בבא בתרא קיז ע"א

דף קיז - א

גמרא:

כאמור, במשנתנו תנן כמאן דאמר "ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ".

הגמרא מביאה את המחלוקת בענין זה:

דתניא: רבי יאשיה אומר, ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ. כלומר, כשחלקו את הארץ לבאי הארץ, חלקוה לפי חשבון יוצאי מצרים. ומי מהם שהיה לו עתה בביאת הארץ בן אחד, נטל כל חלקו, ומי שהיו לו עשרה בנים לא נטלו כי אם חלק אביהם.

שנאמר במנין באי הארץ, "לשמות מטות אבותם [כלומר אותן שנמנו ביציאת מצרים] ינח לו".

אלא מה אני מקיים, "לאלה תחלק הארץ בנחלה", דמשמע, לבאי הארץ נחלקה?

דרשינן: "לאלה", כאלה. שהם בני עשרים. להוציא את הטפלים שהם פחותים מעשרים שלא נטלו חלק בארץ בזכות עצמם, אלא בזכות מורישיהם בלבד. וכגון שהיה להם אב או אח שמתו בלא בנים אחרים.

אך רבי יונתן אומר: לבאי הארץ נתחלקה הארץ.

שנאמר במנין הנכנסים לארץ, "לאלה תחלק הארץ בנחלה". אלא מה אני מקיים, "לשמות מטות אבותם ינחלו", דמשמע שיש לנו ללכת אחר יוצאי מצרים?

לומר לך, משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם. שכל נחלות שבעולם, חיין יורשין מתים. וכאן, מתים יורשין חיין.

דהיינו, אף שלבאי הארץ נחלקה הארץ, מכל מקום חוזרים ומחלקים אותה כפי יוצאי מצרים. כדלהלן.

ומבארת הברייתא, אמר רבי: אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשני אחין כהנים, שהיו בעיר אחת. והתנו ביניהם לחלוק את התרומות שיבואו אליהם בשוה, לאחד יש לו בן אחד, ואחד יש לו שני בנים.

והלכו לגורן, זה שיש לו בן אחד, נוטל חלק אחד. וזה שיש לו שני בנים, נוטל שני חלקים. ומחזירין אצל אביהן ^[144], וחוזרין וחולקין בשוה.

אף בחלוקת הארץ כך הוא: כגון ראובן ושמעון אחים, שיצאו ממצרים, לראובן עשרה בנים, ולשמעון בן אחד.

כשנכנסו לארץ, נטלו בני ראובן עשרה חלקים, ובני שמעון חלק אחד, וחזרו החלקים אצל ראובן ושמעון, וחילקום בשוה, וחזרו והורישו לבניהם, בני ראובן נטלו מחצית מאחד עשר החלקים, ובנו של שמעון נטל מחצית מאחד עשר החלקים.

ולפי זה, דורשים את שני הפסוקים, "לאלה תחלק הארץ", מלמדינו שיטול כל אחד חלק אחד. ו"לשמות מטות אבותם" מלמדינו, שיחזרו החלקים אצל הוריהם, ויחלקו ביניהם מה שנטלו בניהם כאילו ליוצאי מצרים נתחלקו.

ונפקא מינא בין מאן דאמר "ליוצאי מצרים" למאן דאמר "לבאי הארץ", בשניים שאינם אחים שיצאו ממצרים. ולאחד היו תשעה בנים, ולחברו בן אחד.

למאן דאמר "ליוצאי מצרים", נוטלים שניהם חלק שוה.

ולמאן דאמר "לבאי הארץ", זה יטול תשעה חלקים, וחברו חלק אחד.

כיון שדין חזרה לא נאמר אלא בשני אחים ^[145].

לשמות מטות אבותם ינחלו. כלומר על שם אותן שיצאו ממצרים מחלקין ארץ ישראל וכיצד שאם הוציא אחד ממצרים י' בנים ומתו ה' במדבר בלא בן ונשתיירו ה' אותן ה' שנשתיירו יטלו י"א חלקים אחד בשביל אביהם וה' חלקים בשביל אחיהן שמתו וה' חלקים בשביל עצמן ואם יצא [עם] ה' ושוב נולדו לו ה' במדבר ונכנסו י' לארץ לא יטלו אלא ששה חלקים חלק חמשה בנים וחלק אביהן שיצאו ממצרים:

אלא מה אני מקיים. הא דכתיב בפרשת פנחס לאחר שנמנו מבן עשרים שנה לאלה תחלק הארץ וגו'. דמשמע דלהני דלא יצאו ממצרים נתחלקה הארץ דהוו מבן כ' שנה ומעלה. הא אתא לאשמועינן לאלה כאלה. כשם שאלו שנמנו הן בני כ' שנה ומעלה כך הללו שיורשין שנוטלין בשביל יוצאי מצרים צריכין שיהו מבן כ' שנה:

להוציא את הטפלים. קטנים שנכנסו לארץ שאין חולקים להם ולעולם ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ואי איתנייהו שקלי בשביל עצמן ואי אמרת היכי אמרת דאיתנייהו הא כתיב במדבר הזה יתמו יפלו פגריכם הא אמר לקמן דלא נגזרה גזירה לא על פחות מבן כ' ולא על יותר מבן ס' ואי דליתנייהו שקלי במקומן הנך דבן עשרים שנה ומעלה. ור' יונתן אמר לבאי הארץ. ממש לאותן שנכנסו לארץ נתחלקה הארץ דשקלי בשביל עצמן ולא שקלי בשביל אביהם או אחיהן שיצאו ממצרים שמתו שנאמר לאלה תחלק הארץ אלה דייק בשביל עצמו:

אלא מה אני מקיים לשמות מטות אבותם. דמשמע דבשביל אבות שיצאו ממצרים נוחלין:

אלא משונה נחלה זו. כדדרש במשל לשני כהנים אחין שעדיין לא חלקו בנכסי אביהן לאחד היה לו בן אחד ולאחד היה לו ב' בנים ומתו הללו שני אחין בגורן קודם שחלקו זה שהיה לו בן אחד נטל אותו בן חלק אחד מתרומה וזה שהיו לו שני בנים נטלו ב' חלקים ומחזירין אצל אביהן ברשות אביהן הואיל והחזירום ברשות אביהם קנאם אביהם ביחד בשוה אע"פ שמתו דומה כמו שיורשים מאביהם וחוזרין ומורישין אותם להם וחולקין אותן בשוה ומי שיש לו בן אחד נוטל אותו בן חלק ומחצה ואותן שני בנים נוטלין חלק ומחצה ואף כאן אילו היו ב' אחין שיצאו ממצרים ולא חלקו עדיין נכסי אביהם והיה לאחד ד' בנים ולאחד י' בנים ובאו הבנים לארץ ונתנו להם בשביל עצמן י"ד חלקים ועכשיו כל אותן י"ד חלקים חוזרין אצל אביהן שמתו וחוזרין הבנים ויורשין אותו מאביהן מי שהיו לו ד' בנים נוטלין ז' חלקים ואידך י' בנים נוטלין ז' חלקים והיינו שמות מטות אבותם דאף על גב דשקלו כל אחד ואחד מבאי הארץ חלקו בשביל עצמו חוזרין וחולקים כמו שירשו מאבותם:

ר' שמעון בן אלעזר אומר. בין ליוצאי מצרים בין לבאי הארץ נתחלקה הארץ כדי לקיים ב' מקראות והא כיצד היו מיוצאי מצרים שהוציא ממצרים י' בנים ומתו במדבר נוטל אביהן חלקו ממצרים ונוטל י' חלקים בשביל בניו שיצאו ממצרים אע"פ שמתו במדבר היה מבאי הארץ שנולדו לו י' בנים במדבר והכניסן לארץ אע"ג דלא יצאו ממצרים נוטל חלקו וי' חלקים של בניו שהן באי הארץ היה מיכן ומיכן שהוציא י' בנים ממצרים והכניסן לארץ ישראל דבאי הארץ היה נוטל חלקו מיכן ומיכן מיוצאי מצרים י"א חלקים מבאי הארץ י"א חלקים. ומרגלים שיצאו ממצרים ומתו במדבר יהושע וכלב נטלו חלקן של מרגלים כדאמרינן לקמן חיו מן האנשים ההם שחיו בחלקן והא דתניא כר' יאשיה הוא דאמר לעיל ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ והבנים של מתלוננים וכו' עדת קרח נטלו בזכות אביהן שיצאו ממצרים ובזכות אבי אמותם. ונתתי אותה לכם מורשה באותה פרשה כו' כתב בה ולא שמעו אל משה מקוצר רוח כתיב האי קרא:

גמרא ומחזירים אצל אבי אביהן. והכי פירוש': הכא במכירי כהוגה ולויה עסקינן שהבנים יורשים אותם ובעלי הגרנות נותנין לכל מי שיבא להם מזרעם לכל אחד ואחד חלק כחלק וחוזרין אצל אבי אביהן וחולקין בשוה אף כאן מחזירין אצל יחיד של אבותם שהיה מיוצאי מצרים.
והרב ר' שמואל ז"ל גריס אצל אביהן, ומפרש לה גבי כהנים שהתנו ביניהם לחלוק בשוה וכן ביוצאי מצרים חוזרין אצל אחין היוצאין ממצרים וחולקין בשוה ואינו נכון בעיני שהרי ירושה היתה הילכך צריך להחזירה לאדם אחר כדי שירשו אלו מחמתן, וא"ת כדברי הרב ז"ל היאך חולקין בשוה בירושה הרי שני אחין אצל אחד יורש ירושת שני בניו ואחד ירושת בן אחר זה מוריש שלו לבניו וזה מוריש שלו לבניו ולמה חולקין בשוה.
אלא ה"ג: חוזרין אצל אבי אביהן שהוא יורש ירושת כולן ואח"כ חולקין בשוה וכך פרש"י ז"ל בפי' התורה.
ובתוספתא (ז,ג) תניא שני אחין שהיו מיוצאי מצרים וכו', הך לישנא דיקא כפי' הרב ר' שמואל ז"ל. ובירושמי (ח,ב) נמי הכי איתמר, דוסתאי בן יהודה אומר אמשול משל למה הדבר דומה לשני אחין כהנים משותפין שהיו עומדין על הגורן לזה תשעה בנים ולזה בן אחד ונטלו עשרה קבין הביאום לבתיהם וחלקום נמצא בנו של זה נוטל מחצה ובנו של זה נוטל מחצה ולפי זה ליוצאי מצרים לאחר שירשו בניהן נתחלקה הארץ בחלוק'.
אבל בספרי (פנחס סי' קלב) גרסינן לה כדברי רש"י ז"ל, ופרש"י ז"ל בפי' התורה דאיכא בין מאן דאמר ליוצאי מצרים ובין מאן דאמר חוזרין הרי שיצאו שני אחין ממצרים ונולדו לזה בן אחד וצזה שלשה דלמאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה אין להם אלא שני חלקים ולמחן דאמר לבאי הארץ נטלו ארבעה ואע"פ שמוזזירין נחלתן ליוצאי מצרים ונפקא מינה נמי לענין טפלים וכןלמרובים ונתמעטו.

ומחזרין אצל אביהן וחוזרין וחולקין בשוה. יש מי שגורס אצל אבי אביהם, דאילו מחזירין לאביהם גם אביהם כל אזחד מנחיל לבנו כל שבא לידו, וכיון שכן אפילו החזירו חנוך ופלוא שני בני ראובן אצל ראובן אביהן שני חלקים, ונמואל וימין ואהד שלשה בני שמעון אביהן, למה חוזרין וחולקין בשוה, שהם לא הורישו אלא כל אחד לאביו שהיה מיוצאי מצרים. אלא לאבי אביהם גרסינן, וכגון שיצא יעקב ממצרים וראובן ושמעון הטפלים עמו, והוליד ראובן ושמעון במדבר זה אחד וזה שנים, ונכנסו לארץ בני עשרים זה נטל חלק וזה שנים, והחזירום אצל יעקב אבי אביהם וחזר יעקב ונתן לבן ראובן בן בנו מחצה מחמת ראובן אביו, ומחמת שמעון בנו נתן מחצה לשני בני שמעון בני בנו. ושני כהנים אלו שאמר מכרי כהונה הם, וכל מי שנותן להם בגורן לא מחמת עצמן נותן להם אלא מחמת הזקן, שהוא גדול הבית והוא המכר, אלא כדי שלא ילך אחד מבני הבנים בידים רקניות נותן לזה ולזה, והכל מחמת הזקן, על כן כשבאין לבית מחזירין אצל הזקן והזקן מחלק לשני בניו חלק כחלק לזה מחצה ולזה מחצה.
אבל ר"ש גריס: אצל אביהם, וכן היא ברוב הספרים שלנו. ופירוש, שני כהנים אלו משותפין, ודכותה ביוצאי מצרים אנו רואין שמעון ולוי אחים שיצאו ממצרים כאלו שניהם יורשין [שנפלה] להם ירושה בארץ, ובניהם הבאים לארץ נוטלין אותה ומחזירין אותה להם, והם חולקין שוה ומורישין לבניהם בשוה זה מחצה וזה מחצה, ומשל דשני כהנים דאמר, בשני כהנים משותפים קא אמר, וכן היא בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם: משל למה הדבר דומה לשני אחין משותפין שיצאו ממצרים, לזה תשעה בנים ולזה בן אחד, וירשו בית חמשת כורין כל אחד דואחד נטול לתך, החזירום לאבותיהם וחולקים נמצא בנו של זה נוטל מחצה ובניו של זה מחצה, דוסתאי בן יהודה מושלו משל למה הדבר דומה לשני אחים כהנים משותפין שהיו עומדין על הגורן לזה תשעה בנים ולזה בן אחד ונטלו עשרה קבים הביאום לבתיהם וחלקום, נמצא בנו של זה נוטל מחצה ובניו של זה נוטלין מחצה. עד כאן. וזה מבואר כדברי ר"ש(י) ז"ל, וכן נמי איתא בתוספתא (פ"ג ה"ג). וכתב ר"ח ז"ל בפירושיו נראה שגם הוא גורס אצל אביהן.

מח. הרי אמרו בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר תנן כמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ דתניא ר' יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו הא מה אני מקיים לאלה תחלק הארץ בנחלה לאלה כאלה שהן מבן עשרים שנה להוציא את הטפלים שהיו ביציאת מצרים פחותים מבן עשרים רבי (יוחנן) [יונתן] אומר לבאי הארץ נתחלקה הארץ שנאמר לאלה תחלק הארץ בנחלה אלא מה אני מקיים לשמות מטות אבותם משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם כל נחלות שבעולם חיים יורשין את המתים וכאן מתים יורשין את החיים אמר רבי אמשול לך משל למה הדבר דומה לשני אחים כהנים שהיו בעיר אחת אחד יש לו בן אחד ואחד יש לו שני בנים והלכו לגורן זה שיש לו בן אחד נטל חלק אחד וזה שיש לו שני בנים נוטל שני חלקים ומחזירין אצל אביהן וחוזרין וחולקים בשוה רבי שמעון בן אלעזר אומר [קיז,ב] לאלה ולאלה נתחלקה הארץ כדי לקיים שני מקראות הללו הא כיצד היה מיוצאי מצרים נוטל חלקו עם יוצאי מצרים מבאי הארץ נוטל חלקו עם באי הארץ מכאן ומכאן נוטל חלקו מכאן ומכאן מרגלים יהושע וכלב נטלו חלקם מתלוננים ועדת קרח לא היה להם חלק בארץ והבנים נוטלים בזכות אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהם מאי משמע דהאי לשמות מטות אבותם ביוצאי מצרים כתיב דכתיב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' ירושה היא לכם מאבותיכם וליוצאי מצרים קאמר להו. מסתברא דבין למ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה, בין למ"ד לאלה ולאלה נתחלקה הארץ, כי אפלוג לשבטים איפלוג כדפשטינן בהדיא לקמן (בבא בתרא קכב,א), שנמצא שחלקו את ארץ ישראל לשנים עשר חלקים שוים, ונתנו לכל שבט ושבט חלקו, בין שהיה השבט מרובה בין שהיה ממועט, כדדרשינן לקמן בין רב למעט. והני תנאי דפליגי הכא במילתא אחריתי פליגי. למ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, קסבר דכל שבט ושבט לבתר דשקליה לחולקיה כי פלגי איוצאי מצרים דההוא שבט הוא דפלגיה לחולקיה, שנמצא שמנה כל שבט ושבט יוצאי מצרים שהיו בו באותו השבט, והחלק ההוא שהגיע לאותו השבט חלקו אותו על יוצאי מצרים שהיו בו, ואעפ"י שכבר מתו קודם ביאת הארץ ראו אותן כאילו הן קיימין בביאת הארץ, וחלקו את חלקו של שבט למספר שמות יוצאי מצרים שבו, והחלק המגיע לכל אחד מיוצאי מצרים חלקו אותו לבניהם שבאו לארץ כשאר נכסיהם של יוצאי מצרים. ונמצא שבאי הארץ לא נטלו חלקן מחמת עצמן כלל אלא כל אחד לפי מה שזכה בו מורישו שהיה מיוצאי מצרים בלבד הוא שנטל.

ואלא מה אני מקיים לאלה תחלק הארץ, לאו לאלה שמנה משה ואלעזר בערבות מואב שהיו עתידין ליכנס לארץ קאמר, אלא כאלה קאמר, מה אלה מבן עשרים, אף יוצאי מצרים שהיה מתחלקת להם לא תחלק אלא לאותן שהיו ביציאת מצרים מבן עשרים כאלה, להוציא את הטפלים שהיו ביוצאי מצרים פחותין מבן עשרים שלא נטלו חלק בארץ מחמת עצמן כלל אלא מכח אבותיהם שהיו ביציאת מצרים מבן עשרים. שאלו היו גם הם ביציאת מצרים (היו) מבן עשרים היו בניהן שהיו מבאי הארץ נוטלין שני חלקים, חלק אביהם וחלק אבי אביהם. עכשיו שלא היו האבות ביציאת מצרים אלא פחותין מבן עשרים, אין הבנים נוטלין אלא מה שמגיע להם בירושתן מן החלק המגיע לאבות אבותיהם שהיו ביציאת מצרים מבן עשרים. ואע"פ שפעמים שאין מגיע להם מחלק זה אלא דבר מועט, שאיפשר שמי שיצא ממצרים מבן עשרים ויצאו עמו טפלים הרבה פחותין מבן עשרים והולידו גם הם בנים הרבה ונכנסו כולן לארץ חוץ מן הראשון שהיה ביצ"מ מבן עשרים שהיה ממתי מדבר, ונמצא שלא הגיע לבניו ולבני בניו חלק בארץ אלא חלק אחד שהגיע לאביהם או אבי אביהם שהיה מבן עשרים ביציאת מצרים.

ולמ"ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ, קסבר דבתר דפלגי לה לכולה ארץ ישראל י"ב חלקים שוין לי"ב שבטים (ועל) [וקבל] כל שבט ושבט חלקו כדאמרן, מנה כל שבט ושבט את בני שבטו שהיו בביאת הארץ מבן עשרים, וחלקו את החלק המגיע לאותו השבט לפי מנין באי הארץ שהיו בו מבן עשרים, ונתנו לכל אחד ואחד מהן חלק אחד, שנאמר לאלה תחלק הארץ.

אלא מה אני מקיים לשמות מטות אבותם ינחלו, משונה נחלה זו מכל הנחלות שבעולם, שכל הנחלות שבעולם החיים יורשין את המתים וכאן המתים יורשין את החיים. א"ר אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשני אחים כהנים שהיו בעיר אחת, אחד יש לו בן אחד ואחד יש לו שני בנים, והלכו לגורן לחלוק בתרומה, זה שיש לו בן אחד נוטל חלק אחד וזה שיש לו שני בנים נוטל שני חלקים ומחזירין אצל אבי אביהם וחוזרין וחולקין בשוה. אף כאן בחלוקת הארץ, מי שהיה מיוצ"מ מבן עשרים והיו לו שני בנים פחותים מבן עשרים, אחד יש לו בן אחד ואחד יש לו שני בנים, כיון שנכנסו הבנים לארץ זה שיש לו בן אחד נוטל חלק אחד וזה שיש לו שני בנים נוטל שני חלקים, והחזירום אצל אבי אביהם שהיה מבן עשרים ביוצ"מ, ונמצאו שני בניו חולקים את הכל בשוה, זה שיש לו בן אחד נוטל מחצה וזה שיש לו שני בנים נוטל מחצה, וכל אחד מהם מנחיל חלקו לבניו בין שהן מרובין בין שהן מועטין. נמצא הבן שהוא יחיד לאביו נוטל מחצית כל החלק ושני הבנים כל אחד נוטל רביע.

ומפרש בתוספתא (ב"ב פ"ז) כיצד שני אחים שהיו מיוצאי מצרים לאחד יש לו תשעה בנים ולאחד יש לו בן אחד ולפניהם קרקע בת חמשת כורין תשעה נטלו לתך לתך ואחד נטל לתך, החזירום לאביהם חזרו אבותיהם והחזירום לבניהם, תשעה נטלו מחצה שהן כורים וחצי והאחר נטל מחצה שהן כורין וחצי. והיינו דאמרינן הכא המתים יורשים את החיים.

ורשב"א אמר לאלה ולאלה נתחלקה הארץ, שכיון שהגיע לכל שבט ושבט חלק אחד מי"ב בארץ ישראל כדברירנא לעיל, חוזר כל שבט ושבט ומנה את בני שבטו שהיו ביצ"מ מבן עשרים שנה והגיע מניינם למה שהגיע, וחזר ומנה את באי הארץ שבו שהיו בביאת הארץ מבן עשרים והגיע מניינם למה שהגיע, וחוזרים וכוללים את שני המניינים כאחד והמניין העולה משניהם חולקין את חלקו של שבט ההוא לפי המנין העולה בשניהם, וחוזרין וחולקים את החלקים המגיעים לבאי הארץ לכל אחד ואחד מבאי הארץ. והחלקים המגיעים ליוצאי מצרים מחלקין אותן לבאי הארץ, בין לאותן שהן מבן עשרים בין לאותן שפחותין מבן עשרים, שהרי אינם זוכים בחלקים הללו מחמת עצמן אלא מחמת אבותיהם שהיו מיוצאי מצרים. לפיכך כל אחד ואחד מבאי הארץ רואין אותם כאלו הם באים לירש בנכסי אבותיהם שהיו מיוצאי מצרים, וכל הקודם בנחלה בשאר נכסי אותן המנויין ביוצאי מצרים הוא קודם בחלקים הללו המגיעין להם בחלוקת הארץ.

והא דאמרינן הא כיצד היה מיוצאי מצרים נוטל חלק עם יוצאי מצרים, איכא לאוקומה ביהושע וכלב שלא נגזרה עליהם גזירה שלא יכנסו לארץ, והיו מיוצאי מצרים יתרין מבן עשרים ובביאת הארץ יתירין על בן ששים, ונמצא שלא היה להם זכות ליטול חלק עם באי הארץ, דהא קי"ל לקמן דיתר מבן ששים כפחות מבן עשרים דמי, דכתיב בגזרת מדבר (במדבר יד,כט) לכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה, ויליף ומעלה ומעלה מערכין כדבעינן לפרושה לקמן, וממילא שמעת דפקודים עצמן מבן עשרים ועד בן ששים הוו. לפיכך מי שהיה ביוצאי מצרים מבן כ' ובבאי הארץ יתר מבן ששים נטל חלקו עם יוצאי מצרים, ולא משכחת לה אלא ביהושע וכלב שלא נגזרה עליהם גזירה. דאלו שבט לוי אע"פ שלא נגזרה עליהם גזירה לא נטלו אלא ערים ידועות שנתן להם מכל שבט ושבט. ומי שהיה מבאי הארץ, שהיה בבאי הארץ מבן עשרים ועד בן ששים, נוטל חלקו עם באי הארץ.

היה מכאן ומכאן, כגון שהיה בבאי הארץ מבן עשרים והיה אביו או אבי אביו ביוצאי מצרים מבן עשרים, נוטל חלקו עם באי הארץ ועם יוצאי מצרים לפי שהוא נוטל שני חלקים, חלק עצמו עם באי הארץ וחלק אביו שהיה מיוצאי מצרים.

והשתא דאתית להכי, איכא לפרושי דהא דאמרי' מעיקרא היה מיוצאי מצרים נוטל חלקו עם יוצאי מצרים, לאו דהוה איהו גופיה מיוצאי מצרים קאמרינן, אלא היה חלקו מחמת יוצאי מצרים קאמרינן, שאם היה הוא עצמו פחות מבן עשרים בביאת הארץ נמצא שאין לו חלק מחמת עצמו שהוא מבאי הארץ אלא מחמת אביו או מחמת אבי אביו ואבי אמו שהיה מבן עשרים ביוצאי מצרים. ואם היו אביו ואבי אביו שניהם יתר מבן עשרים ביצ"מ, נוטל שני חלקים, חלק אביו וחלק אבי אביו. ואם היו לאביו או לאבי אביו בנים אחרים, אינו נוטל מחלקו של אביו או מחלק אבי אביו אלא כפי המגיע לו מירושתו עם שאר היורשין. ואם היה חלקו מבאי הארץ ולא מיוצאי מצרים, כגון שהיה הוא עצמו בביאת הארץ יתר מבן עשרים, ולא היה אביו ולא אבי אביו ביצ"מ אלא פחות מבן עשרים, נוטל חלקו מבאי הארץ.

היה חלקו מכאן ומכאן, שהיה הוא יתר מבן עשרים בביאת הארץ ואביו יתר מבן עשרים ביצ"מ, נוטל חלק מכאן ומכאן, חלקו מחמת עצמו וחלקו מחמת אביו. והיינו דתניא בספרי (פנחס קלב) רשב"א אומר זה נוטל חלקו וחלק אביו, נמצאת מקיים שני מקראות הללו לאלה תחלק הארץ ולשמות מטות אבותם ינחלו, דש"מ דהא דקתני רשב"א אומר היה מכאן ומכאן נוטל חלקו וחלק אביו מכאן ומכאן חלקו וחלק אביו קאמר. וה"נ מסתברא, דאי ס"ד דהוה איהו גופיה מכאן ומכאן, מי משכחת לה, והלא נגזרה גזרה על אותן שהיו יתירין על בן עשרים ביציאת מצרים שלא יכנסו לארץ. וכי תימא משכחת לה ביהושע וכלב, והא בביאת הארץ יתרין על בן ששים הוו וכפחותין מבן עשרים דמו, אלא לא מיפרשא אלא כדאמרן.

והא דקתני סופא מרגלים יהושע וכלב נטלו חלקן, דברי הכל, ואפילו למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, אי נמי לאלו ואלו נתחלקה הארץ. דאלו למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ ולא ליוצאי מצרים לא משכחת לה, דכיון דלא הוו מבאי הארץ כלל לא הוה להו חולקא כלל כי היכי דלישקלוה יהושע וכלב לחולקא דידהו. ועוד מדקאמר מתלוננים ועדת קרח לא היה להן חלק בארץ, מאי איריא הני, אפי' שאר מתי מדבר נמי. אלא אפי' אצטריך למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, אי נמי לאלה ולאלה נתחלקה הארץ הוא דאצטריך.

והבנים נטלו בזכות אבי אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהם, כלומר בניהם של מרגלים ושל מתלוננים ושל עדת קרח, אע"פ שלא היה לאבותיהם חלק בארץ נטלו בזכות אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהם שהיו ביציאת מצרים יתרים על בן עשרים, ואליבא דמאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ. והוא הדין למאן דאמר לאלה ולאלה נתחלקה הארץ, משכחת לה בשלא היו הבנים הללו בביאת הארץ אלא פחותין מבן עשרים, שנמצא שלא היה להם ליטול כלום בזכות עצמן. וסתמא דמתני' כמאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ס"ד מדקתני חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים. והוא הדין נמי דמשכחת לה כמאן דאמר לאלה ולאלה נתחלקה הארץ, דאשתכח דליוצאי מצרים נמי נתחלקה הארץ. וגמרא דקאמר תנן כמאן דאמר נתחלקה הארץ ליוצאי מצרים, לאפוקי למאן דאמר לבאי הארץ ולא ליוצאי מצרים:

(יא) אלא מה אני מקיים לשמות מטה אבותם כו'. ראיתי שנתקשה בזה רבי' יצחק זצוק"ל כיון דמחזירין הירושה ליוצאי מצרים ואם היו שני אחין יוצאי מצרים ולזה בן א' בבאי הארץ ולזה ט' ונטלו בארץ י' חלקים ובחזרה שעשו האחד נוטל ה' חלקים והט' יטלו ה' חלקים א"כ מה הועלנו ממאי דאמרי' לבאי הארץ כל הירושה ליוצאי מצרים כיון שנוטלים שוה בשוה. והרבה לומר הנה דברים שלא נראו לי וזאת היא תשובתו אם הי' שבט ראובן חמשים אלף איש הי' עושה מכל חלקו חמשים אלף חלקים ואלו שני האחין שהיו יוצאי מצרים ועכשיו יש להם י' בנים בבאי הארץ אם לא נתחלקה הארץ לבאי הארץ אלא ליוצאי מצרים. לא היו נוטלין אלא עשרה בנים מאותן נ' אלף חלקים אלא שני חלקים כנגד שני אבותיהם שהיו מיוצאי מצרים עכשיו דאמרי' שלבאי הארץ נתחלקה הארץ הן נוטלין מאותן נ' אלף חלקים י' חלקים לפי חשבונם ואחרי כן הם מחזירין ליוצאי מצרים ונמצא ביד הבן האחד ה' חלקים וביד הט' בנים ה' חלקים נמצא שהרויחו בעבור באי הארץ ח' חלקים:

אמר רבי אמשול לך למה הדבר דומה לשני אחים כהנים שהיו בעיר אחת כו'. פירוש שני אחים ששלחו בניהם לגורן מכיריהם זה שיש לו בן אחד נוטל חלק אחד על ידי בנו ששלחו לגורן וזה שיש לו שני בנים נוטל שני חלקים על ידי שני בניו ובעל הגורן מתכוון לתת לשני האחים בשוה לפי ששניהם מכיריו אלא ששולח שני חלקים על ידי שני בני האחד וחלק אחד על ידי בן האחר להקל משאן או לעשות נחת רוח לבנים שישא כל אחד מהם חלקו בידו לאביו וידע בעל הגורן ששני האחים ששלחו בניהם לגורן יחלקו בשוה שהרי יודעים שכן בעל הגורן רצונו לפי ששני האחים מכיריו ובשבילן הוא נותן לבניהם והיינו דקאמר ומחזירין אצל אביהם וחולקים בשוה וכן הגירסא בספרי ספרד. כן נראה בעיני ענין זה המשל. ולענין חלוקת הארץ גם כן ראובן ושמעון שהיו מיוצאי מצרים לראובן יש לו בן אחד מבאי הארץ ולשמעון יש לו שני בנים נטלו בני שמעון שני חלקים ובנו של ראובן חלק אחד החזירו אצל ראובן ושמעון וחולקים בשוה דגזירת הכתוב הוא שיחלקו ראובן ושמעון בשוה דכתיב לשמות מטות אבותם דהיינו שהבנים מחזירין אצל אבותיהם ואם לא שאבותיהם חולקים בשוה למה מחזירין אצלם אלא גזירת הכתוב כך היא שהאבות חולקים בשוה כיון שהם אחין מיהו אחד מיוצאי מצרים שאינו אח כו' ככתוב בתוספות. ויש ספרים גורסים במשל דרבי ומחזירין אצל אבי אביהם. ואיכא למימר שאפילו לפי גירסא זו לאו למימרא דבחלוקת הארץ לאבי אביהן מחזירין ולא לאביהן אלא לענין משל דשני כהנים נקט מחזירין אצל אבי אביהן להראות דרך לחלוקתם בשוה כי סיבת החלוקה בשוה מפני שמחזירין אצל אבי אביהן שאם היו מחזירין לאביהם לא היו חולקים בשוה שכל אחד מהם היה מעכב חלקו לעצמו ולא חולק עם אחיו. ולענין חלוקת הארץ הבנים מחזירין אצל אביהם בין כשיש לאביהם אחים לחלוק בשוה אם אחיו ואחיו יורש לבניו אף על פי שהן טפלין בביאתן לארץ בין כשאין לאביהם אחים אלא שהיו לו בנים שמתו ובניהם טפלין כניסתן לארץ כענין בני חפר שהחזירו לחפר אביהם וחפר חלק בשוה לבנים הקיימים שהחזירו לו ולצלפחד שמת במדבר להוריש לבנות צלפחד. ורש"י ז"ל פירש בפירוש החומש כי באי הארץ לאבי אביהם כו'. הר"י ז"ל בעליות
והא דקשה לו לרש"י ז"ל לפרש כיון דאין מחזירים אלא אצל אביהם למה חולקים בשוה כל אחד יחזיר כל נכסיו לבנו ולא לבן אחיו הכי נמי קשיא לפירושו למה יש להם להחזיר אצל אבי אביהם במקום אביהם והלא אביהם קודם לאבי אביהם לירש אלא על כרחך גזרת הכתוב היא הכי נמי לפירוש רשב"ם ז"ל איכא למימר דגזרת הכתוב היא שהאבות יזכו למחצה זה שיש לו בן אחד כמו אותו שיש לו בנים הרבה אף על פי שאין הדין כן אין לקיים שני מקראות הללו. תוספי הרא"ש ז"ל.

בד"ה ומחזירין כו' אדם שיצא ממצרים ולו שני בנים כו' והשתא כשמחזירין לאבי אביהם כו' עכ"ל ופי' הרא"ם בזה דאילו לא חזרה נחלה אלא אצל אביהם שהיה מבני כ' כו' למה יחלוקו בשוה כו' אבל השתא כו' כגון שיצא אבי אביהם כו' כשהיה בן כ' ומעלה ולו ב' בנים פחותים מבני עשרים ולאותן שני בנים לזה בן אחד ולזה שני בנים והן מבני עשרים כו' עכ"ל ופירושו לכאורה תמוה דאי איירי בב' הבנים פחותים מבני כ' כשיצאו ממצרים א"כ למה כתב רש"י בסוף דבריו דאילו מתחילה חלקוה למנין יוצאי מצרים לא היו נוטלין אלו הד' רק שני חלקים כו' דהא כיון דאבותיהם של הד' בנים לא היו בני עשרים כשיצאו ממצרים אם כן לא היו נוטלין כלום בשבילם רק חלק אחד היו נוטלין אלו הד' בנים בשביל אבי אביהן מורישן וע"כ נראה לומר דגם אי הוו הב' בנים בני כ' לא חזרה נחלת הד' בנים רק לאבי אביהם כיון שגם הוא היה מיוצאי מצרים אבל מ"מ אכתי קשה דלמנין יוצאי מצרים נמי יטלו ג' חלקים דהיינו שני חלקי אבותיהן חלק אחד של אבי אביהן כמו בנות צלפחד שנטלו חלק אביהן וחלק אבי אביהן שכולן היו מיוצאי מצרים וע"כ נראה דיש לקיים דברי הרא"ם וה"ק דלמ"ד ליוצאי מצרים איירי קרא לא איירי בכה"ג דאבי אביהן היו מיוצאי מצרים אלא דאיירי בכה"ג דאבותיהן היו ביוצאי מצרים בני כ' ובשבילן נוטלין הד' בנים שני חלקים ומה שכתב הרא"ם עוד לפי' רש"י שם מהכא משמע דס"ל לרש"י דדוקא כשהאבות שיצאו ממצרים הם אחים כו' אבל אם אינן אחים כו' אינן חוזרים לחלקם בשוה כו' וככה הוכיחו התוס' מכח קושיא זאת כו' עכ"ל גם זה תמוה דלפי' רש"י ודאי באחין נמי היכא דחזרה נחלת הד' בנים להן ולא לאבי אביהן לא יחלוקו בשוה אלא ר"ל אב מוריש לבניו ולא לבני אחיו כמ"ש התוס' בהדיא לפרש"י וכתבו גם הרא"ם גופיה והתוס' לא קשיא להו אלא לפריב"ם דבאחין נמי גזרת הכתוב כשמחזירין אצל אביהן שחולקין בשוה כו' וא"ת ומנ"מ בין כו' דכיון דגזרת הכתוב הוא בלא טעם לא הוו אסקי אדעתייהו לחלק בין אחין לנכרים וזה נ"ל ברור ודו"ק:

בא"ד היה הא' נוטל כנגד כולן אבל עכשיו י' נוטלין י' כו' לא מיירי בראובן ושמעון אחים דא"כ גם למ"ד לבאי הארץ היו חולקין בשוה כו' עכ"ל ר"ל דהאחד נמי היה נוטל כנגד כולן באחין ומיהו ודאי כיון דלא מחזירין אלא באחין גם באחין איכא נ"מ כפרשב"ם לקמן בתשעה בנים שנוטלין תשעה לתכין ואחד נוטל לתך אחד וכשהחזירם לאחין אבותיהם הורישום לבניהם ט' נוטלים כוריים וחצי והא' נוטל כוריים וחצי כנגד כולן אבל אי ליוצאי מצרים נתחלקה לא היו נוטלין אלו הט' רק כור א' והא' כור אחד כנגד כולן אלא דהאי לישנא שכתב רשב"ם דהא' נוטל נגד כולן אבל עכשיו כו' לא נ"מ אלא כנכריים ודו"ק:

בא"ד וע"ק לריב"ם דלשמות מטות אבותם משמע אחין דוקא כו' עכ"ל ודאי דכ"ש דמשמע אבותם אבותם ממש ולכך לא תקשי ליה לר' יאשיה כיון דלאבות ממש שיצאו ממצרים של באי הארץ נתחלקה הרי ממילא כל האבות של כל ישראל נוטלין בשוה אבל למ"ד לבאי הארץ נתחלקה ע"כ כשחזרה נחלתן לאביהן לאו לאביהן ממש של כ"א מבאי ארץ קאמר דא"כ היינו כמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה אלא ע"כ כשחזרה נחלתן לאבותיהן דכל ישראל הוא דחזרה לחלק בשוה אף שלאב א' חזרו י' חלקים ולאב שני לא חזרו רק חלק א' חולקין לפי אבות בשוה כפי' ר"ת וע"ז קשה לריב"ם דאבותם לא משמע כן אלא באחין דוקא איכא לפרושי הכי כפריב"א דלעיל דמצינו דאחין נמי אקרי אבות של כ"א משני בני האחים כגון לא יומתו וגו' ודו"ק:

ר"ש בד"ה ומדאמרינן כו' אבי חפר ובמכיר אבי גלעד לעיל מיניה איירי כו' כצ"ל:

ר"ש ד"ה ליוצאי מצרים. דלפ"ח הראשון שנמנו בשנה שניה כו'. לכאורה ה"נ דר"ל לי"מ ממש דלא היו רק כשש מאות אלף (ובמספר השנה השניה ניתוסף עליהם ג' אלפים תק"נ עי' במ"ר במדבר א׳:מ״ה בפסוק ויהיו כל הפקודים) דכ"מ מקרא דונתתי אותה לכם מורשה דמייתי הגמרא לקמן ע"ש. ואולי ס"ל דיו"מ ממש נמנו אף שבט לוי וגם הפחותים מכ' (עי' רמב"ן ר"פ תשא) אשר להם לא ניתן חלק בנחלה:

ר"ש ד"ה אלא מה אני. וכגון דהנהו יו"מ היו בני כ' כו'. וכ"כ לקמן (בע"ב) ד"ה היה מיו"מ ובדבור הסמוך. ולכאורה דרשת לאלה כאלה איננה אלא למ"ד ליו"מ בלבד נתחלקה אבל למ"ד דלבאי הארץ איצטריך לגופה. ולקמן שם בד"ה היה מכאן כ' ולאו מילתא היא דמשום באי הארץ לא יטול כו' משמע דעל משום יו"מ לא ק"ל וע"כ משום דלא דרשינן כאלה:

ר"ש ד"ה שני אחין. והתנו כו' הנתונות לשניהן. נראה דצ"ל לבניהן:

תד"ה ומחזירין. והא דפ"ה כו' לא מיירי ברו"ש אחים כו'. מש"כ המהרש"א דגם באחין איכא נ"מ כו' אבל אי ליו"מ כו' כור אחד כו'. מאי פסקא הלא היה יכול להיות עוד יותר מכוריים וחצי ויכול להיות ג"כ פחות מכור ולשון רש"י בחומש מדוייק יותר קצת ודו"ק:

רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ (במדבר כו, נה). נראה לי בס"ד טעם לשני סברות אלו דמצינו דהקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו ע"ה על מתנת הארץ אך תלה אותה בשעבוד ארבע מאות שנה דאחר שיהיו בגלות ארבע מאות שנה יזכו בארץ והם לא היו במצרים ארבע מאות שנה אך יש אומרים קושי השעבוד השלים המנין ואם כן בזמנם יצאו וכאלו עבדו ארבע מאות שנה וחלה מתנת הארץ, לכן סבירא ליה לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נִתְחַלְּקָה אבל רבי יונתן לית ליה האי טעמא דקושי השעבוד השלים אלא השלימו המנין בשעבוד המלכיות ולדידיה כשיצאו ממצרים עדיין לא זכו במתנת הארץ אך הקדוש ברוך הוא הקדים ליתן להם הארץ קודם שהשלימו הזמן בשעבוד מלכיות משום דזכר להם חסד זה שהלכו ארבעים שנה בארץ לא זרועה בבטחונם בו לכך הקדים ליתן להם את הארץ בזכות זה שהלכו בארץ לא זרועה וכמו שאמר הכתוב כֹּה אָמַר הֳ' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה (ירמיה ב, ב) ולכן סבירא ליה לְבָאֵי הָאָרֶץ נִתְחַלְּקָה כי הם שזכו בה אחר מהלכם בארץ לא זרועה.
ועוד נראה לי בס"ד דפלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן הכא תלויה בפלוגתא אחרת דאיכא בינייהו בענין וא"ו לחלק או וא"ו להוסיף דפליגי (סנהדרין סו.) על פסוק אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ (ויקרא כ, ט) דרבי יאשיה סבירא ליה וא"ו מוסיף על ענין ראשון ואם קלל שניהם יחדיו הוא דחייב אבל אם קלל אחד משניהם פטור ורבי יונתן סבירא ליה וא"ו לחלק והכי קאמר אביו או אמו ולכן חייב גם על אחד מהם דוקא.
עוד ידוע מה שאמר בפרק המוכר פירות (בבא בתרא ק:) תנא הלך בה לארכה ולרחבה קנה דכתיב קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ (בראשית יג, יז) והקשו הראשונים ז"ל דלא אשכחן דהלך אברהם אבינו אלא לארכה בלבד? ותירצו דקנה למאן דאמר וא"ו לחלק דאמר לו לארכה או לרחבה וכמו שכתב הרב מהר"י אלגאזי ז"ל הקדמה זו בכמה מקומות.
עוד כתב הרב הנזכר דמה שאמר הגלות נחשב מלידת יצחק ובזמנם יצאו היינו דוקא למאן דאמר וא"ו להוסיף דנמצא לא קנה אברהם אבינו את ארץ כנען כיון דלא הלך אלא לארכה ואז נחשבת ארץ לא להם ושפיר חשבינן הגלות מלידת יצחק אבל למאן דאמר וא"ו לחלק קנה אברהם אבינו את ארץ כנען ולא הוי בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם (בראשית טו, יג) ולכן אין הגלות נחשב אלא מעת ירידתם למצרים עד כאן דבריו עיין שם.
ובזה מובן טעם פלוגתייהו דרבי יאשיה סבירא ליה לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נִתְחַלְּקָה אזיל בתר סברה דידיה דסבירא ליה וא"ו להוסיף ולא קנה אברהם אבינו את ארץ כנען ואם כן חשיבה ארץ לא להם ושפיר הגלות נחשב מלידת יצחק ובזמנם יצאו ואז חלה מתנת הארץ בעת יציאתם ולכך נחלקה כפי חשבונם אבל רבי יונתן סבירא ליה לְבָאֵי הָאָרֶץ נִתְחַלְּקָה דאזיל בתר סברתו דסבירא ליה וא"ו לחלק וקנה אברהם אבינו את ארץ כנען ולהכי אין הגלות נחשב מלידת יצחק ולא יצאו בזמנם ועדיין ביציאתם לא חלה מתנת הארץ ולהכי לא נתחלקה לחשבונם אלא נתחלקה לבאי הארץ שזכו בתורת חסד בעבור שהלכו במדבר בארץ לא זרועה ולכך עשה עמהם חסד זה במתנת הארץ.

מְשֻׁנָּה נַחֲלָה זוֹ מִכָּל נַחֲלוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁכָּל נַחֲלוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, חַיִּים יוֹרְשִׁים מֵתִים, וְכָאן, מֵתִים יוֹרְשִׁים חַיִּים (במדבר כו, נה). צריך להבין למה הוצרך התנא להאריך ללמדנו דבר זה שהוא פשוט ומובן מעצמו לכל השומע דבר זה?
ונראה דנתכוין התנא בדבר זה לפרשו כי בו רמז לדבר עליון בענייני הנשמות המגולגלים אשר ביאר לנו רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים) במאמר רב ששת דהוה אמינא חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי (פסחים סח:) דנפש המגולגלת בגוף זה אם עשתה רוב התיקון שלה בגוף הראשון הנה תחזור לגוף הראשון אחר גמר תיקונה בגוף השני וכל תיקונים בתורה ומצות יתחברו עם תיקונים שעשה גוף הראשון ונמצא בזה מתים יורשים חיים כי מתים הם גופים הראשונים שמתו יורשים המעשים שעשו גופים החיים עתה בעולם הזה וכמו שאמר רב ששת שהיה בו גלגול נשמת בבא בן בוטא 'לך קראי לך תנאי' כי הרוב עשה גוף בבא בן בוטא ואם הרוב עשה גוף השני אז מעט שעשה גוף הראשון ירשנו ויקחנו גוף השני וזהו חיים יורשים מתים.
ועוד נראה רמז בזה על נשמות הבאים בעיבור שהם חולקים במעשה המצות שעושים הגופים החיים אשר נתעברו בהם ואין להם נזק וחסרון מן עונות שלהם וזהו מתים שכבר מתו יורשים חיים אלו הגופים שנתעברו עתה בהם אמנם נפשות שבאו בגופם בסוד הגלגול ונתקנו אז חיים אלו הגופים יורשים מתים אותם גופים שמתו וכאמור.

לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי אַחִים כֹּהֲנִים שֶׁהָיוּ בְּעִיר אַחַת וכו'.. בשיטה מקובצת כתב על זה פירוש וביאור עיין שם. ואם תאמר לפי זה מאי איכא נפקותא בין מאן דאמר לבאי הארץ ובין מאן דאמר ליוצאי מצרים? נראה הנפקותא הוא לאותם הטפלים שהם פחות מבני עשרים שלא נמנו.

בגלעד אבי חפר ובמכיר אבי גלעד לעיל מינה איירי ואיכא למימר דאגלעד קאי ומאי שני שני לגלעד כלומר בן בנו כדכתיב בן חפר בן גלעד הרי ג' חלקים ב' חלקי בכורה וחלק צלפחד עצמו שהיה מיוצאי מצרים והאי דלא קחשיב במתני' ד' חלקים שהיה להם לבנות צלפחד כדכתיב (יהושע יז) ויפלו חבלי מנשה עשרה שיתא דשיתא בתי אבות וארבע דידהו דהוה להו חד אחא דאבא ונטלו חלק בנכסיו כדאמרי' בגמ' היינו טעמא דלא הוה משמע לן מידי דהא כבר אשמועינן דבת הבן הרי היא במקום הבן ליטול עם האחין בנכסי חפר דהוא הדין דהרי היא במקום הבן ליטול עם האחין בנכסי האח ואי לאשמועינן דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ הא שמעינן לה מדנטלו חלק צלפחד בשביל שהיה מיוצאי מצרים אבל בהני ג' חלקים דקתני אשמועינן תלתא מילי דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ובת הבן היא כבן לירש עם האחין וארץ ישראל מוחזקת היא ליוצאי מצרים ונטל בה בכור פי שנים: גמ' ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ. כלומר לבאי הארץ נתחלקה הארץ כפי חשבון של יוצאי מצרים שנטלוה בתורת ירושה מאבותיהם דלפי חשבון הראשון שנמנו בשנה שניה לצאתם ממצרים נתחלקה הארץ כאילו ירשוה הן עצמן ומי שהיה לו עתה בביאת הארץ בן אחד נטל כל חלקו ומי שהיו לו עשרה בנים נמי לא נטלו בין כולם אלא חלק אחד: שנאמר. בפנחס בבאי הארץ באותו מנין דערבות מואב דכתיב בהו ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן וגו': לשמות מטות אבותם. של אלה שנמנו ביציאת מצרים ינחלו אלו דלאותן יחלקו הנחלה ואלו אשר קמו תחתיהן יירשום ולקמן מפרש מנלן דהאי אבותם ביוצאי מצרים קאמר: לאלה תחלק. דכתיב לעיל אלה פקודי בני ישראל שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלשים וסמיך ליה וידבר ה' אל משה לאמר לאלה תחלק הארץ אלמא לבאי הארץ נתחלקה: כאלה. שהן בני עשרים דלבני עשרים שיצאו ממצרים נתחלקה הארץ אבל לא לטפלים שיצאו פחות מבן כ' שלא נטלו חלק בארץ לא הם ולא בניהם אלא בזכות מורישיהן ואם לא היה להם שום מוריש שיצא ממצרים כגון שלא היה להם אב ולא דוד ואח שמתו במדבר בלא בנים אז לא נטלו חלק בארץ ובסיפרי כתב מה ת''ל לאלה תחלק הארץ מפני כשרים וקדושים כלומר לאפוקי רשעים שבהן שלא היה להן חלק בה ואפילו בניהן אינן זוכין בה בשביל אביהן אלא בזכות זקניהם אם היו מיוצאי מצרים כדאמרינן לקמן בני מרגלים ומתלוננים נטלו בזכות אבי אביהן ובזכות אבי אמותיהן: לבאי הארץ נתחלקה הארץ. ולא ליוצאי מצרים דאין הולכין אחר היוצאין אלא אחר הנכנסים דראובן ושמעון שיצאו ממצרים והולידו בנים במדבר זה עשרה וזה אחד אי הוה אזלינן בתר יוצאי מצרים היה נוטל האחד כנגד כולן אבל עכשיו העשרה נוטלין י' חלקים והאחד נוטל חלק אחד: אלא מה אני מקיים לשמות מטות אבותם. דמשמע דאחר יוצאי מצרים נמי יש לנו לחלק הנחלה ומפרש ואזיל דלהכי אהני לשמות מטות אבותם ינחלו דלאחר שנטלו בני ראובן ושמעון י''א חלקים בארץ מחלקין אותה ביניהן לפי חשבון מטות אבותם כאילו ליוצאי מצרים דהיינו ראובן ושמעון אבותם נתחלקו הני י''א חלקים וכגון דהנהו יוצאי מצרים היו בני עשרים דומיא דבאי הארץ דקפיד קרא לענין נחלת ארץ ישראל אבני כ' כדכתיב לאלה והבנים אינן כי אם שלוחים בעלמא להביא לשניהן י''א חלקים וחוזרין ראובן ושמעון ומורישין לבניהן בניו של ראובן נוטלין מחצה מי''א חלקים ובנו של שמעון נוטל מחצה והכי תניא בתוספתא (פ''ז) כיצד שני אחין שהיו מיוצאי מצרים לאחד יש לו ט' בנים ולאחד יש לו בן אחד ולפניהם בית ה' כורין דהיינו י' לתכין תשעה נטלו לתך לתך ט' לתכין והאחד נטל לתך החזירום לאבותיהם וחזרו האבות והורישום לבניהן ט' אחין נטלו מחצה שהן כוריים וחצי ואחד נטל מחצה שהן כוריים וחצי וזהו שאמרו בכל מקום חיין יורשין את המתים וכאן המתים יורשין את החיים וכך היא הצעה של ברייתא בסיפרי שינה הכתוב נחלה זו מכל נחלות שבתורה שכל נחלות שבתורה חיין יורשין את המתים וכאן המתים יורשין את החיים אמר רבי משל למה הדבר דומה לשני אחין כהנים שהיו בעיר לזה לו בן אחד ולזה לו ג' בנים ויצאו לגורן זה נטל סאה ואלו נטלו ג' סאין והוליכו אצל אביהן וחזרו וחלקו בשוה כיוצא בו אתה אומר בבאי הארץ זה נטל סאה ואלו נטלו ג' סאין והורישו את אבותיהן וירשו מתים את חיין וחזרו וחלקו בשוה כדפרישית לעיל והשתא מתוקמי שני קראי לאלה תחלק הארץ אשמועינן שיטול כל אחד חלק אחד ואהני לשמות מטות אבותם לענין חלוקה לחלוק ביניהן מה שנטלו כאילו ליוצאי מצרים אבותיהם נתחלקו הנהו חלקים שנטלו ונוטל בן שמעון מאלו החלקים כנגד כל בני ראובן: שני אחין כהנים. והתנו ביניהן לחלוק כל התרומות הניתנות לשניהן בשוה:

ומחזירין אצל אביהן וחוזרין וחולקין בשוה. בפירוש חומש פרש''י דמחזירין אצל אבי אביהן ורוצה לפרש אדם שיצא ממצרים ולו שני בנים ולאותן שני בנים לזה בן אחד ולזה שנים והשתא כשמחזירין לאבי אביהן יש לחזור ולחלוק בשוה שמכחו באין ואין לו לירש לזה יותר מלזה שאם לא יצא אבי אביהן ממצרים אלא אבותיהן עצמן למה יחלקו בשוה כשמחזיר כל אחד לאביו הלא כל אב יחזיר ויוריש לבניו ולא לבני אחיו והא דקאמר הכא משל לב' אחים כהנים ואין מזכיר אביהן לא נקטינהו אלא למשל בעלמא וקשה דלפירוש זה היה למיכתב לשמות מטות אבות אבותם דכשאין אבי אבות אלא אבות לבדם לא נפקא מינה מידי בחזרה ועוד בתוספתא שהביא רבינו שמואל לא קתני אלא שני אחין שהיו מיוצאי מצרים לזה יש לו ט' וכו' ולא קתני שני אחין ואביהן ונראה לריב''א דגזרת הכתוב הוא כשמחזירין אצל אביהן שחולקין אותו שני אחין בשוה אע''ג דבעלמא אין הדין כך הכא גזרת הכתוב מהנך שני מקראות ודקאמר מתים יורשים את החיים לאו כדין ירושה ממש אלא כעין ירושה וא''ת מאי נפקא מינה בין למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ בין למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה דהשתא כשמחזירין כל באי הארץ לאבותיהן כל מה שנטלו והאבות יחלקו בשוה הרי הוא כאילו ליוצאי מצרים נתחלקה וי''ל דדוקא כשהן אחין חוזרין וחולקין בשוה אבל אם אינן אחין לא ואם לזה תשעה ' בנים ולזה אחד זה נוטל ט' לתכים וזה נוטל לתך אחד אבל למאן דאמר ליוצאי מצרים כולן נוטלין בשוה והא דפ''ה דראובן ושמעון שיצאו ממצרים והולידו בנים במדבר זה עשרה וזה אחד אי אזלינן בתר יוצאי מצרים היה נוטל האחד כנגד כולן אבל עכשיו י' נוטלים עשרה והאחד נוטל חלק אחד לא מיירי בראובן ושמעון אחים דא''כ גם למ''ד לבאי הארץ היו חולקין בשוה אלא נכרים הם ור''ת מפרש דכשהבנים מחזירין לאבותיהן כל אבות ישראל חולקין בשוה ונפקא מינה בין למ''ד ליוצאי מצרים בין למ''ד לבאי הארץ לענין טפלים שאם היו האבות בני עשרים מיוצאי מצרים ומתו במדבר ובניהן כשנכנסו לארץ כולם טפלים או נשים כבנות צלפחד למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה היו נוטלין ולמ''ד לבאי הארץ לא היו נוטלים כלום או איפכא אם יצאו ממצרים טפלים ולא אבות וכשבאו לארץ היו בני עשרים או הם או בניהם למאן דאמר לבאי הארץ נוטלין ולמאן דאמר ליוצאי מצרים אין נוטלין וקשיא לפירושו דאמאי נקט בתוספתא שני אחין ועוד קשיא לריב''ם דלשמות מטות אבותם משמע אחין דוקא דבכל מקום קוראין לאחין אבות כגון לא יומתו אבות על בנים ומפקינן (סנהדרין דף כז:) דבן אחיו פסול לו לעדות וגם מבנים לא יומתו על אבות נפקא לן (שם) דאחי האב פסול וגם משם יש להוכיח שיש להחזיר אצל האבות ולא אצל אבי אביהן