rabbi Yannai says that Rabbi Yehuda HaNasi says, and some determined it was in the name of Rabbi Yehoshua ben Korḥa: From where is it derived that a husband who inherits from his wife does not take in inheritance the property due to the deceased as he does the property she possessed? Instead of the husband inheriting the property that was due to her, that property is inherited by her other relatives, such as her son, or other relatives of her father. As it is stated: “And Seguv begot Yair, who had twenty three cities in the land of Gilead” (I Chronicles 2:22). The Gemara asks: From where did Yair have land that his father, Seguv, did not have? Rather, this teaches that Seguv married a woman and she died in the lifetime of her potential legators, and her legators then died, and Yair, her son, not Seguv, her husband, inherited these inheritances from her.

And it is stated: “And Elazar, the son of Aaron, died; and they buried him in the Hill of Pinehas his son” (Joshua 24:33). From where did Pinehas have land that his father, Elazar, did not have? Rather, this teaches that Elazar married a woman and she died in the lifetime of her potential legators, and her legators then died, and Pinehas her son, not Elazar her husband, inherited the property from her.

And what is the meaning of: And it is stated? Why is it necessary to provide an additional proof beyond the first verse? The Gemara explains. And if you would say: In the verse concerning Seguv and Yair, it is Yair, not Seguv, who married a woman and she died and he inherited from her, and he did not inherit from his mother, the verse states: “And Elazar, the son of Aaron, died; and they buried him in the Hill of Pinehas his son” (Joshua 24:33), teaching that Pinehas inherited the land of those from whom his mother inherited, and Elazar did not. And if you would say that this land came into the possession of Pinehas as a dedicated field, as he was a priest, and he did not inherit it from his mother, the verse states: “His son,” indicating that it was an inheritance that was fitting for him, i.e., Elazar, had his wife not predeceased her legators, and his son inherited it.

§ The mishna teaches: And sons of sisters, i.e., nephews born to the sisters of the deceased, inherit from their maternal uncles but do not bequeath to them. It is taught in a baraita: This halakha applies to sons of sisters but not to daughters of sisters.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיג - א

תניא אידך, "ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר", בסיבת הבעל הכתוב מדבר.

אתה אומר בסיבת הבעל או אינו אלא בסיבת הבן?

כשהוא אומר "ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה" הרי הסיבת הבן אמור.

הא מה אני מקיים "ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר" בסיבת הבעל הכתוב מדבר.

ומשמעות דורשין איכא ביניהו: לתנא דברייתא קמא, דרשינן מ"מטה אחר" שאין הכונה לבן, אלא לבעל. וממילא מוכח שהפסוק הראשון עוסק בהסבת הבן. כנ"ל.

ואילו לתנא דברייתא בתרא, לא נראה לדרוש מ"מטה אחר" דהיינו הבעל.

אלא, מסברא העמיד את הפסוק הראשון ("ולא תיסוב ... ממטה אל מטה") בבן, שהוא קרוב יותר לאמו מהבעל, ומתוך כך אייתר ליה קרא בתרא להעמידו בהסבת הבעל ^[80].

על כל פנים מבואר, דכולי עלמא מיהת פרשו, "ממטה למטה אחר" בסיבת הבעל הכתוב מדבר.

מאי משמע? כלומר, מנין לברייתא הראשונה שהפסוק עוסק בהסבת הבעל ^[81]? אמר סימן [שם אמורא ^[82]], אמר רבה בר רב שילא: אמר קרא "ולא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר, איש בנחלתו ידבקו"., "איש" לשון אישות, דהיינו, הבעל.

ודחינן: תרוייהו [בשני הפסוקים] "איש", כתיב בהו.

ואף בפסוק הראשון נאמר, "ממטה אל מטה, כי איש בנחלת אבותיו ידבקו בני ישראל" ^[83].

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא "ידבקו". ולשון "דבק" שייך אצל הבעל. דכתיב, "ודבק באשתו".

ודחינן: תרוייהו "ידבקו" כתיב בהו.

אלא אמר רבא: אמר קרא "ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל". נסמכה מילת "ידבקו, למילת "מטות", ומשמע שנאמר על הבעל, שהוא המחבר ומדבק בין המטות.

רב אשי אמר: אמר קרא, "ממטה למטה אחר", ובן לאו אחר הוא. שהרי כרעא דאימיה הוא. ולכן דרשינן ליה על הבעל.

אמר רבי אבהו, אמר רבי יוחנן, אמר רבי ינאי, אמר רבי, ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה ^[84]:

מנין לבעל שאינו נוטל בירושת נכסי אשתו הראויים לבא לה בעתיד, (כגון, בנכסים שעתידה לרשתם מאביה) כבירושת נכסיה המוחזקים (כגון שמת אביה, וירשתו, ואחר כך מתה היא)?

שנאמר "ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד".

ודרשינן: מנין ליאיר נכסים בגלעד שלא היה לו לשגוב אביו? אלא מלמד שנשא שגוב אשה, ומתה בחיי מורישיה, ומתו מורישיה, וירשה יאיר בנה. ומוכח, שאין הבעל יורש בנכסי אשתו הראויים לבא לה בעתיד ^[85] ^[86]. ואומר "ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו" וגו', מנין לפנחס שלא היה לו לאלעזר?

מלמד שנשא אלעזר אשה ומתה בחיי מורישיה ומתו מורישיה וירשה פנחס.

שואלת הגמרא: מאי "ואומר" [לשם מה נזקקנו לפסוק נוסף]?

ומתרצת הגמרא: וכי תימא [אם תדחה ותאמר] יאיר דהוה נסיב איתתא ומתה וירתה,

תלמוד לומר, "ואלעזר בן אהרן מת ... ". ומיתורא דקרא דרשינן, דאיירי כשנשא אשה ומתה בחיי מורישיה, ומתו מורישיה, וירשה בנו.

וכי תימא דנפלה ליה אותה שדה לפנחס בשדה חרמים, כדלעיל קיב א,

אמר קרא "בגבעת פנחס בנו", ולכאורה מילת "בנו" מיותרת, ודרשינן, נחלה הראויה לו, וירשה בנו. והיינו, נכסי אשתו הראויים לבא לאחר זמן. שאינו יורש אותם, אלא בנו ירשם ^[87].

שנינו במשנה: "ובני אחות נוחלין ולא מנחילין".

תנא, בני אחות נוחלין, ולא בנות אחות. ולקמיה יבואר.

הערות

^[80] על פי הרשב"ם. ועיין בתוספות בשם רבינו תם, שגרס אחרת בגמרא. ובאר לפי דרכו.

^[81] אך לברייתא השניה לא קשיא. כיון שהיא לא דרשה ממשמעות הפסוק, אלא מסברא הפסוק הראשון עוסק בבן, שהוא קרוב טפי, וממילא הפסוק השני איירי בבעל. כנ"ל. רשב" ם.

^[82] אך ביעב"ץ כתב, "נראה דחסירה כאן תיבת "אימ"ם", וצריך לומר, "סימן אימ"ם". והוא ראשי הארבע תיבות של מקראות שדייקו הנך אמוראי בסמוך. והיינו, איש, ידבקו, ממטות, ממטה. ולפי שהוא דומה לתיבת סימן ולא ידעו מה הוא לפיכך השמיטוהו המדפיסים". ע"כ.

^[83] צריך באור, וכי המתרץ לא ידע דתרוייהו כתיב בהו "איש", ו"ידבקו"? אכן התוספות כתבו, "פעמים שלא היו בקיאים בפסוקים". וכבר תמה עליהם בעין זוכר (מערכת א' אות קיט') מדברי רש"י פרשת כי תישא (שמות לא' יח') דתלמיד חכם צריך להיות בקיא בכד' ספרים ? וברשב"ם כתב, גם המתרץ ידע דתרוייהו "איש" כתיב בהו, אלא סבר כיון שקרא ד"מטה אחר" נאמר בו "איש", ודאי הכוונה לבעל, וממילא הפסוק השני מיותר, ועלינו להעמידו בהסבת הבן. ו"איש" דקרא קמא, אתיא לדרשא בעלמא. ועל זה מקשינן, מה ראית לומר ד"איש" דקרא אחרון דוקא, ו"איש" דקרא קמא לדרשא בעלמא, ומדוע לא נאמר איפכא? ואכתי מנלן דקרא בתרא בסיבת הבעל?

^[84] התוספות הסתפקו מי היה "קרחה" אביו של רבי יהושע. דעת רבינו יצחק, שקרחה הוא רבי עקיבא. שהיה קרח. ואכן מצינו שבנו של רבי עקיבא נקרא יהושע. אך לרבינו תם לא נראה שיקראו לרבי עקיבא "קרחה" על שם קרחתו. דהא גנאי הוא. ולכן נראה לו לפרש שקרחה הוא שם אדם, כמו ק?רח. ולא כינוי.

^[85] אבל הבן יורש את נכסי אמו הראויים לבא לה בעתיד. דכתיב, "ואם אין לו בת:. ", ודרשינן, "אין לו", "עיין עליה", כלומר, חפש לו יורשים מצד ביתו בכל אופן שתמצא. ומכאן למדנו, שבן הבת יורש את זקינו. נמצא שירושת הבן את אימו, עדיפא על ירושת בעל את אשתו. ואם כן קשה: מנלן שהבעל קודם לבן בירושת אשתו? ותרצו התוספות: כיון שהבעל אינו יורש מחמת קורבה, אלא מחמת "שאירות", דהיינו, שהם חשובים כבשר אחד. אם כן כמו שהוא קודם לשאר קרובים כך הוא קודם לבן. ועיין עוד בתוספות לקמן (קיד ב ד"ה מה) דמהאי טעמא אין דין "מישמוש" בירושת הבעל. כיון שדין משמוש אינו שייך אלא במקום שיש קורבה, אך בעל אינו יורש משום קורבה, רק מחמת שאירות.

^[86] א. מסקינן לקמן (קכה ב) שאין הבעל יורש בראוי. וכן נפסק להלכה. והנה לעיל נתבארה שיטת הרמב"ם שירושת הבעל דרבנן, ואסמכוה אקרא, וצריך באור - אם כן מדוע אינו יורש בראוי? ובאבי עזרי (קמא פרק ד מערכין הלכה כב) כתב, דירושת הבעל הויא מקניניי האישות, ולכן אינו זוכה אלא בנכסים שהיו בידיה בחייה. וראיה לזה, דאיתא בבכורות (נב ב) דעת רבי אלעזר, שירושת הבעל חוזרת ביובל. ועל כרחך הטעם כיון שהוא מזכויות הבעל וקניניו, הוי כמכר החוזר ביובל. אמנם להלכה קיימא לן כרבנן, שאינה חוזרת ביובל, כיון שעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ב. עיין לקמן (קכה ב תוד"ה אמר רב פפא) שהבעל יורש גם את השבח שהשביחו הנכסים בין מיתת אשתו לחלוקת הנכסים, כיון שהוא היורש היחידי, זכה בנכסים מיד, וברשותו בא השבח. אך בכור, אינו נוטל פי שנים בשבח שהשביחו הנכסים קודם החלוקה, כיון דהוי ראוי. ג. יש לדון, לענין מלוה שהלותה אשתו בחייה, האם הבעל יורש את החוב, או דילמא חשיב כראוי. ובתוספות לקמן (שם) כתבו, שאינו יורש את מלות אשתו, דהוי כראוי. וכמו שמצינו בבכור, שאינו נוטל פי שנים במלוה, דהוי ראוי. אך דעת הר"י מיגאש (שם), שיש לחלק בין בכור לבעל. דגבי בכור בעינן "מידי דמטא לידיה", דהיינו כל דבר שלא הגיע ליד אביו מחיים, אינו נוטל בו פי שנים. ולכן, במלוה, כיון שלא "אתא לידיה" ממש, אינו נוטל פי שנים. אך בעל יורש מלוה, כיון שכבר כעת יש לאשתו זכות ממונית באותו ממון, והבעל ירש זכות ממונית זו. ג. עיין בשולחן ערוך (אה"ע סי' צ ס"א), "כתבו לה מורישיה קרקע מחיים, ופירות לאחר מיתה, [דהיינו שהיה לאשה בקרקע זו קנין הגוף בלא קנין פירות] הבעל יורש אותה קרקע ממנה ". ונחלקו הפוסקים: החלקת מחוקק שם (סק"ד) כתב, שהבעל יורש גם את הפירות שיהיו לאחר מיתה. דהוה ליה מוחזק, מאחר שגוף הקרקע היה שלה קודם מיתת מורישיה. אך הבית שמואל כתב, שאינו יורש את הפירות. כיון דהוי ראוי, שהרי מורישיה עדיין יכולים למכור את הפירות, עד שלא ימותו. ובאבני מילואים (שם סק"א) כתב, שנחלקו בפירות מחוברים שנמצאו בקרקע בשעת מיתת מורישיה. אי חשיבי כראוי או כמוחזק. יעויין שם.

^[87] רבינו חננאל. הובא ברשב"ם. ובאופן נוסף פירש הרשב"ם: בהמשך אותו פסוק נאמר, "ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו, אשר ניתן לו בהר אפרים". ומשמע שבאו אלעזר ופנחס לדין על נחלה זו, שהיתה ראויה להנתן לאלעזר, ופסקו הבי"ד שתנתן לפנחס בנו. לפי שאין הבעל נוטל בראוי.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: מה שנאמר "ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר" (במדבר לו, ט), בסיבת (בהסבת) נחלה משבט לשבט אחר על ידי הבעל הכתוב מדבר;

אתה אומר בסיבת הבעל, או אינו אלא בסיבת הבן? כשהוא אומר: "ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה" (במדבר לו, ז) — הרי הסיבת הבן אמור, הא [הרי] מה אני מקיים "ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר"? — בסיבת הבעל הכתוב מדבר.

ומעירים: דכולי עלמא מיהת [לדעת הכל, לפי שתי הברייתות, על כל פנים] "ממטה למטה אחר" — בסיבת הבעל הכתוב מדבר, שדבר זה פשוט לדורש. ושואלים: מאי משמע [מה, כיצד נשמע] דבר זה מן הכתוב? — סימן לדבר אמר רבה בר רב שילא: אמר קרא [הכתוב] בפסוק זה "איש", ואם כן כוונתו לבעל (כמו "אלימלך איש נעמי", ברות א, ג, שהכוונה היא בעלה של נעמי). ותוהים על כך: הלא תרוייהו [שניהם] בשני הפסוקים, "איש" כתיב בהו [כתוב בהם] ואם כן יש להעמיד את שניהם בהסבת הבעל!

אלא יש לדחות פירוש זה ולומר באופן אחר, אמר רב נחמן בר יצחק, אמר קרא [הכתוב] בהמשך הפסוק: "כי איש בנחלתו ידבקו בני ישראל", ולשון "דביקה" שייכת בנישואין (כמו "ודבק באשתו". בראשית ב, כד). ומקשים: והלא תרוייהו [שניהם], בשני הפסוקים "ידבקו" כתיב בהו [כתוב בהם]!

אלא יש לדחות הסבר זה ולומר באופן אחר, אמר רבא, אמר קרא [הכתוב] באותו פסוק: "ידבקו מטות", ודביקה של שני מטות זה בזה היא על ידי נישואין. רב אשי אמר, ראיה אחרת יש בכך, שכן אמר קרא [הכתוב]: "ממטה למטה אחר", והעברה למטה אחר נעשית על ידי נישואין לבעל, אבל בן לאו אחר הוא, אלא הוא כחלק מאמו.

א אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן אמר ר' ינאי אמר רבי, ומטו [והיו מגיעים, מביאים] בה בדברי שמועה זו משמיה [משמו] של ר' יהושע בן קרחה: מנין לבעל היורש את אשתו, שאינו נוטל (יורש) בנכס הראוי להגיע לה בירושתה (וכגון שמתו מורישיה אחרי שהיא מתה) כשם שהוא יורש במוחזק בידי אשתו. אלא את הנכסים הראויים יירשו קרוביה (בנה, או קרובים אחרים של אביה)? — שנאמר: "ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלוש ערים בארץ הגלעד" (דברי הימים א ב, כב), ויש לשאול: מנין היתה ליאיר נחלה שלא היה לו לשגוב אביו? אלא, מלמד שנשא שגוב אשה ומתה בחיי מורישיה, ואחר כך מתו מורישיה, וירשה יאיר בנה (ולא שגוב בעלה) ומכאן היתה לו נחלה זו.

וכן הכתוב אומר במקום אחר: "ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו" (יהושע כד, לג), מנין לפנחס נחלה שלא היה לו לאלעזר אביו? מלמד הכתוב שנשא אלעזר אשה ומתה בחיי מורישיה, ומתו לאחר מכן מורישיה, וירשה פנחס.

ושואלים: ומאי [ומה] הלשון "ואומר"? מדוע צריך להביא ראיה דומה נוספת מפנחס בן אלעזר? ומשיבים, שיש להבין כאילו נשאלה שאלה זו: וכי תימא [ואם תאמר] יאיר שהיו לו ערים אלו — משום דהוה נסיב איתתא [שנשא אשה] ומתה וירתה [וירש אותה] — תלמוד לומר: "ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו ", שירש פנחס את נחלת מורישי אמו, ולא אלעזר. וכי תימא [ואם תאמר] שנפלה ליה [לו] לפנחס נחלה זו בשדה חרמים שאדם החרים מנחלתו לה', וזכה בה פנחס הכהן, ולא נחלת אמו היא, לכן אמר קרא [הכתוב]: "בנו", לומר, היתה זו נחלה הראויה לו לאלעזר (אם היתה אשתו מתה לאחר מורישיה), וירשה בנו.

ב שנינו במשנה שבני אחות יורשים את אחי אימם ואינם מורישים לו. תנא [שנה החכם בתוספתא]: בני אחות, ולא בנות אחות.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דכולי עלמא מיהת. בין תנא קמא בין תנא בתרא: ממטה למטה אחר בסיבת הבעל הכתוב מדבר כו':

אמר קרא איש. איש כתיב ביה דכתיב איש בנחלתו ידבקו וגו' ואיש היינו סיבת הבעל. ומקשינן תרוייהו נמי איש כתיב בהו דהכי נמי כתיב באידך לא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה כי איש בנחלת אבותיו:

ידבקו כתיב. דמשמע בסיבת הבעל דכתיב ודבק באשתו:

אמר קרא ידבקו מטות. דמשמע הסיבת הבעל וכדאמר לעיל וכל בת יורשת נחלה ממטות וגו' ודביקת מטות על ידי בעל הוא:

ובן לאו אחר הוא. דשייך בתר האם:

מנין לבעל שאין יורש את אשתו מה שראוי לבוא לידה. כגון ירושת אביה אם אין לו בן ומתה בחיי האב ואחר כך מת אביה שאינו יורש ירושה זו אלא מה שמוחזק בידיה בחייה הוא יורשה:

ומתה בחיי מורישיה. היינו חמיו וחמותו של שגוב ואח"כ מתו הן ועכשיו ראוי היה לו לשגוב אילו מת חמיו ואחר [היתה] מתה אשתו היה מוחזק בהן שגוב לפי שבאו לו מאשתו ועכשיו שמתה אשתו ואחר מתו הן להכי חוזרת הירושה לבן אשת שגוב והיינו יאיר בנו והכי נמי יתפרש אידך דפנחס:

מאי ואומר. הואיל דשמעינן מיאיר דאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק אמאי איצטריך קרא דפנחס להכי אצטריך דכי תימא מעשה דיאיר לא הוה כדאמרי' אלא הכי הוה שיאיר נשא אשה שהיו לה ל"ג ערים ומתה וירשה בעלה יאיר ומהכא ליכא למשמע דאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ת"ש מפנחס וכי תימא פנחס נמי ירש את אשתו וא"כ תרי קראי לחד מלתא למה לי אלא ודאי פנחס ירש את אמו משום דאין הבעל נוטל בראוי וכי תימא מפנחס לא שמעינן דההיא גבעה משדה חרמים נפלה לו כדאמרי' לעיל ת"ש מלישנא דקרא דכתיב אשר נתן לו להכי כתב אשר נתן לו דב"ד נטלוה מאלעזר ונתנוה לפנחס בנו משום דאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק כדאמרינן:

פיס' ובני אחיות נוטלין כל אחד ממון אחות אמו אם אין לה לא בן ולא בת. ולא מנחילין ממון לאחות אמן משום דבאין מכח אמן דכשם דאמן יורשת אחותה בשאין לה בנים כך בניה יורשין ממון אחות אמן אם אין אמן קיימת בשעת מיתת אחותה אבל אם מתו בניה של זו אין אחיות אמן יורשות אותן הואיל דאין האם עצמה יורשת את בניה כך אחות האם אין יורשת את אחותה. ואית דמפרשי בני אחיות הכי בני אחיות נוחלין ממון אחי אמן משום דאשה יורשת אחיה ואין אחי האם יורש את בן אחותו דכשם שהאם אינה יורשת את בנה כך אין אחיה יורש את בנה תנא בני אחיות יורשין אחות אמן:

הבעל בירושתו אינו נוטל בראוי כבמוחזק ר"ל שאם מתה אשתו קודם מיתת מורישה ואח"כ מת מורישה אין הבעל יורשה כלל ומ"מ אם יש לה זרע אותו זרע יורש את אבי אמו אף לענין בכור אמרו שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק כמו שיתבאר מעתה צריך שתדע שהמהדרין מן המפרשים כתבו שאע"פ שבעל ובכור נאמר לשון זה בשניהם אין המדה שוה בשניהם שהבכור אפילו בנכסים שהאב מוחזק בהם אינו נוטל בשבח ששבחו נכסים בשעת חלוקה ר"ל בשבח שיש בו שנוי כגון כרמל ונעשו שבלים וכפניות ונעשו תמרים כמו שיתבאר ואלו בעל שמת חמיו ולא הספיקה האשה להחזיק בנכסיו עד שמתה ותבע הוא את הנכסים והעמידן בדין ולא הספיק לגבותן עד ששבחו נוטל כל השבח שהבכור הופקע שבחו מדכתוב בכל אשר ימצא לו והשבח לא נמצא לו אבל בעל שלא הופקע לו ראוי אלא מאסמכתא רחוקה דכתוב בגבעת פנחס כמו שבא בסוגיא בגמ' דוקא ראוי לגמרי כגון שמתה האשה קודם מיתת מורישה כמו שביארנו אבל שבח נוטל בין שבח שמחמת עצמן בין שבח שהשביחו שאר היורשים הראויים לירש עמה כגון שאר אחיות וזהו שאמרו בבכורות פרק בכור לנחלה הבכור והאשה בכתבתה והבנות במזונותיהן והיבם כלם אין נוטלין בשבח ולא בראוי אלמא שבח וראוי שני דברים הם ובכור הוא שהופקע מלכל אשר ימצא לו הא בעל לא הופקע ומתוך שאינו שוה להם בשבח אע"פ שהוא שוה להם בראוי לא הוזכר באותה משנה ואלמלא כן היה לו להזכירו עמהם וכן כתבו בדומה לזה קצת גאוני ספרד בענין מלוה שאע"פ שאין הבכור נוטל בה פי שנים כמו שיתבאר דוקא בכור משום דמתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דאתיא לידיה אף חלק בכורה עד דאתיא לידיה אבל לענין בעל ולענין כתבת אשה מלוה מוחזקת היא ונמצא הבעל גובה מלוה שאדם חייב לאשתו והאשה גובה כתבתה ממנה הואיל והותקנה תקנה לגבות כתבה ממטלטלין והביאו ראיה משמועת הרי שהיה נושה באחיו מנה האמור בכתבות פרק נכסים ואע"פ שאף הם בעצמם דחאוה חזרו והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק הכותב מי שמת והניח אשה ובעל חוב והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשים וטעמו של ר' עקיבא אינו אלא משום דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי אבל עכשו שתקנו הגאונים לגבות מן המטלטלין וכל שכן עכשו שאדם מתנה כן בתוך הכתבה נסתלקו היורשים ואם יש שם כתבה ובעל חוב ינתנו לכושל שהוא הבעל חוב ואם אין שם בעל חוב ינתנו לכתבה ומאחר שהמלוה מוחזקת לענין כתבה אף לענין ירושת הבעל כן ומ"מ יש דוחים ראיה זו שהם סוברים כתבה מן התורה וזה שאמרו בבכורות שאינה נוטלת בראוי מקולי כתבה שנו כאן כמו שנתבאר שם ולא שנו קולי כתבה אלא לדעת כתבה דרבנן כמו שאמרו במסכת כתבות פרק אחרון אבל אלו היה תנא של בכורות סובר כתבה דאוריתא היה מגבה אף בראוי:

ומעתה הואיל ואנו פוסקים כתבה דרבנן אינה נוטלת במלוה כמו שאינה נוטלת בשבח ובראוי והוא הדין לענין ירושת הבעל שאף היא מדברי סופרים ולא עוד אלא שאף אם תמצא לומר בכתבה שנוטלת מן המלוה שמא כבעלת חוב היא ומלוה משועבדת מדר' נתן אבל בירושת הבעל לא ומ"מ הם הביאו עוד ראיה לדבריהם ממה שאמרו אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה אלמא לענין בכור לבד הוא שהופקעה זכותו ממלוה אבל לא לענין בעל ועוד הביאו ראיה ממה שאמרו בקמא פרק ארבעה וחמשה ונוקמה לרבה כגון שגבו מעות ולרב נחמן כגון שגבו קרקע והשיבו הני מילי לבני מערבא דסבירא להו כרבנן אבל בעלמא כר' כלומר אבל בעלמא לענין ירושת בעל כר' סבירא לן שאין בו ראוי אלא במה שאין לה זכייה מחיים כגון כופר שאין משתלם אלא לאחר מיתה אבל מלוה מוחזקת היא ומ"מ יש גורסין כאן הני מילי לבני מערבא אליבא דרבנן כי קאמרינן הכא כר' ונמצא מכאן ראיה להפך הדברים שהמלוה לענין ירושת הבעל ראוי היא שהרי לבני מערבא אליבא דרבנן לא הוצרכו להעמידה בגרושה אלא לרבה כגון שגבו מעות ולרב נחמן כשגבו קרקע אלא שהם גורסין כגירסא שכתבנו תחלה ואע"פ שבענין שושבינות אמרו בפרק מי שמת לק' קמ"ד ב' ביבם עסקינן דהוה ליה ראוי ואין היבם נוטל בראוי ושושבינות כעין מלוה היא שאני שושבינות שמא אינה באה לידי פרעון שמא ימות המשלח קודם שישא או מי שנשתלח לו קודם שישא ואע"פ שהעמידוה בשמח עמו שבעת ימי המשתה ואח"כ מת שנמצא עומד לפרעון קודם שימות הואיל ומ"מ בשעה ששלח לא נודע אם הוא עומד לפרעון אם לאו אין סומכין עליה ועוד שמא יבם הואיל ובכור קרייה רחמנא דינו כבכור אבל לכתבת אשה ולירושת בעל מלוה מוחזקת היא ולא סוף דבר בהגיע זמנה קודם מיתת המלוה אלא אף בלא הגיע זמנה הואיל ועיקר חיובה מחיים ואינו דומה לכופר שאין עיקר חיובו עד לאחר מיתה ואע"פ שבמעשה ההיא סבתא האמור למטה קכ"ה ב' אמרו שאם מתה הבת בחיי הזקנה הוי ראוי אע"פ שאם מתה הזקנה בחיי הבת זכתה הבת באותן הנכסים אינו דומה שבאותו מעשה כיון שאמרה ובתרה לירתה ואם קדמה הזקנה ומכרה הרי זה מכור נמצא שבחיי הזקנה אין לבת זכייה כלל באותן הנכסים אבל לענין מלוה אע"פ שלא הגיע זמנה עיקר חיוב הממון מיהא הוא מחיים שהרי נשתעבדו הנכסים משעת הלואה ומ"מ יש אומרים בה דוקא מלוה בשטר שנשתעבדו נכסי לוה מחיים אבל מלוה על פה אם הגיע זמנה היא מוחזקת לדעת זה שלומדים אותה מנזקי אשה שהעמידו אותה שאמרו אין האשה נותן ליורשיה בגרושה הא לאו גרושה בעל יורשה אע"פ שהיא מלוה על פה אבל אם לא הגיע זקנה לגבות מחיים הואיל ואין כאן שעבוד נכסים עד שאם קדם הלוה ומכר הרי הוא מכור אין כאן זכייה מחיים וראוי הוא זו היא שיטת גאוני ספרד האחרונים אבל גאוני הראשונים כתבו שירשת הבעל וכתבת אשה לענין מלוה ואין נוטלין בה כלום וכן דעת גדולי הפוסקים ומ"מ דוקא במנה מאתים אבל נדוניא חוב גמור הוא וכן כתבוה חכמי הדורות שלפנינו אלא שיש אומרים אף לדעתם דוקא במלוה גמורה אבל עסק שהוא חציו מלוה וחציו פקדון אם אותו עסק בעין או שיש שם דבר הבא מחמתו הואיל ופסקנו במציעא שאם מת אינו נעשה מטלטלין אצל בניו וכן אמרו עליו לאיעסוקי ביה ולא למישתי ביה שכרא אין תורת מלוה אף לאותו חצי שהוא מלוה ואם אין שם אותו עסק או דבר הבא מחמתו אפילו החצי של פקדון נקרא ראוי ושכירות יש ממנו שנקרא ראוי ויש ממנו שאינו נקרא ראוי ולמטה יתבאר בע"ה:

אמר קרא בנו פירש למה נכתב בנו אטו עד השתא לא הוה ידעינן דפנחס בנו דאלעזר הוה אלא לכך ייחסו הכתוב כאן באלעזר ותלאו בו להיות רמז שנחלה זו ראויה היתה לאלעזר ושייך הוה בה לולי שמתה אשתו בחיי מורישיה וירשה בנו תחתיו ונעשה במקומו בחייו לענין ירושתה כמו שיכנס הבן במקום אביו אחר מותו בנכסיו ובכל דבריו ובירושה שהיה לו לירש בחייו:

(ה) דכ"ע מיהת ממטה אל מטה אחר בסבת הבעל הכתוב מדבר כו'. פי' ה"ה דהוי מצי למימר דכ"ע מיהת ההיא ממטה אל מטה בסבת הבן הכתוב מדבר משמע אלא מפני שעל הכתוב של בעל מצי למיתב טעמא מקרא ולכתוב דסיבת הבן לא מצי למיתב טעמא מקרא מש"ה נקט קרא דסיבת הבעל דילפי' מגופי' דקרא וסיבת הבן אתיא מיתורא דקרא ודברי רבי' שמואל זצוק"ל לא נראו לי:

מאי משמע אמר רבה בר רב שילא משום דכתיב ביה איש בנחלתו. פירוש שהוא לשון אישות אלמא בהסבת הבעל הכתוב מדבר. ואקשינן והא תרווייהו איש כתיב בהו. אלא אמר קרא ידבקו שהוא לשון אישות דכתיב ודבק באשתו. והדר אקשינן והא תרווייהו ידבקו כתיב בהו. אלא אמר רבא אמר קרא מטות פירוש היה לו לומר ידבקו בני ישראל כמו שאמר בפסוק הראשון למה אמר מטות אלא לדרוש בו הסבת הבעל לפי שלשון מטות שני מטות משמע שהם מטה אבוה ומטה בעלה ואלו בהסבת הבן הכתוב מדבר כמו הפסוק הראשון הוה ליה לכתבו וכיון ששינה והוסיף בו מטות לא הוסיף אלא לדרוש בו הסבת הבעל. ואקשינן והא תרווייהו מטות כתיב בהו. אלא אמר רב אשי אמר קרא למטה אחר ובן לאו אחר הוא. הרא"ם ז"ל.
ולגירסתו יש לעיין דהא לא כתיב בפסוק ראשון מטות וכן רשב"ם ז"ל לא גריס לה. גליון.

תרווייהו איש כתיב בהו. פירש רשב"ם דידע שפיר לקרא ואמאי דבעינן לעיל (בבא בתרא כו'.) וקשה לפירושו כיון דקא פריך ליה הכי מאי קאמר תו אמר קרא ידבקו. נראה לומר דשנוייא דידבקו דקאמר רב נחמן בר יצחק לא קאי אמאי דפריך תרווייהו איש כתיב בהו אלא רבא בר שילת אמר תירוץ שלו בבית מדרשו וכן רב נחמן בר יצחק אלא רב אשי קבצן בתלמוד זה אחר זה. ובחנם דחק רשב"ם כי מצינו בתלמוד כמה פעמים שהאמוראים לא היו זכורים מן הפסוקים כדאיתא לעיל פרק קמא אמר רב ששת אלא מעתה שרץ דמטמא אדם כו'. תוספי הרא"ש ז"ל.

מנין לכעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק. ואם תאמר והא דרשינן ליה בבבא קמא בשור שנגח ארבעה וחמשה איש או אשה מה איש נזקיו ליורשיו כו' וקאמר התם לא אמר רבי עקיבא אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה והוה ליה ראוי כו'. ויש לומר דתנאי היא בדרשא דהא מאן דדריש ליה לעיל הבעל יורש את אשתו לית ליה להך. ועוד יש לומר דמהתם לא הוה ידעינן שהבעל אינו נוטל בראוי דשאני כופר שאינו יכול להיות אלא לאחר מיתה אבל ירושה שיכולה לבא מחיים לא מיקרי ראוי. וליכא לאקשויי לישמעינן קרא דהכא ולא בעי קרא דהתם דהא משום קרא דקבלה אין לו להניח דרשא שהיא מן התורה. תוספי הרא"ש ז"ל ועיין בתוספות שם.

מאי ואומר וכי תימא יאיר דהוה נסיב איתתא ומתה וירשה אם כן תרי קראי למה לי. הלכך אי מוקמת לה דיאיר הוא דנסב איתתא ומתה וירשה לא מצית מוקמית להא דפנחס דנסב איתתא ומתה וירשה אלא שנשא אלעזר אשה ומתה בחיי מורישיה ואחר כך מתו מורישיה וירשה פנחס. הרא"ם ז"ל.

גמרא וכ"ת דנפלה ליה בשדה חרמין אמר קרא בנו נחלה כו' ובסוגיא דלעיל לא בעי לשנויי הכי כיון דהך ברייתא דלעיל מוקי הא דפנחס בדנסיב פנחס אשה ומתה וירשה ע"כ דלא דייק ליה הך דרשה דבנו נחלה הראויה כו' דמה היה לו לאלעזר לנחלת כלתו אשת פנחס וא"כ ה"נ איכא לאוקמא בשדה חרמין משא"כ לר"י בן קרחה דהכא דדייק ליה הך דרשה דבנו נחלה כו' וליכא לאוקמא אלא בנחלת אשת אלעזר דמה"ט לא פריך נמי הכא גבי פנחס דהוי נסיב פנחס אתתא ומתה וירשה כדפריך גבי יאיר משום דא"כ בנו למה ודו"ק:

תוס' בד"ה תרוייהו כו' ומיהו הכא תימה דמדאקשי ליה כו' ובקונטרס פי' יפה כו' וההוא דקאמר אמר קרא ידבקו לא משמע כו' עכ"ל ק"ק לפ"ה נמי כיון דאקשי ליה אדרשה דאיש הא תרוייהו איש כתיב בהו ומה ראית שיהא אחרון דוקא כו' לא היה לו לתרץ אמר קרא ידבקו כיון דתרוייהו נמי ידבקו כתיב בהו ומה ראית שיהא אחרון כו' ואם נאמר דרב נחמן ב"י לא הוה שמע הא דמקשי תלמודא תרוייהו איש כתיב בהו אלא דלא משמע ליה מאיש מידי א"כ ה"נ איכא למימר לפי' התוס' דרב נחמן לא הוה בקי בפסוק קמא ולא הוה שמע הא דאקשי תלמודא תרוייהו איש כו' אלא דלא משמע ליה מאיש מידי ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה ומטו בה כו' כבר היה רבי בן פ"ד שהוא יותר כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא תניא אידך לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כו' כצ"ל ונ"ב זו גירסת רשב"ם ונכתב עוד בצדו זו גירסת ר"ת תניא בסבת הבעל לא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה למטה בסבת הבעל הכתוב מדבר אתה אומר כו' כשהוא אומר לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר הרי בסבת הבעל הכתוב מדבר:

תוס' בד"ה תרוייהו נמי כו' עד שאתה שואל כו' שאיני יודע כו' וההוא דקאמר אמר קרא ידבקו לא משמע ליה מאיש כו' כצ"ל:

בד"ה ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה כו' כמו עלה קרח ובפרק בתרא כו' כצ"ל:

ר"ש ד"ה כבמוחזק. וה"נ כשמתה כו' יקדים האב לבנו דק"ו הוא כו'. קשה דנימא דיו כדלעיל. ולפמש"כ התוס' בד"ה מתה י"ל קצת:

תד"ה ומטו. כדתניא מ' שנה עסק בפרקמטיא. ק"ק דהא קודם שלמד היה רעיא דכלבא שבוע. ובמ"ר ס"פ ויחי איתא דעשה בור מ' שנה. גם בספרי שלפנינו חסר לגמרי מ' שנה הראשונים וגי' הילקוט שהביא הז"א שם ג"כ אינה מחוורת. ומש"כ ומ' שנה לימד. קשה ג"כ דהלא כבר אחר י"ב שנים הראשונים ממ' האמצעים בא עם תרי סרי אלפי תלמידי ובעוד י"ב שנה עם כ"ד אלף. ובספרי שם איתא דפרנס את ישראל במ' האחרונים. ובמ"ר שם שמש את ישראל:

סימן נ"ב נראה שחסר כאן תיבת "אימם" והוא ר"ת הארבע תיבות המקראות שדייקו הנך אמוראי דבסמוך. והיינו איש ידבקו מטות ממטה. ולפי שהוא דומה לתיבת סימן ולא ידעו מה הוא לפיכך השמיטוהו המדפיסים:

תניא אידך לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר בסיבת הבעל הכתוב מדבר אתה אומר בסיבת הבעל או אינו אלא בסיבת הבן כשהוא אומר לא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה הרי סיבת הבן אמור הא מה אני מקיים ממטה למטה אחר בסיבת הבעל הכתוב מדבר. ומשמעות דורשין איכא בינייהו תנא דברייתא קמייתא פשיטא ליה דקרא בתרא דהיינו ממטה למטה אחר בסיבת הבעל מיירי כדמפרש לקמיה מדכתיב ביה אחר והלכך מוקי לקמא בסיבת הבן דתרי קראי בסיבת הבעל למה לי וסבירא ליה להאי תנא כדאמרינן בעלמא (פסחים כד.) דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי ותנא בתרא לא סבירא ליה הך דרשא דאחר דלקמן ומוקי מסברא לקרא קמא בסיבת הבן דקריב ליה טפי מבעל ומתוך כך אייתר ליה קרא תניינא לסיבת הבעל כן נראה בעיני ועיקר: דכולי עלמא מיהת. אפילו תנא דברייתא קמייתא סבירא ליה דהאי ממטה למטה אחר בסיבת הבעל מיירי: מאי משמע. לתנא קמא קבעי ליה דבשלמא לברייתא בתרייתא קרא קמא סבירא ליה בסיבת הבן משום דקרוב לאמו טפי מבעל אייתר ממטה למטה אחר לסיבת הבעל ולאו ממשמעותא מוקי ליה הכי אלא מייתורא אלא לת''ק דאמר דהאי ממטה למטה אחר פשיטא ליה דבסיבת הבעל מיירי ואיהו מגלי אאידך קרא דבסיבת הבן מיירי ממאי משמע ליה סיבת הבעל: אמר קרא איש. דמשמע בעל כמו איש נעמי (רות א) כלומר בסיבת הבעל קפיד קרא סיפא דהאי קרא דממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל כלומר הבעל בנחלתו ידבק ולא בנחלת שבט אחר: תרוייהו נמי איש כתיב בהו. דכתיב בקרא קמא ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל ואי איש משמע ליה סיבת הבעל תרוייהו נמי בסיבת הבעל ומיהו גם המתרץ היה יודע דבהאי קרא איש כתיב דזיל קרי בי רב הוא ואמאי דבעינן לעיל ממאי משמע דהאי קרא ממטה למטה אחר בסיבת הבעל מיירי אתא איהו למימר דשפיר משמע דבסיבת הבעל מיירי דהא כתיב ביה איש ותמה על עצמך למה גם הראשון אינו מדבר בסיבת הבעל כיון דכתיב ביה איש אלא מתוך שמיותר מוקי ליה בסיבת הבן וההוא איש דקרא קמא לדרשא בעלמא אתא וגם המקשה משיב תרוייהו נמי איש כתיב בהו ומה ראית שיהא אחרון דוקא וקמא לדרשא אדרבה קמא לגופיה לסיבת הבעל ובתרא לדרשא ואכתי מאי משמע דבתרא בסיבת הבעל: ידבקו. אין לשון דבק אלא בין איש לאשה כדכתיב ודבק באשתו (בראשית ב) דכיון דמפורש כל כך דכתיב ביה לשון דביקה ודאי בסיבת בעל מיירי ומהכא הוא דהוה פשיטא ליה לתנא ואע''ג דבקרא קמא נמי ידבקו כתיב תיתי לדרשא בעלמא: מטות. משמע בעל דדביקת מטות על ידי בעל הוא: תרוייהו נמי מטות כתיב בהו לא גרס: רב אשי אמר. הכי משמע קרא לא תסוב נחלה ממטה האשה למטה אחר שיירשנה בעלה אם תנשא לו שהוא אחר לגבה אבל אם נוסבת הנחלה על ידי בנה שיורשה אינו אחר ממש לגבה דיורש כרעיה דאמיה הוא: בראוי. כגון שמתה אשתו ואח''כ מת אביה דנחלה זו ראויה לה אילו היתה קיימת מנין שלא יירש אלא קרוביה מצד האב או בנה יירשנה שהבן יורש את זקנו כדכתיב ואם אין לו בת עיין עליה שבן הבת יורש אביה: כבמוחזק. ירושה שהיא מוחזקת כבר קודם מיתתה כגון שמת אביה ואחר כך מתה היא ומנין שלא יירש דסד''א כיון דבעל קודם לבנה לירשה וה''נ כשמתה ואחר כך נפלה לה ירושה יקדים האב לבנו דק''ו הוא כיון דבמקום בן הוא קודם ליטול במוחזק בראוי נמי הוא יורש ק''ו מבן שיורש בראוי: וירשה יאיר. ולא שגוב אביו לפי שאין הבעל נוטל בראוי דאילו היה נוטל בראוי הוא היה יורשה ולא יאיר בנה שהאב קודם לבנו בירושת אשתו: וירשה יאיר. לאשתו: נחלה הראויה לו וירשה בנו. מאשר ניתן לו בהר אפרים קדייק דמשמע שבאו לדין אלעזר ופנחס על עסק ירושה זו לפי שהיתה ראויה לאלעזר ונתנה בבית דין לפנחס בנו לפי שאין הבעל נוטל בראוי ורבינו חננאל פירש דדייקינן מדכתיב בהאי קרא בנו וכי אילו כתב בגבעת פנחס ולא אמר בנו הלא ידוע שפנחס בן אלעזר הוא ומפני מה כתב בנו ללמד כי זו הגבעה היתה ראויה לאלעזר וירשה פנחס בנו דבנו מיעוט משמע בנו ולא הוא מכלל שהיתה ראויה לאלעזר והלכך ליכא למימר דנפלה ליה משדה חרמים שחלק פנחס לא היה ראוי לאלעזר כן כתוב בפירושי רבינו חננאל: ובני אחות. יורשין אחי אמן: תנא בני אחות ולא בנות אחות. וכדמפרשינן לקמיה:

תרוייהו נמי ידבקו כתיב בהו. פעמים שלא היו בקיאין בפסוקים וכן מצינו בסוף שור שנגח את הפרה (ב''ק דף נה.) מפני מה לא נאמר בדברות הראשונות טוב כו' א''ל עד שאתה שואלני כו' שאיני יודע אם נאמר בהן טוב או לאו כלך אצל ר' תנחום כו' ומיהו הכא תימה דמדאקשי ליה תרוייהו איש כתיב בהו משמע דידע פסוקים ולא היה לו לתרץ אמר קרא ידבקו כיון דתרוייהו נמי ידבקו כתיב ובקונטרס פי' יפה וקמא נמי ידע דתרוייהו איש כתיב בהו ואתא לשנויי הא דקא בעי מאי משמע דשפיר משתמעי תרוייהו דאיירי בסיבת הבעל מדכתב בהו איש אלא דמוקי תנא איש דקרא קמא לדרשא אחרינא וההוא דקאמר אמר קרא ידבקו לא משמע ליה מאיש מידי דדריש מידבקו וידבקו דקרא קמא דריש לדרשא אחרינא: ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה. אומר ר''י דקרחה הוא רבי עקיבא שהיה קרח כדאיתא בפרק בתרא דבכורות (דף נח. ושם ד''ה חוץ) דקאמר בן עזאי כל חכמי ישראל דומין לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה והיה לו בן ששמו יהושע כדאמרינן בשבועות (דף ו.) א''ל רבי יהושע בנו של רבי עקיבא לר''ע ואין נראה לרבינו תם דנהי דבן עזאי הוא דקאמר ליה הכי בלשון בדיחותא חס ושלום שהיה להעלות לו שם על שום קרחות דגנאי הוא כמו עלה קרח (מלכים ב ב) ובפרק שואל (שבת דף קנב.) דאמר ליה ההוא גוזאה לרבי יהושע מהכא לקרחינאה כמה הוי כו' שהיה מגנה אותו על שהיה קרח ועוד דאמרינן בפרק בתרא דמגילה (דף כח.) שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה במה הארכת ימים כו' א''ל רבי ברכני א''ל יהי רצון שתגיע לחצי שנותי ואי קרחה הוא ר' עקיבא הלא לא נשא בת כלבא שבוע עד שקבל עליו ללמוד ואז היה כבר בן ארבעים שנה כדתניא (ספרי פ' הברכה) ארבעים שנה עסק בפרקמטיא וארבעים שנה למד וארבעים שנה לימד וכל ימיו ק''כ שנה ואפילו נולד ר' יהושע בנו מיד כשנשאה אכתי לא היה כי אם בן פ' כשנולד רבי דאמר בפרק בתרא דקידושין (דף עב:) עד שלא מת רבי עקיבא נולד רבינו הקדוש ופחות ממאה וארבעים לא היה ר' יהושע כשבירך את רבי דבפחות משבעים לא היה מברכו וכבר היה רבי בן ששים שנה ומה ברכה היא זו לברכו בעשר שנים ועוד דסברא שלא נולד עד שחזר ר' עקיבא מבי רב אחר כ''ד שנה א''כ כשהיה ר' יהושע בן ק' וארבעים כבר היה רבי בן פ''ד שהוא יותר מחצי ימיו ועוד שפי' רבינו נסים במגלת סתרים שמצא בבראשית רבה דחוץ מן הקרח היה רבי אלעזר בן עזריה אלא אומר ר''ת דקרחה הוא שם אדם כמו קרח: מתה בחיי מורישיה וירשה יאיר. וא''ת דבן יורש בראוי נכסי אמו ובעל אינו יורש מנלן דבעל קודם לבן וי''ל כיון שהבעל אינו יורש מחמת קורבה אלא מחמת שאירות שהן חשובין כבשר אחד אם כן כמו שהוא קודם לשאר קרובים כך הוא קודם לבן דמאי לי האי ומאי לי האי:

בבא בתרא קיג ע"א