בבא בתרא קיד ע"ב

מענינא לענינא [מענין לענין], ואז אין יכול לחזור בו לשיטתו, אם כן הכי נמי [כך גם כן] לשיטת רבה, אפשר להסביר שקמו והדר יתיבו [ואחר כך חזרו וישבו] ואז אינו יכול לחזור בו. ומסכמים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב יוסף במחלוקותיו עם רבה בשלושת הנושאים הבאים: בשדה (בחלוקת שדה בין אחים, לעיל בבא בתרא יב,ב), ענין האמור כאן, שקנין חוזר כל זמן שעסוקים באותו ענין, ובדין מחצה (כמבואר להלן בדף קמג,א).

א שנינו במשנה: "האשה את בנה והאשה את בעלה... מנחילין ולא נוחלין". ותוהים: הא תו [זה הדין שוב] למה לי לשנותו? הא תנא ליה רישא [הרי שנה אותו כבר בתחילה], ששנינו: האיש את אמו והאיש את אשתו נוחלין ולא מנחילין, ומכאן מובן שהאשה אינה יורשת את בנה ואת בעלה!

ומשיבים, הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] בחזרה על מקרים אלו: שדינה של אשה המנחילה את בנה, הריהו דומיא [בדומה] לדין אשה המנחילה את בעלה: מה אשה את בעלה — אין הבעל יורש את אשתו בקבר, כלומר, אם מת לפניה, אין אומרים שהוא עדיין נחשב כיורשה הראשון אף במותו, וקרוביו (כגון בניו מאשה אחרת) יורשים את אשתו, אלא קרובי האשה עצמה יירשוה. אף אשה את בנה — אין הבן יורש את אמו בקבר, שאם מת הבן ואחר כך מתה אמו — אינו יורשה במותו, להנחיל על ידי כך את נכסיה לאחין שיש לו מן האב, אלא קרוביה יירשוה.

ב ובענין ירושת האב שהוזכרה במשנה אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יהודה בן ר' שמעון: דבר תורה (מדין התורה) — האב יורש את בנו ואשה יורשת את בנה, שנאמר בענין ירושת נחלה: "מטות" (במדבר לו, ח), מקיש (משווה) הכתוב מטה האם למטה האב לכל ענין, מה מטה האב — אב יורש את בנו, אף מטה האם — אשה יורשת את בנה.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיד - ב

אלא מאי אית לך למימר, דיסליקו מענינא לענינא, [יעברו מענין לענין] כדי שלא יוכל לחזור בו.

אם כן, הכא נמי אפשר לתרץ דברי רבה, דאיירי במקרה שקמו, והדר יתיבו. ואז אינו יכול לחזור בו.

והלכתא כוותיה דרב יוסף בשלשת המקרים דלהלן: א. בשדה [המחלוקת הנזכרת לעיל (יב ב) גבי אחים שחלקו קרקעות אביהם, ואחד מהם רוצה שדה מסויימת הסמוכה לשדהו. ודעת רב יוסף, שאינו יכול לתבוע דוקא שדה זו],

ב. ענין [היינו נידון דידן,, "כל זמן שעסוקים באותו ענין"],

ג. ומחצה [לקמן (קמג א) גבי מי שאמר לאשתו, "נכסי לך ולבנך", אמר רב יוסף, קנתה מחצית מהנכסים] ^[101].

שנינו במשנה: "האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין". וכו':

ודנה הגמרא: הא תו למה לי?

הא תנא ליה רישא, "האיש את אמו, והאיש את אשתו, נוחלין ולא מנחילין", וממילא שמעינן איפכא, שהאישה אינה נוחלת את בעלה ובנה? ומתרצת הגמרא: הא קא משמע לן ד"אשה את בנה" דומיא ד"אשה את בעלה", מה "אשה את בעלה", אין הבעל יורש את אשתו בקבר, כלומר, אינה מנחלת לו נכסים הראוים לה לאחר מיתתה, [ואינה יורשת אותם בקבר על מנת להנחילם לבעלה], ויורש רק נכסים המוחזקים בידה, בשעת מיתה ^[102].

אף אשה את בנה, אין הבן יורש את אמו בקבר, כגון אם מת הוא ואחר כך מתה אמו, אינו יורש את נכסי אמו כדי להנחילם לאחין שלו מן האב, אלא קרובי משפחתה מצד אביה יורשים אותה. ^[103]. אחר ששנינו במשנה שאין האשה יורשת את בנה, הובאו להלן דעות שונות בהלכה זו:

אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בן רבי שמעון ^[104]: דבר תורה [מן הפסוק אפשר ללמוד], שהאב יורש את בנו, וביתו, כדדרשינן לעיל (קט א ושם).

וכמו כן, אשה יורשת את בנה. במקום שאין אביו קיים ^[105].

שנאמר, "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל", והעמדנו לעיל (קיא א), בבת היורשת שני מטות. דהיינו, מטה אביה ואמה?.

ודרשינן: מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב, אב יורש את בנו, אף מטה האם, אשה יורשת את בנה.

הערות

^[101] אך בכל שאר הדינים קיימא לן כרבא לגבי רב יוסף. תוספות.

^[102] רשב"ם. ובתוספות פרשו, אין הבעל יורש את אשתו בקבר, אם מת הוא לפני אשתו, אינו יורשה בקבר על מנת להנחיל את נכסיה לאחיו מאביו, או לבניו. והטעם, לדעת ריב"ם: כיון שירושת הבעל אינה מחמת קורבה אלא מחמת שאירות. וכשמת, פקעה השארות. אך לדעת התוספות, השאירות קיימת אף לאחר מיתה. (ועיין ברש"ש בענין זה). אך ירושת מישמוש לא נתחדשה אלא בירושה הבאה מחמת קורבה. ולא בירושה הבאה מחמת שאירות. ועיין עוד בהערה הבאה.

^[103] רשב"ם. וכתב עוד, "וסברא הוא, כיון שמת בנה מקמי דידה, פקע לו כחו בירושת אמו". וצריך באור: איזו סברא היא, ומדוע לא ירשו אחיו מאביו את אימו על ידי מישמוש, כשאר קורבות? ומבואר ברשב"ם, שירושת הבן את אימו אינה משום קורבה, דמשפחת אם אינה קרויה משפחה, אלא משום שעומד תחת אימו. וכשמת, שוב אינו עומד תחת אימו. (ועיין ברבינו יונה לקמן קכה ב שכתב כסברא זו). ואכן, יעויין ברמב"ם (פרק א מהלכות נחלות הל' יג) שבני הבן יורשים את סבתם בקבר. והיינו משום שקמו תחת אביהם. (ולענין אביו של הבן, במקרה שגירש את אישתו, עיין ברש"ש). וביד רמה כתב, מכיון שאין בין האם לאחי הבן מאביו שום קורבה, אינם יורשים אותה. והיינו, שאין אומרים ירושת מישמוש כדי להסב נחלה למשפחה אחרת. (ועיין עוד בקרית ספר, פרק א מהלכות נחלות). ואכן בתוספות הרא"ש בשיטה מקובצת (יובא גם להלן בדברי רבי יהודה בן רבי שמעון) מבואר, דירושה הבאה מחמת הבן חוזרת אל משפחתו, ואין יורשי האם ממשפחת אביה יורשים אותה. והיינו כסברת היד רמה. שאין אומרים דין מישמוש על מנת להעביר נחלה ממשפחה למשפחה אחרת.

^[104] רבי יהודה ברבי שמעון לא היה רבו המובהק של רבי יוחנן. ולא היה רגיל לומר דברים משמו. ולכן כתבה הגמרא, "משום רבי יהודה ברבי שמעון". אבל כשמביא דבר בשם רבו (כגון לעיל קיג א) יאמר, "אמר רבי יוחנן אמר רבי ינאי:. ". הרשב" ם. אך ברש"י (חולין קיג ב ד"ה הא דרביה) כתב, "כל היכא דקתני משום פלוני, לא שמע מפיו, אלא מפי אחרים שאמרו מפיו".

^[105] הרשב"ם. והוסיף, דאם האב קיים, הוא קודם. דלהכי מיהא אהני משפחת האב שקרויה משפחה, להקדים שאר האב לשאר האם. ומוכח מדבריו, במקרה שהאב מת, אף אם משפחתו קיימת, האם קודמת להם. ואין האב מוריש להם בקבר על ידי משמוש. והקשו התוספות, נמצא אם כן, שאף איש מעביר נחלה משבט לשבט, אם ינשא לשבט אחר וימות, וירשנו בנו, ואחר כך ימות הבן, ותירשנו אמו שהיא משבט אחר, ומדוע הזהיר הכתוב רק לאשה, שלא תינשא לשבט אחר? ועוד, אם האשה יורשת במקום שאין אב, נמצא שהנחלה אינה ממשמשת אחר יורשי האב, ולקמן ילפינן מקרא, דנחלה ממשמשת אחר קרובי האב? (ואין לומר, דמשמשת רק במקום שאין האם קיימת, כיון ש"משמוש" משמעותו שקרובי האב יורשים כמו שהאב עצמו יורש, דהיינו, שיקדמו אף לאשה, כמו שהאב עצמו קודם לה. מהרש"א). ואף אם נאמר שהאב והאם יורשים בשוה, קשה, הרי משפחת אם אינה קרויה משפחה? ולכן העמידו התוספות, בגיורת, שיורשת את בנה, ולא יהיו נכסיו הפקר. (ועיין מצפה איתן). הנה את תירוץ התוספות אפשר לבאר בשני אופנים: א. כפירוש הרשב"ם, דאם יורשת במקום שאין אב, אבל מכיון שלעולם יש אב, דנחלה ממשמשת אחר קרובי האב, לא משכחת לה אלא בגר שמת, דליכא אב. ב. דלעולם משפחת אם אינה קרויה משפחה במקום שיש משפחת אב. אבל היכא שלא היה לו אב כלל, כגון, הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, אזי האם יורשת. קבץ שיעורים (שלב). ונפקא מינא, בגר וגיורת שנישאו בגירותם, וילדו בן, ומת האב, ואחר כך בנו. לפי הצד הראשון, האם תירשנו. דהא כעת ליכא מישמוש. ולפי הצד השני, לא תירשנו. כיון שהיה כאן אב, הרי אין משפחת האם קרויה משפחה. ונכסיו הפקר. ועיין עוד בחידושי רבינו חיים הלוי (פרק טו מאיסורי ביאה הלכה ט). ובתוספי הרא"ש כתב לתרץ קושיות התוספות: אף אם האם יורשת את בנה, הרי כשתמות היא, יחזור בנה וירשנה בקבר, וינחיל למשפחת אביו. (ומאי דאמרינן לעיל, "אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב, הני מילי בירושה הבאה מכחה. אך בירושה הבאה לה מכחו, חוזר ויורש אותה בקבר להנחיל למשפחת אביו). ואם כן, נמצא שאינו מעביר נחלה משבט לשבט. ואף משמוש יש כאן, דכאשר תמות האם תחזור הנחלה לקרובי האב, עד ראובן. ולא תיקשי נמי הא דאמר "משפחת אם אינה קרויה משפחה", דהני מילי שאר קרובי האם, אבל האם עצמה תירש מהיקישא ד"מטות".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

from discussing that matter to discuss a different matter, so he can no longer renege on his decision. So too, according to Rabba, one can explain that Rav Yehuda was referring to a case where they arose and then sat down again. Although no support for Rav Yosef’s opinion was adduced from Rav Yehuda’s ruling, the Gemara nevertheless states: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yosef in the disputes concerning the division of a field, discussed above (12b), reneging while they are discussing the same matter, discussed here, and a half of one’s property, discussed below (143a).

§ The mishna teaches that a woman bequeaths to her son, her husband, and her maternal uncles, but she does not inherit from them. The Gemara asks: Why do I need this as well? But it is already taught in the former clause: A man inherits from his mother and a man inherits from his wife. The halakha stated in this clause seems to be the same as that of the other clause.

The Gemara answers: This teaches us that the halakha of a woman who bequeaths to her son is similar to that of a woman who bequeaths to her husband: Just as with regard to a woman who bequeaths to her husband, the husband does not inherit property through his wife while he is in the grave, i.e., if a husband predeceases his wife, then his relatives, such as children from another marriage, do not inherit the wife’s property through him but rather the wife’s own relatives inherit her property, so too, the same halakha applies with regard to a woman who bequeaths to her son, that the son does not inherit property through his mother while he is in the grave in order to bequeath to his paternal brothers. In both cases, the woman’s own relatives inherit her property.

§ With regard to the halakha that a mother inherits from her son, the Gemara notes that Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yehuda ben Rabbi Shimon: By Torah law a father inherits from his son, and a woman inherits from her son if the father is no longer alive, as it is stated with regard to a woman receiving inheritance: “And every daughter who possesses an inheritance from the tribes of the children of Israel” (Numbers 36:8). Since the plural term “tribes” includes both her father’s tribe and her mother’s tribe, the verse juxtaposes the tribe of the mother to the tribe of the father, in that just as with regard to the father’s tribe a father inherits from his son, so too, with regard to the mother’s tribe, a woman inherits from her son if the father is deceased.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והלכתא כוותיה דרב יוסף. בהני ג' הלכות ^א)צ"ל בשדה דאיירינן וכו' ובערוך ערך סדום גרס הכא בסדום והיינו הך מימרא דרב יוסף דאמר התם דכופין על מדת סדום. דאיירינן בפירקא קמא דמעלינן לי' כנכסי דבר מריון וענין דהכא דאמר רב יוסף כל זמן שעוסקין באותו ענין ומחצה כדאמרי' באידך פירקין מי שמת ההוא דאמר לה לרביתהו נכסי לך ולבנך אמר ר' יוסף קנאי איתתא פלגא דדרש קרא דכתי' והיתה לאהרן ולבניו זכה מחצה לאהרן ומחצה לבניו: פיס' האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ממונם האשה לבעלה והאשה לבנה ואחי האם לבני אחותו ואינם נוחלין את ממונם: האשה את בנה מורישה ממונה לבנה ואינה יורשת ממון של בנה היינו דקתני ברישא דמתני' האיש את אמו נוחל ואינן מנחילין ותרתי זימני ל"ל והאשה את בעלה מורשת ממונה לבעלה ואינה יורשת היינו דקתני ברישא האיש את אשתו נוחל ולא מנחיל ואחי האם מורישין ממון לבני אחות היינו דקתני ובני אחות נוחלין ולא מנחילין דמה לי אחי האם ומה לי אחות האם ותרתי זימנא ל"ל:

אין הבעל יורש את אשתו בקבר. דלאחר מיתת אשתו אם נפלה לה ירושה אין הבעל יורש אותה ירושה כי אם הבנים לפי שאינו נוטל בראוי כבמוחזק:

אף אשה את בנה אין הבן יורש את אמו בקבר. שאם נפלה לה ירושה לאחר מיתתה אין הבן יורש אותה להכי שיהא יכול להורישה לאחין מן האב אבל הוא עצמו יכול לירש אותה עד שהוא חי ואחריו לקרובי האב ואגב דאיצטריך למיתני הני תרי נקט ואחי האם ולא משום דדרשינן לה כלום מנחילין ולא נוחלין. אלמא דהאשה אינה יורשת את בנה וקשיא לר' יהודה:

והילכתא כוותיה דרב יוסף בשדה ענין ומחצה. איכא מאן דאמר בהני בלחוד כרב יוסף מכלל דבכולה תלמודא כרבא סבירא לן, זה דעת רבינו הגדול ז"ל, ועיקר - מדאמרינן בגיטין (ע"ד ב') אי הכי קשיא הילכתא אהילכתא דקיימא לן כוותיה דרבה ובהא לית הילכתא כר' שמעון בן גמליאל ומדלא אמרינן הילכתא בהא כרבה אלמא בכוליה תלמודא קאמר דהילכתא כותיה.
ואיכא מאן דאמר דבכוליה תלמודא לא פסיקא לן ווילתא איכא נוינייהו כרבה ואיכא מינייהו כרב יוסף והנך דבהך מסכתא קא תשיב דהא קיימא לן כותיה דרב יוסף בשומר אבידה.
ואיכא מאן דאמר דלית הילכתא כרב יוסף בשומר אבדה ואע"ג דאקשי מינה בנדרים (לג,ב) ואמר ואידך פרוטה דרב יוסף לא שכיחא הכי קאמר לאו שבר הוא דלא שכיחא ולא חיישינן לה ואנו על רבינו הנדול ז"ל אנו סומכין שפסק כרב יוסף בשומר אבדה דהא אסיקנא דכולי עלמא אית להו דרב יוסף במציעא ובשבועות (מ"ד ב') ומתמהינן בה לימא דרב יוסף תנאי היא ועוד דעל כרחך לרבה תנאי היא וסבירא ליה כר' אליעזר וקיימא לן לעולם כר' עקיבא ודר' אליעזר אינה משנה דשמותי הוא ובכולי תלמודא כרבה קיימא לן בר משדה ענין ומחצה דלאו למיפסק במכלתין בלחוד אייתינן וכי ההיא דגיטין.
ומיהו יש שאלה דהא רבה ורב יוסף לא אפלגו במחצה אלא אביי הוא דפליג עליה בשלמא שדה לאו לאפוקי מקושייה דאביי פסקו כרב יוסף אלא לאפוקי מדרבה דאמר אפילו בכולהו כופין אלא במחצה רבה לא פליג עליה ולמה מנאום כאן וכי אין הלכה כרב יוסף במקום אביי ושאר האמוראין אלא באלו והרי אביי תלמיד הוא לגביה ואין הלכה כמותו במקום הרב
ונראה לי שכיונו לפסק הלכה דלא כרבה בשדה וענין, וכיון שהוצרכו לפסוק כרב יוסף בשדה ומכלל זה נדחו גם דברי אביי מנו כמו כן אותה של מחצה שנדחו דברי אביי אע"פ שהקשה קושיא קרובה לדעת ואפשר גם כן שמפני שהיתה בזו המסכתא קבועה כן אגב האחרת שהיא כיוצא בה ומכל מקום לא באו לפסוק אף בשל רבה בזו המסכתא בלבד שאין דרך התלמוד בן אלא דרבה עיקר בכל התלמוד חוץ מאלו ועשו דמחצה סניפין להן ואפשר שאביי בשם רבה אמרה לההיא דמחצה שהיה תלמידו אע"פ שאין זה מפורש בגמ' ומכל מקים כללין לאו כללא דוקא הוא דהא איכא שומר אבדה ומיהו כל היכא דליכא טעמא כותיה קיימ' לן. ולא קשיא שאין למדין מן הכללות וברובן כשתמצא לומר תמצא שיש בהן חוץ, דוק ותשכח.
והוי יודע שלא אמרו שחוזר כל זמן שעוסקין באותו ענין אלא בקנין סודר אבל בשאר בג הקנינין מכיון שקונה שוב אינו יכול לחזור בו והכי נמי משמע מדאמרינן עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח וכפשטה בשטסוקין באותו ענין משמע וכן דעת ר ספרד ז"ל ועיקר, אע"פ שרבינו תם ז"ל כתב בספר הישר שהוא הדין למשיכה ושאר הקנינין, אינו נכון.
אבל הרב ר' יהודה הנשיא אלברג"לוני ז"ל כתב שיש אומרין שלא אמרו אלא במתנת שכיב מרע במקצת דכל שעתא מידק דייק ויהיב והדר ביה עד דמסלקי מענינא לענינא אבל בבריא לא מצי למהדר ביה כלל אלא בתוך כדי דבור ודבר הלמד מענינו הוא ובענינא דשכיב מרע אתמר בשמעתין, ודעתו של הרב ז"ל נוטה כדברי האמורין בכל קנין סודר וכן עיקר דאי לאו הכי הוה להו למימר קנין שכיב מרע אימתי חוזר, וכיון שסתם נאמרה בבל קנין הוא ואגב מימרא דרב יהודה איקבעא בגמרין ולאו דעלה דוקא אתמר.

אין הבעל יורש את אשתו בקבר. פי' הרב רבי שמואל ז"ל בקבר אשתו ולא דאיק שאף הבן אינו יורש את אמו בקבר יש לך לפרש בקבר אמו ואינו כן שכיון שהוא חי יורש ומוריש אחין מן האב כשימות כדאמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ט ע"ב).
לפיכך פי' רב יוסף הלוי ז"ל אין הבעל יורש את אשתו בקבר (הבעל שאינו יורש את אשתו בקבר הבעל) שאינו יורש את אשתו לאחר מותו שכיון שהיא מותרת לינשא לאתר הרי היא קונה את עצמה לגמדי במיתת הבעל ואין הראשון יורשה וכן נמי כן לא ירית אמו בקבר הבן להנחיל לאחי' מן האב ובקבר אשתו ראוי מתמ' ביה.

והלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה קנין ומחצה. ואיכא למידק, דמחצה לאו פלוגתא דרבה ורב יוסף הוא, אלא דרב יוסף ואביי (לקמן בבא בתרא קמג, א). ויש לפרש דקים להו דאביי משמיה דרבה רביה אמרה. יש מי שאומר דלא איפסיקא הלכתא כרבה בר מהני תלת אלא במאי דפליגי בהאי מסכתא, אבל בעלמא איכא דהלכתא כרב יוסף דהא (בב"ק נו, ב) בשומר אבדה אפליגו, וקיימא לן בההיא כרב יוסף דאמר שומר שכר הוי. וליכא למימר דבההיא נמי הלכה כרבה, דהא בפרק השוכר במציעא (פב, א) ובשבועות פרק שבועת הדיינים (שבועות מד, ב) מתמהינן לימא דרב יוסף תנאי היא ואמרינן לא דכולי עלמא אית להו דרב יוסף, וכי היכי דלא ליתוקם דרב יוסף כתנאי הדרי לפרוקי (פסק') [פרוקי] אחרינא. ועוד דבשבועות (מט, ב) איצטריך רבה לאוקמא כתנאי ואיהו דאמר כרבי אליעזר ורב יוסף כרבי עקיבא, ורבי אליעזר במקום רבי עקיבא אינה משנה, דרבי אליעזר שמותי הוא (נדה ז, ב). והרב אלפסי ז"ל כן פסק בההיא (ב"ק נו, ב) דשומר אבדה הילכתא כרב יוסף. ואלא מיהו ודאי כללין בכולי תלמודא הוא. ואף על גב דבההיא דשומר אבדה הלכתא כרב יוסף, משום דחזי ביה טעמא, אבל כל היכא דליכא טעמא כרבה קיימא לן. ואל תתמה, דכולהו כללי נמי איכא דנפקי מנייהו ולאו דוקא, שאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ, ואמרי בפסחים (כז, א) גבי תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה, משום דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, ובהא אפילו מחביריו משום הכי אפכה שמואל ותני לה, ודכותה איכא טובא.

אין הבעל יורש את אשתו בקבר. פירש ר"ש ז"ל, בקבר האשה. ואינו מחוור, דאם כן אינו כבן אצל האם, דאלו הבן יורש את אמו בקבר האם ומנחיל לאחים מן האב. ועוד דבעל שאינו יורש את אשתו בקבר האשה משום דאין הבעל יורש בראוי כבמוחזק [בשעת] מיתתה, ואילו הבן נוטל בראוי כבמוחזק. והעיקר כמו שפירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל בן מיגש, שאין הבעל יורש את אשתו בקבר הבעל, דכיון דמת ליה והותרה לינשא לאחר נפרדה ממנו ושוב אינו יורשה, שהרי אילו תנשא לאחר האחר יורשה, וכן הבן שבקבר אינו יורש אמו להנחיל לאחין מן האב. ובני אחות בגררה דהנך נקטה.

זה שנאמר בכאן שכל שנחלקו רבה ורב יוסף הלכה כרבה חוץ משדה קנין ומחצה אין סומכין על הכללות שהרי בבבא קמא פרק הכונס פסקנו בענין שומר אבדה כרב יוסף שהוא נעשה עליה שומר שכר ומ"מ יש מפרשים שלא נאמר כלל זה אלא בדברים שנחלקו בהם במסכתא זו ואף בזה יש לחוש שהרי בפרק חזקת הבתים אמרו הלכתא כרב יוסף בזוזי ושמא הואיל ובמקצתה הלכה כרבה וכמו שאמרו והלכתא כרבה בארעא יצא שכרה של זו בהפסדה של זו ולא נכנסה בתוך הכלל וכבר כתבנו מענין זה בקמא פרק הכונס ושמועות אלו ר"ל שדה קנין ומחצה כלן במסכתא זו הראשונה בפרק ראשון בשמועת תרווייהו אחד ניגרא וכו' והשניה היא זו שלפנינו בקנין מאימתי חוזר והשלישית בפרק מי שמת בשמועת נכסי ליך ולבריך וכו' כמו שיתבאר אלא שאני תמה שהרי בשמועת מחצה לא חלק עליו רבה אלא אביי ושמא מתוך שאביי היה גדל עם רבה והיה ידוע בשניהם שהיו חולקין זה עם זה ר"ל רב יוסף ורבה ייחסו הענין לרבה:

כבר ביארנו שאין הבעל נוטל בירושת אשתו בראוי כבמוחזק ר"ל שאם מתה אשתו קודם מיתת מורישה ואח"כ מת המוריש אין הבעל יורש בנכסיו כלום ומ"מ הבן יורש את אמו כיורש גמור ואע"פ שמתה האם זכה הוא בנכסי מורישה במקומה ואע"פ שנשתנה הבן מדין הבעל בדין זה שוה הוא לו בדין אחר והוא שכמו שאין הבעל יורש את אשתו בקבר ר"ל שאם מת הבעל קודם לאשתו ואח"כ מתה היא אינו יורשה והוא בקבר כדי להנחיל לבניו שיש לו מאשה אחרת אף הבן שמת קודם אמו ואח"כ מתה היא אינו יורשה והוא בקבר כדי להנחיל אחים מן האב:

היתה מעוברת ומתה ויצא הבן חי אע"פ שמת ביומו מנחיל שכך אמרו בגמ' נדה פרק דופן תינוק בן יומו נוחל בנכסי האם להנחיל אחים מן האב אבל אם יצא מת אינו מנחיל שהעובר אינו מנחיל שכך ידוע שכל שמתה המעוברת העובר מת תחלה והרי אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחים מן האב ואפילו ראינו שמפרכס אחר מיתת האם אין זה אלא כזנב הלטאה שמפרכסת ושמא תאמר אם העובר מת תחלה היכן הוא בן פקועה פירשו בה שכל שבידי אדם אפשר שהיא מתה תחלה אבל כל שעל ידי חולי העובר מת תחלה ויש מתרצים שהבהמה מתוך שאין לה פרזדור אפשר שהולד חי אח"כ אבל באשה שיש לה פרזדור העובר מת תחלה ומה שאמרו האשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין דרך רשות הרבים וקורעין אותה אפילו בשבת כדי להציל את העובר אפשר בשיצא ראשו חוץ לפרזדור:

האם כבר ביארנו שאינה יורשת את בנה ואע"פ שאנו דורשין מלה מטות להקיש בו נחלת אם לנחלת אב שאף בנחלת אם הבן קודם והיה לנו להקישם גם כן לירש האם את בנה כמו שהאב יורש את בנו מ"מ כבר נאמר וכל בת יורשת נחלה ממטות יורשת היא משני מטות ר"ל מאב ומאם אבל אינה מורשת שני מטות אלא אחד ומנו אב:

הא קמשמע לן דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר אף אשה את בנה אין הבן יורש את אמו בקבר. פירש לה רבינו חננאל ז"ל הכי מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר שאם נפלה לה ירושה והיא בקבר כלומר לאחר מיתתה אין הבעל יורש אותה. ועל זה הפירוש לא דמי אשה את בנה לאשה את בעלה משום דאשה את בעלה האשה המורשת היא בקבר והבעל הרוצה לירש הוא בחיים ואשה את בנה אינו כן לפי שהבן עצמו שהוא רוצה לירש הוא בקבר וכיון שכן הכי איבעי ליה למימר מה אשה אינה יורשת בקבר להנחיל לבעלה אף הבן אינו יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב ואיתחזי לן דלאו הכין פירושא דמילתא אלא הכין פירושה כגון דמית ליה בעל מיקמי אשתו והכי קאמר מה הבעל אינו יורש את אשתו כשהוא בקבר שאם מת הוא ואחר כך מתה היא אינו יורש אותה להנחיל לבניו מאשה אחרת אף הבן אינו יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב. ומילתא דפשיטא היא דבעל אינו יורש את אשתו כשהיא בקבר משום דירושת הבעל אינה משום קריבות דלית לה הפסק אלא מחמת אישות בעלמא דאית לה הפסק היא וכיון דמתה איפסקא לה לאישות אבל הבן דיורש את אמו מחמת קריבות הוא דלית ליה הפסק ואי לאו דדמיה תנא למילתא דבעל הוה אמינא בעל הוא דאינו יורש את אשתו כשהוא בקבר משום דמיתה אפסיק לה לאישות ובעידן ירושה הא לאו אשתו היא אבל הבן לא אפסקא לה מיתה לקריבות דהא קריבות ממש הוא דלא אפשר לאפסוקה כי היכי דאפשר לאפסוקה לקורבא דאישות בגירושין ובמיתה אימא אפילו בקבר ירית לה ומורית להו לאחין מן האב קמ"ל הכין איסתבר פירוש דאין הבעל יורש את אשתו בקבר בהאי דוכתא. אבל היכא דנפלה לאשה ירושה לאחר מיתתה אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק הוא דאמרינן ביה ולאו אין הבעל יורש את אשתו בקבר:

לט. איתמר קנין אימתי חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין ורב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין. אבל היכא דסליקו מענינא לענינא מקמי דלהדר ביה תו לא מצי למהדר ביה. אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ואי ס"ד כל זמן שיושבין היאך עושין דין וליחוש דילמא הדר ביה מקמי דקיימי. ומקשינן ולרב יוסף מי ניחא וליחוש דילמא הדר ביה מקמי דסלקי מענינא לעניינא הכא נמי לרבה דאמר כל זמן שיושבין לא תיקשי לך, דאיכא לאוקומה דקמי והדר יתיבו. ומסקנא והלכתא כותיה דרב יוסף בשדה קנין ומחצה. שדה, דגרסינן בפרק השותפין (לעיל בבא בתרא יב,ב) ההוא דזאבין ארעא אמצרא דבי נשיאה כי קא פלגי אמר להו פלגו לי אמצראי, אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום, מתקיף לה רב יוסף אמרי מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון, והלכתא כוותיה דרב יוסף. ותלת שמעתתא איתמרו בה התם ובכולהי הלכתא כרב יוסף. מחצה, דגרסינן בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמג,א) ההוא דאמר לה נכסיי ליך ולבניך אמר רב יוסף קנאי פלגא. קנין, הא דאמרן בשמעתין, דכל זמן שעסוקין באותו ענין יכול לחזור בו.

ברם צריך את למידע דהאי קנין דקאמר כל זמן שעסוקין באותו ענין יכול לחזור בו, הני מילי בקנין דקנו מיניה בסודרא וכיוצא בו, דדעתיה דנותן למיתב ליה מתנה למקבל, אי נמי לזבוני ליה אדעתא דשקיל דמי, דלאו משום ההוא קניין קא בעי לאקנויי ליה אלא מחמת דבעי למיתב ליה מתנת חנם, אי נמי דדעתיה למשקל מיניה דמי, ואשתכח דלא קא מטיא ליה הנאה לנותן ולא למוכר השתא (מיהא אי) [מהאי] קנין, דהא חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה כדקי"ל קונין בכלי אע"ג שאין בו שוה פרוטה, וקיימא לן נמי דמתנה על מנת להחזיר גבי חליפין שמה מתנה, כדקאמרינן בפרק האשה נקנית (קידושין ו,ב) גבי מתנה על מנת להחזיר אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין. וכיון דלא מטיא הנאה לידיה דמקנה בהאי קנין גופיה, אלא לקיומיה למילתא בהא קנין בעלמא הוא דקא בעי ליה, כל כמה דעסוקין באותו ענין יכיל למהדר ביה דאכתי לא גמר ואקני. אבל בשאר כדאמרינן בפרק המוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא כו,א) פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהם, ואע"ג דעסוקין באותו ענין, דהא דומיא דמדד עד שלא פסק קתני. וגרסינן נמי (שם פה,א) עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח, ואע"ג דעסוקין באותו ענין קאמר ללוקח, דהא דומיא דעד שלא נתמלאת המדה קתני. ואמרינן נמי (שם פו,ב) כור בשלשים סאה לסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה, ואע"ג דעסוקין באותו ענין. הכא נמי מכיון שמשך בעל השור את הפרה זכה בה וכיון שזכה בה בפרה נתחייב זה בשור, ואע"ג דעסוקין באותו ענין.

תדע דבהדייא גרסינן בפרק הזהב (בבא מציעא מז,א) היה תפוש פרה ועומד ובא חבירו ואמר פרתך למה לחמור אני צריך חמור יש לי שאני נותן לך פרתך בכמה בכך וכך, משך בעל חמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור לא קנה בעל החמור את הפרה. וסברינן למידק ש"מ חליפין ומקפיד עליהן לא קנה. ואתמה רבא אלא כל חליפין בשופטני עסקינן דלא קפדי, אלא אמר רבא חליפין מקפד קפדי וקני, הכא במאי עסקינן כגון דאמר ליה חמור בפרה וטלה ומשכה לפרה ולא משכה לטלה דלא הוי משיכה מעליתא. דשמעת מינה טעמא דלא אספיק בעל החמור לממשכיה לטלה עד שמת החמור, מכלל (דלא) [דאי] אספיק לממשכיה לפרה ולטלה עד שלא ימות החמור קנייה בעל החמור לפרה ונתחייב בעל הפרה בחמור, וכי מיית חמור ברשותיה דבעל הפרה הוא דמיית ולא מצי למהדר ביה, ואע"ג דעסוקין באותו עניין. והוא הדין לשאר אנפי הקנאות. וכי איתמר דרבה ורב יוסף גבי קניין דוקא אתמר ולא גמרינן מיניה למילתא אחריתי. הילכך גבי שאר הקנאות, היכא דאקני ליה בכסף ובשטר ובחזקה ומשיכה וכיוצא בהן, כגון דאמר ליה קני, אי נמי אמר קונה וקביל מקנה עילויה ובתר הכי יהיב ליה דמים, אי נמי אחזיק, אי נמי שקיל מיניה שטרא, אי נמי משך, אי הדר ביה בתוך כדי דבור מעידנא דגמרא ביה הקנאה יכול לחזור בו, דכמאן דהדר ביה מתחלה כדי דבור דמי ולאו שהייה היא, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא (נדרים פז,א) דתוך כדי דבור כדבור דמי לבר מע"ז ומגדף והקדש ומגרש. ואי לא הדר ביה בתוך כדי דבור מעידנא דגמרא ביה הקנאה דהוא עידן מעשה דקבלת דמים ושטר וחזקה וכיוצא בהן אינו יכול לחזור בו:

מ. ומדמסתייע רב יוסף מדרב יהודא ואיצטריך רבה לתרוצה לדרב יהודה כי טעמיה דידיה, שמעינן מינה דהא דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין, לא מתוקמה לה אלא כגון דסליקו מעניינא לעניינא כדמוקים ליה רב יוסף דהילכתא כותיה, דאי לאו הכי אין כותבין ואין עושין דין דחיישינן דלמא הדר ביה. וש"מ דהא רבי יהודה במתנת שכיב מרע במקצת היא דבעיא קנין ואם עמד אינו חוזר, אבל בכותב כל נכסיו וכיוצא בו אע"ג דסליקו מעניינא לעניינא וקמו נמי והדר יתיבו, כיון דקימא לן כל שאלו עמד חוזר (חוזר) במתנתו שוב אין עושין דין, דכיון דמעיקרא חיישינן דילמא הדר ביה ולא מצו למידן ביה מיד, אע"ג דלא הדר ביה נמי אשתכח דמעיקרא עדים הוו ואין עד נעשה דיין:

מא. והא דתנן האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין, דייקינן עלה הא תו (לימא) [למה] לי, היינו הך, כדפרישנא במתני' (לעיל סי' א ד"ה האשה). ומהדרינן הא קמ"ל ממשנה יתירא האשה את בנה דומיא דאשה את בעלה מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר אף האשה את בנה אין הבן יורש את אמו להנחיל האחין מן האב. כלומר מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר, שאם מת הבעל בחיי אשתו ואחר כך מתה אשתו אין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר להנחיל לבניו מאשה אחרת, דירושת הבעל מחמת אישות קאתיא, וכיון דמת הבעל בחיי אשתו קנתה האשה עצמה לגמרי ונתרוקנה לה הרשות בנכסיה ופקעה לה ירושת הבעל לגמרי. אף האשה את בנה, אין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחים מן האב, שאם מת הבן בחיי אמו ואחר כך מתה אמו, אע"ג דקורבא דבן לגבי אימיה מידי דלית ליה הפסק הוא, אין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב, דכיון דאין בין האחין מן האב ובין אמו קורבא בעולם לא ירתי לה:

מטה התם האשה יורשת בנה. הקשה ריב"ם אם כן נמצא שעל ידי איש נמי מוסבת נחלה כו' ככתוב בתוספות. ור"ם פירש דלא קשה דמה שהקשה ריב"ם אמאי מזהיר טפי לאשה יורשת מלאיש לא קשיא משום דלאשה אזהר טפי שהיא מסבת על ידי שנים על ידי הבעל ועל ידי הבן ועוד דמלתא דשכיח היא שהאשה מתה בחיי בנה דלעיל קרי ליה פורענותא כשהבנים מתים בחיי אביהן אבל האיש אם ימות וירשנו בנו לא שכיח שימות בחיי אמו ותירשנו. ועוד אפילו אם תירשנו כשתמות היא ירשנה בנה בקבר ותחזור הירושה לקרובי אביו ואף על גב דאין הבן יורש את אמו בקבר הני מילי ירושה הבאה מכחה אבל הכא שהירושה באה לו מכחו יחזור וירש בקבר להנחיל לקרובי אביו. ולא תיקשי נמי מה שהקשה דלא משכחת נחלה ממש משת עד ראובן כיון שהאם יורשת את בנה. ויש לומר כי ליכא אם נחלה ממש משת ואפילו כי איכא אם תמשמש הנחלה עד ראובן כשמתה האם כדפרישית. ולא תיקשי נמי הא דאמר משפחת אם אינה קרויה משפחה דהני מילי שאר קרובי האם אבל אם עצמה תירש מהיקישא דמטות ועוד הרי לבסוף כשתמות חוזרת הנחלה למשפחות האם כדפרישית. תוספי הרא"ש ז"ל

בד"ה מה אשה כו' דמה (שפרשב"ם) [ריב"ם] דלכך פשיטא ליה בבעל משום דשארות כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא תקשי להו נמי הכא לפירושו דלמה ליה למילף מפנחס דאין הבעל יורש כשהיא בקבר תיפוק ליה דפקע שארות על ידי מיתתה ואפשר דטפי פשיטא דליפקע שארות על ידי מיתת הבעל מיהו שפיר קשיא להו מההיא דפ' הבע"י דע"כ לאו בפקע שארות תליא מלתא דהא כשהיא מתה לא פקע שארות כדאיתא בפרק הבע"י ואפי' הכי אמרינן הכא דאין הבעל יורשה כשהיא בקבר ודו"ק:

בא"ד והכא נמי בן אע"ג דיורש אמו כו' מ"מ אינו יורשה כשהוא כו' עכ"ל יש לדקדק ואימא איפכא כיון דבן יורש אמו כשהיא בקבר ה"נ יורשה כשהוא בקבר להנחיל כו' וה"נ בבעל יורשה כשהוא בקבר אע"ג דאינו יורשה כשהיא בקבר והיקישא דס"פ מי שמת נמי נימא ביה איפכא נאמר הסבה בבן ונאמר בבעל מה הבן יורש אמו כשהוא בקבר אף הבעל כו' וכפי מ"ש לעיל דטפי פקע שארות במיתת הבעל מבמיתת האשה ניחא ודו"ק:

בד"ה אף מטה כו' ועוד דאם כשאין האב האשה יורשת אם כן לא תהיה נחלה כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דכשאין גם האשה אז נחלה משמשת לקרובי האב דמשמע נחלה משמשת לקרובי האב כמו שהאב גופיה יורשה דהיינו אפי' לגבי אשה וק"ל:

תוס' בד"ה והלכתא כוותיה כו' והא קיימא לן הלכתא כרבה ובהא אין הלכה כרשב"ג ומדלא קאמר והא קי"ל בהא הלכתא כרבה כדקאמר כו' כצ"ל:

בד"ה מה אשה כו' דאין הבעל יורש אשתו בראוי עד דיליף מפנחס כו' ממורישי אשה לכן צריך לפסוק אחר כו' כצ"ל:

גמרא אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מה"א. נ"פ דה"ה דאינו מנחיל לאביו (וכגון שגרשה או מתה היא קודם מורישיה או באנוסה ומפותה) וכמ"ש הרשב"ם "דסד"א כו' דהוסבה נחלה לאביו" וכן לקמן בס"פ מ"ש איתא סתם יורשי הבן ואביו ג"כ בכלל. והא דלא נקטי' הכא משום דפורענותא היא כדאיתא בר"פ (או משום דלא מ"ל אלא בהני גווני שכתבתי) וכן לשון התוס' בד"ה מה שכ' ואם נפרש כו' להנחיל לאחיו. ל"ד דה"ה לבניו מאשה אחרת אלא דלישנא דהגמרא נקטי. ותימה בעיני על האחרונים שלא העירו בזה. ולא עוד אלא שהגרע"א בתוספותיו לכתובות פ"ד אות נ"ו הקשה דהא גרע כח הבעל מכח האב לענין ראוי (ב"ב קי"ג). ושם מיירי בענין ירושה ובכה"ג אף האב אינו יורש. אלא דיש להקשות מכופר ומלוה וניזקין שכ' התוס' כאן בסד"ה מה:

ר"ש ד"ה האשה את בנה ל"ל (בסופו). דכי היכי דהאיש נוחל את דודתו וא"מ ה"נ נוחל את דודו וא"מ. כ"נ דצ"ל:

ר"ש ד"ה אף האשה. חד להיכא דמתה אמו מקמיה דירית לה. כצ"ל:

ר"ש ד"ה יורשת את בנה. כצ"ל:

תד"ה מה. דמה שפי' ריב"ם כו' דשאירות פקע ליה ע"י מיתה כמו ע"י גירושין א"נ דאמר כו'. לעד"נ דברי הריב"ם נכונים דכיון דילפינן בקדושין (י"ג ב') דמיתת הבעל מתירה לינשא מדאיתקש לגירושין וכן ביבמות (נ"ז ושם) איתא התם (ר"ל היכא דמית) פקע קנינו. א"כ תו לאו שארו היא. ועוד הרי איתקש לגירושין דנקרא כריתות שהוא כורת בינו לבינה. ועוד הגע עצמך היכא דנשאת לאחר מיתתו הכי בעלה הראשון שכבר מת יירשנה. וכל ה"ט לא שייכי במתה היא דמיירי ביבמות ועי' מהרש"א. (וק"ק הא דאמרי' בגיטין (פ"ג ב') כל ימי חייכי אין זה כריתות וכ"י חיי ה"ז כריתות ע"ש. ולפמש"כ היה ראוי להיות להיפך וי"ל). ועמש"כ ביבמות נ"ה בתד"ה דיש לה וד"ה לאחר:

בא"ד וקשה לרשב"א דא"כ כו' תיפוק ליה כו' מכח שאירות. ולעד"נ דע"כ לא אמר ר"י אלא היכא דירושה ראשונה באה מכח שאירות דלא אשכחן בה אין לו למידרש. אבל אם ירושה ראשונה באה מחמת קורבה דכתיב בה אין לו דרשינן שפיר עיין עליו אפי' על ירושה דשאירות ודו"ק כי נכון הוא בעז"ה:

בא"ד ובס"פ מ"ש יליף לה מקראי נאמר כו'. כצ"ל ומלת אחרינא למחוק:

תד"ה אף. הקשה ר"י כו' וירשנו בנו ואח"כ ימתו הבן כו'. ל"י מאין פסיקא ליה דניחוש כ"כ שמא יולד לו בן וימות בלי זרע בחיי האם (ואולי ר"ל דאף שתמות היא קודם ירשו קרוביה מאביה ע"י משמוש. אבל נראה דז"א דהא גם הבן אינו יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב ותדע שהרי גם הר"י לא חשש רק אם ימות האב קודם אבל במת הבן תחילה משמע דאינו יורשו בקבר להנחיל לאמו) עי' לעיל (ר"ד קי"א) ברשב"ם דאם היה לה אח מותרת להנשא לשבט אחר ול"ח דילמא ימות בלי זרע ואכמ"ל:

רשב"ם ד"ה משום ר"י ב"ר שמעון משום דלא היה רבו מובהק. עי' רש"י חולין קיג ע"ב ד"ה הא דרביה:

תוס' ד"ה אף כו' שלא יהיו נכסיו הפקר. עי' בר"ש פ"י משנה ט' דשביעית ועי' בפ"י כתובות יא ע"א בתוד"ה מטבילין:

מענינא לענינא. שפסקו מאותו ענין ודברו בענינים ובמעשים אחרים ואז אם רצו עושין דין אבל כל זמן שעסוקין באותו ענין אין עושין דין: והלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה. בפ''ק (לעיל דף יב:) אמר רב יוסף מצי אמר ליה מעלינא לך כנכסי דבר מריון: ענין. הא דאמרן: ומחצה. לקמן במי שמת (דף קמג.) ההוא דאמר לדביתהו נכסי ליך ולבריך אמר רב יוסף קנאי פלגא דדריש והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו: האשה את בנה למה לי. למיתנא מנחלת ולא נוחלת היינו רישא דקתני האיש את אמו נוחל ולא מנחיל והאשה את בעלה נמי דקתני מנחלת ולא נוחלת היינו נמי רישא האיש את אשתו נוחל ולא מנחיל וכן אחי האם דקתני דמנחילין לנכדם בני אחותם ולא נוחלין היינו נמי רישא דקתני בני אחות של איש נוחלין דודיהן ולא מנחילין ולמאן דתני נמי במתניתין בני אחיות הך סיפא נמי היינו בני אחיות דכי היכי דהאיש נוחל את דודו ואינו מנחיל ה''נ נוחל את דודתו ואינו מנחיל: ה''ג הא קא משמע לן דהאשה כו'. ולא גרסינן אלא כלומר להכי תנא בבא יתירה לאקושי האשה את בנה להאשה את בעלה דבאותו ענין שהאשה מנחלת לבעלה מנחלת נמי לבנה: מה האשה את בעלה. אינה מנחלת לו בראוי לה לאחר מיתתה אלא במוחזק כדאמרן לעיל וילפינן מקראי דאין הבעל יורש את אשתו בנחלה הבאה לה ממורישיה כשהיא בקבר אלא או בנה או בתה יורשה ואם אין לה בן הקרוב למורישה יותר קודם: אף האשה את בנה. אינה מנחלת לו בראוי לו לאחר מיתתו כדי שינחיל הוא לקרוביו שמצד אביו ולא מצד אמו כגון שאם מת הבן ואח''כ מתה אמו אין זה הבן שהוא כבר מת ונתון בקבר מקודם מיתת אמו יורש עתה את אמו להנחיל את אחיו מאביו אלא יורשי אביה יורשין אותה וסברא הוא דכיון דמת בנה מקמי דידה פקע לו כחו בירושת אמו ומיהו להכי איצטריך לאשמועינן דלא ירית כשהוא בקבר את אמו דס''ד אמינא לא תסוב תרי זימני כתיב ותרוייהו בסבת הבן חד להיכא דמתה אמו מקמיה דירית לה ואידך לאשמועינן דאפילו היכא דמית איהו ברישא ומתה היא אחריו דהוסבה נחלה לאביו או לקרוביו מן האב קמ''ל משנה יתירה דלא ירית בראוי וקראי לכדדרשינהו לעיל והאי דקתני אחי האם דלא צריך אגב גררא דהנך נקט ליה והאי דקתני ברישא האב את הבנים והבנים את האב והוה מצינו למשמע סיפא מרישא מיהו כיון דמיתני ליה בתרוייהו נוחלין ומנחילין קתני להו דכל נוחלין ומנחילין קחשיב אבל הך בבא דמנחילין ולא נוחלין כולה מיותרת היא שהרי כבר נשנית בבת נוחלין ולא מנחילין: יורש את אמו בקבר. דמי לההוא בקבר דלעיל שכשהאשה בקבר אינה יורשת אביה כדי להנחיל לבעלה והכא נמי כשהבן בקבר אינו יורש את אמו כדי להנחיל לאחין מן האב: משום רבי יהודה ברבי שמעון. משום דלא היה רבו מובהק קאמר משום שלא הורגל ר' יוחנן לומר דברים משמו של ר' יהודה בר' שמעון אבל מרבו יאמר אמר ר' יוחנן אמר ר' ינאי: דבר תורה. כלומר מן הפסוק יש ללמוד: האב יורש את בנו. וה''ה לבתו כדילפינן בריש פירקין: יורשת את בנה. וה''ה לבתה במקום שאין האב אבל אם אביו קיים הוא קודם דלהכי מיהא אהני משפחת אב שקרויה משפחה להקדים שאר האב לשאר האם: מטות. וכל בת יורשת נחלה ממטות וביורשת שני מטות אוקימנה:

קני קמא ואע''ג דלא ידעינן אי הדר ביה ואמר נמי דייתיקי מבטלת דייתיקי ומיהו בקונטרס פי' דהכי פריך כיון דיכול לחזור ויבטל הדין לא הוי דין ואע''ג דלא חזר חיישינן שמא יחזור ואין נראה לר''י דא''כ הוה ליה למיפרך והא מצי הדר ביה ונראה לפרש דאמאי עושים דין ניחוש שמא יחזור והוי כמו אטרוחי בי דינא בכדי: והלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה ענין ומחצה. אע''ג דבמחצה ליכא מאן דפליג עליה דרב יוסף מ''מ הוצרך לפסוק הלכה כמותו משום דאביי מקשי עלה ואע''ג דשני ליה רב יוסף שפיר סלקא דעתך משום דרב יוסף אעיקר תלמודיה ולא הוי שינוי דידיה עיקר קמ''ל ומכאן אין להוכיח דהלכתא כרבה לגבי רב יוסף בכולי גמרא שהרי כאן פוסק אפילו בדבר דלא חלק עליה רבה דמסתברא דלא אתי למימר אין הלכה כמותו בכל מה שדבר בגמ' אלא במכילתין דהנך ג' איתנהו במכילתין אבל יש ראיה מפרק מי שאחזו (גיטין דף עד:) דקאמר והא קי''ל הלכתא כרבה ובהא אין הלכה כרשב''ג ומדלא קאמר והא קי''ל בהאי הלכתא כרבה כדקאמר גבי רבן שמעון בן גמליאל משמע דבכולי גמרא הלכתא כרבה ובההיא דריש הכונס (ב''ק דף נו: ושם) דפליגי רבה ורב יוסף בשומר אבידה אומר ר''י דהלכה כרבה דהוי שומר חנם ולא כמו שפוסקין כרב יוסף ושם (ד''ה בההיא) פירשנו: מה אשה את בעלה אין הבעל יורשה בקבר. פ''ה אינו מיושב דמפרש בקבר אאשתו קאי דאין הבעל יורשה אם נפלו לה נכסים כשהיא בקבר דהא דומיא דזה ליכא לפרושי אף אשה את בנה אין הבן יורש את אמו כשהיא בקבר והא ליתא שהרי הבן יורש את אמו כשהיא בקבר כשמתה בחיי מורישה כדאמר לעיל ולקמן נמי מרבינן בן הבת ואם נפרש יורש הבעל כשהוא בקבר אין יורש את אשתו להנחיל לאחיו הוה אתי שפיר דאף האשה אין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחיו מן האב אבל תימה דאמאי פשיטא ליה בבעל טפי מבבן דמה שפי' ריב''ם דלכך פשיטא ליה בבעל משום דשאירות פקע ליה על ידי מיתה כמו ע''י גירושין אין נראה דאמר בהבא על יבמתו (יבמות דף נה:) דלאחר מיתה נמי מיקריא שארו ואומר ר''י דהיינו טעמא משום דאין אדם יורש בקבר להנחיל לקרובין אלא ע''י משמוש נפקא לן לקמן מובן אין לו דהיינו הנהו דיורשין מחמת קורבה אבל בעל דלא ירית מחמת קורבה לא אשכחת משמוש וקשה לרשב''א דא''כ אמאי איצטריך קרא לעיל דאין הבעל יורש אשתו בראוי עד דיליף מפנחס תיפוק ליה משום דלא אשכח משמוש בירושה הבאה מכח שאירות ונראה לו שזהו סברתו של רשב''ם דנקט יורש אשתו כשהאשה בקבר דודאי כשהבעל בקבר הוה ליה למימר והא דלא פירש הכי שסובר דהיא גופה לא נפקא לן אלא ממאי דאשכח שאינו יורש את אשתו כשהאשה בקבר כדילפינן לעיל מקרא דפנחס דנהי דלא מבטל שאירות לגמרי כדאמר ביבמות מ''מ מכח שאירות בקבר אשכחן דאינו יורש הלכך אין לו לבעל לירש כשהוא עצמו בקבר וה''נ בן אע''ג דיורש אמו כשהיא בקבר מואין לו כתיב מ''מ אינו יורשה כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב דיליף מבעל ובסוף פ' מי שמת (לקמן דף קנט:) יליף לה מקרא אחרינא נאמר סיבה בבן ונאמר סיבה בבעל כו' וכופר האשה דלא ירית בעל נפקא לן מקרא אחרינא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב''ק דף מב:) ומפרש התם טעמא לפי שהוא ראוי שאינו משתלם אלא לאחר מיתה וכן נזקיה ומלוה שלה למאן דחשיב ליה ראוי אור''י לפי שאינן ממורישי אשה הוי לכן צריך לפסוק אחר ובב''ק פי' דמכופר לא אתי שאר ראוי דה''א שאני כופר דלעולם הוה ראוי ומירושה לא שמעינן כופר לפי שמחיים נעשה החבלה: אף מטה האם האשה יורשת את בנה. הקשה ר''י א''כ ע''י איש נמי מסבת נחלה ממטה למטה שאם ישא משבט אחר וימות ויירשנו בנו ואח''כ ימות הבן ותירשנו אמו שהיא משבט אחר ואמאי אזהר רחמנא לאשה מוכל בת יורשת נחלה טפי מלאיש ועוד דאם כשאין האב האשה יורשת א''כ לא תהיה נחלה ממשמשת לקרובי האב ולקמן מקרא נפקא לן משמוש נחלה ואם שניהן יורשין יחד את הבן הא משפחת אם אינה קרויה משפחה ונראה לרבינו תם ולר''י דבגיורת קאמר דיורשת את בנה ונפקא מינה שלא יהיו נכסיו הפקר:

בבא בתרא קיד ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף קיד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד