בבא בתרא קטו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קטו - ב

הא כיצד? כלומר, כיצד מצינו "עיין עליו" אף למעלה במקרה שאין זרעו קיים?

נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן ^[110]. שאם אין לו בן, בת, אב, אח, אחות, ולא בני בניהם עד עולם, ולא אבי האב, ולא אחי האב, או אחיות האב, ובני בניהם, מחזירים את הנחלה למעלה ולמטה על קרובי אבותיו, עד ראובן ^[111]. ואין מעבירים את הנחלה למשפחת האם ^[112].

ודנה הגמרא: לימא עד יעקב? שאם מת ראובן וכל זרעו, חוזרים אצל יעקב, ומעבירים את הנחלה לשמעון ולוי ושאר השבטים ^[113]? אמר אביי: אם כן, נמצא שכלה שבט אחד מישראל. וגמירי [מקובלנו], דלא כלה שבטא ^[114].

וראיה לדבר במלאכי (פרק ג פס' ו) "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם".

אמר רב הונא אמר רב: כל האומר תירש בת, עם בת הבן ^[115], מקל וחומר, כדלקמן, אפילו היה נשיא שבישראל אין שומעין לו ^[116]. ויורשת בת הבן לבדה, כאביה, שהיה יורש לבדו בלא אחותו.

שאינן אלא מעשה צדוקין ^[117]. כמובא להלן.

דתניא, בארבעה ועשרים בטבת ^[118] תבנא לדיננא. [שבנו למשפטנו הראשון], שהודו לנו הצדוקים.

שהיו צדוקין אומרין, תירש הבת עם בת הבן ^[119].

נטפל להן רבן יוחנן בן זכאי, אמר להם: שוטים! מנין זה לכם?

ולא היה אדם שהחזירו דבר, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואומר, קל וחומר: ומה בת בנו הבאה מכח בנו, תירשנו בתו הבאה מכחו לא כל שכן?!

קרא עליו רבי יוחנן את המקרא הזה: (בראשית לו, כ) "אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה",

ומאידך כתיב (שם כד), "אלה בני צבעון, ואיה וענה". אלמא, ענה היה בנו של צבעון ^[120]. ולעיל נזכר כאחיו?

אלא מלמד שבא צבעון על אמו, והוליד ענה. והיה בנו ואחיו.

נמצא שענה לא היה בנו של שעיר החרי, אלא נכדו. ובכל זאת ירש את שעיר ^[121]. כדכתיב, "בני שעיר החורי יושבי הארץ", ומכאן למדנו, שבני בנים הרי הם כבנים לענין ירושה.

ודנה הגמרא: דלמא תרי "ענה" הוו? אמר רבה, אמינא מלתא דלא אמרה שבור מלכא, ומנו שמואל. [או?מ?ר דבר שלא אמרו שמואל, שהלכה כמותו כמלך פרס (שבור מלכא)].

איכא דאמרי, אמר רב פפא אמינא מלתא דלא אמרה שבור מלכא, ומנו רבה:

אמר קרא "הוא ענה", משמע, הוא ענה דמעיקרא. ולא היו שני אנשים ששמם "ענה".

אמר ליה אותו צדוקי לרבי יוחנן: רבי, בכך אתה פוטרני?! הלא אף אנו מודים שבן הבן יורש את זקינו.

ולא באנו לומר אלא שבת הבן לא תהא עדיפא על הבת ^[122].

הערות

^[110] יש לדון, האם לאבות קודם מתן תורה היה דין "ישראל", או שנחשבו כבני נח. ועיין ברמב"ן על התורה (ויקרא כד י), דעת הצרפתים, שהיה להם דין בני נח. אך הרמב"ן עצמו סבר, שהאבות יצאו מכלל בני נח. ולדעת הצרפתים צריך לומר, שיש לעכו"ם דין ירושה כישראל. שאם לא כן, כיצד תמשמש הנחלה עד ראובן שהיה בן נח?! והנה הרמב"ם (פרק ו מהלכות נחלות הלכה ט) פסק שעכו"ם יורש את אביו, ואין להם שאר ירושות אלא על פי מנהגם. ועל כרחך צריך לומר, שהוא סבר כהרמב"ן. שאם לא כן, כיצד תמשמש הנחלה עד ראובן, והרי אין בבן נח דין ירושת האב? עוד יש להעיר, לשיטת הצרפתים שהאבות היו בני נח, אם כן במתן תורה נתגיירו, וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואם כן כיצד הנחלה ממשמשת עד ראובן? וצריך לומר, דבגירות דמתן תורה לא נאמר דין "כקטן שנולד". ועיין בזה ב"גור אריה" (בראשית מו ה), שרק במי שנתגייר מעצמו אמרינן כקטן שנולד, אבל במתן תורה שניתנה בכפיה, לא אמרינן "כקטן שנולד". ולכן לא הותרו בקרוביהם לאחר מתן תורה. ועיין עוד בהקדמה לשב שמעתתא. אך במשך חכמה (דברים ה כז) כתב, שאף במתן תורה היה להם דין "כקטן שנולד". ועיין עוד בשיעורי הגר"ש רוזובסקי.

^[111] לאו דוקא ראובן. אלא מפני שהוא שבט ראשון נקטו. רשב"ם.

^[112] בדין מישמוש יש לחקור, האם השני המת זוכה בקבר בנכסי הראשון והשלישי יורש מהשני, או אפשר שאין ההמת זוכה כלל, בנכסי הראשון, שאין קנין למת, והשלישי יורש נכסי הראשון מפני שהוא במקום השני, ורואין את השני כאילו זכה בנכסי הראשון להוריש לשלישי. ועיין בזה בקובץ שיעורים (שלג, שמח), שהאריך בראיות לכל צד.

^[113] רבינו גרשום פירש, "עד ראובן", עד בנו של ראובן. וכשיטתו לקמן (קנט ב ד"ה עליו) שאחים יורשים זה מזה באופן ישיר, ולא דרך אביהם. ואם כיון ד"גמירי דלא כלה שיבטא", כדלהלן, מחזירים את הירושה עד בני ראובן, והם ירשו זה מזה באופן ישיר. ולדבריו, כדמקשינן, "ולימא עד יעקב", כלומר, סמוך ליעקב. דהיינו, תחזור הירושה לראובן עצמו, וירשו אחיו ממנו.

^[114] עיין רש"י (ב"ק קט א ד"ה וכי יש לך אדם) דכתב, "אם אין לו בת או אח יש לו קרוב עד יעקב אבינו, הקרוב קרוב יורש". ולכאורה אינו כגמרא דידן, דגמירי דלא כלה שיבטא. חתם סופר.

^[115] בפשטות הכונה, מי שיפסוק שהבת יורשת במשקום בת הבן. אך יש שפרשו, שכיב מרע שמצוה, "תירש הבת בנכסיי עם בת בני", ואליבא דרבי יוחנן בן ברוקה שאמר לקמן בפירקין, שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני, אם היה ראוי ליורשו דבריו קימין, הכא אין שומעין לו. משום צדוקין, כדלהלן. ועיין ברשב"ם שהקשה על פירוש זה. וברש"ש שיישב קושייתו.

^[116] הרשב"ם פירש, "אפילו היה נשיא שבישראל", שהכל נמנין עמו לדון כמותו, אין שומעין לו, מפני שדין זה מעשה צדוקין הוא, כדמפרש לקמן. ובתוספות הוסיפו, אף אם ירצה לתקן לצורך שעה, כעין שמצינו בבני בנימין (יובא לקמן קטז-א) שהתנו שלא תירש בת הבן עם אחיו, אין שומעין לו משום צדוקין. ומדייק הנמוקי יוסף, דאי לאו משום צדוקין, היו יכולים לתקן תקנה כזו, ולהפקיע את הירושה ממי שראוי לה.

^[117] צדוק ובייתוס תלמידי אנטיגנוס איש סוכו היו. והיו שונין לתלמידיהן מה שקיבלו מאנטיגנוס, "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס:. ", וטעו התלמידים בכך, שהיו סבורים דהכי קאמר, עבדו למקום ואל תקבלו שכר. ואמרו, כמו שאין בו ממש בדבר זה, כן כל דברי חכמים. וטעו, ופקרו בדברי חכמים. ונקראו צדוקין על שם צדוק, ובייתוסין על שם בייתוס. באבות דרבי נתן (פ"ה). הרשב"ם.

^[118] במגילת תענית (פרק ה) הגירסא, "בכד' באב". רש"ש.

^[119] אך לא עם בן הבן, כדלהלן.

^[120] עיין בתוספות, שבארו באופן אחר, דענה אשה היתה, כדמוכחי קראי, דכתיב "ואלה בני אהליבמה בת ענה בת צבעון", אלמא אשה היתה. והשתא אהדר להו שפיר רבי יוחנן בן זכאי, שבת הבן חשובה כבן לירש עם שאר בנים שהן קודמין לבת, מדקרי ליה יושבי הארץ, וכך היא קודמת לבת. ומכאן סותר לבסוף ק"ו שלהן. והא דכתיב "הוא ענה" בלשון זכר, היינו משום שירשה עם אחיה צבעון כזכר. ובריטב"א כתב, משום שהיתה מהאלופים.

^[121] לפירוש התוספות ש"ענה" היתה אשה, קשה, כיצד ירשה את סבה, הלא היה לה אח, "איה" ? וצריך לומר, שמת איה בלא בנים. ואכן בתורה לא נזכרו בני איה. ומוכח שמת בלא בנים. תוספות.

^[122] רשב"ם. אך לפירוש התוספות, ש"ענה" היתה אשה, עיין הגהות הב"ח.

הא כיצד ניתן להמשיך עקרון זה של "עיין עליו" כאשר אין למת כל זרע? נחלה ממשמשת, כלומר, נבדקת והולכת גם לדורות הקודמים עד ראובן ושאר ראשי שבטי ישראל. שאם אין כל צאצאים למת, עולים דור אחד למעלה לאביו, ואם איננו — לצאצאיו, אחי המת. ואם הם אינם וגם אין להם צאצאים — הולכים דור נוסף למעלה ולצאצאיו, וכך הלאה, ומבררים אם נשארו צאצאים לאחד מאבות האבות. וכך עשויה הנחלה להגיע עד לדור הראשון של השבט. ושואלים: ולימא [ושיאמר] אם כן, נחלה ממשמשת והולכת עד יעקב, ולא רק עד ראובן, שמא גם מן השבט כולו לא נשארו צאצאים! אמר אביי: גמירי [למודים, מקובלים אנו] שלא כלה מישראל שבטא [שבט] שלם, אלא תמיד נשאר מישהו משבט זה.

א אמר רב הונא אמר רב: כל האומר תירש בת עם בת הבן, אפילו זה האומר הוא נשיא שבישראל — אין שומעין לו, שאינן אלא מעשה צדוקין, אלא יורשתו רק בת בנו. תניא [שכן שנינו בברייתא] במגילת תענית, ברשימת הימים שנאסרו בהספד ותענית בגלל אירועים מיוחדים שאירעו בהם: בארבעה ועשרים בטבת תבנא לדיננא [שבנו לדיננו], כלומר, שהושב המשפט כפי הדין הראוי, כמסורת הפרושים, חכמי התורה. שהיו צדוקין אומרין: תירש הבת עם בת הבן, ונהגו על פיהם משום שהיתה ידם תקיפה,

נטפל להן (בא אצלם) רבן יוחנן בן זכאי, אמר להם: שוטים, מנין זה לכם שכך הדין? ולא היה בהם אדם שהחזירו (שהשיבו) דבר, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט (מדבר דברים של כלום) כנגדו והיה אומר טענה זו: ומה בת בנו הבאה מכח בנו — תירשנו, בתו הבאה מכחו שלו — לא כל שכן שתירשנו?

קרא רבן יוחנן בן זכאי עליו את המקרא הזה: "אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה" (בראשית לו, כ), וכתיב [ונאמר]: "ואלה בני צבעון ואיה וענה" (בראשית לו, כד), והכתובים סותרים זה את זה, שכן מכתוב אחד עולה שענה הוא בן שעיר, ואילו מן הכתוב השני עולה שענה הוא בן צבעון. אלא, מלמד שבא צבעון בן שעיר על אמו והוליד ממנה את ענה. ומכל מקום, מכך שענה קרוי בן שעיר יש ללמוד שבני הבנים (ובנות הבנים) דינם כבנים.

ושואלים: ודלמא תרי [ושמא שני] ענה הוו [היו], האחד בן צבעון והאחר בן שעיר! אמר רבה בתשובה לקושיה זאת: אמינא מלתא [אומר אני דבר] שלא אמרה אפילו שבור מלכא [המלך], ומסבירים: ומנו [ומי הוא] אותו "שבור מלכא"? שבוודאי לא התכוון למלך פרס הגוי, אלא לאדם מישראל — הרי זה שמואל, שכך כינו אותו, משום גדולתו בתורה. איכא דאמרי [יש שאומרים בגרסה אחרת], אמר רב פפא: אמינא מלתא [אומר אני דבר] שלא אמרה שבור מלכא [המלך], ומנו [ומי הוא זה]? — רבה; אמר קרא [הכתוב]: "הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר ברעותו את החמורים לצבעון אביו" (בראשית לו, כד), לומר הוא ענה דמעיקרא [שמתחילה] שמדובר רק בענה אחד.

וממשיכה הברייתא: אמר ליה [לו] אותו זקן צדוקי לרבן יוחנן בן זכאי: רבי, בכך אתה פוטרני? כלומר, בדרשה שכזו רוצה אתה לפרוך אותו קל וחומר שהבאתי? והלא גם אני סבור שבן הבן יורש את זקנו ואפילו במקום הבת, ואולם בת הבן עדיין תירש עם בת המת! אמר לו: שוטה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: How so, i.e., how is the investigation performed when he has no offspring at all? The Gemara answers: The family lineage that determines the inheritance is successively examined up to Reuben, son of Jacob, i.e., the heirs are determined by investigating the family genealogy, and that investigation can extend all the way to Reuben, son of our forefather Jacob. The Gemara asks: And let it say: Until Jacob himself, rather than until Reuben, since if none of Reuben’s descendants survive, one would have to examine Jacob’s descendants. Abaye said in reply: It is learned as a tradition that a tribe will not be eliminated entirely, and some descendants will always remain.

§ Rav Huna says that Rav says: With regard to anyone who says that a daughter of the deceased should inherit the estate of her father along with the daughter of the son of the deceased, even if he is a prince of the Jewish people, one should not listen to him, as this is nothing other than an act of the Sadducees, and runs counter to the ruling of the mishna that the descendants of a son inherit before a daughter. As it is taught in a baraita in Megillat Ta’anit, which describes various minor holidays on which it is forbidden to fast or eulogize: On the twenty-fourth of Tevet, we returned to our law, i.e., the halakha was reestablished in accordance with the opinion of the Sages after having been dictated by the Sadducees. As the Sadducees would say: A daughter should inherit the estate of her father along with the daughter of the son of the deceased.

The baraita continues: Rabban Yoḥanan ben Zakkai joined them to discuss their ruling, and said to them: Imbeciles, from where do you derive this ruling? And there was no person that answered him anything, except for one old man who was chattering at him and saying that it is an a fortiori inference: And just as a daughter of the deceased’s son, who comes to claim her inheritance from her grandfather by virtue of his son, inherits her grandfather’s property, so too, with regard to the deceased’s own daughter, who comes to inherit by virtue of the deceased, all the more so is it not clear that she should inherit his property?

Rabban Yoḥanan ben Zakkai recited this verse about him: “These are the sons of Seir the Horite, the inhabitants of the land: Lotan and Shobal and Zibeon and Anah” (Genesis 36:20), and it is written: “And these are the children of Zibeon: Aiah and Anah” (Genesis 36:24). The first verse portrays Zibeon and Anah as brothers, while the second states that they are father and son. Rather, this teaches that Zibeon engaged in sexual intercourse with his mother and begot Anah, so that he was both Anah’s father and his brother. From the fact that the first verse equates Zibeon and Anah by referring to both of them as Seir’s sons despite Anah being a grandson of Seir, it is clear that grandchildren are equal to children, contrary to the Sadducees’ assertion.

The Gemara interrupts the recounting of the baraita and questions Rabban Yoḥanan ben Zakkai’s inference: But perhaps there were two people named Anah, so that one Anah was Zibeon’s son, and the other his brother? Rabba said: I will state a matter that even King Shapur did not state. And who is this King Shapur? This cannot be a reference to Shapur, king of Persia; rather, it must be a moniker for someone else. He is Shmuel, whose legal rulings were accepted by the public like the edicts of a king by his subjects. Some state a different version, that it was Rav Pappa who said: I will state a matter that even King Shapur did not state. And who is this King Shapur? He is Rabba. The verse goes on to state: “This is Anah” (Genesis 36:24), indicating that he is the same Anah mentioned initially, earlier in the verse. Accordingly, there was only one Anah, who was both Zibeon’s brother and Zibeon’s son.

The baraita continues: The Sadducee said to Rabban Yoḥanan ben Zakkai: My teacher, you dismiss me with this retort? I agree that the son of a son precedes a daughter, as the verse you quoted suggests; I am asserting that a daughter inherits together with the daughter of a son, and the verse you quoted has no bearing on that claim. Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Imbecile,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא כיצד נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. עד בנו של ראובן חנוך או פלוא ובני פלוא אליאב ובני אליאב נמואל דתן ואבירם ועכשיו אם מת אבירם בלא יורש יורש אליאב אביו ואם היה מת אליאב יורש נמואל ודתן אחיו ואם אין שכבר מתו תחזור ירושתו ^א)אינו מובן ואולי דצ"ל דתחזור הירושה לאחיותיהם ואם כולן מתו וכו'. מכח אמם ואם כולן מתו תחזור הירושה לפלוא שהוא אבי אביו של מת ואם אין פלוא תחזור הירושה לבני פלוא או לבתו ואם אין לו בנים לפלוא תחזור לאחי פלוא דהיינו חנוך חצרון וכרמי:

ומקשי' ולימא עד יעקב. כלומר סמוך ליעקב דתחזור ירושה לראובן ומ"ש דקאמר עד ראובן ולא ראובן ממש גמירי דלא כלה שבטא מראובן דמצי למירש:

כל האומר תירש הבת. של אב עם בת הבן היכא דליכא בן אפי' נשיא כו':

תבנא לדינא. חזרנו לדינו:

מפטפט. מקנתר כנגדו להשיב לו דבור ומה בת בנו הבאה מכח בנו תירשנו וכו':

קרא עליו המקרא הזה. כלומר שלא היה רוצה להחזיר להם תשובה אלא מתוך דבריהם רצה לנצחן שהן מודין שממזר אינו יורש את אביו אע"פ שבא מכחו:

וצבעון וענה. אלמא דאחי הוו והדר כתיב אלה בני צבעון ואיה וענה אלמא דענה בן צבעון היה אלא מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה דאחיו ובנו הוה ומדבריהן החזיר להן תשובה דממזר אינו יורש אע"פ שבא מכחו בת האב נמי אע"פ שבאה מכחו אינה יורשת במקום בת הבן ואמר לו אותו זקן רבי בכך פוטרני ומדחני שלא תירש בת האב עם בן הבת. אמר לו שוטה בדין הוא שאפטרך בכך שלא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם. אלא אותו ק"ו שאתם מבקשים ומביאין ראיה שתירש מופרך ומוקשה הוא משום דמה לבת בנו בדין הוא שתירש קודם לבת שכן יפה כחה במקום אחי אביה דהיא עומדת במקום אביה ויורשת עם אחי אביה. תאמר בבתו אע"ג דאתיא מכחו דתירשנו שכן הורע כחה במקום אחין שאינה נוטלת ירושה במקום אחיה דהבן קודם לבת. וכתיב במעשה בנימין כשנתפייסו אחיו עמו השבטים ואמרו ירושת פליטה לבנימין. מאי ירושת פליטה התקינו שלא תירש בת הבן עם האחין של אביה לפי שלא היו רוצין שלא יתמעט השבט ולא תסוב נחלתו משבט לשבט שאילמלי תירש והיתה רוצה לינשא לשבט אחר תסוב נחלתם לשבט אחר אע"פ שבהיתר היא עושה שכשהזהירה תורה לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר לאותן שעמדו על הר סיני בלבד הזהירה ולא לדורות שכתוב בפרשה זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' ואמר ולא תסוב וגו' מכלל דהוראת שעה היתה ולאו לדורות והכי קאמר לקמן בהאי פירקין ועכשיו התקינו לבנימין שלא תירש בת הבן עם האחין כדי שלא תסוב נחלה אבל אם רוצה לינשא לאחד משבטה תירש עם האחין:

קרא עליו את המקרא הזה אלה בני שעיר החורי. איכא דמקשי הכא א"כ איה למה לא חשיב ליה גבי אתי אביו איכא למימר דמת איה קודם שנחלקה להם הארץ ולא ירש כלום תדע דהא גבי אלופים נמי לא חשיב ליה ואיכא מאן דאמר דהי נו דאיצטריך רבן יוחנן בן זכאי לומר לו, אלא מלמד שבא צבעון על אמו. ומשום דקשיא ליה אי משום בני בנים לחודיה הוא דחשיב ליה א"כ אמאי לא חשיב איה, אלא מלמד שבא צבעון על אמו.
ואיכא למידק מאי אהדר להו ר' יוחנן בן זכאי לימני דאינן אמרין דבת תירש כבת הבן וקא מהדר להו בן הבן. והרב ר' שמואל ז"ל פי' שזו שאמרו לו רבי בכך אתה פוטרני ואע"פ שזה דבר פשוט ואינה לו ראיה י"ל כיון דקרי להו בני אלמא אינו כח כחו ולבטל קל וחומר שלהם כיון.
ורבינו תם ז"ל פי' ענה נקבה היתה שהרי כתיב בת ענה בת צבעון, ואף על גב דכתיב הוא ענה משום דירת' כבן קרי לה בלשון זכר ומפני טעם זה קא תשיב לה גבי אלופים כדקא חשיב נמי אהליבמה ונקבה היתה כדכתיב ואהליבמה בת ענה ואהליבמה אשת עשו וזהו שהשי' להם דבת הבן יורשת עם האחין והכתוב מונה אותה עם האחין וקרא אותה בני אלמא יפה כח כחו מכחו.
ומה שאמר לו בכך אתה פוטרני שגם הם היו מודים שבת הבן יורשת ואפי' במקום אחין אלא דמקל וחומר דבת הבן קאמרינן דלירת בת, ואם מפני שהכתוב קרא אותה בני אין זו ראיה, והואהשיב לא תהא תורה שלמה שלנו שמונה אותה כבן בין הבנים כשיחה בטלה שלכם. ועוד שכיון שיורש' עם האחין בטל קל וחומר שלהם.
וא"ת מנין לו שהיה ממזר מדקא חשיב צבעון וענה אחים בני שעיר החורי ואלו משום ירושה היה לו למנות ענה ולא צבעון.

מלמד שבא צבעון על אמו וכו'. ואם תאמר ומאי ראיה קא מייתי להו מהכא, דאינהו נמי מודו דבן הבן הרי הוא כבן, ולא נחלקו אלא בבת הבן שתירש הבת עמה. פירש ר"ש ז"ל, דאין הכי נמי, והיינו דקאמר ליה בכך אתה פוטרני, ומיהו רבי יוחנן בן זכאי לא רצה מעיקרא לגלות לו טעמי התורה ודחה אותו בכך, ולא נתכוון אלא לדחות הקל וחומר שהיו דרושין מעצמן, ואחר כך גילה לו ואמר לו מה שכן יפה כחה במקום אחין. ורבינו תם ז"ל כתב, דענה נקבה היתה, וכמו שכתוב (בראשית לו, ב) אהליבמה בת ענה בת צבעון. ואף על פי שכתוב (שם, כד) הוא ענה אשר מצא, מפני שהיתה היא מן האלופים קראה בלשון זכר. ואהליבמה שהיתה מן האלופים נקבה היתה, כדכתיב אהליבמה בת ענה ואהליבמה אשת עשו. וזהו שהביא לו ראיה לשבור דבריהם מכאן. ומכל מקום עוד צריכין אנו לומר כלשון הרשאון, שלא נתכוון מתחלה אלא לשבור הק"ו שלהן, שהרי כאן מנאה עם הבנים ממש, אלמא אינה ככח כחו אלא ככחו ממש, דאי לא מה הביא להם והלא אף הם מודים שבת הבן יורשת. והיינו דקאמר ליה ר' בכך אתה פוטרני ולבסוף שבר דבריו לגמרי, דמה לבת בנו שכן יפה כחה במקום האחין.

דייני ישראל הגדולים והנכבדים יש להם רשות לשנות בסדרי נחלה לפי מה שרואין לצרך שעה כמו שדרשו ויאמרו ירשת פלטה לבנימין שהתנו עם שבט בנימין שלא תירש בת הבן עם האחים וטעם תקנתם מפני ששבט בנימין נתמעט ולא נשארו אלא שש מאות ונמצאו הרבה נחלות להרבה בנות ותקנו להם שלא לגרע נחלתם שלא יהו יורשות עם אחי אביהן אלא האחים יהו יורשים אף חלק אחיהם המת וישיאו את הבנות כראוי להם ומ"מ אם היתה בת יחידה שלא במקום בן אחי האב היו משיאין אותה בשבטם הרי מ"מ שתקנו הפקעת נחלה לצרך שעה שהפקר בית דין הפקר ומ"מ בדבר שהוא מעשה צדוקים אין עושין כן שלא יהו מוצאין להם סעד מתוך מעשים שלנו מעתה כל האומר תירש הבת עם בת הבן אע"פ שאינו אומר כן בתורת דין שאין לבא עליו מתורת טועה בדבר משנה אלא שאומר בתורת תקנה ולצורך שעה ואפילו נשיא שבישראל שכחו יפה והפקרו הפקר יותר משל בית דין אחר אין שומעין לו ודין זה היה ידוע לצדוקים:

מג. ת"ר איש כי ימות ובן אין לו אין לי אלא בן בן הבן ובת הבן ובן בת הבן מניין ת"ל אין לו עיין עליו בת אין לי אלא בת בן הבת ובת הבת ובת בן הבת מניין ת"ל אין לו עיין עליו הא כיצד נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. וכך הוא הציעה של ברייתא. איש כי ימות ובן אין לו, הא יש לו בן בן קודם. ואין לי אלא בן, בן הבן ובת הבן ובן בת הבן, והוא הדין לבת בת הבן עד סוף דור אחרון, מניין, ת"ל אין לו, עיין עליו, הא למדת שכל אלו קודמין לבת. או אין לו אחד מכל אלו ולא מיוצאי יריכן של אלו, והעברתם את נחלתו לבתו. אין לי אלא בת, בן הבת ובת הבת ובן בת הבת, והוא הדין לשאר זרעה של בת עד סוף כל הדורות, מניין שקודמות לאב וכל שכן לאחין, ת"ל אין לו, עיין עליו. הא כיצד נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. לא מצאו בשבט ראובן אין נותנין לשאר שבטים, גמירי דלא כלי שיבטא.

כיצד אמרו נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. הרי אמרו בן קודם לבת וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת, לא נמצא לו בן ולא יוצאי יריכו של בן נחלה חוזרת אצל הבת, והבת קודמת לכל יוצאי ירכה, וכל הקודמין לנחלה מיוצאי יריכה בנכסי עצמה קודמין זה לזה בנכסי אביה, והיא וכל יוצאי יריכה קודמין לאב. לא נמצאת לו בת ולא יוצאי ירכה של בת, נחלה חוזרת אצל האב, וכענין הזה נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן, שהקודם בנחלה הרי הוא כאלו היו הנכסים שלו מחיים ומוריש למי שראוי ליורשו.

כיצד, הרי שמת בנו של אבירם כבר נתברר ממשנתינו כיצד הנחלה מגעת אצל אבירם אביו. לא היה אבירם קיים, רואין את הנכסים כאלו היו שלו, ואם היו לו בנים אחרים או יוצאי יריכן הן יורשין אותו. לא היו לו בנים ולא יוצאי יריכן של בנים, נחלה חוזרת אצל אליאב אביו. לא היה אליאב קיים רואין את הנכסים כאלו היו שלו, ואם יש לו בנים או יוצאי יריכן של בנים כגון נמואל ודתן ויוצאי יריכן הן יורשין אותו, ואם לאו נחלה חוזרת אצל פלוא אביו. לא היה פלוא קיים מחזירין אחר יוצאי יריכו. לא נמצאו לו יוצאי ירך נחלה חוזרת אצל ראובן. וכענין הזה נחלה ממשמשת הולכת עד ראובן. וכל הקודם בנחלה יוצאי יריכו קודמין. ודוקא לבר מבעל בנכסי אשתו, שאע"פ שהוא קודם בנחלה בנכסי אשתו אם מת הבעל בחיי אשתו אין יוצאי ירכו קודמים לשאר יורשי אשתו, שאין הבעל יורש את אשתו בקבר להנחיל לבניו מאשה אחרת כדאמרינן לעיל:

מד. אמר רב הונא אמר רב כל האומר תירש הבת עם בת הבן אפי' נשיא שבישראל אין שומעין לו שאינו אלא מעשה צדוקין, שהיו אומרין ומה בת בנו הבאה מכח כחו תירשנו בתו הבאה מכחו אינו דין שתירשנו, ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי אמר להם* מה לבת בנו שכן יפה כחה אצל אחי אביה לירש עמהם תאמר בבתו שהורע כחה אצל האחין ובטלום אותו יום עשאוהו יום טוב. ומניין לבת הבן שיפה כחה אצל האחין, דכתיב בבנות צלפחד (במדבר כז,ז) נתן תתן להן אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן:

(ח) אפילו נשיא שבישראל אין שומעין לו כלומר שאין בישראל כמותו אם רוצה לעשות תקנה זו בישראל שלא כדין אלא מחמת צורך שעה. כדאמרי' לקמן שעשו לשבט בנימן אין שומעין לו דחיישי' שמא מן הצדוקין הוא או שלא לחזק דברי הצדוקין:

(ט) מלמד שבא צבעון על אמו. ואין לומר שבא שעיר על אשת צבעון כלתו וילדה את ענה והרואה סבור שהוא בן צבעון שלא הי' קורא אותו הכתוב בן צבעון אם לא הי' בנו אבל בן שיער קורא אותו אע"פ שלא היה בנו דבני בנים הרי הן כבנים:

אלא מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה. ואם תאמר ומנא לן הכי דלמא משום דבני בנים הרי הם כבנים חשיבי ליה לענה כבני שעיר. יש לומר אי הכי הוה ליה למחשביה נמי לאיה ומיהו כיון דקרי ליה בני שעיר שמע מינה דבני בנים הרי הם כבנים לפי שעומדים במקום בנים ומכאן נמי לבת הבן העומדת במקום בן דאף על גב דמינין גופייהו מודים היו בבן הבן שקודם אף לבת מכל מקום קל וחומר שלהם נתבטל דלא מיקרי כח כחו ואהדר ליה ההוא זקן לרבי יוחנן בן זכאי כו' בכך פוטרני כלומר דהאי דקרי ליה לבני בנים בנים לישנא בעלמא הוא לפי שאדם מחשב אותם כבניו אבל לא שיעמדו במקום בנים לגמרי ואין לבטל קל וחומר בשביל זה ואהדר ליה ולא תהא תורה כו' ועוד דקל וחומר דידכו פריכא הוא דמה לבת בנו כו'. ורשב"ם ז"ל לא פירש כן. ורבינו תם ז"ל כתב דמבת הבן גופיה פרכינהו רבי יוחנן בן זכאי למין דענה נקבה היתה כדכתיב אהליבמה כו' ככתוב בתוספות והאי דאהדר ליה בכך אתה פוטרני לפי שאף הם היו מודים שבת הבן יורשת במקום אחין ואהדר להו לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם דמכל מקום כיון דקרי ליה בני שמע מינה דכבן ממש היא. הר"ן ז"ל

והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: מלמד שבא צבעון על אמו כו'. ואם תאמר ומאי קא מייתי להו מהכא דאינהו נמי מודו דבן הבן הרי הוא כבן ולא נחלקו אלא בבת הבן שתירש הבת עמה. פירש ר"ש ז"ל דאין הכי נמי והיינו דקאמר ליה בכך פוטרני ומיהו רבי יוחנן בן זכאי לא רצה מעיקרא לגלות לו טעמי התורה ודחה אותם בכך ולא נתכוון אלא לדחות הקל וחומר המבטל שהיו דורשין מעצמן ואחר כך גילה ואמר לו מה לבת בנו שייפה כחה במקום אחין ורבינו תם ז"ל אמר דענה נקבה היתה וכמו שכתוב אהליבמה בת צבעון ואף על פי שכתוב הוא ענה אשר מצא מפני שהיתה היא מן האלופים קראה בלשון זכר ואהליבמה שהיתה מן האלופים נקבה היתה כדכתיב אהליבמה בת ענה ואהליבמה בת עשו וזה שהביא לו לראיה לשבור דבריהם מכאן. ומכל מקום עוד צריכין אנו לומר בלשון הראשון שלא נתכוון מתחלה אלא לשבור הקל וחומר שלהם שהרי כאן מנאם עם הבנים ממש אלמא אינה ככח כחו אלא ככחו ממש דאי לא מה הביא להם והלא אף הם מודים שבת הבן יורשת והיינו דאמר ליה רבי בכך פוטרני ולבסוף שבר דבריו לגמרי דמה לבת בנו שכן יפה כחה במקום האחים.

בפרשב"ם בד"ה הא כיצד כו' ונתתם נחלתו לאחי אביו דהיינו דתן דודו כו' עכ"ל מה שכתב מהרש"ל בזה דאיירי בשאין אליאב קיים הוא דחוק דהא בתר הכי קאמר כלה דתן נותנין לאליאב אבל אפשר לומר דודאי אף שהאבות קודמין לאחין של מת מ"מ באבי האב ואחי האב דהיינו דתן ואליאב היינו בעיא דרמי בר חמא באברהם וישמעאל בנכסי עשו ולפי דעת רמי בר חמא פי' כך ודו"ק:

תוס' בד"ה מלמד שבא כו' ה"נ בא ענה על אמו והוליד כו' עכ"ל לא נחתי התוס' הכא אלא לומר דמהאי קרא בת ענה בת צבעון אין ראייה לפר"ת דענה נקבה היה אלא דיש לפרש דבת צבעון קאי נמי על אהליבמה וענה בא על אמו כו' מיהו התוס' שינו פרש"י בחומש שפירש שבא צבעון על כלתו אשת ענה כו' ואפשר משום דקשיא להו לפירושו שבחומש כמו שהקשו התוס' בפרק מקום שנהגו דלא מצינו בשום מקום שיהיה נקרא בן אשתו בנו אבל אם בא ענה על אמו כמ"ש התוס' הכא ניחא דנקראת גם בת צבעון משום דבני בנים הרי הן כבנים ומיהו אי לאו משום ממזרות לא ה"ל למכתב שהיתה בת צבעון דכבר ידענו דבני בנים הרי הן כבנים ובהכי יתיישב מה שמקשה הרא"ם דאימא שעיר בא על כלתו והוליד ממנו ענה כו' דא"כ לא הוה נקרא בן צבעון דבן אשתו אינו נקרא בנו אבל אם בא צבעון על אמו ניחא דנקרא גם בן שעיר משום דבני בנים הרי הן כבנים ובעיקר הפי' שכתבו התוספות שבא ענה על אמו כו' כתב מהרש"ל אשת צבעון ואמו לאו דווקא אלא אשת אביו כו' עכ"ל ע"ש והוא דחוק דהא דומיא דהכי דבא צבעון על אמו דהיינו אמו ממש קאמר ונראה דבא ענה על אמו ממש קאמר אשת שעיר ונקראת בת צבעון ע"ש בני בנים הרי הן כבנים ואשמועינן נמי צד ממזרת שהיה בה שבא ענה על אמו וכבר בא עליה גם צבעון וכאילו יצאת אהליבמה מבין שניהם והשתא ניחא דתולין הקלקלה במקולקל באשת שעיר שכבר בא צבעון בנה עליה גם אליפז והוליד ממנה תמנע כדאיתא בתנחומא ותו לא מידי ודו"ק:

גמירא דלא כלה שבטא כו'. ופרשב"ם ראיה לדבר אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם מבואר בגזירת פרעה שאמר כל הבן הילוד היאורה גו' שבקש להרוג הזכרים ולכלות מהם שמות מטות אבותם כדאמרינן בשמות רבה נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים כו' וע"פ מ"ש נדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם לזה אמר אני ה' לא שניתי דהיינו שאמרתי ב' פעמים לא אוסיף עוד וגו' בשבועה שלא אביא מבול כדאמרינן במסכת שבועות ומתוך זה חשב פרעה לכלות מהם שמות מטות אבותם ואעפ"כ הצלתי אתכם שאתם בני יעקב לא כליתם הזכרים שהם שמות אבות וכמ"ש כאשר יענו וגו' כן ירבה וגו' וק"ל:

מלמד שבא צבעון על אמו מפורש בחידושי הלכות ע"ש:

א"ל רבי בכך אתה פוטרני כו' ולא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה כו' יראה לי בזה משום דהמינים והצדוקים יאמרו דהרבה דברים בתורה הם שיחה בטלה וראויים לישרף כספרי מינים שלהם וכההיא דאמרן בחלק בענין זה על מנשה שהיה יושב ודורש באגדות של דופי וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא אחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש כו' ולפי שבפרשה זו גופיה השיב להם ריב"ז אלה בני שעיר וגו' דמוכח מיניה דאיצטריך למכתבה לאשמועינן דגם קודם מת"ת היה דינן הכי דבני בנים הרי הם כבנים וא"ל המין הצדוקי רבי בכך פוטרני דאין כל זה ראיה לפי מינות שלהם שהם שיחה בטילה כו' וע"ז השיב ריב"ז להם וא"ל שוטה לא תהא תורה שלמה שלנו שאנו אומרים שהתורה שלמה תמימה ואין בה שיחה לבטלה כשיחה בטילה שלכם שאתם אומרים שיש בה שיחה בטילה ח"ו וק"ל:

ר"ש בד"ה הא כיצד כו' דהיינו דתן דודו כו' נ"ב בכאן משמע שהאחין קודמין לאבות ואינו כן שלעולם האבות קודמין לאחין ובודאי אם היה אליאב קיים היה קודם לדתן בנו אלא כוונתו בכאן כאילו האבות ודאי כולן כבר מתו ורצה לבא ע"י משמוש איך יפול הנחלה לאחד ממשפחתו וזהו לא יתכן אלא ע"י אחין ובניהן ודו"ק היטב (עי' במהרש"א):

תוס' בד"ה מלמד שבא צבעון על אמו כו' נ"ב פי' אשת שעיר:

בא"ד הכי נמי בא ענה על אמו כו' נ"ב פירוש אשת צבעון ואמו לא דוקא אלא אשת אביו והיו העולם סוברים שהיא בת צבעון ואי נמי כאילו יצא מבין שניהם ודו"ק (עי' במהרש"א):

גמרא בכ"ד בטבת כו'. במג"ת פ"ה איתא דזה היה באב:

ר"ש ד"ה נחלה ממשמשת. דבור זה משובש מאד וכבר חלו בו ידי המגיהים אולם לא כלו לכן אתקנהו בעז"ה מרישיה עד סיפיה וכצ"ל. שבודקין אחר אבי אבי אביו ואם אין כו' בודקין אחר אבי אבי אבי אביו כו' אבל האבות (ר"ל של האבות) קודמין לאחי האבות (ר"ל האבות שהזכרתי ועי' לקמן קט"ז ב' בפי' ד"ה הכי נמי וברש"ל שם) כו' עד ראובן דאבי אבי אבי אבי אב תחילה ואם אינו כו' דהיינו אחי אבי אבי אבי האב כו' דהיינו אחות אבי אבי אבי אביו כו' אם אין לו אחים נותנין לאליאב אבי אביו של מת מת אליאב נותנין לאחי אביו דהיינו דתן דודו או הוא או בניו כלה דתן חוזרין אצל פלוא ואם מת נותנין לראובן ואם אין ראובן נותנים לחנוך כו':

ר"ש ד"ה א"ר הונא. ולאו מילתא היא כו' דאפי' ריב"ב כו'. פשוט דאינהו מפרשי דר"ה סובר כשנוייא קמא דלקמן (ק"ל) דת"ק סבר דנחלקו ע"ש ועי' בפי' שם (קכ"ט ב') ד"ה הוא מותיב לה:

ר"ש ד"ה אלא צבעון. א"כ לא ליכתביה גבי צבעון. נראה דר"ל דלא ה"ל לאפסוקיה ביה בין בניו ממש וה"ל למיכתביה לבסוף. אבל אין זה הוכחה דאולי מפני שקם תחת אביו צבעון לנחלה לכן כתביה אחריו. ופי' הב"ח דחוק:

תד"ה אפי'. שלא תירש בת הבן כו'. כצ"ל:

תד"ה מלמד. ול"ל דענה אחר היה דהא אמר הכא דצבעון הוליד ענה. דבריהם סתומין. ואולי יכוונו דכמו שכתוב כאן בבני שעיר ואחות לוטן תמנע להיותה פילגש אליפז כן ה"ל להזכיר כאן אותה ענה שלקח עשו בתה אלא ע"כ שבאמת הוזכרה כאן בבני צבעון:

בא"ד שירשה עם אחי צבעון. כצ"ל:

בטבת. נ״ב במג"ת דידן גרס באב:

אָמַר אַבַּיֵי: גְּמִירָא, דְּלָא כָּלֶה שִׁבְטָא. נראה לי בס"ד לכך כתיב שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָ־הּ (תהלים קכב, ד) דייחס עלייתם לארץ ישראל על שבטי י־ה דהם יורשים הקיימים דלא כלה שבטא וקראם שִׁבְטֵי יָ־הּ כי שתים־עשרה שבטים משלימים מספר שם י־ה אם תחשוב מן אברהם יצחק ויעקב בראש.

מַה לְּבַת־בְּנוֹ, שֶׁכֵּן יָפֶה כֹּחָהּ בִּמְקוֹם הָאַחִים, תֹּאמַר בְּבִתּוֹ, שֶׁהוּרַע כֹּחָהּ בִּמְקוֹם אַחִים. קשה למה לא אמר לו רבן יוחנן בן זכאי דבר זה מעיקרא ולמה הביא לו מקודם פסוק (בראשית לו, כ) אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר?
ונראה לי בס"ד כשהביא לו פסוק אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר היתה כונתו לומר לו פירכה זו שרמז אותה לו בזה דבא ללמדו שמצינו בהאי קרא דהיורש של הבן גדול כוחו לגבי האחים שהם דודיו לירש עמהם נכסי זקינו כאשר נמצא כאן דבן צִבְעוֹן ירש עם דודיו מה שאין כן הבת הורע כוחה לגבי אחיה שאינה יורשת עמהם ובזה רמז לו הפירכה ולא אמרה בפירוש אלא טמנה ברמז מפני כי ידע רבן יוחנן בן זכאי שזה הצדוקי ודאי לא ישיג כונתו להבין הפירכה הזאת מכח זה הפסוק שאמרו אליו ולכך יפתח פיו כנגדו לומר 'רַבִּי בְּכָךְ אַתָּה פּוֹטְרֵנִי' וכאשר היה כן באמת ואז יבא רבן יוחנן בן זכאי לבזותו ולומר לו אם אתם דברים שלי לא ידעתם ולא השגתם כונתי ועומק דברי איך תשיגו עומק דברי תורתינו הקדושה דברי אלקים חיים?!
וכן עשה אחר כך דחרפו ואמר לו 'שׁוֹטֶה! וְלֹא תְּהֵא תּוֹרָה שְׁלֵמָה שֶׁלָּנוּ כְּשִׂיחָה בְּטֵלָה שֶׁלָּכֶם' ואז בסוף הגיד לו הפרכה בפירוש מַה לְּבַת־בְּנוֹ שֶׁכֵּן יָפֶה כֹּחָהּ בִּמְקוֹם הָאַחִים תֹּאמַר בְּבִתּוֹ שֶׁהוּרַע כֹּחָהּ בִּמְקוֹם אַחִים. ובאמת כבר רמז לפרכה זו בהזכיר לו הפסוק 'אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר' דשם נראה דיורש של הבן גדול כוחו לגבי האחים שהם דודיו ואם כן מזה יבין לענין זה לומר בת בנו שאני משום דגדול כוחה לגבי דודיה האחים שיורשת עמהם אבל בת האב הורע כוחה דאינה יורשת עם אחיה בני אביה ולכן אמר 'קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה' כלומר על ענין שלו שהוא בא לדון בו קל וחומר 'קָרָא הַמִּקְרָא הַזֶּה' קריאה דוקא ולא ביאר לו מה כונתו לומר בזה.

מלמד שבא צבעון על אמו וכו'. הקשה הרא"ם אימא דבא שעיר על כלתו והוליד ענה וכו' ותירץ הרב מהרש"א בחידושי הלכות דא"כ לא היה נקרא בן צבעון דבן אשתו אינו נקרא בנו כמ"ש התוס' פרק מקום שנהגו אבל אם בא צבעון על אמו ניחא דנקרא בן שעיר דבני בנים הרי הם כבנים זהת"ד ותירוץ זה דהרב חידושי הלכות מצאתיו בתוספות פסחים כ"י משם רבינו פרץ ועיין תשובת מהר"ם בר ברוך הובאה בתשובות דשייכי למשפטים סימן מ"ח ועיין בתשובות הרב בני אהרן סימן פ"ה ומ"ש אני בעניי בספר הקטן חיים שאל בס"ד:

הא כיצד. כלומר ודאי כי היכי דאמרינן עיין עליו למטה הכי נמי אמרינן עיין עליו למעלה שאם כלה זרעו לגמרי העבירנה ליורשי האב למעלה הא כיצד אתה מוצא בכל מקום עיין עליו: נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. שאם אין לו אב ולא אח ולא בן אח ולא אחות ולא בן אחות ולא בני בניהן עד עולם ולא אבי האב ולא אחי האב ולא בני אחי האב ולא אחות האב ולא בני אחות האב מחזירין למטה ולמעלה על קרובי אבותיו עד ראובן ולא יתנוה לקרובי האם שבודקין אחר (אחי) אבי אבי אביו ואם אין אבי אבי אביו לא הוא ולא בניו ולא בני בניו בודקין אחר אחי אבי אבי אביו או הוא או יוצאי יריכו דהיינו דוד אבי אביו או בני דוד אבי אביו אבל האבות לעולם קודמין לאחי האבות כדאמרינן לקמן אבי האב ואחי האב כגון אברהם וישמעאל בנכסי עשו דאברהם קודם וכן יהא הולך ובודק עד ראובן דאבי אבי אבי אב תחלה או הוא או בניו ואם אינו יבדוק אחרי כן באחין דהיינו אחי אבי אבי האב או הוא או בניו ואם אין יבדוק באחותו או בבניה דהיינו אחות אבי אבי אביו ואם אינו עולה עוד למעלה דור אחד ויבדוק תחלה באבות ואח''כ באחיהם ואחר כך באחיותיהם וכן לעולם עד ראובן כגון ובני ראובן חנוך ופלוא ובני פלוא אליאב ובני אליאב נמואל ודתן מת בנו של נמואל בלא זרע נמואל יורשו ואם אין נמואל קיים אחיו בניו של נמואל דהיינו בני נמואל יורשין אותו ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו דהיינו דתן דודו או הוא או בניו כלה דתן נותנין לאליאב אבי אביו של מת או לאחי אליאב או לאחות אליאב להם ולבניהם ולבני בניהם מת אליאב בלא אחים ובני אחים חוזרין אצל פלוא ואם מת נותנין לחנוך וחצרון וכרמי או לבניהם דהוו להו בני אחי אבי אבי אביו של מת ובענין זה אי אפשר שלא ימצא אחד בשבט הראוי לנחלה שאין השבט כלה לגמרי כללא דמילתא אבי המת קודם לאחי המת וכן אבי אבי המת קודם לאחי אבי המת אבל אחי המת קודם לאבי אבי המת וכן אחי אבי המת קודם לאבי אבי אביו של מת כדאמרינן לקמן גבי בעיות דרמי בר חמא: ולימא עד יעקב. שאם מת ראובן הוא וכל זרעו חוזרין אצל יעקב ואם אין יעקב שמעון ולוי יורשין את הראוי לראובן אחיהם דהוו להו אחי אבי אבי אב אביו: אמר אביי. אם כן נמצא שבט אחד כלה מישראל וגמירי דלא כלה שבטא וראיה לדבר במלאכי כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם בפר''ח ראובן דנקט לאו דוקא אלא מפני שהוא שבט ראשון נקטו: אמר רב הונא אמר רב כל. דיין האומר ופוסק דין שתירש הבת של מת עם בת הבן של מת מקל וחומר דלקמן אפילו הוה הדיין נשיא בישראל שהכל נמנין עמו לדון כמותו אין שומעין לו מפני שדין זה מעשה צדוקין הוא כדמפרש לקמן ולחזק את הדבר אמר כן כעין דאמרינן (מנחות ד' לב.) אם יבא אליהו ויאמר אין שומעין לו ויש מפרשין שכיב מרע שמצוה תירש הבת בנכסיי עם בת בני ואליבא דר' יוחנן בן ברוקה דאמר לקמן בפירקין אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין הכא אין שומעין לו משום דדמי דמכח ירושה בלא צואה היא באה לירש עם בת הבן כדברי צדוקין הלכך אמור רבנן דאין שומעין לו ולאו מילתא היא דבלאו מעשה צדוקין נמי אין שומעין דמתנה על מה שכתוב בתורה שהרי הבת אינה ראויה לירש כלל עם בת הבן דאפילו ר' יוחנן בן ברוקה לא אמר אלא בבן בין הבנים או בת בין הבנות דבלאו הכי הוה ראוי לירש קצת הלכך ראוי גם לירש לו את הכל אבל בת בין הבנים והוא הדין לבת אצל בת הבן אין בדבריו כלום והכי אמרינן לקמן בפירקין: כדתניא. במגילת תענית דקחשיב אילין יומיא דלא להתענאה בהון ומיירי בטבת וקתני בעשרים וארבעה בו תבנא לדיננא שבנו למשפטנו הראשון שהודו לנו הצדוקין: עם בת הבן. ומיהו עם בן הבן מודו דלא תירות. צדוק ובייתוס תלמידי אנטיגנוס איש סוכו היו והיו שונין לתלמידיהן מה שקיבלו מאנטיגנוס אל תהיו כעבדים המשמשין כו' וטעו התלמידים בכך שהיו סבורים דהכי קאמר עבדו למקום ואל תקבלו שכר ואמרו כמו שאין בו ממש בדבר זה כן כל דברי חכמים וטעו ופקרו בדברי חכמים ונקראו צדוקין על שם צדוק ובייתוסין על שם בייתוס באבות דרבי נתן (פ''ה): קרא עליו מקרא. שאנו למידין ממנו שענה בנו של צבעון היה וקרא ליה בן שעיר וקאמר נמי יושבי הארץ כלומר שענה ירש ארץ שעיר אבי אביו ונמצא שבני בנים יורשין נחלת האב כבנים עצמן והוא הדין לבת בנו והלכך לא תירש הבת עם בת הבן כי היכי דאינה יורשת עם הבן: וכתיב ואלה בני צבעון ואיה וענה וגו'. אלמא בנו היה ולעיל קרי ליה אחיו: אלא צבעון בא על אמו והוליד ממנה ענה. נמצא שהוא אחיו ובנו ואין לומר דבנו של צבעון היה והאי דקרי ליה בן שעיר לא משום שהיה אחיו של צבעון אלא לאשמועינן דבני בנים הרי הן כבנים א''כ לא לכתביה גבי צבעון אלא מדקאמר צבעון וענה אחים היו ומיהו מדכתיב יושבי הארץ שמעינן מהכא דבני בנים הרי הן כבנים לנחלה: אמר רבה אמינא כו' ומנו שמואל. ולפי שהלכה כמותו בדינים קרי ליה הכי והוא שם של מלך פרס: איכא דאמרי אמר רב פפא כו'. רבה נמי קרי שבור מלכא משום דהלכתא נמי כוותיה לבד משדה ענין ומחצה דהלכתא כרב יוסף (לעיל דף קיד:): בכך אתה פוטרני. בתמיה הלא גם אני מודה לך דבן הבן יורש את זקנו ואפילו במקום בת אבל בת הבן [הוא] דאמרינן שתירש הבת עמה:

אפילו נשיא שבישראל. שרוצה לתקן לפי צורך שעה כעין שמצינו בבני בנימין שהתנו שלא תירש בת הבן עם אחיו אין שומעין לו משום צדוקין: מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה. קשה לר''ת דאמאי אהדר ליה מענה דלמא בן הבן הוי כבנו אבל בת בנו לא תהיה כבנו אלא כבתו ונראה לר''ת דענה אשה היתה כדמוכחי קראי דכתיב ואלה בני אהליבמה בת ענה בת צבעון אלמא אשה היתה וליכא למימר דענה אחר היה דהא אמר הכא דצבעון הוליד ענה ועוד דמיד אחר קרא דמייתי הכא הוא ענה אשר מצא וגו' כתיב אלה בני ענה דישן ואהליבמה בת ענה והשתא אהדר להו שפיר ר' יוחנן בן זכאי דבת הבן חשובה כבן לירש עם שאר בנים שהן קודמין לבת מדקרי ליה יושבי הארץ וכך היא קודמת לבת ומכאן סותר לבסוף ק''ו שלהן והא דכתיב הוא ענה בלשון זכר היינו משום שירשה עם . אחי' צבעון כזכר וא''ת והיאך ירשה ענה והלא היה לה אח וכתיב ובני צבעון איה וענה וי''ל דמת איה תדע מדלא חשיב בני איה כדחשיב בני ענה ורש''י פירש בפירוש חומש דאהליבמה היתה בת ענה ובת צבעון וכי היכי דאמר הכא שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה ולכך חשיב ליה בני שעיר הכי נמי בא ענה על אמו והוליד ממנה אהליבמה ולהכי קרי לה אהליבמה בת ענה בת צבעון:

דף קטו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד