בבא בתרא קטז ע"א

וְלֹא תְּהֵא תּוֹרָה שְׁלֵמָה שֶׁלָּנוּ כְּשִׂיחָה בְּטֵלָה שֶׁלָּכֶם מָה לְבַת בְּנוֹ שֶׁכֵּן יִפָּה כֹּחָהּ בִּמְקוֹם הָאַחִין תֹּאמַר בְּבִתּוֹ שֶׁהוֹרַע כֹּחָהּ בִּמְקוֹם אַחִין וְנִצְּחוּם וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב
וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל
אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי מְלַמֵּד שֶׁהִתְנוּ עַל שֵׁבֶט בִּנְיָמִין שֶׁלֹּא תִּירַשׁ בַּת הַבֵּן עִם הָאַחִין
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן לְיוֹרְשׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלֵא עָלָיו עֶבְרָה כְּתִיב הָכָא וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ וּכְתִיב הָתָם יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא
אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ וְלֹא יָרְאוּ אֱלֹהִים רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חַד אָמַר כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן וְחַד אָמַר כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תַּלְמִיד
תִּסְתַּיַּים רַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר תַּלְמִיד דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דֵּין גַּרְמֵיהּ דַּעֲשִׂירָאָה בִּיר תִּסְתַּיַּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר תַּלְמִיד
וּמִדְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר תַּלְמִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר בֵּן
וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָא אָזֵיל לְבֵי טַמְיָא אֶלָּא לְבֵי מַאן דְּשָׁכֵיב בְּלָא בְּנֵי דִּכְתִיב בְּכוּ בָכֹה לַהֹלֵךְ וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב לַהוֹלֵךְ בְּלֹא בֵּן זָכָר אֶלָּא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוּא דְּאָמַר תַּלְמִיד
וּמִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוּא דְּאָמַר תַּלְמִיד רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בֵּן
קַשְׁיָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא קַשְׁיָא הָא דִידֵיהּ הָא דְרַבֵּיהּ
(סִימָן הֲדַד עָנִי וְחָכָם)
דָּרַשׁ רַבִּי פִּנְחָס בֶּן חָמָא מַאי דִּכְתִיב וַהֲדַד שָׁמַע בְּמִצְרַיִם כִּי שָׁכַב דָּוִד עִם אֲבוֹתָיו וְכִי מֵת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא מִפְּנֵי מָה בְּדָוִד נֶאֶמְרָה בּוֹ שְׁכִיבָה וּבְיוֹאָב נֶאֶמְרָה בּוֹ מִיתָה דָּוִד שֶׁהִנִּיחַ בֵּן נֶאֶמְרָה בּוֹ שְׁכִיבָה יוֹאָב שֶׁלֹּא הִנִּיחַ בֵּן נֶאֶמְרָה בּוֹ מִיתָה
וְיוֹאָב לֹא הִנִּיחַ בֵּן וְהָכְתִיב מִבְּנֵי יוֹאָב עֹבַדְיָה בֶּן יְחִיאֵל אֶלָּא דָּוִד שֶׁהִנִּיחַ בֵּן כְּמוֹתוֹ נֶאֶמְרָה בּוֹ שְׁכִיבָה יוֹאָב שֶׁלֹּא הִנִּיחַ בֵּן כְּמוֹתוֹ נֶאֶמְרָה בּוֹ מִיתָה
דָּרַשׁ רַבִּי פִּנְחָס בֶּן חָמָא קָשָׁה עֲנִיּוּת בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים מַכּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר חׇנֻּנִי חׇנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי כִּי יַד אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי וְקָא אָמְרִי לֵיהּ חַבְרֵיהּ הִשָּׁמֶר אַל תֵּפֶן אֶל אָוֶן כִּי עַל זֶה בָּחַרְתָּ מֵעֹנִי
דָּרַשׁ רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם וִיבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁנֶּאֱמַר חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה
זֶה הַכְּלָל כׇּל הַקּוֹדֵם בַּנַּחֲלָה יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ קוֹדְמִין וְהָאָב קוֹדֵם לְכׇל יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא אֲבִי הָאָב וַאֲחֵי הָאָב כְּגוֹן אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנִכְסֵי עֵשָׂו אֵיזֶה מֵהֶן קוֹדֵם אָמַר רָבָא תָּא שְׁמַע הָאָב קוֹדֵם לְכׇל יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ וְרָמֵי בַּר חָמָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קטז - א

אמר לו: שוטה! ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם: שהרי יש לדחות את ה"קל וחומר" שלכם בקלות!, מה לבת בנו שכן יפה כחה לרשת את סבה? אף במקום האחין ^[123], תאמר בבתו שהורע כחה ואינה יורשת את אביה במקום שיש אחין. ונצחום.

ואותו היום שנצחום, כד' בטבת היה, ועשאוהו יום טוב.

עוד בענין ירושת בת הבן:

נאמר בפרשת פילגש בגבעה (שופטים כא, יז): "ויאמרו ירושת פלטה לבנימן, ולא ימחה שבט מישראל".

אמר רבי יצחק דבי רבי אמי: מלמד שהתנו על שבט בנימין, שלא תירש בת הבן עם האחין [אחי הבן], אלא האחים יורשים את כל נכסי אביהם, ואף את חלק אחיהם המת.

ותקנו לעשות כך, משום שאחרי מעשה פילגש בגבעה, לא נותרו משבט בנימין כי אם שש מאות איש, ואם תבא אשה לירש, ותינשא לבן שבט אחר, נמצא שיגרע מנחלת שבט בנימין הרבה מאד ^[124]. לכן תקנו שלא תירש בת הבן כדינה. דהפקר בית דין הפקר ^[125].

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל שאינו מניח בן ליורשו הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה. [כלומר, שונא אותו] ^[126].

ומנלן: כתיב הכא, "והעברתם את נחלתו", וכתיב התם, (צפניה א, טו) " יום עברה היום ההוא, (תהלים נה, כ) אשר אין חליפות [מלשון "חליפין", דהיינו ממלא מקומו] למו, ולא יראו אלהים".

כלומר, מי שאין לו בן הממלא את מקומו, ואי אפשר לקיים בו "והעברתם נחלתו", הרי יום מותו הוא "יום עברה".

והנה, נחלקו במימרא זו רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר, כל שאינו מניח בן, וחד אמר, כל שאינו מניח תלמיד. ולא ידענו מי מהם אמר כך, ומי אמר כך.

ופשטינן: תסתיים, דרבי יוחנן הוא דאמר "תלמיד" ^[127],

דאמר רבי יוחנן, "דין גרמיה דעשיראה ביר" [כשהיה רבי יוחנן הולך לנחם אבלים מרי נפש, היה מביא עמו שן ^[128] אחת שנשארה לו מבניו שמתו, ומראה לאבל ואמר לו, "זה מה שנותר לי מעשרת בני" ^[129]], דהיינו, שלא הניח אחריו בן ליורשו.

ואילו היה סובר שמי שלא הניח בן ליורשו נקרא "לא ירא אלקים", לא היה אומר כן, כדי שלא לפרסם חטאיו. דכתיב, "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

ומכאן תסתיים, דרבי יוחנן דאמר "תלמיד".

ומדרבי יוחנן אמר תלמיד, רבי יהושע בן לוי אמר בן.

ומקשה הגמרא: הא רבי יהושע בן לוי לא אזיל לבי טמיא, אלא לבי מאן דשכיב בלא בני, [רבי יהושע לא היה הולך לבית המת להתאבל עליו, כדי לא לבטל מתלמודו, אלא אצל מי שמת בלא בנים], דכתיב "בכו בכה להולך", ואמר רב יהודה אמר רב להולך בלא בן זכר, ואילו היה נחשב כ"לא ירא אלקים", ודאי לא היה מצטער עליו יותר ממתים א חרים?

אלא רבי יהושע בן לוי הוא דאמר תלמיד.

ומדרבי יהושע בן לוי הוא דאמר תלמיד, רבי יוחנן אמר בן.

ואם כן קשיא דרבי יוחנן, אדרבי יוחנן כדלעיל?

ומתרצת הגמרא: לא קשיא. הא דאמר "דין גרמיה דעשיראה ביר" דידיה, כלומר, הוא עצמו סבר כרבי יהושע, דאמר "תלמיד".

הא דאמר "בן", אלו דברי רביה. והא עצמו לא סבר כמותו.

(סימן הדד עני וחכם ^[130] ):

דרש רבי פנחס בן חמא: מאי דכתיב, "והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו, וכי מת יואב שר הצבא",

מפני מה בדוד נאמרה בו "שכיבה", וביואב נאמרה בו "מיתה"?

ומבאר רבי פנחס: דוד שהניח בן, נאמרה בו שכיבה. יואב שלא הניח בן, נאמרה בו מיתה.

ומקשה הגמרא: וכי יואב לא הניח בן?

והכתיב, "מבני יואב, עובדיה בן יחיאל", אלמא, היו לו בנים?

אלא דוד שהניח בן כמותו, נאמרה בו שכיבה. יואב שלא הניח בן כמותו, נאמרה בו מיתה ^[131].

אגב גררא, הובאו כאן דרשות נוספות מרבי פנחס בן חמא:

דרש רבי פנחס בן חמא: קשה עניות בתוך ביתו של אדם ^[132] יותר מחמשים מכות.

שנאמר באיוב, "חנוני חנוני אתם רעי, כי יד אלוה נגעה בי".

כלומר, איוב התלונן שפגעה בו יד ה'. ו"יד" היא חמשים מכות, דבמצרים דכתיב ביה, "אצבע אלקים", היו עשר מכות, אם כן "יד ה'" שיש בה חמש אצבעות, הרי חמישים מכות.

וקא אמרי ליה חבריה, "השמר אל תפן אל און, כי על זה בחרת מעוני".

כלומר, אל תהרהר אחר מדת הדין כי יש מצירים יותר ממך, כי טוב לך זה החמשים מכות מעוני, והרי יש לך כסף וזהב וקרקעות ועדיין הקב"ה מרחם עליך יותר מהרבה בני אדם שהן עניים ^[133].

ומכאן ראיה שעניות קשה יותר מחמשים מכות.

עוד דרש רבי פנחס בר חמא: כל שיש לו צער ^[134] או חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים.

שנאמר: "חמת מלך [צער שבאה לו חימה מאת המקום] מלאכי מות [חולה הנוטה למות], ואיש חכם ^[135] יכפרנה [יקנחנה] ".

שנינו במשנה: "זה הכלל: כל הקודם בנחלה, יוצאי ירכו קודמין, והאב קודם לכל יוצאי י רכו".

בעי רמי בר חמא: אבי האב, ואחי האב, כגון אברהם וישמעאל הבאים לירש בנכסי עשו ^[136], איזה מהן קודם ^[137]?

אמר רבא: תא שמע, האב קודם לכל יוצאי ירכו.

וקשיא לן, וכי רמי בר חמא לא ידע משנה מפורשת?

הערות

^[123] כדמוכח בבנות צלפחד, שירשו את נכסי חפר אבי אביהן עם שאר בני חפר דודיהן, שנאמר, "נתן תיתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן". רשב"ם.

^[124] צריך באור, מדוע לא תקנו כעין תקנת התורה בבנות צלפחד, שלא תינשאנה אלא לבני שבטן? ואולי משום שלא היה להם להנשא כי אם לשבט מועט במספר לא רצו לתקן כך. משא"כ בבנות צלפחד שיכלו להנשא לכל שבט מנשה, שהיו מרובין באוכלוסין. מהרש"א. אמנם ברבינו גרשום כתב, שאם היתה רוצה להנשא לאחד מבני שבט בנימין, היתה יורשת עם האחים. ולא תקנו אלא במקרה שהיתה רוצה להנשא לבן שבט אחר.

^[125] אבל אם מת, ולא הניח בנים אלא בנות, גם בת הבת תירש עמהן, דלא ניחא ליה שתיעקר נחלתו מזרעו. וכן, במקרה שהניח בנות, ובת הבן, תירש בת הבן את כל הנכסים, כאביה. ועל כל פנים במקרים אלו היו נזהרים שלא תנשא אותה בת לשבט אחר, אלא רק לבני שבט בנימין, כדי שלא תיסוב הנחלה לשבט אחר. רשב" ם.

^[126] כתב המהרש"א: "מבואר כי עולם הזה הוא העולם העובר, ועולם הבא הוא העולם הנצחי, וזהו שאמר בקרא דמייתי, דמיירי בעולם הבא שאמר "יום עברה" וכו', רצונו לומר, עובר יהיה העולם הזה ביום ההוא דלעתיד. והנה עיקר בריאת האדם הוא הזכר, שלא נברא בתחילה אלא רק הזכר, שאף שהעולם הזה עובר, הנה המצוה שמקיים בעולם הזה, היא מעמיד לו לעולם נצחי בעלום הבא. משא"כ הנקבה שעיקר בריאתה לקיום המין בעולם הזה, עולם העובר. ועל כן אמר, כי מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה, דהיינו שמלא עליו עולם הזה, שהוא העולם העובר, שאינו אלא לקיים המין. כדכתיב בירושת הנקבה, "והעברתם" וגו', ולא ממלא במקומו זכר לקיים מצוות בוראו להעמיד העולם הנצחי דלעתיד:. ".

^[127] צריך באור, הרי להדיא אמר רבי יוחנן לעיל, "כל שאינו מניח בן ליורשו"? ומבאר הרש"ש (לקמן קמא א) דרבי יוחנן שאמר לעיל "כל שאינו מניח בן ליורשו" כוונתו לומר, שאינו נותן לבנו לרשת אותו, אלא נותן את נכסיו במתנה לביתו. אף על פי שיש לו בן. והכא איירי במי שאין לו בן כלל. עיין שם.

^[128] הרשב"ם מפרש, שנטל שן, לפי שהשן של מת אינו טמא. דתנן באהלות, "כל שבמת טמא חוץ מן השיניים והשער והצפורן. ובשעת חיבורן הכל טמא". ומכל מקום, בשיטה מקובצת (ברכות ה ב) כתב, שהשן נפלה מחיים. דאי לאו הכי אסור לתולשה מהמת משום ניוול המת. וברש"י בברכות (שם) כתב, שצר בסודרו עצם פחות משעורה. ועיין שם בהגהות הב"ח דרבי יוחנן לשיטתו דעצם פחות משעורה אינו מטמא. ולעניין דין קבורה, עיין מנחת חינוך (מצוה תקלז), ובחזון איש (יו"ד רח, ו), ובמשנה למלך (הלכות אבל יד, כא).

^[129] ברבינו ניסים גאון (ברכות ה ב) הביא מרב שרירא גאון שהבן העשירי נפל לתוך יורה גדולה שהיתה רותחת, ונמס בשרו. נטל רבי יוחנן עצם של אצבע קטנה שלו וצררה בסדין. וצריך לומר, דסבירא ליה שאין דין קבורה אלא כדאיכא ראשו ורובו, וכיון שנמס בשרו ליכא ראשו ורובו. ואינו חייב בקבורה.

^[130] סימן לשלש המימרות המובאות להלן: "הדד שמע במצרים", "קשה עניות בתוך ביתו של אדם", "ילך אצל חכם".

^[131] ולכן נאמר בדוד לשון "שכיבה", כאילו לא מת, ולא עבר כלל מן העולם. כיון שהשאיר בן כמותו, הוי כשוכב וישן בעלמא. וביואב נאמר "מת" כיון שלא השאיר בן כמותו, הרי מת ממש. מהרש"א.

^[132] דקדק לומר "בתוך ביתו", דהיינו אף שיש לו מזונות אצל אחרים, כיון שהם תלויים באחרים הוי מכתן גדולה מחמשים מכות. מהרש" א.

^[133] ומבואר שהפסיד איוב בהמות, אך לא את כספו וזהבו, ועדיין היה עשיר. ועיין בהגהות מהרש"ם.

^[134] כך הגירסא בעין יעקב. ובזה יובן פירוש הרשב"ם. רש"ש.

^[135] ומיהו החכם שילך אליו: כתב הנמוקי יוסף, "מנהג זה בצרפת, כל מי שיש לו חולה, מבקש פני הרב תופס ישיבה שיברך אותו".

^[136] מיתה נקט בעשיו שהוא רשע, ולא ביעקב. רשב" ם.

^[137] ומספקא ליה משום ששניהם באים לירש מכח אבי המת. רשב"ם.

ולא תהא סבור שתהא תורה שלמה שלנו מדרשת הכתובים, כשיחה בטלה שלכם. ומדוע דברי הזקן הם שיחה בטלה — משום שהקל וחומר שאמר הוא מופרך מעיקרו, שכן אפשר לומר: מה לבת בנו — שכן יפה כחה במקום (יחד עם) האחין של אביה, שהרי היא נוטלת את חלק אביה, בן אבי אביה המת, תאמר בבתו — שהורע כחה במקום אחין שבמקום שיש אחים, אין הבת יורשת כלל. ומכאן ראיה שכוח הירושה של בת הבן גדול מזה של הבת. וכיון שלא מצאו הצדוקים תשובה לדבר, נצחום, גברו עליהם חכמים בויכוח, וחזרו לדין ישראל הישן, ואותו היום עשאוהו יום טוב.

ובענין זה של ירושת בת הבן עם האחים, לאחר שכמעט השמידו שבטי ישראל את שבט בנימין כולו בעקבות מעשה פילגש בגבעה, נאמר: "ויאמרו זקני העדה מה נעשה לנותרים... ויאמרו ירשת פלטה לבנימן ולא ימחה שבט מישראל" (שופטים כא, טז–יז),

אמר ר' יצחק דבי [מבית מדרשו] של ר' אמי: מלמד, שהתנו על שבט בנימין שלא תירש בת הבן עם האחין, כדי שלא תעבור נחלה משבט בנימין על ידה. והיתה זו תקנה לשעתה מפני שהיה השבט מועט ביותר במספר אנשיו.

א אגב העיסוק בירושת מי שאין לו בן, מביאים מה שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחאי: כל שאינו מניח בן ליורשו — הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה (כעס). ומנין לנו כן — כתיב הכא [נאמר כאן בפרשת ירושות]: "והעברתם את נחלתו לבתו" (במדבר כז, ח), וכתיב התם ונאמר שם ביום ה' לעתיד]: "יום עברה היום ההוא" (צפניה א, טו). הרי שמשתמשים בענין הסבת נחלה באותו שורש של "עבר", שמשמעו גם לשון כעס.

ועוד בענין זה נאמר: "אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים" (תהלים נה, כ), ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי נחלקו בפירוש פסוק זה, חד [אחד מהם] אמר: "אשר אין חליפות למו" כוונתו כל שאינו מניח בן להחליפו. וחד [ואחד מהם] אמר: כל שאינו מניח תלמיד שימלא את מקומו.

ומעירים: תסתיים [תוגדר, תתברר] שר' יוחנן הוא שאמר שהכוונה לזה שאינו מניח תלמיד, דאמר [שכך היה אומר] ר' יוחנן לאחר שמתו בניו בחייו, כשהיה מנחם אחרים: דין גרמיה דעשיראה ביר [זוהי העצם של בני העשירי], שלא נשארו לו בנים נוספים. וכיון שהיה מזכיר את הדבר, בלי להתבייש בו, משמע שהיה סבור שמי שלא הניח בן אחריו אינו בכלל "ולא יראו אלוקים", ואם כן תסתיים [תוגדר] שר' יוחנן הוא שאמר תלמיד.

ושואלים: ומכיון שר' יוחנן הוא שאמר שפירוש הפסוק הוא למי שאינו מניח תלמיד, מכאן שר' יהושע בן לוי הוא שאמר מי שאינו מניח בן?

והא [והרי] ר' יהושע בן לוי לא אזיל [היה הולך] לסתם בי טמיא [בית האבל] אלא רק לבי מאן דשכיב [לבית מי שמת] בלא בני [בנים], דכתיב [שנאמר]: "בכו בכה להלך" (ירמיהו כב, י), ואמר רב יהודה אמר רב: כוונתו להולך בלא בן זכר, ואם אדם כזה אינו נחשב ירא אלקים, בוודאי לא היה משתדל ללכת ולנחם דווקא אדם כזה. אלא יש לומר להיפך: ר' יהושע בן לוי הוא שאמר מי שלא השאיר תלמיד.

ומקשים: ומכיון שר' יהושע בן לוי הוא שאמר מי שלא השאיר תלמיד, מכאן שר' יוחנן הוא שאמר שמי שאינו מניח בן אינו ירא אלוקים, ואם כן

קשיא [קשה] מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן שהיה מראה את עצם בנו! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] שהיה מנחם אחרים בעצם בנו — הרי זו דעתו דידיה [שלו], שהיה סבור: זה שאינו מניח תלמיד. הא [זו] שאמר שאינו מניח בן — הרי זו דעתו דרביה [של רבו].

(סימן לדרשות הבאות של ר' פנחס בן חמא: הדד עני וחכם).

ועוד בענין מי שלא הניח בן, דרש ר' פנחס בן חמא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבתיו וכי מת יואב שר הצבא" (מלכים א יא, כא)? מפני מה באותו פסוק עצמו בדוד נאמרה בו לשון "שכיבה", וביואב נאמרה בו לשון "מיתה"? ומסבירים: דוד שהניח בן — נאמרה בו שכיבה, שאין זה מוות גמור, יואב שלא הניח בן — נאמרה בו מיתה.

ותוהים: וכי יואב לא הניח בן? והכתיב [והרי נאמר]: "מבני יואב עבדיה בן יחיאל" (עזרא ח, ט)! אלא, יש לתקן ולומר כך: דוד שהניח בן כמותו שהיה ממלא מקומו בגדולה — נאמרה בו לשון "שכיבה" בלבד, יואב שלא הניח בן כמותו — נאמרה בו לשון "מיתה".

כיון שהבאנו דרשה של חכם זה מביאים דרשה אחרת בשמו, דרש ר' פנחס בן חמא: קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמשים מכות, שנאמר: "חנני חנני אתם רעי כי יד אלוה נגעה בי" (איוב יט, כא), וקא אמרי ליה חבריה [והיו אומרים לו חביריו לאיוב]: "השמר אל תפן אל און כי על זה בחרת מעני" (איוב לו, כא). כלומר, אל תדבר דברים קשים כלפי מעלה, שהרי מוטב לך לבחור באלו מבעוני.

ועוד דרש ר' פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שיתרפא, שנאמר: "חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה" (משלי טז, יד). שאם כעס ה' ("חמס מלך") על אדם, ושלח עליו חולי ("מלאכי מוות") — ילך לחכם כדי שיכפר ויסיר מעליו כעס זה.

ב שנינו במשנה, זה הכלל: כל הקודם בנחלה — יוצאי ירכו קודמין; והאב קודם לכל יוצאי ירכו. בעי [שאל] רמי בר חמא שאלה זו: אבי האב ואחי האב, כגון אברהם וישמעאל, אם היו צריכים לבוא לרשת בנכסי עשו בן יצחק, אם היה מת בלא בנים, איזה מהן קודם? אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] שמפורש הדבר במשנה: האב קודם לכל יוצאי ירכו, משמע שאברהם קודם. ומעירים: ורמי בר חמא עצמו, מדוע שאל שאלה זו? הרי ודאי ידע את המשנה!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but will our perfect Torah not be as worthy as your frivolous speech, as your inference is fallacious: What is notable about the inheritance of a daughter of the deceased’s son? It is notable in that her right is enhanced in that she inherits from her paternal grandfather together with the brothers of her father. Would you say that the same applies with regard to the deceased’s daughter, whose right to inherit is diminished in that she does not inherit from her father together with her brothers? The Sadducee’s a fortiori inference is thereby disproved. The Gemara concludes: And since the Sadducees had no counterargument, the Sages were victorious over them, and they established that day, the twenty-fourth of Tevet, as a minor festival to celebrate the establishment of the halakha in accordance with the opinion of the Sages.

Having discussed the halakha of a son’s daughter’s right to inheritance, the Gemara cites a verse that relates to the matter. After the incident known as: The concubine in Gibeah, the men of the tribe of Benjamin numbered only six hundred, and each of these men had inherited large plots of land from their deceased relatives. The verse states: “And they said: They that are escaped must be as an inheritance for Benjamin, that a tribe be not blotted out from Israel” (Judges 21:17).

Rabbi Yitzḥak of the house of Rabbi Ami says: This teaches that the elders of that generation stipulated with regard to the tribe of Benjamin that a daughter of a son shall not inherit with the brothers of her father. Since the daughter of a son who inherits her grandfather’s property may later bequeath it to her husband, who may be from another tribe, the elders instituted this temporary ordinance in order to ensure that other tribes would not inherit large quantities of land belonging to the tribe of Benjamin, lest the tribe of Benjamin be left with little land of its own.

§ The Gemara presents a related statement. Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Concerning anyone who does not leave behind a son to inherit from him, the Holy One, Blessed be He, is filled with wrath [evra] toward him, as it is written here: “If a man die, and he has no son, then you shall pass his inheritance [veha’avartem] to his daughter” (Numbers 27:8), and it is written there: “That day is a day of wrath [evra]” (Zephaniah 1:15). The words “veha’avartem” and “evra” share common root letters, whereby Rabbi Shimon ben Yoḥai interprets that God’s wrath may be the result of the inheritance passing to a daughter rather than a son.

The Gemara presents a related statement. Concerning the verse: “God shall hear, and humble them, even He that is enthroned of old, Selah; those that have no exchange, and fear not God” (Psalms 55:20), Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi each interpret the verse in a different manner. One says that this is a reference to anyone who does not leave behind a son to inherit from him, as he does not leave anyone to serve in exchange, i.e., as a replacement, for him; and one says that this is a reference to anyone who does not leave behind a student to serve in exchange for him.

The Gemara suggests: It may be concluded that it was Rabbi Yoḥanan who says that the verse is referring to one who does not leave behind a student, for Rabbi Yoḥanan, whose ten sons died in his lifetime, said to those he would console: This is the bone of my tenth son, to encourage them not to succumb to their sorrow. Since Rabbi Yoḥanan knew that he would not leave any sons to inherit his property, it is reasonable to assume that he interpreted the verse as meaning that God is full of wrath toward one who does not leave behind a student. The Gemara comments that it may be concluded that it was Rabbi Yoḥanan who says that the verse is referring to one who does not leave behind a student.

The Gemara notes: And from this, that Rabbi Yoḥanan is the one who says that the verse is referring to one who does not leave behind a student, it follows that Rabbi Yehoshua ben Levi says the verse is referring to one who does not leave behind a son.

The Gemara asks: But this cannot be, as Rabbi Yehoshua ben Levi would not go to a house of mourning [bei tamya] to console the bereaved so as not to interrupt his studies, except to the house of one who died without any sons, as it is written: “Weep not for the dead, neither bemoan him; but weep sore for him that goes away” (Jeremiah 22:10), and Rabbi Yehuda says that Rav says that the verse is referring to one who departs from this world without leaving behind a male child. From the fact that Rabbi Yehoshua ben Levi would console specifically one who died without leaving a son, it is apparent that he does not hold that God is full of wrath toward such an individual. Rather, it must be that Rabbi Yehoshua ben Levi is the Sage who says that the verse is referring to one who does not leave behind a student.

The Gemara notes: And from this that Rabbi Yehoshua ben Levi is the one who says that the verse is referring to one who does not leave behind a student, it follows that Rabbi Yoḥanan says it is referring to one who does not leave behind a son.

The Gemara asks: This poses a difficulty from one statement of Rabbi Yoḥanan, that the verse is referring to one who does not leave behind a son, to another statement of Rabbi Yoḥanan, as he would say: This is the bone of my tenth son. The Gemara answers: It is not difficult: This statement, with regard to the bone of his son, is his, while that statement, with regard to the verse, is his teacher’s.

§ The Gemara continues with three homiletic interpretations by Rabbi Pineḥas ben Ḥama, and provides a mnemonic to facilitate the memorization of these expositions: Hadad, poverty, and sage.

The Gemara presents the first homiletic interpretation: Rabbi Pineḥas ben Ḥama interpreted a verse homiletically: What is the meaning of that which is written: “And when Hadad heard in Egypt that David slept with his fathers, and that Joab the captain of the host was dead” (I Kings 11:21)? For what reason is it that in the case of King David, sleeping was stated with regard to his demise, and in the case of Joab, death was stated with regard to his demise? He answers: Concerning King David, who left a son behind, sleeping was stated with regard to his demise, as it was not a complete death, while concerning Joab, who did not leave a son behind, death was stated with regard to his demise, as he left no son to succeed him.

The Gemara asks: And is it so that Joab did not leave a son behind; but isn’t it written: “Of the sons of Joab: Obadiah, son of Jehiel” (Ezra 8:9)? Rather, concerning King David, who left a son as great as himself, sleeping was stated with regard to his demise, but concerning Joab, who did not leave a son as great as himself, death was stated with regard to his demise.

The Gemara presents the second homiletic interpretation: Rabbi Pineḥas ben Ḥama interpreted a verse homiletically, and derived that poverty in a person’s household is more difficult than fifty plagues, as it is stated: “Have pity upon me, have pity upon me, O you my friends; for the hand of God has touched me” (Job 19:21), and his friends were saying to him: “Take heed, regard not iniquity; for this have you chosen rather than poverty” (Job 36:21). Job, who suffered many plagues, was told by his friends that his suffering was preferable to poverty.

The Gemara presents the third homiletic interpretation: Rabbi Pineḥas bar Ḥama interpreted a verse homiletically: Anyone who has a sick person in his home should go to a sage, and the sage will ask for mercy on the sick person’s behalf, as it is stated: “The wrath of a king is as messengers of death; but a wise man will pacify it” (Proverbs 16:14).

§ The mishna teaches that this is the principle: Concerning anyone who precedes another with regard to inheritance, his descendants precede the other as well, and a father precedes all of his descendants. Rami bar Ḥama raises a dilemma: With regard to the claim of a father of the deceased’s father and the claim of the brother of the deceased’s father, such as the claims of Abraham and Ishmael to the property of Esau, who was Abraham’s grandson and Ishmael’s nephew, which of them precedes the other and inherits the property? Rava said: Come and hear a proof from the mishna: A father precedes all of his descendants, therefore, Abraham would inherit, as Ishmael was his descendant. The Gemara asks: And why did Rami bar Ḥama have a dilemma; was he not aware of the statement of the mishna?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אשר אין חליפות למו זה שלא הניח תלמיד. תחתיו שלא רצה ללמד תורה לאחרים. דין גרמיה דעשיראה ביד. שהיה שומר (ונכנס המגיהמן) [השן] של בנו הקטן ומפני עגמת נפש. ואם איתא דר' יוחנן [הוא דאמר] שלא הניח בן היינו רשע הרי איהו לא הניח בן דכולן מתו בחייו ולא הוה קרי לנפשיה רשע אלא תסתיים דהוא דאמר זה שלא הניח תלמיד:

לבי טמיא. לבית אבל נפיק מאטב"ח ומאלב"ם אבל:

אלא למאן דשכיב בלא בני. מפני עגמת נפש אי הוה אמר דהוא רשע לא אזיל לבי טמיא רשע:

הא דידיה. כלומר משמו היה אומר שלא הניח תלמיד. ומשמיה דרביה אמר זה שלא הניח בן:

כי יד אלוה נגעה בי. דהיינו חמשים מכות דגמרי' יד דהכא מן וירא ישראל את היד הגדולה שבאצבע של הקב"ה לקו י' מכות ועל הים לקו ג' מכות דהתם ראו כל היד מתחלקת לג' מכות. ומאי (אזהרו) [אהדרו] ליה חבריה לאיוב השמר אל תפן אל און. כלומר אם היית משמר עצמך ולא היית חוטא לא היו מגיעין לך כל זה ועל זה שעשה לך הקב"ה בחרת מעוני כלומר מוטב לך שתלקה בג' מכות יותר מעוני:

חמת מלך. מלכו של עולם היינו צער מלאך המות היינו חולה ילך אצל חכם והוא יכפרנה שמבקש רחמים והוא יצילנו:

פיסקא האב קודם לכל יוצאי ירכו בנכסי בנו. היכא דאינן לבנו לא בן ולא בת הוא קודם לאחיו של מת. ובעי רמי בר חמא אבי האב ואחי האב כגון אברהם שהוא אבי אביו של עשו וישמעאל שהוא אחי יצחק אביו של עשו בנכסי עשו שמת בלא יורש ויצחק אביו ליתיה איזה מהן קודם אברהם שהוא אבי אביו של עשו או ישמעאל אחי יצחק:

אמר רבא ת"ש. ממתני' דקתני האב קודם לכל יוצאי ירכו ^א)ר"ל כיון דישמעאל נמי יוצאי ירכו של אברהם כמו יצחק ולפיכך אברהם קודם דאב קודם לכל יוצאי ירכו. דיצחק וישמעאל מכח מאן קאתו מכח אברהם אביהן משום הכי דין הוא שיקדים אברהם היכא דליתיה ליצחק:

הא דתרצינן ר' יוחנן אדר' יוחנן לא קשיא הא דידיה הא דרביה. סמכינן אמאי דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי ולהבי לא תרצינן הכי אדר' יהושע בן לוי והוא הדין דמצי לאקשויי מדאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי אלא משום דאי מקשה ליה הכי פשיטא ליה לתרוצי הא דידיה הא דרביה.

מלמד שהתנו השבטים עם שבט בנימן וכו'. פירש ר"ח והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, שהתנו שכל אשה שישאו משאר השבטים והיא בת נחלה שתשאר הנחלה לאחי אביה. ואינו מחוור בעיני כלל, חדא דבגירסת הספרים יש שלא תירש בת הבן עם האחים. ועוד דזה אינה ירושת פליטה לבנימן ושלא ימחה שבטם מישראל, אלא שלא יוסיפו על שבטם נחלה על נחלתם. ור"ש ז"ל פירש, שהתנו שבת הבן היורשת עם האחים משבט בנימין, אם תנשא לאחד מן שאר השבטים שלא תירש עם האחים אבל בת יורשת שלא במקום בנים תירש, שאין דעת המת נוחה שנעקור נחלתו מזרעו, וזה עיקר. והוצרכו להתנות בכך, מפני ששבט בנימין מספר עכשיו מועט ונחלת בנות הבנים מרובה ויורשת הרבה, ואם תנשאנה לשאר השבטים כמעט לא תשאר להם פליטה בנחלתם מחמת ירושת הבנות.

מה שנתגלגל כאן בר' יוחנן שהיה מביא עצם המת אע"פ שידוע שהיו אוכלים חוליהם בטהרה כבר ביארנו במסכת ברכות שפחות מכשעורה היה שאינו מטמא במגע ובמשא ויש מפרשים אותו על השן שאינה מטמאה אלא כשהיא מחוברת עם המת וזו כבר נתלשה:

לעולם יהא לבו של אדם בטוח שהתפלה כשהיא נעשית כתקנה מבטלת את הגזרה ומי שיש לו צער או חולה בתוך ביתו או אחד ממיני הצרות ילך אצל חכם וילמוד הימנו דרכי התפלות ויבקש רחמים שנאמר חמת מלך וכו' ואיש חכם יכפרנה:

מה. א"ר יוחנן משום רשב"י כל שאינו מניח בן ליורשו הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה כתיב הכא והעברתם וכתיב התם יום עברה היום ההוא. ודוקא היכא דלא עסק בפריה ורביה. אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים רבי יוחנן וריב"ל חד אמר כל שאינו מניח בן וחד אמר כל שאינו מניח תלמיד. ואסיקנא דריב"ל הוא דאמר כל שאינו מניח תלמיד, ורבי יוחנן דאמר כל שאינו מניח בן דרביה הוא, אבל איהו כריב"ל ס"ל דאמר כל שאינו מניח תלמיד, דריב"ל לא הוה אזיל לבי אבילא אלא לבי מאן דאזיל בלא בני. כלומר לא היה מבטל תורתו לניחום אבלים אלא על מת שהלך לבית עולמו ולא הניח בנים, אלמא לאו בחזקת רשע הוא, ורבי יוחנן נמי כותיה ס"ל, דהא אמר רבי יוחנן דין גרמא עשיראה ביר, דהוו ליה עשרה בנים ומתו בחייו, ונטל עצם מעצמותיו של בן עשירי וקבעו בטבעת שבאצבעו והיה מנחם בו אבלים, ואומר זה עצמו של בן עשירי בידי ואעפ"כ הצדקתי עלי את הדין ונחמתי ואף אתם עשו כמוני. ומפרשי רבנן דהאי גרמא שינא הוה* דלא מטמא אלא בחיבורין דתנן באהילות בפרק ג' (מ"ג) כל שבמת טמא חוץ מן השיניים והשער והצפרן ובשעת חיבורן הכל טמא:

מו. בעי רמי בר חמא אבי האב ואחי האב כגון אברהם וישמעאל בנכסי עשו איזה מהן קודם אמר רבא תא שמע האב קודם לכל יוצאי יריכו. ודין הוא שיהא אברהם קודם לישמעאל בנכסי עשו היכא דליתיה ליצחק, דכיון דאילו איתיה ליצחק נכסי דידיה נינהו, השתא נמי דליתיה ליצחק הוה ליה כמאן דשכיב השתא יצחק בלא בני ושבק נכסיה, דירתי ליה אברהם אבוה:

(י) כי על זה בחרת (מעוט) [מעוני כצ"ל] פי' אע"פ שמת כל מקנהו הנכסים שהי' לו בביתו לא מצאנו שאיבדם. והאי דקאמר ערום יצאתי מבטן אמי מתנחם הי' על בניו שמתו ועל מקנהו והאי דכתב ויתנו לו איש נזם זהב א' ואיש קשיטה אחת מפני רוב ההפסד שבא לו למלאות קצת חסרונו:

מלמד שהתנו השבטים עם שבט בנימין כו'. פירשו רבינו חננאל ז"ל והרא"ם ז"ל שהתנו שכל אשה שישאו משאר השבטים והיא בת נחלה שתשאר הנחלה לאחי אביה. ואינו מחוור בעיני כלל חדא דבגירסת הספרים יש שלא תירש בת הבן עם האחים. ועוד דזאת אינה ירושת פליטה לבנימין ושלא ימחה שבטים מישראל אלא שלא יוסיפו על שבטם נחלה על נחלתן. ורש"י ז"ל פירש שהתנו שבת הבן היורשת עם האחים משבט בנימין אם תנשא לאחד מן שאר השבטים שלא תירש עם האחים אבל בת יורשת שלא במקום בנים תירש שאין דעת המת נוחה שנעקור נחלתו מזרעו וזה עיקר והוצרכו להתנות בכך לפי ששבט בנימין מספרם עכשיו מעט ונחלת בנות הבנים מרובה ויורשת הרבה ואם תנשאנה לשאר השבטים כמעט לא ונשאר להם פליטה בנחלתם מחמת ירושת הבנות. ואלו איתיה ליצחק קודם. תמה אני בדברי רבא וכי רבא אין לו משמוש נחלה וצריך עיון. עד כאן.

גמרא הא דידיה הא דרביה הא דלא תרצינן הכי אדריב"ל משום דסמכינן אמאי דא"ר יוחנן משום רשב"י דהיינו רביה. מחידושי הרמב"ן:

תוס' בד"ה כי על זה כו' בעמלו שמוליך בידו והא דכתיב ויתנו לו איש גו' כצ"ל ובגליון על לא ישא בידו בעמלו שמוליך בידו רישא דקרא ישוב ללכת כו' וק"ל:

שהתנו על שבט בנימין שלא תירש בת הבן עם האחין כו' יש לדקדק דהיה להם לתקן כעין דאורייתא הכתוב גבי בנות צלפחד שלא ינשאו לשבט אחר ואפשר משום דלא היה להם לינשא כאן כ"א לשבט מועט במספר לא רצו לתקן כן משא"כ בשבט מנשה שהיו רבים באוכלסין לינשא להן בנות צלפחד ומיהו היכא שלא היה להם כ"א בנים או בנות ובת הבן כי היכי דלא תיעקר נחלה דאורייתא תקנו והיו נזהרים מלינשא לשבט אחר כפרשב"ם ודו"ק:

כל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה כו'. מבואר כי העוה"ז הוא העולם העובר ועוה"ב הוא הנצחי וז"ש בקרא דמייתי דמיירי בעוה"ב שאמר יום עברה וגו' ר"ל עובר יהיה העוה"ז ביום ההוא דלעתיד והנה עיקר בריאת האדם הוא הזכר שלא נברא בתחילה רק הזכר שאף שבהעוה"ז עובר הנה המצוה שמקיים בעוה"ז היא מעמיד לו לעולם נצחי בעוה"ב משא"כ הנקבה שעיקר בריאתה לקיום המין בעוה"ז עולם העובר וע"כ אמר כי מי שאין מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה דהיינו שמלא עליו עוה"ז שהוא העולם העובר שאינו אלא לקיום המין כדכתיב בירושת הנקבה והעברתם וגו' ולא ממלא במקומו זכר לקיים מצות בוראו להעמיד עולם הנצחי דלעתיד ודמייתי נמי מהאי קרא דאשר אין חליפות למו וגו' שעובר מעוה"ז ואין ממלא מקומו אם למ"ד בבן לקיים מצות בעוה"ז לעמוד עולם נצחי ואם למ"ד בתלמיד הממלא מקומו אבל הנקבה אינה ממלאה מקום אביה לפי שאינה חייבת ברוב מצות ודאמר בכו בכה להולך בלא זכר הוא עד"ז וכפל בו לשון בכו בכה שעם המספידים ידבר לבכות עם האבל להולך ועובר מן העולם הזה כמ"ש דהוה ריב"ל אזיל לבי טמיא כו' ועיין בשמעתין בחדושי הלכות וק"ל:

מ"ד כו' כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב כו'. דוד שהניח בן כמותו כו' נסמך זה המאמר להנך דרשות דלעיל דבענין זה נמי איירי דלכך נאמר בדוד שכיבה כאילו לא מת ולא עבר כלל מן העולם כיון שהניח בן ממלא מקומו ה"ל כאילו לא מת אלא כשוכב וישן בעלמא וביואב נאמר מת שלא הניח בן ממלא מקומו שמת ממש וק"ל:

קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מנ' מכות כו'. דקדק לומר בתוך ביתו של אדם דהיינו אף שיש לו מזונות אצל אחרים כיון שהם תלוים באחרים ה"ל מכתן גדולה יותר מנ' מכות עיין פרשב"ם ובענין זה יש לפרש הקרא אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי לפי שהיו ישראל עניים ונעשו עשירים ע"י שאלת כסף וזהב מאת העם אמר פרעה ארדוף אותם ואשיג אותם ואחלק שלל תמלאמו נפשי כינוי תמלאמו כפשוטו מה שתמלא אותם נפשי ורצוני ששאלתי להם בזה תורישמו ידי כי יד ה' שהיה בנו בנ' מכות לא היה כ"כ כמו שידי תהיה בהם שתורישם ואעשה אותם שוב עניים שהוא יותר מנ' מכות שהיו בי ואפשר שע"ז רמז הכתוב וירא ישראל את היד הגדולה וגו' בענין העניות שנעשו המצריים עניים בביזת הים ולא תפיק מזימתם שאמרו על ישראל תורישמו ידי יותר מיד ה' שהם נ' מכות וק"ל:

כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שנאמר ואיש חכם יכפרנה פי' הכתוב חמת מלכו של עולם מלאכי וגו'. בלשון רבים כדאמרינן הרבה שלוחים למקום ואיש חכם יכפרנה ממש שהוא מבקש על כפרת עון וע"ז סמך ואמר שע"י תפלתו באור פני המלך מלכו של עולם ניתן לחולה ההוא חיים וק"ל:

ר"ש ד"ה מלא עליו עברה כו' צ"ל ה"ג מלא עליו עברה כו':

גמרא ויאמרו ירושת פליטה (פי' ירושה שתפול מהפליטה) לבנימין (תשאר לבנימין) דהיינו שלא תירש כו'. ולפי' הרשב"ם קשה לשון הסמיכות. ומש"כ דאם לא הניח אלא בנות כו' דלא ניחא כו'. לע"ד ה"נ הטעם עפ"י דקיי"ל כריב"ב לקמן (ק"ל) דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין וע"ש בפירושו ונכון בעז"ה:

שם אמר ריו"ח משום רשב"י כל שאינו מניח בן ליורשו כו'. עי' מש"כ בס"ד לקמן (קמ"א):

שם כל מי שיש לו צער או חולה בתוך ביתו כו'. כ"ה הגי' בע"י ובזה יובן פי' הרשב"ם:

ר"ש ד"ה תאמר בבתו. ולא לקחו בני חפר כל נכסי חפר ובנות חפר לא לקחו כלום נמצאת כו'. כ"נ דצ"ל. אבל ק"ק מנ"ל דה"ל לחפר בנות:

ר"ש ד"ה בעי רמב"ח ומשום דתרוייהו כו' מכח אבי המת קב"ל. לכאורה משמע דאבי המת ואחי המת לא קמבעיא ליה דודאי האב קודם כדלעיל (ק"ח ב') בברייתא. כי קמב"ל אבי האב כו' משום דאיפלוג דרא מהמת:

תד"ה כי. והא דכתיב ויתנו כו' לא מפני שהיה עני כו'. בלא"ה צ"ל כן שהרי כתיב קודם לזה וה' שב כו' ויוסף כו' למשנה:

תד"ה אבי. א"ר ת"ש האב קודם לכל יוצאי יריכו כו'. כצ"ל:

בחרת מעוני. נ״ב והא דכתיב קדמוני ימי עוני. היינו עינוי יסורין כדמוכח רישיה דקרא מעי רתחו:

רשב"ם ד"ה שלא תירש. והכי משמע קרא ויאמרו לתת כו' - נ"ב פירושא קמפרש לקרא הכי:

וְלֹא תְּהֵא תּוֹרָה שְׁלֵמָה שֶׁלָּנוּ כְּשִׂיחָה בְּטֵלָה שֶׁלָּכֶם. נראה לי בס"ד כונתו על הקבלה והמסורת אשר הצדוקים מכחישים בה ולא יאמינו שהיא מקובלת ומסורה מן משה רבינו ע"ה אלא אומרים החכמים בדו אותה מלבם ח"ו ואלו הצדוקים הבל יפצה פיהם! כי באמת תורתו של משה רבינו ע"ה המשובח במדת הענוה הגדולה הנקראת 'מה' דכתיב וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו 'מְאֹד' (במדבר יב, ג) גימטריא 'מה' שהוא תכלית ענוה כי אמר וְנַחְנוּ מָה (שמות טז, ז). ולזה אמר תּוֹרָה שְׁלֵמָה תיבת שְׁלֵמָה מורכבת משני תיבות 'של מה' רצונו לומר תורה של משה רבינו ע"ה המשובח במדת מה שלנו היא עתה ולא בדינו דבור אחד מלבינו.

כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן לְיוֹרְשׁוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלֵא עָלָיו עֶבְרָה (במדבר כז, ח). קשא כיון דאיירי במי שנשא אשה דהא לא אמר 'כָּל שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא אִשָּׁה' אם כן זה שנשא ולא הוליד מה בידו לעשות?
ונראה לי דודאי אם הוא עקר אין זה בכלל אך נשא אשה והמתין לה עשר שנים ועם כל זה לא נשא אשה אחרת כדי שיוליד או שהוליד ומתו בעונו על זה קאמר מלא עליו עברה.
והא דאמר לשון 'עֶבְרָה' דאיש ואשה שזכו י־ה ביניהם (סוטה יז.) שמאיר שם י־ה בנרנח"י [בנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] שלהם וחמש פעמים שם י־ה עולים מספר ע"ה [15×5=75] אשר בהשפעתם זוכה להוליד בן דתרגומו בר ולכן אמר מָלֵא עָלָיו 'עֶבְרָה' שהוא צירוף 'בר ע"ה'.
או יובן 'עֶבְרָה' בהפוך אתוון 'בערה' כי לא זכו אש אוכלתן ואז יהיה להם תבערה.
גם 'בה' של 'עֶבְרָה' עולים ז' ואז עברה הוא 'זרע' וכיון שזה חסר זרע שאין לו בן ליורשו מָלֵא עָלָיו עֶבְרָה.

וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָא אָזִיל לְבֵי טַמְיָא אֶלָּא לְמַאן דְּשָׁכִיב בְּלָא בְּנֵי (ירמיה כב, י). הנה ודאי כונת הגמרא הוא דשכיב בלא בן זכר ואין רצונו לומר בלא בני כלל דאין לו אפילו נקבות דהא מייתי עלה מה שאמר רב יהודה בשם רב להולך בלא בן זכר וזה ברור ועיין בהרי"ף ז"ל. אך מאמר זה צריך ביאור למה קשה עליו המת בלא בן זכר אף על גב דיש לו זרע נקבה?
ונראה כי לבו נשבר וחלש דעתיה על כי אין לו זרע שיאמר עליו קדיש אחר פטירתו כי ידוע הקדיש בתרא דברכו דקודם עלינו לשבח מציל אב ואם מדין גיהנם וגם מעלה אותם מדרגה אחר מדרגה והבת לא אפשר לומר קדיש.

אֶלָּא דָּוִד, שֶׁהִנִּיחַ בֵּן כְּמוֹתוֹ, נֶאֶמְרָה בּוֹ 'שְׁכִיבָה'. נראה נרמז זה בשמו הטוב דָּוִיד ביו"ד הוא דו י"ד דהיינו דו רצונו לומר שתים וי"ד רצונו לומר כח מלשון וְלֹא הָיָה בָהֶם יָדַיִם לָנוּס (יהושע ח, כ) כי גם אחר שנפטר מעולם הזה עדיין שתי כוחות מחוברים יחד שהם כחו וכח בנו.
אי נמי יד מלשון מקום כמו מַצִּיב לוֹ יָד (שמואל א' טו, יב) וכן 'יַד אַבְשָׁלֹם' רצונו לומר מקומו ומקום בנו. אבל יוֹאָב הוא 'ב' אוי' דהיינו אוי מצד חסרונו מן העולם ואוי על חסרון המגיע מצד בנו דאינו ראוי כמוהו. או יוֹאָב 'וי אב' שיש לו וי מצד בנו שלא היה כמוהו.

קָשָׁה עֲנִיּוּת בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים מַכּוֹת (איוב יט, כא). פירוש בתוך ביתו שיש לו אשה ובנים ומבקשים לחם ואין דצערו מרובה מאד אבל אם עדיין אין לו אשה ובנים לא אכפת לו כל כך משום עצמו בלבד. ואומרו יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים מַכּוֹת לכן כתיב (איוב לח, א) וַיַּעַן הֳ' אֶת אִיּוֹב מִנ הַסְּעָרָה בנו"ן פתוחה שמספרה חמשים כי היה גופו סעור בחמשים וכן אותיות 'עוני' הוא ו"י על נו"ן.
ומה שאמר כִּי עַל זֶה בָּחַרְתָּ מֵעֹנִי (איוב לו, כא) צריך להבין היכן נמצא שבחר ביסורין יותר מעוני? ובילקוט הביא מדרש תנחומא פרשת משפטים וזה לשונו: אמרו רבותינו כל היסורין לצד אחד והעניות לצד אחד בשעה שבא השטן לקטרג על איוב כמה דאת אמר וַיַּעַן אִיּוֹב [הַשָּׂטָן] אֶת הֳ' וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב (איוב א, ט) אמר לו הקדוש ברוך הוא לאיוב: מה אתה רוצה עניות או יסורין? אמר לו מקבל כל יסורין שבעולם ולא עניות! מיד וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי הֳ' וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ (איוב ב, ז) התחיל צווח וכו' אמר לו אליהוא מה אתה עומד ועונה הלא אתה הוא שבחרת בנגעים יותר מהעניות שנאמר הִשָּׁמֶר אַל תֵּפֶן אֶל אָוֶן כִּי עַל זֶה בָּחַרְתָּ מֵעֹנִי (איוב לו, כא) עד כאן לשונו עיין שם.

כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ צַעַר אוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם וִיבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו על הנפש שהיא יושבת בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ של אדם שהוא גופו שנקרא בשם 'בית' וְצַעַר על ביטול עשה וְחוֹלֶה על ביטול מצות לא תעשה ולזה אמר יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם שהוא רופא של הנפש.
גם חָכָם [68] עולה מספר חַיִּים [68] לנפש ומלמדו תורה הנקראת טוב בארבעה חלקיה שהם פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] וד' פעמים טוב עולה מספר חכם [17×4=68].
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דידוע היסורין באים מחכמה כמו שנאמר אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ־הּ (תהלים צד, יב) ולכן איש חכם הנשפע מחכמה יכפרנה עד כאן דבריו נר"ו.

לא תהא תורה שלמה שלנו כו'. איני צריך לדחותך בקש ומיהו מעיקרא לא היה חפץ לגלות לו טעמו של דבר דאסור לגלות להם טעמי תורה: כשיחה בטלה שלכם. קל וחומר שאתם דנין מעצמכם שיש עליו תשובה מה לבת בנו שיפה כחה במקום אחין שיורשת במקום אביה כגון בנות צלפחד שירשו בנכסי חפר אבי אביהן עם בני חפר שנאמר נתן תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן: תאמר בבתו שהורע כחה אצל האחין. כשם שאינה יורשת עם אחיה בנכסי אביה כך אינה יורשת עם בת אחיה בוא וראה שבנות צלפחד ירשו בנכסי חפר ולא לקחו בני חפר ובנות חפר כל נכסי חפר נמצאת בת הבן קודמת לבת דהיינו בנות צלפחד שקדמו לבנות חפר: ואותו היום שנצחום כ''ד בטבת היה: שלא תירש בת הבן עם האחין. של בן אלא האחין יורשין כל נכסי האב ואפילו חלק שהיה ראוי לאחיהן המת לפי שבאותו מעשה דפלגש בגבעה מתו במלחמה כל שבט בנימין ואפילו הנשים כדכתיב מה נעשה לנותרים לנשים כי נשמדה מבנימין אשה ולא נותר מהם כי אם שש מאות שנשאו נשים ארבע מאות מבנות יבש גלעד ומאתים שחטפו מבנות שילה ונמצא כל ארץ בנימין לשש מאות איש לפיכך באותו העת מגיע מאד מן הנחלה לאשה אחת הבאה לירש ואם תנשא לשבט אחר נמצאת נגרעת נחלת שבט בנימין לפיכך התקינו דהיכא דיש בנים יורשין את אביהם דלא מיעקרא נחלה מבני המת התנו שלא תירש בת הבן עמהן דהפקר ב''ד הפקר אבל אם לא הניח בנים אלא בנות (לשם גם הבנות) גם בת הבת תירש עמהן דלא ניחא ליה למת שתעקר נחלתו מזרעו אי נמי היכא דאיכא בנות ובת הבן תירש בת הבן את כל הנכסים ומסתמא היו נזהרות שלא להנשא לשבט אחר פן תסוב הנחלה לשבט אחר והכי משמע קרא ויאמרו לתת הירושה לפלטת בנימין כלומר לבנים הנקראים על שבט בנימין ולא לבת הבן שיכולה להנשא לשבט אחר ונעקרה נחלה מבנימין: ה''ג מלא עליו עברה. בפירוש רבינו חננאל כלומר שונא אותו: חליפות. חליפין ממלא מקומו: דין גרמא דעשיראה ביר. נשאר אצלו שן אחד מבניו ובו היה מנחם למרי נפש האבלים שהשן של מת אינו טמא דתנן באהלות פרק ג' (מ''ג) כל שבמת טמא חוץ מן השיניים והשיער והצפורן ובשעת חיבורן הכל טמא וכיון דרבי יוחנן לא הניח בן אם איתא דסבירא ליה דמי שלא הניח בן נקרא לא ירא אלהים לא היה אומר לבריות דין גרמא דעשיראה ביר דאמרינן בעלמא (ברכות דף לד:) חציף עלי מאן דמפרסם חטאיה כדכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה: לא הוה עייל לבי טמיא. לבית המת להתאבל עליו כדתנן (אהלות פ' טז מ''ג) בית מלא טמיא מלא מתים לפי שלא היה רוצה להתבטל מלמודו: הא דידיה. דין גרמא כו' דסבירא ליה כר' יהושע בן לוי זה שלא הניח תלמיד: הא דרביה. מאי דאמר זה שלא הניח בן ולא סבירא ליה: קשה עניות כו'. וצריך למיבעי רחמי ואגב גררא דדרשות דר' פנחס בר חמא נקט ליה הכא: כי יד אלוה וגו'. היינו נ' מכות שהרי במצרים דכתיב ביה אצבע אלהים הוא (שמות ח) לקו י' מכות נמצא ליד שיש בה חמש אצבעות חמשים מכות: אל תפן אל און. אל תהרהר אחר מדת הדין כי יש מצירים יותר ממך כי טוב לך זה החמשים מכות מעוני והרי יש לך כסף וזהב וקרקעות ועדיין הקב''ה מרחם עליך יותר מהרבה בני אדם שהן עניים: חמת מלך. היינו צער שבאה לו חימה מאת המקום מלאכי מות היינו חולה שנוטה למות: יכפרנה. יקנחנה: בעי רמי בר חמא אבי אביו. של מת ואחי אביו של מת איזה מהן קודם ומשום דתרוייהו אתו לירש את המת מכח אבי המת קא בעי לה: בנכסי עשו. מיתה נקט בעשו שהוא רשע ולא ביעקב: האב קודם לירש את בנו לכל יוצאי ירכו. נמצא אברהם יורש את יצחק מקמי ישמעאל והלכך כיון דתרוייהו מכח יצחק אתו הרי הוא כאילו יורש יצחק את עשו וחוזר אברהם ויורש את יצחק בנו כדאמרן בריש פירקין שהאב קודם לאחין דכי היכי דדרשינן אין לו בן עיין עליו הכי נמי דרשינן בכל קרובים וגבי אבי המת נמי דרשינן אם אין לו אב ונתתם את נחלתו לאחיו עיין עליו שאם יש ליצחק שום יורש דראוי ליורשו יבא במקומו והיינו אברהם שקודם לישמעאל וכן הלכה:

כי על זה בחרת מעוני. טוב לך במכות הללו ממה שהיית עני דעשיר היה דלא מצינו שהפסיד איוב אלא בהמות אבל קרקעות וכסף וזהב לא הפסיד אע''ג דקאמר ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה (איוב א) מתנחם היה על הפסדו שלא היה לו לחוש שבמותו לא יוליך כלום עמו כדכתיב בקהלת ומאומה לא ישא בעמלו שיולך בידו והא דכתיב (רישיה דקרא) (איוב מב) ויתנו לו איש קשיטה אחת ונזם זהב אחד לא מפני שהיה עני אלא דורון היו מביאין לו: אבי האב ואחיו. כגון אברהם ויעקב בנכסי עשו מהו אמר רבא תא שמע האב קודם לבן ש''מ שאברהם קודם לפי טעותו לא היה בן יורש את אביו אלא אב קודם כל שעה לבן שהיה סבור שאברהם יורש כשימות עשו ויפלו הנכסים לפני יצחק ולדבריו שהיה סבור שאברהם קודם ליעקב אין בן יורש את אביו:

בבא בתרא קטז ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף קטז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד